הסנדק – דינים ומנהגים / הרב אשר זליג לנדא זצוק”ל

דיני הסנדק

מיהו סנדק ומה מקור שם זה

מי שאוחז התינוק על ירכו בשעת מילה נקרא סנדק. וקריאת שם סנדק, דסנדק נוטריקון סניגור נעשה דין קטיגור (והוא על פי זהר הקדוש פקודי דף רנ”ה דסטרא אחרא אתבר בזמנא דאתגזר בני ישראל וכו’ דעתיד סניגוריא על ישראל. הגאון הקדוש מדינוב ז”ל ברית שלום). ובאבודרהם כתב בעל הברית שקורין בלע”ז פדרינו, ובערוך ערך סנריקוס פירש בלשון יווני ורומי פטרון ישר ופרטליק (בר”א סימן ה’ סעיף קטן א).

מדרשים על הסנדק

וסמך למצות סנדקאות כתב מהרי”ל בהלכות מילה בשם מדרש שוחר טוב (השלם) וכן הובא בדרכי משה סימן רס”ה וזה לשונו: החזק מגן וצנה, אני משבחך בכל אברי. בראש אני קורא בתפילין בשערי לא תקיפו פאת ראשכם, ביריכי אני עושה סנדיקים לנימולים. מובא גם כן ברוקח בהל”ש סימן ק”ח ועוד אמרו חכמינו ז”ל במדרש אר”א בשם ר”א מקרא זה אי אפשר לאמרו שהקב”ה נעשה שושבין לאברהם אבינו עליו השלום במילה שנאמר וכרות עמי הברית והמלאך גבריאל נעשה סנדק (בר”א שם). והוא מצווה גדולה מאוד ועל ידה הוא זוכה לעשירות. ורמז דכתיב ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ד’ חילו (ברית שלום).

הסנדק כמקטיר קטורת

ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה, דכל סנדק כמקטיר קטורת, ולכן נוהגין שלא ליתן ב’ ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת (הג”ה רס”ה סעיף יא). ופתחי תשובה סעיף קטן יד הביא בשם צוואת רבי יהודה החסיד ז”ל שלא יעשה חברו סנדק לשני בניו אלא אם כן מת אחד. ובהגהות יד שאול הוכיח מתרגום יונתן שבאביו זקנו לא אכפת לן ויכול להיות סנדק בהרבה בנים, שיוסף היה גם כן סנדק בהרבה נכדיו, והטעם דהנודע ביהודה מהדורה קמא יורה דעה סימן פ”ו כתב דעל כן לא ייתן שני ילדיו לסנדק אחר דהוי כנותן מתנותיו לכהן אחד, וזה שייך במי שאינו מכירו, אבל במכירו מותר ליתן, כמו במכירי כהונה. והחכם צבי כתב דקרוב חשוב יותר ממכירי כהונה ועל כן שרי. זה תורף דבריו. ועיין נודע ביהודה שם ובחתם סופר אורח חיים סימן קנ”ה וקנ”ט דלהרב אב”ד גם כן אין להקפיד משום דרב בעירו ככהן גדול שמקטיר ושונה. עיין שם. ויש מבארים דברי ר”פ על נולדי תאומים אז אין ליתן השני ילדים ביחד לסנדק אחד (ברית שלום), אבל בלאו הכי לית לן בה. ואפילו נימא דהקפידא בכל שני ילדים, האיסור הוא רק על בעל ברית המכבדו אבל הסנדק פשיטא שלא ימנע בשביל זה שכבר היה סנדק, ואולי יש חשש איסור שנראה כמזלזל ח”ו בדבר מצווה וכמזלזל בבעל הברית אם לא ירצה ואולי אתייקורי הוא דאתייקר ביה. (י”ש סעיף קטן יא לקוטי סוף בר”א סימן א’ סעיף קטן כה).

האם קטן יכול להיות סנדק כשיש שם גדול

ואין לכבד לקטן שיהיה סנדק במקום דאיכא גדול, כיון דהסנדק הוי כמקטיר קטורת. כן כתב בספר זב”ל בשם שו”ת כת”י. והבר”א משיג דזה אינו, דכווין דמותר ליתן לכהן קטן מתנות כהונה כמו שכתב תוספות פסחים פ”ט וקצות החושן סימן רמ”ג סעיף קטן ד, הכי נמי כשהקטן יודע ומבין מה הוא מצות סנדקאות מותרין לכבדו. עיין שם.

האם סנדק רשאי להיות מוהל בו זמנית

ואין הסנדק רשאי להיות מוהל משום דהברכה צריך להיות בעמידה. כן כתב הפמ”ג בסימן תקפ”ה מ”ז אות א’. ובשו”ת שע”צ יורה דעה סימן קע”ד פוסק דמותר להיות מוהל משום דלעולם הברכה נגררת אחר עשיית המצוה, וכיון דהמצוה מותרת בישיבה הכי נמי הברכה (כדוגמא דטו”ז סימן תפ”ט סעיף קטן ט, ואדיני אבי זקני הפני יהושע ריש פ”ג דמגילה) וכן פסק בשו”ת מהר”ם שיק אורח חיים סימן ס”ד, וגם משום דאין עושין מצות חבילות חבילות לא שייך בזה. עיין שם. ועיין מדרש רבה פרשת אחרי ובהגהות הרד”ל ובנודע ביהודה תניינא סימן רי”ג, וכן נהג הגאון רבי עקיבא איגר זצ”ל שהיה סנדק ומוהל ביחד, כמו שכתב בחוט המשולש (בר”א סעיף קטן יא, ואשתמיט כל זה מברית שלום. עיין שם).

ישתדל להיות סנדק, שהיא מצווה רבה

ונוהגין להדר אחר מצוה זו להיות סנדק. ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש, משום דהוי כפריצות (רמ”א שם). ובספרים הקדושים כי מצוה זו סגולה לתקן פגם הברית, ועל כן לא יחוש אדם על ההוצאה שעושה במצוה זו. ומותר לעשות הוצאות בעבור מצוה זו ממעות מעשר, אם אין לו מעות אחר. (עיין טו”ז וש”ך רמ”ט ביכורי יעקב סוכה סימן תרכ”ז סעיף קטן יא בספר הגן ודרך משה דף לב). ויש מחזירין להיות סנדק בימי השובבי”ם כי הוא מכלל תקוני הברית ואוכלים בסעודת מילה כי יום טוב שלהם הוא. וירא שמים ישתדל להיות סנדק אחר גמר התיקון, שיחשבו התענית שובבי”ם רצופים. ומכל מקום אם אבי הבן מאליו הוא מכבדו בסנדקאות אפילו באמצע שובבי”ם לא ימנע מהמצוה וליכול ילחדי, כי בלי ספק נחשבים התעניות רצופים (בר”א ונ”כ סעיף קטן ד).

