קטגוריה: שבועות

לי ולכם הוא הגאולה. הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם (מדרש שיר השירים).

תכלית הגאולה דיציאת מצרים הייתה כמו שאמר ה' יתברך "ולקחתי אתכם לי לעם". נתינת התורה הקדושה והתדבקות בה' יתברך זה הוא חירות הנפש, דאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. אינו משועבד להחומר ולהתאוות, כמאמר החסיד להמלך שנצח המלחמה, דאמר דלא נצח המלחמה הגדולה שבו מלחמת היצר (חובת הלבבות). הגאולה הזו היא נצחית. "לי ולכם הגאולה", גאולה רוחנית וגאולה גשמית. ובמדרש מרור חד, מרורים תרין. הרצון תרי שעבודים גשמיות ורוחנית. ובש"ס פסחים דף קט"ו מצה בזמן הזה דאורייתא, מרור דרבנן. מצה, היא רומזת לגאולת וחירות הנפש, דמצה היא בלי שום פעולת הרכבה, רק עומדת בפני עצמה, בלי שום הצטרפות. עצם פשוט זה מרמז על חירות הנפש על ידי התורה הקדושה, וכן מרמז שישראל הם תלויים רק בה' יתברך, תחת השגחתו יתברך שמו. ועיין בגבורות ד' למהר"ל ז"ל. ומצה היא "מדאורייתא" נצחית, וזה הוא  על ידי דאורייתא, קבלת התורה הקדושה. ומרור מרמז על שעבוד הגוף, זה לא היה נצחי בעת יציאת מצרים.

ובש"ס פסחים דף קט"ו אמר רב פפא שמא מינא האי חסא צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא וכו'. וקפא מריחא מיית. ושם דף קט"ז מאי מצוה, רבי לוי אמר זכר לתפוח, ורבי יוחנן אמר זכר לטיט. ומהדקדוק הא מרור הוא זכר לעבודה, למה החרוסת זכר לתפוח, על שם הכתוב "תחת התפוח עוררתיך". ובתוספות לעשות חרוסת בפירות שנמשלו כנסת ישראל. עיין שם. אולם לדברינו נעימת המליצה הוא דהנה תפוח מרמז על קבלת תורה הקדושה, כמאמרם ז"ל למה נמשלו ישראל לתפוח, מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו "נעשה" ל"נשמע". ובתוספות שם כתב דהוא אתרוג, "וריח אפך כתפוחים" מתרגמינן כריחא דאתרוגא. והנה ריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו, וכמו שאמר הכתוב "כל הנשמה תהלל יה", ולכן המרור דהוא זכר לשעבוד הגוף. ובן הרשע דאין לו השגה בגאולה הרוחנית ובקבלת תורה הקדושה, דהוא חירות הנפש והתדבקות בה' יתברך, הנה הוא שואל "מה העבודה הזאת לכם" כעת בהגלות, דאכתי אתם בגלות. אמנם מרור זה צריך לשקועיה בחרוסת זכר לתפוח, דמרמז על גאולה הרוחנית, גאולת הנשמה. והאי קפא מריחא מיית הארס של הנחש הבן מביש שארס נחש בין שיניו עומדת בשאלתו הארורה האי ארס מיית מריחא דהוא ריח האתרוג, דבר שהנשמה נהנית, ריח התורה הקדושה. וזה נעים.

והנה ראיה לזה דעיקר הגאולה היה בשביל גאולה הרוחנית בקבלת התורה הקדושה, דהא הקב"ה אמר למשה "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה וגו'. והא הדור שיצאו ממצרים מתו במדבר. ואמנם היה זה על הבנים ועל גאולה הרוחנית. יש לדבר עוד בזה וקצרתי. וזה יש לרמז באתרוג, דפריו קודם לעליו משום שדר באילנו משנה לשנה ונושרים העלין, ואח"כ באים עלין אחרים. וזה מרמז על הגאולה הרוחנית. וקצרתי, ודוק.

וזה נעימת מליצת המדרש הואיל "והוא חפץ בגאולתכם" אינו מביט בחשבותיכם, והרצון דישראל שאלו דאכתי לא נשלם הזמן ואמר רוענו הנאמן הואיל "והוא חפץ", דגלות השכינה השלים הזמן והיה  שעבוד כפול רוחנית וגשמית. והוא חפץ, דתכלית יציאת מצרים הוא לקבל התורה, ועל ידי זה אתם קודש ואיכא ב' מעלות כמו שנתבאר לעיל. "והוא חפץ" על דרך דנודע דבגלות נחסרות אותיות ו"ה מהשם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו, ומהכסא אות א', וזה תיבת "הוא" דגלות השכינה השלים הזמן.

ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל.   בשתי התקופות והזמנים שיש לישראל, אם הם ברום המעלות ועל גפי מרומי הצלחה בארץ, דניכר בהם ההשגחה הנסית דהקב"ה מקומו של עולם דההשגחה היא גלויה. "ברון הוא" אף בעת הגלות, דההשגחה היא נסתרה בבחינת "מציץ מן החרכים", איכא הגאולה הרוחנית על ידי דנתן תורה לעמו ישראל, הוא חירות הנפש, וכדפירוש מליצת חז"ל חיה אחת יש ברקיע, כשהוא יום אמת במצחה, וכשהוא לילה אמונה במצחה. המליצה על ישראל, "ויתן אותם אלקים ברקיע השמים", דהוא ישראל, כדשלח רבי יוסא כשהוא יום, בההצלחה, אמת במצחה. וכשהוא לילה, בגלותם, אמונה במצחה, דבוודאי ה' יתברך יגאלם "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד'". בעת הזריחה ובעת השקיעה, בהגלות, מהולל שם ד', דה' יתברך יושיעם ויגאלם.

ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. על ידי התורה הקדושה הוא גאולה נצחית. התורה לא תשתנה חלילה, ועפרא לפומיה דאפיקורסים דאומרים דהתורה לפי הזמן, כמו בשאר נימוסים דמסדרים המשפטים לפי המקום ולפי הזמן. בהתורה צריך לסדר החיים לפי התורה. הלא תראה דהתורה הקדושה ניתנה בהר חורב במדבר. וראיתי לפרש "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", היינו בכל יום ויום, בכל הזמנים, בת קול יוצאת מהר חורב, אוי להם לבריות שאמרו דהתורה לפי הזמן. וכן הא מבואר במדרש דהקב"ה נסתכל בתורה הקדושה וברא העולם. ואם כן העולם לפי התורה. וזה "ברוך המקום", דהקב"ה הוא מקומו של עולם, "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל" דעל ידי זה התורה הקדושה היא נצחית והיא גאולה נצחית. 

(זיו הלבנון, עמ' 32-33, מאת הרב זאב וולף נוסנבוים הי"ד),

מספר הצפיות במאמר: 117

בשעה שרות התאמצה ללכת עם נעמי "אמרה לנעמי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין" וכו'. ובמדרש [רבה רות] אמרה לה נעמי, בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקיסאות של עכו"ם. אמרה לה, "אל אשר תלכי אלך", אמרה לה, בתי אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה. אמרה לה, באשר תליני אלין וכו'. אמרה לה, בתי, כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות סגלו בעוה"ז, אבל לעתיד לבוא, "כי המות יפריד ביני ובינך".

