עדיף לקיים באילנות סרק את המנהג לקצוץ ענפים מאילנות ולהעמידם בבתי הכנסת ובבתים בחג השבועות / הרב אברהם חנוך פרידמן הי”ד

הרב אברהם חנוך פרידמאן הי"ד

מה שנוהגין להעמיד אילנות בבתי הכנסת ובבתים בחג השבועות, כדהובא במג”א סימן תצ”ד סעיף קטן ה’, נראה לעורר שיהיו נזהרים שלא לקצוץ ענפים מאילן עושה פירות, כי ראיתי מהרבה שנוהגין כן ומדקדקים ענפים מאילן אגוז. ולפי עניות דעתי יש לפקפק על זה. ועיין בהגהות מהרש”ם על ספר חרדים אות נ”ג, אף דאין איסור אלא לקצוץ האילן משורשו, אבל בלא צורך גם בזה איסור לקצוץ ענשים אם לא לצורך, אפילו דליכא צורך גדול. עד כאן. ולעניות דעתי אין צורך כלל לקיים המנהג דווקא בענפים מאילן העושה פירות, אפילו לפי טעם המג”א שם כדי שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם. עד כאן. ולפי זה שפיר עבדו להדר אחר אילנות עושי פירות, ויהא לפי זה צורך קצת וצורך מצוה. וגם שומר מצוה לא ידע דבר רע.

אבל לעניות דעתי שטוב אפילו הכי לקיים המנהג גם לפי טעם המג”א הנ”ל בענפים מאילני סרק. ואדרבא, על ידי זה לעורר יותר ביום מתן תורה ולהתפלל עליהם שיעשו פירות, כדכתיב ועץ השדה יתן פריו, שפירש רש”י ז”ל, הן אילני סרק. ולכאורה, האיך שייך לאמר על אילן סרק, פריו, דהיינו פירות שלו, הא אין לאילן סרק פירות. אבל מובן לפי המקובל בידינו שקודם החטא היו מוציאין פירות כל האילנות, אפילו אילן שהן עתה אילני סרק. ומהאי טעמא שייך גם כן איסור הרכבה בעץ סרק על אילן מאכל. עיין יו”ד סימן רצ”ה, פתחי תשובה סעיף קטן ב’, דאולי היו מוציאין מין אחר והוי כלאים עם כל המינים. ממילא לפי זה, מתחילת הבריאה היה בכח עץ הסרק גם כן פירות, רק משנתקללה האדמה על ידי החטא, אין בכח הצמיחה להוציא הפירות שבכח האילן. אבל אם בחקותי תלכו, שיהיו עמלים בתורה, נזכה ועץ השדה ייתן פריו ועתידין לעשות פירות שבכחם, והיה פריו. והבין.

ויש לומר לפי הנ”ל מה שהובא בתשובת חתם סופר סימן ק”ב חלק יו”ד ק”ב בשם מורו חמיו, דרמב”ם לטעמיה דסבירא ליה סוף פרק י’ מכלאים כל ספיקא דאורייתא לקולא, ואם כן מאי טעמא החמיר קרא דבעי אשר תדע, הא בכל האיסור ספיקא נמי שרי. עד כאן. ולעניות דעתי לפי הנ”ל אתי שפיר דלפי הנ”ל בכל אילנות אתחזק איסורא מתחילת היצירה שהם מתחילת היצירה עץ עושי פרי ממילא שפיר צריך, כדי להוציא מהחזקה, אשר תדע כי לא אמרינין ספיקא דאורייתא להקל. ודו”ק. ממילא שפיר יש לקיים המנהג בענפי אילן סרק שלא להכניס את עצמו בהאיסור קציצה בענפים מאילן עושי פירות, ואדרבא לפי הנ”ל יתעורר יותר להתפלל ביום מתן התורה שבזכות קבלת התורה יתקיים ועץ השדה יתן פריו במהרה בימינו אמן.

(בית ועד לחכמים, חוברת א, עמוד ה)


הרב הגאון אברהם חנוך פרידמאן הי”ד, היה דיין ומו”ץ בק”ק סטמאר.
הוא נולד בשנת תר”ל, לאביו הרב צבי יהודה פרידמן מטאפולטשאן, ולאמו מרת רעכעלע, בתו של הגאון החתם סופר זצ”ל. בגיל שבע התייתם מאביו ומאמו, ואומץ על ידי דודו, אחי אמו, הרב יוסף יוזפא. לאחר פטירת דודו, אימצו רבי יהודה גרינוולד. בגיל צעיר החל את לימודיו בישיבת מטרסדורף, אחר כך היה תלמיד ה”שבט סופר” ומתלמידיו המובהקים של אביו המאמץ, הרב יהודה גרינוואלד, אב”ד סטמאר. לימים נשא לאשה את מרת חייטשע, בת הרב יוסף צבי גרינוולד, אחיו של רבו. לאחר חתונתו עבר עם רבו מבוניהד לשוראני ומשם לסטמאר. משנת תרנ”ט היה לדומ”ץ בסטמאר, וכיהן כאחד ממנהלי ישיבתו של חותנו. נודע כחריף ובקי מאד, גדול בתורה וביראת שמים, נואם בחסד עליון, בעל כישרונות ומורה הוראה מובהק. הוציא לאור כמה ספרי סבו החתם־סופר, והכין לדפוס את רוב ספרי רבי יהודה גרינוולד. היה רב ומגיד שיעור בבית המדרש של “מחזיקי תמונת חותמת הרב אברהם חנוך פרידמן הי"דתורה”, לימד שם כמה שיעורים ביום, ודרש בענייני היום מדי שבת בשבתו ובלילי שבתות, עד שהיו כל שומעיו יהודים יראים ושלמים, כשרים ויודעי ספר. הרב ורוב ילדיו נספו בשואה. 

הוא נשלח מגטו סטמאר למחנה ההשמדה אושוויץ, ועלה שם על המוקד עקה”ש בי”ב בסיון תש”ד, יחד עם רבים מבני קהילתו. 

הרב אברהם חנוך הי”ד נמנה בין החותמים על תעודת בית דין צדק דקהל יראים סאטמאר, המופיע בהסכמות חבת ירושלים ח”א. בנוסף הוא כתב הסכמה לספר עוללות יהודה ומספר מכתבים ממנו הודפסו ב”זכרון למשה”. מהוראותיו הובאו ב”מרא דשמעתתא – עטרת יהושע”, בפני הנשר שנה ב, ובספרים נוספים.

 

מקורות: שאול בחיר ה’, דברי ימי קאשוי, עמ’ טו, קהילות הונגריה, ספר יזכור לקהילת סטמאר, ועוד. 

לעילוי נשמת חללי משפחת פרידמן הי"ד

מספר הצפיות במאמר: 24

פנינים מתורתו של האדמו”ר מלומאז-שדליץ, רבי אברהם פנחס מורגנשטרן הי”ד

שרידי פנינים

א. בראש השנה בהפטרת היום, וחנה היא מדברת על לבה, ושוב נאמר שם כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה.
פירוש הדברים, בתחילה היה דבורה של חנה נובע מתוך שיחה וכעסה, דיבור שהוא מיוסד על נגיעות ופניות אישיות, דיבור כזה אין משגיחים עליו בשמים. אבל זה היה עד הנה, עד כה. מכאן ואילך דיברה על לבה, למעלה מהלב שלה ומעל עצמה, אין עוד כוונתה לטובתה האישית. מיד, אמר לה עלי הכהן, ואלוקי ישראל יתן את שאלתך. אם השאלה שלך היא חסרת שאין את מדברת על עצמך אל מעל לבך, ואת גופך חסרה מן השאלה אזי לכי לשלום כי בודאי ימלא ה’ את בקשתך

ב. בתפילות ראש השנה, “כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך”.
לכאורה, הרי זה בניגוד למציאות, שהרי רואים אנו לעינינו שגם דורשי ה’ ויראיו נופלים ונכשלים. אולם הכוונה בזה שאין כישלונם כישלון מתמיד וקיים, אם כי נכשלים הם לפעמים, אין זה כשלון עולמי, “לעולם לא יכשלו”. כי מיד הם קמים ומתאוששים. וכן “לא יכלמו לנצח”, אין כלימתם כלימה נצחית, כי מיד בהזדמנות הראשונה כבודם חוזר אליהם.

ג. בחג השבועות הזכיר את דברי התוספות בשבת פ”ח ע”א בקשר לדברי הגמרא שם, מלמד שכפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם “אם אתם מקבלים התורה מוטב” וכו’. ושאלו בתוספות, והלא כבר הקדימו נעשה לנשמע, ומה כאן החשש שיחזרו בהם? ותירצו: שמא כשיראו האש הגדולה יחזרו בהם. ואמר שאין הכוונה שמחמת יראתם מהאש יחזרו בהם, אלא הכוונה כשיראו את האש הגדולה, ויבינו את מעלת התורה, ומה צריך גודל הקדושה והטהרה הנדרש לקבלתה, אולי יתייאשו ויאמרו אין זה לפי השגתנו, כי אין אנו ראויים לכך. לפיכך כפו עליהם את ההר, ללמדך, כי בדברים יסודיים העומדים ברומו של עולם אין לאדם רשות לומר שאינו ראוי להם.

ד. בענין הקדמת נעשה לנשמע, דבר זה היה בשבילם צורך חיוני, כי כל עוד שלא קבלו התורה לא היה להם במה לשמוע, כי האזנים היו כבדות מלשמוע והלב אטום מלהבין. ורק אחר שהתכוננו לעשות על ידי עשיית המצוות, הוכשרו איבריהם לקבל ולשמוע. ועל הסוד המחוכם הזה יצתה בת קול ואמרה: מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו.

ה. בערב יום הכיפורים בסעודה המפסקת, הזכיר מאמרם ז”ל (יומא פו ע”ב) “גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה” וכו’. והקושיה מפורסמת איזו מעלה יש כאן, והלא כלל ידוע הוא, שמצוות עשה דוחה לא תעשה שבתורה. והעיר שנכון הוא כי מצות עשה יכולה לדחות לא תעשה, אולם הלאו נשאר לאו, ואין בו שום מצוה. אולם להעלות את הלא תעשה, עד שתגיע לדרגת מצוה, ועוד להתייחס בה, זוהי רק במצות תשובה, שמסגולתה להפוך זדונות לזכויות. 

(מתוך “הרבי מקוצק” ח”ב עמ’ תרעז, מתוך תכתובת עם האדמו”ר ומתוך הנלקט מהספר “שארית מנחם”)


רבי אברהם פנחס מורגנשטרן הי”ד, נולד בשנת תרל”ו (1876) לאביו רבי צבי הירש ב”ר דוד מלומזץ, חתנו של רבי שלמה’לי מראדזימין. הוא היה דור רביעי לרבי מנדל מקוצק. ישב בשדליץ שבאזור לובלין, והיה נוסע לעתים תכופות לאביו הצדיק בוורשה וקיבל ממנו את עיקרי תורתו ודרכיו בחסידות. לאחר מות אביו, בשנת תרפ”ו (1926), דבקו בו חסידים רבים, והוא, עבר למספר שבועות לביאלה ושם נעשה האדמו”ר מלומאז-שדליץ. חסידים רבים מהערים הקרובות נהרו אליו, והדרכים המובילות לביאלה התמלאו בשיירות חסידים. הוא חזר לבתו בשדליץ וחסידיו הרבים נהרו אחריו. לאחר פטירת אחי אמו, רבי אהרן מנחם גוטרמן מראדזימין, דבקו בו רבים מחסידי דודו, והוא קרבם מאוד. בזקנותו עבר לוורשה, שם ישבו רבים מחסידי לומאז. הוא נספה בוורשה עם כל משפחתו. הי”ד.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות, הרבי מקוצק חלק ב.

מספר הצפיות במאמר: 33

השגחת ה’ המקיימת את ישראל בין האומות, כשה בין שבעים זאבים, היא הנס והפלא הגדול מכל האותות והמופתים / הרב יצחק אויש הי”ד

כנסת ישראל ככבשה בין זאבים

ד’ למבול ישב וישב ד’ מלך לעולם. ד’ עוז לעמו יתן ד’ יברך את עמו בשלום (תהלים כט,י-יא).

מורי בעל ילקוט אליעזר זצ”ל פירש דברי חבקוק הנביא (ג,ו) והוא בהפטרה ביום ב’ של שבועות, ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו, שתכלית הניסים והנפלאות שעשה הוא יתברך לשדד מערכת הטבע ולשנות טבעם שנברא עמהם מששת ימי בראשית הוא למען שלא נטעה בטעות אותם המינים האומרים שטבע העולם מתהלכת כדרכה מעצמה ומטבעה שנבראת עמה, ולהכחיש ולעקר את דעות הכוזבות האלה מראה השם יתברך את כבודו שהוא אדון העולם הוא בראה עשאה ויכוננה וברצונו הטוב משנה אותה. וזה הוא המוכיח והעד הנאמן שהבורא יתברך ברא הכל ומשגיח על פעלו ואין כל דבר נעלם ממנו שגם הילוך הטבע התמידית בזריחת השמש ובואה הוא הכל על ידי  הנהגתו יתברך.

וזה שאמר הנביא מה שאנו רואים לפעמים יתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם, שנעשים דברים שהם שינוי הטבע, הוא לאות שגם הליכות עולם שהעולם מתנהג והולך בטבעו, הוא לו, הכל בהשגחת והנהגת בורא עולם יתברך. ומורי הנ”ל פירש עוד מקרא שכתוב (במדבר כג,כב-כג) אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו כו’ כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, דבעוד שלא בחר אותנו לו לעם אם רצה הוא יתברך להודיע לבני אדם שהוא הבורא שברא את הכל, היה צריך לעשות נסים ונפלאות חוץ מדרך הטבע, כמו שעשה במצרים להודיע שהוא האדון, כמה שנאמר (שמות ח,יח) למען תדע כי אני ד’ בקרב הארץ.

אבל אחרי שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו הקדושה ועל ידי זה גברה שנאת האומות עלינו, כמו שאמר במדרש (שמות רבה ה,ד) שנקרא שמו הר סיני, שממנו ירדה שנאה לעובדי כוכבים, והשם הטוב מקיים אותנו ביניהם שה אחת בין שבעים זאבים, זה הוא הנס והפלא הגדול מכל האותות והמופתים אשר עשה במצרים, כמו שאמרו אנשי הכנסת הגדולה (יומא סט,ב) הם הם נוראותיו הם הם גבורותיו, שמקיים שה אחת בין שבעים זאבים.

