מתורתו של האדמו”ר מז’אריק, רבי אהרן דוד טברסקי הי”ד

תמונת הרב דוד אהרן טברסקי הי"ד

 

* שמעתי מכבוד אדמו”ר הרב הצדיק הקדוש מזאריק שליט”א בפסוק “יש לנו אב”, אימתי יודעים אנו שיש לנו אב זקן, אותיות נז”ק, היינו כשיש חס ושלום איזה נזק על שונאי ישראל, אז מרבים אנו בתפלה לאבינו שבשמים, כי על מה שחסר לנו בגשמיות מרגישים אנו תמיד ומבקשים תמיד לאבינו שבשמים. אולם וילד זקנים, בגימטריא או”ר, היינו להוליד אור בלבו ונפשו. קטן, הוא בקטנות השכל אצלנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל בחסרונם להתפלל עליהם לאבינו שבשמים. ודברי פי חכם חן.

* שמעתי מכבוד קדושת אדמו”ר מזאריק שליט”א, ויקהל על משה ועל אהרן וכו’, הנה מדרך עם בני ישראל הקדושים כשבאים אל הצדיק מתנצלים מאד, איך כי ע”י חוסר הפרנסה, רחמנא ליצלן, אינם יכולים להביט אל התכלית האמתי לעבדו יתברך עבודה שלימה. והצדיקים טוענים כי אמת בפי עם בני ישראל הקדושים. והראיה שאמר בתוכחה, תחת אשר לא עבדת את ד’ בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הרי כי ע”י רוב כל יכולים לעבדו יתברך. והמקטרג טוען ומביא ראיה, וישמן ישרון ויבעט. אולם אין האמת אתו. חדא, דעניות, רחמנא ליצלן, מעביר את האדם על דעת קונו. ועוד, כי מאנשי המועט אין להביא ראיה על הכלל כולו. ובאמת אם היתה לישראל פרנסה בריווח, היו יכולים לעבדו יתברך יותר ויותר. וזוהי הכוונה, ויקהל על משה ועל אהרן, כי הצדיקים נקראו בחינת משה ואהרן, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא. וכל אחד צועק על חסרונותיו. ויאמרו אליהם רב לכם, היינו שהצדיקים משיבים להם יהא רעווא שירבה אצליכם ה”לכם”, היינו צרכי הגופניות, שנקרא “לכם”, ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהיה ד’, שתוכלו על ידי זה לעובדו ית’ עבודה השלימה.

* שמעתי מאדומו”ר מזאריק שליט”א, ואתחנן אל ד’ בעת ההיא לאמר, כי ואתחנן, בגמטריה תפל”ה. חז”ל אמרו, דאגה בלב איש ישיחנה, ואין שי”ח אלא תפלה. והנה עצ”ב שמח”ה בגימטריה תפלה, היינו אם בעת תפלתו יכניס היצר הרע דאגות בלבו, הן מצד פרנסתו או מצד קיצורו בעבודת ד’ יתברך, ויכניס על ידי זה עצב בלבו, אז יתאמץ להתפלל תפילתו בשמחה גדולה, שזכה על כל פנים להתפלל לפני מלך הכבוד. ועל ידי זה ימתיק את העצב, הם הדינים, בשמחה.

* מאמרם ז”ל, זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, וזקני עמי הארץ, כל זמן, שמזקינים דעתן מטורפת עליהן… ואדמו”ר מזאריק שליט”א אמר בדרך הלצה קצת, כי הנה אנו רואים בחוש בדורותינו, מי מבני דור הקדום שזכה להניח אחריו בנים הולכים בדרך התורה והיהדות, אזי הבנים מרוממים מאוד את מעלת אבותיהם, באמרם אבינו היה איש צדיק תמים במעשיו. ומי ידבר עוד מאבי אבינו הוא היה עוד מחסידי לובלין פרשיסחא והתנהגותו בקודש היה, שאין לשער ואין לספר. והבנים מתיחסים ומתפארים באבותיהם. אולם מי שהניח בנים, בני הדור הנוכחי, הרחוקים מדרך התורה והיהדות, וחכמים המה בעיניהם, המה ילעגו למעשי אבותיהם, באמרם אבינו היה איש בער ולא בינות לו, ולא ידע מה העולם דורש, ומי יאמר עוד מאבי אבינו שהיה כמעט משוגע (פטנאטיש) בתנועות משונות והנהגות מכוערות.
וזוהי הכוונה, זקני תלמידי חכמים, היינו אלו שהניחו בנים תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים ועולים במעלות ושבחים מאבותיהם וזקניהם דעתן מתיישבת עליהן, שמשבחים אותם יותר ויותר. אבל זקני עמי הארצות, אותן שהניחו בנים עמי הארץ מעקשים אורחותם, כל מה שמזקינים, שבאים לדבר מאבותיהם, יאמרו כי דעתן ה מטורפת עליהן (פאנאטיקער) משוגעים כמעט, רחמנא ליצלן מבנים כאלה. ודברי פי חכם חן.

(דברי תורה בשם רבי אהרן דוד, שהובאו בספרו של רבי ישראל באקמיסטר, “גן ישראל”)


רבי דוד אהרן טברסקי הי”ד, נולד בשנת תרמ”ב (1882) כבן לרבי יעקב אריה ליב, כנכד לרבי אברהם המגיד מטריסק וכדור חמישי לרבי נחום מטשרנוביל. נשא לאשה את מרת חיה שפרה בת רבי יצחק פרידמן מבוהוש, התיישב בזאווירטשה, אך עבר לזאריק לאחר שבזאווירטשה פרצה מחלוקת בינו לבין רבי נתן נחום רבינוביץ מראדומסק. בשנת תרס”ו [1906] נעשה אדמו”ר בז’אריק ונתקבל לכהן שם גם כרב העיר. בשנותיו האחרונות עבר לצ’נסטוחוב.

