המצוה לזכות את הרבים להוכיחם מוטלת על כל אחד ואחד מישראל / הרב אליהו רייך הי”ד

מעלת המוכיח

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.

הנה כאן הבן שואל מאביו והתלמיד מרבו לאמור חמשה מי יודע, מי יעלה לנו השמימה וישמיענה מה זה ועל מה זה אמר הלל חמשה דברים הללו אשר לא ראי זה כראי זה בפעם אחת ובנשימה אחת. ואמרתי אני בלבי לכה נא אנסה את כחי לעשות דבק טוב ולחבר חמשה מאמרים הללו, אולי יצליח ה’ דרכי בזכות הורי ומורי אשר בארץ המה, ואת אשר ישים ה’ בפי אותו אשמור לדבר.

ואשא משלי ואומר, הנה מצינו בפרשת נגעים בנגעי בתים, כי הוא זה – ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית – ופירש רש”י אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע וודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. עד כאן. והיא משנה ערוכה במסכת נגעים פרק י”ב משנה ה’, וזה לשונה כיצד ראיית הבית, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור לאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית. ועיין בתוי”ט שמתמיה מה זה ועל מה זה אמרה התורה הקדושה ככה שאפילו אם הבעל הבית הוא תלמיד חכם ויודע שהוא נגע צריך להמתין עד שיבוא הכהן ורק על פיו יצא מן הבית. ומצינו שם טעמים מטעמים שונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

ואני אמרה בחפזי טעם חדש, ולדעתי לשבח הוא, תודה לאל יתברך, הלא ידוע מה שאמר הנביא מלאכי (סימן ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא. ודרשו חכמינו ז”ל אם הרב דומה למלאך ה’ צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו. כלומר, רק אז ראוי והגון האיש לעמוד בראש העם ללמדם ולהורות החוקים והתורות, ולהוכיחם על כל דבר פשע, אם הוא נקי כפים ובר לבב, והוא ממש גדול מאחיו בכל מילי הן בתורה הן בחכמה הן בדעת הן בתבונה בצדקה וישרות וכהנה וכהנה, שלם מכל צד, שלם בגופו, שלם בממונו ושלם בתורתו, עד שאי אפשר לשום אדם להראות עליו באצבע יהירה ולאמור עליו אפילו כי הוא זה. ובהיות שאין שום אדם שבעולם נולד שלם, אלא אדרבה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, רק שנתן לו הקב”ה הכח והממשלה לעלות מעלה מעלה על סולם המעלות והשלימות עד השליבה העליונה. וכבר אמרו חכמינו ז”ל התקוששו וקוששו, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. על כן כדי לתן להכהן המוכיח בעם יד ומקום להשלים את עצמו, והוא יהיה אחד ואין שני בעדתו, אמרת התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם אינו רשאי לומר נגע נראה לי בבית, אלא שצריך להמתין עד שיבוא הכהן והכהן מוכרח לומר לו דברי כבושין דברים המיישבין על הלב, כמה שמצינו בילקוט פרשת מצורע שאמר לו הכהן, בני אין הנגעים באין אלא על לשון הרע על גסות הרוח וכו’. ואם לא יעמוד הכהן ברום המעלות ובהר השלימות, האיך ירהיב בנפשו עוז להוכיח תלמידי חכמים אשר קטנם עבה ממתנו, על כן אמרה התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם צריך להמתין עד שיבוא הכהן לשמוע ממנו דברי מוסר, וממילא החכם עיניו בראשו יתאמץ וישתדל להיות אחד המיוחד שבעם, והגדול שבאחיו הן בדברים הנוגעים בממון הן בדברים הנוגעים בגוף והן בדברים הנוגעים בנשמה.

וכמה גדולים דברי חכמינו ז”ל אשר אמרו בדרך מליצה, כל המזכה את הרבים, שרוצה לזכות את חבריו ללמדם מוסר השכל ולהוכיחם דבר בעתו מה טוב, אין חטא בא על ידו, אינש כזה צריך להישמר ולהיזהר שלא תבוא תקלה חטא ועוון על ידו, למען לא יאמרו לו טול קורה מבין עיניך, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, אמנם אף שמצד זה יש להתמנות כזה מותר ויתרון בצע וכשרון, שישתדל ויתאמץ להשלים את עצמו ולעלות על גפי מרומי קרת, למלאות את מקומו במלוא מובן המלה, אבל מצד אחר חסרון יש בו, היינו ונפש בעמיו כי תחטא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, שהחיוב מוטל עליו להוכיח את בני עדתו, פעם ברכות ופעם בקשות, ואם לא עשה כן, ומשפטים בל ידעום, הקולר תלוי בצאורו, דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו ועתיד ליתן את הדין, עד שנתקיים בו דברי מושלי משלות טובי חטא וזיגוד מינגד, שילא חטא ויוחנא משתלמא.

