והנה בסוכה (דף מ"ט ע"ב) איתא א"ר אלעזר מאי דכתיב "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", וכי יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד. אלא תורה לשמה, זו היא תורה של חסד. שלא לשמה, זו היא תורה שאינו של חסד. איכא דאמרי תורה ללמדה, זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינו של חסד. יעויין שם. ולהבין למה נקרא תורה לשמה "תורת חסד", ושלא לשמה "תורה שאינו של חסד". וכן בתורה ללמדה דנקרא "תורה של חסד", ושלא ללמדה, "תורה שאינו של חסד".
יש לומר על פי הנ"ל, דהנה אם האדם יודע ומכיר חסדי הקב"ה בנתינת התורה לישראל, הגם שהיה שעשוע וכלי אומנתו ובו ברא את העולם, והווי שרביטו של מלך, ורק מחביבות שנקראו "בנים למקום" וכנ"ל, בוודאי דילמוד תורה לשמה על ידי כך, דהיינו בלתי לד' לבדו, וכדרך הבן שעושה רצונו של אביו בלי כוונתו להנאת עצמו, ורק מאהבתו לאביו. ומהאי טעמא מבואר בקידושין (דף ל"ו ע"א) "בנים אתם לה' אלקיכם", בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרוים "בנים". אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרוי "בנים". יעויין שם. ולכאורה איך נשמע זה מקרא ד"בנים אתם לד' אלקיכם". ועל פי האמור אתי שפיר דמנהג בנים, היינו שעושים ומקיימים ציווי אביהם בלי שום נגיעה והנאה עצמית, ורק לעשות רצון אבינו שבשמים, אזי מקרי "מנהג בנים". ורק אז קרויים "בנים". ונשמע זה מקרא ד"בנים אתם", אבל בתנאי "לד' אלקיכם", דהיינו שכל לימודכם ועסקכם בתורה הקדושה הוא רק לשמה, דהיינו "לד' אלקיכם", ולא לצורך עצמכם דאז נוהגים מנהג בנים. והבן.
ועל כן רק זה שיודע ומבין שכל נתינת תורה הקדושה היתה רק מצד חסדו יתברך שמו. ומן הדין לא היה רשאי להשתמש בשרביטו של מלך, אחרי כי התורה היתה שעשוע וכלי אומנתו יתברך שמו, ורק מחמת חביבתם של ישראל שקרויין "בנים", רשאים להשתמש בשרביטו של אביהם שבשמים, וכנ"ל. ועל כן נוהג את עצמו מנהג בנים, דהיינו שכל לימודו ועסקו בתורה הקדושה הוא רק לשמה ולעשות נחת רוח לאביו שבשמים, דרק אז קרויין "בנים", כפי המבואר בקידושין הנ"ל. ועל כן קאמר בגמרא דסוכה הנ"ל דתורה לשמה הוא תורת חסד, דהיינו מחמת שכל לימודו לשמה הוא רק מהבנתו כי התורה הקדושה הוא תורת חסד, דהיינו מצד חסדו הגדול יתברך שמו, וכל מי שלומד תורה שלא לשמה ורק להנאתו ולצרכו וכדומה, הוא בעל כורחו משום שאינו יודע ומכיר חסדי המקום בנתינת תורה הקדושה וטועה בדעתו כי נתינת התורה הייתה מצד הדין החיוב ורק מחמת כי לא רצו אומות העולם לקבלה ניתן ישראל, ועל כן אומר כי הותר ללמוד ולעסוק שלא לשמה כמובן. וכיוון שכל טעותו נצמח מחמת חסרון ידיעתו ואי הבנתו כי התורה הקדושה ניתן לישראל רק מצד חסדו הגדול יתברך שמו ומחמת חביבתו לישראל, ועל כן קאמר בגמרא "תורה שלא לשמה", היינו תורה שאינה של חסד, דקאי לפי הבנת האדם שעוסק שלא לשמה, דבעל כורחו משום שטועה וחושב כי התורה הוא אינו של חסד, והבן ואתי שפיר.