אף שחסידות טשרנובל לא היתה ידועה בפולין הקונגרסאית, ניהל את תפקידו כאדמו”ר בפאר רב, רכש לו שם וחסידיו נתרבו במהירות רבה ביותר. הצטיין במיוחד בתפילותיו המלהיבות. ביום הכיפורים נהג להתפלל בעצמו לפני העמוד החל מכל נדרי עד תפילת נעילה. קולו היה נעים ורבים נהנו משירתו. להקפות בשמחת תורה באו המונים. הוא היה רוקד בתוך העיגול כשספר תורה בזרועו וכל הקפה והקפה נמשכה כרבע שעה, כאשר חסידיו מלווים אותו בשירה אדירה ובמחיאות כפים. את הסדר שלו ערך במעמד כל חסידיו וקהל רב. היה גדול בתורה ועבודה ואהבת ישראל עד אין שיעור, ועסק בהלכה ובאגדה, ברמז, בסוד ובגימטריות.

ע”פ הרב יצחק אלפי נספה הרבי בצ’נסטוחוב בכ”א תשרי תש”ג.

לפי נוסח אחר, נמלט בתחילת מלחמת העולם השניה מזרחה לבנו שבאוסטרוב, שנכבשה בתחילת המלחמה על ידי הרוסים. שם נספה בי”א במנחם אב תש”א (4.8.1941).

בספר “מקדשי השם” מובא ביתר פירוט:

יום אחד הוציאו הגרמנים בעיר אוסטראה את האוכלוסיה היהודית לככר השוק. איש הגיסטפו בחר מתוך הקהל 10 רבנים ואדמו”רים, ביניהם, את האדמו”ר מטריסק שהיה לבוש בקפוטת-משי-ארוכה. ראש הצוררים פנה אל הרבי בלעג: “כהן גדול, עמך בסכנה, ברך אותו, עשה משהו למענו”. הרבי התעלם ממנו, לא השיבו דבר, כאילו לא אליו פנה. ראש הגיסטפו נכלם, ונזדעק: “אם כך הדבר, אז תראה איך אתה רוקד”. הרבי יצא במחול, בתחילה זימזם לו חרישית ניגון חסידי, נוגה, לבבי. הרבנים שעמדו מסביב, מחאו כפיים לפי הוראת הגרמנים, ואילו הרבי הגיע בעת ריקודו להתלהבות בלתי רגילה, וקולו הלך וגבר מרגע לרגע. וכך הוא המשיך בריקודו עד לגשר של הנהר בעיר. שם נורה יחד עם שאר הרבנים שנבחרו מתוך העדה.

התרחשויות אותו יום נורא מובא גם בעדותו של אהרן ולדמן בפנקס אוסטראה ובעדותו ב”יד ושם”. באותו יום ובלילה שלאחריו נרצחו לאחר מכן למעלה מ 3000 מיהודי אוסטראה שהובלו לבורות שנחפרו ע”י משתפי הפעולה האוקראינים, קבוצות קבוצות נגררו והועמדו על שפת הבור, נורו, והופלו אל הבור.
עם רבי אהרן דוד טברסקי הי”ד, נרצח גם בנו רבי אברהם יצחק הי”ד. בני משפחת האדמו”ר אשר נשארו בז’אריק שבפולין, גורשו לגטו צ’נסטכוב הסמוכה, וביום כפור תש”ג נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה. שם נספו בהושענא רבא, כ”א בתשרי תש”ג. ביניהם בנו רבי שלום טברסקי וזוגתו רחל, בנו רבי יוחנן וזוגתו שיינדלה, בתו רייזלה ובעלה רבי אברהם מרדכי שפירא.
לאדמו”ר נותרה לאחר המלחמה, בת אחת, מרת חווה בת ציון, אשת האדמו”ר ממחנובקא, רבי אברהם יהושע העשיל זצ”ל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות א עמ’ 335, החסידות מדור לדור א עמ’ 124, ויקיפדיה, אידישע וועלט פארומס. על חורבן קהילת צ’נסטוחוב בשואה – ניתן לקרוא באנציקלופדיה של הגטאות, על חורבן קהילת ז’רקי ניתן לקרוא באתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 11

עצה לבעל תשובה לעבוד את ה’ יתברך בשמחה/ הקדמת הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד לספרו גבעת לבונה

חתימת יד קודשו של רנ"ה בומבך הי"ד

פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ומתחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, שמשם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה

(מדרש תנחומא, הובא ברש”י תהלים קיט,קל)

הנה כל עובר ישתומם על דברי המדרש הנ”ל, האיך מוכח מזה שתחלת דברי ה’ במעשה בראשית יהי אור שיפתחו בדברי תורה. וגם מה הלשון יפתחו בדברי תורה, והכי המצווה בלימוד תורה היא רק לפתוח בדברי תורה, הרי המצווה להגות בה יומם ולילה.

ואחשבה לבאר דברי חז”ל ומליצותם שרעיון גדול ויסודי הטמינו בדבריהם בזה, ונקדים לבאר דברי המדרש רבה בסדר וירא בקרא דוהוא יושב פתח האהל, פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחת לגרים, יעויין שם, ואינו מובן. ובנראה בביאורו, דהנה כבר כתב בנועם אלימלך בפרשת וירא שם לפרש הקרא דוהוא יושב פתח האהל, דהיינו שהיה בו הכנעה גדולה, דאף שהיה צדיק גדול, מכל מקום החזיק עצמו שעדיין יושב בפתח והתחלה של הקדושה, דאהל רומז אל הקדושה. עד כאן דבריו הקדושים.

ולעניות דעתי נראה להסביר דבריו הקדושים, גם לבאר על פי זה סוף דברי הקרא כחום היום. דהנה רש”י ז”ל בפרשת תבא פירש הקרא היום הזה ה’ מצוך, בכל יום יהא בעיניך כחדש כאילו בו ביום נצטוית. ואינו מובן מה זה חשיבות שהיום נצטווה, ולכאורה, אדרבה, חוק הנהוג כבר מימים קדמונים יש לו ערך רב.

