קטגוריה: גאולה ובניין הארץ

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר יעצנו להוציא אורה הספר "יעיר אוזן", חמדה גנוזה שהיתה גנוזה לנו, תמה מן שוק הספרים והיה ליקר המציאות. ובכל לבי אתן לו לה' יתברך שמו שיר ושבח על אשר חנני דעה להיות נטפל לעושה מצוה ולהעמיד מטה גם מחידושי הנוגעים לדברי מרן ז"ל. והגם כי בושתי ונכלמתי להרים פני בגשתי אל הקודש פנימה להיותי חבור לטהרה לדברי גאון וקדוש ישראל מרן החיד"א ז"ל, כי יודע אני מך ערכי ושפל רוחי, אשר אין בי לא תורה ולא יראה, ומתיירא אני שלא אבוש בעולמא דין ובפרט בעלמא דאתי. אך יהיה לי לסניגור ולמליץ יושר דברי המדרש, מובא בפסקי תוספות דמנחות פרק כל הקרבנות, וזה לשונו: כשכתב עזרא התורה עשה נקודות ואמר אם יאמר משה למה נקדת יאמר הלא לא מחקתי. עד כאן. וכן בדל שפתי אצטדק גם אני ואומר הלא לא גרעתי, ואדרבה תמכתי יתדותי כי זכות תורת אמת של המחבר ז"ל יעמוד גם לי לטהר מחשבתי שתהא זכה צלולה וברורה לשם שמים וכדאיתא בבבא מציעא (דף פ"ה) מתניתא דמר מתנינא ואתסאי, כי זלעפה אחזתני בראותי דברי קדוש ישראל החתם סופר ז"ל בשו"ת שלו (באורח חיים סימן ר"ח) שכתב כל מחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות "נגד שמא אבד שמא", ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרי מימין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום "עת לעשות לה'", ואם איננו עושה לה', האיסור במקומו עומד. עד כאן דבריו הקדושים.

ועל פי זה יש לפרש כוונת הכתוב (סוף פרשת יתרו) "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", דהנה "מזבח" מורה על תורה הקדושה עיין עבודה זרה (נ"ב עמוד א), וכן יש לומר על פי מה דכתב בזוהר הקדוש (ויקהל דף רי"ש עמוד א) דלמה נקרא מזבח הפנימי בשם "מזבח", הלא אין שם זביחה כי אם הקטרת קטורת, אך משום הכי נקרא "מזבח", שזובח להמקטריגים וקליפות. והלא כן נמי היא התורה הקדושה מזבח ליצר הרע וכל החיצונים, כדאיתא בקידושין (ל' עמוד ב) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ. וזה יש לומר בכוונת הכתוב "ולא תעלה במעלות על מזבחי" ללמוד תורה בהתנשאות, "אשר לא תכלה ערותך עליו", למען לא תגלה חרפתך, כי יבואו מבקרי מומין ויזניחו דבריך. אי לזאת בזכות הבאתי אורה ספרא רבא דגברא רבא, באתי להסתופף ולהתלונן בצל תורת קדשו ז"ל, שיגן גם עלי ועל פרי מחשבותי שיהיו בלתי לה' לבדו, וכתפלת נעים זמירות ישראל (בתהלים כ"ז) אתחנן ואומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

ובעניי אמרתי לפרש זאת דאיתא בראשית חכמה (פרק ג' משער הענוה) דעיקר האדם שיקרא "אתה" הוא הנשמה, כי הגוף כלה ואבד, ואינו בעל קיום שיקרא "אתה". ואיתא באור החיים הקדוש (תצא כ"א י"א) דהגוף נקרא "בית", והנה באם האדם מכניע ומזכך גופו להתנהג בקדושה וטהרה, אזי יקרא "בית ה'", ואס לא חס ושלום, אזי הוא סתם בית או עוד בית טומאה ועבודה זרה, רחמנא ליצלן, כהכתוב "לא יהיה בך אל זר". וכן אפרש "להעביר גילולים מן הארץ", ד"הארץ" נקרא הגוף, כדאיתא בסנהדרין (צ"א עמוד ב'). וזה יש לומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", דתפלתי הוא מן ה', "שבתי" הוא הנשמה הקדושה, כמו שכתב הרב רבינו חיים הנ"ל שיהיה בבית ה' בגוף קדוש וטהור. וכן אמרתי בכוונת הכתוב (תהלים ק"ב) "תפלה לעני כי יעטף" על פי מה ששמעתי בשם ה"בני יששכר" לפרש "הגבל את ההר וקדשתו", דאם מגבילין אותיות "הר" יצא "קדוש", היינו סביב האותיות "הר", לקודם הה"א הוי אות ד' ואחר הה"א אות ו', קודם הרי"ש אות ק' ואחר הרי"ש אות שי"ן, וזהו "הגבל את ההר וקדשתו". ועל פי זה יש לומר "תפלה לעני כי יעטוף", שיוכל לעטוף אותיות "הר" לקדש עצמו בקדושת ה' יתברך. ויש לרמז כי "יעטוף" בגימטרייה "הר". וכן יעזרנו ה' על דבר כבוד שמו להכניע חומרינו ולעבדו עבודה שלימה תמה וברורה בקדושה וטהרה, ויקוים בנו המקרא "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". אמן סלה.

(מתוך הקדמת הרב יעקב ליפפא לספרו "תוספות יעקב" על הספר "יעיר אזן" לחיד"א)

דברים נחמדים ששמעתי מכבוד קדושת הגאון הצדיק אב בית דין קהילת קאטוב שליט"א.
אבות פרק ד' "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות. ודקדקו המפרשים שהיה לי לומר "כל המכבד התורה מכובד על הבריות, וכן המחלל" וכו' מאת רצו בתיבת "את" ותיבת "גופו". ואפשר לומר על פי פירוש רש"י בסנהדרין מ"ד ע"ב מעשה במוכס רשע שמת ובו ביום מת אדם בעיר. ובאו כל בני העיר ונתעסקו במיטתו וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מיטת המוכס אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המיטות וברחו, והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מיטת רבו וכשחזרו נתחלפה להם מיטתו של חכם בשל מוכס, והיה אותו תלמיד צועק ולא הואיל. וקרובי המוכס קברו את החכם, ונצטער בה אותו תלמיד מאד מה חטא גרם ליקבר זה בבזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה. נראה לו רבו בחלום ואמר לו "אל תצטער, בא ואראך בכבודי בגן עדן ואותו האיש בגיהנם. אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמיד חכם ולא מחיתי ולכך נענשתי, וזה פעם אחת הכין סעודה וכו'". נמצא מזה כי גופו של חכם נתחלל ונקבר בבזיון על ששמע דברים על תלמידי חכמים ולא מיחה. ולולא מיחה בידם, אזי גם גופו היה נתקבר בכבוד. ואיתא בפסחים כ"ב עמוד ב' "את" לרבות תלמידי חכמים. וזה אמר רבי יוסי כל המכבד "את" התורה, דהיינו תלמידי חכמים, שלא לשמוע לזולם ולשתוק, "גופו" מכובד על הבריות, אבל המחלל "את" התורה, "גופו" מחולל על הבריות כנ"ל ודו"ק.

(משכנות יעקב, שנה א, חוברת ג, עמ' סג)

מגילה ט"ז ע"ב, כי מרדכי היהודי כו' ורצוי לרוב אחיו, לרוב אחיו ולא כל אחין, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. והדבר מוקשה דמפני שעסק בהצלת נפשות של בית ישראל על ידי זה יפרשו ממנו סנהדרין.
ואפשר לומר דאיתא בסוטה (מ' ע"א) דר' אבהו דרש באגדתא ור' חייא בר אבא בשמעתא, ובשו"ת חות יאיר סי' קנ"ב שיער בזה משום דרבי אבהו היה גדול בי קיסר, כדאיתא בחגיגה (י"ד עמוד א) ובכתובות (י"ז ע"א) וכיוון שהיה טרוד בהשתדלות בי קיסר, לזאת לא העמיד בהלכות כשאר התנאים ודרכו היה יותר לדרוש באגדה.
וכזה יש לומר נמי במרדכי כי כעת בגודלו המלך, שוב לא הורשה לו הזמן להעמיק בהלכה כי בעת הדרוש פלפולו התלמודים לברר ההלכה אם כנים דברי הדורש ועל ידי כך נתברר ההלכה, לא כן ברבי אבהו לא היה אפשר להיות כל כך הויכוח ולסתור דבריו, דאיתא ביבמות (ס"ה ע"ב) יתיב רבי אבהו וקאמר משמיה דרבי יוחנן הלכה ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. איכא דאמרי רבי חייא בר אבא אמר ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. אמר רב פפא בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה, משום כבוד בי קיסר לא אמרו ליה ולא מידי. אלא למאן דאמר רבי חייא בר אבא אמרה, לימרו ליה לא אמר רבי יוחנן וכו'. עיין רש"י דחלקו ליה כבוד ולא רצו להכחישו. אם כן אפשר לומר דלהכי לא דרש בהלכה דכיון דלא יסתרו דבריו לא יבוא לידי בירור, ומובן דגם להשומעים לא היה ניחא להו לשמוע ממנו דברי הלכה, כיוון דלא יכלו לעסוק עמו כל כך במשא ומתן של הלכה, לכן דרש יותר באגדה. והכוונה הלז אפשר לומר נמי בזה דלהכי פירשו ממנו סנהדרין, כיוון שעתה לא יוכלו להתעסק עמו כל כך בלימוד התורה, כיוון דכעת כבוד בית קיסר נגע ביה, לכן פירשו ממנו.

