כשרואים בני ישראל את החסד שהקב”ה עושה איתם, הם מתעוררים לעסוק בחשק רב בלימוד התורה הקדושה / הרב משה חיים גרינפלד הי”ד

כתוב בתורה הקדושה: ומשם בארה הוא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים. אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון (מדבר כא,טז-כ). ונראה לבאר כוונת הפסוקים הללו שאין להם לכאורה הבנה, דהנה רש”י ז”ל הביא (בפרשת וירא יט,יז) על הפסוק מהר המלט אל תביט אחריך, דניצל בזכות עצמו יכול לראות בפורענות שונאיו, ומי שאינו ניצל רק בזכות אבותיו אינו זוכה לראות בפורענות שונאיו. ולכאורה יפלא דהרי מצינו בישראל דכאשר נגאלו מיד מצרים, והיו באותה שעה ערום ועריה עובדי ע”ז בלי מצוות, ואם כן על כרחך לא נצולו רק בזכות האבות, ואף על פי כן זכו עין בעין מפלת ופורענות שונאיהם בעשר מכות, וכי משוא פנים יש בדבר להיטיב לישראל שלא ביושר.

אמנם יש לומר כי אז היה תכלית עמוק וגבוה מכל, שיראו ישראל הנסים ונפלאות עין בעין, כדי שיבואו וישיגו אמונתו יתברך, כמו שכתוב (שמות ד,א-ה) והן לא יאמינו לי וגו’ למען יאמינו וגו’. ועל כן זכו לראות מפלת שונאיהם לפנים משורת הדין. ובזה יש לפרש סמיכות התורה ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל, הא לא נגאלו בזכות עצמן ואם כן איך נעשו הנסים לעיני כל ישראל. והתשובה היא כי בראשית ברא, כלומר תכלית הבריאה היא בשביל התורה שנקראת ראשית, ושיקבלו ישראל אותה. ולכן נשתעבדו כל חוקי הטבע לתכלית התורה, ומכח זה נעשו כל הנסים. ומהאי טעמא נתבטלה גם שורת הדין והיושר לצורך זה, וראו כל ישראל בעיניהם מפלת שונאיהם, הגם שהיה זה נגד חוק היושר.

והנה יש לומר תירוץ אחר, דוודאי נגד אומות העולם שהם כפויי טובה ואין מכרין חסדי ה’ יתברך אין  הקב”ה מתנהג אלא במדת שורת הדין, ואינו נושא להם פנים, אך כלפי ישראל אשר מודים בחסדי ה’ יתברך, ובאם עושה עמהם הקב”ה נסים לפנים משורת הדין, אז גם הם מתרוממים ומתנשאים למדרגה רמה בעבודתו יתברך, על דרך אני לדודי ודודי לי, ועל דרך השיבנו ה’ אליך ונשובה, עליהם אין לשאול כיצד ראו מפלת שונאיהם ביציאת מצרים דהלא הוא נגד חוק שורת הדין והמשפט, דוודאי ידע הקב”ה שעל ידי שיראה להם נשיאת פנים לפנים משורת הדין, אז גם הם לעומתו ינשאו עצמם ויתרוממו למעלה. ובזה יש לפרש הפסוק (שם יד,ל) ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וזה אינו מהווה פליאה שנצולו על אף שהיו ערומים ממצוות, דבוודאי נצולו בזכות אבות. אך וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים תמוה, דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו רואה במפלת שונאיו, ועל זה משיב הכתוב כי חוק זה אינו אמור אלא באומות העולם אבל לא בישראל, כי על ידי וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים – היינו החסד הגדול שהיה לפנים משורת הדין, הגיעו למדרגה רמה ונשגבה באמונת ה’ יתברך ויאמינו בה’ ובמשה עבדו – דהיינו שהתנשאו בעבודת השי”ת ביתר שאת, והשיגו אמונת ויראת ה’ יתברך בתכלית השלימות, על כן שפיר היו ראויים לראות במפלת שונאיהם כיון שהיה זה לתכלית של אמונה וקדושה.

ולפי ההקדמה הנ”ל, יש לפרש הפסוקים הנ”ל, דהנה לעיל בפרשה מבואר שחטאו בני ישראל בזה שדיברו בה’ ובמשה עבדו, ולכן נענשו בנחשים השרפים. ומיד לאחר מכן נעשה להם נס שניצולו מיד האמוריים אשר נחבאו במערות שהיו בתוך ההרים. ואין לתמוה על זה שניצולו הגם שחטאו כלפי ה’ יתברך, כי יש לומר שזכו לכך בזכות הקדושים. אך על אשד הנחלים, דרשו חז”ל שאמר הקב”ה מי מודיע לבניי הנסים הללו, על כן לאחר שעברו חזרו ההרים למקומן, והבאר העלתה משם דם ההרוגים זרועות ואברים, כמו שכתב רש”י ז”ל, על זה שפיר יש לתמוה דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו זוכה לראות במפלת שונאיו. ועל זה מבאר הכתוב ומשם בארה, כלומר שאני בני ישראל דעל ידי שהם רואים חסדים ורחמים מאת הבורא יתברך לפנים משורת הדין חוזרים הם בתשובה. וכן היה באותה שעה שהלכו משם בארה, ומפרש הכתוב שהיא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים, והיא התורה שנמשלה מים (תענית ז,ע”א), והיינו שעל ידי החסדים שראו בני ישראל שנעשו עמהם אף על פי שידעו שאינם ראויים, נשאו עצמם אל התורה הקדושה ונתדבקו בה לעסוק בחשק רב בלימודה. ומרוב ההתלהבות וההשתוקקות שרו את השירה הזאת, ואמרו עלי באר – היינו התורה – ענו לה. ואמר באר חפרוה שרים, דהתורה הקדושה קבלו משה ואהרן והזקנים מהקב”ה, והם חפרוה ותקנוה. והנה לא היה חס וחלילה קיום לתורה הקדושה אם רק משה אהרן והזקנים היו עוסקים בה, ברם כרוה נדיבי העם, גם יתר הבריות צריכים להחזיק בה, מחוקק או במשענותם, כלומר או על ידי הלימוד בפועל – דהיינו מחוקק, או במשענותם – היינו על ידי תמיכה בכסף, ועל כן על ידי הנס שראו גמרו בלבם שיקיימו כרוה נדיבי העם, במחוקק או לכל הפחות במשענותם. אחר כך סיפרו בשירה כיצד הגיע משה רבינו עליו השלום למדרגה הרמה והנשגבה שקבל התורה הקדושה ונעשה איש אלקים, ואמרו על זה וממדבר מתנה, דהיינו תחלה נגלה הקב”ה למשה רבינו עליו השלום במדבר סיני בסנה, ואחר כך בהר סיני בשעת מתן תורה. ורצה לומר כי על ידי שהפקיר עצמו כמדבר זכה למתנה, היינו למתן תורה שניתנה על ידו לבני ישראל.