ושמעתי בזה מאחי מורי ורבי הגאון הצדיק מאור הגדול בעל אהל יהושע זצ”ל לבאר דבריו, דהנה בפיוט הרשות לחתן בראשית נאמר שם שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה, ואינו מובן, וחס וחלילה לומר כזה על תורה הקדושה, שאם ישנה היא עברה חס וחלילה. אכן ביאור הדבר נראה לפי מה שאמר רבנו יונה ז”ל בשער התשובה, כי מדרך התשובה היא רק לראות ולתקן מעשיו בעתיד, למאוס ברע ולבחור בטוב, כי אם יחשוב על מה שעבר יבוא לידי עצבות, חס ושלום, ולא יוכל לעבוד הבורא בשמחה. ולכן העיקר מה דאזיל אזיל ומכאן והלאה חושבנא. עד כאן דברי הרב רבנו יונה. (וכעין זה שמעתי משמיה דאדמו”ר הגאון הקדוש רבן של כל ישראל מהר”י מבעלזא זצ”ל שאמר לפרש דברי הרמב”ם שכתב דתקיעת שופר, אף על פי שחוק הוא, טעם יש בה, עורו ישנים מתרדמתכם, והוא כמו מי שישן ואחר כך ניעור, העיקר הוא לראות מה שלפניו, כי בזמן העבר היה ישן. כן הבעל תשובה יחשוב כי בתחילה היה ישן בשינת אוולת הזמן ועתה ניעור משנתו וצריך לתקן דרכיו לעתיד. עד כאן דבריו הקדושים. ובדרוש הזה אמרתי לרמז בדברי הרמב”ם, מה שאמר השל”ה הקדוש בהלכות ראש השנה בטעם הליכת תשליך בראש השנה, בהיות שצריכים אז לרחמים גדולים ולזה הולכים לנהר בו יש דגים לעורר עינא פקיחא דלמעלה, דדגים אין להם שינה, ועל זה נאמר עורה למה תישן. יעויין שם בדבריו הקדושים. וזהו הרמז ברמב”ם עורו ישנים מתרדמתכם, לעורר רחמים גדולים. והארכתי בזה). אולם באמת אם יחשוב האדם לנפשו כי מה שעבר אין לתקן, אם כן שוב יתעצב אל לבו ולא יוכל לעבוד ה’ בתורה ומצוות כראוי. ולכן נתנה תורה הקדושה עצה לבעל תשובה לעבוד את השם יתברך בשמחה, שיחשוב בלבו שהיום נתנה לו תורה הקדושה ועד היום לא היה מוזהר ולא עבר כלל ורק מהיום נצטווה והוא מקיימה מהיום ולהבא. וזהו הכוונה היום הזה ה’ מצוך, שתחשוב בכל יום שהתורה חדשה ובו ביום נצטווית עליה, ואם כן לא עבר עליה מעולם ויוכל מכאן ולהבא לקיימה וללמדה בשמחה. וזהו כוונת הפייטן, שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה. ואין הפירוש שעברה מלשון עבר ובטל ורק שעברה שעבר עליה, דאם היא ישנה אם כן הוא עצב דכבר עבר עליה, ורק שמחים בה כחדשה ובו ביום נצטוו עליה ומעולם לא עברו עליה. ומבוארים דברי הפייטן ודברי רש”י ז”ל. עד כאן דברי אחי מורי ורבי הגאון ז”ל.

ומעתה זהו הכוונה באברהם אבינו עליו השלום שהיה יושב פתח האהל, שנדמה לו שהוא עדיין בפתח והתחלה של הקדושה. וכדברי הנועם אלימלך הנ”ל, דבוודאי היה אברהם אבינו עליו השלום מגודל הענווה חושב שלא קיים רצון ה’ יתברך כראוי עד כה, ולזה היה חושב שהיום נצטווה והוא כעת בהתחלת הקדושה. ואולם המקור לזה היה מקרא כחום היום, היינו דזה היה ממש כהך קרא דהיום הזה, ומובנים דברי הנועם אלימלך הנ”ל בצירוף ביאור הקרא דכחום היום, והבן. והנה דרך הזה יונעם לבעלי תשובה, כי אף שעברו על התורה, מכל מקום היום נצטוו ויכולים מעכשיו לסגל מצוות ומעשים טובים ותורה, וכן הגרים, אף שקודם גירות עברו אף על ז’ מצוות, מכל מקום יוכלו לכנוס תחת כנפי השכינה בעצה הזו. וזהו הכוונה במדרש רבה הנ”ל, אתה פתחת דרך לעוברים ושבים, והכוונה עוברי עבירה ושבים ועושים תשובה, יוכלו מעתה לעבוד מעתה לעבוד ה’ בשמחה, וכן הגרים, וכל זאת בעצת אברהם אבינו עליו השלום דיושב פתח האהל כחום היום, וכנזכר לעיל.

ונראה להעמיק יותר בביאור הלשון כחום היום. דהנה כבר הביא רש”י ז”ל בריש בראשית קושית רבי יצחק דלא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם. ונראה דהנה תורה הקדושה נמשלה לאור בקרא כדכתיב כי נר מצווה ותורה אור. והכוונה לדעתי, על פי דברי רבנו יונה הנ”ל, שלא יפול לב האדם בגשתו אל הקודש לתורה בזוכרו ימים הראשונים, והעצה לזה דהיום נצטווה. והנה זה הוא בבחינת אור השמש, שאנו מברכים יוצר אור והיינו שבכל יום בורא מחדש, דאתמול שקעה חמה והיום בהנץ יוצר האור מחדש. וכן החושך, כמבואר במה מקומות. וכן הוא בתורה הקדושה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום נצטווה, וזה בחינת אור היום ומשום הכי תורה אור, ומהאי טעמא אנו מברכים גם כן בברכת התורה נותן התורה, ולא נתן התורה, משום דבכל יום נותנה מחדש. ועיין בטו”ז או”ח סימן מז כתב גם כן דנותן בכל יום, רק שכתב בדרך אחר קצת. ומעתה משום הכי התחיל ה’ יתברך מבראשית ברא, שבהתחלת לימוד התורה בל יתעצב אל לבו מהימים שעברו, לזה תיכף בהתחלת התורה כתיב יהי אור, שהיינו שהכל בבחינת אור שבכל יום יהיה בעיניך כאלו היום נצטווה.