ובאמת אנו רואים כמה וכמה תלמידי חכמים אנשי צורה היושבים בערי הפרזות, עיר פרוצה אין חומה, ואנשי עירה דור פרוץ מרובה על העומד, שמשימים יד לפיהם בעוד רשעים לנגדם בלי להוכיחם ולהכות על קדקדם בשבט פיהם, כי בדור הזה ישבחו צדיק כזה אשר מתהלך בתומו לעצמו ואין מקנא בזולתו להתחרחר עמו, ואמרו רבנן בטעמא, או משום ששנואים ומשוקצים הם בעיניהם לאמור הלא כבר אמר דוד המלך עליו השלום אל ממחר במרעים אל תקנא בעושי עולה, ועוד זאת התפרדו כל פועלי עון, והעולה על כולם – הלא משנאך ה’ אשנא וכו’ – אני אלך לדרכי אשר בו יפגעני מלאכי אלקים, והם ילכו לדרכם, דרכי שאול ואבדון. או משום שאומרים למה לי להוכיחם הלא דברי יפרחו באויר וישובו אלי ריקם, דבפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און לא ישמעו לדבר ה’ ולא ירדו דברי מוסר לחדרי בטניהם, כי טח עיניהם מראות האמת מהשכיל לבותם, אלא כל השומע יצחק לי, ועל זאת נאמר מלה בסלע שתיקה בתרין. או משום שחשקה נפשם הטהורה בתורה הקדושה ואמור יאמר העבד ה’ מתי אעשה גם אנכי לביתי אם אשים עיני תמיד על תהלוכת יושבי עירי לקום עם מרעים ולהתיצב עם פועלי און, הלא האדם קרוב אצל עצמו ואם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי.

אמנם בזה הדרך לא ישכון אור לישרים, ואין זו המסילה העולה בית אל, מצד ב’ טעמים. טעם ראשון דמצות תוכחה מצוה כוללית היא ומוטלת על כל אחד ואחד מישראל, כאשר אמרה התורה הקדושה הוכיח מוכיח את עמיתך. ועוד זאת שעל ידי זה ינצל האדם מחטוא, כאשר הזכרנו למעלה, דכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, דברים כמשמען משום דזכות הרבים תלוי בו. ועוד זאת שעל ידי שהוא משתדל לזכות את הרבים ימנע את עצמו לילך בדרך עקלקלות ולהתיצב על דרך לא טוב, ורעה ימאס כמובן, וכבר אמרה התורה הקדושה לא תשנא את אחיך בלבבך, לאמור טמא הוא פגול הוא, ומה לי ולו, הרבה חברותא עושה והרבה ילדות עושה וגם המקום והעסק והטרדה שאדם טרוד בה גורם עונות וחטאים כמה פעמים, ועוד זאת רתיחת דמן של איזה אנשים מונעים אותם כמה פעמים לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, כאשר המליץ דוד המלך עליו השלום בעד עצמו לאמור הן בעון חוללה ובחטא יחמתני אמי. ובר מן דין אף אם לא ישמע עכשיו לדבריך בכל זאת לעת מצוא זו מיתה יהרהר בלבו ותשובה יחשוב על משכבו ערש דוי, כאשר פירש הדמ”א דברי הקרא – והזרתם את בני מטומאתם – הוכיח תוכיח את בני המטמאים את גופם ונפשם, ואף אם כעת לא ישמע לדבריך, בכל זאת – ולא ימותו בטומאתם – שוב ישוב אל ה’ קודם פרידתו ולא ימות ברשעתו. ומה שתאמר שכל אדם קרוב אצל עצמו, ולאחר שתהיה זכה ושלם מכל צד, אז תפנה אל חבריך לזכותם, ישתקע הדבר ולא ישמע, דשמא לא תפנה, דלא ידע האדם את עתו ומי יודע אם לעת כזאת לא הגעת כבר למלכות מלך מלכי המלכים הקב”ה ובמתים חפשי.

