לחנוכת הבית בימי הצרה והיגון של שנת תרצ”ג (1933) / הרב משה קלנברג הי”ד

תמונת הרב משה קלנברג הי"ד

לחנוכת הבית לכנ”י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ”ג לפ”ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה’ אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה’ א’ לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד”עשה דוחה לא תעשה”, כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה’ הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים”, ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה’ במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו’. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו’, ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ”ט ע”א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב”ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש”א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב”ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה כו’, אמר לו הקב”ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן “משה קבל תורה מסיני”, למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב”ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ”ח מצוות עשה ושס”ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק “למה תרצדון הרים גבנונים”, בשעה שבא הקב”ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב”ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) “ההר חמד אלהים לשבתו” מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה’ בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ”ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ”ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה’ ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ”ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר “אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי” (מגילה ט”ז ע”א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של “עשה דוחה לא תעשה”, ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס’) כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה’ וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים” אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך “דרש משה”, חלק ב)


הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ”ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב”ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. “הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם” (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), “… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים” (מתוך הסכמת האדמו”ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) “אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני” (“ברכת אב”, מתוך דרש משה חלק א, עמ’ 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב”ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בשס”ח בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ”ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס”ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם “אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים” (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ’ 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת “קהל יראים” של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז’ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה”חפץ חיים” והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב”ח, תרצ”ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר “שלשת הרועים” משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ”ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ”ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש”ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע”ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א’, שהתעכב עם פרסומו כי טען “הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים”. הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: “וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…” (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ’ 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש”א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק”מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. “במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו”א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר “ידי משה“, ששמו נמצא רשום בכתב היד” (מתוך “תחקיר החודש”, תמוז תשס”ו, באתר “זכור”: חיים שלם, “מי יתן ויכתבו מילי”, הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש”ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס’ 31, ושם הם נספו ב-ג’ בתשרי תש”ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור’ פנחס שרדו. בספר “ידי משה” הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ’ 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז’ קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר “יד ושם”, ועוד.

הרב הונצח גם בספר “דעת שלום על פרק שירה” מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ”ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע”י מכון “שפתי צדיקים” שע”י מרכז תורני “אוהב ישראל”, תשנ”ה.

הערות:

  • ע”פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ”ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
  • ע”פ המובא ב”משמיע שלום” יום הזכרון נקבע לד’ בתשרי תש”ב. ונראה שכוונתו לתש”ג (1942). למעלה כתבתי ג’ תשרי תש”ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.

מספר הצפיות במאמר: 8

נחמת רבי עקיבא אל מול סכנת המנהיגים הריקים מתורה והערמומיים כשועלים / הרב ראובן דוד הכהן בורשטיין הי”ד

תמונת הרב ראובן דוד בורשטיין הי"ד

בגמרא סוף מכות ברבן גמליאל ור’ אלעזר בן עזריה ור’ יהושע ור’ עקיבא שהיו מהלכין בדרך כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור’ עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א) והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להם לכך אני משחק דכתיב (ישעיה ח), ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג) לכן בגליכם ציון שדה תחרש וגו’, בזכריה כתיב (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בישון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו. עד כאן לשון הגמרא.

והדברים מאוד תמוהים, איך היה ר’ עקיבא מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, הלא האמונה בביאת הגואל היא מעיקרי אמונתנו. איך אפשר שלא להאמין בה. וגם תמוה מה זה שאמר כיון שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. ונראה לכאורה שמיד שמתקיימת נבואתו של אוריה מיד מתקיימת גם כן נבואתו של זכריה, והרי כבר עברו אלפי שנים מאז נתקימה כבר נבואתו של אוריה, ונבואת זכריה לא נתקיימה עדיין, והכתוב אומר ואעידה לי עדים נאמנים, דמשמע שאינם עדות מיוחדת אלא שני עדים הבאים לבית דין ביחד. וגם מה שבכו שלשת רועי ישראל הגדולים למראה שועל שיצא מבית קדשי הקדשים הוא תמוה מאוד, כי אחרי שהמקום חרב מה זה לא אם שועל עובר שם, ופשיטא שלא שועל בלבד הלך שם אלא גם כל בהמה וחיה. ואם מראה עינם עוררם לבכות על חורבן שריפת בית אלקינו, זה אפשר להיות רק באנשים קטנים ופשוטים שאינם מבינים מעצמם ערך האבדה, וצריכים מראה עינים לעוררם להבין ערך האבדה, אבל אי אפשר לומר כזאת על גדולי ישראל אלה, שהבינו גם בבתיהם ובלא שום מראה עינים ערך אבדת בית אלקינו בכל היקפו, כאילו ראו בעיניהם ממש, ולמה בכו דוקא כעת בראותם בעיני בשר שועל יוצא מבית קדש הקדשים.

ואשר אחזה לי בביאור דבריהם הקדושים, כי בית המקדש היה נשמת האומה הישראלית וכל חייהם בין הרוחניים ובין החומריים היו תלוים בקיום בית המקדש, כי הוא הצנור שדרך בו שלח ה’ את ההשפעה הגשמית לישראל כפי שאמר המלך שלמה בשעת חנוכת הבית (מלכים א ח,לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וגו’ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וגו’ וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וגו’ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ וגו’. ומברכות הכהן הגדול ביום הכפורים מבית קדשי הקדשים, היתה השנה מתברכת לישראל, וכל שכן שבית המקדש היה הצינור המשפיע חיים רוחניים וקדושה וטהרה לישראל, כמו שאמר המלך שלמה, כי תורם את הדרך הטובה אשר ילכו בה וגו’. וכדכתיב גם בישעיה ב’, והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה’ בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותי וגו’. ובגמרא (בבא בתרא ד,א) גבי בבא בן בוטא אסביה עצה להורדוס לבנות בית המקדש משום שהרג לחכמי ישראל וכבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם, שהוא הבית המקדש. ובגמרא אמרו דתמיד של שחר מכפר על עבירות היום ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות הלילה. ויש שמהפכים הגירסא, דתמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של ערב מכפר על עבירות היום, משום שהוקשה להם איך יכפר תמיד של שחר על עבירות היום קודם שחטא, והרי זה כמו שהיה בכהן ראש הקתולים ברומא שהיה נותן בעד בצע כסף שטר מחילה למפרע על כל העבירות שיחטא במשך חצי שנה או במשך שנה, לפי ערך הכסף שנתנו לו, אשר חלילה וחלילה להיות כן אצלנו. אבל כבר כתב בספר העקידה שהגירסא הראשונה היא העיקרית, אלא שתמיד של שחר היה משפיע קדושה על אנשי ירושלים שלא יחטאו כלל כל היום, ותמיד הערב היה משפיע קדושה שלא יחטאו כל הלילה.

ובגמרא נדרים דף ל”ט איתא שבית המקדש נברא קודם שנברא העולם. וכוונתם בזה לומר שאי אפשר כלל קיום אומה הישראלית בלא בית המקדש, שממנו תוצאות חיים לכל האומה. וכיון שכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל והתורה וישראל ותורתו אי אפשר בלא בית המקדש, אם כן כשברא הקב”ה את העולם כבר היה במחשבתו בנין בית המקדש.

ועל פי הדברים האלה היה בית המקדש החוט האחד המאגד ומקשר כל בית ישראל בינם לבין אביהם שבשמים, כי כולם היו צריכים למטר ולפרנסה והיו פונים לבית המקדש שיתן להם ה’ פרנסתם, כמו שאמר שלמה, וכיון שהיו באים לבית המקדש היה כבר משפיע עליהם קדושה וטהרה להיות עם קדוש לה’ אלקיו, אלא שאף על פי שנעשו יראי אלקים אבל עדיין היו צריכים לדעת מעשי ה’ ומצוותיו ואיך לקיימם, שהרי אי אפשר לעם כולו להיות גדולי תורה וביחוד היו צריכים ידיעה בהנהגתם בין אדם לחבירו במשא ומתן ובכל עסקו עם הבריות ואיזו היא הדרך הטובה שיברור לו האדם, אבל לזה היתה כבר פעולת הכהן הגדול גדולה על העם, כי בהיותו כמלאך אלקים בכל הנהגותיו, והיה הן שלו ולאו שלו צדק וכל מעשיו לשם שמים, ואהב את כל אדם כנפשו, ממנו ראו כל העם ולמדו לעשות כמעשיו של איש אלקים זה. וכיון שהיה אחד העם בא אל השוק לעשות איזה משא ומתן, היה נזכר מיד איך הכהן הגדול עושה, והיה עושה כמוהו. ומעשי הכהן הגדול, היו תורה חיה לעיני כל ישראל, שלא לרמות את הבריות ושלא לשנוא את הבריות ושלא ידבר שקר ורכילות ולהיזהר מהוצאת דיבה, ולהיזהר בכבוד כל אדם ושיהיה כבור חבירו חביב עליו כשלו, וכל שכן שלא יתכבד בקלון חבירו.

וכיון שחרב הבית ובטל הכהן הגדול וראו שאי אפשר לעם ישראל להתקיים בלא בית המקדש ובלא כהן גדול, ראו חכמינו זכרונם לברכה לתקן לעם ישראל בגולה ובכל מקום שיהיה, בתי כנסיות ובתי מדרש שיהיו להם במקום בית המקדש והתפלות במקום הקרבנות שהיו מקריבין בבית המקדש, כי תפלות כנגד תמידין תיקנום, וכמו תמיד של שחר היה משפיע קדושה על איש ישראל שלא יחטא כל היום, אף האיש הבא לבית הכנסת ומתפלל תפלת השחר בכוונת הלב בטוח הוא שלא יחטא כל היום. וכן כשמתפלל בערב תפלת מנחה ומעריב בטהרת הלב, בטוח הוא שלא יחטא כל הלילה, כמו בתמיד של בין הערבים. ובמקום הכהן הגדול יהיה הרב שבכל עיר ועיר ובכל דור ודור שממנו ילמדו לעשות כמעשיו הטובים וכנהגתו הישרה, שהיא כולה לשם שמים, והיה להם בית הכנסת ובית המדרש למקדש מעט, והרב לכהן גדול ומקום הרב הוא כמו בית קדשי הקדשים, ובזה יש תקוה לעם ישראל בגולת להתקיים.

וכן היה באמת עד ימינו אלה שהרבנים בכל הדורות היו ממלאים מקום הכהן הגדול בהנהגתם הטהורה, והתכבדו על כל העם שידעו שאין כוונת רבם אלא לשם שמים ולטובתם, וממנו למדו לעשות כמעשיו הטובים, שהיו דוברי אמת בלבבם כרב ספרא, ולא דיברו אחד בפה ואחד בלב ולא התנהגו לעולם בערמה ומרמת שועלים חלילה, והיו צדיקים באמת ואהבו לומדי תורה וכל אדם, ואשרי דורם שהיו להם רבנים כאלה. אבל בימינו האחרונים כבר נמצאים רבנים ומנהיגים מתי מספר בישראל שאוחזים מעשי שועלים בידיהם, שכל מעשיהם רק לטובת כיסם ועצמם. אלא שעדיין לא אלמן ישראל, תהלה ה’ מרבנים גדולים בתורה ויראה ובכל מדה טובה, והם באמת עתה מעוז היהדות בדורנו הפרוץ. אבל התמעטות לומדי התורה בזמננו והתרבות פוחזים וריקים השונאים את התורה ולומדיה, נותנות מקום לירא, שיתרבו רבנים ומנהיגים ריקים מתורה ויראה, הלובשים אדרת שער רק למען כחש, וכל מזמתם רק בצע כסף ושונאים כל אדם בכלל ורבנים ולומדי תורה בפרט, ומהם יראו צאן מרעיתם למאס את התורה ולומדיה, וסוף היהדות בסכנה.

וזאת היתה כוונת רבותינו ז”ל בראותם שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, שהיו מהלכים בדרך, כלומר שחשבו חשבונות של כלל ישראל בדרכו הארוכה בגולה, וראו שאין עצה אחרת לקיום ישראל רק לעשות לו בגולה בכל מקום ישיבתו בית המקדש עם כהן גדול. אבל כשהגיעו להר הבית הזה שהקימו להם בגלותם, ראו שבאחרית הימים תתמעט התורה תמעט דעת אלקים והאמת תהיה נעדרת, והעומדים בראש כל עדה, יהיו אנשים שאין האמת ואהבת ה’ ועמו נר לרגלם כלל, ורק בערמה ומרמת שועלים תאחז ידם, ואז המצב של היהדות כולה בסכנה יותר מאילו לא היו כל מנהגים בישראל, כי אז לא היו להם ממי ללמוד טוב אבל גם לעשות רע לא היו יודעים, תחת אשר עתה יש להם ללמוד לעשות רע, ולפיכך התחילו בוכים ואמרו המקום שנאמר בו והזר הקרב יומת, כלומר דבעינן כהן גדול קדוש וטהור בכדי ללמוד ממנו לעשות טוב ועכשו אנשים שועלים הלכו בו, שזה גרוע ומזיק יותר להיהדות מאיש זר שאינו לא כהן גדול ואינו שועל לכל הפחות. וזהו שהשיב להם ר’ עקיבא לכך אני משחק, כלומר לכך גופה שאתם אומרים שבמצב כזה אי אפשר להיהדות להתקיים עוד, וכיוון שאנו יודעים בטח שהיהדות לא תתבטל לעולם אם כן מוכרח הדבר, שבהגיע היהדות למצב כזה שאי אפשר לה להמשיך קיומה עוד, אז יבוא משיח, שהרי אם לא יבא תבטל היהדות וזה הלא הבטיחנו הקב”ה שלא תבטל.

ותשובת ר’ עקיבא הבטוחה, והודאית, תוכל לתת תקוה שלמה בלב כל הכואבים על מראה הדור הפרוץ הזה, ורואים סכנה להתורה והיהדות במעשה הדור המופקר הזה אשר פרק מעליו עול מלכותא דרקיע ועול מלכותא דארעא וניתק מעליו כל המוסרות האנושיות, שאך פחד שווא הוא, ואדרבה אם באמת יש כעת סכנה להיהדות, אז התקוה משחקת לפנינו שיבוא המלך המשיח. וכמו שאמר ר’ עקיבא לכך אני משחק, כי כשתתקיים נבואת אוריה ציון שדה תחרש, כלומר שציון של ישראל יעשה הפקר לכל בור וריק, כשדה שהיא הפקר לכל הרוצה לעבור בה ולדרוך עליה, אז תתקיים מיד גם נבואת זכריה, וכמו שאמר גם ר’ אליעזר בסוף מסכת סוטה, בעקבות משיחא חוצפא יסגא כו’ וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת. כלומר סימן גדול הוא לנו לביאת המשיח, החוצפא שיסגא והאמת שתהיה נעדרה. ואין כוננת ר’ אליעזר לומר שקודם ביאת המשיח מוכרח להיות חוצפה ושקר, כי כבר אפשר שיבוא משיח בדור שכולו זכאי, אלא כלומר כשתהיה חוצפה הרבה והאמת נעדרת, אז מוכרח משיח לבוא, מפני שכבר אי אפשר להיהדות להתקיים עוד במצב כזה, וכתשובת ר’ עקיבא הנ”ל. וזהו שאמרו בגמרא (סנהדרין צ”ח,א) שאין בן דור בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. ולכאורה אינו מובן אם אפשר לו לבוא בדור שכולו חייב, אמאי לא יבוא בדור שמחצה חייב ומחצה זכאי. אלא זוהי כוונתם, כי בדור שכולו זכאי ראויים ישראל לביאת המשיח על פי הדין, אבל בדור שכולו חייב מוכרח הוא לבוא מפני סכנת קיומה של האומה הישראלית והיהדות. אבל שמחצה זכאי ומחצה חייב, עדיין אינם זכאים לביאת המשיח כיון שמחצה חייב, והיהדות אינה בסכנה משום שיש עדיין מחצה זכאי, שלא יניחו להיהדות להבטל, ולפיכך אפשר לו שלא יבוא בדור כזה של מחצה על מחצה.

(דברי רד”ך, דרוש ג, נחמת רבי עקיבא)


הרב הגאון ראובן דוד בורשטיין, מחבר ספר “דברי רד”ך” (ורשה, תרפ”ז), מתלמידי רבי יצחק יעקב רבינוביץ מפוניבז ורבי חיי הלוי סולבייצ’יק ומחשובי הרבנים בליטא, היה רב בלובשוב שבמחוז פינסק ואב”ד בקמניץ דליטא שבמחוז בריסק. מלבד גאונותו בהלכה, היה בקי במקרא, בדקדוק הלשון ובאגדה והיה דרשן מופלא. היה בעל מידות של תלמידי חכמים נקיי הדעת וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות וברוח טובה. בפתח ספרו מזכיר שכתב ספר נוסף “שו”ת זכרון יהושע” על ארבעת חלקי השולחן ערוך, אך נמנע מלהוציאו לאור בשל הוצאות הדפוס. וחבל על דאבדין. זכה להערצה רבה מאת גדולי דורו. הרב בורשטיין נרצח בשואה.
אחיו רבי אברהם אהרן הכהן בורשטיין, הרב מטבריג, היה ר”מ בישיבת סלובודקה בהיותו בן 18, גורש במלחמת העולם הראשונה לרוסיה והעביר שיעורים בלשון הקודש בישיבה שנוסדה בעיר באגאראדסק. עלה בסוף ימיו לארץ ישראל וכיהן כראש ישיבת מרכז הרב במקביל למרן הראי”ה קוק זצ”ל, עד לפטירתו בשנת תרפ”ו. בפתיחת הספר “דברי רד”ך” כתב אחיו דברים לזכרו.

אביהם הרב יהושע הכהן בלומנטהל היה רב בעיר לאזדיי ובעיר מארימפאלי ור”מ וראב”ד בביאליסטוק, ובסוף ימיו רב בקמניץ דליטא.

בראש השנה ת”ש, נכנס הצבא הגרמני לקמניץ-דליטא, ושהה שם שמונה ימים, עד לכניסת הצבא האדום. קמניץ-דליטא צורפה לרפובליקה הסובייטית הביילורוסית. בניין הישיבה הגדולה הוחרם והפך להיות מועדון ובית-קולנוע. בתחילת מבצע “ברברוסה” נכבשה העיירה ע”י הצבא הגרמני שהחל מיד בחטיפת יהודים, בהתעללויות בהן ובשוד רכושם. כעבור מספר ימים נרצחו 100 צעירים יהודים שהואשמו בקומוניסזם. היהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, לשלם זהב ככופר, להקים יודנראט וכח שיטור. בסוף שנת 1941 גורשו כשליש מיהודי קמניץ-דליטא לגטו פרוז’נה. ובתחילת 02.1943 הם נשלחו לאושוויץ. בעלי מקצוע ובני משפחותיהם שהושארו בקמניץ הועברו לגטו שהוקם ב- 1.1.1942, אליו הועברו יהודים מהמושבות החקלאיות בסביבה. היהודים חיו בגטו בתנאי צפיפות וברעב, עד שהועברו ב9.11.1942 בעגלות לרכבת וגורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

ראה: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, וראה אודות הרב ראובן דוד בורשטיין ב”מאמר מרדכי” מאת הרב מרדכי שוואב, ובמאמרו של הרב יהודה גרשוני בספר הזכרון לקהילות קמניץ דליטא זסטביה והקולוניות, תל אביב 1970, עמ’ 50-54.  