ומי שכבדוהו להיות סנדק ואביו מוחה בו, אינו חייב לשמוע לו. וכמו שכתב הרא”ש כלל ט”ז דאם אביו אומר לי שלא יתפייס עם חברו, אין צריך לשמוע לו. וכל זה כשאין האב נותן אמתלא טובה לדבדו למה יצווהו כך שלא להיות סנדק לא ישמע לו לבטל מצווה, ובפרט כשכבר קיבלה עליו, כי מצווה רבה היא (עיקהד”ט בשם כני”ח).

מי יבחר להיות הסנדק ובאיזה מצב מותר להחליף אותו

ואם ראובן נולד לו בן ואמר שאם יבא אביו יהיה הוא הסנדק ואם לא יבא יהיה הוא בעצמו, ולא בא האב רק אחי אביו שהוא תלמיד חכם, ואדעתא דהכי לא נדר, והלך חכם והתירו ועשה סנדק לדודו, אין לערער על המתיר. ואפילו לכתחלה יש לומר דמצי למתשיל, כדי שתיעשה המצווה בעילוי יותר [עיקהד”ט בר”א סעיף קטן ה וסעיף קטן ח). ואם הבטיח לאחד שיכבד לו בסנדקאות, אינו רשאי לחזור משום שארית ישראל לא יעשו עולה וגו’. ואם חוזר מהני ונקרא רשע, כמו אם כיבד למוהל (בר”א סימן א סעיף קטן כה).

ואם אבי הבן רוצה לכבד לקרוב שלו עם הסנדקאות, והאם רצונה בקרוב שלה, הולכים אחר היותר גדול בתורה ובמעשים טובים. ובשווים קרוב שלו קודם.

חיובי הסנדק לעלות לקריאת התורה

סנדק כבר נתבאר דיפה כוחו ממוהל לענין קריאת התורה, כמו שכתב הרמ”א. ומה שכתב החתם סופר סימן קנ”ח דהסנדק הווי רק נטפל למצווה, כתב הבר”א משום דמוציא הוצאות, ואם כן כשהרב אב”ד הוי סנדק ואינו מוציא הוצאות, שוב אם המוהל תלמיד חכם כהרב, אין להרב קדימה לקריאת התורה מהמוהל. ואפילו מחיובא דאבי הבן הסנדק קודם, אף על גב דאבי הבן קודם למוהל, משום דסנדק קודם ליארצייט וייארצייט קודם לאבי הבן. (ועיין זכל”א בערך מילה מג”א רפ”ב שו”ת מ”ח יורה דעה חלק ב סעיף קטן מב שצריך עיון). ובספר שע”א, שער ב סימן ב, דבמקומינו אין הסנדק והמוהל חיובים לקריאת התורה, ובפרט בראש השנה ויום הכיפורים אין משגיחין בחיובים כלל (בר”א סעיף קטן יט).

סנדקאות לאונן ולאבל

מי שכבדוהו לסנדק בחול המועד סוכות ואירע שמת לו מת בלילה, רחמנא ליצלן, אם נקבר המת מקודם שעת המילה רשאי הוא להחזיק במצוותו להיות סנדק. ואם לא נקבר עדיין, אם יש שם כתפים מיוחדים ומסרו לידם, מותר לעשות המצווה. ואם אין שם, אף על פי שיש שם מי שרוצה להתעסק עבורו, אינו רשאי. ומכל שכן באנינות דאב ואם, אם לא שאינו בנמצא הגון כל כך (הגר”ז בהלכות אונן). אבל, רחמנא ליצלן, אין לו להיות סנדק לכתחלה, כיון דאבל אסור להקטיר קטורת. ומן הדין מותר אפילו בתוך ז’ לאבילות, דהא אפילו אונן להיות סנדק, רק שאסור האבל לנעול סנדלים וללבוש בגדי שבת (עיין זכל”א בערך אבל סנדק).

טבילה והתעטפות בטלית לקראת מצוות המילה

המרי”ל כשהיה סנדק היה טובל את עצמו להכניס התינוק בטהרה לברית. והדרכי משה כתב דהוי חומרא בעלמא ואין נוהגים כן. אבל החיד”א כתב דכשהוא חס וחלילה טמא, טוב וישר לטבול ולא יגש למזבח בטומאתו, וכל שכן כשמכווין לתקן פגם ברית. ורבים נהגו דבכל אופן טובלים סמוך למצווה. וכן ראוי לנהוג. ויעב”ץ כתב שנכון דגם האב והמוהל יטבלו ויסתפרו ויכינו מחשבתם לטהר ולקיים המצווה בשמחה וכוונה, ויאמרו התפילות שנתקנו, ומתעטפים בטלית מצווה. ונוהגים שהסנדק מכסה את התינוק עם הטלית שלו. והמנהג הוא שכל מי שיש לו איזה כיבוד במצוה זו, מתעטף בטלית שכן הוא בפייט שיסד ומבטן לשמך הם נימולים ועל כסותם יעשו גדילים. וטוב שהוולד יהיה גלוי עיניים. עיין ירושלמי כתובות פרק ה הלכה ו. ומי שנוהג לטבול את עצמו בערב תשעה באב או תוך ל’ לאבילות, רחמנא ליצלן, יכול לטבול ואפילו תוך ז׳ במים צוננים, יש לומר דמותר כשהוא סנדק . וצריך עיון ( ועיין אלף למטה סימן תרכ”ה סעיף קטן יד, ובהגהות יד שאול סימן שפ”א). ואם אי אפשר לו לטבול, על כל פני ירחץ בתשעה קבים כשהוא טמא, ואפילו בשבת (עיין בס”ח סימן תתכ”ו ובאשכול הלכות תפלה סימן ב). ומכל מקום אם אי אפשר רק במוהל טמא אסור להחמיץ המצווה. ואב שיכול למול, ואב שיכול למול אף על גב שטמא הוא, מכל מקום הוי קודם למילה ממוהל אחר טהור (ועיין יומא ו עמוד ב נ”כ סעיף קטן ס בר”א סעיף קטן יב קצת מזה).

סנדקאות ושושבינות – מה קודם

מי שכבדו אותו להיות סנדק וצריך לנסוע על החתונה להיות שושבין דחתונה, יסע להיות שושבין דהווי בכלל גמילות חסדים ועדיף מסנדק. כן כתב בספר מדרש שם ועבר.