אמנם משה רבינו עליו השלום לא נסתפק בזה שניתנה לו התורה הקדושה במתנה, רק נוסף לכך יגע עצמו בעסק התורה, וממתנה נעשה נחליאל, שניתנה לו בתורת נחלה כאילו היתה קנין עצמו. ועל כן נקראה תורת משה, כמו שאמרו חז”ל (ע”ז יט,ע”א) תחלה נקראת תורת ה’, ובתר הכי תורתו. ומנחליאל – כיון שקנה קנין תורה, עלה במות למדרגת איש אלקים שלא קם נביא כמותו. ומבמות – כיון שהגיע העליונה עד נו”ן שערי בינה, שהיא מדרגה אשר יכול ילוד אשה להגיע, הגיא אשר בשדה מואב כי שם מת משה, כי אז פסקה ממנו הגשמיות לגמרי, ואם כי יש דורשין שעל ידי כך מת משה רבינו עליו השלום, כיון שכבר השלים עצמו, ולא יכול לצאת ולבוא עם אנשים גשמיים, אף על פי כן ונשקפה על פני הישימון, הרגישו בני ישראל מיתתו כרעה, דכל השקפה שבמקרא היא לרעה חוץ וכו’, כי מפני הרעה נאסף הצדיק וחזרו על ידי זה בתשובה. וקל להבין.

כן אני אומר על אדוני מורי וחמי מרן זצוק”ל ממדבר מתנה וממתנה נחליאל, כי גם הוא יגע בתורה מנעוריו ונתעלה לבמות לגדול הדור, ויען כי השלים עצמו בדמי ימיו מהרה ומבמות הגיא ונסתלק, עם כל זאת ונשקפה על פני הישימון, כי אולי מת בחטא הדור. על כן כל י”ב חודש שמדת הדין מתוחה, היינו דואגים מאד כי אולי מפני הרעה נאסף הצדיק, אבל תודה לה’ יתברך, עברה עלינו השנה לשלום בלי פגעים רעים, רחמנא ליצלן, עם כל זה, לא נוכל לומר צדיקים אנחנו ולא חטאנו, כי בעוונותינו הרבים אם נחפשה דרכינו, אז נמצא בעצמינו כי הוספנו חטא על חטא ופשע על פשע, ורק חסדי ה’ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו, כי אם אמנם שמדת הדין היתה מתוחה עלינו לא פגע בנו וברוגז רחם תזכור. על כן אנחנו בני ישראל אם אנו רואים חסדי ה’ יתברך, עלינו להגביה עצמינו לפנים משורת הדין, ומשם בארה אל התורה הקדושה, שנקבל עלינו שנעסוק בה יותר ביתר שאת מאשר בתחילה, ועל כן נקבל נא עלינו שנקבע יותר עתים לתורה בלימודין השיעורין כסדרן בחברה ש”ס שלנו.

ויען כי למדנו סוגיה דרוב וקרוב אמרתי לפרש גם הפסוקים שבפרשת עגלה ערופה. כתיב, וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם, ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה’ (דברים כא,ז-ט), כי הנה הנביא אומר הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיהו נז,א). דהנה לפי המפרשים טעם חלל הנמצא באדמה שמביאה העיר הקרובה עגלה ערופה, הוא מפני שבני העיר הקרובה חטאו ועבירה גוררת עבירה, ולכן יבואו זקני העיר ויפשפשו במעשי בני עירם וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כי לא גרמו בפועל הריגת הנהרג, ובוודאי על ידי חטא בני העיר או הדור בא מכשול ועונש גדול כזה, על כן התפללו על העתיד יען כי הקב”ה נוטל נפשות הצדיקים לכפרת הדור, הם מתפללים כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’, כי הלא הקב”ה מתנהג עם ישראל לפנים משורת הדין וברחמים ומדת החסד, כי הלא הקב”ה פדה את ישראל כשהיו במדרגה שפלה, כאשר היו ערום ועריה, על כן יכפר הקב”ה לעמו ישראל בלי נטילת קרבן – היינו הצדיקים – כלל. ואל תתן דם נקי – דהיינו שיסתלקו הצדיקים בקרב עמך ישראל, ובאופן זה ונכפר להם הדם, ואתה תבער דם הנקי מקרבך – אם אף על פי כן יארע, רחמנא ליצלן, שיסתלקו צדיקים, ובלי ספק הוא ע”י עון הדור, ואם כן גרמת בעונך שפיכות דמים, כי תעשה הישר בעיני ה’, שתתעורר לשוב בתשובה שלימה, לתקן כל זאת. כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לשו”ת “חיים ברצונו”)


רבי משה חיים ב”ר יהושע זעליג גרינפלד, נולד בשנת תרמ”ח (1888). היה תלמידם של רבי מנחם מנדל גליק אב”ד קעמטשע (תלמיד החת”ס), של בעל “לבושי מרדכי” ושל ה”דעת סופר” בישיבת פרשבורג. נשא לאשה את מרת רבקה בת הגאון רבי חיים פריעד אב”ד סענפטר, חתן הגאון רבי יצחק גליק בעל בית יצחק. בשנת תרפ”ג, לאחר פטירת חותנו מילא רבי משה חיים את מקומו כאב”ד וכראש ישיבה בסנפטר עד לחורבן הקהילה.

