טעם לקריאת יום הסתלקות הצדיק “יומא דהילולא”, והצורך להזהיר גדולים על הקטנים / הרב שלמה זלמן קליין הי”ד

לזכר הרב שלמה זלמן קליין הי"ד

בענין להזהר בדבר קטן כגדול.

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו וגו’ קדושים יהיו לאלקיהם וגו’.

פירש רש”י “אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים”, וכן מדקדק רש”י יתור תיבת בעמיו, ומביא על זה את התורת כהנים בעוד שהמת בתוך עמיו.

ואפשר לומר שכאן רמזה לו תורה הקדושה אזהרה יתירה לבעלי מדריגה ויראי השם, להזהר בכל דבר קטן כגדול. דהנה יש טעם למה שאנו קוראים את יום הסתלקות הצדיק “יומא דהילולא”, משום שבכל שנה ושנה ביום הסתלקות הצדיק מעיינים במעשיו ומעלים אותו מדרגא לדרגא והוא הולך מחיל אל חיל בין צדיקים שבמחיצתם לא היה יכול להגיע לפני שנה. ולזה יאות להקרא יום הזה “יומא דהלולא”. ולזה אנו מאחלים אז ביום היוהרצייט “עלייה לנשמה”. אבל דא עקא, שעם עלייתו לדרגא יותר גבוה ולחברתם של צדיקים יותר גדולים מתגלים אז אותם החטאים שלפי מחיצתו בשנה העברה לא היו נחשבים בכלל לחטאים, ומפני שהקב”ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, החטא הזה הקטן נחשב גם כן לגדול בין הצדיקים שהוא צריך לבוא עכשיו במחיצתם. ואולי גם יתעכב על ידי חטא הקטן הזה מלבוא בחברת הצדיקים והקדושים שבעולם העליון ההוא עד שיזדכך ממנו.

וידוע שהתלמידי חכמים והצדיקים נקראו כהנים, על פי “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד’ צבאות הוא”, ודרשו מזה אם הרב דומה למלאך ד’ צבאות וכו’. נראה מזה שהרב נקרא כהן. ולפי זה נוכל לומר בצדק שגם כאן בתיבת “הכהנים” הרמז לתלמידי חכמים ובעלי מדריגה.

וזהו, אמור אל הכהנים וגו’ שאני מזהיר אותם לנפש לא יטמא בעמיו, לא יטמא את נפשו בעודו בעמיו, בעולם הזה. ועל זה מפרש רש”י להזהיר גדולים, מזהירים בזה את הגדולים, היינו את גדולי הדור ולבעלי מדריגה, על הקטנים, על החטאים הקטנים, שגם בחטאים קטנים לא יתלכלכו, משום ש”קדושים יהיו לאלקיהם”, הלא יבוא הזמן שהם יהיו קדושים ויצטרכו לעלות בכל שנה לעולם יותר גבוה ושם בעולמות הגבוהים גם החטא הקטן לגדול יחשב. (זה מדברי אבי מורי הי”ד, אבל אין זה לשונו ממש, כי נאבד ממני הכתב יד וחבל על דאבדין. בן המחבר).

(זכרון שלמה לפרשת אמור)


הרב שלמה זלמן בן הרב אלעזר קליין הי”ד, נולד בשנת תר”ל (1870) בסאטמר או בסביבתה. הוא למד בתלמוד תורה בסאטמר, אחר כך בישיבת הרב שלמה זלמן ארנרייך הי”ד ובישיבת הרב משה גרינוולד בעל ערוגת הבושם.

לאחר נישואיו ישב בכפר באסשט (בסעשטי) שבטרנסילבניה והיה בעל בית מרזח וחנות. רעייתו הרבנית מרת בריינדל בת הרב נטע עוזר מרקוביץ הי”ד הקדישה כל ימי חייה להיות עזר לבעלה הצדיק, שיוכל לשבת באהלה של תורה בלי מפריע וכל חפצה ומאווייה של הרבני היה רק לראות בנים ובני בתים מתגדלים על ברכי התורה והיראה. היא נהלה את העסק המשפחתי והוא עסק בתורה בהתמדה ולא פסיק פומיה מגירסא כמעט רגע. בכל חודש גמר ששה סדרי משנה בעל פה, ולמד שיעורים רבים בעיון ברבים. הרב שלמה אף זכה לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה לעצמו בכתב ידו ממש, וחנכו ברוב עם בחג השבועות תרס”ז (1907). דרשתו לחינוך ספר התורה שכתב הובא אף הוא בספר “זכרון שלמה”. כאשר החוזרים ממלחמת העולם הראשונה שדדו את כל רכושם, עזב את הכפר ועבר לסילאג’-צ’ה (סילאדי-טשעה) הסמוכה, שם ישב על התורה וכתב את חידושיו. הרב והרבנית נלקחו מגטו שימלוי לאושוויץ, יחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, ושם  נספו, בחודש סיון תש”ד (1944). 