ולהבין, שמכל מצות גדולות שבתורה, לא הזהירה את רות רק על שתי דברים, שאחת מהן, אל תלכי לתיאטראות וכו', לא נזכר מפורש בתורה. ואף שגר הבא להתגייר "אין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו", אבל מדוע לא אמרה לה שתי אזהרות אחרות?
והנה ידוע, אמונה ומסירת נפש על האמונה ואהבת ה' הוא בפרשה הראשונה של קריאת שמע. כמו שאמרו: למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות [ברכות]. מצינו שבשתי הפרשיות יש קבלת עול מלכות שמים, ועול מצות.
ובירושלמי ברכות פרק ראשון, "ומפני מה קורין ב' פרשיות הללו בכל יום, ר' לוי ור' סימון, חד אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה, וחד אמר מפני שעשרת הדברות כלולים בהם. ומזוזה, לדברי שמאי בירושלמי סוף מגילה (מובא בביאור הגר"א ביורה דעה סימן רפ"ה) עוד גדולה מתפילין, אף לגבי איש שהוא מחויב בתפילין – ולכן במילים קצרים רמזה נעמי לרות, שעליה לקבל עול מלכות שמים אמונה, ועול מצות, שכלולים בשתי הפרשיות. ואמרה לה "בתי אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה". וכמו שמזוזה נוהגת תמיד ביום ובלילה, ומזוזה מגינה אף בעידנא דלא עסק בה, אף בשעה שהוא ישן על מיטתו. אבל מצוה לא מגינה אלא בשעה שעסיק בה וכו' כמו שסיים הטור, מובא בט"ז סימן רפ"ה) כן אמונה ליחד שמו יתברך נוהגת תמיר ביום ובלילה בכל שעה ובכל מקום אף בשעה שהוא על המטה בלא שום הפסק כלל.
עוד דבר אחד מוטל על מי שבשם ישראל יכונה, ליקח חלק בצרת הכלל, ולהרגיש את עצמו כמו אבר מגוף ישראל. הנביא אומר "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט). לאלה האבלים, הנדכאים והנלחצים, להם אין מן הצורך להזהיר שלא ישמחו ולא יגילו, כי הם ממילא לא יגילו. וכמאמרם "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", כי בעצמם לא יקחו, כי, אף לאלה המאשרים, שבכל אשר יפנו יצליחו ואין להם שום דאגה ויגון, גם להם הזהיר הנביא אף שיש לך לשמוח עם מצבך הפרטי, בכל זאת קח חלק מהעם הנרדף והנדכא הכללי, "ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים". וזה אמרה לה נעמי "בתי"! אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי-תיאטראות ובתי קירקיסאות של עכו"ם, רק לקחת חלק בצרת הכלל, אמרה לה "באשר תלכי אלך", אלך בדרכיך.
לפעמים תשמע מאנשים אף בעלי אמונה ושומרי תורה ומצוה שמספרים מאשרם ומשמחתם, היינו: בנם הראשון כבר גמר בית ספר גבוה והוא רופא באחת מערי רוסיא הפנימית, השני – הוא אינזענער ולו משרה טובה בפאבריקא גדולה. לחתנו, אפטיק גדול. ומשתאה אנכי שמחה זו למה היא, לוא-יהי ששמח בחלקו בעוה"ז, אבל כמה שנים הוא יכול לשמוח בזה, שלא יכול לאכול אצל בניו ובנותיו. כמובן – מי זוכה לאשר ולשמחה כזו, לא פחות מאיש כבן חמשים, כי עד שיגמרו בניו בתי-ספר גבוהים, יעלה שנים הרבה ולפעמים אבות המאשרים, המה בני ששים וכמה ימי שנותינו, שבעים שנה ואם בגבורות?
ואף הטיפש שבטיפשים לא יאמין שייתן לו שכר בעוה"ב, יען שהשתדל שבניו יכפרו בתורתנו ובכל הקדוש לנו. ואם כן אין לשמוח, כי לשמחה כזו, יפריד המות בינו ובין השמחה.
וזה מליצת חז"ל, שנעמי אמרה לרות: "בתי כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות, סגלי בעוה"ז", כי דברים כאלו תוכלו לקחת גם לעוה"ב, אבל מדברים חומרים ואובדים, המות יפריד ביני ובינך ועמך לא תקחי מאומה, לכן סגלי תורה מצוות וצדקות בעוה"ז.

(דברי לוי, בסוף הספר הדרת צבי, עמ' 105)

---

הרב לוי ב"ר דובר יונה אובצינסקי, נולד בשווינציאן. דור שביעי לבעל "סדר הדורות", היה בעל זיכרון מופלא ותלמיד חכם מופלג. מגיל צעיר התעניין ביוחסין של גדולי ישראל ובתולדותיהם. ראש ישיבה בשווינציאן (ליטא) בשנת תר"ן (1890). בשנת תרנ"ז (1897) נבחר לרבה של אלט-אוץ (אאוצה, קורלאנד). אחר כך, עם הקמת מדינת לטביא, כיהן כרב החרדים וכ'רב מטעם' בעיר הפלך מיטאו (קורלאנד). חיבר את הספרים "נחלת אבות" (1894), "תולדות ישיבת היהודים בקורלאנד" (1908, 1912) ו"הדרת צבי – דברי לוי" (1914). השתתף בישיבת רבני "מסורת וחרות" במוסקבה. נספה בשואה. חתנו, הרב נחום ברוך גינצבורג הי"ד, רבה האחרון של העיר יאנובה, ראש אגודת הרבנים בליטא ומחבר סדרת הספרים "מקור ברוך", נרצח עם שרידי קהילתו בידי פשיסטים ליטאים.

מספר הצפיות במאמר: 142

מבן המחבר הי"ד:
מדרש רבה פרשת אמור סוף פרשה ל'. שלשה המה נפלאו ממני [משלי ל,יח]. ג' המה פסח, מצה ומרור. ושמעתי לפרש מאאמו"ר הגאון (שליט"א) [זצ"ל] דמבואר במשנה פסחים דף קט"ז [ע"א] ששואלין בלילי פסח 'מה נשתנה', ושם מבואר שאפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות פסח שואלין זה לזה 'מה נשתנה'. וכבר כתב כן בסדר ההגדה, אלא שבמשנה יש שינוי 'שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, בלילה הזה כולו צלי'. ולפי זה כיון שהוא שאלת תלמידי חכמים, כמבואר במשנה, ואין זה שאלת קטנים, לכן מצוה לבארו. והנה בפסח מצוה לאכול 'מצה' דווקא. וכתב הבינה לעתים הטעם 'כי תועבת ה' כל גבה לב' [משלי טז,ה] וכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה [פרשה ס"ז בהעלותך יב,ב]. וראיה גדולה מפרעה שנתגאה ואמר [שמות ה,ב] 'מי ה' אשר אשמע בקולו', עד שלבסוף עשה עצמו עבודה זרה וחישב עצמו לאלוה, ואמר 'לי יאורי ואני עשיתיני' [יחזקאל כט,ג]. והנה שורש הגאווה הוא העושר או גבורה או חכמה או יופי וכדומה. והכל הוא הבל ואפשר שיאבד ממנו ואפילו האדם עצמו אפשר שימות ויאבד. ובזה מבואר מה שאמרו ישראל שירה על הים [שמות טו,א] 'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים'. וכתב בתרגום 'ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה'. וידוע הסוס הוא מתגאה, כמבואר בפרק ערבי פסחים [קיג ע"ב], וגאותו על רוכבו. אבל הסוס הטעון משא לא יתגאה. לפי זה רק ה' לבדו יכול להתגאות, 'ה' מלך גאות לבש'. וגם כן 'סוס ורוכבו רמה', דהיינו הגאוותן שהוא מגביה עצמו ובאמת הוא ריק מכל, אין בו רק אוויר. לכן ציוונו ה' לאכול רק מצה בפסח, להרגיל עצמו במידת ענווה, היפך מדת פרעה. לפי זה, כוונת אכילת מצה להזהירנו מן הגאות.
מרור – מורה גם כן על כי מררו חייהם בעבודה קשה, וממילא אין לנו להתגאות, כי עבדים היינו. אבל מצינו גם כן בלילי פסח מצוות המעוררים לנו להתגאות. כי המשנה ריש פרק ערבי פסחים אומרת 'אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב', והוא סימן חירות. עיין שם ברש"י. וגם השני טיבולים מעוררים גם כן על זה שאנו שרים ונכבדים. ובזמן שלמה המלך עליו השלום ובזמן המשנה שנכתבה בזמן התנאים ראשונים אכלו גם קרבן פסח, הזכירו גם זה שמפורש בתורה שמצווה לאכול קרבן פסח בלילה, ודווקא צלי. ובו נאמר [שמות יב,מו] 'ועצם לא תשברו בו'. וכתב החינוך על התורה [מצוה טז] שהטעם כדרך השרים להשביע עצמם בבשר, ואין צריכים לשבור עצמות להוציא המוח. וגם אכילת קרבן פסח דווקא בצלי מעורר על זה, כי דרך שרים לאכול בשר צלי ולא על ידי בישול במים שנחלש הכח. וממילא אנו מחזיקים עצמינו לשרים בלילה הזה, וזה מעורר לגאווה. וזה שאלת 'מה נשתנה', וזה כוונת שלמה עליו השלום 'שלשה אלו נפלאו ממני', כי סותרים זה את זה. ועל זה משיב בעל ההגדה 'עבדים היינו לפרעה ויוצאינו ה' אלוקינו משם'. ומבואר בהגדה 'אני ה' ולא מלאך וכו", ומבואר בתורה [דברים ד,ח] 'ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים', 'או הנסה אלקים לבוא לקחת גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים' [שם לג]. על זה וודאי ראוי להתגאות, אבל בכל עניינים אחרים צריכין להרגיל עצמינו בענווה, כי עבדים היינו לפרעה במצרים. ובזה מתורץ שאלת 'מה נשתנה' ומיושב גם כן הסתירה הנ"ל. ובזה יש לפרש היטב במה שאמר שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים [א,ט] 'לסוסתי ברכבי פרעה דמיתך רעיתי', וכבר כתבתי כי הסוס מתגאה וגאוותו על רוכבו, ובבחינת זה הוא ישראל, שמתגאה על הקב"ה שרוכב עלינו, ונקרא 'אלקי ישראל' ומתפאר בנו 'מי כעמך ישראל גוי אחד', והקב"ה מניח תפילין מה כתיב בהו, עיין ברכות דף ו' סוף ע"א. וזה כוונת הקב"ה משמח עימנו שכל גאוותנו בבחינת סוס ברכבי פרעה, ודו"ק. [ע"כ].