וזה מרומז בקרא דפרשת ואתחנן וידעת היום והשיבות אל לבבך. ועמד שם האור החיים מה ידע מהיום מיומים אם ישוב אל לבו. יעויין שם. ובהנ”ל יבואר שהבעל תשובה לא יתעצב בימי התשובה מהימים שעברו דכבר כתבה תורה היום הזה ה’ מצוך, וכתב רש”י, דמהיום נצטווה, ובדברינו יבואר היום הזה, היינו כמו שהיום הזה נתהווה בכל יום, כמו כן ה’ מצוך. וזה וידעת היום, היינו הקרא דהיום הזה, וגם דהוא דוגמת היום, ובזה והשבות אל לבבך, דזה דרך ועצה טובה לבעלי תשובה, וזהו כחום היום דאברהם אבינו עליו השלום עומד בפתח הקדושה בבחינת חום היום וכנ”ל, ומעתה מבואר דברי התנחומא הנ”ל. תחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, והיינו דהתורה פתחה בזה בכדי שיהיה דרך לבעלי תשובה, וזהו מבין פתיים, ממנו יבינו הכל, אף הבעלי עברה, לפתוח בדברי תורה, והיינו שכעת נצטווה ועומד בפתח וכנזכר לעיל בדברינו. וחתני הגאון מורנו הרב יוסף מרדכי שליט”א האב”ק גאליגורא העירני על פי זה לפרש מה שאמרו חז”ל ואין עתה אלא תשובה, והכוונה דדרך התשובה הוא לחשוב, ועתה, היינו כעת נצטויתי. וזהו דרך גדול לתשובה. עד כאן דבריו. דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן, וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ .

(מתוך הקדמת המחבר לגבעת הלבונה)


בשנת תרמ”ה נולד הרב נפתלי הירץ ב”ר יוסף, ממשפחת בומבך שהעמידה דורות של רבנים ולומדים רבים בגאליציה ופולין. בצעירותו למד בשקידה אצל אביו ואצל אחיו הגדול הרה”ג ר’ יהושע פנחס זצ”ל אב”ד אשפצין מחבר הספר שו”ת אהל יהושע. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה בדברצין שבהונגריה, אח”כ היה רב במגריב. בשנת תרפ”ה התקבל כרב וראב”ד בסמבור עד שעלה הכורת עליו ועל משפחתו וקהלתו במוקד השואה במחנה ההשמדה בלזיץ, ונעקד על קידוש ה’ בט”ו מרחשוון תש”ג. הי”ד.

אשתו הראשונה, מרת יהודית בת ר’ ישראל יעקב קרוס מליביטשוב, נפטרה בשנת תרע”ג. בזיווג שני נשא את מרת גיטל בת רבי חיים ערליך מברענזא ודברצין.

במשך כלל ימיו נמנה בין חשובי חסידי בעלז ורבניה, והיה אחד מגדולי הדור לפני השואה. ספרו שו”ת גבעת הלבונה (לובלין תרצ”ט), על שו”ע או”ח עד סוף הלכות שבת, מעוטר בהסכמות נלהבות של זקני ופארי הדור, ר’ חיים עוזר גרודזנסקי זצ”ל אב”ד וילנא, הרב אברהם יעקב הלוי הורוביץ אב”ד פארבוזא ומחבר ספר שו”ת צור יעקב וכן הרב אהרן וואלקין זצ”ל אב”ד פינסק שחיבר ספרים רבים.

בהכנת הספר טרחו תלמידיו, ר’ יצחק אייזיק הכהן יאלעס הי”ד, ובן אחותו ר’ יוסף שאלל הי”ד שצרף בסוף הספר את קונטרסו “נס על הגבעה” ובו פלפול בענייני חנוכה.

לאחר שנים היה הספר “גבעת הלבונה” נדיר, ובן אחות המחבר, ר’ שמעון מרגליות, הוציאו לאור במהדורה שניה, “למען יהיו שפתותיו דובבות בעולם העליון וימליץ טוב בעדנו. אמן כן יהי רצון”.

מקורות: הקדמת גבעת הלבונה מהדורה שניה, מאורי גליציה חלק א 464-467, דפי עד באתר יד ושם.

בתמונה למעלה: חתימת יד קודשו של הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד

מספר הצפיות במאמר: 20

מה בין דרשן ומוכיח שפרנסתו תלויה בקהל ובין דרשן ומוכיח שאינו תלוי בו / הרב משה אהרן קרויס הי”ד

תמונת הרב משה אהרן קרויס הי"ד

ואתחנן אל ה’ בעת ההוא לאמור.

הנה תכלית הדרשה הוא להוכיח על מומין שבסתר ושבגלוי הנמצאות בתוך העדה, ולהורות לעם ה’ הדרך ילכו בה. ואם כן אין מקום למנהג שנהגו ישראל ודורשיו לדרוש משל ומליצה ולבאר אגדות חז”ל. והלא טוב שהמוכיח יאמר בפירוש בלי שום משל ומליצה ובלי לעוות מקראי קודש “רשע מחלל שבת מות תמות”, “להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם”, כי לא המדרש עיקר אם טוב אם רע פתרונו, כי אם המוסר וההוכחה העטוף בו, אך היודע מצב חומרי של המגיד המוכיח , מי שיודע שלא לחכמים לחם וכי להרב “המגיד משנה” אין לו לחם משנה, והוא תלוי בדעת אחרים בדעת הבעל בתים ובחסדם. והיה כאשר יוכיחם על עוונם בלי שום משא פנים יאבד לחמו פשתו מימו וצמרו כי כלה גרש יגרשהו, אי לזאת השכיל המוכיח הלז להלביש מוסרי מחלצות האגדה הנעימה ותחת לחרף ולקלל את הפושעים יכביר מלים וישים מדברו על מדרש ומקרא ובתור ביאור על המדרש יבליע בנעימות לשונו דברי תוכחתו. אולם לתחבולה זאת מוכרח לפנות רק מוכיח עני אשר אל החזקות שומעיו צופות עיניו כי המה נותנים לחמו, אמנם אם הבעל מוכיח עשיר והוא לא יקווה לאיש, בידו להגיד פשעי שומעיו מבלי משל ומליצה.