בנם הרב אלעזר קליין, היה אחר השואה דיין בעיר מארגרטן, עלה לישראל והתגורר בכפר גדעון. אחר כך עבר לבאר שבע ושם היה אב”ד של קהילת התאחדות היראים ור”מ בישיבת “בית הלל”, הוציא לאור את ספרו של אביו “זכרון שלמה על התורה”, בשנת תשט”ו ובשנת תש”ל, והוסיף עליו את חידושיו בשם “כיבוד אב”. בסוף הספר הוסיף את רשימת הניספים בשואה בקהילות שבסביבתם תחת הכותרת “אלה מזבחות זכור!”.

בתוך הקדמת הספר מביא הרב אלעזר התנצלויות שונות למה ראה לנכון שיפרסם את חידושיו, “וכי לאנשים בגילי לחבר לזכר האחים הי"דספר? ולחוות דעה באמרי שפר?”. ואז הוא מוסיף:

ואחרי כל הדברים האלה, אני בעצמי אומר ועונה, כי אין הדברים הללו אמורים לאדם כמוני העומד בדיוטא התחתונה, והואיל שעוד קיימת השאלה “מה ראית על ככה?”, אענה על כך בדברי רבותינו זכרונם לברכה. ותהיה מתורצת לך השאלה בדבריהם:

אין בודקים מן המזבח ולמעלה (קידושין ע”ו ע”א).

ראה נא המזבחות אשר ערכתי, למעלה משמונים אחוז מבני משפחתי, שנהרגו ונשרפו על קדושת שמו, בתוך ששת המליונים חלק ד’ עמו, אבי הצדיק ואמי הצדיקת ואחיי ואחותי, שני בני ובתי וזוגתי, כולם עלו באש השמים ונשמתם צרורה בצרור החיים. לבי לבי על חלליהם. ולא מצאתי לנפשי מרגוע ומבלי לעשות זכר למעניהם, ולכן אל נא תבדוק אחרי שאני מלא חטא ועולה, כי “אין בודקין מן המזבח ולמעלה”. שים זאת זכרון בספר.

בשנת תשכ”ב הוסיף והוציא לאור את הספר “קרית ארבע חברון”, עם “זכרון שלמה” חלק שני ו”כיבוד אב” חלק שני.

מקורות: זכרון שלמה, חכמי טרנסילבניה עמ’ 213-214, דפי עד באתר “יד ושם”.

מספר הצפיות במאמר: 23

משפט האדם והבהמה ועניין ענוותנותם של גדולי האנושות / הרב חיים דוד זילבר מרגליות הי”ד

ספרו של הרב חיים דוד זילבר מרגליות הי"ד

וידבר ה’ אל משה לאמר, שור או כשב כו’ ומיום השמיני  והלאה ירצה כו’. במדרש (ויקרא רבה פרק כ”ז ומדרש תנחומא) אדם ובהמה תושיע ה’, אמר רבי יצחק משפט אדם ומשפט בהמה שווין, משפט אדם – ביום השמיני ימול, משפט בהמה – ומיום השמיני כו’.

צריך להבין מה לימוד יש בזה, ומה אשמעינן הכתוב והמדרש. ובגמרא (חולין ה:) אדם ובהמה תושיע ה’ אמר רב יהודה אמר רב, אלו בני אדם כהן ערומין בדעת (כאדם הראשון) ומשימין עצמן כבהמה. ולהלן במדרש איתא, והיה שבעת ימים תחת אמו כו’, משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה. כך אמר הקב”ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין שבעה ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת כו’. אמר רבי יצחק משפט אדם כו’.