וזה שאמר אל מוציאם ממצרים כתועפות רעם לו, היינו השם היה מראה כוחו וגבורתו כתועפות ראם, על ידי הנפלאות והיד החזקה אשר עשה במצרים, אבל כעת אחרי שבחר בישראל לו לעם, יאמר בכל העולם מה פעל אל, על ידי זה שמקיים אותנו בין שונאינו שבכל דור ודור העומדים עלינו לכלותינו והקב”ה מצילנו מידם. ועל כוונה זו אמר דוד המלך עליו השלום בראשונה, ד’ למבול ישב וישב ד’ מלך לעולם, למען ידעו שד’ יושב למלך לעולם היה צריך להראות המבול, אבל אחרי שעוז זו התורה לעמו יתן, אין צורך לנס אחר רק זה בלבד, ד’ יברך את עמו בשלום, שאחרי כל הרדיפות שרדפו אותנו אויבינו המה אבדו ושמם מחית, ואנחנו חיים וקיימים לעולמים בעזרתו יתברך ויתעלה.

(תורת יצחק, לבוש יצחק, עמ’ רמ”ב)


הרב יצחק אויש הי”ד, נולד בסביבות שנת תרכ”ב (1862) לאביו הרב יחיאל מיכאל אויש בעיירה פאקש שבהונגריה. הרב יחיאל מיכאל היה תלמיד הכתב סופר בפרסבורג, ועלה לארץ ישראל בשנת תר”ס (1900) בהיותו בן 69. הרב יצחק למד אצל הרב זוסמן אליעזר סופר והיה מגדולי תלמידי הרב שמואל ארנפלד ה”חתן סופר”.

לאחר נישואי הרב יצחק עם מרת רחל ליבא לבית קרויס, עבר לבאניהאד ועסק שם במסחר. על אף הצלחתו בעסקים, לא התפאר בעושרו, חי בצניעות והיתה תורתו עיקר אומנותו. הרבנית רחל ליבא ע”ה נפטרה בצעירותה, בשנת תרס”ז (1907). בנם היחיד ר’ שמואל הי”ד, נספה בשואה.

אשתו השניה, מרת פייגא הי”ד לבית וובר, סייעה לו לעשות בתורה וצדקה במשך כארבעים שנה. הוא נודע תלמיד חכם חריף ובקי בכל חדרי הש”ס והפוסקים, שעשה תורתו עיקר ומלאכתו עראי, שקדן ומתמיד, וצדיק מפורסם מבאניהאד. שנים רבות שימש כראש הקהל בעירו ועמד בראש חברת מחזיקי הדת באיחוד הקהילות שמעבר לנהר דונא.

כשאיבד את מאור עיניו, החזיק שני בחורים וקראו לו מתוך הש”ס והפוסקים בשני משמרות, ובכל ליל שבת היה מגיע לביתו אברך לקרוא לו את דברי הזוהר על הפרשה, כך שיוכל להמשיך ללמוד בהתמדה ובעמקות. גם בערוב ימיו בשנות השמונים לחייו, עסק בש”ס ופוסקים בצלילות ובשנינות על אף יסוריו. עד שגרשוהו הגרמנים ימ”ש להריגה באושוויץ, בי”ח בתמוז תש”ד. הי”ד.

כתביו נצלו והובאו לירושלים ע”י חתן בנו לאחר השואה, ויצאו לאור ע”י נכד אחיו בשנת תשמ”א בספר “תורת יצחק”.

מקורות: הקדמת המו”ל לספר תורת יצחק, אתר יד ושם.

מספר הצפיות במאמר: 25

ביאור למסורה על הפסוק “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע” / הרב אהרן פרסבורגר הי”ד

חותמת הרב פרסבורגר הי"ד

אגב אציע מה ששמעתי מגיסי הגאון הרב אהרן פרעסבורגער אב”ד באניהאד זצוק”ל, לפרש את המסורה: כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע (שמות כד,ז), ונשמע קולו בבאו אל הקודש (שם כח,לה), ונשמע פתגם המלך (אסתר א,כ).

דהנה התוספות כתבו על הא דאיתא בשבת (דף פח ע”א): כפה עליהן הר כגיגית. ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה מיצאתה נשמתן. והא דאמר בפרק קמא דמסכת עבודה זרה (דף ב ע”ב): כלום כפית עלינו הר כגיגית, דמשמע דאם היה כופה עליהן לא היה להן תשובה, והכא אמר דמודעא רבא לאורייתא, היינו על מה שלא קבלוה, אבל מה שלא קיימוה איכא תשובה.

והרשב”א מתרץ באופן אחר. דלכאורה קשה, וכי לא שייך דינא דמלכותא דינא, אם הקב”ה מצוה, כמו במלך בשר ודם לכל הפחות? אלא שזהו רק כשהמלך אינו מחלק בין עבדיו, אבל אם הוא גוזר על מקצתם ולא על כולם, לא שייך דינא דמלכותא דינא. ולכן גבי בני ישראל שייך מודעא רבה לאורייתא, מכיוון שרק עליהם כפה הקב”ה ולא על כל ברואיו. אבל אם היה כופה על כל אומות העולם, אין כאן מודעא רבה לאורייתא, מכיוון שיש כאן דינא דמלכותא דינא.

זוהי כוונת המסורה: כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע. וקשה אם כן למה כפה עליהם את ההר? אלא שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה וישמעו הקולות והברקים. ונשמע קולו בבאו אל הקדש, אם כן יש לנו מודעא רבה לאורייתא. ושוב קשה קושיית התוספות ממסכת עבודה זרה, דמשמע דאם היה כופה על האומות לא היה להן תשובה? ויש לתרץ כרשב”א, שאז: ונשמע פתגם המלך בכל מדינות מלכותו, ואם כן שייך דינא דמלכותא דינא, ואין כאן טענת מודעא רבה לאורייתא.

(בית ישראל השלם, כרך ו, עמ’ פו-פז).


הרב אהרן פרסבורגר אב”ד באניהאד הי”ד, מגדולי רבני הונגריה בדור שלפני השואה, נולד לאביו הגדול בעל “תפארת יוסף” אב”ד מטרסדורף. למד בצעירותו בישיבות רבי ישעיהו זילברשטין בעל “מעשי למלך” בויצן, ושל הרב שמחה בונם סופר בעל ה”שבט סופר” בפרסבורג. מסופר כי בעל “שבט סופר” אמר עליו כי הוא פאר תלמידיו, ולא קם תלמיד כמותו.

נודע בחריפותו ובתפיסתו המהירה, והיה דרשן מוכשר ומנהיג. הוא ייצג את אזור מגוריו בכנסיה הגדולה בווינה בשנת תרפ”ג (1923). בשנת תרפ”ד מונה לרבה של באניהד, שימש ראש ישיבה שם ונתן לתלמידיו שיעורים חריפים ועמוקים, כל יום במשך כמה שעות בעניינים שונים. הוא התפרסם כפוסק משיב הלכה וכדיין היורד לעומקה של ההלכה, והיה לכתובת מרכזית לשאלות הלכתיות בענייני ציבור ולענייני הפרט. על עומס עבודתו כמשיב לשאלות בהלכה כתב “…שהקפוני חבילי טרדין עד שכמעט לבלוע את רוקי אין לי פנאי לפי ערך בריאות גופי, כי הדיין [הרב אברהם פולק הי”ד] איננו לעת עתה פה עירנו, וכל השאלות באים אלי, ולא יאומן כמה שאלות איסור והיתר המה פה, ואף אם הוא בביתו ובאים חצי אלי וחצי אליו אזו גם כן מגיע על חלקי די והותר, מכל שכן עתה שכולם עלי ועל צווארי”.

כתבי תשובותיו הרבות אבדו בשואה, ורק מיעוטם קובצו ויצאו לאור בספר “פאר אהרן” (תשס”ג). נותרו לפליטה גם חלק מחידושיו לש”ס ומדרשותיו.

בין הסכמותיו נמצאת הסכמתו לספר “אמונת אומן ” כתב: “אמנם אהובי ידידי נ”י מאד תמהתי עליך הלא אנשים אחים אנחנו ואתה מכיר היטב את מעוט ערכי שלא זכיתי עוד להיות מן המסכימים“, והסכמתו לספר כתר תורה מאת רבי יהושע וייס הי”ד, שהדפסתו התחילה בתש”ג, אך הופסקה בשל המלחמה.

גיסו האדמו”ר ממטרסדורף רבי ישראל טויסיג מביא תורות ממנו בסדרת ספריו בית ישראל. נספה בשואה עם רבים מבני קהילתו באושוויץ בי”ח בתמוז תש”ד.

מקורות: יתד נאמן – מוסף שבת קודש – גליון 15, מוריה תשס”ד גליון יא-יב עמ’ קנז, שושנת יעקב (נדפס עם פרי אליעזר) עמ’ תר”ס, ועוד. על תולדות יהודי באניהאד בשנות הזעם ראה בשושנת יעקב שבסוף ספר פרי אליעזר, עמ’ תרס”ט-תרע”א.

 

מספר הצפיות במאמר: 18

כל דבר מתעורר מהפוכו / הרב גבריאל גשטטנר הי”ד

תמונת הרב גבריאל גשטטנר הי"ד

ויאמר ה’ אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. וברש”י זכה עזר, לא זכה כנגדו.

ונראה לי על פי מה שכתוב במקום אחר לפרש הא דהוצרך לכפות הר כגיגית הא ישראל אמרו נעשה ונשמע, משום דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו זה לעומת זה עשה אלקים, על כן הם עלו למתן תורה שלא בהדרגה ומיד שקבלו התורה נעשו כמצווין ועומדין, אם כן מיד נתגדל גם יצרם שלא בהדרגה, אם כן אף שקבלו התורה מעצמם, אבל מיד אחר כך נתגדל כל כך יצרם זה לעומת זה, דמיד משום זה רצו לחזור, דאדעתא דהכי לא קיבלו. על כן הוצרך כפיה.

ועל פי זה נתתי גם כן טעם על מה שהובא במגן אברהם סימן ת”ץ שהיו ישראל ישנים באותו הלילה שקודם מתן תורה. ופרשתי על פי זה כמה פסוקים בפרשת תשא ומדרשי חז”ל המוקשים דאיך באו ישראל לחטא גרוע של עגל עד שהמלך במסיבו, והוא משום דעדיין לא היו מלומדין ביצר הרע גדול וקשה כזה.

והנה אם נושא אדם אשה וזכה לאשה צנועה וטובה, אם כן יעלה לפעמים שלא בהדרגה, והגם שעד היום נצח היצר הרע, אבל הלא כעת אדרבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ועל ידי זה נתגדל גם כן יצרו, אם כי על ידי הנישואין נחלש היצר בכמה עניינים כמו שאמרו חז”ל קידושין (דף כ”ט) יראת ד’ טהורה ישא אשה ואחר כך יעסוק בתורה, מכל מקום לעומת זה מתחדשים לאחר החתונה כמה יצר הרע של דברים חדשים, כגון התרשלות מלימוד התורה מחמת הפרנסה וכדומה וכו’ וכו’ על כן אמרו חז”ל זכה עזר, וגם זכה מלשון נצחון כמו בהא זכנהו ר”א בברכות (דף י”ב ע”ב) ובנדה ל”ב אם מנצח להיצר הרע אז נעשה לו עזר. אבל אם חלילה לא זכה ולא נצח להיצר הרע, אז אדרבא אותו עזר בעצמה אשר היא לו לטובה ולסייעו, על ידי זה גופא נתגדל היצר זה לעומת זה ונעשה אותו עזר לנגדו. ועל כן אנו אומרים שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן, בלי יצר הרע.

ובדרך זה יתפרש בפרשת פרה זאת חוקת התורה אשר צוה ה’, כי גבי תורה גם כן אמרו חז”ל (קידושין דף ל’) ושמתם סם-תם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשת לו וכו’ וזה עניין פרה אדומה שהיא מטמא טהורים ומטהר טמאים ודו”ק.

באופן אחר יש לפרש עוד דכבר נתקשו המפרשים בהא דאמרינן ריש סוטה מ’ יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני, והלא הבחירה ניתן ביד האדם ולמה איפוא מכריזין כאן הזיווג. אלא מפני כי לכח הלידה מוכרח טבע של התנגדות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש וכמו שפירש ויעתר יצחק לנוכח אשתו, כי רק בכח התנגדות זה לעומת זה כל דבר מתעורר מהפוכו. וזה עניין הנ”ל כי היצר הרע מתגבר בהתנגדות להקדושה, והטומאה נתעורר מן הטהרה, וזה הוא עניין פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים, שאם נופל על טמא מת אזי מעורר הטהרה ובנפול על אדם טהור מעורר הטומאה. רק לעתיד לבוא כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. עיין בספר אך פרי תבואה שכתב כן באריכות. ובזה פרשתי שעל כן פרה אדומה מכפר על חטא העגל, שגם כן היה ענין זה שחטאם באה על ידי כח של כל דבר מתפעל מהיפוכו ודו”ק.

נחזור לעניין הזיווג, דכיון שצריך להיות הלידה על ידי שני הפכים בנושא אחד, אם כן לעולם לא יתרצו הזיווג זה בזה כי הם קצת הפכיים, על כן צריך הכרזה מקודם. עיין בספר שלחן העזר סימן ב’ סעיף קטן ב שמביא זה וזה הוא הכוונה אעשה לו עזר והעזר הוא בזה גופא אשר הוא כנגדו ודו”ק.

(שפתי גבריאל על התורה, פרשת בראשית)


הרב גבריאל זכרון למשפחת הרב גבריאל גשטטנר הי"דגשטטנר הי”ד, נולד בסביבות שנת תר”נ (1890). הוא היה אב”ד בקהילת קודש סאמבאטהלי שבהונגריה, ונודע כתלמיד חכם גדול וצדיק תמים שכל מעשיו לשם שמים. מנעוריו ועד ליומו האחרון, למד תורה בשקידה נפלאה, בענווה, בקדושה ובטהרה. רבותיו היו הגאון הרב שמואל רוזנברג  זצ”ל אב”ד ור”מ מאונסדארף, והגאון הרב אליעזר דוד גרינוואלד זצ”ל אב”ד ור”מ מסטאמר והגאון הרב עקיבא סופר אב”ד ור”מ מפרסבורג זצ”ל.