ובזה יתבאר מאמר חז”ל (במכילתא פרשת בא) שאמרו לרבי עקיבא, עקיבא מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות. אחר שנודע כי רבי עקיבא היה עשיר גדול ואחר שזרחה עליו שמש ההצלחה עם זוזים בכנפיה ולא היה תלוי בדעת אחרים, ועל כל זה תפס בחבל הדרוש לדבר באגדות, אמרו לו בצדק “עקיבא מה לך אצל אגדה”. אם דרשן אחר אומר מדרש להבליע בו המוסר, הצדק אתו אך אתה עקיבא, שחננך ה’ הון רב, מה לך להכניס את המוסר באגדה, לך נאה לומר ההוכחה בלי שום לבוש, כלך מדברותיך אצל “נגעים ואהלות” נגעי נפשות בני אדם והעבירות אשר באהלי האנשים הרשעים וחדרי משכביהם. זה תכלית ומטרת האגדה למלאות דעת יראת ה’ כמים לים מכסים.

ולדרכנו נבין מקרא שלפנינו בהקדמה משל לקוח מהחיים. מאחת הקהילות נתקבל רב חדש על מנת שידרוש בכל חודש דברי דרוש ואגדה. ויהי בכל עת שקרב זמן הדרוש קרא הרב לשמש של הקהלה אשר ידע היטב מעשה אנשי הקהלה ודרש אצלו להגיד איזה חטא פרץ בעיר, למען דעה על מה נחוץ להרים קולו. השמש הגיד לו באמונה כל אשר ידע, אך לגודל תמהונו של השמש מעולם לא דרש הרב על אדות החטאים אשר הגיד לו, ותמיד הוכיח על חטאים אחרים אשר לא נעשו בהקהלה. אם הודיע השמש שחילול שבת נפרץ בעיר באופן מבהיל, דרש הרב והוכיח על התרשלות במצות ציצית. אם עורר השמש הנאמן את רוחו על המכשולים בעשית המצות, דרש וצעק הרב והוכיח על אתרוגים המורכבים. ואם השמש הודיע לו כי נפרץ טהרת המשפחה ונשי ישראל אינן טובלות לנדתן, אז הוכיח הרב על תפילין כשרים ואופן הנחתם. כללו של דבר, מהכל דיבר רק לא ממה שנצרך לדבר בזמן ההוא. אכן נודע הדבר כי באמת נצרך לו לידע מה חטא העם, אבל לא כדי שידע להוכיח על חטא ההוא אשר פרט, רק להיפך, למען ידע להשמר שלא יוכיח על חטא ההוא אשר פרץ באמת. הן אני עני ותלוי בדעת הבעלי בתים ואם אוכיחם על פשעיהם יפנו לי עורף וינקמו נקמתם ממני, כי על פי הרוב העשירים הם החוטאים ולא ייטב בעיניהם אם אגיד להם קשות, ואשר על כן הוא חוקר טרם שידרוש מה חטאו למען ידע שלא להוכיח על חטא הזה, ולא יפגע חס וחלילה בכבודם, למען לא יחסר לחמו.

אך באמת צריך להמוכיח רוח כביר שלא לפחוד משנאת השומעים, ולדבר דבר בעתו ולבלתי חת ויבטח בה’ המכין מזון לכל בריותיו. ומשה רבינו עליו השלום, העניו מכל אדם התפלל על זה שיהיה לו רוח כביר ולא יפחד מלדבר דבר בעתו ולהזהיר על החטאים שחוטאים אז באותו עת. וזהו שאמר הכתוב “ואתחנן אל ה’ בעת ההוא לאמור”, שאוכל לאמור מוסר על הנוהג “בעת ההוא” דווקא, לא מוסר הנצרך בזמן אחר. והבן.

הרב משה אהרן קרויס נר”ו אב”ד באיא־מארע

(המגיד, וכן בפורסם בשינויים קלים באפריון)


הרב משה אהרן הכהן  קרויס נולד בשנת תרמ”ט (1889) בפטרובו-סלו במחוז באטשקה.

אביו, הרב יהודה הכהן  קרויס זצ”ל, היה רב ואב”ד של לקנבך שבבורגנלנד (אז בהונגריה), חיבר את ספרי דבר בעתו,  ומקום קבורתו בהר הזתים שבירושלים. אמו של הרב משה אהרן, הרבנית עטל בת הרב הגאון ר’ אדוניהו שמלצר ז”ל, קבורה בבית הקברות העתיק בלקנבך.

הרב למד בשקידה רבה בישיבות פרסבורג, בישיבת הרב גרשון שטרן במארוש-לודאש, בישיבת הרב אליעזר דייטש, מחבר ספר דודאי השדה, בבוניהאד ובישיבת הרה”ג יוסף צבי דושינסקי זצ”ל בגאלאנטה. הוא למד כמה שנים באוניברסיטת לוצרן שבשוויץ וקיבל תואר ד”ר. הוא  היה בקי במדעים, דיבר 12 שפות ונודע כבר סמכא בענייני רפואה. עוד טרם מלאו לו ארבעים, היה הרב ידוע כידען מופלג, סיני ועוקר הרים. שמו הלך לפניו גם בעיני זקני הרבנים במדינה.

לזכר משפחת קרויסהרב משה אהרן כיהן כברב ואב”ד בקהילת לוצרן שבשוויץ, משנת תרס”ח (1908) כיהן כרבה של נמש-סאלוק ליד העיר פאפא, אחר כך נבחר לכהן כרבה של טשעטשוביץ שבסלובקיה ובשנת תר”פ (1920) החל לכהן כרבה של באניה (נאג’-באניא, נאדיבינה, באיה-מארה) שבטרנסילוואניה. היה גאון מפורסם בתורתו ויראתו, נואם מזהיר ועמד בראש ישיבה גדולה.