מעלת הקוואטער

מרב עובדיה ברטנורא ביכורים פרק ג משנה ג שכתב דחייבים לעמוד מפני נושאי התנוק לברית מילה דחביבה מצווה בשעתה. משמע שם דגם המכניס והמוציא התינוק, הנקראים קוואטער וקוואטירן הם בכלל סנדק וכל מה שמתירין לסנדק ולמוהל, הכי נמי להם, דהיינו ללבוש בגדי שבת מראש חודש אב ואילך עד התענית. וכמו שכתב המחצית השקל בסימן תקנ”א בשם האליה רבה. ודלא כמו שכתב בשו”ת דברי יעקב סימן נג ההיפוך (בר”א אות ב).

הזריזות הנדרשת מהסנדק והמנהג שייתן מתנה לתינוק

הסנדק צריך להיות זריז לבוא בהשכמה, ואם לאו, מעמידין אחר במקומו, שאין מחמיצין המצווה (יעב”ץ במג”ע). והמנהג שהסנדק נותן מתנה דורון לתינוק הנימול, כמו שאמרו חז”ל שהקב”ה נתן לאברהם אבינו עליו השלום את ארץ ישראל במתנה כשמל עצמו (שם).

דגשים מעשיים במלאכת הסנדקאות

אומנות הסנדק שיקרב ברכיו שלא יפול הוולד בין רגליו. ונוהגין לתת ספסל קטן מתחת רגלי הסנדק, ואל יהיה גבוה כי על ידי זה ישכב התינוק כמו בתוך גומא ותתעכב מלאכת המילה. וישים הסנדק את רגלי ושוקי סמוכים יחדיו יודבקו (ויכוון בזה עקידת יצחק) ויטה ידו תחת עגבות הילד ובכל ידו ידחוק רגלי הילד למטה שיהיה האבר בגובה גלוי, וטוב שאיש אחר יאחז ברגלי הילד (עיין גם כן ברית שלום):

(קרבן אשר)

תפלה לאב קודם המילה

לשם יחוד קוב”ה בדחילו ורחימו ביחודא שלים בשם כל ישראל:

הנה אנוכי בא לקיים מצוות עשה, וביום השמיני ימול בשר ערלתו לתקן את שורשה במקום עליון, והריני מוסר בני למוהל, ואני ממנה אותו שליח גמור שימול את בני כדת מה לעשות. ויהי רצון מלפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי שתעלה עלי כאלו קיימתי מצוה זו עם כל הכוונות הראויות לכווין במצות מילה, ופריעה, ומציצה, ויתגלה החסדים במשפט האורים, ותהא מצוה זו חשובה לפניך כריח ניחוח ותשפיע נשמה קדושה לילד.ואליהו הנביא זכור לטוב ישמור הילד לשמור בריתו ושלא יחטא כלל. ותזכני לי ולאמו לגדלו לתורה ולמצוות, ויהיה חכם וחסיד ובעל מדות טובות ובריא מזליה ונשמח בו ובתורתו, ונגיעהו לחופה. ועתה הנה הבאתי את פרי בטני אשר נתת לי לקיים מצוותיך ביראה ובאהבה ושמחה רבה, באתי היום לעשות רצונך, ואתה ברוב רחמיך תברכנו מברכותיך ותשמחנו בעבודתך, ותצילנו מכל חטא. ותזכני לקיים כל המצות שבתורה. חנני ה’ כי אליך אקרא כל היום. עזרנו אלהי ישעני על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך. ויהי נועם כ’ו.

(שם)

תפלה לסנדק קודם המילה

לשם יחוד קוב”ה ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחד שם י”ה בו”ה ביחודא שלי בשם כל ישראל.

הנה אנכי בא להיות סנדק, ואהיה כסא ומזבח לעשות על ירכי המילה, ויהי רצון מלפניך אלהינו ואלהי אבותינו שיהיה מזבח כפרה, שתכפר על כל חטאתי ועוונותי ופשעי, ובפרט מה שפגמתי בירכי ובאות ברית קודש, ותעלה עלינו כאילו כווננו בכל הכוונות הראויות לכווין ותמלא כל השמות שפגמתי בהם, ותהא המילה חשובה כקטורת הסמים כדכתיב גבעת הערלות וכתיב גבעת הלבונה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה’ חילו ופועל ידיו תרצה ויהי נועם כו’:

 (שם)


הרב אשר זליג הי”ד ב”ר יוחנן לנדא היה מורה הוראה באלפין שבאזור קרקוב ובכמה מקומות נוספים, אך סירב לקבל את עול הרבנות, כדי שיוכל להשיב שו”תים באין מפריע. לאחר שעירו חרבה במלחמת העולם הראשונה, היה מו”ץ, ר”מ ודרשן בחברת משניות באושפצין ובעיר ססנוביץ. זמן מה היה ראש ישיבת “כתר תורה” של חסידי רדומסק, בסוסנוביץ וברדומסק שבאזור לודז’.

בשנת תרפ”ג הוציא לאור את ספרו קהלת אשר ובו חידושים וביאורים בש”ס ופוסקים. בשער הספר מוזכר שכתב את הספר “אבני זכרון” על כללים ופלפולים בש”ס ופוסקים, את “שו”ת תולדות אשר” וקונטרס “אבני השדה על אגדה”, אותו כתב בשדה המערכה במלחמת העולם הראשונה.

בשנת תרפ”ד חלה ונפטר בנו הבחור נפתלי צבי, שעסק במסחר ועזר לאביו לשקוד על התורה.

בשנת תרצ”א הוציא לאור את ספרו קרבן אשר על התורה, שהוא “סנסן אחד מחיבורי הגדול על חמישה חומשי תורה… וכן יהיה ה’ יתברך בעזרי להוציא לאורה על כך ספר בראשית במהרה” (מתוך שער הספר). הספר יצא שוב לאור בשנת תש”מ ע”י נכדיו של המחבר.

על הספר הסכימו הרבנים הבאים: הרב שלום דוד אונגר אב”ד זאבנא, הרב מאיר אריק אב”ד טארנא, הרב חנה הלברשטאם אב”ד קאלישיץ, הרב יוסף נחמיה קארניטצער אב”ד קראקא והגליל, הרב מאיר הכהן ראפאפארט אב”ד לוקאווא, הרב אליהו באמבאך אב”ד אשפצין והגליל, הרב ישכר דובעריש הלוי אב”ד פלאוונא, הרב  נחום וויידענפעלד אב”ד דאמבראווא, הרב שמואל פיהרער אב”ד קראס, רבי אברהם מרדכי אלטר האדמו”ר מגור, רבי שלמה חנוך הכהן ראבינאוויץ מסוסנוביץ האדמו”ר מראדומסק, הרב צבי אריה יהודה מייזלש מלאסק, הרב  מאיר דן רפאל פלאצקי אב”ד אסטראב, הרב מרדכי ליב ווינקלער ממאד, הרב אברהם יוסף גרינוואלד אב”ד אונגוואר והרב שלמה זלמן עהרענרייך אב”ד שאמלויא והגליל.

