מאי חנוכה / הרב דוד סטול הי”ד

תמונת הרב דוד סטול הי"ד

… מאי חנוכה, דתנו רבנן בנכ”ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו עובדי כוכבים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה נס והדליקו ממנו ח’ ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (שבת כ”א:)…

ולכאורה קשה: א. מאי פריך הגמרא “מאי חנוכה” ולא פריך כהאי גוונא על נס פורים “מאי פורים”? ב. מדוע לא מפרש הגמרא הנס, נס על ניצחון מתתיהו על היונים והיוונות?…

מי היה הראשון שיצא למלחמה מסוכנה כזו, נגד היונים והמתיונים הללו, והתחיל להדליק ולהעמיד את נר ואור התורה בכל פינות עם ישראל? מי היה הראשון שגרש את החושך הנורא והאיום, והסכנה הגדולה אשר דחפה על עם ישראל? זהו האדם ההסתורי הגדול – מתתיהו כהן גדול הזקן ובניו, שבחום לבו ואהבתו הגדולה והמופתית לתורה, הבוערת בו כשלהבת אש יה, התאזר כגבור חיל, וקרא מי לה’ אלי! התחיל מעירו מודעים, המית את המתיוון היהודי הראשון שרצה להקריב קרבן על מזבח היווני, ויחד עם בניו התחיל ללחום את היונים והמתיוונים. ועיר מודעים היתה הראשונה שממנה גרש את “החשך הרוחני”-  תרבות היונית, ושוב הדליק את נר המצוה ואור התורה בכל בית עירו, וכמקנא קנאת ה’ צבאות יצא ממודעים במתי מעט, נגד מחנה גדול יונים, אבל אותם החשמונאים הגיבורים שבלבם בוער אור התורה והאמונה הטהורה, הולכים בעזרת ה’ ומנצחים מכפר לכפר ומעיר לעיר, כי היהודים הנחבאים בראותם את עוז ורוחו הגדול של מתתיהו הזקן ובניו, מצטרפים אליהם, ומחנה מתתיהו מתרבה מיום ליום, מאלו שהיו נחבאים במערות. אלו הנדכאים והנחלשים, אבל גיבורי רוח – ברוח התורה, הולכים ומנצחים, כי ע”י שהחזירו מעט את אור התורה, המה לוחמים בכח התורה הטמון והבוער בלבם פנימה, בשמחה ובאמץ הלב , נגד המחנות העצומים והרבים של היונים, וכה הולכים וכובשים את כל הארץ – ארץ האבות, ופנסי ומאורות התורה מאירים כספירים, כי הישיבות הוקמו, וממקומות התורה שוב נשמע כמקדם קול התורה, ואור התורה עוד מתחזק ומחדיר יותר, ודולק בכל שררות העם.

ובזה מבוארת הגמרא דשבת (כ”א:), מראש המאמר, וקודם שנבארה נקדים מאמרם (סנהדרין צ”ד:) וחובל עול מפני שמן, אמר רבי יצחק נפחא, חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה, נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר חרב זו וכו’. עד כאן לשונו. ולכאורה קשה למה נעץ חרב על פתח בית המדרש דווקא? ובאורו כי קיום עם ישראל נגד העמים אויביו, תלוי רק באור התורה, על ידי השמן הטהור שמדליקין בשררות עם ישראל ולומדים תורה ברבים. וכמו “השמן” הטהור אי אפשר להתערב עם שאר דברים, כי השמן נשאר לעולם צף למעלה, כן על ידי למוד והפצת התורה שסופנים וקולטים עם ישראל נתחזק רוחם ולבם כלב הארי, ולא יתבוללו לעולם, ונשאר עם נצחי לבדד ישכון ששום עמים לא יכלם ולא ינצחם. ולכן אם ילמדו תורה בבית המדרש, אף שחרב האויב עומד ואורב על פתח הבית, לא יוכל האויב לשלוט בחרבו ולבוא לתוכו, כי כח שמן התורה הוא כל כך חזק, שמשמר את היהודי מהאויב הכי נורא. ובאמת כן היה בחזקיהו כי מלאך ה’ המית את כל מחנה אשור בלילה אחד על ידי השמן – אור התורה שהדליק בשדרות העם. וזהו: “נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר” וכו’, כלומר אם ילמד תורה בבית המדרש, אפילו אם האויב עומד בחרבו קרוב לפתח בית המדרש, מובטח הוא שלא ישלוט עליו, אבל אם איננו לומד תורה ידקר בחרב ע”י האויב, כי אין לו במה להגין עליו.

נמצא ה”שמן” מורה על אור התורה, וכמו השמן איננו מתערב, כן ישראל ע”י קיום התורה, לא יתערבו ולא יתבוללו בעמים. וזהו שאמרו: “מאי חנוכה”? כלומר מהו הערך של חגיגת חנוכה? ולמה היה הנס דוקא ב”האור” ובה”שמן” של חנוכה? ועל זה פירש הגמרא: “שכשנכנסו עובדי כוכבים להיכל טמאו כל השמנים”, כלומר תחת פכי השמן התוריים, שדלקו בכל בית ישראל, הכניסו היונים והמתיונים, טומאה וטמיעה, של חשכת היונות, בהיכלי התורה של בית ישראל, “ולא מצאו אלא פך אחר של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול” – הפך השמן האחד חטהור והמזוקק שבעתים הנשאר – הוא מתתיהו כהן גדול עם משפחת החשמונאים, שרק הוא נשאר בלבו ובנפשו איתן וחזק כברזל להתורה הקדושה ולהאמונה הצרופה, ורק אצל משפחת כהנים זו, עוד היה דולק אור השמן הטהור, התוריי האמיתי. “ולא היה בו אלא להדליק יום אחד”, כלומר אור הפך השמן התוריי היחידי הזה, לא היה בכחו למנוע, מהאבדון והכיליון הנפשי, בעד כל עם ישראל, וממילא היה הפך השמן הזה – מתתיהו כהן גדול עצמו, בסכנה גדולה שלא יכבה הפך השמן התוריי האחרון מישראל. “נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים”, כלומר מהפך השמן הקטן הזה, נתהוה שלהבת גדולה, מפני שמתתיהו אזר את מתניו בכח ה’ צבאות, ויצא למלחמת תנופה את היונים, ועל ידי זה התעוררו הנחבאיים, וקמו לאט לאט לעזרתו, התלקטו והתאחדו אליו במסירות נפש מופתית, עד שמהפך השמן התוריי, הקטן, נתהווה אור גדול להיהודים, ובכח אור תורתם נצחו על היונים והמתיונים בכל מקום, וגרשו את “החשך הרוחני” – תורת היונות, ושוב הדליקו בכל הארץ ובכל בית, את אור השמן הטהור – אורי התורה. וזהו “נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים” – אלו שמונת הדורות של ממלכת החשמונאים.

ולפי זה הכל מבואר היטב, כי הגמרא בשבת מבארת לנו את הנסים על שני הרבדים יחד: על הנס גופיה של פך השמן, ועל הנס של נצחון אור התורה על חשבת היונות, שבאמת שניהם אחד הם, ולזאת היה הנס על ה”אור” וה”שמן”, משום שהמה סמל על נצחון אור התורה, וכמו “שהשמן” אינו מתערב בן ישראל בעמים לא יתבולל…

ואליכם תלמידי “שעורי הערב” הנני פונה: העזובה הגדולה על שדה החינוך שהקיפה את כל מדינתנו, הנה לדאבון כולנו הגיעו כנפיה גם לעירנו, אור התורה שהיה דולק תמיד בעירנו התחיל להתעמם, וסכנה גדולה נשקפה לנו. אז קם אחד מבני החשמונאים האמתיים – אאמו”ר הגאון הגדול שליט”א, להאיר את אור התורה בלבות הנוער, ולהחזיר עטרת עירנו ליושנה. תחילת עבודתו הייתה לעורר, לחזק ולהביא רוח חיים, בהנפשות הנקפאות, ואמר “יהי אור” לבסס את החינוך הישראלי על יסודות התורה והיראה, וגם פתח “שעורי ערב” ללמודי קודש בעד כל הנוער, בתכנית רחבה ועל יסודות מוצקים. ובהסיסמה: מי לה’ ולתורתו אלי! ארגן וחזק את החינוך, ואור התורה מאיר שוב בעירנו, המפורסמת בלומדיה וסופריה, הוא הדליק “נרות.תוריים” זהו התלמידים האלה של “שעורי הערב” שלומדים שם גמרא, וב”ה הצליחו הרבה מאד על שדה החנון החרדי…

(מתוך מאי חנוכה, נאום הרב דוד סטול בחנוכה תרפ”ז לרגל חגיגת היובל ליסוד “שעורי ערב” בבוסק, המובא בספר דרכי שלום, תחת הכותרת: דבר אגדה מבני הרב הג’ חו”ב בחד”ת סוע”ד. צמ״ס … וכו’ מו”ה דוד שיחי’ )


הרב דוד סטול הי”ד נולד לאביו הרב משה שלום סטול הי”ד. הוא היה רבה של פרויאנבורג ואחר כך מורה הוראה בבויסק. הרב ומשפחתו נספו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 30

מלחמת החשמונאים ודין החוזרים מעורכי המלחמה / הרב שמואל דוד לאסקי הי”ד

תמונת הרב שמואל דוד לאסקי הי"ד

ב“דרכנו” גליון י”א דן הרב הגאון הכותב הנכבד יצ”ו על הסתירה שמצאו המבקרים בין דין המשנה סוף פרק ח דסוטה שבמלחמת מצווה הכל חייבים לצאת ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, לבין מה שכתוב בספר חשמונאים א, ג, שיהודא המכבי העביר קול במחנה לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו או ארש אשה ולא לקחה או נטע כרם ולא חללו או איש אשר ירך לבבו ישוב לביתו ככתוב בספר תורת ד’ “, אף ששם מלחמת מצווה הייתה, והרב הגאון הנכבד טרח בזה הרבה להשוות את הניגוד הזה.

ולדעתי לא קשה כלל על פי שיטת ההלכה, שהרי מסקנת הש”ס בסוטה מ”ד: דלמעוטי עכו”ם דלא לייתי עלייהו לדברי הכל אינה בכלל מלחמת מצווה לעניין שיהיו צריכים לצאת חתן מחדרו וכלה מחופתה, ואינה בגדר מצווה אלא לעניין עוסק במצווה לבד.

ועיין ירושלמי ושי”ק שם, ומבואר שמלחמה אשר מטרתה היא להכניע את האוייב לבל יתנפל על אדמת ישראל נוהג בה דין השבים מעורכי המלחמה. ואין החיוב לצאת חתן מחדרו וכלה מחופתה חל אלא בשכבר התפרץ האויב לתוך גבול ישראל. (ו”אין נקי” הכתוב אצל מלחמת אסא במלכים א,טו שבארו הירושלמי שם שהכל היו חייבים לצאת ואפי׳ חתן מחדרו, וכן פירש רש”י במלכים שם, על כרחך צריך לומר לפי זה ששמועה זו היתה בטרם שבתה המלחמה וחיל בעשא נמצא עוד בגבול יהודה).

ואותה המלחמה שהכריז בה יהודא המכבי על הפטורים לצאת שישובו היתה מחוץ לגבול ישראל, כמו שנאמר שם ג,מא “וירא יהודא ואחיו כי הקצף הולך וגדל וכי קרב הצר אל קצה גבולי הארץ”, ושם לט, כי מחנה האויב הנה בערבה אשר על יד אמה, ואמה זו מארץ פלשתים היתה, עיין שמואל ב,ח. ואם כן כדין עשה יהודא, כי כל עוד לא דרך האויב על אדמת ישראל לא נתחייבו עוד אלו לצאת, ובמלחמות הראשונות בטרם גורש האויב מן הארץ והמלחמה היתה בקרב הארץ, באמת לא נמצא כלל הכרוז הזה, ולא נזכר רק במלחמה זו שהייתה מחוץ לגבול ישראל. וזה האות, כי אין כאן סתירה כלל, ויהודה כדין וכתורה עשה על פי קבלת חז”ל.

שמואל דוד לאסקי אבד”ק סאמפאלנא

הרב שמואל דוד לאסקי נולד בתרנ”ב, 1892, לאביו ר’ אברהם (אף שבמאמריו הוא חותם “בהרב רח”י זצ”ל”). ממנהיגי אגודלת ישראל, למדן דגול, בעל מחשבה וסופר נפלא, למד בהתמדה יומם ולילה והיה לתלמיד חכם עצום, איש רוח בעל מידות, גדול הבקי בכל חדרי תורה, הבורח מהכבוד כמאש, אוהב אמת ושלום, רודף שלום ומעביר על מידותיו.

בימי מלחמת העולם הראשונה היה פעיל ב”צעירי אמוני ישראל”, תנועת הנוער של אגודת ישראל.  מכיוון שידע גרמנית היה בקשר עם הרבנים ד”ר פנחס כהן ועמנואל קרליבך מגרמניה, שהניחו את היסודות לאגודת ישראל בפולין. אחרי מלחמת העולם הראשונה נתמנה כרב ברדוגושץ’, באזור לודז’. אחרי זמן מה נתמנה כרבה של סומפולנו, שבאותו האזור, בה כיהנו אבותיו כרבנים, ונודע כ”סומפלנר רב”. כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נבחר לוועד הרבנים של לודז’.

בצד לימודיו התורניים רכש גם השכלה כללית, ובין פרסומיו היתה גם חוברת ביידיש, בענייני אסטרונומיה שבה יצא נגד תורתו של קופרניקוס (דער פאטאלער טעות : א פאפולערער שמועס וועגן דער געאצענטרישקייט פון וועלט-סיסטעם : קאנטרא קאפערניקוס). רבים ממאמריו  פרסו בעיתוני אגודת ישראל.

בעיתון הצפה 3/7/1939 מופיעים דבריו בוועידת הסופרים בלודז’: הרב שמואל דוד דיבר על השקפת היהדות על ספרות ועתונות. הסופר החרדי אין לו רק תפקידים אמנותיים, עיקר מטרתו היא לחנך את הדור. בכל מה שהוא כותב צריכים להכיר את הנקודה היהודית הדתית. הספרות מלאכת שמים היא ומטעם זה אחראית מאוד.

כשהיה בגטו לודז’ סרב לשתף פעולה עם רומקובסקי, על אף האיומים הנסתרים שנתלוו לכך. בעת כינוס רבנים עם רומקובסקי, הרב התרומם מכסאו מלא אומץ וגאון ואמר בקול עז: “אדון רומקובסקי, גם אתה למדת פעם מגילת אסתר, ולבטח תזכור את המאמר ‘אל תדמו בנפשך’ … אל תדמו בנפשכם… אל תשלו את עצמכם… להימלט… איננו יכולים לשתף פעולה אתכם! חיינו אינם יקרים יותר מחייהם של כל היהודים. אל תסמכו עלינו!”.

שמואל דוד לאסקי4בכ”ו בשבט תש”א, 27 בפברואר 1941, היה בין הרבנים שחתמו על החלטה שליולדות ולאנשים המרגישים שכוחותיהם אוזלים מותר לאכול בשר טריפה, אחרי שיתייעצו עם רופא ועם רב. באדר תש”א היה בין הרבנים שהוציאו הנחיות למשגיחי הכשרות לקראת אפיית המצות בגטו לודז’.

היה מהרבנים הבודדים שנצלו בדרך נס בהסתתרם במחבואים, בעת שנתפסו וגורשו להשמדה שאר הרבנים בלודז’. נפטר במצוק וברעב בגטו לודז’ בד’ בסיון תש”ג, 1943, והובא שם לקבר ישראל בהלוויה רבת משתתפים.
מקורות:

רבנים שנספו בשואה, לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור 4 עמ’ 450, אלה אזכרה ה עמ’ 275-281, לאָדזשער געטא עמ’ 455, די ווירדיגסטע מצבה פאר די קדושים, מאמר רבנים אונטער די נאצים מתוך אידישע ווארט תשרי תשל”ה, ווי איך געדענק זיי…  מתוך אידישע וואלט אדר תשכ”ה, בשנות השואה והשבר  בית יעקב סיון תשכ”ב, ועוד.

ראה עוד: אנצקלופדיה שמע ישראל א, בקדושה ובגבורה ב, דם ודמע בגיטו לודז’,

 

רשימת מאמרים שמצאנו עד כה:

שמואל דוד לאסקי1“בעוד מועד” מאת הרב לאסקי הי”ד הופיע בספר אודים : לקט דברי סופרים עברים שנספו בשואת אירופה בשנות ת”ש-תש”ה (אינדלמן אלחנן, ירושלים, תש”כ-תשכ”ה).

ביאורי אגדות – מתוך ספר היובל לכבוד מהר”ם שפירא

בינה במקרא – מתוך הדביר, תרפ”א.

המוסר העברי – מתוך קובץ דרושים, תרפ”ד.

המוסר העברי ב – מתוך קובץ דרושים, אלול תרפ”ד.

המוסר העברי ג – ההשגחה – מתוך קובץ דרושים, תרפ”ה.

המוסר העברי ד – מהות החיים – מתוך קובץ דרושים, תרפ”ו.

דת וחסד – מתוך יבנה תמוז תר”צ.

נצחיות הנפש והמדע – יבנה ניסן תרצ”א.

על הקטטות ועל המריבות – דרכנו גליון א, אלול תרצ”ד.

מלחמת החשמונאים – מתוך דרכנו, תרצ”ה.

האגודאי הגדול – מתוך רבי מאיר שפירא במשנה, באומר ובמעשה, תשכ”ז

קונטרס הלכה למעשה – תיקון איסור ריבית – מתוך קובץ דרושים

מאמר ממנו מופיע גם בספר “ימים נוראים אלמאנאך”: כי אתה אלקים אמת ודברך אמת

תורה, איד און מענטש – אידשע וואלט, אייר תשכ”ב.

די באנקראטירטע קולטור –  אידשע וואלט, סיון תשנ”ט.