לאחר חתונתו, לפני התמנותו לאב”ד עסק במשא ומתן יחד עם אחיו, הרב בנימין הי”ד, אך גם אז התמיד בלימוד התורה יומם ולילה, עשה תורתו קבע, הוסיף לחדש חידושי תורה ולימד תורה ברבים. לאחר שנבחר לאב”ד ור”מ בקהילת סאמבאטהלי, העמיד תלמידים הרבה והפיץ תורה ברבים. הוא חינך את תלמידיו בדרכי התורה ויראת שמים. הוא תיקן תקנות רבות לחיזוק הדת בקהילה ונשא דרשות בהתלהבות נפלאה, בדברים היוצאים מן הלב.

הרב נהרג באושוויץ עם אשתו וכל בניהם, ועם רובם אנשי קהילתו. הי”ד.

אנשי עירו סיפרו שטרם שהובל עם בני קהילתו לאושוויץ, שם נשרפו על קידוש השם ברבים, דרש להם דרשה ארוכה בבית הכנסת וחיזק את ליבם לקבל עליהם אמונה שלימה במסירות נפש ולקבל באהבה כל אש יעבור עליהם מבלי להתרעם על מידותיהרב גבריאל גשטטנר וקהילתו הי"דו יתברך שמו. הדברים כל כך עוררו את הקהל, עד שהם התחילו במעגל של ריקוד שמחה בבית הכנסת על קבלת עול מלכות שמים, למרות שהבינו מה ממתין להם.

 

מעט מאוד מכתביו נותרו טמונים באדמה בשנות השואה ונצלו, כאשר רוב רובם של הכתבים אבדו. רוב הכתבים ששרדו הם מהשנים תער”ה-תרע”ח (1915-1918), מתקופת בחרותו, עד היותו כבן עשרים.

בן אחיו קיבץ את הקטעים המפוזרים ששרדו, מתוך גליונות בודדים ודפים מפוזרים, והוציא אותם לאור בשנת תשכ”ג כספר בשם “שפתי גבריאל”, על התורה ועל מסכתות הש”ס. וכך כותב המוציא לאור בהקדמתו:

והנה מאז תמיד הייתי מחשב מתי יבא לידי ואזכה להוציא לאור כלי חמדה כתביו החמדים, לעשות נחת רוח לנשמתו הטהורה. ועתה אשתחוה ואכרעה לפני צורי וגואלי, אשר עזרני אחר יגיעות רבות לברך על המוגמר, ושפתי לא אכלא, מברכת הודאה, שנתגלגל הזכות על ידו להשלים המלאכה הזאת, ויפוצו חוצה מעיינותיו, למען יתרחשון בעולמים שפתותיו. ונכון לבי בטוח, כי יהיה לנחת רוח, וימצא חן בעיני הלומדים, בפרט תלמידיו הנאמנים, המתאווים לרוות צימאונם, בדברי רבם ומאורם. וסהדי במרומים כי לא לכבודי עשיתי זאת, ולא לשום הנאת ממון, רק כוונתי להקים שם עולם לכבוד דודי המחבר זצ”ל, ולשום לו שארית בארץ, וכמאמרם ז”ל אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם, כי גם בן ובת לא נשאר לו, למען הזכר עליהם שמו, כולם עלו על המוקד ונהרגו על קדושם השם יתברך. ובזה אקים מצבת קודש לנשמותיהם הקדושים הי”ד.

יום הזכרון של הקהילה הוא ט”ז-י”ז בתמוז, כמובא ספר זכרון לקהילות מחוז וואש.

 

מספר הצפיות במאמר: 24

למה קראו חז”ל לחג השבועות “עצרת” / הרב פנחס זליג שוורץ הי”ד

שדה חיטה

בספר קדושת לוי כתב, נשאלתי במדינות ליטא מפני מה נקרא חג השבועות בשם “עצרת”, הלא נזכר בתורה שם עצרת רק בשמיני עצרת. יעויין שם שהשיב בשלשה אופנים… (האופן הראשון מובא בהמשך הדברים כאן. באופן השני הסביר שחג השבועות הוא היום שנעצרים בו כדי לחגוג בשמחה את סיום מצוות הספירה, בדומה לסיום מסכת ושמיני עצרת. באופן השלישי הוסבר שהתעוררות הנשמה מלמעלה מוכרחה להיות מולבשת במעשה, ובשעת מתן תורה הלבישו את ההתעוררות הרוחנית בכלי של המצווה שעצרה אותם והגבילה אותם מלעלות בהר).

[ובאמת  שאלה זאת מבוארת בזוהר הקדוש (אמור) ברעיא מהימנא הוא מותיב לה והוא מפרק לה. וזה לשונו, בתר דא למיעבד חג שבועות, דכתיב ועשית חג שבועות לד’ אלקיך. שבועות על דעאלו ישראל לכיא דחמשין יומין דדינין שבעה שבועות. ובקורבנא דעומר אתבטיל יצר הרע דערקת מאשת חיל. וכדי תמן לא אתקריב, מתדבקין ישראל בקוב”ה ואתבטיל מעילא ומתתא. ובגין כך איקרי בגוונא עצרת דאית ביה בטיל יצר הרע ועל דא לא כתיב ביה חטאת, כשאר זמנין דכתיב בהו חטאת, וכדין כל נהורין אתנכשו לאשת חיל. ובגין כך עצרת שבועות וכו’ (הין צדק)].

ועיין בבני יששכר מאמרי סיון מאמר ג’ בזה, ועיין יפה ללב ח”ב שמתמה הלא נזכר בתורה שם עצרת גם כן בשביעי של פסח, ככתיב (ראה) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת וגו’. כדרך שאמר בפרשת פנחס בחג הסוכות ביום השמיני עצרת וגו’. יעויין שם שהאריך בזה טובא.

[ואחי הרב הגאון מו”ה יצחק מאיר הכהן זצ”ל בספרו אמרי יצחק בדרושיו לשבועות כתב טעם דנקרא בשם עצרת על פי מה שכתוב בבני יששכר (מאמר י”ב) לתרץ מה שכתוב וספרתם לכם ממחרת השבת וגו’ ובא הקבלה דרצונו לומר ממחרת יומא טבא והצדוקים אמרו שהיא שבת ממש. ולכאורה אמאי נכתב בתורה הקדושה שבת שיצטרך למודים שונים דהכוונה על יום טוב, ועל ידי זה בא טעות, יכתב בפירוש ממחרת יום הראשון. אולם נודע דכל האורות נתהוו בלילה בראשונה של פסח בגבהי מרומים בדרך נס שלא על ידי מעשינו. אך להיות הדבר שלא על ידי מעשינו, אין לו קיום. על כן צוה הבורא יתברך שמו מצות ספירת העומר לספר דחדש יום אחר יום, ונכנסים לאט לאט להקדושה על ידי מעשינו, ואחר כך קבלת התורה. וידוע, דשבת קדושתה מעצמה בלי אתערותא דלתתא. מה שאין כן יום טוב, נקרא מקרא קודש, שאנחנו מזמינים את הקודש, וקדושת יום טוב תליה בקידוש בית דין. ואם כן, אז יום ראשון של פסח היה לו מעלת שבת, על כן נאמר ממחרת השבת. יעויין שם באריכות. ובזה יש לבאר מדרש רבה (במדבר) בשעה שנתן הקב”ה תורה לישראל נתקנאו בהם אומות העולם. אמרו מה ראו אלו להתקרב להם יותר מן הכל. סתם הקב”ה את פיהם ואמר להם: הביאו ספרי יוחסין שלכם כשם שמביאין בני, שנאמר, ויתלדו על משפחותם לבית אבותם וכו’ (ועיין ישמח משה) . ולכאורה, הלא גם בהמה יש אשר המה מבני אברהם ויצחק. אולם רצונו לומר, על דרך שפירש הנוע”מ מה שכתוב ולשם יולד גם הוא, רצונו לומר, בעצמו, חוץ תולדות אבותיו. יעויין שם. וזהו שאמר הביאו לי ספר (מלשון בהירות) יוחסין שלכם, מצד עצמותיכם, כשם שמביאין בני כי המה בעצמן זככו נפשותם, ולא רק מצד קדושת אבותם, שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, רצונו לומר, המה הולידו בעצמן נוסף על הלידה אשר מצד משפחותם לבית אבותם, וק״ל. ונאמר בפסוק (בפרשת יתרו) בחדש השלשי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני וגו’ (ועיין רש”י). יש לומר לפי הנ”ל הכוונה, רצונו לומר, לצאת בני ישראל מארץ מצרים,  אז ביום הזה באו מדבר סיני והיו ראוים לקבל התורה, אך עצור עצור להם, עד אחר הספירה שיהיה על ידי מעשיהן. ועל כן חג זה יתואר בשם “עצרת”. וק”ל.]…

וידידי הרה”ג מו”ה ישראל וועלץ דומ”צ בפעסט נ”י כתב אלי מה שכתב בטעם למה נקרא יום מתן תורה הקדושה עצרת בדברי חז״ל (וגם בשם שבועות לא מצינו בתורה שנקרא כן, עיין מדבר קדמות מערכת ש׳ אות ז”ך) ובקול הרמ”ז בפתיחה על משניות שבועות האריך בנותן טעם לשם ״עצרת״. וברכי יוסף (וכן במדבר קדמות) כתב דנעלם ממנו לשון הפסיקתא זוטרתי פרשת פנחס. ועיין מה שכתב הרמב”ן פרשת אמור, ובספר לקוטי הלוי (מנהגי קהילת קודש ווירצבורג) כתב משם ספר חיי אברהם עוד טעם, לפי שעצרת לשון מניעה, לפי משקבלו התורה נעצרו מנשותיהם וכו’ עיין שם. ועוד עיין בנתינה לגר (פנחס כח,כו) שכתב טעם נכון על לשון תרגוס אונקלס הגר שתרגם עצרתא, ועיין שם. ועיין פירוש הכתב והקבלה סוף פרשת ראה ובחיבורו עיון תפלה בתפלת מוסף לרגלים. ודי בזה.

ובטעמי מנהגים כתב (וכן כתב קדושת לוי, באופן הראשון) מפני שכל החגים יש בהם שני מיני עבדות להבורא יתברך שמו. האחד – הוא בעשיית המצוה השייך לחג פלוני. בפסח, אכילת מצה ודומיהן. והשני – הוא איסור עשיית מלאכה. ובחג השבועות אינו כן, רק מצוה אחת דהיינו שאנו נעצרין מעשיית המלאכה. ועל זה נקרא בשם עצרת.

ועוד טעם דעצרת הוא לשון עצור ממלאכה, ובימי הפסח וסוכות יש ימי חול המועד דמותרים במלאכת דבר האבד, והאיך יקרא עצרת. מה שאין כן בשבועות דחד יומא ואסור גם במלאכת דבר האבד, נקרא עצרת על שם שעוצרים ממלאכה.

(מנחה חדשה, מאת הרב פנחס זליג שוורץ הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 73

כי מתאמצת היא / הרב דוד בלייכר הי”ד

תמונת הרב דוד בלייכר הי"ד

אמר החכם “רבים התחילו בקנייני הטובות, אך החזקים המתמידים השיגוה”.

לכאורה סתירה למה שאומר הגר”א ז”ל (באגרת הגר”א ומקורו במכילתא יתרו) “כל התחלות קשות”. ואם כן היה צריך הדבר להתחלף, ואף מתחלה אף שעדיין לא הורגלו ולא ניסו, מכל שכן לבסוף “כי ההרגל על כל דבר שלטון ” (שם), ובפרט שעבודת השלימות אינו כמו שדן האדם במושכל ראשון, כי צריך להחליף טבעו מכל וכל ולשרשה מעיקרה ולברוא תחתיה טבע אחרת…

רק באמת צריך האדם לעשות מנהיג אחר שינהל כחותיו הנפשיים, אחרת מכמות שהיו עד כה, תחת ממשלת טבעו, וכחותיו הבהמיים. והכחות בעצמם המה כאנשי חייל במלחמה, שלא בהם תלוי המלחמה. אף שבסקירה הראשונה אנחנו רואים אנשים למיליונים מערכים מלחמה זה על זה, ובאמת אין שם רק מלחמת שני ראשים. והטבע הוא רק כח עיוור, כי בלא השכל החוש אינו פועל מאומה, כאשר האדם אינו שומע מה שמדברים אליו בעת ששכלו אינו עמו והוא משוקע ברעיונות. וכן האדם הטבעי החי חיי הפחיתות, אינו משנה שום דבר מילדותו כשיגדל, רק כחותיו מתפשטים, בכמות יותר גדול, אבל לא שהחילוק בין קטן לגדול, בהתחדשות שום כחות חדשים. כן הוא כחות שבנפש האדם, מהקנאה, התאווה והכבוד, אדרבה ברוחניות לא יהיה לו שום עוסק בלעדיהם, כי הם אנשי צבא שלו וכל הרוח חיים שמשיג בהשתמשו בהם בפחיתות, עוד יותר ישיג בהשתמשו ברוחניות; מקנאת סופרים ומתאוות צדיקים, אך טוב. וכן הכבוד אינו דבר שצריך לעקור הכח לגמרי, היינו שלא לעמוד תחת שום הסכמה, אלא אדרבה האדם מוכרח לעמוד, תחת הסכמת הגדולים, תחת הסכמת התורה, תחת הסכמת חז”ל, תחת הסכמת האמת. אף שאין שם מי שמבין זה, צריך לעמוד תחת דעתו, אם ישרה היא, כי מה לו נפקא מינא כיוון שהדבר אמת. כמו פרופיסור גדול שאינו מתפעל מלומר דבר כזה, אף שרופאים למאה אינם מבינים את השיחות-חולין שלו, ואף שאין לו התעודה בידו להראותם מיד.

ובזה נאבדו רוב בני אדם בעולם הזה, מה שאינם יכולים לחיות חיי-השכל, וכולם ככת עוורים שכל אחד ידו על שכם חברו העוור כמוהו… וכל שכן שלא יוכלו לצאת להיות כבדורות אשר לפנינו… ובאמת אין שום חילוק, אם השכל והאמת יורה כך. אף שהוא אחד, ואין לו מכיר, וכולם חיים באופן אחר, וחיי-השכל הינם מדורות אלפיים שנה לפנים, צריך גם כן לחיות חיי השכל, כיוון שכך הוא האמת… וכן בכל דבר אין כי אם השתמשות הכחות בצד האמת, ולא בצד השקר. ואם כן מדוע כל כך מעטים השיגוה?