(תורת יעקב, ב, עמ' פו)

מבן המחבר הי"ד:
על עניין שכתב אדוני אבי מורי ורבי הצדיק זצ"ל, למה עשה משה רבינו עליו השלום הוספה שעל ידי זה נתעכבו יום אחד מכל מצוות שבתורה. והתירוץ שמשעה שקבלו עליהם כאילו עשו. עיין ריש שבת. ובזה ניחם עצמו רב יוסף שהיה סגי נהור ולא יכול לעשות כרצונו הטוב. ובחתם סופר ז"ל פירש שעל ידי ז' סיוון נעשה שבירת הלוחות, כי יומא הוא דגרם על מעשה דחטא עגל, שאמלמלא היה בו' לא היה זה. ממילא יש להם שייכות הוסיף יום אחד לשבירת הלוחות. וזוהי כוונת רב יוסף, 'אלמלא האי יומא', וזה כוונתו ביומא דעצרתא, כי קיימא לן בז' סיוון ניתנה תורה הקדושה ועצרת הוא סיום הספירה שזמנו תלוי במתן תורה. ומה שאמרו 'זמן מתן תורתינו' בו' סיוון כתבו המפרשים שבכלל זמן תורה הוי, ובו' יוון הראו עם ישראל שרוצים רק היו אנוסים.

(תורת יעקב, ב, עמ' פח)

בגמרא ברכות ט' ע"ב מקשה 'מכדי יהיו לרצון אמרי פי' משמע לבסוף ומשמע מעיקרא, דבעינא למימר מאי טעמא תקנוהו רבנן לאתר י"ח ברכות, לימרו מעיקרא. אלא משום שאמרה דוד אחר ח"י מזמוריו גם אנו נאמרו אחר ח"י ברכות. וידוע באגדתא רשות נתונה לתרץ קושית הגמרא, כיון דאין נפקא מינא לדינא. ולענ"ד יש לומר שידוע מה שכתב הרמב"ם על המתפלל בלא כוונה על זה נאמר (ישעיה כט יג) 'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. ובספר אורחות חיים שעשה רבינו הרא"ש (הנדפס בליקוט צבי) כתב 'אמור סלח לנו, על אומרך מלת סלח לנו', כולמר על שאמר תפלה זו בלא כוונת הלב. אמנם בגמרא בבא בתרא קס"ד סוף ע"ב אמרו ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום. ואחד מהם 'עיון תפלה', ופירשו תוספות שאין מכווין בתפלתו היטב, כמו שכתוב בירושלמי ברכות 'מחזיקנא טיבותא לרישא דכי מטי למודים כרע מגרמי'. עד כאן לשון קודשו. והנה דרך הישר לבן אדם שיחשוב תחילה מה שרוצה לדבר ואחר כך ידבר, אמנם המתפלל בלא כוונה מדבר תחילה, ואחר כך חושב בלבו מה שהיה צריך להוציא בשפתיו. וזה כותבו אמרינו יהיו לרצון מה שהקדמנו אמרי פינו להגיון לבנו, היינו כאומר 'סלח לנו' על אומרו 'סלח לנו' בלא כוונת הלב. [ובפרט בעוונותינו הרבים בדור יתום מקוים שמתפללים בלי הגיון לב, ולכך אמרינן על זה שאומרים אחר התפילה 'עושה שלום' כי אומרים שלום שבא ממרחק רעיונותיו ומחשבותיו רצו בכמה מקומות, ולכן אומרים 'יהיו לרצון אמרי פי', הגם שהיה בלי הגיון אלא אחר האמירה היה להגיון, אף על פי כן תקבל ברצון. נרשם ע"י בן המחבר הי"ד], וזה לא שייך לאומרו קודם תפלה, כי אולי יכווין היטב בתפלתו כנ"ל. [שו"ת אות ג'].

(תורת יעקב, ב, עמ' צט).

מבן המחבר הי"ד:
'רחל מבכה על בניה' [ירמיה לא,יד] על עולליה. כמו שאמר יצחק, קודם שהיה לו בנים, בשעת עקידה, 'הנה נפשי נתונה לך אוי לי על דמי' [תנחומא וירא אות כג]. שיש לו צער על ילדיו, דהיינו שלא הניח בן. אבל גבי רחל יש לפרש 'על בניה', דעיקר טובתה שאם יתגדלו בדרך טוב, יהיה נחת רוח לנשמת המת, כמובא במדרש [כלה רבתי פ"ב] על רבי עקיבא שהיה לומד עם בן יתום אחד, ובא אליהו בחלום לטובתו אשר עשה. רחל אמנו מבכה על בניה, והשיב יעקב אבינו עליו השלום, מאחר שיהיה הבן בן-ימין, יהיה לטובתה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קסה)

מבן המחבר הי"ד:
גם יש לפרש בעניין זה המסורה, ששמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל 'כל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה' [שמות לה,כו] 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן' [אסתר א,כ], על ידי מעשיהם הטובים והתנהגותם, שהתנהגות הבית על ידי האשה, אם היא על פי התורה הקדושה יתנו יקר לבעליהן.

שמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל, לפרש דברי המדרש [מובא בילקוט אליעזר ערך סוכה אות י"ח בשם 'עיר דוד' – ועיין ילקוט איוב רמז תתקכז] לא סמכה דעתו של איוב עד שראה סוכה של ג' דפנות. העולם הזה נמשל לסוכה, כמו שהובא לעיל, והעולם הזה עומד על ג' עמודים, על אמת דין ושלום [אבות פרק א, משנה י"ח]. אבל הרבה פעמים שהאדם מאמין שלא לעשות מחלוקות, דהיינו מפני השלום אפשר לשתוק, אפילו רואה דבר שאינו הגון. ובאמת פירשתי בעזרת ה' דברי המגן-אברהם על ריש שולחן ערוך הטהור, שהטור מתחיל עם מאמר רבי יהודא בן תימא [אבות פרק ה, משנה כ] 'הוי עז כנמר', והמחבר התחיל 'יתגבר כארי', שאם התנא מתחיל [ב'עז כנמר'] היה לו גם כן להתחיל כן. אלא דהתנא התחיל שפיר שאמר מעיקרא "הוי אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות', ואחר כך אם הדבר מונע לעבודת ה', אז 'הוי עז כנמר'. אבל השלחן ערוך לא רצה להתחיל עם זה, שלא ירגיל עצמו במידת עזות, כמו שכתב המגן-אברהם. כמו ששמעתי לפרש בפרשת כי תשא [לג,כא-כב] 'ויאמר ה' הנה מקום אתי', אם הוא בשביל כבודי, 'ונצבת על הצור', על ראש הסלע, 'והיה בעבור כבודי', דהיינו שאינו מגעת לכבוד התורה הקדושה ולעבודת ה' יתברך שמו, 'ושמתיך בנקרת הצור'.

איוב שהיה אחד מג' יועצי המלך [פרעה] האמין שטוב בעבור שלום לשתוק, אבל באמת כתוב מתחילה 'אמת' ו'דין' ואחר כך 'שלום'. כמו שכתוב גם כן בקרא [זכריה ח,יט] 'האמת והשלום אהבו'. אמת, זו תורה הקדושה שחותמו של הקב"ה אמת, הראו לו שלא עשה כהוגן. משה רבינו עליו השלום זכה להיות מנהיג ישראל בעבור שכל פעליו הוא למען האמת. ה' יזכנו לעמוד על האמת, אמיתה של תורה הקדושה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בזכות אבותינו הקדושים. אמן.