מספר הצפיות במאמר: 26

יש לבטוח בד’ שמושיע בהשגחה נפלאה גם בדרך שלא עלתה על מחשבתנו / דרושים וחידושי אגדה לימי חנוכה, הרב מאיר ליב פרייא הי”ד

תמונת הרב מאיר יהודה פריי הי"ד

כדאי הוא הבטחון שבוטח בד’ להיות נושע בזכותו. ולפי ערכו וגדלו כן תהיה ישועת ד’ אם בטחונו חזק ואמיץ שלם מכל צד ממלא כל חדרי לבבו, גם ישועת ד’ תהיה שלמה וקרובה לבא. ואם בטחונו חלש, לעומתו גם השגחת ד’ עליו רופפה או שתתמהמה לבא. כמו שפירשו פסוק יהי חסדך ד’ עלינו כאשר יחלנו לך (תהלים ל”ג), פירוש שחסד ד’ יהיה עלינו בערך אשר יחלנו לו.

אם האדם שרוי בדחקות, רחמנא ליצלן, עוללים שאלו לחם ופורש אין להם, ומצפה שממקום פלוני או מאיש פלוני תבא לו ישועה, הנה כמה פעמים רואה אחר כך כי לשוא היתה תקוותו. רק ממקום שלא עלה על דעתו כלל, משם באה לו הישועה. ויראה מזה כי אך בחנם כל תחבולותיו מחשבות אדם המה הבל, רק ד’ יתברך בהשגחתו הנפלאה על כל בני אדם הצמיח לו ישועה באופן שלא קווה כלל – מה נמרצו בזה מה שפירשו בשם בעל הפלא”ה ז”ל מה שכתוב כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד (תהלים ט’), פירוש הן אמת כי לא לנצח ישכח אביון, אבל תקות עניים, תקותם ותוחלתם שיוושעו ממקום פלוני או מאיש פלוני, זאת תאבד לעד. ודברי פי חכם חן.

ברעיון הזה נראה לפרש כוונת המסורה ב’ פעמים רווח, ורוח תשימו בין עדר ובין עדר (בראשית ל”ב) רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (אסתר ד’). הנה יעקב אבינו צווה לעבדיו לשום רווח בין עדר ובין עדר, כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתווהו על רבוי הדורון, כמו שפרש רש”י שם, וחשב שיתן עיניו בממון ועל ידי זה יתרצה ויתפייס. אבל לא כן היה, כי לא רצה לקחת המנחה מידו, עד שהפציר בו, אלא רווח והצלה עמד לו ממקום אחר, שפגע עשר כתות של מלאכים שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו ואומרים הכו הכו ולא היו משגיחים עליו, עד שאמרו אחיו של יעקב הוא, כפירוש רש”י. ועל ידי זה היה מתיירא להרע לו ובעל כורחו כבש שנאתו לפי שעה.

על פי הדברים הללו יתבארו היטב דברי המדרש מענינא דיומא הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים (שיר השירים ד’) הדודאים נתנו ריח, זה ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. צריך בירור איזה השתוות ודמיון יש לשני ענינים הללו שסמכן בעל המדרש זה אל זה בפסוק אחד.

נראה לפרש, כאשר הכבידו היוונים עולם על בני ישראל וגזרו עליהם גזרות קשות ופשטו ידיהם בממונם בבנותיהם ובגופם, הגם שלחצום לחץ גדול לא פסקה מקרב לב ישראל האמונה והבטחון בד’ שיושיעם מיד שונא, ובכל יום ויום היו מייחלים לישועת ד’ כי תבא. אך כח הדמיון שיש לנפש אדם הצטייר בעצמו ישועת ד’ המקווה באופן שיעמדו מבני ישראל גבורי חיל מנוסים לעמוד בקשרי מלחמה, יודעים ומכירים תכסיסי מלחמה ותחבולותיה ואל דגלם יאספו ויקבצו כל איש אשר אמן את ידו לירות בחצים לשלוף חרב ולהניף רומח וחנית. והמשכילים והנאורים שבאותו דור המתהללים תמיד ברגשי לאומיותם ובאהבתם אל עמם המה יעברו חלוצים לפני אחיהם. אולם לא עלתה על דעתם שכהנים המשוחים בשמן הקדש אשר נתחנכו ונתגדלו בין כותלי בית המדרש ושגו כל ימיהם רק בתורת ועבודת ד’ ועליהם נאמר יורו משפטיך ליעקב וגו’ (דברים ל”ג)  ואשר לא ראו מלחמה בעיניהם מעולם וידיהם לא נשאו שום כלי זיין וכל חכמתם רק בהויות דאביי ורבא. אנשים כאלה המה יהיו שלוחי דרחמנא לנצח היוונים עם מרי נפש מלומדי מלחמה ועל צבאם פקודי חיל נודעים ומפורסמים לשם ולתהלה בחכמת המלחמה תלמידי אלכסנדר המוקדן.

אמנם דמיון וציור עם ישראל נכזבה. הצלתם באה להם באופן שלא שיערו ולא עלתה על מחשבתם, כי השררות והכתות ששמו עליהם מבטם לא ידעו לשית עצות בנפשם ולא קמה בהם כל רוח, וקיימו בעצמם חכי עד יעבור הזעם. ובני החשמונאים הכהנים המה קמו, התעודדו, חרפו נפשם למות ופרקו מעל צוארי בני ישראל עול היוונים לעולמי עד.

זה שאנו אומרים הנרות הללו אנו מדליקין וכו’ על התשועות ועל המלחמות וכו’ על ידי כהניך הקדושים. מה שאנו מבליטים שהישועה היתה על ידי כהנים הקדושים הוא כדי לפרסם ולהודיע גודל הישועה, ולהודות לד’ על כל תגמולוהי עלינו שהושיענו באופן שהיה רחוק מן המציאות בעינינו, על ידי  כהנים הקדושים. ממש דומה לזה היתה הצלת יוסף על ידי ראובן, כי חלומות ודברי יוסף ואהבת אביו אליו היו ראויים ומוכשרים לעורר הנאת ושנאת ראובן ביתר שאת משל שאר אחיו, כי הוא הבכיר ולו יאתה כבוד וגדולה. על כן כאשר דנו אחיו אותו למיתה וכפסע היה בינו ובין המוות, חשב שבלתי ספק בני השפחות אשר התנה עמהם באהבה ורב את ריבם ולא היתה שנאתם אליו שלמה כל כך המה יעמדו לימינו וישתדלו בהצלתו. ומה מאד היה רחוק בעיניו שראובן הבכור, אשר בוודאי שנאתו אליו היתה יותר גדולה, יהפך בזכותו להשיבו אל אביו. אולם דמיינו ותוחלתו היו לאכזב, כי בני השפחות היו בעצה אחת עם שאר אחיו, ורק ראובן לבדו היה לו לאחיעזר. הרי ישועתו גם כן באופן שלא שיערו ולא עלתה על דעתו.

וזהו הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, מזה נשכיל לדעת שישועת ד’ באה אף באופן שלא עלתה על מחשבתנו, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, רצונו לומר תשועת והצלת חנוכה הנרמזת בהדלקת הנרות תורה לנו גם כן זאת, כי הוא יתברך מצמיח לנו ישועה אף ממקום שלא קווינוה כלל.

הצלת יוסף מידי אחיו היתה אמנם באופן שלא שיערו, אבל לא כן יציאתו מבית אסורים כי היתה באופן שדימה וציירה במחשבתו ע”י שר המשקים שהזכירו לפני פרעה – כאשר בקש יוסף את שר המשקים, על דרך  זה שם בד’ מבטחו שיתן חינו בעיניו ושיזדמן לו שעת הכושר להזכירו לפני פרעה, ולב מלכים ושרים ביד ד’. אבל בכל זאת לא עלה יוסף בבטחונו על גרם המעלות, כי עוד היתה מעלה אחת בסולם הבטחון אשר לא עלה עליה, כאשר נתבאר להלן, על כן נתאחרו פעמי ישועתו לבא עד מקץ שנתים ימים, כמו שכתבנו שלפי ערך וגודל הבטחון כן תמהר ותחיש הישועה לבא.

להמשך הדרשה – לחץ כאן.

(חלק מדרשה, מתוך שבט מישור, חוברת ב: דרושים וחידושי אגדה לימי חנוכה, מאת הרב מאיר ליב פריי הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 20

דרוש לחנוכה חלק ג: נר ישראל לא יכבה לעולם, וההנהגה הניסית לעולם תקום בישראל / האדמו”ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד

נר ה' נשמת אדם

וזהו שאמרו שאכלו מפרכסת או בהמה הנבראה על ידי ספר יצירה בלא שחיטה דוגמת האיסור של אבר מן החי, כי כבר אמרו ז”ל סבורים היו שתחיית המתים מגעת בימיהם, ורצו להתחיל להכניע הכל תחת הקדושה. אמנם ידוע כי להוציא בלע הקדושה לפני זמנו צריכין מקודם להיות איש גבור חיל שיוכל לגרות ביצרו להיות גירא בעיניה דשטנא, כמו שאמרו לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, ובמה שמתאבק עם יצרו ומתחזק בד’ שלא יפול ברשתו, ומי לנו גדול מיעקב שישר אל מלאך ויוכל לו ואף על פי כן עדיין לא הכניעו לגמרי כמו שכתבנו לעיל, לכן התחיל יוסף לסלסל בשערו לגרות יצר הרע אנפשיה לצאת למלחמה נגדו. וכאמור כי תצא למלחמה על אויבך ודרשו בספרי נגד אויבך ובאיש כזה יוכל להתקיים ושבית שביו. והשבטים אם שהיו קדושי עליון, גבוה הערך, לא התרגלו בעבודה כזו ולא ניסו באלה, לכן נקרא זאת “רוגזו של יוסף”, שהוא התחיל חידוש עבודה להיות מרגיז יצר טוב על יצר הרע. ובמקום אחר ביארתי שכל מה שעשו השבטים בשלשה דברים הנ”ל עשה יוסף שלשה דברים כנגדם, מסלסל בשערו, ממשמש בעיניו, ומתלא בעקבו, והראה להם בזה שעדיין לא בא העת לזה וצריכים מתחילה להתפזר בגולה. ואבינו יעקב, אף שאמרו במדרש שסבור שתגיע תחיית המתים בימיו וראה עבודת בניו הקדושים שמכינים עצמם לזה, אך על פי כן שמר בלבו גם דעת יוסף, וזה היה שנאת השבטים אל יוסף, שסברו שאלמלא הוא, תיכף מתקיים גזרת בין הבתרים בארצם ולא היו צריכים לירד לגלות עוד והיה התיקון הגמור, ועל כן כתיב ולא יכלו דברו לשלום, כי לעת תיקון הגמור נאמר ונתתי שלום בארץ, כידוע.

וזהו כוונת המדרש שם, למה וישנאו אותי כדי שיקרע הים לפניהם. קשה להבין מה זו שאלה למה וישנאו אותו, הלא מפורש בקרא על חלומותיו ועל דבריו, ומהו תשובתם. אבל הפירוש בזה הוא, שהיה קשה להם בעניין נשגב כזה שכל עליות העולמות תלויות בו, היו צריכים להיות נדברים יראי ד’ עמודי העולם האלה, ולהתיישב גם עם אביהם יעקב ומלפניהם יחד יצא דבר ד’ ולמה שנאוהו ולא דברו ביניהם בעניין זה. אבל נסבה מאת ד’ היתה, שצפוי לפניו שעתידים לצאת לפני זמנם ממצרים, ושר של ים יטען כי עדיין לא שלמו ארבע מאות שנה. וטענה זו היא רק נגד יוסף שהמשיך בני ישראל לארץ לא להם, אבל נגד השבטים אין זו טענה כי על זה התקוטטו ואמרו מראש כי אפשר להישאר בארץ ישראל ושם לשלם השטר. ולזה אמרו ז”ל הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה, כי ידוע שכל שבט היה לו שביל מיוחד בים סוף, והיה קשה להם למה נקרע בשביל מיוחד ודרך בים ליוסף שהוא פסק שצריכים להיות בגלות ארבע מאות שנה. ועל זה אמרו שבאמת קריעת שביל יוסף לא היה ברצון שר הים, אבל ראה ארונו וינוס בעל כורחו, והארכתי במקום אחר.

וזהו העניין דכתיב וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, ופירש רש”י לרעות את עצמם. כי ביעוד העתיד כתיב ויטו שכם אחד לעבדו כאמת. ואמרו שכם הוא מקום פורעניות, שם עינה את דינה, שם מכרו את יוסף, שם נתחלקה מלכות בית דוד. כי בכל זמן ועת שהייתה קרובה הישועה לאחד את העולם כלו להקדושה, כמו תחילת ביאת יעקב לגור בארץ ישראל וכינוס שבטי ישורון יחד, או בעת מלכות שלמה שהיתה הלבנה במילואה קרוב לישועה האמתית, ולא הגיעה עדיין השעה, נתגבר אז כח הסיטרא אחרא ובא בשביל והירוס בזה.

וזו הייתה כוונת האחים בשכם להטות שכם אחד לעבדו, וכתיב לעתיד וגר זאב עם כבש וגו’ ונמר עם גדי ירבצו ילדיהן וגו’ ולא ירעו ולא ישחיתו זה את זה כי יסור מהם כח נחש הקדמוני כידוע, וסר קנאת אפרים וגו’ ומלאה הארץ דעת ד’. וזה השלום הגמור העתיד להיות כמו שכתב הרמב”ן בפרשת בחקותי. לכן בשעה שהלכו השבטים ולהטות שכם אחד עם הצאן. אמר יעקב ליוסף,  הלא אחיך רועים בשכם לכוונה זו, לך נא וראה את השלום הגמור. ואת שלום הצאן אם יחדו ירעו וירבצו עם החיות הטורפות. ואז גם הוא יכין עצמו לזה. ויוסף השיב הנני, אני מוכן להתקרב לזה. ופגע בו איש זה גבריאל המלאך הממונה על הגלות קץ הימין (דניאל ט) וגילה לו שנסעו מן האחווה, ולא הגיע עדיין להשלום המיועד, שלא ידעו שיוסף הבטיח ליעקב שהוא מוכן לקבל דעתם. והם בטרם יקרב אליהם לקבל דעתם, התנכלו להמיתו שלא יעכב עליהם הגאולה. והתחילו להראות לו פנים של זעף לומר בעל החלומות הלזה בא. ומזה הכיר יוסף שלא הגיעה עדיין השעה, ולכן ציווה ראובן להשליכו לבור שבו נחשים ועקרבים. כי לדעתם הגיע העת שישתעשע היונק על חור פתן וישבות חיה רעה מן הארץ. ואם ינצל יוסף, אז יודה על האמת, וישוב לדעת אביו להישאר בארץ ישראל. וזהו “להשיבו אל אביו”. אבל נורא עלילות, הבורא יתברך, סיבב כרצונו. וישלחהו מאותו עצה עמוקה של הצדיק הקבור בחברון, שיתגלה על ידו שישראל ניצולים בדרך נס וההנהגה שעל ידה יתנהגו בעולם הזה לא תהיה הנהגה טבעית רק ניסית. וישראל למעלה מן המזל והטבע. ואין ראיה מזה שינצל מהנחשים והעקרבים.

וזהו מאמר המדרש המוצג בראש דברנו, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן. כי הדודאים שהתחיל ראובן לגלות על ידם ההנהגה הניסית בנותנו אותם לאמו ולא לרחל. נתנו ריח גם בהשלכתו את יוסף לבור של נחשים. ואף שהיה יכול להצילו בדרך הטבע על ידי האחים, אבל לא היה בזה בירור ההנהגה הניסית של ד’ יתברך בעולמו, רק ההלכה בעניין מחלקותם הרמה הנ”ל.

ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה, שמצוותה להניח על פתח הבית מבחוץ, שאף דהוא זכר על נס המנורה שהיתה לפנים בהיכל, אף על פי כן תקנו להניחם מבחוץ. והעניין בזה כי היוונים החשיכו עיניהם של ישראל ואמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, שיכפרו בהנהגה ניסית אשר חלק ד’ עמו והוא בדד ינחנו למעלה מהנהגה הטבעית המסודרת לעולם הזה. ורצונם היה שגם ישראל יפול תחת מערכת המזלות. ומפני זה טמאו כל השמנים שבהיכל, שלא ידליקו את המנורה בת שבעה נרות. שהם מול פני שבעת כוכבי לכת המשפיעים במערכות, להרות כי ישראל מושפעים בשבעת קני המנורה על פי התורה למעלה מהמזל והזמן. וזהו שאמר להעלות אתכם בפני האומות. והיונים רצו להשכיחם תורתו ולהעבירם ממצוותיו, והכל לכוונה זו. וכשראו שד’ יתברך לא עזבם ליפול תחת מערכת עולם הזה, והמנורה דלקה בנס, הכירו כי נרם לא יכבה לעולם, וההנהגה הניסית לעולם תקום בישראל. ולכן התקינו שיפורסם זאת לרשות הרבים, לבין אומות העולם המושפעים בעולם הזה מטבעיות המסודר לרבים. אבל ישראל המה תמיד כרשות היחיד העולה עד לרקיע, ונרם בוקעת מפתחיהם גם לרשות הרבים, ומושגחים מאתו יתברך בהנהגת ניסית ולא יעזבום ולעולם נשמרו, עד בא עת תיקון הגדול להפנות אליו כל רשעי ארץ ויקבלו כולם את עול מלכות עליהם במהרה בימינו, אמן.

 יצחק זעליג מקאצק אבד”ק סאקלוב

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, אלול תרפ”ד, דרוש ו)

מספר הצפיות במאמר: 27

דרוש לחנוכה – חלק ב: ישיבת יעקב בשלווה ורוגזו של יוסף / האדמו”ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד

תמונת רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד

והנה אמרו חז”ל על הכתוב וישב יעקב, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. וצריך בירור למה נקרא הרוגז על שם יוסף, הלא יוסף הלך לראות את שלום אחיו, ואדרבה הם הרגיזהו ולא יכלו דברו לשלום, והוא אמר להם גם לבסוף אל תרגזו. ומהו העניין שרצה יעקב לישב בשלוה.

ומקודם נבאר עניין הגירות שנגזר על זרע אברהם, גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו’ ארבע מאות שנה, וראינו כי הזמן נחשב מלידת יצחק אף שמעולם לא יצא יצחק לחו”ל. והענין כי בעת שבאה זמן שיצא מאברהם העם הנבחר, שעמהם ינהג הקב”ה עולמו והם יהיו חבל נחלתו, כתיב, ויוצא אותו החוצה וגו’ וספור הכוכבים וגו’ כה יהיה זרעך, ועל זה כתיב והאמין בד’ ויחשבה לו צדקה. ואחרי זה הבטיחו שיתן לזרעו ארץ זבת חלב ודבש, ועל הבטחה זו אמר אברהם במה אדע, ושאל אות מאת ד’ וגם זה צריך מובן.

