הרגשת גודל מעלת עם ישראל והאושר הגדול להיות בן ישראל, היא קרבת אלקים / הרב משה פרייא הי"ד

תמונת הרב משה פרייא הי"ד

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו (בהגדה של פסח).

במעשה נסים דקדק: א) למה חייבו חז"ל להתחיל בגנות זה, מה עניין זה לנס הסיפור? ב) שאינו מביא ראיה שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו מקרא זה.

ונראה כי קודם שנוכל לספר עניין יציאת מצרים, צריך לזה ההקדמה, כי עניין יציאת מצרים היה התכלית להביאם לקבלת התורה, ולהיות לעם קדוש, וצריך הבן שירגיש גודל מעלת עם ישראל, והאושר הגדול להיות בן ישראל. והאושר הזה הוא קרבת א-להים. לזה אמר, מאחר שביאר לנו "בעבור זה" בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, דהיינו שזוכה לקיים מצות הבורא, ואז ירגיש גודל שמחה של מצוה, לזה מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו, בשעה זו שאנו חוגגים חג הפסח ואוכלים מצה ומרור, מרגישים קרבת א-להים.

(אהל עולמים, עמו' נא).


הרב משה פרייא הי"ד, נולד בשנת תרס"ה לאביו הרב מאיר יהודה פרייא אב"ד שוראן, בנו של הרב יצחק צבי פרייא [פאלל], חתנו של מרן ה"כתב סופר". אמו, הרבנית מירל, הייתה בתו של הרב ישעיהו ערנפלד.

לאחר שסיים את לימודיו בתלמוד תורה למד בישיבותיהם של הרב שמואל דוד אונגר בטירנוי ובנייטרא, של הרב יהושע בוקסבוים רב במגנדורף ובגאלאנטא ושל הרב עקיבא סופר בפרסבורג. נסמך להוראה בידי רבותיו הגאונים.

נשא לאשה את מרת אסתר בת הרב בן-ציון סניידרס רבה של ראאב.

בשנת תרצ"ב מונה לאב"ד העיר נעדעד (נעדיעד, נאג'אד, Negyed) והגליל. הוא ייסד שם תלמוד תורה ובחן את התלמידים בכל שבת. הוא העביר שיעורים בערב בחומש עם פירוש רש"י ודינים, ובכל שבת וחג נתן דרשה בפרשת השבוע ובענייני דיומא, בחידושי אגדה ובמוסר השכל. נהג ללכת לכפרים בסביבתו ולהעביר שם שיעורים. הוא החזיק ישיבה קטנה עם כעשרים בחורים. 

חידש חידושי תורה רבים אך כמעט כולם אבדו בשואה, ונותרו רק מעט מאמרים שפרסם בכתבי עת תורניים, כגון: הנשר ב – סי' ד, הנשר ו -סי' צד, הנשר ח – סימנים מד, הנשר יא – סימנים כ, עו, ועוד. לעיתים פרסם הרב את חידושיו תחת שם העט: "בן מאיר".

הרב נשא דרשה בבודפסט, כשביקשו למנות אותו כדיין שם.

הרב נספה בשואה באושוויץ בו' באייר תש"ד (29.04.1944). כן נספו רעייתו וארבעת ילדיהם, ורבים מבני משפחתם.

תשובה אליו בשו"ת שאילת יצחק סי' טז, ובשו"ת שאילת יצחק מהו"ת סי' צג.

מאמר אודות אחיו, הרב יצחק צבי פרייא, שנשלח בידי אביהם בשנת תרצ"ט ללמוד בישיבתו של הרב יוסף צבי דושינסקי בירושלים, הובא בביטאון חסידי ערלוי, בית סופריהם, גליון כא, אלול תשס"ו, מעמו' עב.

תמונת משפחת הרב משה ואסתר פרייא הי"ד

משפחת הרב משה ואסתר פרייא הי"ד

מספר הצפיות במאמר: 64

שפוך חמתך על הגוים ששרפו הרבה רבבות מאחינו בני ישראל בלי חמלה וחנינה / הרב שלמה קניג הי"ד

תמונת הרב שלמה קניג הי"ד ותלמידיו

בספר "להג יקודי אש" מאת הרב אברהם מאיר אאילו הרב אב"ד הוניאד, שהיה עם הרב שלמה קניג במחנה רהמסדורף, הובאו כמה דברי תורה משמו של הרב קניג, כגון:

מה ששמעתי ביום א' של פסח תש"ה במחנה רעהמסדארף מהרב הגאון המפורסם ר' שלמה קעניג זצ"ל אבד"ק יאקע הי"ד, על הכתוב שאומרים אותו בהגדה "שפוך חמתך על הגוים וכו' כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו", דלכאורה יש לומר הלא אומות העולם המשעבדים את ישראל, אינם עושים רעה הזה כי שעבוד גליות הוא גזירת ה' יתברך, ואם כן האומות מקיימים רק גזירת המקום לשעבד ולצור את ישראל ואם כן מדוע זה מגיע להם עונש זה. וכבר נאמרו על זה תירוצים שונים.

אמנם בוודאי ראויים הם על העונש הכי חמור, כמו שמסיים בעל ההגדה "תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'", כי הרשעים אינם מקיימים בזה שליחות גזירת הקב"ה, דהנה אמרו חז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, וכמו שמצאנו בחורבן הבית ששפך חמתו על עצים ואבנים, ואילו עשו הגויים שליחות ורצון הבורא ברוך הוא במעשיהם הרעים, לא היו פוגעין בנפשות, אלא הצירו אותם באופן אחר, ומזה שרוצחים נפשות נקיים קדושים וטהורים נראה ברור שאין עושים בזה גזירת ה' יתברך רק מצד רשעותם הטבעי שהם רוצחי נפש.

וזהו פירוש הפסוקים "שפוך חמתך על הגוים", ולא תקשה לך מדוע זה מגיע להם עונש כנ"ל, כי אנו רואים במעשיהם הרעים, "אשר לא ידעוך ובשמך לא קראו", שאין כוונתם בזה לקיים גזירת ה'. והראיה, "כי אכל את יעקב", שפגעו בנפשות תחילה, שאין זה ממידת הקב"ה בעל הרחמים, ושרפו הרבה רבבות מאחינו בני ישראל בלי חמלה וחנינה. ואחר כך, "ואת נוהו השמו", שלא רק שהתחילו בנפשות, אלא הוסיפו לעשות סרה, ובני עוולה קיימו שניהם כאחד. וזה בוודאי לא עשו מגזירת הגליות, ועל כן מגיע להם העונש. "שפך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם" במהרה בימינו אמן.


הרב שלמה קעניג הי"ד, רב ומרביץ תורה מפורסם בפאפא (הונגריה) ואח"כ אב"ד ור"מ קהילת יאקא (יאקע) שעל ידי גאלאנטא (צ'כיה).

נולד בעיר ראאב ביום הכיפורים תשס"ב (1901), לאביו הרב יהודה ולאימו רחל לאה בת הגאון הרב עמרם גרינוואלד (תלמיד המהר"ם שיק) ואחותו של בעל "ערוגת הבשם". היה תלמידו החביב של הרב בנציון סניידרס הי"ד, בישיבת ראאב, ומרוב אהבת התורה היה עושה לילות כימים בלימודיו בבית המדרש. שימש את דודו, אחי אימו, הרב אליעזר דוד גרינוולד, חבר "קרן לדוד", ולמד ממנו להיות מורה הוראה מובחק בכל ענייני איסור והיתר ודיני ממונות ובכל דרכי הרבנות. הוא נסמך בבחרותו על ידי שלשה גדולי הדור: הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד מחבר שו"ת "לבושי מרדכי", הרב ישעיהו זילברשטיין מוויצן מחבר "מעשי למלך" ודודו ה"קרן לדוד" שהעיד עליו כי הוא יודע את כל "הנודע ביהודה" בעל פה

נשא לאשה את מרת אסתר לאה בת הרב  צבי הלוי הופמן, ולאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו בעיר פאפא והמשיך ללמוד תורה בהתמדה בקדושה ופרישות. באותה תקופה התמסר להורות בשעות קבועות בכל שבוע, יחד עם הרב שפטיל ווייס אב"ד שימאני, בבית ההוראה של הצדיק הרב מיכאל פרסבורגר הי"ד

בשנת תרפ"ח (1928), על אף גילו הצעיר נבחר לאב"ד העיר יאקא, הסמוך לפרסבורג. הוא פיקח על מוסדות תלמוד התורה וייסד שם ישיבה. הוא ייסד קופת גמילות חסדים, תרם לה רבות והיה אחראי עליה. הוא פעל לטובת הצניעות וטהרת המשפחה, והיה בודקה את כשרות הסכין של השוחט. הוא התפרסם כבקי בכל התורה וענה לשאלות קשות ששלחו לו רבנים בכל המדינה. הרב יהושע בוקסבוים הי"ד היה קורא לו "ארגז הספרים" והיה שולח את בניו ללמוד ממנו תורה ויראת שמים, והרב אשר אנשיל כ"ץ אב"ד סערדאהעלי כינה אותו "קאפיטאליסט בתורה" לרוב עשירותו בנכסי דעת תורה. ייחד עם הרב אשר לעמיל שפיטצר הי"ד אב"ד קירכדארף ייסד את חברת "תורה עם דרך ארץ". למד עם תלמידיו ספרי מוסר, נזהר מלשון הרע ודן כל אדם לכף זכות.

הרב ומשפחתו גורשו לאושוויץ, ומשם נשלח הרב לעבודות קשות במחנה הריכוז רהמסדורף. בהיותו במחנה ריכוז, וסבל מעינויים ומעבודות פרך, למד בחברותא עם האדמו"ר רבי משה טייטלבוים מסאטמר, כשהוא חוזר על שלוש מסכתות בגמרא בעל פה, סנהדרין (וכנראה בבא קמא ועבודה זרה).

שבעה מתוך שנים עשר ילדיו ניספו:באושוויץ: אברהם ישי, אליעזר דוד, שמואל, צבי, יוסף, יעקב יחזקיה, שרה. הי"ד. הרב נספה בחודש אדר תש"ה והיארצייט שלו נקבע לז' באדר [יצויין כי באחד מדפי העד נכתב שנספה בכ"ו בסיון תש"ד. עוד יצויין כי הרב איזרעאל הביא דברים בשמו של הרב קניג וציין שהדברים נאמרו על ידי הרב קניג בפסח תש"ה!].

בנו הרב חיים ישעיה קניג מילא מקומו אביו לאחר השואה כאב"ד  יאקע. לאחר שהיגר לארה"ב. הוא היה מנכבדי שכונת בורו פארק, הוא ייסד את הקהילה ע"ש יוקא, כיהן כרב הקהילה וחיבר את סדרת ספרי שו"ת "חקי חיים", "חקי חיים" על התורה ופירוש על ההגדה של פסח.

מספר הצפיות במאמר: 40

על ידי שמעורר בלימודו גם את תורתם של החכמים שנפטרו, עולה גם תורתו לרצון / הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד

בית ישראל נמשלה לגפן שעצים חיים נשענים על עצים המתים

דרשות האלה הניח אחריו ברכה כבוד קדושת זקני הגאון האדיר צדיק יסוד עולם חקו"פ מופת הדור מרן יואל צבי ראטה זצוקלה"ה האב"ד ור"מ דק"ק חוסט, פילדעש, ה' איפאלי' בערעזנא יצ"ו וכולם אופן ודרך אחד להם לפרש כל פרשה ופרשה וכל סיפור וסיפור שבתורה לתכלית המוסר, כי תורתינו הקדושה אינה סיפורי מעשיות. בין מעשה בריאות שמים וארץ, בין מעשה אדם וחוה, מבול ודור הפלגה, אבות והשבטים, כולם ניתנו מרועה אחד, מאל אחד, לתכלית אמיתי, למען קחת מוסר, להשריש בליבנו את האמונה בבורא כולם ובהשגחתו יתברך ולכווין את לומדיה לדרכי חיים. ולתכלית זה מכוונים כל הסיפורים ואמירות וציווים לצרף בהם את בני ישראל בדעות ומדות, לשמור עלינו בנערותינו, לתת לנו אחרית טוב בזקנותינו. וספרים הקדושים מתלמידי בעש"ט הקדוש זי"ע מלאים בדרך זה כי התורה הקדושה היא נצחית בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום. ובעקביהם הלך גם כן זקני ז"ל בזה הספר, לבאר את הפשוט בדרך המוסר, להוציא את המקרא מנרתיקה, לעורר על המוסר שבתוך תוכו ולחמם את הלבבות במאור שבתוכה, כדי לעשות את רצונו יתברך שמו בחשק נמרצה. והנה כשנתן הקב"ה את התורה, נתנה לפי כוח של כל אחד ואחד. הזקנים לפי כוחם והבחורים לפי כוחם. אף משה לפי כוחו. כן הוא במדרש רבה (שמות ה') עיין שם. ומדקא פרט משה בפני עצמו, מזה נראה שכוונת המדרש שכל אחד לפי כוחו הרוחני ומדרגתו. ולכן משה רבינו, שהיה עולה במעלות על כל ישראל, על כן מנה אותו בפני עצמו. ולכאורה כל התורה בשווה ניתנה, כגדול כקטן, כאזרח כגר, ואין לך בן חורין לפטור הימנה. אכן במוסרים ומדות הישרות ומעלות הנשגבות היוצאים מן התורה, שאב כל אחד מבאר התורה לפי ערכו.

בית ישראל ורבבות אפרים יודעים אשר כל הנשמות ישראל שהיו עתידים להיוולד עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן כולים היו כלולים בתוך השישים ריבוא נשמות ישראל שעמדו במעמד הנבחר, כי אלפים ורבבות מישראל משורשים המה בנשמה אחת. ונטל הקב"ה אותן השישים ריבוא נשמות ושתלן בכל דור ודור. ויחידי סגולה המה בחינת ראש ומוח ולב של הנשמה, ושאר העם בחינת שאר אברים שבקומת אדם. וזה העניין של דור דור ודורשיו ודור ומנהיגיו, והבן. והמה אחוזים וקשורים באותיות התורה, כמו שפירש בספר הקדוש תורת משה מחתם סופר בפרשת יתרו בשם הגאון רבי עמרם חסידא על הפסוק "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", אשר בשעת מתן תורה הכיר כל אחד ואחד את שורש נשמתו ושורש נשמת חברו באיזה אות הוא אחוז, וכיוון שהן הן מרכבה לאותיות התורה, התייצבו למטה יחדיו שיהיו מכוונים ממש כפי מה שנצטרפו האותיות למעלה. מי שהכיר ששורש נשמתו באות ב' של "בראשית" והכיר נמי שחברו מאות ר' וכן מי הוא מאות א' וכן כולם קורבו עצמם לעמוד בסדר נכון. וזה "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", לעמוד בסדר התורה. ודברי פי חכם חן. וכבר כתבו הספרים הקדושים שבאמת בכל אות מאותיות התורה מרומז כל התורה כולה, כי ברוחניים כך הוא המדה שאחד כלול מהכל. ואולי ניתן להאמר לדרכינו אשר לכך נתנה התורה בששים ריבוא אותיות, יען ידוע אשר בשישים ריבוא אופנים על כל עניין הייתה כוונת היוצר.

דרשות שהתורה נדרשת בהן שיתגלו לפי הנזכר לעיל כל ישראל צריכים זה לזה, לפי שכל נשמה קיבלה חלקה בפנים מסבירות בתורה באופן אחר, וזה אינו יכול להתגלות רק על ידי אותה נשמה. ואפילו משה רבינו ע"ה שזכה לכל התורה כולה, הוצרך הקב"ה כביכול לגלות לו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות, והבן. ודברינו יהיו מובנים בטוב טעם ע"י דברי החיד"א בספר שמחת הרגל על ההגדה, על האי משנה (ברכות פרק א, משנה ה) "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא" וכו', שכוונת רבי אלעזר בן עזריה הייתה במופת כי דברי תורה אין מי שיוציאם לאור, כי אם מי שקיבל החלק ההוא מסיני, ובלעדיו אי אפשר. וזהו שאמר "הרי אני כבן שבעים שנה", שנתייגע הרבה בלימוד והתיש כחו עד אשר ידמה לזקן, ועם כל זה לא זכה לחידוש דבר זה, "עד שדרשה בן זומא", שהיה תלמיד דן לפניהם. והרי זה בא ללמד לדבר זה הוא חלקו בתורה, שאי אפשר לאחר לאמרו. עד כאן. ובזה פירשתי הסמיכות להאי מעשה שהיו מסובים התנאים הקדושים רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. ולכאורה כל אחד ואחד ידע את התורה ואת הסיפור של יציאת מצרים. אבל לדרכינו, אשר כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו מבין בפנים אחרות את המוסר היוצא מן הכתובים האלו, על כן שפיר הוצרכו הקדושים האלו זה לזה. ובזה יש להבין מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"ב) "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", כי בוודאי אין כוונתם על ביאה ויציאה ריקנית, רק שיתגלה על ידה חלקה שבתורה מה שקיבלה בסיני, כנ"ל. ובשחר טל ילדותי פירשתי בזה את הפסוק (שמות יט,יז) "ויוצא משה את העם לקראת הא-להים", על פי מה ששמעתי מאדוני אבי מורי ורבי שליט"א, שמרן הרה"ק בעל דברי חיים ז"ל אמר בשם אותו גר צדק הגראף פוטוצקי ז"ל, שהסביר את העניין מה שאנו רואים שהרבה מאומות העולם מתייהדים ומתגיירים, ולעומת זה יש גם כן יהודים שמשתמדים ויוצאים מן הדת, רחמנא ליצלן. והסביר העניין על פי המדרש שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, וישראל קיבלו באהבה. אכן בוודאי היו נמצאים בין אומות העולם הרבה אנשים שרצו לקבל, ובין היהודים היה גם כן מי שלא רצה, רק הכל נידון אחר רובו. על כן ניתנה התורה לישראל. אכן על ידי המסבב כל הסיבות נסתבב הדבר אשר נשמות שרצו אז בקבלת התורה יחזרו לזה העולם בזמנים הבאים, ויתעורר עליהם החשק שהיה להם אז בשעת מתן תורה ויתגיירו. וכן להיפוך ברשעי ישראל, רחמנא ליצלן. ומדברים הנ"ל למדנו שהיה בישראל גם כן מי שלא רצה בקבלת התורה. ואם כן קשה איך בטלו ברובה, הלא כשחנו לפני ההר היו קבועים, ו"כל קבוע כמחצה על מחצה". על כן "ויוצא אותם משה", כדי שיהיו ניידים, ושפיר בטלו ברוב. ובהנ"ל יש להשוות ב' מאמרים שנראים כסותרים זה את זה. האחד הוא במדרש על הפסוק בברכת כהנים "יברכך ה' וישמרך", יברכך בתלמוד, וישמרך שיכתבין מילך. ובספרי איתא "וישמרך", ישמור לך את הקץ. ולדרכינו יש לומר, דהא בהא תליא, שעל ידי שיכתבין מילך ויתבדרין מילך בעלמא, ויהיה "מלאה הארץ דעה", ויצאו כל הנשמות מן האוצר ששמו "גוף" ונזכה לקץ הגאולה. על כן אחינו בני ישראל היראים אינם חסים על כספם ועתם, וקונים כל ספר שנבנה על הקדמות אמיתיות, אפילו מספק דאורייתא, פן יש בה מדעת עליון, ומכל שכן דברים האלה שיצא מאחד משרי התורה בעל שו"ת "בית היוצר"…

דרשות הצדיקים שחידשו בחייהם אם בזמן שכבר ינוחו בקבריהם יתאמרו אחריהם והעולם יתבשם מתוכחותיהם, אז ידובבו גם הם שפתותיהם, כמאמרם ז"ל (יבמות צ"ז) כל תלמיד חכם שאמרו דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. ובירושלמי (שקלים פרק ב הלכה ה) הוסיף אלה הדברים ומה הנאה יש לו כהדין דשתי יין עתיק. ואולי ניתן להבין את דברי הירושלמי כי הנה אסור להנות בעולם הזה הנאה גופנית מדברי תורה, רק למחר לעולם הבא מקבלים שכרם על ידי שיתבדרו דבריהם בעולם הזה, ובטח יהיה שכר יותר מאלו היו נהנים בעולם הזה, כי יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי עולם הזה. ומובן הדמיון כמי שמניח את יינו להתיישן. והנה כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל מאד היה נשמר שלא להנות הנאה גשמית בעולם הזה. גם שמעתי מדרכו בקודש יען אשר דרשותיו היו חביבות מאוד בעיני העם, עד שלרגלי דרשותיו היו כל הציבור מתאספים יחד בשעה שישב ודרש ומלט את כל העיר בחכמתו, ואפילו זוויות בית הכנסת היו תמיד מלאים מפה אל פה בשעת דרשה. וכדי להינצל מהנאה גשמית בעת אשר הגיע לסיום איזה חילוק נפלא או איזה פירוש נאה בחידושי אגדה, כאשר כבר הניח ההקדמות הצריכים וראה שהשומעים מבינים כבר מעתה גם בעצמם את דברי החידוש בשום שכל קצת, חדל מלסיים והסיע עצמו לדבר אחר, כי אז בשעת הסיום שכל העולם מבינים שהוא כפתור ופרח ורואים שהעולם נהנים מזה, אז יכולים חס ושלום לבוא לידי התנשאות ולידי הנאה גשמית, ולכן התרחק מזה כמטחווי קשת ויקבל שכרו כעת משלם על ידי שבני ישראל היראים יתעוררו בדרשותיו הנעימים.