וזאת אשר דיבר לנו הלל אבינו, וכך היה אומר אל תפרוש מן הצבור, לישב בד בבד, להשלים את עצמך, ולשמור רק את נפשך שלא תשכח חלילה דבר אחד ממה שראו עיניך בש”ס ופוסקים, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ועל חבריך אל תשגיח. חלילה לך מעשות כדבר הזה, דידוע תדע ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ורק המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. על כן אל תתעלם מאבידת אחיך, אלא עזוב תעזוב עמו, לזכותו ולהדריכו בדרך ישרה. ואף אם ראה ראית שתי ראיות, ושתים רעות עושה לחטוא בכפלים ולעבור עבירות חבילות חבילות, רע לשמים ורע לבריות, בכל זאת אל תשנאהו לומר שקץ הוא תיעוב הוא, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, דמי יודע מי הוא הגרמא בניזקין אם אבותיו אשר לא בטחו באלקי צורם ולא גדלוהו על ברכי היראה, או חסרון הבטחון וכדומה, על כן אל תשקצהו ואל תתעבהו לומר חרס הוא. ואם יאמר לך יצרך הרע מה לך לבטל זמנך בדברי תוכחה, את מי תורה דעה ואת מי תבין שמועה, הלא דבריך יפרחו באויר ולא יעשו רושם, אלא תהיה כמטיל זרע על עצים ואבנים, לזאת אמר הלל ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שבודאי לא ישמעו לדבריך שסופו להשמע אף אם לעת כזאת לא יהי אוזן שומעת תוכחת חיים אבל בסופו כשיבוא אחריתו ויום פקודתו יהרהר תשובה בלבו, ולא ימות בטומאתו. וכנגד מה שתאמר שלאחר שתהיה אתה שלם ויפה מכל צד ויתלהב לבך ברשפי שלהבת אהבת הבורא, אז תפנה גם אל חבריך לזכותם, כנגד זה אמר הלל ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, דכצל ימינו עלי ארץ, ולא ידע האדם בשכבו ובקומו, אלא בבוקר אומר מי יתן ערב ובערב אומר מי יתן בוקר, על כן בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ואם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא והבן.

(פרחי אזב, פרק שני משנה ה, נ)


הרב אליהו רייך נולד בסאבאטישט בשנת תר”ל (1870) לאביו הרב בנימין זאב רייך. תלמיד הרב דוד פרנקפורטר דיין בסאבאטישט והעלישויא, רבי יהודה גרינוולד אב”ד סאטמר, בסאבאטישט ובאניהאד, אחר כך תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה”שבט סופר”. חתן הרב מנחם אליעזר שוורץ, ואביו של הרב בנימין זאב רייך אב”ד זשאמבאקרעט מתלמידי ה”דעת סופר”.
משנת תרס”ד (1904) דיין ומגיד מישרים בטירנוי. מחבר ספר משאת בנימין (ח”א, ח”ב, ח”ג, ח”ד, ח”ה. תרס”ח-תרע”ד) על התורה ושו”ת, ופרחי אזב על מסכת אבות ושו”ת. כתב גם ב”המאסף” שנה י”ז (תרע”ב) חוברת ג סימן לז, ב”וילקט יוסף”, שנה י”ח (תרע”ו) סימן מ”ה, שם שנה ה (תרס”ז) סימן ס, סימן קט”ו ומאמר לאחר סימן קפ”ח, ובפני הנשר שנה ח’ (ת”ש) סימן סח וצח. מכתבו לרב יוסף צבי דושינסקי הובא בספר “בית יוסף להבה – תולדות מהרי”ץ” עמ’ שיח. 
למעלה מ-80% מיהודי טרנוי גורשו למחנות ההשמדה במהלך 1942, ורוב הנשארים גורשו לשם ב- 09.1944. ע”פ “החתם סופר ותלמידיו” הרב אליהו רייך נספה בשואה, ככל הנראה בתשרי תש”ה (1944).

מקורות: החתם סופר ותלמידיו, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה עמ’ 405-406, ויקיפדיה, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 6

כשעושים תשובה, עולים מיד לדרגות גבוהות / רבי משה (משה’ניו) פרידמן הי”ד, ועדות עליו מאת הדיין הרב לייב לנגפוס הי”ד

תמונת רבי משה פרידמן הי"ד

איתא בזוהר הקדוש דכשבני ישראל עושים תשובה, באים בשעתא חדא למדרגות גבוהות וגדולות…

ובזה מבואר הפסוק, זה השער לה’ צדיקים יבואו בו (תהלים קיח,כ). דהנה אמרו חז”ל (שבת קד.) דלכך יש לאות ה’ רווח למעלה, לרמז שבעל עבירה, כשחוזר בו משאיר לו ה’ יתברך פתח ושער שיוכל להכנס בו, ומקבל אותו בתשובה.

וזה הפירוש: זה השער [ה-שער] לה’, היינו שה-ה’ מרמז על תשובה, ואז כשעושים תשובה, מיד צדיקים יבואו בו. דכשעושים תשובה עולים מיד למדריגות גבוהות ונהיים בבחינת צדיקים ודו”ק.

וזה הפירוש בפסוק: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו’ (ויקרא יד,ג), היינו דתיכף ומיד ביום טהרתו, כשעושה תשובה, מיד – והובא אל הכהן, מביאים אותו מן השמים לדרגת כהן, עובד ה’ בשלימות וזוכה למדריגות גבוהות וכנ”ל.

