קטגוריה: חטא העגל

מבן המחבר הי"ד:
מדרש רבה פרשת אמור סוף פרשה ל'. שלשה המה נפלאו ממני [משלי ל,יח]. ג' המה פסח, מצה ומרור. ושמעתי לפרש מאאמו"ר הגאון (שליט"א) [זצ"ל] דמבואר במשנה פסחים דף קט"ז [ע"א] ששואלין בלילי פסח 'מה נשתנה', ושם מבואר שאפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות פסח שואלין זה לזה 'מה נשתנה'. וכבר כתב כן בסדר ההגדה, אלא שבמשנה יש שינוי 'שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, בלילה הזה כולו צלי'. ולפי זה כיון שהוא שאלת תלמידי חכמים, כמבואר במשנה, ואין זה שאלת קטנים, לכן מצוה לבארו. והנה בפסח מצוה לאכול 'מצה' דווקא. וכתב הבינה לעתים הטעם 'כי תועבת ה' כל גבה לב' [משלי טז,ה] וכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה [פרשה ס"ז בהעלותך יב,ב]. וראיה גדולה מפרעה שנתגאה ואמר [שמות ה,ב] 'מי ה' אשר אשמע בקולו', עד שלבסוף עשה עצמו עבודה זרה וחישב עצמו לאלוה, ואמר 'לי יאורי ואני עשיתיני' [יחזקאל כט,ג]. והנה שורש הגאווה הוא העושר או גבורה או חכמה או יופי וכדומה. והכל הוא הבל ואפשר שיאבד ממנו ואפילו האדם עצמו אפשר שימות ויאבד. ובזה מבואר מה שאמרו ישראל שירה על הים [שמות טו,א] 'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים'. וכתב בתרגום 'ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה'. וידוע הסוס הוא מתגאה, כמבואר בפרק ערבי פסחים [קיג ע"ב], וגאותו על רוכבו. אבל הסוס הטעון משא לא יתגאה. לפי זה רק ה' לבדו יכול להתגאות, 'ה' מלך גאות לבש'. וגם כן 'סוס ורוכבו רמה', דהיינו הגאוותן שהוא מגביה עצמו ובאמת הוא ריק מכל, אין בו רק אוויר. לכן ציוונו ה' לאכול רק מצה בפסח, להרגיל עצמו במידת ענווה, היפך מדת פרעה. לפי זה, כוונת אכילת מצה להזהירנו מן הגאות.
מרור – מורה גם כן על כי מררו חייהם בעבודה קשה, וממילא אין לנו להתגאות, כי עבדים היינו. אבל מצינו גם כן בלילי פסח מצוות המעוררים לנו להתגאות. כי המשנה ריש פרק ערבי פסחים אומרת 'אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב', והוא סימן חירות. עיין שם ברש"י. וגם השני טיבולים מעוררים גם כן על זה שאנו שרים ונכבדים. ובזמן שלמה המלך עליו השלום ובזמן המשנה שנכתבה בזמן התנאים ראשונים אכלו גם קרבן פסח, הזכירו גם זה שמפורש בתורה שמצווה לאכול קרבן פסח בלילה, ודווקא צלי. ובו נאמר [שמות יב,מו] 'ועצם לא תשברו בו'. וכתב החינוך על התורה [מצוה טז] שהטעם כדרך השרים להשביע עצמם בבשר, ואין צריכים לשבור עצמות להוציא המוח. וגם אכילת קרבן פסח דווקא בצלי מעורר על זה, כי דרך שרים לאכול בשר צלי ולא על ידי בישול במים שנחלש הכח. וממילא אנו מחזיקים עצמינו לשרים בלילה הזה, וזה מעורר לגאווה. וזה שאלת 'מה נשתנה', וזה כוונת שלמה עליו השלום 'שלשה אלו נפלאו ממני', כי סותרים זה את זה. ועל זה משיב בעל ההגדה 'עבדים היינו לפרעה ויוצאינו ה' אלוקינו משם'. ומבואר בהגדה 'אני ה' ולא מלאך וכו", ומבואר בתורה [דברים ד,ח] 'ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים', 'או הנסה אלקים לבוא לקחת גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים' [שם לג]. על זה וודאי ראוי להתגאות, אבל בכל עניינים אחרים צריכין להרגיל עצמינו בענווה, כי עבדים היינו לפרעה במצרים. ובזה מתורץ שאלת 'מה נשתנה' ומיושב גם כן הסתירה הנ"ל. ובזה יש לפרש היטב במה שאמר שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים [א,ט] 'לסוסתי ברכבי פרעה דמיתך רעיתי', וכבר כתבתי כי הסוס מתגאה וגאוותו על רוכבו, ובבחינת זה הוא ישראל, שמתגאה על הקב"ה שרוכב עלינו, ונקרא 'אלקי ישראל' ומתפאר בנו 'מי כעמך ישראל גוי אחד', והקב"ה מניח תפילין מה כתיב בהו, עיין ברכות דף ו' סוף ע"א. וזה כוונת הקב"ה משמח עימנו שכל גאוותנו בבחינת סוס ברכבי פרעה, ודו"ק. [ע"כ].