מספר הצפיות במאמר: 11

כל המיצר לישראל נעשה ראש / הרב דוד הרשקוביץ הי”ד

לע"נ חללי משפחת הרשקוביץ הי"ד

ביאור מאמר הגמרא כל המיצר לישראל נעשה ראש

בסנהדרין פרק חלק (דף ק”ד ע”ב) אמר רבא אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש, שנאמר כי לא מואף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן כל הגוים.

מאד תמהתי ויתמו כל רואיה על הגמרא הזאת, והוא כמדקרות חרב ללבנו הצרים האויבים הללו אשר כעלוקות ישאף ממנו דמינו אשר כל מגמתם ומזימתם לאבדנו ולחרפנו ולהשפילנו, והיה השכר שלהם וישלם ד’ להם כגמולם ודמם יהיה בראשם שיעשו לראש וידאב כל לב וידאג כל נפש הזאת היא העת אשר עליה חכינו בכליון עינים לראות בנקמתם, וזאת יהיה שכר פעולתם. על זאת אמרתי כדי להרגיע הנפשות השובבות והשממות ולרפא כאב לבם, כי כוונה אחרת סתם רבא במימרא הזאת ותחת הסרפד יעלה הדס ותחת הנעצוץ יעלה ברוש, כי תחת דברים מסותרים דברים נעלמים וצפונים תחת טיפת דיו מילת המימרא הזאת, שפוני טמוני חול ודלא חספא ומצא מרגניתא טבא דביה תחדי נפשאי, על פי מה שפירש בספר הקדוש אגרא דכלה פרשת תרומה בשם ספרים המקובלים ועיין בספר גן דוד לדודי זקני הרב הגאון רבי דוד שליסעל זצ”ל בהקדמתו מה שפירש בזה פלאות כי עיקר השם מישראל ושורשו הוא “ראש” ו”לי”, הם כשומרים לפרי הל’ והי’ הם בחינת אור המקיף, וראש הוא אור הפנימי. עיין שם ותמצא נחת. וזה בחינת הרי את מקודשת לי, והייתם לי עם סגולה. עיין שם באגרא דכלה כל הענין. ופירש גם בזה, גדע בחרי אף כל קרן ישראל היו צריה לראש, פירוש כי גדעו בחרון אפם כל קרן ישראל, והקרנות הם “לי”, ונשאר היו צריה מתוך המיצר ל“ראש”. ונמצא התיבת “לי” הם שומרים לישראל כחומה בצורה למחסה ומסתור מחיות הטורפות הללו. ובזה יש לומר כוונת דוד המלך עליו השלום (בתהילים ד,ב), בקראי ענני א’ צדקי בצר הרחבת לי, פירוש כשקראתי לך הקב”ה, ענית לי בזאת, בצר הרחבת לי, כאשר צרנו וצר לי המקום, הרחבת בזאת ב”לי”, בתיבת “לי”. וידוע שבסוף יומיא הסתיר ד’ פניו ואסתר יושיענו ויושב בסתר עליון. על זה התפלל דוד המלך, אתה סתר לי, פירוש בסוף יומיא כשתסתיר ה”לי” השומר לישראל, אבל מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה, ובדרך רמז פירש כשתסתיר פניך יבהלון וסת”ר ל”י בגימטריה ת”ש, תרום קרנינו, ה”לי”, הקרנות.

ועל דרך זה יתפרש הגמרא בבא בתרא דף י’ ע”ב, אמר רבי אבוהו אמר משה לפני הקב”ה במה תרום קרן ישראל, בכי תשא. המימרא כבר נתקשו בה קמאי. ולפי הנ”ל יתפרש כמין חומר. כי ידוע דהצדקה הוא שמירה לישראל ושומר לאיש הנותנו. עיין כתובות (ס”ז ע”ב) גבי מעשה דמר עוקבא ואשתו, ועיין בעבודה זרה דף י”ז י”ח. על כן כששח כאן מצדקה, הביא זאת המימרא. ועיין שבת (דף קטז ע”א) גבי בטלי יהירי בטלי גזירפטי אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ועל זה שאל משה, במה תרום קרן, הקרנות אשר נטלו ממנו, במה תרום קרנם של ישראל, אמר בכי תשא את ראש את הדבוק לראש, בנתינת צדקה.

ועל ידי זה יובן המימרא השנית בב”ב (י ע”ב) אמר ר’ אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה. אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. פירוש בנתינת צדקה תרום קרנם. ובזה יובן הגמרא כריתות (ו’ ע”א) דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכו מלכותן, עם קרן הזאת [אור המקיף].

ומה מאוד יובן הגמרא כל המיצר לישראל, לתיבת “ישראל” נעשה מתיבה הזאת ראש, רא”ש רק כח הפנימי. אבל לא ח”ו שהם יעשו ראשים, אלא רשים. עיין סנהדרין (ק”ג ע”ב). ונזכה לעשות נקמה בגויים תוכחת בלאומים לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל הדר הוא לכל חסידיו במהרה בימינו אמן. ועל דרך זה יש לפרש הפסוק קרני רשעים תגרע תרוממנה קרנות צדיק, כי קרני רשעים הוא ר”ם ואם תשפיל הר”ם אז נשאר יש”ע, והרוממות לקרנות צדיק [הוא ק”ץ] ואז יקרב קץ הישועה במהרה בימינו אמן.

(דבש לפי, חידושי מו”ה דוד הערשקאוויטש הי”ד ממונקטש בעריכת נכד אחי המחבר ישראל יהודה הערשקאוויטש, תשס”ו)


הבחור הרב דוד הרשקוביץ הי”ד נולד במונקטש לאביו הרב שלמה ולאמו מרת חיה הי”ד בת הרב צבי אלימלך דים, שמשו של רבי שלום אליעזר הי”ד מראצפערט. למד תורה בהתמדה וקנה בקיאות נפלאה בש”ס בבית הוריו. אחר כך הלך ללמוד תורה בספינקער קלויז במונקטש. בסביבות גיל 13 הוסמך להוראה בידי דוד אמו, רבי דוד שליסל, ראב”ד מונקטש, אביו של הרב נתן נטע שלמה הי”ד.

הרב דוד כתב קונטרס דרושים והדרנים. מתוך כתביו ניכרת בקיאותו הרבה של המחבר ועולה מגמתו לחיזוק הקוראים אל מול הרוחות המנשבות בעולם ולאור אירועי תקופתו.
לאחר שהסתתר עם חבר בבונקר במשך חצי שנה, יצא לראות מה נעשה בחוץ, מיד נתפס ונשלח למחנה מיהלדורף (Mühldorf) בגרמניה. מחנה עבודה נאצי זה היווה שלוחה של מחנה הריכוז דכאו. הוחזקו בו כאלפיים אסירים, ששמשו כוח אדם בתנאי עבדות, במפעל תת-קרקעי להרכבת מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם. 

את הקונטרס עם חידושיו, שקראם בשם דב”ש, לרמוז בזה את שמו ושם אביו, הסתיר בעליית הגג לפני שנשלחו לאושוויץ. לאחר השחרור התגלו הכתבים, והם הובאו לדפוס בשנת תשס”ו בידי נכדי אחיו.

הרב דוד נספה באושוויץ עם משפחתו בג’ בסיון תש”ד.

מספר הצפיות במאמר: 32

על ידי אחדות והתקבצות מתחזקים וזוכים להתקרב לאבינו שבשמים / הרב יהונתן אייבשיץ הי”ד

האחדות מחזקת

האספו ואגידה לכם, ופירש רש”י ביקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. בשם הרב הקדוש מפרשיסחא זי”ע, יש לדקדק למה אמר נסתלקה ממנו שכינה ולא אמר נסתלקה ממנו נבואה. ופירש הרב הקדוש הנ”ל כוונת רש”י ז”ל, דהנה כשרצה יעקב אבינו עליו השלום לגלות את הקץ רצה לגלות הקץ של בעתה, כדכתיב באחרית הימים, כי הקץ של אחישנה לא היה לו מה לגלות, כי ידוע אם זכו ישראל ויעשו תשובה יכול להיות הקץ בכל יום, כמאמר הכתוב (תהלים צ”ה) היום אם בקולי תשמעו וכמאמר חז”ל (סנהדרין צ”ח) זכו אחישנה. אם כן רצה לגלות הקץ של בעתה. ועל ידי אמירת הקץ היה מוכרח להזכיר עונותיהם של ישראל ולומר עליהם שלא זכו, ויהיה הקץ בעתה, כמאמר חז”ל לא זכו בעתה, נסתלק הקב”ה ממנו שלא ישמע בגנותם של ישראל, והתחיל לומר בדברים אחרים, וזה אמרו נסתלקה ממנו שכינה. ודברי פי חכם חן (זכרון לראשונים דף כ”ו ע”ב בהגה”ה):

ומפה קדוש אדומו”ר הרב הקדוש רבי שמעון מסקערניעוויטץ זי”ע שמעתי “האספו” הוא לשון אפס ואין, היינו כשהאדם הוא בעיניו אפס ואין אז יכול לבוא ל”ואגידה לכם”, לאחדות ואהבת רעים. עד כאן לשונו הקדוש זי”ע.

ויש להוסיף בכוונת סוף הפסוק אשר יקרא אתכם באחרית הימים, היינו שזה יהיה  נצרך לכם באחרית הימים, שלא יהיה לכם במה להתחזק בגלות, אז על ידי  שתהיו באפס ואין ובביטול גמור ותבואו לאחדות ואהבת רעים זה לזה, ובזה תתחזקו עצמיכם זה עם זה, וכל אחד יחזק את חבירו לבל יפול חס ושלום. והבן.

ובספרי אמרי יהונתן (פרשת ויחי) כתבתי, היינו שיעקב אבינו עליו השלום ראה ברוח קדשו שבאחרית הימים יהיו עומדים עלינו אנשים מדור החדש שיהיה ברצונם למעט ולעשות לאפס ואין את דת היהדות. על זה אמר יעקב אבינו עליו השלום לבניו “אספו” מלשון אפס ואין, שבאחרית הימים יהיו עומדים עליכם אנשים כאלה שיהיה ברצונם למנוע ולעשות לאפס ולאין את דת היהודי, על כן אני אומר לכם עצת לזה “ואגידה” – שתעשו אגודה אחת, ואז “לכם” אותיות מל”ך, היינו שעל ידי זה תזכו לקבלת עול מלכות שמים, ועל ידי זה יקויים בהם “וראו כל בשר כי שם ד’ נקרא עליך ויראו ממך”. וממילא אל תפחדו מאנשים כאלה, כי לא יצליחו.

אבל באם לא תאגדו יחד אז חס וחלילה גורמים לעשות מאותיות לכ”ם אותיות כל”ם, ויהיו גורמים חס וחלילה כליה ואבדון לדת היהודי, ה’ יתברך ישמרנו ויצילנו. והבן.

וזה שאמר יעקב אבינו עליו השלום הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, היינו הקבצו ושמעו שהוא גם כן לשון קיבוץ, כמו וישמע שאול את העם (שמואל א,טו), תהיו באגודה אחת ובאחדות הגמור. ועל ידי זה אתם זוכים לקבלת עול מלכות שמים, כמו שכתוב במדרש רבה שמעו אל ישראל אביכם שבשמים, היינו על ידי קיבוץ ואגודה אחת תזכו להתקרב לאביכם שבשמים, ועל ידי זה תזכו לרב טוב, כמו שכתוב, והיה אם שמוע, היינו על ידי בחינת שמיעה הוא קיבוץ ואחדות, ונתתי מטר ארצכם וכו’ וזהו שאמר המדרש מכאן זכו ישראל לקריאת שמע, שתיכף קבלו עליהם עול מלכות שמים ואמרו שמע ישראל וכו’, היינו שעל ידי שמע ישראל, הוא קיבוץ ואחדות, היו באים לה’ אלקינו ה’ אחד, לאחדות ה’ יתברך ועול מלכות שמים. והבן:

(חדות שמחה עם פירוש שמחת יהונתן)

הרב יהונתן ב”ר יוסף יחיאל הלוי אייבשיץ הי”ד, היה בקלשין, אב”ד וואלמין, אח”כ בפראגא ובהמשך היה מו”צ בוורשה והיה גאון מופלא ומפורסם. חיבר את הספרים “שער יהונתן” (תרפ”ב, תרצ”ה) “הכולל שו”ת להלכה ולמעשה בעניינים הנוגעים לארבעה חלקי השולחן ערוך בבירור השאלות הקשות והחמורות ובפרט בענייני עגונות” (יגדיל תורה), “אהל ברוך” (תרצ”ג) ו”חדות שמחה” עם פירוש “שמחת יהונתן” (תר”צ). וכן השתתף בהוצאת הספר “ישרש יעקב” (תר”צ) ובסופו קונטרס “אמרי יהונתן” מאת הרב יהונתן אייבשיץ הי”ד.  בחיבוריו מזכיר את ספריו “מנחת יהונתן” על תרי”ג מצוות, “אמרי יהונתן” על התורה ו”ליקוטי יהונתן”, אך יתכן שספרים אלו לא יצאו לאור.

כתבים ממנו ואליו נמצאים גם במספר חוברות של כתב העת שערי תורה, הנצח, אהל יצחק, אהל מועד, דגל הצעירים, הבאר (ראה שם גם את תשובתו בנוגע להלכות הנוגעות לחידושי העידן המודרני), שערי אורה ועמק הלכה, והסכמות ממנו מופיעות בספרים חומת הדת, דבורי אמת, קהלת דוד, כונת המצות, כור המבחן, כל דאמר רחמנא, מליצי אש, שערי אורה, כור המבחן ועוד. תשובות אליו נמצא באהל יצחק, בחמדת יעקב, בשביבי אש, בקונטרס התשובות, במנחת יחיאל ועוד. הרב נמנה על החותמים הרבים על תקנת רבים, כפי שמופיע בספרו של הרב אלטר עזריאל מאיר איגר הי”ד.

בספר “חדות שמחה” מובא גם מכתב מאת אחיו הרב אלעזר הלוי אייבשיטץ מסטערדין.

בהקדמתו לספר ישרש יעקב, כותב הרב על חשיבות הדפסת והפצת כתבי הצדיקים:

ולעניות דעתי שהדפסת חידושי תורה מגאונים וצדיקים נשמתם עדן ואומרים על ידי זה דבר שמועה מפיהם הוא הגורם גם כן לקיום העולם, על פי מאמרם ז”ל (סנהדרין ל”ז, מגילה ט’ ע”ב ברש”י ד”ה אעשה, אבות דרבי נתן פרק ל”א) כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. ויש לדקדק למה נקט כל המקיים נפש ולא אמר כל המקיים אדם מישראל. אך הכוונה על נפש הרוחני, ולאו דוקא הגוף בלבד בחיים חיותו צריך לקיים, רק אף לאחר פטירתו דנשאר רק הנפש הרוחני צריך לקיימו. והיינו על ידי שאומרים דבר שמועה מפיו ושפתותיו נעות בקבר כאלו הוא חי, כפירוש רש”י ז”ל ביבמות שם, והוה כאלו קיים עולם מלא, והבן. וזה ענין מאמרם ז”ל (ברכות י”ח) צדיקים במיתתם נקראים חיים, והיינו על ידי שאומרים דבר שמועה מפיו ושפתותיו נעות בקבר כאלו הוא חי, והבן. וזהו שאמרו רבותינו ז”ל (אבות פרק א) על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, היינו לעשות חסד עם גדולי ישראל להדפיס חידושי תורתם ולומר דבר שמועה מפיהם, וכמאמר חז”ל (ויקרא רבה פרשה ל”ד אות ח’) ללמדך שכל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל מעלין עליו כאלו עשה חסד עם כל ישראל. עיין שם.

עד כאן לשונו. ולעניות דעתי, יפים הדברים לעמוד על חשיבות פרסום תורת רבים מרבותינו הי”ד.

הרב נספה בשואה בשנת תש”ג (1943).

מקורות: ספרי הרב הי”ד, אוצר הרבנים.

מספר הצפיות במאמר: 11

בזכות הצדקה והחזקת התורה יגאל הקב”ה את ישראל / הרב קלמן קדישביץ הי”ד

בזכות הצדקה נגאל

האדם נברא בערב שבת, כדי שיכיר חסרונותיו, יפשפש במעשיו ויעסוק בתורה ובמצות, יתקדש וילך בדרך הישר
ברוך ד’ אלקי השמים והארץ אשר ברא את הכל בששת ימי המעשה ובאחרונה ברא את האדם בערב שבת. ואמרו חז”ל (בסנהדרין ל”ח) אדם נברא בערב שבת מפני מה וכו’ שאם תזוח דעתי עליו, אומרים לי יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר כדי שיכנס למצווה מיד. עיין שם. כי האדם אם אין הולך בדרך הישר, הוא גרוע מכל הנבראים שבעולם ויוביל לחרוב כל העולם כולו, מה שאין כן כל הנבראים שאינם יכולים להזיק רק הקרוב להם ולא הרחוק, ולכן נברא באחרונה להראות לו חסרונותיו כי גם המלאכים קטרגו על בריאתו ואמרו מה אנוש כי תזכרנו (בסנהדרין ל”ח) ולא על בריאת שאר הנבראים. (ובעירובין י”ג) נוח לו לאדם שלא נברא משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו. עיין שם. אבל כשמפשפש במעשיו ועוסק במצות ובמעשים טובים אזי הוא מבחר הברואים וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה (בשבת ל’) ולכן נברא האדם סמוך לקדושת השבת שגם קדושת השבת הוא מעת הבריאה, כדכתיב ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו (ובבא בתרא קכ”א) מועדי ד’ צריכין קידוש בי”ד, שבת בראשית אינה צריכת קידוש בי”ד. ופירש רשב”ם שבת בראשית קרי לשבת משום שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית. דבשבת ראשונה כתיב בו ביכולו ויקדש אותו עכ”ל. ויום השבת גם בבריאה נשתנה מששת הימים, כמבואר (בסנהדרין ס”ה) נהר סמבטיון יוכיח. ופירש רש”י, נהר אחד של אבנים ובכל ימות השבת שוטף והולך וביום השבת שוקט ונח עכ”ל. בעל אוב יוכיח, ופירש רש”י שאינו עולה בשבת עכ”ל. קברו של אביו יוכיח, ופירש רש”י דטורנוסרופוס כל ימות שבת היה מעלה עשן שהיה נידון ונשרה ובשבת פושעי גיהינם שובתין. עד כאן לשונו. ובמדרש פרשת בראשית פרשה י”א באריכות בזה שטורנוסרופוס בדק מה יהיה מעלה את אביו כל ימות השבת ועלה, וביום השבת לא עלה, ואחר השבת עלה. ושאלו לאביו ואמר לו שאחר מיתתו נעשה יהודי. והשיב אביו שאחר מיתתו בעל כרחך שומר שבת ונח ערב שבת. ומשום קדושת השבת מחויבים לקדשו בכניסתו ולהבדיל ביציאתו, להבדילו מימות החול. ולכן גם האדם אם הולך בדרך הישר מתקדש עצמו (וביומא ל”ט) אדם מקדש עצמו מעט, מקדשיו אותו הרבה. עיין שם (ובעבודה זרה כ’) וקדושה מביאה לידי רוח הקדש.  ופירש רש”י להשרות עליו שכינה. עד כאן לשונו. ולכן היו נביאים בישראל, אבל כשאינם שומרים המצות ובטל הקדושה גורם לביטול האמונה, כי יסוד האמונה הוא תורה ומצות שמביא לקדושה ואמונה.

