קטגוריה: דרשות

לאמאז.

היום הרת עולם כו' אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים רחמנו כו' אם כעבדים עינינו לך תלויות כו'.

יש לשאול האם כעבדים אין אנו צריכים רחמנות שירחם עלינו, וכי אם עבדים אנחנו לא יספיקו הרחמים ממקור הרחמים. אמנם הביאור הוא פשוט כי בן אם יחטא נגד אביו יכול הוא לבקש על נפשו מאביו גם בעת שאביו מלא רוגז, כי בוודאי יתמלא רחמים וימלא בקשת בנו. כי כן הוא בטבע האב לרחם על בנו ומקדים רחמים לרוגז. אבל עבד אם יחטא נגד אדונו בל יהון לבקש חנינה מאדונו, אך בעת שידע כי אדונו הוא מלא רצון וכטוב לבו. ולכן אנו אומרים אם כבנים אנו מבקשים תיכף רחמים גם בזמן הדין רחמינו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים שאי אפשר לנו לבקש עתה בעת הדין עינינו לך תלויות עד שתחננו שיהיה עת חנינה, אז תרחם עלינו. והבן.

ובזה נבין מה שהורגלנו לבקש 'אלהא דמאיר ענני' (והעירו בזה בקובץ חוברת ג' סי' ל"ה) ומקורו בגמרא (עבודה זרה דף י"ח) והורגלנו לכנות את רבי מאיר בשם 'בעל הנס'. ולא שאר התנאים שהורגלו בנסים, כמו רבי חנינא בן דוסא וכדומה, דהנה בקדושין (דף ל"ו) איתא רבי מאיר אומר בין כך ובין כך קרוים בנים, לזאת בזמן שאחד חס ושלום בעת צרה ומבקש מה' יתברך שירחם עליו תיכף כי אי אפשר לו להמתין, מזכיר את רבי מאיר, דלשיטת רבי מאיר אנו מיד בבחינת בנים ומבקש כבן את אביו שימהר ישועתו וירחם עליו כרחם אב על בנו.

בשיטת רבי מאיר יש להבין איך אמר בין כך ובין כך קרוים בנים, והא מקרא מלא הוא (בסוף פרשת בהר) "כי לי בני ישראל עבדים", ומזה דרשינן (במסכת בבא בתרא דף י') בזמן שאין עושים רצונו של מקום קרויין עבדים. עיין שם. ונראה על פי הגמרא בבבא בתרא (דף קכ"ז ב') אמר רבי יוחנן אמר 'בני הוא' וחזר ואמר 'עבדי הוא' אינו נאמן (במאי דאמר 'עבדי'), אמר 'עבדי הוא' וחזר ואמר 'בני הוא' נאמן (במאי דאמר 'בני') 'דמשמש לי כעבדא' קאמר (בנו הוא והאי דקאמר עבד לפי שהוא משמשו יותר מדאי כאלו הוא עבדו). וכן נפסק בחושן משפט סי' רע"ט. ולפי זה נאמר כאן דבפרשת בהר נאמר "כי לי בני ישראל עבדים" ואחרי זה בפרשת ראה כתיב "בנים אתם", הרי זה כאומר 'עבדי' וחזר ואמר 'בני', דקיימא לן שהוא בן, ומה שקרא אותנו 'עבדים' הכוונה שמשבח אותנו שמשמשים אותו יותר מדאי כעבדים אבל באמת אנחנו בנים. והגם כי לפי כללי הש"ס רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, אבל בפלוגתא זו אזלי לשיטתם וישאר הדין כרבי מאיר, דהנה המפרשים עמדו על כפל הלשון 'כי לי בני ישראל עבדים" 'עבדי הם', עיין שם באור החיים.

גם יש להבין הסמיכות "לא תעשו לכם פסל", עיין שם ברש"י ואבן עזרא. ובארתי שהתורה הקדושה רמזה לנו כי מה שקרא הקב"ה לבני ישראל 'עבדים' לא שהמה באמת עבדים, רק 'עבדי הם' שבאמת המה בנים רק עבדי המשמשים אותי כעבדים ורק אותי לבדי לעבוד ולא לאחרים. וזהו הסמיכות "לא תעשו לכם פסל" והבן. ועיין בספרא שם "עבדי הם אשר הוצאתי" על תנאי שלא ישתעבדו בהם. "אני ד'" מה תלמוד לומר, שכל המשתעבד בהם למטה כאלו משתעבד בהם למעלה, ומבואר בדברנו. והנה זאת היא רק אליבא דרבנן דדרשו סמוכין בכל התורה, אבל לרבי יהודי דלא דרוש סמוכין רק במשנה תורה (כדאיתא בריש יבמות) וגם סבירא ליה דברה תורה בלשון בני אדם (עיין במסכת עבודה זרה דף כ"ז), ולשיטתו יפורש "כי לי בני ישראל עבדים" כפשוטו, "עבדי הם" דברה תורה כלשון בני אדם. ונשאר סתירת הפסוקים מפרשת בהר לפרשת ראה שנאמר "בנים אתם לה' א-להכם", והוכרח לחלק דדווקא בזמן שנוהגים מנהג בנים נקראים 'בנים'. ורבי מאיר לשיטתו דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם (עיין מסכת ראש השנה דף ח'), ושפיר יפרש "עבדים' עבדי, כי רק לי משמשים כעבדים, ולעולם הם בחינת 'בנים'. ונמצא לפי זה כי דעת רבי יהודה בזה הוא נגד דעת רבי יוסי דסבירא ליה (במסכת עבודה זרה שם) דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, וקיימא לן בעירובין דף מ"ו דרבי יהודה ורבי יוסי, הלכה כרבי יוסי וכן בעניין סמוכים רבים הם החולקים על רבי יהודה וסבירא ליה דדרשינן סמוכים בכל התורה, והלכה כרבים. וממילא הלכה כרבי מאיר דבין כך ובין כך קרוים 'בנים' (ועיין בהתורה והמצוה פרשת ראה דביאר בספרי על הכתוב "שיחת לו לא בניו", משמע דרבי יהודה הורה לרבי מאיר בזה), ואם כן להלכה אנו 'בנים' למקום וכרחם אב על בנים ירחם עלינו ויושעינו במהרה בימינו אמן.

יצחק דובער בהרד"י ז"ל גרינבערג חופ"ק הנ"ל.

(דרשה לשבת תשובה, קובץ דרושים וחידושים, חוברת שישית, חלק ב, סי' ד, ורשה, תרפ"ז)

---

הרב יצחק דובער גרינברג אב"ד לומאז (פלך שעדליץ), היה בנו דוד יהונתן גרינברג, ובן בנו של הרב אברהם מנוברהדוק.

הרב יצחק דובער היה חתנו של הגאון הצדיק אב"ד טיקטין ושעדליץ ("דער שעדליצר רב"), הרב שמעון דוב אנאליק, מחבר הספרים "אורח משפט" ו"אמרי רש"ד"..

תשובה ממנו הובאה בכליל תפארת עמו' רסט (יצא לאור כרוך בסוף ספר "ברכת משה", הרב משה נחום ירושלמינסקי, מכון ירושלים, תשס"ט).

חיבורו "אבל כבד" ובו הספד על חותנו, יצא לאור בתחילת הספר "אמרי רש"ד" על התורה, נביאים וכתובים, חלק ב (ורשה, תרע"ב).

בשבט תרפ"ב הביא הרב יצחק דובער עותק של הספר "אמרי רש"ד" כמתנה לרב צבי יהודה הכהן קוק, לרגל נישואיו.

דרשה ממנו לשבת תשובה הובאה בקובץ דרושים (ורשה, תרפ"ז).

בספר חסידות וארץ ישראל, נמנה הרב יצחק דובער ברשימת הרבנים שתמכו באגודת ישראל.

מתוך דף עד שכתב בצלאל זלמנס, עולה שהרב נישא בזיווג שני עם מרת מלכה לאה (אחותו של כותב דף העד) בתם של ר' נפתלי הרץ וחנה מרים זלמנס, עוד נכתב שם הרב יצחק דובער גרינברג מלומז שבפלך שדלץ נספה בהיותו כבן שישים יחד עם רעייתו. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 22

פרק א.

הנה יש להתבונן על אשר נתנה התורה זמן לרוצח בשוגג שגלה לערי מקלט עד מות הכהן הגדול, ולכאורה הוא תמוה מאד, היתכן כי לאיש רוצח נפש, אשר התורה רצתה לענוש אותו על אשר רצח נפש בשגגה, ומובן כי מהעונש צריך להמשך חרטה על מה שיצא מכשול של רציחת מתחת ידו, וכל מה שיסבול יותר צריך להדגיש יותר הכרח הזהירות מלגרום גם קצת היזק לזולתו, ולבסוף אנו רואים כי לאיש כזה נתנה לו התורה מצב כזה אשר עוד תוסיף בהשחתת נפשו באותו הדבר עצמו שנכשל בה, היינו בעוון הרציחה, כי התנאי שצריך להיות פרוש ומובדל מכל קרוביו ותענוגיו וקנייניו עד מות הכהן הגדול, הלא בקשת השגת מאויי לבו ההכרחיות וההרגליות יגרום לו שיחשוב תמיד מחשבה של השחתה מתי ימות הכהן הגדול, הלא ידוע לנו כמה תשוקתו של אדם עזה כמוות להסתכן בדרכים ולבוא ממדינת הים להתראות עם בני ביתו ומכך שכן להשתקע שם, אחר שנסע מהם בבחירתו, כמו שנוסעים לאמעריקא. על אחת כמה וכמה מי שגלה מעירו וממשפחתו ומבני ביתו לא מבחירתו, רק לאונסו, כמו שמענישים לאחד להיות תפוס במאסר על כמה שנים, כל שכן שנפשו גחלים תלהט לשוב לבני ביתו ולמשפחתו ולעיר מולדתו, כי בלא זה חייו אינם חיים, ולאיש כזה נתנה לו התורה זמן עד מות כהן הגדול הגע בעצמך! האיש שגלה לערי המקלט או לערי הלווים עומד ביום הכיפורים בתפילת נעילה מתפלל מקירות לבו לד' בהשתפכות הנפש שיוציאו מצרה לרווחה במהרה. ואם נחדור בעומק מחשבותיו נמצא כי אותה התפלה עצמה היא גם כן תפלה והשתפכות הנפש על "מי יחיה" של אחרים, ולא של אחרים פשוטים אלא על האדם שמשכמו ולמעלה הוא גבוה מכל העם, הוא הכהן הגדול. הנמצא עוד השחתה יותר גדולה מזאת? כי ביום הקדוש והנורא אשר האדם צריך לשוב מדרכיו הרעים, להיות זה היום תחילת מעשיו כקטן שנולד, להיות זהיר בכל מה שיוצא מתחת ידו ותנועותיו שלא יהיה בהם שום גרם של היזק לזולתו בקצה הזהירות כמשפט השב תשובה קיימת, כמו שנאמר בו "לפני ד' תטהרו", היינו טהרת הלב מכל נדנוד של השחתה, ולבסוף אנו רואין כי בו ביום האיש הגולה טהרתו היא טומאתו, וכל כמה שהוא יגע ועמל לכוון בתפלתו יוצא מזה השחתה עוד יותר גדולה. ואף אחרי אשר ביארו לנו חז"ל (מכות יא) טעם הדבר מפני שהכהן הגדול היה צריך להתפלל שלא יקרה בדורו כן, וזה עונשו של כהן גדול, עיין שם, אף על פי כן התמיה במקומה עומדת, שסוף סוף תכלית העונש היא למעט ההשחתה, והתנאי שקשרה התורה זמן הצלתו במיתתו של כהן גדול עוד תרבה ותוסיף השחתה בעניין זה עוד יותר גדולה באיכותה?

אמנם! כאשר נעמיק בדבר היטב יתגלה לפנינו סוד גדול בעניין תיקון החיסרון, כי שמעתי בשם מהרש"ז זצ"ל שהוכיח מזה, כי מי שנתחייב גלות היה גולה לערי המקלט אשר בערי הלווים, כי הגלות היה לא עונש רק תיקון החסרון. עד כאן דבריו. ביאור הדבר כי אנו רואין במשפטי המדינות, יש עונשים ומשפטים. ומי שגנב או גזל או רצח, אוסרים אותו בתפיסה, לפי כמות ואיכות האשמה וזה העונש הוא רק תיקון המדינות למען ישמעו ויראו, או אם איש פרטי יעניש את חברו בעד עוולה שעשה לו זה נקרא עונש נקמה, אבל לא כן המה עונשי התורה בעונש הגלות, למי שרצח נפש בשוגג לא בתור 'נקמה' כמו עונש של איש פרטי, ולא בתור "למען ישמעו ויראו" כמו משפטי המדינה, כי זה שייך דווקא על מזיד ולא על שוגג, אלא התורה רצתה בעונש זה של 'גלות' דווקא תיקון הנפש של האדם הרוצח. אם קרה לאדם מקרה כזה, התורה ירדה לסוף דעתו, היינו למקור וסיבת הדבר כי הוא איש כזה אשר אינו מרגיש את פעולותיו, ויתכן לו פעולה בלי כוונה, על כן יש לחשוש ודאי אם ישאר על מצבו הקודם, יקרה לו עוד פעם מקרה כזה. על כן ציוותה עליו התורה, כי יפקיר כל העבר שלו ואת הדברים היותר אהובים לו, והוא בני ביתו קרוביו וקנייניו אשר בשבילם הוא מוטרד כל כך, עד שאין לו פנאי להשגיח על עצמו, ועל כל דבר שעושה, להרגיש פעולותיו בעיון המעשה, ויגלה לערי המקלט. ואם נתבונן בינה בשרשי המצווה, נמצא כי התורה כוונה בזה שיתקן הגולה חסרונו בערי המקלט, על כן אמרה התורה "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" (במדבר לה) שהם ערי הלווים, ולכאורה למה בחרה התורה ערי הלווים? ויתכן שעיקר המכוון היה שהגולה יבחר דווקא ערי הלווים, כי הוא מקום של צדיקים ואנשי מעשה, שכל תעודתם לפינות את לבם מעסקי העולם הזה, לעסוק בתורה ועבודת ד' ,ומתפרנסים ממה שהזמינם הקב"ה דבר המספיק להם, והוא ענין המעשרות, למען יהיה כל עיקר עמל נפשם להורות לעם ד' דרך ד'. וכשימצא הגולה בתוך חבורה גבוהה כזו, יתחבר לדעותיהם ומידותיהם להתלמד מהם איך להתנהג בכל העניינים ויספיקו לו הצורך לו, ושם יתקן את נפשו העלולה לחטא בשוגג, על ידי שיעסוק בעבודת השלימות ותיקון המידות והשגת המעלות, ואף על פי שהכוונה הראשונה בעניין ערי מקלט הוא להנצל מגואל הדם, אבל זה שנתנה התורה לערי הלווים דין קליטה מוכיח שיש כאן כוונה שניה ועיקרית שיתקן החוטא שורש החטא, והוא העדר התבוננות, על כל חוט השערה, ועל כן  אמרו חז"ל ש"ערי הלוים אינם קולטות אלא לדעת" (מכות י) שיבחר מעצמו לבוא שם למען הקליטה – לפי שעיקר המכוון שיחליף עצמו להשיג שם תכונה אחרת, תכונה של לווים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות שמיטה ויובל "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שנדבה רוחו ונפשו לפרוק מעליו עול חשבונות הרבים, ולהיות כמו שעשהו אלקים 'ישר', הרי הוא קודש קדשים", עיין שם. הרי שיכול האדם להחליף את תכונתו להיות כתכונת הלווים, לכן צריכין שיבוא שם לדעת שיבחר וינודב מעצמו רוחו ונפשו להיות כלווים. ועל כן מצינו שאמר רבי אליעזר, עיר שרובה רוצחים אינה קולטת (מכות י) לפי שבהיות רובה רוצחים קשה להחליף שם את תכונתו. וכן מה שאמרו "כל עיר שאין בה זקנים אינה קולטת" (שם) גם כן יתכן לפי שאז לא כל כך נקל להכניע את נפשו להעינוי של דרכי החינוך, על כן בחרה התורה לאדם כזה שיצא מכשול של רציחה מתחת ידו, שיבקש לעצמו דווקא עיר של לוים, ואין רובה רוצחים, ויש בה זקנים, למען יהיה בידו האפשריות לקבל תמורה וחילוף למעליותא, ויוסיף קדושה מיום ליום עד שישיג תכונה חדשה לגמרי, שלא ישוב לכסלו עוד.

פרק ב.