והביאור בזה, הנה ידוע שהעולם מתנהג על פי מזלות וכוכבי לכת, גרמי השמים, ואין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, ואין שום בריאה בעולם שאין שורשו בשמים, וטבעו מתנהג על פי מזלו השופע עליו מלמעלה, כידוע. אבל ישראל המה למעלה מן המזל, רק ה’ בדד ינחנו, וגלותם וגאולתם הכל בהנהגה מיוחדת מאת ד’ יתברך, לא על ידי מלאך ומזל, רק על ידי הקב”ה בכבודו ובעצמו. וכן ארץ ישראל לא נמסרה תחת שום מערכת השמים, רק עיני ד’ בה מראשית השנה עד אחריתה. וזה הראה ד’ יתברך מתחלה לאברהם, שהוא שרשן של ישראל, הוציאו החוצה, ופירש רש”י שהגביה אותו למעלה מכל גרמי השמים. ויאמר הבט השמימה מלמעלה למטה וספור הכוכבים, שיראה איך כל דבר ודבר למינהו מושפע מכוכב שלו, ורק הוא לבדו אינו נמסר להם, והוא למעלה מהם. ואמר לו ד’ יתברך כן יהיה זרעך, כל ישראל כולו יהיה כמוך למעלה מכל מזל וגרמי שמים. ועל זה כתיב והאמין בד’ ויחשבה לו צדקה, מה שד’ יתברך עושה עמו ועם זרעו לנהלם בכבודו ובעצמו יתברך לא על פי הנהגה טבעית וסדרי עולם הזה. ואחרי זה הבטיחו על הארץ הזאת, ארץ ישראל דווקא, לרשתה, כי גם ארץ ישראל מושגחת מד’ יתברך לבדו, ואף שהיא ארץ זבת חלב ודבש מסודרה בסדר שטחי ככל העולם, אבל כל הנהגותיה היא הנהגה ניסית בכל דבר, כאמור כי לי הארץ, מיוחדת בכל מצוותיה המיוחדות לה, מתאימות להנהגתן של ישראל, וארץ צבי כתיב בה, כשישראל עליה מחזקת ארבע מאות פרסה וכשאין ישראל עליה גם שטחיות קרקעה נאבדה, וכן כל יבול אדמתה וברכת פירותיה הכל תלוי בקיום התורה ומצות, שהיא הנהגה ניסית כמו שכתב הרמב”ן (ריש פרשת וארא) כי לא תבוא על האדם טובה בשכר מצווה או רעה בעונש עברה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבע או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו, אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים, והם נסתרים, יחשב בהם להרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר האמת. עד כאן לשונו הקדוש. והיא הנהגה נסיית רק לישראל ובארץ הקדושה, מה שאין כן שאר חלקי העולם הזה וכל סדרי בראשית לא שנו תפקידם בשביל מעשי אנוש. ואמרו ז”ל (ברכות לה:) אפשר אדם חורש בשעת חדישה וגו’ תורה מה תהא עליה. אלא ועמדו זרים ורעו צאנכם, ואפילו ר’ ישמעאל שאומר הנהג בהם מנהג דרך ארץ, אמרו שם חסידים הראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתם ארעי, היתה מלאכתם מתברכת וזה וזה נתקיים בידם.

לכן בשעה שהבטיח ד’ יתברך לאברהם אבינו עליו השלום על ירושת הארץ, שאל במה אדע כי יתנהג עמהם אפילו בעסקם בצרכי עולם הזה בהנהגה ניסית, ופן ירום לבם וישכחו וישובו ליפול תחת טבעיות העולם, כדכתיב ונושנתם בארץ, כי נתיירא אברהם אבינו עליו השלום פן כשיתיישבו בארץ נושבת ויעסקו בחרישה וזריעה בסדר המסודר לכל העולם, ישכחו כי הארץ הזאת לד’ לבדו היא. ושאל אות כי כל  אשרם והצלחתם יהיה על פי תורה, למעלה מן הטבע, ומי שירצה לעשות כרבי שמעון בר יוחאי, יתקיים בו ועמדו זרים ורעו צאנו ומלאכתו תתברך. ועל זה באה התשובה מד’ יתברך ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, פירוש, שגם ישיבתם בארצם יהיה בארץ לא להם, כי לא יקרא הארץ להם רק לשמו יתברך. וגם בעת ישיבתם בארצם יחשבו בעיני עצמם כגרים בארץ לא להם, ולמדרגה זו יבואו שבתחלה יהיו בארץ אשר ממש לא להם, ויהיו מסוגרים בגופם ונפשותם בידי זרים, כאומרם ז”ל שמעולם לא היה יכול עבד לברוח ממצרים, ויוגאלו משם ביד חזקה למעלה מהזמן והטבע, ולא עוד אלא שאחר כך יצאו ברכוש גדול שלא ביגיעה ולא בעמל, רק ד’ נתן חנם בעיני המצרים וישאילום בעל כרחם, וזה אות כי כל ההנהגה אתם תהיה ניסית ויעמדו זרים ויעשירום אפילו שלא לרצונם.

וזהו ביאור אמרם ז”ל (ברכות ט:) דבר נא וגו’ וישאלו כו’ כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וגו’ קיים בהם, ואחר כך יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. כי היה קשה להם, אם צידה לדרך וחיי הנפש לא הכינו להם, למה ציווה להם לעשות עושר. וביותר קשה שמלות למה להם, מאחר ששמלתם לא בלתה מעליהם כל ארבעים שנה. אבל הכל מפני אותו צדיק ששאל אות על ישיבת זרעו בארץ ישראל בהנהגה ניסית, ולכן גם אם יצאו ממצרים לפני הזמן בהנהגה ניסית, לא יתברר עוד  מזה שלא יפנו לבם אחרי זה בבואם לארץ להבלי עולם הזה ולא ירום לבם ויגרמו שיפלו תחת מערכת השמים. לכן ציווה ד’ יתברך למשה בקשה ממך כו’, בבקשה מכם שאלו ממצרים, להורות כי אפילו כסף וזהב ושטרות שנפשו של אדם מחמדתם, ההכרח לבקש אותם בבקשה מאת ד’ לקחת, ואלולי זאת לא היו נוטלים, וד’ יתברך נתן חנם בעיני מצרים וישאילום בעל כורחם, והמצרים בעצמם באו ונתנו להם ויבואו זרים ויעשירום. ומפני זה נקראה ביזת מצרים, שביזו חמדת עולם הזה  ובא להם שלא ביגיעה ועמל, ויהיה לאות כי יתנהגו בהנהגה ניסית וכשימאסו בחמדת עולם הזה, יקויים בהם ועמדו זרים ורעו צאנם.

ומעתה מובן איך נחשב ישיבת יצחק בארץ הכנעני לנידות. כי הגם שהכנעני אז בארץ, הם הז’ עממין, שהם הקוצים הסובבים את השושנה העליונה, והיה בארץ מושפלת אז תחת הסתר הטבע, אף על פי כן יצחק, שהיה עולה תמימה היה מעלה הכל לד’ יתברך, וחסן ברכה באשר זרע בהנהגה ניסית מיוחדת בעדו, וישב יצחק בארץ לא לו, ומדידתו הותחל ההבטחה, שנאמרה לאברהם במאמר ויוצא אותו החוצה, כן יהיה זרעך, להתקיים, והארץ היתה לא לו.

לכן גם יעקב בשובו מבית לבן ביקש גם הוא לקיים הגירות בארץ כיצחק אביו, ולשבת שם עד תשלום הארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו בניו מזוככים לגאולה שלימה, כי ידוע שכל הגלויות הם להשלים הקץ שנה שחסרו במצרים, ומפני זה גאולה העתידה נקראת קץ, כדאיתא בתיקוני זהר. וכשהיה יעקב משלים הגירות של ארבע מאות שנה בארץ ישראל והיו בניו משתלמין בכל השלימות היו זוכים לגאולה העתידה ולתיקון הגמור והיה מתקיים ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו והיתה לד’ המלוכה.  מה שאין כן עתה עדיין הרע נאחז בהטוב, וראשיה דעשו בעיטפיה דיצחק, כידוע. וזהו כוונתם ברבה שם.

תנא כינוסו וכינוס בניו הצילם מיד עשו, ואת כולם ישא רוח יקח הבל, זה עשו ואלופיו. עיין שם. כוונתם ליישב מה שביקש יעקב לישב בארץ ישראל להשלים הגירות, ואמרו כי אף שיעקב התאבק עם שרו של עשו ויוכל לו, ובא שלם מעשו ומלבן ומשכם, אף על פי כן ראה שעדיין לא העביר גילולים מן הארץ לתקן עולם בתיקון הגמור, והצלתו מעשו היתה רק בכינוס כחותיו וכחות בניו נגדו, וזאת הצילם רק בדרך הצלה מיד עשו שלא יוכל לו, אבל לנצחו להעבירו מן העולם להוציא בלע הקודש ממנו, וכל הרשעה כעשן תבלה, וכולם, עשו ואלופיו, ישא הרוח ויקח הבל, עדיין לא בא הזמן, על כן רצה עתה לישב בארץ מגורי אביו לתקן כל זאת. וזה שסיימו שם במדרש, אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג, פירוש שהיה יעקב מתיירא אם יתקן זאת על ידי סבל גלות וטרדות בארצות אחרות עד שיוציא בלעו מפיו, פן לא יוכלו חס וחלילה לעמוד בתוכחה כזו, ואז פן למסת נקיים ילעג, אבל בארץ ישראל ומכל שכן יחד עם אביו יצחק יאירו ויושלמו להיות נושעים תשועת עולמים.

וזה כוונת המדרש מגורי אביו, אברהם מגייר גרים, יעקב מגייר גרים, ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו, תני רבי יצחק בשם רבי הושעיא רבה בשם רבי יהודה בר סימון מן הדא דכתיב וישב יעקב בארץ מגורי, מאי  מגורי אביו, מגיורי אבי. ותמוה מה ענין גרים לכאן. אבל לדרכנו יובן היטב, כי ידוע שלא נתפזרו ישראל בגלויות, אלא כדי שיתווסף עליהם גרים (פסחים פז:), פירוש שיש ניצוצי קדושה שנפלו ונתפזרו בין הגויים וישראל צריכים להוציאם משם ולהוציא בלע הקודש מן הסיטרא אחרא, ואז יהיה תיקון הגמור, ואם כן לכאורה יוקשה איך רצה יעקב להשלים הארבע מאות שנה בארץ ישראל שיהיה תיקון השלם ומי יוציא כל האבודים האלה, הנמצאים בשאר הארצות, כי על תושבי ארץ הכנעני נאמר לא תחיה כל נשמה, כי אין דבר קדוש נמצא בתוכם, ולכן לא שמענו ביצחק שיגייר גרים בארצו, כי לא נמצא שם ניצוצי קדושא. (ואל תשיבני משכם שיצא משם על ידי ביאת דינה נשמת רבי חנינה בן תרדיון, כידוע, כי יש הרבה סוגים בהעלאת הניצוצין, יש שיוצאים על ידי ראיה לבד ויש על ידי ביאה, כעניין לקיחת יפת תואר שמקיים בה ושבית שביו, ויש שמושרש כל כך עד שצריך גירות, כידוע ליודעי חן. וגירות לא היתה בתושבי ארץ כנען. וזהו לא שמענו גירות ביצחק. והבן).

אבל ידוע כי גם בזה יש אופנים שונים, יש שצריך לרדת למקום שם נמצאת הקדושה להוציאה, ויש שדבר הנצרך להתעלות בא מעצמו להמעלה אותו, על כן ביצחק שאמר לו הקב”ה שכון בארץ הזאת, ולא הרשה לו לצאת לחו”ל, משמענו הכתוב כאן שבאמת גם הוא הוציא ניצוצי קדושה מארבע כנפות הארץ, רק שבאו אליו מעצמם. ומפגי זה לא שמענו, כי כבוד אלקים הסתר דבר, כידוע. ובאופן זה שעשה יצחק, ביקש גם יעקב לשבת בארצו ללקט האורות מקצווי ארץ. והבן.

וזה העניין שקפץ עליו רוגזו של יוסף, ומה שאמרו ז”ל על הכתוב ויבא יוסף דבתם רעה אל אביהם, שאוכלים אבר מן החי, ותולין עיניהם בבנות הארץ וקורין לבני השפחות עבדים, אשר לכאורה קשה מאוד, דגם אם נימא כפירוש המזרחי שהיו אוכלים מפרקסת שמותר לישראל, או שהיו בוראים בהמות על ידי ספר יצירה שאינו טעון שחיטה, על כל פנים מי דחקם לעשות זר מעשיהם נגד חוקי בני נח בפרהסיא ולעיני בני בלהה וזלפה ויוסף, והלא אסור לתלמיד חכם לעשות דבר התמוה לרבים. ולומר שעשו כן להורות הלכה שיצאו מדין בני נח אפילו לקולא, יוקשה על יוסף שהיה לו לשאול הלכה זו מאביו אם מותר או לא, ומדוע הביא דבתם רעה אל אביהם, שמא גם אביהם יסכים עמהם, ולפי דרכינו נאמר אחרי כי יעקב ביקש להשלים הגירות של ארבע מאות שנה בארץ ולהשיב השביה מעמק עכור, שיבואו אליו, כמו שעשה יצחק, גילה הסוד לבניו עמו, והמה רצו לסייע להוציא כוונת וחפץ אביהם לפועל, התחילו לתלות עיניהם בבנות הארץ, לראות איזה מרגליות טובה שיש עוד ביניהן להוציאן על ידי ראייתם והבטתם, כי תושבי הארץ לא היו צריכים גירות כמו שכתבנו לעיל. וכשראו שבני השפחות לא הגיעו למדרגה זו היו קוראים אותם עבדים, בידוע שיש צדיק שנקרא שר לפני המלך יש שנקרא עבד, כמו שאמר רבי יוחנן בן זכאי על  רבי חנינא בן דוסא (ברכות) וכן בכלל ישראל בגולה נאמר עליהם, כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו’ כן עינינו אל ד’ אלקינו עד שיחננו. ולעתיד נאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, כשר לפני המלך. ולכן קראו אותם בשם עבדים, לומר שמרגישים עצמם עדיין כעבדים לפני המלך.

והנה ידוע מה שכתב רש”י (בריש פרשת כי תצא.) ושבית שביו, במלחמת הרשות הכתוב מדבר, דבמלחמת מצווה לא שייך לומר ושבית שביו, דהרי כתיב לא תחיה כל נשמה. והקשו המפרשים הלא הרבה איסורים הותרו ביפת תואר (עיין מנחת חינוך מצווה תקל”ב). אבל העניין הוא שמצוות יפת תואר כבר ביאר באור החיים שהוא נשמות קדושות שנשארו בשביה מחטא אדם הראשון בין אומות העולם ומוכרחים לעלות משם בעת שישיב ד’ שבות עמו, והמה ניכרים ונמצאים רק לאיש קדוש, שבכחו להעלותם מעמק עכור לפתח תקווה ולהשיב שבותם לד’. ודבר נשגב כזה אין הקב”ה מוסר אלא למי שכבר קיים כל המצוות שבתורה, וכל עבודתו היא לקדש עצמו במותר לו, לעשות מכל דבר רשות מצוה. וכמו שיש בכל התורה איסור, מצוה, ורשות, כדאיתא בחובת הלבבות, והלוחם ביצרו לקיים מצות ד’ או לפרוש מאיסורים, נקרא לוחם מלחמת מצווה, שכן מצווה ועומד. אבל הלוחם ביצרו לקדש כל דבר לרצונו ית’ ולמצוא בדבר הרשות לעשות רצון העליון יתברך, נקרא לוחם מלחמת הרשות העולה על הכל. וכן ממש במלחמות וכיבוש ישראל בארצות מושבותיהם, מתחלה נכנסו לקדש את ארץ ישראל כמצווה עליהם ולהברית השבעה עממים המעיקים לשכינתו כביכול, ואחר כך כשרוצים להרחיב שכינת הקדושה ולתקן כל העולם במלכות שמים, אז נמצאים להם כל הניצוצי קדושה להשיבן אל מקור קדושתן. ולמי נראה ניצוץ כזה, למי שכבר נזדכך בקיום כל מצות ד’, ועבודתו היא רק לעשות ולהעלות כל דבר רשות לשורש קדושתו. וזה נתקיים בדד המלך עליו השלום שהרג יצרו ולבו חלל בקרבו בלי נטויה של רע, מה שאין כן מי שיש בו עוד שמץ רע, אין בכחו לעמוד על תשוקת וחמדת לבו לדעת שכוונתו לשם שמים לבד, בלי שום פניה, ואין בכחו להעלות שביה כזו לקדושתה ולשרשה. וזהו העניין שאמרו ז”ל כל מה דאסיר לן רחמנא שרי לן כותיה, להורות אף שכל הדברים שאסרה תורה המה וטעמיהם אסורים וטעם כעיקר דאורייתא, אבל רק בצביונם ותוארם שאמרה תורה, אבל טעם כזה ממש בדמות וצביון אחר מותר. והענין הוא, שכל נברא בעולם נשתלשל מלמעלה בשרשו ממקום קדושה עד למטה בבריאה פשוטה, ועומד להתעלות על ידי ישראל. ואותן הבריאות שאין עומדות להתעלות אסורות לישראל, ועוד מטמאות את אוכליהן כאמור ונטמתם בם. ולכן הקדושים אשר בארץ אכלו גם חולין על טהרת הקודש להעלות לריח ניחוח לד’, כמו קדשים הכלילים לאישים ומתעלים באש שלמעלה, כידוע. ועל ידי שמעלים בההיתר לריח ניחוח לד’ אותו הטעם שיש דוגמתו באיסור, בכחם להפנות גם הרע אל הקדושה מתחלה באתכפיא ואחר כך באתהפכא חשוכא לנהורא, כידוע, עד שלעתיד רוח הטומאה יעבור מן הארץ והכל ישוב לטהרתו האמתי, כאמרם ז”ל לא ניתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות. תורה חדשה מאתי תצא חידוש תורה, וכל מי שאינו אוכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה ואוכל לעולם הבא (מדרש רבה פרשת שמיני). ואין כאן מקום להאריך.