(תורת יעקב, ב, עמ' קעט)

לעניות דעתי יש לפרש, א' – 'דע מאיו באת', ידוע מה שכתב השל"ה הקדוש [פרשת בחקותי] בתוכחה כתוב [כו,מב] 'וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ויצחק וגו' ואברהם אזכר', לכאורה אינו שייך לשם, כי זהו טובה אם יזכור לנו ה' יתברך זכות אבות. אמנם לפעמים הוא לרעה, אם יזכור הקב"ה מי היו אבותיו של זה, אם היו כשרים וחשובים, אם כן הבנים ראו בעיניהם איך ראוי להתנהג, ואף על פי כן השחיתו דרכם, ראויים הם לעונש ממי שנתגדל אצל רשעים כמובן, על כן אמר התנא 'דע מאין באת', מאבות כשרים. וכן נראה לי גבי יוסף הצדיק, כשרצתה אשת אדוניו להסיתו, נראית לו דמות דיוקנו של אביו [סוטה לו ע"ב]. אפשר הכוונה, כי נזכר מי הוא אביו הקדוש ואיך יהיה הוא חס ושלום לא טוב.
הג"ה מבן המחבר הי"ד: נראה לפרש כוונת 'מאין באת' – כשאדם נזכר ומזכיר את אבותיו כדי להטיב מעשיו ויתמיד בזה שצריך להראות 'פאר די אויגען האלטען' [שיעמיד ויציב לעיניו] מעשיהם הטובים, מה שהיו רגילים לעשות מערב עד בוקר. וזוהי כוונת המצבה הזאת תהיה בית אלקים, כמו שהולכים לבית אלקים ללמוד לעבוד את ה' יתברך שמו. עד כאן הג"ה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קפג)

---

הרב שלמה ברוך פראגר, רבה של פטרוביסלה (יגוסלביה), נולד בשנת תרמ"ח (1888) לאביו הרב יעקב פרגר, רבה של אדא בעל שו"ת "שאילת יעקב" שהיה תלמיד מובהק של ה"כתב סופר", ולאמו, בתו של המהר"ם שיק, רבה של חוסט. הוא למד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים בישיבות ובהם בישיבת הרב יהודה גרינוולד, אב"ד סאטמר, שהסמיך אותו להוראה והדריך אותו כרב ומורה הוראות בישראל. הרב שלמה ברוך נשא לאישה את מרת רבקה, בתו של רבי יהודה ליכטנשטיין, אב"ד בטלאן, והמשיך ללמוד אחר נישואיו בהתמדה במשך מספר שנים בהיותו נסמך על שלחן חותנו. שם גדל בחסידות וצדקות, והתמלא בהתלהבות ומסירות בעבודת ה'. אחר כך התקבל לרב בית הכנסת לקהילת החסידים בעיירה הקטנה פטרוביסלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיירה למדינת יגוסלביה, והיהודים שם חיו ברווחה יחסית, בלא הפרעה לחיי הקהילה. הרב שלמה ברוך הנהיג את עדתו באהבה ובענווה, באדיבות ובמסירות נפש. תפילתו אחרה שעות רבות, הוא אכל בשר רק בשבתות, מועדים וראש חודש, ובשאר ימות השבוע מיעט באכילה. הרב הרבה לעשות חסד ולחזר אחר המצוות. את כל הכסף שהגיע לביתו היה מחלק לצדקה, וגם את משכורתו חילק לנצרכים. פעם בערב שבת, בהיותו במקווה הבחין ביהודי עני ההולך בנעלים קרועות ומלוכלכות, והחליף את נעלי השבת שלו בנעלי העני. כאשר עני סיפר לו שעומד להשיא את ביתו ואין לו דמי נדוניה לכרים וכסתות, מסר לו הרב את הכרים והכסתות שלו. הוא ביקר אצל יהודים כפריים, דרש בשלומם, חיזק את שלום הבית אצלם והתקין להם מקוואות. את תפקידו העיקרי ראה בהרבצת תורה והקים בבית מדרשו ישיבה קטנה לתלמידים הצעירים.

לאחר שהנאצים כבשו את יגוסלביה, הם החלו באפליית היהודים, הגבילו את תנועתם, חייבו אותם לשאת טלאי צהוב וריכזו אותם בגטאות ובמחנות. חלקם מהיהודים הומתו במקום ויש ששולחו למחנות המוות, ובעיקר לאושוויץ. בשנת תש"ד, רוכזו אנשי הקהילה בשבת כהכנה לגירושם לאושוויץ. בל הגרמנים לקחו מסופר הקהילה את ספר התורה והעבירו אותו לידי הרב. הוא צעד בראש בני עדתו כשהוא נושא את ספר התורה בזרועו, עד שהגיעו לתחנת הרכבת. שם חטפו הגרמנים את הספר מידיו, זרקו אותו ופרשו את היריעות על הארץ. הם ציוו על היהודים לדרוך על היריעות, וכאשר סירבו, הוכו היהודים באכזריות והתעללו בספר התורה ולכלכו אותו בבוץ.
הרב ובני הקהילה גורשו לאושוויץ ונספו שם. כן נספו הרבנית רבקה, ובניהם: הרב משה זאב, רעייתו ושלשת ילדיהם. רבי הלל, רעייתו ושני ילדיהם. חיים יעקב. יהודה צבי. מרדכי זאב. חתנו הרב חיים יעקב ברזניץ ושלשת ילדיו. בתם חוה ובעלה ר' יוסף היימפלד וארבעת ילדיהם. בתם רחל ובעלה הרב ר' מרדכי וארבעת ילדיהם. הי"ד. ארבעה מבנותיו שרדו, ובהם בתו בריינדל ברזניץ ובנה שנולד בעת הגלייתה למחנה ההשמדה.

השאיר אחריו חידושי תורה בכתב יד, חלקם בפנקס דברי התורה של אביו. חידושים ממנו מובאים בספר של אביו על התורה "תורת יעקב", ואביו מזכירו מספר פעמים ב"שאילת יעקב" (סימן צד אות יא, סימן קלב ובפרשת מצורע).

מקורות: אתר זכור, אלה אזכרה ה עמ' 209-214, תורת יעקב ב עמ' שא, בן פורת יוסף, מאת ר' נתן אליהו רוט עמ' קפב-קפה.

מספר הצפיות במאמר: 142

כבר העיד רבי יהודה הלוי ז"ל בספר "הכוזרי" על הסגולה העיקרית של היהדות, שאינה צריכה להוכחות לא מן השכל ולא מן הרגש, כי נוסדה על ההתגלות.

אמנם, כבר "ראתה שפחה על היום מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", כנאמר: "וירא ישראל את היד הגדולה וכו'", אולם ראיה זו לא הספיקה עדיין בכדי להכות שורשים בנצח, לזה דרושה היתה התגלות מלכותו יתברך לפני כל העם בכבודו ובעצמו.

"פנים בפנים דבר ה' עמכם", מדרגה שלא זכה אליה שום נביא מהנביאים חוץ ממשה רבינו עליו השלום, שנאמר בו: "פה אל פה אדבר בו וכו'", ופעולת ההתגלות הזאת על נפשות עם ישראל באותו מעמד התבטאה בזה שחרדת קודש וזעזועי י-ה מלאו את כל הווייתם: "וחרד כל העם אשר במחנה. וירא העם, וינועו וכו'". חרדה קדושה זו, זעזועי י-ה אלה חדרו לעמקי המעמקים של נשמת ישראל וימלאוה ביראת ה', יראה מתוך ראיה, ראיה מתוך התגלות, "למען תהיה יראתו על פניכם וכו'".

ואז נגמרה יצירת עם ישראל. היום נהיית לעם!

"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי את אשר ישנו פה וכו' ואת אשר איננו פה וכו'". כל נשמות ישראל, שהתלבשו ושעתידות להתלבש בגופים, עמדו על הר סיני וראו את ההתגלות – וקבלו כולן את ההארה האלקית, מתוך התגלות, ותהא להן אמונתן – חיים, ויראתן – ראיה, לא שלטו בהם ידי השכל המהסס, המפקפק, כי: "אתה הראית לדעת וכו'", ובמקום שיש ראיה, שם אין ספקות, אין היסוסים, האמת ברורה כשמש אמונת אמן.

אמונה זו של היהדות (נגזרת מהשורש "אמן-אמת") הנוסדה על ההתגלות, על הראיה, אינה מסמנת מצב נפשי של האד, יחס פנימי שלו אל המקיף אותו – לא. האמונה לפי היהדות היא מציאות קיימת ופועלת חיי הנפש האמתיים, אינה קובעת את יחסי נפש האדם, כי אם מהוה אץ כל מהותה ותוכן ישותה: "בא חבקוק והעמידן על אחת: 'וצדיק באמונתו יחיה'".