ולפי זה מובן ממילא כי אף בתחילת גלותו קשה לו לפרוש מ'העבר' שלו לחיות חיי הפרישות והבדידות. אבל אחר כך כשיתמהמה שם למשל אפילו שנה אחת או שתים, בטח ישתנה לאיש אחר, תורת ד' תחקק את לבו ותנופח בו רוח חדשה, והלווים שהם קדושי עליון בטח יפעלו עליו, לעשותו לאחד מבני העליה על ידי שיורו לו דרך התשובה לעלות מתוך פחת מעשיו, לתכונת בעלי הדעה האמיתית. ועל ידי זה יזכה לתשובה שלימה, אשר הוא מחויב בה, כי אין הגלות מכפר אלא עם התשובה. ומה מאד קשה התשובה לחוטא בשוגג, בין מצד החרטה, בין מצד הקבלה. כי הלא שוגג לאמלתא יחשב לאנשים כמונו. ואם אחד עשה עולה הן בעוון של 'בין אדם למקום' והן בעוון של 'בין אדם לחברו', השוגג הוא התירוץ והמחפה על כל החטאים. אבל לא כן הוא דעת התורה שכבר חרצה משפטה, כי גדר האדם הוא העושה בכוונה ודעת, ואדם מועד לעולם, וצריך לשלם אפילו בעד שוגג ואונס. ואם האדם עושה שלא בכוונה, אז יוצא מגדר אדם, ונכנס לגדר "בהמה בצורת אדם". והבורא יתברך אשר חפץ בהצלחת האדם, סידר לו דרך לתשובה, כי יתחבר לטובים אשר מהם יראה החומר של דקדוק המעשים והמסירת נפש על חשבון צדק על כל פרט ופרט. וכן יעשה גם הוא בעניין שאמרו ז"ל "כי אש יצא מחשבון – תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינם מחשבין" (בבא בתרא), כי גם בעולם הזה, כשרואה אדם, איש שחושב מעשיו, נכנס בליבו כאש קנאת המעלה הזאת שהיא החמודה ותכלית התשוקה בלב המרגיש, ועושה רושם חזק בליבו, ומתוך חינוך כזה יגיע לתכונת הזהירות עד שלא יהיה לו אפילו פעולה אחת בלא כוונה, כי בלא זה לא יתכן לו התשובה אליבא דאמת, שצריכה להיות שלימה עד שלא ישוב לזה החטא לעולם. ואם יתכן לו אפילו פעולה אחת בשנה בלא כוונה, הלא אפשר עוד להכשל ברציחה שלא בכוונה, ועל כן כל עבודתו בערי הלווים הייתה צריכה להיות שישיג שמה התועלת הגדול שיהיה איש רם המעלה אשר כל פעולותיו יוצאים ממקור ההתבוננות והחשבון האמיתי, אשר הוא גבוה מעל גבוה, שאין בדורותינו מצויר כמעט איש כזה. ואם נצייר כי האיש הגולה נעשה באמת בעל תשובה גמור אפילו על שוגג, הלא מוכרחים אנו לצייר את האיש הזה בדעתנו לאיש רם המעלה מאד, ולפי זה מוכרחים לשלול מאיש כזה את המפריעים להדרך הגבוה, שרוחי נעלה מלהיות קשור בהם, אשר גם בדורותינו נמצאים ברוך ד' הרבה שלא יביטו על המפריעים, ויבקשו דרך הגבוה, למרות כל המפריעים של הטבע והמידות, ואם כן מוכרחים אנו לצייר את האיש הזה הגולה שהוא הגיע בעבודתו להיות שמח בגורלו ובמצבו ובמקומו, והפרישות מבני ביתו וממשפחתו ומעיר מולדתו אינו דוחק לו מאומה, ואם כן איך יתכן שאיש כזה ישים לבו לדברים קטני ערך, עד שנאמר כי יתפלל על מיתתו של כהן גדול בשביל געגועים אל 'העבר' שלו, הלא מובן לכל כי אדרבה ואדרבה בטח עוד יתפלל על חיי הכהן הגדול, ולא על מותי חס ושלום, כי הלא הוא המרד היותר גדול אפילו בכל העם, כל שכן מי שכבר טעם טעם חיי הפרישות בהכרה מדעית ובחברת חכמים קדושי עליון בחירי-עם. אשר על כן כשקשרה התורה זמן היותו בערי הלוים עד מות הכהן הגדול, לא יצא מזה השחתה כלום, כי זה גופא מה שיהיה בערי הלווים, זה גופא יגרום לו שיחליף תכונתו עד שיתהפך עוד להתפלל על חיי הכהן הגדול בשביל אהבת תיקון-החסרון. ולפי זה יש להבין מה שקשרה התורה כל השגת רצונותיו ותשוקותיו וגעגועיו במות הכהן הגדול, הוא גם כן תיקון החסרון באותו מקום שחטא, כי אחר שנכשל ברציחה בשוגג, פעלה עליו פעולה זו שנתקרר אצלו חומר עוון של רציחה במידת מה, ומסתעף מזה השחתה כללית, בכל הנפש כולה, שיהיה לו נקל להיטב לעצמו בהפסד חברו, על כן קשרה התורה כל חמדת ליבו במיתת הכהן הגדול, שיהיה לו אז אותו ניסיון ממש להטיב לעצמו בהפסד של כהן גדול, ויען שמתחילת גלותו מטבעו משתוקק לאשרו של 'העבר' וזה תלוי בהפסדו של איש היותר מורם מעם, זה גופא יעשה עליו רושם חזק שיתבונן על מה עשה ד' ככה, ומפני מה הזמין לו השם יתברך הניסיון הזה, כדי שיתבונן כי כן הוא מצב כל אדם בעולם הזה כי האושר של אחד קשור בצרתו של אחר. ה"מי יחיה" של אחד קשור עם ה"מי ימות" של חברו, עד שכל העולם כולו הוא כמו מפה קצרה על שלחן ארוך, אם זה ימשוך לצדו שיהיה חלקו מכוסה, בהכרח ישאר חלקו של חברו מגולה. וכן חברו כשימשוך אליו יגלה עד שלא יתכן בעולם שום הצלחה כהצלחת התורה. ומתוך התבוננות זה יבוא להתבוננות אחרת, אם קרה לו מקרה שראה בחוש מיתת חברו מפני אי כוונתו, והסבה שלא כוון ולא הרגיש הייתה מפני חפצו להתעשר מסתמא, מי יודע כמה אנשים רצח בלא כוונה, אלא שלא ראה בחוש מיתתם, כי גרם להם על ידי מעשיו לקנא קנאת עולם הזה, והקנאה מוציא את האדם מן העולם, באופן כזה יכול להיות כמות גדולה מחללי המידות הללו, עד שהרמב"ם ז"ל אמר שלפי משפט הרפואה אלף מתו מקנאה תאווה וכבוד, ואחד כדרך כל הארץ. ואז ירגיש המתבונן בנפשו כמו כשבא להתפלל תפלת נעילה ומדגיש בתוך תפלתו על חייו, כרוכה כארס תפילה על מיתת כהן גדול, יתעורר מזה להכיר חסרונו בכלל, כי לא רק עתה הוא מתפלל כך, אלא כל ימיו היה מתפלל על תקלת חברו, כי אם כל מטרת הצלחתו הוא "מתכבד בקלון חברו" ממילא אם היה מתפלל לד' על אשרו והצלחתו, ממילא היא תפלה על קלון חברו, כי זה הוא כל תשוקתו, ואם האדם עומד בסוף תפלת שמונה עשרה והוא מתפלל לד' "יהי רצון שלא תעלה קנאת אדם עלי" אבל אם הוא בעל מדות רעות הלא כל השמונה עשרה שלו הייתה דווקא שתעלה קנאת אדם עליו. למשל כשמתפלל "אתה חונן לאדם דעת", הוא מתפלל על דעת כדי שתעלה קנאת אחרים עליו. וכן כשמתפלל "השיבנו אבינו לתורתיך" מכוון ממילא שתעלה קנאת אחרים עליו. ומה מכוון ב"ראה נא בענינו" מה העינוי שלו? אם לא קנאה תאוה וכבוד? מובן ממילא כי בשעה שמתבונן האיש הגולה מחשבות האלה מצד שנתן לו התורה הניסיון הגדול, מה שמוכרח לבקש על מיתת כהן גדול חס ושלום, כשבא לבקש על הצלחתו, ודבר זה גורם לו להבין כי הוא מידה כנגד מידה, ומקום נתן לו הקב"ה להתבונן מדבר שיש לו שם חוש, על דבר שאין לו חוש, שגם כל ימיו היה חי על הרהורים כאלה, מתוך זה יעשה תשובה כללית על כל החיים שלו, ויעשה מהפכה בכל העניינים שיתחיל מעתה לחשוב מה בין שני העולמים ומה בין שני המעונים ויקנא את מצבם של שבט לוי, ויכסוף להיות בחברתם לקבל חיזוק מצילם, ואז יתחלף לו ההרגשות. ומה שהרגיש מקודם לרע, ירגיש עכשיו לטוב. ומה שהרגיש מקודם לטוב, ירגיש עתה לרע, כמו שמצינו שאמרה התורה "וידום אהרן" (ויקרא י,ג) על שניחם לו משה רבינו עליו השלום במה שאמר ד' "בקרובי אקדש" אשר החובות הלבבות בסוף שער יחוד המעשה חשב מפיתוי היצר האחרונים, כשיארע לעובד ד' איזה נזק שיתרעם על הבורא יתברך, ויתהה על מה שהוא עובד ד' שכל עמל היצר לתלות כל נזק ופגע רע שמחמת עבודתו את ד' קרה לו כזאת, לכן כתיב אצל אהרן, אחר שקרה לו הצרה היותר גדולה ממיתת שני בניו היותר חשובים, "וידום", ורואין אנו מזה מה שאצל איש הפחות יעשה מזה "ויצעקו", האדם השלם עושה מזה "וידום" ומתנחם בזה. ולהיפך ממה שעושה האדם השלם "ויצעקו", עושה מזה האדם הפחות "וידום", היינו על העדר השלימות אפילו בדקות. כן על דרך הזה יתחלף אצל האיש הגולה כל השקפתו, הן בכלל והן בפרט, ומתקן הכל כאשר יורו לו הלוים מצדיקי הרבים. וזאת היא תורת-הגלות ותועלתו האמיתי.

וזהו שאמרו חז"ל רב חמא בר חנינא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך", אם לחטאים יורה, לצדיקים קל וחומר (מכות י). ויתכן כשבא רב חמא בר חנינא לפרשת רוצחים פתח לה פתח לבאר הכוונה העיקרית של הפרשה, שאין הכוונה שהטבת ד' עם הרוצח מה שנתן לו עיר מקלט להינצל מגואל הדם וזה כל הריווח שלו, אלא כוונת התורה שיבחר לו בדעת ערי המקלט מערי הלווים למען יתחבר ללמוד מהם דרך התשובה והשלימות עד שלא ירצה לפרוש מהם. ועל זה מבואר היטב הראיה מהכתוב "על כן יורה חטאים בדרך", שהכתוב הזה משמעותו מדבר בעניין התשובה, כמבואר בהתחלת שערי תשובה לרבינו יונה ז"ל שכתב וזה לשונו: מן הטובות אשר הטיב ה' יתברך עם ברואיו כי הכין להם הדרך לשוב מתוך פחת מעשיהם, שנאמר "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך" – ויהיה הערה מהקל וחומר באופן זה, ומה חטאים שכבר הרעו במעשיהם, מכל מקום נתן להם הקב"ה עצה איך לשוב גם מחטא שוגג למדרגת רמה בזהירות, על אחת כמה וכמה שהצדיקים שעומדים על דרך זה, שצריכין לחזק עצמם שלא ירפו מכל האמצעיים שעמדו והצליחו על ידיהם עד עכשיו. ונתברר לנו מזה הסוד הגדול בתיקון החסרון, שיכול האדם לתקן ההשחתה הגדולה להטיב עצמו בהפסד זולתו, שגם מי שכבר נכשל במעשה ברציחה בשוגג יכול להתעלה, אשר גם במחשבה לא יתפלל על מיתת כהן גדול אף על פי שיש כאן מקום שנוגע לו בכל חייו, והוא על ידי העצה לחיות בערי המקלט בערי הלווים, להתלמד מהם הכרה והרגשה שמוטב לאדם להפסיד כל ענייני העבר שלו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום.

פרק ג.

ויותר נפלא בתיקון הנפש, שיהיה שווה בעיניו גם הפסד כל חייו כדי למנוע הפסד מאחרים, מצינו אצל משה רבינו עליו השלום שאמר לו הקב"ה "צרור את המדינים וכו' ואחר תאסף אל עמיך". ואמרו ז"ל מגיד שמיתתו של משה מתעכבת במלחמת מדין, ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה שנאמר "וידבר משה אל העם החלצו", ואין החלצו אלא הזדרזו (ילקוט מטות) הבורא יתברך קשר מיתתו של משה רבינו אחר מלחמת מדין, מובן ממילא כי יש כאן מקום של חשבונות רחבות ועמוקות, בטובת כלל ישראל, שמוטב יותר להתעצל במלחמת מדין כדי שמשה רבינו יאריך ימים. ואם אנו רואים שמשה רבינו התפלל תפלות כמניין 'ואתחנן', מובן מאליו כי לא התפלל כדי לאכול מפירות הארץ כמבואר בחז"ל, אלא שכל תפלתו ותשוקתו לכנס אל הארץ ולישאר בחיים הוא רק רוחניות וגם לטובת ישראל, כי ידע אם הוא יהיה מנהיגם לא יעבדו עבודה זרה ולא יגלו משם, אף על פי כן עשה ציווי ד' בתמימות בלא חשבונות, בשמחה ובזריזות גדולה, וקיים מצוה זו של "צרור את המדינים" כמו כל המצוות, שלא היו לו שם חשבונות הללו. ורואין אנו שבחו של משה רבינו שמוטב היה לו להפסיד את כל הרגשתו במעלת חייו, כדי שלא יפסיד לאחרים אותו ההפסד שיוכל לבוא, כשיתעצל במלחמת מדין. וצריכין אנו להבין כי מצוה זו עשה את משה רבינו למשה רבינו, וכמו שבררנו שהמצווה של "וישב שם עד מות הכהן הגדול", מזה גופא נתעורר להחליף כל תכונתו שהייתה לו עד עתה, כן צריכין אנו להבין, כי זה גופא פעל עליו שיקבל על עצמו כל הפסד החשבונות שלו כדי שלא יפסיד המצווה של מלחמת מדין שיש בקיומם הפסד גדול, אף על פי שהנדונים אינם דומים, כי אצל הגולה הוא הפסד חומרי, ואצל משה רבינו עליו השלום הוא הפסד של חשבונות רחבות ועמוקות. אמנם זה הוא מעלת משה רבינו עליו השלום שהיה יכול לבטל חשבונות עצומות מפני רצון ד' בתמימות, כמו ביטול עניני החומר ורצונות פשוטים.

וכן מצינן שזרז משה רבינו בהקמת המשכן אף על פי שאמר לו הקב"ה "בקרובי אקדש", ופירש רש"י ז"ל שסבר משה רבינו שימות או הוא או אהרן (שמיני פסוק ג), אף על פי כן לא הביט על ההפסד של חייו, ועשת המצווה בשלימות בהתחלה ובסוף. וכן מצינן בדוד המלך עליו השלום שאמר "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך", ואמרו חז"ל, אמר רבי יהושע בן לוי, אמר דוד שמעתי בני אדם שהם אומרים 'מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל' וכו'. והיו פריצי הדור הולכים אצל חלונותיו של דוד, ואומרים 'דוד, אימתי יבנה בית המקדש, אימתי בית ד' נלך'. והוא אמר אף על פי שהם מכוונים להכעיסני, תבוא אלי שאני שמח (ילקוט תהלים). ויתכן לומר כי מה שאמר לו ד' על ידי נתן הנביא "דמים רבים שפכת", "אתה לא תבנה הבית הזה", לא היה בתור עונש אלא בתור בירור, כי השפיכות דמים שלו מבואר בחז"ל שלא פזר את מעות של בנין בית המקדש בשני רעבון, ואמר להם פשטו את ידיכם בגדוד (ברכות ג:). ולכאורה הלא תשובה מועיל אפילו על מזיד, ובפרט על שוגג, ובפרט בשעה שמכוון לעשות מצוה? אלא הדבר כך הוא, כי ידוע בשנת בצורת אף על פי שכולם סובלים חרפת רעב, מכל מקום אינו דומה הסבל בבית המלכות להסבל במדינה. על כן יש לבעל דין מקום לחלוק חס ושלום, כי הרצון החזק שהיה לדוד לבנות בית המקדש, למרות כל המפריעים של חיי הנפשות, הוא דווקא מפני שלא היה נוגע אליו כל כך כמו לאחרים. ועל כן אמר לו הנביא "דמים רבים שפכת" "אתה לא תבנה הבית" בגדר בירור, כי הרצון לעכב הדמים היה בחשבון צדק, כי אחרי הדברים שאמר לו הנביא היה בנין בית המקדש וחיי דוד שני הפכים בנושא אחד. ומובן הוא כי לבני ישראל היה בזה מקום צר מאד, כי לברך ברכת "הנותן תשועה למלכים" על דוד המלך היה מוכרח לכבוש תקוות בנין בית המקדש, ומי שהתפלל לד' על בנין המקדש היה מוכרח לכבוש אהבת חיי דוד המלך מליבו, כאלו חס ושלום מקווה למיתת דוד המלך עליו השלום. ובזה היה בירור לדוד המלך עליו השלום שאף על פי שליצני הדור היו הולכים אצל חלונותיו והיו אומרים מתי יבנה בית המקדש, ולא היו מכוונים אלא להכעיסו, אף על פי כן אמר "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך". ומזה היה לו בירור למפרע, כי לא רק מפני שלא היה נוגע אליו הדבר עשה כן, אלא אפילו במקום שהיה נוגע לחייו ממש, אף על פי כן היה שמח ולא היה נחשב אצלו חייו כלום לעומת תשוקתו הגדולה לבניין בית המקדש. ואז הכל ראו כי זה שנשבע דוד המלך עליו השלום "אם אבוא באהל ביתי וכו' עד אמצא מקום לד'" לא היה מטעם שלא נגע אליו הדבר, ולכן היה יכול לעכב הכסף על בנין בית המקדש, אלא גם אחר דברי הנביא שבנין בית המקדש תלוי במיתתו, וליצני הדור רצו להכעיסו בשאלתם 'מתי יבנה בית המקדש?', גם אז שמח מתשוקתו העזה לקיים דבר ד', אשר על כן זכה שאמר לו הקב"ה "כי טוב לי יום אחד בחצריך מאלפי אלים שעתיד בנך להקריב לפני בבית המקדש" (ילקוט שם), זאת הייתה תורת דוד המלך עליו השלום לשמוח בהפסד חייו, כדי שלא יפסיד תועלת אחרים מעלייתם לרגל.