הקב”ה משנה הטבע לגאולת ישראל
ובפרשת שמות כתיב ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ד’ אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור (ובקדושין ע”א) רבי אבינא רמי כתיב זה שמי וכתיב זה זכרי, לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביוד הא ונקרא באלף דלת. עיין שם. ביאור הפסוק כן, כי מצרים בעת שהיו ישראל שם היו עשירים מאד בכסף ובזהב כי בשנות הרעב בימי יוסף בא כל הכסף מכל הארץ למצרים בעד האוכל ונעשה מצרים ממלכה עשירה וגדולה בעולם, והיאך יעמדו ישראל נגד ממלכה כזו ולמרוד בהם. ולכן אמר הקב”ה למשה שיאמר לישראל ד’ אלקי אבותיכם, שהוא משנה הטבע כמו ששנה לאברהם שהצילו מכבשן האש וכן ליצחק כשאמר לו אבימלך מלך פלשתים לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד ונתייבשו אצל פלשתים המעיינות והאילנות לא עשו פרי. וכשראו כן באו אצלו לפייסו שימחול להם, וכמו שכתוב בתרגום יונתן פרשת תולדות פרשת רביעי. וכן ליעקב הצילו מלבן ומעשיו. ולכן גם לבני ישראל יעשה נסים ושינוי הטבע (ובברכות ז’) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מיום שברא הקב”ה את העולם לא היה אדם שקרא להקב”ה אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון. ופירש המהרש”א שם, שאדון מורה על שינוי הטבע, ואברהם הודיע בעולם שהקב”ה משנה הטבע. עיין שם. ולכן אמר זה שמי לעולם, היינו הויה, שפירושו היה הוה ויהיה, זה לעולם. אבל זכרי, היינו אדנות, שמורה על שינוי הטבע הוא רק לדור דור, היינו ב’ דורות, דור של יציאת מצרים ודור של ימות המשיח, שאז ישתנה הטבע, וכמו שכתוב מיכה ז’, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וכמו שכתב הראב”ד בפי”א מהלכות מלכים. עיין שם. ולדעת הרמב”ם שם קאי על העולם הבא כי הכל נרמז בתורה מה שיהיה עד עולם.

כל מה שיהיה עד עולם רמוז בתורה
ועיין ספרא דצניעותא פה דף נ”ה בביאור הגר”א שם, וזה לשונו והכלל כי מה שהיה והוה ויהיה עד עולם הכל כלל בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. ולא הכללים בלבד אלא הפרטים של כל מין ומין ושל כל אדם ומה שאירע לו מיום הולדתו עד סופו וכל גלגוליו וכל פרטיו ופרטי פרטיו, וכן של מין בהמה וחיה וכל בעל חי בעולם וכל עשב וצומח ודומם וכל פרטיהם ופרטי פרטיהם מכל מין ומין עד לעולם, ומה שיארע להם ושרשם וכו’, וכל זה כולו נכלל בפסוק בראשית עד נח, וכללו נכלל בפרשה ראשונה עד ברא אלקים לעשות. וכלל כללי הכללים בפסוק ראשון, בז’ תיבות, ז’ אלפי. כמו שכתב בפרק א’, שתא אלפי שני בשתא קדמאה. עד כאן לשון הגר”א. ועיין בזוהר פרשת בהעלתך דף קנ”ב אמר ווי להדיא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומילין דהדיוט, דאי הכי אפילו בזימנא דא אנן יכולין למעבד אורייתא במלין דהדיוטא ושבחא יתיר מכלהו וכו’ אלא כל מלין דאורייתא מילין עילאין אינון ורזין עילאין וכו’ תא חזי מלאכי עלאה בשעתא דנחתין לתתא מתלבשי בלבושי דהאי עלמא, ואי לא מתלבשי בלבושא דהאי עלמא לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל להון עלמא. ואי במלאכין כך, באורייתא על אחת כמה, כיון דנחתת לעלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל. והאי סיפור דאורייתא לבושא דאורייתא איקרא, בגין כך אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה דתחות לבושא דאורייתא וגו’. עד כן לשונו. וכן כתב הרמב”ן בפתיחת התורה וזה לשונו, יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב”ה ומפני זה ספר תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר פסול. עד כאן לשונו.  ועיין בזוהר פרשת וירא קף קי”ז בשית מאת שנין לשתיתא [לאלף הששי] יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה כבר נש דמתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא, אוף הכי נמי, וסימנך בשנת שש מאות שנה לחיי נח נבקעו כל מעינות תהום רבה. עד כאן לשון הזוהר. ובזה ייתישב מה שרבים תמהו מדוע במאה האחרונה נתחדשו בעולם כל החוכמות שבעולם, כידוע, ולא קודם מזה. אנו רואים שהזוהר שנתחבר זה יותר מאלף וחמש מאות שנה מרמז לזה וזה מופת חותך שהזוהר נתחבר ברוח הקודש.

אתחלתא דגאולה מתעוררת, אך להמשך בנין הארץ נחוצים תורה, תשובה וצדקה
וכאשר ברחמי שמים התנוצץ בימינו עמוד השחר של גאולה אתחלתא דגאולה ונתרבתה העליה לארץ ישראל ועשה פרי. ועיין בסנהדרין דף צ”ח ע”א אמר רבי אבא אין לך קץ מגונה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, ופירש רש”י מגולה מזה כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר. עד כאן לשונו. וכבר רמז לזה הגאון בעל יריעות שלמה בהקדמה. ועוד רמז לגמרא דברכות דף מ”ט אימתי בונה ירושלים ד’, בזמן שנדחי ישראל יכנס. עיין שם. אך כאשר גרמו העונות נתכסה הישועה לעת עתה, כי לבנין הארץ נחוץ שמירת התורה. ועיין בברכות מ”ט, כל שלא אמר תורה בברכת ארץ לא יצא ידי חובתו. ובירושלמי ברכות פ”א הל”ו, לא הזכיר תורה בברכת הארץ מחזירין אותו, שנאמר, ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו, מפני מה, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו נצורו, וגם לזה רמז הגאון הנ”ל שליט”א שם.

ד’ אמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. וקבלת התורה היה קודם ביאת הארץ וד’ רוצה בתשובה. ועיין בספרא דצניעותא בביאור הנר”א שם שכתב שביום הששי בבראשית מרומז הקץ, וסיים שם הגר”א, ואני משביע בחי העולמים שמי שיבין זאת לא יגלה. עד כאן לשונו. ומה שנתרבה הגלות בארץ ישראל מפני הישמעאלים, ואנחנו מחכים לד’ שיפולו כבר. כתב הבעל הטורים סוף פרשת חיי שרה על הפסוק על פני כל אחיו נפל, וסמיך ליה אלה תולדות יצחק, לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים, אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק. עד כאן לשונו. ועיין בסנהדרין דף צ”ח רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בעתה אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה. עיין שם. ובישעיה א’ ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ופירש הרד”ק ובצדקה שיעשו ישובו לה הגולים ממנה. וזהו ושביה בצדקה. עד כאן לשונו. וכן כתב במצודת דוד, ההשבה מן הגלות תהיה על ידי הצדקה אשר יעשו. עד כאן לשונו. ובזכות הצדקה והחזקת התורה שישראל עושין יגאל הקב”ה את כל ישראל ויביאם לארצינו הקדושה במהרה בימינו אמן.

(מתוך ההקדמה לספר תולדות יצחק)


הרב קלמן יצחק קדישביץ הי”ד, “הצדיק מלוטובא”, תלמיד ישיבת טאלז, מגדולי התורה וההוראה בליטא בדור שלפני השואה, נולד לאביו פסח מרדכי, באנרקסט-לוטבא שבליטא, בסביבות שנת תרל”ח (1888). הוא נשא לאשה את הרבנית מרת שינא טויבא בת הרב יצחק סאקראטאס הכהן. הרב קלמן יצחק נהג ללמוד כל היום בטלית ותפילין.

בשנות גלותו במלחמת העולם הראשונה שכן בעיר יעליסאוועמנדאד פלך דערסאן. אח”כ כיהן כרבה של אנישקט שבליטא. בשנת תרצ”ז (1937) הוציא לאור את ספרו תולדות יצחק ובו הערות על הש”ס, והפוסקים וחידושים, עם הסכמת הרב אברהם דובער כהנא שפירא ורבנים  נוספים.

השמדת יהודי אניקשט החלה בסוף יוני 1941. כשבועיים לאחר הכיבוש צוו כאלפים יהודי אנישקט לנטוש את בתיהם ולעבור לגור בבית המדרש ובחצר שלידו. האנשים הצטופפו בדוחק רב. לאחר זמן מה הוצאו היהודים ליער הסמוך בשיליאליס, שם הוחזקו תחת כיפת הרקיע למשך מספר שבועות בקור ובגשם. רבים חלו וגם מתו בתנאים אלו. הגברים והנשים הוצאו לעבודות כפייה, עד שבסוף יולי הוחזרו כל היהודים ליער ורוכזו שם גם כל יהודי הסביבה. בד’ אב תש”א (28.7.1941) נלקחו היהודים בקבוצות, על ידי ליטאים בהשגחת הגרמנים, לגבעות חול המרוחקות מספר קילומטרים מאנישקט. נאמר להם שהם הולכים למחנה עבודה ובקרוב יצטרפו אליהם בני ביתם. לפני הירצחם התעללו בהם הרוצחים והשפילו אותם תוך שהם מאלצים אותם לבצע “אימוני ספורט” משותים, מתישים ומחלישים, עד לכלות כוחם. עם הנרצחים בקבוצה הראשונה היה גם הרב קדישביץ שנורה עם קהילתו על שפת בור, בהיותו מעוטף בטלית ועטור בתפילין, בקדושה ובטהרה. לאחר מספר שבועות נלקחו לשם הנשים והילדים ונרצחו גם הם. הי”ד.

מקורות: אתרי ההריגה של יהדות ליטא – אתר יוצאי ליטא בישראל, אניקשט – באתר ויקיפדיה, דף עד באתר יד ושם, אתר רבנים שנספו בשואהיהדות ליטא – שלשה כרכים.

מקורות נוספים: רבני ליטא עמ’ 4, פנקס הקהילות ליטא עמ’ 154-155, 344, יהדות ליטא תמונות וציונים עמ’ 95, 235, חורבן ליטע עמ’ 199-200.

מספר הצפיות במאמר: 19

למען לא יפלו במכמורת היאוש והעצבות, רחמנא ליצלן… / אגרת קודש מאת רבי בן ציון הלברשטאם הי”ד

תמונת רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד

אגרת הקודש מאת כבוד קדושת אדמו”ר הקדוש מרן מבאבוב שליט”א.

ב”ה ג’ לסדר לישועתך קויתי ד’ תרצ”ט באבוב יצ”ו

רחש לבי דבר בעתו מה טוב לדבר על לב אחינו בני ישראל יחיו השבעים בצער בעת הזאת בפרוע פרעות בישראל ולחזק את לבבם הנדכה והנראה מפני הצרות והתלאות אשר מצאו את בני עמנו יחיו הנתונים בצרה ובשביה בארצות פזוריהם ועל כל לב אנחה על חלול ספרי תורה ובתי כנסיות השאטים אותם סביבותם למען לא יפלו על ידי זה במכמורת היאוש והעצבות, רחמנא ליצלן.

זכרו נא קהל עדת ישורון אשר עבר על נפשנו המים הזידונים, בשנים קדמוניות כך וכך גירושין וגזירות רעות להכרית את יתר הפליטה ולא יזכר שם ישראל עוד חס ושלום. וישראל קדושים עם אלקי אברהם עמדו בנסיון וצירוף ולא רפו ידיהם, ונכשלים אזרו חיל לעמוד כמגדל עוז מפני אויב. עיניכם הרועות בספרי כותבי דורות הראשונים ומשנות התנ”ו ות”ח ובחזקוני בסופו (דפוס ישן) נדפס גזירות וגירוש וויען באופן נורא ואיום מאד. ובמדרש תלפיות ענף גירושין תסמר שערות ראש הרואה את כל הקורות אותם הי”ד. ובכל זאת שמו בד’ כסלם ועל כל גל וגל נענו להם ראש והוחילו לא’ כי הוא טרף וירפא, יך ויחבוש.

עורו נא התעוררו נא שמעו ותחי נפשכם, הטו אזנכם לדברי הזוהר הקדוש פרשת תשא, וזה לשונו זמן קב”ה למעבד לישראל כל אינון טבאן דקא אמר על ידי נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון כמה בושין בגלותהון ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כמיבין באורייתא, לא הוי יכלין למיקם ולמסבל גלותא, אבל אזלין לבי מדרשות פתחין ספרין וחמאן כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא דאבטח לון קודש בריך הוא עליהו ומתנחמין בגלותהון וכו’. עיין שם.

דברות קדשו מלהבות אש יקננו בחדרי לבבכם לשקוד על דלתות בתי מדרשות לדרוש ולתור אחר ההבטחות והיעודים הכתובים בתורה ובנביאים וכתובים, הנותנים עוז ותעצומות לישא ולקבול עול הגליות והשעבוד ותומכים את הלב בתוחלת ותקוה טובה כי לא יזנח ד’.

וכהיום הזה אשר כל כלל ישראל הגיעו לתכלית השפלות והביזוי על אחת כמה וכמה יש לנו לצפות לישועה קרובה כי לא יטוש ד’ את עמו ונחלתו לא יעזוב, כדברי המדרש רבה פרשת שמות, כל זמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים, ראה מה כתיב ועלה מן הארץ, אמר דוד כי שחה לעפר נפשינו דבקה לארץ בטננו, אותה שעה קומה עזרתה לנו.

והנה מלבד מה שאנחנו מאמינים באמונה שלמת שהבורא יתברך שמו הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים והכל בהשגחה פרטיות על גוי ועל אדם יחד וגם מעצמות המאורעות המתרגשות לבוא לעולם כל עין יפה רואה שאין זאת מדרך הטבע כי מי האמין כזאת אשר בדור אחרון הנוכחי שמתפארים ומתגאים עם ההשכלה שפרשה כנפיה בכל המדינות וזככה את טבעי בני אדם להתנהג בחמלה ויושר זה עם זה על כי גם על צער בעלי חיים הגיע רחמנותם. אך בפתע פתאום נהפכו לאכזר כיענים במדבר לטבוח ישרי דרך אבות על בנים וגמולי חלב שלא פשעו, הלא זאת פוקח עיני האדם לראות שאין זאת מחק ומשפט הטבע, וגם ממנו ניקח צרי ומזור למכאובנו, כי כאשר ניתן רשות למחבלי כרם ד’ צבאות כן לעומת זה תבא ישועה פתאומית ממרום כאמור חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ויתרומם קרן ישראל.

מדי דברי זכור אזכור עוד אחינו המגורשים מארצות מגוריהם ועל צואריהם נרדפו בשצף קצף בעירום ובחוסר כל ותחת היותם במנוחות שאננות ובתים מלאים כל טוב ומתגוללים עתת במצור ובמצוק ונסתם כל חזון מתי יעלו מבור תחתיות, אוי לנו שכך עלתה בימינו יכמרו נא רחמכם על האומללים האלו לתמכם בכל מה דאפשר עד עת בוא דברו להוציא ממסגר אסיר וישלם ד’ גמול טוב להנדיבים בעם אשר כבר הושיטו להם יד עזרם על היום ותהי משכורתם שלמה. ובדרך זו ילכו ולא יעפו ויתנו ויחזרו ויתנו. בפרט כל מי שלא יצא עדיין ידי חובתו יפתח את ידו ברוח נדיבה. העשיר ירבה והדל לא ימעיט, ויגמלו חסד עמהם איש איש בכל אשר לאל ידו, כי כעת בעקבתא דמשיחא צריכים אנחנו להתאמץ בכל מאמצי כחנו להרבות בגמילות חסדים, שהוא עמוד השלישי מהג’ עמודים שהעולם עומד עליהם. ועיין במג”ע פרשת לך על אומרם ז”ל יכול יהא חותמים בכולן,  תלמוד לומר והיה ברכה בך חותמין. ופירש שם, לפי שהאבות תקנו הג’ עמודים, אברהם אבינו עליו השלום תיקן עמוד גמילות חסדים ויצחק אבינו עליו השלום תיקן עמוד העבודה, ויעקב אבינו עליו השלום תיקן עמוד התורה, ובימות עולם היו עמודי התורה והעבודה בראשונה, ובזמן האחרון יושלם עמוד גמילות חסדים, וזה בך חותמין. עיין שם. והדברים עתיקים, בספרן של צדיקים. ומכבוד קדושת אאמו”ר זי”ע שמעתי בשם זקיני מצאנז זי”ע שאמר שבמתן תורה היה התחלת עמוד התורה ובבית המקדש היה עמוד עבודה שהוא הקרבנות, והבעל שם טוב זי”ע אחז צדיק דרכו בקודש לדורות עולם בעמוד גמילות חסדים והוא לזכות גם את חברו בנפש ובגוף, וזהו דרך החסידות לסייע לזולתו הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא. עד כאן דברי קודשו. ובזה עלה ברעיוני ליישב דקדוק המפורשים בפסוק וזכרתי את ברית יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור. ודקדקו מדוע שינה הכתוב כאן הסדר מבכל מקום שכתיב אברהם בראש ואחר כך יצחק ויעקב. ודברי רש”י ז”ל והמפורשים ידועים. ועל פי דברי אלקים חיים הקדושים הנ”ל שפיר ניחא הסדר בפסוק זה, יעקב בראש ואחר כך יצחק וחותם את בריתי אברהם, שהוא עמוד גמילות חסדים שיושלם עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, כסיום הכתוב והארץ אזכור, כי אז גאולה תהיה לארץ. וכדברי חכמינו ז”ל בגמרא, אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנאמר ושביה בצדקה:

אמנם לא על צדקותינו לבד אנחנו מפילים תחנונינו לפני המקום ברוך הוא, רק נחפשה דרכינו ונחקורה להשיב לבנינו אליו ללכת בכל דרכיו ולשמור את כל מצותיו בלב שלם ובנפש חפיצה. ועוד אני מדבר בתפלה וחותם בברכת הדורש שלומכם וטובתכם כל הימים.

ה”ק בן ציון הלברשטאם

(הפרדס אדר תרצ”ט, וכן מופיע בעץ חיים, ליקוטים על התורה ועל עניינים שונים, ג)


האדמו”ר השני בחסידות באבוב, רבי בן ציון הלברשטאם הי”ד, נולד בי’ באייר תרל”ד (1874) בבוקובוסק שבגליציה לאביו האדמו”ר רבי שלמה מבאבוב, נכד ה”דברי־חיים” מצאנז. בין השנים תר”מ-תרנ”ג (1880-1893), כשאביו שימש ברבנות בוישניצה, הוא עמד בראש הישיבה שם. בשנת תרנ”ב (1892) עברה המשפחה לעיירה באבוב, בשל מחלת האב. לאחר זמן מה החריפה מחלת האב, ורבי בן ציון קיבל על עצמו את הרבנות במקומו. בא’ בתמוז תרס”ה (1905) נפטר אביו, והחסידים הכתירו אותו כאדמו”ר מבאבוב והוא החל להתפרסם בגאונותו וצדקתו ובמעשיו הכבירים למען ה’ ותורתו. יסד ישיבה בבאבוב. רבי בן ציון היה בעל תפילה גדול והלחין לחנים רבים, שהתפרסמו בכל רחבי העולם. רבים נמשכו אליו גם בזכות הניגונים הרבים שחיבר.