סגולה נפלאה זו של ההתגלות חדרה, כאמור, אל עומק עמקי נשמת ישראל ותהא למצע של מקור אמונתו באלקיו בכל הדורות והזמנים. על כן שווא עמלו שונאיו ושונאי ה' לפתותו ולשדלו לסור מני דרך אמונתו בה' ולהשלותו במדוחי-הבל, לשווא, כי איך יכפור בנראה, בנגלה אליו. איך יכחיש את האמונה, את אמיתת חייו, שהיא עצמה אצלו מציאות מוחשית?! ולא עוד אלא, שבגבר יד האויב עליו, בשלחו בו יד אכזרית לענותו ולשרפו חיים על מוקדי עולם, על תורתו ואמונתו, הייתה אז התגלות ה' שבקרבו מוארה באורות התופת של האוטו-די-פה והאינקוויזיציות, מופיעה בכל עזה, גדלה ויפעתה, שאין על ארץ משלה.

זו הייתה התגלות האור החוזר מהר סיני לארץ ולדרים עליה.

וכשם שכח ההתגלות מהר סיני לא פסק והולך ופועל בחיי כלל עמנו עד היום הזה, כן כל נשמה ונשמה מישראל שעמדה על הר סיני יכולה לזכות להתגלות זו בחייה, חיי הנצח, בעולם הזה. וכשם שההתגלות הכללית נראתה לכלל ישראל בתקופת המעבר מילדות העם אל בגרותו, לפני גמר יצירת, אחרי הכשרה רוחנית ושלמות העלייה – כן גם בחיי הפרט יכול כל אדם לזכות אליה, בתקופת המעבר בחייו, בהגיע שעת העמידה על דעתו, על ידי שעבוד הכרתו ורצונו אל ההכרה והרצון העליונים.

אז, בשעת מנוחה פנימית, כשסערות התאוות והיצרים משתתקות לרגע באדם; כשמלחמת האיתנים בקרבו נפסקת קרבו לרגע, ומתוך ערמת ההרגשות וההתפעלויות הגסות מבצבצת ועולה תמונה כה מקסימה ומלבבת, כה נעימה ומושכת, מושכת… אז קול דממה דקה ישמע ונגינה אלקית מעולמות עליונים רחוקים רחוקים – משתפכת בחלל הנשמה – וממנה  בכל הבריאה; הכל שר, השדות והאילנות, ההרים והגבעות, הדשאים והרוחות – רון הצפורים, קילוס שרפים. אך פתאום – הכל משתתק; הציפור לא שרה, עוף לא פורח, הים לא מזדעזע – עולמו הפנימי של האדם עומד ומחריש עד שיצא הקול: "אנכי ה' אלקיך!" ואז אחי הטוב –
דמעות תזיל עינך, ותתחרט על פשעים (רבי יהודה הלוי).

ומהתרגשות עליונה בכה תבכה בלילות על משכבך – והדמעות מה קדושות, מה טהורות הן! אותן סופר הקב"ה כמרגליות יקרות מתנוצצות – סופרן ומניחן בבית גנזיו.
אשרי אדם הזוכה להתגלות זו בחייו!

(הגיונות לחג מתן התורה תרצ"א, הנאמן, סיון תרצ"א, שנה ד' גליון ל', בעריכת הרב יצחק שמואלוביץ הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 89

א. בראש השנה בהפטרת היום, וחנה היא מדברת על לבה, ושוב נאמר שם כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה.
פירוש הדברים, בתחילה היה דבורה של חנה נובע מתוך שיחה וכעסה, דיבור שהוא מיוסד על נגיעות ופניות אישיות, דיבור כזה אין משגיחים עליו בשמים. אבל זה היה עד הנה, עד כה. מכאן ואילך דיברה על לבה, למעלה מהלב שלה ומעל עצמה, אין עוד כוונתה לטובתה האישית. מיד, אמר לה עלי הכהן, ואלוקי ישראל יתן את שאלתך. אם השאלה שלך היא חסרת שאין את מדברת על עצמך אל מעל לבך, ואת גופך חסרה מן השאלה אזי לכי לשלום כי בודאי ימלא ה' את בקשתך

ב. בתפילות ראש השנה, "כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך".
לכאורה, הרי זה בניגוד למציאות, שהרי רואים אנו לעינינו שגם דורשי ה' ויראיו נופלים ונכשלים. אולם הכוונה בזה שאין כישלונם כישלון מתמיד וקיים, אם כי נכשלים הם לפעמים, אין זה כשלון עולמי, "לעולם לא יכשלו". כי מיד הם קמים ומתאוששים. וכן "לא יכלמו לנצח", אין כלימתם כלימה נצחית, כי מיד בהזדמנות הראשונה כבודם חוזר אליהם.

ג. בחג השבועות הזכיר את דברי התוספות בשבת פ"ח ע"א בקשר לדברי הגמרא שם, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם "אם אתם מקבלים התורה מוטב" וכו'. ושאלו בתוספות, והלא כבר הקדימו נעשה לנשמע, ומה כאן החשש שיחזרו בהם? ותירצו: שמא כשיראו האש הגדולה יחזרו בהם. ואמר שאין הכוונה שמחמת יראתם מהאש יחזרו בהם, אלא הכוונה כשיראו את האש הגדולה, ויבינו את מעלת התורה, ומה צריך גודל הקדושה והטהרה הנדרש לקבלתה, אולי יתייאשו ויאמרו אין זה לפי השגתנו, כי אין אנו ראויים לכך. לפיכך כפו עליהם את ההר, ללמדך, כי בדברים יסודיים העומדים ברומו של עולם אין לאדם רשות לומר שאינו ראוי להם.

ד. בענין הקדמת נעשה לנשמע, דבר זה היה בשבילם צורך חיוני, כי כל עוד שלא קבלו התורה לא היה להם במה לשמוע, כי האזנים היו כבדות מלשמוע והלב אטום מלהבין. ורק אחר שהתכוננו לעשות על ידי עשיית המצוות, הוכשרו איבריהם לקבל ולשמוע. ועל הסוד המחוכם הזה יצתה בת קול ואמרה: מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו.

ה. בערב יום הכיפורים בסעודה המפסקת, הזכיר מאמרם ז"ל (יומא פו ע"ב) "גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה" וכו'. והקושיה מפורסמת איזו מעלה יש כאן, והלא כלל ידוע הוא, שמצוות עשה דוחה לא תעשה שבתורה. והעיר שנכון הוא כי מצות עשה יכולה לדחות לא תעשה, אולם הלאו נשאר לאו, ואין בו שום מצוה. אולם להעלות את הלא תעשה, עד שתגיע לדרגת מצוה, ועוד להתייחס בה, זוהי רק במצות תשובה, שמסגולתה להפוך זדונות לזכויות. 

(מתוך "הרבי מקוצק" ח"ב עמ' תרעז, מתוך תכתובת עם האדמו"ר ומתוך הנלקט מהספר "שארית מנחם")

---

רבי אברהם פנחס מורגנשטרן הי"ד, נולד בשנת תרל"ו (1876) לאביו רבי צבי הירש ב"ר דוד מלומזץ, חתנו של רבי שלמה'לי מראדזימין. הוא היה דור רביעי לרבי מנדל מקוצק. ישב בשדליץ שבאזור לובלין, והיה נוסע לעתים תכופות לאביו הצדיק בוורשה וקיבל ממנו את עיקרי תורתו ודרכיו בחסידות. לאחר מות אביו, בשנת תרפ"ו (1926), דבקו בו חסידים רבים, והוא, עבר למספר שבועות לביאלה ושם נעשה האדמו"ר מלומאז-שדליץ. חסידים רבים מהערים הקרובות נהרו אליו, והדרכים המובילות לביאלה התמלאו בשיירות חסידים. הוא חזר לבתו בשדליץ וחסידיו הרבים נהרו אחריו. לאחר פטירת אחי אמו, רבי אהרן מנחם גוטרמן מראדזימין, דבקו בו רבים מחסידי דודו, והוא קרבם מאוד. בזקנותו עבר לוורשה, שם ישבו רבים מחסידי לומאז. הוא נספה בוורשה עם כל משפחתו. הי"ד.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות, הרבי מקוצק חלק ב.

מספר הצפיות במאמר: 179

ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. וברש"י זכה עזר, לא זכה כנגדו.

ונראה לי על פי מה שכתוב במקום אחר לפרש הא דהוצרך לכפות הר כגיגית הא ישראל אמרו נעשה ונשמע, משום דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו זה לעומת זה עשה אלקים, על כן הם עלו למתן תורה שלא בהדרגה ומיד שקבלו התורה נעשו כמצווין ועומדין, אם כן מיד נתגדל גם יצרם שלא בהדרגה, אם כן אף שקבלו התורה מעצמם, אבל מיד אחר כך נתגדל כל כך יצרם זה לעומת זה, דמיד משום זה רצו לחזור, דאדעתא דהכי לא קיבלו. על כן הוצרך כפיה.