נראה שהוכרח ולמד לומר טעם זה מיתור לשון הכתוב, דהוה ליה למימר ‘כי יולד מיום השמיני והלאה כו”, אלא שהשמיענו שצריכה ההויה דשבעת ימים תחת אמו, שאין שבעה בלא שבת ויראה פני המטרונה:

עניין השפלות ועניוות של אנשים הגדולים, וכמו שנאמר על משה רבינו עליו השלום (במדבר יב) והאיש משה עניו מאד מכל האדם, ומסירות נפשו על הפחות שבישראל, אינו מובן. הלא הוא  שנאמר עליו (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו’, והיו לו מ”ט שערי בינה (ראש השנה כא:, עיין שם). כללא דמילתא, הגדול שבעולם בכל הדורות, ואיך יאמר באמת שהוא השפל ואינו כלום.

אבל הענין פשוט, שהרי אמרו ז”ל (נדה טז:) שהמלאך מביא הטפה לפני הקב”ה וגוזר עליה מה תהא, גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני. ואם כן, מה לו להתגאות בגבורתו וחכמתו ועשרו שניתנו לו מן השמים. ואם תמצא לומר דאף על פי שנגזר עליו חכם, על כל פנים צריך להוציא השכל מכח אל הפועל ולפשטו באורך, רוחב ועומק. אבל גם זה אינו מכח האדם, ויתרון האדם מן הבהמה בשכל וכח הדבור הכל בא מלמעלה, כמו שנאמר (משלי ב) כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. בכל רגע משפיע החכמה, ומה שהאדם מתחכם ויודע הוא מן ה’ יתברך.  ועל כח הדבור אמר משה רבינו עליו השלום (דברים לב) כי שם ה’ אקרא, שבדבורו עביד מעשה גדול ונורא שהיה ממשיך ומגלה ומודיע שם ה, אבל על זה הבו הגודל לאלקינו, שהכל מכחו יתברך שמו. וכשעומדים להתפלל ולדבר לפני המלך, ואז האדם מתבטל ומכיר כח עליון, אומרים ה’ שפתי תפתח כו’ – בלתך איני יכול אפילו לפתוח הפה, ואתה תפתחנו להגיד תהלתך. וזה לשון השיר, ‘הדעה והדבור’, שהם המותר לאדם מן הבהמה, הם שייכים ‘לחי עולמים’, ואינם משל האדם:

ואם יאמר להתנשאות במעשים טובים, דלכאורה הם מכח האדם ובבחירתו, וכפי לשון הכתוב (ירמיה ט)  כה אמר ה’ אל יתהלל חכם בחכמתו כו’, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל כו’. והיינו דחכמתו, גבורתו ועשרו בכנוי קאי על הקב”ה, כמו שאמר שם כה אמר ה’. שהחכמה, גבורה ועושר הוא משלו, שכך גזר על הטפה. ויתהלל רק בהשכל וידוע אותי ועשיית חסד, משפט וצדקה, שהם דבר מצווה ושייך בהם בחירה.

אבל באמת ובעומק גם זה עיקרו מגבוה. ורק איזה נקודה קטנה בתחלת הרצון מצד האדם. כמאמר ריש לקיש (שבת קד.) בא ליטהר מסייעין אותו. וגם לשון הכתוב הנ”ל מורה כן, שהתחיל אל יתהלל חכם כו’ ומסיים כי אם בזאת יתהלל המתהלל כו’, היינו כי בשלשה דברים הקודמים לא יעלה על דעת שום אדם להתהלל. אבל בזאת המתהלל, הרוצה להתהלל, יש לו איזה מקום לדמות בנפשו שיכול להתהלל. כי גם על הנקודה הראשונה אין מה להתנשאות ולהתהלל, כפי דברי המדרש (דברים רבה פרק ד) אמר רבי חגי, ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים, אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם ובחרת בחיים. ובספרי (ריש ראה) רבי יהושע בן קרחה אומר, משל למלך שעשה סעודה והזמין כל האורחים, והיה אוהבו מיסב ביניהם והיה דומה ליטול מנה יפה ולא היה בו דעה, כיוון שראה שאין בו דעה, אחז את ידו והניחה על המנה היפה. וכן הוא אומ, ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי כו’, ואומר אברך את ה’ אשר יעצני. עד כאן לשונו. ומי הוא פתי יסור מליקח הדבר שמלך מלכי המלכים הקב”ה אחז בידו והניחה על הדבר שהיא מנה יפה. ומי שגם אחרי זה לא יבין ליקח המנה היפה, הרי הוא משוגע גמור, עקש ופתלתול. אשר על כן אין שום רבותא מה שהאדם בוחר במעשים טובים. פליאה היא בהיפוך, כשאיננו עושה מצות ומעשים טובים, שזהו באמת עושה מרצון עצמו:

ומעתה אין לתמוה מה שהערומים בדעת כאדם הראשון, כגון משה רבינו עליו השלום, היו בעיני עצמם כבהמה, שהכירו אשר המותר שלהם מן הבהמה הוא רק בכח עליון, אבל מצד עצמם בהמה המה להם. וזהו שנאמר (שמות ט”ז) ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה’ הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם כו’ בתת ה’ לכם בערב בשר כו’ ונחנו מה כו’, שכל המעשים אינם מכחנו, שהכל מעשה ה’. ואם יאמר האומר שעל כל פנים זה גופא יש להאדם ההכרה שאין העבודה משלו. גם זאת אינו שלו, ואפילו ההכרה דהכרה עד סוף כל הכרות, מאת ה’ היתה זאת. וזהו, ונחנו מה, ממש לא כלום. וזהו שאמר הכתוב אדם ובהמה תושיע ה’, הן פעולת האדם בחכמה ודבור, הן ההכרה שהוא כבהמה, הכל הוא מישועת ה’:

וידוע שענין מצות שבת רומז על זה שהאדם אינו עושה מאומה, ואמרו ז”ל (מכילתא יתרו והובא שם בפירוש רש”י) על הכתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה’ אלקיך כו’ כשתבוא שבת יהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה. היינו, שעניין שבת הוא להכיר שכל מלאכתך, מה שהיה נדמה שהיא פעולתך ומעשה ידך, באמת היא עשויה מעצמה בלי כחך. ומאליו הוקם המשכן. וזה שרבה הכתוב ‘כל מלאכתך’, לא לבד מלאכת המעשים, אלא אפילו ההכרה שאינה משלך – זאת גם כן עשויה מאליה:

וזהו שאמר המדרש, משפט אדם ובהמה שווין הן. מעשה האדם, באשר הוא אדם ערום בדעת, הן מה שיודע שבהמה המה, הן שווין, שצריכים לראות פני המטרונה, השבת, לידע שהכל עשוי מלמעלה:

(דבר ישרים, פרשת אמור)

הרב חיים דוד זילבר מרגליות הי”ד נולד בז’ליחוב שבפולין בשנת תרכ”ד (1864) לאביו הרב נפתלי צבי הירשלי ז”ל.

משחר ילדותו שקד ר’ חיים דוד על לימוד התורה, ועשה בה לילות כימים. בגיל בר מצווה כבר נודע כעילוי הבקי בעל פה בכל הש”ס.

בגיל שמונה עשרה נשא הרב לאשה את בתו של הרב אביגדור יהודה לוינטל, רבה של קויל (קולו), ונולדו להם ששה ילדים. לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה מופלאה.

בהוראת חותנו נסע לבקש כתב סמיכה מאת רבי יהושע טרונק זצ”ל מקוטנא והאדמו”ר מסוכטשוב רבי אברהם בורנשטיין זצ”ל בעל “אבני נזר”. הרב מקוטנא עמד על גדולתו והסמיכו, על אף שנהג שלא לתת סמיכה לצעירים. האדמו”ר מסוכטשוב השתומם מגדולתו ועמד ונשקו על ראשו.

בשנת תרנ”ג (1893) נפטר חותנו, הרב אביגדור יהודה, וקהילת קולו ביקשה למנות את הרב חיים דוד כרב, אך הוא סירב בתחילה. רק לאחר שגדולי הדור תבעו זאת ממנו, הסכים הרב לקבל על עצמו את הרבנות. הרב הנהיג את הקהילה ביד רמה במשך כחמישים שנה והיה לרבה האחרון של הקהילה. הוא לא פחד לאסור את השחיטה בעיר מחשש שהקצבים, שנמנו על בעלי הזרוע, יאלצו את השוחטים לנהוג בניגוד לדין. במשך שלוש שנים היה בית המטבחיים מושבת, עד שלבסוף הושגה פשרה. הרב ביטל את ה”חדרים” הפרטיים עיר, ששיטת שכר הלימוד שהיתה נהוגה בהם פגעה בשכבות החלשות, ובמקומם הקים “תלמוד תורה” כללי.

בנוסף לניהול הרבנות, עסק הרב מספר שעות ביום בלימוד הנסתר והרבה לכתוב את חידושי תורתו. בנוסף עסק הרב בצורכי הציבור כחבר באגודת ישראל וכחבר במועצת גדולי התורה בפולין.