הרב התפרסם בגדלותו בתורה, בענוותנותו ובצדקתו ותלמידים רבים נהרו לבקש תורה מפיהו.

הרב נספה באושוויץ ביום כ”ב בסיוון תש”ד, יחד עם בני רעייתו ואביו, ויחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם. מעט מכתבי היד של הרב נצלו ויצאו לאור בשנת תשמ”ב בספר “חיים ברצונו”. בפתיחת הספר הובאו תולדותיו.

מספר הצפיות במאמר: 6

עניינו של יום ל”ג בעומר / הרב יוסף הכהן שוורץ הי”ד ואחיו הרב פנחס זליג הכהן שוורץ הי”ד

תמונת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד

העתק מאמר זה מקובץ וילקט יוסף (מחברת י”ב קונטרס י”ז) לאחי הרה”ג נ”י.

המנהג בכל מקומות ישראל שלא לישא אשה ולא להסתפר (ויש שאין לובשין בגד חדש ואין מברכין שהחיינו) בין פסח לעצרת, לפי שבאותו זמן מתו כ”ד אלפי תלמידים של רבי עקיבא (יבמות ס”ב) וראוי לכל ישראל להתאבל עליהם. אבל בל”ג בעומר, שאז פסקו מלמות, מותר בדברים הללו. ולכן מרבים בו במשתה ושמחה קצת ואין אומרין בו תחנון (וגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמר גם בל”ג בעומר ונענש, רחמנא ליצלן).

ונמצא כתוב בקדמונים שבהאי יומא בשנת ג’ אלפים תתפ”א אתפטר רבי שמעון בר יוחאי מן עלמא הדין. ועל כן ששים בהילולא דיליה. וכתב המהר”י עמדין הטעם בפשיטות מפני שכולו כמו בית דין שראו כולן לחובה (ועיין ספר דבר יום ביומו), ומנהג ארץ ישראל שהולכין על קבר רשב”י ביום זה ומנוחתו כבוד בכפר מרון סמוך לצפת. ומדליקין נרות ושמן לרוב ושורפים בגדים יקרים לכבודו (עיין ספר שדה חמד בחלק אס”ד מערכת א’ אות ו’).

וטעם שהתינוקת מורים בקשת בל”ג בעומר, לפי שכל יומא דרשב”י לא נראה הקשת, ועל כן ביום עלותו למרום עושים הסימן בקשת לרמז זה (בני יששכר).

ורבים לומדים כל יום ויום מפסח עד עצרת דף א’ ממסכת שבועות, כי יש בה מ”ט דפים ורומזים למ”ט ימי הספירה. אחר כך בא יום טוב של שבועות. ופלא כי שם דף ל”ג עמוד ב’ איכא מימרא מרבי שמעון לרמז על ג”ל יארצייט שלו. ובדף ל”ד אמרו על הך מימרא אחוכא עלה, מאי חוכא, והיינו חוכא. וכל זה מרמז על שמחת הלולא דרשב”י זי”ע (שער בת רבים אות מ”ו).

ושמעתי כי גם הרמ”א נפטר בל”ג בעומר והיה לו ניצוץ מנשמת רשב”י אשר האיר העולם בתורתו, וכל ישראל יוצאים ביד רמ”א (עיין אוצר ישראל). ל”ג בעומר לעולם הוא בח”י אייר, ואינו נופל אלא בימי אגה”ו ולא בימי בד”ז בשבוע. וביום שחל בו פורים יחול לעולם ל”ג בעומר וסימנך פל”ג (ועיין שו”ת מהרי”א ח”ב סימן ל”ט).

ובספר תורת משה (תזריע) הביא בזה הלשון: איתא בזוהר מיום המילה שמתחיל הנשמה הקדושה לכנוס בתוך הגוף הישראלי אינה מתיישבת על מקומה הראוי עד לאחר ל”ג ימים. ובזה יש להבין אחד מהטעמים של ל”ג בעומר אחר שנימולו ערב פסח במצרים, אז לא נתיישב בתוכם רוח הקודש עד שמצאה מנוח אחר ל”ב בעומר, וביום ל”ג הוא כמו מ’ ליולדת שהוא גמר טהרה (ועיין בספר בית המדרש סימן ג’ אריכות דברים בזה).


ועתה בשעת הדפסה מצאתי
בשו”ת מים חיים (רפ”פ) סימן כ”ב אות י”ד בזה הלשון: אמרתי לתת טעם לשבח על ענין ל”ג למנין בני ישראל, בשולחן ערוך או”ח סימן תצ”ג בהג”ה שמרבין בו קצת שמחה. ובמגן אברהם הביא בשם הכוונות שגדול אחד וכו’ והאי יומא נקרא הילולא דרבי שמעון והוא יומא דאסתלקותא כנודע. והלא מצינו להיפוך, ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום עם כל זה איקבע האי יומא באינין יומי דתעניתא, כמבואר בשו”ע סימן תק”פ. ונראה על פי מאמרם ז”ל אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, היינו רק לפי דורו, שאי אפשר שיהיו אחרונים כראשונים, ועיין ר”ה סוף פרק אם אינן מכירין ברש”י, ולזאת אמרו צדיק אבד לדורו אבד, והיינו לדורו, כי גם שנולד צדיק כמותו, היינו לדור הבא אחריהם וכנ”ל. ולזאת אמרו קשה סילוקן של צדיקים, אם כי שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, כדאיתא במועד קטן, אמנם לדורו אבד, ולזאת הוקבע במגילת תענית לקרות צום, אולם בימי רשב”י היה ממש צדיק כמותו, והוא בנו רבי אלעזר ברבי שמעון, שאמר עליו אם שנים הם – אני ובני הם, מלמד ששניהם שוים. על כן גם לדורו לא היה שום עצב ביום זה והעדר, כיון שהניח בן כמותו ממש וכו’, ולזאת הוקבע יום זה ככה לעולם ללא להתענה ומרבין בו קצת שמחה, כי לזכר עולם יהיה צדיק וצדקתו עומדת לעד.