בפתיחת ספרו מביא המחבר לאחר פתיחה בענייני אגדה, חלק מספר היוחסין של משפחתו. בהמשך הוא מודה לקב”ה על הצלתו ממקום סכנה בחזית האיטלקית בשעת מלחמת העולם הראשונה. הוא מבאר את החשיבות של הדפסת חידושי תורה וכותב “חשקה נפשי להעלות כתבים שלי למשמרת לעד ולדורות”. בסיום הקדמתו הוא מתפלל שקב”ה יעזור לו, לאשתו גאלדא ליבא, לבתם אסתר ובעלה הרב יחיאל יצחק לייכטער ובניהם נפתלי צבי ויעקב שלום, לבניהם אברהם יושע, משה, אלעזר לייזר ולבתם הילדה צירל.

מאמר נוספים שלו מופיעים בכתבי עת, ובהם מאמר לפרשת ניצבים המופיע בהבאר, מאמר בהכוכב, בהירדן, ביגדיל תורה, באסיפת חכמים ועוד. ותשובות אליו מופיעות במספר ספרי שו”ת. כמן כן כתב הסכמות לספרים ובהם ספר שערי ציון.

הרב נפטר בגיטו סוסנוביץ, ביום כ”ג בטבת תש”ב (12.1.1942), בהיותה תחת הכיבוש הנאצי. הרב נטמן בחלקת אנשי אושפיצין.

 

מקורות: ספרי הרב הי”ד, רבנים שנספו בשואה, מאורי גליציה ג.

מקורות נוספים: ספר אושפיצין.

מספר הצפיות במאמר: 705

ההסבר לצורך במניין בברית מילה / הרב יהודה ליב צירלסון הי”ד

תמונת הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד

ב”ה יום כ”ט לחודש מנחם אב שנת תרצ”ט

קעשנוב

שלום רב לכבוד חביבי הרה”ג מו”ה מנחם נחום גוטמאן רב בקהילת יאס

לא טובה השמועה אשר המוהל הרשמי של עדתכם הכבודה מהריב בנפשו לבטל כפעם בפעם ענין הצרכת מנין עשרה במעמד ברית מילה, בחשבו כזאת למותר!

העברת הדרך היא זו מצד המוהל. ענין זה זה לא רק שהנהו מנהג עתיק יומין נעלה בערכו, אלא הוא גם דין קבוע באור זרוע (סוף הלכות מילה) ובשולחן ערוך (סימן רס”ה, סעיף ו).

אמנם “היכא דלא אפשר” מתיר השולחן ערוך גם בפחות מעשרה, אבל מדת “לא אפשר” הלא היא בכבר מוגבלת בסוגית “פסחים” (כו,א) דהיינו היכא שהגשמת הדבר איננה במציאות. והוא הדין נמי כאן בשולחן ערוך, באומרו: “היכא דלא אפשר”, היינו דוקא היכא שאין במציאות להשיג מנין עשרה, כגון בכפר או בשעת סכנה, רחמנא ליצלן.

הצרכתי עשרה לפי המבואר בחכמת אדם (כלל מ”ט, סעיף כ”א), היא משני טעמים:

א. “לפרסומי מצוה”

ב. “משום שהתינוק הוא כיוצא מבית האסורים (דהיינו כדברי רבינו תם בתוספות בבא קמא (דף פ’, סוף עמוד א)), שצריך להודות בפני עשרה“.

אולם טעם שלישי היותר מתקבל הוא המבואר באור זרוע (שם), דהיינו משום דאמרינן בפרקי דרבי אליעזר (פרק י”א): “כל עדות נאמנה לישראל – בעשרה כו'” עד “עדות ברית מילה — בעשרה” .

לפי ענ”ד יתכן להוסיף עוד טעם בזה:

הן נקטינן להלכה על פי הנוסח התלמודי (ב”שבת” קל”ז, ב. ובירושלמי “ברכות” פ”ט ה”ג), דאחר ברכת “להכניסו”, שאומר האב קודם הפריעה צריכים העומדים שם לומר: “כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים”. אולם, לכאורה, הלא אמירה כזו היתה יותר נאותה להמוהל עצמו, כיון שעבודת הכניסה לברית תעשה על ידו, כעין הא דקאמרינן בבבא מציעא (פ”ג, ב): “קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוקנא”, –  אלא יתכן, דהיינו משום שעדת ישראל צריכה להצהיר באותו מעמד שהיא מכנסת את היהודי החדש למחיצתה בשביל שיוכל “להכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים”. וכיון דנקטינן במתניתין דריש “סנהדרין”, שאין עדה פחותה מעשרה, לכן מצריכינן, שהמצהירים יהיו דוקא עשרה, דהיינו עדה שלמה.

כן, דין נטוע הוא זה: חלילה אפוא להמוהל דנדון דידן מלעקור נטוע! עליו הוא שמוטל תמיד להודיע מראש לבעלי הברית, שיזדרזו להכין בעוד מועד מנין עשרה, אפילו בהיות הדבר קשה לפי מצב הענינים.

המוהל צריך להיות במדרגת “טהור”, כדמפיק האור זרוע (שם, סימן ק”ז) מהא דקאמר במדרש “חזית” (פרשה ד’, פסוק ז’): “המול ימול”: “יבוא טהור ויטפל עם הטהור”, לכן חלילה לו מלפגל בקרבן, שהוא הרך הנימול, כמבואר בזוהר (פרשת “לך לך” דף צ”ה, ע”א).

אם אחז המוהל עד עתה דרך נלוזה –  בזה – עליו לשוב ממנה תיכף ורפא לו!