וביותר יש להסביר הדבר על פי המבואר בבבא מציעא (דף פ"ד ע"ב) כלי שנשתמש בו קודש, אין רשאי להשתמש בו חול. יעויין שם ובתוספתא מגילה (פ"ב מ"י) ובירושלמי שבת (פ"י הל"ה) ויומא (פ"ג ה"ו), יעויין שם. ועל כורחך כיוון שבתורה הקדושה נברא העולם ונשתמש בה קודש כביכול יתברך שמו, על כן אין רשאי להשתמש בה חול, דהיינו ללמוד ולעסוק לצורכי עצמו, צרכיהדיוט, ורק ללמוד לשמה, דהיינו צורך גבוה כמובן. ועל כן זה שלומד תורה לשמה, דהיינו מצד שיודע שבתורה הקדושה נברא העולם, ואין רשאי להשתמש בה חול, וכיוון שיודע זאת מבין שתורה הקדושה נתנה בחסד אחרי כי הייתה כל אומנתו של הקב"ה, ורק מי שלומד תורה שלא לשמה, מחמת חסרון ידיעתו שבתורה הקדושה נברא העולם, הוא הטועה שהורשה לעסוק בה לצורך חול ועל כן תורה לשמה נקרא "תורת חסד", ושלא לשמה "תורה שאינה של חסד", וכנ"ל והבן.
ובזה יובן גם כן הא דמבואר בשבת (דף ס"ג ע"א) אמר רבא בר רב שילא, ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא א"ר ששת מאי דכתיב "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא. אלא למיימינין בה אורך ימים איכא, וכל שכן עושר וכבוד. למשמאילים בה עושר וכבוד איכא וכו'. יעויין שם, וכנודע. ופירש רש"י ז"ל שם בחד פירושא, מיימינין בה – עוסקין לשמה, משמאילים – שלא לשמה. יעויין שם. וצריך להבין דאמאי נקרא תורה לשמה "מיימינים" ותורה שלא לשמה "משמאלים בה". ויעויין בפירוש הרי"ף בעין יעקב שם. ועל פי זה מובן דכיוון דתורה לשמה נקרא "תורת חסד" מהטעם הנזכר לעיל, דהוא מחמת יודעו כי התורה נתנה מצד החסד, ועל כן עוסק בתורה לשמה. וכפי המבואר. ועל כן נקרא תורה לשמה "למיימינים בה", דהיינו שיודעים כי התורה נתנה בימין, דהוא כינוי לחסד ורחמים, וכמו שנזכר לעיל מהקרא ד"מימינו אש דת למו". וכאשר זה הפירוש הוא גם כן על המבואר שם בשבת לעיל מיניה דתורה נתנת בימין, שנאמר "ותורת נוראות ימינך". יעויין שם. ועל כן נקרא לשמה "למיימינים בה". וזה העוסק בתורה שלא לשמה, דהוא תורה שאינו של חסד, כמבואר בסוכה הנ"ל, וכמו שנתבאר משום דע"י עוסקו שלא לשמה ניכר טעותו שחושב כי התורה לא נתנה מצד החסד רק מצד הדין, ועל כן הוא בדעתו כי הותר ללמוד שלא לשמה, וכנ"ל. ועל כן נקרא שלא לשמה "למשמאלים בה", דהיינו שחושבים שהתורה נתנה משמאל, דהוא כינוי לדין וכנודע. ואתי שפיר לנכון בסייעתא דשמיא.