(תורת יעקב, ב, עמ' פו)

מבן המחבר הי"ד:
על עניין שכתב אדוני אבי מורי ורבי הצדיק זצ"ל, למה עשה משה רבינו עליו השלום הוספה שעל ידי זה נתעכבו יום אחד מכל מצוות שבתורה. והתירוץ שמשעה שקבלו עליהם כאילו עשו. עיין ריש שבת. ובזה ניחם עצמו רב יוסף שהיה סגי נהור ולא יכול לעשות כרצונו הטוב. ובחתם סופר ז"ל פירש שעל ידי ז' סיוון נעשה שבירת הלוחות, כי יומא הוא דגרם על מעשה דחטא עגל, שאמלמלא היה בו' לא היה זה. ממילא יש להם שייכות הוסיף יום אחד לשבירת הלוחות. וזוהי כוונת רב יוסף, 'אלמלא האי יומא', וזה כוונתו ביומא דעצרתא, כי קיימא לן בז' סיוון ניתנה תורה הקדושה ועצרת הוא סיום הספירה שזמנו תלוי במתן תורה. ומה שאמרו 'זמן מתן תורתינו' בו' סיוון כתבו המפרשים שבכלל זמן תורה הוי, ובו' יוון הראו עם ישראל שרוצים רק היו אנוסים.

(תורת יעקב, ב, עמ' פח)

בגמרא ברכות ט' ע"ב מקשה 'מכדי יהיו לרצון אמרי פי' משמע לבסוף ומשמע מעיקרא, דבעינא למימר מאי טעמא תקנוהו רבנן לאתר י"ח ברכות, לימרו מעיקרא. אלא משום שאמרה דוד אחר ח"י מזמוריו גם אנו נאמרו אחר ח"י ברכות. וידוע באגדתא רשות נתונה לתרץ קושית הגמרא, כיון דאין נפקא מינא לדינא. ולענ"ד יש לומר שידוע מה שכתב הרמב"ם על המתפלל בלא כוונה על זה נאמר (ישעיה כט יג) 'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. ובספר אורחות חיים שעשה רבינו הרא"ש (הנדפס בליקוט צבי) כתב 'אמור סלח לנו, על אומרך מלת סלח לנו', כולמר על שאמר תפלה זו בלא כוונת הלב. אמנם בגמרא בבא בתרא קס"ד סוף ע"ב אמרו ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום. ואחד מהם 'עיון תפלה', ופירשו תוספות שאין מכווין בתפלתו היטב, כמו שכתוב בירושלמי ברכות 'מחזיקנא טיבותא לרישא דכי מטי למודים כרע מגרמי'. עד כאן לשון קודשו. והנה דרך הישר לבן אדם שיחשוב תחילה מה שרוצה לדבר ואחר כך ידבר, אמנם המתפלל בלא כוונה מדבר תחילה, ואחר כך חושב בלבו מה שהיה צריך להוציא בשפתיו. וזה כותבו אמרינו יהיו לרצון מה שהקדמנו אמרי פינו להגיון לבנו, היינו כאומר 'סלח לנו' על אומרו 'סלח לנו' בלא כוונת הלב. [ובפרט בעוונותינו הרבים בדור יתום מקוים שמתפללים בלי הגיון לב, ולכך אמרינן על זה שאומרים אחר התפילה 'עושה שלום' כי אומרים שלום שבא ממרחק רעיונותיו ומחשבותיו רצו בכמה מקומות, ולכן אומרים 'יהיו לרצון אמרי פי', הגם שהיה בלי הגיון אלא אחר האמירה היה להגיון, אף על פי כן תקבל ברצון. נרשם ע"י בן המחבר הי"ד], וזה לא שייך לאומרו קודם תפלה, כי אולי יכווין היטב בתפלתו כנ"ל. [שו"ת אות ג'].