שאלה שכתב בתרס”‘ד הובאה בשו”ת מקדשי השם. בשנת תרס”ט הוציא לאור את הספר בית אברהם ובית דויד והוסיף לו הקדמה והערות. באותה שנה מופיעים חידושים בוילקט יוסף סימן מז בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי”ד (ביקורת על ספר זה מופיע באפיריון, תרפ”ו). בשנת תר”ע ובשנת תרע”ב מופיעות תשובות בתל תלפיות מאת הרב משה אהרן קרויס רב נ-סאלאק. בשנת תרפ”ה מתפרסם בכתב העת המגיד סימן ק דבר תורה לפרשת ואתחנן מאת הרב משה אהרן קרויס אב”ד באיא-מארע שפורסם שנה קודם לכן באפיריון. בשנת תרפ”ו הוציא לאור את ספרו זכרון יוסף על חברו הגביר הרב יוסף ערלנגר שאירח אותו בביתו בלוצרן. בספר שתי תשובות הלכתיות משנת תרפ”ה. בשנת תרפ”ה הופיעה הערתו בספר אוצר החיים בעריכת הרב חיים יהודה ארנרייך הי”ד, בשנת תרצ”ד הוציא לאור את ספרו של סבו נפש אדוני’. תשובתו בעניין “שאלה בגירי עריות אם מותר לקבלם” יצא לאור כקונטרס בשנת תר”צ וחזרה והודפה בספר ירושת פליטה סימן כ”ו. בתשובה זו מברר הרב את האם להתיר את גיורה של נכרית שחיה כמה שנים יחד עם בחור יהודי ממשפחה הגונה ושמר הדת שאינו יכול להיפרד ממנה, והיא מבקשת להתגייר ולהיות כאחת היהודיות הכשרות. ושם בסימן י”ז מופיעה תשובה הרב קרויס בדין קריאה ב”ספר תורה שציינו בעופרת קוים ונקודות”. מספר תשובות שנכתבו לרב מופיעות בספרי אפרקסתא דעניא. בבית וועד לחכמים מתבשרים הקרואים על פרסום “קונטרס כתוב לאמר – שאלה להלכה ולמעשה, בעניין אומר אומרו ומינו סופר ועדים בגט על ידי כתב אשר לפניהם” מהרב הגאון המפורסם מו”ה משה אהרן קרויס שליט”א מבאניא”. בשנת תש”ב מתפרסם בספר דרכי משה החדש, סיפור מאת הרב משה אהרן על אביו. ספריו “מעיין מים” ו”התורה והחכמה” הוכנו לדפוס, אך אבדו בשואה.

לזכר קהילת באניה והסביבהב-1940 גוייסו רבים מהגברים בקהילת באניה לעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי והוצבו באוקריינה. הצבא הגרמני כבש את העיר בכ”ד באדר תש”ד (19/3/1944). בי’ באייר תש”ד (3/5/1944) הוקמו גיטאות בעיר והיהודים גורשו עליהם בצווי השלטון ההונגרי. המשטרה המקומית חקרה את היהודים בעינויים כדי לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך. תושבי הגיטאות גורשו לאושוויץ בשני טרספורטים בסיוון תש”ד (5-6/1944) ושם נספו רובם.

הרב משה אהרן ואשתו הרבנית אסתר בת ר’ ליב אולמן נהרג עקה”ש באושוויץ. כן נספו רבים ממשפחתם ובהם, בתם תרצה עם ילדיה (בן 6 ובת 4), ובנם הבחור ישראל אלתר שנפטר במחנה עבודה בט”ו בחשוון תש”ה. אחיו הרב נפתלי, אחיו הרב יקותיאל עם אשתו דבורה, אחותו ברכה עם בעלה הרב וולף ווינברגר וכל ילדיהם ונכדיהם, אחותו פראדל עם בעלה הרב הגאון רבי אברהם יעקב סופר אב”ד של קהילת טעט ובנם אדוניהו, אחותו רבקה עם בעלה ר’ יצחק ויעדר עם כל ילדיהם.

שרדו את השואה בנם הרב ד”ר אברהם דוד רב בקהילות בטשיקסערעדא, האמנשטאט ובניו-יורק ושני בניו, בתם שרה ייטלה (ליאת) וואלדמן, חתנם הרב חיים אלתר פנט רב בבאניה ובתל-אביב מחבר סדרת ספרי תפוחי חיים ועוד, אחיו הרב אדוניה הכהן קראוס מחבר ספר אדני היד החזקה, אחותו הרבנית ייטל ואחותו הרבנית שרה אונגר.

מקורות לעיון נוסף: חכמי טרנסילבניה, דאס אידישע ווארט שבט תשמ”ה, ספר זכרון לקהילת נאג’-באניה עמ’ 38-40, 42-44. לתיאור קורות קהילת באניה בשואה – ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מתוך ספר קהילת נאג-באניה 43 44

 

מספר הצפיות במאמר: 12

נחמו נחמו עמי / הרב יוסף גלרנטר הי”ד

גירוש יהודים מבריסל

לפרשת ואתחנן

נחמו נחמו עמי. אנכי אנכי הוא מנחכם.

אמר לו הקב”ה לך נחם את ירושלים שמא מקבלת ממך תנחומין. הולך אברהם ואומר לה קבלי ממני תנחומין, אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין שעשאני כהר, שנאמר בהר ה’ יראה. הולך יצחק ואומר לה קבלי ממני תנחומין. אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין שיצא ממך עשו הרשע, שעשאני שדה ובניו שרפוני באש. הלך יעקב ואמר לה קבלי ממני תנחומין. אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין ששמתני כלא הייתי, אין זה כי אם בית אלהים כו’. מיד הולכים כלם לפני הקב”ה ואומרים רבונו של עולם אינה מקבלת ממנו תנחומין, שנאמר עניה סוערה לא נחמה, אמר להם הקב”ה אני ואתם נלך ונחמנה, הוי נחמו נחמו עמי.