ידידו דורש שלום תורתו, יהודה לייב צירלסאהן

(תשובה זו נרכשה ע”י מכון אהלי שם ליובאוויטש, והודפסה על ידיהם לראשונה באהלי שם, כרך ו, עמ’ יט)


הרב יהודה לייב צירלסון הי”ד נולד בכ”ח בכסלו תר”כ (1859) לרב משה חיים, שהיה רבה של קוזלץ שבמחוז צ’רניגוב באוקראינה. הוריו, שהיו חסידי חב”ד אמידים, לקחו לו מורים גדולי תורה ויראה. כשרונותיו הגאוניים ושקידתו הרבה סייעו לו למלא כרסו בש”ס ופוסקים, ולהשתלם בידיעה מעמיקה בכל מקצועות התורה. בהיותו כבן 16 שנה הלך ללמוד במשך כמה שנים אצל האדמו”ר החב”די רבי ישראל נח שניאורסון מניעז’ין, בנו של הצמח צדק, והוסמך על-ידו לרבנות.  לאחר הסתלקות רבו, התקשר אל האדמו”ר רבי שלמה זלמן מקאפוסט בעל “מגן אבות”, ומילא כל ימיו ולילותיו בעיסוק נמרץ בתורת הנגלה והחסידות. בשנת תר”מ בהגיעו

כבר בגיל עשרים נתמנה כרב ואב”ד פרילוקי שבמחוז פאלאטווא שבאוקראינה, שבה שימש כרב במשך כשלושים שנה ועמד שם בראש הישיבה והרביץ תורה לתלמידים הרבה. למרות גילו הצעיר תתבלט בכשרונותיו העילויים, בתפיסתו החדה והמהירה, בניתוחו המזהיר ובכוח פסיקה חותך וברור. עד מהרה הציפוהו מקרוב ומרחוק בשאלות סבוכות, והוא זצ”ל השיב לכל אחד בחכמה ובתבונה כיד ה’ הטובה עליו. חלק נכבד מאותם תשובות וביאורים בהלכה ובסוגיות הש”ס, נדפסו על ידו בספרי השו”ת שלו “גבול יהודה” ו”עצי הלבנון“. ספריו מעוטרים בהסכמות גדולי דורו. הרב כתב גם מאמרים שעסקו בעיקר בנושאים קהילתיים ופוליטיים יהודיים. המאמרים שהתפרסמו בכתבי עת בעברית, יידיש ורוסית, ובהם: “הפלס”, “הצפירה”, “המליץ” ו”המודיע”. חלק מהמאמרים קובצו לספר “דרך סלולה” (תרס”ב).

הוא השתתף במשך שנים רבות באסיפות רבות שעסקו בענייני כלל ישראל. האסיפות נערכו בליובאוויטש, פטרבורג, חרקוב, ויטבסק, מוסקבה, וילנה ועוד.

בשנת תרס”ח (1908) נתמנה הרב צירלסון לרבה של העיר קישינב, שם הקים ישיבה מפורסמת וחיזק את הקהילה הגדולה. ב-1911, בעת משפט בייליס, ארגן עצומה נגד האנטישמיות שנחשפה במהלך המשפט. על עצומה זו חתמו כ-300 רבנים בולטים נוספים. באותה שנה זכה הרב צירלסון באזרחות כבוד מטעם האימפריה הרוסית. ב-1912 נמנה הרב צירלסון על קבוצת הרבנים והעסקנים שהקימה את התנועה החרדית “אגודת ישראל”, ואף היה חבר ב”מועצת גדולי התורה” של התנועה. הוא השתתף בועידת היסוד בקטוביץ, ונבחר כיושב ראש לשלש הכניסיות הגדולות שהתקיימו לפני השואה.

בשנת תרע”ח (1918), לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, סופחה בסרביה לרומניה, והרב צירלסון נתמנה לרבה הראשי של בסרביה כולה. הוא החל בהקמת מערכת חינוך חרדית מקיפה, החל מגילאי הגן, תלמודי תורה, ישיבות לצעירים וישיבות גבוהות. הרב צירלסון כיהן כראש ישיבת קישינב, ורבים מבוגרי מוסדותיו הפכו לימים לרבנים ולאדמו”רים. בנוסף לכך יסד בקישינב סניף של אגודת ישראל, הקים את הגימנסיה החרדית “מגן דוד”, פעל למען רעיון הדף היומי של הרב מאיר שפירא מלובלין ועסק בלימוד והפצת תורה ברבים.

בשנת תר”פ (1920), לאחר שרכש הרב צירלסון ידיעה מקיפה ברומנית, הוא נבחר לשמש כסנטור בפרלמנט הרומני בבוקרשט. שנתיים לאחר מכן הוא נותר הנציג היהודי היחיד בבית הנבחרים. בתפקידו זה נקט הרב צירלסון בפעילות שתדלנית לטובת יהודי בסרביה. שתדלנותו אצל שר החינוך הרומני הביאה לביטול גזירת הממשלה להכריח את התלמידים היהודים בבתי הספר לכתוב בשבת. הוא התריע בפני חברי הפרלמנט כנגד האנטישמיות שפרחה ברומניה בשנים ההן, אך בעקבות התנגדות הצירים האנטישמיים נאומים אלו לא פורסמו בכתב העת של הפרלמנט, וכתוצאה מכך התפטר הרב צירלסון בשנת 1926 מחברותו בפרלמנט.

באותן שנים נמלטו רבבות יהודים מאוקראינה לבסרביה. השלטונות הרומניים החלו לרכז אותם במחנות לצורך גירושם חזרה אל מעבר לדנייסטר. הרב צירלסון פעל למניעת הגירוש, גייס תמיכה חומרית עבור הפליטים ולאחר מכן סייע להם להיקלט ברומניה או להגר לארצות הברית או לארץ ישראל.

לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב סופחה בסרביה לברית המועצות. הקומוניסטים, שהרסו את חיי הקהילה היהודית בקישינב, החלו להצר את צעדי הרב צירלסון, והציגו אותו בעיתונות הסובייטית כסוכן אנטי-סובייטי. למרות זאת לא נטש הרב צירלסון את תפקידו.

בשנותיו המאוחרות חיבר עוד שני ספרים “מערכי לב” ו”לב יהודה“. מתוך הספרים ניכר שהרב היה עמוד ההוראה, שמאות רבנים מפורסמים מכל הגליל, ואף מארצות אחרות, היו פונים אליו.

הרב צירלסון נהרג במלחמת העולם השנייה ביום ראשון, י”א בתמוז תש”א (6/7/1941), בהפצצה אווירית שהונחתה על קישינב על ידי הגרמנים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הישן של העיר. בשנת תשי”א החליטו השלטונות להניח מסילת ברזל וגופתו הועברה למקום אחר בבית העלמין. לאחר שנים ספורות החליטה עיריית קישינב להקים במקום פארק שעשועים, וגופת הרב צירלסון הועברה בשנית. מקום מנוחתו הסופי הוא מתחת לאנדרטה הענקית שהוקמה על קברם של הרוגי פרעות קישינב.

הרב צירלסון הדפיס מספר ספרים תורניים בחייו והותיר אחריו מאמרים וכתבים רבים. חלק מהם פורסמו לאחר מותו על ידי תלמידיו בישראל ובארצות הברית.

מקורות: אהלי שם, חב”ד און ליין, חב”דפדיה.