(משכנות יעקב, שנה ב, חוברת ו, עמ' קמב)

---

הרב יעקב ליפפא אב"ד זאשרוב, התחתן ביום י"ז סיון תרפ"ט עם מרת שפרינצא, בת רבי ישראל דוד רוקח אב"ד דרוהוביטש (דראהביץ) – חתנו של רבי חיים יצחק ירוחם ובנו של רבי ישעיה שלום רוקח. הרבנית שפרינצא נפטרה כעבור שנתיים ביום כ' אב תרצ"א, לאחר לידת בתם בלומא יכט. גם לאחר פטירת רעייתו המשיך הרב יעקב ליפפא להתגורר אצל חותנו בדרוהוביטש, מחבר ספר "זכרון יעקב" והערות "תוספות יעקב" על ספר "עין זוכר – יעיר אזן" לחיד"א, ועורך כתב העת "משכנות יעקב" (בילגוריי ודרוהוביטש, תרצ"ב-תרצ"ג). כותבי ההסכמות לספריו העריכו אותו מאוד, כתלמיד חכם חריף ובקיא .

בהקדמתו לספר "יעיר אזן" עם "תוספות יעקב", כתב על חותנו ועל אשתו המנוחה: "הרב הגה"צ מוהר"ר ישראל דוד רוקח שליט"א… מצאתי ביתו בית נאמן לה' ולתורתו, וכאב את ב[ן] ירצה יחזקני ויתמכני יותר מכפי יכולתו לישב ולהגות בתורה ועבודה, ישלם ה' פעלו ומשכרתו תהיה שלימה להושע בישועה ורפאוה [צ"ל: ורפואה] שלימה ויגדל כל יו"ח בהרחבה גדולה לתורה ולתעודה… ולהבדל בין חל"ח [=חיים לחיים] הנני להזכיר למזכרת נצח את זוגתי הצדקית מרת 'שפרינצא ע"ה בת מוה"ר ישראל דוד' אשר נקטפה בדמי ימי' בעודה מאד צעירה ורכה בשנים והי' לה נפש תאוה למצות ה' ותאות הולכי קדומה מאסה בתכלית המיאוס, רצון בעלה עשתה עד למאוד, יחשוב לה ה' ימים תמימים במצות ונחלתה לעולם תהי' קשורה בצרור החיים ותנוח בשלום רב על משכבה א"ס [=אמן סלה]".

הרב יעקב ליפפא, ככל הנראה, נספה בשואה. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 115