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, אלול תרפ”ד, דרוש ו, מאת האדמו”ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 30

דרוש לחנוכה – חלק א: התחלת ביאור הקשר בין דודאי ראובן, הצלת יוסף ונר חנוכה / האדמו”ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד

תמונת הרב יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד

סאקלוב

לחנוכה

בילקוט שיר השירים, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן שהלך להציל את יוסף, ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה. וצריך בירור.

א. נראה דהנה יש שתי הנהגות בעולם, אחת הנהגה טבעית, מה שהקב”ה סידר משטר עולמו ושם בטבע כל הנבראים לעשות מה שהופקד עליו וכולם עושים את שעליהם ולא ישנו את תפקידם. ויש עוד הנהגה ניסית אשר בעת הצורך הקב”ה משנה את הטבע ומשד מערכי שמים ועושה נפלאות שלא כסדר הטבע ובה מכלה עושי רשעה. ובוטח בד’ ישוגב בהן, כידוע. וכמה חשו חז”ל שלא להטריח ליוצרם לעשות ניסים זולת במקום ובעת הצורך לכל העולם כדי שיתגדל ויתקדש שמו. ואפילו אותו חסיד שצמחו לו דדים להניק את בנו (שבת נ”ג:) אמר אביי שם כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. וכן במעשה דרבי יוסי בן יוקרת שהעניש את בנו על שהטריח את קונו להוציא תאנה שלא בעונתה (תענית כ”ד.) ובמעשה דרבא (שם בעמוד ב) ועוד ועוד. ובזה יתפרש מה שאמרו חז”ל (ברכות דף ז:) מזמור לדוד, קינה לדוד מבעי ליה, אלא בשעה שאמר הקב”ה לדוד הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה עצב דלמא עבד או ממזר דלא חייס עלי, כיון שחזי דאבשלום בנו הוא שמח, אמר סתם ברא רחים על אבא. וקשה הא חזינן דלא רחים עליו ובכל העת היה מטרד ממלכותו והיה מתכפר בשעיר כהדיוט. ואיך היה שמח שיוחזר לו המלוכה, ואם היה עולה על דעתו שיוחזר לו המלוכה לא היה עליו דין הדיוט (ולא אזכור כעת אם יש כח ביד מלך להסיר מלכותו מעליו בלא דעת העם, ולכאורה הרי זה בכלל מלך שמחל על כבודו שאין כבודו מחול). ואם לומר שחשב שעל כל פנים ייחוס עליו ולא יהרגהו ובזה היה שמח, אין זה נכון כי מאה מיתות ולא קנאה אחת, שאפילו משה רבנו עליו השלום שהיה עניו מכל אדם קיבל עליו למות מקנאה זו, כדרך אומרם ז”ל (ברבה סוף פרשת האזינו) כי הצדיקים שררתם לה’ היא חיותם. אבל הפירוש הוא מפני שקשה היה לדוד להתפלל לד’ שיעשה עמו עתה ניסים בלתי טבעיים אחר שנגזר עליו להקים לו רעה, ואם היה קם עליו עבד או ממזר שאין בטבעו לחוס היה צריך לניסים בלתי טבעיים ומפני זה היה עצוב מאוד, וכשראה שהקים עליו בנו, ובטבע הבן באמת לרחם על אביו ויש לו עתה מקום להתפלל שלא ישונה עליו סדרי בראשית שהבן לא יחוס על אביו, אך יהיה העולם מנהגו נוהג וממילא יוחזר לו גם המלוכה, כי אין בטבע העולם להמליך בן בחיי אביו על לא דבר (וכבר המפרשים כתבו כעין זה).

ב. מעתה הפיל קושיא על ראובן, אמת שרצונו היה להציל את יוסף מיד השבטים שלא יהיה ביד בעלי בחירה כדאיתא בזוהר הקדוש (ועיין באור החיים על התורה). אבל איך השליך את יוסף לבור נחשים ועקרבים דאגב איצצא מזקי (ברכות דף ל”ג.) ואפילו לרבנן הסברי נחש מעצמו מקיא ופטור המכיש (סנהדרין ע”ז:) מודי היכי דזרקו לבור נחשים דאגב דוחקא מזקי דחייב, דהווי כזרקו על חודו של חרב, והיה צריך ניסים שלא כדרך הטבע שינצל. מה שאין כן אם היה ביד אחיו הצדיקים, שהטבע אח לרחם על אחיו והסכנה היתה שלא בדרך הטבע, הרי ודאי כל למעט בנסים עדיף טפי. על זה אמר המדרש הדודאים נתנו ריח: זה ראובן, כי מן הדודאים לקח ראובן ראיה להציל את יוסף בדרך הזה, וכמו שיבואר.

ג. והנה האמהות היו עקרות והפצירו הרבה בתפלה להוליד בנים, על כן כשמצא ראובן דודאים בשדה, שהם מסוגלים להריון, כמ”ש הרמב”ן (פרשת ויצא) לקחם ראובן להביאם לאמו כדי למעט בניסא. ובזה פירשתי מאמרם ז”ל (ברבה שם) על הכתוב “וילך ראובן” הדא הוא דכתיב “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”. “יותן את הארץ לעבדך”. עיין במפרשים שנדחקו לפרש לגנאי שיצא לחמוד ממון לפני אחיו וכן עשה בביאתו לארץ. ואני אומר שדרשו לשבח אותו צדיק. כי ידוע שהתפלה הוא ענין נשגב מאוד ואינו רק לצרכו של אדם לבד, וכן הוא במדרש ואתחנן, יכול יהיה תובע צרכיו ויוצא לו, תלמוד לומר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. רנה זה קלוסו של הקב”ה ותפלה לצרכו של אדם, אבא שאול אומר זה סימן לתפלה, אם כיון אדם לבו לתפלה יהיה מובטח שתפלתו נשמעת. ומאוד צריך אדם להתאמץ לכוון בתפלה רק לד’ לבדו. וזהו כוונתם צרכיו של אדם באמצע התפלה תקנוה, פירוש שיכוון בתפלתו על צרכיו שהם רק אמצעי שע”י שיהיו לו צרכיו יהיה לבו פנוי לתורה ועבודה, אבל עיקר התפלה לייחד שמא דקוב”ה ושכינתיה והעלאת עולמות כידוע .באמת דבר קשה הוא שלא יתערב בעמדו בתפלה לפני ד’ יתברך הנאת ונגיעת עצמו, לכן ראובן בראותו איך שהאמהות מתאמצות בתפלה על הריון רצה לזכות להם הריון על פי טבע, כדי שתפלתם תהיה רק לשם ד’ לבדו, וכוונה זו גם כי­ יזקין לא סר ממנו, כי ידוע שמלחמת ארץ ישראל היא מלחמת מצווה ודוחה שבת, והכל יוצאין למלחמה זו אפילו חתן מחופתו, והיא להכרית ז’ עממין הקוצים הסובבים את השושנה העליונה. ומובן כי למלחמת מצווה כזו צריכים טהרת הלב לכווין בה לשם מצווה לבדה, ולא ללכת לכבוש ארצם לשבת ליהנות שמה בנשיהם בניהם ומקניהם. וחש שלא יתערב במלחמה זו הנאת עצמו שלי עולם הזה, על כן ביקש שבט ראובן שיינתן לו בעד מקנהו נשיו ובניו ארץ סחון ועוג בעבר הירדן, ואחר כך יעברו חלוצים מכל חמדה גופניות לפני ד’ להכרית הז’ עממין ויהיה רק כוונת מצווה לבדה בלי התערבות הנאת עצמם, וזה רעיון נכבד. ואף על פי כן אמרו במדרש (סוף פרשת מטות) על הפסוק נחלה מבוהלת ואחריתה לא תבורך, כי ישוב ארץ ישראל אפילו לצורך פרנסתם היא המצווה כמו מצוות מצה שהיא דווקא לאכול לתיאבון להשקיט רעבון גופו. ואין כאן מקום להאריך.

אך לפי זה יפול הקושיא הראשונה על ראובן מדוע נתנם ללאה אמו אשר כבר היו לה בנים ולא לרחל העקרה כדי שלא תצטרך לנס, וגם על אמו לאה קשה בהתחנן אליה רחל שתתן לה מדודאי בנה מדוע השיבה לה קשות המעט קחתך את אישי וגו’, איך תרע עינה באחותה שמסרה לה סימנים ונהגה בה טובת עין. אכן יש בזה כוונה מיוחדת. כי כבר בארתי מאמר הכתוב:

ד. ותקנה רחל באחותה וגו’ הבא לי בנים ואם אין מתה אנכי וגו’ התחת אלקים אנכי וגו’. דיש להבין מדוע חרה אף יעקב על עקרת ביתו הלא אין אדם נתפס על צערו, וגם איך הבליטה רחל דברים כאלו, וכי לא ידעה כי נחלת בנים מאת ד’ הוא. אך העניין הוא, כי כבר נאמרו הרבה תירוצים על נשואי יעקב ב’ אחיות:

  • א – שאסור אחות אשה נתבאר טעמו בתורה, לא תיקח לצרור, שלא יהיו צרות זו לזו. וכיוון שרחל עשתה דבר גדול כזה, למסור הסימנים לאחותה, לא יצוייר בה סוג של לצרור ומותרת לו (ואם כי אי אפשר להקל בשום איסור תורה מפני טעם, וחכם מכל אדם נכשל מפני שהלך אחר הטעם, אולם קודם מתן תורה שהאבות קיימו רק מהשגתם טרם שנצטוו היו יכולים להקל היכי דלא היה שייך הטעם).
  • ב – כתב הרמב”ן (פרשת תולדות) כי האבות שמרו את התורה רק בארץ ישראל, ויעקב נשא ב’ אחיות בחו”ל, כי המצוות המשפט לאלקי הארץ הוא. עיין שם.
  • ג – תירץ בזוהר הקדוש כי העריות הם מדות גבוהות ואיסור אחיות היא ממדת החסד, וקין נשא אחותו, כי עולם חסד יבנה, ועל כן אסורים לכל אדם, כי אסור להשתמש בשרביטו של מלך. והאבות הן הם המרכבה וסמל המדות. עיין שם.

ואמרו ז”ל (בעבודה זרה דף נד:) הרי שבא על אשת חברו, בדין הוא שלא תלד, אלא העולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. וכן בכל ביאת איסור כמו שכתבו המפרשים. ואפשר שמפני זה היו האמהות עקרות, מפני שצפוי לפניו יתברך שיהיה עליהן לעז חס וחלילה, בשרה אמרו מאבימלך נתעברה, ברבקה חשדו את אליעזר מפני שהיתה מוכת עץ ולא היה לה בתולים, רחל ולאה היו ב’ אחיות, ויש מחלוקת בדבר מי מהן נשואה היתה באיסור, יש אומרים שקידושי רחל היו קידושין ולאה נשאה באיסור, ויש אומרים כי שכר עבודה אינה קידושין שאין משתלמת אלא בסוף ונישואי רחל היו באיסור. ולכן היו עקרות ונפקדו על ידי נס, להורות שביאתן היתר גמור, דאם היו ביאת איסור, בדין היה שלא תלדנה. ואין לומר עולם כמנהגו נוהג, דהרי במנהג העולם לא היו ראויין להוליד, שהרי היו עקרות. וזהו שאמר הכתוב  “וירא ד’ כי שנואה לאה”, שראה צערה שסוברת שהיא השנואה בנישואין באיסור, לכן ויפתח את רחמה בדרך נס, ונתברר שרחל האחרונה, כי היא היתה מותרת גם באחרונה, דלמה שכתבנו אזלה הטעם של לצרור, כמו שכתבנו למעלה. וזהו שאמר הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה וגו’ ותקנה וגו’. ואחרי ראותה כי נכנס קנאה בלבה על אחותה והבינה כי גם היא בכלל לצרור, חששה כי מעתה היא אסורה ליעקב על כן אמרה ליעקב שיתפלל עליה שתלד ותסור קנאתה, ואין אין, הרי אסורה עליו ותמות מאותו הצער.

ואמנם דלא יוקשה דסוף סוף קנאתה רחל באחותה ונתעורר הטעם דלצרור, אם כן מתחלה באיסור נשאה ומה יועיל הלידה שתלד עתה. אמרו ז”ל במדרש רבה שקנאתה במעשיה הטובים שאלולי היתה צדיקת לא זכתה לבנים. כלומר שבאמת לא שנתה רחל טעמה לצרור את אחותה, וקנאה זו היתה רק במעשים טובים כעין קנאת סופרים להרבות חכמה. ואולם מפני שהצדיקים מדקדקים במעשיהם ומחמירים על עצמם, וגם הקב”ה מדקדק עמהם כחוט השערה, חששה רחל אולי גם בקנאה זו יש מטעם לצרור, ועל ידי זה יש קטרוג עליה שלא תלד, על כן הפצירה ביעקב שיחגור מתניו להתפלל בעדה שיהיו לה בנים ולא ימתין על תפלתה, כי תפלתה אינה רצויה מפני קנאתה בלאה. ועל זה נאמר ויחר אף יעקב ברחל על הוציאה דברים כאלה שיהיה חס וחלילה שום קטרוג, חשד ומגרעת במשכבו בעניין שתי אחיות, וגילה לה בלשון עיקר ההיתר של שתי אחיות למו, ואמר התחת אלקים אנכי, פירוש, כי ידוע שכל העולם נמסר לשרים של מעלה המנהיגים כל אחד חלקו, לבד ארץ ישראל שלא נמסרה לשום שר רק עיני ד’ בה והיא תחת הנהנת ד’ יתברך לבדו. ואמר לה וכי בארץ אשר תחת אלקים אנכי עתה שיהיה קטרוג של שתי אחיות (וכתירוץ הרמב”ן). ארץ ישראל בניחותא (וכיוון לתירוץ הזוהר הקדוש) שהוא תחת א’ מרגלי המרכבה ומותר לו להשתמש בשרביטו של מלך:

ה. ואחר שהרגיע רוחה שנישואיה היו בהיתר גמור כשראתה הדודאים המסוגלים להריון ביקשה מאחותה שתתן גם לה. כי מעתה רק ממנה נמנע פרי בטן ולמה תבקש על נס, וכל למעט בניסא טפי עדיף. אבל לאה שידעה מחליפות דברים שהיו בינה ובין יעקב, סברה שעדיין רחל בשיטתה עומדת ורצונה בדודאים כדי שיהיה העולם כמנהגו נוהג ואפילו באיסור גמור אין הקב”ה משנה טבע העולם, מכל שכן על קטרוג קל. אמרה המעט (לך לראיה) קחתך את אישי שמייחד כל דירתו אצלך, שאין בזה שום שמץ איסור ולמה תחריד עוד, הלא חרדת אדם ייתן מוקש ולמה לך הדודאים שיהיה נראה שהעולם כמנהגו נוהג, והשיבה רחל שרצונה בדודאים רק כדי למעט הנס. ובעת דברה עם יעקב חזרה לבחינתה הראשונה שאין לה שום קנאה שיהיה בה חשש לצרור, וגם על מחשבתה של קנאת מעשים טובים שבה בתשובת המשקל אמרה לכן ישכב עמך הלילה, ונהגה עמה טובת עין ממש כבתחלה ואין חשש לצרור, ורק רצונה בהדודאים למעט בניסא, ולכן נתנה לאה לרחל הדודאים. ומה שאמרו ז”ל שבשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו, אין הכוונה שלא עשתה כהוגן, רק הכוונה כי השנות הדבור עתה עם לאה ובירור מעשיה שנתנה הלילה לה כדי לדעת שאין בלבה חשש לצרור היה זלזול במשכב הצדיק עד עתה לחשוש שהיה בו חשש איסור שתי אחיות, והקב”ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, לכן לא זכתה להקבר עמו:

ונמצא לפי זה, ראובן שלא רצה ליתן הדודאים לרחל כדין עשה, כי אחרי כל התירוצים הוא רק על פי משפט התורה. אבל העולם לא ידע מזה, על כן חשב כי רחל מוכרחת להיפקד בדרך נס, כדי שיתפרסם שאין בנשואיה חשש איסור וידע כל העולם שכל תהלוכות האבות ותולדותיהם על פי חוקי התורה הם, ומעתה נבין כי הדודאים נתנו ריח להציל את יוסף גם כן בדרך נס כאשר יבואר:

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, תרפ”ד, דרוש ל, מאת האדמו”ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד)

 

 

מספר הצפיות במאמר: 55

שבחו של אהרן שלא שינה בהדלקה אל מול פני המנורה / הרב יואב אדלר הי”ד

תמונת הרב יואב אדלר הי"ד

בפרשת בהעלותך, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן, ברש”י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. חותמו של הרב יואב אדלר הי"דושמעתי בזה מכבוד אדמו”ר הגאון מו”ה יואב אדלר האב”ד האנשאוויץ שליט”א, שאמר בדרך הרמז, דכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו וכו’ ואין השכינה שורה אלא על מי שיש לו מדת ענוה, וז’ נרות מרמזים על שבע חכמות כידוע. וכן על ז’ ספרי תורה וצריך ללמוד אותם בענווה שלא יתגאה במה שיודע, ואז אם יש לו בחכמתו גם מדת ענווה אזי נעשה מרכבה לשכינה, שראוי הוא שתשרה עליו שכינה, והנה אחז”ל גדול ממה שנאמר באברהם נאמר במשה ואהרן שאמרו ואנחנו “מה” שהיא המנורההמדרגה היותר גדולה במדת ענווה, ואם כן  פני מנורה, אותיות שמשני צדדים של צדי המנורה הוא “מה” ועוד נשאר רנ”ו שהם מספר כנפיים שיש להמרכבה כידוע מפסוקי יחזקאל עיין שם ברש”י ותרגום, שאם יש לו פני מנורה שהוא מדת מה יזכה להיות מרכבה לשכינה, ועל כן אמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שכל הז’ חכמות יאירו אל מדת הענווה שהוא שני המנורה, ואם כן אהרן כאשר הלך להדליק המנורה לה’ צריך להתלבש במדת ענווה כי בלאו הכי היה לו מדת “מה” תמיד גם כשלא הדליק המנורה, ועל כן זה שבחו של אהרן שלא שינה, שלא היה צריך לשנות את עצמו במדת ענווה בעת הדליק המנורה יותר מהרגלו תמיד, כי הוא היה תמיד במדת ענווה היותר גדולה שהוא “מה”. ודברי פי חכם חן.

בן פורת יוסף.