ונודע מה שכתב החתם סופר ביורה דעה ששמחת יום זה הוא, לפי דאיתא במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג’ ימים בלא לחם, ואחר כך ירד המן. אם כן היתה הורדת המן ביום ל”ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב (ועיין בספר עורה שחר מערכת ל’ אות י”ג), ובספרי “הדרת קודש” אשר ערכתי על ענייני ח”ק הארכתי בזה. עיין שם בד”ה ובטעם.

י’. ה’. ש’. (הרב יוסף הכהן שורץ הי”ד)

על דברים אלו הוסיף אחיו, הרב פנחס זעליג הי”ד מספר הערות. להלן חלק מאותן הערות:

  • עיין לעיל בסימן תל”ג ובדברינו שם ס”ק ד’, ועיין בבני יששכר (מאמרי ניסן מאמר י”ב אות י”ב) שכתב טעם למנין ימי הספירה קודם מתן תורה מ”ט ימים על פי מה שכתב החיד”א טעם לגלות מצרים, דהתורה רוחניות ואינו חלה על האדם שיש לו מחשבות רעות ויצר ולב רע, כי התורה כולה טהורה. וזהו שאמרו שאומות העולם לא יכלו לקבל התורה, ולכך הכניע הקב”ה את ישראל בגלות מצרים, להחליש כח היצר הרע אשר משכנו בחלל השמאלי שבלב ותוכל לשכון בם התורה (על ידי היצר הטוב שהוא בחלל הימינו שבלב) על כן סופרין קודם מתן תורה מ”ט יום, מנין מספר ל”ב טו”ב. והבן.
  • ועל פי זה נתן טעם (במאמרי אייר מאמר ג’ אות א’) במה שנוהגין שמחה ביום ל”ג בעומר, דהנה ימי הספירה הם מ”ט ימים מנין ל”ב טו”ב הנלמד על הטוב הכללי מן תיבת בראשית עד וירא אלקים כי טוב, אין טוב אלא תורה, כמו שכתוב, לקח טוב נתתי לכם תורתי, ועל כן נקרא התורה טוב שבה כגנז האור כי טוב. ויש בתורת ל”ב נתיבות חכמה, כידוע, הרי לך בתורה ל”ב (היינו ל”ב נתיבות חכמה) טו”ב (היינו אור הגנוז אור כי טוב), על כן להבנת התורה צוה ה’ יתברך לספור מ”ט ימים, מנין ל”ב טו”ב, ואחר כך הוא קבלת התורה. והנה רמיזת לב בתורה הוא רק בחשבון ל”ב תיבות מן בראשית עד תיבת טוב, כי בראשית התורה הקדומה רשימה חכמתך הסתומה (ל”ב נתיבות חכמה) מאין תמצא והיא נעלמה, על כן נרמז הלב רק בחשבון התיבות מן בראשית (חכמה, כמו שכתב התרגום בחוכמתא) ל”ב תיבות עד תיבת טוב (רמז לב נתיבותיה הנעלמים, אורייתא מחכמה נפקת) ותיבת טו”ב הוא בפירוש מתורה. מזה נשמע בהגיע עתותינו עת דודים במצות ספרינו להכנעת לב טוב לקבלת התורה, בהשלים בספירה מספר לב, אז מתגלה הטוב, אור הגנוז שנגנז בתורה. על כן נוהגין ביום ל”ג בעומר שמחה. והבן.
  • וידידי הה”ג מו”ה משה שמעון נ”י מדיורע הערני לעבודת הקודש מהחיד”א (מורה באצבע סימן ח’ אות רכ”ג) שכתב יום ל”ג בעומר ירבה שמחה לכבוד רשב”י זי”ע, כי הוא יומא דהלולא דיליה, ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום, כידוע במעשה מהר”א הלוי זלה”ה ומעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מפום רבנן קדישי (ועיין לקמן בשירי מנחה סימן יו”ד אות ה’). ויש מי שנהג לעשות לימוד בליל ל”ג בעומר בי עשרה ללמוד שבחי רשב”י המפוזרים בזוהר ואדרא זוטא, והוא מנהג יפה.
  • עיין שו”ת חתם סופר חלק אבן העזר ח”א סימן ק’, וזכרון יהודא מנהגי הגאון מהר”ם אש זצ”ל. ובספר דברי שיר כתב, אפשר ליתן טעם ורמז למסכת שבועות לימי הספירה כדי לנקות אותנו משבועת שוא ושקר מקודם קבלה התורה שנתנה מסיני, שהוא גם כן הכנה לזאת. ואסמכנה על הקרא (תהלים כ”ד) מי יעלה בהר ד’ וגו’, לקבלה התורה, נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ועוד אפשר לומר על שהסדר של מסכת שבועות הוא בדמיון אחד עם ימי מספירה, דהיינו, הימי הספירה הם כעין ספירת ז’ נקיים שהאשה סופרת מטומאתה לטהר עצמה לבעלה, כמו כן אנחנו סופרים לטהר עצמינו מטומאה, טומאת מצרים, לטהר עצמינו לשבועות התורה שאנו נשבעין על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת משה רבינו עליו השלום לקבל עלינו התורה והמצות, על כן אנו לומדים מסכת שבועות, שהם גם כן כמנין ימי הספירה, ונסדר על הסדר הזה שמקודם מפרש התנא “ידיעות הטומאה” ומתיר עצמו מהן ונפטר מהן תחלה. והדר תני “שבועות” דנפישין מילייתו, ועוד עיין שם בכמה אנפין.
  • ורבים נהגו ללמוד גם מסכת סוטה שיש בה גם כן מ”ט דפים. וטעמו לפי ששוים במנחותיהם, דמנחת שעורים אינה כשירה אלא לסוטה ולעומר (ועיין ביערת דבש ח”א בסופה מה שכתב בזה). וראיתי בכתב יד “שיר חדש” מבעל דברי שיר הנ”ל טעם נכון מאוד, דגבי סוטה תנן בפרק היה מביא: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה. כמו כן אצל העומר הביא הבני יששכר בשם הרב חיים ויטל זל”ה כי בימי העומר טוב לתקן פגם הברית. “קרי” בגימטריה “עמר” (עיין במגישי מנחה אות ט”ז). על כן שפיר היה צריך להביא גם מנחת עומר מן השעורים. ומבואר בזוהר הקדוש (אמור) דהשעורים שהביאו ממנו עומר בפסח הוא דוגמת סוטה שהביאה קרבן מנחת שעורים לבחון אם טהורה היא. ועל פי הגמרא דריש סוטה: מכדי תנא מנזיר סליק, מאי תנא דקא תנא סוטה. ומשנה, כדרבי, דתנא רבי אליעזר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. כאן נמי שמצות הפסח הוא בד’ כוסות יין, ולמחרתו בא ציות הקב”ה לספור ספירת העומר שבע שבתות תמימות. ובמדרש רבה אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. וידוע מהמשנה (סוטה פ”א מ”ב) שהרבה יין עושה, ונאמר (הושע ד’) זנות ויין ותירוש יקח לב. על כן לומדים ממחרת הפסח תיכף ומיד מסכת סוטה, כדי שיזיר עצמו מן היין. ודברי פי חכם חן.
  • עיין לקמן בשירי מנחה סימן יו”ד אות ה’ בד”ה וראיתי, ודבר נפלא שמעתי בשם הגאון מו”ה גרשון העניך זצ”ל מרוסיה, כי בפרשת מצורע (ט”ו) בשלשה פסוקים י”ג, י”ד, ט”ו, מד”ה וכי יטהר עד מזובו, יש מ”ט תיבות, והם מרמזים כנגד הספירה, כמבואר בזוהר הקדוש, ותיבת “מועד” הוא ל”ג, לרמז על יומא דהלולא. ודו”ק (גנזי יוסף).