נישא לבתו של רבי נפתלי ממעליץ ובזיווג שני לחיה פראדיל בתו של רבי שלום אליעזר הלבערשטאם הי”ד מראצפערד, בנו של בעל ה”דברי חיים” זצ”ל.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברח רבי בן ציון לכמה מדינות והגיע לווינה ולמריינבאד. הוא שב לפולין לאחר המלחמה, ובתרע”ט (1919) ישב לזמן מה בקרקוב ופתח שם את ישיבת “עץ חיים”. הוא הקים מחדש בשנת תרפ”א (1921) את ישיבת “עץ חיים” בבאבוב, שמנתה שלוש מאות בחורים. הישיבה נעשתה מרכז תורה חשוב בגליציה, ומשכה אליה המוני צעירים חסידים. התלמידים בישיבה הצטיינו בלמדנות, ומהם חיברו ספרים על סוגיות הש”ס. בשל הביקוש העצום לישיבה, הקים הרבי כחמישים סניפים ברחבי גליציה ופולין, וחינך את הנוער בדרכי היראה והחסידות. השפעתו על הנוער הייתה מרובה, כפי שכותב בנו, רבי שלמה בהקדמתו לספר “קדושת ציון”: “בעת ההוא הופיע כמלאך מושיע ממרום, כבוד קדושת אאמו”ר ז”ל, שהתאזר עוז בגבורים, ובהשפעתו הקדושה וברוח בינתו, פעל ועשה והקים דור חדש של לומדי תורה יראי שמים, ובמעט השנים בערך, נראתה דוגמת תחיית המתים בערי מדינת פולין, נתרבו הבחורים, נתמלאו ספסלי בית המדרש, גדלו אברכים חסידים ואנשי מעשה, אשר הדריכם בנתיבותיו ונפח בהם רוח חיים של אהבת תורה, קדושת החסידות וטהרת המידות“.

בשנים תרצ”ב-תרצ”ז (1937-1932) ישב רבי בן ציון בטשביניה ואלפי חסידים נהרו לחצרו, בעיקר בשבתות ובימי חג ומועד. לאחר מכן חזר הרבי לבאבוב. השפעתו התפשטה במערב גליציה, וחסידות באבוב הייתה לחסידות הגדולה ביותר באזור. הוא היה בעל תחושה ציבורית מובהקת, והוא היה בקי גדול בהוויות העולם. הייתה לו הופעה מרשימה והיה בעל השפעה בחוגי השלטון. התכתב עם גדולי הדור, והיה פותר בעיות ציבוריות. הוא הקים בתרפ”ח (1928) את “אגודת הרבנים דמערב גליציה”, לארגון פעולות הדת.

כשהגרמנים גרשו מגרמניה לפולין את היהודים אזרחי פולין וריכזו אותם בעיירה זבונשיין, עוד לפני פרוץ המלחמה (10.1938), פנה ר’ בן-ציון במכתב גלוי אל היהודים בפולין, ביקש שיעזרו לפליטים שהגיעו בחוסר כל. במכתב זה, המובא כאן למעלה, מבאר הרבי מבאבוב את משמעותן של הצרות שנתרגשו באותה העת על העם היהודי ואת מעלתה הגדולה של גמילות חסדים דווקא בעת ההיא.

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חולץ הרבי ונדד עם משפחתו עד שהגיעו בחול המועד סוכות תש”א (1940) ללבוב, שהייתה תחת שלטון ברית המועצות על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. למרות המאמצים הכבירים של חסידיו, הם לא הספיקו לחלץ את הרבי ולהביא אותו לארצות הברית. בה’ בתמוז תש”א (30.6.1941), כבשו הגרמנים את העיר, והרבי הסתתר במשך כחודש בחדר שכוננית הסתירה את דלתו, בביתו של חסידו ר’ אליהו אביגדור ברינר. בסוף יולי החלו האיכרים בסיוע השוטרים האוקראינים לערוך פוגרום ביהודי העיר. כל יהודי שנקרה בדרכם הותקף באלות, סכינים וגרזנים. קבוצות יהודים הובלו לבית הקברות ולכלא לונצ’קי ונרצחו בטבח נורא. החל משעות אחר הצהרים, החלו לגרש את היהודים מבתיהם. השוטרים האוקראינים ערכו את החיפושים בכל העיר, לפי רשימות שהוכנו מראש. ההמון האוקראיני המשיך במהומות במחוז לבוב, במשך שלושה ימים.

בערך בשעה שש אחרי הצהריים של יום שישי, א’ באב (25.7) פרצו לבית בו התאכסן רבי בן ציון שהרב הסיר את התפילין של רבנו תם, והורו לו להתלוות אליהם. בנו, ר’ משה אהרן, ליווה אותו. הם רוכזו יחד עם שבויים יהודים נוספים מאזורים שונים של העיר בקרן רחוב, כששוטרים שומרים עליהם למנוע בריחות. לאחר שהתקבצו כמאה שבויים, הם החלו לצעוד בטור לפי הוראת השוטרים. חולשתו של הרבי לא אפשרה לו לעמוד בקצב הצעידה המהיר וכאשר עבר לסוף הטור החלו השוטרים להכותו באלותיהם והורו לו להזדרז. ברינר אחז בידו האחת, ובנו משה אהרן אחז בידו האחרת, עד שהגיעו למפקדת הגסטאפו. עד ראייה סיפר שראה מחלונו איך הרב, שהיה לבוש בבגדי השבת שלו, הותקף על ידי החיילים. האוקראינים האכזריים הכו אותו בראשו עם קתות רוביהם, והכיפה שלו נפלה לארץ. מדי פעם הרב רכן כדי להרים את הכיפה, ואז הם הכו אותו ביתר עוז. בשבת הייתה אקציה נוספת. בין השבויים הובאו לבניין הגסטאפו היו הפעם שלושה חתנים של רבי בן ציון שהסתתרו בביתו; הרב יחזקאל שרגא הלברשטאם, הרב משה סטמפל והרב שלמה רובין.

בני משפחתו של הרבי ניסו בכל דרך להביא לשחרור האסירים והציעו שוחד עצום, אך מאמציהם כשלו. לאחר שלושה ימי עינויים במאסר, ביום שני, ד’ באב תש”א (28.7.41), לקחו השבויים ליער יאנובר, נצטוו לחפות בורות ונרצחו בטבח הגדול. עשרים אלף יהודים נרצחו שם באותו היום, ובהם רבי בן ציון, בנו ושלשת חתניו.

פנקסים רבים של תורותיו ושל שירים שחיבר אבדו בשואה. כמו כן אבד בדרך פנקס של שבע מאות שיחות שנשא עמו בנו שלמה במהלך בריחותיו. לאחר השואה מילא את מקומו בנו רבי שלמה שניצל בנס מהתופת, והוא הקים מחדש את חסידות בובוב בארץ ובארה”ב. רבי שלמה הוציא לאור את הספר “קדושת ציון” (ב”כ) לאחר השואה, ובו לקט של שרידי תורתו של אביו שרשמו תלמידיו.

מקורות: גנזי כתבים, בית ויזניץ, סיפורה של קהילת טשביניה – אתר יד ושם, אנציקלופדיה יהודית – דעת, ויקיפדיה, אתר זכור.

ראה גם: נרות שבת – קוים למהותה ומקורה של הנגינה הבובובית, הפרדס שנה יב חוברת ז סימן לג – תכתובת בין האדמו”ר מחב”ד לאדמו”ר מבאבוב, חב”דפדיה, אלה תולדות אדמו”רי באבוב – המאור, אלה אזכרה חלק א, אדמו”רים שנספו בשואה, דאס אידישע וואארט אב-אלול תשכ”ה מעמ’ 12 – ‘דער באבאווער רב זצ”ל’. על תלאות מסע הבריחה של הרבי מבאבוב ללבוב – ראה במאמרו של אברהם יעקב זילברשלג: מאמר היסטורי – בהתגעש עולם, יום פרוץ מלחמת העולם השניה.

מספר הצפיות במאמר: 103

גודל מעלתו וחשיבותו של לימוד מסכתות מסדר קודשים בימינו / הרב משה גרינוולד הי”ד

עולת תמיד

בשם ה’ ובעזרתו

אמר נכד המחבר, מדי עסקי בקדשים לסדר סדר מערכה, להוציא לאור תעלומות חכמה, ספרא דבי רב, קדוש זקיני, רבן ומאורן של ישראל זי”ע אשי בו ישמחו התלמידים ויתענגו המתמידים, היודעים להוקיר יקרה מפנינים. ולגודל חיבת הקודש אהבה דוחקתני לעורר את אהבה עד שתחפץ, ולקיים מילי דאבות להקריב הקונטרס היקר והנחמד “עולת תמיד” על מזבח הדפוס אשר יהיה בעזרת ה’ יתברך לתועלת ולתכלית לתלמידי חכמים, אשר תורתם אומנתם, ועוסקים בתורת ה’ תמיד, אמרתי טרם כל שיח לעורר בתשובה מאהבה, לאשר ששאלני אחרי כי בעוונותינו הרבים חרב בית המקדש ובטל התמיד, ואין לנו לא כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, אם כן מה לנו להעמיק בביאור הלכות אלו, בפלפלא חריפתא, אשר המה כהלכתא למשיחא. לכן אבקש ממך ידידי היקר והנלבב, יהיו נא בין עיניך דברי רבינו הגאון הנשר הנדול בעל באר שבע זי”ע אשר לפיד אש ולהבה עובר בין גזרי תיבותיו בסוף הקדמתו, וזה לשון קדשו, אני טרם אכלה לדבר אבוא לעורר לב המעיין, שלא יהא נפתה בשיחת הילדים, מילדי העיוורים, אפרוחים שלא נפתחו עיניהם, באמרם מה צורך ותועלת יש לנו ללמוד בהלכות הוריות ותמיד, וכיוצא בהם הלכתא למשיחא. לא תאבה להם ולא תשמע אליהם, חלילה רחמנא ליצלן מהאי דעתא, וכדי בזיון וקצף להשיב על דברי שטות, ושבוש גדול שלהם. כי כבר הכה על קדקדם אדם קשה כברזל ומנו הרמב”ם ז”ל בפירוש המשניות בסוף מסכת מנחות, ונגרר אחריו ר”מ מקוצי בפתיחתו לסמ”ג במצוות עשה לשכנו תדרשו ובאת שמה, ומלבד שהם מבזים אבות העולם אשר לבם כפתחו של אולם, שלמדו כל אלה המסכתות הנזכרות בשמוש חכמים, ובדבוק חברים, ובפלפול התלמידים למאות, ולאלפים, ולרבנות וכו’ וכו’ ובפרט במסכת הוריות ותמיד וכיוצא בהם שכבר אמרו רבותינו ז”ל בסוף מנחות מאי דכתיב זאת תורת החטאת כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת. והא ודאי שאין רצונו לומר שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקים הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירוש וכו’ ונראה לי שזו היתה כוונת מסדר סדר המעמדות שסדרו לומר בכל יום פרק אחד מן מסכת תמיד וכו’ עיין שם היטב עוד דברות קדשו בזה.

ולך נא ראה להאי סבא קדישא הגאון בעל חפץ חיים זי”ע, בהקדמתו בריש לקוטי הלכות על מסכת זבחים שמה הרחיב הדבור, בדברי קדשו הכתוב לאמור, גודל מעלת וחשיבות לימוד סדר קדשים בדורנו, וזה לשונו, ועוד שאלה אחת אשאל אלו היה בא מבשר נאמן לישראל שבזמן קרוב תהיה הגאולה, בוודאי היו מזדרזין אלפי רבבות ישראל ללמוד ההלכות השייכות לקרבנות ולמקדש, בעבור שאז כל הדינים נוגעים למעשה וכו’, ועתה הגידו נא לי הלא אנו מחכין ומצפין בכל עת על ביאת המשיח שיבוא במהרה, וכמו שאנו אומרים שלשה פעמים בכל יום, ועל כן נקווה וכו’ לראות מהרה בתפארת עוזך וגו’ (עיין בסנהדרין כ”ב ע”ב דלרבנן אסור לכל כהן בארץ ישראל לשתות יין תמיד שמא יבנה פתאום המקדש, וכן בעירובין מ”ג ע”ב האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין כל ימות החול וכו’). ועיין עוד בפתיחתו שם אסף איש טהור כל המקומות המדברים מתועלת למוד זה דמצלת את האדם מכל הקטרוגין העומדים עליו ולקדשו בקדושת נפשו. עיינו שם היטב  ותרוו נחת.

והנה אין כוונתי ומטרתי פה להאריך ולהעריך דברי רבותינו הקדושים נשמתם עדן זי”ע אשר דבריהם כגחלי אש להלהיב הלב לעבודת הקודש ובמעלות למוד סדר קדשים, ולא אבוא רק בקוצר אמרים כי הן הן הדברים, שעוררנו להוציא לאור הספר הנחמד “עולת תמיד” למען להשקות תלמידיו הנאמנים מי באר מים חיים, מעין לא אכזב, מעין היוצא מבית קדשי קדשים. ובפרט בעת ההוא אשר בעוונותינו הרבים נתקיימו כל הסימנים שהזכירו חכמינו ז”ל בסנהדרין צ”ז צ”ח קודם ביאת משיח, וכמו שאמרו חכמינו ז”ל דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו. ואם כן בוודאי חוב קדוש מוטל עלינו לעסוק בקדשים, כדברי הגאון הנ”ל בזה.

ואני הפעוט בבואי אל הדביר פנימה ובגשתי אל הקודש מבית לפרוכת, אמרתי אבוא בקצה הירוע”ה העיר”ה באיזהו מקומן של שבחים בדברי רבינו אאז”ל ולהקריב את מנחתי, אשר העיר רעיוני לפי מועט הבנתי. והאומנם כי נפשי יודעת מאד מועט ערכי עלי, פחות שבעירוכין, עם כל זה אמרתי בלבי לא תהא גרועה ממנחת עני. וגם נודע דברי הגאון אדוננו בעל בינה לעתים ז”ל יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, דהרי זה גופא היגיעה, כבר לו במציאה, איפוא לזאת, הרהבתי בנפשי עוז, להגיש מנחתי מנחת התמיד,  בתוספות אמרים, אומ”ר הבא מן החד”ש, זאת עולת חידו”ש בח”דשי על עולת התמיד יעשה ונז”כו, זכינן לקטן.

ועתה קודם הכנסתי לטרקלין קודש קודשים, אשא עיני לשמים, בפרישות כפים, תפלה למשה חזקני ואמצני אתה צורי וגואלי, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל, למטה חן ולמעלה חנן, אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש, שבתי בבית ה’ תמיד בנה ביתך, וכונן מקדשך, בימינו בנין עולם, ונראה במהרה בנחמה, בעיר ה’ שמה ונעלה ברננה, לעבוד עבודת הקודש באמת ובתמים, ולהגות בתורת יקותיאל לילות כימים, ובמאור תורתו יאיר עיני, ונפלאות מתורתו יראני, וביראתו יחזקני, במעגלי צדק ינחנו, בחיים ושלום יחוננו, ויחוש לגאלנו, ויקבץ פזורנו, ובהר מרום הרים יקננו, כי כשל כח הסבל, דבקה לארץ בטננו, נרבצים תחת משא וכובד עול הגליות, שחה לעפר נפשנו, התנערי מעפר קומי, וערבה לד’ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות אמן סלה.

(הרב משה גרינוולד הי”ד בתחילת פירושו מנחת התמיד על הספר עולת התמיד)


הרב משה גרינוולד הי”ד בן הרב יקותיאל יהודה אב”ד יארע בן הרב משה גרינוולד מחבר “ערוגת הבושם” אב”ד הומנא, קליינווארדיין וחוסט.

נשא לאשה מרת זיסל את בת הגאון הרב מרדכי אליעזר ארנגרובר אב”ד ווראנוב ומחבר הספר נחלת יוסף.

בשנת תש”ג, נמלט הרב עם משפחתו ממדינת סלובקיה לנייפעסט שהונגריה, שם התקבל בכבוד גדול על ידי קרובי משפחתו, האחים הרב כלב והמוהל המומחה הרב אליעזר דוד גשטטנר יחד עם הרב עמרם גשטטנר הי”ד, אשר דאגו לכל מחסורם וסדרו לו פרנסה כרב בקהילת ראקוש פאלוטא הסמוכה.

הרב משה הוציא לאור באותם הימים את ספרו של סבו “עולת תמיד” על מסכת תמיד, והוסיף לו את הערותיו שנקראו בשם “מנחת תמיד”. בפתיחת הספר מביא המחבר הסכמה מחותנו ומודה לכל אלו שסייעו לו. הוא מזכיר שם את המצב הנורא בו עם ישראל שרוי באותם הימים. הספר יצא לאור שוב בברוקלין בשנת תשל”ט, על ידי אחיו פנחס אלימלך ז”ל.

הרב משה גרינוולד וכל משפחתו נהרגו באושוויץ ביום כ”א בתמוז תש”ד (12/7/1944). הי”ד.

מקורות: להורות נתן, עולת תמיד.

מקורות נוספים לעיון: ספר יזכור לקהילת רקושפלוטה, אנציקלופדיה של הגטאות – רקושפלוטה

מספר הצפיות במאמר: 17

אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא / הרב אלישע הורוביץ הי”ד

ביאת בן דוד ומציאת דג לחולה

איתא במסכת סנהדרין צ”ח, אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא. וצריך בירור. ואמרתי בדרך רמז דהנה אנו רואים בכל החיות, הזאב טורף את השה, אבל הזאבים יחדיו חיים בשלום וכן הארי הדוב כולם דורסין וחוטפין את שאינו מינן, אבל במינן יש שלום, חוץ מהדגים, שדג אחד בולע לאלפים דגים קטנים.

ואפשר שזה מרמז התנא, אין בן דוד בא עד שיתבקש דג, היינו המידה של הדג, ששונאים איש את רעהו. לחולה, היינו ישראל השרויים בצרות. ולא ימצא, דהיינו שיהיה שלם, אז יבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן. (אמר המסדר, חידוש תורה הלז אמר לי הרב רבי יחזקאל הורוויץ שליט”א מה ששמע בשם אביו הגאון הצדיק זצ”ל הי”ד).

(מתוך קונטרס זכרון אלישע, מאת הרב אלישע הורוויץ הי”ד)


הרב אלישע הורוויץ הי”ד, נולד לאביו הרב נפתלי צבי זצ”ל שהיה דומ”צ בדעש שבצפון טרנסילווניה. סבו, הרב יוסף הורוויץ מקראס, היה חתן הרב משה פאנעט זצ”ל אב”ד דעש מצאצאי רבי נפתלי מרופשיץ.

הרב נשא לאשה את מרת שיינדל בת הרב הגאון המפורסם ר’ אברהם צבי גינצלר הי”ד, דומ”צ בהומנא, שמשרידי כתביו לזכר הרב הורוויץ מדעש בי"דיצא לאור בשנת תשע”ד הספר יצב אברהם.