ועל פי זה נתתי גם כן טעם על מה שהובא במגן אברהם סימן ת"ץ שהיו ישראל ישנים באותו הלילה שקודם מתן תורה. ופרשתי על פי זה כמה פסוקים בפרשת תשא ומדרשי חז"ל המוקשים דאיך באו ישראל לחטא גרוע של עגל עד שהמלך במסיבו, והוא משום דעדיין לא היו מלומדין ביצר הרע גדול וקשה כזה.

והנה אם נושא אדם אשה וזכה לאשה צנועה וטובה, אם כן יעלה לפעמים שלא בהדרגה, והגם שעד היום נצח היצר הרע, אבל הלא כעת אדרבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ועל ידי זה נתגדל גם כן יצרו, אם כי על ידי הנישואין נחלש היצר בכמה עניינים כמו שאמרו חז"ל קידושין (דף כ"ט) יראת ד' טהורה ישא אשה ואחר כך יעסוק בתורה, מכל מקום לעומת זה מתחדשים לאחר החתונה כמה יצר הרע של דברים חדשים, כגון התרשלות מלימוד התורה מחמת הפרנסה וכדומה וכו' וכו' על כן אמרו חז"ל זכה עזר, וגם זכה מלשון נצחון כמו בהא זכנהו ר"א בברכות (דף י"ב ע"ב) ובנדה ל"ב אם מנצח להיצר הרע אז נעשה לו עזר. אבל אם חלילה לא זכה ולא נצח להיצר הרע, אז אדרבא אותו עזר בעצמה אשר היא לו לטובה ולסייעו, על ידי זה גופא נתגדל היצר זה לעומת זה ונעשה אותו עזר לנגדו. ועל כן אנו אומרים שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן, בלי יצר הרע.

ובדרך זה יתפרש בפרשת פרה זאת חוקת התורה אשר צוה ה', כי גבי תורה גם כן אמרו חז"ל (קידושין דף ל') ושמתם סם-תם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשת לו וכו' וזה עניין פרה אדומה שהיא מטמא טהורים ומטהר טמאים ודו"ק.

באופן אחר יש לפרש עוד דכבר נתקשו המפרשים בהא דאמרינן ריש סוטה מ' יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני, והלא הבחירה ניתן ביד האדם ולמה איפוא מכריזין כאן הזיווג. אלא מפני כי לכח הלידה מוכרח טבע של התנגדות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש וכמו שפירש ויעתר יצחק לנוכח אשתו, כי רק בכח התנגדות זה לעומת זה כל דבר מתעורר מהפוכו. וזה עניין הנ"ל כי היצר הרע מתגבר בהתנגדות להקדושה, והטומאה נתעורר מן הטהרה, וזה הוא עניין פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים, שאם נופל על טמא מת אזי מעורר הטהרה ובנפול על אדם טהור מעורר הטומאה. רק לעתיד לבוא כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. עיין בספר אך פרי תבואה שכתב כן באריכות. ובזה פרשתי שעל כן פרה אדומה מכפר על חטא העגל, שגם כן היה ענין זה שחטאם באה על ידי כח של כל דבר מתפעל מהיפוכו ודו"ק.

נחזור לעניין הזיווג, דכיון שצריך להיות הלידה על ידי שני הפכים בנושא אחד, אם כן לעולם לא יתרצו הזיווג זה בזה כי הם קצת הפכיים, על כן צריך הכרזה מקודם. עיין בספר שלחן העזר סימן ב' סעיף קטן ב שמביא זה וזה הוא הכוונה אעשה לו עזר והעזר הוא בזה גופא אשר הוא כנגדו ודו"ק.

(שפתי גבריאל על התורה, פרשת בראשית)

---

הרב גבריאל גשטטנר הי"ד, נולד בסביבות שנת תר"נ (1890). הוא היה אב"ד בקהילת קודש סאמבאטהלי שבהונגריה, ונודע כתלמיד חכם גדול וצדיק תמים שכל מעשיו לשם שמים. מנעוריו ועד ליומו האחרון, למד תורה בשקידה נפלאה, בענווה, בקדושה ובטהרה. רבותיו היו הגאון הרב שמואל רוזנברג  זצ"ל אב"ד ור"מ מאונסדארף, והגאון הרב אליעזר דוד גרינוואלד זצ"ל אב"ד ור"מ מסטאמר והגאון הרב עקיבא סופר אב"ד ור"מ מפרסבורג זצ"ל.

לאחר חתונתו, לפני התמנותו לאב"ד עסק במשא ומתן יחד עם אחיו, הרב בנימין הי"ד, אך גם אז התמיד בלימוד התורה יומם ולילה, עשה תורתו קבע, הוסיף לחדש חידושי תורה ולימד תורה ברבים. לאחר שנבחר לאב"ד ור"מ בקהילת סאמבאטהלי, העמיד תלמידים הרבה והפיץ תורה ברבים. הוא חינך את תלמידיו בדרכי התורה ויראת שמים. הוא תיקן תקנות רבות לחיזוק הדת בקהילה ונשא דרשות בהתלהבות נפלאה, בדברים היוצאים מן הלב.

הרב נהרג בשואה, כן נהרגו אשתו, כל בניהם ורוב אנשי קהילתו. הי"ד.

אנשי עירו סיפרו שטרם שהובל עם בני קהילתו לאושוויץ, שם נשרפו על קידוש השם ברבים, דרש להם דרשה ארוכה בבית הכנסת וחיזק את ליבם לקבל עליהם אמונה שלימה במסירות נפש ולקבל באהבה כל אשר יעבור עליהם מבלי להתרעם על מידותיו יתברך שמו. הדברים כל כך עוררו את הקהל, עד שהם התחילו במעגל של ריקוד שמחה בבית הכנסת על קבלת עול מלכות שמים, למרות שהבינו מה ממתין להם.

מעט מאוד מכתביו נותרו טמונים באדמה בשנות השואה ונצלו, כאשר רוב רובם של הכתבים אבדו. רוב הכתבים ששרדו הם מהשנים תער"ה-תרע"ח (1915-1918), מתקופת בחרותו, עד היותו כבן עשרים.

בן אחיו קיבץ את הקטעים המפוזרים ששרדו, מתוך גיליונות בודדים ודפים מפוזרים, והוציא אותם לאור בשנת תשכ"ג כספר בשם "שפתי גבריאל", על התורה ועל מסכתות הש"ס. וכך כותב המוציא לאור בהקדמתו:

והנה מאז תמיד הייתי מחשב מתי יבא לידי ואזכה להוציא לאור כלי חמדה כתביו החמדים, לעשות נחת רוח לנשמתו הטהורה. ועתה אשתחוה ואכרעה לפני צורי וגואלי, אשר עזרני אחר יגיעות רבות לברך על המוגמר, ושפתי לא אכלא, מברכת הודאה, שנתגלגל הזכות על ידו להשלים המלאכה הזאת, ויפוצו חוצה מעיינותיו, למען יתרחשון בעולמים שפתותיו. ונכון לבי בטוח, כי יהיה לנחת רוח, וימצא חן בעיני הלומדים, בפרט תלמידיו הנאמנים, המתאווים לרוות צימאונם, בדברי רבם ומאורם. וסהדי במרומים כי לא לכבודי עשיתי זאת, ולא לשום הנאת ממון, רק כוונתי להקים שם עולם לכבוד דודי המחבר זצ"ל, ולשום לו שארית בארץ, וכמאמרם ז"ל אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם, כי גם בן ובת לא נשאר לו, למען הזכר עליהם שמו, כולם עלו על המוקד ונהרגו על קדושם השם יתברך. ובזה אקים מצבת קודש לנשמותיהם הקדושים הי"ד.

בניגוד למובא במקורות שהוזכרו למעלה עולה כי רבי גבריאל גשטטנר הי"ד הועבר למחנה עבודה בגרמניה המזרחית, ושם נספה בי"ב באלול תש"ד (31.8.1944). גופתו הועברה לשריפה בקרמטוריום של העירה גרה במזרח גרמניה ואפרו נטמן שם בקבר אחים בו נטמן אפרם של 446 יהודים. 

יום הזכרון של הקהילה הוא ט"ז-י"ז בתמוז, כמובא ספר זכרון לקהילות מחוז וואש.