אך הוא כמו שאמר הגאון רבי ישראל סאלנטר ז”ל בעניין ניסיון העוני וניסיון העושר, כי אף שניסיון העושר הוא ניסיון קטן מול ניסיון העוני, מכל מקום מראה לנו חיי היום יום, כי מצב העושר קשה יותר למצוא השלימות. מפני מה הוא? ואמר הגאון הנ”ל, משל לשני חולאים. הראשון שמחלתו מסוכנת מאוד, רק שדר בכרך, שיש בה רופאים מומחים, והשני שמחלתו קלה, רק שדר בכפר, שהשני מוסכן יותר, ומחלתו הקלה יכולה להתפשט יותר ויותר.

כן בענייננו, ההתחלה, מפני השתוקקות האדם לדבר חידוש, וכח החידוש מושכו, מה שאין כן אחר שנתיישן הדבר ואין עוד חידוש, אז אף שנקל מצד ההרגל והחיים, מכל מקום אין חידוש. והעצה על זה הורונו חז”ל “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים”. ואדרבה, אם שמוע בישן תשמעו בחדש, כי על השכל אינו שולט שום רקבון ועיפוש, כי בכל עת ישיג חדשות כשמביא הדבר אל שכלו. ונובלות שולטות בדבר שאין בו רוח חיים. וההרגל הוא דבר טוב, רק להתרגל שיקל עליו לעשות. אבל התכלית הוא ההרגש והשכל. וזה שהוכיח להן הנביא “ותהי יראת אותי מצוות אנשים מלומדה”.

והאדם צריך לעשות מפני הכרתו האמיתית ולא מפני שעשה אתמול.

וכל דרך מעשה הרגלו הוא בגדר מתוך שלא לשמה יבוא ללשמה. ולכן החזקים המתמידים התחילו לא מפני החידוש, ולא משום תשוקה אחרת, זולת תשוקת האמת. והרחיקו מכל הכחות הזרים, והשכל הוא המתחיל והנותן רוח חיים, והוא המתמיד והמחזיק עד שישיג. אבל אלו הרבים המתחילים, לא השכל התחיל לפתח כחות האמת, רק כח החידוש, או תשוקה אחרת, ולכן כאשר אין לו עוד חידוש, נהרס ונופל. וצריך האדם לבדוק מי המעוררו לעשות, ולהפריד בין השיתוף וההרכבה של הבהמיות מן השכליות, ולהרגיש מי המבקש, האמת או השקר.

ולכן אמרו חז”ל, גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו מיד, ומכבידין עליו בכובד שמירת המצוות, מפני אי הבחינה על מבקשו מי הוא. כדי שיברחו כל הכחות והטבעיות, ויתגייר בשכל זך ונכון. וכן הוא אצל האדם המבקש, שצריך גם כן להתנהג באופן זה; להתנהג בעצמו מתחילה קשות, כדי שישאר רק השכל, ולאחר ההתחלה צריך להודיע מתן שכרן של מצוות וכל מה שיקיים את התורה יותר יוקל עליו הדבר. “טעמו וראו כי טוב ד’ “. ולא יתחלף לעולם העובד עם הבלתי עובד. והעובד יביט בבקורת על המתרשל, כהבטת האדם על אינו אדם. ולכן המבקש שנכנס דרך פתח הצר, שסופו נעשה רחב.

ומעניין זה יש לנו שני הערות חזקות ממגילת רות.

ראשית כל, כח הבחירה, כמה כחו גדול עד שאין שום אמתלאות על האדם. כי “הבחירה” אין לה חוג וגבול. והאדם בענין השלימות משים עצמו כשיריין. מה אני? כמה אני יכול? ובאמת מצינו בתורה, שאי אפשר להאמין לכאורה, שהתורה תובעת מן השיכור, המתגולל באשפה, למה אינו נעשה איש, ושאפשר להוליד ממנו גבוהות (אף שמצינו שרבי שמחה זיסל ז”ל, כאשר לוויה נכרית ראה, היה נאנח, כי ברגע קודם היה אפשר לו עוד להתגייר ולהיות יהודי) ופה מצינו שמנערה נכרית נבנה מלכות בית דוד, משיח אלקי יעקב, שממנו התקווה בזה ובבא. וכן פסק הרמב”ם ז”ל “הרשות נתונה ביד כל אדם להיות כמשה רבינו”.

ובאיכות העניין, דפלא הערה זו, כי באמת ערפה כמו רות חפצה להתגייר, ובחיצוניות עוד הראתה עצמה כמשתוקקת יתירה מרות, כי כך טבע הדבר, מי שבפנימיות אינו שלם, עושה לכל הפחות חיצוניות יתירה. ומכל מקום ערפה שבה אל עמה, ומיד אל אלהיה, ורות דבקה בה. כמו שביאר אדמו”ר זצ”ל זי”ע גבי רות כתיב ותרא כי מתאמצת היא, ולערפה חסרה ה”מתאמצת”. ומחוט השערה זו נעשה הבדל ומרחק משניהן עוד יותר רחוק כמשמים להארץ. כל הדבר תלוי בחוט השערה, כי מה שהדבר יותר גבוה, ישלוט ההפסד עליה בנקל. כמו שמצינו שיש שני מיני שלום. הראשון הנעשה על ידי המלחמה, שמנצח את שונאו. והשני, מה שמתאספים על אסיפה ראשי האומה וקברניטיה, ומה שנעשה על ידי מלחמות וחורבנות של אופן הראשון יוכל השלום השני לעשות החורבנות בהבל פיהם, בדיבור אחד, וכן בצד השלום, בפעולה אחת ולהעמיד קיום העולם על ידי החלטתם. וכן בעניין השלימות, תלוי בחוט השערה ממש.

ואמרו בשם מורינו הרב רבי אברהם (מירער), על הכתוב שאמר לה בועז “הוגד הוגד לי, אשר עשית את חמותיך, ותעזבי אביך ואמך, וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת”… אף שלכתחלה ראו כולם עוניה ומרודה, ודווקא משם היתה כל הצלחתה. וכן הדבר כך תמיד…

ולכן העיקר אצל המבקש לברר בכובד ראש מי הוא המבקש בקרבו, ואחר כך לידע כי כח הבחירה כל כך גדול בלי גבול, ולשמור כל חוט השערה כי כל העבודה תלויה בזה.

 

(שיחת מוסר זו נאמרה בידי הרב הי”ד במזריטש ביום ב’ דשבועות שנת תרפ”ה. השיחה נערך ע”י הרה”צ ר’ ירחמיאל שולמן (סלבודקר) הי”ד, והועתקה מחוברת אור המוסר שעדיין לא נדפס, לקובץ “אור תורה ומוסר” (ירושלים, תשכ”ח)).

להשלמת העניין, ראה ביאור הגר”א למגילת רות א,יח:

ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל כו’. הענין, היצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב (ברכות סא.). ורצה לומר, כי היצר טוב אינו יועץ אלא למצוה אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם יראה שאינו יכול לו מפתהו לעשות מצוה מעוטף כמה עבירות [ועל דרך זה יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש כו’ (סוכה דף נב.), מתגבר שיעשה עבירות, ומתחדש, היינו אם רואה שלא יפתה אותו לעבירה מחדש עליו לפתיהו במצווה ובזה מעטיף העבירה כדרך היצר]. והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה אם אבריו נעים ונדים בע7ת ההיא ובזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת יצר הרע, כי איך יוכל להיות שאברי הגוף הכבדים אשר מעפר יסודם וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד למטה מטה כטבע העפר יתלבשו רצון לעשות, אין זה כי אם עצת יצר הרע בכדי שילכד אחר כך ברשתו. ואם בחשיקות נפשו הפנימיות להתקרב אל עושהו במעשי המצות, אברי הגוף כבדים ועצלים, אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה. ועל זה גם כן בריש לקיש מתחלה כשנתכוין לעבירה רצו אברי גופו, עד שאמרו במסכת בבא מציעא (דף פד.) ושוור לירדנא בכחו, וכיוון שקיבל עליו עול תורה בעי למיהדר ולא יכול, שכיוון שמצד היצר הטוב קבל עליו עול תורה לכן התחיל היצר לעכב ונעשו אברי הגוף כבדים. ואף כאן אינה יכולה ללכת אחריה, אף שהיא היתה בחורה ממנה, בלת אמיץ בגוף (משלי יג,יד) ויגיעה רבה, אז ותחדל כו’ למנוע אותה מהמצוות, כי הכוונה מצד הטוב הוא.


הרב דוד בלייכר (בליאכר) נולד במינסק שברוסיה הלבנה למשפחה של תלמידי חכמים. בנעוריו למד בישיבות שונות. הוא נמשך ללימוד המוסר והיה לתלמידו המובהק של הרב יוסף יוזל הורוביץ זצ”ל – “הסבא מנובהרדוק”.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיע עם ה”סבא” לקייב שבאוקראינה, ושם למד בישיבה שהקים רבו. בתר”פ נפטר “הסבא”, והרב דוד עבר למזריץ’ (מיינדזיז’ץ פודלאסקי) שבפולין והקים שם ובמקומות נוספים בפולין את רשת ישיבות “בית יוסף”, על שמו של רבו שהמשיכה את שיטתו המוסרית.  על אף הקשיים הכלכליים נהרו אליהן מאות צעירים, מכל המדינות בפולין החסידית היה בכך חידוש גדול.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נכנסו הגרמנים למזריץ’ והרסו את כל מוסדות התורה. רוב התלמידים נמלטו לליטא, לשטח הכיבוש הסובייטי, והקימו את ישיבותיהם בעיירה נימצין במחוז וילנה. הרב בלייכר ברח עם תלמידיו לבריסק, שהייתה גם היא תחת השלטון הסובייטי, אך כעבור זמן קצר חזר לעירו, כי כמו רבים מן היהודים שנמלטו למזרח גם הוא היה סבור שמוטב להיות תחת השלטון הגרמני, שאמנם פוגם בגופם של היהודים, מאשר תחת השלטון הקומוניסטי, שאינו מאפשר ליהודים לשמור תורה ומצוות. היהודים בעיר ניסו לשכנע אותו לברוח, אך הוא סירב, כי לא רצה להשאיר את בני עדתו כצאן בלי רועה. הרב המשיך, תוך סיכון רב, ללמד את תלמידיו בישיבות חשאיות שהיו פזורות ברחבי העיר. הרב הצליח לפתוח מטבחים שסיפקו מזון כשר לתלמידים אלו.

כשהוקם הגטו במזריץ’ נעשה הרב למנהיגם של היהודים הנותרים. הוא עודד אותם להחזיק מעמד, ואף הכין אותם לקראת קיום מצוות קידוש השם.

הרב נספה עם בני קהילתו ותלמידיו בכ”ה באייר תש”ב, בטרבלינקה (או מיידנק).

דברי תורתו נדפסו בירחונים שונים, כגון  “אור המוסר“, ביטאונם של ישיבות “בית יוסף” בישראל ובפולין. בשנת תש”ל לוקטו שיחות המוסר שלו לספר “דברי בינה ומוסר” בסוף הספר נוסף קונטרס “חסדי דוד” על תולדותיו ותולדות ישיבות נובהרדוק.

מקורות: ויקיפדיה, אתר זכור, רבנים שנספו בשואה (ישנם מקורות רבים נוספים על תולדות הרב ועל משנתו החינוכית).

 

מספר הצפיות במאמר: 30

דרשה לשבועות, חלק 1: כל קיום התורה תלוי באשה ובחינוך שנותנת לדור הצעיר / הרב יצחק יוסף זילברברג הי”ד

דרשה לשבועות

דרוש א’ שאמרתי ביום ראשון דחג השבועות שנת תרפ”ו לפני כל קהל ועדה בבית הכנסת דפה קהילת קראסנאשילץ, על דבר חינוך הבנות.

ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ד' וגו' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט,ג).

כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל אלו האנשים (מכילתא שם).

וצריך ביאור למה לא אמר ד’ מתחילה להאנשים, ואחר כך לנשים, רק אמר מתחילה להנשים ואחר כך להאנשים?

הורה בזה כי כל קיום התורה תלוי רק בהאשה, אם האשה ברצונה לקבל את התורה. ואם האשה מקבלת התורה יהיה קיום להתורה, אבל אם אין האשה מקבלת התורה לא יועיל במה שהאנשים יקבלו את התורה. כי קבלת התורה האיש בלא אשה לא יהיה קיום התורה לעד. והטעם כי האשה היא עקרת הבית. האשה מגדלת ומחנכת את הילדים מקטנותם, ואם האשה אין רוצית לקבל את התורה, ממילא גם ילדי המגדלת לא יהיו שומרי תורה ומצוה בלי שום ספק. ויסוד כל אומה הוא בחינוך הצעיר. והנה גורל כל עם וגורל דתו תלוי אך ורק על חינוך בניו, על חינוך הדור הצעיר אשר הוא עתיד ליקח את מקומו.

המביט בעין פקוחה על חיי העמים, עליתם וירידתם, הוא רואה לפניו חזיונות שבמשך עת קצרה עולה איזה עם מעלה מעלה, באושר פנימי בחכמה ודעת, ובמשך עת קצרה כמו לפתע פתאום הוא יורד מטה מטה. והסבה לזה שהכל תלוי בה, איך השגיחו הדורות הקודמים על חינוך דוד יבוא. אם השגיחו על החינוך כראוי, אז הדור הבא ימלא תפקידו בחיי עמו ודתו כראוי וישתדל לאושר העם ולהצלחתו. אך אם הדורות הקודמים לא השגיחו על החינוך כראוי, אז הדור הבא יהרוס כל פרי העמל של הדורות הקודמים, והעם יחל לרדת מטה מטה.

לכן אצל אומה הישראלית, החינוך הוא יסוד מוסד להעם בכלל, אשר עליו נבנה קיום התורה, כי מבלעדי החינוך הטוב, הוא כבונה ארמון על אדמת חול ולא העמיק לבנות יסודו, אשר רוח קל יהפכנו על פניו ולא יהיה עוד זכר ממנו. כי חיות האומה הישראלית הוא רק תלוי בחינוך הבנים. אם חינוך הדור הצעיר נתחנך על דגל התורה ומסורה, אז נהיה בטוחים כי הדור הבא יהיה שומרי תורה ומצוה. אך אם חס וחלילה הדור הבא נתחנך ברוח חדש, הרחק מדרך התורה, אז קיום האומה הישראלית, שקיומה היא התורה, יורד אחורנית. כמו שאמרו רבותינו ז”ל בירושלמי פרק עשירי דסנהדרין, אמר אחז, אם אין גדים אין תישים, אם אין תישים אין צאן. כך אם אין קטנים אין גדולים, אם אין גדולים אין חכמים, אם אין חכמים אין נביאים, אם אין נביאים אין רוח הקודש. עיין שם. אחז הבין היטב כי לחתור במחתרת להתגנב בכרם ד’ לחבול אותו הוא רק באופן אם הדור הצעיר יסורו מדרך התורה בעודם קטנים, אז בטח כאשר יגדלו הנערים יהיו כקוצים בכרם ד’, ולאט לאט ירד מצב הרוח של העם מטה מטה. לזה אמר, אם אין קטנים אין גדולים כו’, כי העיקר קיום התורה תלוי רק בקטנים.