לקריאה נוספת על פעלו של הרב צירלסון ראה:

ספר הגאון רבי יהודה לייב צירלסון, חייו ופעולתו

הישיבות ברומניה

אנציקלופדיה יהודית – דעת: יהודה ליב צירלסון

 

ראה גם, מאמרים קודמים באתר זה: התורה שעיצבה את הטבע הישראלי. מדוע לא יראתם לדבר – בהגנה על כבודו של הרב יהודה ליב צירלסון הי”ד.

מספר הצפיות במאמר: 59

משפט האדם והבהמה ועניין ענוותנותם של גדולי האנושות / הרב חיים דוד זילבר מרגליות הי”ד

ספרו של הרב חיים דוד זילבר מרגליות הי"ד

וידבר ה’ אל משה לאמר, שור או כשב כו’ ומיום השמיני  והלאה ירצה כו’. במדרש (ויקרא רבה פרק כ”ז ומדרש תנחומא) אדם ובהמה תושיע ה’, אמר רבי יצחק משפט אדם ומשפט בהמה שווין, משפט אדם – ביום השמיני ימול, משפט בהמה – ומיום השמיני כו’.

צריך להבין מה לימוד יש בזה, ומה אשמעינן הכתוב והמדרש. ובגמרא (חולין ה:) אדם ובהמה תושיע ה’ אמר רב יהודה אמר רב, אלו בני אדם כהן ערומין בדעת (כאדם הראשון) ומשימין עצמן כבהמה. ולהלן במדרש איתא, והיה שבעת ימים תחת אמו כו’, משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה. כך אמר הקב”ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין שבעה ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת כו’. אמר רבי יצחק משפט אדם כו’.

נראה שהוכרח ולמד לומר טעם זה מיתור לשון הכתוב, דהוה ליה למימר ‘כי יולד מיום השמיני והלאה כו”, אלא שהשמיענו שצריכה ההויה דשבעת ימים תחת אמו, שאין שבעה בלא שבת ויראה פני המטרונה:

עניין השפלות ועניוות של אנשים הגדולים, וכמו שנאמר על משה רבינו עליו השלום (במדבר יב) והאיש משה עניו מאד מכל האדם, ומסירות נפשו על הפחות שבישראל, אינו מובן. הלא הוא  שנאמר עליו (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו’, והיו לו מ”ט שערי בינה (ראש השנה כא:, עיין שם). כללא דמילתא, הגדול שבעולם בכל הדורות, ואיך יאמר באמת שהוא השפל ואינו כלום.

אבל הענין פשוט, שהרי אמרו ז”ל (נדה טז:) שהמלאך מביא הטפה לפני הקב”ה וגוזר עליה מה תהא, גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני. ואם כן, מה לו להתגאות בגבורתו וחכמתו ועשרו שניתנו לו מן השמים. ואם תמצא לומר דאף על פי שנגזר עליו חכם, על כל פנים צריך להוציא השכל מכח אל הפועל ולפשטו באורך, רוחב ועומק. אבל גם זה אינו מכח האדם, ויתרון האדם מן הבהמה בשכל וכח הדבור הכל בא מלמעלה, כמו שנאמר (משלי ב) כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. בכל רגע משפיע החכמה, ומה שהאדם מתחכם ויודע הוא מן ה’ יתברך.  ועל כח הדבור אמר משה רבינו עליו השלום (דברים לב) כי שם ה’ אקרא, שבדבורו עביד מעשה גדול ונורא שהיה ממשיך ומגלה ומודיע שם ה, אבל על זה הבו הגודל לאלקינו, שהכל מכחו יתברך שמו. וכשעומדים להתפלל ולדבר לפני המלך, ואז האדם מתבטל ומכיר כח עליון, אומרים ה’ שפתי תפתח כו’ – בלתך איני יכול אפילו לפתוח הפה, ואתה תפתחנו להגיד תהלתך. וזה לשון השיר, ‘הדעה והדבור’, שהם המותר לאדם מן הבהמה, הם שייכים ‘לחי עולמים’, ואינם משל האדם:

ואם יאמר להתנשאות במעשים טובים, דלכאורה הם מכח האדם ובבחירתו, וכפי לשון הכתוב (ירמיה ט)  כה אמר ה’ אל יתהלל חכם בחכמתו כו’, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל כו’. והיינו דחכמתו, גבורתו ועשרו בכנוי קאי על הקב”ה, כמו שאמר שם כה אמר ה’. שהחכמה, גבורה ועושר הוא משלו, שכך גזר על הטפה. ויתהלל רק בהשכל וידוע אותי ועשיית חסד, משפט וצדקה, שהם דבר מצווה ושייך בהם בחירה.

אבל באמת ובעומק גם זה עיקרו מגבוה. ורק איזה נקודה קטנה בתחלת הרצון מצד האדם. כמאמר ריש לקיש (שבת קד.) בא ליטהר מסייעין אותו. וגם לשון הכתוב הנ”ל מורה כן, שהתחיל אל יתהלל חכם כו’ ומסיים כי אם בזאת יתהלל המתהלל כו’, היינו כי בשלשה דברים הקודמים לא יעלה על דעת שום אדם להתהלל. אבל בזאת המתהלל, הרוצה להתהלל, יש לו איזה מקום לדמות בנפשו שיכול להתהלל. כי גם על הנקודה הראשונה אין מה להתנשאות ולהתהלל, כפי דברי המדרש (דברים רבה פרק ד) אמר רבי חגי, ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים, אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם ובחרת בחיים. ובספרי (ריש ראה) רבי יהושע בן קרחה אומר, משל למלך שעשה סעודה והזמין כל האורחים, והיה אוהבו מיסב ביניהם והיה דומה ליטול מנה יפה ולא היה בו דעה, כיוון שראה שאין בו דעה, אחז את ידו והניחה על המנה היפה. וכן הוא אומ, ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי כו’, ואומר אברך את ה’ אשר יעצני. עד כאן לשונו. ומי הוא פתי יסור מליקח הדבר שמלך מלכי המלכים הקב”ה אחז בידו והניחה על הדבר שהיא מנה יפה. ומי שגם אחרי זה לא יבין ליקח המנה היפה, הרי הוא משוגע גמור, עקש ופתלתול. אשר על כן אין שום רבותא מה שהאדם בוחר במעשים טובים. פליאה היא בהיפוך, כשאיננו עושה מצות ומעשים טובים, שזהו באמת עושה מרצון עצמו:

ומעתה אין לתמוה מה שהערומים בדעת כאדם הראשון, כגון משה רבינו עליו השלום, היו בעיני עצמם כבהמה, שהכירו אשר המותר שלהם מן הבהמה הוא רק בכח עליון, אבל מצד עצמם בהמה המה להם. וזהו שנאמר (שמות ט”ז) ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה’ הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם כו’ בתת ה’ לכם בערב בשר כו’ ונחנו מה כו’, שכל המעשים אינם מכחנו, שהכל מעשה ה’. ואם יאמר האומר שעל כל פנים זה גופא יש להאדם ההכרה שאין העבודה משלו. גם זאת אינו שלו, ואפילו ההכרה דהכרה עד סוף כל הכרות, מאת ה’ היתה זאת. וזהו, ונחנו מה, ממש לא כלום. וזהו שאמר הכתוב אדם ובהמה תושיע ה’, הן פעולת האדם בחכמה ודבור, הן ההכרה שהוא כבהמה, הכל הוא מישועת ה’:

וידוע שענין מצות שבת רומז על זה שהאדם אינו עושה מאומה, ואמרו ז”ל (מכילתא יתרו והובא שם בפירוש רש”י) על הכתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה’ אלקיך כו’ כשתבוא שבת יהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה. היינו, שעניין שבת הוא להכיר שכל מלאכתך, מה שהיה נדמה שהיא פעולתך ומעשה ידך, באמת היא עשויה מעצמה בלי כחך. ומאליו הוקם המשכן. וזה שרבה הכתוב ‘כל מלאכתך’, לא לבד מלאכת המעשים, אלא אפילו ההכרה שאינה משלך – זאת גם כן עשויה מאליה:

וזהו שאמר המדרש, משפט אדם ובהמה שווין הן. מעשה האדם, באשר הוא אדם ערום בדעת, הן מה שיודע שבהמה המה, הן שווין, שצריכים לראות פני המטרונה, השבת, לידע שהכל עשוי מלמעלה:

(דבר ישרים, פרשת אמור)

הרב חיים דוד זילבר מרגליות הי”ד נולד בז’ליחוב שבפולין בשנת תרכ”ד (1864) לאביו הרב נפתלי צבי הירשלי ז”ל.

משחר ילדותו שקד ר’ חיים דוד על לימוד התורה, ועשה בה לילות כימים. בגיל בר מצווה כבר נודע כעילוי הבקי בעל פה בכל הש”ס.

בגיל שמונה עשרה נשא הרב לאשה את בתו של הרב אביגדור יהודה לוינטל, רבה של קויל (קולו), ונולדו להם ששה ילדים. לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה מופלאה.

בהוראת חותנו נסע לבקש כתב סמיכה מאת רבי יהושע טרונק זצ”ל מקוטנא והאדמו”ר מסוכטשוב רבי אברהם בורנשטיין זצ”ל בעל “אבני נזר”. הרב מקוטנא עמד על גדולתו והסמיכו, על אף שנהג שלא לתת סמיכה לצעירים. האדמו”ר מסוכטשוב השתומם מגדולתו ועמד ונשקו על ראשו.

בשנת תרנ”ג (1893) נפטר חותנו, הרב אביגדור יהודה, וקהילת קולו ביקשה למנות את הרב חיים דוד כרב, אך הוא סירב בתחילה. רק לאחר שגדולי הדור תבעו זאת ממנו, הסכים הרב לקבל על עצמו את הרבנות. הרב הנהיג את הקהילה ביד רמה במשך כחמישים שנה והיה לרבה האחרון של הקהילה. הוא לא פחד לאסור את השחיטה בעיר מחשש שהקצבים, שנמנו על בעלי הזרוע, יאלצו את השוחטים לנהוג בניגוד לדין. במשך שלוש שנים היה בית המטבחיים מושבת, עד שלבסוף הושגה פשרה. הרב ביטל את ה”חדרים” הפרטיים עיר, ששיטת שכר הלימוד שהיתה נהוגה בהם פגעה בשכבות החלשות, ובמקומם הקים “תלמוד תורה” כללי.

בנוסף לניהול הרבנות, עסק הרב מספר שעות ביום בלימוד הנסתר והרבה לכתוב את חידושי תורתו. בנוסף עסק הרב בצורכי הציבור כחבר באגודת ישראל וכחבר במועצת גדולי התורה בפולין.

בשנת תרצ”ו הוציא לאור את ספרו דבר ישריםדרושים, באורים ורמזים ישרים בשתי התורות, שבכתב ושבעל פה, על סדר חמישה חומשי תורה והמועדים. חיבר עוד ספרים רבים שנשארו בכתב יד ואבדו בשואה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הרב  נמלט, נדד בין ערים שונות ולבסוף הגיע ללובלין. ביום כ’ בכסליו תש”א, הסתתר הרב עם בני משפחתו בבית ביתו בלובלין. הבית הופצץ וכל יושביו נהרגו. הרב הובא למנוחות בבית העלמין הישן בעיר, בין קברות גדולי ישראל

 

מקורות: ספר דבר ישרים, דף עד באתר יד ושם שרשמה נכדתו (שם מוזכר ששם רעייתו הוא: צילה דבורה לבית מנדלסון),  ספר קולו (תמונות 224-225. שם יש גירסה שונה לגבי נסיבות מותו של הרב), קולו – באתר מרכז מורשת יהדות פולין, רבנים שנספו בשואה, אלה אזכרה (ג, 248-243).

עוד על תולדות קהילת קולו – ניתן לקרוא  באנצקלופדיה של הגטאות.

עוד ראה: על טיבו של מחבר ספר דבר ישרים – מאת הרב ישראל אברהם הלוי גרינבוים, קובץ עץ חיים (באבוב), שנה ב, חוברת ג, תשס”ח

מספר הצפיות במאמר: 28

הערה בדין מילת זכריו בעשית הפסח/ הרב יונה קרפילוב הי”ד

תמונת הרב יונה קרפילוב הי"ד

יבמות דף עא: כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורין.

ופירש רש”י בשעת עשייה ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים, והם אינן יכולים לעשות את פסחן, ושחט שלוחן עליהם. ואשמועינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה, מילת בניו מעכבתו.

והקשה המהרש”א אמאי חייבת האם למול את הבן, הא ממעטינן בקידושין דף כ”ט מקרא ד”אותו” ולא “אותה”.

ונראה דיש לתרץ, דהנה מלבד חיובא דאב למול, היכא דמת האב, והוי זה דין אכל ישראל. עיין ברמב””ן שם דמובאר להדיא דהוי דין אכל ישראל. ולפי זה אפשר לומר, דנהי דנתמעטא האם מדין חיוב האב על הבן, מכל מקום מחוייבת מדין כל ישראל. ואף דבכל ישראל אין מעכב הך חיובא בעשיית הפסח, הוא משום דלא הוי זכריו, דזהו עיקר הדין דמילת זכריו מעכבת בעשיית הפסח. אבל גם אם דמקרי זה “זכריו”, שפיר מעכב הך חיובא דכל ישראל בעשיית הפסח.