ועתה באתי להשיב על הטענה השנייה מהמתנגדים לעליית ארץ ישראל וישובה היות שאומרים, שגאולה העתידה תהיה בדרך נסי, אין לנו לעשות שום פעולה בדרך טבעי לזה וטוב לישראל לסבול אורך הגלות, שאין לנו להשען רק על אבינו שבשמים כמו שנ"ל לעיל בריש דברינו.
הנה הדעת מכרעת כי שני הדרכים הנ"ל דרך נסי או דרך טבעי הם דרכי ה' ואין להחליט לא לכאן ולא לכאן כי הלא אם נראה מראש צורים בנוי העתיק יומין הלזה נמצא ששני הדרכים כבר היו לעולמים בדורות אשר לפנינו, שהרי גאולת מצרים שהיתה על ידי משה רבינו עליו השלום, היתה בדרך הראשון בנסים ונפלאות גדולות ועצומות וגאולת בבל ע"י עזרא הסופר, היתה חבויה בערפלי הטבע על פי פקודת מלך כורש ורצון העמים, אשר נתנו ידם לעזור לעולי בבל ככתוב בספר עזרא (א, י) "וכל סביבותיהם חזקו בידיהם בכלי כסף בזהב ברכוש ובבהמה ובמגדנות לבד על כל המתנדב" (ויש ללמוד לכאורה מזה שזה אינו בכלל האיסור קבלת צדקה מאחרים אינם יהודים המבואר ביורה דעה סי' רנ"ד, עיין שם ברמ"א סעיף ב' ובשו"ת אבני צדק חלק אורח חיים סי' יד, ובשו"ת זכרון יודא חלק אורח חיים סי' נ"ו נ"ז) הרי לפנינו גם דרך השני לגאולה ובנין בית במהלך טבעי, ואם כן איפוא ידענו, כי השני דרכים המה דרכי ה' הישרים. ואל יהיה דרך השני קל בעינינו, כי מלבד שכתוב ומפורש בחגי (ג,ט) "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מהראשון" כלומר, בית המקדש שנבנה על ידי עזרא הסופר עליו השלום, עוד מצינו בש"ס מפורש במסכת יומא (ט ע"ב) על הקרא בשיר השירים (ח,ט) "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז"; אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו (עיין בשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה סי' ר"א מה שכתב בעניין) עכשיו שעליתם כדלתות (שער שיש בו דלתות פותח אחד וחברו סוגר, כך עליתם לחצאין רש"י) נמשלתם כארז שהרקב שולט בו, וכתב שם המהרש"א בח"א, שהיו צריכים חומה בירושלים, מפני שלא עלו כלם והיו בה אנשים מעט להשמר מפני אויבים ואם היו עולים כלם היתה הנבואה נשארת אצלם ועכשיו שלא היתה עלייה כללית נסתלקה הנבואה מהם. עיין שם. ויותר מפליא מה שאיתא שיר השירים רבה ע"ז בפסוק הנ"ל וזה לשון המדרש: "אם חומה היא אלו ישראל עלו חומה (כולם) מן הגולה לא חרב בית המקדש פעם שנייה". עד כאן לשון המדרש, רק כי לא עלו רק מ"ב אלף ג' מאות וששים ככתוב בספר עזרא (ב,סד). בוודאי גם אז נמצאו בעמנו דעות מתנגדות לגאולה כזו ולכן מאנו לזוז ממקומם עד שיעשה השם נפלאות בארץ. וראה מה שכתוב בסידור בית יוסף אצל תפלת אמת ויציב, וזה לשונו: "כתב בסה"י, שמעתי שזה השבח של אמת ויציב שלחו בני הגולה שהיו רחוקים מירושלים ולא היו בבבל ושלח עזרא אחריהם ולא רצו לעלות באמרם, שיהיו עתידין להגלות פעם אחרת ובית המקדש עתיד להחרב, טוב לנו לעמוד במקומנו ונעבוד את ה' – וכדי שלא יחזיקו אותם באנשי רשעים חלילה, כתבו להם זה השבח הגדול". עכ"ל. ובאמת נהפוך היה, כי הם גרמו לחורבן, במה שלא עלו כמו כמו שנ"ל בשם המדרש. (וידוע מגדולי ישראל (עיין בספר ש"ץ ח"א דף צ"ח) שאמרו על גזירת תתנ"ו שנהרגו צדיקי עליו לאלפים, שגזר דינם היה בחטא שלא רצו אבותינו לעלות לבית שני בימי עזרא) כאשר בימינו אלא לא כל הדעות שוות, ויש מימינים ומשמאילים, וכל אחד ואחד כוונתו לשמים, לכן לא יפול לבנו אם ימצאו בקרבנו עוד הרבה דעות המואסים בדרך השני, דרך טבעי, אשר דרך חול יקראו לו ויבחרו בדרך הראשון, אשר דרך הקודש יקראו למו, כי אלמלי היה הדבר תלוי בדעותנו או בבחירתנו – כולנו היינו מסכימים לזה, כי בוודאי גדול ונעלה בערכו.
והאמת אגיד ולא אכחד, שגם מש"ס מבואר לכאורה, שהדרך שנגאלו בו בימי עזרא היתה במעלה פחותה לעומת הגאולה הראשונה, שהיתה במעלה עליונה בנסים ובנפלאות וביד רמה, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ד' ע"ב) כתיב (שמות טו,טז) "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית", עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה, מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון (לבוא ביד רמה, רש"י) אלא שגרם החטא (ולא הלכו אלא ברשות כורש, רש"י). ע"כ. הנראה בעליל מזה, שגאולת עזרא היתה במעלה פחותה נגד דרך הגאולה הראשונה.
אמנם ראיתי להעיר, על מה שיתעורר כל מעיין, דרש"י ז"ל כאן לא פירש מה היה חטאם, רק במסכת סוטה (דף ל"ו ע"א) כתב: "אלא שגרם חטאם של ישראל בימי בית ראשון ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות וכו'". עכ"ל. לפי עניות דעתי פירושו של רש"י ז"ל בזה נפלא, וכי בעבור שחטאו בבית ראשון יענשו לדור דורות? אחרי דרישות וחקירות רבות מצאתי בהגהת יעב"ץ ז"ל על הש"ס שם שהעיר גם כן על זה, ופירש שלא כדברי רש"י, ורצה לומר שהחטא היה באותו דור עצמו שנשאו נשים נכריות. עד כאן. הנה אספקופה הנדרסת אני תחת כפות רגליהם הקדושים ואחרי מחילת כבוד תורתם, דבריהם בזה מפליאים ביותר, דלמה לנו לומר טעמים מחוכמים יותר ממה שמצינו סדברי רז"ל בתלמודנו אשר כל דבריהם ברוח הקודש ומקבלת אבותם נאמרים, הלא גמרא מפורשת היא במסכת יומא הנ"ל שחטא גדול היה שם במה שלא עלו כחומה, כלומר, שלא היתה ביאה כללית, שהרבה מהם נשארו בבבל כמו שנ"ל, שאלמלי עלו אז כל בני בבל וגם לרבות משאר מקומות, כחומה, היו נמשלי ככסף שאין הרקב שולט בו ולא היה הבית נחרב כמו שנ"ל, ולא אבו כולם לשמוע לעזרא הסופר ע"ה, אשר מיועד היה להיות ממקדישי אל, כמו שאמרו רז"ל במסכת סנהדרין (דף כא ע"ב): "תניא רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו אלמלא קדמו משה", ועזרא הסופר היה עומד על המשמר, כדי לעזור אותם לבוא ממדינה נכרית בעל מאדם אל ארץ אבותם, ארץ ארש ה' דורש אותה תמיד. רבים מאנו ללכת אז ארצה ישראל, באמרם, כי גאולה העתידה מוכנת להיות "רק" בדרך נסי ואין לנו לעשות צעדים טבעיים לזה, ועל זה כוונו רז"ל באמרם, שהחטא גרם, כי ביאה זו לא היתה ביאה שלימה.
וראה מה שכתב הגאון בעל אהבת יונתן ז"ל בהפטורת עקב על הקרא (ישעיה נ,ו) "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים", פירוש שנתווכח הנביא עמהם למה לא עלו מן הגולה כמו עזרא וסייעתו וסבלו צרות מן הכותים כמבואר בעזרא "והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה" ואפילו הכי בנה את בית המקדש ועשו והצליחו. וזה רמז באמרו "גוי נתתי למכים" ולמה לא עליתם מן הגולה. עד כאן לשונו.
הרי לפנינו שגם הנביא הוכיח לדורו בתוכחה מסותרת על מה שלא מסרו נפשם על בנין הבית ועל ישוב ארץ ישראל.
הן אמת שאחרי כותבי זאת מצאתי בזוהר הקדוש פרשת פקודי (דפוס וילנא בדף רל"ט ע"א, וכן בזוהר הקדוש פרשת כי תשא) כמו שכתב הגאון יעב"ץ ז"ל הנ"ל וזה לשון הזהר: דלא הוא לון פריקא (אמיתית אצל עזרא) וכו' בגין דגרים ההוא חובה נשים נכריות וכו'. עד כאן לשונו. וזה חידוש על היעב"ץ ז"ל, שלא זכר שם את דברי הזוהר הקדוש הנ"ל, אשר גדול היה בנסתר, ושמו בין גדולי המקובלים נזכר, אשר כל רז לא היה אנס ליה. אומנם ידוע לנו מכללי הפוסקים שאנו הולכים תמיד אחר תלמודנו במקום שמצינו היפך דבריהם בספרי הזוהר והקבלה, וכמו שפסק המגן אברהם באורח חיים סי' כ"ה ס"ק כ' ובשו"ת חכם צבי סי' לו באריכות, והיות שבש"ס שלנו מבואר חטאם בעבור שלא עלו כולם רק קצתם, על כורחך על זה כוונו רז"ל במאמרם הנ"ל שהחטא גרם. ועם זה נתיישב לנו מה שראיתי כתב בספר מהגאון בעל אהבת יונתן על הפטרות עקב בקרא (ישעיה נ,ו) "פני לא הסתרתי מכלימות וריק" שהוא סובב והולך על מה שאמר מקודם לכן מגלות בבל מעזרא הסופר עליו השלום וכתב שם וזה לשונו: פירוש על פי מה דאמר בזוהר אם איש ישראל בועל ארמית הצלם אשר לו ממערכת אלקים על פניו נגזרה סר ממנו וכו' דאלו השבים מן הגולה בימי עזרא היו נושאים נשים נכריות, ואולם עשו תשובה מה שאמרו ונחנו מעלנו במעל הגדול הזה ומתביישים מן החטא לפני קהל עדת ישראל, ואין לך תשובה גדולה מהתבייש על החטא לפני ולעיני כל, ולכך לא סר צלם אלקים מעל פניהם. וזהו שאמר "פני לא הסתרתי" אודות שנשאו נשים נכריות, הי היה בדין שיסיר פניו מהם, לכך אמר "פני לא הסתרתי", והטעם לזה אמר "מכלימות וריק" שנתביישו עליה כנ"ל. עכ"ל. כמן כן פירש שם (פסוק ז') "וה' יעזר לי על כן לא נכלמתי על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש", פירוש שהיה הקב"ה בעזר לאותם שהלכו עם עזרא וסייעתו מן הגולה אע"פ שנשאו נשים נכריות, כי הבא לטהר מסייעין ואתי שפיר. עכ"ל אות באות. ופלא! וכי לא ראה הגאון בעל אהבת יונתן את דברי הזוהר הקדוש הנ"ל, שמפורש היפך מדבריו, כי בעבור ששנשאו נשים נכריות לא הוה לון פריקא אמיתית. אלא על כרחך צריכים אנו לומר, שמאחר שגמרא דילן איתא שחטאם היה במה שלא עלו כחומה רק מקצתם, על כורחך שהחטא שנשאו נשים נכריות נמחל להם כמו שכתב באמת הגאון בעל אהבת יונתן ז"ל.
הנה הגאון בעל אהבת יונתן כתב בהפטורת ואתחנן על הקרא (ישעיה מ,ט) "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון" וזה לשונו: דכנסת ישראל צוחה באלה ובשבועה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה נגד קבוץ ישראלי, באם שהכל נועדו יחדיו לילך לירושלים וכל האומות מסכימים, אפילו הכי צוחה שחלילה שתלך שמה עד שתחפץ. עד כאן לשונו ולכאורה דבריו בזה מפליאים, כי סתראי נינהו עם מה שכתבנו לעיל משמו, שבהפטרות ערב כתב שהנביא הוכיח אותם על מה שלא עלו לארץ ישראל כמו שעלו עזרא וסייעתו, וכמו כן כתבנו משמו בריש דברינו, מה כתב גם כן בהפטורת עקב, כי כשתגיע עת דודים תגזור המלכות גזירות על ישראל ויתנדבו ליבם לילך ולדור בארץ ישראל וה' יתברך יעזור אותם, כמו שנ"ל?! אמנם אחר עיון היטב נראה שדברי הגאון בעל אהבת יונתן על אדני פז מיוסדים, נאמנים ונחמדים וברוח קדשו נאמרים. דהנה דבריו שבהפטורת ואתחנן, מש"ס כתובות (דף קי"א ע"א) נובעים, שאיתא שם על הקרא (שיר השירים ב') השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' שלא יעלו ישראל בחומה (וגירסת היעב"ץ ורש"ש כחומה) וכתב שם רש"י בד"ה שלא יעלו בחומה "יחד ביד חזקה". עד כאן לשונו. פירוש לפירושו, שדווקא ביד חזקה שלא ברשות המלכות אסור לילך שמה, אבל ברשות המלכות מותר אפילו בקיבוץ יחד. וזה פשוט למבין, ומוכרח היה רבינו ומאור עינינו רש"י ז"לל לפרש כן, כי בלא זה הסתירה בולטת מגמרא יומא הנ"ל, שרשו על הקרא "אם חומה היא" שעל ידי שלא עלו כחומה היו נמשלים כארז שהרקב שולט בו. ושני פסוקים הללו "אם חומה היא" והפסוק "השבעתי אתכם" בשיר השירים נאמרו, על כן פירש רש"י ז"ל שדווקא לילך בחומה כזו ביחד ביד חזקה במלחמות, בלי רשיון הממשלות על זה היו מושבעים ועומדים ועל זה יסובבו גם כן דברי הרמב"ם שכתב בסוף אגרת תימן: "ולפי שידע שלמה עליו השלום ברוח קדשו שהאומה הזאת באורך זמן גלותה תפצר להתנוע בלא עתה הראויה וכו' הזהיר והשביע את האומה על דרך משל ואמר השבעתי וכו' ואתם אחינו אוהבנו קבלו עליכם שבועתי ואל תעירו את האהבה עד שתחפץ". כלומר, בעל כורחך ביד חזקה כמו שבני תימן היו רוצים לבוא לארץ ישראל, אבל עם רשיון המלכות כמו אצל עזרא, אם היו הולכים יחד כחומה שהיתה בלי יד חזקה לא היה הבית נחרב. ועל זה יורו דברי הגאון הנזכר בעל אהבת יונתן במה שכתב בהפטורת עקב פעמים, שהיו צריכים לעשות דבר לבניין ארץ ישראל וירושלים, כמו שעשה עזרא וסייעתו לארץ אבותיהם, ועל כן כשיגזרו המלכיות גזירות על ישראל ויתנדבו לבם לילך ולדור בארץ ישראל ה' יתברך יעזור להם מן השמים.
והאמת הוא כי עין בעין אנו רואים בזמננו, שכמעט כל האומות, אשר ישראלים שם בגלות, מסכימים ואדרבה עושים פעולות להרחיק בני ישראל מארצם, כדי שילכו לארץ הקדושה, ואפילו הכי אין אנו רשאים לילך שם בקבוץ כזו שהיא "ביד חזקה" נגד הערבים או הממשלה המושלת שמה מחמת ששלמה המלך עליו השלום השביע את האומה שבעל כורחה אל ילכו שמה, ועל זה יסובבו דברי הגאון אהבת יונתן וכמו שיבואר עוד אי"ה להלאה במשך דברינו ראיה ברורה ואמיתית ממלכות בן כוזיבא. ועל זה ניבא ברוח קדשו הגאון בעל אהבת יונתן, שבוודאי לא יחלוק על דברי הגמרא מיומא ועל פירוש רש"י הנ"ל ועל דברי הרמב"ן ז"ל שיבואו דבריו לקמן (בפרק ג) שראשיתה של גאולה העתידה תהיה על פי רשיון המלכיות. ודוק וצ"ע…