פרק ד.

ושהו שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם" (מדרש רבה בראשית) שהתורה ברא את העולם. ביאור הדבר כי מבואר במסילת ישרים בהתחלתו, כי כל ענייני העולם ניסיונות הם לאדם, העושר מצד אחד, והעוני מצד אחר, השלווה מצד אחד, והיסורין מצד אחר. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדין הוא יהיה האדם השלם. עיין שם. וזה כל העולם, כי יותר מאלו הסוגים אין כלל בעולם. והניצחון יכול להיות רק על ידי קיום התורה. וזהו מה שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם", כי כל החכמות הנמצאות בעולם נלקחה רק מן העולם גופא, למשל חכמת החשבון נתפתחה על ידי עולם המסחור, שמפני ההכרח לנהל העסק על פי חשבון, זאת יצרה החכמה. וכן כל החכמות על זה הדרך. ההכרח של התקשרות העיירות יצר את הטלגרף, וההכרח של ריבוי הסחורות יצרה המכונות, וכו' וכו'. מה שאין כן חכמת התורה שנבראה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם, ועל כן הדבר בהיפוך, ה"לא תגנוב" ברא עולם של גניבה, והיינו חנות וסחורה, ומנעול, וחנוני, וגנב, ותחבולות של גניבה, והרצון של גניבה, אשר הוא חלק של עולם. וכן ה"לא תרצח" ברא עולם של רציחה, אשר הוא עולם מלא. ובעתים הללו אנו רואים כי רוב חכמות העולם תעודתם למלא זאת הנקודה, להמציא כלי-קרב וכדומה. וכל התהפוכות שראינו, הכל ברא ה"לא תרצח", כדי שיהיה האדם בעל בחירה חופשית בעניין הזה. וכן המצוות עשה של ארבעה מינים, ברא עולם של נטיעה. וכן המצות של תרומות ומעשרות לקט שכחה ופאה וכו', ברא עולם של שדות וכרמים. וכן כל התרי"ג מצות שבתורה אינם יכולים לצאת מכוח אל הפועל, רק אם יהיה מציאות עולם כזה. ובכלל זה המצווה של "והיה שם עד מות הכהן הגדול", יצר העולם של רציחת נפש בשגגה, וכל ערי מקלט וערי הלוים, כדי שעל ידי זה יהיה לאדם הבחירה לעלות מעלה מעלה. וכן המצווה של "צרור את המדינים אחר תאסף אל עמיך", יצרה כל העולם והמציאות ששייך לעניין זה, כדי שיהיה בידו להוציא מכוח אל הפועל מצוה זו, ויהיה לו הבחירה להתעלות מזה עד אין סוף. וכן הציווי של "אתה לא תבנה הבית", יצרה המציאות של פריצי הדור ודבריהם, כדי שיהיה לו מקום להתעלה מזה. וזהו מה שאמרו ז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם", כי לכל דבר מן התורה צריכין "עולם" כדי שיהיה לו ניסיונות, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדין, כמו שנצח משה רבינו עליו השלום ודוד המלך עליו השלום, אז יהיה האדם השלם – וזה שמבואר בהקדמה לספר דרך עץ החיים, לרמ"ח[ל] זצ"ל, שהאדם צריך לחשוב בהתבודדו מה עשה משה רבינו עליו השלום ומה עשה דוד המלך עליו השלום שכל כך חשק בהם הקב"ה, ומה טוב לאדם שיתנהג כן כל ימי חייו. עיין שם. היינו שהיו יכולין לבטל עצמם מפני תועלה הדבר, ולא עמדו לה על הדרך גם מבחר חייהם מפני קיום דבר ד', ביודעם כי כל העולם הזה הם ניסיונות אצל האדם, וצריך הבן חיל לנצחם, וזהו שאמר הכתוב "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואח מצותיו שמור כי זה כל האדם". ואמרו ז"ל "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות יב:). ולכאורה איך שייך לומר שברא הקב"ה המידות הגרועות, כמו קנאה תאוה וכבוד, בשביל הירא ד' והחפץ במצותיו? ולפי הנ"ל יובנו הדברים באופן אחר, כמו שיתכן למשל לעשות מפה על השלחן מנייר פשוט. וכן יכולים לעשות מפה מניירות של דולרים, קודם שנחתכו לאחדים, הם כמו נייר רחבה שיכולין לפורסה על השלחן. ובאמת האיש שמשתמש באלו הנירות העוברים לסוחר למפה על השלחן ונהפך הקערה על פיה, ונשפך עליהם עד שנתקלקלו הדולרים לגמרי, אין אנו יכולין לומר עליו כי לא השתמש עם הניירות. אבל לא זאת הוא ההשתמשות של אלו הנירות כמובן. וכן יובן כל ענייני המציאות הם ניסיונות לאדם. ונמצא לפי זה כי כל העולם של קנאה תאוה וכבוד, תכלית מציאותן כדי לפרוש מהם, וזה ההשתמשות שלהם. וזה הביאור כי כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו בשביל האדם השלם, כי בלא זה לא יוכל להיות אדם השלם, נמצא כי כלל התורה היא סבה להעולם, ומהעולם צריך להיות תורה, והתורה המיוחדת ליחידי סגולה, גם כן צריך לזה עולם של מציאות. ומעלת משה רבינו היה עלי ידי העולם של מלחמת מדין וכל הסבות שהיו עד מלחמת סדין, ומעלת דוד המלך עליו השלום היה על ידי העולם של הרעבון וכל הסבות והבית המקדש, וכל אדם יכול להגיע כפי יגיעתו לתכונת המעשה של משה רבינו ודוד המלך עליו השלום, אשר גם עם כוח החיים השתמשו רק לרצון ד'. וכאשר נצרכו לבטל חייהם כדי לקיים הרצון ד', גם שם השתמשו בבחירתם לעשות הרצון ד' בזריזות נפלאה ולשמוח בקיום המצווה. וזה כל האדם ועיקר תכליתו בעולמו.

סליק

(הרב יואל קליינרמן הי"ד, אור המוסר, יא, אלול תרפ"ו (1926), עמו' נה)

---

הרב יואל ב"ר אהרן קליינרמן, "ר' יואל שינאווער', מתלמידי ה'סבא' מנבהרדוק, נולד בשינאווא, בסביבות שנת תרס"א (1901). עוד בהיותו אברך צעיר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כיבד אותו הרב אברהם יפה'ן, ראש הישיבה בהומל, למסור שיעורים עם חידושי תורה פעמים בשבוע לכל בחורי הישיבה.

בשנת תרפ"ח כיהן כראש ישיבה במינסק. הוא נשא לאשה את הרבנית חיה רבקה בתו של הרב ראובן סילבר [שליוואנסקי], חתנו של 'הסבא' מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל. לאחר נישואיו כיהן כראש ישיבת "בית יוסף נובהרדוק" שהוקמה בשנת תרפ"ב (1922) בעיירה אוסטרוב-מזוביצק שבפולין, בין ביאליסטוק לוורשה, בין פולין המרכזית וליטא הפולנית. בישיבה זו למדו כמאתיים בחורים, ממחוזות שונים מפולין וליטא. הרב היה אישיות מוסרית, גדול בתורה ואציל מידות. במידה רבה התמזגו בו השתפכות הנפש של המוסר עם הלהט החסידי. הוא העביר באופן קבוע שיעורים בפלפול ושיחות מוסריו.

בשנים האחרונות לקיום הישיבה שימש כראש ישיבה שני גיסו, הרב מאיר אריה סגל שלימים היה מזקני רבני חיפה ומחבר הספרי 'אמרי שפר' 'אמרי דעת' ו'ישרי לב', כמנהל הרוחני שימש הרב אהרן אגולניק (ר' אהרן קאמאיער) הי"ד שנספה בשואה עם משפחתו, ומזכיר הישיבה היה הרב אשר רוזנבוים מחבר הספר "מעדני אשר", לימים רב בשכונת נורדיה בתל אביב. מידי פעם היו מגיעים ראשי ישיבות ומשגיחים מישיבות אחרות למסירת שיעור תורה ושיחות מוסר, ובהם הרב אברהם יפה'ן ראש הישיבה המרכזית בביאליסטוק, הרב דוד בלייכר ראש הישיבה במזריטש, הרב אברהם זלמנס ראש הישיבה בוורשה, הרב דוד בונדיק ראש הישיבה בדווינסק, הרב ישראל יעקב ליובצנסקי חתנו של ה'סבא' ור"מ בישיבת אהל תורה בברנוביץ, הרב יצחק וולדשיין משגיח בישיבה ביאליסטוק אוסטרובצה, ועוד.

הישיבה התנהלה ברוח המוסר של בית יוסף נובהרדוק מיסודו של ה'סבא' מנובהרדוק, שדגלה בחיי עמל בתורה ובביטול הבלי העולם הזה. תלמידי הישיבה נהגו להתבודד בתפילה ובלימוד מוסר ב"בית הבדידות" שהוקם עבורם מחוץ לעיר. הבחורים נהגו גם להתוועד שם לתיקון המידות ורשמו ב"פינקס הקבלות" את המחויבות שקיבלו עליהם להתעסק בתיקון מידה מסויימת באותו שבו, כגון בטחון, התאמצות, בריחה מכבוד ענווה והכנעה, הטבה לזולת, וכיוצא בזה. גם ראש הישיבה היה מרבה להתבודד שם ללמוד מוסר ולהתפלל, במיוחד בתקופות הקשות בהם לא היה בידו לספק לבחורים את מנת האוכל הדלה שלהם.

הישיבה החזיקה מעמד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשלהי תרצ"ט (1939). הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי פסק שיש להימלט מפולין, אפילו בשבת. הרב ומשפחתו וחלק מתלמידיו הצליחו להימלט לווילנה, ששבה לחסות ליטא והפכה לעיר מקלט עבור פליטי פולין. בתאריך 01.01.1940 התפרסמה בעיתון הצופה הידיעה הבאה: "בישיבת בית יוסף בירושלים נתקבלה ידיעה שהרבה יואל קליינרמן מאוסטרוב-מאזוביצק נמלט לווילנה".

לאחר הכיבוש הנאצי נכלא הרב בגטו וילנה ונרצח יחד עם כל בני משפחתו, ובהם אשתו, בנם ובנותיהם. גם רוב תלמידי הישיבה שלו נספו בשואה. הי"ד.

מאמרים ממנו הובאו ב"גוילי אש: שיחות, מוסר ודברי הגות מעזבונם של גדולי וקדושי ישיבות בית יוסף – נובהרדוק שניספו בשואה", עמו' קנט. מאמרו "זכויות הגדול" פורסם ב'הנאמן' (גליון י"ג (פ"ה), תשרי-כסלו תשי"ט, עמו' 21). מאמרו "ישלח עזרך מקודש" פורסם בחיי המוסר (אוסטרובה תרצ"ו), ב, עמו' קג.

במכירות פומביות הוצעו מחברות עם סיכומי שיחותיו ושיעוריו של הרב קליינרמן הי"ד, שנכתבו על ידי תלמידיו.

תמונתו עם חבריו, ראשי ישיבות "בית יוסף" בכולל הנוברדוקאי הזמני בביאליסטוק, המובאת כאן, הובאה ב"שמך לא שכחנו", א (ירושלים תשס"ט), עמו' 102.

מספר הצפיות במאמר: 24

פתיחה לדרוש השלישי:

"כאשר יצאה נשמת רבי אליעזר בטהרה, פגעו ברבי עקיבא בין קסרי ללוד, היה מכה בבשרו עד שהיה דמיו שותת לארץ, פתח עליו בשורה ואמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן!" (סנהדרין דף ס"ח ע"א, עיין שם ברש"י ומהרש"א).

שנת אבלנו לאט לאט הולכת ונאספת בתהום העבר, עוד מעט והשנה עברה, והנה ימים ושנים עוברים ונשכחים אבל הרגשת צערינו ואתנחתינו לא תעבור לעולם ולא תשתכח.

המת משתכח מן הלב כדברי רבותינו ז"ל הוא רק בפשוטי העם שהוא רק צער של אבידת גופני, לא כן כשאנו מתבוננים ומחשבים בפטירת גדולי וצדיקי הדור עמודי התורה הדולים ומשקים לעדת ה' בכל עת ועונה מים תורתם וצדקתם. על העדרם גדול הכאב תמיד כיום הסתלקותם, כי השפעתם היא רוחניות ונצחיות לא תשתכח.

ולעניין זה ידומה לדעתי הסתלקות הצדיקים כשריפת בית מקדשינו (ראש השנה דך י"ט ע"א) להורות לנו בזה דכמו שחייבים אנו לזכור תמיד בתפארת ישראל, ביא בית מקדשנו וארצנו שהיו לשריפת אש (עיין שולחן ערוך אורח חיים סי' תק"ס) בה במידה מחויבים אנו לבכות ולהתאונן כל ימי חיינו על הסתלקות גדולנו ומנהיגינו. וכן במקום שמבואר בשולחן ערוך ספר תורה כי תשרף צריך לקרוע, בו במקום כתוב תלמיד חכם שמת צריך לקרוע (עיין ביורה דעה סי' ש"ה) כי הכל אחד הוא, קוב"ה אורייתא וישראל והארץ חד הוא (ישראל זה התלמיד חכם שעלה במעלות שלימות הנצחית אשר בשם ישראל יכונה עוד "ישראל אשר בך אתפאר", כי פשוטי העם נקראו "בני יעקב" ולפעמים "בני ישראל" ולא "ישראל" סתם) הכל הוא משורש קדושה אחת במעלות השכליות רוחניות ונצחיות שהיא חיה וקיימת.

ובסגנון זה מוכרחים אנו להביט בכל עת על פטירת אבינו רבינו הגדול והשפעתו הקדושה שהיה מאציל מהודו עלינו בלמוד אותנו תורה ודעת. והורה לעם ה' הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשון. על זה חייבים אנו לקרוע עצמנו כעל ספר תורה שנשרף, כי בפטירת אדמו"ר מרן אבינו זצ"ל נשרף ספר תורה שלימה, שכל התורה ורזין דילה הוי נהירין ליה כשמש בצהרים כידוע. על זאת אספדה ואיללה, ארים קולי ואקרא:

ספדי תורה כי חוללה תפארתך! אחי היקרים! נקרע לבבנו ואל בגדנו, נקרע לבות האבן ונוריד כנחל דמעה על העדרת אבינו הצדיק שר התורה! ופותח גם אני עליו בשורה כמאמר רבי עקיבא: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותן, הרבה שאלות יש לי ואין למי לשאול!

שנת אבלנו עוד מעט ואיננה, עוברת ומשתכחת, אבל אבדתנו הקדושה לא נשכח לנצח!

הצעה להספד

ירמיה המקונן צווח על חורבן בית אלקינו, " התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה. ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה, ועפעפינו יזלו מים. כי קול נהי נשמע מציון איך שדדנו, בשנו מאד כי עזבנו ארץ כי השליכו משכנותינו"!

מה צורך הקריאה זו שהנביא הרעיש כל כך את העולם? וכי לא סגי שיבכו הם עצמם על תפארת ישראל? גם הוא מאמר הסותר את עצמו במה שאמר "כי קול משמע מציון איך שודדנו", ואם כן למה יקרא למקוננת אחר שעבר נתעוררו מעצמם על הבכי?

ונראה לומר בזה על פי מה שכתב בעקידה (פרשת שמיני) כי הטוב נערך לפי כמותו ואיכותו, ולכן לא ידומה ערך הטוב המגיע לאדם אחד להטוב המגיע לכל המדינה, ולא ידומה הטוב המגיע למדינה אחת לבחינת הטוב בכולל השלם המגיע לכל המדינות. ובבחינה זו גם בשלימות האיכות כי לא ידומה הטוב והאושר המגיע לפחותי הערך, להטוב המגיע לאנשים השלמים במדע. ובעצם מובן שכפי ערך הטוב כן חיוב וראוי להתאונן על העדרו, אם כן על הטוב הכללי ידאב כל לב יותר מעל הטוב המגיע לאיש הפרטי.