אך על כל פנים כתיב אחר כך בפסוק: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו’ (יד,ג), היינו שיש לו לטהר ולקדש עצמו, להמשיך בדרגות שיש לו בעבודת ה’. וכמו שגם בני ישראל שיצאו ממצרים, והיו אז בדרגות גבוהות, בכל אופן הוצרכו שבעה שבועות לספור עד שזכו לדרגה שיוכלו לקבל את התורה, הכי נמי בבחינה זו, אחד שעושה תשובה וכנ”ל ע”כ.

(שו”ת דרכי משה, חלק אמרי קודש, הובא בתורת החסידות ח”א עמ’ 88).


רבי משה (שכונה בשם החיבה “ר’ משה’ניו”) פרידמן הי”ד מבויאן-קראקא בן רבי שלום יוסף, שהיה נכדו של ר’ ישראל מרוז’ין, נולד בפורים תרמ”א (1881) בהוסאטין שבאוקראינה.

התייתם מאביו כשהיה בן שנתיים וגדל אצל סבו, רבי מרדכי שרגא, האדמו”ר מהוסאטין, ואחר כך אצל דודו האדמו”ר רבי ישראל. בהיותו בן עשרים, בשנת תרס”א (1901), התחתן עם מרת מרים, בת רבי מנחם נחום מבויאן-צ’רנוביץ, נכדת האדמו”ר מבויאן, ועבר לגור בבויאן. שם המשיך לעמול בתורה והתפרסם כלמדן וחסיד הבקי בכל מקצועות התורה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו לווינה, שם פגש בין הגולים ברבנים ואדמו”רים רבים.  בשנת תרע”ח (1918) נפטר האדמו”ר מבויאן, ורבי משה מונה לאדמו”ר מבויאן תחתיו.

מלבד גדולתו בתורת הנגלה והנסתר, בדייקנות, בשקידה ובלמדנות, בפסיקת הלכה וביראת שמים, היה האדמו”ר בקי בהוויות העולם העוסק בצורכי ציבור. הוא מונה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ונמנה על מנהיגי יהדות פולין.

בסוף קיץ תרפ”ה (1925) עבר לקרקוב והיה בה לדמות מרכזית. הוא נודע בשם האדמו”ר מבויאן-קראקא. הופעתו החיצונית הייתה מרשימה, ודיבורו היה תמיד בנחת ומלווה בחיוך. רבים מהחסידים, מהלמדנים ומהמחנכים, ומכלל הציבור, נהנו מפסיקותיו, מהנהגותיו ומעצתו.

בשנת תרצ”ד (1933), לאחר פטירתו ראש ישיבת חכמי לובלין, רבי יהודה מאיר שפירא, מונה האדמו”ר מבויאן-קראקא לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.

בתחילת הכיבוש הנאצי שהה האדמו”ר בקרקוב ובחורף תש”א (1940) ברח לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו, לנהל “שולחנות” ולענות לשאלות קשות ומסובכות שהזמן גרמן.

בחודש סיוון תש”ב (1942) התחילו האקציות בגטו. הרבי הצליח להתאשפז בבית חולים מתוך הנחה ששם בטוח יותר, ולאחר זמן חזר לביתו וקיים שם תפילה במניין מצומצם. בערב ראש השנה הצליח להתפלל במניין בעליית הגג, למרות אקציה נוספת שנערכה באותה עת. ב-א’ בכסלו תש”ג (10.11.1942) נאלץ הרב לעזוב את ביתו ולהתחבא בבית אחד מחסידיו. בינתיים נעשו מאמצים רבים לחלצו מתחת ידי הנאצים.

ב-ב’ אלול תש”ג (2.9.1943) נערכה האקציה האחרונה בטרנוב. בתחילה החליט הרבי לא להגיע למקום הריכוז אלא לחזור להתחבא בבונקר, אך משום מה שינה את דעתו והלך עם כולם למקום הריכוז. לאחר שאחד מאנשי היודנרט ניסה ללא הצלחה להוציאו מהקבוצה המיועדת להשמדה, נלקחו הרבי והרבנית, יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת לאושוויץ בקרונות צפופים ומלאים סיד.

יש הטוענים שהרבי נספה במהלך הנסיעה ברכבת סמוך לבוכניה. ויש עדויות על כך שהרבי הגיע לאושוויץ בג’ באלול. וכך כתב איש ה”זונדר קומנדו” באושוויץ, הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון הרב אריה יהודה ליב לנגפוס הי”ד, ברשימות שנמצאו לאחר השואה:

כשהתפשט יחד עם כולם נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתופסו בדש בגדו פנה אליו בגרמנית: אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל, עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו, בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם, דמנו השפוך מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח עד אשר חמתו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם.

דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה: “שמע ישראל”, ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים.