הנה בוודאי יותר נאה ויאה לילך לארץ הקדושה לבוא לנחלתנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. אבל מה נעשה? לא עלינו הדבר לבחור! רק אשר יחפץ ה', עלינו לקבל באהבה ואנחנו לא נדע רצון קדשו, כי נביא אי אתנו ולא נדע עד מה, לכן אין לנו לדחות איזו דרך הבאה לפנינו, אם אנו מגיעים למחוז חפצינו! וכל הדרך היותר קרובה בשעתה להגיע על ידה אל תכלית הנרצה ומחוז החפץ, אם בדרך טבעי, ואפילו אם הוא ברצון והסכם עמים והממשלות אין אנו רשאים לדחותה, אולי מה' הוא וכן חפצו בקודש. ועל כן עלינו מוטל החוב הקדוש, על כל אחד בני הגולה לאסוף כסף (ברישיון הממשלה) כדי לקנות, ליסוד ולנטוע גנים ופרדסים ולבנות ישובים כפריים, ראשית, בעבור ישיבה וישוב ארץ ישראל שגם בזמן הזה הוא דאורייתא כמו שנ"ל בשער א'. שנית, היות שהעלייה הולכת ומתגברת מכל פינות עולם עם יראים וצעירים, שהם תקוות עמנו, החרדי לדבר ה' ולתורתו, שיהיה להם מקום מנוחה ונחלה בבואם לארץ אבותם, שלא יפלו ח"ו בידי זדים, אשר "קבוצם" אינו קבוץ ומחריבים את ארץ הקדושה רחמנא ליצלן.

---

הרב משה שמעון סג"ל הופמן מבודפשט, נולד בסכנצין ב1909 בן לר' אברהם דוד הופמן אב"ד אדא ולהלנה בת ר' אברהם יעקב סאפיר. נשא לאשה את רחל בת הרב ישראל וועלץ (1887-1974), מחבר הספרים "חק ישראל" (בודפשט תרפ"ז, תר"צ) ו"דברי ישראל' (ירושלים, תש"מ), אב"ד טיניע וראש ישיבה שם ובבודפשט, דומ"ץ ורב חברת ש"ס. חותנו של הרב ישראל וועלץ היה רבי חיים אפרים באלאיטי הי"ד, רבה של טורנלה, וכרב צעיר סייע הרב משה שמעון ברבנות לסבה של רעייתו, ואחר כך כיהן כרב ומגיד בבית הכנסת "בית יחזקאל" בבודפשט. 
בשנות מלחמת העולם השנייה חיבר את הקונטרס "עורי צפון" (בודפשט, ת"ש) על עניין ישוב ארץ ישראל והגאולה העתידה ו"תפארת משה" (בודפשט, תש"ג) הדן בתולדות רבינו תם ובפרטי הלכות תפלין דרבינו תם.
חידושי תורה ממנו הובאו בכתב עת תורניים ובכתבי רבנים בני דורו ("הנשר", "תל תלפיות", "אשל חיים", "אם הבנים שמחה" עמ' רפה, "דברי ישראל", "שאילת חמדת צבי"). חידושיו הובאו גם ב"קונטרס זכרון קדושים".
בפתיחת ספרו "עורי צפון" מעורר המחבר את ציבור הקוראים לסייע בידי העולים לארץ ישראל מכיוון "שהרבה צעירי היראים בחורי חמד ובעלי בתים יראים ותלמידי חכמים ממדינתנו, שמחמת הר הצורר, מוכרחים היו לעזוב את מקומות מושבותיהם ולסע לארץ הקדושה, ובבואם שמה בלתי באפשרותם להשיג לעצמם מקום מנוחה ונחלה בתוך אחיהם החרדים לדברי ה'". בשל בעיות פרנסה וקשיי קליטה יש בחורים רבים מצעירי החרדים, שלמדו כמה שנים בישיבות, ובהיותם פליטים בארץ ישראל, "המה תחת ממשלות מחללים שבתות בפרהסיא ואוכלי נבלות וטריפות רחמנא ליצלם… נפלו ברשת הקיבוצים הללו, מחמת שעטופים היו ברעב ועמדו בבואם שמה בלי משען ומשענה ויצאו לתרבות רעה ונתפקרו רחמנא ליצלן ע"י ההשתתפות עמהם". הרב הופמן קורא לסייע לעולים החדשים ולהצילם בגשמיות וברוחניות "לעמוד לימין העולם ולהושע את אחינו היראים הבאים שמה ליסוד להם מקום מנוחה ונחלה ולהציל את שארית פליטתינו". הוא רואה בסיוע זה קיום דרישת ציון, זכר למקדש ומעשה המקרב את הגאולה.
למרות שהוא מצעירי הרבנים הוא ראה לנכון להוציא חוברת זו ולעורר לעשיית מצווה חשובה זו שהרי "בדיני נפשות מתחילים מן הקטן, ואין לך דיני נפשות גדולה מזו". הוא הדגיש שהוא אינו משתייך למפלגה או לסיעה פוליטית ואינו אלא "מחובבי ארצנו החרדים לדבר ה', אשר השתדלו מכבר בכל כחם ונפשם ליסוד מקו מנוחה ונחלה בארץ הקדושה לאחינו היראים מבני עמינו, אשר זכו לבוא שמה. וצריכים אנו יותר להשתדל בעבור זה בצוק העתים הנוכחים, בעוונותינו הרבים… והשוכן מעונה ירחם בזכות זה על פליטתנו ופליטת עמו בית ישראל בצרה ובשביה העומדים בין בים ובין ביבשה ויקבץ נדחנו ויבנה בית מקדשנו במהרה בימינו אמן. כן יהי רצון אמן".

הרב הופמן גורש לאושוויץ ונרצח שם עקה"ש בשנת תש"ד. הי"ד.