(מתוך מנחת עומר, מאת הרב פנחס זעליג שוורץ הי”ד)

הרב פנחס זעליג הי”ד נולד לרב נפתלי הכהן שוורץ זצ”ל אב”ד מאד, באויבוורישווא, בי”ט טבת תרל”ז (1877).

הרב אליהו כץ בקינה על קדושי קליינוורדייןכאחיו הגדול, הרב יוסף הכהן שורץ הי”ד, מגרוסווארדיין, היה הרב פנחס זעליג מקליינווארדיין ר”מ, סופר מפורסם ועורך ירחון תורני להקמת קרן התורה. הרב פנחס זעליג ערך את הירחון אור תורה החל משנת תרצ”ב. כמו כן חיבר הספרים רבים ובהם: שם הגדולים מארץ הגר (תרע”ג), ראו זה ספר חדש (תרע”ו), קונטרס אחרון, יזרח אור על ברכת החמה (תרפ”ה), גבעת פנחס על הלכות ניקור, עטרת פז על הלכות נשיאת כפים, מנחת עומר על הלכות ספירת העומר, תמימי דרך, שם הגדולים החדש מארץ הגר, מנחה חדשה על ענייני חג השבועות (תרצ”ז), לקוטי פנחס על פדיון הבן (תרח”ץ), ותמימי דרך על תפילת הדרך (תש”א). כן היו לו בכתובים ספר תורת המסורה על שש מאות מסורות שבתורה.

על החשיבות הרבה שראה הרב פנחס זעליג בהוצאת דברי התורה לאור כתב בהקדמתו לספרו מנחה חדשה:

ויעמוד פנחס ויאמר, ראה ראיתי מה שכתב אדמו”ר הגה”ק שר התורה ממונקאטש זצוקלה”ה (בתרעא זעירא לספרו שו”ת מנחת אלעזר חלק א) בשם הגאון החיד”א ז”ל לעורר לבות המחברים שידפסו חיבוריהם בחייהם, פן יקרם אסון ויאבדו חס וחלילה, כאשר קרה לכמה חיבורי טהרה מרבותינו הקדושים, הראשונים והאחרונים, אשר גדלו עד לשמים, והיו לנו לעינים, אם היו לפנינו להורות הדרך לנו, ולאשר לא נדפסו אדרא חסרונם בעולם הזה. חבל על דאבדין ולא משתכחין. כמה היו באבידה, וכמה עלו בלהב המוקדה. כאשר ספרו לנו בספרים, ימס לב כל שומע הדברים, ואם בארזים נפלו שלהבת, מה יעשו איזובי קיר. שומע זאת ידאג וישים אל לבו לזרז ולקבוע חידושיו בדפוס בלי איחור, כי מי יוכל לידע איזה סובה חלולה יקרה לאבני חפץ (ד”ת) אשר אין להם תמורה, ועל ידי דבר חידוש אחד לאמיתה של תורה, החיוב להציל כולי מן המדורה, ושושן או פורח יגן על כל הכרך. ושם האריך דהמזכה את הרבים בדברי תורה יהיה זאת שכרו מאת ה’ שאין משתכח מאתו כלום מה שלמד. עד כאן לשונו הטהור שם. וזאת התעורר בלבי לחפש באמתחתי את אשר נמצא בידי ולסדר חיבורי זה ולהוציאו לאורה.

הרב פנחס זעליג הכהן שוורץ ורעייתו הי”ד נהרגו יחד עם בני קהילתם על קידוש ה’ באשוויץ בשנת תש”ד.

ימי הזיכרון לקהילה נקבעו לי’-י”ב בסיוון.

על קורות קהילת קליינווארדיין (קישווארדה) בשואה – ראה באנציקלופדיה של הגטאות, ובספר לזכר הקהילה.

(בתמונה למעלה – תמונת הרב יוסף הכהן שוורץ הי”ד. טרם מצאתי את תמונה אחיו הי”ד).

 

מספר הצפיות במאמר: 136

כל עם הישראלי הוא כגוף גדול אחד / הרב לוי יצחק הרמלין הי”ד

פודקמין

בהגדה של פסח נאמר, והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו כו’ והקב”ה מצילנו מידם, – צריך לדעת מה הכוונה היא שעמדה, על איזו זכות יצא שעל ידו הצילנו ד’.