ובהיות חורבן בית אלקינו וגלות ישראל מעל אדמתם, מלבד העדר הטוב הפרטי אשר הגיע עליהם כאשר שדד רבצם, הלא נעדר גם מאתנו טוב כללי והיא שכינת עוז ה' יתברך על הארץ, אשר היה משגב ומגדל עוז להכיר הבורא האמיתי על ידי זה, אשר זה אושר הנצחי והטוב הכללי, כאשר ביקש וחונן המלך שלמה עליו השלום (מלכים א ח) "למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אתך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה". ואחר אשר בהגלות ישראל מעל אדמתם ונהרס בית אלקינו נעדר הטוב הזה וחולל שמו יתברך בין העמים אשר על זה קונן המקונן ואמר: "איכה יעיב ה' באפו את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדם רגליו ביום אפו". אמר הפלגת העדר הטוב הכללי היא במה שהקדיר ה' את בת ציון והשליך תפארתם, בזה נשלל גם כן הדום רגליו. והוא כמו שמפרש הרמב"ם ז"ל שתפארת ישראל והיא בית אלקינו היה הדום רגליו, רצה לומר סיבה להכרת הבורא האמתי, ונשלל אם כן הטוב הכולל באיכות היותר גדול.

ואמנם הודעת הטוב הכללי נודע אם נראה אשר רבים וכן שלמים מרחוק ומקרוב מרגישים ומצטערים בהעדר הטוב ההוא, אז יודע לעינינו כי היה טוב כללי מגיע לכל וכן בבחינה זו ערך איכותו, אם רואה בצערן של חכמים אשר המה יצטערו על ההעדר הזה.

וזה שקרא הנביא לעם ה' התבוננו העדר הגדול מהטוב היותר כולל שאפשר אשר נהיה לנו בחרבן בית אלקינו! ואמר כי יבינו לזה בקראם למקוננת מרחוק ותבואנה כי המה יבואו לבכות המאורע, באשר גם המה ירגישו ההעדר הלזה, אם כי רחוקים הנם, זה האות כי היה טוב כללי. "ואל החכמות שלחו ותבואנה", כי גם החכמים והשלמים יצטערו על אבדן כלי חמדתם כזה, באשר גם להם הגיע הרעה ותראו כי כולם יבואו וימהרו לשפוך בכי ודמעות שלש מהרגשת צערם, ואז תרדנה עינינו דמעה ועפעפנו יזלו מים, כי הלא אז נשער איכה יש לנו להתאונן ולבכות באשר מידינו אבדה כלי תפארת הלזו. ואמר הנביא שעד הנה הסכילו בזה ולא הרגישו כלל בהעדר הטוב הכללי ולא נתעוררו לבכיה רק על העדר הטוב הפרטי. וזהו שכתוב "קול נהי נשמע מציון איך שודדנו", כלומר שאינם מרגישים רק בהטוב הגופני אשר היא רק טוב פרטי להם, אבל זאת באמת לא זאת רק "בושנו מאד כי עזבנו ארץ" וכי השלכנו משכנותינו, והיא הטוב המוסרי הכולל. כי אף אם לא שדד מאתנו מאומה והיינו בארץ כארצינו, בכל זאת יש לנו לבכות ולבייש בעצמנו "כי עזבנו ארץ", ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה, מקום השראת השכינה ואוירא דארץ ישראל מחכים. וכי השליכו משכנותינו, המה משכנות אביר יעקב, הבית הגדול והקדוש, אשר שם ה' נקרא עליו. ואנחנו משוללים הטוב המוסרי שאין למעלה המנו בבחינת כללותו ואיכותו, זאת היא לדעתי כוונת המקונן.

הספד והתעוררות

הנה לבחינה זו של העדר המקדש ידומה גם כן הסתלקות הצדיקים. ולזה כוונו חז"ל (ראש השנה יט) באמרם "שקולה סלוקן של צדיקים כשריפת בית אלקינו", כי מלבד העדר הפרטו לצער ודאבון בני משפחתו, עוד כללות ישראל חייבין להתאונן על נפילת עמוד התורה ועל אורו אשר נחשך. וזה שקונן דוד המלך עליו השלום על אבנר, הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל! היה מקונן ואמר הביטו וראו הטוב הזה הנשלל כי לא ראש משפחה ושבט מעדר מאתנו אשר לא יגיע האבל אך למשפחה הלזו, אך שר וגדול נפל היום בישראל. ואם כן אבל הוא לכל בית ישראל.

מורי ורבותי! בהתעוררנו עתה בהעמדת האבן לציון נפש אבינו הקדוש נזר תפארתנו אומר גם אני: הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל! וכל בית ישראל יבכו את השריפה כי הוא צער ואבל הנוגע לכלל ישראל, והרגשת צער זה לא רק ביום המיתה בלבד רק תמיד ראוי לבכות ולהתאונן ולצייר בנפשו כאלו היום נסתלק מן העולם. וזה "כי נפל היום בישראל" (על דרך שפירשו חז"ל על הפסוק "ביום הזה באו מדבר סיני", שיהיו דברי תורה חדשים עדיך כאלו היום נתנו). קול נהי נשמע בארצנו איך שודדנו ונלקח מאתנו ארוך אלקים עטרת ראשנו! ועל קהל זלוצב אני קורא ואומר: פנה הודך פנה זיוך פנה הדרך! אלא אזכרה ואפשכה עלי נפשי, מי יתן ראשי מים ואיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על העדרת אבינו נזר תפארתנו. אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לספינה שאבדה קברניטה!

וזה היה המכוון בפטירת אדוני אבי עליו השלום כי תיכף ומיד הרגישו כל גדולי הדור הקרובים והרחוקים מה שאבדו משלינות הנהגותיו ואמרו כי למה שנוגע להנהגת עצמו אין כאן שום אבדה, כי הוא בשלמותו והצלחת נפשו קיים בעולם הנצחי, אך בשתי הנהגות אחרות ווי לחסרונן, כי אוי לדור שאבד מנהיגו בהוראת מידות הכוללות והיא ידיעת מציאותו יתברך, שהיא כללות ידיעת תורתינו. ובאגב בכו גם כן בכיה פרטיות ואמרו אוי לה לספינה שאבדה קברניטה! הוא הנהגת הבית שהם כאניה בלא חבל…

והנה לא לדרשא קאתינא , כי עיקר ההספד לעורר הלבבות לתשובה, אז הוא יקרא דחיי ויקרא דשכבי, כמו שכתוב בשל"ה. ועיקר התעוררות כי יראו חכמים ימותו יאמר: אם כך במצוקי ארץ, מה יעשו רשעי ארץ. וראה יראו נער שוחים, אם אש אחזה בלחים אז ינועו יבשים כסוחים…

מעתה אחי היקרים! אבינו לא מת רק הלך למנוחות לקצור ברנה מה שנשמתו הקדושה זרעה עלי אדמות בדמעה, עודנו חי, אבל לא עמנו, לא בעולם השפל ועובר, רק בעולם העליון בגן עדן הנצחי! יהי זכרו ברוך לחיי העולם הבא!

(מתוך אבלת ציון, דרוש ג)

---

הרב יעקב הלוי שפירא, אב"ד טויסט שעל יד רימלוב נולד לאביו בנו של הרב שמואל שפירא דומ"צ דוברומיל ודומ"ץ וראב"ד זלוטשיב.

הרב יעקב היה איש אשכולות בעל מדות תרומיות, נואם ובעל השכלה, בעל קול ערב ושליח ציבור. הוא חיבר שירים וחיבורים והשאיר אחריו כתבי יד. בשנותיו האחרונות היה פעיל בתנועת המזרחי, ארגן בעירו תנועה חלוצית דתית ורשם רבים מהתושבים שם לארגון התיישבותי חקלאי בארץ ישראל. ניתן למצוא במכתביו את אהבתו לארץ ישראל ואת שאיפתו לעלות אליה, וכך כתב "אמנם רחוק אנכי מרחק רב מארצנו הקדושה, אך קשור אנכי בכל נפשי ומאודי לחיים הארצישראלים ולכל המתהוה שם". כשהיה בן 39, נפצע קשה במלחמת העולם השניה וחשבו אותו כמת, אך הוא הבריא מפצעיו, נתפס, והובל להשמדה ביום ח' בתמוז תש"א, יחד עם אחיו, ובהם הרב בן ציון הלוי שפירא. הי"ד.

בשנת תרפ”ט, לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו לאור בניו, הרב בן ציון והרב יעקב, את דרשותיהם בספר ”אבלת ציון”.

מקורות: קהלת זלוצ'וב עמו' 427. קובץ דברי שירה.

מספר הצפיות במאמר: 49

"כל אלה שבטי בני ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם". יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר "ויברך אותם" כולם במשמע – ומה תלמוד לומר ברך אתם לפי שנתן ליהודה גבורת ארי וכו' יכול שלא כללן כולם בכל הברכות, תלמוד לומר "ברך אותם" (רש"י ז"ל בפרשת ויחי).

הכל מודים

רבותי, מספרים על רב אחד, שישב על כסא הרבנות בעיר מלאה תלמידי חכמים, אבל נמצאו ביניהם גם כאלה שלמדו על מנת לקנתר. ובכל פעם, כשעלה הרב על הבימה לדרוש בהלכה כנהוג, עמדו הקנתרנין ועשו אוזנם כאפכסת, הקשיבו קשב רב לכל מילה שיצאה מפי הרב, לא חס ושלום כדי לקבל את האמת מפיו, אלא כדי לתופשו על כל דבור ודבור. וכאשר פתח הרב באיזה פסק הלכה של הרמב"ם, בטרם הספיק לברר את דבריו, קפץ אחד מן מרי פלוגתא שלו וקרא בקול: "כבר יש על זה השגת הראב"ד"… אבל הרב דנן נתן פעם לבעליו חציו "מנה אחת אפים", שעל ידה השתיק אותם לנצח: הוא עלה על הבמה ופתח: הרמב"ם ז"ל פוסק בהלכות דעות, שהקב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד, ועל הלכה זו אין שום "השגת הראב"ד"… כל קהל השומעים ידע למה מתכוון הרב והקנתרנין כבשו פניהם בקרקע…

כלפי מה הדברים אמורים? כלפי פרשת "ויחי". כל מפרשי התורה עומדים ביחוד בפרשתנו על אחדות ישראל. כי כל אחד מאתנו מתבונן ומרגיש, שיעקב אבינו שאף חזה בכח עצם קדושתו. אבל חוץ מזה חבה יתירה נודעת לדרישת האחדות – שאין עליה שום "השגה" מצד מי שהוא.

הכל מודים, אפילו הקנתרנין שבתוכנו שהאחדות נחוצה לאומתנו כאוויר לנשימה. ולא לחנם הבאתי את המשל הנ"ל, אלא כדי להאיר ב"אלף", אל המאמר הידוע, השגור כעת בפי כל יודע ספר, היינו: "קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא". הכל משתמשים כיום מאמר הזה, המובא בזוהר הקדוש.

ובוודאי לתועלת ידועה ורצויה. אבל קודם כל עלינו להבין את כוונת המאמר הזה לאמתו. רצוני לומר: כמו שהכל מודים שהקב"ה אחד יחיד ומיוחד ואין על זה "השגת הראב"ד", וכמו שאנו יודעים שיש לנו רק "תורה אחת ומשפט אחד", "וזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו" (י"ג עיקרים), כך עלינו גם להודות שעם ישראל הוא עם אחד בתכלית האחדות בלי שום "השגות" של מחשבות פירוד והרס. ואז רק אז מתקיימים דברי הזהר: "אורייתא וקוב"ה וישראל חד"…

אושרו של יעקב

אכן מה מאושר היה יעקב אבינו בשנותיו האחרונות. על אבינו זה אפשר להחליט את הפתגם הידוע: "אשרי המלך שבזקנותו הצליח". עוד כשהיה בן מאה ושלשים שנה אמר לפרעה: "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מז) ועכשיו מספרת לנו התורה: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. ויהיו ימי יעקב שני חייו", ופירש האלשיך שעכשיו ראה את עצמו בטובה! עד שבא למצרים קרא על עצמו" "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז" (איוב ג). ומשבא למצרים אומרים רז"ל עליו: "למה פרשה זו סתומה?" – שסתם הקב"ה ממנו כל צרות שבעולם (בראשית רבה צ"ו).

ואם נחקור על סבת האושר הזה, שיעקב אבינו עליו השלום הרגיש את עצמו במצב כל כך מרומם בשנותיו האחרונות, אף על פי שהיה על אדמת נכר, ואל חפץ להקבר שם אפילו לפי שעה, כמו שאמר ליוסף: "אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתי בקבורתם", שפירשו המפרשים, שבקשת יעקב הייתה, שאפילו לפי שעה לא יקברוהו במצרים, רק תיכף כשישכב עם אבותיו – זוהי הגוויעה – ישאוהו ממצרים לארץ ישראל. ובכם אם נחקור על הגורם האמתי לעלית מדרגתו של יעקב אבינו ולהתרוממותו הנשגבה עד שאמר ליוסף: "ברכת אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם" ועד שהריק שפע ברכות נאדרות בכוח חזיון עד סוף כל הדורות. אם נחקור על כל זה נמצא, שכל אותו האושר הרוחני של יעקב בא מכוח אחדות השבטים מצד אחד ומכוח מה שלא נמצא פסול בהם מצד שני.

ואם תרצו רבותי, הרי האחדות המוחלטת והעדר שמץ הפסול מטבע אחד. כי במקום שיש פסול אי אפשר שתשרור האחדות הגמורה. ולא לחנם התפאר יעקב אבינו באמרו: "ברכות אביך גברו על ברכות הורי". הוא ידע והרגיש את גבורת ברכותיו, שהן עולות למעלה הרבה מברכות אברהם ויצחק. הרי אברהם לא יכול אסוף את כל בניו כדי לעשותם אחדות אחת, כמו שאמר יעקב "האספו ואגידה לכם". אדרבה: אברהם היה מוכרח עוד בחייו להרחיק את הנפרדים. ומה מעציב היה הדבר בשבילו, אדם שאיחה את כל העולם – כמו שדרשו עליו רז"ל: "אחות לנו קטנה" (שיר השירים ח) "זה אברהם שאיחה את כל העולם" (בראשית רבה ל:ט) – לא יכול לאחות את בניו, אלא עוד לפני מותו הרחיקם זה מזה, כמו שכתוב בתורה: "ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" (בראשית כה), וכל כך למה? מפני שידע אברהם אבינו שיצחק וישמעאל ויתר בני קטורה לא יתלכדו ויתאחדו באחווה: "מה לתבן את הבר". ומה לסולת עם הפסולת…

והמצב הזה עצמו היה אצל יצחק. הוא לא היה יכול לקרוא את יעקב ואת עשו ולכלכל אותם יחד. הרי תהום עמוקה חצצה בין שני הבנים הללו. לא תהום חומרית אלא נפשית, מדתית ומוסרית.

ואולם יעקב היה המאושר שבאבות בנידון זה. הוא ראה לא רק את בניו, אלא גם את בני בניו – ולפי דברי המדרש כבר ראה יעקב שלש מאות אלף מיוצאי חלציו – שכל הקרעים הארעיים שבהם, שבאו מפאת "חטאת נעורים", התאחו. ואהבה ואחווה שררה ביניהם. הוא נוכח לדעת שאפשר לעשותם אגודה אחת וחטיבה מיוחדה מפני שאין פסולת ביניהם. כולם אהובים, כולם ברורים. ולפיכך החליט בוודאות גמורה, שברכותיו גברו על ברכות הוריו.

ולא לחנם מספרים לנו חז"ל שבקש יעקב לגלות את הקץ לבניו, ונסתלקה הימנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש פסול במטתי? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל, אבינו, ד' אלקינו ד' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד, שהננו כולם שלמים בהרכה אחת, ידע יעקב, שאין שום דבר יסודי מבדיל וחוצץ בין אחדותם הגמורה. ואז נגש לברכם מתוך התרוממות הנפש ושפע נבואה.

חטא שנהפך לזכות

ובהנחה יסודית זו נבין את הדבר הקשה שבפרשתנו, מדוע דווקא בשעה זו, שהיה יעקב שופע ברכות כמעיין המתגבר, הבליט גם את חסרונות בניו ובני בניו. אי אמרו חכמינו ז"ל על "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר: מי אלה"?, "מי אלה שאינם ראויים לברכה"! ובאופן גלוי מצינו תוכחה לראובן, שמעון ולוי.

אבל הייתה ליעקב אבינו כוונה לא רק לקנתר את השבטים הללו ולהבליט את חסרונותיהם, אלא אדרבה, להסביר לכל השבטים, ולדורות לכל עם ישראל כולו, שאף על פי שיש ביניהם חסרונות ואין כולם עומדים על הגובה השווה, אם כל זה לא יהיו החסרונות הללו לפוקה ולמכשול מהתאחד אתם, כי יש פסול הפוסל לגמרי את האיחוד, ויש חטא או חסרון, שאם אומנם איננו נעים ביותר, עם כל זה איננו מעכב ומפריע בעד האגוד והאחוד.

ולפיכך דווקא בשעה זו שבא יעקב לברך את בניו ולאחד אותם איחוד נצחי, קנתר והוכיח את הראויים לזה להראות, שאם אומנם "ידעתי בני ידעתי" את כל חסרונותיכם, עם כל זה "ויברך אותם" כולם, ובאופן כולל באופן התאחדותי. ואדרבה, באופן זה גם דברי הקנתור והתוכחה מכילים ברכות בקרבם, בפנימיותם. כי אם אומנם ראובן חטא באופן פרטי בחללו יצועי אביו, הנה לגבי כלל השבטים כולו, לא רק שלא חטא, אלא שעשה דבר שעל ידו נתעלה. וכמו כן שמעון ולוי, אף על פי שבפני עצמם לא היו מידותיהם טובות, הנה לגבי התאחדותם על כלל ישראל, הפיקו כל ישראל תועלת מהם, כמו שאבאר בעזרת ה' יתברך.