וכן הבין המן הרשע כאמרם ז”ל במדרש אסתר בשעה שנחתמו האגרת ונתנו ביד המן כו’ פגע במרדכי, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר, ורץ מרדכי אחריהם כו’, שאל לאחד מהם פסוק לי פסיקיך כו’, כיון ששמע מרדכי כך, שחק והיה שמח בשמחה גדולה. אמר לו המן מה הוא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקת הללו כו’, מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקת. עיין שם. וצריך בירור מה איכפת ליה לאותו רשע בחיי אלו התינוקת. אך זהו שאמרנו כי הרשע המן היה מחפש איך לכלות העם הישראלי ברוח, ואז יהיה יכול לכלותם גם בגשם. וזאת ידע המן הרשע כי בעוד אשר עם ישראל יהיו דבוקים בו יתברך שמו לא ישלוט בהם שום אומה ולשון בעולם. לזאת עשו משתה להחטיא את הדור הצעיר שיעשו כרצונם, ועשו על המשתה כאשר לבבם חפץ ואז היה בטוח כי אם דור הצעיר עזבו את ד’, ממילא לא יהיה קיום להתורה. ועל ידי זה יהיה לו שליטה בהעם הישראלי בגוף. אך מרדכי כאשר הבין הכל עשה בצדקתו חדרים ויסד בכל עיר ועיר מלמדים שילמדו בתנוקות של בית רבן, ובכח של התנוקות של בית רבן שעוד לא טעמו טעם חטא יתקיים האומה הישראלית. כי כאשר יתחנכו עתה ברוח התורה והמסורה ואז כשיתגדלו יהיו בנים נאמנים לד’ ולתורתו. וזהו שהראה מרדכי הצדיק להמן הרשע את הבנים הקטנים, כי בכחם ינצח המלחמה עמו, כי הם יהיו עבדים נאמנים לד’. אם כי הנערים הגדולים אבדו האמונה הישראלית ברוחם, אך הם שמחים בהילדים הקטנים תנוקות של בית רבן, והם יהיו כלי זיין לנצח המלחמה. כי בזמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשו. לזה כעס שלא היה יודע מן כלי זיין של מרדכי הצדיק, ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקת. היינו, שגם הכלי זיין של מרדכי יכלה כרגע על ידי שיבטל את החדרים והמלמדים וכל מי שיעסוק בתורה ידקור בחרב, לזה יהיה בכח לנצח את האומה הישראלית.

הכלל, כי עיקר קיום הרוח הישראלי תלוי בחינוך הדור הצעיר. והנה האשה היא עקרת הבית, ואם היא שומרת תורה ומצוה אז גם הבנים הנולדים מחנכה ברוח הטהור ובדרך התורה והמסורה. מה שאין כן אם היא, העקרת הבית, אינה מתנהגת על פי התורה וכל דבר מצוה לבוז הוא בעיניה וכל דבר קדוש דורסת ברגליה, ממילא הבנים הנולדים מחנכה ומגדלה בדרך הרע זה והם בנים מחבלים כרם ד’ וכקוצים בהעם הישראלי. ועל ידי בנים כאלו יורד מצב הרוח מטה מטה.

לזה בשעת מתן תורה אמר ד’ אל משה מתחילה תדבר עם הנשים אם הם יקבלו התורה, אם הם יתרצו לקבל עליהם עול מצוה, ואז אם יסכימו על זה, תוכל לדבר אחר כך עם האנשים. כי אז תהיה בטוח שיהיה קיום להיהדות לעד. אבל אם הנשים לא יסכימו לקבל עליהם עול מצוה, אין לך לדבר עם האנשים, מפני שעיקר קיום היהדות הוא רק בהעקרת הבית:

(מתוך עצי זית, חלק ב, דרוש א)

 

הרב יצחק יוסף זילברברג הי”ד נולד בסביבות שנת תר”ס (1900) לאביו הרב מיכאל משה יהודה מלודז בן הרב הגאון המפורסם רבי חיים יעקב נפתלי וויערשובר זצ”ל. הרב יצחק יוסף זילברברג היה רב ואב”ד של פיענטשנאוו (פינטשנוב), וואסאווי (וונסוב) וקראסנאשילץ.

נשא לאשה את מרת רבקה בת הגאון הרב מאיר דן פלוצקי זצ”ל אב”ד דוואהרש ואוסטרוב, מחבר הספרים כלי חמדה, חמדת ישראל, שאלו שלום ירושלים ועוד.

בשנת תרפ”ב (1922) נפטר בנו בכורו הילד אברהם בנימין אלעזר ע”ה.

בשנת תר”ץ (1930) נשלח הרב זילברברג מטעם הקהילה לארצות הברית כדי לאסוף כספים להקמת חברת גמילות חסדים. בעקבות הצלחת שליחותו נוסדה בקראסנאשילץ חברת גמילות חסדים בשם “חברת משה יוסף”.

בצעירותו הוציא לאור את ספרו “ויען יוסף” (תרע”ז), ואחר כך את ספריו עצי זית, עצי זית חלק שני, ועצי זית – קונטרס אורות מאופל (תרפ”ג-תרפ”ט) ושו”ת עלהו רענן (תרצ”ו). בפתיחת הספר עלהו רענן, מובאים גם חידושי בנו, הרב ישכר ישראל מרדכי.

כמו כן כתב את הספרים שנשארו בכתב יד (וחבל על דאבדין): יד יוסף על הרמב”ם, עדות ביהוסף על ד’ פרשיות ומועדים, חנוכה ופורים, עצי יוסף על כל התורה, זכרון יצחק על סוגיות הש”ס, עלהו רענן חלק ב, זכרון יוסף – הגהות וחדושים על שו”ת תרומת הדשן, יד יצחק על יורה דעה, שיח יצחק על אורח חיים.

שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה נשא הרב ישעיה גליקזאהן, נכדו של הגר”ח הלוי מבריסק, את בתו של הרב יצחק יוסף הי”ד.

הרב נספה בשואה בנאשלסק (פלך פולטוסק, פולין) בתש”ב (1942).

מקורות: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, הקדמות ספרי הרב ועוד.

הערה: לעיון בשיטת המהר”ל להקדמת האמירה לנשים לפני ההגדה לגברים – ראה תפארת ישראל פרק כח.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 28

“זמן מתן תורתנו” – ה’ יתברך נתן לנו את התורה באופן שתהיה תורתנו / הרב אלטר משה אליהו שטיגליץ זצוק”ל

מתן תורה

ב״ה. שלשת ימי הגבלה – תרצ”ג לאלף הששי…

לדידי חזי לי בזה מה שטבעו הנוסח זמן מתן תורתינו, ולא זמן קבלת תורתינו  –  בהקדם מה שיש לדקדק עוד אמאי לא נאמר זמן מתן תורה, והלשון מתן תורתנו מאי אומרת.

ונראה על פי מה דתנינן כמסכת בבא מציעא (פ”ו ע”א)  קמפלגי במתיבתא דרקיעא, אם בהרת קודמת לשער לבן טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת טהור, ספק – הקב”ה אומר טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרו טמא. ואמרי מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים, ואני יחיד באהלות כו’. כי הוי ניחא נפשיה, אמר טהור טהור, יצאה בת קול ואמרה, אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהור. עד כאן.

ועיין בדרשות הר”ן (דרוש חמישי) שמבאר הענין דלכאורה משולל הבנה שילוד אשה יכריע נגד דעת הקב”ה. אמנם הענין בזה שרצון הבורא יתברך היה שנתן לנו את התורה על זה האופן שכאשר נפסוק הדין בבית דין שלמטה, כן הוא רצון התורה, בדאשכחן (בירושלמי ראש השנה פרק א)  כשמתכנסים מלאכי השרת לפני הקב”ה לומר אימתי ראש השנה, אימתי יום הכיפורים, הקב”ה אומר להם, לי אתם שואלים, אני ואתם נלך אצל בית דין שלמטה וגו’. עיין שם הדבר. ועיין (ראש השנה ח’ ע”ב) כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, מלמד שאין בית דין שלמעלה נכנסין לדין אלא אם קדשו בית דין שלמטה את החודש. עיין שם. הרי קמן שכן הוא רצון הבורא, שכאשר יפסקו התלמידי חכמים שבדור בהתורה, כן יהיה עצמיות התורה. וזה הוא הענין מה דאמרינן (בבא מציעא נ”ט ע”ב) תורה לא בשמים היא שכבר נתנה לנו מהר סיני. כד כאן תמצית דבריו המאירים כספירים.

אמור מעתה דזהו עניין הנרצה בנוסח שלנו זמן מתן תורתינו, היינו שה’ יתברך נתן לנו את התורה באופן שתהיה תורתינו, כלומר כאשר יצא הפסק מאתנו, חכמי הדור, כן יקום, דזה הוא עצמיות התורה כדאמרן. הבן הדברים מתוקנים:

ועל דרך הצחות יש לומר על פי מה דתנינן (ברכות ד’ ע”ב) מפני מה לא נאמרה נו”ן באשרי, מפני­ שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, שנאמר (עמוס ה’) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל וגו’. ועיין בפירוש הרי”ף על העין יעקב, שפירש קושיית הגמרא שהיה ראוי שגם אות הנו”ן יהיה נאמר בו, משום שבנו”ן נרמז חמשים שערי בינה, וגם “נעשה ונשמע”. ומתרץ, כיון שנרמז בה גם ענין נפילת שונאי ישראל כשמבטלין את התורה, ולכך העלים את הנו”ן אשר משתמע לתרי אפי. עיין שם.  ועוד תנינן (בשבת פ”ח ע”א) ויתיצבו בתחתית ההר, מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב כו’, אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא (באם יזמינם לדין למד, לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובת שקבלוה באונס, פירוש רש”י). עין שם הדבר:

ובכן תמצא טוב טעם שאין להזכיר לשון קבלה משום דלשון זה יוכל חס וחלילה לעורר גנותן של ישראל שהקבלה היתה באונס על ידי כפייה ולא מרצונם הטוב. ועוד עיין דוגמא לזה (בראש השנה ל”ב ע”א) דאין להזכיר בתפלה דראש השנה פסוקים מענין מלכיות ושופרות של פורעניות. עיין שם

וכל זה הוא לחדודי. ולקושטא דמילתא כבר נתבאר (במדרש) דמה שהקב”ה סיבב הענין שקבלת התורה תהיה באונס (אף שכבר אמרו נעשה ונשמע), היה כדי לזכות את ישראל שיהיה להם דין אונס, דבאונס כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו. עיין מזה בספר שב שמעתתא להקצות החושן (בהקדמה) שהאריך בעניין זה בדברים נחמדים. ומה שהביא בשם ספר “גור אריה” עיין שם הדבר. ועיין בספרי תורת חסד (מאמר ס”ב), ובספרי צל”ח החדש (מאמר ה’ דף ע”א) דברים ערבים מעניין קבלת התורה. עיין שם הדבר:

(כרם אפרים, מאמר כג,  מחול הכרם)

הרב אלטר משה אליהו ב”ר אפרים נתן שטיגליץ, נולד בתר”ל  (1870). התפרנס ממסחר, ודחה הצעות להיות רב. בשנים תרע”ג יצא לאור ספרו צל”ח החדש, במספר מהדורות. בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לפראג, ומאות עותקים מספרו נשרפו. בשנת תרצ”ב יצא לאור ספרו תורת חסד, ובשנת תרצ”ז יצא לאור ספרו כרם אפרים. הרב נפטר בעירוטרנוב (טארני, טארנאוו) שבגליציה המערבית, בהיותה תחת הכיבוש הנאצי, בחול המועד פסח ת”ש (1940).

לתולדות קהילת טורנוב בשואה – ראה אנציקלופדיה של גלויות.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, מאורי גאליצה ב עמ’ 147-150

מספר הצפיות במאמר: 38

מאמרים על הרב שמואל אלכסנדרוב הי”ד, ומאמר שלו לחג השבועות

קמה עלומתי

בהמשך הדברים כאן יובאו הרצאה ודברים שנכתבו אודות הרב שמואל אלכסנדרוב הי”ד בספר היזכור לקהילת בוברויסק. הדברים שופכים אור רב על דמותו הייחודית של הרב, הסופר והחוקר הי”ד. כמו כן נביא כאן את מאמרו “הגיונות לחג השבועות”.

הרצאתו של מר צחי סלייטר: אורתודוכסיה וגבולות הדעת – דמותו של שמואל אלכסנדרוב לאור אגרות גנוזות:

SA1 SA2 SA3 SA4 SA5 SA6 SA7

מספר הצפיות במאמר: 153

העבודה לטובת ישראל היא העבודה המעולה / רבי משה מרדכי טברסקי הי”ד

תמונת הרב משה מרדכי טברסקי הי"ד

לחג השבועות

והנה אחז”ל, בשעה שעלה משה למרום לקבל התורה אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה חמדה גנוזה יש לך, ואתה רוצה ליתנה לבשר ודם? והשיב להם משה רבנו עליו השלום כלום למצרים ירדתם וכו’, הפי’ בזה דהנה מדרך העולם כשהמלך נותן מתנה קטנה שאין חשיבות המתנה בעצם רק בזה שהמלך נותן אותה ראוי הוא שהמלך בעצמו יתן אותה להמקבל מתנה כי זהו עיקר היקרות שהוא מקבל אותה מהמלך. אבל באם נותן מתנה שהיא חשובה מצד עצמה ראוי שלא יתן אותה המלך בעצמו רק יתן אותה ע”י אחד משריו. ובזה די לו, וזהו טענת המלאכים “חמדה גנוזה יש לך” ואם כן יש לה חשיבות מצד עצמה ואתה רוצה ליתנה לבשר ודם, אתה בעצמך, הלא די ליתנה ע”י שר, היינו ע”י מלאך. ועל זה השיב להם משה רבנו עליו השלום כלום למצרים ירדתם. הפי’ בזה שזה שאין רוצה המלך ליתן המתנה רק ע”י א’ משריו הוא דוקא באם השר הוא גדול מהמקבל מתנה, אבל כשהמקבל מתנה הוא גדול מהשר אזי שוב ראוי שהמלך יתן אותה להמקבל מתנה עצמו. והנה במצרים אחז”ל על מאמר הכתוב ועברתי בארץ מצרים וגו’ אני ולא מלאך, אני ולא שרף, שידוע שהטעם בזה משום שארץ מצרים היו כל כך שטופי זימה שגם המלאכים היו יכולים להתקלקל כי גם בדור המבול כשירדו המלאכים נתקלקלו בזמה, אבל ישראל היו במצרים ולא היו יראים כלל, אם כן ישראל גדולים מהמלאכים. וזו תשובת משה רבנו עליו השלום “כלום למצרים ירדתם”. מזה ראיה שאתם קטנים במדריגה מישראל אם כן שוב ראוי שיתן הקב”ה התורה לישראל עצמם ולא ע”י מלאך כלל.