(תורת יעקב, ב, עמ' צט).

מבן המחבר הי"ד:
'רחל מבכה על בניה' [ירמיה לא,יד] על עולליה. כמו שאמר יצחק, קודם שהיה לו בנים, בשעת עקידה, 'הנה נפשי נתונה לך אוי לי על דמי' [תנחומא וירא אות כג]. שיש לו צער על ילדיו, דהיינו שלא הניח בן. אבל גבי רחל יש לפרש 'על בניה', דעיקר טובתה שאם יתגדלו בדרך טוב, יהיה נחת רוח לנשמת המת, כמובא במדרש [כלה רבתי פ"ב] על רבי עקיבא שהיה לומד עם בן יתום אחד, ובא אליהו בחלום לטובתו אשר עשה. רחל אמנו מבכה על בניה, והשיב יעקב אבינו עליו השלום, מאחר שיהיה הבן בן-ימין, יהיה לטובתה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קסה)

מבן המחבר הי"ד:
גם יש לפרש בעניין זה המסורה, ששמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל 'כל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה' [שמות לה,כו] 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן' [אסתר א,כ], על ידי מעשיהם הטובים והתנהגותם, שהתנהגות הבית על ידי האשה, אם היא על פי התורה הקדושה יתנו יקר לבעליהן.

שמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל, לפרש דברי המדרש [מובא בילקוט אליעזר ערך סוכה אות י"ח בשם 'עיר דוד' – ועיין ילקוט איוב רמז תתקכז] לא סמכה דעתו של איוב עד שראה סוכה של ג' דפנות. העולם הזה נמשל לסוכה, כמו שהובא לעיל, והעולם הזה עומד על ג' עמודים, על אמת דין ושלום [אבות פרק א, משנה י"ח]. אבל הרבה פעמים שהאדם מאמין שלא לעשות מחלוקות, דהיינו מפני השלום אפשר לשתוק, אפילו רואה דבר שאינו הגון. ובאמת פירשתי בעזרת ה' דברי המגן-אברהם על ריש שולחן ערוך הטהור, שהטור מתחיל עם מאמר רבי יהודא בן תימא [אבות פרק ה, משנה כ] 'הוי עז כנמר', והמחבר התחיל 'יתגבר כארי', שאם התנא מתחיל [ב'עז כנמר'] היה לו גם כן להתחיל כן. אלא דהתנא התחיל שפיר שאמר מעיקרא "הוי אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות', ואחר כך אם הדבר מונע לעבודת ה', אז 'הוי עז כנמר'. אבל השלחן ערוך לא רצה להתחיל עם זה, שלא ירגיל עצמו במידת עזות, כמו שכתב המגן-אברהם. כמו ששמעתי לפרש בפרשת כי תשא [לג,כא-כב] 'ויאמר ה' הנה מקום אתי', אם הוא בשביל כבודי, 'ונצבת על הצור', על ראש הסלע, 'והיה בעבור כבודי', דהיינו שאינו מגעת לכבוד התורה הקדושה ולעבודת ה' יתברך שמו, 'ושמתיך בנקרת הצור'.