בשנת תרצ”ו הוציא לאור את ספרו דבר ישריםדרושים, באורים ורמזים ישרים בשתי התורות, שבכתב ושבעל פה, על סדר חמישה חומשי תורה והמועדים. חיבר עוד ספרים רבים שנשארו בכתב יד ואבדו בשואה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הרב  נמלט, נדד בין ערים שונות ולבסוף הגיע ללובלין. ביום כ’ בכסליו תש”א, הסתתר הרב עם בני משפחתו בבית ביתו בלובלין. הבית הופצץ וכל יושביו נהרגו. הרב הובא למנוחות בבית העלמין הישן בעיר, בין קברות גדולי ישראל

 

מקורות: ספר דבר ישרים, דף עד באתר יד ושם שרשמה נכדתו (שם מוזכר ששם רעייתו הוא: צילה דבורה לבית מנדלסון),  ספר קולו (תמונות 224-225. שם יש גירסה שונה לגבי נסיבות מותו של הרב), קולו – באתר מרכז מורשת יהדות פולין, רבנים שנספו בשואה, אלה אזכרה (ג, 248-243).

עוד על תולדות קהילת קולו – ניתן לקרוא  באנצקלופדיה של הגטאות.

עוד ראה: על טיבו של מחבר ספר דבר ישרים – מאת הרב ישראל אברהם הלוי גרינבוים, קובץ עץ חיים (באבוב), שנה ב, חוברת ג, תשס”ח

מספר הצפיות במאמר: 28

תומכי רבנים: חלק ה – מקושש ומגדף: יש תלונות כנגד כל מה שלא יעשה הרב מצד זה או מהופכו / הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד

דיס-לייק

ובזה פירוש הכתוב לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, כי דוד המלך עליו השלום בראותו שעומדים עליו דואג ואחיתופל שבע בן בכרי וחבריו נפל לבו כי חשב שאך חסרונותיו הרבים שאינו מתנהג כשורה הם גרמו לו שרבים קמים עליו. אך בהתבונן בכל ספורי התורה עד כמה סבל משה רבינו עליו השלום מקרח דתן ואבירם מתלוננים ומרגלים ממגדף וזמרי אשר קמו תמיד עליו להתלונן ולמצאו גם בו מגרעות, אז מצא דוד נוחם לנפשו כי כן העם הזה וכן הגוי הזה תמיד מחפשים עלילות שווא על מנהיגיהם וזהו לולא תורתך שעשועי, כי התירוץ האמיתי על כל הקושיות היא באשר כי המנהיגים מחוייבים להתנהג בדרך אשר התורה התווה למו מבלי נטות ממנה כמלוא שעל לא’ מהקצוות, כאשר התורה תעמיד לנגד ענינו מחזה כזה משני מעשיות אשר תציג לפנינו כמו חי להם מקושש ומגדף, ואמרו חז”ל בתורת כהנים כי שניהם היה ביום אחד, הובא ברש”י ז”ל.

ולכאורה אינה מובן למאי מלמדינו שהיה שניהם ביום אחד. ואך בא ללמדינו עד כמה נמצאים אצלינו בפרק אחד מאנשים שונים תלונות שונות על מנהיגיהם הפך זו מזו מן הקצה אל הקצה.

כי ממה נמשך מעשה המקושש, מסרו לנו חז”ל כמדרש רבה ומביאו התוספות בבבא בתרא דף קי”ט, וכן איתא בתרגום יהונתן, שמקושש עצים לשם שמים נתכוון. כי בימים אלו נמצא בישראל כתה שלימה שאמרו שכל עונשיי התורה הם אך למען להבעות את ישראל, כי איך אפשר להאמין על משה רבינו עליו השלום הישר והעניו מכל אדם שיהיה אכזר כזה לרגום באבנים איש אשר יעבור ד’ אמות ברשות הרבים, או ידליק עצי גפרית לעשן מקטורת בשבת, אין זה כי אם מפחיד אותנו והדברים אינם פשוטים כמשמען. ולכן קם גברא מדבית יוסף אמר במימרא איזיל ואעביר קוסין. ומשה ידין יתי בכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל, ולא השגיחו על זה, אף כי היה אב לחמש בנות צדקניות. הרי לך מחלל שבת לשם שמים, למען לא יחזיקו את משה רבינו עליו השלום למקיל באיסורא ועונשי התורה.