והנראה בזה כי שמענו קול צרה כמבכירה ממצב אחינו במדינות שונות הנמצאים בצרה גדולה, וחוב קדוש איפוא רובץ עלינו לקחת חבל בצרתם, להעיר ולהריע בכל ארצות פזורנו לחוש להם לישועה, וכל עם הישראלי הוא כגוף גדול אחד, שבאם יכאיב לאבר אחד, יחוש כל הגוף, כן אם יעיק לקצה העם, כל ישראל חברים כאיש אחר יזעק בקול גדול ולא יסף הקול קול יעקב, שהלא אז ירפו הידים ידי עשו כדברי חז”ל (ב”ר), ועלינו לזכור שני דברים. האחד, שחלילה לומר להקיבוץ העממי במדינה אחת, מה איכפת לן במצב אחינו, כי הלא שלום לנו, כי לא נדע מה ילד יום, ומה שאירע במדינה אחת, יוכל חס וחלילה להיות מחר במדינה האחרת. והשנית, כי נדע שכוחנו קצר מאד להושע בעוצם ידינו, אפס רק לד’ הישועה, ובלעדו לא נוכל לבצע זממנו, וזהו והיא שעמדה כו’ שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. ואם כן מה שאירע שם יוכל חלילה להיות מחר במדינה אחרת, אך לנו לדעת כי אפס יכולת ידנו להושיע, רק אם נאמין שהקב”ה מצילנו מידם, האמונה הזאת עמדה לאבותינו, והיא תעמוד גם כן לנו…

יא) אך יש לומר בטעם שניתן להם אז השבת, יען שהיה בהם דתן ואבירם מחרחרי ריב, והיו צריכים להתעוררות השלום והאחדות, וכבר כתבתי בראש הדרוש שביותר מרגישים אנו החוב להתאחדות בשמענו קול צרת אחינו בארצות שונות, וכי האנטישמיות היא כצרעת וחולה המתדבקת, ומה שאירע במדינה אחת תוכל מחר לארעות במדינת אחרת, ועל כן ניתן להם השבת על פי מה שדרשו במדרש הובא בתוספות (חגיגה ג’ ע”ב) שאמר שבת לפני הקב”ה לכל הימים נתת בן זוג ולי לא נתת כן זוג, א”ל הקב”ה ישראל שאין להם בן זוג שהם גוי אחד בארץ יהיו בן זוג של שבת, ומעתה השבת מעורר לב ישראל שאין להם בן זוג, ובגוים לא יתחשב, שמשטינים אותם, ועל כן ההכרח תאלציהם לומר איש לרעהו חזק ונתחזק ולהתאחד לעמוד על נפשם, וכמאמר אסתר בעת שהיו בצרה ״לך כנוס את כל היהודים” שיהיה להם אחדות, ועל כן ניתן להם השבת עוד טרם קבלת התורה, לעוררם על השלום והאחדות ביניהם:

אך על זה יש לעורר במה דכתיב קודם קבלת התורה “ויחן שם ישראל נגד ההר” ודרשו חז”ל ויחן לשון יחיד, שחנו בלב אחד כאיש אחד, ופירשתי על פי מה שאמרו (בסוטה ה’) לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הניח הקב”ה כל הרים וגבעות שבעולם והשרה שכינתו על הר סיני, שהוא נמוך משאר ההרים, להורות ענוה עיין שם. והנה ידוע דעל פי רוב המחלוקת בישראל בא על ידי התנשאות לומר אני אמלוך וכדומה, וזהו “ויחן שם ישראל” בלב אחד כאיש אחד, ותמה המחלוקת מביניהם, וגרם זאת “נגד ההר”, היינו שראו שהשרה הקב”ה שכינתו על הר סיני הנמוך משאר ההרים, מזה למדו איפוא מדת הענוה, ועל ידי כך ממילא בטלה המחלוקת ביניהם, ולפי זה יקשה דכיון שנתן את השבת להורותם על האחדות, אם כן שוב לא היה צריך לקרבם אל הר סיני לבטל המחלוקת שביניהם:

יב) וצריך לומר ומעמד הר סיני היה כמאמר חז”ל (במדרש שיר) לבטל זוהמתן, והיינו לזכך שכלם שישיגו המצות מדעתם גם בלא הציווי, וכמו ששמרו האבות את התורה שהשיגו בשכלם שהיה מזוכך כדאיתא (יומא כ”ח ע”ב) אך אם כן יקשה א”כ למה הוצרכו לקבל התורה, כיון שכבר השיגו זאת משכלם:

יג) ועל כרחך צריך לומר כדי שיקבל יותר שכר על קיום המצות כדאיתא (בב”ק ל”ח ע”א) דגדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה:

אולם דבר זה לכאורה אליה וקוץ בה, דהרי יש לחוש שמא לא יקיימו את התורה, ויהיה להם עונש על ידי זה, מה שאין כן באם לא היו מצווים על זה, הגם שבקיומם יהיה השכר מועט, מכל מקום בעברם על זה לא יענשו. אכן נודע שבחוץ לארץ יש לישראל קצת התנצלות על התרשלות במצות, וכמו שפירש ביערות דבש המדרש על הפסוק ונשא השעיר עליו את כל עונות בני ישראל, שעתיד הקב”ה ליטול כל עונות ישראל ויתן על שרו של עשו, ויטעון השר של עשו, וכי יש בי כח לישא כל העונות? וביאר ביערות דבש דכמה מיני עונות גורם לנו הגלות, שאי אפשר לנו לקיים המצות כהלכתן כדאיתא (ברכות י”ז ע”א) גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות מעכב, אכן מה נעשה עם העבירות של תאוה וגאוה שעושים שעל זה נופל תירוץ של הגליות, שאדרבה בהיותנו בארץ לא לנו, היה לנו לשכך התאות הנמבזות, ועבד במה יתגאה, וזהו שהקב”ה יתן כל עונות ישראל על שרו של עשו, כי גלות של עשו גורם לעונות והתרשלות המצות, ויטעון שרו של עשו, וכי יש בי כח לישא את כל העונות? היינו דבשלמא העונות שגורם הגלות שפיר ניתנים עליו אבל אותן העונות של תאוות וגאוה, שהגלות גורם היפוכן למה ינתן עליו, והלא אין עשו גורם לזה עיין שם. ומעתה אלו היו ישראל בארץ לא להם, אם כן על התרשלות במצות, היה להם תירוץ של הגלות, והיה להם טובה, מה שקיבלו את התורה כדי שיהיו מצוין ועושין שהשכר גדול, ואין לומר דשמא יעברו ויענשו כנ”ל, דהא בגלות לא יענשו על זה, שיש תירוץ שהגלות גורם, אך מכון שהכניסנו לארץ ישראל, דאז אין שום התנצלות על הפרת המצות, ואם כן קשה אם נתן לנו את התורה כדי שנהיה מצווים ועושים, למה הכניסנו לארץ ישראל, דאז נענשים על עבירת המצות, ושוב הוי אליה וקוץ בה וכנ”ל :