בית ישראל נמשלה לגפן שעצים חיים נשענים על עצים המתים, ונמצא התועלת גדול לנו בזה כי תורתינו ותפלתינו שיעלו לרצון לפני אדון כל צריכים אנו לסיועת הצדיקים ז"ל, כמו שכתב כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל בקשרו מספד מבעל הגאון הצדיק מוה"ר מנחם א"ש (אשר אתי בכתובים) לפרש מאמר חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא". והקשו המפרשים מדוע לא אמר "כל הלומד", ופירש זקיני בעל המחבר ז"ל על פי מה שביאר לעיל בדברי האר"י ז"ל שבכל תורה ומדות ומעשים טובים שהאדם עושה בעולם הזה הוא מעורר גם כן התורה ומצוות ומעשים טובים של הצדיקים הקודמים שכבר נסתלקו. ועל ידי זה אנו זוכים לשנתעטף תורתינו ועבודתינו בתורתם ועבודתם, ועל ידם יהיו פורחים לעילא. וגם ניתוסף לנו על ידי זה יותר השגה בלימוד בתורתם ובמעשים טובים, וכן ניתוסף גם כן כוח למעלה, שיוכלו עוד יותר יותר לעלות ממדרגה למדרגה בעולמות העליונים. ועל כגון זה נוכל לומר דכאן המתים יורשים את החיים, שהצדיקים שנסתלקו כבר יורשים את החיים, כי החיים על ידי עסקיהם בתורה ומצוות ומעשים טובים המה מוסיפים כוח בהצדיקים בעולם הבא. ובזה פירש הפסוק (קהלת ד) "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה", דהיינו שהשבח של המתים שכבר מתו הוא מן החיים שעוסקים בתורה ומצוות ומעשים טובים ובזה מעוררים גם התורה ומצוות ומעשים טובים של המתים שיש להם על ידם עלויא. עד כאן. נמצא אשר מי שעוסק בתורה באופן שהוא זוכה ומזכה אחרים, היינו הישיני עפר, ויקיצו במה שהוא מעורר תורה ומעשים טובים שלהם, ואז זכות הצדיקים תלויה בו, להיות לו נחלה בנחלתם בעולם הבא, מדה כנגד מדה. ועוד יותר שהוא דומה להם בבחינה זו, כמו הרב לתלמיד, ויקויים בו שלא יהא תלמיד בגן עדן ורבו בגיהנם. וכמו שהוא גורם בתורתו שילכו מחיל אל חיל, כמו כן גם הוא ילך מחיל אל חיל. וזהו שאמר "כל השונה הלכות", דהיינו כשהוא לומד בזה האופן שבלימודו של עצמו הוא חוזר ושונה גם הלמוד של הצדיקים שכבר נסתלקו כנ"ל, בזה הוא מובטח לו שהוא בן עולם הבא כנ"ל. ובזה הוסיף לפרש שם דודי מה"ר יצחק פרענקעל ז"ל את המשנה "שנו חכמים בלשון המשנה", היינו כשהחכמים למדו תורה היה בזה האופן שבלימודם התעוררו גם הלימוד של החכמים הקודמים ועל ידי תורתם עולה גם תורתו לרצון לפני היוצר.

דרשות רבי אלעזר במסכת ברכות דף ט"ז פירשתי בזה האופן וזה לשונו שם, אמר רבי אלעזר מאי דכתיב "כן אברכך בחיי" וכו', "כן אברכך בחיי", זה קריאת שמע, "בשמך אשא כפי", זו תפלה. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר וכו', ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, שנאמר "ושפתי רננות יהלל פי". ונתקשו המפרשים היכן מרומז כאן עולם הבא ובאיזה אופן יזכה לזה. עיין במהרש"א חדושי אגדות. אבל לפי מה שהרווחנו מדברי כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל שבאם אומר קריאת שמע ולמוד תורה באופן שמתעורר גם כן קריאת שמע ותורתם של הצדיקים הקודמים אזי נעשה הוא להצדיקים הנ"ל בחינת רבם, שעל ידו ילכו מחיל אל חיל, ועל ידי זה מוכרחים ליתן [לו] גם כן הנחלה וחלק בגן עדן, שלא יהיה תלמידו בגן עדן ורבו בגיהנם. וזה שאמר "ושפתי רננות יהלל פי", ופירש רש"י ז"ל "רננות" רבים משמע. ולדרכינו היינו גם הכנה והתפלה של הצדיקים הקודמים נתעורר על ידי תפלתו, ועל ידי זה יזכה לשתי עולמות, שעל ידם יהיו תורתו ותפילתו פורחות לעילא ויזכה לעולם הבא כנ"ל.

בית ישראל אומרים בשמונה עשרה "כי אתה שומע תפלת כל פה". וכתבו הספרים הקדושים לכוון להלביש נשמתו בלבוש הצדיקים, בסוד "מה רב (גימטרייה "עב קל") טובך. ועל ידי זה נפרדים ממנו הקליפות ומועיל שתהיה תפלתו נשמעת. ולדרכנו, היינו כשיגיע ל"כי אתה שומע תפלת כל פה" ישים על לבו מך ערכו, שבאמת הוא מצד עצמו אינו ראוי שיקבל תפלתו, רק שמבקש שיתלבש תפלתו בתפלת הצדיקים. ועל ידי זה יתקבל תפלתו גם כן לפי אדון כל. ואולי ניתן להאמור שזה יהיה פירוש הפסוק (קהלת יז) "כי עוף השמים יוליך את הקול", על פי דברי התיקונים בתיקון חמשאה ש"עוף" קאי על נשמתין קדושין דמצפצפין בכמה צלותין. והבן. ובזה יש לפרש את תיבת "ותפלתם" השני שבברכת "רצה", שנתקשו המפורשים הלא התפלת ישראל שיתקבל, כבר ביקש בתחילת הברכה, כשאמר "רצה ה' א-לוהינו בעמך ישראל ולתפלתם". ולדרכינו אתי שפיר, על פי דברי הטור (סימן קכ) שפירש "ואשי ישראל", נשמות הצדיקים שביד מלאך מיכאל. עיין שם. ולדרכינו קאי על אלה הצדיקים שנתלבשו בהם תפלותינו, ואתי שפיר. והנה לכאורה איזה התקשרות יש לנו עם הצדיקים הנ"ל שיתעטפו תפלותינו בתפלתם, רק כשאנו אומרים שמועה מפיהם ואנו מעוררים בהם חיות חדש להיות דובב שפתי ישנים, על ידי זה יש לנו שייכות עמהם שיתעטף תורתינו ותפלותינו בתורתם ותפלתם ומעשים טובים שלהם ואין לך תועלת גדול מזה, כי הנה ידוע אשר כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל היה בין יחידי סגולה בעבודת היוצר.

(מתוך הקדמת המו"ל בספר "דרשות בית היוצר" על התורה, חלק א).

הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד, נולד לאביו הרב שמואל יעקב ראטה הי"ד ולאימו מרת הינדל בנאנאש שבמחוז דברצ'ין הונגריה, בסביבות שנת תר"ס (1900). הוא גדל בתורה ב"חסידישער קלויז" בקליינווארדיין.

כבר בילדותו ניכר היה שהוא עילוי, חריף, מתמיד ובעל זיכרון עצום. אביו לא שלח אותו ללמוד בחדר אלא לימודו בעצמו. הוא נהג איתו בחומרה ולימוד אותו הרבה, בכמות ובאיכות. את הלימודים החלו מידי יום בעלות השחר, בשיעור שנמשך לפחות שעתיים, עד לתפילת שחרית. בהמשך היום היה ישראל אפרים פישל חוזר על לימודו ובערב היה אביו עורך לו מבחן. בהיותו בן חמש החל אביו ללמדו גמרא ועד מהרה לימדו דף בכל יום. עוד לפני בר המצוה ידע בעל פה את מסכת נדרים עם הר"ן. בשנת בר המצוה למד "זמן" אחד אצל הגאון רבי שמעון גרינפעלד (המהרש"ג) בסעמיהאלי. אחר כך חזר ללמוד כמנהגו אצל אביו, בזכות לימוד זה קנה בגיל צעיר ידיעות בכל מקצועות התורה, בחשן משפט, בספרי שו"ת  מוסר וחסידות, שלא היו נלמדות בחדר או בישיבה ולא היו מצויים אף אצל בחורים גדולים ממנו. 

נשא לאשה את מרת חיה אסתר טויבא בת הרב שלום גולד משאטוריאליא-איהאי (אויהל). אחר נישואיו התגורר באויהל וסייע שם לרב המקומי, הרב דוד דוב מייזליש הי"ד, בניהול ישיבתו. משנת תר"צ (1930) מונה לאב"ד וואידיטשקא והגליל, והמשיך לנהל את הישיבה, בה למדו בחורים שהגיעו אתו מאויהל עם בחורים נוספים שהגיעו מהסביבה. הישיבה התנהלה ברוח חסידות מונקאטש. הרב ראטה הוציא לאור את ספר "דרשות בית היוצר" ואת ספר "יוצר אור" מאת אבי זקנו רבי יואל צבי ראטה, והוסיף לספר "דרשות בית היוצר" את חיבורו "אהל אפרים" (תרצ"ח) והוסיף לספר "יוצר אור", את חיבורן "אור לישראל" (תש"ד) ובו דברי פלפול ואגדה. הספר יצא לאור עם הסכמה מאת רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד. מכתבו לרב צבי הירש מייזליש, פורסם בשו"ת מקדשי השם, ח"א סי' טז.

בשנת תרצ"ח, בעקבות השתלטות הגרמנים על צ'כוסלובקיה, נסגרה הישיבה בשל קרבתה לגבול. בשנת ת"ש היא שבה ונפתחה, אך נסגרה שוב לאחר שנה.

הרב ישראל אפרים פישל ואחיו הרב משה שמעון בירכו על אחד מהאתרוגים הבודדים שהיו בהונגריה בחג הסוכות תש"ד (ראה "מצות 'ארבעה מינים ברחבי הונגריה בשנת תש"ד", עלי זכרון ל, עמ' ב).

הוא גורש עם קהילתו ומשפחתו לגיטו בעיר המחוז אויהל ומשם לאושוויץ. בהגיעם לאושוויץ נשלח עם שנים מבניו למחנה עבודה, בעוד אשתו ושאר ילדיו נשלחו לתאי הגזים. הוא הועסק באושוויץ בעבודות פרך בסחיבת אבנים עד שהגיע לאפיסת כוחות והיה חשש כי לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. הרב יהושע משה אהרונסון נפגש ברב ישראל אפרים פישל באושוויץ, זיהה שהוא תלמיד חכם גדול ואיש אמת, ודן אתו לעתים קרובות בענייני הלכה ודברי תורה, בהיותם באושוויץ. הרב אהרונסון הצליח לשכנע קאפו יהודי שיעביר את הרב ראטה לקבוצת עבודה אחרת, ל"קומאנדו הנדסה", בה זכו ליותר מזון ועבדו בעבודה פחות מייגעת, והדבר סייע לרב ראטה להתאושש, אף שסירב לאכול מהמאכלים האסורים והתקיים על פרוסת לחם יבשה. הקאפו תבע את הרב ראטה לדין תורה לפני הרב אהרונסון, על כך שהוא הסתכן בהצלת הרב ראטה, בעוד שהרב ראטה מסרב לאכול מהמזון הטרף ובכך מסכן את חייו (ראה "דין תורה באושביץ" בתוך ספר "הקדושה ובגבורה" עמ' 28-32, מאת יהושע אייבשיץ. בספר קהילות הונגריה, עמ' 142, כתב שנרצח ביום ח' שבט תש"ה).

בשעת נסיגת הגרמנים מפולין, ליום השני של "צעדת המוות", בה' בשבט תש"ה (ינואר 1945), נלקחו אלפי יהודים לאחר היערות בקרבת העיר גלייביץ ונורו שם למוות. בין הנרצחים היה גם הרב ישראל אפרים פישל הי"ד.

בשואה נרצחו גם ילדיהם משה שמעון, מרדכי יעקב, הינאל פיגא ואברהם יהושע הרשל. הי"ד.

בנם הרה"ח חיים אלטר רוט (תרפ"ט-תשנ"ו), גורש לאושוויץ עם הוריו ואחיו, ושרד את המחנות. בהקדמתו לספר "דרשות בית היוצר" כתב על מסירות הנפש שלו לקרוא כל יום באושוויץ קריאת שמע ולהניח את התפילין שלו, מכוח מסירות נפשו של אביו ואמונתו שהגאולה קרובה לבוא. הוא מתאר בנוסף לכך, גם את חושותיו ביום השחרור ובתקופה שאחריה:

אני עצמי הייתי בשעת השחרור מעול הרוצחים ימ"ש בן ט"ז פחות שני חדשים. נותרתי לבדי בעולם, ממש יחידי מכל בית אבא. כל כך בודד הייתי, עד שחשבתי שמחוץ לאותם כמה מאות היהודים שראיתי שם בסביבתי לא נותרו עוד ח"ו יהודים בעולם, לאחר כל ההריגות והרציחות באושוויץ ולאחר מה שקרה בסוף המלחמה בפינוי מאושוויץ, שהיה יותר גרוע מאושוויץ גופא… כדי לצייר בעיני הקורא באיזה מצב היינו ועד כמה גדול היה הנסיון, אזכיר כאן פרט אחד קטן, המלמד על הכלל כולו: במשך כל התקופה שהייתי במחנות ההשמדה קראתי "שמע ישראל" בכל יום. ולא זו בלבד, אלא המשכתי בזה גם אחרי השחרור – והנסיון להשאר דבוק באמונת השי"ת אחרי השחרור היה קשה יותר מהנסיון בעת החורבן עצמו. הקורא בודאי יתמה על כך, אבל המציאות היתה, שבמחנות פיעמה בנו כל הזמן התקוה הגדולה שמיד למחר תבוא הגאולה, וכפי שאבי רגיל היה לומר: "משיח צדקנו יבוא לאושוויץ", וחשבנו שלפתע פתאום תהיה ההתגלות והגאולה ונראה עין בעין מדוע סבלנו ונבין מה הוא החשבון והתכלית של היסורים. אבל היותר קשה היה כאשר הגיע יום השחרור – קראו לזה "שחרור", אבל אינני יודע איזה שחרור הוא זה – ואז ראינו את החורבן הנורא שמסביבינו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה, והעולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם – לנוכח כל זה יהודים רבים שהחזיקו מעמד ועמדו בנסיונות קשים אבדו, לדאבון לבנו, את אמונתם ולא עצרו כח להמשיך הלאה… זכיתי שלא הפסקתי לקרוא קריאת שמע אפילו יום אחד, גם זכות יתירה נפלה בחלקי שהנחתי באושוויץ במשך שמונה חדשים את התפילין הפרטיים שלי, דבר שרק מעטים זכו לו,.. ובודאי זכיתי לזה מכוחו של אבא שמסר נפשו על מצות תפילין.

בתום השואה דבק ר' חיים אלטר ראטה באדמו"ר מקלויזנבורג במחנות העקורים. הוא היגר לניו יורק והיה איש עסקים מוצלח ונדיב ידוע. עלה לארץ ישראל, התגורר בנתניה ושימש יו"ר נאמני בית החולים לניאדו ונשיא קהילת צאנז. ספדו לו האדמו"רים מצאנז ומביאלא בני-ברק. זיכרונותיו מבית אבא וזכרונותיו מתקופת השואה – עלו לאתר זיכרון בספר.

מספר הצפיות במאמר: 160

דרשה לפסח מאת הרב ישראל אשר קראלי הי"ד

תמונת הרב ישראל אשר קאראלי הי"ד

אמנם כן מצינו טעם אחר לשבח על טבילה שתי פעמים. הראשון זכר לקרבן פסח, דכתיב בו (שמות י"ב) וטבלתם בדם, ולתקן חטא מכירת יוסף, שנאמר בו (בראשית ל"ז) ויטבלו את הכתונת בדם. אכן באמת ידוע מחלוקת השבטים ויוסף היתה אי קודם מתן תורה דין בני ישראל כבני נח או כישראל. ויוסף קרא תגר לאמור כי אכלו מבהמה מפרכסת, דלבני נח נאסר, ואינהו סבירא ליה דדינם כישראל ואישתרי להם מפרכסת. והנה מצינו שני טעמים להסיבה, הראשון זכר לחרות. ולפיזה לעני לא היה צריך הסיבה, וכאמרם ז"ל בש"ס (מגילה י"ד.) דאכתי עבדי אנן (ועיין בתוספות ריש ערבי פסחים דף צ"ט: בד"ה ואפי' עני שבישראל דהוה אמינא לפוטרם מטעם האמור. וע"ש). אכן באמת מצינו במדרש (שמות רבהפ"כ סי' י"ח) ויסב אלקים את העם, מכאן אמרו רבותינו, "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב", שכך עשה להם הקב"ה שנאמר "ויסב אלקים", דכיון דמקרא ילפינן לה, לא שני לן בין עני לעשיר. ובאמת כבר כתב בספר "שמנה לחמו" הכוונה ד"ערך להם שלחן במדבר", בהיות שרצה הקב"ה להקנות להם את ארץ ישראל בתור קנין חזקה, וקיימא לן עשה חזקה באחת השדות קנה כולן, אכן תינח אי דינם כישראל וישראל קונה בחזקה, אמנם כן אי דינם לפני מתן תורה היה כבני נח, לא שייך לקנות בחזקה, דאין זה קנין בבני נח (כמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות מכירה הי"ז) ושוב יצטרך לומר דלשון "ויסב", אינו מלשון "הסיבה",כי אם כפשוטו.

והשתא הכא יסתעף הקושיא הרביעית "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין הלילה הזה כלנו מסובין", דכיון דאמרת דטעם הטבילה שתי פעמים היה לתקן חטא מכירת יוסף על כן צריך לומר דהצדק עם יוסף הצדיק, דדינם כבני נח, ובאמת "וה' עמו" כתיב (ש"א ט"ו), והלכה כמותו בכל מקום, כמבואר בש"ס (סנהדרין צ"ג:) בדוד המלך ע"ה, וביוסף נמי כתיב (בראשית ל"ט) "ויהי ה' את יוסף" ועל כורחך דהלכה כמותו. (ועיין בשו"ת מהריש ח"ה סימן פ"ט אות א' לכ"ק אדמו"ר הגז"ל מש"כ בזה ע"ד הדרוש) וכיון דדינם כבני נח אין לומר ד"ערך להם שלחן במדבר" מטעם קנין חזקה כאמור, ועל כן צריך לומר דמטעם הסיבה הוא זכר לחירות,ותיקשי הלילה הזה "כלנו מסובין", דאי משום זכר לחירות, העני לא צריך הסיבה, ואתי שפיר בעזרת ה' יתברך. וכבר אמרו כל פטפוטי דאורייתא טבין.