(“מגילת אושביץ” בר מרק הוצאת עם-עובד תל-אביב תשל”ח. בסתר רעם  הוצאת מוסד הרב קוק עמוד 412).

ר’ משה-ניו כתב תשובות רבות כמענה לשאלות רבני הדור. לפני שנשלח הרבי להשמדה הוא קבר את כתביו במרתף ביתו, אבל הם לעולם לא נמצאו. רבים מכתביו, שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו, נשלחו ללונדון, אך נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו, חידושיו ודברי תורתו שרדו ויצאו לאור בשו”ת “דעת משה” (ירושלים, תש”ז ותשמ”ד).

מקורות: אתר זכור, ויקיפדיה, תורת החסידות ח”א עמ’ 87, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’ 224, “דעת משה” – בהקדמה ובפרק על תולדות.

עוד ראה: גטו טראנוב – באתר האנציקלופדיה של הגטאות.


תמונת הרב לייב לנגפוס הי"דהרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי”ד למד בישיבות בוורשה. הוא היה חתן של הרב במקוב-מזובצקי ואחרי פטירתו היה לרב ואב”ד שם. במהלך השואה גורש הרב מגטו מקוב-מזוביצקי לאושוויץ ואולץ להתייצב בזונדר-קומדו בתפקיד של הכנת שער הנשים שנגזז למשלוח לגרמניה.

בליל הושענא רבה תש”ה (7.10.1944) פתחו אנשי הזונדר קומנדו היהודים במרד. במהלך המרד ופיצוץ המשרפות בחומר נפץ מוברח, שפעל ללא מנגנון השהיה, נהרג הרב לנגפוס הי”ד. זמן קצר לאחר המרד, הופסקו משלוחים חדשים של יהודים לבירקנאו. בהמשך, פורק המחנה ותושביו הוגלו ל”צעדת המוות”.

החל משנת תש”ג ועד לשנת תש”ה, לקראת המרד, כתב הרב יומן וחתם בו בראשי התיבות איר”א (אריה יהודה “רגל ארוכה”). יומנו הוא אחת התעודות החשובות ביותר על אשר התרחש באושוויץ-בירקנאו ועל תולדות השואה בכלל. היומן היה טמון באדמה ליד משרפה מספר  ונמצא בשנת תשי”ב. וחלקים ממנו שמורים עד היום במוזיאון אושוויץ הנמצא במחנה עצמו, ועיקרו נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהיומן כבר לא ניתן לקריאה ורק התרגום לפולנית השתמר. יומנו של הדיין לנגפוס הי”ד נדפס בחוברת “בלעטער פאר גשיכטע” (וורשה, תשי”ד) עמ’ 100-107, תחת הכותרת ” אין גרויל פון רציחה -אשוויענשימער כראניק פון אומבאקאנטן מחבר”.

בסתיו תשל”א מצאו עוד מסמך בתוך צנצנת זכוכית שאף הוא נשאר מהרב לנגפוס הי”ד המתאר את הגרוש מגטו מקוב- מזוביצקי בחשוון תש”ג.

מקורות: פורום חדרי חרדים, גטו מקוב מזובייצקי – באתר האנציקלופדיה של הגטאות, ועוד.

ראה תולדותיו (באנגלית) באתרים: Amerika pink, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 49

תומכי רבנים: חלק ו – בתהליך טהרת המצורע ותשובתו לומד המיטהר על גודל מעלת הכהן והרב / הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד

יונים

 על זה אמרה תורה זאת תהיה תורת המצורע, שכל ענין המצורע בעבור המוציא שם רע, ייקח מזה תורה ולמוד גדול לכל ימי חייו, גם לימי טהרתו יישאר לו זכרונו לדוד ודור ולא יזוז ממנו לעולם. ומפרש הכתוב יען כי והובא אל הכהן, כי נגעים היא מעניינים המובאים אל הכהן, כי נצרך לזה עיון רב וטורח גדול. ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, כי בכל פעם הכהן יצא חוץ לשלוש מחנות ויטריח את עצמו מאוד, ואז יראה הכהן כי על ידי זה נרפא נגע הצרעת מין הצרוע, כי מעתה נגע המוציא שם רע נרפא ממנו ולבבו יבין ושב ורפא לו בראותו כי גם הכהן לא טמן ידו בצלחת כי אם יגע הרבה בתורה ויודע לשחות בעמקי ים התלמוד, להבין ולהורות בנגעים ואהלות ושאלות חמורות, ושיטות עמוקות שבהן, אשר לא בנקל להשיגן, ואז יכיר עוותתו, כי אך לחנם התמרמר עליו. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים וכו’, ובזה הורה לנו למוד גדול, שכמו שהשני צפרים היו מתחלה שניהם שווים וכל אחת מהם יכולה להישחט, ובכל זאת עשתה יד השגיחה העליונה שאחת נשחטת והשנית נטבלה בדם חברתה בשביל הזאת מצורע ושילחה לחפשי על פני השדה, ומזה ייקחו מוסר המוציא שם רע על התלמיד חכם ועינו רעה במה שמוטל עליו לפרנסו, כי הלא תראה ששניהם היה ילדים צפרים, טהורים עומדים בחדר אחד והיו שניכם עלולים להיות רבנים ולהקריב חלב ודם על ד’ ותורתו ולחיות חיי צער ויגון, אשר זה מרומז לשחוט בכלי חרס על מים חיים, בשביל התורה שהיא חיים לעולם אך חיי צער בעולם הזה. אך השגחה העליונה הבדיל ביניכם כי התלמיד חכם פירש לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ללמוד תורה ולהמית את עצמו באהלו של תורה, ואתה בחרת לך לשוט בעולם ההבל בשעה שהוא עוסק בתורה ועמל ויגע בה אתה התענגת על רוב טוב במסחר ומשא ומתן, הוא נדר שינה מעיניו לשים לילות כימים להגות בתורת ד’ ואתה שחקת בקלפים בחברת עילוזים, הוא כתת רגליו מישיבה לישיבה לבקש דבר ד’ וישן על ספסל בית המדרש בלא כח, ואתה הלכת לקרקיסאות ולטאטריות של עכו”ם לשמח אלי גיל כעמים בסוד משחקות. ואחר כך כאשר הוא נעשה תלמיד חכם גדול בתורה ואך אינו בקי בטוב העולם ולא ידע בצורתי דזוזא ואיך מרויחין אותו, כי לא ידע שום עסק זולת התורה, ואתה אחרי אשר התענגת על רוב טוב וגם מנוסה בכמה עסקים טובים ונעשית עושר גדול, עוד תרע עינך באחיך התלמיד חכם אשר נשחט אל כלי חרס על מים חיים, זו התורה,  והמית את עצמו על קדושתה ואתה עוד יש לך לב להטבל בדמו, לשפך עליו בוז וקלון ולדבר עליו לשון הרע ולהשלח על פני השדה, וזאת לא תעלה על לבך כי אך בזכות דמו שנשפך על מים חיים אתה שולחת על פני השדה, כי לו נשפך הדם טרם נתן אל הכלי, כי אז גם השנית תמות, כמבואר בתורת כהנים, ועל ידי אשר יזה הכהן שבע פעמים על המוציא שם רע,  ישים זאת אל לבו ויתרשם עליו היטב זה הרעיון, כי שבע פעמים הם תמיד דיי לשים לב כידוע מספר הזוהר הקדוש סוד ז’ הזאות פנימיות. וגם האזוב  והעץ ארז מרמזים לזה ששניכם הם ביד ד’ ומי שהגביה אותך לארז ואותו השפיל לעפר יכול להיות באמת להיפך, כי התלמיד חכם נמשל לארז בלבנון ואתה הוא האזוב המושפל לעפר, ואך על ידי הקשור והחבור יחד העץ ארז והאזוב בשני התולעת, על ידי זה יתרפא המצורע מצרעתו, עם הארץ לא יצור את התלמיד חכם, והתלמיד חכם לא ימסור דינו לשמים, אך יהיה שלום ואחדות ביניהם ושב ורפא לו.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

מספר הצפיות במאמר: 20

טהרת בנות ישראל / הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי”ד

תמונת הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי"ד

לקראת שבת פרשת תזריע מצורע, בה מובא מצוות טהרת בנות ישראל, מובאים כאן דרשות הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי”ד בעניין, עם הקדמה על תפקיד הדרשה וחשיבותה:

עת לעשות לד׳

ישנן דרשות שלא נועדו לחדש חדושים, להביע הגיוני לב סתם או ליישב איזה מדרש פליאה, אלא נדרשו לצורך השעה, כשיש הכרח לחזק את בדק בית ישראל ולעמוד בפרץ, כגון: לשמור על טהרת המשפחה; לכבות את דלקת חלול השבת שבערה בכל פנות הבית (כסגירת החניות בזמן) או להפיח רוח חיים בעצמות היבשות, לעוררן לתחית התורה ולתמוך ביד בחורי ישראל לומדי תורה ועוד כהנה. ובכגון דא אמרו חכמינו ז״ל ״עת לעשות לד׳ הפרו תורתך״, אם תדרוש תהי׳ הדרשה מכוונת כלפי העם והמליצות והפלפולים יהיו כעין טפל.- או ״הפרו תורתך עת לעשות לד׳״, כלומר: כעת שהשעה צריכה לכך, שתטיף לעם על חזוק היהדות – אל יהא הטפל כעיקר בעיניך, ולא יהיו החדושים והדרושים אלא כאמצעי למטרה הגבוהה והנעלה. והנה אעתיק בכאן תמצית הרעיונות וקטעי הדרשות שהבעתי בכמה וכמה בתי כנסיות בורשה. אבל לא אעתיק את הדרושים בפרוטרוט-כאמור למעלה ״הפרו תורתיך״… וכל רב או מטיף אם יבא לידו אחד מהדברים המובאים ילביש את הרעיון במאמרים כרצונו…

ה. על תקון מקואות מודרניות וכשרות ועל טהרת בנות ישראל.