מתוך פני הנשר השביעי, מונקטש תרצ”ט

הרב הגאון ר’ יואב אדלר הי”ד אב”ד דאברא ומשת תרפ”ג רב, ראש ישיבה ואב”ד האנשוביץ שבצ’כוסלובקיה, נולד בשנת תר”מ (1881) לאביו  ר’ שלום זצ”ל בעל ספר “רב שלום” על התורה, ולאמו מרת צ’רנה. הרב הי”ד היה תלמיד מובהק של הרב יהודה גרינוולד אב”ד סאטמר, ונסמך ממנו ומרבנים גאונים נוספים. נודע כגדול בתורה, עניו וצדיק.

נשא לאשה את מרת חנה הי”ד בת ר’ יהודה זלצר אב”ד הומנע.

הרב יואב הובל לאושוויץ מעיר זשילינא ט׳ מרחשוון תש״ג (1942), והגיע לשם כשלשה ימים אחר כך ונשרף על קידוש השם עם משפחתו הרמה, ובהם אשתו הרבנית, בתו דרייזיל שיק, בניו הרבנים ר’ שלום צבי, ר’ פנחס יצחק איזייק, ר’ יוסף שמואל אב”ד פאפראד ור’ נפתלי מנחם אב”ד סרדנע, ובניו הבחורים דוד ליב והלל, הי״ד. מצאצאיו שרדו שלושה נכדים בלבד. אוד מוצל מתורתו הוזכר ע”י חתנו הרב יקותיאל מרדכי שיק (המאור כסלו תשט”ז). מעט מן המעט מצרותיו בשנת תש”א כתב במכתב שהודפס בספר טהרת יום טוב. תולדותיו הובאו בספר תולדות אנשי שם.

 

נראה לעניות דעתי ש”בן פורת יוסף” שמביא כאן את תורת הרב יואב אדלר הי”ד, הוא הרב אלכסנדר סענדר ב”ר יוסף זלטנרייך מקריניץ שבפולין. את מאמריו בתצא תורה (תצ”א) ובאהל תורה (קונטרס נד, ניסן-אייר תר”ץ) הוא חותם בשם “אלכסנדר סענדר בן פורת יוסף זעלטענרייך”.

לא הצלחתי לברר פרטים נוספים על הרב אלכסנדר סנדר איני יודע מה עלה בגורלו בשנת הזעם. אחיינו, הרב שמואל אברהם זלטנרייך אב”ד טשאקווא מביא תורה מפיו בספר שאלת יצחק.

מספר הצפיות במאמר: 48

כבתה אין זקוק לה, וצערו של אביי על גירסתא דינקותא / רבי אלטר עזריאל מאיר איגר הי”ד

תמונת הרב אלטר עזריאל מאיר איגר הי"ד

אמר רבי זירא אמר רב פתילות ושמנים וכו’ מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה מאי טעמא דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי ירמיה ולא קיבלה. משמיה דרבי יומנן וקיבלה. אמר אי זכאי גמירנא לשמעתתא מעיקרא. והא גמרה. נפקא מינא לגרסא דינקותא. פירש רש”י ז”ל מתקיים יותר משל זקנה.

הנה ידוע בזה קושית כל בני תורה הלא יש נפקא מינא לדינא. קודם שקיבלה היה סבר דמותר להשתמש לאורה. והוא נגד ההלכה שקיבלה אחר כך דאסור להשתמש לאורה. ואין הדעת נוחה במה שמתרצים העולם בזה. דבודאי היה מחמיר על עצמו שלא להשתמש לאורה, הכי זה איסור דאורייתא שיחמיר על עצמו מצד הספק.

ונראה אפשר לתרץ הקושיא לפרש הסוגיא באופן חדש. מה שזכיתי בחלקי לראות באורה כי טוב:

בהקדם להבין עוד דבר פלא על מה שמתרץ הגמרא נפקא מינא לגרסתא דינקותא, וכפי פשטות פירוש רש”י ז”ל דמתקיים יותר משל זקנה. ועל זה אמר אי זכאי גמירנא לשמעתתא מעיקרא. היינו שהיה מתקיים אצלו יותר מאשר למדה וקיבלה בזקנותו. הלא איתא במסכת ראש השנה (י”ח ע”א) דאביי חי שיתין שנין. נמצא דלא היה אצלו זקנה כלל. כראיה במסכת אבות (פ”ה משנה כ”א) בן שישים לזקנה. אם כן חזרה הקושיא למאי נפקא מינא. דגם הלימוד כעת היה קודם הזקנה והיה מתקיים בידו.

לזה נראה לפי מעט דעתי לפרש בדרך אחר. דבאמת לענין מצות הדלקת נר חנוכה, לא היה לו לדידיה שום נפקא מינא בכל הלכה זו. דבוודאי היה מדליק בשמנים הכשירים. ואדרבה מצינו מפורש לקמן (כ”ג ע”א) אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמישתא דשומשמי, אמר האי משיך נהורא טפי, כיון דשמע להא דאמר רבי יהושע בן לוי, הוה מהדר אמישחא דזיתא. האי צליל נהוריה טפי. עיין שם. הרי שהיה מהדר על שמן יותר המהודר ובוודאי כן גם אביי נהוג כמו מר רבו. וגם היה נתגדל בביתו כידוע, לזה הוא לעצמו לא היה שום נפקא מינא לדעת בירור הלכה זו.

ואך עוד יוקשה הלא היה צריך להורות ההלכה לאחרים לדעת מה יעשו ישראל בדין זה. אם כבתה זקוק לה או לא. יש לומר דעל זה לא שייך הנפקא מינא כמו שמצינו במסכת פסחים (ל’ ע”ב) אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכינא דפיסחא היכא עבדינן. אמר ליה לדידי חדתא קא עבדינן וכו’. ויוקשה גם כן הלא שאל אותו איך פוסק בזה הלכה למעשה, ומה זו תשובה מה שעושה לעצמו… אך נראה מזה דאין אחריות עליו לפסוק בדבר שהוא נבוך בו בדעתו אם רק מחמיר על עצמו, וכן אין בזה נפקא מינא אם לא גמרה מעיקרא יעשו אחרים כרבי ירמיה. והוא לעצמו לא היה צריך לזה, כי היה מהדר על שמן יותר מהודר, ואין שייך על כל פנים לומר על זה אי זכאי.

ומקשה הגמרא, והא גמרה, היינו, הלא למדה ויצא בזה מצות לימוד התורה בעת ששמע מרבי ירמיה, אף שלא קיבלה, כי לא היה לו צורך לזה, כנ”ל, אבל הוא בכלל לימוד. וידויק שפיר שהיה צריך לומר ‘והא קיבלה’. אך המכוון על הלימוד, כנ”ל. ומתרץ נפקא מינא לגרסתא דינקותא, היינו דהיה לו נפקא מינא בדין אחר לגמרי, מה שאין נוגע כלל לעצם דין חנוכה רק בדרך סמיכות ודמיון בלבד, עפ”י משנה במסכת אבות (פ”ד מ”כ) אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כחובה על נייר מחוק. עיין שם בתוספות יום טוב בשם הדרך חיים והמד”ש דהגרסא הלומד לילד הלומד לזקן. וגם הגרסא ילד זקן גם כן המכוון כן, עיין שם היטב. הרי דכולם מפרשים דהלימוד לזקן אינו טוב, דמשתכח ממנו, עיין שם. והנה דוגמא לדבר הזה ממש הוא בדין נר חנוכה. דאם נאמר כבתה זקוק לה, מטעם זה אין להדליק בשמנים הפסולים, כפירוש רש”י, שמא יפשע ולא יתקן. ולכאורה יש להבין וכי בשביל מיחוש זה שישכח ולא יתקן לא ידלוק לכתחילה. אבל כן גזרו החכמים, בשב ואל תעשה, דמשום חשש זה שמא יבוא לקלקול, טוב יותר שלא ידלוק לכתחלה כלל.

כן ממש בלימוד לזקן, דלענין זה גם הוא כשמן פסול, כלשון המשנה נייר מחוק. והפירוש שכבר יש בו מחשבות שונות עלול לשכחה ביותר. עיין שם בתוספות יום טוב, קשה גם כן כנ”ל, מה בכך אם ישכח, וכי בשביל זה לא ילמוד עמו לכתחלה. אבל הוא הדבר, וכן הוא, אחר שיש חשש שיבוא מלימוד הזה קלקול אחר כך שיפשע וישכח ולפעמים יהפך טוב שלא ללמוד עמו (ובוודאי הכוונה שהוא ילמוד בעצמו לעצמו). אבל אם הדין כבתה אין זקוק לה, היינו, שאין אנו אחראין מה שיהיה אחר ההדלקה ומותר להדליק אף בשמנים הפסולים. כמו כן לפי זה גם הלימוד לזקנים הוא טוב וראוי ללמוד עמהם. ואם ישכחו, ישכחו.

על זה התנצל אביי אי זכאי, במה שלא רצה לקבל טעמו של רב מעיקרא דמשום הכי מדליקין בכל השמנים, משום דכבתה אין זקוק לה, דמחמת זה שהיה סבר מקודם שקיבל, כבתה זקוק לה, לפיכך היה מונע עצמו ללמוד לזקנים, כאשר היה הוא מהדר ביותר על שמנים זכים ויפים ומהודרים ביותר לעשות מצוה מן המובחר, כן גם היה נזהר בזה שלא ללמוד לזקנים. על זה אמר, אי זכאי הוה גמירנא לשמעתתא מעיקרא, היינו שהיה מקיים מצוות הלימוד בשלימות גם לזקנים. וזה נפקא מינא לגרסתא דינקותא, שהיה מקפיד ללמוד רק עם פחותים משנות הזקנה. והיה מפסיד בזה הרבה, מצוות ללמוד וללמד, והיה בזה כמו למס מרעהו חסד. והוא לשיטתו במסכת ראש השנה הנ”ל, שהיי עוסק בתורה ובגמילות חסדים, בוודאי הכוונה על גמילות חסדים שבתורה גופא, ללמוד וללמד לאחרים, כדאיתא במסכת סוכה (מ”ט ע”ב)  על הפסוק ותורת חסד על לשונה, וכי יש תורה שאינה של חסד. תורה ללמדה לאחרים זה תורת חסד. על זה היה מתנצל מה שהיה מפסיד בזה שלא רצה לקבל כששמע מרבי ירמיה והיה זוכה בזכות זה גם הוא לזקנה. רק כששמע מרבי יוחנן דכבתה אין זקוק לה, היה מלמד לכולם כזקנים כילדים. כן יש לפרש אם הוא אמת ללמוד תורת חסד מה שחנני ד’ יתברך בחסדו הטוב:

מזכרת חיים, אבני זכרון

האדמו”ר רבי אלתר עזריאל מאיר הי”ד בן האדמו”ר אברהם איגר זצ”ל היה ידוע כלמדן ופוסק.

הצפהבצעירותו עסק גם במסחר בברזל. כשנפטר אביו, בתרע”ה, ונעשה אחיו הבכור רבי שלמה הי”ד אדמו”ר בלובלין, עבר רבי אלתר עזריאל מאיר לזמן מה לפילוב (פולאווה) שבאזור לובלין, וכיהן שם כאדמו”ר. אחר כך עבר לוורשה, ומשם לאוטבוצק הסמוכה.

הוא פרסם כמה קונטרסים בהלכה ובהם “הצעת תקנה נחוצה” (תרפ”ט) ו”תקנת רבים” (תר”ץ) בעניין היתר עסקא שנתי להצלת הסוחרים מאיסור ריבית. לזכר בנו הרב יצחק יעקב משה זצ”ל, פרסם חדושים על מסכת בבא מציעא וקונטרס “מזכרת חיים” בספרו “אבני זכרון” (תרצ”ח). הרבי הוציא לאור את ספרו של אביו “שבט מיהודה” על ספר בראשית (תרפ”ב) ועל ספר שמות (תרצ”ח) ובהם הערות והגהות משלו.

הרבי עונה בידי הנאצים וחלה מרוב יסורים. הוא נפטר בה’ בתמוז תש”א (ע”פ המובא בעיתון הצפה: תש”ב) והובא לקבר ישראל. נכדו רבי אברהם איגר זצ”ל ב”ר שלמה אלעזר הי”ד כיהן כאדמו”ר מלובלין בבני ברק.

מתולדותיו ניתן לראות באתר הדברות, באתר רבנים שנספו בשואה, בספר יזכור לקהילת לובלין (עמ’ 226)

מספר הצפיות במאמר: 48

בני בינה, ימי שמונה, קבעו שיר ורננים / הרב שלמה שטינברגר הי”ד

בני בינה ימי שמונה

ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים בני בינה ימי כו’. יש לפרש על פי המבואר בחידושי מהרצ״א דף כ”ג ע״ב שהעתיק לשון השאלתות שכתב דההיא לוגא דאישתכח בהיכלא והוה ביה שיעורא יומא חד ואדליקו מיניה תמניא יומין כו’ ולבסוף מסיים השאלתות וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום כו’ לא מצאו אלא פך אחד כו’ ולא היה בו להדליק אפילו יום אחד. עד כאן לשונו. נמצא שדברי השאילתות סותרים עצמם מרישא לסיפא, דבתחלה כתב שהיה שמן לשיעור יומא חד ולבסוף מסיים שלא היה שיעור אפילו על יום אחד.

וכתב החידושי מהרצ״א לתרץ דהגם דבו, בתוכו, היה כדי להדליק כשיעורו, אבל למנורה לא היה כדי להדליק. ומסולק גם קושית הבית יוסף שהקשה דהנס לא היה רק על שבעה ימים ולמה עושין שמונה ימים, דלפי זה גם ביום הראשון היה נס, דהרי עירו מהפך למנורה וכשמערין על כרחך נשאר דבור מהשמן מקצהו בפך ולא היה שוב להדליק אפילו על יום אחד. עיין שם. ולזה יאמר ומנותר קנקנים, היינו השמן שנשאר דבוק בקנקן כשהעירו ממנו לתוך המנורה ונותר בדופן הכלי, שאי אפשר בשמן לערות שלא ישאר דבוק בתוך הכלי, נעשה נס לשושנים כו’ ימי שמונה, מה שאין כן אם היה באפשרי לערות מכלי למנורה באופן שלא יהיה נותר כלום בתוך הקנקן לא נעשה נס רק על שבעה ימים, דעל שיעור יום אחד היה שמן להדליק, ועל ידי נותר הקנקן נתמעט וכתותי מכתת שיעורא דיום אחד ונתגלה נס כל שמונה ימים.

(תולדות שלמה, חנוכה,י)

ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים. ויש לדקדק אפילו אותן שלא הגיעו למדריגת בינה גם כן ישוררו וירונו על נס ופלא שנעשה עמהם, ולמה הזכירם לקרותם בשם בני בינה דווקא.

והנראה לומר דהנה בחנוכה היה שני סוגי ניסים: א’ הצלת נפשות, דהיתה ישועה גדולה ממנו יתברך שמו במלחמה למסור רבים ביד מעטים, וא’ נס דמנורה שלא היה בו אלא להדליק יום א’ ונעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. והיה מהצורך להתבונן לאיזה מהם יעשו הקבועות, אי לנס דמלחמה אי לנס דנרות, כי נפקא מינה רבתי יש, דאם קובעים לנס דמלחמה יש לקבוע למשתה ושמחה ולהרבות בסעודה כמו בפורים דעל זה יש שמחה בעולם הזה, מה שאין כן כשעושין קביעות לנס דנרות דהוא רוחני ואין מזה שמחה בעולם הזה עושין הקביעות גם כן בדבר רוחני להודות ולהלל. עוד יש חילוק דלזכר נס דמלחמה היה די ביום אחד, ביום כ”ה, וכבר רמזו דורשי רשומות, חנוכה היינו תיבות חנו כ”ה, דביום כ”ה לכסליו נצחו החשמונאים אויביהם וחנו ושקטו מן המלחמה, מה שאין כן לזכר נס דנרות צריכין שמנה ימים לקבוע משום דמכל יום ויום הוי נס דנרות, ועם כל זה לא עשו קביעות לנס דמלחמה דהרי לא קבעום למשתה ושמחה ולהרבות בסעודה, וכמו שמבואר בשולחן ערוך או״ח סימן עת”ר שיטת המחבר דרבוי הסעודות שמרבים בחנוכה הם סעודת רשות שלא קבעום לכך עיין שם, ועשו הקביעות לנס דנרות, והיינו להודות ולהלל כל שמונת ימי חנוכה. ועל כרחך הבינו בקודש בינתם שהעיקר לעשות הקביעות לנס דנירות כמו שכתב הטו”ז סימן עת”ר בס”ק ג’ באמת הטעם וזה לשונו שם דאף על גב דהיתה ישועה ממנו יתברך שמו במלחמה, מכל מקום לא היה מפורסם על צד הנס רק בנרות היה הנס מפורסם על כן קבעו להודות ולהלל כי אין מזה שמחה בעולם הזה והצלת נפשות היה טפל בזה על כן עשו עיקר מן הנס המפורסם שהוא מורה על הודיה, כי כן ראו רצונו יתברך בזה. עד כאן לשונו. ובזה יפורש על נכון ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, והיינו מאחר שהנס המפורסם יותר היה מהנותר קנקנים ולא במלחמה ועל כן בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים. בני בינה דייקא, שהיו צריכין להתבונן לאיזה מהניסים יעשו הקביעות לעיקר ואיזה לטפל והתבוננו ברוח קודש בינתם שרצונו יתברך לקבוע נס דנרות לעיקר והצלת נפשות יהיה לטפל, ועל כן ימי שמונה קבעו שיר ורננים. מה שאין כן אם היו קובעין לנס להצלת נפשות לא היו צריכין שמונת ימים ולא בהלל והודאה כי אם במשתה וסעודה כמו בפורים.

(תולדות שלמה, חנוכה, יג)

הרב החסיד שלמה ב”ר ישראל משה ופרידא שטינברגר הי”ד, מהעיירה ניר באטור שבהונגריה, נולד בגניטץ בשנת 1883. למד מילדותו ביגיעה ושקידה רבה בבית המדרש שבעירו ובבית מדרשו של רבו בעל לבושי מרדכי זצ”ל במאד, והיה ירא ה’ מנעוריו והסתופף בצל צדיקים. הוא למד מתוך דוחק, ראה ברכה בלימוד ונעשה צדיק תמים, למדן גדול, היה מלא וגדוש בחריפות ובקיאות, תלמיד חכם מפולג. כתב חידושים רבים על התורה והאגדה, על ש”ס ופוסקים, וייחל להוציאם לאור. הספיק להוציא לאור את הספר זכרון שלמה (תרצ”ח) על הלכות מליחה ואת הספר תולדות שלמה על התורה ולמועדים על דרך תלמידי הבעל שם טוב (תש”ב). נשא לאשה את רבקה לבית קליין הי”ד (1886-1944). הרב והרבנית היו חשוכי בנים. עלה על המוקד על קידוש השם באושוויץ ביום ג’ בסיון תש”ד.