והנה מעלת ישראל שגדולה כל כך מהמלאכים ישנם בזה שתי מדריגות. יש צדיק א’ שכל עבודתו הוא למען כבוד השי”ת, כמו שמצינו באליהו, שאמר קנא קנאתי לשמך. ויש צדיק שכל עבודתו לטובת אחיו בני ישראל עמו ולהשפיע להם כל טוב. וזוהי מדרגת יונה בן אמתי כששלחו השי”ת לנבא לנינוה היה ירא שעל ידי זה שישובו יהיה חרון אף ה’ על ישראל עמו וברח אז מלפני השי”ת. הרי ששתי מדריגות ישנם בצדיקים.

והאמת היא שהעבודה לטובת ישראל היא העבודה המעולה. כי גם בנדב ואביהוא נאמר בקרבתם לפני ה’ וימותו. היינו, שעבודתם היתה גדולה. והחסרון היה משום שהקרבתם הייתה רק לפני ה’ ולמען כבוד ית’ לבדו ולא לטובת ישראל כלל ומשום זה וימותו. וכן ער ואונן, איתא בשם האריז”ל, שהיו אנשים גדולים. אכן על זה נאמר “לבלתי נתן זרע לאחיו”, היינו, שהחסרון שלהם היה שלא היו רוצים בטובת אחיהם בני עמם.

וגם יוסף הצדיק רצה מקודם ללכת בדרך הזה לעבוד רק למען כבוד השם יתברך, כמו שנאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, היינו אביהם שבשמים. ואמר לו יעקב לא זו הדרך המעולה, וזה רמז לו באמרו “לך נא ראה את שלום אחיך”, היינו שתשתדל לטובת אחיך דוקא. “ואת שלום הצאן” המכוון על פרנסה ועשירות, כידוע, שזה מרומז בלשון צאן. ועל כן אחרי זה אמר יוסף אל המלאך “את אחי אנכי מבקש”, היינו שעתה אני יודע שהעיקר לבקש לתועלת אחי ולטובתם.

הנה אחז”ל ליישב רומית הפסוקים, כתוב א’ אומר אפס כי לא יהיה בך אביון, וכתוב אחד אומר כי לא יחדל אביון, כאן כשעושין רצונו של מקום אז נתקיים אפס כי לא יהיה בך אביון, ומה שנאמר כי לא יחדל אביון נתקיים בהגרים בני אומות אחרות:

ולכן בועז שרצונו ועבודתו היו גם כן לטובת בני עמו והצלחתם, וזה הענין מאמר הכתוב והנה בעז בא מבית לחם, היינו מעבודתו להשפיע להם הוא פרנסה לטובת ישראל. ויאמר בועז לנערו וגו’ למי הנערה הזאת, היינו שהתעורר בעצמו שאם כן שעוד צריכים ללקט בשבלים. אם כן כל ההשתדלות לטובת ישראל עוד לא עשתה פעולה כיון שישנם אביונים הצריכים ללקט.  על זה אמר הכתוב ויען הנער הנצב על הקוצרים, המכוון על הצדיק הממונה בעבודתו להשפיע פרנסה וכל טוב לישראל, ויאמר נערה מואביה היא. היינו שבאמת בישראל נתקיים “אפס כי לא יהיה בך אביון” וזו היא נערה מואביה וכנ”ל, ומאמר הכתוב “כי לא יחדל אביון” נתקיים בהגרים בני שאר אומות.

(אהל משה)

הרב הקדוש ר’ משה מרדכי טברסקי הי”ד זצ”ל, האדמו”ר מטריסק-לובלין (תרל”ז, 1877  – תש”ג, 1943), בן האדמו”ר יעקב אריה לייב משושלת טשרנוביל-טריסק בן ר’ אברהם המגיד מטריסק מחבר הספר ‘מגן אברהם’.

בשנת תרע”ח, 1918, קבע מושבו ונעשה אדמו”ר בלובלין. גדל מאד בתורה וביראה ונודע כנבון בחכמתו המופלגה. ביתו היה פתוח לרוחה לכל מסכן ולכל צר ומצוק. אלפי ישראל ובתוכם רבנים גדולי ישראל, חסו תחת כנפיו. תורותיו שהגיד ליושבי שלחנו במקהלות קדש במועד ושבת היו בעמקות נפלאה ובלהבות אש. דבריו שיצאו מלבו הטהור הכו שרשים בלב שומעיו.  רק מקצת מתורתו הודפס בספר אהל משה”. אך רוב כתביו עלו על המוקד יחד אתו ועם בני ביתו באנדרלמוסיה שבאה לעולם ושאכלה בכרם ישראל. האדמו”ר דחה את הנסיון להעביר אותו ואת בני משפחתו לשווייץ. הוא עונה בידי הנאצים בלובלין ונספה באייר תש”ג, 1943, ביער קרמפיץ, שבסביבות לובלין.

מספר הצפיות במאמר: 71

כל עם הישראלי הוא כגוף גדול אחד / הרב לוי יצחק הרמלין הי”ד

פודקמין

בהגדה של פסח נאמר, והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו כו’ והקב”ה מצילנו מידם, – צריך לדעת מה הכוונה היא שעמדה, על איזו זכות יצא שעל ידו הצילנו ד’.

והנראה בזה כי שמענו קול צרה כמבכירה ממצב אחינו במדינות שונות הנמצאים בצרה גדולה, וחוב קדוש איפוא רובץ עלינו לקחת חבל בצרתם, להעיר ולהריע בכל ארצות פזורנו לחוש להם לישועה, וכל עם הישראלי הוא כגוף גדול אחד, שבאם יכאיב לאבר אחד, יחוש כל הגוף, כן אם יעיק לקצה העם, כל ישראל חברים כאיש אחר יזעק בקול גדול ולא יסף הקול קול יעקב, שהלא אז ירפו הידים ידי עשו כדברי חז”ל (ב”ר), ועלינו לזכור שני דברים. האחד, שחלילה לומר להקיבוץ העממי במדינה אחת, מה איכפת לן במצב אחינו, כי הלא שלום לנו, כי לא נדע מה ילד יום, ומה שאירע במדינה אחת, יוכל חס וחלילה להיות מחר במדינה האחרת. והשנית, כי נדע שכוחנו קצר מאד להושע בעוצם ידינו, אפס רק לד’ הישועה, ובלעדו לא נוכל לבצע זממנו, וזהו והיא שעמדה כו’ שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. ואם כן מה שאירע שם יוכל חלילה להיות מחר במדינה אחרת, אך לנו לדעת כי אפס יכולת ידנו להושיע, רק אם נאמין שהקב”ה מצילנו מידם, האמונה הזאת עמדה לאבותינו, והיא תעמוד גם כן לנו…

יא) אך יש לומר בטעם שניתן להם אז השבת, יען שהיה בהם דתן ואבירם מחרחרי ריב, והיו צריכים להתעוררות השלום והאחדות, וכבר כתבתי בראש הדרוש שביותר מרגישים אנו החוב להתאחדות בשמענו קול צרת אחינו בארצות שונות, וכי האנטישמיות היא כצרעת וחולה המתדבקת, ומה שאירע במדינה אחת תוכל מחר לארעות במדינת אחרת, ועל כן ניתן להם השבת על פי מה שדרשו במדרש הובא בתוספות (חגיגה ג’ ע”ב) שאמר שבת לפני הקב”ה לכל הימים נתת בן זוג ולי לא נתת כן זוג, א”ל הקב”ה ישראל שאין להם בן זוג שהם גוי אחד בארץ יהיו בן זוג של שבת, ומעתה השבת מעורר לב ישראל שאין להם בן זוג, ובגוים לא יתחשב, שמשטינים אותם, ועל כן ההכרח תאלציהם לומר איש לרעהו חזק ונתחזק ולהתאחד לעמוד על נפשם, וכמאמר אסתר בעת שהיו בצרה ״לך כנוס את כל היהודים” שיהיה להם אחדות, ועל כן ניתן להם השבת עוד טרם קבלת התורה, לעוררם על השלום והאחדות ביניהם:

אך על זה יש לעורר במה דכתיב קודם קבלת התורה “ויחן שם ישראל נגד ההר” ודרשו חז”ל ויחן לשון יחיד, שחנו בלב אחד כאיש אחד, ופירשתי על פי מה שאמרו (בסוטה ה’) לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הניח הקב”ה כל הרים וגבעות שבעולם והשרה שכינתו על הר סיני, שהוא נמוך משאר ההרים, להורות ענוה עיין שם. והנה ידוע דעל פי רוב המחלוקת בישראל בא על ידי התנשאות לומר אני אמלוך וכדומה, וזהו “ויחן שם ישראל” בלב אחד כאיש אחד, ותמה המחלוקת מביניהם, וגרם זאת “נגד ההר”, היינו שראו שהשרה הקב”ה שכינתו על הר סיני הנמוך משאר ההרים, מזה למדו איפוא מדת הענוה, ועל ידי כך ממילא בטלה המחלוקת ביניהם, ולפי זה יקשה דכיון שנתן את השבת להורותם על האחדות, אם כן שוב לא היה צריך לקרבם אל הר סיני לבטל המחלוקת שביניהם:

יב) וצריך לומר ומעמד הר סיני היה כמאמר חז”ל (במדרש שיר) לבטל זוהמתן, והיינו לזכך שכלם שישיגו המצות מדעתם גם בלא הציווי, וכמו ששמרו האבות את התורה שהשיגו בשכלם שהיה מזוכך כדאיתא (יומא כ”ח ע”ב) אך אם כן יקשה א”כ למה הוצרכו לקבל התורה, כיון שכבר השיגו זאת משכלם:

יג) ועל כרחך צריך לומר כדי שיקבל יותר שכר על קיום המצות כדאיתא (בב”ק ל”ח ע”א) דגדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה:

אולם דבר זה לכאורה אליה וקוץ בה, דהרי יש לחוש שמא לא יקיימו את התורה, ויהיה להם עונש על ידי זה, מה שאין כן באם לא היו מצווים על זה, הגם שבקיומם יהיה השכר מועט, מכל מקום בעברם על זה לא יענשו. אכן נודע שבחוץ לארץ יש לישראל קצת התנצלות על התרשלות במצות, וכמו שפירש ביערות דבש המדרש על הפסוק ונשא השעיר עליו את כל עונות בני ישראל, שעתיד הקב”ה ליטול כל עונות ישראל ויתן על שרו של עשו, ויטעון השר של עשו, וכי יש בי כח לישא כל העונות? וביאר ביערות דבש דכמה מיני עונות גורם לנו הגלות, שאי אפשר לנו לקיים המצות כהלכתן כדאיתא (ברכות י”ז ע”א) גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות מעכב, אכן מה נעשה עם העבירות של תאוה וגאוה שעושים שעל זה נופל תירוץ של הגליות, שאדרבה בהיותנו בארץ לא לנו, היה לנו לשכך התאות הנמבזות, ועבד במה יתגאה, וזהו שהקב”ה יתן כל עונות ישראל על שרו של עשו, כי גלות של עשו גורם לעונות והתרשלות המצות, ויטעון שרו של עשו, וכי יש בי כח לישא את כל העונות? היינו דבשלמא העונות שגורם הגלות שפיר ניתנים עליו אבל אותן העונות של תאוות וגאוה, שהגלות גורם היפוכן למה ינתן עליו, והלא אין עשו גורם לזה עיין שם. ומעתה אלו היו ישראל בארץ לא להם, אם כן על התרשלות במצות, היה להם תירוץ של הגלות, והיה להם טובה, מה שקיבלו את התורה כדי שיהיו מצוין ועושין שהשכר גדול, ואין לומר דשמא יעברו ויענשו כנ”ל, דהא בגלות לא יענשו על זה, שיש תירוץ שהגלות גורם, אך מכון שהכניסנו לארץ ישראל, דאז אין שום התנצלות על הפרת המצות, ואם כן קשה אם נתן לנו את התורה כדי שנהיה מצווים ועושים, למה הכניסנו לארץ ישראל, דאז נענשים על עבירת המצות, ושוב הוי אליה וקוץ בה וכנ”ל :

יד) אך י”ל על פי מה שאמרו (בסוטה ג’ ע”א) דאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, וגם אז”ל (ב”ב קנ”ח) דאוירא דארץ ישראל מחכים, אם כן אוירא דארץ ישראל המחכים, יגרום שלא יעשו עבירות שבאים רק על ידי רוח שטות. אלא דבאמת ראינו שגם בארץ ישראל חטאו, ועל ידי זה גלו משם, וגם מוכח מהא דהקריבו בבית המקדש בכל יום שני תמידין אז”ל (חנחומא בלק וש”ר) כדי לכפר עונות של יום ושל לילה, מוכח מזה דגם בארץ ישראל היו עלולים לחטא, וזה דיקשה אם הכניסנו לארץ ישראל, אין לומר דזכותא דארץ ישראל מהני שלא יחטאו, דהרי בנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו, ומוכח דגם בארץ ישראל היו עלולים לחטא, ושוב הדרא קושיא לדוכתא, כנ”ל:

טו) אך י”ל דענין בית הכחירה היה לא רק לכפר העונות, רק כמו שכתבו התוספות (חגיגה ג’) ד”ה אלא שבבואם לבית המקדש היו לומדים שם ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן שפיר סיים על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת, וכמו כן בבנין בית הכחירה לא לבד שהיה כדי לכפר על העונות, אף גם זו ללמוד שם, ליראה את השם, יהי רצון שנוכל לעבדו באמת ובתמים, בלב שלם כל הימים :

(זבד טוב, אלון בכות, שבת הגדול תרצ”ג)

הרב לוי יצחק ב”ר יהושע העשל הרמלין, נולד בתרנ”ה (1895). היה מגיד מישרים בכל שבת קודש בעיר מולדתו ברודי. באדר תרע”ד התארס עם בתו של ר’ דוד קליינהנדלר אב”ד זבורוב. בשנים תרפ”ד-תרפ”ו אבד”ק אולסק שבגליציה, ומשנת תרפ”ז אבד”ק פודקאמין. היה מקורב לציונים, ונבחר להיות רבה של העיר על אף התנגדותם של חסידי בעלז במקום. בשנת תרצ”ט (1939) הוציא לאור את ספרו “אלון בכות”. הרב לוי יצחק הי”ד נספה בגיטו ברודי בתש”ג (1943).