ובכן לך תעלה ביאור נכון להתירוץ מבעל ההגדה באמרו "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו וכו'", ולכאורה אי'מקום התירוץ על הקושיא למה עני צריך גם כן הסיבה, וכפי השמועה כבר נתעוררו בזה. ולהנ"ל יתכן לומר, בהקדים דבר נחמד מהגאון האדיר בעל כלי חמדה מאסטראב ז"ל שכתב ליישב תמיהה גדולה, למה בכל ספור ההגדה לא נזכר שם אדון כל הנביאים משה רבינו ע"ה אשר הוציאנו ממצרים, וכתב ז"ל, דבאמת מה לנו לשמוח עלגאולת מצרים, הלא אכתי עבדי אנן, וכמאמרם ז"ל בש"ס (מגילה י"ד.),אך מצינו שאמר ית"ש ויתעלה "אני ולא מלאך", וכמאמר בעל ההגדה "ויוציאנוה' וכו', ולא על ידי שליח וכו'". ולכאורה הלא משה רבינו ע"ה הוא שהוציאנו ממצרים. אמנם כן, שנים הם השעבודים שנשתעבדנו בהם במצרים, שיעבוד הנפש ושיעבוד הגוף. ומשעבוד הנפש גאלנו ית"ש בכבודו, ולכן באמת היא גאולה עולמית. לא כן משעבוד הגוף, נעשה החירות על ידי משה רבינו ע"ה, ודין גרמא דאכתי עבדי אנן, כמבואר בספרים. ובכן שמחתינו היא רק על גאולת הנפש, כי בנוגע לגאולת הגוף הלא ערבה שמחתינו בעוונותינו כי רבו, ולכן אין אנחנו מזכירים שם משה רבינו ע"ה. ודברי פי חכם חן. ומעתה לדברינו הנ"ל הלא כל עיקר הקושיא היתה למה יצטרך גם להעני הסיבה וכנ"ל בארוכה על זה מתרץ ואומר "עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה'", בכבודו ובעצמו, ולא על ידי שליח. והכוונה, כי אנחנו מודים ומשבחים לו יתברך שמו על גאולת הנפש בלבד, ובנפש כעני כעשיר אחד הוא. ודו"ק היטב

ועל דרך הקבלה יתכן עוד יותר במה שכתבנו לרמז בקושיא הראשונה כי ליל שימורים לילה כיום יאיר, דהנה במתניתין (פסחים קט"ז.) טרם הצעת הקושיות תנן "וכאן הבן שואל אביו וכו' מה נשתנה וכו'". ושמעתי נכון מאחד הידידים מפה קהלת קדש הי"ו בשם קדוש אחד מדבר, דהנה השם "מה"מרמז לספירת תפארת, והשם "בן" לספירת מלכות כידוע ליודעי חן. וכידוע היום הוא מספירת תפארת והלילה מספירת מלכות. אמנם כן הלילה הזה אשר כיום יאיר הוא גם בספירת תפארת בהיותו גם בבחינת יום כאמור, ועל כן אמרו ז"ל בלשונם הקדושה לרמז "וכאן" הכוונה בלילה הזה, "הבן" הוא שם הקדוש בין מספירת מלכות, "שואל" מלשון השאילני כדך (בארגען בל"א), "מה" באשר ליל שימורים הוא וכיום יאיר משתמשת גם בשם הקדוש "מה" בספירת תפארת, ובזה "נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", וכמובן נעשה בלילה הזה הייחוד השלם,ולכן אין ערוך לקדושת הלילה הזה כמפורש בספרי חכמת אמת.

ועל פי הדברים האלה כתב רב מקובל אחד לתת טעם למה בלילה הזה נשים חייבות גם במצוות עשה שהזמן גרמא מה שאין כן בשאר ימים טובים, ולהנ"ל יתכן מאד דהנה כידוע הנשים בבחינת נוקבא מישך שייכי לספירת מלכות. ולכן במצוות עשה שהזמן גרמא שאינן נוהגות בלילה, שאז זמן הספירה הקדושה הזאת ביתר שאת, הנן פטורות, והבן. ולכן בלילה הזה, אשר כיום יאיר, ושולט גם ספירת תפארת, גם נשים חייבות. וזה ברור להמבין. ויש מקום אתי לתרץ על פי זה קושיית המהרי"ט (בקידושין כ"ט. בתוד"ה אותו) שהקשו למה לי קרא ד"אותו" תפק ליה בהיותו מצות עשה שהזמן גרמא. ותירצו דכיון דמילה שלא בזמנה נוהג ביום ובלילה, הרי היא מצות עשה שלא הזמן גרמא. והקשה ז"ל הלא בשבתות מיהא אינו נוהג מילה שלא בזמנה, ואם כן אכתי מצות עשה שהזמן גרמא היא. ולהנ"ל אתי שפיר, דדוקא מצוות שאינן נוהגות בלילה, חשובות בגדר שהזמן גרמא, וכאמור. אמנם כן, מצוות אשר גם בלילה נוהגות, גם אם בשבת אינן נוהגות, עם כל זה שפיר חייבות, וכידוע ליודעי חן בשבת שולטת ספירת מלכות. וקצת יצאתי בזה חוץ מגדרי, עם כל זה הבאתי את הדברים לזכרון והוא יתברך שמו יראינו נפלאות מתורתינו הקדושה ואזכה לשוב לפניו בתשובה שלמה ואמתית ולעבדו בלב שלם עד אשר ירחם עלינו וישלח לנו גואלינו במהרה דידן כן יהי רצון.

הק' ישראל אשר קאראלי

מוצאי שבת קודש במדבר תרצ"ו קאשוייצ"ו

(ספר בני ישראל, חידושים ופלפולים בסוגיות הש"ס, סוף סימן כד, דרוש לאחרון של פסח)


הרב הגאון המובהק חריף ובקי הרב ישראל אשר קראלי נולד בשנת תרע"ג (1913) בעיירה טורנו שליד קאשוי להוריו ר' צבי ומאטיל. גדל והתחנך בעיר קאשוי, למד בהתמדה בישיבת רבי שמואל שווארץ בקאשוי, בישיבת רבי שמואל דוד אונגר בנייטרא, בישיבת רבי עקיבא סופר בפרסבורג ורבי יואל טייטלבוים בסאטמר. הוא החל לכתוב פלפולי סוגיות הש"ס בחריפות ובקיאות נפלאה, והיה מבקר יחד עם בחורים מופלגים נוספים את הגאון רבי שמואל ענגיל מראדאמישלא, שהורה להם את דרכי החידוד והפלפול בסוגיות הש"ס והראשונים. כשהתבקש בידי חבריו לשאת דברים בסיום מסכת,דרש במשך שעתיים מעניין סיום המסכת בחריפות ובבקיאות, תוך שהוא קושר עניינים שונים מכמה סוגיות הש"ס ורוקם אותם לחטיבה אחת. נשא לאשה את רייזל בת רבי יעקב יוסף זינגר, מורה ומרביץ תורה בגרוסווארדיין. בשנת ת"ש נבחר לרב ואב"ד בפראונקירכן במזרח אוסטריה, למרות הזמנים הקשים באוסטריה הכבושה בידי הנאצים, החזיק ישיבה בעירו. גלה לסלובקיה ולפעסט, שם היה מרצה את שיעוריו הנודעים לפני החברה "תפארת בחורים" שקבלו אותו לרב עליהם, גורש עם רעייתו לאושוויץ, שם הם נרצחו. אחיו חיים יהודה נספה בכ"ז בתשרי תש"ה. הוריו של הרב ישראל אשר, ואחיותיו מרים ואסתר נספו בי"ג בסיון תש"ד באושוויץ. 

שארית כתביו נצלו ויצאו לאור בספר "בני ישראל" (ניו יורק,תש"ן).

אחיה של הרבנית רייזל הי"ד, הרב יהודה דב זינגר היה רבה של 'גבעת שמואל'.

מספר הצפיות במאמר: 290

פסח, שבועות, סוכות, ענווה וגאות, אמת ושלום, אבות ואמהות / שרידים מתורתו של הרב שלמה ברוך הלוי פראגר הי"ד בהגהותיו לספרו של אביו

תמונת הרב שלמה ברוך סגל פראגר הי"ד

מבן המחבר הי"ד:
מדרש רבה פרשת אמור סוף פרשה ל'. שלשה המה נפלאו ממני [משלי ל,יח]. ג' המה פסח, מצה ומרור. ושמעתי לפרש מאאמו"ר הגאון (שליט"א) [זצ"ל] דמבואר במשנה פסחים דף קט"ז [ע"א] ששואלין בלילי פסח 'מה נשתנה', ושם מבואר שאפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות פסח שואלין זה לזה 'מה נשתנה'. וכבר כתב כן בסדר ההגדה, אלא שבמשנה יש שינוי 'שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, בלילה הזה כולו צלי'. ולפי זה כיון שהוא שאלת תלמידי חכמים, כמבואר במשנה, ואין זה שאלת קטנים, לכן מצוה לבארו. והנה בפסח מצוה לאכול 'מצה' דווקא. וכתב הבינה לעתים הטעם 'כי תועבת ה' כל גבה לב' [משלי טז,ה] וכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה [פרשה ס"ז בהעלותך יב,ב]. וראיה גדולה מפרעה שנתגאה ואמר [שמות ה,ב] 'מי ה' אשר אשמע בקולו', עד שלבסוף עשה עצמו עבודה זרה וחישב עצמו לאלוה, ואמר 'לי יאורי ואני עשיתיני' [יחזקאל כט,ג]. והנה שורש הגאווה הוא העושר או גבורה או חכמה או יופי וכדומה. והכל הוא הבל ואפשר שיאבד ממנו ואפילו האדם עצמו אפשר שימות ויאבד. ובזה מבואר מה שאמרו ישראל שירה על הים [שמות טו,א] 'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים'. וכתב בתרגום 'ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה'. וידוע הסוס הוא מתגאה, כמבואר בפרק ערבי פסחים [קיג ע"ב], וגאותו על רוכבו. אבל הסוס הטעון משא לא יתגאה. לפי זה רק ה' לבדו יכול להתגאות, 'ה' מלך גאות לבש'. וגם כן 'סוס ורוכבו רמה', דהיינו הגאוותן שהוא מגביה עצמו ובאמת הוא ריק מכל, אין בו רק אוויר. לכן ציוונו ה' לאכול רק מצה בפסח, להרגיל עצמו במידת ענווה, היפך מדת פרעה. לפי זה, כוונת אכילת מצה להזהירנו מן הגאות.
מרור – מורה גם כן על כי מררו חייהם בעבודה קשה, וממילא אין לנו להתגאות, כי עבדים היינו. אבל מצינו גם כן בלילי פסח מצוות המעוררים לנו להתגאות. כי המשנה ריש פרק ערבי פסחים אומרת 'אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב', והוא סימן חירות. עיין שם ברש"י. וגם השני טיבולים מעוררים גם כן על זה שאנו שרים ונכבדים. ובזמן שלמה המלך עליו השלום ובזמן המשנה שנכתבה בזמן התנאים ראשונים אכלו גם קרבן פסח, הזכירו גם זה שמפורש בתורה שמצווה לאכול קרבן פסח בלילה, ודווקא צלי. ובו נאמר [שמות יב,מו] 'ועצם לא תשברו בו'. וכתב החינוך על התורה [מצוה טז] שהטעם כדרך השרים להשביע עצמם בבשר, ואין צריכים לשבור עצמות להוציא המוח. וגם אכילת קרבן פסח דווקא בצלי מעורר על זה, כי דרך שרים לאכול בשר צלי ולא על ידי בישול במים שנחלש הכח. וממילא אנו מחזיקים עצמינו לשרים בלילה הזה, וזה מעורר לגאווה. וזה שאלת 'מה נשתנה', וזה כוונת שלמה עליו השלום 'שלשה אלו נפלאו ממני', כי סותרים זה את זה. ועל זה משיב בעל ההגדה 'עבדים היינו לפרעה ויוצאינו ה' אלוקינו משם'. ומבואר בהגדה 'אני ה' ולא מלאך וכו", ומבואר בתורה [דברים ד,ח] 'ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים', 'או הנסה אלקים לבוא לקחת גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים' [שם לג]. על זה וודאי ראוי להתגאות, אבל בכל עניינים אחרים צריכין להרגיל עצמינו בענווה, כי עבדים היינו לפרעה במצרים. ובזה מתורץ שאלת 'מה נשתנה' ומיושב גם כן הסתירה הנ"ל. ובזה יש לפרש היטב במה שאמר שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים [א,ט] 'לסוסתי ברכבי פרעה דמיתך רעיתי', וכבר כתבתי כי הסוס מתגאה וגאוותו על רוכבו, ובבחינת זה הוא ישראל, שמתגאה על הקב"ה שרוכב עלינו, ונקרא 'אלקי ישראל' ומתפאר בנו 'מי כעמך ישראל גוי אחד', והקב"ה מניח תפילין מה כתיב בהו, עיין ברכות דף ו' סוף ע"א. וזה כוונת הקב"ה משמח עימנו שכל גאוותנו בבחינת סוס ברכבי פרעה, ודו"ק. [ע"כ].

(תורת יעקב, ב, עמ' פו)

מבן המחבר הי"ד:
על עניין שכתב אדוני אבי מורי ורבי הצדיק זצ"ל, למה עשה משה רבינו עליו השלום הוספה שעל ידי זה נתעכבו יום אחד מכל מצוות שבתורה. והתירוץ שמשעה שקבלו עליהם כאילו עשו. עיין ריש שבת. ובזה ניחם עצמו רב יוסף שהיה סגי נהור ולא יכול לעשות כרצונו הטוב. ובחתם סופר ז"ל פירש שעל ידי ז' סיוון נעשה שבירת הלוחות, כי יומא הוא דגרם על מעשה דחטא עגל, שאמלמלא היה בו' לא היה זה. ממילא יש להם שייכות הוסיף יום אחד לשבירת הלוחות. וזוהי כוונת רב יוסף, 'אלמלא האי יומא', וזה כוונתו ביומא דעצרתא, כי קיימא לן בז' סיוון ניתנה תורה הקדושה ועצרת הוא סיום הספירה שזמנו תלוי במתן תורה. ומה שאמרו 'זמן מתן תורתינו' בו' סיוון כתבו המפרשים שבכלל זמן תורה הוי, ובו' יוון הראו עם ישראל שרוצים רק היו אנוסים.

(תורת יעקב, ב, עמ' פח)

בגמרא ברכות ט' ע"ב מקשה 'מכדי יהיו לרצון אמרי פי' משמע לבסוף ומשמע מעיקרא, דבעינא למימר מאי טעמא תקנוהו רבנן לאתר י"ח ברכות, לימרו מעיקרא. אלא משום שאמרה דוד אחר ח"י מזמוריו גם אנו נאמרו אחר ח"י ברכות. וידוע באגדתא רשות נתונה לתרץ קושית הגמרא, כיון דאין נפקא מינא לדינא. ולענ"ד יש לומר שידוע מה שכתב הרמב"ם על המתפלל בלא כוונה על זה נאמר (ישעיה כט יג) 'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. ובספר אורחות חיים שעשה רבינו הרא"ש (הנדפס בליקוט צבי) כתב 'אמור סלח לנו, על אומרך מלת סלח לנו', כולמר על שאמר תפלה זו בלא כוונת הלב. אמנם בגמרא בבא בתרא קס"ד סוף ע"ב אמרו ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום. ואחד מהם 'עיון תפלה', ופירשו תוספות שאין מכווין בתפלתו היטב, כמו שכתוב בירושלמי ברכות 'מחזיקנא טיבותא לרישא דכי מטי למודים כרע מגרמי'. עד כאן לשון קודשו. והנה דרך הישר לבן אדם שיחשוב תחילה מה שרוצה לדבר ואחר כך ידבר, אמנם המתפלל בלא כוונה מדבר תחילה, ואחר כך חושב בלבו מה שהיה צריך להוציא בשפתיו. וזה כותבו אמרינו יהיו לרצון מה שהקדמנו אמרי פינו להגיון לבנו, היינו כאומר 'סלח לנו' על אומרו 'סלח לנו' בלא כוונת הלב. [ובפרט בעוונותינו הרבים בדור יתום מקוים שמתפללים בלי הגיון לב, ולכך אמרינן על זה שאומרים אחר התפילה 'עושה שלום' כי אומרים שלום שבא ממרחק רעיונותיו ומחשבותיו רצו בכמה מקומות, ולכן אומרים 'יהיו לרצון אמרי פי', הגם שהיה בלי הגיון אלא אחר האמירה היה להגיון, אף על פי כן תקבל ברצון. נרשם ע"י בן המחבר הי"ד], וזה לא שייך לאומרו קודם תפלה, כי אולי יכווין היטב בתפלתו כנ"ל. [שו"ת אות ג'].

(תורת יעקב, ב, עמ' צט).

מבן המחבר הי"ד:
'רחל מבכה על בניה' [ירמיה לא,יד] על עולליה. כמו שאמר יצחק, קודם שהיה לו בנים, בשעת עקידה, 'הנה נפשי נתונה לך אוי לי על דמי' [תנחומא וירא אות כג]. שיש לו צער על ילדיו, דהיינו שלא הניח בן. אבל גבי רחל יש לפרש 'על בניה', דעיקר טובתה שאם יתגדלו בדרך טוב, יהיה נחת רוח לנשמת המת, כמובא במדרש [כלה רבתי פ"ב] על רבי עקיבא שהיה לומד עם בן יתום אחד, ובא אליהו בחלום לטובתו אשר עשה. רחל אמנו מבכה על בניה, והשיב יעקב אבינו עליו השלום, מאחר שיהיה הבן בן-ימין, יהיה לטובתה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קסה)

מבן המחבר הי"ד:
גם יש לפרש בעניין זה המסורה, ששמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל 'כל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה' [שמות לה,כו] 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן' [אסתר א,כ], על ידי מעשיהם הטובים והתנהגותם, שהתנהגות הבית על ידי האשה, אם היא על פי התורה הקדושה יתנו יקר לבעליהן.

שמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל, לפרש דברי המדרש [מובא בילקוט אליעזר ערך סוכה אות י"ח בשם 'עיר דוד' – ועיין ילקוט איוב רמז תתקכז] לא סמכה דעתו של איוב עד שראה סוכה של ג' דפנות. העולם הזה נמשל לסוכה, כמו שהובא לעיל, והעולם הזה עומד על ג' עמודים, על אמת דין ושלום [אבות פרק א, משנה י"ח]. אבל הרבה פעמים שהאדם מאמין שלא לעשות מחלוקות, דהיינו מפני השלום אפשר לשתוק, אפילו רואה דבר שאינו הגון. ובאמת פירשתי בעזרת ה' דברי המגן-אברהם על ריש שולחן ערוך הטהור, שהטור מתחיל עם מאמר רבי יהודא בן תימא [אבות פרק ה, משנה כ] 'הוי עז כנמר', והמחבר התחיל 'יתגבר כארי', שאם התנא מתחיל [ב'עז כנמר'] היה לו גם כן להתחיל כן. אלא דהתנא התחיל שפיר שאמר מעיקרא "הוי אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות', ואחר כך אם הדבר מונע לעבודת ה', אז 'הוי עז כנמר'. אבל השלחן ערוך לא רצה להתחיל עם זה, שלא ירגיל עצמו במידת עזות, כמו שכתב המגן-אברהם. כמו ששמעתי לפרש בפרשת כי תשא [לג,כא-כב] 'ויאמר ה' הנה מקום אתי', אם הוא בשביל כבודי, 'ונצבת על הצור', על ראש הסלע, 'והיה בעבור כבודי', דהיינו שאינו מגעת לכבוד התורה הקדושה ולעבודת ה' יתברך שמו, 'ושמתיך בנקרת הצור'.