יד) אך י”ל על פי מה שאמרו (בסוטה ג’ ע”א) דאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, וגם אז”ל (ב”ב קנ”ח) דאוירא דארץ ישראל מחכים, אם כן אוירא דארץ ישראל המחכים, יגרום שלא יעשו עבירות שבאים רק על ידי רוח שטות. אלא דבאמת ראינו שגם בארץ ישראל חטאו, ועל ידי זה גלו משם, וגם מוכח מהא דהקריבו בבית המקדש בכל יום שני תמידין אז”ל (חנחומא בלק וש”ר) כדי לכפר עונות של יום ושל לילה, מוכח מזה דגם בארץ ישראל היו עלולים לחטא, וזה דיקשה אם הכניסנו לארץ ישראל, אין לומר דזכותא דארץ ישראל מהני שלא יחטאו, דהרי בנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו, ומוכח דגם בארץ ישראל היו עלולים לחטא, ושוב הדרא קושיא לדוכתא, כנ”ל:

טו) אך י”ל דענין בית הכחירה היה לא רק לכפר העונות, רק כמו שכתבו התוספות (חגיגה ג’) ד”ה אלא שבבואם לבית המקדש היו לומדים שם ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן שפיר סיים על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת, וכמו כן בבנין בית הכחירה לא לבד שהיה כדי לכפר על העונות, אף גם זו ללמוד שם, ליראה את השם, יהי רצון שנוכל לעבדו באמת ובתמים, בלב שלם כל הימים :

(זבד טוב, אלון בכות, שבת הגדול תרצ”ג)

הרב לוי יצחק ב”ר יהושע העשל הרמלין, נולד בתרנ”ה (1895). היה מגיד מישרים בכל שבת קודש בעיר מולדתו ברודי. באדר תרע”ד התארס עם בתו של ר’ דוד קליינהנדלר אב”ד זבורוב. בשנים תרפ”ד-תרפ”ו אבד”ק אולסק שבגליציה, ומשנת תרפ”ז אבד”ק פודקאמין. היה מקורב לציונים, ונבחר להיות רבה של העיר על אף התנגדותם של חסידי בעלז במקום. בשנת תרצ”ט (1939) הוציא לאור את ספרו “אלון בכות”. הרב לוי יצחק הי”ד נספה בגיטו ברודי בתש”ג (1943).

תשובה אליו מאת הרב נתן נטע לייטער הי”ד, מופיעה בשו”ת ציון לנפש חיה סי’ קט”ז, וכן באהל משה ח”א, אמרי דוד סי’ כה, חבצלת השרון ח”א עח, ותלמידו ר’ אליעזר ברויער זצ”ל הביא דבריו בספרו “שיח אליעזר”.

(מקורות: שער ספרו אלון בכות, רבנים שנספו בשואה, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח”ב, דף עד ב”יד ושם”)

בתמונה למעלה: קבוצת בני עקיבא בפודקמין, מאוסף תצלומי יד ושם

מספר הצפיות במאמר: 79

בלא מסירת נפש אי אפשר / הרב מרדכי דוב איידלברג הי”ד

תמונת הרב מרדכי דב איידלברג הי"ד

בשעת קבלת התורה נעקר הר המוריה ובא למדבר, כדי שתנתן התורה על מקום המעולה הזה.

(ילקוט ראובני פ׳ יתרו, בשם המדרש)

הלא אמרו חז”ל על הפסוק למה תרצדון הרים גבנונים וכו׳ אמר הקב”ה כולכם בעלי מומין אצל סיני וכו’, שמע מינה מאן דיהיר בעל מום הוא (מגילה דף כ”ט ע”א), וכן הוא בשבת (דף ס”ז ע”א), הסנה לאו משום דגביהת מכל אילנא אשרי קב”ה שכנתיה עלך, וכן הוא בפ”ק דסוטה לעולם ילמוד אדם מדעת קונו, שהרי הניח הקב”ה כל ההרים והגבעות והשרה שכינתו על הר סיני שנאמר את דכא ושפל רוח עיי”ש, ולפ”ז איך אמרו שנעקר הר המוריה וכו’?

ובפשטות י”ל שהר המוריה בא שתנתן התורה על ידו, כמו שבאו שארי הרים ורצו בזה, כמבואר בש”ס מגילה שם, על הפסוק, כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא (עיי”ש בפירשיי וזה לשונו למדנו שעבר כרמל את הים, ואימתי היה בשעת מתן תורה עכ”ל) והלא דברים ק”ו ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה על אחת כמה וכמה. ועיין מהרש”א שם, דההרים אינם בעלי בחירה, אלא ששד של הרים בא, וכן פירש על המימרא הנ”ל דלמה תרצדון הרים גבנונים עיי”ש.

ולפענ”ד לוטה בזה, מה שכתבו המפרשים דמשום הכי ניתנה התורה בקולות וברקים, להראות שהתורה צריכה למסירת נפש, ובלא מסירת נפש אי אפשר בשום אופן לקיים מצות התורה בשלימותם, ובפרט בתקופות הגזירות והשמדות ר”ל, ובנסיון העוני והדחקות כמו בתקופה שלנו, בעו”ה, כי בלא מסירת נפש אי אפשר לשמור את השבת מפני גודל המסים וארנוניות, וקשה לקבוע עתים לתורה ולגדל בניו לתלמוד תורה ולצאת ידי חובת צדקה – ולכן בשעת קבלת התורה נעקרו ההרים, הר המוריה שהוא סמל של מסירת נפש של עקידת יצחק, והר הכרמל עבר את הים, שהוא סמל של רוח וגבורה ונצחון שאליהו הנביא נצח עליו את נביאי השקר במסירת נפש וכל העם קראו אחריו ה׳ הוא ה אלקים! והם יעוררו ויעידו על גודל הנחיצות למסירת נפש לקיום התורה ולימודה בכל העתים והזמנים!