תשובה אליו מאת הרב נתן נטע לייטער הי”ד, מופיעה בשו”ת ציון לנפש חיה סי’ קט”ז, וכן באהל משה ח”א, אמרי דוד סי’ כה, חבצלת השרון ח”א עח, ותלמידו ר’ אליעזר ברויער זצ”ל הביא דבריו בספרו “שיח אליעזר”.

(מקורות: שער ספרו אלון בכות, רבנים שנספו בשואה, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח”ב, דף עד ב”יד ושם”)

בתמונה למעלה: קבוצת בני עקיבא בפודקמין, מאוסף תצלומי יד ושם

מספר הצפיות במאמר: 79

בלא מסירת נפש אי אפשר / הרב מרדכי דוב איידלברג הי”ד

תמונת הרב מרדכי דב איידלברג הי"ד

בשעת קבלת התורה נעקר הר המוריה ובא למדבר, כדי שתנתן התורה על מקום המעולה הזה.

(ילקוט ראובני פ׳ יתרו, בשם המדרש)

הלא אמרו חז”ל על הפסוק למה תרצדון הרים גבנונים וכו׳ אמר הקב”ה כולכם בעלי מומין אצל סיני וכו’, שמע מינה מאן דיהיר בעל מום הוא (מגילה דף כ”ט ע”א), וכן הוא בשבת (דף ס”ז ע”א), הסנה לאו משום דגביהת מכל אילנא אשרי קב”ה שכנתיה עלך, וכן הוא בפ”ק דסוטה לעולם ילמוד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקב”ה כל ההרים והגבעות והשרה שכינתו על הר סיני שנאמר את דכא ושפל רוח עיי”ש, ולפ”ז איך אמרו שנעקר הר המוריה וכו’?

ובפשטות י”ל שהר המוריה בא שתנתן התורה על ידו, כמו שבאו שארי הרים ורצו בזה, כמבואר בש”ס מגילה שם, על הפסוק, כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא (עיי”ש בפירשיי וזה לשונו למדנו שעבר כרמל את הים, ואימתי היה בשעת מתן תורה עכ”ל) והלא דברים ק”ו ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה על אחת כמה וכמה. ועיין מהרש”א שם, דההרים אינם בעלי בחירה, אלא ששד של הרים בא, וכן פירש על המימרא הנ”ל דלמה תרצדון הרים גבנונים עיי”ש.

ולפענ”ד לוטה בזה, מה שכתבו המפרשים דמשום הכי ניתנה התורה בקולות וברקים, להראות שהתורה צריכה למסירת נפש, ובלא מסירת נפש אי אפשר בשום אופן לקיים מצות התורה בשלימותם, ובפרט בתקופות הגזירות והשמדות ר”ל, ובנסיון העוני והדחקות כמו בתקופה שלנו, בעו”ה, כי בלא מסירת נפש אי אפשר לשמור את השבת מפני גודל המסים וארנוניות, וקשה לקבוע עתים לתורה ולגדל בניו לתלמוד תורה ולצאת ידי חובת צדקה – ולכן בשעת קבלת התורה נעקרו ההרים, הר המוריה שהוא סמל של מסירת נפש של עקידת יצחק, והר הכרמל עבר את הים, שהוא סמל של רוח וגבורה ונצחון שאליהו הנביא נצח עליו את נביאי השקר במסירת נפש וכל העם קראו אחריו ה׳ הוא ה אלקים! והם יעוררו ויעידו על גודל הנחיצות למסירת נפש לקיום התורה ולימודה בכל העתים והזמנים!

חזון למועד ג (תרצ”א), תכלת מרדכי ג, פתיל ד

—-

הרב מרדכי דב ב”ר יצחק איידלברג, היה אחד מהרבנים ענקי הרוח המזהירים שהאירו את שמי היהדות החרדית ברוסיה ובפולין לפני השואה. נולד בתר”מ (1880) בעיר ביאליסטוק. קנה דעת ותורה בישיבות ראדין ואיישישון, והיה מתלמידיו המובהקים של החפץ חיים זצ”ל. לאחר נישואיו למרת חיה לבית אפלבוים, למד שש שנים רצופות בישיבת וולוז’ין בשקידה ובהתמדה, וכונה “השקדן מביאליסטוק”. אף בהיותו צעיר לימים, מונה לפסוק בשאלות איסור והיתר בעיר בשעה שרבו, הרב רפאל שפירא זצ”ל, נעדר מוולוז’ין. הוא הוסמך לרבנות בידי הרב רפאל שפירא, רבי חיים מבריסק, רבי מאיר שמחה מדווינסק,  רבי מלכיאל טננבוים מלומזה, רבי משה דנישבסקי מסלבודקה ורבי דוד פרידמן מקרלין זצ”ל. עמד בקשר אמיץ עם גדולי הדור ברחבי ליטא ופולין ופעל רבות לחיזוק הדת. תשובות אליו מודפסות בשו”ת “דברי מלכיאל” ו”לבוש מרדכי”. היה איש רב פעלים, מסור לטובת קהילות ישראל ונואם בחסד עליון. המונים היו נקהלים לדרשותיו, והוא הצליח לקרב רבים ליהדות. פעמים רבות הוא עורר בדבריו לחזק את שמירת השבת ואת טהרת המשפחה, וכתב בספריו דברי תוכחה וחיזוק לשמירת קדשי האומה וערכיה. בצעירותו הביא לבית הדפוס את כתב היד של ספר חידושיו על הש”ס בשם “דובב שפתי ישנים”, אך דליקה אחזה בבית הדפוס וכתב היד נשרף. “עגמת נפש וצער רב נגרם עבורו, ולא מצא מנוח לכף רגלו על אבדן פרי עמלו רבות בשנים” (לשון בנו, הרב צבי איידלברג, בהוצאה המחודשת של “חזון למועד”).

תחילה שימש ברבנות בליסקובה שבליטא, ובימי מלחמת העולם הראשונה עבר לניקולאייב שבפלך חרסון באוקראינה. כשפרצה המהפכה הרוסית,  אסרו אותו הקומונסיטים, ואחרי השתדלויות מרובות שיחררו אותו. באותם שנים עזר הרב רבות להגן על הקהילה מפני פורעים, ופתח את ביתו לכל נצרך, רעב וצמא. בתרפ”ב (1922( התירו שלטונות ברית המועצות לפליטים היהודים מפולין לעזוב את המדינה. יצא משם הרב איידלברג לעיר הולדתו ביאליסטוק, שם השתדל לעורר את דעת הקהל היהודית לסבלותיהם של היהודים בברית המועצות ושלח חבילות מזון לרבנים שסבלו ברוסיה. בתרפ”ד (1924) נתמנה לרב בסביסלוץ’ שבווהלין, ואחר כך עבר למאקוב מזובייצק שבאזור ורשה. בתרפ”ח (1928( נתמנה כרבה של פלוצק שבאזור לודז’. יסד קופות עזרה בעיר והיה חביב על אנשי הקהילה מכל הזרמים והשכבות. היה בוועד הפועל של אגודת הרבנים בפולין, ועזר בגיוס כספים לישיבות שבליטא. מתוך אהבה ומסירות לארץ ישראל, שלח שלושה מבניו ללמוד בה תורה, ובתר”ץ (1930)  ביקר בה ונפגש עם הרב קוק זצ”ל. בשל הפצרותיהם הרבות של אנשי קהילת פלוצק, סירב לקבל את הצעת הרב קוק למנותו כרב בפתח תקווה ודחה לזמן מה את תוכניותיו להשתקע בארץ. בינתיים, הוא קנה חלקת אדמה בסביבות גן יבנה, אך נכשל באנשים שאינם מהוגנים ולא קיבל את אדמתו.

חיבר את חמשת חלקי הספר “חזון למועד”, שו”ת ודרושים, ובה כלל עניינים אקטואליים שעמדו על הפרק. ספרים אלו מהווים מקור תיעודי רב על מצב יהדות רוסיה הקומוניסטית בתקופתו.

פעילותו האחרונה לפני מלחמת העולם השניה, היתה בהוצאה לאור של ספרו “שבת ומועד”. חיבוריו הם אוצר בלום של דברי דרוש משולבים ברעיונות וביאורים על יסוד מאמרי חז”ל ומדרשיהם.

כשכבשו הגרמנים את פלוצק התעללו בו הגרמנים ולקחו אותו לעבודות פרך. הוא הוברח לוורשה, ואחר כך הצליח להגיע ללומז’ה שהיתה בתחום הכיבוש הרוסי. היהודים רצו למנות אותו כרב העיר, אך מחמת הלשנה נאלץ לעזוב את המקום ונדד בערים שונות בליטא. בסוף היה בלכוביץ’ ומשם שלח עזרה לרבנים שהוגלו לסיביר. באותם ימים טרופים, עזר לזולת, שקד בתורה וסידר את כתבי חידושי תורתו.

נספה עם מאות יהודי העיירה הי”ד, בח’ חשון תש”ב, 1941.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת בנו הרב צבי בספר חזון למועד, ספר יזכור לקהילת סביסלוץ

מספר הצפיות במאמר: 54

אין מצוה בלא גזירה / הרב יצחק אלחנן ולדשיין הי”ד

תמונת הרב יצחק אלחנן ולדשין הי"ד

הגאון הצדיק רבי יצחק אלחנן ולדשיין (תרנ”ד-תש”א) הי”ד, מגדולי תנועת המוסר של ישיבות נובהרדוק, נודע בכינויו “השרשובר”, על שם עיירת מולדתו שערשוב שברוסיה. אביו, הגאון רבי אברהם אהרן ולדשיין זצ”ל היה רבה של שערשוב שנתמנה אחר כך לרב העיר וולקניק במחוז וילנא. בימי נעוריו למד ר’ יצחק אלחנן בישיבת מאלטש אצל הגאון רבי זלמן סנדר שפירא זצ”ל (לימים אב”ד קרינקי) ומאוחר יותר נסע ללמוד בנובהרדוק בישיבתו של רב העיר הגאון רבי מנחם קרקובסקי זצ”ל (שהיה לימים מגיד מישרים ומו”ץ בוילנא) ומשם עבר ללמוד בישיבת רבו המובהק מרן רבי יוסף יוזל הורביץ זצוק”ל, הסבא מנובהרדוק, והיה חתן-חתנו רבי אלתר שמולביץ (אבי רבי חיים שמואלביץ). הרב יצחק אלחנן שקד למלא כרסו בש”ס ופוסקים, ובאותו זמן היה עוקב אחר הליכותיו של ה”סבא”, מתעמק בכל דיבור שלו ומחדש חידושים במשנתו המופלאה. הוא היה מהיחידים שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים גם על ידי כתיבה והדפסה בבחינת תורה שבכתב, ועל ידו נפוצו שיחותיו של הסבא בין המון תלמידיו. עוד בהיותו צעיר לימים כבר נתפרסם כמעמיק נפלא בתורת המוסר ונחשב בכל ישיבות ליטא ובמיוחד בישיבותיה של נובהרדוק כאחד מטובי תלמידיו של ה”סבא”. “שיחותיו האירו כברקים בשמי ישיבות נובהרדוק והיו לנס שהתנוסס בהיכל הישיבות הקרובות והרחוקות של תנועת המוסר משיטת נובהרודוק, שהיתה כידוע ממלכה חשובה בעולם הישיבות ומצודתה פרוסה על עשרות ערים ועיירות במדינות רוסיא פולין וליטא. במשך ימי חייו הקצרים הרבה להעלות על הכתב רעיונות מוסריים עמוקים בכל מקצועות עבודת ד’. הוא היה משמיעם ברבים בשיחות מוסריות ומשלבם גם במכתביו הרבים למבקשי ד’ ודרך המוסר מכל הישיבות של התנועה הזו. וכך הפכו חייו לכלי קודש לד’ ” (מתוך הקדמת בנו לספר “תורת יצחק”). הרב הצטיין כמעמיק נפלא בחכמת הנפש כמחנך אמן שהעמיד תלמידים הרבה ברוח תורת המוסר. הוא פעל להקמת שורה שלמה של ישיבות ברחבי רוסיה בימי המהפכה הבולשביסטית והשקיע רבות  בטיפוח יחידים לגדולות על ידי השפעה אישית בישיבות שפעל וחינך בהן. אחר חתונתו השתקע בביאליסטוק והצטרף להנהלת הישיבה הנובהרדוקית הגדולה שם, תוך שהוא ממשיך ללמוד וללמד כל ימיו. הוא נהג לבקר בישיבות ידועות מפרק לפרק, שוהה בכל ישיבה תקופה ניכרת ומשמיע שיחות, מדבר עם התלמידים ביחידות ומקסים את כל שומעיו ברוח דעת ויראת ד’, כדרך שהפיצו תורה תלמידי נובהרדוק בתחומי רוסיה הסובייטית. אחרי מספר שנים שימש מנהל רוחני בישיבת “ראמיילס” שבוילנא, לבקשת גאון הדור רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ”ל. אחר כך כיהן כמנהל רוחני בישיבת “אוהל תורה” בברנוביץ’, מיסודו של הרב אלחנן וסרמן הי”ד, ביחד עם חתנו של ה”סבא”, הרב ישראל יעקב ליובצ’אנסקי זצ”ל. משם עבר הרב ולדשיין לכהן כמנהל-רוחני בישיבת “בית יוסף נוברדוק” בפרבר קרלין שבפינסק. בישיבה  התקיימו סדרים שונים על פי שיטת נובהרדוק. וראש הישיבה, הרב שמואל זנביל וינטרוב, מסר בה שיחות מוסר ברוח נובהרדוק. בשנת תרצ”ה (1935) עבר הרב ולדשיין לכהן כמנהל רוחני בישיבת “בית יוסף” באוסטרובצה שבאזור לובלין ותחתיו מונה הרב ירחמיאל שולמן הי”ד. הרב ולדשיין היה הרוח החיה בעריכת ובהוצאת הירחון “חיי המוסר”, שבו השתתפו רבים מאישי המוסר, ו”אל המבקש”. ו”אל המבקש”, שרובו נכתב על ידו. אף ששיטתו כשיטת המוסר בכלל ונוברודוק בפרט, בכל זאת בלט במהלך המחשבה שלו קו עצמאי, והיה כמעיין המתגבר. ויותר ממה שנתפרסם בקבצים שונים נשאר בכתב יד. “רוב רובם של כתביו נאבדו ורק מעט מזעיר נשארו לפליטה זעיר פה זעיר שם עליהם ניתווספו מאמריו שנלקטו מתוך קובצים וירחונים שנתפרסמו על ידי ישיבות נובהרודוק בזמנים שונים בעניני מוסר” (מתוך הקדמת “תורת יצחק” הנ”ל). שרידי תורתו פורסמו בספר “תורת יצחק” על התורה והמועדים, וחלקם הובאו ב”הגדת ברנוביץ”, עד לפרוץ מלחמת העולם השניה עמד רבי יצחק אלחנן זצ”ל על משמרתו בישיבת אוסטרובצה להרביץ תורה ומוסר לבני הנעורים כשפרצה המלחמה נאלץ לעזוב את העיר ונמלט עם בני משפחתו לוילנא. הוא הצטרף לישיבת “אוהל תורה” של הגה”צ רבי אלחנן וסרמן הי”ד באכסניית הנדודים שלה, בוילנא, בטרוקי ובסמילישוק, והיה למנהל הרוחני שלה. מרוב צרות ויסורים חלה וסבל קשות. בעודו במיטב שנותיו נספה הרב בשואה עם רוב משפחתו, אך אשתו ובן אחד, הרב רפאל ולדשיין, ניצלו ועלו לירושלים.