ובדרך הזה יבואר גם כן הא דסוכה הנ"ל דתורה ללמדה זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינו של חסד. והיינו גם כן דרק מי שיודע ומבין שנתינת התורה הייתה מצד החסד ולא מן הדין, על כן הוא עושה חסד גם כן עם אחרים ללמדם, הגם דבתורה גופא אינו נכתב החיוב בפירוש ללמד לאחרים ורק נכתב חיוב ללמד לבנו. וכדכתיב "ושננתם לבניך", ונכתב רק "והגית בו יומם ולילה", אבל לא נזכר החיוב ללמד לאחרים, ולא מן הדין הוא זה. אבל אחרי כי התורה גופה שנתן הקב"ה לישראל הייתה ממידת חסדו ורב טובו יתברך שמו, על כן צריך להדביק במידותיו וללכת בדרכיו וללמד לאחרים לעשות עמהם חסד. וזה הוא הפירוש בהא דמבואר בנדרים (דף ל"ז ע"א) ובכורות (דף כ"ט ע"א) על הפסוק "ואותי ציוה ד' בעת ההיא ללמד אתכם", וכתיב "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ד'", מה אני בחינם אף אתם בחינם. יעויין שם, וכנודע. והיינו דמשה רבינו עליו השלום אמר לישראל "כאשר צוני ד'", דהיינו מה נתינת התורה ע"י משה רבינו עליו השלום הייתה מצד החסד ולא מן החיוב והדין, דהיינו בחינם, אף אתם בחינם, דהיינו שצריכים לילך בדרכיו יתברך שמו ולעשות חסד עם אחרים ללמדם, והגם דלא נכתב חיוב בפירוש על זה, והיינו גם כן בחינם. ועל כן באמת לאחר לימוד מדרשא הנ"ל, מצווה הוא ללמד לאחרים, וכמבואר בנדרים הנ"ל דמהאי טעמא המודר הנאה לחבירו מלמדו מדרש, הלכות ואגדות, משום דמצווה קא עביד, ומצוות לאו להנות נתנו. וכהן הוא בשולחן ערוך יורה דעה סי' רכ"א סעיף ב'. יעויין שם. וברמב"ם בפרק א' מהלכות תלמוד תורה הלכה ב' שכתב "ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצווה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמודים אף על פי שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך, מפי השמועה למדו בניך אילו תלמודיך, שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר ויצאו בני הנביאים". יעויין שם. ולא ידעתי למה לא הביאו מדרשא הנ"ל דמה אני בחינם אף אתם בחינם. ובנושאי כלים שם לא הרגישו בזה, ואין כאן מקום להאריך. ועיין בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ה סעיף ג' ובביאור הגר"א שם מה שהיבא מכמה מקומות בזה. יעויין שם. ועל כל פנים הדרש הנ"ל הוא מכח שהתורה נתנה בחסד, והיינו בחינם וכנ"ל.
וזה יש לומר גם כן כוונת הספרי בפרשת עקב דנמשלו דברי תורה למים, מה מים חינם לעולם, אף דברי תורה חינם לעולם. יעויין שם. והיינו דכבר נודע דמים רומז לחסדים, ועל כן אומר מה מים חינם לעולם, דהיינו בחסד, אף דברי תורה חינם לעולם, דנתנה מצד החסד. והבן.
ועל פי זה מבואר הא דסוכה הנ"ל דתורה ללמדה זו היא תורה של חסד. והיינו כיוון שלומד עם אחרים ועושה חסד עמהם, בעל כורחו משום שיודע שתורה נתנה צד חסדו יתברך שמו, ומה אני בחינם אף אתם בחינם, וכנ"ל, ועל כן נקרא "תורה של חסד". אבל הלומד ואינו מלמדה, והיינו משום שטועה בדעתו כי התורה היא נתנה מן הדין, ואחרי כי מצד הדין והחיוב לא נזכר בתורה בפירוש ללמד לאחרים ועל כן אינו עושה חסד עמהם. ועל כן לפי טעותו שהתורה לא נתנה בחינם ובחסד, נקרא "תורה שאינה של חסד". והבן.