איוב שהיה אחד מג' יועצי המלך [פרעה] האמין שטוב בעבור שלום לשתוק, אבל באמת כתוב מתחילה 'אמת' ו'דין' ואחר כך 'שלום'. כמו שכתוב גם כן בקרא [זכריה ח,יט] 'האמת והשלום אהבו'. אמת, זו תורה הקדושה שחותמו של הקב"ה אמת, הראו לו שלא עשה כהוגן. משה רבינו עליו השלום זכה להיות מנהיג ישראל בעבור שכל פעליו הוא למען האמת. ה' יזכנו לעמוד על האמת, אמיתה של תורה הקדושה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בזכות אבותינו הקדושים. אמן.

(תורת יעקב, ב, עמ' קעט)

לעניות דעתי יש לפרש, א' – 'דע מאיו באת', ידוע מה שכתב השל"ה הקדוש [פרשת בחקותי] בתוכחה כתוב [כו,מב] 'וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ויצחק וגו' ואברהם אזכר', לכאורה אינו שייך לשם, כי זהו טובה אם יזכור לנו ה' יתברך זכות אבות. אמנם לפעמים הוא לרעה, אם יזכור הקב"ה מי היו אבותיו של זה, אם היו כשרים וחשובים, אם כן הבנים ראו בעיניהם איך ראוי להתנהג, ואף על פי כן השחיתו דרכם, ראויים הם לעונש ממי שנתגדל אצל רשעים כמובן, על כן אמר התנא 'דע מאין באת', מאבות כשרים. וכן נראה לי גבי יוסף הצדיק, כשרצתה אשת אדוניו להסיתו, נראית לו דמות דיוקנו של אביו [סוטה לו ע"ב]. אפשר הכוונה, כי נזכר מי הוא אביו הקדוש ואיך יהיה הוא חס ושלום לא טוב.
הג"ה מבן המחבר הי"ד: נראה לפרש כוונת 'מאין באת' – כשאדם נזכר ומזכיר את אבותיו כדי להטיב מעשיו ויתמיד בזה שצריך להראות 'פאר די אויגען האלטען' [שיעמיד ויציב לעיניו] מעשיהם הטובים, מה שהיו רגילים לעשות מערב עד בוקר. וזוהי כוונת המצבה הזאת תהיה בית אלקים, כמו שהולכים לבית אלקים ללמוד לעבוד את ה' יתברך שמו. עד כאן הג"ה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קפג)

---

הרב שלמה ברוך פראגר, רבה של פטרוביסלה (יגוסלביה), נולד בשנת תרמ"ח (1888) לאביו הרב יעקב פרגר, רבה של אדא בעל שו"ת "שאילת יעקב" שהיה תלמיד מובהק של ה"כתב סופר", ולאמו, בתו של המהר"ם שיק, רבה של חוסט. הוא למד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים בישיבות ובהם בישיבת הרב יהודה גרינוולד, אב"ד סאטמר, שהסמיך אותו להוראה והדריך אותו כרב ומורה הוראות בישראל. הרב שלמה ברוך נשא לאישה את מרת רבקה, בתו של רבי יהודה ליכטנשטיין, אב"ד בטלאן, והמשיך ללמוד אחר נישואיו בהתמדה במשך מספר שנים בהיותו נסמך על שלחן חותנו. שם גדל בחסידות וצדקות, והתמלא בהתלהבות ומסירות בעבודת ה'. אחר כך התקבל לרב בית הכנסת לקהילת החסידים בעיירה הקטנה פטרוביסלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיירה למדינת יגוסלביה, והיהודים שם חיו ברווחה יחסית, בלא הפרעה לחיי הקהילה. הרב שלמה ברוך הנהיג את עדתו באהבה ובענווה, באדיבות ובמסירות נפש. תפילתו אחרה שעות רבות, הוא אכל בשר רק בשבתות, מועדים וראש חודש, ובשאר ימות השבוע מיעט באכילה. הרב הרבה לעשות חסד ולחזר אחר המצוות. את כל הכסף שהגיע לביתו היה מחלק לצדקה, וגם את משכורתו חילק לנצרכים. פעם בערב שבת, בהיותו במקווה הבחין ביהודי עני ההולך בנעלים קרועות ומלוכלכות, והחליף את נעלי השבת שלו בנעלי העני. כאשר עני סיפר לו שעומד להשיא את ביתו ואין לו דמי נדוניה לכרים וכסתות, מסר לו הרב את הכרים והכסתות שלו. הוא ביקר אצל יהודים כפריים, דרש בשלומם, חיזק את שלום הבית אצלם והתקין להם מקוואות. את תפקידו העיקרי ראה בהרבצת תורה והקים בבית מדרשו ישיבה קטנה לתלמידים הצעירים.