הרב אלישע היה ר”מ וראש ישיבה בדעש, והרביץ תורה ברבים במשך 22 שנה. בכל יום העביר במשך שמונה שעות חמישה שיעורים לבעלי בתים ולתלמידי הישיבה. בכל ימיו כתב חידושי תורה, שהצטברו לכעשרים חיבורים גדולים. כל תורתו אבדה בשואה, מלבד מעט מן המעט שקובץ לקונטרס זכרון אלישע שהודפס בסוף הספר זכרון יעקב.

דעש הייתה חלק מהונגריה עד מלחמת העולם הראשונה, ואחריה סופחה לרומניה. בכ”ו באב ת”ש (30/8/1940) חזרה דש לריבונות הונגריה. החוקים האנטי-יהודיים שחוקקה הונגריה נאכפו באזור זה בחומרה רבה יותר משנאכפו בתוך הונגריה עצמה.
בקיץ 1941 גירשו הרשויות ההונגריות לאוקראינה הנתונה לכיבוש הגרמנים עשרות משפחות יהודיות שלא יכלו להוכיח שהן בעלות אזרחות הונגרית. רוב המגורשים נרצחו. בשנת 1942 גויסו גברים יהודים רבים מדש לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. רובם הוצבו באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.

הצבא הגרמני כבש את הונגריה בכ”ד באדר תש”ד (19/3/1944). גם לאחר הכיבוש, נותר על כנו המנגנון המינהלי ההונגרי, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על-פי צווים ותקנות של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-י’ באייר תש”ד (3/5/1944) הורה ראש העיר להקים את גטו דעש ביער בונגור השוכן במרחק כמה קילומטרים מהעיר. בתוך ימים אחדים רוכזו בגטו דעש כ-7,800 יהודים, ובהם יהודי דעש ויהודי מחוז סולנוק-דובוקה. מדי יום נלקחו מכסה של גברים לעבודה כפיה בעיר. לאחר שעונו לגילוי מקום הסתרת חפצי הערך שלהם, גורשו תושבי הגטו לאושוויץ בשלושה טרנספורטים שיצאו ממנו בחג השבועות (28/5/44) ובט”ו וי”ז בסיוון תש”ד (6 וב-8 ביוני 1944).

משנת 1944 ועד לשחרור המחנות, הובאו יהודים מאושוויץ ומברגן-בלזן למחנה מטהאוזן-גוזן ששימר מרכז גדול לעבודת כפייה. הרב אלישע הי”ד גורש למחנה גוּזֶן, וגם שם המשיך הרב, במספר הזדמנויות, ללמד גמרא ומפרשים בעל פה ברבים. הרב נספה בשבאוסטריה בכ”ז בתשרי תש”ה. אשתו, הרבנית הצדקת נפטרה בדעש בכ’ כסליו תש”א. בנו יצחק אייזיק נפטר בי”ד שבט תש”ב בדעש. ילדיו חנה, אסתר צביה, משה חיים ואליעזר ניסן נהרגו ונשרפו באושוויץ, ביום י”ח בסיוון תש”ד.

בניו, הרב מנחם מנדל הורוויץ והרב יחזקאל הורוויץ, שרדו את השואה.

מקורות: קונטרס זכרון אלישע, זכרונות המאור, אנציקלופדיה של גיטאות

ראה גם: ספר יזכור לקהילת דש

 

 

מספר הצפיות במאמר: 49

המשיח יבוא בהיסח הדעת / האדמו”ר מראצפרט רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי”ד

תמונת שלום אליעזר הלברשטם הי"ד

ענין נחמד ששמעתי מכבוד קדושת דודי זקני הרב הקדוש המפרוסם בוצינא קדישא האדמו”ר רבי שלום אלעזר הלברשטאם זצל”ה בראצפערטה באאזמו”ר הגה”ק רשכבנה”ג בעלי  דברי חיים זצוקללה”ה זי”ע, בהיותו במרחץ אוזשוק (על יד אונגוואר) אני הק’ יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם בסטראפקוב-ירושלים.

שאלתי אותו על מאמר חז”ל, שלשה באים בהיסח הדעת, מציאה משיח ועקרב, הנה מציאה ועקרב מובן שיתכן שיבואו בהיסח הדעת אבל משיח איך יתכן שבני ישראל השרויים בגלות וסובלים צרות רבות ורעות כל כך ומצפים בכיליון עיניים לביאת המשיח ובכל הדיבורים והשיחות בין אדם לחברו תמיד מתחננים ומתפללים לד’ יתברך שישלח לנו את משיח צדקנו, ואיך זה אפשר היסח הדעת הזה?

השיב לי הרב הקדוש זצל”ה וזה תורף לשונו: הנה סגנון בקשת בני ישראל על ביאת המשיח הוא כולם שווה שמבטאים בפיהם בקשותיהם שיבוא המשיח במהרה, אבל המטרה על מה צריכים את המשיח, זה שונה. כי איש הפשוט מתפלל על המשיח כדי שיהיה לו טובות העולם הזה הגשמיות ויראה נקמה בשונאיו אשר הרעו לו. אבל איש הירא את ד’, אשר כל מגמתו הוא שיזכה לעבוד ד’ יתברך באמת ובלבב שלם ויוסרו כל המפריעים לו בעסק המצוות ושיזכה לגדל בניו ובנותיו על דרך התורה ומצוות, הנה דרך הזה הוא דרך האמתי כמו שכתב הרמב”ם  ז”ל בפרק י”ב מהלכות מלכים, וזה לשונו, לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו”ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים לתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה. עד כאן לשונו. והנה לזה צריכים “דעת”, ולאו כל אדם זוכה לזה, רק יחידי סגולה. והנה בעקבתא דמשיחא אשר הצרות מתחדשות ומתגברות בכל יום ויום ואין יום שאין קללתו מרובה מחברו, ובפרט תלמידי חכמים ויראי ד’ סובלים מאד מאד יותר מאנשים פשוטים, ממילא זה גורם להסיח גם של אנשי המעלה הנ”ל מלבקש רק ישועה רוחנית כי הצרות גורמים להם ביטול תורה ועבודת ד’ יתברך.

וכמו שאמר כבוד קדושת מרן אדמו”ר החוזה מלובלין כאשר פעם נסע על הדרך ונטו הסוסים מעל המסלה ונכנסו לתוך בוץ עמוק באין יוצא, והבעל עגלה צעק לרבינו שאינו יכול לצאת מהבוץ וביקש שהרבי יתפלל לד’ יתברך, אז נענה הרבי ואמר, ריבונו של עולם הנני יודע היטב כי כל כוונתך שאשוב בתשובה שלימה על עוונותי הרבים, אבל אני מבקשך להוציאני מקודם מן הבור היון הזה, כי איך אצמצם מוחי לתשובה בעודי עומד בתוך הבוץ. תיכף נענה ויצא מן הבוץ לשלום.

הנה כמו כן הוא העניין אפילו עם בעלי המדרגות הגבוהות, שבתוך צרותיהם אינם יכולים לצמצם מחשבותיהם לצורך גבוה על כן הם “מסיחים דעתם” מן ההרגש הרוחני הנ”ל ומבקשים את ביאת המשיח לצורך הגשמי שייוושעו מצרותיהם הגשמיות.

וזה כוונת חז”ל ש”המשיח יבוא בהיסח הדעת”. וקל להבין. ודברי פי חכם חן. ויעזור ד’ יתברך שנזכה במהרה לביאת משיח צדקנו בהיותנו בדעת נכונה ושלימה. אמן ואמן.

(מתוך דברי ישכר דוב)


רבי שלום אליעזר הי”ד, מבני הזקונים של רבי חיים הלברשטאם זצ”ל בעל “דברי חיים” ומייסד שושלת חסידות צאנז, נולד בחול המועד פסח תרכ”ב (1862). בן שבעים היה רבי חיים כשנולד לו בנו שלום אליעזר, והוא נקרא שלום, על שם האדמו”ר מבלז רבי שלום רוקח, ואליער, על שם מחותנו רבי אליעזר הורוויץ האדמו”ר מדזיקוב, בנו של האדמו”ר רבי נפתלי צבי הורוויץ מרופשיץ. כשנפטר אביו (כ”ה ניסן תרל”ו, 1876) היה שלום אליעזר בן ארבע עשרה שנים. האדמו”ר רבי חיים הניח אחריו ארבע יתומים קטנים, ובהם גם שלום אליעזר, והם חונכו על ידי אחיהם שנעשו אדמו”רים מפורסמים ועל ידי אמם הרבנית מרת רעכיל ע”ה בת הצדיק רבי צבי מדאמבראווא בן הגאון הקדוש רבי מרדכי דוד אב”ד דאמבראווא שהיה מחשובי תלמידי החוזה מלובלין.
תמונת שלום אליעזר האלברשטאם הי"ד

באלול תרל”ו (1876), כחצי שנה לאחר הסתלקות אביו הקדוש, נשא את מרת שרה מרים ע”ה בת אחותו וגיסו האדמו”ר רבי מרדכי דוב טברסקי אב”ד הורנוסטייפולה שברוסיה, והיה סמוך על שולחן חותנו במשך כעשר שנים. בשנים אלו למד בהתמדה רבה מתלמיד חכם מפורסם שהיה מתלמידי הצמח צדק מליובאוויטש. בשל היותו אזרח אוסטריה,  גורש על ידי הממשלה הרוסית, יחד עם תושבים זרים אחרים, ועבר לגור ליד אחיו הגדול האדמו”ר רבי יחזקאל משיניוואה, שבגליציה המערבית. אחר כך התיישב בטרנוב (טארנא), שבאותו האזור, שהייתה מרכז חסידי צאנז.

בשנת תרנ”ח (1898) היגר להונגריה, החל לשמש כאדמו”ר ונעשה למנהיגם של חסידי צאנז בהונגריה. בהתחלה התגורר בטגלאש ובסוף קיץ תרנ”ח עבר לרצפרט, ונעשה שם אדמו”ר לוותיקי חסידי צאנז. בעיר זו נהג אדמו”רות במשך למעלה מארבעים שנה, ועל שמה הוא נקרא “הרבי מראצפירט”. לרבי היו שני בנים וארבע בנות אותן שידך עם משפחות גדולי האדמו”רים בדורו.
כל גאוני הונגריה וצדיקיה חלקו לו כבוד רב, וגם פקידים הונגרים רבים חלקו לו כבוד והשתתפו בחתונת בתו. הוא נודע כאיש מופת ואלפי יהודים נהרו מרחבי הונגריה אל ביתו בראצפרט ונושעו מברכותיו ומתפילותיו. הוא פעל בהתלהבות ובמסירות נפש לתת עזרה לאחיו היהודים. מידי שבת היה אומר דברי תורה על שולחנו, והיה יושב ליד השולחן כל הלילה. האדמו”ר נהג לספר סיפורי מעשיות על רבי אלימלך מליז’נסק והחוזה מלובלין, על אביו האדמו”ר מצאנז ועל חותנו האדמו”ר מהורנוסטייפולה. כן היה מספר על אדמו”רים שיום הזיכרון שלהם חל באותו השבוע. החסידים היו שותים משקה ורוקדים בהתלהבות עד עלות השחר.

תמונת רבי אליעזר שלום הלברשטם הי"דהאדמו”ר מראצפירט נהג ליסוע מידי פעם לערים שונות בהונגריה, וכמעט כל שנה היה מגיע לגאליציה ליום הזיכרון של אביו בלווית כל משפחתו ואלפי חסידים. אחת לכמה שנים היה בא לטרנסילבניה, וגם שם נהו אחריו חסידים רבים.

בשנת תרפ”ט כתב מכתב (המופיע בשפת אמת) ובו הוא קורא להשכנת שלום בקהילת סאטמר, להסרת המחלוקת ולשמירה על אחדות הקהילה.

שנת תרצ”ט (1939) השתדל לעלות לארץ וכתב אל אחד מהאנשים שעסקו בפעולות העליה לסדר לו את הרישיונות לעלות לארץ, אך הדבר לא עלה בידו. האדמו”ר מצאנז קלוזינבורג זצ”ל מביא מכתב זה בספרו שפע חיים, וכותב ששמע בעצמו מפי הצדיק רבי שלום אליעזר הי”ד שאמר “יודע אני שחורבן גדול בא לעולם, ויודע אני שבארץ ישראל יכולים לפעול ישועות”. (וכן הביאו דבריו בעלון בית יעקב).

וזה לשון מכתבו (שהובא גם בעלון קול תורה):

ב״ה ד’ וחמושים עלו בני ישראל (תרצ”ט)

להרב הגאון עושה צדקה בכל עת וחסיד מפורסם כש”ת מו”ה שמואל אהרן וועבער נ”י.

הנה זה שנים רבות אשר חשקה נפשי לעלות ולדור בירושלים עיר קדשינו ואולם היו לי מניעות רבות, אבל כעת, עלה בדעתי חזקה לעלות לירושלים. והנה שמעתי לאמור כי כעת יש מקום עבור איזה רבנים ממדינתינו לקבל רשיון, על כן באתי לבקשו שאנכי אהיה מן העשרה הראשונים עם זוגתי הרבנית תחיה אשר כפי הנשמע כהדר”ג הוא קרוב מצדה, וגם משמש אחד לשרתינו. ואל ידחה אותי ח”ו, כי ידוע אדע כי יש בידו להיטיב ולראות הכתבים הנחוצים לזה. וגם כ”ק אאמו”ר הקדוש רשכבה”ג זלה”ה היה לו חשקות גדול ליסע לארה”ק ולא עלתה בידו, על כן אנכי רוצה אי”ה ליסע ונפשי בשאלתי לבל ידחה אותי בלך ושוב רק ישלח הכתבים הנחוצים. והשי”ת יתן לו חיים ארוכים ונחת ושפע רב וישועה בכלל כל ישראל והשי”ת בודאי יעזר שיקויים מאמר חכמז”ל בניסן עתידין להגאל ונעלה לציון ברנה עם גואלינו במהרה בימינו. ידידו הדוש”ת המצפה לישועה ולתשובתו במוקדם והשי”ת ירחם במהרה על כ”י עם הג”צ.

כ”ד הק׳ שלום אליעזר הלברשטאם בהרה”ק מצאנז זצלה”ה

 

בימי השואה לא עזב את קהילתו.

בניסיון להציל את חתנו, האדמו”ר מבאבוב רבי בן ציון הלברשטם הי”ד, הוא כתב מכתבים ליהודים בארה”ב שמופיעים ב”ילקוט אגרות קודש”. מכתב אחד מהם מצוטט באידישע וואלט, וזה לשונו:

ב״ה, ג׳ ואתה תחזה מכל העם.

ידידי היקר החסיד הנכבד לעמו מו”ה אלימלך אלעזר נ”י.

אתם ידעתם את נפש חתני הרב הצדיק מבאבאוו שיחיה והוא עם בניו בלעמבערג ובני ביתו כולם עם ר’ יחזקאל דוד נ”י בקראקא והם כולם בצרה גדולה. מה לי להאריך ולספר הלא אתם תדעו יותר בשם. והיום קבלתי מכתב מנכדתי רבקה תחיה, מכתב מרירות תסמר שערות כל נפש כל חי, ע”כ למען ה’ האספו בשם, הלא יש בשם חסידי באבאוו בלי עין הרע למאות ולאלפים, ועשו כל מה שביכלתכם אצל חשובים בשם וד”ל במסירת נפש ובזריזות יתירה להוציאם משם מדינה של גהינם כי הוא ממש בנפשם — הוא סכנת נפשות — הרחמנות עד לב השמים, האספו כולכם ועוצו עצה ותחבולה להביאם למדינתכם או לארה”ק. אבל לא בעצלות כי כל רגע ורגע יחשב לשנה וד”ל. ואקוה שיעשה זאת מיד למעני ולמען רבו שליט”א מבאבאוו וד”ל.

אלה דברי ידידו הדוש”ת המצפה לבשו”ט ולתשובה מיד מכל וכל כדי להחיות את נפשי בזה וא”ש כ”ד ידידו

הק’ שלום אליעזר הלברשטאם בהרה”ג

הרבי מראצפירט גורש לגיטו נירג’האז. משם נשלח עם מספר יהודים נכבדים למחנה ההסגר ווריו-לאפאש, ועונה שם קשות. משם נלקח עם הרבנית למחנה ההסגר שימו-פוסטו ושם נפתחה הרבנית בגיל שמונים וחמש. מספר ימים לפני שבועות גורש ברכבת לאושוויץ, בה נרצח בט”ז בסיון תש”ד. הי”ד.

יהושע רוזנבלום, היה נער שהועסק בזונדרקומאנדו באושוויץ, שם פגש את הרבי מראצפרט הי”ד, והוא העיד על כך:

תוך כדי עבודתי בזונדרקומאנדו עברו עלי חוויות אימים ומאורעות נוראים. באחת החוויות, אותה אזכור עד ליומי האחרון, נזדמנה לי פגישה עם הצדיק ר’ שלום אליעזר הי”ד מראצפרד. היה זה בראשית הקיץ, בזמן המשלוחים הגדולים של יהודי הונגריה אל כבשני אושוויץ. משלוחים רבים עברו בלי כל מיון, הישר אל הכבשנים…

יום אחד, בעודני עובד בתוך הכבשן, נעצר לידי יהודי זקן ושבע ימים ושנים. הישיש הסתכל עלי ושאל אותי; נערי מהיכן ספר על רבי שלום אליעזר הלברשטם הי"דאתה? מאיזה מקום?

אני בא מסביבת קראקוב, השבתי לזקן.

קראקוב? מסביבת קראקוב? שאל הזקן
בהיסוס מה, ומיד הוסיף; הלא אחי, רבי ישעיה’לה טשכויבר, גר בקראקוב…

נרעדתי כל כולי. הבנתי שזקן מופלג זה, הינו הצדיק רבי שלום אליעזר מראצפרד. אולם, לא היה לי פנאי לנהל ‘שיחת רעים’ בשעה נוראה זו. עוד מעט תיסגרנה הדלתות, ואז…

רבי, אמרתי בבהילות לצדיק, אמור את ה’וידוי’ מהר… אלה הם הרגעים האחרונים… מהר! לבש משהו והתפלל עלינו. למען השם, עשה זאת מהר!

עזרתי לו ללבוש את ה’טלית קטן’, ואז אמר הרבי את ה’וידוי’ בהתייפחות ובהתלהבות גדולה.

משסיים – לחץ את שתי ידי ואמר לי בהתרגשות עצומה, במלים שלא מעלמא הדין;

– אתה, נערי, תזכה ותינצל. אתה תישאר בחיים. אולם בקשה לי אליך; אנא, זכור וספר לעולם כולו את אשר עוללו לנו הרשעים הארורים… ספר!

(משה פורת, באמונה בחסד וברחמים, תל אביב, תשמ”ח 1987, עמ’ 63-62)

 

הסכמותיו מצאתי לספרים הבאים: מדרש ריב”ש טובמלא העומר, חרש וחושב, בן נחום מאת הרב מנחם יוסף היימליך הי”ד, שמוש תהליםשו”ת בנין צבי, אור לישרים, דרשות בית היוצר, פרשת מרדכי, באר משה ובית אשר על התורה.

אומנם בבית עקד ספרים מוזכר ספר עמק החכמה, מאת רבי שלום אליעזר הלברשטם, פלפולים ולקוטים על התורה בדקדוקי המקראות באורח החסידים: לובלין תרמ”ד, 64 דף. אך לא מצאתי ספר זה, והוא אינו מוזכר בביבליוגרפיה של הספר העברי.