ויפה החליטו חכמינו ז"ל: "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" (שבת נ'). ועל שמעון ולוי אמר יעקב בעצמו: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". כלומר שכל ישראל יפיקו מהם תועלת. ובאופן זה קלקולם הוא תקונם. אמור מעתה, חטא לחוד ופסוק מעיקרו לחוד. החטא הוא מעוות שיוכל לתקון ודווקא באחדות ישראל לא רק שיתוקן, אלא ייהפך לזכות, כעין מה שאמרו ז"ל: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות". אבל "כל הפסול פוסל ואנו מדבר בשבחו לעולם". ברם בזרעו של יעקב לא היה שום "פסול". ובשעה שקראו בניו את "שמע", אמר הוא: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הוא כבר ידע שבני ישראל יעמדו בהכרתם זו עד סוף כל הדורות – "לעולם ועד".

יברך את הנערים

ודווקא מתוך הכרה עמוקה שכל בניו הם שבטי י-ה, זרע קודש מצבתם לעולם ועד, נפה אותם בשעת הברכות בי"ג נפה.

עוד בטרם ניגש את הברכה הגדולה, שהייתה באספת כל בניו, תהה על קנקנו של יוסף ובניו. הרי יוסף נשבה לבין הנכרים ועוד, שהיה מלך, ובניו הרי נולדו כאן במצרים על אדמה טמאה. וכמובן שאפשר לחשוש ואפשר לפקפק… אבל יוסף נמצא זך כבדולח. הוא הפתיע את יעקב עצמו בצדקתו…

והפתעה זו אנו מוצאים בכל פעם שיעקב מדבר עם יוסף, בכבוד הגדול שהוא חולק לו ובייחוד בברכותיו: "ויברך את יוסף, ויאמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים".

וכבר דקדקו כל המפרשים, שהכתוב מתחיל: "ויברך את אוסף", ומסיים: "יברכך את הנערים"? והיכן היא הברכה בשביל יוסף עצמו?

אכן כאן היא הברכה הכי גדולה וחשבוה בשביל יוסףץ רז"ל אומרים: "מעודי" בגימטריא ק"ל, "הזה" בגימטריא י"ז, שביחד עם מספר שנותיו של יעקב: קמ"ז.

ואמנם לא לחנם חלק יעקב את שנותיו לשני חלקים: ק"ל שנה בפני עצמו, בגימטריא "מעודי", וי"ז שנה בפני עצמן, בגימטרייה "הזה". הרי אותן ק"ל שנים, אמר עליהן יעקב שהן "מעט ורעים", ועל אלו הי"ז האחרונות כתוב: "ויחי יעקב שבע עשרה שנה ויהיו ימי יעקב שני חייו", כמו שכבר דברנו לעיל.

אבל איכא למימר גם לאידך גיסא: אותן ק"ל שנה היה יעקב מתפרנס משל הקב"ה בלי אמצעי, אבל במצרים על ידי בנו.

אכן דווקא על ידי זה אנו באים לפרשת גדולתו של יוסף. כי ידע יעקב שד' את יוסף והוא הנהו המרכבה לשכינה במצרים – מדברי האלשיך ז"ל. זאת הידיעה הנשגבה הלזו הביע עכשיו ליוסף, שגם הוא בשבילו הברכה הכי גדולה, וכך הוא באור הפסוק: ויברך את יוסף ויאמר: האלקים הרועה אותי "מעודי", כל ק"ל שנותי עד שלא באתי למצרים, הוא הרועה אותי גם עד היום "הזה", גם הטו"ב שנה שהנני במצרים. כי כל מה שאתה עושה ד' מצליח בידיך והשכינה שורה בו. וממילא מתפרנס על ידי הקב"ה בעצמו "מעודי" עד היום "הזה".

ואת הברכה הזאת חזר ושנה יעקב ליוסף בשעה שבירך את כל השבטים: "מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל", לאמר: מכיוון שכל מה שאתה עושה הוא בא "מידי אביר יעקב", מיד הקב"ה בעצמו, משם זכית להיות "רועה אבן ישראל", לפרנס כל משפחת ישראל: "אבן" – "אבהן ובנין", כמו שמתרגם אונקלוס. כי אלמלא לא היה הכל "מידי אביר יעקב", לא היה יוסף זוכה לפרנס את יעקב, כי יעקב היה מתפרנס גם בלי אמצעי "מעודו" עד היום "הזה". כי כך ברכו יצחק: "ויתן לך האלקים" (בראשית כז) בלי אמצעי.

ובכן ברכה זו: "האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה", הייתה הכי כבירה בשביל יוסף. ויותר לא היה צריך יעקב לברכו כמובן. אכן מה שסיים "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים", הוא מתאים מאד עם המאמר הידוע בגמרא (תענית ה.): "אילן, אילן במה אברכך? אם אומר שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים; שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה; שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שיטעו ממך יהיו כמותך"… אף כאן אמר יעקב: אתה יוסף, אין לך צורך בברכתי, כי הברכה הכי גדולה היא שהנני מחליט שהאלקים הרועה אותי "מעודי", הוא רועה אותי גם היום "עד היום הזה". אלא: המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים; היינו שצאצאי מעיך יהיו כמותך.

יהושע וגדעון

אכן, רבותי, כל דברי יעקב אבינו יצאו עכשיו ממקור הנבואה במדרגה גבוהה. ואם התחיל יעקב ב"אלקים הרועה" וסיים ב"המלאך הגואל", אין אלו דברים בעלמא, אלא בכוונה נאמרו הדברים, כי ידע יעקב שבני יוסף אינם במדרגת יוסף ולא יגיעו למדרגתו להיות ד' עמהם בלי אמצעי, כמו שהיה עם יעקב ויוסף. כי כשהתחיל יעקב להסתכל בדורות הבאים, היוצאים ממנשה ואפרים שאל: "מי אלה", "שאינם ראויים לברכה". הלא ראה ירבעם ואחאב יוצאים מאפרים ויהוא ובניו ממנשה.

ולפי דברנו על הסתכלות זו אומר הכתוב: "ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות", כי אין להבין המקרא כפשוטו שכהו עיניו של יעקב שלא יוכל לראות כלל: הרי זה עכשיו אנו קוראים בתורה: "וירא ישראל את בני יוסף", מובן מזה שראה אותם בעיניו, ותיכף בתוך כדי דיבור אנו קוראים: "ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות". ושוב אנו קוראים: "ויאמר ישראל אל יוסף: ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך", הרי כנראה שוב נפתחו עיניו וראה אותם?!

אכן "ועיני ישראל כבדו מזקן" קשור בקשר מוסרי עם "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה". יעקב אבינו איננו מסתכל עכשיו באפרים ומנשה עצמם ראיה חומרית, לראות צורתם או תלבושתם וכדומה, אלא הוא מנפה אותם בע"ג נפה מה עתיד לצאת מהם. וכשהוא רואה את מנשה ואפרים לעת זקנתם, כלומר לעת זקנת ממלכתם, בשעה שגם הנביא מעיד עליהם ששיבה זרקה בו והוא לא ידע" (הושע ז) – בשעה זו "עיני ישראל כבדו – מזקן" – ממעשה אפרים לעת זקנותו. כי באמת באותה שעה שעבדו עבודה זרה לא היו ראויים כלל לברכה.

אבל יוסף הראה לאביו את הצדדים הטובים שבמנשה ואפרים: אמנם ה"זקנה" שלהם יכולה להכביד העינים, ואולם ימי ה"נוער" שלהם מסוגלים להאיר את העינים. הרי יהושע בין נון נער עתיד לצאת מאפרים מימי נעוריו, שאיחד את העם כולו לכבוש את ארץ ישראל. והרי גדעון בן יואש ה"צעיר" בבית אביו (שופטים ו) המשבית עבודת הבעל מישראל והמושיע את ישראל מיד מדין עתיד לצאת ממנשה בימי הנער של עם ישראל. וכבר אמרו המפרשים ז"ל שאותיות "בני" הן בראשי תיבות: ירבעם בן נבט. וכמו כן יהוא בן נמשי. וכאשר ראה יעקב את בני יוסף אלו שאל: "מי אלה?".

ואולם אנכי מוסיף לאמור שיוסף פיס את אביו והראה לו את הצד המזהיר שבהם, ואמר "בני הם", לאמר, שיצאו מהם יהושע בן נון, שגם בשמו יש ראשי תיבות: "בני", וגם ירבעם נותץ בעל… ובשעה זו שוב נפקחו עיני יעקב אבינו בזוהר הנבואה ואמר ליוסף: "ראה פניך לא פללתי והנה הראה אלקים אותי גם את זרעך" – זרע קודש מצבתם.

ברם שני הנערים יהושע וגדעון "מלאכי הגואל" של עם ישראל בימי נעוריו; נהגם ד' על ידי מלאך: יהושע אמר לו המלאף: "אני שר צבא ד' עתה באתי" (יהושע ה) ואמרו ז"ל על זה, שהמלאך שנדחה בימי משה, שלא חפץ בו משה, בא עכשיו לעזור ליהושע. ובגדעון כתיב גם כן: "וירא אליו מלאך ד'" (שופטים ד).

נמצא איפוא, שיעקב אבינו שקל את דבריו בפלס הנבואה: על עצמו ועל יוסף אמר "האלקים הרועה אותי" ועל "הנערים" אמר "המלאך הגואל". וזוהי כוונת רז"ל באומרם: יברך את הנערים, אלו יהושע וגדעון… כי בשבילם ובזכותם נתברכו אפרים ומנשה, ובשבילם אמר יעקב "המלאך הגואל"…

תוכחה מגולה ואהבה מסותרת.

ותיתי להם לרז"ל שהסבירו לנו בפרשתנו את ההבדל הגדול שבין עבירות פרטיות לעבירות ציבוריות. הרי אפרים ומנשה היו צדיקים גמורים, ויהושע וגדעון היו עתידים לצאת מהם. ואף על פי כן יודעים רז"ל, שיעקב אבינו אמר "מי אלה" שאינם ראויים לברכה. וכל כך למה? מפני שהיו עתידים לצאת מהם ירבעם, אחאב ויהוא, שחטאו והחטיאו את הכלל. ואולם ראובן, אף על פי שחטאו כתוב בפירוש בתורה ותוכחת אביו כמו כן מפורשת בפרשתנו – ואחר כל אלו באים רז"ל ואומרים: "כל האומר ראובן חטא, אינו אלא טועה" – זה בנוגע לחטא. ובנוגע לקנתורי אביו מענין הדבר, שרז"ל נוטלים את הפסוק הכי חריף שבתוכחה גלויה זו, את ה"אז חללת יצועי עלה" ומרוממים אותו עד לכדי עליה גבוהה, והיינו, רבני אמרי: איני לא מרחקך ולא מקרבך, אלא הרי אני תולה אותך ברפיון עד שיבוא משה, שכתוב בו: "ומשה עלה אל האלקים". מה שדעתו רואה לעשות כך עושה. כיון שבא משה התחיל מקרבו: "יחי ראובן ואל ימות" (דברים לג, מ, בראשית רבה צ"ח).

אמור מעתה מפני שראובן חטא חטא פרטי וביחוד כנגד יעקב עצמו, לא חפץ אבינו השלם עצמו לדונו לכף חובה, כי אולי באמת צדקו האומרים שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. והא ראיה ש"כיוון שבא משה התחיל לקרבו"… שמע מינה שגם משה רבינו הסכים שלא חטא ראובן.

אכן כפי שכבר הצעתי בפרקים הקודמים נתכוון יעקב אבינו בתוכחתו הגלויה להראות לראובן את אהבתו המוסתרת, כי "טובה תוכחת מגולה" כשהיא באה "מאהבה מסותר" (משלי כז, ה). ובדברי יעקב לראובן ישנן גם שניהן: התוכחה אומנם גלויה, אבל גם אהבה המסותרת נגלית כמעט.

ודוגמא כעין זו ישנה בגמרא: "ר' יונתן בן עכמאי ור' יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחאי וכו' אמר ליה לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל לגבייהו וליברכוך. אזל אשכחינהו וכו' אמרו ליה: יהא רעוא דתזרע ולא תחצד, תעייל ולא תיפוק, תיפוק ולא תעייל, ליחרב ביתך וליתוב אושפיזך, לבלבל פתורך ולא תחזי לשתא חדתא… כי אתא לגבי אבוה אמר ליה לא מבעיא ברוכי דלא ברכן, אלא צעורי צערו לי. אמר ליה: מאי אמרו לך? אמר ליה: הכי והכי אמרו לי. אמר ליה: הנך מלהו ברכתא נינהו: דתזרע ולא תחצד – תוליד בנין ולא לימותו, תעייל ולא תפיק – תעייל כלתא ולא לימותו בנך, תפיק ולא תעייל – תפיק בנתן ולא לימותו גוברייהו ולא ליהדרן לותך וכו' (מועד קטן ט.).

מזה אנו רואים שאף על פי שדבריהם של רבי יהודה בן עכמאי ורבי יהודה בן גרים היו מצלצלים כעין קללות, בא רבי שמעון בן יוחאי ופתר אותם לברכות נעלות. וכמדומה לי שראיתי באיזה ספר שאמרו לו בלשון קללה, שבאמת ראו הם איזו קללה רובצת עליו וחפשו שאביו רבי שמעון בן יוחאי יהפוך את הקללה לברכה.

אף כאן אצל ראובן: יעקב אבינו אמר לו דברי תוכחה גלויה, אבל באופן שכזה שיבוא פותר ויפתור את הכל לטובה ולעילוי, כי באמת חטא ראובן רק למראית עין. אבל בנודע לאחדות ישראל עשה דבר גדול. וכבר פירש אדוני אבי זקני הגאון "בר לואי" האבד"ק סטניסלוב זצ"ל בספרו "כלי חמדה", שלפיכך אמרו רז"ל "כל האומר ראובן חטא, אינו אלא טועה", כי כוונת ראובן כשבלבל יצועי אביו הייתה נעלה ונשגבה, כדי שלא יהיה פסול בזרעו של יעקב. כי מיום שנגע שרו של עשו בכף ירך יעקב, אם היה יעקב מוליד עוד בנים, היה מוכרח להיות בהם פגם ודופי מחמת נגיעה זו. וראובן היה בכור לנבואה – כמו שיש במדרש רבה פרשת וישלח – לפיכך בלבל יצועי אביו, שלא יוליד יותר. ומשום זה תיכף אחר מעשה ראובן נאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר" (בראשית לה, כב) ופירש רש"י ז"ל: ללמדך בא שכולם שווים וכולם צדיקים, כלומר: שעל ידי שבלבל ראובן יצועי אביו נשארו בני יעקב רק שנים עשר וכולם צדיקים…

והגאון הנ"ל עושה מן התוכחה ברכות באופן זה: "ראובן בכרי אתה" – בכור לנבואה; "יתר שאת ויתר עז" – לך על אחיך; ה"פחז כמים" שלך היה בשביל זה ש"אל תותר" – שלא תיתן שיהיו יותר משנים עשר שבטים, שהם כולם צדיקים… "כי עלית משכבי אביך" היינו: כשבלבלת יצועי, עשית "עליה" למשכבי אביך, שלא יוליד זרע פגום. "אז חללת יצועי עלה". כלומר בשעה שלמראית עין היה נראה הדבר כעין חלול כבודי, באמת הייתה זאת עליה… ודברי פי חכם חן.

היוצא לנו מזה, שבעבירה פרטית לא רק שאפשר לסלוח אלא אפשר לדון ולומר "גדולה עבירה לשמה". ולא עוד אלא שהתוכחה הגלויה נהפכת לאהבת גלויה. הקללה הלכאורית נהפכת לברכה פומבית. וכל עשה משה רבינו. הלא ברכותיו של משה היו מעין ברכותיו של יעקב. ואז פירש משה את תוכחת יעקב לאהבה גלויה: "יחי ראובן" – בעולם הזה "ואל ימות" לעולם הבא. מדוע? כי כוונתו של ראובן הייתה לשמה: "ויהי מתיו מספר", שיהיו שנים עשר שבטים כולם אהובים וברורים בלי פסול שתהא אחדותם שלמה. ומה שאמר יעקב לישנא דמשתמע לתרין אנפין: "כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה". בא משה ופירשו לשבח ועליה מוחלטה, כמו אותה עליה שנאמר בה "ומשה עלה אל האלקים". ומתוך גנותו של ראובן באנו לידי שבחו. "ויהיו בני יעקב שנים עשר", ראויים לאחדות גמורה – אחדות ישראל.