איוב שהיה אחד מג' יועצי המלך [פרעה] האמין שטוב בעבור שלום לשתוק, אבל באמת כתוב מתחילה 'אמת' ו'דין' ואחר כך 'שלום'. כמו שכתוב גם כן בקרא [זכריה ח,יט] 'האמת והשלום אהבו'. אמת, זו תורה הקדושה שחותמו של הקב"ה אמת, הראו לו שלא עשה כהוגן. משה רבינו עליו השלום זכה להיות מנהיג ישראל בעבור שכל פעליו הוא למען האמת. ה' יזכנו לעמוד על האמת, אמיתה של תורה הקדושה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בזכות אבותינו הקדושים. אמן.

(תורת יעקב, ב, עמ' קעט)

לעניות דעתי יש לפרש, א' – 'דע מאיו באת', ידוע מה שכתב השל"ה הקדוש [פרשת בחקותי] בתוכחה כתוב [כו,מב] 'וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ויצחק וגו' ואברהם אזכר', לכאורה אינו שייך לשם, כי זהו טובה אם יזכור לנו ה' יתברך זכות אבות. אמנם לפעמים הוא לרעה, אם יזכור הקב"ה מי היו אבותיו של זה, אם היו כשרים וחשובים, אם כן הבנים ראו בעיניהם איך ראוי להתנהג, ואף על פי כן השחיתו דרכם, ראויים הם לעונש ממי שנתגדל אצל רשעים כמובן, על כן אמר התנא 'דע מאין באת', מאבות כשרים. וכן נראה לי גבי יוסף הצדיק, כשרצתה אשת אדוניו להסיתו, נראית לו דמות דיוקנו של אביו [סוטה לו ע"ב]. אפשר הכוונה, כי נזכר מי הוא אביו הקדוש ואיך יהיה הוא חס ושלום לא טוב.
הג"ה מבן המחבר הי"ד: נראה לפרש כוונת 'מאין באת' – כשאדם נזכר ומזכיר את אבותיו כדי להטיב מעשיו ויתמיד בזה שצריך להראות 'פאר די אויגען האלטען' [שיעמיד ויציב לעיניו] מעשיהם הטובים, מה שהיו רגילים לעשות מערב עד בוקר. וזוהי כוונת המצבה הזאת תהיה בית אלקים, כמו שהולכים לבית אלקים ללמוד לעבוד את ה' יתברך שמו. עד כאן הג"ה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קפג)


הרב שלמה ברוך פראגר, רבה של פטרוביסלה (יגוסלביה), נולד בשנת תרמ"ח (1888) לאביו הרב יעקב פרגר, רבה של אדא בעל שו"ת "שאילת יעקב" שהיה תלמיד מובהק של ה"כתב סופר", ולאמו, בתו של המהר"ם שיק, רבה של חוסט. הוא למד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים בישיבות ובהם בישיבת הרב יהודה גרינוולד, אב"ד סאטמר, שהסמיך אותו להוראה והדריך אותו כרב ומורה הוראות בישראל. הרב שלמה ברוך נשא לאישה את מרת רבקה, בתו של רבי יהודה ליכטנשטיין, אב"ד בטלאן, והמשיך ללמוד אחר נישואיו בהתמדה במשך מספר שנים בהיותו נסמך על שלחן חותנו. שם גדל בחסידות וצדקות, והתמלא בהתלהבות ומסירות בעבודת ה'. אחר כך התקבל לרב בית הכנסת לקהילת החסידים בעיירה הקטנה פטרוביסלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיירה למדינת יגוסלביה, והיהודים שם חיו ברווחה יחסית, בלא הפרעה לחיי הקהילה. הרב שלמה ברוך הנהיג את עדתו באהבה ובענווה, באדיבות ובמסירות נפש. תפילתו אחרה שעות רבות, הוא אכל בשר רק בשבתות, מועדים וראש חודש, ובשאר ימות השבוע מיעט באכילה. הרב הרבה לעשות חסד ולחזר אחר המצוות. את כל הכסף שהגיע לביתו היה מחלק לצדקה, וגם את משכורתו חילק לנצרכים. פעם בערב שבת, בהיותו במקווה הבחין ביהודי עני ההולך בנעלים קרועות ומלוכלכות, והחליף את נעלי השבת שלו בנעלי העני. כאשר עני סיפר לו שעומד להשיא את ביתו ואין לו דמי נדוניה לכרים וכסתות, מסר לו הרב את הכרים והכסתות שלו. הוא ביקר אצל יהודים כפריים, דרש בשלומם, חיזק את שלום הבית אצלם והתקין להם מקוואות. את תפקידו העיקרי ראה בהרבצת תורה והקים בבית מדרשו ישיבה קטנה לתלמידים הצעירים.

לאחר שהנאצים כבשו את יגוסלביה, הם החלו באפליית היהודים, הגבילו את תנועתם, חייבו אותם לשאת טלאי צהוב וריכזו אותם בגטאות ובמחנות. חלקם מהיהודים הומתו במקום ויש ששולחו למחנות המוות, ובעיקר לאושוויץ. בשנת תש"ד, רוכזו אנשי הקהילה בשבת כהכנה לגירושם לאושוויץ. בל הגרמנים לקחו מסופר הקהילה את ספר התורה והעבירו אותו לידי הרב. הוא צעד בראש בני עדתו כשהוא נושא את ספר התורה בזרועו, עד שהגיעו לתחנת הרכבת. שם חטפו הגרמנים את הספר מידיו, זרקו אותו ופרשו את היריעות על הארץ. הם ציוו על היהודים לדרוך על היריעות, וכאשר סירבו, הוכו היהודים באכזריות והתעללו בספר התורה ולכלכו אותו בבוץ.
הרב ובני הקהילה גורשו לאושוויץ ונספו שם. כן נספו הרבנית רבקה, ובניהם: הרב משה זאב, רעייתו ושלשת ילדיהם. רבי הלל, רעייתו ושני ילדיהם. חיים יעקב. יהודה צבי. מרדכי זאב. חתנו הרב חיים יעקב ברזניץ ושלשת ילדיו. בתם חוה ובעלה ר' יוסף היימפלד וארבעת ילדיהם. בתם רחל ובעלה הרב ר' מרדכי וארבעת ילדיהם. הי"ד. ארבעה מבנותיו שרדו, ובהם בתו בריינדל ברזניץ ובנה שנולד בעת הגלייתה למחנה ההשמדה.

השאיר אחריו חידושי תורה בכתב יד, חלקם בפנקס דברי התורה של אביו. חידושים ממנו מובאים בספר של אביו על התורה "תורת יעקב", ואביו מזכירו מספר פעמים ב"שאילת יעקב" (סימן צד אות יא, סימן קלב ובפרשת מצורע).

מקורות: אתר זכור, אלה אזכרה ה עמ' 209-214, תורת יעקב ב עמ' שא, בן פורת יוסף, מאת ר' נתן אליהו רוט עמ' קפב-קפה.

מספר הצפיות במאמר: 137

אין די בקיום מצוות שכליות ובמידות אנושיות חיוביות, אלא גם בעשיית החוקים כמצוות ה' / הרב צבי זאב גולדברגר הי"ד

חוקים ונסים

"וירא אלהים את כל אשר עשה". במדרש הובא ברש"י ז"ל פ' תזריע, כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף. והנה צריך להבין מה משמיענו ר' שמלאי, הא זיל קרי בי רב הוא.
ונראה לעניות דעתי בסייעתא דשמיא כי לדבר גדול נתכוון, דהנה בהגדה סידר, "רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמר לו, בעבור זה עשה יי לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, אלו היה שם לא היה נגאל". והנה קשה להבין במה מקהה את שיניו של רשע במה שאמר לו "אלו היה שם לא היה נגאל", מה איכפת ליה לרשע בזה, הא השתא הוא הכא ואינו במצרים. ונראה הכוונה דיש לדייק גם כן השינוי בין בן חכם לרשע, כי החכם מפרט "מה העדות והחוקים והמשפטים", והבן רשע שואל "מה העבודה הזאת". והענין נראה, דהנה הך רשע מיירי כמו בזמן הזה הפוקרים במצות התורה, מה שאינם מבינים בשכלם והמה בוררי לעצמם לאמור כי העיקר הוא שיהא אדם בעל מדות ושלא לגזול ושלא לגנוב ולא לעשות עוולה בין אדם לחברו ולהיות רחמן על האומללים. ואמנם מצות התורה והחוקים מבעטים בם. והנה מה שאדם משיג בשכלו כי כן הוא היושר לעשות זה, אינו לעול ועבודה על האדם, מה שאין כן מה שאינו משיג בשכלו ועושה רק משום מצות המלך, זה הוא עול ועבודה. ואמנם כן כבר כתב הר"ן ז"ל בדרשותיו פירוש הפסוק פרשת ואתחנן "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם עיני העמים אשר ישמעון את החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", ודייק הר"ן דלשון הקרא הווה לכתוב "ואמרו רק הגוי הזה עם חכם ונבון" ולא "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". ופירש הר"ן כוונת הכתוב על פי משל לרופא שבא למדינה רחוקה ודרכי רפואתו היו בדברים זרים ורפואות משונות אשר לא ניסו בם הרופאים עד הנה. הנה הרופאים אמרו עליו כי הוא חסר דעה, במה שעושה רפואות בדברים זרים. ואמנם בראות מה עלתה בידו, כי ברפואותיו עשה נפלאות, וכל חולה שבא לידו מיד נתרפא ברפואותיו, ענו ואמרו כי אדרבה, נהפוך הוא, כי הוא חכם עמוק עמוק מי ימצאנו וכל מעשה רפואתו מה חכמה נפלאה. והנה כי כן אנחנו עם בני ישראל, כשושנה בין החוחים, אומות העולם, הנה בראותם חוקות התורה, בוז יבוזו לנו, למה פרה אדומה ומה טעם יש בה, וכן כלאים ושעטנז, והמה חושבים לישראל כבוערים בעם, חס ושלום, ואמנם כן בראותם מה עלתה בידם של ישראל והמחזיקים בחוקות כל התורה, הנסים והנפלאות אשר הפליא ה' לעם קרובו, ולא עשה כן לכל גוי, והלא כל הגוים יש להם מצות ונימוסי שכליים, ומה ביננו לבינם, אלא חוקות התורה, מה שאלו מלעיגים עליהם. ואם כן החוקים הוא הנותנת והגורם אשר נפלאנו בנסים ונפלאות מכל עם אשר על פני האדמה. ולכן יחזרו ויודו כי לא כמחשבתם הראשונה, אשר החוקים המה סכלות חס ושלום, ואדרבה, כי הוא חכמה נפלאה. וזהו שאמר הכתוב "אשר ישמעון את החוקים האלה ואמרו רק עם חכם הנבון הגוי הגדול הזה", לא כמחשבה ראשונה, כי המה סכלים ופתאים בעבור שמירת החוקים, כי אדרבה "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

ויש להוסיף ביאור על דברי הר"ן ז"ל, כי ידוע שה' יתברך מתנהג מדה כנגד מדה, וכאמרם ז"ל "ה' צילך", כמו הצל העושה כמו האדם. ואמר הכתוב "יעקב חבל נחלתו", וכמו אם מנענעים בחבל למטה מתנענע למעלה, כן המה כל בית ישראל. חלק ד' עמו אחוזים ודבוקים בה' יתברך. ואם כן אם מחזיקים בחוקים אשר אין מובנים בדרך הטבע, ה' יתברך גם כן מתנהג עמהם בנסים למעלה מן הטבע. הכלל העולה כי החוקים גורמים נסים ונפלאות לישראל. ולפי זה זכינו להבין אמרי קדוש בעל ההגדה, כי הנה הרשע הוא פושט טלפיו כרשעי עמינו בזמן הזה, הוא גם כן יהודי צדיק, רק רוצה להחזיק במצות שכליות לבד, ושאל "מה העבודה הזאת להם", דהנה הקרא בפרשה בא דהתם נאמר מקרא זה הוא קאי על עבודת קרבן פסח, ומעשה הקרבנות הלא הוא חוקי ולא מצות שכליות, ולכן שואל כיוון שהוא חק מה שאין השכל משיג הוא עול ועבודה, ואם כן מה העבודה הזאת לכם. ואמר להשיב ולהקתות את שניו שלא יחזיק עצמו כצדיק, כי הרשע הזה הוא מחזיק עצמו עדיין לצדיק ורק על החוקים מתלוצץ. ולזה הראה לו כי העיקר הוא החוקים. "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לי ולא לו, אלו היה שם לא היה נגאל", כי נסים ונפלאות שהפליא ה' עמנו ביציאת מצרים הוא רק בעבור החוקים, כדברי הר"ן, מה שאין כן הרשע, שאינו רוצה בחוקים, לא היה נגאל, כי כמצות שכליות שלו לבדו אין בהם כדי להשיג נסים ונפלאות למעלה מן הטבע.

והנה זהו כוונת ר' שמלאי הנ"ל, להביא ראיה עמוקה כי לא די במצוות כגון שלא לגנוב ולא לגזול, דהנה איתא בעירובין, אמר ר' יוחנן אלמלא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול, נזל מנמלה, עריות מיונה, שנאמר "מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו". ואם כן אנו רואים כי מדות אנו מוצאים גם כן בין הבעלי חיים בלתי מדברים, כמו מדות צניעות מחתול וגזל בנמלה וכו', והכתוב אמר "ידע שור קונהו". והנה במעשה בראשית ראינו כי נבראו מקודם כל בהמה חיה ועוף, ואחר כך אמר ה' יתברך "נעשה אדם". והנה אלו היה שלימות האדם שלימות המדות, אם כן אין יתרון שלימות האדם על הבהמה, כי בבהמה גם כן הוא שלימות המדות, וכאשר מצאנו כנ"ל, למדנו גזל מנמלה, עריות מיונה, ואם כן למה נברא האדם מדור מעצמו אחר כל בהמה חיה ועוף. הנה מזה הוכיח כי יש לאדם שלימות נעלה משלימות הבהמה חיה ועוף, ותורתו מדרגה גבוה מתורת חיה ועוף. וזהו כוונת ר' שמלאי, כשם שיצירתו של אדם במעשה בראשית אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו מתפרשת אחר תורת בהמה חיה ועוף, היינו שלא די לו בשלימות המדות, כי זהו תורת בהמה חיה ועוף, כמאמר ר' יוחנן, למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה, כי אם תורתו של אדם מתפרשת אחר תורת בהמה חיה ועוף, היינו שתורתו הוא אחר זה במדרגה גבוה מזה.

ועל פי זה פירשתי הפסוק "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", דכוונת שלמה המלך לומר שלא תלך בדרך חטאים כי די בשלימות המדות, לזה אמר "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", בזה אתה אדם מותר מן הבהמה, מה שאין כן בשלימות המדות לבד, אין זה תורת האדם, כי מצאנו כזה גם כן בשאר בעלי חיים כנ"ל.

ואמנם יש לפרש עוד כוונת הכתוב "סוף דבר הכל נשמע", כי יש גם כן מקצת חכמי אומות העולם האומרים כי תכלית האדם להשיג המושכלות, ובזה כאשר יודבק שכלו במושכלות אלהות ישאר נצחי. והנה כבר הכה על קדקדם הכוזרי במאמרו למלך הכוזר כי אם היה כן היה מחויב להיות נסים ונפלאות להפלוסופים חכמי יוון העוסקים במושכלות. הראית מימיך או שמעת שיסופר עליהם נפלאות ונסים. וכן היה צריך שתהיה הנבואה ידוע אצלם, ואנו רואים היפך זה, כי הדבקות אלהות הוא במי שלא טרח בחכמות. ואם כן אין זה שלימות, וכמו שכתוב בספר "עצמות יוסף" בהקדמה, הראיתם פילוסוף רוחו ונשמתו יאסוף להניף גשמי נדבות ועליון יתן קולו בעת יקרא ויענה כרב יהודה בחסידותיה דכי שלף חד מסאניה אתא מטרא, ופלאות ומעשה נסים שנעשו לחכמים התלמודים אין קץ למספרם. עד כאן לשונו.

ועל פי זה אמרתי לפרש סמיכות התורה לתחילתה, "לכל האותות והמופתים וכו' ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", אשר ראינו כי כחו גדול בתורה ומצות אשר הורה לנו, ולא בפולוסופיא וחקירות, כי אם בתורה ומצות, בזה נראה כי "בראשית ברא אלהים", בשביל התורה שנקרא "ראשית", כי התורה הוא תכלית הבריאה לשמור מצוות התורה כי זה משה איש האלהים בכח התורה עשה את המופתים האלו. והנה כתב העקרים להכות על קדקוד סברתם האומרים כי העיקר הוא לדבק שכלו במושכלות, כי אם כן לשווא הייתה הבריאה, כי רק מעט מזער שימצא שישיג החכמות על אמיתותם, לפעמים אינו אפילו אחד בדור, ואם כן שאר אנשי העולם המה פעולה בטילה, וזה אין הדעת סובלו. מה שאין כן אם התכלית הוא לשמור מצוות ה', בזה יוכל לזכות כל אחד ואחד מישראל לעולם הבא, כמו שאמרו ז"ל "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". וזהו כוונת המלך החכם אחרי הציעו חקירות שונות בספר קהלת ומה שיטעו בני האדם ויפלו ברשת הסכלות, סיים "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". פירוש, שזה יוכל לקיים כל האדם, יהיה מי שיהיה. מה שאינו כן בחקירות, הלא תראה בספרים כמה סכלות וטעותים יפלו בלב אנשי העולם, וכי יהיה הבריאה דבר בטל חס ושלום, כי לפעמים לא ימצא אפילו אחד בדור שישיג המושכלות על אמיתתם, ומעט מזער המה משיגי האמת, ואם כן השאר המה פעולה בטילה. ואמנם כן לשמור מצות הבורא יתברך שמו "זה כל האדם", יוכל עשותו, כן נזכה אמן.

(הרב צבי זאב גולדברגר הי"ד, אלף זעירא, תרפ"ג, עמ' 28)

 

 

מספר הצפיות במאמר: 107

וירעו אותנו המצרים / הרב נתן צבי בריסק הי"ד

וירעו אותנו המצרים וכו'. אפשר לפרש בהקדם מה שכתב בישמח משה (שמות) לפרש הכתוב "ויקם מלך חדש וגו' אשר לא ידע את יוסף", על פי מה שכתב בכלי יקר בפסוק "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", דהכוונה כי עצום הוא ממנו כביכול, שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל. אם כן הגזר של ארבע מאות שנה הוא משענת קנה רצוץ. עד כאן דבריו.

ולפי זה יש להבין אומרו "רב". והנ"ל על פי דאיתא במדרש עיר קטנה זה בית הכנסת, ואנשים בה מעט זה צבור, ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה שמשרה שכינתו בבתי כנסיות. וצריך לדקדק לאיזה כוונה ייחס להצבור בתואר מעט.

ועיין בפ"ד דרך כרמים שמפרש על פי מה דכתיב לא מרובכם חשק ד' בכם כי אתם המעט מכל האומות. ואמרו  רבותינו ז"ל אמר הקב"ה חשקני בכם שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם, וזהו שאמר ואנשים בה מעט זה הצבור, דהיינו שהם ממעטים עצמם, ואז ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה שמשרה שכינתו בתוכם, דאי אינם ממעטים את עצמם, כביכול אינו שורה בתוכם, כדכתיב "גבה ענים ורחב לבב אותו לא אוכל". עד כאן דבריו.