לאחר שהנאצים כבשו את יגוסלביה, הם החלו באפליית היהודים, הגבילו את תנועתם, חייבו אותם לשאת טלאי צהוב וריכזו אותם בגטאות ובמחנות. חלקם מהיהודים הומתו במקום ויש ששולחו למחנות המוות, ובעיקר לאושוויץ. בשנת תש"ד, רוכזו אנשי הקהילה בשבת כהכנה לגירושם לאושוויץ. בל הגרמנים לקחו מסופר הקהילה את ספר התורה והעבירו אותו לידי הרב. הוא צעד בראש בני עדתו כשהוא נושא את ספר התורה בזרועו, עד שהגיעו לתחנת הרכבת. שם חטפו הגרמנים את הספר מידיו, זרקו אותו ופרשו את היריעות על הארץ. הם ציוו על היהודים לדרוך על היריעות, וכאשר סירבו, הוכו היהודים באכזריות והתעללו בספר התורה ולכלכו אותו בבוץ.
הרב ובני הקהילה גורשו לאושוויץ ונספו שם. כן נספו הרבנית רבקה, ובניהם: הרב משה זאב, רעייתו ושלשת ילדיהם. רבי הלל, רעייתו ושני ילדיהם. חיים יעקב. יהודה צבי. מרדכי זאב. חתנו הרב חיים יעקב ברזניץ ושלשת ילדיו. בתם חוה ובעלה ר' יוסף היימפלד וארבעת ילדיהם. בתם רחל ובעלה הרב ר' מרדכי וארבעת ילדיהם. הי"ד. ארבעה מבנותיו שרדו, ובהם בתו בריינדל ברזניץ ובנה שנולד בעת הגלייתה למחנה ההשמדה.

השאיר אחריו חידושי תורה בכתב יד, חלקם בפנקס דברי התורה של אביו. חידושים ממנו מובאים בספר של אביו על התורה "תורת יעקב", ואביו מזכירו מספר פעמים ב"שאילת יעקב" (סימן צד אות יא, סימן קלב ובפרשת מצורע).

מקורות: אתר זכור, אלה אזכרה ה עמ' 209-214, תורת יעקב ב עמ' שא, בן פורת יוסף, מאת ר' נתן אליהו רוט עמ' קפב-קפה.

מספר הצפיות במאמר: 142

ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. וברש"י זכה עזר, לא זכה כנגדו.

ונראה לי על פי מה שכתוב במקום אחר לפרש הא דהוצרך לכפות הר כגיגית הא ישראל אמרו נעשה ונשמע, משום דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו זה לעומת זה עשה אלקים, על כן הם עלו למתן תורה שלא בהדרגה ומיד שקבלו התורה נעשו כמצווין ועומדין, אם כן מיד נתגדל גם יצרם שלא בהדרגה, אם כן אף שקבלו התורה מעצמם, אבל מיד אחר כך נתגדל כל כך יצרם זה לעומת זה, דמיד משום זה רצו לחזור, דאדעתא דהכי לא קיבלו. על כן הוצרך כפיה.

ועל פי זה נתתי גם כן טעם על מה שהובא במגן אברהם סימן ת"ץ שהיו ישראל ישנים באותו הלילה שקודם מתן תורה. ופרשתי על פי זה כמה פסוקים בפרשת תשא ומדרשי חז"ל המוקשים דאיך באו ישראל לחטא גרוע של עגל עד שהמלך במסיבו, והוא משום דעדיין לא היו מלומדין ביצר הרע גדול וקשה כזה.