ביאור דבריו: התורה אסרה למי שלא מל את זכריו לאכול פסח. ומובא בגמרא במסכת יבמות שאם האב והאם היו אסירים ולא מלו את בניהם, אסורים לאכול מקורבן הפסח שנשחט עבורם. והקשה המהרש”א, מדוע האם מעוכבת מלאכול פסח כל עוד לא נימול בנה, והרי חובת מילת הבן היא על האב ולא על האם. ומסביר הרב יונה הי”ד, שאם האב לא מל את בנו, חל חיוב זה על כל עם ישראל, ובכללם גם על האם. חיוב זה אומנם אינו מעכב את הכלל מלאכול פסח, לפי שאין הבן שלא מל בכלל “זכריו”, אך האם, שנכללת בכלל ישראל החייבים למול את הבן כשלא מל אותו אביו, מעוכבת מלאכול בפסח, הואיל ובן זה הוא בנה הנכלל בכלל “זכריו” (עורך אתר “תורתך לא שכחתי”).

הרב יונה קרפילוב היה תלמיד חכם ליטאי, שיצא שמו בעולם כגאון ומעמיק בתורה, הנחשב לאחד מבחירי עולם הישיבות באירופה לפני השואה.

הוא נולד בשנת תרס”ט, להוריו יחזקאל ובאשע בעיר מינסק בירת בלארוס. בשנת תרע”ח בהיותו בן 9, התחיל את לימודיו בישיבת “ניי-שטאדט” ושואבי המים, בראשות הרב יהושע צימבליסט, והחל בלימודי תלמוד והלכה מפי הרב שלמה מלצר. בהיותו בן 12, עם מהפכת הבולשביקים, עבר לישיבת סמילוביץ’ בה כיהן באותה עת הרב אלחנן וסרמן. עם נדידת רבות מהישיבות משטחי רוסיה הסובייטית לפולין, נסע עם הרב ראובן גרוזובסקי לוילנה, בה הצטרפו לישיבת כנסת בית יצחק ששהתה באותה העת שם. בישיבה זו למד כחמש שנים, והיה מבחירי תלמידיו של ראש הישיבה רבי ברוך דב ליבוביץ  (“ר’ ברוך בער”).

הרב יונה נמנה עם קבוצת הבחורים שהגיעה לישיבת מיר בשנת תרפ”ו 1926 מישיבת “כנסת בית יצחק” כשזו העתיקה את מקומה לקמניץ שבליטא. קבוצה זו הייתה מורכבת ברובה מבוגרי ישיבת מיר בעבר שעברו זמנית לישיבת “כנסת בית יצחק” בעת שהותה בוילנה, אך בחזרתם למיר הביאו עמם כמה מטובי תלמידי “כנסת בית יצחק” ובהם הרב קרפילוב, והרב אליהו חזן, לימים ראש ישיבת תורה ודעת בניו יורק. קבוצה זו הביאה לישיבת מיר את דרך הלימוד המוכרת כ”שיטת בריסק” ועד מהרה תפס יונה קרפילוב את מקומו במיר כלמדן מעמיק שחידושי תורתו עוברים מפה לאוזן בין תלמידי הישיבה ומחוצה לה, והוא נחשב בין טובי בוגריה של הישיבה, בה התקיימה בשעתו שיכבה של בחורים מבוגרים ששמם הלך לפניהם בעולם הישיבות באירופה ומחוצה לה,

בכל זמן ובכל המסיבות, בימי קור וכפור חום ושרב, בימי חופש ובימי חג, תמיד העסיק את מחשבתו בדברי תורה. זמנו היה קודש לעליה והתעלות, כל מעשיו היו שקולים ומדודים, בשובה ונחת.

הוא וחברו רבי אריה לייב מאלין, זכו להכרה מלאה של שאר בני הישיבה בקומתם התורנית, ונעשו באופן לא פורמלי, למשיבים. מעמדם הגיע לידי כך, שבני הישיבה החלו מונים אותם ברשימה אחת בין ראשי הישיבה המכהנים.

הרב יונה נמנה עם קבוצת בחירי ישיבת מיר שנשלחו לבקשתו של הרב איסר זלמן מלצר לקבל תורה, בעיקר בסדר קדשים מפיו של “הרב מבריסק” רבי יצחק זאב סולובייצ’יק, בבריסק בשנים תר”צ-תרצ”א. רשימותיו משיעורי הרב מבריסק נחשבו למדויקים ביותר, בשל הבנתו העמוקה והיותו בר סמכא בכל הנוגע לדקויות הניסוח של דרכי הלימוד הישיבתיות השונות.

אחרי שישיבת מיר עברה לשנחאי, נשאר הרב יונה בקובנה, רחוק מביתו ומישיבתו ומחוג ידידיו ומעריציו. הוא נספה בגיטו קובנה בתאריך בסוף חודש סיון תש”א (1941), בביתו של הרב אברהם גרודזינסקי הי”ד.

אחיו הוא הרב זאב וילנסקי, הוציא לאור ספרון מחידושי תורתו של אחיו הרב יונה קרפילוב, שהשתמרו בעל פה בקרב בני הישיבות, תחת השם “יונת אלם”, הרומז לשמו ומבטא את היאלמו בגיל צעיר בנסיבות טרגיות. הוא מציין שאלו מעט מזעיר מחידושיו:

“כל החידושים האלו הם כטיפה מים חידושיו שהיו אתו. אם כי דבריו היו קב ונקי, אולם מרוב התמדתו ושקידתו לא עבר יום בבית מדרשו ללא חידוש. המעט מהחידושים האלו אינם משקפים אמנם את גדלו ושעור קמתו בתורה, רק אפס קצהו יש לראות בחידושים אלו מישרותו והבנתו, עמקותו והגיון דבריו”.

חידושי תורה מפיו, מלבד אלו שקובצו בספרו “יונת אלם”, מוזכרים לרוב בספריהם של חבריו ותלמידיו בוגרי ישיבת מיר, כמו “קובץ ביאורים” של הרב שלום צבי שפירא, “תורת חסד” של הרב בנימין ציילברגר‏ ועוד. מאמרים מסודרים מכתביו נדפסו בקבצים וספרים שונים כמו:

  • תורה אור, שנת תש”ו
  • התבונה (כתב עת), גיליון א, תש”ז

(מתוך ויקיפדיה ומהקדמת “יונת אלם”)

 

מספר הצפיות במאמר: 63