 

מספר הצפיות במאמר: 171

הקדמה,

לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה. הנני כותב ספר זה ובו חידושים במקרא במשנה ובש"ס בהלכות ובאגדות. וחסתי על דברי התורה הקדושה שלא יאבדו וקיבצתים בילקוטי, והוצאתיו לאורה, יהגו בו יראי ה' וחושבי שמו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ויתרומם קרן התורה במהרה. ומה' אתפלל, יזכני לחדש חידושים אמיתיים ולעבדו באמת ואהיה ממזכי הרבים וכבוד שמים יתרבה.

הכותב למען כבוד התורה,

משה קנאהל, בן אדוני אבי הרב הגדול בתורה ויראה מו"ה דוד קנאהל שליט"א מסטניסלאב. סטרי, ניסן תרפ"ט.

אחרים – "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב), ואיתא בסנהדרין ק': ישיחנה לאחרים. ושמעתי בשם גדול אחד שאמר בדרך צחות, מאן אחרים רבי מאיר (הוריות י"ג:), ולכן מנהג ישראל על כל תפלה ובקשה נותנים צדקה לקופת רבי מאיר בעל הנס. וכעין זה איתא בספרים הקדושים, "ויירא יעקב מאד ויצר לו" שלא יהרוג את אחרים, מאן אחרים רבי מאיר שיצא מגזע אנטונינוס. (בית משה, עמ' ג).

איש – באבות פרק שני "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הנה הסיום הזה אינו מסוג אחד עם הדיבורים הקודמים דחושב והולך כל הדברים שאי אפשר להיות, ומה שייך דיבור זה לכאן. ונראה דהתנא השמיענו בזה, אף על פי שכל הדברים האלה לא יאותו רק לאיש שמסוגל לכך, אבל במקום שאין אנשים אל תאמר הואיל ואני איני ראוי לכל המדות האלה אמנע מהם. לזה אמר שלא כן הוא. אלא במקום שאין אנשים, אז תשתדל להיות חסיד למד מלמד ומחכים, כי אז במקום שאין אנשים אל תשגיח בזה שהמידות שלך אינן מסוגלות להמעלות האלו, רק תשתדל להיות איש. (בית משה, עמ' ד).

אמנה – במדרש רבה בשלח כג ה, "תשורי מראש אמנה", אמר רבי יוסטא הר הוא ושמו "אמנה", עד אותו הר ארץ ישראל, ממנו ולהלם חוץ לארץ. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי כשיגיעו הגלויות לשם יהיו אומרים שירה, לכך נאמר "תשורי מראש אמנה". שמעתי בשם הגאון הצדיק רבי ישכר דוב זצ"ל מבעלזא, ידוע דבארץ ישראל היתה התגלות אלקות בכל מקום, וכמה נסים היו שם באתגליא, כדאיתא באבות עשרה נסים וכו', אבל בגלות הכל באיתכסיא, וישראל קדושים עובדים את ה' יתברך באמונה. ולכן ההר הזה נקרא "אמנה", כי ממנו ולהלן הכל באמונה. ולכן כשיתכנסו הגלויות יהיו עומדים על ההר הזה, בטרם יכנסו לארץ אשר שם הכל בהתגלות, ירצו לומר עוד על כל פנים שירה אחת באמונה, כי מאוד יהיה להם געגועים על העבודה הקדושה שעבדו לה' יתברך באמונה. ולכן בטרם יבואו למקום אשר בו כבוד שמים בהתגלות, יאמרו שירה אחת בחוץ לארץ משום חשיבות עבודת הבורא באמונה. והבן הדברים כי קדושים, ופי צדיק מקור חיים. (בית משה, עמ' ה).

ביטחון – בפרשת משפטים "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא". רמוז בכאן על דרך המוסר רמז נכון, ונקדים הקדמות קטנות: אם האדם אינו שם ה' מבטחו ואומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אזי יש כוח ורשות להמשחית לחבל בו, כמו שכתוב "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו" (ירמיה יז,ה). איתא בזוהר הקדוש כל ברכאן דלעילא ותתא ביוצא שביעאה תליין. במסכת שבת דף יב: איתא, שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. נמצא דמי שאינו בוטח בה', רק תולה כל העניינים בכוח ידו, וברפואת החולה תולה בכוחו ובממונו שנתן לרופאים לרפאותו, ואינו מאמין כי מאת ה' היתה זאת, אזי יש רשות למשחית לחבל בו ואין בו כל עוון במלאך המשחית. וזה רמוז בכאן "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו", בכחו ובעוצם ידו, "ונקה המכה", אז ינקה המלאך המכה בו, כי צריך האדם לידע כי "רק שבתו יתן" שהשבת קודש משפיע, כדברי הזוהר הקדוש הנ"ל, "ורפא ירפא" כדאיתא שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ולא בכוח זרועו, רק בכח השבת הגדול והקדוש. (בית משה, עמ' ח)

בעבורו, בצדקו – בתפלת גשם לשמיני עצרת, "בעברו אל תמנע מים", "בצדקו חון חשרת מים". יש להבין למה נקט אחר אברהם, יעקב, אהרן "העבורו", ואחר יצחק, משה ושבטים נקט לשון "בצדקו". גם למה בזה נכתב "אל תמנע מים" דמשמע ברכה קטנה, שהמים אל ימנעו אבל לא בשפע, ובזה נכתב "חון חשרת מים" שפירושו בשפע. ונראה לעניות דעתי לפרש ברמז על פי מה שנקדים הקדמות קטנות. א) צדק הוא דין. עיין זוהר הקדוש פרשת בחקותי, ועיין רש"י תענית חץ ד"ה שנאמר אמת. ב) אברהם מידתו חסד, ויצחק מדתו גבורה, ויעקב מדתו תפארת, שהוא ממזג חסד וגבורה. משה ואהרן, הוא לוי וכהן. ידוע דלוי מדתו גבורה, וכהן מדתו חסד. כל זה ידוע בדברי הזוהר הקדוש ובמקובלים. ג) על ידי מסירת נפש יש כח לצדיק לגזור גזירה ותתקיים, כדאיתא בברכות כ. רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא וכו' קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם. ד) הבא להתפלל ולעורר מדת החסד, יוכל לפעול שלא ימנעו צינורות השפע, אבל לא שישפיעו במדה גדושה. אבל הבא בטענת דין יוכל לפעול שישולם כל מה שמגיע חלף עבודתו. עיין בתוספות ברכות י"ז: ד"ה והן נזונין בזרוע. ועתה יבוארו הדברים בס"ד, דאברהם, יעקב ואהרן, דמדתם חסד, והגם דביעקב ממוזג גם כן גבורה, עם כל זה במקום שיש חסד וגבורה מצינו שהקדים הקב"ה רחמים לדין, ולכן בחרוז אברהם, יעקב, אהרן, שמעורר מדת החסד נקט לשון "בעבורו", דאי אפשר לומר "בצדקו" דצדק הוא דין, והם מדתם חסד. ולא יכול לומר "חשרת מים", כי כשמעורר מדת חסד לחון אף אותם שאינם כדאים, די בזה שאל ימנע מים. אבל ביצחק ומשה שהם מדתם גבורה, ובחרוז השבטים נכתב "תולדותם נשפך דמם עליך כמים" דהוא מסירת נפש על קידוש השם, בהם נקט "בצדקו", והכוונה, אם במשפט נעמוד ונהיה כדאים, אז תתן שכר שלם "חון חשרת מים". (בית משה, עמ' יב)

ברא – "בראשית ברא", שמעתי רמז נכון בשם הרב הקדוש רבי ירחמיאל בנו של היהודי הקדוש מפרשיסחא זצ"ל, שאמר דאיש ישראל צריך שה' יתברך ישפיע לו קודם כול בני, חיי, מזוני. ורמוז בתורה "בראשית ברא". "בר" הוא לשון בן, כמו שכתוב "מה ברי" (משלי לא). וגם הוא מלשון בריאת הגוף, שהוא חיים. וגם הוא מלשון מזוני, כמו שכתוב "ויצבר יוסף בר" (בראשית מא,מט). ובנו הרב הקדוש רבי נתן דוד זצ"ל משידלאווצע מילא את דבריו, דמילת "ברא" עולה מספרו בגימטריא "בני חיי מזוני". (בית משה, עמ' יג)

גאולה – איזהו בן העולם הבא, זהו הסומך גאולה לתפלה (ברכות ד:). רעיון קדוש צפון בזה, דהתורה הקדושה מלמדת אותנו שלא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, ולא כמו בעוונותינו הרבים בזמנינו שקמו חדשים מקרוב, וקנו שדות וכרמים בארץ ישראל, והרבה מעמי הארץ מתפארים שהוא הגאולה האמיתית, והרבה מהם מתייאשים מן הגאולה חס ושלום. לא כן אמרה התורה הקדושה ולא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא יגאלנו. ועל זה אנו מתפללים בבוקר ובערב שהוא יגאלנו בקרוב, והגאולה שלימה תלויה בתשובה ותפלה. איזהו בן העולם הבא זהו הסומך גאולה לתפלה, שלא יאמר כי הגאולה תלויה בכחו ועוצם ידו, אלא יבין וישכיל כי הגאולה תלויה בתפלה לה' יתברך ובתשובה שלימה, עד אשר ישקיף וירא ה' משמים. (בית משה, עמ' טו).