ועפ"י המהרש"א בחידושי אגדה (בבא בתרא דף עג) בעובדא דרבה בר בר חנה גבי ודלינן גלאף ועל פי הגמרא (מ"ק דף נח) מה שדרשו "ואלה שמות הגבורים אשר לדוד וגו' יושבי בשבת החכמוני", אמר רב אמר לו הקב"ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה. עיין שם. ואם כן לפי זה היה מקום ליעץ ליתן להם גדולה לישראל, שיתגאה ולא יוכלו לבטל הגזירה. אך מה שהיו יודעים שהם יכולים לבטל הגזירה, נראה לי, דהיינו ממה ששמעו שיעקב ביטל הגזירה של הרעב בבואו למצרים, כמבואר ברש"י בנימוקי החומש. ושפט שבודאי לא היו מוכנעים אז שהיתה להם גדולה, שיוסף מלך היה, לכך אמר "הנה עם בני ישראל רב", רצונו לומר מתגאה, היפך המעט, שדרשו ב"אתם המעט", ואף על פי כן ועצום ממנו כביכול, כפירוש הכלי יקר, לכך הבה נתחכמה. אבל זה היה מחמת ש"לא ידע את יוסף", דוודאי עניו היה כאמור לעיל "ויוסף היה במצרים", עיין רש"י, ולא עבר על הפסוק "אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח", ולא ידע שאף שנותן להם גדולה הם ממעטים עצמן, שאין זה בכל העמים והבן.

ושומה מאת ד' היתה כדי שיהיה להם פחח תקוה. והיינו, "כאשר יענו אותו כן ירבה וגו' ויזעקו ותעל שועתם", מה שאין כן אם היה נתחכם עליהם להגביהם ולנשאם. עד כאן לשונו.

לפי זה, לפי שחשב פרעה שאף על פי שיוסף מלך ואינם מוכנעים, אף על פי כן ביטל יעקב הגזירה של הרעב בבואו למצרים, ועשה פרעה אותנו לרעים, שמיד שאנו זוכים לגדולה אנו מתגאים. על כן אמר "הבה נתחכמה לו", שלא יבטלו הגזירה ארבע מאות שנים.

ועיין בספר אמרי שפר (פרשת שמות) על הפסוק "וישימו עליו שלי מסים למען ענותו בסבלותם". ותורף דבריו דמתחלה היו ישראל נותנים מס, אך לא היו עליהם שרים הרבה והיו יכולין לסבול המס. ועשו שרים הרבה עליהם, שכל אחד רוצה לגזול את ישראל, שצריכין ליתן שוחד לכל אחד ואחד, ובזה נעשו ישראל עניים.

וימתק העניין יותר הם לא רצו מתחלה לגזור עליהם מלאכה ממש, כדרשתם ז"ל, שתחלה עשו בפה רך או שנתייראו מהם לכך הטיל עליהם הגזירה בתנאי מי שירצה יעשה מלאכה ומי שאינו רוצה לעשות מלאכה ישלם כך וכך בעד יום או חדש ויפטיר ממלאכה. אז חשש פרעה פן באמת ישלמו כל ישראל ולא ירצו לעבוד עבודת פרך, אם כן לשווא כל תקוותם, לכך מינו עליהם הרבה שרים על המס שיהיו גובין, ועל יד כך נעשו עניים ומעצמם יקבלו עליהם עול השיעבוד. וזהו שאמר הכתוב "וישימו עליו שרי מסים", ליתן מס, "למען ענותו בסבלותם", שעל ידי שלא יוכלו לסבול המס יבחרו יותר לעשות מלאכה ממש, וכן היא "ויבן ערי מסכנות לפרעה", שבחרו באמת בעבודה. עד כאן לשונו הקדוש.

ומעתה נבא לדברי המגיד, דפרעה וכל גינדא דיליה עשה אותנו לעושי רעה, חס ושלום, שאם אנו עולין לגדולה מתגאים. ולא ידע לעשות עצות בנפשו איך יהיה בטוח שלא יבטלו הגזירה של ארבע מאות שנה שישעבדו אותם, ועשה אותם עניים, וכדי שיקבלו מעצמם עול השיעבוד. והוא שאמר המגיד "וירעו אותנו המצרים", המצרים עשו אותנו לרעים, כנ"ל, שאם זוכין לגדולה מתגאים. "ויענונו" עושה אותנו עניים ע"י שרים רבים הממונים על המס, "ויתנו עלינו עבודה קשה", דהיינו לא באונס אלא ברצון בחרו בהשיעבוד יותר ממה שהיו צריכין לשלם המסים ונעשו עניים ולא יכלו לסבול ובחרו בשיעבוד ואתי שפיר.

וירעו אותנו המצרים, על זה הביא ראיה מפסוק הבה נתחכמה לו פן ירבה, שנתחכם על ישראל בשביל שחשד אותם שהיו מתגאים. ואף על פי כן בטלו הגזירה. ועתה אפילו יתן להם גדולה ויתגאו יכולין לבטל הגזירה, על כן אמר שצריכין להתחכם.

(נחלת אבות, פירוש להגדה של פסח)


הרב נתן צבי בריסק, חתן הרב נפתלי שוורץ אב"ד מאד ואחיו של המהר"ם בריסק, נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו ורבו הרב יהושע אב"ד ט' דאדא ולאמו הרבנית אסתר בת הרב מנחם גרשון גרינוולד, שהיתה דור חמישי ל"פני יהושע". הרב נתן צבי חיבר את ספר נחלת צבי (תרע"ו) על מסכת אבות, נחלת אבות (תרע"ט) על הגדה של פסח, נחלה לישראל על תהלים, נחל דמעה (תרפ"ג) ובו הספד על אביו וצוואת אביו, נחלת שבעה (תרצ"א) ובו דברי אגדה ודרוש על מועדי ה' חגים וזמנים, וספר מאמר אסתר (תרצ"ג) ובו ביאורים לספר בראשית ולמדרשי חז"ל בדרך פשט ואגדה.

היה אב"ד טשעקא, עד שנת תרפ"ז (1927), בה החל לכהן כרבה של סאלונטע. בשנת תש"ד (1944) נהרג עקה"ש במחנה ההשמדה אושוויץ. הי"ד.

   

 

מספר הצפיות במאמר: 200

חד גדי וסכנת השונרא / הרב ישכר שלמה טייכטיל הי"ד בשם הרב אשר אנשיל יונגרייז

ואתא שונרא וכלא לגדיא

פירוש חד גדיא מה ששמעתי מידידי הגאון בנש"ק מו"ה אשר אנשיל יונגרייז אבד"ק טשענגער נ"י שהיה פה במרחץ תרצ"א.

חד גדיא, חד גדיא, דזבין אבא בתרי זוזי חד גדיא חד גדיא. כפל לשון מורה דהיינו חד גדיא עם אחד מאז אלפי שנים וגם עד עולם נשאר עם אחד ברוחניות, היינו שנשאר לנו האמונה, וגם בגשמיות ובגופניות הרבה אומות נאבדו מהעולם ואנו קיימים וחיים עד עולם. והכל הוא מפני דזבין אבא, דאנו קנין לאבינו שבשמים כדכתיב "עם זו קנית" (שמות, טו טז). בתרי זוזי, בתרי תורות, וגם שתי לוחות, דאורייתא וקוב"ה וישראל חד (זהר ח"ג, עג א), וכמו שהוא חי וקיים לעד, כך אנו, על כן חד גדיא וחד גדיא.

ואתא שונרא ואכלה לגדיא כתיב "ידכה ישוך ונפל בעצומיו חלכאים", מתלא אמרי פעם אחת אמר העכבר לבניו יש לנו שונא אחד שאורב על חיינו ותשמרו עצמכם ממנו. פעם אחת יצאו וראו תרנגול קורא ועושה תנועות שונות פותח פיו וכדומה, סברי להו שהוא השונא אשר רוצה לבולעם. שאל העכבר אודותיו איך תוארו וכאשר ציורו לפניו, אמר לא זה הוא השונא. לימים הלכו שוב לחוץ, וראו 'אינדישער האן', תרנגול הודו, שנפח עצמו כדרכו ועמד לנגדם, נבהלו בנפחו ואמרו שזה הוא השונא האמיתי. אמר להו, גם זה לא הוא השונא ואל תפחדו ממנו.

רק אם תראו אחד שמראה עצמו להולך תמים ובשפלות בלי ראות, זה הוא השונא שלכם, היינו כמו שחתול רגיל בעת שהולך לצוד העכבר. וזה שאמר הכתוב "ידכה ישוח ונפל בעצומיו חלכאים".

והנה האומות העולם בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ורק הקב"ה מצילנו מידם, והכל מפאת שישראל מחזיקים בתורה, וניסו בכמה אופנים לנתק מוסרות התורה מעלינו, אבל לא עלתה בידם. כמשל החמה עם רוח סערה לפשוט מעל האדם בגדיו, ודו"ק.

ואיתא בבן מלך ונזיר בנו כששונא משפיל לפניך, תשמור עצמך ממנו ביותר, כמשל בקשר הנ"ל. וד"ל. כשראו האומות שלא פעלו מאומה להרס התורה ביד חזקה, נסו בפנים שוחקות ובטרדות ובזכויות וכדומה. וזה ואתא שונרא, בבחינת שונרא, ואכלה לגדיא.

(משנה שכיר, מועדים חלק ב, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 118

ביאור מעמיק לעניין כריכת פסח, מצה ומרור / הרב יוסף חנניא ליפא מייזלש זצ"ל הי"ד

מנהג כורך של הלל

שלשים יום קודם לפסח נתתי לבי לדרוש בהלכות הפסח לחקור אחרי טעמו של דבר, לירד לעומקו של מנהג שלנו בליל התקדש חג הפסח, שכורכין מצה ומרור ביחד, ואומרים זכר למקדש כהלל כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד. והט"ז באורח חיים סימן תע"ה הביא בשם פרוש רש"י והאר"י דיש לומר היה כורך פסח מצה ומרור.

ונראה לי בטעמו של דבר זה, על דרך האגדה, דהנה נצחיות ישראל קיימו בגולה היא על ידי האמונה והאחדות, הן הנה היו למאורות לעם הזה להאיר להם את הדרך לבל יכשלו בדרכם. אנחנו עם ד' המאמינים מקבלים הכל באהבה. ועל כל גל וגל שיעבור עלינו ועל כל רעה שתבוא עדינו, לא נסוג אחור לבנו בתקווה טובה ונאמנה כי ד' הטוב, אשר מאתו לא תצא הרעות, יחוש לנו ישע ופדות עד מהרה. ועוד יש לנו הסגולה הנפלאה, כח האחדות להיות כאיש אחד חברים, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. ובהתאחדות האומה הישראלית, גם החלש יאמר גיבור אני, ותהיינה האהבה והאחדות להעם הזה אזור מתניו והאמונה והבטחון אזור חלציו, אשר על כן בימי צאתנו מארץ מצרים וראינו נפלאות, בעת בחר ד' את עמו ישראל להיות לו לעם סגולה מכל העמים, הקריב אתנו לפני הר סיני ונתן לבו את תורתו בחרדת קודש, משה ידבר והאלקים יעננו בקול עשרה דברים חרותים על הלוחות, חמשה מעבר מזה חלקי המצוות שבין אדם למקום מקיר האמונה, וחמשה מעבר מזה חלקי המצוות שבין אדם לחברו יסוד האחדות, והכל מכוון מאתו יתברך שמו כדי לתת לנו בסיס נכון וקיים לעולם עד שכל משברי גלי הים והמון עמים רבים לא יכולו לנו לשטפנו ולהכחידנו מארץ החיים, חס וחלילה. לכן בשתים התחתן בנו בתת לנו את תורתו הקדושה "ואהבת לרעך כמוך", זו האהבה והאחדות, אני ה', זו האמונה והביטחון.

וכאשר נביט בעין חוקרת על תולדות וחיי ימי עמנו מיום היותם לגוי עד היום הזה, מורה הניסיון לנו לדעת כי כאשר יסורו ישראל, חס וחלילה, צבי עדיים, עטרת האמונה, מעל ראשם ויטו ארחם לחטוא במצוות שבין אדם למקום, אז גם נזר האחדות הורד מעליהם, וילכו בתוהו לא דרך לחטוא גם כן במצות שבין אדם לחברו, כי שני חלקי המצוות האלה הם קשורים ואחוזים זה בזה בשרשם ובמקורם, וביותר בהתכלית המכוון מהם, שבעת אשר עם ישראל שלם עם ד' נאמן לתורתו ולעבודתו, אז אהבת ד' ומצוותיו היא התכלית, היא הקוטב, והוא התל אשר הכל אליו פונים. לא כן אם חלק לבם מד' וינצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, יחלפו חוק, יעברו תורות אז האהבה והאחדות לא תהיה מנת חלקם, כי כן ארחות אנשי רשע, נפרדים הם בתכלית שלהם ושלום אין להם.

ומה נכבדו בזה דברי חכמינו ז"ל באמרם אמר רבי אלעזר המזיח החושן מעל האפוד לוקה, שנאמר ולא יזח החושן מעל האפוד (יומא ע"ב), וביארו המפרשים הכוונה שדבריהם סובבים והולכים על קוטב מה שאמרו חז"ל דחושן היה מכפר על הדינים, שנאמר ועשית חושן משפט. ואפוד מכפר על עבודה זרה, שנאמר אין אפוד ותרפים (זבחים פ"ח), ופירש רש"י הא יש אפוד אין תרפים, נמצא לפי זה שהחושן ואפוד שניהם כאחד היו טובים לכפר על ישראל, החושן על הדינים בדברים שבין אדם לחברו והאפוד על עוון עבודה זרה דברים שבין אדם למקום, והן הנה השתי היסודות של קיום האומה הישראלית, הדינים יורו לנו נתיב הישר להיות בשלום עם כל איש שלא לבקש ולא לחמוד דבר שהוא של חברו, ואזהרת עבודה זרה היא האמונה שלא להאמין בשווא נתעה, רק להיות שלם עם ד ' וחזק באמונה. ולזה הזהירה תורה הקדושה שלא יזח החושן מעל האפוד, כי הם קשורים ואחוזים זה בזה ויתאחדו ולא יתפרדו. ולכן יפה אמרו חכמינו ז"ל שהמזיח החושן מעל האפוד בדעתו המשובשת כי אפשר לזה בלא זה לוקה בגופו להורהו דעת ותבונה כי שניהם כאחד קשורים יתאחדו יחדיו יהיו תמים.
ומעתה נאמר דפסח מרמז על השגחה ואמונה, כמבואר בטור אורח חיים סימן ת"ל שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שהיו לוקחין טלה סמל אלהיהם של המצרים וקושרין בכרעי מטתם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל כך דרשו חכמינו ז"ל משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, משכו ידיכם מעבודת אלילים כי הפסח מורה שעבודה זרה אין בו ממש וד' לבדו הוא אלקיכם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ומצה ומרור מורים על אהבה והאחדות, מצה שעומדת בשפל ואינו מגביה עצמו כשאור שבעיסה חמץ, מורה על עניות ושפלות רוח לבלי להתגאות אחד על חברו, אשר זה מקור השלום. ומרור מורה לסבול מרירות הזמן להיות קשה לכעוס ונח לרצות לבני אדם לדונם בכל דבר לכף זכות, וזה שורש האחדות.

ומאחר שאמונה והאחדות הולכים שלובי זרוע קשורים ואחוזים זה בזה, על כן יפה עשה הלל שהיה כורך פסח מצה ומרור ביחד, לרמז על זה שהם קשורים ואחוזים, יתאחדו ולא יתפרדו וזה בלא זה אי אפשר. כן יעזרנו השם יתברך על דבר כבוד שמו, לחיות שלם עם ד' ואנשים ויחוש לגאלנו במהרה בימינו, אמן סלה.

(מתוך הספר רבותינו שבגולה)


הרב יוסף חנניה ליפה נולד בשנת תרל"ה (1875) לאביו הרב אריה יהודה לייבוש אב"ד פרעמישלא ולאמו מרת יוטא בת הרב שמואל שמעלקא טויבש זצ"ל אב"ד יאס בעמח"ס חיי עולם ומצות חליצה. בשנת תרנ"ה (1895), נתמנה לרבה של ציישנוב שבגליציה.

לאחר שש שנות נישואין, בשנת תרס"ב, נפטרה אשת נעוריו מרת בריינא רעכיל ע"ה בת מרת עטיל והרב אברהם חנוך הכהן זילביגער, בהיותה בת עשרים וחמש, זמן קצר לאחר לידת בנם הבכור ישראל יקיר. אחר כך נשא את אחותה הצעירה מרת לאה. בשנת תרס"ו נפטר בנם שמואל שמעלקא ע"ה.

בתרס"ה (1905) או בתר"ע (1910), נתמנה לרבה של מונאסטרישץ שבגליציה המזרחית. בשנת תרע"ג (1913) הוציא לאור את ספרו שו"ת נחלת יוסף. בהקדמת הספר הוזכרו גם שאר ילדיו: נפתלי הירץ, הענא, אהרן משה וגיטל (אחר נולדו עוד ילדים: חנוך ויהודה). בימי מלחמת העולם הראשונה שהה בווינה, ומאמרו (המובא כאן למעלה) פורסם בספר "רבותינו שבגולה" בשנת תרע"ה (1915). בשנת תרצ"א פרסם בירחון הפרדס פלפול במסכת חולין יא.

הרב נפטר במונאסטרישץ (מונוסטאזיסק), תחת הכיבוש הסובייטי, בשנת ת"ש (1940) והובא לקבר ישראל.

מספר היהודים במונאסטרישץ בשנת 1939 התקרב ל-3000. בתקופת הכיבוש הסוביטי (1939-41) הופסקה פעילות הקהילה היהודית. עם פרוץ המלחמה בין הגרמנים והרוסים (22.6.1941) התחילו הלאומנים האוקראינים להתקיף יהודים. ההתקפות גברו לאחר שהסובייטים נטשו את העיר ב-4.7. בתאריך 13.7 הובאו לעיר מאות יהודים שגורשו מהונגריה. בהמשך הוגלו לעיר יהודים ממקומות נוספים. בחודש 10.1942 גורשו יהודי  מונאסטרישץ להשמדה במחנה המוות בלזץ.

הרבנית לאה נספתה בשואה. כן נספו בשואה בשנת 1942-43, הבנים: ישראל יקיר, הרב נפתלי הירץ וחנוך. הענא ובעלה התאבדו ב-1944 לאחר שהגרמנים גילו את מחבואם. דפי עד על שמם נכתבו על ידי אשתו של (אהרן) משה ונמצאים באתר יד ושם.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אתר הספריה היהודית הוירטואלית, הקדמת נחלת יוסף, דפי עד באתר יד ושם.

מקורות לעיון נוסף: מאורי גאליציה ג עמ' 801. ספר מונאסטרישץ (1974) עמודים 21, 28, 29, 98, 122. פנקס הקהילות גליציה המזרחית עמ' 310.

מספר הצפיות במאמר: 146

לקחי העלאת עצמות יוסף בימי נוראות מלחמת העולם הראשונה / הרב אליעזר לייטר הי"ד

הרב נתן נטע לייטר והרב אליעזר לייטר ובנו דוד

במדרש רבה בשלח: ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, חכם לב יקח מצות (משלי ו') שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עוסק בעצמות יוסף. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור. סרח בת אשר הראה אותו. יש אומרים בנילוס היה קבור וכו' ויש אומרים בתוך הפלטרין היה קבור, כדרך שהמלכים קבורין וכו'. והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהן ארבעים שנה במדבר. אמר לו הקב"ה אתה אמרת לאחיך, אנכי אכלכל אתכם, חייך אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרין ארבעים שנה במדבר, שנאמר ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין אדם אלא יוסף, שנאמר אהל שכן באדם, ויאמר: וימאס באהל יוסף, בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן.

במדרש רבה שמות אשר על שם שהיו מאשרין אותו כל שומעי גאולתן וגדולתן. אמר רבי לוי לא לן אשר באכסניא מעולם וירש גבהו פלטריות, מה שלא ירש יהודה. יוסף, על שם שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים. דכתיב והיה ביום ההוא יוסף ד' שנית ידו.

העולם טובע במבול של דם בכל ארבע פינות התבל תאכל אש מתלקחת ולהט החרב מהפכת ומהרסת גן עדן העולם למדבר שממה, לגיא הריגה. מיליונים חיים פורחים באביב ילדותם נגדעים באופן נורא. רבבות חיי משפחה מנוגעים עד תוך תוכם, נהרי נחלי דם שוטפים בקצף וישקו האדמה. אין קץ לאוצרות והון רכוש עבודת זיעת אפים של שנות עמל ויגיעה ההולכים לאבוד. אין מספר לעיירות גדולות וקטנות הנחרבות ונהרסות עד היסוד ואין ערך להריסה, נטישה ועזיבה בארץ. אין מלים לבטא במו השוד והשבר, לא תוכל העין לראות הצרה והצוקה, ולא האוזן לשמוע קול יללת האומללים אשר יפלו לקרבן על המזבח הקרב האיום והאכזר.