 

מספר הצפיות במאמר: 191

בספר קדושת לוי כתב, נשאלתי במדינות ליטא מפני מה נקרא חג השבועות בשם "עצרת", הלא נזכר בתורה שם עצרת רק בשמיני עצרת. יעויין שם שהשיב בשלשה אופנים… (האופן הראשון מובא בהמשך הדברים כאן. באופן השני הסביר שחג השבועות הוא היום שנעצרים בו כדי לחגוג בשמחה את סיום מצוות הספירה, בדומה לסיום מסכת ושמיני עצרת. באופן השלישי הוסבר שהתעוררות הנשמה מלמעלה מוכרחה להיות מולבשת במעשה, ובשעת מתן תורה הלבישו את ההתעוררות הרוחנית בכלי של המצווה שעצרה אותם והגבילה אותם מלעלות בהר).

[ובאמת  שאלה זאת מבוארת בזוהר הקדוש (אמור) ברעיא מהימנא הוא מותיב לה והוא מפרק לה. וזה לשונו, בתר דא למיעבד חג שבועות, דכתיב ועשית חג שבועות לד' אלקיך. שבועות על דעאלו ישראל לכיא דחמשין יומין דדינין שבעה שבועות. ובקורבנא דעומר אתבטיל יצר הרע דערקת מאשת חיל. וכדי תמן לא אתקריב, מתדבקין ישראל בקוב"ה ואתבטיל מעילא ומתתא. ובגין כך איקרי בגוונא עצרת דאית ביה בטיל יצר הרע ועל דא לא כתיב ביה חטאת, כשאר זמנין דכתיב בהו חטאת, וכדין כל נהורין אתנכשו לאשת חיל. ובגין כך עצרת שבועות וכו' (הין צדק)].

ועיין בבני יששכר מאמרי סיון מאמר ג' בזה, ועיין יפה ללב ח"ב שמתמה הלא נזכר בתורה שם עצרת גם כן בשביעי של פסח, ככתיב (ראה) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת וגו'. כדרך שאמר בפרשת פנחס בחג הסוכות ביום השמיני עצרת וגו'. יעויין שם שהאריך בזה טובא.

[ואחי הרב הגאון מו"ה יצחק מאיר הכהן זצ"ל בספרו אמרי יצחק בדרושיו לשבועות כתב טעם דנקרא בשם עצרת על פי מה שכתוב בבני יששכר (מאמר י"ב) לתרץ מה שכתוב וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' ובא הקבלה דרצונו לומר ממחרת יומא טבא והצדוקים אמרו שהיא שבת ממש. ולכאורה אמאי נכתב בתורה הקדושה שבת שיצטרך למודים שונים דהכוונה על יום טוב, ועל ידי זה בא טעות, יכתב בפירוש ממחרת יום הראשון. אולם נודע דכל האורות נתהוו בלילה בראשונה של פסח בגבהי מרומים בדרך נס שלא על ידי מעשינו. אך להיות הדבר שלא על ידי מעשינו, אין לו קיום. על כן צוה הבורא יתברך שמו מצות ספירת העומר לספר דחדש יום אחר יום, ונכנסים לאט לאט להקדושה על ידי מעשינו, ואחר כך קבלת התורה. וידוע, דשבת קדושתה מעצמה בלי אתערותא דלתתא. מה שאין כן יום טוב, נקרא מקרא קודש, שאנחנו מזמינים את הקודש, וקדושת יום טוב תליה בקידוש בית דין. ואם כן, אז יום ראשון של פסח היה לו מעלת שבת, על כן נאמר ממחרת השבת. יעויין שם באריכות. ובזה יש לבאר מדרש רבה (במדבר) בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל נתקנאו בהם אומות העולם. אמרו מה ראו אלו להתקרב להם יותר מן הכל. סתם הקב"ה את פיהם ואמר להם: הביאו ספרי יוחסין שלכם כשם שמביאין בני, שנאמר, ויתלדו על משפחותם לבית אבותם וכו' (ועיין ישמח משה) . ולכאורה, הלא גם בהמה יש אשר המה מבני אברהם ויצחק. אולם רצונו לומר, על דרך שפירש הנוע"מ מה שכתוב ולשם יולד גם הוא, רצונו לומר, בעצמו, חוץ תולדות אבותיו. יעויין שם. וזהו שאמר הביאו לי ספר (מלשון בהירות) יוחסין שלכם, מצד עצמותיכם, כשם שמביאין בני כי המה בעצמן זככו נפשותם, ולא רק מצד קדושת אבותם, שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, רצונו לומר, המה הולידו בעצמן נוסף על הלידה אשר מצד משפחותם לבית אבותם, וק״ל. ונאמר בפסוק (בפרשת יתרו) בחדש השלשי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני וגו' (ועיין רש"י). יש לומר לפי הנ"ל הכוונה, רצונו לומר, לצאת בני ישראל מארץ מצרים,  אז ביום הזה באו מדבר סיני והיו ראוים לקבל התורה, אך עצור עצור להם, עד אחר הספירה שיהיה על ידי מעשיהן. ועל כן חג זה יתואר בשם "עצרת". וק"ל.]…

וידידי הרה"ג מו"ה ישראל וועלץ דומ"צ בפעסט נ"י כתב אלי מה שכתב בטעם למה נקרא יום מתן תורה הקדושה עצרת בדברי חז״ל (וגם בשם שבועות לא מצינו בתורה שנקרא כן, עיין מדבר קדמות מערכת ש׳ אות ז"ך) ובקול הרמ"ז בפתיחה על משניות שבועות האריך בנותן טעם לשם ״עצרת״. וברכי יוסף (וכן במדבר קדמות) כתב דנעלם ממנו לשון הפסיקתא זוטרתי פרשת פנחס. ועיין מה שכתב הרמב"ן פרשת אמור, ובספר לקוטי הלוי (מנהגי קהילת קודש ווירצבורג) כתב משם ספר חיי אברהם עוד טעם, לפי שעצרת לשון מניעה, לפי משקבלו התורה נעצרו מנשותיהם וכו' עיין שם. ועוד עיין בנתינה לגר (פנחס כח,כו) שכתב טעם נכון על לשון תרגוס אונקלס הגר שתרגם עצרתא, ועיין שם. ועיין פירוש הכתב והקבלה סוף פרשת ראה ובחיבורו עיון תפלה בתפלת מוסף לרגלים. ודי בזה.

ובטעמי מנהגים כתב (וכן כתב קדושת לוי, באופן הראשון) מפני שכל החגים יש בהם שני מיני עבדות להבורא יתברך שמו. האחד – הוא בעשיית המצוה השייך לחג פלוני. בפסח, אכילת מצה ודומיהן. והשני – הוא איסור עשיית מלאכה. ובחג השבועות אינו כן, רק מצוה אחת דהיינו שאנו נעצרין מעשיית המלאכה. ועל זה נקרא בשם עצרת.

ועוד טעם דעצרת הוא לשון עצור ממלאכה, ובימי הפסח וסוכות יש ימי חול המועד דמותרים במלאכת דבר האבד, והאיך יקרא עצרת. מה שאין כן בשבועות דחד יומא ואסור גם במלאכת דבר האבד, נקרא עצרת על שם שעוצרים ממלאכה.

(מנחה חדשה, מאת הרב פנחס זליג שוורץ הי"ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 912

דרוש א' שאמרתי ביום ראשון דחג השבועות שנת תרפ"ו לפני כל קהל ועדה בבית הכנסת דפה קהילת קראסנאשילץ, על דבר חינוך הבנות.

ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ד' וגו' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט,ג).
כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל אלו האנשים (מכילתא שם).

וצריך ביאור למה לא אמר ד' מתחילה להאנשים, ואחר כך לנשים, רק אמר מתחילה להנשים ואחר כך להאנשים?

הורה בזה כי כל קיום התורה תלוי רק בהאשה, אם האשה ברצונה לקבל את התורה. ואם האשה מקבלת התורה יהיה קיום להתורה, אבל אם אין האשה מקבלת התורה לא יועיל במה שהאנשים יקבלו את התורה. כי קבלת התורה האיש בלא אשה לא יהיה קיום התורה לעד. והטעם כי האשה היא עקרת הבית. האשה מגדלת ומחנכת את הילדים מקטנותם, ואם האשה אין רוצית לקבל את התורה, ממילא גם ילדי המגדלת לא יהיו שומרי תורה ומצוה בלי שום ספק. ויסוד כל אומה הוא בחינוך הצעיר. והנה גורל כל עם וגורל דתו תלוי אך ורק על חינוך בניו, על חינוך הדור הצעיר אשר הוא עתיד ליקח את מקומו.