גבורה – ברכת "אוזר ישראל בגבורה" (אורח חיים מו), יש לדעת מה עניין גבורה אצל לבישת האבנט. ושמעתי מהרב הגאון רבי פינחס כ"ץ שליט"א דומו"ץ בסטניסלאב, על מי מאי דאיתא דלא נבראו רעמים אלא עקמומית שבלב (ברכות נ"ט.) ואבנט מכפר על הרהור הלב (זבחים פ"ח:) נמצינו למדים שהרעמים והאבנט שניהם באים לתקן הלב, אלא שהרעמים מתקנים אלהבא לפשט העקמומית כדי שלא יחטא, והאבנט מתקן את העבר ומכפרו. וכמו שברעמים אמרינן "שכחו וגבורתו מלא עולם", כמו כן אמרינן באבנט לשון "גבורה", שהגבורות שבזה ושזה מתקנים הלב לעבודת הבורא. (בית משה, עמ' טו).

גיהנם – רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין (עירובין י"ט.). לכאורה פליאה גדולה הוא, היתכן הרשע הזה בראותו כי כבר עומד על פתחו של גהינם ותפתה ערוך לפניו ולא איכפת ליה. אתמהה. ואמרתי בדרך צחות, על פי מה דאיתא בספרים הקדושים דלפעמים מכניסים את הצדיק שיעבור דרך הגיהנם, למען יהיה על ידו תיקון לרשעים הנדונים שם. והרשע הזה זדון לבו השיאו לחשוב כי צדיק הוא, ומה שהוא עומד על פתחו של גהינם הוא כדי שעל ידו יהיה תיקון להרשעים הנדונים שם ויעלו עמו. (בית משה, עמ' טז).

---

הרב משה קנול, נולד בסטניסלב להוריו, הדיין רבי דוד (צבי) ורחל לבית רוטפלד, היה תלמידו של רבי דוד הורביץ אב"ד סטניסלב. גר בסטרי. כיהן כאב"ד מיקוליטשין, שבנפת נדבורנה, בגליציה המזרחית (כיום אוקראינה).

מחבר קובץ חידושים ומאמרים על סדר א"ב "בית משה" (פיוטרקוב, תרפ"ט), חלק א', על אותיות א-ג. דברי תורה ממנו פורסם גם בכתבי העת "משכנות יעקב" ו"הבאר", ודברים משמו הובאו ב"פרדס יוסף" מאת רבי יוסף פאצאנובסקי הי"ד (פרשת בהר) ובספר "אהבת יהונתן" מאת רבי בנימין שמרלר (פרשת משפטים). בעיתון נייער מארגען⁩⁩, 3.6.1937 עמ' 3 מוזכר הרב משה קנאהל ממיקוליטשין, כאחד מתשעת הרבנים שהתעסקו ברב המנוח מטרנופול, רבי מנחם מוניש באב"ד.

ככל הנראה הוא נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו בשואה גם שלשת ילדיו בגילאים 4, 6 ו- 8. 

על קורות יהודי מיקוליצ'ין בשואה, ראה אתר מורשת יהדות פולין.

 

הערה: חלק מהמידע כאן מבוסס על דף עד שמילאה בת דודתו. בדפי עד שמילאה היא כתבה שהרב משה קנול נולד בשנת 1910, שאביו נולד בשנת 1882, שאמו נולדה בשנת 1888, ושאחותו רבקה נולדה בשנת 1917.. במקורות אחרים היה מי שהעריך שנולד בסביבות 1890, והיה מי שכתב שהיה אב"ד מיקוליצשין בשנים 1915-1940.

 

מספר הצפיות במאמר: 135

[שולחן ערוך, אוח חיים] סימן תקסח. מגן אברהם סעיף קטן ה', דחנוכת הבית בארץ ישראל הוי סעודת מצוה [אבל לא בחוץ לארץ] וכו'. ועיין יד אפרים בזה.

וצריך עיון אי חנוכת קאלאניע בארץ ישראל הוי סעודת מצוה כמו חנוכת הבית.

ונראה דהוי סעודת מצוה כמו חנוכת הבית, וראיה מבבא מציעא (ק"א סוף עמו' א' וראש עמו' ב') [איתמר, היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו ואמר לו עציי ואבניי אני נוטל. רב נחמן אמר, שומעין לו. רב ששת אמר, אין שומעין לו…] מאי הוי עלה. א"ר יעקב אמר רבי יוחנן, בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו. בשדה מאי טעמא משום ישוב ארץ ישראל. ועיין רש"י שם. ומוכח דבית לא הווי ישוב ארץ ישראל, רק שדה בארץ ישראל. והכא דאמרינן דגם חנוכת הבית הוי סעודת מצוה, מכל שכן בקאלאניע משדות לבד דהוי סעודת מצווה, משום ישוב א"י. וזה ברור.

(חידושי מהרי"ו, דף מ"ה עמו' ב')

---

הרב הגאון המופלא החסיד ר’ יהושע ווידרקר, בן ר’ יעקב ורחא, נולד בשנת תרל”א בעיר ברז’אן. בהגיעו לגיל בר מצווה החל ללמוד אצל רבה של העיר, ר’ שלום מרדכי הכהן שבדרון, הגאון ה”מהרש”ם”. בהגיעו גיל חמש עשרה נבחן אצל ר’ יצחק שמלקיש, ה”בית יצחק”, שהתרשם מגודל בקיאותו.

לאחר שנשא לאשה את מרת אסתר ברינא בת הגאון הרב אליעזר ליפא מילשטאק דומ"צ נריוב, המשיך ללמוד בהתמדה לילות כימים. היה קם בשעה אחת בלילה ולומד בקלויז בטשורטקוב עד הבוקר. לפרנסתו פתח חנות קמח, וגם בעת שישב בחנות המשיך לעסוק בתלמוד תורה. אשתו היתה יושבת במקומו בחנות, כשהיה יוצא לדון עם רבו בדברי תורה, עד שנעשה ליד ימינו של רבו הגאון. לאחר פטירת המהרש”ם, נבחר הרב ווידרקר לרב בעיר ניי-שטאדט (עיר חדש). הוא היה מוזמן לשמש כדיין בבתי דין העוסקים בענייני חזקת רבנות בערים שונות. מידי יום היה נותן שני שיעורים בגפ”ת לבחורים שהתקבצו סביבו, ונודע כאחד מגדולי התורה, בעל שכל בהיר, ובקיאות בש”ס ופוסקים. במלחמת העולם הראשונה גלה לסמבור, שם התיידד עם רב העיר, ר’ אהרן לוין, נכדו של ה”בית יצחק”, ופעמים רבות הצטרף לבית דינו. גם בהיותו בסמבור מסר שיעורי גמרא לצעירים שהתקבצו בדירתו, אף שסבל אז מיסורים בשל מצב בריאותו. בתקופה הקשה של המלחמה התחזק ושמח בלימוד התורה, בהתקדמות בלימודה ובחידושי תורה. בשנת תרע”ט נבחר לכהן כרב וראב”ד בעיר פשמישל. שמו התפרסם כפוסק וגאון ורבים, ובהם רבנים פוסקים ואדמו”רים, היו פונים אליו עם שאלות חמורות. בשנת תרצ”ו יצא לאור ספרו “חידושי מהרי”ו” על שולחן ערוך אורח חיים, הכולל הערות לשולחן ערוך עם הערות קצרות בשילוב תשובות שלימות. הוא היה חסיד טשורטקוב נאמן, ובין המסכימים על ספרו היו שני אדמו”רי טשורטקוב. בנוסף, כתב הרב ווידרקר כתבי יד נוספים ובהם ספר “חלקת יהושע” על מסכת בבא מציעא.