שבט של דם אדום נטוי על שמי העולם ותחת רושם פעולתו ירגז התבל ממקומו ועמודי עולם יתפלצון, החיה שבאדם קמה לתחייה בכל עוז שבבותה ותטרף טרף וכאלו הומת כל רגש אנושיות בלב העולם והאומות אשר עד כה התיימרו בתרבות והתקדמות נפלו משמי רום מצבם לעומק תהום השובבות והבערות, נסוגו אחור בצעדי עקרב. הלאומים היותר מקולטרים, פטרוני החירות ולוחמי החופש, נתנו יד לממלכת האכזריה החשכה הבועטת ברגל גסה כל מושג של חופש וחירות ללחום נגד הצדק והיושר בתכסיס מגואל ונבזה. אור הבריטים והצרפתים וחשך הרוסים משתמשם בערבוביא לכסות פני תבל בערות, עריצות ואכזריות.

מלחמת העולם הראשונהביחוד נגעה המלחמה האיומה את חיי עמנו כי המדרש הזה עלה בידנו מן הגולה, שכל מקום שנאמר ויהי אינה אלא צרה. והגלות הארוך בכל המון מאורעיו, לימד אותנו לדעת כי כל מקום וכל זמן שיעשה בו תהפוכה מדינית, אינה אלא צרה וצוקה לעם היהודי. הננו השעיר העזאזל. ואין זה הפרזה יתירה אם נאמר כי גם המלחמה הנכוחית נגעה בנו, אפשר בלי משים, יותר מכל העמים הלוחמים. וידוע למדי אשר עבר על החלק היותר גדול מעמנו, אשר הקרב ירעש בכל עוזו על ארצות משכנו.

מבטו של עולמנו החודר ודוקר לתוך עמקי כוחות הטבע היותר נטמרים ונעלמים, המגלה מצפוני התולדה היותר נסתרים, רגילה היא בדורנו לעבור בסקירה קלה ושטחית על כל הנעשה בחיים המדיניים. רוח האדם היורד לתוך מחשכי הטבע וצולל לעומק רזי הבריאה, לא תעמול למצוא עלה בנוגע לתהלוכות המדינות. מעת שנסתום החזון, רגילים אנחנו להביט על כל תהפוכה מדינית כעל דבר במרוץ טבעי בסבה טבעית. רואים אנחנו כוחה של אומה בזיונה ותכסיסה הנבחר, שוכחים אנחנו כי הממליך מלכים המשגיא לגויים והמשפיל לאומים, שופט גויים וממלכות ומעבירם תחת שבט משפטו להענישם או לגמול להם שכר. מי יגלה עפר מעיניכם נביאי וחוזי יה, ותטפו מלים לממלכות ארץ ויושבי תבל ותרבו תוכחות ללאומים ליישא משא וחזיון ליושבי כיסאות אוחזי שרביט!

גם אנחנו בני עם עתיק יומין אשר האמונה אומנת לנו ותורה דעת אותנו כי אין מקרה ורצון משולח מושלת בתבל, כי אם יד ה' עושה כל. גם אנחנו טבענו ביוֶן מצולית ההרגל לשפוט על כל דבר ממצב טבעי' ותחת לחדור לתוך עומק רזי סדר ממשלת יד ההשגחה להוציא תוצאות כבדי ערך נצחיים הנוגעים לחיינו בתור עם ישראל, עוברים אנחנו בהעברה שטחית וקלה ומוצאים תוצאות פחותי ערך, ל(נ)גע(י)ם הדומים לאותם של העולם.

לא כן הורה אותנו משה אב החוזים עליו השלום ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר "חכם לב יקח מצות", שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עסוק בעצמות יוסף. העם אשר עמד על מצב נמוך וראו בגאולתם תכלית רגעי, זמני, בצאתם משעבוד הגוף לחירות הגֵו, שאפו לרכוש להם רכוש גופני, כסף וזהב, ומשה היה עוסק לרכוש רכוש קיים, נצחי, הוא היה עוסק לטבוע בעמו עצמיותו ותכניותיו של יוסף היקרים. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור, איך ידע משה מקום משכן עצמיותו ואישותו של יוסף האמיתיים? איך ידע להוציא מכל המון תכנותיו, את התכונות היותר יקרות המסמנים את עיקר עצמיותו אשר בם הצטיין, והראויה להיות לנס עמו ?סרח בת אשר הראה אותו, כמאמר המדרש: אשר שהיה מאושר, שלא לן באכסניא מעולם. והוא סמל "האשר" והצלחה, כי הגאולה האמיתית, היא סרח העודף של אושר והצלחה (ל)נפשות. ובת אשר, זאת מתנת אלקים אל האדם, הראתה לו למשה קבורתו, מקום משכן כבוד יוסף הרוחני!

יש אומרים בנילוס היה קבור ויש אומרים בפלטרין של מלכים, כדרך שהמלכים קבורים, בין המון אבנים טובות ומרגליות המזהירים ומבריקים בנזר תפארת ראש יוסף התנוצצו לתפארה שתי אבני חן מקסימי עין, והם שתי מדות נעלות מפיצות זהר וברק. מרהיב עין רואה, האחת היא המדה היקרה של אושר הנפש, שלא להכניע נפשו מפני פגעי הזמן, להחזיק מעמד אף ברוח היותר חזק המנשב בשטף קצף לשבור ספינתו של האדם על ים חייתו, שלא להתייאש אף ברגע היותר נורא ושלא לאבד את שויון נפשו, ולמצוא את עצמו מאושר ןמוצלח אף בעת בוא עליו צרה וצוקה היותר איומה. לבטוח בד' ולקוות כי רבים טבעו בבוא עליהם סופה וסערה באשר לא החזיקו מעמד להחזיק בתורן ספינתם בעת אשר היתה קרובה ישועתם לבוא, ומי שטבעה ספינתו ונשברה בין גלי ים סוער לא יאמר נואש, ובדף שבור לחזק בכל עוזו (ו)יניע ראשו לכל גל וגל אשר תעבור עליו, עד כי יגיע לנמל כרבי עקיבא ורבי מאיר. וביתר עוז הצטיין יוסף במדה זאת, כי לעג לפגעי זמנו וכל גלי הים אשר רעשו נגדו הניע ראשו והניח המים האדירים לעבור עליו ועל נהר חיותו הארוך היוצא מגן עדן בית אביו עד תהום ושאול בית-סהר מצרים החזיק ספינתו הטורפת בין המון גלים רועשים וזועפים, הפוערים פיהם לבלעו, ולכל גל וגל נענע ראשו, קבל הכל בשתיקה, לא הרהר אחר השגחה, לא עקם שפתותיו להתאונן על רוע סדר ממשלת יד ד' ותמיד היה מאושל ומוצלח, אף ברגע היותר מר, "ויהי בבית אדוניו המצרי',' "ויהי בבית הסהר" וד' עמו. ראה תמיד מעשי ד' לנגד עיניו ובטח בו כי לטובתו ואשרו הכל. וזה "בנילוס היה קבור", המדה היקרה הזאת אשר הצילתו מכל רע, יסודתה "בנילוס", בנהר החיים שלא התירא מנהר הסואן עליו בשאון גליו, לא נמוג לבו ואמיץ לא רפה, כמאמר המדרש: ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף, שכמה צרות הגיעהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני, שחטאתי שאמרתי נסתרה דרכי.

המדה השניה, אבן טוב ומרגליות נאה, היא שלא נקסם מזהר וברק הצלחתו המעוור עיני קצרי ראות, והתהפוכה הפתאומית "מבור חשוך" לכסא מלכות, לא פעלה על נפשו השתנות גדולה, והפסיעה הגסה "מעבד למלך", לא נטלה אף אחד מששים ממאור עיניו, כי אהדרי ליה בקדושת טהר רוחו, לא גבה לבו ולא זחה דעתו עליו ולא שכח העבר. ויקרא את בניו על שם המאורע, כי הפרני אלקים בארץ עניי ונשני כל עמלי, להעביר נגד עיניו תמיד את העבר ועל ידי זה לא נטר שנאה לאחיו והבטיחם לכלכלם ונחמם, כי ראה השגחת ה' לטובה בכל הרעה של העבר. וזה ויש אומרים  שהיה קבור בפלטרין של מלכים. יוסף העקרי, נס עמו, היה קבור בפלטרין של מלכים. גדולתו ומצבו בתור מלך לא פעל על נפשו לרעה. לא רם לבבו מאחיו ולא סר ממצות ד'. זאת התורה היתה כתובה על לוח לבו ויקרא בה כל ימי חייו.

ובמצווה זאת עסק משה עת צאת ישראל ממצרים: (א) לטעת בם התכונות ומדות היקרות האלו, והוא הרכוש הגדול אשר יצא בו, צידה רוחנית על דרכם הארוכה במדבר שממה, ארץ ציה, באין מזון ומחיה, סם חיים לפגעי הזמן הנשקפת להם על דרכם הסבוכה בתלאות והרפתקאות, שלא להרהר אחר מעשי ד', שלא לעקם שפתים לקרוא תגר על רוע המצב, שלא לאבד שוו משקל הנפש, להחזיק מעמד ושלא להניח המשוט מתוך ידו בין גלי ים הזמן הזועפים, לבטוח בד' ולקוות לטוב. (ב) לנטוע שורק נחמד מכרמו של יוסף על תלמי לב עמו, שלא להעוור עינם מתהפוכה פתאומית בצאתם מאפילה השעבוד לאור גדול של החירות, שלא להיקסם מזוהר וברק החיים החרותיים לשכוח העבר, שלא יגבה לבם ורוחם להשמין, להעבות ולשכוח ד'.

ולתכלית זה ציווה ד' לעשות את חג הפסח, לאכול בו פסח מצה ומרור, לחוג את חג בהלל והודאה בצאתם משעבוד לגאולה, מאפלה לאור גדול. וכדי להעביר תמיד נגד עינינו שני אלו מדות יוסף, רמז לנו בעשיית הפסח צלי אש, ראשו על כרעיו ושלא לשבור עצם בו. והוא רמז על אמוץ הרוח, כי נעבור באש ולא נכווה, ונחלוף במים בים סוער ולא נטבע. כי הנני מניעים ראש עד כי יעברו הגלים הזועפים בהרכינו את ראשנו עד הכרעים, "ראשו על כרעיו". והננו יוצאים שלמים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח, "ועצם לא תשברו בו". ומכל המכות ומהלומות הנופלים על גֵו אומתינו, מתערים אנחנו כהדין תרנגולתא דמתנערו מעפרא. וציוונו לאכול גם מצות ומרורים שלא להעוויר עינינו מזוהר וברק החירות ומתהפוכה פתאומית, לשכוח העבר, העוני ושפל המצב הקדום.

וד' הולך לפניהם בעמוד ענן יומם, בעת זריחת שמש הצלחתם הוא מענין ומחשיך שמי עולמם, ובעמוד אש לילה, בליל החשכה מצבם, הוא מאיר להם בהצלחה ואושר ללכת בדרך חייתם יומם ולילה. על כן לא ימיש האדם מנגד עיניו עמוד הענן יומם ועמוד אש לילה, בעת חשכת מצבו לא יאמר נואש לישועתו ובעת אשרו והצלחתו אל יתיאש מן הפורענות.

וזה שאמר ד' ליוסף כי עצמותיו יהיו מחזרין עמהן במדבר והאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, "זה יוסף" ולא לקחו "מעצמותיו" עמהם, ולא הלכו בדרכיו להחזיק מעמד לנענע ראש לגלי הצרות והתמרמרו על רוע מצבם בהלינם על ד' בקברות התאוה ובמי מריבה, לא עשו הפסח ולא קיימו המכוון מעשיית הפסח, הרומז על האמור. וצוהו לעשות פסח שני, להתרגל שנית באלו המדות ולהשריש בלבם שנית מדות יוסף.

גם אנחנו היום עלינו להוציא תוצאות כבדי ערך מהמלחמה הרועשת סביבותינו. אל לנו להתיאש ואף כי ספינותינו טורפת בים סוער וזועף בין גלי דם ואש, אל לנו להניח המשוט מידנו. עלינו לעסוק בעצמיות של יוסף. ואף כי אין קץ לגודל הצרה אשר באה עלינו, אשר אין ערך לה ואין דמיון בכל הגלות מעת שנחרבה ארצינו, ומסעי הצלב כאין ואפס נחשב לה לנגד ההרוס והחרבה, המוצאת אותנו, אל לנו לעשוק בכסף וזהב, לבכות על הון ורכוש שנאבד לאלפים ורבבות. עלינו להזדיין באמיצת הרוח בתקווה ובטחון בעבר ועתיד שלנו, כי כל כלי יוצר עלינו לא יוצלח, לזכור כי עם עולם הננו, העם אשר למרות כל הרדיפות והגלות בכל דור ודור קיימים הננו עד הגלות האחרון הזה, כי היהודי הנצחי הננו אשר תקהה כל ברזל נגדנו. באנו באש ובמים והננו יוצאים שלימים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח. והמלחמה האחרונה הזאת היא טבעת האחרונה בשרש(ר)ת גליותינו, אשר נענדה על צווארנו בגאוה ובגודל לבב:

הנני העם האחד הקיים ועומד מיום היותו לגוי עד עתה, כצור וסלע חזק בתוך ים סוער וזועף! התקופות היותר נוראות והזמנים היותר מרים, לא גברה עלילו יחבֵל עול הזמן מפני שומן קיומנו! ועצמות יוסף פעלו עלנו להתקיים ולקוות לעתיד, כי עתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים, ונחיה לעולם עד בוא גאולתינו ופדות נפשינו, עד בוא נבואת החוזה, וכתתו העמים חרבותם לאתים והדעת כמים לים מכסים והגאולה תהיה שלימה. אמן!

(הרב אליעזר לייטער הי"ד אב"ד טרמבוולא, מתוך הספר רבותינו שבגולה)

הספר רבותינו שבגולה חלק ראשון, יצא לאור בימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ה (1915) בפרסבורג (ברטיסלבה) ע"י הרב נתן נטע בן יחיאל מיכל לייטער ז"ל. "והוא קובץ מאמרים דרושיים וספרותיים פרי עט גדולי רבני גליציא ובוקווינא המתגוררים בגלותם לסבת המלחמה בעיר המלוכה וויען, המבוארים את יחס המלחמה אל היהדות". הספר זכה להסכמות הרב אברהם מנחם הלוי שטיינברג אב"ד בראדי, הרב מאיר אראק אב"ד בוטשאטש, הרב פינחס הלוי איש הורוויץ אב"ד בראדשין והרב ישעיהו פירסט רב עדת ישראל שיפפ שוהל בווינה. הספר מונה את שמות הרבנים שנמלטו מהכיבוש הרוסי וגלו כפליטים לווינה בעקבות המלחמה. קובץ מאמרי הרבנים הגולים בספר זה, עוסק בדרכה של היהדות לנוכח נוראות המלחמה והתפוררות הקהילות, ומעודד את העם להחזיק מעמד חרף סערות הזמן ונוראותיו.

רבים מהכותבים המופיעים בספר זה – נספו בשואה, כפי שמופיע בספרו של הרב משה לייטר ניב והגות (1956). בפרק דמעה יתומה, כותב המחבר אודות אחיו, הרב נתן נטע לייטר זצ"ל, עורך הספר "רבותינו שבגולה". וכך הוא כותב:

בשנת תרע"ה הוציא לאור בוינא קובץ חידושי תורה בשם "רבותינו שבגולה" והגאונים רמ"מ שטיינברג ורבי מאיר אריק אבד"ק בוטשטאש־טרנוב הסכימו עליו ושבחוהו ואת מעשיו. הגאון רמ"ם שטיינברג ז"ל כתב: "בא לפני הבחור הרב החריף ובקי מופלא ומופלג נתן נטע לייטער בהרב הגאבד"ק דוניוב , . . והוא קונטרס נחמד". וגם הגאון רבי מאיר אראק ז"ל כתב והעיד על "החריף ובקי ענף עץ אבות כמר נתן נטע לייטער נ"י מאושר חילו כי נטה שכמו לסבול עול תורה".

והשתתפו בקובץ־תורתו מלבד הגאונים הנ"ל גם הרבנים הגאונים מהר"ן וויידנפלד אבד"ק דאמבראווא זק"ל ויבדל לחיים רבי משולם ראטה אבד"ק הורוסטקוב וטשרנוביץ וכעת מגאוני ירושלים שליט"א, רבי יוסף חנניא ליפא מייזלש אבד"ק מונסטרזיסקא, רבי נתן נטע לייטר ראבד"ק לבוב זק"ל שארנו, בן ציון כ"ץ אבד"ק בארשטשוב־טשרנוביץ, רבי אליעזר לייטער אבד"ק טרמבובלא זק"ל, רבי ב. שטיינברג אבד"ק טלומאטש, רבי אליעזר מישעל אבד"ק טורקא, רבי שמעיה שטיינברג אבד"ק פרעמישלאן, רבי מאיר מאירזון ראבד"ק וינא, רבי משה קראמר רב בוינא, רבי מאשל שמלקיש מקראקא בן אחיו של הגאון ר' יצחק שמלקיש אבד"ק לבוב, רבי חיים נחום הלברשטם אבד"ק מאשציסקה, רבי ישכר דוב באב"ד אבד"ק בוסקא, רבי מאיר קלוגר אבד"ק קראקאוויץ, רבי גרשון האגר אבד"ק טויסט, רבי מיכאל הלוי איש הורוויץ, קראקא, רבי משה הלוי איש הורוויץ בנו של הגאון ר' אריה ליב ז"ל איש הורוויץ אבד"ק קראקא, רבי משה נחום לייטער אבד"ק זבלוב והגאון זאב לייטר אבד"ק פיטסבורג שליט"א, ורבי שלמה הערץ סטרי"א. ובראש הקובץ נדפס המאמר "בין תקוה ויאוש" פרי עטו של הכותב הטורים האלה.

בכוונה מיוחדת קראתי את הרבנים המשתתפים בשמותיהם, כי מלבד שלשה, יחיו לאורך ימים טובים, הרי כולם שבקו חיים לכל חי. מי במטתו ומי שנרצח ונשרף בידי הנאצים הארורים ולא נשאר מהם כל זכר, מלבד אלה מהגאונים שזכו שיתפרסמו ספריהם והיו למקור לא אכזב לכל רב וצורב.

 

מספר הצפיות במאמר: 233

מאמר לפסח / הרב נתן נטע לייטר הי"ד

תמונת הרב נתן נטע לייטר הי"ד

בהגדה של פסח שמונה והולך טובות של המקום עלינו הוא חושב גם את הטובה: "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עונותינו".

וקשה טובא איזה תועלת יש בטובה זו שבנה לנו הקב"ה את בית הבחירה אם החריבהו אחרי כן? ואיך יעלה על הדעת שאנו היושבים בגולה נספר על הטובה הזאת שכבר איננה? הרי זה דומה למי שהיו לו בנים ומתו רחמנא ליצלן. והאב יושב ומודה להקב"ה על אשר נתן לו בנים!

אכן כדי להבין את המאמר הזה, שבצדק אנו מודים לד' על בנין בית הבחירה אף על פי שאיננו עכשו, עלי להמתיק את הדבר במשל.

שני אחים היו בארץ, האחד היה עשיר ואדיר בנכסים, בעל אחוזות, וערים ועיירות רבות נפלו בחלקו. ולהשני היה רק כפר אחד, אך היה בעל חוב גדול לגנזכי המלוכה, והכפר עמד להמכר בכדי לגבות את החובות.