והנה אם נושא אדם אשה וזכה לאשה צנועה וטובה, אם כן יעלה לפעמים שלא בהדרגה, והגם שעד היום נצח היצר הרע, אבל הלא כעת אדרבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ועל ידי זה נתגדל גם כן יצרו, אם כי על ידי הנישואין נחלש היצר בכמה עניינים כמו שאמרו חז"ל קידושין (דף כ"ט) יראת ד' טהורה ישא אשה ואחר כך יעסוק בתורה, מכל מקום לעומת זה מתחדשים לאחר החתונה כמה יצר הרע של דברים חדשים, כגון התרשלות מלימוד התורה מחמת הפרנסה וכדומה וכו' וכו' על כן אמרו חז"ל זכה עזר, וגם זכה מלשון נצחון כמו בהא זכנהו ר"א בברכות (דף י"ב ע"ב) ובנדה ל"ב אם מנצח להיצר הרע אז נעשה לו עזר. אבל אם חלילה לא זכה ולא נצח להיצר הרע, אז אדרבא אותו עזר בעצמה אשר היא לו לטובה ולסייעו, על ידי זה גופא נתגדל היצר זה לעומת זה ונעשה אותו עזר לנגדו. ועל כן אנו אומרים שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן, בלי יצר הרע.

ובדרך זה יתפרש בפרשת פרה זאת חוקת התורה אשר צוה ה', כי גבי תורה גם כן אמרו חז"ל (קידושין דף ל') ושמתם סם-תם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשת לו וכו' וזה עניין פרה אדומה שהיא מטמא טהורים ומטהר טמאים ודו"ק.

באופן אחר יש לפרש עוד דכבר נתקשו המפרשים בהא דאמרינן ריש סוטה מ' יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני, והלא הבחירה ניתן ביד האדם ולמה איפוא מכריזין כאן הזיווג. אלא מפני כי לכח הלידה מוכרח טבע של התנגדות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש וכמו שפירש ויעתר יצחק לנוכח אשתו, כי רק בכח התנגדות זה לעומת זה כל דבר מתעורר מהפוכו. וזה עניין הנ"ל כי היצר הרע מתגבר בהתנגדות להקדושה, והטומאה נתעורר מן הטהרה, וזה הוא עניין פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים, שאם נופל על טמא מת אזי מעורר הטהרה ובנפול על אדם טהור מעורר הטומאה. רק לעתיד לבוא כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. עיין בספר אך פרי תבואה שכתב כן באריכות. ובזה פרשתי שעל כן פרה אדומה מכפר על חטא העגל, שגם כן היה ענין זה שחטאם באה על ידי כח של כל דבר מתפעל מהיפוכו ודו"ק.

נחזור לעניין הזיווג, דכיון שצריך להיות הלידה על ידי שני הפכים בנושא אחד, אם כן לעולם לא יתרצו הזיווג זה בזה כי הם קצת הפכיים, על כן צריך הכרזה מקודם. עיין בספר שלחן העזר סימן ב' סעיף קטן ב שמביא זה וזה הוא הכוונה אעשה לו עזר והעזר הוא בזה גופא אשר הוא כנגדו ודו"ק.

(שפתי גבריאל על התורה, פרשת בראשית)

---

הרב גבריאל גשטטנר הי"ד, נולד בסביבות שנת תר"נ (1890). הוא היה אב"ד בקהילת קודש סאמבאטהלי שבהונגריה, ונודע כתלמיד חכם גדול וצדיק תמים שכל מעשיו לשם שמים. מנעוריו ועד ליומו האחרון, למד תורה בשקידה נפלאה, בענווה, בקדושה ובטהרה. רבותיו היו הגאון הרב שמואל רוזנברג  זצ"ל אב"ד ור"מ מאונסדארף, והגאון הרב אליעזר דוד גרינוואלד זצ"ל אב"ד ור"מ מסטאמר והגאון הרב עקיבא סופר אב"ד ור"מ מפרסבורג זצ"ל.