בשנת 1939 ישבו בפשמישל כעשרים אלף יהודים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גלו לעיר אלפי פליטים יהודים ממערב פולין. ב-14.09.1939 כבשו הגרמנים את העיר ותוך מספר ימים הוציאו להורג כחמש מאות יהודים. מעל 500 יהודים מפשמישל והסביבה נרצחו בכפר הסמוך, קונקובצה. בתאריך 18.09.1939 הועברה העיר לידי ברית המועצות, על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. חיי הקהילה פסקו, ורבים אבדו את מקור פרנסתם. זמן קצר לאחר פתיחת “מבצע ברברוסה”, כבשו הגרמנים את העיר, בתאריך 28.06.1941 והורו על הקמת “יודנראט”. בשנת 1945 נשלחו יהודים למחנות. רובם נשלחו למחנה ההשמה בלז’ץ, ותוך חודשים אחדים נרצחו כאלפיים היהודים שנותרו בעיר.

בין הנספים בשואה היו גם הרב יהושע ווידרקר, שנהרג עקיה"ש בי"ז באב תש"ב, הרבנית אסתר ברינא, ובנותיהם: רחל ובעלה הרב חיים צבי, שרה גולדה ובעלה ר’ יעקב גודל, ורבקה עם בעלה ר’ דוב ברל – ובנם הרב אליעזר עם אשתו גיטל לבית פרידמן.

מכל ילדי הרב יהושע, שרד רק בנו הרב ישראל, שנפטר בשנת תשכ”ט.

מקורות: אור הצפון (בעלזא) – פז, עמו' קכג, אלה אזכרה כרך ז עמ' 9-12. פשימשל – באתר בית התפוצות.

מספר הצפיות במאמר: 158

אם לא עכשיו אימתי?

"כלומר: מתי יהיה העכשיו הזה. העכשיו ההוי בודאי לא ישוב עוד" מרן החידושי הרי"ם ז"ל.

כמה דיו כבר נשפכה על שאלת תפקיד הצעירים שלנו ושאלת העולים החרדים לארץ ישראל! כבר נעשו רוב הדיבורים למשא על הקנאים ועוקמים פניהם למראה הכבדת הדברים. הוויכוחים והמילים היבשים כבר קצצו כנפי הנוער שלנו. האם הואילו רוב הוויכוחים להעתיק שאלות חמורות אלו אף צעד אחד הלאה? האם נתנו ההצעות השונות אף תקוה אמתית אחת לצעירנו שמשאת נפשם היא למסור את עצמם על מזבח־אידיאלה של אומתנו וארצנו?

עד מתי נלעיט את הנוער שלנו בדברים, בהבטחות ולא ננסה בפועל להכשיר להם שדה-עבודה, כדי שתהיה להם האפשרות לעלות ברנה לציון ולעבוד שמה במרץ, אשר עתידות טובות ויפות צפונות בה?

בשעה היסטורית חשובה זו, שכבר נשמע בקרב המחנה החרדית הכרוז: שובה ישראל לארץ ישראל! בשעה רצינית זו שהעלייה לארצנו לעבדה אינה צריכה כבר ל"הכשר". הלחץ האיום האיקונומי, המצב החברתי הטרגי מצד אחד, והרגש האינסטיקטיבי מצד השני מראים בולט, ע"י קול המון וכו' שאין בעבודת שיבת ציון שום ניגוד וסתירה ח"ו לאמונת הגאולה, ויעודי הנביאים.

אין כיום מן הצורך לעורר את העם, לחבב עליהם את הארץ ולתאר לפניהם הערך החשוב של שיבת ציון. בההתפרצות הפתאומית של מחנות עולים לארץ ישראל מכל אפסי ארץ מורה לנו ההשגחה באצבע כי באה עת לחונן את ציון, וכי "חורבות ירושלים יובנו על ידי שיבת אפרוחיה לתוכה" (בחיי); בהתשוקה הגדולה ובההתלהבות העצומה שעולים מכל ארץ לארץ ישראל, נראה כי ארץ ישראל נתנה לנו: "ונתנה לך, שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא תהא בעיניך כאילו היום נתונה לך" (מכילתא); אנו עורגים ושמחים עליה כמו לקראת כל דבר חדש, הרומז לנו ולוקח את לבבנו בחידושו.

בשעת הרת עולם זו, אל לנו, בלי הכנות למפרע, להחליט כי התנועה מעצמה תפתח את הארץ בבחינת "עלו אל הארץ וכבשוה".

כלל גדול ועתיק הוא: כל בנין חדש שבא מתוך כפיה מבחוץ לשם המצאת פרנסה וכו', ולא מתוך אהבה מסותרת והדרישה הפנימית לעבדה – אינו בכלל בנין.

מצדנו אנו צריכים להשתדל ולהתאמץ להכניס לארץ ישראל עבודה ומרץ על ידי הנוער שלנו. זהו אפשר על ידי שני אופנים:

א) על ידי שאדמת ארצנו הקדושה לא תשם מאכרים חרדים אשר יוכלו להיות לברכה לארץ.

ב) על ידי בנייני הבתים (משקים ביתיים), שיובנו מאחינו החרדים העולים עם כסף וימציאו על ידי זה עבודה לדורשיו. ועלינו להכין דורשים ופועלים משלומי אמוני ישראל.

מפועלינו אלה יוכל לגדל דור בריא וחזק בחומר וברוח, אשר ממנו עתידות גדולות לעמנו ולארץ הצבי.

"מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה, אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב ויטע ה' אלקים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב כי תבואו אל הארץ ונטעתם" (ויקרא רבה).

היש לך עצים ראויים לנטיעה יותר מאותם העצים הרעננים של צעירינו החביבים?

יש נוטעים, ויש נוטעים:

יש נוטעים עצים מתולעים ופרים מלאים רעל לגוף הישראלי.

אבל אנו נטע עצים בריאים ושלמים, כי "כל עצים שיש בהם תולעת פסולים לבא על גבי המזבח"…

ועצינו יוציאו פירות יפים, ויעטרו שוקי ירושלים בפירותיהם.

הה, יודע ומרגיש אני בצערה של נפש צעיר המעונה והמדוכא בגלות המרה, וחפץ בכל לב ונפש לצאת לחפשי מגלותו הפרטית במהירות היותר אפשרית. ובחשאי חולם, עורג ושואף בכל נימי לבבו ל"יצירה" בארץ אבותיו.

כן, ביגיעת כפם ובזעת אפם, חפצים צעירינו שיחיו הנאמנים לה' ולתורתו, לעבוד שמה, שמה בארצנו הקדושה.

ובכן, אחים לדעה ולמעשה נעזור נא, לשחרר את עולינו הצעירים מאותו מחנק הנפש בגלותם הנפשית והחמרית, מאותו הרגש של דג בנהר שמימיו חרבו.

נבא נא לקראתם, נשמע, נעזור נעשה. השעה חשובה והאחריות רבה.

ראו נא בעיני רוחכם כי יעודנו עומד להתקיים: "ועתידים בחורי ישראל ליתן ריח טוב כלבנון".

בועידה הארצי־הישראלית בפרנקפורט, הצעתי הצעות רבות בעניין זה ותמציתן היתה: א) שהשדה הנמכר על ידי "אגודת ישראל" יינתן באריסות לצעירינו לעבדו ולשמרו. חלף זה יהיה להם שליש בקרקע. ואז תקנה הארץ בדמים תרתי משמע: בועז, בעל האחוזה נתן מעותיו; עובד, הצעיר שלנו –דמו. ועל ידי זה נזכה להגאולה ויולד, דוד.

ב) בנין הבתים (המשקים הביתיים) שעל ידי "אגודת ישראל" יהיה רק על ידי צעירינו. וכל צעיר שיקדיש את עצמו שתי שנים לעבודה זו, יזכה אחר כך לבית נחלה חנם אין כסף. ויקיים דברי הרמב"ם יבנה בית וכו'.

החשבון בפרטות ואופן חיי הצעיר במשך שני העבודה יפרסם בקרוב מר דוד טריטש בברלין. המומחה לעניני הקולוניזציה בארץ ישראל.

ג) למען אפשר לצעירנו העלייה ולהקל ההוצאות, צריכים לשכלל את "קרן העולים והישוב".

ועתה צעירי החביבים, דעו כי עליכם בייחוד הוטל התפקיד הגדול והחובה הקדושה לפעול מעשים כבירים לשם בנין ארצנו. אתם תחושו שהנכם אחראים בעד עבודת קודש זו.

חברים צעירים, בלב מלא רגשי קדש וגעגועים לכל הקדוש לנו, הנני קורא אליכם:

הכונו, הכונו אחים לעבודה ולמרץ בעד תורתנו, עמנו וארצנו.