עומדים אנו עכשו ומצפים בחרדת קדש לבוא הימים הנוראים. החזן יתחיל במהרה באמירת פיוטים וסליחות המעוררים אותנו לחפש דרכינו, עוד מעט ומפי כל אחד תשתפך התפלה: ״הנשמה לך והגוף פעלך – חוסה על עמלך; הנשמה לך והגוף שלך – ד׳ עשה למען שמך״. אבל נחפשה דברינו ונחקרה, האמת בפינו ש״הגוף שלך״? היכל נוכל ליחס את גופינו המזוהמים שלא טבלו במי המקוה אל ד׳? ״כטומאת נדה היתה לפני״ צווה הנביא, מה נדה זו, שגדולה טומאתה שהיא אב הטומאה – מכל מקום תפסו בה קדושין-הוא יהא-בהויתה יהא – וענין הקדש חל עליה – אף אנו, כנסת ישראל, צריכים היינו, למרות גופינו הטמאים טומאות חמורות וקלות, להתיחס אל הקב״ה, יען כי ״הנשמה לך״ וקדושה אלקית מסתתרת בגופינו שאינה פוקעת מהם ומתנוצצת בקרבנו לעתים. אבל גדולה מעלתה של נדה עלינו, שרצונה ותשוקתה לטהר את עצמה תמיד ואין טומאתה אלא זמנית ולזאת לא נפקו הימנה קדושי הבעל וגופה בקדושיה עומד. אבל אנו, שכמה וכמה שנים לא עלתה לנו לחשוב מחשבת טהרה, שגופינו לא טבלו במקוה כשרה ובנינו אינם בקיאים בטומאה וטהרה ובנותינו אפשר לקרא להן ״בנות ישראל (לא כותים) נדות מעריסתן״ – איככה נוכל להעיז ולהגיד: ״הגוף שלך״?  איככה נוכל להעיז ולבקש: ״טהרנו-כמה שכתוב: כי ביום הזה יכפר עליכם ויטהר אתכם וכו׳״ – בעת שאין אנו מעלים על דעתנו לתקן את עצמינו ולהטהר מן הטומאות הבוקעות ועולות מגופינו, כל שכן לטהר את נשמותינו. הלב דואב למראה ההרס הפורע בישראל. שמדי שנה בשנה נוספים עלינו כמה וכמה ילדים שאמותיהם לא טבלו בנדתם. עון זה הוא בכלל עברות שבין אדם לחברו, שהאם חוטאת לבנה הקטן, שאינו נמצא עדיין ברשותו בקטנותו, שיטהר את עצמו מטומאת נדתה. מקובל בידינו מפי האגדה, כי ״בכ״ה באלול נברא העולם וכו׳״ (פרקי דרבי אלעזר) ולא נברא העולם בזוהמתו זו שאנו רואים היום, אלא בטהרה וזך ולא הספיקו עוד בני אדם לקלקל את הבריאה. גם כל שיח הלזה טרם יצמח והיה אור גדול שולט בעולם. ״ראה שאין העולם כדאי ־ וגנזו לעתיד לבוא״. ובכל שנה ושנה בחדש אלול עומדים אנו לפני שנה חדשה, לפני תחלת הבריאה, לפני ״היום הרת עולם״, שכל היצירה צריכה להוולד מחדש בקדושה ובטהרה, מבלי שתשתרש בה הרעה והטומאה. ולא לחנם מבקשים אנו מהקב״ה שיגן עלינו מפני רוחות הטומאה. לבל נטבע בתהום הזוהמא, שיחדש אותנו כיצורים חדשים בעולם החדש, העומד עדיין בטהרתו, ושנוכל להגיד בפה מלא: ״הנשמה לך והגוף שלך, שהגוף שלך כמו הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל.