ונבאר הענין דהנה אברהם אבינו עליו השלום היה הראשון אשר האיר דרך ה׳ ואמונתו הטהורה לבני אדם יושבי חשך וצלמות. ולכן היה דרכו דרך קוצים, ובמסירת נפש וניסיונות רבים וגדולים כבש את דרך הקדש, הוא בא באש ובמים בשביל היהדות והעלה את בנו יחידו למען יראת ה’ ורק דרכו זה שדרך בשביל בניו ודורותיו האחרונים הוא שעמדה לנו להקים לנו שארית ופליטה כיום הזה ולהישאר בתורת אל חי. וכשגלו בניו לגולה, קדשו תמיד את שם שמים ברבים בפועל, ונשחטו ונשרפו על קדושת השם.

ואמנם הדרך הזה היה קשה ונורא מאד, וחכמנו תארו אותו בשם הר. כלומר דרך הר גבוה ונורא. כמו שאמר הכתוב מי יעלה בהר ה’. כי לעבוד ה’ וללכת בתורתו בגולה הוא קשה כהר, מלא חתחתים ומכשולים. וכנסת ישראל כבר עייפה וחולשת כח לסבול כעת ייסורי גלות, ואינה מקבלת תנחומין.

הלכו אצל יצחק שעשני כשדה. ויצא יצחק לשוח בשדה. בשעת שקיעת החמה כשינטו צללי ערב אז יש לפעמים תרופה לישראל שפזרן בין האומות. ובני ישראל שבקבוץ זה מושיטים יד לאחיהם שבארץ אחרת. וישראל פזורים ונדחים בכל קצווי ארץ. אמנם האומה הישראלית אינה מתנחמת עוד בזה כבר כשל כח הסבל. והיא רוצה במנוחה.

הלך יעקב ואמר לה ששמתני כלא הייתי, אין זה כי אם בית אלהים. זוהי הגלות האחרונה המרה והנוראה שכל מחמדי ישראל טבועות וגנוזות ואין לנו שיור רק התורה הזאת. זאת אומרת שכבר ירדו ישראל כל כך שכל חייהם נצטמצמו רק בבית הכנסת. אי אפשר להכיר את היהדות לא במובן המוסרי ולא במובן החומרי, רק בבית הכנסת. אפשר לראות היהודי כשהוא מסוכל במשא כבד מנשוא, נע ונד על השווקים להרוויח פרוטה. אפשר לראות היהודי כשהוא עומד על פתחי בתי המוסדות בכדי לקבל תמיכה, או לקבל היתר היציאה אבל לא בחיים. וזה ששמתני כלא היה.

ואמר להם הקב”ה, אני אנחם אתכם. וזה אומרו כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו. כי ללכת בדרך ה’ ולהתקיים לא יוקשה כל כך כמו הר. ודרך החיים של האומה לא יהיה בעקלתון בהר ובשפלה, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. ונגלה כבוד ה’. כל העמים יראו ויכירו את כבוד ה’ וישראל לא רק סגור ומסוגר בחומות הגיטו.

(קדושת יוסף)

הרה”ג ר’ יוסף גלרנטר הי”ד, נולד בשנת תרנ”ב בקלימנטוב, פלך ראדום, פולין, לאביו, הרב שמחה הי”ד, רב ואב”ד באותה העיר. ר’ יוסף גדל והתחנך אצל אביו והתפרסם מנעוריו לעילוי היודע את כל הש”ס בעל פה. הוא למד אצל גאונים מפורסמים בפולין, ובהם הגאון הקדוש המפורסם הרב ר’ יחזקאל הלוי, האדמו”ר מאוסטרבצה, שסמכו לרבנות. כן נסמל מהגאון ר’ חיים הלוי סולובייציק זצ”ל והגאון ר’ אליהו קלוצקין מלובלין.

נשא לאשה את מרת רעכיל בת הרה”ג ר’ אלימלך הכהן רובינשטיין זצ”ל שחיבר שלושה עשר ספרים בכל מקצועות התורה והיה אב”ד של קהילת ראחוב, ואח”כ כיהן ברבנות בירושלים.

משנת תר”ע התחיל ר’ יוסף לסייע בהנהלת רבנות ראחוב, לדון ולהורות הוראה. בשנת תרע”ג נסע ללמוד בווארשה. מתרע”ו עד תרפ”ד, היה ראב”ד בארזנדוב הסמוכה ללובלין, ייסד תלמוד תורה באזור זה, וייסד ישיבה גדולה לתלמוד והוראה בלובלין.

במהלך השנים פרסם מאמרים תורניים בכתבי עת שונים ובהם: יגדיל תורה, דגל התורה, דגל הרבנים, קול התורה, כתר תורה ועוד.

בשנת תרפ”ד נתקבל לרב ואב”ד בקהילת בריסל, שם פעל רבות לחיזוק התורה והדת, ייסד תלמוד תורה, בנה בית כנסת חדש והניח את אבן הפינה לישיבה באנטוורפן.

בשנת תש”ב הציע לו בנו להסתתר מהרוצחים ולעזוב את מקום מגוריו, אך הוא חש שאיננו יכול לעזוב את עדתו בשעה שהסכנה מרחפת עליה. בחודש אב תש”ב התפרצו אנשי גיסטפו למעונו והיכו אותו קשות, וגירשו אותו, את אשתו ובתם בת השתים עשרה, למחנה ברענדאנק. תיכף עם בואו התחיל לעודד ולאמץ את לב אחיו הנדכאים, ובעקבות כך עונה על ידי שומרי המחנה בייסורים ועינויים קשים. מברענדאנק הובל למחנה שבמאלין, ומשם גורש בטרנספורט 454, ביחד עם אשתו ביתם וארבעה מבניהם, למחנה ההשמדה אושוויץ. הי”ד.