אז יעצתהו אשתו שיפנה לעזרה לאחיו העשיר האדיר שיעמוד לימינו, ולא יתן לנקש את הכפר בעד חובותיו. וישמע הבעל לעצת אשתו ויבא אל אחיו לחלות את פניו על הדבר הזה. האח קבלהו בסבר פנים יפות, ויקן לו בית גדול, בית חומה, בעיר גדולה, למען יוכל לשלם לנושיו משכר הדירה. כי אמר אחיו אם אשקול על ידך את הכסף אשר אתה חייב, אז לא ישאר שום זכרון מהטובה אשר עשיתי לך, כי אתה תמסור את כל הכסף לידי נושיך. מה שאין כן אם קניתי לך בית, אז תשלם את החוב משכר הדירה, והבית ישאר לך.

אבל לא כאשר דמה האח העשיר כן היה, כי באשר נודע לנושי אחיו שיש לו בית חומה בעיר הגדולה אז עלו על ביתו וימכרוהו בכסף מלא ויגבו את חובותיהם.

כשמוע אשתו את הדבר הזה התלוננה באזני בעלה על אחיו, שלא הושיט להם עזרה ממשית אחרי אשר הנושים נקשו את הבית. אך בעלה שהיה איש נבון הסביר לה שהיא שוגה במשפטה, וכי טובה גדולת עשה לו אחיו, וכי הוא שבע רצון שלקחו את הבית. כי לולא הבית שהיה לו מה שקנה לו אחיו, אז היו לוקחים בדין את הכפר, והיה נשאר עם משפחתו בעירום ובחסר כל. ועכשו שפכו הנושים את חמתם על הבית ולקחוהו בעד נשים שהם נושים בו, והכפר נשאר לאחוזתו תמיד.

בנידון דידן צריכים אנו לזכור מאמרם ז"ל: הקב"ה שפך חמתו על עצים ואבנים, כלומר החריב את בית הבחירה, וגבה בזה את חובו. ולולא העצים והאבנים של המקדש היה שופך חמתו עלינו, ואז חס ושלום אבדנו כלנו אבדנו. וזהו מה שאנו מונים בתוך מעלותיו של הקב"ה גם את המעלה הזאת: שבנה לנו את בית הבחירה כדי לכפר על כל עונותינו, שנצא בלתי נזוקים וחיים וקיימים כיום הזה. והפירוש לכפר על כל עונותינו, היינו על חורבן המקדש נתכפרו עונותינו, ולכן נם חרבונה זכור לטוב.

(מאורות נתן, חלק ב)

הרב נתן נטע לייטר הי"ד נולד בתרכ"ט (1869) לאביו הרב דוד דוב אב"ד זוואלוב.

הרב למד תורה בקדושה וטהרה, והתנהג בחסידות ובפרישות מיום שנכנס בעול התורה והמצוות. וכל ימיו הצטיין בעוצם שכלו ורוב חילו בהגותו ויגיעתו בתורה.

בשנת תרמ"ב (1882) נולד אחיו הקטן הרב  אליעזר הי"ד, שהיה לתלמידו. גם האח הצטיין בזכרון ותפיסה יוצאים מן הכלל ובלימוד בהתמדה עצומה. בית אביהם הרב היה מקום תורה מובהק, שם עסקו הבנים בלימוד ש"ס ופוסקים  בצוותא, התפלפלו, בחנו איש את אחיו, שתפו זה עם זה את חידושיהם, והתחנכו בחכמת הנהגת הרבנות. האחים הוסמכו על ידי הרב שלום מרדכי שבאדרון, הרב מברז'אן. הרב נתן נטע נתמנה בשנת תר"ס (1900) לאב"ד זלאזיץ שבגליציה המערבית, והרב אליעזר התמנה בשנת תרס"ט (1909) לרב בטרמבובלה. בימי מלחמת העולם הראשונה ברח הרב נתן נטע לבודפשט, וכעבור שנה לווינה. לשם גם ברח אחיו לאחר שהרוסים כבשו את טרמבובלה, ושם נפטרה אמם, הרבנית חיה ע"ה.

לאחר המלחמה חזר הרב אליעזר לעירו ואחיו, הרב נתן נטע, עבר ללבוב שם נתמנה כדיין וממלא מקום הרב. אחר כך כאב בית דין בבית דינו של הרב אריה לייב ברודא.

בשנת תרע"ה (1915) הופיע מאמר של הרב נתן נטע בספר "רבותינו שבגולה".

בתרצ"ו (1936) הוציא את ספריו מאורות נתן ב"כ – שו"ת ואגדה. בנו, הרב זאב וואלף חיבר את שו"ת בית דוד תרצ"ב (1932), בהיותו אב"ד בפיטטסבורג. בשנת תרצ"ג (1933) הוציא לאור את ספרו "דברי חיים ואמת" בעילום שם (הספר הודפס שוב בשנת תשנ"ט ע"י נכד המחבר, הרב יעקב מרדכי לייטר). בשנת תשכ"ד יצא לאור ספרו של הרב נתן נטע הי"ד, ש"ות ציון לנפש חיה. את הספר הוציא לאור בנו הרב זאב, שאף הוסיף לספר גם את תשובותיו.

אשתו של הרב נתן נטע, הרבנית חיה עטיא ע"ה בת הגאון החסיד הרב דוד מאיר ז"ל מלעלזא, נפטרה בלבוב בי"ב טבת תרצ"ט.

כשכבשו הרוסים את העיר בתחילת מלחמת העולם השניה המשיך הרב נתן נטע בעבודתו, ודאג לענייני הקהילה. הרב נורה ונהרג בלבוב בשנת תש"ב (1942) בהיותו לבוש בטלית ומעוטר תפילין, באקציה של סוף אוגוסט, וקבור בקבר אחים שם. בנו כותב, שהרב היה מן הראשונים שנהרגו על קדושת השם בלבוב. "ומפי השמועה נודעתי שהגרמנים הארורים יסרוהו ביסורין נוראים מקודם" (מתוך הקדמת "ציון לנפש חיה").

מקורותרבנים שנספו בשואה, אלה אזכרה ה עמוד 102, וונדר גליציה ג עמוד 494, ספר זכרון לקהילת טרבובלה מתמונה  101 ומתמונה 322, אידישע וועלט, אהלי שם.

מספר הצפיות במאמר: 265

דרשת שבת הגדול א, חלק 7: סימני החכמה בשאלת הבן החכם / הרב אהרן וואלקין הי"ד

שאלת הבן החכם

וחוץ לדרכנו מדי דברי לבאר שאלת ותשובת של בן הרשע. נוסיף עוד לבאר השאלה והתשובה של הבן החכם. הנה הכתוב אומר והיה כי ישאלך בנך וגו', וחז"ל יחסו שאלה הזאת לבן חכם. ולכאורה צריך באור איזה סימן חכמה מצאו בזה. הן אמת דסימן טומאה ורשעות אין בזה, אבל גם סימן חכמה אין ניכר בזה. דלכאורה טוב יותר ההולך תום ואינו שואל כלל על משפטי התורה, ואשרי "תמימי דרך" אמר המשורר.

ולכן נראה לי דסימני החכמה מצאו בשאלה זאת בזה. דהנה כאשר יבוא אחד וישאלני, ילמדנו רבינו כוונת סוד התקיעות או סוד הנעונעים שבלולב, כי הוא שמע שיש בזה סודות וכוונות עצומות ואין הדברים כפשוטן. שאלה כזאת באמת אם כי לא נמצא בה סימני טומאה גדולים, בכל זאת גם סימני חכמה אין בזה. ושאלה כזאת טוב אשר לא תשאל משתשאל. אכן כאשר ישאלני לבאר לו גם כוונת חלק המשפטים ומצוות השכליות שבתורה, כי הוא ידע שאם כי לפי הנראה זהו רק ענין שכלי ולא סודי, והכל יבינו שהגנב או הגזלן מחויבים לשלם, בכל זאת ודאי לו שגם בזה יש סודות הרבה נעלמים מכל נעלם, השואל כזאת נראה באמת לחכם גדול. כי כל בני אדם יחשבון שרק חוקי התורה, כגון פרה אדומה וכדומה, נצרך ליגע ולהבין טעמם, אבל חלק המשפטים מי לא הבין טעמם. ורק אחד מאלף מאנשי סגולה, הוא רק הוא יבין שגם במצוות השכליות יש טעמים נעלמים.

ולכן כשהתבונן מסדר הגדה בשאלת הבן שישאל: מה העדות, החוקים והמשפטים, ושואל טעם גם על ה"משפטים" שבתורה, ייחס השאלה הזאת לבן חכם. כי באמת רק חכם גדול יכול לישאל שאלה כזאת. ואמנם לבן חכם כמוהו כתבה התורה בעצמה תשובה. באומרו שם בפרשת ואתחנן ויצונו ה' לעשות כל החוקים וגו' כי נשמור לעשות כל המצוה וגו' כאשר צונו. כלומר, שכל המצוות נעשה רק מפני שכן צוה ה' ואף המצוות השכליות נעשה לא מפני שהשכל מחייב כן, אלא מפני שה' צוה כך, וכגזירתו כן נעשה. אלא שמסדר ההגדה נותן עצה, שלחכם כזה יש לפלפל עמו ולהביא לו ראיות כל מה שאפשר. כי אחרי שבעצם מאמין הוא ואף אם לא ידע הטעם יעשה כמו שצוה ה',  ולכן אדם כזה איננו מן הכת שנאמר עליהם "אל תען כסיל", ורשאי להתפלסף עמו ולהביא לו ראיות. ומשום הכי אמר "ואף אתה אמר לו" כלומר, שלבד תשובת התורה, אף אתה מצדך תאמר לו ותביא לו ראיה מהתורה שגם המשפטים חוקים הם. והראיה הוא ממי שילמוד כל הלכות הפסח, מתחלתן עד סופן, אז ימצא כי כן הוא. דבדיני הפסח נפגוש מצוות באלו שהם "עדות" והוא המצוה דעל מצות ומרורים יאכלוהו, וגם עיקר זביחת הפסח שהוא בא לעדות וזכרון על שם שפסח הקב"ה על בתינו, ועל שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ. ואחר כך כאשר נבוא לההלכות, דאל תאכלו ממנו נא, ואל תותירו וכדומה, שבמצוות הללו אין שום טעם ושייכות לענין יציאת מצרים והוא מהחוקים. ואחר כך כשנלמוד הדין דכל בן נכר לא יאכל, זהו מהמשפטים, כי השכל מחייב כן דבן נכר שלא היה באותו הנס אין לו לעשות הפסח. וכמו שכתב האברבנאל בפרשת ואתחנן,דבכל מצוות הפסח כולם, נפגוש עדות וחוקים ומשפטים כאחת. ובכל זאת כתבה התורה זאת "חוקת" הפסח, ולכל המצוות קראה בשם "חוק". והבט וראה שאיזה מצווה קראה בשם חק. המצות דכל בן נכר, שהיא מהמשפטים, ואותה ציינה תורה הקדושה בשם חוקת הפסח, הרי להדיא שבמקום זה גילתה התורה הקדושה, שגם המשפטים חוקים הם. וזה מה שאמר מסדר ההגדה אף אתה אמר לו, פירוש שאתה מצדך תוסיף להביא ראיה אליו "כהלכות הפסח עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". פירוש למי שלומד כל הלכות הפסח מתחלתן עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, שהיא המשנה האחרונה מהלכות פסח. אז תראה בעיניך שגם המשפטים חוקים הם. ודברינו מתאימים עם גרסת הגרי"ח מוולאזין שהגיה בהגדה דהכי צריך לומר "כהלכותה הפסח עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", ומבואר לפי דברנו.

(מצח אהרן, חלק ב, דרוש א לשבת הגדול, הרב אהרן וואלקין הי"ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 55

דרשת שבת הגדול א, חלק 6: טובת הבשורה לקיומו הנצחי של עם ישראל, גם בלידת בנים אפיקורסים וכופרים, לפי שהם בעלי מסירות נפש גדולה שלא ימירו עמם באחר / הרב אהרן וואלקין הי"ד

סוד קיומו הנצחי של עם ישראל

ואחרי שהראיתי לדעת תכונת עם הישראלי, שאפילו הריקנים שבהם, הפושעים והאפקורסים מלאים עוז ותעצומות למסור נפשם על קדושתו יתברך, נבוא לסיים המכלתא שהתחלנו. ונחזור עוד הפעם לדקדק במקרא של תשובת הרשע, והיה כי יאמרו אליכם וגו' ואמרתם זבח פסח הוא לד'. ויש לדקדק למה לא כתב ואמרתם אליו, וכמו שכתוב בתשובת שארי הבנים, והגדת לבנך. ונראה לי שתשובה הזאת אינה באמת להבנים השואלים, כי אם לנו לעצמנו. והוא כאשר יפול לבנו מרוב יאוש, בראותינו במצב הצעירים שילכו מדחי אל דחי בדחית התורה, ואין דבר שיעצור את שרירות לבם הרע ובמצב כזה הלא יש לחוש כי עתידה תורה שתשתכח מישראל חלילה, כי בניהם אחריהם הלא ירבו עוד להרע יותר. ולכן במצב נורא כזה עלינו לאמר לעצמינו ולהתנחם במה שנתבונן כי שלהם גדול משלנו. דהנה הנפש החיים כתב שהלמוד על מנת שיהיה לו חלק לעולם הבא אין זה נחשב ללימוד לשמה, כי אם לשם עצמו. דמפני שהוא מאמין בגודל שכר התורה לעולם הבא, משום הכי בוחר הוא ללמוד. ונמצא שאינו עובד בזה להקב"ה, כי אם את עצמו. לימוד לשמה נחשב כשאינו מצפה לתשלום גמול בעולם הבא בעד למודו. ומעתה לכו נא ונתבונן, קדוש השם של מי גדול, שלנו או של בנינו. ידענו למדי את כחו הגדול שנמצא בעם הישראלי, לשלוף צווארו נגד חרב הצר הבא לצרור ולגזול את דתו מאתו. וקורותינו מלא מספורים נפלאים כאלו, שכמו בחלילים רצנו לקראת המות בכל שעות השמד. אבל האם נוכל לחשוב זה לעבודה תמה לשמה. הנני מסופק הרבה, כי מפני שאבותינו היו מאמינים גדולים בשכר ועונש הנצחי ובהשארת הנפש, לכן כשרצו לזכות בשכר הצפון למקדשי שם שמים ברבים, ולזכות בכתרה של תורה, קיבלו עליהם באהבה דין שמים כדי להגיע להשכר הנפלא. ואם כי זהו קרבן גדול מצדם להקריב חייהם וחיי בניהם על מזבח אהבת ה', אבל אין זה קרבן "לד'", כי אם לעצמו. מה שאין כן הרשעים והאפקורסים שאינם מאמינים בתורה ובהשארת הנפש ובשכר ועונש, ואפילו הכי מסרו נפשם על קדושת השם. הרי הוא קרבן "לד'".

והיינו מה שאמר הכתוב והיה כי יאמרו בניכם מה העבודה וגו', שזו שאלת הרשע. ויפול לבבכם בשעה שתשמעו שאלות כאלו. איעצכם "ואמרתם", לעצמכם תאמרו, זבח פסח הוא "לד'", דאף על גב שהיו אפקורסים ולא שמעו למצוות משה רבינו עליו השלום, ואפילו הכי על נקודה העיקרית שהוא שחיטת הפסח, מסרו נפשם גם הם. וגם הם שחטו הפסח. הרי פסח שלהם הוא לשמה ממש, אחרי שאינם מצפים לתשלום שכר, שאינם מאמינים בזה. לא כן הפסח של הצדיקים, יוכל היות שאינו פסח לד' כי אם לעצמו.

והתבוננות כזה נמצא בכל דור, אם רואים אנו את זקנינו וחכמינו סובלים על שם ישראל, לא יגדל המופת כל כך. כי מפני שמאמינים הם בתורה ובשכר ועונש, אין רצונם להחליף עולם קיים בעולם עובר. אבל צעירנו שאינם מאמינים בשום דבר, ואם היו רוצים להמיר פ"ס הישראלי היו נגאלים כרגע מכל צרותיהם, ואפילו הכי נכונים הם לסבול כל צרות קשות וגזירות רעות, ולא יחליפו ולא ימירו תעודה הישראלית בנכרית, הרי מסירת נפש שלהם גדול משלנו.

והיינו מה שאמר המכלתא והיה כי יאמרו וגו' בשורה רעה נתבשרו ישראל, שעתידה תורה להשתכח, כי בריבוי בנים כחשים השואלים שאלות כאלו, בלתי ספק שעתידה תורה להשתכח חלילה. ועל זה בא היש אומרים כי בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות להם בנים, שאפילו במצב כזה, כפירה ואפקורסות, אפילו הכי בנים הם לעם הישראלי ואינם ממירים עמם בעם אחר. הרי בטוחים אנו על כל פנים שיהיו לנו בנים. ובלא הבשורה הזאת חשבנו כי אם יגיעו למצב נורא כזה לשאול שאלת הרשע, יצאון לגמרי מדת הישראלי להמיר עמם בעם אחר, אבל לאחר שתבשר התורה כי גם במצב כזה לא ימירו עמם באחר, הרי בטוחים אנו בבנים ובני בנים ובקיום עם הישראלי לנצח. וזהו מה שיש לומר בבאר המכילתא הזה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי"ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 28

דרשת שבת הגדול א, חלק 3: דרך הנשר בשמים – כפי שנתגלה בעשיית הפסח במסירות נפש במצרים – גם הרשעים והאפיקורסים מוסרים נפשם על קדושת השם / הרב אהרן וואלקין הי"ד

דרך הנשר בשמים

אלו הן השלשה שאלות שנלאו כל חכמי חדה לפותרן, ואמנם את אשר לא מצאו החוקרים בחקירתם והחכמים בחכמתם, מצאו ח"זל ברוח קדשם להביננו לדעת סוד הפתרון באלו השלשה דברים: פסח מצה ומרור.

דהנה על השאלה ראשונה איך אפשר לאחד שתי הקצוות ההפוכות, פתרונה כן הוא. הישראלי נכון הוא להקריב גופו ומאודו וכל אשר לו בעד קדושת דתו. ובאם אך ידע שבפעולה הזאת מאבד הוא את דתו, אז כל מחיר לא ישוה לו. ומה שנראה מצד אחר שמוכר הוא את כל התורה בעד הנאה קלה, ובריווח הנאה כל דהוא יתן כפר אחת מיסודי התורה, היינו משום שהוא אינו מאמין שבעבירה כזאת וכזאת יאבד את דתו ויצא מכלל הישראלי. וכסבור הוא שאינו מוכר כלום. דטבע הישראלי שאיננו מן הפתאים המאמינים לכל דבר. וגם על רבניו וחכמיו יעביר שבט הבקורת, ולבד שבכל מצוות דרבנן ימצא עילה ותואנה למה לא ישרון בעיניו, אלא שגם יעיז פניו לבקר את תורתינו הכתובה, פותח בחוקים ומסיים גם במשפטים ובמצוות השכליות. וסוף סוף לדעתו הוא יורה היתר בנפשו, שבהעברת מצוה או עבירה זו אינו עוקר את יסוד היהדות בזה, ולכן מהנקל לפניו לבטלה. אבל אילו ידע האמת, שבעשיית עבירה זאת הוא עוקר ומהרס יסוד כל התורה, ומומר הוא לכל התורה ואין לו עוד חלק ונחלה באמונת ישראל, לא היה עושה כזה בעד כל חללי דעלמא. וקורות דברי ימינו מלא מספורים ודוגמאות כאלו, שבכל תנועה דתית, שקמו לעבור על אחת מכל מצוות ה' לא היה זה בדרך להכעיס, לידע את רבונם ומתכוונים למרוד כנגדו, אלא משום שרוח שטות ואפיקורסות נכנס בהם, לחשוב תועה שאין זה עבירה. מתחלה באו בטרוניא על כל המצוות דרבנן, ואחר כך על מצוות החוקית שבתורה גופא. עד שנימא מצאו לפי דעתם הכוזבת גם במצוות השכליות.