(מתוך ההסכמות לספרי הרב הי”ד, דפי עד ב”יד ושם”, ומספרי אחיינו הרב שלום נח סג”ל וייס)

מספר הצפיות במאמר: 60

חלקו של אהרן בהדלקת המנורה – חלק ב / הרב דוב מנחם רגנסברג הי”ד

תמונת הרב דוב מנחם רגנסברג הי"ד

ועוד אמרתי בענין רמז המנורה, דהנה התורה נתחלקת חלק ממנה הוא בין אדם למקום וחלק ממנה הוא בין אדם לחברו, וכן עשרת הדברות נתחלקו באופן זה, חמשת דברות הראשונות המה מצות בין אדם למקום ב”ה וחמשה המה בין אדם לחברו. והנה ידוע מספרי הקבלה אשר בעשרת הדברות נכללו כל מצות התורה וכן שיתא סדרי משנה וכל הש”ס, והנה בש”ס יש נמי ג’ סדרים אשר המה בין אדם למקום היינו סדר מועד קדשים טהרות, וכן ג’ סדרים האחרים המה בין אדם לחברו כמו בסדר זרעים נשנית דיני לקט שכחה פיאה שביעות תרומות מעשרות חלה ממתנות כהונה ומתנות עניים, וכן סדר נשים ונזיקין המה נמי בין אדם לחברו. ועל זה בא רמז המנורה אשר שלשה קני מנורה יוצאים מצדה האחד, היינו ג’ סדרים מצד זה ושלשה קני מנודה מצדה השני המה ג’ סדרים האחרים, שבאלו הששה סדרים נתבארו כל מצות תורה הקדושה שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, וכפתוריה ופרחיה מרמזים על פלפולא של התורה וסודותיה.

וזה הוא הענין אשר המנורה היתה מקשה אחת זהב טהור, לרמז שאי אפשר לאדם לומר אשר הוא ירצה לקיים רק המצות שבין אדם למקום או רק מצות בין אדם לחברו, ולזאת בא הרמז במנורה שכלה מקשה אחת זהב טהור, שבהכרח יקיים כל המצות כאחד ואי אפשר להפריד זה מזה ואין יוצא ידיה באם יקיים חלק אחד מחלקי התורה ושניהם כאחד טובים.

וכן רמז של אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. י”ל שבא להורות שיכוון האדם בכל מצותיו אפילו במה שהמה בין אדם לחברו, מכל מקום לא יכוון לצד רחמנות או לצד ששכלו יחייב זאת, אלא הכל יעשה רק מצד גזירת ומצות הבורא ברוך הוא. והיינו כאשר השלשה קני מנורה שמצד זה ושלשה קני מנורה מצד זה היו פונים לנר המערבי, היינו מקום השכינה יתברך, כן יכוון האדם בכל מצות התורה הכלולות בהששה סדרים כי אם להשי”ת לקיים מצותיו.

ועל זה האופן יש לפרש כמו כן מאמר הכתוב, בכל דרכיך דעהו (משלי ג’ ו’), היינו בכל הדרכים אפילו במצות שבין אדם לחברו תכוון נמי רק בלתי להשי”ת לבדו לקיים מצות השי”ת. וכל זאת היה צריך אהרן הכהן בהדלקתו את נרות המנורה לכוון ולהכין ולהשפיע שפע קדושה ואור התורה לכל ישראל, כי המנורה מרמז לששה סדרי משנה וב’ חלקי התורה ופלפולא דאורייתא וסודותיה, ואם כן שפיר הוא שבח גדול לאהרן הכהן אשר לא שינה את אור מכל זאת והאיר בהדלקת נרות המנורה התורה והחכמה לישראל כאשר נצטוה מן השי”ת, כי דבר גדול הוא מאד ואחר לא היה ביכולתו לפעול כל זאת וכנ”ל.

ועוד אמרתי בזה דיש  לומר דבמנורה היה הז’ נרות נגד השבעה ספרים שיש בתורה, דויהי בנסוע הוא ספר בפני עצמו, ולנגד השבעה ספרים שבתורה היו השבעה נרות דמנורה שמרמז לאור התורה וכנ”ל, ועוד אפשר  לומר, דנר המערבי הוא נגד ספר תורת כהנים, שהוא כולל כל מעשי עבודת הקרבנות והמקדש וחיבת ושמיטת הארץ וסמני בהמה וחיה דגים וחגבים ופרשת עריות וכו’, והיינו שרוב מצות התורה כלול בספר הזה, ואפשר  לומר שספר תורת כהנים שקול כנגד שאר הספרים הנ”ל, ורז”ל אמרו במנחות דף צ”ה על הכתוב אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שיהיו מצדדין פניהם כלפי נר המערבי. א”ר נתן מכאן שאמצעי משובח — ואפשר  לומר שזה הוא הענין אשר אמרו רז”ל שממנה היה מדליק ובה היה מסיים, כי חזינן דמסיים והמשלים הוא חשוב כנגד כולם, וכמו בהעשירי אשר נכנס לבית הכנסת ומשלים המנין עשרה דנוטל שכר כנגד כלם, וכן מצינו בחופר בור דמי שחפר בור ט’ טפחים ובא אחד והשלימו לעשרה האחרון חייב. וכן אמרו רז”ל סוף פרק ד’ דמגילה (דף ל”ב א’) דהגולל נוטל שכר כנגד כולם, והיינו מצד שמשלים. ועיין ברמב”ם פרק י”ב מהלכות תפילה הלכה י”ח. ולפי זה, מכיון שהמנורה מרמז נגד ז’ ספרים שבתורה ואם כן המנורה כוללת כל סודות התורה, ואהרן הכהן בהדלקתו את המנורה היה כוונתו להשפיע על כלל ישראל מסודות ואור תורה הקדושה וכנ”ל.

והנה בהכלל ישראל נמצא כל חלקי התורה, דכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה, וכמו שאנו מתפללין ותן חלקנו בתורתך וכדאיתא בשל”ה הקדוש, דישראל המה ששים רבוא כנגד ששים רבוא אותיות שבתורה, וכל אות הוא חלק מהתורה הקדושה, וכל אחד מישראל הוא כנגד אות אחת מן התורה.

ועל פי זה יובנו דבריהם ז”ל בפרק הרואה במסכת ברכות דהרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, ופירש רש”י בד”ה אוכלוסי, חיל גדול של ששים רבוא, עיין שם, והיינו משום שבכלל ישראל כלול כל סודות ורזי התורה וכנ”ל, ואם כן לפי זה אהרן הכהן בעת הדלקתו את המנורה היה צריך לכוון ולהשפיע את אור התורה וסודותיה על כלל ישראל, ואם כן שפיר שבח גדול הוא לאהרן הכהן שעשה כן ולא שינה והיה יכול לכוון בכל סודות התורה. ועל ידי זה השפיע שפעת אור תורה הקדושה להכלל ישראל וכנ”ל.

ועוד אפשר לומר אשר שבעת נרות דמנורה מרמזין על ששת ימי המעשה, ועל יום השבת ירמוז נר המערבי, ומהאי טעמא ששה הנרות מצדדין פניהם להנר המערבי, היינו שלשה מצד זה ושלשה מצד השני לרמז על ימי המעשה דהמה מקבלין השפעתם מן יום השבת. וימי ד’ ה’ ו’ מקבלים את השפעתם מן שבת הבאה, וימי א’ ב’ ג’ מקבלים את השפעתם מן שבת העבר.

כן אפשר לומר דהנה יש ב’ מיני בעלי בתים, א’) בעלי בתים אשר עושים תורתם קבע ומלאכתם עראי. ב’)  אשר עושין מלאכתן קבע ותורתם עראי, ושניהם מקבלין את ההשפעה מן השבת קודש, כי בשבת קודש יהיה על כל פנים תורתם קבע כי אין בו מלאכה כלל, ושלש נרות דימין המנורה ירמזו על אלה הבעלי בתים אשר תורתם קבע ומלאכתם עראי ואותן נרות מנורה דמצד צפון הוא צד שמאל ירמזו כנגד אלו העושין את מלאכתן קבע ותורתן עראי, ונר המערבי היה דולק תמיד דממנה היה מדליק ובה היה מסיים, לרמז על אותן תלמידי החכמים אשר אין עוסקים בשום עסק ומלאכה ואור תורתם זורח תמיד בלי הפסק כאשר דולק נר המערבי וכנ”ל, ואכמ”ל עוד בזה.

והנה בענין המנורה נסתפקתי באם לא היה שמן זית אלא להדלקה נר אחד, אם אינו מדליק כלל מצד דמעכבין זה את זה או לא? והנה לכאורה היה נראה לומר, דאין מעכבין זה את זה בהדלקתן, כי הלא תנן (מנחות דכ”ט) שבעת הקנים מעכבין זה את זה, אם כן נראה מזה דאין הדלקת הז’ נרות מעכבין זה את זה, דאי מעכבין זה את זה בהדלקתן פשיטא דשבעת הנרות מעכבין זה את זה בעשייתן, כי בהכרח צריכין להיות דולקין הכל ביחד, ואם כן מוכח מזה אשר על כל פנים בהדלקתן אין מעכבים זה את זה.

ואמנם כמו כן אפשר להביא ראיה אשר גם בהדלקתן יעכבו זה את זה, ממה שאמרו במסכת (שבת דף כ”א) דלא מצאו אלא פך אחד של שמן והיה בו להדליק אלא יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו ח’ ימים וכו’ ע”ש, והקשו המפרשים, הלא על יום אחד על כל פנים היה שמן זית, ואם כן לא היה הנס כי אם ז’ ימים. ותרצו אשר למחר אחר שכבו מצאו כל השמן בנרות, עיין ב”י טור או”ח סי’ תר”ע, עיין שם. ואם כן, אי נימא דהדלקת כל השבעת נרות אין מעכבין זה את זה, אם כן למה סמכו על הנס והדליקו כל הנרות ביום ראשון שבו מצאו את הפך, היה להם להדליק כל אחד נר אחת, ועל כרחך מוכח מזה דמעכבין זה את זה, ואמנם הלא אפשר לומר בזה כשאר התירוצים בזה.

וראיתי מביאים בשם הגאון הצדיק מרן בעל החדושי הרי”מ זצ”ל שתירץ קושית הב”י הנ”ל, דבאמת כן עשו שחלקו את השמן לח’ ימים ועשו פתילות דקות אשר יהיה די ללילה חלק שמינית שבפך. ועל פי נס היה דולק באור גדול בהידור רב כבכל שאר הלילות שנהנו בהנרות כל הפך שמן, והוסיף על פי זה לבאר הענין אשר בנרות חנוכה מצינו מהדרין ומהדרין מן המהדרין, שלא נמצא כן בשאר מצות, והיינו משום דכל הנס היה מצד ההידור שדלק בהידור ואור גדול, לזה קבעו גם כן במצוה זאת מהדרין ומהדרין מן המהדרין, ואין כאן מקום להאריך.

(דברי מנחם לפרשת בהעלותך)

מספר הצפיות במאמר: 44

שבחו של אהרן בהדלקת המנורה – חלק א / הרב דוב מנחם רגנסברג הי”ד

תמונת הרב דוב מנחם רגנסברג הי"ד

פרשת בהעלותך

על הכתוב דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ויעש כן אהרן אל פול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ד’ את משה, ופי’ רש”י בשם הספרי להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, והקשו המפרשים וכי הוא זה שבח לאהרן הכהן שלא שינה מן ציווי השי”ת אליו?

וכדי להבין את מאמר הזה נקדים דברי המדרש רבה (בהעלותך פ’ ט”ו ה’) מה כתיב למעלה מן הענין, שנאמר ויהי ביום כלת משה להקים את המשכן וגו’ ויקריבו נשיאי ישראל, ואח”כ דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות וכו’, את מוצא למעלה י”א שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה נשיאו של לוי, זה אהרן שנאמר ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי, ואהרן לא הקריב עם הנשיאים והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב”ה מקבל שבטו של לוי, א”ל הקב”ה למשה לך אמור לו לאהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן וכו’ הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכו’ ע”ש. והנה המדרש הזה אומר דרשני הלא גם מצות הדלקת נרות המנורה נוהג רק בזמן שבית המקדש כמו הקרבנות. ועוד יש להבין הלא גם קרבנות של הנשיאים לא היו תמידין כסדרן בכל עת וזמן שבית המקדש היה קיים, אלא בימים הראשונים שהתנדבו לחנוכת המזבח נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום, וא”כ מאי אמר המדרש אשר נאמר לו לאהרן שהקרבנות נוהנים רק בזמן שבית המקדש היה קיים וכו’ הלא אהרן הכהן דיבר מקרבנות הנשיאים, וזאת לא הי’ כי אם בי”ב ימים הראשונים לבד, ומדברי המדרש הנ”ל משמע אשר קרבנותיהם של הנשיאים – אשר מזה דיבר אהרן הכהן – נוהגים בכל עת וזמן אשר בית המקדש היה קיים.

ונראה בזה דהנה ידוע אשר ההכנה להמצוה מועיל שתהיה המצוה נעשית בכוונה רצויה ובקדושה וטהרה ושתהא המצוי קיימת ולא תתבטל, וכפי הכנת המצוה כן תהיה עשיית המצוה וקיומה, ועל דרך שאמרו רז”ל כל מצוה אשר קבלו ישראל בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה, והיינו כפי הכנה של המצוה ואופן עשייתה בשמחה וקדושה כן תשאר זאת ותוסיף תת כוחה להיות קיימת כן לעולם.

וזאת הוא כוונת המדרש רבה בקורבנות הנשיאים אשר המה התנדבו לחנך את המזבח, שבהכנתם וגודל קדושת הקרבתן את קרבנותיהם השפיעו שפע רבה על המזבח לעולם להיות פועל את פעולותיו כראוי, כי רז”ל אמרו בפ”ק דכתובות דמזבח מכפר ומשפיע פרנסה וכו’, והיינו אשר מחנכי המזבח המה הנשיאים בגודל קדושת הכנתם בקרבנותיהם השפיעו עליו להיות פועל את פעולותיו אחרי זה כראוי וכנכון שפע ברכה ופרנסה וכפרת החטאים וכו’ וכנ”ל, ואם כן לפי זה כח קרבנות הנשיאים נשאר גם אחר זה בכל עת וזמן אשר בית המקדש היה קיים וכנ”ל, ועל כן נאמר לו לאהרן הכהן להפיס דעתו אשר היה כח קרבנות של הנשיאים אינם נוהגים כי אם בזמן שבית המקדש קיים, אבל אור וכח המנורה, היינו אור התורה, כי מנורה מרמז על אור כח התורה, ועל דרך שאמרו הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום (פ”ב דמסכת בבא בתרא דף כ”ה) וכן אמרו רז”ל בפ’ הרואה (במסכת ברכות דף נ”ז א’) והרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תודה, וא”כ כח וענין מנורה נשאר לעולם.

 (דברי מנחם לפרשת בהעלותך)

המשך המאמר יפורסם בהמשך, בע”ה.

הגאון הקדוש מרן דוב מנחם רגנסברג הי”ד, מחבר ספר דברי מנחם ומנחת מנחם, היה אחד מגדולי הדור בפולין. השפעתו היתה גדולה בכל חוגי הרבנים. כולם רחשו אליו כבוד והערצה. הוא היה רב בזמבורובה כחמישים שנה, והיה מפורסם בפולין ובליטא. בכל השנים היה כאב לכל עדתו, ונהלם בחכמה ובדעת ובאהבה מסורה, ודאג לכל צורכי החומריים והרוחניים. הוא היה היוזם והמבצע של כל מוסדות החסד והחינוך שבעיר. פעם זכה בגורל שנים עשר אלף זלטים והקדיש את כל הכסף לבנות בית תלמוד תורה, אף שלא היה עתיר נכסים. נספה בשואה בחודש אלול תש”א. הי”ד.

אשתו, הרבנית שינא מינדל ע”ה היתה בתו של הגאון רבי יום טוב ליפמאן חיים הכהן, נין ונכד בעל תוספות יו”ט.

בנם, הרב חיים דוד רגנסברג, היה נחשב לאחד מעמודי התווך בין גדולי התורה בארה”ב, אישיות תורנית-מדעית-מוסרית ממדרגה ראשונה, ששימש ראש ישיבה במשך ארבעים שנה והעמיד מאות תלמידים.

(מתוך הקדמות לספר של בנו “משמרת חיים“)

לקריאה נוספת על תולדותיו, באנגלית, ראה:

http://www.museumoffamilyhistory.com/mfh-rabbis-ph-zambrow.htm

http://www.museumoffamilyhistory.com/z/zyb-09.htm

מספר הצפיות במאמר: 32

ביאור להקדמת יראת חטאתו (“נעשה”) לחכמתו (“ונשמע”)/ “ברוך שאמר”, הרב ברוך הלוי אפשטיין

תמונת הרב ברוך אפשטיין

ר׳ חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת: וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת.

ועל דעתי אפשר לפרש כוונת המשנה בדרך פשוטה וסלולה מאוד, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, והיינו שמקדים לעשות המצווה עוד טרם שחקר לטעמה, על דרך הלשון “נעשה ונשמע”, מקודם העשיה ואחר כך הבינה (והלשון “ונשמע” ענינו ממובן בינה, כמו בפרשת מקץ, והם לא ידעו כי שומע יוסף (כלומר, כי מבין יוסף) ואין המעשה משועבד להבינה אז חכמתו מתקיימת, כי משתמש בחכמתו כלפי המעשים. אבל זה שחכמתו קודמת, והיינו שמתחכם קודם מעשה המצווה לחקור ענינה וטעמה, אז אפשר לו שלא יגיע בפועל למעשה המצווה, כי החקירה והספיקות ייגעו אותו טרם שיעשה המצווה.

 וסמך לבאור זה מצאתי באבות דרבי נתן פרק כ”ב בזה הלשון, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כמו שכתוב כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.