ובהקדמת שו”ת דברי שלום מאת הרב שלום קרויז כתב שהצדיק הקדוש רבן של ישראל מרן אדמו”ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי”ד זצ”ל הגיע, למרות ימות החורף והקור הגדול, להלווית אביו הרב שמואל דוד קרויז זצ”ל, ושם בירך אותו עם היבחרו לרב ואב בית דין. והוא מוסיף וכותב שם: “ועתה כי לקינו בכפליים כי גם לא הניח אחריו בכתב יד מחידושיו היקרים, כי לא העלה בכתב חידושיו רק הטמין ברמ”ז, ובמה אנחם! לזאת התאמצתי להביא בתוך ספרי הקדמות וחידושים שונים אשר שמעתי מפיו הקדוש, וגם איזה תשובות שמצאתי ממנו כדי שלא ישכח מפי זרעו וזרע זרעו עד עולם“.

דבר תורה נוסף מהאדמו”ר הי”ד הובאו גם בספר שרת”י במדינות על חומש דברים. תשובת האדמו”ר ממונקטש אליו מופיע בעלון אור תורה (חשון תרצ”ג). מכתביו החריפים והקצרים כנגד הציונות ואגודת ישראל מופיעים בספר תיקון עולם (מונקטש, תרצ”ו).

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואהאנשי שם. אדמו”רים שנספו בשואה. אתר קדם בית מכירות. זכרונות המאור. אתר זכור ועוד מקורות שונים.

ראה גם: אלה אזכרה, ה. רבינו הקדוש מראצפערט, צבי בריננער (בני ברק, תשס”ז). סעודת יומא דהילולא להר”ק רש”א הי”ד מראצפערט – המאור. וראה מאמרים ביידיש באידישע ליכט (תשמ”ח) ובאידישע ווארט (תשנ”ד).

הערה: בשו”ת דברי שלום כתב שהרב אליעזר שלום הלבשרטם הי”ד נהרג עקה”ש ביום ט”ו בסיוון תש”ד.

מספר הצפיות במאמר: 106

הדרן עלך פרק המגרש וסליקא לה מסכת גיטין ובמהרה יחזיר אותנו הקב”ה לארצו ולביתו / הרב אברהם שטרן הי”ד

תמונת הרב אברהם שטרן הי"ד

באופן שלישי יש לומר בסיעתא דשמיא לנעוץ סוף המסכת לתחלתה ולפרש ההדרן עלך, וסמיכות מסכת גיטין למסכת סוטה שלפניה, ולמסכת קידושין שלאחריה.

והוא כי הקשו סופרים וספרים האיך הקב”ה יגאל אותנו בקרוב במהרה בימינו אמן, הא גירש אותנו מאתו ומארצו ומביתו, והוא כהן (כבסנהדרין ל”ט) ואין כהן מחזיר גרושתו. והרבה מקשים עוד יותר, אפילו היה לו דין ישראל, האיך יחזיר גרושתו, הא גירש אותנו מפני שמצא בנו ערות דבר, שחטאו ישראל בעבודה זרה.

ותירץ בספר אהבת ה’ כי הגירושין היו כעין הרי את מגורשת ואי את מותרת לכל אדם, דלא הוי גירושין (כבגיטין ריש פרק ט’, דף פ”ב) דשייר לה בגט (והכי פסק ברמב”ם פרק ח, הלכה יז מהלכות גיטין. ובשו״ע אבן העזר סימן קל”ז). והכי נמי אמר הקב”ה לישראל הרי את מגורשת, ואי את מותרת לשום עבודה זרה, עד כאן.

אך קשה, זה תינח לרבנן (ריש פרק המגרש) דסבירא ליה דאפילו רק כתב “חוץ מפלוני” לא הוי גיטא, אבל לרבי אליעזר התם דמכשר הגט בכהאי גוונא יחזור קושיא לדוכתיה.

ונראה לפי עניות דעתי, דעל כרחך לא הכשיר רבי אליעזר התם, רק דסבירא ליה דמה שאמרה תורה גט כריתות בעינן, אין הכוונה שתהיה כרותה ממנו לגמרי, דהא אמרה תורה “ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר”, אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת (כרבי ינאי בטעמא דרבי אליעזר שם) או משום דכתיב “ואשה גרושה מאשה לא יקחו”, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, נפסלה מן הכהונה (כרבי יוחנן בטעמא דרבי אליעזר שם). אלא “כריתות” רצונו לומר אפילו רק נכרתה מעמו כל כך שאינה משועבדת לו בכל הדברים שחייבת אשה לבעלה ובעל לאשתו, שוב שפיר מקרי ספר כריתות וגט. אבל מודה רבי אליעזר, שאם מגרשה באופן שכל הדברים שהיתה חייבת לו בעודה אשתו, תהא חייבת גם לאחר הגירושין, דלא הוי גט, דלא הוי כריתות אפילו במקצת. כן אצל הקב”ה וישראל. אף שגירש ישראל מביתו וארצו, מכל מקום גם בגלותינו חייבים אנו לעובדו כמו לפני הגירושין, ואנו משועבדים לו הכל כמקדם. אם כן לא הוי כריתות כלל. ואפילו רבי אליעזר מודה בכהאי גוונא דלא הוי גירושין, ושפיר הקב”ה יגאל אותנו ויקח אותנו לעמו כמקדם בין לרבנן בין לרבי אליעזר.

אך יש לומר בסיעתא דשמיא תירוץ אחר על קושית הספרים האיך הקב”ה יחזור ויגאל אותנו, דתנן בריש המסכת המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב וכפני נחתם דבעינן שיהא כתוב הגט לשמה. והנה הקב”ה ככיכול ברוך הוא שלח שליח לגרש אותנו מארצינו, בחורבן בית ראשון שלח את נבוכדנצר, ובחורבן בית שני את טיטוס, והם לא אמרו בפני נכתב ונחתם מהקב”ה, ולא לשמה גירשו אותנו. אלא אמרו כחינו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, ואם כן הם שלוחים שלא עבדו שליחותם, והגט בטל, ואין אנן בתואר גרושה ממנו יתברך שמו, ושפיר מהדר אותנו בקרוב במהרה בימינו אמן.

ועוד תירוץ שלישי נראה לי בסיעתא דשמיא, דלא גירש אותנו הקב”ה כלל בבחינת איש שמגרש את אשתו, כי הוא לא גירש אתנו רק מביתו וארצו, אבל הוא בעצמו בא עמנו בגלותינו, כמו שנאמר “עמו אנכי בצרה”, והוי כאיש ואשה שעקרו דירתם ממקום למקום, ושניהם הולכים יחד, רק האיש מענש האשה שלא תשב במקום שהיתה נייח לה, אלא במקום דלא ניחא לה. ויש לומר זה רמז בקרא שאמר הקב”ה לישראל אנכי ארד עמך לגלותך, לכן אעלך מגלות זה וגם עלה מגלות אחר, דאין אתם ואני בסוג מחזיר גרושתו או סוטתו, שבכל מקום שאתם שם אנכי עמכם.

וזה הדרן עלך נחזור עליךרבונו של עולם ואתה תגאל אתנו בקרוב מכח פרק המגרש, דתנן שם דאם אמר המגרש “ואי את מותרת לכל אדם”, או אפילו “חוץ מפלוני” לא הוי גט, ובזה וסליקא לה מסכת גיטין, יסולק הקושיא שמקשין על המסכת גיטין, האיך הקב”ה שגירש אותנו והוא כהן והאיך מחזיר גרושתו דגם הקב”ה שייר בגיטא ואמר אי אתה מותר לשום אלקים אמרים אף אמר הגירישין, וממילא לא הוי הגט גט. וסליק לה מסכת גיטין עוד הפעם במה דתנן בריש המסכת המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ונבוכרנצר וטיטוס היו שלוחים שבאו ממדינת הים ממרחק, והם שינו בשליחותם, ולא אמרו בפנינו כתב וחתם הקב”ה לגרשם, ואם כן הגט לא הוי גט, אבל באמת קידושין הראשונים לא נפסקו מעולם, כי עמו אנכי בצרה, בא עמנו בגלותינו, לכן סידר תנא מסכת גיטין בתר סוטה, וקידושין בתר גיטין:

(מתוך הדרן עלך, לסיום מסכת גיטין)

הרב אברהם שטרן הי”ד נולד בפאפא בשנת תרמ”ד (1884) לאביו הרב יצחק יהודה. נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב יוסף מאיר טיגרמן, סייע לחותנו בניהול ישיבתו והיה דומ”ץ לצדו. היה תלמידם של הדיין מפאפא הרב משה יוסף הופמן, של אב”ד סעמיהאי הרב יהודה גרינפלד, של אב”ד אונסדרוף הרב שמואל רוזנברג, של אב”ד חוסט הרב משה גרינוולד, של ראב”ד פרסבורג הרב יהודה ליב פרידמן ושל ה”שבט סופר” בפרסבורג. משנת תר”ע היה דומ”ץ בנאוועזאמקי (ארשאק-אויואר, נייהייזל).

הרב אברהם שטרן הי”ד כתב ספרים רבים ובהם: גפי אש על הש”ס (תרפ”ד-תרפ”ח), כבוד שמים על התורה (תרפ”ז), מליצי אש – תולדות רבנים (תר”צ-תרצ”ח), מסדר חילוקים ושיטות על התלמוד (תרצ”ד-תרצ”ה) לספר זה צירף את הספר רב חסד מאת בנו הרב מרדכי שנפטר בצעירותו, כתבי אש – מכתבים בפלפול וסברא (תרפ”ו-תרצ”א), הדרן עליך – דרשות לסיומי המסכתות (תרצ”ו), מנחת אברהם – על תרי”ג מצות (תש”ב), כל בו הקטן (תש”ב), שלחן א”ש – על שו”ע או”ח (תש”ג).

ע”פ האנציקלופדיה לחכמי הונגריה – הרב וחותנו נספו ביום כ”ו בסיון תש”ד (1944). במליצי אש עם קורות קהילת נייהייזל מופיע שנספה בכ”ג סיון תש”ד.

מספר הצפיות במאמר: 140

אנו נטע עצים בריאים ושלימים / הרב משה חיים לאו הי”ד

הרב לאו הי"ד ופירות ארצינו הקדושה

אם לא עכשיו אימתי?

“כלומר: מתי יהיה העכשיו הזה. העכשיו ההוי בודאי לא ישוב עוד” מרן החידושי הרי”ם ז”ל.

כמה דיו כבר נשפכה על שאלת תפקיד הצעירים שלנו ושאלת העולים החרדים לארץ ישראל! כבר נעשו רוב הדיבורים למשא על הקנאים ועוקמים פניהם למראה הכבדת הדברים. הוויכוחים והמילים היבשים כבר קצצו כנפי הנוער שלנו. האם הואילו רוב הוויכוחים להעתיק שאלות חמורות אלו אף צעד אחד הלאה? האם נתנו ההצעות השונות אף תקוה אמתית אחת לצעירנו שמשאת נפשם היא למסור את עצמם על מזבח־אידיאלה של אומתנו וארצנו?

עד מתי נלעיט את הנוער שלנו בדברים, בהבטחות ולא ננסה בפועל להכשיר להם שדה-עבודה, כדי שתהיה להם האפשרות לעלות ברנה לציון ולעבוד שמה במרץ, אשר עתידות טובות ויפות צפונות בה?

בשעה היסטורית חשובה זו, שכבר נשמע בקרב המחנה החרדית הכרוז: שובה ישראל לארץ ישראל! בשעה רצינית זו שהעלייה לארצנו לעבדה אינה צריכה כבר ל”הכשר”. הלחץ האיום האיקונומי, המצב החברתי הטרגי מצד אחד, והרגש האינסטיקטיבי מצד השני מראים בולט, ע”י קול המון וכו’ שאין בעבודת שיבת ציון שום ניגוד וסתירה ח”ו לאמונת הגאולה, ויעודי הנביאים.

אין כיום מן הצורך לעורר את העם, לחבב עליהם את הארץ ולתאר לפניהם הערך החשוב של שיבת ציון. בההתפרצות הפתאומית של מחנות עולים לארץ ישראל מכל אפסי ארץ מורה לנו ההשגחה באצבע כי באה עת לחונן את ציון, וכי “חורבות ירושלים יובנו על ידי שיבת אפרוחיה לתוכה” (בחיי); בהתשוקה הגדולה ובההתלהבות העצומה שעולים מכל ארץ לארץ ישראל, נראה כי ארץ ישראל נתנה לנו: “ונתנה לך, שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא תהא בעיניך כאילו היום נתונה לך” (מכילתא); אנו עורגים ושמחים עליה כמו לקראת כל דבר חדש, הרומז לנו ולוקח את לבבנו בחידושו.

בשעת הרת עולם זו, אל לנו, בלי הכנות למפרע, להחליט כי התנועה מעצמה תפתח את הארץ בבחינת “עלו אל הארץ וכבשוה”.

כלל גדול ועתיק הוא: כל בנין חדש שבא מתוך כפיה מבחוץ לשם המצאת פרנסה וכו’, ולא מתוך אהבה מסותרת והדרישה הפנימית לעבדה – אינו בכלל בנין.

מצדנו אנו צריכים להשתדל ולהתאמץ להכניס לארץ ישראל עבודה ומרץ על ידי הנוער שלנו. זהו אפשר על ידי שני אופנים:

א) על ידי שאדמת ארצנו הקדושה לא תשם מאכרים חרדים אשר יוכלו להיות לברכה לארץ.

ב) על ידי בנייני הבתים (משקים ביתיים), שיובנו מאחינו החרדים העולים עם כסף וימציאו על ידי זה עבודה לדורשיו. ועלינו להכין דורשים ופועלים משלומי אמוני ישראל.

מפועלינו אלה יוכל לגדל דור בריא וחזק בחומר וברוח, אשר ממנו עתידות גדולות לעמנו ולארץ הצבי.

“מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב”ה, אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב ויטע ה’ אלקים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב כי תבואו אל הארץ ונטעתם” (ויקרא רבה).

היש לך עצים ראויים לנטיעה יותר מאותם העצים הרעננים של צעירינו החביבים?

יש נוטעים, ויש נוטעים:

יש נוטעים עצים מתולעים ופרים מלאים רעל לגוף הישראלי.

אבל אנו נטע עצים בריאים ושלמים, כי “כל עצים שיש בהם תולעת פסולים לבא על גבי המזבח”…

ועצינו יוציאו פירות יפים, ויעטרו שוקי ירושלים בפירותיהם.

הה, יודע ומרגיש אני בצערה של נפש צעיר המעונה והמדוכא בגלות המרה, וחפץ בכל לב ונפש לצאת לחפשי מגלותו הפרטית במהירות היותר אפשרית. ובחשאי חולם, עורג ושואף בכל נימי לבבו ל”יצירה” בארץ אבותיו.

כן, ביגיעת כפם ובזעת אפם, חפצים צעירינו שיחיו הנאמנים לה’ ולתורתו, לעבוד שמה, שמה בארצנו הקדושה.

ובכן, אחים לדעה ולמעשה נעזור נא, לשחרר את עולינו הצעירים מאותו מחנק הנפש בגלותם הנפשית והחמרית, מאותו הרגש של דג בנהר שמימיו חרבו.

נבא נא לקראתם, נשמע, נעזור נעשה. השעה חשובה והאחריות רבה.

ראו נא בעיני רוחכם כי יעודנו עומד להתקיים: “ועתידים בחורי ישראל ליתן ריח טוב כלבנון”.

בועידה הארצי־הישראלית בפרנקפורט, הצעתי הצעות רבות בעניין זה ותמציתן היתה: א) שהשדה הנמכר על ידי “אגודת ישראל” יינתן באריסות לצעירינו לעבדו ולשמרו. חלף זה יהיה להם שליש בקרקע. ואז תקנה הארץ בדמים תרתי משמע: בועז, בעל האחוזה נתן מעותיו; עובד, הצעיר שלנו –דמו. ועל ידי זה נזכה להגאולה ויולד, דוד.

ב) בנין הבתים (המשקים הביתיים) שעל ידי “אגודת ישראל” יהיה רק על ידי צעירינו. וכל צעיר שיקדיש את עצמו שתי שנים לעבודה זו, יזכה אחר כך לבית נחלה חנם אין כסף. ויקיים דברי הרמב”ם יבנה בית וכו’.

החשבון בפרטות ואופן חיי הצעיר במשך שני העבודה יפרסם בקרוב מר דוד טריטש בברלין. המומחה לעניני הקולוניזציה בארץ ישראל.

ג) למען אפשר לצעירנו העלייה ולהקל ההוצאות, צריכים לשכלל את “קרן העולים והישוב”.

ועתה צעירי החביבים, דעו כי עליכם בייחוד הוטל התפקיד הגדול והחובה הקדושה לפעול מעשים כבירים לשם בנין ארצנו. אתם תחושו שהנכם אחראים בעד עבודת קודש זו.

חברים צעירים, בלב מלא רגשי קדש וגעגועים לכל הקדוש לנו, הנני קורא אליכם:

הכונו, הכונו אחים לעבודה ולמרץ בעד תורתנו, עמנו וארצנו.

וכשם שהצעיר שלנו צריך למלא את כל הדרישות המוסריות שתועמדנה לו בהיישוב החדש, כן ירחף רוח חלוציות על פני תעמולתו: לתרבות קוני בתים אצל אגודתנו לאסוף בכל הזדמנות שהיא על “קרן העולים והישוב”. ההתפתחות ההדדית של שתיהן ערבה לנו בעד התקדמות בניין הארץ ברוח ישראל סבא.

(“אם לא עכשיו אימתי”, הרב משה חיים לאו הי”ד, מתוך דגלנו ניסן-אייר תרפ”ה)

מספר הצפיות במאמר: 45

אל נא לנו ליפול ברשת הייאוש והכיליון בסבך הזמן האיום והנורא / הרב חנוך העניך טשרנטשפקי הי”ד

הכח לצמוח

שוש אשיש

שוש אשיש בד’ תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני. כחתן יכהן פאר, וככלה תעדה כליה, כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח, כן אדני אלקים, יצמיח צדקה ותהלה, נגד כל הגוים (ישעיה ס”א,י).

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר, עתיד הקב”ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד, מראה (הקב”ה באצבעו, כן היא הגירסה בתוס’) באצבעו. (ובירוש’ מגילה פ”ב ה”ד) עתיד הקב”ה להיעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: שיתו לבכם לחילה (תהלים מח,יד), לחולה כתיב, והצדיקים מראין אותו באצבע. ובשיר השירים (ז,א) ובשוחר טוב (תהלים מח); עתיד הקב”ה לעשות חילה לצדיקים לעתיד לבוא, והקב”ה חל עמהן וכו’, שנאמר: (ישעיה כה,ט) ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ד’ קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו (תענית ל”א, ובמדרש הנעלם ח”א עמוד קט”ו, וילקוט ישעיה רמז תכ”ז בנוסח אחר):

אמר להם הקב”ה לישראל, בעולם הזה, אמרתם לפני פעם אחת ‘זה אלי’, אבל לעתיד לבא, אתם אומרים אותו דבר שני פעמים, שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה, קוינו לו ויושיענו, זה וגו’ (שמות רבה פרשה כג,טו):

בכל דור ודור עמדו, ועומדים עלינו הצוררים, לכלות בנו חצי זעמם, ולהאכילנו בכל פה ולשון. המאורעות והמקרים הרעים, הרעות רבות והצרות אשר קרה לנו, בזמנים שונים, ידועים למדי. חדל כח ואין אונים אנו לספר ולפרט בפרטות את כל התלאות אשר מצאתנו. איה שוקל ואיה סופר ומונה את כל הקדושים שנהרגו, שנרצחו ושנטבחו באכזריות נוראה… ובתוך דפי תולדות ודברי ימי ישראל, קרושים עדיין, קלחי דם השפוך, ונשמע עוד ההד מהקרבנות אשר ברגעים האחרונים קראו בקול: “שמע ישראל, ד’ אלקינו, ד’ אחד…”!