ובזה יש לומר הא דמבואר בכתובות (דף נ' ע"א) "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד", זה הלומד תורה ומלמדה, יעויין שם. וברש"י ז"ל שם פירש ד"צדקתו עומדת לעד" על שטרח ללמד לתלמידים. יעויין שם. ועל פי זה יובן הדבר ביותר על פי מה דאיתא בפסחים (דף נ' ע"ב) רבא רמי כתיב "כי גדול עד שמים חסדך", וכתיב "כי גדול מעל שמים חסדך", הא כיצד כאן בעושין לשמה, כאן בעושין שלא לשמה. יעויין שם. והיינו דמי שלומד תורה לשמה, וכוונתו לעשות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו שהוא נצחי ובלתי גבולי, על כן שכרו גם כן הוא נצחי. וגם מעל השמים, כשהוא בעולם העליון, גם כן זכות תורתו מגין לדורות הבאים, כי שכרו בלתי גבולי. ומי שעוסק שלא לשמה, רק לצורך עצמו, דהוא גבולי, על כן שכרו רק גבולי, דהיינו עד שמים ולא מעל השמים כמובן. וכבר כתב בספר הקדוש נועם אלימלך פרשת בא, וזה לשון קודשו: ובזה יובן מה שרגילים לומר זכותו יגן עלינו, ולמה יתן הצדיק זכותו לאחר, הלא טוב לו שייקח לו לעצמו לעולם הבא שהוא אין סוף. אלא יש לפרש ש"זכות" הוא לשון "זך", דהיינו מה שלומד תורה לשמה אזי זכות האור שהוא מושך על כל העולם היא העומדת לדורו ומגין עליהם. עד כאן לשון קודשו. ועל כן מי שלומד תורה ומלמדה, דהוא משום שיודע שהתורה ניתן מצד חסדו יתברך שמו, ועל כן נקרא "תורת חסד", וכנ"ל. וגם כיוון שיודע שהוא בחסדו ולא מצד הדין, מחמת כי הייתה כלי חמדתו ובו ברא העולם, עוסק בתורה לשמה ובלתי לד' לבדו ונוהג מנהג בנים משום דבלאו הכי אי אפשר להשתמש בשרביטו של מלך, וכנ"ל. וגם כלי שנשתמש בו קודש אין להשתמש בה חול, וכמו שנתבאר. ומהאי טעמא נקרא גם כן לשמה "תורת חסד" וכנ"ל. וכיוון שלומד תורה ומלמדה, לומד גם כן לשמה, כי משולבים יחד כפי האמור. ועל כן "וצדקתו עומדת לעד", כמו בכל העוסק בתורה לשמה ששכרו וזכותו הוא בלתי גבולי ומעל השמים חסדו, וכדברי הקדושים בנועם אלימלך הנ"ל, והבן.
(מתוך הקדמת המחבר לספרו "חסדי דוד")
הרב דוד סג"ל צימטבוים, נולד בשנת תרנ"ד (1894) בקרניץ (קריניצה) שליד צאנז (שבגלציה), וגדל בגרוסוורדיין (שברומניה), שם היה אביו, הגאון רבי פנחס צימטבוים, אב"ד במשך כחמישים שנה.
הרב דוד נשא בגיל עשרים את חיה שרה בתו הגביר ר' אלעזר שטיינמץ מבורשה (שבאזור מרמארוש). עוד בילדותו היה מתמיד גדול והפליא את הכל בגאונותו, כעילוי ובקי בש"ס. בגיל שתים עשרה החליף שו"ת עם גדולי דורו. בבר המצווה שלו נשא דרשה חריפה במשך שלוש שעות. בגיל ארבע עשרה הוא נבחן ע"י רבנים גאונים שהגיעו למרחץ קרניץ: הרב יוסף ענגיל ראב"ד קראקא בחן אותו בש"ס, הרב אליהו קלאצקין אב"ד לובלין בחן אותו בראשונים ואחרונים ורבי חיים אלעזר שפירא אב"ד מונקאטש בחן אותו על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הם ראו שהוא תלמיד חכם הבקי היטב בש"ס ופוסקים וכתבו לו מכתבי הוראה. הוא נסמך גם ע"י הרב שמעון אנגל והרב אברהם מנחם הלוי שטיינברג.
בהיותו בן שבע עשרה הציעו לו את רבנות סרנטש, אך הוא סירב להצעה זו.