והנה כנגד זה באותו יום יצא המגדף, ואמרו חז”ל בתורת כהנים מבית דינו של משה יצא, בא לתקוע אהלו אצל שבט דן, אמר להו מבני דן אנכי, אמור לו איש על דגלו לבית אבותם כתיב. נכנס לבית מדרשו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף. הרי לך איש שבאותו יום עצמו מצא מגרעות במשה שמחמיר הוא יותר מדאי, כי מדוע לא יניחו לאיש שאמו מישראל הרוצה ליקח מקומו אצל משפחות אמו באשר שהיא קלקלה עם המצרי, ואם אמו חטאה הוא מה חטא. ומה גם לפי קבלת חז”ל גם אמו אך נאנסה מהמצרי. האם אין זה חומרא יתירה ואכזריות נוראה לפי דעתו, בעת אשר אחדים חשבוהו למשה רבינו עליו השלום לרחמן ועניו יותר מדאי.

ובאמת לא היה משה לא מקיל על דין תורה ולא מחמיר יותר מדאי, כי התורה נתנה על ידו ועליו לשמור ככל אשר התורה תצווהו, זה שחלל שבת בפרהסיא ייהרג אף אם כוונתו לשמים, וזה שרוצה לקבוע אהלו אצל שבט משפחת אמו שלא כדין תורה ויצא לחרף ולגדף לא על משה רבינו עליו השלום תלונותיו כי אח על ד’ והחולק על רבו כחולק על השכינה, כאשר ראינו הסוף ממגדף.

ומעשים כאלו מוצאים אנו תמיד בכל דור תלונות שונות על רבני ישראל. זה יפתח חנותו בשבת בפרהסיא, אף שיש לאמר שכונתו לשמים למען יתקיים בו מאמר חז”ל (גיטין דף לח) שגזרו אומר שבעוון חלול שבת נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון וכאשר יראו כי בעוד איזה שנה יפשוט הרגל לנושיו ויתלה שלט על חנותו על שם אחרים והוא יוצא בעירום ובחוסר כל וכאשר רואים אנו בכל עת מעשים כאלה ממחללי שבתות והסוף מהם אזי ידעו כל העם שמשה אמת ותורתו אמת ויתקדש ויתגדל שם שמים על ידם, נמצא שמחלל שבת לשם שמים. ולהפך זה יתקוטט עבור מקום במזרח בית הכנסת מבלי הבט כי הוא בוז משפחה ויכול להיות שגם מיגו דחציף כולי האי שמא מינא, ובכל זאת רוצה לקבע מקומו אצל מרומי הייחוס ולדעתו הוא אכזריות נוראה כי מה פשעו ומה חטאתו אם אינו יחסן ובן גדולים ולמה ייגרע נחלתו מכותל מזרחי. והסוף מזה חריף וגדיף להרב ועל התורה ועל ד’ ועל משיחו, ובאמת מה יוכל עשות הרב לזה, האם יוכל לאמר להמחלל שבת יישר כחך כמותך ירבו בישראל מחללי שבתות לשם שמים,  והאם יוכל הרב להושיבו במזרח נגד שורת הדין והנימוס וראשי הקהל, הלא הרב נושא חושן המשפט על לבו ולא יכול לזוז ממנו כמלא נימא, והרב מה הוא כי תלינו עליו.

אין זה כי אם כמו שאמר אדון הנביאים על מתלונניו, מתחלה אמר ונחנו מה כי תלינו עלינו, ואחר כך מוסיף עוד בתת ד’ לכם בשר בערב לאכל ולחם בבוקר לשבוע וכו’ ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי על ד’. ולכאורה הוא כפול לשון. אך הכוונה בזה לפרש להם כי כל ענין התלונה שלהם נצמחת אך מאשר נתן להם ד’ בשר לאכול לשבוע. ולוא היה עניים ואביונים כבתחלה לא מצאו און להם לחלוק עליו, ואם כן לא עלינו תלונותיכם כי על ד’ אשר הרים אתכם מאשפתות והשביעכם לחם ומלי כריסי זיני בישא כמה שאמר הכתוב תחת שלש רגזה הארץ וכו’ ונבל כי ישבע לחם. ולאנשים כאלה המוציאים שם רע על הכהנים ומורי דת שאינם יוצאים ידי חובתם בצאן מרעיתם ואך בחנם מפרנסים אותם, להם אך למותר בעיניהם. ובאמת המגרעות אך בהם ולא ברבותיהם.