כל עט, כל נוצה וכל כנף, אין ביכולתם לתאר בשרר אנוש, את אשר לקינו בכל מיני מדווה, את מכותינו ואת מכאבינו אשר סבלנו. ומי יכול למדוד את כל נהרי נחלי דמים, דם הנשפך כמים, דם ואש ותמרות עשן, הסואנים וצועקים בקול רעש גדול, צועקים מרה ובוקע רקיעים, “ועדיין הדם מרתח”, ודמים בדמים נגעו, “דמי אבות ובנים – דמי חכמים וחכמות… ארץ! אל תכסי דמם…”

אבל! אל נא לנו ליפול ברשת הייאוש והכיליון, ואל נא לנו ליפול בסבך הזמן, האיום והנורא. הלא עוד תקווה נשקפה לנו, אשר ד’ ברוב רחמיו, המוחץ והרופא, הוא ירפא את שבר בת־עמו, והוא יחבוש מכותינו האנושה. ואנחנו מייחלים, גם עינינו תלויות לשמים אשר “ישלח משיחו הולך תמים” ויגאלנו מבור הגלויות. ואחרי החשך ענן וערפל, יבא היום, ויזרח השמש, ואור החמה היפה וברה, יאיר מאפליותינו, וכימות עניתנו ישמחנו:

ואם גם הגלות נמשך עוד, ואנחנו עוד לא נושענו, ואף אם גם עוד שמי היהדות, עטופים בצעיף השחרות וקדרות, וחשכו המאורות, “ואכלוני שני דבים ואריות, ושמו בית קדשי למעון פריץ חיות, מואב ועמלק קדר ונביות”. אבל אנחנו כורעים במודים, ומברכים על הרעה, דהלא “מאתו לא תצא הרעות”, כי ד’ הוא “אך טוב לישראל”. “ואם חסד, אשירה, ואם משפט, אשירה. באלקים (מדת הדין) אהלל דבר, בד’ (מדת הרחמים) אהלל דבר”. האם יכולים לבא אל ד’ ולתבוע חלקינו בדין ובמשפט. “ואם תמצה עומק הדין – מי יצדק לפניך בדין”, הלא אין מעשים לזכות בעיניך. ורק “עין נושאים לך לשמים – לב שופכים נוכחך כמים”, אשר יקדמונו רחמיך, ותקדים רחמים לרוגז, ותבוא לפניך מדת טובך, הוא מדת “ד’ ד’ אל רחום”. ו”בשוב ד’ את שיבת ציון – שובה ד’ את שבותינו”, במדת “ד’ הוי'” שהוא רחמים. ואנחנו מחכים – ארובות השמים יפתחו ועוד יאר פניו אלינו, ויזריח את שמש הצלחתינו:

גלוי וידוע כי, “בכל צרתם לו צר”, והקב”ה נוטל חלק בראש גליותינו, גם הלכה שכינה עם ישראל בגולה, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה כו'”. ועל זאת דווה לבנו, ועל אלה חשכו עינינו, כי “פתאום בא השודד עלינו, עליך לא נאמר, אלא עלינו, כביכול, עלי ועליך בא שודד”. ועל דא קא בכינו, עיני עיני ירדה מים, “בגין שכינתא דאיהי בגלותא”. ובצפיותינו אנחנו מצפים, לישועתינו, אשר יהיה בזה תשועת ד’, “שישועתן של ישראל ישועתו של הקב”ה”, “כביכול, ישראל נגאלים, וכאילו הוא נגאל”. “אני והוא הושיעה נא, אמר רבי אלעזר: ולכה לישועתה לנו (לך קרי) שישועתו של הקב”ה, ישועתן של ישראל”. ולעתיד המקווה, יהיה ישועת ד’ וישועת עמו, ואז “יגל יעקב וישמח ישראל”:

וכדי להבין את המאמרים אשר צטטנו בפתח השער, ארדה ואראה מהנעשה בגן ובשדה, לרעות בגנים וללקוט בשושנים, ונבואו בשערים, לפתור המאמרים: הנה דרך הנוטע והזורע, לפזר הזרעים על פני כל השדה. ובעת אשר ישליך הגרעינים, הלא מורא יעלה על ראשו, אולי יזרע לריק, כי יש זורע ונפסד. ולפעמים, הגרעין כלה ונאבד, בלה ונרקב כלא היה, או יהיה למאכל לעוף השמים ולחייתו ארץ. ואם גם אפילו הגרעין ישלח שרשיו בארץ, וייתן פריו, אבל לפעמים, יבא ירקון או שדפון ויכלה, או הברד יעלה עליהם ויאבדם. על הכל יבכה וידאג, וגם לפעמים אין כל בבית, כי אם הסאה וסאתיים, או הקב וקביים. ואם ייקח את הגרעינים האחרונים, אזי נשארים הם בביתו, בלי משען לחם, לחם לפי הטף. אבל “הזורעים בדמעה”, בדמעות עיניו ובני ביתו, כי יירד לחייהם, ולקח הטרף מפיהם, והוא “מאמין בחי העולמים וזורע”, בתקווה כי הארץ תוציא צמחה, “יצץ ציל ויגמול שקדים”, וגמולו ישיב לו בראשו, “וימצא מאה שערים ויברכהו ד'”. ואז “בא יבא ברנה נושא אלומותיו”. גם אמרתי לראות בבית משתה ויין, בעת יגיע תור נישואין והילולא, תור חתן וכלה, אשר כולם שמחים וטוב לב, אבל החתן והכלה מענים בצום נפשם, ומרבים בבכי ותחנונים, גם לובשים בגדים לבנים, להזכיר יום המר, אשר ילך בדרך כל הארץ. “וכשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה, ונותן בראשו במקום הנחת תפילין, או לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה, או שאר דברי אבילות בראש החתן”, והכל לעורר בקרבם רגשי עצבות ואבל, והדברים האי נעימים יעוררו בקרבם רגשי חרטה על העבר, וקבלת הטוב על להבא. ובדרך התשובה הם הולכים לבטח בדרכם, דרך החיים, ונסו יגון ואנחה, וכל האבל כליל יחלוף:

אלו בנים הבונים, הכבושים בגולה, גולה וסורה, במצור ובמצוק, המעונים ומוכים זה כמה. אבל יבא יום הגדול, יום אשר “הגדיל ד’ לעשות עמנו”, יבא יום הטוב והשטח ונשמח בהישועה, “וישישו אתה משוש כל המתאבלים עליה”. ועל יום הזה, מבשר ואומר ישעיה הנביא: “שוש אשיש בד'”. השמחה תהיה כפולה, מה שיהיה גם ישועת ד’, ובישועתו גם אנחנו ישישו וישמחו, עין בעין יראו הישועה הגדולה ו”אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה”, כי יבא בעזרה מקדש, ואבינו אב הרחמן, במדתו הטובה מדת הוי’ שהוא רחמים, ירחם עלינו, ואז “נגילה ונשמחה –  גילה אחר גילה – בישועתו”, ואף שאנחנו מתפלשים בעפר, כי עוד לא נושענו, ו”שחה לעפר נפשינו, דבקה לארץ בטננו”, אבל “ותגל נפשי”, נפש המשכלת, תגל ומקבל באהבה, כי “הנפש לא התעצב בשום דבר”. ואף בהגלות המר הזה, וכפי ראות עינינו, מתנהג עמנו במדת דינו הקשה, מדת “אלקים-דין”, גם בזאת “תגל נפשי-באלקי” ד”כל מה דעביד רחמנא לטב הוא דעביד”. וגם בעת ש”כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו”, אבל “כאשר ייסר איש את בנו, אשר בעת הכותו, תעוררו הרחמנות, ומכה אותו כלאחר יד, ביד כהה, ובמדת “כרחם אב על בנים” כן “ד’ אלקיך מיסרך”, ולא יעיר כל חמתו, וכל “מה דעביד, הכל הוא במדת, רחמנא, ולטב הוא דעביד”, כי הוא הטוב והמטיב לכל, ומאתו לא תצא הרעות. והקב”ה מוריד דמעות עלינו, ואומר “ודמע תדמע עיני, ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ד’, אמר רבי אלעזר, שלש דמעות הללו למה: אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ו”במסתרים תבכה נפשי מפני גוה – מפני גאותן של ישראל, שניטלה מהם ונתנה לעכו”ם”. ונשבע הקב”ה שלא יבא לירושלם של מעלה עד שיבא לירושלם של מטה”. ואף שעוד ידם נטויה עלינו, לכלות בנו חצי זעמם, אבל “הצור תמים פעלו-צדיק וישר הוא”. וגם עוד “תגל נפשי באלקי” – “כי הלבישני בגדי ישע”. ד’ נתן לנו צדה לדרך הרחוק, הוא הגלות הנורא, אשר אנחנו טובעים במי ים־הזועף, אשר מגיע עד הנפש, אבל הלביש אותנו בגדי הצלה, כי הקב”ה שומרנו ומצילנו משטף מים רבים, והם “בגדי ישע” ישועה ורחמים, משמי שמי קדם. גם “מעיל צדקה יעטני” כי “צדק לפניו יהלך”, שיעשה עמנו צדקה וחסד ויושיענו, “כחתן יכהן פאר”, אשר זה רגעים אחדים שמו לו “אפר תחת פאר”, “והסר המצנפת והרם העטרה”, ועתה הדור הוא בלבושו ופארו חבש עליו, ו”החתן דומה למלך”, נאות לבש, לבש עוז והתאזר, ו”ככלה תעדה כליה”, “הכינה עצמה בשנים עשר חדש” לבשה לבנים, לבושי אבל, ואחרי החופה, תעדה עצמה בעדי כסף וזהב, ואז קול חתם נשמע בששון, וקול כלה נשמע בצהלה, כי כל עצב למותר, חלף ועבר ואיננו:

“כי כארץ תוציא צמחה”, הזרע והגרעין, רק אז תתן פריה, בעת שכבר עלה עליו הכורת, אחרי אשר כבר נפסד ונרקב, ואחרי בלותו יהיה לו עדנה, ויגיע לעת הזמיר עת הקציר, אשר אסמיו ימלא בר, לחם ומזון. וכגנה זרועי תצמיח, גם כן רק אחרי אשר עלה עליו באשו, ואז “זרועיה תצמיח”. והגפן תתן פריה, פרי קדש הלולים. “כן ד׳ אלקים”, ד’ – אשר לו העוז והממשלה, אחרי רוב הצרות והתלאות, ואחרי אשר “הקב”ה פיזרן לבין האומות, שנאמר “וזרעתיה לי בארץ” וה”זרע־ישראל” אחרי הכלה וההפסד “יצמיח”, ואז “אמת מארץ תצמח”, על ידי הכח, “וצדק משמים נשקף, גם ד׳ יתן הטוב, וארצנו תתן יבולה”. וד’ הויה שהוא רחמים, יתאזר בחנינותו, ויתעטף ברחמנותו, ויצמיח “צדקה” וחסד “נגד כל הגוים”, נגד השונאים האומרים “איה אלקיהם”.אבל “אז יאמרו בגויים הגדיל ד’, לעשות עם אלה” וישכון ישראל בטח בדד, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ו”זית רענן יפה פרי תואר, קרא ד’ שמך”:

ובדרך הזה, נלך במסלה העולה בית־אל להבין דברי חז”ל “עתיד הקב”ה לעשות מחול לצדיקים וכו’, וכל אחד ואחד מראה באצבעו”, דבעת אשר יבא הזמן ל”ועלו מושיעים בהר ציון” ועין בעין יראו הישועה המקווה. ו”אז ישיר ישראל את השירה הזאת, ‘שר’ לא נאמר אלא ‘ישיר’, מכאן לתחיית המתים מן התורה”,  ויציאת מצרים ניבא להם את העת קץ, “וכימי צאתכם ממצרים אראנו נפלאות”. ואז בשירת הים אמרו: “זה אלי ואנוהו, והיו מראין אותו באצבע”, כן לעתיד “כל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו ‘זה’ קוינו לו ויושיענו”. דכמו במצרים בעת שהיינו עבדים לפרעה, וימררו את חיינו בעבודה קשה והיה מתנהג עמנו במדת הדין, מדת אלקים, אבל קוינו לאלקינו, והיינו מחכים שיגיע העת של “זה אלי ואנוהו”, ובאמת “קוינו לו ויושיענו”, כי הושיע­ ד׳ בימינו ובזרוע קדשו, ומהדין נעשה רחמים, כי “בחזק יד הוציאנו ד׳ ממצרים”, כן גם עתה בעת אשר אנחנו סובלים הרבה מאד, גם כן כמדת “אלקים” דין, בכל זה אנו מקוים ל”זה ד'” שיתהפך ממדת הדין למדת הרחמים ויגאלנו מבור הגליות, ואז, לעתיד לבא יאמרו אותו דבר שני פעמים: “הנה אלקינו זה וכו'”, היינו הודאה על העבר, והודאה על להבא. “ולא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתאמר יציאת מוסף על המלכיות”.

ואנחנו נשמחו אז בגאולה הכפולה, “נגילה – גילה הלבבית, ונשמחה – שמחה חיצונית בישועתו”, בישועת ד’ אנחנו נשמח, כי ישועתו של הקב”ה הוא ישועתן של ישראל, ויגיע העת אשר נהיה שמחים בבנין עירך, ושוש נשיש בד’ ונגילה ונשמחה בישועתו. במהרה בימינו אמן:

(הנואם העברי, שאלו שלום ירושלים, פרק טו)

הרב חנוך העניך טשרנטשפקי הי”ד, היה רב קהילת סאניק וקהילת גאלין. אביו הצדיק והחסיד ר’ דוד ב”ר צבי זאב זצ”ל היה רב ואב”ד בקהילות באדזענאוו וילאווי. לאחר נישואיו, ישב הרב חנוך העניך באהלה של תורה ונסמך על שולחן חותנו הרב החסיד ר’ פסח ב”ר יעקב קרוינינברג ז”ל בעיר דרובנין. הוא כתב חיבורים בהלכה, שו”ת ואגדה, מהם הספיק להדפיס את דער יודישער גארטען (תרצ”ה) בענייני ימים טובים, חינוך וארץ ישראל, את דער יודישער ערציהער (תרצ”ו) על דבר החינוך התורני, ואת ספר הנואם העברי – שאלו שלום ירושלים (תרצ”ח) הכולל ארבעים דרשות ונאומים, השקפות, רעיונות והגיונות על דבר עם ישראל ותורתו, בדרוש והטפה לפי רוח העת. הרב יהודה ליב צירלסון הי”ד, רבה של קעשנוב, כתב הסכמה לספריו. מאמר “אל מלא רחמים” מהרב טשרנטשפקי מופיע באוצר החיים, ומאמרו “נשיקות שונא” מופיע בקובץ דרושים (תר”צ). כן כתב באונזער גייסט, בהבאר, באור תורה, בקבוצי אפרים ועוד. וכן כתב הערות לספר שלחן העזר, מנחת ירושלים, לכונת המצות (תרצ”ו) ועוד. תשובה אליו מופיע בספר מערכי לב, בדרכי שלום ועוד, ודברים משמו מובאים במליצי אש.

בפתח דבר לספר הנואם העברי, כתב הרב שמטרת ספרו היא:

להלהיב לב ההוגים, האומרים והשומעים, להוסיף חיל ואומץ בתורת ד’, ובפרט בעת הנורא ואיום, אשר לב העם הישראלי, נשבר ונפצץ בקרבו, הרת גלי הייאוש, עב ענני אפאטיא, מחשבת אימה חשיכה, קננו במוחו ושכלו, ותרדמת הזמן ועוכריו מפילים חתיתו על כל עם הקהל ועדת־ישראל. ומהראוי לדבר אל לבו, לנחם ולחזק, ולהסר מעליו, את המון רגשותיו, המעיקים אותו, ולחבוש ולרפאות את פצעי מכותיו האנושים, גם לנטוף נטפי־עסיס ונופת צוף, לתוך כוס יגונו, ו”כוס היגונים לאט הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי, ונפשי ממרוריך” (רבי יהודה הלוי אלחריזי, בקינה “ציון הלא תשאלי”), גם לעורר מרדם ישנים, לעודדם לחזקם ולאמצם בדת אל-חי ואמונתו הטהורה.

הרב ניספה בשואה ביערות קאזמייז’ בקיץ תש”א (7/1941).

 

מספר הצפיות במאמר: 10

בנתינת הלב לשוב לארץ ישראל ובבנין הארץ תלויה גאולתנו / הרב ישכר שלמה טייכטל הי”ד

תמונת הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

בימי הקיץ דשנת תש”ג, כשהייתי כמה שבועות בעיר בעקעש טשאבא, עם בני ביתי, שם מצאתי את ידיד נפשי מנוער, הרב הגאון מו”ה נתן צבי בריסק שליט”א, אבדק”ק נאדיסאלאנטא. והראה לי בספר הקדש “אך פרי תבואה”, לרבנו הקדוש מליסקא זצ”ל, דכתב בשם בנחל קדושים, ד”ארץ ישראל” עולה במספר “תת לב”. והיינו, אם כל ישראל יתנו לב לדור בארץ ישראל – יבוא משיח צדקנו, עכ”ל.

ואביא ראיה לדברי רבותנו הקדושים הללו, שכתבו, שבנתינת הלב לשוב לארץ ישראל תלויה גאולתנו, ממה שהבאתי מהגמרא דפרק גיד הנשה ומרש”י על התורה דאמרו חז”ל, “איהו לא יהיב דעתיה למיהדר, מן השמים יעכבוהו?”, וכבר כתבו חז”ל שמאורע דיעקב הנזכר לעי”ל הוא סימן לגאולתנו האחרונה הזו אשר אנו מצפים אליה בכל יום. ומעת שיהב דעתיה למיהדר וגם חזר – אירע לו נס. וכמו כן גם לנו, רק בנתינת הלב לדור בארץ ישראל וגם למיהדר לארץ ישראל תלויה גאולתנו ואז יראו לנו ניסים כמו אצל יעקב אבינו עליו השלום.

ובזה יבואר הפסוק ביחזקאל “ועתה בן אדם, כה אמר ה’ כו’ לאדמת ישראל קץ, בא הקץ על ארבע כנפות הארץ עתה הקץ עליך”, עכ”ל. והפשט בזה הפסוק מבואר מעצמו על פי הנזכר לעי”ל, כשישתדלו ישראל לעשות קץ לאדמת ישראל, לפדות אותה מיד הטמאים, וכמו שהבאתי משו”ת הריב”ש, ובשם הרמב”ן בפסוק “גאולה תתנו לארץ”, היינו שיתנו לב לשוב אליה ולפדות אותה אז יבוא הקץ לישראל על ארבע כנפות הארץ. וממילא עתה לפי זה “הקץ עליך”, היינו שהוא בידך ובכל עת שתתתן ליבך לזה, אז תשיג אותו וגם מן שמים יסייעו בידך. אך העיקר תלוי בנתינת הלב מישראל זה, לזה, והדבר מבואר כחומר.