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל

ואופי כזה יש גם לדברי קנתור של יעקב אבינו לגבי שמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים" ראויים הם להתאחד עם כל ישראל, אין מה לפקפק בהם. כי "כלי חמס מכרותיהם". אומנות זו של רציחה, גזולה היא בידכם מעשו הרשע – כלשון רש"י ז"ל – כלומר במקורותיהם ובטבעם אין שמ. של רציחה אלא כאילו גזלו אותה מעשו הרשע, שבאמת מידת הרציחה שלו היא: "ועל חרבך תחיה". אלא ששמעון ולוי גזלו אותה מאתו באופן עראי לפי שעה… ויעקב אבינו מביא ראיה נכונה על זה, שאין הרציחה אומנותם, וגם כלי הזין שלהם אינם קנינם הטבעי, ולא הם צחצחו אותה: "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור". משל למה הדבר דומה לאחד שגזל רובה מרוצח ולא ידע אפילו כיצד להשתמש בו, כמובן שאיננו יכול לירות בו אל המטרה, וכשהוא שולח החץ למזרח הוא נופל למערב כידוע. ויכול להתרחש גם כן שמפני שאיננו בקי בהטיית הרובה ישלח החץ אל עצמו ונפשו. וכן היה הדבר כמעט אצל שמעון ולוי, ש"כלי חמס מכורותיהם", כלומר: שהשתמשו בכלים גזולים, אירע הדבר ש"באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור", שלא ידעו כיצד להתנהג באומנות הגזולה…

אבל יעקב ידע את תפקידם האמתי של שמעון ולוי: "ארור אפם כי עז" שאיננו שייך להם, שהוא רק כלולב הגזול אצלם. אבל להם יש תעודה אחרת לגמרי במנגנון של אחדות ישראל: לזכות את ישראל במצוות: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", שיהיו מורי העם ומדריכיו: "ואת עמי יורו בין קודש לחול ובין טמא לטהור יודיעום" (יחזקאל מד). ובאפם ישתמשו שיהיו לאש קודש שלהבת י-ה: אש תמיד תוקד על מזבח היהדות. והחצים שלהם: "זרוק מרה בתלמידים" (כתובות ק"ד), ו"כחיצים ביד גבור" יהיו בידיהם בני הנעורים לחנכם חנוך יהודי אמתי. וישראל יקיימו בהם מצוות צדקה ביד רחבה. ובכן כמה כוחה של אחדות ישראל: מ"הורגי איש" נעשו כהנים ולויים עבדי ד' שהקב"ה היה חלקם ונחלתם כמאמר הכתוב: "אני חלקך ונחלתך בני ישראל" (במדבר יח). ומ"עוקרי שור" נעשו עניים סופרים ומלמדים, אשר עליהם אמרו רז"ל: "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים" (בבא בתרא ח.).

אורים ותומים

וזוהי כוונת נושא דרושנו: יכול לא ברך יעקב לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר: "ויברך אותם" כולם במשמע… לאמר שבשעה שברך את כולם נראה שגם דברי הקנתור של השלשה שבטים הראשונים מכילים בקרבם ברכה. ולא ברכה בשביל השבט הנידון אלא בשביל כל ישראל, כי אחר שנתן יעקב לכל שבט את המגיע לו כללן כולם "ויברך אותם". ברכה שכזו שדווקא באחדותם והתקשרותם בהתכוללותם הגמורה היא חלה ומתקנת את כל החסרונות של השבטים הפרטיים, כי מה שחסר זה הותיר זה.

ובזה אני מבין מה שרז"ל אומרים על ה"אורים ותומים" שהיו בחושן, למה נקראו שמם "אורים", שמאירים את דבריהם, "תומים" שמשלימים את דבריהם (יומא ע"ג). כוונתם היא: שבחושן היו כתובים כל שמות השבטים וגם אברהם, יצחק, יעקב ושבטי ישורון, כדי שיהיו כל האותיות של הא"ב. ובשעה שהיה הכהן שואל באורים ותומים היו האותיות של התשובה מאירות וגם היו משלימים שהיו נותנים תשובה מוחלטת שלמה. אבל במה שאמרתי לעיל, מובן העניין של האורים ותומים להראות את חשיבותם של השבטים כשהם באחדותם בחבה כוללת, שמפני כך היו כתובים על החשן כל שמות השבטים ובשעת הצורך היו אותיותיהם מאירות, להראות שאומנם כל שבט ושבט, וכמו כן האבות כל אחד מפני עצמו יש לו אור מקורי משלו. ולפיכך נקראו שמם "אורים". אבל צריכים הם כולם להתאחד, כדי שיהיו גם "תומים" – משלימים זה את זה במידותיהם ונעשים חטיבה אחת: גוי אחד בארץ.

(דרוש לפרשת ויחי, מזון רוחני, דרוש יא, עמו' קכג)

---

הרב משולם יששכר קליגר (קלוגר), נולד בסביבות שנת 1894 בגריידינג (גרודק-יגלונסקי) ליד לבוב, שבגליציה המזרחית, לאביו הרב יוסף אב"ד גריידינג,

הוא קיבל חינוך תורני מובהק וחונך לאהבת ארץ ישראל. הרב קליגר השקיע מאמץ רב בלימודי העיון בש"ס ופוסקים. כתלמיד חכם מופלג, בעל ידע נרחב בחכמת ישראל ובשאר המקצועות, בעל קורא אומן ובקי בדקדוק, נואם מבריק וסופר בחסד, בעל הופעה מכובדת ומעורב עם הבריות, שנועד למלא את מקום אביו בריידינג. בשנת תרפ"ה (1925), עבר לקרקוב לכהן כמנהל בית הספר "תחכמוני" של המזרחי, וכמורה לתלמוד ופוסקים. הוא העמיד תלמידים רבים בני תורה בעלי השכלה כללית, המחונכים להגשמת חיי תורה וציון, והשפיע רבות על צביון בית הספר. הוא דאג לנוער המתבגר והיה מעורב בהקמת תנועת "השומר הדתי". בנאום הפתיחה בוועידה הראשונה של "השומר הדתי", הרצה הרב קליגר והדריך את הנוער לקראת הגשמה מלאה של תורה ומצוות, יראת שמים ודרך ארץ ומסירות לעם ולארץ ישראל.

הוא היה חבר בוועד הפועל של "המזרחי" בגליציה המערבית ושלזיה וחבר בוועד הקהילה בקרקוב. ועד הקהילה של קרקוב, שנוהל בידי המתבוללים והחרדים, מנע ממנו להתמנות כחבר ברבנות של העיר, בשל השתייכותו לתנועת המזרחי. אך הציבור בקרקוב ראה בו את אחד מחשובי הרבנים בעיר, יודעי תורה וחכמה מהנאמנים לציון, המייצג את צביונה האמיתי של העיר.

הוא היה אחד מטובי הדרשנים בעיר, והיה דרשן קבוע בבית המדרש המפואר של ר' מיכאל ציפרס ורב קבוע בבית המדרש "מזרחי" (ברחוב קוּפה 16). במשך שנים רבות היה דורש דרושים ברוח היהדות הדתית-לאומית בבתי כנסיות ובתי מדרשות בעירו, והיה הנואם הראשי בכל האסיפות של המזרחי. את דרשותיו העלה הרב משולם יששכר על הכתב והוציא אותם לאור בספר "מזון רוחני", שיצא לאור בקרקוב בשנת תרצ"ז (1937). הספר מסודר בארבע מערכות: א. מזמרת הארץ – בענייני "שבחה של ארץ ישראל וחיבתה, וכל הגדולות והנצורות, המתרחשות בה כעת". ב. מצוקי ארץ – על מעשה אבות העולם ושבטי ישורן. ג. גלות וגאולה – בנושאי הגלויות וחבלי הגאולה. ד. סגולת ישורן – בענייני הסגולות הנצחיות של עם ישראל, "שבשבילן זכינו להקרא עם סגולה, ושאסור לנו לצאת מן הגבולים, שהתותה ההשגחה בשבילנו".

שלושים וששה הדרשות בספר "מזון רוחני" מסודרים על סדר הפרשות בספרים בראשית ושמות, בסגנון הדומה לסגנונו של הרב עמיאל. הרב פרסם גם מאמרים ב"התור" וב"ההד" בחתימת "רב תחכמוני". הוא חיבר כתבים נוספים על שאר חומשי התורה ועל הש"ס, והתכוון להוציא אותם לאור.

במהלך מלחמת העולם השנייה, גורש לגטו בקרקוב, ומשם נשלח לעבוד בפרך בבית חרושת ללבנים של חמיו בגורליץ (גורליצה) שבגליציה המערבית. הרב נהרג עם רעייתו הרבנית אידל ב"ר אליעזר, ועם ילדיהם: ר' יצחק יהושע ומשפחתו, ירחמיאל אליעזר ומשפחתו, ומרים, ביום כ"ח באלול תש"ב. הי"ד.

רק אחת מבנותיהם, אסתר, שרדה. היא הייתה בפרוץ המלחמה אצל הסבא בגריידינג, וגורשה עם דודתה לרוסיה. לאחר המלחמה היא נישאה לרב יצחק אייזיק ליבס, מחבר שו"ת "בית אב"י", אב"ד ביטאם ורב בית כנסת גדול בניו יורק.

אביו של הרב משולם יששכר, הרב יוסף אב"ד גריידינג, ב"ר יצחק יהושע, עבר לפני התיבה בבית המדרש בקהילתו בתפילת שחרית בראש השנה ת"ש (1939). במהלך התפילה ירו הגרמנים לתוך בית הכנסת. הם תפסו את הרב יוסף, התעללו בו והשחיתו את זקנו. באלול תש"ב (1942) הוא נשלח לבלז'ץ ונהרג שם עקה"ש.

בין תלמידיו הרבים של הרב משולם יששכר היה שלום קרניאל (טרלר) הי"ד, חבר הקיבוץ כפר עציון שנלחם ונפל בהגנת שיירה שנסעה לכפר עציון ביום כ"ח בכסלו תש"ח (11.12.1947), שנודעה לימים בשם "שיירת העשרה".

מספר הצפיות במאמר: 71

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר יעצנו להוציא אורה הספר "יעיר אוזן", חמדה גנוזה שהיתה גנוזה לנו, תמה מן שוק הספרים והיה ליקר המציאות. ובכל לבי אתן לו לה' יתברך שמו שיר ושבח על אשר חנני דעה להיות נטפל לעושה מצוה ולהעמיד מטה גם מחידושי הנוגעים לדברי מרן ז"ל. והגם כי בושתי ונכלמתי להרים פני בגשתי אל הקודש פנימה להיותי חבור לטהרה לדברי גאון וקדוש ישראל מרן החיד"א ז"ל, כי יודע אני מך ערכי ושפל רוחי, אשר אין בי לא תורה ולא יראה, ומתיירא אני שלא אבוש בעולמא דין ובפרט בעלמא דאתי. אך יהיה לי לסניגור ולמליץ יושר דברי המדרש, מובא בפסקי תוספות דמנחות פרק כל הקרבנות, וזה לשונו: כשכתב עזרא התורה עשה נקודות ואמר אם יאמר משה למה נקדת יאמר הלא לא מחקתי. עד כאן. וכן בדל שפתי אצטדק גם אני ואומר הלא לא גרעתי, ואדרבה תמכתי יתדותי כי זכות תורת אמת של המחבר ז"ל יעמוד גם לי לטהר מחשבתי שתהא זכה צלולה וברורה לשם שמים וכדאיתא בבבא מציעא (דף פ"ה) מתניתא דמר מתנינא ואתסאי, כי זלעפה אחזתני בראותי דברי קדוש ישראל החתם סופר ז"ל בשו"ת שלו (באורח חיים סימן ר"ח) שכתב כל מחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות "נגד שמא אבד שמא", ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרי מימין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום "עת לעשות לה'", ואם איננו עושה לה', האיסור במקומו עומד. עד כאן דבריו הקדושים.

ועל פי זה יש לפרש כוונת הכתוב (סוף פרשת יתרו) "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", דהנה "מזבח" מורה על תורה הקדושה עיין עבודה זרה (נ"ב עמוד א), וכן יש לומר על פי מה דכתב בזוהר הקדוש (ויקהל דף רי"ש עמוד א) דלמה נקרא מזבח הפנימי בשם "מזבח", הלא אין שם זביחה כי אם הקטרת קטורת, אך משום הכי נקרא "מזבח", שזובח להמקטריגים וקליפות. והלא כן נמי היא התורה הקדושה מזבח ליצר הרע וכל החיצונים, כדאיתא בקידושין (ל' עמוד ב) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ. וזה יש לומר בכוונת הכתוב "ולא תעלה במעלות על מזבחי" ללמוד תורה בהתנשאות, "אשר לא תכלה ערותך עליו", למען לא תגלה חרפתך, כי יבואו מבקרי מומין ויזניחו דבריך. אי לזאת בזכות הבאתי אורה ספרא רבא דגברא רבא, באתי להסתופף ולהתלונן בצל תורת קדשו ז"ל, שיגן גם עלי ועל פרי מחשבותי שיהיו בלתי לה' לבדו, וכתפלת נעים זמירות ישראל (בתהלים כ"ז) אתחנן ואומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

ובעניי אמרתי לפרש זאת דאיתא בראשית חכמה (פרק ג' משער הענוה) דעיקר האדם שיקרא "אתה" הוא הנשמה, כי הגוף כלה ואבד, ואינו בעל קיום שיקרא "אתה". ואיתא באור החיים הקדוש (תצא כ"א י"א) דהגוף נקרא "בית", והנה באם האדם מכניע ומזכך גופו להתנהג בקדושה וטהרה, אזי יקרא "בית ה'", ואס לא חס ושלום, אזי הוא סתם בית או עוד בית טומאה ועבודה זרה, רחמנא ליצלן, כהכתוב "לא יהיה בך אל זר". וכן אפרש "להעביר גילולים מן הארץ", ד"הארץ" נקרא הגוף, כדאיתא בסנהדרין (צ"א עמוד ב'). וזה יש לומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", דתפלתי הוא מן ה', "שבתי" הוא הנשמה הקדושה, כמו שכתב הרב רבינו חיים הנ"ל שיהיה בבית ה' בגוף קדוש וטהור. וכן אמרתי בכוונת הכתוב (תהלים ק"ב) "תפלה לעני כי יעטף" על פי מה ששמעתי בשם ה"בני יששכר" לפרש "הגבל את ההר וקדשתו", דאם מגבילין אותיות "הר" יצא "קדוש", היינו סביב האותיות "הר", לקודם הה"א הוי אות ד' ואחר הה"א אות ו', קודם הרי"ש אות ק' ואחר הרי"ש אות שי"ן, וזהו "הגבל את ההר וקדשתו". ועל פי זה יש לומר "תפלה לעני כי יעטוף", שיוכל לעטוף אותיות "הר" לקדש עצמו בקדושת ה' יתברך. ויש לרמז כי "יעטוף" בגימטרייה "הר". וכן יעזרנו ה' על דבר כבוד שמו להכניע חומרינו ולעבדו עבודה שלימה תמה וברורה בקדושה וטהרה, ויקוים בנו המקרא "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". אמן סלה.

(מתוך הקדמת הרב יעקב ליפפא לספרו "תוספות יעקב" על הספר "יעיר אזן" לחיד"א)

דברים נחמדים ששמעתי מכבוד קדושת הגאון הצדיק אב בית דין קהילת קאטוב שליט"א.
אבות פרק ד' "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות. ודקדקו המפרשים שהיה לי לומר "כל המכבד התורה מכובד על הבריות, וכן המחלל" וכו' מאת רצו בתיבת "את" ותיבת "גופו". ואפשר לומר על פי פירוש רש"י בסנהדרין מ"ד ע"ב מעשה במוכס רשע שמת ובו ביום מת אדם בעיר. ובאו כל בני העיר ונתעסקו במיטתו וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מיטת המוכס אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המיטות וברחו, והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מיטת רבו וכשחזרו נתחלפה להם מיטתו של חכם בשל מוכס, והיה אותו תלמיד צועק ולא הואיל. וקרובי המוכס קברו את החכם, ונצטער בה אותו תלמיד מאד מה חטא גרם ליקבר זה בבזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה. נראה לו רבו בחלום ואמר לו "אל תצטער, בא ואראך בכבודי בגן עדן ואותו האיש בגיהנם. אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמיד חכם ולא מחיתי ולכך נענשתי, וזה פעם אחת הכין סעודה וכו'". נמצא מזה כי גופו של חכם נתחלל ונקבר בבזיון על ששמע דברים על תלמידי חכמים ולא מיחה. ולולא מיחה בידם, אזי גם גופו היה נתקבר בכבוד. ואיתא בפסחים כ"ב עמוד ב' "את" לרבות תלמידי חכמים. וזה אמר רבי יוסי כל המכבד "את" התורה, דהיינו תלמידי חכמים, שלא לשמוע לזולם ולשתוק, "גופו" מכובד על הבריות, אבל המחלל "את" התורה, "גופו" מחולל על הבריות כנ"ל ודו"ק.