 וגם אפשר לצרף לבאור זה את הכתוב בתהלים (קי”א) ראשית חכמה יראת ה׳ שכל טוב לכל עושיהם, שהכוונה, שהשכל (החקירה) יבא לאחד שעשה חובתו ואינו מעכב את העשייה, ועל דרך הלשון בתורה, תמים תהיה עם ה׳ אלהיך (פרשה שופטים).

ועפ”י זה יובן במס׳ שבת דף כ”א ע”א וע”ב באו כל דיני חנוכה. השמנים והפתילות וסדר ההדלקה ועוד, ואח”כ שאלו ‘מאי חנוכה’ וספרו ענין חנוכה ופך השמן וכו׳. ולכאורה היה צריך להיות להיפך, מקודם סיפור המאורע ואח”כ הדינים. אך בסדר זה באים לרמז, כי לעולם יקדים אדם למעשה את המצות בפועל ואח׳׳כ יעמוד על טעמיהן וענייניהן, וגם זה בכלל. נעשה ונשמע, והנה זה באור על דרך צחות ורמז.

ועל דרך זה תתפרש סיפא דמשנה זו, כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. והכוונה, שעושה מעשיו עיקר לחכמתו אז חכמתו מתקיימת, כי משתמש בחכמתו כלפי המעשים. ומכוונים יחד, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, והיינו, כי טרם שעושה חוקר הרבה לטעם המעשה שיעשה, ואז אפשר שיטעה בחקירתו וממילא יתעה בדרכיו. ועבירה גוררת עבירה.

מתוך הספר “ברוך שאמר”

—————————————————

הרב ברוך הלוי אפשטיין (תר”ך, 1860, בוברויסק שברוסיה הלבנה – תש”ב, 1942, פינסק) נולד לרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל “ערוך השלחן”, ולמיכל’ה אחותו של הנצי”ב מוולז’ין.

 בגיל שלוש-עשרה החל ללמוד בישיבת וולוז’ין, ולמד שם חמש שנים, ונודע כעילוי מוולוז’ין. הוסמך לרבנות על ידי דודו הנצי”ב, ע”י הגרי”ד סולוביצ’יק וע”י רבנים נוספים.

לאחר חתונתנו, למד בבית חותנו, הרב אליעזר משה הלוי הורביץ רבה של פינסק, תורה ומדעים כללים. בהמשך למד באקדמיה למסחר ונתמנה למנהל בנק. לאחר פטירת חותנו סירב ר’ ברוך למלא את מקומו, וכן סירב להצעות לשמש ברבנות פטרבורג ומוסקבה.  אך הוא סירב והעדיף להמשיך בעבודתו בנק בפינסק.

בתרפ”ג-תרפ”ו, 1923-1926, שהה בארצות הברית כדי להכיר את החיים היהודיים שם, וכדי לאסוף כספים להוצאת ספרו הגדול “מקור ברוך”.

הרב ברוך הלוי הצטרף לשורות “המזרחי” עם היווסדה. הוא פעל לחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל. . כשפרצה מלחמת העולם השניה והאזור הזה נכבש בידי הרוסים, עזר לפליטים שבאו לפינסק מן האזורים שנכבשו בידי הגרמנים. הוא לא האמין בברית שנכרתה בין גרמניה לברית המועצות, ויעץ למי שיכול להימלט על נפשו. מכיוון שחשש שהרוסים יגרשו אותו למעמקי רוסיה התחמק מהם והחליף לעתים קרובות את מקום מגוריו. בשל כך לא קיבל מן השלטונות את כרטיסי המזון, וכך סבל מרעב קרוב לשנתיים. הוא נפטר בבית החולים היהודי בקרלין במהלך השואה – ביולי 1941, ימים אחדים אחרי שהגרמנים נכנסו לעיר, ושם נקבר.

במקביל לעבודתו, חיבר מספר ספרי ובהם את ספר “תורה תמימה” בה הוא עושה שימוש במקורות חז”ל בחריפות ובמקוריות רבה. במהלך השנים זכה החיבור לפופולאריות עצומה אך גם לביקורות חריפות.

מלבד חיבורו זה כתב גם את:

“מקור ברוך”- אוטוביוגרפיה; תולדות משפחתו; זכרונותיו על אישים בתקופתו; חידושים בגמרא.

“מקור ברוך” – על תלמוד ירושלמי.

“ברוך שאמר”- הלכות תפילה וביאורים על הסידור ועל הגדה של פסח.
“גשמי ברכה”- על חמש מגילות.
“נחל דמעה”- הספד על חותנו.
“שפה לנאמנים”- מאמר על לשון הקודש.
“תוספת ברכה”- חידושים על הש”ס.

“תוספת ברכה” – הוספות לתורה תמימה.

מתוך וויקיפדיה, מתוך אתר רבנים שנספו בשואה, ומתוך מאמר של יוחאי עופרן באתר גיליונות נחמה

מספר הצפיות במאמר: 113

דברי דוד על פרשת “וישב” ועל חנוכה/ הרב דוד טייטלבוים הי”ד

ספר דברי דוד

הרב דוד טייטלבוים, מחבר הספר “דברי דוד”, נולד בשנת 1869 תרכ”ט (או תר”ל) בקאלבאסוב בשנת תר”ל, לאביו , הרב אברהם אהרון טייטלבוים, רבה של קאלבאסוב, בנו של הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים ה”ייטב לב”, בנו של הרב אלעזר ניסן טייטלבוים, רבה של דרהביטש, בנו של הרב משה ה”ישמח משה”. ולאמו הגברת רייצא בת הרב יחיאל רובין, רבה של קאלבאסוב,  בן הרב אשר ישעיה רובין, רבה של ראפשיץ.

לאחר נישואיו עם בתו של הרב שמעון מארילעס רבה של ירוסלב שבגליציה המזרחית, חי הרב דוד בירוסלב וכיהן שם כדיין ומו”ץ. בתרס”ד, 1904, התקבל כרב בעטשעד. שבקרפטורוס, על יד מונקאץ, ושם הקים ישיבה. נספה בתש”ד, 1944, באושוויץ. בנו, הרב נפתלי, היה הרבי מעטשעד בניו יורק.

(מתוך “רבנים שנספו בשואה” ומתוך תרגום של ערך בוויקיפעדיע)

דברי דוד

פרשת וישב

וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים. ולכאורה קשה קושיא עצומה על יעקב אע״ה דהוא היה מובחר שבאבות והיה מטיל קנאה בין הבנים דהא היה יכול לשער בעצמו הלא מעת בריאת העולם דהיה רק קין והבל בעולם ויבא קין מפרי האדמה מנחה לד׳ והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ד׳ אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה. ויחר לקין מאד. ומחמת זה הקנאה שקיבל ד׳ את מנחת הבל ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ולמה לא חשש יעקב אבינו עליו השלום על זה הדבר גם כן שלא לעשות ליוסף כתונת פסים יותר משאר בנים כמו שהיה באמת שמחמת הקנאה מכרו אותו למצרים ונתגלגל הדבר עד שיעקב עצמו היה צריך לירד למצרים.

 ונראה לי לתרץ מעט על פי מה דאיתא בשולחן ערוך הלכות יום הכיפורים טעם א’ על מה שאנו לובשין  קיטל על בגדיו ביום הכיפורים כדי שיהיה לבו נכנע לפני השי”ת, ושפיר יכולים לומר דכוונת יעקב שעשה לו כתונת פסים היה גם כן לדבר הזה מחמת שראה יעקב שיוסף היה מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה, כמו שפירוש רש”י ז”ל על הפסוק “והוא נער”, לכך ירא יעקב שלא יפול יוסף, חס ושלום, במדת ההתפארות וגיאות חס ושלום. על כן עשה לו כתונת פסים על בגדיו דהיינו נגד לבן כמו קיטל כדי שיהיה לנו נכנע מחמת שהוא בגד של מתים ויהיה לבו נכנע ולא יבא, חס וחלילה, ליד׳ התפארות וגיאות, ושפיר מתורץ הקושיא הנ”ל, דיעקב לא עשה לו הכתונת הנ״ל שיהיה לו לכבוד ולתפארת, רק אדרבה שיכנע את לבבו, ומחמת שיעקב אהב את יוסף מכל בניו, חשש בו יותר והשגיח עליו בעיני פקיחא שלא ירגיל עצמו במידות מגונות בגסות וגיאות. ולכך עשה לו כתונת לבן להכניע את לבבו כנ״ל.

ועל פי הנ”ל נוכל להבין התפילה בשעת הדוכן שאנו אומרים ותתננו לאהבה לחן ולחסד בעיניך ובעיני כל רואינו וכו׳ כמו שנתת את יוסף צדיקיך בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיו וכו׳ ולכאורה קשה קושיא עצומה, הלא אדרבה, מחמת שעשה לו כתונת פסים נאמר אחר כך ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל בניו וישנאו אותו וכו’, ואם כן מה זה שאנו מתפללים שיהיה לנו חן וחסד כמו שהיה ליוסף בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים?

 אבל לפי מה שפירשתי לעיל דאביו עשה לו הכתונת כדי להכניע את לב יוסף שלא יהיה בעל גיאה, מתורצת קושיא זו, דאנו מתפללין ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו כמו שנתת את יוסף צדיקיך “בשעה” שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד, כי “בשעה” שהלבישו אביו את יוסף בכתובת לבן ורמז לו על יום המיתה, בוודאי נכנע ונשבר מאוד לב יוסף. ועל ידי זה מצא חן “בשעה” זו בעיני כל רואין ודו”ק .

לחנוכה

ויהי מקץ שנתים ימים. וצריך להבין למה כתוב “ויה׳” דהוא לשון צער גבי יציאת יוסף מבית האסירים ונעשה מלך. ואקדים מה דאיתא בבית יוסף. הוקשה בית יוסף למה קבעו שמונה ימים כיון דבשמן שבפך היה בו כדי להדליק ליל א׳, נמצא שלא נעשה נס אלא לז׳ ימים. ותירץ ג’ תירוצים. עיין שם. ועיין בט”ז שתירץ גם כן בטוב טעם. ולי נראה לתרץ באופן זה, דהנה איתא בגמרא על הפסוק “יצו ד׳ אתך את הברכה באסמך” דרשו בגמרא: “אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין”. ולפי זה קשה האיך היה יכול לבוא הברכה בפך השמן הא היו רואין כמה שמן שיש בהפך במידה ובמשקל, והאיך היה יכול לבוא הברכה דהא אין הברכה מצויה אלא ברבר הסמוי מן העין. אלא על כרחך מוכרח לומר שהיה על פי נס אף שהיה במדה ובמשקל. הרי חזינן דהיה הנס גם ביום הראשון אף שהיו רואין בהפך כמה שמן שיש בו, היה בא הברכה, וממילא שפיר קבעו שמונה ימים משום דיום הראשון גם כן היה הנס. ושפיר מתורץ קושיא הנ”ל.

וזאת ידוע דשלושים וששה נרות יש בין הכל, יום ראשון – אחד, ויום שני – שנים, בין הכל כל הנרות שדולק יש שלושים וששה נרות. והנה התיבה “ויהי” גימטריה שלושים ושש עם הכולל ואותיות, מרמז לזה שמהנס של חנוכה יוכל לראות הקץ גם כן. כמו שהיה גבי חנוכה, מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים כך יהיה גם כן במהרה בימינו. ואם כן הכי פירושו “ויהי” שהוא בגימטריה ל”ו עם האותיות והכולל, היינו מל”ו נרות נוכל לראות שיהיה “מקץ”, רק צריך לזה לעשות תשובה שלימה ויהיה זכו אחישנה כידוע, הגם שצריך עוד להתעכב הגאולה כמה שנים, עם כל זה אם זכו אחישנה. וזה פירוש הכתוב “ויהי מקץ” רצונו לומר מנס של חנוכה יוכל לראות את הקץ גאולה גם כן כמו שהיה אצל חנוכה כך יהיה הגאולה במהרה בימינו אמן, וזכו אחישנה שנתיים ימים הגם שצריך להתעכב עוד שנתיים, עם כל זה באם זכו יהיה ימים עבור השנים, כי זכו אחישנה כנ”ל בעזרת ה’ יתברך.

הוקשה הבית יוסף מאחר שביום הראשון לא היה נס, דהא כבר היה בו כדי  להדליק יום אחד, מדוע עושין שמונה ימים, הא לא היה הנס רק שבעה ימים. וראיתי בספר תולדות יעקב יוסף שכתב דלכאורה יש לתרץ זאת עם מה שהוקשה עוד מדוע לא תיקנו תשעת ימים משום ספיקא דיומא כמו בכל מועדים. ואם כן יש לומר דקושיא חדא מתורצת בחברתא. ובאמת לא היה ראוי לתקן רק שבעה ימים, אלא שתיקנו שמונה ׳מים משום ספיקא דיומא. עיין בערבי נחל באריכות. והט”ז תירץ דנשאר מהדלקת לילה ראשונה מעט כדי שיוכל לחול ברכה כי אין הברכה שורה על כלי ריקן. עיין שם.

מספר הצפיות במאמר: 24

עניין הדלקת נרות חנוכה על פתח חצירו מבחוץ / אבן שלמה מאת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי”ד

תמונת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

במדרש “הדודאים נתנו ריח – זהו ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה שמצותה על הפתח”…

וראיתי לפרש דאיתא במדרש על וישב ראובן אל הבור והיכן היה ששב? משקו ותעניתו.

ויש להבין למה עזבו באמצע ההצלה והלך לשקו ותעניתו אך יש לומר דמבואר בספר הקדוש בני. יששכר כי כל איש בטרם  שרוצה לעשות איזה מצוה או דבר טוב לפני הקב”ה, יעשה קודם תשובה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום “ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו'”. וכל מצות ומע”ט שהאדם עושה בלא תשובה על חטאיו חומסין הקליפות את המצות ומע”ט ומוסיפים בהם כח וחיות חס וחלילה. ולכן עצה היעוצה – לעשות חשובה – ובזה מציל שלא יחטפו הס”א את המצוה שעושה..

והנה אמרתי ליתן טעם למצות חז”ל להדליק על הפתח של חצירו מבחוץ על פי מה דאיתא בשבת ל”א דכל מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה למי שנמסרו לו מפחחות הפנימיות ולא החיצונות ופירש”י דיראת שמים הוא פתח החיצון ע”ש. וכן מבואר בזוהר הקדוש ליראה הוא השער והפתח לכנוס לקדושה. “זה השער לה’ צדיקים יבואו בו”. וחז”ל דרשו “בראשית ברא אלקים – בשביל יראה שנקרא  ראשית, שנאמר ראשית חכמה יראת ה'”. ואני רמזתי דלכן סופי תיבות של בראשית ברא אלקים הוא אמת וזה ראש דברך אמת, כמבואר בספרים הקדושים אבל הוא במם סתומה ת’ א’ ם’. ונראה עפ”י הידוע דיראת שמים בגימטריה אלף ואחד ומם סתומה הוא מספר שש מאות, ואם כן סופי תיבות של “בראשית ברא אלקים” הוא מספר “יראת שמים” להורות שזהו הראשית העיקר וקודם לתורה, שמיד כשנכנס לתורה צריך שיוקדם לו יראת שמים והוא פתח החיצון והבן.

[הג”ה. ובזה אמרתי לפרש בפרשת בחקותי: “אם בחקותי תלכו וגו'”, דרש”י כתב בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה וז”ש בין אם בחקותי תלכו בלמוד התורה ובין ואת מצותי תשמרו בעת קיום המצוות העיקר הוא והראשית ועשיתם אתם, רצונו לומר יראת שמים דתיבת א’ת’ם’ מספרו “יראת שמים”, והבן].

והנה נר חנוכה מורה על אור התורה ועי’ בבני יששכר באריכות ואנו מקיימין מצות נר חנוכה המורה לאור התורה למען נלמד ונייגע בה. תמיד שתאיר עינינו לכן המצוה הוא להדליק בפתח החיצון להורות כי צריכין להקדים יראת שמים לתורה ולהכנס בפתח החיצון המורה על יראת שמים והבן. וכל שכן לפי דברי הבני יששכר הנ”ל נחוץ מאוד להקדים יראת שמים לתורה כי בלי זה נופלת התורה  לומד לידי ס”א ח”ו כנ”ל ע”כ מצות נר חנוכה על פתח החיצון דאז נתקיים אצלו התורה שלומד לפי שהקדים יראת שמים.

וזה לשון המדרש: “הדודאים נתנו ריח”, זה ראובן שהציל  את יוסף ונשמע ממנו שצריך לעשות תשובה טרם עשיית המצוה, ולכן “על פתחינו כל מגדים” מצות נר חנוכה על הפתח וכנ”ל.

(אבן שלמה, בראשית)


על הרב שלמה זלמן אהרנרייך ניתן לקרוא באתר זכור:

ר’ שלמה זלמן אהרנרייך משימלוי – הונגריה (טרנסילבניה) 
רב, ראש ישיבה ומגדולי הדור בהונגריה

נולד: בשנת תרכ”ג.
נספה: י”א סיון תש”ד, באושוויץ.

הרב שלמה זלמן נולד בתרכ”ג בעיירה סובראנץ שבמחוז אונג בהונגריה לאביו, ר’ חיים לייב. אמו הינדל רייזל הייתה בתו הבכורה של הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, בעל “קול אריה”. הרב שלמה זלמן התחנך בבית סבו הגדול במשך כ- 20 שנה. כבר בגיל 10 נודע כעילוי, ובגיל 14 כתב קונטרסים של חידושי תורה שמצאו חן בעיני סבו בעל “קול אריה”. ראה את עצמו כתלמיד החת”ם סופר, כי למד אצל סבו-רבו שהיה תלמיד החת”ם סופר. לאחר נישואיו הציעו לו לשמש ברבנות, אך הוא סירב וניסה את כחו במסחר בחנות בעיירה סיקס. במשך 3 שנים ניהל את החנות, ותוך כדי כך למד תורה ואף חידש חידושי תורה. חלק מבאי החנות ניצלו את העובדה הזאת ועד מהרה נתרבו הגניבות מהחנות והעסקים לא הצליחו, עד שהרב נאלץ, בכל זאת, לקבל עליו תפקיד רוחני. בשנת תרנ”ד התמנה לרב אב”ד בהיושטשאבא שבמחוז בורשוד בסמוך למישקולץ, שם הוא פתח גם ישיבה ועמד בראשה 5 שנים.
בקיץ תרנ”ט התמנה לרב ואב”ד בעיר שימלוי. הוא העביר לכאן חלק מתלמידיו, ופתח ישיבה של תלמידים מצטיינים. קרוב למאה תלמידים למדו בישיבה, וזו הפכה לאחת הישיבות החשובות ביותר בהונגריה הגדולה. הרב עמד בראש הישיבה כ- 45 שנה. פעילותו החינוכית התייחסה גם לגיל הצעיר. הוא ייסד ת”ת בו למדו מאות תלמידים. את הקהילה הוא הנהיג ביד רמה. התקין תקנות חשובות, בין השאר התנגד להוצאת כספים על מותרות, חיזק את גדרי הצניעות בחתונות ועשה רבות בנושא הכשרות. הוא לא נשא פנים לאיש, ומדי פעם היה מוכיח בשער. יחד עם זאת דעתו הייתה מעורבת עם הבריות, והסביר פנים לכל אדם. בצד גאונותו בתורה הצטיין הרש”ז בשקידתו יוצאת הדופן בתורה. נוסף לשיעוריו הרבים שינן משניות רבות בעל פה, ונהג לחזור כל יום על תרי”ג מצוות סמוך לברכת התורה. את דרך לימודו אפיינו העמקות והדיוק, ולכך חינך את תלמידיו הרבים.