 

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

מספר הצפיות במאמר: 6

המקור לאסור שחיטת בהמה ובתה ביום אחד / הרב בן ציון בלום הי”ד

תמונת הרב בן ציון בלום הי"ד

אותו ואת בנו:

בחידושי בכור שור חולין פ״ב הביא קושיית לבוש במתניתין שם שחטה ואת בתה וכו׳ סופג שמונים, הא בן כתיב ובת מנלן ע״ש.

ונלע״ד להרמב״ן בחומש פרשת תצא הביא בשם הרמב״ם בספר המורה דטעם איסור אותו ואת בנו ושילוח הקן, הוא משום רחמנות שנלמוד מזה לבלתי היות אכזרים. ואל תשיב עלי ממאמר החכמים האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ומפרש התם בגמ׳ מגילה (כ״ח) מפני שעשה מצותיו של הקב״ה רחמים והם אינן אלא גזירות, כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצוה אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקין בסברא השני שיהיה בכל המצות טעם וכו׳ ע״ש.

וכתב בחידושי חת״ס חולין דף ע״ט ע״א שזה תליא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון אי דרשינן טעמא דקרא או לא, דלרבי יהודה לית ליה כטעם הרמב״ם, אבל רבי שמעון דדריש טעמא דקרא ס״ל כטעם הרמב״ם ע״כ.

ועיין בספר תורת השלמים הלכות נדה סי׳ קפ״ג דלרבי מאיר, דקאמר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה כדי שתהא חביבה לבעלה כשעת כניסתה לחופה… ומבואר דרבי מאיר סבירא ליה כרבי שמעון דדרשינן טעמא דקרא. ואי דרשינן טעמא דקרא וודאי אין חילוק בין אותו ואת בנו לבתו דבתרווייהו שייך טעמא דרחמנות, ואם כן לרבי מאיר במתני׳ דחולין שם דמחייב בבתה וודאי דלא קשה, אלא אפי׳ לת״ק שם דמחייב נמי בבתה, וגם לדידן דקי״ל הכי ביורה דעה סי׳ ט״ז, מכל מקום הרי מבואר ברמב״ם פ״ד מפרה ה״ב דקי״ל דדרשינן טעמא דקרא, ועיין בלח״מ פ״ג מה׳ מלוה ה״א וב״י באהע״ז סי׳ ט״ז דהרמב״ם פסק כרבי שמעון בזה, ובתשובות חוות יאיר סי׳ קמ״ב כתב גם כן דרק להקל לא דרשינן טעמא דקרא אבל לחומרא דרשינן, אם כן שפיר קי״ל דגם באותה ואת בנה חייב ומיושב קושיית לבוש, ואתי שפיר:

 —

מוה”ר בן ציון בלום זצ”ל הי”ד, בן הגאון המפורסם ר’ עמרם בלום בן ציון בלוםזצ”ל
מח”ס שו”ת בית שערים, היה אב”ד ק”ק סארוואש משנת תרס”ח מילא מקום אביו כאב”ד ק”ק בערעטיו-אויפאלו משנת תרפ”ט, מחבר שו”ת וחידושי שיבת ציון, ספר אות ציון (ניו יורק, תשס”ג) ועוד מכתבים מדברי תורתו בקבצי ‘תל תלפיות’. רבי בן ציון נשא לאשה את מרת גולדה בתו של רבי ישראל זאב פאנעט מטעגלא. למד תורה אצל אביו ואצל הגאון בעל שבט סופר זצ״ל אבד״ק פרעסבורג. נסמך להוראה מרבו הנ״ל, וכן מהגאון בעל יד יצחק אבד״ק טאלטשווא זצ״ל ומהגאון מוה״ר משה צבי פוקס זצ״ל אבד״ק גראסווארדיין מח״ס שו״ת יד רמה. ניהל ישיבה מפוארת.

נפטר בגטו בודפסט, בגיל 64, ביום כ’ טבת תש”ה, נקבר על תנאי במרתף, ואחר הפסח כאשר היתה מעט הרווחה בעיר, הובא לקבורות בבית העלמין בעיר שם. הרבנית מרת גולדה עם שלשה בניה שרדו והיגרו לניו יורק.

(מקורות: אתר תולדות, שערי ציון)

מספר הצפיות במאמר: 59