(משכנות יעקב, שנה א, חוברת ג, עמ' סג)

מגילה ט"ז ע"ב, כי מרדכי היהודי כו' ורצוי לרוב אחיו, לרוב אחיו ולא כל אחין, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. והדבר מוקשה דמפני שעסק בהצלת נפשות של בית ישראל על ידי זה יפרשו ממנו סנהדרין.
ואפשר לומר דאיתא בסוטה (מ' ע"א) דר' אבהו דרש באגדתא ור' חייא בר אבא בשמעתא, ובשו"ת חות יאיר סי' קנ"ב שיער בזה משום דרבי אבהו היה גדול בי קיסר, כדאיתא בחגיגה (י"ד עמוד א) ובכתובות (י"ז ע"א) וכיוון שהיה טרוד בהשתדלות בי קיסר, לזאת לא העמיד בהלכות כשאר התנאים ודרכו היה יותר לדרוש באגדה.
וכזה יש לומר נמי במרדכי כי כעת בגודלו המלך, שוב לא הורשה לו הזמן להעמיק בהלכה כי בעת הדרוש פלפולו התלמודים לברר ההלכה אם כנים דברי הדורש ועל ידי כך נתברר ההלכה, לא כן ברבי אבהו לא היה אפשר להיות כל כך הויכוח ולסתור דבריו, דאיתא ביבמות (ס"ה ע"ב) יתיב רבי אבהו וקאמר משמיה דרבי יוחנן הלכה ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. איכא דאמרי רבי חייא בר אבא אמר ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. אמר רב פפא בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה, משום כבוד בי קיסר לא אמרו ליה ולא מידי. אלא למאן דאמר רבי חייא בר אבא אמרה, לימרו ליה לא אמר רבי יוחנן וכו'. עיין רש"י דחלקו ליה כבוד ולא רצו להכחישו. אם כן אפשר לומר דלהכי לא דרש בהלכה דכיון דלא יסתרו דבריו לא יבוא לידי בירור, ומובן דגם להשומעים לא היה ניחא להו לשמוע ממנו דברי הלכה, כיוון דלא יכלו לעסוק עמו כל כך במשא ומתן של הלכה, לכן דרש יותר באגדה. והכוונה הלז אפשר לומר נמי בזה דלהכי פירשו ממנו סנהדרין, כיוון שעתה לא יוכלו להתעסק עמו כל כך בלימוד התורה, כיוון דכעת כבוד בית קיסר נגע ביה, לכן פירשו ממנו.

(משכנות יעקב, שנה ב, חוברת ו, עמ' קמב)

---

הרב יעקב ליפפא אב"ד זאשרוב, התחתן ביום י"ז סיון תרפ"ט עם מרת שפרינצא, בת רבי ישראל דוד רוקח אב"ד דרוהוביטש (דראהביץ) – חתנו של רבי חיים יצחק ירוחם ובנו של רבי ישעיה שלום רוקח. הרבנית שפרינצא נפטרה כעבור שנתיים ביום כ' אב תרצ"א, לאחר לידת בתם בלומא יכט. גם לאחר פטירת רעייתו המשיך הרב יעקב ליפפא להתגורר אצל חותנו בדרוהוביטש, מחבר ספר "זכרון יעקב" והערות "תוספות יעקב" על ספר "עין זוכר – יעיר אזן" לחיד"א, ועורך כתב העת "משכנות יעקב" (בילגוריי ודרוהוביטש, תרצ"ב-תרצ"ג). כותבי ההסכמות לספריו העריכו אותו מאוד, כתלמיד חכם חריף ובקיא .

בהקדמתו לספר "יעיר אזן" עם "תוספות יעקב", כתב על חותנו ועל אשתו המנוחה: "הרב הגה"צ מוהר"ר ישראל דוד רוקח שליט"א… מצאתי ביתו בית נאמן לה' ולתורתו, וכאב את ב[ן] ירצה יחזקני ויתמכני יותר מכפי יכולתו לישב ולהגות בתורה ועבודה, ישלם ה' פעלו ומשכרתו תהיה שלימה להושע בישועה ורפאוה [צ"ל: ורפואה] שלימה ויגדל כל יו"ח בהרחבה גדולה לתורה ולתעודה… ולהבדל בין חל"ח [=חיים לחיים] הנני להזכיר למזכרת נצח את זוגתי הצדקית מרת 'שפרינצא ע"ה בת מוה"ר ישראל דוד' אשר נקטפה בדמי ימי' בעודה מאד צעירה ורכה בשנים והי' לה נפש תאוה למצות ה' ותאות הולכי קדומה מאסה בתכלית המיאוס, רצון בעלה עשתה עד למאוד, יחשוב לה ה' ימים תמימים במצות ונחלתה לעולם תהי' קשורה בצרור החיים ותנוח בשלום רב על משכבה א"ס [=אמן סלה]".

הרב יעקב ליפפא, ככל הנראה, נספה בשואה. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 115

* "הבה נתחכמה לו". הגלות הקשה ביותר תבוא עלינו בעת שאויבינו מבקשים להחכים אותנו, לעשותנו בני אדם נאורים…

* יצחק אבינו חרד פעמיים: פעם אחת כשהיה נעקד על גבי המזבח (במדרש רבה תולדות פרשה ס"ז: מחרדה שחרד על גבי המזבח), ופעם שנית כשנכנס עשו לחדרו אחרי שלקח יעקב את הברכות. נפעם השנית מדגיש הכתוב "חרדה גדולה". מה פשר הדגשה זו? ראה יצחק את צאצאיו זרע ישראל על מזבח ה', בשעה שנעקדים ומוסרים את חייהם על קידוש השם, מתוך שמסרבים להתכחש לאמונת אומן, מיד תקפתו חרדה לנוכח זה החזיון. אבל ידוע ידע כי סופם לעמוד כראוי בניסיונות האלה. ברם, כיון שבא עשו עליהם בעלילה, בטענות כלכליות, שהם רמאים וסחטנים וכיוצא בזה כדבר – שנאמר "ויעקבני זה פעמיים" -ומעמיד פני עשוק ונגזל, וקובע ממילא שהותר דמם של ישראל, דבר זה זעזע את יצחק עד כדי "חרדה גדולה עד מאד". מי יודע אם יוכלו לעמוד בניסיון הזה…

* מי האיש ראוי לעלות ולהתנחל בארץ ישראל? דבר זה נלמד מסדר ארבע פרשיות שבתפילין: "שמע", היינו קבלת עול מלכות שמים, "והיה אם שמוע", קבלת עול מצוות, "קדש", להתקדש ולהיות טהור, ורק לאחר מכן "והיה כי יביאך"…

* ארץ ישראל הוא העולם הבא של עולם הזה וכן העולם הזה של העולם הבא…

* "האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו" (שבת קי"ג ע"ב). עיין בפירוש רש"י שמבאר "מבשר אבותיו שמתו שם בגולה", והכוונה דכל מי שביכולתו לרכוש בית וקרקע בארץ ישראל ולהתפרנס שמה, ולמרות שהדבר בהישג ידו מעדיף לאכול עפרה של בבל, היינו לרכוש קניינים בחו"ל ולהישאר שמה, הרי זה כמי שאוכל בשר אבותיו. הלא האבות סבלו וחיו מעונים בגולה זו, היו נרדפים ומומתים על קידוש השם בפרעות ובטבח דמים ואיך מסוגל איש מיוצאי חלציהם לתרום גם את חלקו לפיתוח ושגשוג אדמת הגלות? אין זה אלא כאוכל בשר אבותיו הקדושים להנאתו…

* ציווה הקב"ה לנח ערב המבול לבנות תיבה. מה טעם לא ציווהו לנסוע לארץ ישראל כדי להינצל, כי שם לא ירד המבול? אלא בזמן שמציף מבול וזרם מים זדונים את העולם, אין זו הגינות להימלט על נפשו לארץ ישראל כדי להציל רק את עורו, אלא זוהי חובת איש צדיק שיוסיף לישב בגולה ולדאוג לעת כזאת שלא תיפסק שלשלת הזהב…

* צא ולמד מה בין מנהיגי עמנו למנהיגי אומות העולם. קח לדוגמא את החוקה בארץ מצרים: "כי חוק לכהנים מאת פרעה". העם כולו גווע ברעב, אין לחם לפי הטף, האנשים האומללים ברצון מוכרים את עצמם ואת אדמתם לעבדות ולמקנה לפרעה, הלא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. "רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה", כהני הדת היו בעלי חסינות מיוחדת, כי אין ברוח חלקם והאדמה יסודם, חלילה לפגוע בקודש קדשיהם. לעומת זאת, להבדיל, בכהני ישראל כתוב "לא יהיה לכהנים וגו' חלק ונחלה". אין להם מאומה בנכסים הארציים של העם בארצו, רק אישי ה' יהיו נחלתם, כי מנהיגינו הם ביסודם אנשי רוח…

משל למה הדבר דומה: לאדם שטיפס אל העלייה על גבי סולם, והחזיק בידו גפרור, קרא אליו חברו "אחוז היטב בגפרור כי נוטל אני את הסולם מתחתיך". כיוצא בזה יש בני אדם, כאלו המזייפים את רעיון ישוב ארץ ישראל, אשר מחזיקים בידם מכשיר קטן להפיץ כמה קווי אור קלושים. אבל מאחר שהם משמיטים מתחת לרגליהם את יסוד העמידה והקיום של ישראל, את התורה, מה ערך יש לגפרור זוטר אשר בידיהם…

על מכת ההתבוללות: במפרשים הקשו למה ציווה הקב"ה לישב בסוכת כדי לזכור את ענני הכבוד, ולא ציווה לעשות זכר לבאר ולירידת המן במדבר? ואפשר זוהי הסיבה, כי מן הבאר והמן שתו וניזונו גם אנשי ערב-רב, לא כן בענני הכבוד שפלטום – כמובא במדרש – וישבו תחתיהם רק זרע כשרי ישראל. לפיכך ראוי לייחד זכר מיוחד להם. כך גם המה נקראים "ענני כבוד", כי כבוד גדול הוא לישראל בעת ישכון העם לבדד, באיו שם תערובת של זרים. הענן שימש כ"גיטו" הישראלי בגלות המדבר…

* "משורר ששיער חייב מיתה" – אדם המסוגל לקום ולשורר תהלת ה' בקרב הארץ, אר אינו מנצל את סגולתו לכבוד שמים, אלא תחת לשורר הוא "שוער", ונועל את הפתחים – מתחייב בנפשו.

* איתא במדרש: "כשאמר קין 'השומר אחי אנכי". אמר לו הקב"ה: קרקפתא דלא מנח תפילין את". מה הקשר בין הדברים? ביום שילד יהודי מתחיל להניח תפילין, הריהו מצטרף לקהלת יעקב ונעשה חבר שווה זכויות וחובות בציבור הישראלי. נאמר במשה רבינו "ויגדל משה ויצא אל אחיו" – כיון שנעשה גדול, דהיינו שהגיע לגיל בר מצוה שמניחין בו תפילין, מיד הרגיש מחובתו לצאת אל אחיו ולראות בסבלותיהם, לראות במה יכול הוא לעזרם ולסעדם, כמסופר במדרש שהיה נותן כתף לזה ומושיט ידו לזה לסייעם במשא. הנחת תפילין קשורה, איפוא, בגיל המסמל את חובת העזרה ההדדית בקרב בני א-ל חי. התפילין משרישים חובה זו בתודעתו של החבר החדש שהצטרף כעת לקהיליה היהודית. אמור מעתה: כיוון שאמר קין "השומר אחי אנכי", גילה דעתו שאין הוא נושא בשום אחריות כלפי אחיו – סימן מובהק שאינו מניח תפילין.

(הרב יהושע בוימל הי"ד, שלשה דורות עמ' תא)

---

רדיפות היהודי במשך הדורות

ה"שה" סמל הרחמנות והחמלה, היה אליל מצרים – דחליל כלפי חוץ; ואילו ה"שור", סמל האכזריות, משמש לגויים דוגמא חיה במעלליהם: "כלחוך השור". שור אין הנאה להיזקו, תכונת שור לעקור כל צמח עם שרשי וכיו"ב. פרעת הרשע הוא שחידש מזמה לא נודעת, להעמיד פנים כרחמן וצדיק, ולעשות בהסתר כל תועבה – לחפות על כל דבר פשע באמתלאות. לדוגמא: (דבר ששמעתי מפי אדמו"ר מהר"מ שפירא מלובלין זצ"ל) כיוון שביקש לגזור על ילדי ישראל להשליכם היאורה, השתדל שהמבצע יעבור בשתיקה, ולכן נמנע מלפנות אל המוני העם בקריאה גלויה, אלא קרא לחיות, לשכרים שלו, כדי לצוות "אם בן הוא והמיתן אותו". והיה כי יזדעקו שגרירים של ממלכות ידידותיות למחות בו, יוכל פרעה בנקל להצטדק ולומר: "לא בי האשם. לא ממני יצתה הגזירה, מזימת הפקידים היא". גם אחר כך, בראותו שאין מחשבותיו מתקיימות, יצא בכרוז פומבי לכל עמו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". אבל הפרשנים המיוחדים לכוונותיו של המחוקק במצרים, ידעו היטב את הכוונה, כתרגומו: "בנין דיהודאי". שוב יוכל פרעה להישאר צדיק וישר כלפי חבר הלאומים. אין הוא אלא דורש מעמו שישליכו קרבנות לאלהיו, לנילוס, וכדרך שלא מיחו בשעתו על עבודת המולך ושאר פולחניה של עבודה זרה, כך אין שום עילה למחות בו עתה, כי אין מדרך המלכות להתערב באופני עבודת אלהיה של מדינה ומדינה. ואף אם למעשה צירף פרעה תרגום סודי לכרוז "כל הבן", המחיל את הגזירה על בני-ישראל לבדם, הרי כלפי חוץ הנהו מתורץ כדבעי. אם תתגלה לבסוף העובדה שהשליכו ליאור רק את ילדי היהודים – אשמת הפקידים המבצעים היא.

ברוח זו מתפרש הכתוב "ויקם מלך חדש על מצרים" – שנתחדשו גזירותיו (חז"ל). כלומר, מתחילה סבר פרעה, שאם רצונו לשאת חן בעיני לאומים אחרים ולהצטייר בעיניהם כמלך של חסד, שומה עלינו להעניק ליהודים שויוון-זכויות עם כל שאר האוכלוסין בארצו. עד שלבסוף חור ונמלך בדעתו, כי אין צורך בזה, הלא יכול הוא לנקוט בתכסיסים דיפלומטיים – כמו של דו פרצופים, להערים ולאחז את העיניים, להתנהג בפני ארצו כרשע עריץ ולהעמיד פנים כלפי העולם החיצוני כצדיק וישר… כשה תמים… משום כך, בשבא הקב"ה לגאול את עמו ישראל מגלות מצרים, ציווה עליהם לשחוט את ה"שה", כלומר, לטבוח אחת ולתמיד את אלהיהם המדומה של המצרים, את סמל הרחמים, שהיו מתעתעים בו את הבריות כל הימים, ובדרך זו מחפים על גודל רשעם ואכזריותם.

ובליל יציאתם מכור-הברזל, הכה ה' את המצרים ב"מכת בכורות", להודיע שהבכורים – דהיינו ראשי העם – המה אשמים בכל, לא הפקדים הזוטרים אשר רק ביצעו את הפקודות, כדברי ספר משלי: "מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים". המושל אינו כי אם מקשיב לרעה, אולם די בזה כדי שיהיו כל עושר רצונו מוציאים לפועל את המעשים הנפשעים ביותר.

(הרב יהושע בוימל הי"ד, שלשה דורות עמ' שצח)

מספר הצפיות במאמר: 118

וזאת יכול להיות רמז התקיעות, ונוכל להבין ע"פ משל, והגם שהמשל הוא מענין משל של כ"ק אא"מ זצוקל"ה שנמשכה ממשל של המגיד הגדול זצ"ל מ"מ נמשילה לפי מצבינו כדי שגם אנו נאחז בתורתם ובתפלתם.

היה מלך גדול שמלך על כמה מדינות קרובות ורחוקות, אבל מדינה אחת היתה ביניהם רחוקה מאד שאנשיה היו פראים וכל מה שנמצא היה עוד במצב הפראי. המאכלים גסים, המלבושים שקים וסמרטוטים, וכל מנהגיה ותהלוכותיה פראי היה, וכל תהלוכותה והנהגתה עם אנשיה היה מסוכן עד שמאנו כל השרים ללכת שמה להנהיג את המדינה. ויהי היום, הוא היום שימנה המלך את השרים על כל המדינות, נפקד מקום מדינה ההיא כי אין איש שיאות לקבל על שכמו נטל העבודה הזאת. אז אמר המלך לבנו, כולם שרים זרים הם לכן ממאנים הם בעבודה יתירה בשבילי. אבל אתה, באשר אתה בני אל תסרב לעשות זאת בשבילי ואל תעשה קרחה במלכותי ואל תאבד מדינה זו מחסרון מנהיג טוב. ענה בן המלך, שמח אני בעבודתי, יען כי למענך היא רק זאת אני מבקש מן המלך על כל פנים שתעזרני בכל שאבקשך ואף אם יהיה נחוץ לי לבקש אותך שתבא בעצמך אלי, גם כן תאות. ויבטיח לו המלך ככל אשר שאל, ובן המלך נסע שמה. הן אמת שבראשונה סבל הרבה מכל גסותיה של המדינה ממאכליה וכו' וכל תהלוכותיה, כי איך יערב לבן מלך שרגיל בתפנוקי המלך לאכול פת קיבר והמפונק שנתאמן עלי תולע איך ילבש שק וכדומה. אבל סוף כל סוף התרגל בהם, וינהג את המדינה הכבדה לטובת המלך. וכפעם בפעם שאל מאת המלך ככל אשר צריך לטובת הנהגת המדינה, והרבה פעמים כשהתקוממו בני המדינה נגדו או רק כשהתגעגע למלך כתב למלך שיבא אליו, ואז נכנעו כל שונאיו. אבל אורך זמן שהותו במדינה השכיחוהו מעט מעט את לשון המלך, והיה נאלץ לכתוב למלך בלשון מדינה זו שהתרגל בה, וזה הרע לו הרבה כי בני המדינה חפשו במכתביו ששלח למלך וקלקלו ומחקו שם כרצונם. וביותר הפריעו את ראיית הבן מלך עם אביו וכל הזמנים שיעד הבן מלך לאביו ובקשו שיבא מחקו. ואם נודעו שסוף כל סוף יבא המלך, אז ליום המוגבל סיבכו את הבן מלך במלחמות במקומות אחרים כדי שלא יתראה עם אביו. וכך עבר זמן זמנים והבן מלך את אביו לא ראה. והנה כאשר עבר זמן הרבה כזה שלא ראה הבן מלך את אביו ויתלקדו מאד געגועי הבן.