חזון למועד ג (תרצ”א), תכלת מרדכי ג, פתיל ד

—-

הרב מרדכי דב ב”ר יצחק איידלברג, היה אחד מהרבנים ענקי הרוח המזהירים שהאירו את שמי היהדות החרדית ברוסיה ובפולין לפני השואה. נולד בתר”מ (1880) בעיר ביאליסטוק. קנה דעת ותורה בישיבות ראדין ואיישישון, והיה מתלמידיו המובהקים של החפץ חיים זצ”ל. לאחר נישואיו למרת חיה לבית אפלבוים, למד שש שנים רצופות בישיבת וולוז’ין בשקידה ובהתמדה, וכונה “השקדן מביאליסטוק”. אף בהיותו צעיר לימים, מונה לפסוק בשאלות איסור והיתר בעיר בשעה שרבו, הרב רפאל שפירא זצ”ל, נעדר מוולוז’ין. הוא הוסמך לרבנות בידי הרב רפאל שפירא, רבי חיים מבריסק, רבי מאיר שמחה מדווינסק,  רבי מלכיאל טננבוים מלומזה, רבי משה דנישבסקי מסלבודקה ורבי דוד פרידמן מקרלין זצ”ל. עמד בקשר אמיץ עם גדולי הדור ברחבי ליטא ופולין ופעל רבות לחיזוק הדת. תשובות אליו מודפסות בשו”ת “דברי מלכיאל” ו”לבוש מרדכי”. היה איש רב פעלים, מסור לטובת קהילות ישראל ונואם בחסד עליון. המונים היו נקהלים לדרשותיו, והוא הצליח לקרב רבים ליהדות. פעמים רבות הוא עורר בדבריו לחזק את שמירת השבת ואת טהרת המשפחה, וכתב בספריו דברי תוכחה וחיזוק לשמירת קדשי האומה וערכיה. בצעירותו הביא לבית הדפוס את כתב היד של ספר חידושיו על הש”ס בשם “דובב שפתי ישנים”, אך דליקה אחזה בבית הדפוס וכתב היד נשרף. “עגמת נפש וצער רב נגרם עבורו, ולא מצא מנוח לכף רגלו על אבדן פרי עמלו רבות בשנים” (לשון בנו, הרב צבי איידלברג, בהוצאה המחודשת של “חזון למועד”).

תחילה שימש ברבנות בליסקובה שבליטא, ובימי מלחמת העולם הראשונה עבר לניקולאייב שבפלך חרסון באוקראינה. כשפרצה המהפכה הרוסית,  אסרו אותו הקומונסיטים, ואחרי השתדלויות מרובות שיחררו אותו. באותם שנים עזר הרב רבות להגן על הקהילה מפני פורעים, ופתח את ביתו לכל נצרך, רעב וצמא. בתרפ”ב (1922( התירו שלטונות ברית המועצות לפליטים היהודים מפולין לעזוב את המדינה. יצא משם הרב איידלברג לעיר הולדתו ביאליסטוק, שם השתדל לעורר את דעת הקהל היהודית לסבלותיהם של היהודים בברית המועצות ושלח חבילות מזון לרבנים שסבלו ברוסיה. בתרפ”ד (1924) נתמנה לרב בסביסלוץ’ שבווהלין, ואחר כך עבר למאקוב מזובייצק שבאזור ורשה. בתרפ”ח (1928( נתמנה כרבה של פלוצק שבאזור לודז’. יסד קופות עזרה בעיר והיה חביב על אנשי הקהילה מכל הזרמים והשכבות. היה בוועד הפועל של אגודת הרבנים בפולין, ועזר בגיוס כספים לישיבות שבליטא. מתוך אהבה ומסירות לארץ ישראל, שלח שלושה מבניו ללמוד בה תורה, ובתר”ץ (1930)  ביקר בה ונפגש עם הרב קוק זצ”ל. בשל הפצרותיהם הרבות של אנשי קהילת פלוצק, סירב לקבל את הצעת הרב קוק למנותו כרב בפתח תקווה ודחה לזמן מה את תוכניותיו להשתקע בארץ. בינתיים, הוא קנה חלקת אדמה בסביבות גן יבנה, אך נכשל באנשים שאינם מהוגנים ולא קיבל את אדמתו.

חיבר את חמשת חלקי הספר “חזון למועד”, שו”ת ודרושים, ובה כלל עניינים אקטואליים שעמדו על הפרק. ספרים אלו מהווים מקור תיעודי רב על מצב יהדות רוסיה הקומוניסטית בתקופתו.

פעילותו האחרונה לפני מלחמת העולם השניה, היתה בהוצאה לאור של ספרו “שבת ומועד”. חיבוריו הם אוצר בלום של דברי דרוש משולבים ברעיונות וביאורים על יסוד מאמרי חז”ל ומדרשיהם.

כשכבשו הגרמנים את פלוצק התעללו בו הגרמנים ולקחו אותו לעבודות פרך. הוא הוברח לוורשה, ואחר כך הצליח להגיע ללומז’ה שהיתה בתחום הכיבוש הרוסי. היהודים רצו למנות אותו כרב העיר, אך מחמת הלשנה נאלץ לעזוב את המקום ונדד בערים שונות בליטא. בסוף היה בלכוביץ’ ומשם שלח עזרה לרבנים שהוגלו לסיביר. באותם ימים טרופים, עזר לזולת, שקד בתורה וסידר את כתבי חידושי תורתו.

נספה עם מאות יהודי העיירה הי”ד, בח’ חשון תש”ב, 1941.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת בנו הרב צבי בספר חזון למועד, ספר יזכור לקהילת סביסלוץ

מספר הצפיות במאמר: 54