לאחר חתונתו, לפני התמנותו לאב"ד עסק במשא ומתן יחד עם אחיו, הרב בנימין הי"ד, אך גם אז התמיד בלימוד התורה יומם ולילה, עשה תורתו קבע, הוסיף לחדש חידושי תורה ולימד תורה ברבים. לאחר שנבחר לאב"ד ור"מ בקהילת סאמבאטהלי, העמיד תלמידים הרבה והפיץ תורה ברבים. הוא חינך את תלמידיו בדרכי התורה ויראת שמים. הוא תיקן תקנות רבות לחיזוק הדת בקהילה ונשא דרשות בהתלהבות נפלאה, בדברים היוצאים מן הלב.

הרב נהרג בשואה, כן נהרגו אשתו, כל בניהם ורוב אנשי קהילתו. הי"ד.

אנשי עירו סיפרו שטרם שהובל עם בני קהילתו לאושוויץ, שם נשרפו על קידוש השם ברבים, דרש להם דרשה ארוכה בבית הכנסת וחיזק את ליבם לקבל עליהם אמונה שלימה במסירות נפש ולקבל באהבה כל אשר יעבור עליהם מבלי להתרעם על מידותיו יתברך שמו. הדברים כל כך עוררו את הקהל, עד שהם התחילו במעגל של ריקוד שמחה בבית הכנסת על קבלת עול מלכות שמים, למרות שהבינו מה ממתין להם.

מעט מאוד מכתביו נותרו טמונים באדמה בשנות השואה ונצלו, כאשר רוב רובם של הכתבים אבדו. רוב הכתבים ששרדו הם מהשנים תער"ה-תרע"ח (1915-1918), מתקופת בחרותו, עד היותו כבן עשרים.

בן אחיו קיבץ את הקטעים המפוזרים ששרדו, מתוך גיליונות בודדים ודפים מפוזרים, והוציא אותם לאור בשנת תשכ"ג כספר בשם "שפתי גבריאל", על התורה ועל מסכתות הש"ס. וכך כותב המוציא לאור בהקדמתו:

והנה מאז תמיד הייתי מחשב מתי יבא לידי ואזכה להוציא לאור כלי חמדה כתביו החמדים, לעשות נחת רוח לנשמתו הטהורה. ועתה אשתחוה ואכרעה לפני צורי וגואלי, אשר עזרני אחר יגיעות רבות לברך על המוגמר, ושפתי לא אכלא, מברכת הודאה, שנתגלגל הזכות על ידו להשלים המלאכה הזאת, ויפוצו חוצה מעיינותיו, למען יתרחשון בעולמים שפתותיו. ונכון לבי בטוח, כי יהיה לנחת רוח, וימצא חן בעיני הלומדים, בפרט תלמידיו הנאמנים, המתאווים לרוות צימאונם, בדברי רבם ומאורם. וסהדי במרומים כי לא לכבודי עשיתי זאת, ולא לשום הנאת ממון, רק כוונתי להקים שם עולם לכבוד דודי המחבר זצ"ל, ולשום לו שארית בארץ, וכמאמרם ז"ל אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם, כי גם בן ובת לא נשאר לו, למען הזכר עליהם שמו, כולם עלו על המוקד ונהרגו על קדושם השם יתברך. ובזה אקים מצבת קודש לנשמותיהם הקדושים הי"ד.

בניגוד למובא במקורות שהוזכרו למעלה עולה כי רבי גבריאל גשטטנר הי"ד הועבר למחנה עבודה בגרמניה המזרחית, ושם נספה בי"ב באלול תש"ד (31.8.1944). גופתו הועברה לשריפה בקרמטוריום של העירה גרה במזרח גרמניה ואפרו נטמן שם בקבר אחים בו נטמן אפרם של 446 יהודים. 

יום הזכרון של הקהילה הוא ט"ז-י"ז בתמוז, כמובא ספר זכרון לקהילות מחוז וואש.

 

מספר הצפיות במאמר: 191