והנה כאשר עבר זמן הרבה כזה שלא ראה הבן מלך את אביו, ויתלקדו מאד געגועי הבן לאביו ימים הרבה לא אכל, את הנהגת המדינה כמעט עזב מגודל צערו, כי הוא לא ידע מה הם עושים במכתביו ולא ידע מה זה ועל מה זה כמה פעמים כבר ביקש לאביו שיבא ואינו שומר את הבטחתו. והציק לו הדבר, עד שנחלה מגודל צערו, אז נזכר בן המלך כי בין הדברים שנתן לו המלך צידה לדרך נתן לו גם פעמון סכנה (גגעוואלד גלאק) אשר אם ח"ו יהיה בסכנה גדולה לא יחכה עד שישלח מכתב למלך שיבא רק יפעם בזה וימהר המלך לבא. והנה האם יש סכנה גדולה מזו, כי האם אפשר לי לחכות עוד שלא אראה את אבי. ויקח את הפעמון הגדול ויפעם ונעשה רעש גדול בכל חצר המלך על סכנת בן המלך. והמלך מהר ויבא למקום בנו לשאלהו על הסכנה. אז בכה בן המלך את ששואלני על הסכנה האם יש יותר סכנה מזה שאתה נתרחק ממני. אתה יודע שירדתי למדינה רחוקה זו, רחוקה מגופי ורחוקה מתכונת נפשי, הכל בשבילך, וכל תקותי היתה שעוד אזכה להתראות אתך יותר מכפי ישבי בחצר המלך, שם לא הייתי בסכנה והיה די לי אם רק בימים טובים ראיתיך, אבל כאן תבוא אלי יותר פעמים תכופות, כי בכל רגע היו סכנה מרחפת עלי ראשי. והיה כדאי בעצמי לקבל עלי הסכנה, הכל כדי שאזכה להיות יותר קרוב אליך. ולסוף עזבתני זה כמה וכל ההענקה שאתה מעניק לי פה היא שאתה מצוה לבני המדינה שיכלכלוני, אבל האם באתי הנה לאכול, האם היה חסר לי בביתך מאכלי מלכים. כמה סבלתי בראשונה עד שהורגלתי לאכול את המאכלים הגסים, והכל למענך עשיתי, ולבסוף עזבתני, וכל אשרו ושכרו של בן מלך היא חתיכת פת. איך נפלתי משמים. ויבך בכי גדול, הן אמת שגופי מושחת מן מאכליהם וממלחמותיהם אבל לא מזה נחליתי, ולא על זה אני בוכה, רק על דא ודאי קא בכינא על שנתרחקת ממני.

אז סיפר המלך לבנו איך שכל מכתביו נשחתו באשר כי יודעים בני המדינה את תוכן מכתביו, כי בלשונם כתב, וכמה פעמים הייתי אצלך אף שלא מצאתי במכתבך שום בקשה שאבא, אבל גם אני מתגעגע אליך. אבל כשבאתי לא מצאתיך בביתך, לכן התחיל המלך לדבר עם בנו שוב בלשונו כדי שלא יבינו העומדים עליו ויתקשרו שוב כמקדם ויעדו זמנים שיתראו יחד באיזה אופן ומקום. והבן מלך שב לעבודתו שמח וטוב לב. ויהי כי ארכו לו שם הימים ויתרגל הבן מלך להשתכר מעט ולהרדם, ויקר מקרה שכשהיה המלך אצלו היה שכור נים ולא נים תיר ולא תיר, ואף שאמרו, כמדומני מהבעש"ט ז"ל, שיין קשה פחד מפיגו, ומאימת אביו עמד ודיבר עמו כיאות, אבל לא היה יכול לצמצם את רעיונו לדבר בלשון אביו, רק בלשון בני המדינה שהתרגל כבר, ושוב שמעו שונאיו את הזמנים שיעדו להתראות והתחילו שוב לשחק בו ולמשכהו למקומות אחרים ולסבכהו במלחמות בעתים הללו כדי שלא יתראה עם המלך.

הנמשל מובן מאליו המלך מלכי המלכים שלח את נשמות ישראל בבחינת בני בכורי ישראל לעולם הזה שהיא באמת מקום סכנה לנשמה וקבלנו זאת עלינו לטובתו ית' לעשות התגלות אלקות בארץ. והנה בראשונה היה התגלות אלקות, וכל עיקר עבודתינו היתה בחינת מחשבה שאין שום מלאך ומקטרג יודע מזה כנ"ל. וכפי שהמשכנו את אלקותו יתברך נמשך אלינו ולא היה יכול זר להתערב בתוכם, אבל מגודל שהייתנו פה שכחנו מעט מעט מעבודה בחינת אצילות וכל עיקר עבודתינו ותפלתנו היא בפה, לכן הרבה תפלות נפגמים והרבה ח"ו נופלים ביד הסטרא אחרא, אם אינם כהוגן ואף התפלה שזכתה לעלות יש עליה מקטרגים, והפריע הרבה ראייתנו עם אבינו. ואף כשד' בעצמו בא מגעגועו, כביכול, אלינו, אמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. האדם מסובך אז בדאגות וטרדות גשמיות אשר המקטריגים ושלוחי הע' שרים של מעלה מסבכים אותנו.

אבל באמתחותינו נמצא פעמון (געוואלד גלאק) הוא השופר שד' צוה לנו שבכל מלחמה ובכל צרה שלא תבא נתקע בשופר ונעשה רעש גדול בכל העולמות והמלך בעצמו בא אלינו ומתגלה אלינו.

(דרך המלך, ראש השנה תקפ"ו, רבי קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד האדמו"ר מפיאסצענא)

מספר הצפיות במאמר: 262

דרוש לתלמוד תורה אשר דרשתי בחברת תלמוד תורה שנת תרנ"ט בעיר אסטראלענקא.

בסוגיא דקידושין (דף כ"ט ע"ב) וברב אלפס שם… ויתבארו בענין זה כמה דנים מחודשים אשר חדשתי בעזרת ד' יתברך:

תנו רבנן האב חייב בבנו ללמדו תורה, מנלן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, והיכא דלא אגמריה אבוה מחויב איהו ליגמר נפשיה, דכתיב ולמדתם. עד כאן לשון הגמרא. ופירש רש"י ז"ל וזה לשונו: קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. עד כאן לשון רש"י ז"ל. איהי מנלן ולא מיחייבה דכתיב ולימדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבא למילף נפשה, דכתיב ולמדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו, מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו, אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. תנו רבנן, הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר אם בנו זריז ומוצלח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודם. עד כאן לשון הגמרא. ובשולחן ערוך פסקינן כרבי יהודה:

ובגמרא (דף ל' ע"א) איתא עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה וגמרא הלכות ואגדות. מיתיבי למדו מקרא אין מלמדו משנה, ואמר רבא מקרא זו תורה. פירש רש"י ז"ל, אין חובת בנו עליו אלא במקרא, מכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו. תורה, ולא נביאים וכתובים. עד כאן לשון רש"י. ומתרץ הגמרא כזבולון בן דן, ולא כזבולון בן דן, כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן, דאילו התם מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד. ופריך הגמרא ואבי אביו מי מיחייב, והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך, לומר לך שכל המלמד כו' תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. ומתרץ הגמרא, הוא דאמר כי האי תנא, דתניא ולמדתם אותם את בניכם, אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין, תלמוד לומר והודעתם לבניך ולבני בניך. אם כן מה תלמוד לומר בניכם ולא בנותיכם. אמר ר' יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת לפני ד' אל' בחורב. עד כאן לשון הגמרא:

והנה הרי"ף ז"ל הביא מימרא דר' יהושע בן לוי, וזה לשונו: כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת. עד כאן לשונו.

וקשה אמאי לא הביא כלשון הגמרא, כל המלמד את בן בנו וכו' והוא לא כתב רק על בנו.

ב' – קשה על האי מאן דאמר ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, מנא ליה האי דרש ולא את בנותיכם, דהא איצטריך לדרוש ולא בני בניכם.

ג' – קשה למאי איצטריך למימר בקושיה, ואמר רבא מקרא זו תורה, ופירש רש"י ז"ל ולא נביאים וכתובים. אפילו הוה מקרא כל תנ"ך, נמי קשה לרב יהודה אמר שמואל דאמר דצריך ללמדו מקרא משנה וכו' וברייתא קאמר אין מלמד משנה…

והנה נראה לעניות דעתי דעיקר לימוד לבניך ולא לבנותיך מקרא ושננתם, דאפילו בחנם ליכא חיוב על בנות, דאי מקרא ולמדתם הוה אמינא דוקא בשכר פטור, דליכא חיוב ללמד בנות בשכר, להכי איצטריך קרא ושננתם לבניך דאפילו בחנם נמי פטור. וקרא והודעתם לבניך ולבני בניך, ללמד דבן בנו קודם לבן חבירו. וחילוק יש דבנו חייב ללמדו אפילו בשכר, מקרא דולמדתם, ובן בנו אינו חייב לשכור לו מלמד, רק קודם לבן חבירו, ובנו אפילו בשכר קודם לבן חבירו אפילו בחנם. זה היא שיטת רש"י ז"ל דגמרא דלן לא דריש לבניך אלו תלמידים כדדריש בספרי, דאלו דריש לבניך אלו תלמידים לא ידעינן ולא לבנותיך, דאיצטריך לכתוב לשון לבניך כמו ויצאו בני הנביאים. רק גמרא דריש לבניך כמשמעו בניך ממש, על כן מדייק לבניך ולא לבנותיך.
ושיטת התוספות (דף ל"ד) שהבאתי לעיל סבירי דגמרא דילן נמי דריש ושננתם לבניך אלו תלמידים. לכן מביאים התוספות קרא והודעתם לבניך ולא לבנותיך, דאפילו בחנם נמי פטור, ואלו בשכר ידעינן מקרא ולמדתם וכו'…

נמצא למידין לפי שיטה זו להלכה דנוכל לדרוש דרשה דספרי לבניך אלו תלמידים, ולא יהא סתירה לגמרא דידן לבחנם אפילו לתלמידים מחויב, ודרש והודעתם לבניך ולבני בניך דאפילו אבי אביו מחויב היינו בשכר בבנו, ובבן בנו להקדים לבן חבירו. ובבנו דמחויב אפילו בשכר נלמד מקרא ולמדתם את בניכם, ומהאי קרא נלמוד ולא את בנותיכם. ובשכר בבנו מחויב ללמוד הכל, אפילו נביאים וכתובים, ולא כרבא דאמר מקרא זו תורה לבד ולא נביאים וכתובים, דדווקא קודם דאמר הגמרא הדרש לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש בתלמוד וכו', יוכל להיות ורק תורה לבד מחויב ללמד, אבל אחר כך דאמרינן לעולם ישליש אדם וכו', על כרחך בחנם מחויב ללמדו הכל, וממילא בשכר מחויב ללמוד כל התנ"ך כנ"ל…

ולפי זה ניחא דברי הרי"ף ז"ל, מה שהקשינו אמאי לא הביא כל המלמד את בן בנו תורה, רק המלמד את בן חבירו כאילו קבלה מהר סיני. לפי מה שפרשנו דעיקר קרא ולמדתם קאי על בשכר, נמצא דכל איש ואיש מישראל יכול לקיים מצות תלמוד תורה, אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו מחויב לשכור מלמד לבנו, על כן שפיר שייך כאילו קבלה מהר סיני, דקבלת התורה היתה כל ישראל ביחד. אבל בבן בנו, דאינו חייב ללמדו בשכר, רק מי שיכול ללמוד מחויב ללמדו בחנם, לא שייך כאלו קבלה מהר סיני, דמי שאין יכול ללמוד בעצמו אינו מחוייב ואינו שווה בכל ישראל כנ"ל:

ולפי זה קשה על טענות המלאכים שרצו לקבל את התורה, דהא כל טענתם היתה דרצו לקבל רק לימוד התורה, אבל לא המצות, דהא זאת ידעו דמצות אין יכולין לקיים, ועל כרחך רק לימוד התורה, דלימוד התורה מצוה בפני עצמו, כמאמר הגמרא נדרים (דף פ"א) דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשו, עד שפירשו ד' בעצמו, דכתיב ויאמר ד' על עזבם את תורתי וכו', שאין מברכין בתורה תחלה. ויעיין בחידושי אגדות שם:

והנה בחידושי חתם סופר נדרים פירש וזה לשונו, כשנדקדק בלשון "תורה לשמה" מהו לשון לשמה, ולא אמר לשם שמים, אלא שיש תורה לשם שמים, אך אין כוונתו אלא לקיים המצות ולידע הלכה לעשות המעשה, והתורה כזו אינה מגינה ומצלי אלא בעידנא דעסיק בה. אך באמת עיקר מצות עסק התורה היא מצוה בפני עצמה להגות בה יומם ולילה, לא לבד לידע המצוה. וזה הפירוש עוסק בתורה לשמה, לשם לימוד התורה, ובשעת החורבן לא עסקו על זה אופן, ובמה יודע זאת, אמר רב יהודה וכו' שלא ברכו בתורה תחלה, כדמסקינן פרק התכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצוה מברכין עליה ושאין עשיתה גמר מצוה אין מברכין עליה. והלימוד לשיטתם אינו גמר מצוה, על כן אין מברכין עליה. אבל אי מברך עליה, מודה שלימוד גופא מצוה בפני עצמה. ולשיטתם אין צריכין לברך ברכת התורה. עד כאן לשונו בקיצור ודברי פי חכם חן:

הרי דלימוד התורה היא מצוה בפני עצמה, ועל זה נתקן ברכת לעסוק בדברי תורה וברכת ונתן, דברכת לעסוק על לימוד התורה, וברכת אשר נתן על קיום המצות, ומסתמא המלאכים לא רצו לקבל רק לימוד התורה. והנה לפי מה שכתבתי דעיקר לימוד התורה היא בשכר, קשה איך רצו לקבל הלימוד. ואפשר לומר דסוברים כדעת התוספות נדרים (דף ל"ה) דלימוד התורה היא רק בחנם, ואמר לו ד' למשה רבינו שיחזיר להם תשובה, שאפילו לפי דבריהם שייך יותר התורה לתינוקת של בית רבן, כמאמר הגמרא כל כתבי, אין העולם מתקיים אלא בשביל תינוקת של בית רבן, אמר ליה רב פפא לרב יהודה דידי ודידך מאי, אמר ליה אין דומה הבל פה שיש בו חטא, להבל פה שאין בו חטא. וכמאמר הגמרא כל עיר שאין בה תינוקת של בית רבן מחרימין אותה, ואמרי מחריבין אותה, נמצא שעולם עומד דוקא על תינוקת של בית רבן:

ויעויין בספר מהר"ל מפראג בנתיבות עולם, וזה לשונו: כי הדבר שהוא התחלת התורה הוא יותר עיקר, דאם אין התחלה אין דבר, ולפיכך אם אין תינוקת של בית רבן שהיא התחלת התורה, דבר זה הוא חורבן התורה. וזה אמרם שם אמר רב כהנא לא חרבה ירושלים אלא על שביטלו בה תינוקת של בית רבן:

ובזה נראה לעניות דעתי לפרש הגמרא שלא ברכו בתורה שביטלו תינוקת של בית רבן שהוא התחלה לתורה. אמר לפניו רבנו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, שהוא גם כן אין בו חטא, הבל קדושה, אמר לו אחוז בכסא כבודי, הכוונה שיראה להם אשר בלימוד התורה יוכלו לעלות עד כסא כבוד יותר ממלאכים, שהצדיק יותר מעלה ממלאך.

היוצא לנו דעיקר לימוד התורה של קרא ולמדתם על בשכר, ובזה שייך כל ישראל אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו:

ועל פי זה ניחא המדרש פרשת תרומה, וזה לשונו: ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם, יש בו כסף שנאמר אמרות ד' אמרות טהורות כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר הנחמדים מזהב. יש לך אדם שלוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אכל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים, שנאמר שלחיך פרדס רמונים וכו' ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר ד' לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמו, שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך וכו'.
כוונת המדרש שהוקשה לו איך שייך הלשון ויקחו לי תרומה, הווא ליה לכתוב ויתנו לי תרומה. אלא שהקב"ה ואורייתא וישראל חד הוא. דנוטריקין של ישראל ראשי תבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה, ורצה הקב"ה שיהיה לכל ישראל חלק בתורה, ואין השכינה שורה אלא על ששים ריבוא, ונמכר עם התורה. וכוונת המדרש יש בו זהב שדות וכרמים אפילו למי שיש בו זהב שדות וכרמים שייך בלימוד התורה, אפילו שאינו יכול ללמוד בעצמו, יש לו גם כן חלק בתורה שנותן שכר לחברת תלמוד תורה, ואז איכא השראות שכינה על כל ישראל. כן נראה לעניות דעתי בעזרת ד' יתברך:

(הדרשה מובאת כאן עם דילוגים. לדרשה כולה ראה מנחת ש"י מאת הרב שלמה ירמיהו גרינברג)

מספר הצפיות במאמר: 3484