ו. לתמוך בכסף ליסוד מקואות מודרניות וכשרות

“מה מקוה מטהרת את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל”. (מסכת יומא). ״עברות, שבין אדם למלים יוהכ״פ מכפר: עברות, שבין אדם לחברו אין יוהכ״פ מכפר״. אבל יש עברות שבין אדם למקום ומכל מקום נקראות הן בין אדם לחברו. למשל: תפלה, שהיא נשמעת בצבור יותר מביחיד. אם יש עשרה מתפללין והקדים אחד ורץ לשוק ונתפרדו על ידי זה המנין או המזומן, לכאורה זוהי עברה בין אדם למקום, אבל לאמתו של דבר חטא הבורח מחבריו עברה, שבין אדם לחברו. אבל גדולה עוד עברה זו, בשעה שהיחיד מכשיל ברשעתו את הכלל ומעכב אותו, שיעמוד ברעתו ובטומאתו. כגון: מקוה, שיש בה מ׳ סאה מכוונות, וטבלו בה שנים או הרבה אגשים בבת אחת המה טהורים, ובזה אחר זה – הראשון טהור וכלם טמאים. צא וראה כמה גדול כח הטהרה, שמטהר את כולם בבת אחת. ואם נמצא רק אחד מהם, שהי׳ כועס על חברו וקפץ בראש – הרי נשארו כולם טמאים בגללו ואינם יכולים עוד להטהר בזה אחר זה. ״ומה מקוה מטהרת את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל״ – את כל ישראל כשהם יחד ולא כשעברה שבין אדם לחברו חוצצת ביניהם, שאין הקב״ה מטהר ואין יוה״כ מכפר. יחיד זה היה יכול להטהר ביחד עם הכלל, אבל ברשעתו לא זכר אלא את טובת עצמו ומנע טובה מן הכלל – ועל כנון זה אין לו כפרה. בנגוד לזה דרש רבי עקיבא אמנם ״חייך קודמין לחיי חברך – אבל לא נאמרו הדברים אלא בשעה, שאין יכולת ששניהם ינצלו, שעליו לבחור בין חיי עצמו לבין חיי חברו. אבל האנכיות שבאדם נוטה תמיד אחרי הדברים ״חייך קודמין לחיי חברך״ ומביאה אותו לידי הרגל שיחטא תמיד לחברו אפילו בשעה שיכול להטיב לו. אם יש צורך בכסף לבנין מקוה הצריכה לטהר את כולם בבת אחת אסור לו ליחיד להמנע ולהתחמק מהענין, ואף על פי שלכאורה אין זו אלא עברה שבין אדם למקום – אבל לתוכו של דבר זהו חטא לכלל, עבירה שבין אדם לחברו – ועל זו דרש רבי עקיבא ״שאין יום הכיפורים מרצה״.

(כל המצוה. הרב יחיאל מאיר בלומנפלד)

הרב יחיאל מאיר ב”ר יעקב שמואל בלומנפלד נולד בפולין בתרנ”ג, 1892. נסמך לרבנות ע”י הגאון ר’ שמואל עגל בעמח”ס “שות מהר”ש”. בימי מלחמת העולם הראשונה ברח לרוסיה, שם שימש ברבנות בערים שונות ובהם נאחיצ’וואן ורוסטוב, והיה מקורב לאדמו”ר מליובאוויץ. את זכרונותיו כתב הרב יחיאל מאיר בלומנפלד בחיבור בשם “מעט מזכרונותי“, שפורסם בתוך ספרו “כל המצוה, ספר על תרי”ג מצות ובאור להשקפת הרמב”ם בהלכותיו”. וכן כתב את הספר “גאולים” (מאמרים בדבר אופני בנינה של ארץ-ישראל בענינים תורניים ובשאלות הזמן. וורשה תרצ”ה). והסכמה לספר מאמר מרדכי. אחרי המלחמה חזר לוורשה, ושם השתתף בהקמת ישיבת “תומכי תמימים” של חב”ד. הרב בלומנפלד היה מסור בכל לבבו ונפשו לרעיון יישוב א”י והחזיק בדעה שיהודי פולין צריכים לעלות ברבבותיהם לארץ ישראל. היה פעיל בתנועת המזרחי, ובתרפ”ג, 1923, נתמנה לרב בבית המדרש לרבנים “תחכמוני” שנוסד על ידי המזרחי. בא’ בשבט תרח”ץ, נאם בכנס יבנה בשם “כנסת הרבנים המזרחיים”. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, והיה חבר במפעל “עזרת הרבנים” שהוקם ליד הקהילה היהודית שם. עבד ב”שופ” לנעליים, עם הרב פרומר מקוזי’גלוב, והאדמו”ר קלמן קלונימוס שפירא מפיאסצ’נה.  נספה בגטו ורשה ביום הכיפורים תש”ג, 1942. (ע”פ רבנים שנספו בשואה ועוד) הרב יחיאל מאיר פרסם את מאמריו גם בכתבי עת ובהם: המאסף התורני פלפולי עמק הלכה, בקובץ הרבני ירושלים שבעריכתו (חוברת א, חוברת ב-ג), בירחון סיני בעריכת הרב יהודה ליב הכהן פישמן (מיימון), יודישע שטימע (7.7.1939 ,23, עמ’ 3, מאמר “פיקוח נפש”) ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 30