ואם אספרה כמו כל המקרים הללו, לא יכילום הגליון, לכן בוא "עמדי" "ואחוך" טענת הרשע הראשון. הוא הרשע שבהגדה אבי אבות כל הטומאות והרשעות, ותמצא כי כדברי כן הוא. התמכר לכל תועבה רק משום שלדעתו האפיקורסית לא מצא בה שום תועבה, אבל בדבר שהכיר גם הוא שזהו יסוד היהדות ונקודה העיקרית, הקריב נפשו גם הוא על זה.

  • דהנה בתשובת הרשע על שאלתו מה העבודה לכם, כתוב בתורה, ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל ואת בתינו הציל. כפל לשון יש כאן "אשר פסח על בתי בני ישראל" והדר אמר שנית "ואת בתינו הציל".
  • ועוד קשה, דמתחלה אמר אשר "פסח" דלשון זה משמע שהמשחית פסח לגמרי ולא נכנס כלל לתוך בתי ישראל, וכפשטות הכתוב וראה את הדם על המשקוף ופסח וגו' ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם. דמשמע להדיא שלא בא כלל לבית ישראל, ואילו בסוף אמר ואת בתינו "הציל", דבמקום שיש מצילין יש דרוסה, ולשון זה משמע דהמשחית נכנס גם לתוך בתי ישראל אלא שהקב"ה הצילם מידו.
  • וגם עוד דייקו המפרשים, איזה צורך היה אז שיבואו שניהם גם ה' גם המשחית.

והנראה לי בזה, דהנה עיקר מצוות קרבן פסח, והכוונה וטעם העיקרי שבמצווה זאת הוא משום שכל ישראל היו אז עובדי עבודה זרה גם הם, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק גוי מקרב גוי, הללו עובדי עבודה זרה יהללו עובדי עבודה זרה. וכאשר רצה הקב"ה להכשירם לקבלת עול מלכות שמים וקבלת התורה, ואין קדושה חלה על מקום טומאה, בהכרח היה שמתחלה ימשכו את עצמם מן עבודה זרה, ויעקרו מלבבם כל העקמומיות שהיה בלבם שמץ עבודה זרה. לתכלית זה ציווה הקב"ה לשחוט את השה, סמל העבודה זרה שעבדו שם. זה היה הנקודה העיקרית בכוונת שחיטת הפסח, להראות לכל בגלוי בביטול דעבודה זרה, ובמשאת נפש על כבוד קדושתו יתברך. ועוד היה בזה מצוות פרטיות, כגון לזרוק הדם על המשקיף ועל המזוזות, ולא תאכלו ממנו נא וכדומה. והנה בני ישראל הכשרים שבהם, קיימו כל פרטי המצוות האמורים בקרבן פסח, הכל כאשר צוה משה, אכן הרשעים והאפיקורסים, אם כי בעיקר הכוונה של שחיטת קרבן פסח, היינו למסור נפשם על קדושת השם ולעקור העבודה זרה מלבם, נכונים היו לעשותם ולקיימם ביתרון הכשר, באשר זהו האידיאל העיקרי שלהם, לאחר שהכירו במציאות הבורא יתברך, אבל בפרטי המצוות לא האמינו וחשבו לומר, כי בשביל שיאכלו ממנו נא, או בשל מבושל, יבוטל המסירות נפש שעשה בשחיטת הפסח, או אם לא יזרוק את הדם על המזוזות, יובטל על ידי זה כל גדול המסירות נפש. היתכן?! ולכן הקילו לעצמם שלא לשמור את חוקי הפסח כהלכתם, ולא זרקו את הדם על המזוזות. ואחרי שהסימן היחידי הניתן להמשחית לידע ולהכיר איזה הוא בית ישראלי, היה זה ראית הדם על המשקוף ומזוזות, ממילא שלאותן הרשעים והאפקורסים שלא זרקו את הדם, לא נשאר שום סימן, ולא הכיר המשחית שהוא ישראל ולכן נכנס המשחית גם לתוך בתיהם ורצה להרגם. רק שד' חמל עליהם והצילם מיד המשחית. נמצא לפי זה דאצל הישראלים הכשרים שקיימו מצוות הפסח בכל פרטיו וזרקו את הדם לא נכנס המשחית כלל, ואצל הרשעים והאפקורסים שלא זרקו את הדם, נכנס המשחית לבתיהם ועשה מלחמה עמהם, אלא שהקב"ה הצילם מידיו. וזהו שאמר הכתוב אשר "פסח" על בתי בני ישראל, שבשם זה מכונים תמיד הכשרים והמיוחסים, על בתיהם פסח לגמרי. ואת בתינו "הציל", היינו שמדבר כאן עם הבן הרשע. לזה אמר שגם בבתינו שנמצא רשע כמותו, אם כי המשחית נכנס, אבל בכח זאת הקב"ה הצילנו מידו.

והרי הראיתיך בזה תמונת הרשע הקדמון שאף על גב שהיה רשע ואפיקורס גדול כזה, שכפר במצות ראשונה האמורה מפי משה בעצמו, אפילו הכי מסר נפשו על קדושת השם באופן מבהיל כזה שהעמיד עצמו בסכנה לשחוט יראתן של מצרים לעיניהם. ומזה נראה בעליל שגם מה שכפר במצוות משה, אין זה משום שעקר וכפר בנקודה העיקרית, באלהותו ואדנותו יתברך. דאילו היה כן, לא היה מוסר נפשו על קדושת השם. אלא משום שחשב וטעה, שבהעברת מצוות הללו אין זה פגיעה בכבודו יתברך, ומצא הוראת היתר בנפשו, לומר שמשה מדעתו יצווה ככה.

וכן הוא נמי כל הרשעים ואפיקורסים שבכל דור ודור, מה שיכפרו בכל מצוות ה' אין זה משום שכופרים באלקותו, כי אם משום שימצאו תואנה על המצוות בהוראת היתר כזה או כזה, אשר יבדו מלבם. אבל אילו ידעו והכירו בשכלם כי על ידי זה יצאו מכלל ישראל ואין להם חלק באור התורה, לא היו עושים ככה, באשר שגם הם אינם חפצים ליצא מכלל ישראל, אלא שאינם מבינים שעל ידי זה יוצאים הם מכללו. ובזה תמצא פתרון השאלה, שאף בה בשעה שכופרים המה בכל המצוות – אפילו הכי ימסרו נפשם על שם ישראל, ואת שם ישראל לא ימכרו בעד כל מחיר, רק מורים היתר לנפשם לומר שבעבירות הללו אינם יוצאים עוד מכלל ישראל.

והנה הקשה שבמלחמות הוא עם העופות, דלעומת כל הגבורים אפשר למצוא כלי זיין כאלו שאפשר להכניע גבורתם, מה שאין כן עם העופות שאף שהם חלשים ביותר, בכל זאת בכח הפריחה שיש להם יעופו כרגע למעלה עד שאי אפשר לתופשם. ובכל זאת אחרי שלגבוה הרבה אין בכחו לעוף, יש האפשרות להורגו על ידי קנה רובה הזורק למרחוק. אבל היתכן להלחם עם הנשר אשר יעוף, גם עד שיא שמים. וברגע אשר הוא עומד למטה, יחשוב האדם שבידו הוא לתופשו, אבל כרגע, ישים דרכו עד רום שמיא, ואין שום אמצעי להורידו משם. וכן הוא דרך עם הישראלי, יש רגע שנופל הוא במדרגתו הרוחנית עד לעפר. "כשהם יורדים יורדים עד לעפר", וכל הרואים אותם במצב כזה ידמו כי כבר בידם הם לעשות עמהם כחפצם. אבל רק כשירגישו שהשונאים רוצים לתופשם, יעלו במדרגה גבוה עד לכוכבים. "וכשהם עולים עולים עד לכוכבים" שאין שום אמצעי שיהא ביכולתם להורידם משם. והראש וראשון לכל המקרים הרבים שעשו ככה עם הישראלי, בניסיון ובמעשה, הוא במעשה שחיטת הפסח הראשון. באותו רגע שהיו כה שפלים במצבם המוסרי עד שהיו עובדי עבודה זרה וכל תועבת מצרים, וכפרו בכל המצוות שנצטוו מפי משה בעצמו, בזו הרגע גופא מסרו נפשם על קדושת השם באופן מבהיל שלא נשמע דוגמתו, לשחוט תועבת מצרים לעיניהם.

והיינו מה שאמר שלמה, שלשה נפלאו ממני (משלי ל,יח). והראשון הוא "דרך נשר בשמים", פירוש הכח הנפלא שמצינו בישראל שיעופו לפעמים עד רום שמיא כנשר הזה, ולכן אי אפשר להלחם אתם ולכלותם. והמדרש בא למלאת אחרי דברי שלמה ולהראות את הזמן אימתי הראו לכל את הכח הגדול והנפלא הזה במעשה. וציין "פסח" פירוש שבמצוות פסח הראו לכל את כחם הנפלא, שגם בשעה שיורדים עד לעפר ובאותה שעה גופא יש להם די כח וגבורה לעוף עד לכוכבים. ונפתר השאלה הראשונה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק אהרב אהרן וואלקין הי"ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 158

דרשת שבת הגדול א, חלק 1: סימני הטומאה בשאלת הבן הרשע / הרב אהרן וואלקין הי"ד

תמונת הרב אהרן וואלקין הי"ד

והיה כי יאמר ואליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה שסוף התורה עתידה להשתכח מישראל. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות בנים ובני בנים (מכילתא פרשת בא, כו).

והנה הדעה הראשונה שבמכילתא, כי בשורת השאלה של "מה העבודה לכם" היתה בשורה רעה, היא דעה מובנת, לפי שידוע ששאלה זו היא שאלת הרשע. ובוודאי לא טובה הבשורה שיעמדו שואלים כאלה בקרב בנינו.

אבל הדיעה השניה כי בשורה טובה היתה זאת, תמיהה היא. כי לשמחה מה זו עושה בבנים כחשים כמו אלה. ועוד מה נפלאת היא הסתירה של שני המאמרים הללו הבאים כאחד על פסוק אחד, והם מתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה.

הנה כבר טרחו הדייקנים והפרשנים למצוא סימני הטומאה שבשאלת הרשע, דאי משום שאמר מה העבודה הזאת "לכם" והוציא את עצמו מן הכלל, והלא גם החכם מוציא עצמו מן הכלל באמרו מה העדות גו' אשר צוה ה' "אתכם". ועיין בירושלמי פרק ערבי פסחים הלכה ד' שבאמת מגיה הגרסא בבן החכם ושינה, אשר ציווה ה' "אותנו", והיינו מטעם זה, דאילו לגרסא דידן "אתכם" מוציא גם הוא את עצמו מן הכלל, ומה בינו לבין הרשע.

והנראה לי ליישב גרסא דידן, דשפיר מצינו סימן טומאה גדול ברשע. והוא על פי מה שאמר הכתוב שמע בני מוסר אביך, האי "מוסר" דקאמר הכתוב אין פירושו לשון תוכחה, כמו שמורגלים אנו לפרש תמיד לשון מוסר. אלא פירושו "מסורת" מלשון מסירה. וכוונתו כלומר אותן הדינים והמצוות והמנהגים שמסר לך אביך, מחויב אתה לשמוע, דמפני שלא רבים יחכמו להבין חכמת תורה הקדושה וטעמי מצוותיה ואפילו החכמים הגדולים אין בכחם לירד לסוף דעת התורה, מפ"י חכמתם. וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בקהלת, אמרתי אחכמה, אבל היא רחוקה ממני. ומי בא בסוד ה' להבין סודותיו ותכלית הידיעה הוא שנדע שלא ידענו. משום הכי מדרך השלמים להיות זהיר במסורת אבות, וכל אותן הדינים ומנהגים שהיו קדושים אצל אביהם, יחזיקו גם הם את הדבר לקדש. בוא קורא יקר ואחווך עד היכן היו השלמים ששכלם רחב להבין מעצמם ובכל זאת היו נזהרים במסורת אבות, הן בחולין (דף צ"א ע"ב) אמרו חז"ל כתיב ויצא יעקב גו' וילך חרנה, אמר יעקב אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואנכי לא התפללתי, כך יהיב דעתיה למיהדר מיד קפצה לו הארץ. יעויין שם. הרי שמתחלה לא יהיב יעקב דעתיה להחזיק מקום הזה לקדוש, שראוי להתפלל שם, ומשום הכי עבר עליו, אחרי שהוא בעצמו לא מצא בו שום יתרון קדושה. רק שלבסוף חזר מדעתו זה, ואמר שאף על גב כשהוא לעצמו לא יבין בשכלו למה החזיקו אבותיו מקום זה לקדוש, מכל מקום לא בחכמה יומדד כח הקדושה, ואחרי שאבותיו התפללו במקום הזה ומצאו אותו לקדוש, אינו רשאי הוא לבנות על שכלו ודעתו, ומשום הכי חזר גם הוא להתפלל שם. והנה רגילים אנו לשמוע מפי המתפלספים ומתמשכלים, כי המה אינם מהפתאים המאמינים לכל דבר שיאמרו להם הסבתות הזקנות. ואותו הדבר שלפי דעתם ושכלם לא ימצאו בו קדושה, לא יוכלו לשמרה בקדושה.

אבל מה נואלו אפוא האנשים הללו, להעמיד על דעתם הפעוטה בדברים העומדים ברומו של עולם, אשר גם ידיעה בתחלה לא היה להם מעולם על זה. וכי שכלם רחב יותר משכל יעקב אבינו, ובכל זאת גם הוא לא עמד על דעתו ושכלו בדבר כזה שהיה לו מסורת אבות. ומכאן תוכחה מגולה לכמה צעירי עמנו אשר ערו עד היסוד גם ליסודות התורה, כגון שבת, תפילין, ציצית וכדומה, באמרם שלא יבינו בשכלם קדושת תפילין וציצית מהו. ומה יום מיומים שישמרו את השבת בקדושה מיוחדה. אבל איך לא יבושו לזכור, איך שאבותיהם החזיקו את העניינים לקדוש עד שמסרו נפשותיהם על זה. ומקומות שאבותיהם ואבות אבותיהם החזיקום לקדוש, איך לא יבושו לדורסם ברגל ולעבור ולבטל המקום הזה. והרי הראינו לדעת שמדרך השלמים האמתיים להחזיק ולשמוע במסורת אבות בלבד.

ובכך זאת אם בא לשאול טעמי המצוות גם כן, נוכל לתת לו השם "חכם", אחרי שמקיים המצוות כאשר באו בקבלה, גם אם לא ימצא הטעם, רק שאחר כך טורח ויגע לשאול ולבקש הטעם, אין זה מזיק כל כך. לא כן אותו הבן אשר הוא בעצמו בודאי לא ישמור המצווה הזאת שאינו מוצא בה טעם, ואינו רוצה גם לשאול ולהטריח אחר ידיעת הטעם, אלא שיתאמץ עוד להשפיע מרוחו גם על אביו שגם הוא יסור מאיוולתו, לשמור מצוות שאין בהם טעם. זהו סימן הטומאה שברשע. וזהו שתציין התורה אצל שאלת החכם כתיב והיה "כי ישאלך" בנך, כלומר כיון שבא בדרך שאלה, ולא בתור מצוה ומפקד, הרי הוא חכם, ואצל הרשע כתיב והיה כי "יאמרו" אליכם, דכיוון שאינו בא כשואל, כי אם אומר, מצות ומפקד גם לאביו שיסור מדרך הקדש, הרי הוא רשע גמור.

והנה כאשר נבוא להתבונן במצב צעירנו על פי סימן טומאה הזה, אז תמונה מבהילה תצא לפנינו, לחשוב כולם לרשעים כי הלא אצל מי מבנינו לא נמצא סימן טומאה הזה, שכולם לבד שלא "ישאלו" מאבותיהם. אלא עוד "יאמרו" להם שיסורו גם הם מדרך ה'. אכן באמת כאשר נעמיק לראות אז נראה כי לא כצעקתה הבאה עשו, ועוד נמצא בהם זכותים גדולים ומסירת נפש ממש על קדושת הדת והתורה, אשר שלהם גדול משלנו.

(מצח אהרן, חלק ב, דרוש א לשבת הגדול)

הרב אהרן וואלקין הי"ד מגדולי הפוסקים, הדרשנים ומרביצי התורה בליטא, נולד בשומיאטש שברוסיה הלבנה בשנת תרכ"ה לאביו ר' יעקב צבי. למד בישיבת וולוז'ין והתחבב מאד על ראש הישיבה הנצי"ב, שכן בלט מאד בהתמדתו ובכשרונו. בהיותו בן 18 התחתן עם רחל סורוצקין, בת למשפחת רבנים מפורסמת ברוסיה. לאחר נישואיו החל ללמוד בכולל בקובנא אצל רבי יצחק אלחנן ספקטור, ממנו נסמך להוראה ולדיינות. תוך זמן קצר נבחר, בגיל שלושים, לכהן כרב בגרוזר בליטא במקום רבי יצחק יעקב רבינוביץ שהתמנה לרב העיר פוניבז'. הרב ניהל ישיבה בגרוזר. שמו התפרסם בזכות ספר הדרשות שהדפיס, שהתפרסם בחמש מהדורות והקנה לו שם ברוסיה ובליטא.

בשנת תרס"ה התמנה לרבנות בעיירה שאד, ובשנת תרע"ב נתקבל כרב ואב"ד בעיירה אמציסלאב (צ'יסלאוו) אשר ברוסיה הלבנה.

בהיותו רב באמציסלאב נעצר על ידי השלטון הקומוניסטי בשל מלחמתו ביבסקציה ונכלא למשך מספר חודשים. גם במעצרו המשיך ללמוד ולכתוב חידושי תורה. חבורו חיבורו "בית אהרן" על מסכת בבא קמא נכתב בכלא, ובהקדמת הספר כתב המחבר: "וכתלי בית האסורים יוכיחו בשעה שגם עלי עבר כוס התרעלה להיות יושב כשבוי בצל קורתם וכו', שמה ישבתי נגדה נא המון כל אסורים, הרוצחים והגנבים וכל ארבע אבות מזיקים וכתבתי את חיבורי".

לאחר מאמצים רבים הצליח הרב להמלט מרוסיה בדרך נס, והגיע לפולין, שם התקבל לכהן כרבה של פינסק הגדולה, ובהמלך כהונתו איחד את קהילת פינסק עם קהילת קארלין הצמודה לקהילת פינסק קארלין.

הוא התפרסם כאחד מגדולי פוסקי ההלכה, והשיב תשובות לכל רחבי מזרח אירופה. כמו כן, היה פעיל גדול בעניינים ציבוריים. הוא השתתף בכנס היסוד של אגודת ישראל בקטוביץ בשנת תרע"ג ונשא שם דברים. בשנת תרפ"ב יצא יחד עם הרב עזריאל הילדסהיימר מגרמניה לסיור באנגליה ובארה"ב לצורך פרסום האגודה ורעיונותיה. במהלך מסעו הוצעו לו משרות רבונת מכבודות בארה"ב, אולם הוא סרב להן. כמו כן השתתף בכנסייה הגדולה בווינה.

מחבר "בית אהרן" על מסכתות בבא מציעא, כתובות ובבא קמא (תרס"ה, תרע"א, תרפ"ג), "מצח אהרן" דרושים (תרס"ח-תרפ"ו), "חושן אהרן" על חושן משפט (תרפ"ז, תרפ"ח), שו"ת "זקן אהרן" (תרצ"ב-תרצ"ח) ופירוש סביב ליראיו על ספר היראים (תרצ"ה).

עם פרוץ השואה הועבר על ידי הנאצים לגטו פינסק. גם בזמן המלחמה המשיכו להגיע אל הרב שאלות מקרוב ומרחוק, והרב המשיך לענות ולהורות. הרב  נרצח בגטו סמוך לפסח תש"א.

מקורות: ויקישיבה, אתר קדם, ויקיפדיה,ספר זכרון לקהילות ליטא, תולדות הרב הי"ד מאת בנו הרב שמואל וואלקין בספר זקן אהרון ח"ב (ניו יורק תש"א). וראה תולדותיו בפירוט במאמרו של הרב אליעזר הכהן כ"צמאן, נעימות התורה, ישורון (2002), הקולמוס והספר, עמ' תתצא.

יזכור בספר זקן אהרן

מספר הצפיות במאמר: 211

1 2