בנו, הרב חיים ברוך, הוציא לאור בשנת תשי”ד את הספר “קדושת יוסף” ובו חלק קטן מחידושי אביו הי”ד שנצלו בדרך נס אחרי השואה הנוראה. ובהקדמתו לספר כותב הרב חיים ברוך: “הרוב המכריע מכתב ידו וחידושיו, נשרפו ונאבדו מעינינו, גוילין נשרפים ואותיות פורחות. האותיות הקדושות שצרף המחבר זצוק”ל עלו למרום לבקש נקמת אחינו בית ישראל שדמם נשפך כמים, לבקש עלבונה של תורה ולומדיה. כאשר חזרתי לבלגיה משוויצריה, מקום מקלטי בימי הזעם, מצאתי רק פך אחד של שמן טהור, רק חלק קטן מכתבי אבי זצוק”ל שלא שלטו בו ידי הרוצחים יימח שמם. וזה הוא חלק זעיר, כטיפות מן הים, מכתביו המגוונים ומחידושיו בכל מקצועות התורה. אבי ומורי זצ”ל הרבה לכתוב על הלכה ואגדה. חבר פירוש על תלמוד ירושלמי בדרך מיוחד במינו וגם פירוש על תלמוד בבלי שהצטיין במקוריותו. הרבה מחידושיו היו מוקדשים לתרץ את הרמב”ם מהשגות הראב”ד. ומלבד זה חקר וטיפל בתולדות בעלי התוספות. את כל זה העלה על הנייר, וחבל על דאבדין”.

(מקורות: הקדמות קדושת יוסף)

מידע אודות התמונה בדף זה: גירוש יהודי בריסל. התמונה באדיבות United States Holocaust Memorial Museum

מספר הצפיות במאמר: 91

הישמר לך פן תשכח את חידושי תורתך / הרב שמחה זלמן אוסובסקי הי”ד

הרב הי"ד

רבי זלמן אוסובסקי הי”ד אב”ד סלובודקה היה אומר על הפסוק בפרשת ואתחנן (ד,ט) “רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים…”, שהאזהרה “השמר לך פן תשכח”, נאמרה במיוחד על השוכח חידושי תורה של עצמו. כי מלבד ששכחת הסברא היא בגדר מעוות לא יוכל לתקון, הרי הסברא המחודשת משמשת כציון, שעל ידה נזכר כל הענין כולו. ואם שוכח החידוש שוכח כל העניין. וזהו שנאמר “לך”. לפיכך העצה היעוצה היא, לעלותם על הכתב ולעיין בהם מזמן לזמן. ומתוך כך מתרעננים ונזכרים עניינים שלימים.

(הקדמת “נר למאור”, שהובאה גם בעטרת המקרא ובמאורה של תורה לפרשת ואתחנן).

מקורות: “אנציקלופידיה של גלויות”, “אנציקלופדיה שמע ישראל”, “בקדושה ובגבורה” עמ’ 28, “חורבן ליטע” עמוד 24, ספר ״קובנה היהודית בחורבנה״ מאת ל׳ גרפונקל בהוצאת יד ושם, “תבונות” חלק ה – תש”ה, יתד נאמן- מוסף שבת- גיליון 51 תשע.

הרב שלמה זלמן הי”ד ב”ר יוסף ברוך אוסובסקי (תרמ”ג , 1883- תש”א, 1941), אב״ד סלובודקה, נולד בקרלין ולמד בישיבת מיר. בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לרוסיה, שם שימש רב בקופיאנסק. מונה לר”מ בישיבה לצעירים שייסד הרב אהרן בקשט בפולטובה. לאחר המלחמה חזר והשתקע בסלובודקה והיה לאחד מאברכי הקיבוץ של ר’ איצל. נשא לאשה את בתו של הגאב״ד דנרינקישוק ר׳ אריה ליב וולפרט זצ״ל. בהמשך מונה להיות רבה של סלובודקה. חיבר חידושים על כל הש”ס ולא הספיק להדפיסם. חידושיו הודפסו בחוברות שהוציא לאור ע”י ישיבת “בית ישראל”. החל בהדפסת ספרו “כרם שלמה”, אך בשל פרוץ מלחמת העולם השניה לא הושלמה ההדפסה.

בימים הראשונים לכיבוש הנאצי, בליל אור ליום חמישי, א’ בתמוז תש”א (26.6.1941), ערכו פרטיזאנים ליטאיים וסתם גויים מקומיים, טבח מזעזע ביהודי סלובודקה. דם יהודי הופקר לחלוטין. 800 יהודים באכזריות נוראה בירי, בסכנים וקרדומות. “אין הפה יכול לדבר מה היה מראה השחיטה הנוראה בסלבודקה, כשמכל הר חובות נשמעו יללות נוראות וקולות של ״שמע ישראל”…” (חורבן ליטע). “כן הציתו בתים על יושביהם מבני ישראל שנשרפו חיים בלהבות, הטביעו יהודים עטופי טליתות במימי ה’ויליה’, התעללו במאות אנשים חיים שנחטפו והובלו לככר גדולה מחוץ לעיר, שמה כילו בהם חמת יצריהם האפלים במכות ובשאר עינויים. ששים יהודים נרצחו בראש חוצות קובנא, בחצר מוסך של מכוניות, במוטות ברזל לעיני המון גדול של ליטאים צוהלים…” (ספר ״קובנה היהודית בחורבנה״). ראשוני הקורבנות היו גדולי התורה ותלמידי הישיבות… נרצחו בפרבר סלובודקה הרב זלמן אוסובסקי וראש ישיבת סלובודקה הרב ר’ שרגא פייבל הורוביץ. באותו הלילה נספו הרבה בני ישיבה (בקדושה ובגבורה).

הטבח הראשון של יהודי סלובודקה הגיע לשיאיו האכזריים, עת רב הקהילה המקומית, רבי זלמן אוסובסקי, ישב בביתו ועסק בתורה, ספון בחדר לימודו… (אנציקלופדיה שמע ישראל). לאחר שהרב נקשר ונרצח, התעללו הרוצחים בגופתו והציגו אותה לראווה בחלון עם מסר מאיים לכל היהודים. יחד עם הרב נרצחה אשתו הי”ד ובנם היחיד, העלוי המצויין, הרב יהודה הי”ד.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 89