בספר “תורת המוסר” (הוצאת “מוריה” תל אביב, בעריכת דוד זריצקי, עמ’ 172), נכתב על שיטתו של הרב יצחק ולדשיין:

כתלמידו המובהק של ה”סבא” מנובהרודוק, לא זז ר”י משיטתו של רבו, אלא הוסיף עליה נופך משלו על ידי ביאורים והסברים שקלטם מרבו משיחותיו בעל־פה ושימושו במשך הרבה שנים.

בהיותו מחונן בכשרון ספרותי, ערך במשד זמן מסוים את קבצי־המוסר של ישיבות נובהרודוק — “חיי המוסר”. הוא גם ערך את שיחותיו של רבו שנאספו בקבצים: “מדרגת האדם”. בהם מבוררת שיטתו המוסרית של ה”סבא”. יותר ממישהו אחר מבין תלמידי ה”סבא”, ידע ר”י למסור את שיחות רבו, הודות לו נפוצו שיחותיו של ה”סבא” בין המון תלמידיו ומעריציו.

הוא היה נעים הליכות, תמים ביראת שמים, בורח מן הכבוד עד הקצה האחרון, מסתפק במועט שבמועט ושקוע כולו בעבודת הנפש.

בשיחותיו אינה מתגלית לעין האש הגדולה המתפרצת בשיחותיו של רבו, אולם המעיין בהן ימצא בין השיטין את אותה האש, ונראה כי הוא הרבה לעמול כדי להסתירה מעין רואים. גם הוא מדבר בהרחבה ועומק על  תקון המדות, על האפסיות וההבל שבחיי העולם ועל ההתדבקות בחיי מוסר שלמים. ורק בעבודה מאומצת ומיגעת, ועל ידי ביטול כל העצמיות הגופנית — אפשר להגיע לשלימות הנכספת.

כתבי הרב יצחק אלחנן ולדשיין

 אין מצוה בלא גזירה

מתוך “אל המבקש” – פרשת יתרו

אמרו חז”ל “ויתיצבו בתחתית ההר” מלמד שכפה עליהם הקב”ה הר כגיגית, ואמר להם אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא, אעפ”כ הדר קבלוהו בימי אחשורוש, שנאמר קימו וקבלו, קיימו מה שקיבלו כבר. והקשו הראשונים למה היו צריכין לכפיה, והלא הקדימו נעשה לנשמע? אמנם יש להבין העניין על פי שכתב הספורנו ז”ל, על הפסוק כשלחו גרש יגרש (בא) אמנם זו מדת צדקו של הקב”ה כשיתעקש אדם מעשות הראוי לבלתי עשות רצון קונו יעשה מה שברח ממנו בצרה ויגון ולא לרצון יהיה לו, כאמרו תחת אשר לא עבדת… ועבדת את אויביך, וכן מ”ש אצל המרגלים אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, וכן אמרו חז”ל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, עכ”ל. הנה האדם טועה שני מיני טעות במושג מצוה ובמושג גזירה, כי דעת האדם שמושג מצוה הוא דבר התלוי בבחירה ואין בו שום צד של הכרח, אפילו כחוט השערה, ומושג גזירה הוא כולו הכרח ואין בו שום צד של בחירה. באמת לא כן הדברים, אלא אין מצוה שאין בו גזירה, ואין גזירה שאין בו מצוה. ביאור הדבר, אעפ”י שמצוה תלוי רק בבחירה וגזירה הוא דבר הכרחי, מכל מקום בכל בחירה יש צד הכרח, ובכל הכרח יש צד בחירה. למשל כשהקב”ה צוה שאסור להגביה מציאה של מוקצה ביום השבת, ויכול המציאה להיות הון רב, ולב האדם נוקפו שמא אם היה מחלל שבת היה נעשה עשיר, צריך להתבונן כי אין מצוה בלא גזירה. אם המצוה מחייב שלא יגביה הכסף, אם כן בודאי יש גזירה שלא יהיה לו כסף. וגם אם יגביה, הרבה שלוחים למקום שיפסיד הכסף הזה.  וכן מצינו (ב”ב) [דבני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחלמא דבעו מיחסר שבע מאה דינרין. עשינהו ושקל מינייהו לצדקה. ופירש רש”י כל השנה היה כופה בדברים ושקל מינייהו לצדקה, פש גבייהו שבסר דינרי, כי מטא מעלי יומא דכפורי, שדר בי קיסר שקלינהו. אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלו למיפסד יותר, הכי חזאי בחלמא. אמרו לו אמאי לא אמרת לן והיינו נותנים הכל. אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה. הנה חזינן מזה שאין מצוה בלא גזירה , כי באמת המצוה של נתינת צדקה אינו גורם הפסד כי גם אם לא יתן צדקה יש עליו גזירה שאותו הממון יקחוהו ממנו. והנה קרובי דרבן יוחנן בן זכאי, כאשר נודע להם מן הגזירה, אמרו לו אמאי לא אמרת לן, כי אילו ידע אדם שכל שהקב”ה מצוה את האדם שיתן כבר יש על אותו ממון גזירה קדומה שיפסיד ממון זה, אז היה אדם מגביה בגדיו ורץ כאילה אחר דלים כדי להרוויח המצוה, ועל זה ענה רבן יוחנן בן זכאי אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה, כי לכן העלים הקב”ה שלא ידע האדם הגזירות, כדי שיעשה המצוה לשמה. אבל באמת יש בכל מצוה צד הכרח וגזירה, כי גם אם [לא] יבחור המצוה לא ירוויח, מצד שכבר נגזר עליו הפסד הממון על ידי הרבה שלוחין למקום אלא שמחסדי ד’ שעשה גם בעל הממון שליח שיוציא הממון לדבר מצוה, ואם הוא מסרב מלהיות השליח לא יחסר שלוחים למקום. וכן אנו רואין על כלל חובת הישראלי שאמר הכי חי אני נאום ד’ אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. אף על פי שכל עיקר קבלת התורה היא בחירה טהורה, מכל מקום אל יחשוב האדם כי הבחירה הוא גם על צד השליללה לחלוטין, אף על פי שיש לפעמים שנדמה לאדם כי הוא יכול להפרד ולהשליך מעליו מוסרות המצוה. אבל באמת יש לבחירה גבול בזמן עד אשר בא הגזירה של ביד חזקה אמלוך עליכם, כי אין מצוה בלא גזירה, ולפעמים רואה הגזירה תיכף כעובדה ד[בני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי, ולפעמים רואה הגזירה אחר כמה שנים. ועל זה אמרו חז”ל אזהו חכם הרואה את הנולד, היינו כי הנולד על היפוך המצוה הוא גזירה שיפסיד כל מה שהרוויח מעזיבת המצוה. וכן צריכין אנו להבין כי אין גזירה בלא צד מצוה, כי הגזירות שגוזר הקב”ה על האדם בראש השנה מוכרח הוא להיות, אלא שיש להאדם הבחירה לקבל הגזירה בשמחה, כמשחז”ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ובגמרא נפקא מינה לקיבולי בשמחה. וכתב בטור אם מקבל בשמחה, נמצא שבזה גופא הוא עובד את ד’. הרי לנו בזה שאין גזירה שלא נמצא בו צד מצוה והוא קבלת הגזירה באהבה, ונמצא עבודץ האדם להבין צד הגזירה שמצוה כדי שלא יתרפה ממלאכתו, וצריך להבין צד המצוה שבגזירה כדי שלא יתייאש מחייו. וזהו דברי הספורנו ז”ל שאמר כך מדת צדקו יתברך כשאדם מתעקש מלעשות הדבר הראוי, סופו שיעשה הדבר הזה בצרה ויגו, כי אין מצוה בלא גזירה. ועל זה מביא ארבע ראיות. חדא, מפרעה שאלו היה קם בחצות הלילה לשלוח את ישראל ממצרים תיכף כשאמר לו משה רבינו הציווי מן השם יתברך, אז היה נקרא חסידי אומות העולם והיה מרוויח מדת החסידות, ועכשיו כשהתעקש הפסיד כפליים, כי עם ישראל יצאו ממצרים מצד הגזירה, והפסיד אותם, ועוד שהפסיד את המצוה, כי מה שקם בחצות הלילה לא נחשב לו למצוה אלא לצרה ויגון. הרי לנו מזה שאין מצוה בלא גזירה, ואילו היה פרעה חכם רואה את הנולד  היה משלח אותם תיכף ומיד בתופים ובמחולות. והראיה השניה ממה שאמר הקב”ה למרגלים, “אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכן”, כי באמת נגזרה גזירה שיכנסו ישראל לארץ, כמו שכתוב וכרות עמו הברית לתת לו ארץ הכנעני, אלא שרצה הקב”ה שיהיה להם מצוה מה שמוסרים נפשם ללחום עם הענקים ובוטחים בד’. וכאשר פחדו לקיים המצוה ולבטוח בד’, אמר הקב”ה הגזירה יהיה בין כך ובין כך, אמנם המצוה לא יהיה לכם כיון שדברתם באזני דברי פחד ולשון הרע כן אעשה לכם דוקא, שלא תזכו לכנוס לארץ ישראל. אבל טפכם אשר אמרתם לבז יהיה, המה יראו את הארץ מפני בטחונם בד’. וראיה זו מלמדינו שאין מצוה בלא גזירה, וכיון שנצטוו לכנוס לארץ, אם כן יש כאן גזירה, וכיון שפחדו לקיים המצוה שמא ימותו והתעקשו, סוף דבר היה שהפסידו הארץ וגם החיים, הפסידו המצוה וגם הגזירה, שנתקיימה הגזירה בבניהם ולא בהם, וכתיב “ויעפילו לעלות ההרה”, שאחר כך רצו לקיים המצוה, אבל כבר אבדו זכות הגזירה וממילא אים כאן מצוה, לכן לא הצליחו. והראיה השלישית הוא ממה שאמר הכתוב תחת אשר לא עבדת את ד’ אלקיך בשמחה ועבדת את אויביך בחוסר כל, הראיה הזאת מלמדינו כי אין גזירה בלא מצוה. אם בא עליך גזירות רעות, הרי יש לך מצב לעבוד את ד’ בשמחה לקבל הגזירות בשמחה ובטוב לב, ובזה גופא תעבוד את ד’. ואם אין אתה מקבל צד המצוה שבגזירה, אז תפסיד כפלים, כי הגזירה הוא הפסד ועוד רעה יותר גדולה מביא האדם על עצמו מה שאינו מקבל בשמחה, נמצא מפסיד המצוה שזימן לו השם יתברך ע”י מצבו הקשה, ועבדת את אויביך בחוסר לחם, כי נמצא שכל הרגשתך הוא עבודת שונאך בחוסר לחם, והרגשה זו מביאה לידי יאוש. אבל אם היית מרגיש הרגשה של מצוה, והוא קבלת היסורין בשמחה,היית מתנחם במצבך כי היית מהפך המר למתוק, בגזירה למצוה. הרביעית הוא ממה שאמרו חז”ל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. אם האדם מבטל את התורה מפחד שמא אם יקבע קביעות כמסמרות נטועות יפסיד מן עושרו, שצריך לבטל מעסקיו, צריך להתבונן כי אין מצוה בלא גזירה, אם באמת יפסיד עושרו אל יחשוב שאם לא שמר התורה לא היה מפסיד, כי ההפסד בא מצד הגזירה וגם אם מבטל את התורה, סופו גם כן שיהיה עני, מצד הגזירה, ואם כן מוטב לו יותר שישמור התורה וירוויח המצוה. ואחר הכלל הגדול הזה נבין מה שאמרו חז”ל שכפה להם הקב”ה וכו’, כי רמז להם הקב”ה כי אין מצוה בלא גזירה, ואף על פי שקבלו בבחירה ונחשב להם הקבלה מצוה לשמה, אבל תוכן הענין כי יש גזירה שאם ח”ו ירצה האדם לפרוק עול מלכות שמים, לא יהיה ביכלתו. ועל זה אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא, כי עם ישראל חפצים להיות בחיריים על כל הצדדים. אף על פי כן הדר קבלוהו וכו’, כי אז נתברר להם שאין יכולים לסמוך לגמרי על בחירת האדם, כי שמא יעלה במחשבתו לאמר לא הן ולא שכרן ח”ו, כמו שהיה בדורו של אחשורוש שהתחילו לבטל הבחירה ואת הנעשה קודם לנשמע, ורק מפני שאין מצוה שאין בו גזירה, לכן לא כבה גחלתם, כמ”ש גדולה הסרת הטבעת יותר ממ”ח נביאים. כי צד הגזירה הקים את צד המצוה, לכן קיימו מה שכבר קבלו כבר. וצריך האדם להיות חכם הרואה את הנולד, לראות צד הגזירה טרם תבוא בפועל, ואז ירוויח שתים כמו [בני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי כנ”ל.

מספר הצפיות במאמר: 27