לאחר פטירת סבו, אבי אמו מרת טויבא ציפורה, אריה ליב ברוינפלד, בשנת תרפ"ב, חזר לגליציה למלא את מקומו כרב ואב"ד קרניץ. נהג להתיידד עם גדולי הדור שהגיעו למרפא בעיירתו, והאזינו לשיעוריו.
היו לו יותר מאלף תשובות בהלכה, ובהנחיית הרב חיים עוזר גרודזינסקי מווילנה הוציא לאור בבילגורייא בשנת תרצ"ח (1938) את ספרו "חסדי דוד", ב"כ, ובו מאות דפים, על שנים עשר הסימנים הראשונים של שולחן ערוך אורח חיים. הספר לא הספיק להיות מופץ בשל הוצאתו לאור בסמוך לפרוץ המלחמה. כיהן גם כגבאי מעות ארץ-ישראל בקרניץ ועסק במעשי חסד.
נולדו להם ששה ילדים: מרדכי נתן, רייזל, אריה ליב, פיגא שיינדל, ריבה ויחיאל.
לאחר הכיבוש הנאצי ברח הרב לפולין ומשם ללבוב. הוא נתפס ע"י הרוסים שעמדו לגרש אותו לסיביר. בתחנת הרכבת הצליח הרב להשתחרר לאחר שהוכיח לרוסים שהוא אזרח הונגריה. הוא ברח לטרנוב ושם נספה עקה"ש בשנת תש"ג (1943). נספו גם הרבנית חיה שרה וכל ששת ילדיהם. וכן נספו אחיו של הרב דוד, החריף ובקי ר' יצחק שמואל, רעייתו רבקה, וילדיהם חיים שרגא, נתן יוסף, נחמה בלומה, ישכר דוב ופייגע רויזע. הי"ד.
בנם הבכור ר' מרדכי נתן, שחידושי תורה ממנו הובאו בספרו של אביו, נשלח למחנה בוכניה. אנשי הגיסטפו דרשו ממשפחתו הון רב על מנת להעביר אותו להונגריה, אך הייתה זו רק תרמית של הגיסטפו, שלמרות קבלת התשלום, העבירו אותו ואת ילדיו להשמדה באושוויץ. הי"ד.
אחד ממאמריו שלך הרב דוד, "ה' קושיות בסוגיות חמורות", יצא לאור בירחון המאור, שנה ז (תשט"ו) חוברת ז (סג), עמו' 23.
אחיו, הרב אהרן, שכל את אשתו וילדיו במחנה ההשמדה אושוויץ, סייע להצלת יהודים והצליח לברוח מצפון טרנסילבניה לבוקרשט להמשך משם את פעולות ההצלה. בשנת תש"ה הגיע לניו יורק וכיהן כרב קהילת "בית פנחס", כנשיא התאחדות הרבנים הפליטים מאירופה בארה"ב וקנדה וכנשיא חברת הסיוע טרנוב. בשנת תשכ"ה הוציא לאור את ספרו של אחיו "חסדי דוד", במהדורת צילום, בתוספת הנצחות, הסכמות וחידושים נוספים.
הערות:
א. בספר קהילות מארמארוש, וכן בספר "די שיינע פארגאנגענהייט פון מארמאראש" עמו' 420, כתבו שנבחר לרב קרניץ בשנת תרצ"ד (1934). בספר "קהלים ואישים בגליציה" רשם את שנות פעילות הרב דוד בקרניץ בתרפ"ב-תרצ"ו, בספר הקהלה של גרוסוורדיין אוראדאה ונאג'וואראר כתב שהגיע לקרניץ למלא את מקום סבו שנפטר בכ"ד במרחשוון תרפ"ב (1921). באנציקלופדיה לחכמי גליציה כתב שהיה רבה של קרניץ משנת תרפ"ב במשך עשרים שנה.
ב. באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ו, עמו' 1061 כתב כי הרב עבר בשנות השואה לבריגל ולבוכניה, שם נספה עם משפחתו.
ג. ע"פ אחד מהרשומות ביד ושם, הרב דוד צימטבוים נספה במיידנק בשנת 1942.
מספר הצפיות במאמר: 67