וכשם שהצעיר שלנו צריך למלא את כל הדרישות המוסריות שתועמדנה לו בהיישוב החדש, כן ירחף רוח חלוציות על פני תעמולתו: לתרבות קוני בתים אצל אגודתנו לאסוף בכל הזדמנות שהיא על "קרן העולים והישוב". ההתפתחות ההדדית של שתיהן ערבה לנו בעד התקדמות בניין הארץ ברוח ישראל סבא.

("אם לא עכשיו אימתי", הרב משה חיים לאו הי"ד, מתוך דגלנו ניסן-אייר תרפ"ה)

מספר הצפיות במאמר: 172

בימי הקיץ דשנת תש"ג, כשהייתי כמה שבועות בעיר בעקעש טשאבא, עם בני ביתי, שם מצאתי את ידיד נפשי מנוער, הרב הגאון מו"ה נתן צבי בריסק שליט"א, אבדק"ק נאדיסאלאנטא. והראה לי בספר הקדש "אך פרי תבואה", לרבנו הקדוש מליסקא זצ"ל, דכתב בשם בנחל קדושים, ד"ארץ ישראל" עולה במספר "תת לב". והיינו, אם כל ישראל יתנו לב לדור בארץ ישראל – יבוא משיח צדקנו, עכ"ל.

ואביא ראיה לדברי רבותנו הקדושים הללו, שכתבו, שבנתינת הלב לשוב לארץ ישראל תלויה גאולתנו, ממה שהבאתי מהגמרא דפרק גיד הנשה ומרש"י על התורה דאמרו חז"ל, "איהו לא יהיב דעתיה למיהדר, מן השמים יעכבוהו?", וכבר כתבו חז"ל שמאורע דיעקב הנזכר לעי"ל הוא סימן לגאולתנו האחרונה הזו אשר אנו מצפים אליה בכל יום. ומעת שיהב דעתיה למיהדר וגם חזר – אירע לו נס. וכמו כן גם לנו, רק בנתינת הלב לדור בארץ ישראל וגם למיהדר לארץ ישראל תלויה גאולתנו ואז יראו לנו ניסים כמו אצל יעקב אבינו עליו השלום.

ובזה יבואר הפסוק ביחזקאל "ועתה בן אדם, כה אמר ה' כו' לאדמת ישראל קץ, בא הקץ על ארבע כנפות הארץ עתה הקץ עליך", עכ"ל. והפשט בזה הפסוק מבואר מעצמו על פי הנזכר לעי"ל, כשישתדלו ישראל לעשות קץ לאדמת ישראל, לפדות אותה מיד הטמאים, וכמו שהבאתי משו"ת הריב"ש, ובשם הרמב"ן בפסוק "גאולה תתנו לארץ", היינו שיתנו לב לשוב אליה ולפדות אותה אז יבוא הקץ לישראל על ארבע כנפות הארץ. וממילא עתה לפי זה "הקץ עליך", היינו שהוא בידך ובכל עת שתתתן ליבך לזה, אז תשיג אותו וגם מן שמים יסייעו בידך. אך העיקר תלוי בנתינת הלב מישראל זה, לזה, והדבר מבואר כחומר.

עוד אמר לי ידיד נפשי הרב הנ"ל משם אביו הגאון הצדיק מו"ה יהושע, שהיה אבדק"ק טיסאדאדא, זצ"ל [ואני בילדותי הכרתי את אותו צדיק והיה מפורסם בעולם לצדיק נפלא, בעל מעשים טובים, ורבים נהרו אליו לדרוש את אלקים בבקשות], שהיה תלמיד מרן הקדוש מליסקא, ששמע מפי קודשו, ששלח מעות לא"י לקנות בעדו נחלת שדה. שאמר, שכל אחד מישראל צריך ומחויב להשתדל בארצנו הקדושה שתתיישב עם זרע ישראל וגם תהיה בנויה בבתים ונזרעת בשדות ובכרמים. עכ"ד.

ולי הפעוט נראה להוסיף לזה מדברי רש"י על פסוק "ובא לציון גואל", שכתב בזה הלשון, "כל זמן שציון חרבה – עדיין לא בא הגואל", עכ"ל. על כן חובה עלינו לבנות את ארצנו, כדי לקרב בזה את גאולתנו. וכמו שהבאתי בשם הקדוש המקובל בעל "הון עשיר", שבבנין הארץ תלויה גאולתנו. וכעת אנו רואים שהוא גם רש"י מפורש.

(משנה שכיר, מועדים ב, עמ' 422-423)

 —

הרב ישכר (יששכר) שלמה טייכטל, רב, דיין וראש ישיבה בסלובקיה בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה, מחבר הספר אם הבנים שמחה ושו"ת "משנה שכיר".

נולד בהונגריה בשנת תרמ"ה. למד בישיבה הגדולה בעיר פרשבורג שהקים החתם סופר. כיהן כרב ואב בית דין בעיירה הסלובקית פישטיאן. הרב היה מחסידיו של רבי חיים אלעזר שפירא האדמו"ר ממונקאטש, בעל "מנחת אלעזר", שהיה ידוע בהתנגדותו החריפה לציונות. גם הרב טייכטל, כמרבית רבני הונגריה בתקופה ההיא, התנגד נחרצות לתנועה הציונית, ואף פרסם כנגדה מאמר בעיתון "יידישע צייטונג" שהתפרסם במונקאטש.

השואה, הביאה אותו לחשיבה מחודשת בנושא זה. מתוך שראה את מחשכי הגלות והחורבן שהיא ממיטה על עם ישראל, הגיע למסקנה שיש איזשהו גורם המעכב את הגאולה, שבגללו עם ישראל עדיין בגלות. הוא מציין שמעולם לא חשב ועסק בנושא זה, כי גדל לתוך מציאות אחרת וכי סבר שהמצווה הזו מוטלת על כתפיהם של אחרים, אולם משראה את נוראות השואה, ומשלא יכל ללמוד בה כי נפרד מתלמידיו והיה בלי ספרים, החל לחשוב על הסיבות לעיכוב הגאולה. הרב הגיע למסקנה, שההתרשלות בישוב ובבנין ארץ ישראל, היא המעכבת את הגאולה. הרב הוכיח זאת ממקורות רבים, וקבצם לספר אחד- אם הבנים שמחה. את ספרו כתב בלי ספרים, בזמן שנחבא מאימת הנאצים בבודפסט (על פי מסורות, התחבא תקופה מסוימת בעלית גגו של הרב ישראל וועלץ, רבה של פסט), ואף על פי כן, זוכר הרב בעל פה כמעט ללא שגיאות אלפי מקורות בדברי חז"ל ובדברי גדולי הראשונים והאחרונים. לספרו אם הבנים שמחה, צרף הרב את הסכמותיהם של רבי יהושע מקוטנא בעל ספר "ישועות מלכו", רבי אליהו גוטמאכר מגריידיץ, הראשון לציון הרב חיים דוד חזן לספר דרישת ציון של הרב צבי הירש קלישר, בגלל שתוכן הספרים דומה מאד, והרב מניח שהם היו נותנים את הסכמותיהם גם לספרו לו היו יכולים. כשנסע הרב ברכבת המוות, ביקש יהודי שהיה על ידו לחם (או מים), והאוקראינים שהיו בסביבתו ניסו להכות בו. הרב ראה זאת וניסה להגן בגופו על אותו יהודי. האוקראינים היכו ברב עד שיצאה נשמתו בטהרה על קידוש ה' בתאריך י' בשבט התש"ה . מילותיו האחרונות היו "הפיצו את מעיינותי חוצה".

הרב הספיק בחייו להוציא לאור את ספרו "אם הבנים שמחה" ושני חלקים של "שו"ת משנה שכיר". לאחר השואה יצאו עוד שלושה חלקי שו"ת משנה שכיר, יומן שכתב בזמן השואה ונקרא "אמונה צרופה בכור השואה", ספר משנה שכיר על התורה ומשנה שכיר על המועדים. תשובות ממנו מופיעות בירושת הפליטה סימן כז ובסימן לז.

בניו בנותיו עלו לארץ והקימו משפחות. בין נכדיו נמנים הרב מאיר ברנדסדורפר, חבר בית הדין של העדה החרדית בירושלים ומחבר שו"ת "קנה בשם", הרב יוסף צבי ברייער, מלחין בחצר חסידות בעלז.

(ויקישיבה, ראה תולדותיו גם בסוף הספר תולדות שכיר מועדים ב).

הערה: על פי חלק מצאצאיו יום פטירתו של הרב הי"ד הוא י"ג בשבט תש"ה.

מקור לעיון נוסף: הרצאתו של אליעד קורנברג – בעקבות גדולי ישראל, הרב יששכר שלמה טייכטל 'אם הבנים שמחה'

מספר הצפיות במאמר: 719