המביט בעין פקוחה על חיי העמים, עליתם וירידתם, הוא רואה לפניו חזיונות שבמשך עת קצרה עולה איזה עם מעלה מעלה, באושר פנימי בחכמה ודעת, ובמשך עת קצרה כמו לפתע פתאום הוא יורד מטה מטה. והסבה לזה שהכל תלוי בה, איך השגיחו הדורות הקודמים על חינוך דוד יבוא. אם השגיחו על החינוך כראוי, אז הדור הבא ימלא תפקידו בחיי עמו ודתו כראוי וישתדל לאושר העם ולהצלחתו. אך אם הדורות הקודמים לא השגיחו על החינוך כראוי, אז הדור הבא יהרוס כל פרי העמל של הדורות הקודמים, והעם יחל לרדת מטה מטה.

לכן אצל אומה הישראלית, החינוך הוא יסוד מוסד להעם בכלל, אשר עליו נבנה קיום התורה, כי מבלעדי החינוך הטוב, הוא כבונה ארמון על אדמת חול ולא העמיק לבנות יסודו, אשר רוח קל יהפכנו על פניו ולא יהיה עוד זכר ממנו. כי חיות האומה הישראלית הוא רק תלוי בחינוך הבנים. אם חינוך הדור הצעיר נתחנך על דגל התורה ומסורה, אז נהיה בטוחים כי הדור הבא יהיה שומרי תורה ומצוה. אך אם חס וחלילה הדור הבא נתחנך ברוח חדש, הרחק מדרך התורה, אז קיום האומה הישראלית, שקיומה היא התורה, יורד אחורנית. כמו שאמרו רבותינו ז"ל בירושלמי פרק עשירי דסנהדרין, אמר אחז, אם אין גדים אין תישים, אם אין תישים אין צאן. כך אם אין קטנים אין גדולים, אם אין גדולים אין חכמים, אם אין חכמים אין נביאים, אם אין נביאים אין רוח הקודש. עיין שם. אחז הבין היטב כי לחתור במחתרת להתגנב בכרם ד' לחבול אותו הוא רק באופן אם הדור הצעיר יסורו מדרך התורה בעודם קטנים, אז בטח כאשר יגדלו הנערים יהיו כקוצים בכרם ד', ולאט לאט ירד מצב הרוח של העם מטה מטה. לזה אמר, אם אין קטנים אין גדולים כו', כי העיקר קיום התורה תלוי רק בקטנים.

וכן הבין המן הרשע כאמרם ז"ל במדרש אסתר בשעה שנחתמו האגרת ונתנו ביד המן כו' פגע במרדכי, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר, ורץ מרדכי אחריהם כו', שאל לאחד מהם פסוק לי פסיקיך כו', כיון ששמע מרדכי כך, שחק והיה שמח בשמחה גדולה. אמר לו המן מה הוא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקת הללו כו', מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקת. עיין שם. וצריך בירור מה איכפת ליה לאותו רשע בחיי אלו התינוקת. אך זהו שאמרנו כי הרשע המן היה מחפש איך לכלות העם הישראלי ברוח, ואז יהיה יכול לכלותם גם בגשם. וזאת ידע המן הרשע כי בעוד אשר עם ישראל יהיו דבוקים בו יתברך שמו לא ישלוט בהם שום אומה ולשון בעולם. לזאת עשו משתה להחטיא את הדור הצעיר שיעשו כרצונם, ועשו על המשתה כאשר לבבם חפץ ואז היה בטוח כי אם דור הצעיר עזבו את ד', ממילא לא יהיה קיום להתורה. ועל ידי זה יהיה לו שליטה בהעם הישראלי בגוף. אך מרדכי כאשר הבין הכל עשה בצדקתו חדרים ויסד בכל עיר ועיר מלמדים שילמדו בתנוקות של בית רבן, ובכח של התנוקות של בית רבן שעוד לא טעמו טעם חטא יתקיים האומה הישראלית. כי כאשר יתחנכו עתה ברוח התורה והמסורה ואז כשיתגדלו יהיו בנים נאמנים לד' ולתורתו. וזהו שהראה מרדכי הצדיק להמן הרשע את הבנים הקטנים, כי בכחם ינצח המלחמה עמו, כי הם יהיו עבדים נאמנים לד'. אם כי הנערים הגדולים אבדו האמונה הישראלית ברוחם, אך הם שמחים בהילדים הקטנים תנוקות של בית רבן, והם יהיו כלי זיין לנצח המלחמה. כי בזמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשו. לזה כעס שלא היה יודע מן כלי זיין של מרדכי הצדיק, ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקת. היינו, שגם הכלי זיין של מרדכי יכלה כרגע על ידי שיבטל את החדרים והמלמדים וכל מי שיעסוק בתורה ידקור בחרב, לזה יהיה בכח לנצח את האומה הישראלית.

הכלל, כי עיקר קיום הרוח הישראלי תלוי בחינוך הדור הצעיר. והנה האשה היא עקרת הבית, ואם היא שומרת תורה ומצוה אז גם הבנים הנולדים מחנכה ברוח הטהור ובדרך התורה והמסורה. מה שאין כן אם היא, העקרת הבית, אינה מתנהגת על פי התורה וכל דבר מצוה לבוז הוא בעיניה וכל דבר קדוש דורסת ברגליה, ממילא הבנים הנולדים מחנכה ומגדלה בדרך הרע זה והם בנים מחבלים כרם ד' וכקוצים בהעם הישראלי. ועל ידי בנים כאלו יורד מצב הרוח מטה מטה.

לזה בשעת מתן תורה אמר ד' אל משה מתחילה תדבר עם הנשים אם הם יקבלו התורה, אם הם יתרצו לקבל עליהם עול מצוה, ואז אם יסכימו על זה, תוכל לדבר אחר כך עם האנשים. כי אז תהיה בטוח שיהיה קיום להיהדות לעד. אבל אם הנשים לא יסכימו לקבל עליהם עול מצוה, אין לך לדבר עם האנשים, מפני שעיקר קיום היהדות הוא רק בהעקרת הבית:

(מתוך עצי זית, חלק ב, דרוש א)

—

הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד נולד בסביבות שנת תר"ס (1900) לאביו הרב מיכאל משה יהודה מלודז בן הרב הגאון המפורסם רבי חיים יעקב נפתלי וויערשובר זצ"ל. הרב יצחק יוסף זילברברג היה רב ואב"ד של פיענטשנאוו (פינטשנוב), וואסאווי (וונסוב) וקראסנאשילץ.

נשא לאשה את מרת רבקה בת הגאון הרב מאיר דן פלוצקי זצ"ל אב"ד דוואהרש ואוסטרוב, מחבר הספרים כלי חמדה, חמדת ישראל, שאלו שלום ירושלים ועוד.

בשנת תרפ"ב (1922) נפטר בנו בכורו הילד אברהם בנימין אלעזר ע"ה.

בשנת תר"ץ (1930) נשלח הרב זילברברג מטעם הקהילה לארצות הברית כדי לאסוף כספים להקמת חברת גמילות חסדים. בעקבות הצלחת שליחותו נוסדה בקראסנאשילץ חברת גמילות חסדים בשם "חברת משה יוסף".

בצעירותו הוציא לאור את ספרו "ויען יוסף" (תרע"ז), ואחר כך את ספריו עצי זית, עצי זית חלק שני, ועצי זית – קונטרס אורות מאופל (תרפ"ג-תרפ"ט) ושו"ת עלהו רענן (תרצ"ו). בפתיחת הספר עלהו רענן, מובאים גם חידושי בנו, הרב ישכר ישראל מרדכי.

כמו כן כתב את הספרים שנשארו בכתב יד (וחבל על דאבדין): יד יוסף על הרמב"ם, עדות ביהוסף על ד' פרשיות ומועדים, חנוכה ופורים, עצי יוסף על כל התורה, זכרון יצחק על סוגיות הש"ס, עלהו רענן חלק ב, זכרון יוסף – הגהות וחדושים על שו"ת תרומת הדשן, יד יצחק על יורה דעה, שיח יצחק על אורח חיים.

שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה נשא הרב ישעיה גליקזאהן, נכדו של הגר"ח הלוי מבריסק, את בתו של הרב יצחק יוסף הי"ד.

הרב נספה בשואה בנאשלסק (פלך פולטוסק, פולין) בתש"ב (1942).

מקורות: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, הקדמות ספרי הרב ועוד.

הערה: לעיון בשיטת המהר"ל להקדמת האמירה לנשים לפני ההגדה לגברים – ראה תפארת ישראל פרק כח.

מספר הצפיות במאמר: 171