עוד אמר לי ידיד נפשי הרב הנ”ל משם אביו הגאון הצדיק מו”ה יהושע, שהיה אבדק”ק טיסאדאדא, זצ”ל [ואני בילדותי הכרתי את אותו צדיק והיה מפורסם בעולם לצדיק נפלא, בעל מעשים טובים, ורבים נהרו אליו לדרוש את אלקים בבקשות], שהיה תלמיד מרן הקדוש מליסקא, ששמע מפי קודשו, ששלח מעות לא”י לקנות בעדו נחלת שדה. שאמר, שכל אחד מישראל צריך ומחויב להשתדל בארצנו הקדושה שתתיישב עם זרע ישראל וגם תהיה בנויה בבתים ונזרעת בשדות ובכרמים. עכ”ד.

ולי הפעוט נראה להוסיף לזה מדברי רש”י על פסוק “ובא לציון גואל”, שכתב בזה הלשון, “כל זמן שציון חרבה – עדיין לא בא הגואל”, עכ”ל. על כן חובה עלינו לבנות את ארצנו, כדי לקרב בזה את גאולתנו. וכמו שהבאתי בשם הקדוש המקובל בעל “הון עשיר”, שבבנין הארץ תלויה גאולתנו. וכעת אנו רואים שהוא גם רש”י מפורש.

(משנה שכיר, מועדים ב, עמ’ 422-423)

 —

הרב ישכר (יששכר) שלמה טייכטל, רב, דיין וראש ישיבה בסלובקיה בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה, מחבר הספר אם הבנים שמחה ושו”ת “משנה שכיר”.

נולד בהונגריה בשנת תרמ”ה. למד בישיבה הגדולה בעיר פרשבורג שהקים החתם סופר. כיהן כרב ואב בית דין בעיירה הסלובקית פישטיאן. הרב היה מחסידיו של רבי חיים אלעזר שפירא האדמו”ר ממונקאטש, בעל “מנחת אלעזר”, שהיה ידוע בהתנגדותו החריפה לציונות. גם הרב טייכטל, כמרבית רבני הונגריה בתקופה ההיא, התנגד נחרצות לתנועה הציונית, ואף פרסם כנגדה מאמר בעיתון “יידישע צייטונג” שהתפרסם במונקאטש.

השואה, הביאה אותו לחשיבה מחודשת בנושא זה. מתוך שראה את מחשכי הגלות והחורבן שהיא ממיטה על עם ישראל, הגיע למסקנה שיש איזשהו גורם המעכב את הגאולה, שבגללו עם ישראל עדיין בגלות. הוא מציין שמעולם לא חשב ועסק בנושא זה, כי גדל לתוך מציאות אחרת וכי סבר שהמצווה הזו מוטלת על כתפיהם של אחרים, אולם משראה את נוראות השואה, ומשלא יכל ללמוד בה כי נפרד מתלמידיו והיה בלי ספרים, החל לחשוב על הסיבות לעיכוב הגאולה. הרב הגיע למסקנה, שההתרשלות בישוב ובבנין ארץ ישראל, היא המעכבת את הגאולה. הרב הוכיח זאת ממקורות רבים, וקבצם לספר אחד- אם הבנים שמחה. את ספרו כתב בלי ספרים, בזמן שנחבא מאימת הנאצים בבודפסט (על פי מסורות, התחבא תקופה מסוימת בעלית גגו של הרב ישראל וועלץ, רבה של פסט), ואף על פי כן, זוכר הרב בעל פה כמעט ללא שגיאות אלפי מקורות בדברי חז”ל ובדברי גדולי הראשונים והאחרונים. לספרו אם הבנים שמחה, צרף הרב את הסכמותיהם של רבי יהושע מקוטנא בעל ספר “ישועות מלכו”, רבי אליהו גוטמאכר מגריידיץ, הראשון לציון הרב חיים דוד חזן לספר דרישת ציון של הרב צבי הירש קלישר, בגלל שתוכן הספרים דומה מאד, והרב מניח שהם היו נותנים את הסכמותיהם גם לספרו לו היו יכולים. כשנסע הרב ברכבת המוות, ביקש יהודי שהיה על ידו לחם (או מים), והאוקראינים שהיו בסביבתו ניסו להכות בו. הרב ראה זאת וניסה להגן בגופו על אותו יהודי. האוקראינים היכו ברב עד שיצאה נשמתו בטהרה על קידוש ה’ בתאריך י’ בשבט התש”ה . מילותיו האחרונות היו “הפיצו את מעיינותי חוצה”.

הרב הספיק בחייו להוציא לאור את ספרו “אם הבנים שמחה” ושני חלקים של “שו”ת משנה שכיר”. לאחר השואה יצאו עוד שלושה חלקי שו”ת משנה שכיר, יומן שכתב בזמן השואה ונקרא “אמונה צרופה בכור השואה”, ספר משנה שכיר על התורה ומשנה שכיר על המועדים. תשובות ממנו מופיעות בירושת הפליטה סימן כז ובסימן לז.

בניו בנותיו עלו לארץ והקימו משפחות. בין נכדיו נמנים הרב מאיר ברנדסדורפר, חבר בית הדין של העדה החרדית בירושלים ומחבר שו”ת “קנה בשם”, הרב יוסף צבי ברייער, מלחין בחצר חסידות בעלז.

(ויקישיבה, ראה תולדותיו גם בסוף הספר תולדות שכיר מועדים ב).

מקור לעיון נוסף: הרצאתו של אליעד קורנברג – בעקבות גדולי ישראל, הרב יששכר שלמה טייכטל ‘אם הבנים שמחה’

מספר הצפיות במאמר: 105

לשביעי של פסח: קריעת ים סוף ושירת הים / הדרוש והעיון – הרב אהרן לוין הי”ד

תמונת הרב אהרן לוין הי"ד

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו וגו’.

למעלה כשצוה ה’ יתברך להביא את המכות על המצרים ע”י המטה נאמר הלשון נטה את מטך, וכאן נאמר: ואתה הרם את מטך. גם יפלא שהש”י אמר למשה ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, הנה צוהו על שני דברים, להרים את מטהו וגם לנטות את ידו, ולבסוף כתיב אך ויט משה את ידו, ומהרמת המטה לא נזכר כלום.

ונראה לשער, כי מה שאמר הש”י למשה, ואתה הרם את מטך, הוא סגנון מליצי, כי אחרי שהתאוננו בני ישראל על משה ודברו אליו דברים קשים, רצה הש”י לחזקו שלא יפול לבו ולא יתמוטט ברוחו, ועל כן אמר.לו: הרם את מטך, כלומר הרם למעלה את מטה המושל אשר בידך, ושא אותו בחוזק הרוח והתרוממות הנפש, כי מטה הוא כינוי להעוז והממשלה, כמו לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ”ט י׳), שהפירוש הוא לא תפסוק המלכות מיהודה (עיין בפירוש האב”ע והרשב׳׳ם שם), וקם שבט מישראל (במדבר כ”ד י”ז), שבט מישור שבט מלכותך (תהלים מ”ה ז’), וכאלו אמר לו הש”י: נהוג נשיאתך ברמים והראה כחך וגבורתך, אל תירא ואל תחת – והלביש הדברים בסגנון מליצי ואמר שירים את מטהו, והכונה על דרך שאמרנו.

ועיין במדרש רבה שמות ח׳ ג׳, שהמטה של משה הי׳ של סנפרינון, ונראה שהמאמר הזה יכיל בקרבו רמז נכבד, כי אחת מהתכונות היותר נכבדות והיותר נחוצות לכל מנהיג ומושל בעם היא, שיהי׳ בעל רוח חזק ואיתן, עומד בדעתו ובלתי נוח לזוז ממנה, כי אוי לו לעם אם מנהיגו הוא חלש בדעתו, ונוע ינוע לפני כל רוח כאשר ינוע בכברה, היום אומר כך ומחר כך, וכל אחד יכול להטותו לכל אשר יחפוץ, מושל כזה לא לבד שלא יביא ברכה לצאן מרעיתו, כי אם גם ימוט עליהם שוד ושואה, אחרי אשר רסן הממשלה בידו תמס יהלך, ועמודי הצדק והמשפט יתרופפו, כי כל איש הישר בעיניו יעשה. והמליצו חז”ל על משה רבינו שהוא הי׳ מצוין במדה הזאת עד להפליא, כי לבו הי׳ חזק ואמיץ בגבורים, וכל הרוחות השונות שעברו עליו לא הזיזו אותו ממקומו, ועל כן אמרו שמטהו, כלומר שבט המושל אשר לו, הי׳ של סנפרינון, שהוא היותר קשה שבאבנים, כמו שהביאו התוס׳ בקידושין ל׳ ע”ב “ה אם ברזל בשם המדרש, מעשה באחד שלקח סנפרינון לבודקו, נתנו עלה סדן והכה בקורנס, נשבר הקורנס ונחלק הסדן והסנפירינון לא זז ממקומו, ובזה רמזו על חוזק הרוח וגבורת הנפש, אשר משה רבינו הי׳ מצוין בהם עד הקצה האחרון, וכמו שכתבתי.

ועיין במדרש תנחומא פרשת תשא מאמר כ׳׳ו שגם הלוחות הי׳ של סנפרינון, (וכן הוא ג”כ בתנחומא בפרשתינו מאמר כ”א, ורק שכאן נאמר שהארון הי׳ של סנפרינון, אבל הכונה על כרחך על הלוחות שהיו מונחים בארון, כי הארון עצמו הי׳ של עץ ושל זהב). ונראה דבזה ג”כ נכלל רמז נכבד על דרך שכתבתי, שענינו להראות על נצחיות התורה וקיומה לעולמי עד. הן מראשית הגלותה על הר סיני קמו עליה שונאים רבים, אשר התנפלו עליה באף ובחימה ובקצף גדול ויאמרו להכרית לה שם ושארית, מבלי השאיר לה תקומה, וכמאמר חז”ל: למה נקרא שמו סיני — שירדה שנאה לאומות העולם עליו (שבת פ”ט ע”ב). ולא לבד מחוץ רבו הקמים עליה, כי אם גם בפנים עצמו מאד שונאי׳, המה המתקדמים אשר בתוכנו, הרוצים להעביר עליה חרב חדה ולנתחה לנתחים, למען התאימה לרוח העת והזמן, בחשבם כי כבר כבדה מזוקן, וההכרח להלביש אותה צורה חדשה כפי תנאי החיים וצרכיהם, וכה קורעים המה מעלי׳ לאט לאט את אבריה עד אשר לא נותר בה מתום. (ועיין לעיל בפרשת נח מאמר ל”ד, מה שדברנו דברים נמרצים מחפצי אלה הרוצים להתאים את התורה עם רוח הזמן, כי אין בפיהם נכונה, אחרי אשר התורה עומדת למעלה מחקי הזמן וגדריו עיי”ש).

אמנם תורתנו הקדושה תשחק לרודפיה ותלעג למו, וכראשונים כשנים כרעו ונפלו, והיא קמה ותתעודד. ולמרות שנות אלפים אשר חלפו עלי׳ עוד כחה כח עלומים, ולא אלמן ישראל, בכל מקומות מושבותיו, מרבבות מכבדי׳ ומעריצי׳ בכל לב ונפש, אשר נכונים המה להשליך נפשם מנגד בעדה, ובחרדת קודש יטו שכמם לקיים את מצותי׳ ואזהרותי׳ עם כל פרטיהן ודקדוקיהן. וזה שרמזו גם חז”ל, כ י הלוחות הי׳ של סנפרינון, שהיא היותר קשה שבאבנים כדברינו למעלה, אשר אם יכה איש אותה על הסדן בקורנס, הקורנס ישבר והסדן יחלק, והיא תשאר על מקומה – ככה גם התורה ברזל ונחושת מנעלה, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותה ממקומה, ואלה שרצו להרים עלי׳ יד ולנגוע בה לרעה, יהי׳ מאיזהו מין שיהי׳, כשלו אחור ונשברו כשבר נבל, והיא חדשה כנשר נעורי׳, ותשאר בנועם זהרה כעצם השמים לטוהר לעולמי עד ולנצח נצחים!

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה וגו’.

עיין ברכות נ”ד ע”א: הרואה מעברות הים צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום, ומפיק לי׳ מדכתיב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ועיין בשאלתות דר׳ אחאי פרשת וישלח, שמובא שם גם כן המאמר הזה דהרואה מעברות הים וכו’, אמנם אסמיך לי׳ לא על הקרא ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה כמו שהיא בגמרא, רק על הפסוק המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים: וכתב בספר העמק שאלה על השאלתות שם, דהיינו טעמא דנייד השאלתות מדברי הגמרא, משום שהפסוק כאן ויבאו בני ישראל וגו׳ מדבר מהתחלת הנס שבאו אל הים, ומהראוי לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, ולכן תפס השאלתות המקרא המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, שמדבר מגמר הנס שכבר הלכו בכולו ויצאו בשלום עיי”ש.

והנה מ”ש דיש לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, יש להביא סמוכין לזה מדברי הגמרא ברכות ד׳ ע”ב, דסבירא ליה לרבי יהושע בן לוי דבלילה אין לסמוך גאולה לתפלה, משום דאף דגאולה מאורתא נמי הוה, גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ט”ז שביארתי דסברתו דאף שהתחלת הגאולה היתה בלילה, כיון שגמר הגאולה היה ביום, עיקר הוא גמר גאולה ולא התחלתה, ולכן בלילה אין לסמוך גאולה לתפלה; והכי נמי אין לברך על התחלת הנס ורק על הגמרו, אמנם ר׳ יוחנן בברכות שם חולק על זה, וסבירא ליה דגם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה, דגאולה מאורתא נמי הוה ורק גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ולדידי׳ הוא הדין שיש לברך על התחלת הנס ולאו דוקא על הגמרו. ולפי זה יש לומר דהשינוי בין הגמרא והשאילתות בנוגע להראי׳ מהפסוק שיש לברך על מעברות הים, סובב על קוטב הפלוגתא שבין ר׳ יוחנן ור’ יהושע בן לוי שהבאתי, דהגמרא קאי בשטת ר׳ יוחנן, דגם התחלת הגאולה חשובה, ולכן הביאה המקרא הקדום שלו יבאו בני ישראל, אשר בו י דובר מהתחלת הנס; אמנם השאלתות קאי בשטת ר’ יהושע בן לוי, דהעיקר הוא רק גמר הגאולה אבל לא התחלתה, ולכן הביא המקרא המאוחר של ובני ישראל הלכו וגו’, שבו המדובר מגמר הנס וכמ”ש.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ וגו׳.

עיין במדרש רבה כאן פרשה כ”ג, א׳: הה”ד (שה”ש ד’) נופת תטופנה שפתותיך, אמר משה, רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו’, יודע אני שחטאתי לפניך באז, שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו’, לכך אני משבחך באז, הה”ד אז ישיר. ויש להבין איזהו יחס יש בין מה שאמר משה ומאז באתי אל פרעה וגו׳, למה שנאמר אז ישיר, שיהי׳ זה תיקון על זה?

ובהבנת הדבר נראה, כי הנה משה רבינו התאונן “ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה” והתמרמר על התוצאות הרעות שיצאו משליחותו. אמנם האם התלונה הזאת היתה נכונה? אמת היא שמצב העם הרע לפי שעה, ועול השיעבוד גדול הי׳ מאשר הי׳ בטרם התחיל משה השתדלותו אצל פרעה, אבל הרע הזה הלא הי׳ לטובתם, כי על ידי כך נשלם זמן השיעבוד לפני בא קצו, והגאולה יצאה לפעולת אדם בטרם בא המועד המוגבל לה, וכמו שאמרו חז”ל שקישוי השיעבוד השלים ויצאו לפני זמנם, והרי זה דומה לחולה שהרופא עושה לו לפעמים ניתוח בגופו, אשר יגרום לו לפי שעה כאב וצער, אבל זה הוא לטובתו, כי על ידי כך תסולק המחלה ושב ורפא לו. האם יתלונן החולה על הרופא מפאת הכאב והצער שגרם לו? וכן הי׳ העם הזה במצרים. ומה זה גרם למשה רבינו, רוענו הנאמן, שהתמרמר והתאונן אז? – יען שצמצם לראות רק את ההוה והנוכח מבלי התבונן ע ל העתיד, והיינו ששפט רק על המצב באשר הוא שם, מבלי הביט על העתיד, מבלי התבונן מרחוק על התוצאות העתידות לבוא אח”כ, ולכן הי׳ נראה לו שהרע לעם הזה, אף שבאמת הרע הזה עתיד הי׳ להביא לו תועלת מרובה וכאמור.

והנה בעת שעלו ישראל מן הים, ומשה ובני ישראל שבחו והודו לה’ על ישועתו ועל נפלאותיו, הי׳ להיפוך, כי אז אמנם נשא משה דעו למרחוק עד אחרית הימים, ובעין צופי׳ ראה לא לבד את ההוד. והנוכח, רק צופה ומביט הי׳ עד סוף כל הדורות, וראה את הטוב והחסד אשר יעשה ה׳ עד אחרית הימים, וכמו שאמרו בסנהדרין צ”א ע”ב: אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחית המתים מן התורה, והיינו שמשה רבינו כבר ראה אז את יום ה׳ הגדול והנורא, עת קץ הימין, אשר יתעוררו רדומי ארץ ויקיצו וירננו שוכני עפר, ורמז בשירתו גם על העת הזאת ועל השירה אשר ישוררו אז לאל חי. ועל כן נאמר ישיר בלשון עתיד לרמז על השירה העתידה. (ועיין בזוהר כאן, אז ישיר, שר מבעי לי’, אלא מלה דא תליא ואשלים לההוא זמנא, ואשלים לזמנא דאתי, דזמינין ישראל לשבחא שירתא דא וכו’, משה זמין למימר ש ירתא לזמנא דאתי, מאי טעמא בגין דכתיב (מיכה ז׳) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות עיי”ש

ומעתה מה נכבדו דברי המאמר שהבאנו, שמשה אמר להש”י, שבאז חטא לפניו, כי אמר ומאז באתי אל פרעה וגו’, ובאז הוא מתקן, שנאמר אז ישיר. כונת חז”ל בזה להראות שמשה אמנם הכיר וידע, שלא טוב עשה במה שצמצם אז חוג השקפתו רק על הנוכח וההוה, ועל כן התאונן על אשר הרע מצב העם, כי הי׳ לו להיות צופה למרחוק,  ולהרחיב נקודת השקפתו על העתיד, ואז הי׳ רואה כי הרעה הזאת טובה היא באמת ותביא בכנפי׳ את הישועה המקוה, כי תקרב את הגאולה ותביא להם ישע ופדיום – ועל כן אמר שעתה יתקן זאת, כי עתה אמנם כבר צופה ומביט הוא למרחוק עד אחרית הימים, ולבו ובשרו ירננו לאל חי לא לבד על הטובות הנוכחיות רק גם על הטובות הנבאות, העתידות לבוא בעת קץ הימין באחרית הימים!

מספר הצפיות במאמר: 61