חיבוריו: 
הרב היה מחבר פורה ביותר. הוא סידר והוציא לאור את חידושי סבו “קול אריה”. בנוסף לכך התפרסם בהוצאת חידושי הראב”ן בתוספת ביאור משלו בשם “אבן שלמה”. כמו כן הוציא לאור את ספרו של אחיו של המהר”ל מפראג “אגרת הטיול”, והוסיף לו את ביאורו “טיול בפרדס”.
חלק מספרו “שאלות ותשובות לחם שלמה” פורסם עוד בחייו, ולאחר השואה התפרסמו שאר החלקים וכן “אבני המקום” ועוד. בסך הכל חיבר כ- 130(!) חיבורים. הוא השתדל לכוון לאמיתה של תורה עד כדי כך שבגיל 40 דן לשרֵפה קונטרסים שכתב בילדותו, כי טען שאינם לאמיתה של תורה.

הרב וארץ ישראל: 
הרב היה אחד מהמתנגדים החריפים ביותר לציונות, ואפילו לאגודת ישראל. עם זאת חיבב מאוד את הארץ. הוא נסע פעמיים לביקור בארץ בשנים תרצ”א ותרצ”ה (ואת כל הדרך באניה ניצל ללימוד תורה). פעמיים בשנה דאג באופן אישי לאסוף כספים למען עניי ארץ ישראל.

בתקופת השואה: 
בשנים הראשונות למלחמה המשיך לפרסם את חידושיו, ואף יצא כנגד הטוענים נגדו: בעת שאנחנו בצרה אין לו לרב מה לעשות אלא להדפיס ספרים?! הרב השיב להם בהקדמתו לספר “אגרת הטיול”: “אדרבא, היא הנותנת! להראות את אחינו בני ישראל כי אנחנו בטוחים בהקב”ה שאל יעזבנו ואל יטשנו… ולמרות הצרות אנו משתעשעים בתורתנו הקדושה ומסייעים שייצאו לאור ספרים חדשים ספרי חכמה ודעת. בזה אנו מראים גודל אהבת התורה שבקרבנו וזכות אהבת התורה הקדושה תגן עלינו”.
בתשובות באבן העזר יש הד לבעיות שהתעוררו בעת המלחמה. הוא מתייחס לנושא של העגונות ומסתייג מהיתר גורף: “דעתי בלאו הכי שלא להתיר שום עיגונא עתה בלתי אם תמתין י”ב חודש אחר שקיטת המלחמה כי שמענו וראינו כמה פעמים שהעידו מהקומנדו (=הצלב האדום) שמת ונקבר, ובא לביתו חי!”. הדברים נכתבו בפ’ וישב תש”ד, בסוף 1943.
בקיץ תש”ד (1944) הועבר הרב עם בני משפחתו לגטו שימלוי, ששררו בו תנאים נוראים ביותר ביחס לשאר הגטאות. בכל זאת המשיך הרב שלמה זלמן לכתוב את חידושי תורתו. בקונטרס האחרון שלו כתב: “גמרתי קונטרס זה ביום ה’ לסדר מצורע, שנת תש”ד שהיא עת צרה ליעקב וממנה יוושע…”. כתב היד שרד אצל אחד הגויים בשימלוי עד לאחר המלחמה, ויצא לאור בתשכ”ו במסגרת “ספר המאור” עם פירוש “מאורות שלמה” להרש”ז אהרנרייך. בגטו הציעו לו להימלט לרומניה, אך הוא השיב שזו הזדמנות שלא כל דור זוכה לה – לקיים מצוות קידוש ה’, על כן הוא מעדיף להישאר עם צאן מרעיתו. נוסף על כל הייסורים שעברו עליו בגטו, נחתה עליו גם מכה נוספת, קשה ביותר. שישה כרכים של ספרו “אם לבינה” על פרקי אבות – חיבור שהיה חביב עליו במיוחד – נשרפו לנגד עיניו בגטו על ידי סרדיוט הונגרי.
לאחר חג השבועות תש”ד נלקח הרב ברכבת לאושוויץ. במהלך הנסיעה עודד את בני קהילתו לקבל עול מלכות שמיים באהבה, וכשירדו מן הרכבת באושוויץ אמר לתלמידו חיים צ’נגרי: “ר’ חיים, אנו הולכים בשמחה לקדש את שמו יתברך”. בי”א בסיוון תש”ד עלה הרב על המוקד.

(ראה תולדותיו גם בהכוכב, תשי”ב)

מספר הצפיות במאמר: 42

נרות חנוכה כעדות שהשכינה שרויה בישראל/ ארץ צבי, הרב אריה צבי פרומר הי”ד

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד

דבר אל הקורא: בלוג זה נועד להביא אליך מאוצרות הרוח והדעת של רבותינו הקדושים הי”ד.  בתוך אוצרות אלו ישנם דרשות המובנות לכל נפש, וישנם אפיקי דעת עמוקים המצריכים לימוד מעמיק. אופי מדיה זו מכוון אותי שלא להביא דברים שרבים יתקשו להבינם ללא הקדמות ורקע מתאים. אך לא ארצה למנוע מכם גם מהאוצרות שצריך קצת סיוע בהבנתם. הדברים המובאים להלן, מלוות בכותרות מודגשות, שכתבתי להקל על הקורא להבין את הנאמר, כך שגם מי שאין לו את הרקע ואת הניסיון בהבנת כתבים כגון אלו, יוכל למצוא בהם חפץ ולהבינם. הכותרות נועדו רק להקל על המעיין, ואל ללמוד להיות כבול למובא בכותרת – שיותר ממה שכתבתי בהם מובא במאמר.

“…והנה דבר ידוע, שכשאין בית־המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות; אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן, בגלותנו…” (רמב״ן, בהעלותך).

מכל עבודות המקדש נותרה לנו בזמן הגלות רק עבודת הנרות, בנרות חנוכה – לפי שהם עדות שהשכינה שורה עמנו גם בגלותנו

ברמב״ן פר׳ בהעלותך (במדבר ח׳, ב׳), דהדלקת המנורה נשארה לנו גם בגלות, בהדלקת נר חנוכה. וראוי לתת טעם: מה נשתנתה עבודה זו מכל עבודות המקדש, שמכולן לא נשאר לנו שיור אלא מהדלקת המנורה, ונראה לתת טעם פשוט בזה דהנה בשבת (כ״ב, ע״ב) על הפסוק: יערוך אותו אהרן ובניו – ״וכי לאורה הוא צריך אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל״ וכו’, הנה דעיקר תכלית מצוה זו היא שתהא לעדות, שהשכינה שורה בישראל, ועל־כן נשאר לנו מזה גם בגלות, להורות שאעפ״י שגלו – שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א). וגם בגלות – השכינה שורה אל ישראל.

ויש לבאר איך נרות חנוכה מעידות שהשכינה שורה בישראל
ולבאר איך מצות נר חנוכה היא ג״כ עדות שהשכינה שורה בישראל.

נחלקו חכמים ורבי אליעזר לגבי תנורו של עכנאי – האם מועיל חיבור על ידי דבר אחר, כגון על ידי החול שבין חוליות החרס של התנור. לדעת רבי אליעזר – אין זה מועיל, ולכן התנור נחשב כמנותץ, וטהור. ולדעת חכמים – מועיל החיבור והתנור טמא. וחכמים נידו את רבי אליעזר להבדילו מקהל ישראל. כי לשיטתם אין זה נידוי, שהרי רבי אליעזר וקהל ישראל דבוקים בה’, ולשיטתם חיבור ע”י דבר אחר הרי הוא נחשב חיבור. וסברו חכמים שרבי אליעזר יוכרח להודות לשיטתם, כדי לצאת מהנידוי.ארץ צבי

נראה קצת על־דרך הפלפול, ואקדים דברי הרמב״ן פר׳ אחרי (ויקרא י״ח, כ״ה) דעיקר קיום המצות הוא בארץ־ישראל, ולא בחוץ־לארץ, דהדר בחו״ל דומה למי שאין לו אלו־ה, כמו שאחז״ל (כתובות ק״י, ע״ב), ולכאורה כל יגיעותינו בגלות בתורה ובמצות הן לריק, וח״ו לומר כן. ונראה לענ״ד להקדים דברי הגמרא ב״מ נ״ט, ע״ב דאיתא שם פלוגתא בין רבי אליעזר וחכמים גבי תנור של עכנאי שחתכו חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה, דרבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, ולבסוף ברכוהו לרבי אליעזר. ולכאורה למה בשאר פלוגתות של יחיד ורבים, אף דהלכה כרבים, לא מצינו שינדו ליחיד החולק על דעתם, ואדרבה מצינו בריש פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק״ל, ע״א) דר׳ אליעזר ס״ל דמכשירי מילה דוחין שבת, ועיר אחת עשו כמותו והיה להם שכר גדול, אף דחכמים פליגו על זה. ואמרתי לבאר, דבסוגית תנור של עכנאי נידוהו לרבי אליעזר משום דלפי דעתם, בפלוגתא זו עצמה, אין הנדוי חשיבא נדוי, דסברת פלוגתתם גבי תנור שחתכוהו לחוליות חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה היא, דר״א סבירא ליה דאף דהתנור מחובר כעת ע״י החול, חשוב כנתוץ, דחיבור על־ידי דבר אחר לא מהני, ומצד עצמו חשיב כנתוץ, וחכמים מטמאין, דסבירא ליה דחיבור על־ידי דבר אחר גם־כן מהני; ור״א הרי הוא רבו של רבי עקיבא, שהיה מקור התורה שבעל־פה, ומרע״ה אמר עליו (פסיקתא דר״כ ד,קע״ז): ״יהי רצון שיצא זה מחלצי״ — בודאי היה דבוק תמיד בשי״ת בדבקות נפלאה, וכלל ישראל אף הוא דבק בשי״ת, א״כ אף דנדוהו לרבי אליעזר והבדילוהו מכלל ישראל, מכל מקום נשאר דבוק בישראל באמצעות השי״ת, דהרי חכמים סברו דחיבור ע״י דבר אחר גם־כן חשיב חיבור. אך לפי דעתו של ר״א עצמו דלא מהני חיבור ע״י דבר אחר, חשיב שפיר דנידוהו. וכיון דלפי דעת חכמים אין זה נחשב נדוי, ע״כ נדוהו. גם סברו שעל־ ידי זה יהא מוכרח להודות לשיטתם כדי לצאת מן הנדוי, כי לדעת ר״א הרי חשיב נדוי, ולדעת חכמים החולקים עליו אינו נדוי.

אבל רבי אליעזר סבר, שאף שלשיטתו אין חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור, ולכן הוא, מצדו, נבדל מהציבור בעקבות הנידוי, הרי שדי בכך שאין הציבור בדילים ממנו (כי לשיטתם חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור) בכדי שלא יהיה נידויו נידוי.

אכן לר״א הוה ס״ל דאף לפי דעתם אין זה נחשב נדוי, דעיקר דין נדוי הוא שנבדל מקהל הגולה, כמפורש בכתוב וס״ל א״כ לר״א דלא אזלינן בתר דידיה, רק בתר הציבור, שנבדל מהם, והרי הציבור סבירא ליה דבהאי גונא לא חשיב נדוי, דמכל־מקום הם מחוברים אליו, אף דאם נדון מצד היחיד שמתנדה, חשיב שנבדל מהם, מ״מ בתר דידהו אזלינן, וכיון דהם אין נבדלין ממנו לא חשיב הבדל. ועי׳ כעי״ז בגמרא מנחות כ״ג, ע״א דפליגי בגמרא לענין מין במינו אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל – עי״ש, ומבואר שם חידוש כזה, דנבלה עם שחוטה חשיב מין במינו, ושחוטה עם נבלה חשיב מין בשאינו מינו עי״ש היטב, וה״נ דכוותא כלל ישראל עם רבי אליעזר חשיב דבר אחד (דלשיטתם לא חשיב נבדל), ורבי אליעזר עם כלל ישראל לא חשיב דבר אחד, וס״ל לרבי אליעזר דהאי גונא חשיב מחובר עם ישראל ולא נבדל, וחכמים סוברים להיפך – ודו״ק.

בזמן הגלות עם ישראל נפרד מהשכינה – אך השכינה שרויה בתוכם. ונמצא שלדעת חכמים גלו ישראל ונבדלו מהשכינה, והדר בחו”ל דומה כמי שאין לו אלוה, אך לדעת רבי אליעזר היות והשכינה לא בדלה מעם ישראל, אין כלל גלות.

וכעין זה ממש הוא גם עם ישראל בגלות. הם נפרדים מן השכינה, שהרי בנים שגלו מעל שולחן אביהם, אף דהשכינה שרויה בתוכם הרי הם בגלות. מ״מ כיון שהוא בהסתר פנים מהם, נמצא שמצדם יש הבדלה ביניהם לאביהם שבשמים, אמנם השכינה עצמה מחוברת עמנו בגלות, דמצד השכינה ליכא הסתר, דדעת שכינה איכא (עי׳ ב״ק כ״א, ע״א) ולדעת רבי אליעזר הנ״ל  האי גונא לא חשיב כלל הבדל, ונמצא דליכא גלות כלל, ולא חשיב כלל שגלו מעל שלחן אביהם. אמנם לדעת רוב החולקים עליו חשיב עתה שנבדלים מהשי״ת, ע״כ כתב הרמב״ן שפיר בפרשת אחרי וכנ״ל שבחו״ל אין עיקר תכלית המכוון מן המצות, משום דההלכה היא כחכמים וע״כ הדר בחו״ל דומה למי שאין לו א־לוה.

לעתיד לבוא, כשתהיה הלכה כבית שמאי, יוכרע כרבי אליעזר שגם במשך הגלות היתה דבקות בה’, וגם התורה והמצות שעשו ישראל בחוץ לארץ יתעלו לעשות פרי כתורה ומצות שבארץ ישראל.

אמנם כל זה היום. אבל הרי לעתיד לבוא תהא הלכה כבית־שמאי, כידוע, ורבי אליעזר שמותי הוא, והיינו שהיה מתלמידי בית־שמאי, כמש״כ התוס׳ שבת ק״ל, ע״ב בשם הירושלמי, וא״כ לעתיד תהא ההלכה כרבי אליעזר, בסברא זו, דכל שהקהל הם אחד עמו, אף שהוא נבדל מהם, מ״מ לא חשיב נבדל כלל, וא״כ אזי תגלה ג״כ למפרע שגם בכל משך היותנו בגלות, לא היינו נפרדים כלל, משום דכל מקום שגלו – שכינה עמהם, ויש להם אלו־ה אף בחו״ל, וא״כ למפרע יתעלו התורה והמצות שעשו בני־ישראל בגלות, ויעשו פרי למעלה ממש כמו בארץ־ישראל – ונכון מאד, בס״ד.

וכשם שאין אומרים הלל על נס שבחו”ל, יש לומר גם שאין לאומרו גם על נס שבארץ ישראל כשהיא יורדת מקדושתה, אם כן מדוע אומרים הלל על נס חנוכה שנעשה בטרם נחנך המקדש וחזר לקדושתו?

והנה במגילה (י״ד, ע״א) איתא: ״אין אומרין הלל על נס שבחוצה־לארץ” – וי״ל דאפילו בארץ־ישראל אין לומר הלל, ורק בזמן שכל עשר קדושות שבה שנשנו בפ״ק דכלים, הם בשלמות, אבל אם חסר אחת מעשר קדושות, לא שייך כלל לומר הלל, דעיקר שלימות קדושת ארץ־ישראל היא המקדש. וא״כ יש להקשות איך אומרים הלל על נס חנוכה, כיון שבאו פריצים וחללוה, ויצאה לחולין כדאי׳ בע״ז (נ״ב, ע״ב), אף די״ל דבאין כאחד, דעל־ידי הנס נתחנך המקדש וחזר לקדושתו, מ״מ מצינו דלא אמרינן באין כאחד רק בתר מעיקרא אזלינן, עי׳ שבת (צ״ט, ע״ב), ואין לומר, דבפך אחד של שמן שנשאר טהור, נתחנך המקדש וחזר לקדושתו קודם הנס דלא משמע כן, דכיון דנקראין שמונת ימי חנוכה, מלשון חינוך, מוכח דלא חזר לגמרי לקדושתו רק אחרי אשר עברו כל שמונת הימים.

מצד הקב”ה השוכן בתוכנו גם בטומאתנו, גם בחו”ל וגם בארץ ישראל קודם נס וחנוכת המקדש, השכינה שורה וישנה קדושת ארץ ישראל גמורה. אלא מצד ישראל כשאין מקדש, חסרה קדושת ארץ ישראל. ולפי שכשיש מחלוקת בין דברי הרב (הקב”ה) ודברי התלמיד (ישראל) – שומעים לרב, לכן אומרים שהנס בזמן חנוכת המקדש, וקדושת ארץ ישראל, באו בו זמנית, ואומרים הלל על הנס.

ע״כ נראה לבאר בזה. דהנה בתמורה (כ״ה, ע״א) איתא: ״אמר על הבכור, עם יציאת רובו עולה… דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים״, – וחלה קדושת בכורה ולא קדושת עולה, הנה מבואר כאן דהיכא דיש לצדד לכאן ולכאן  – אזלינן בתר דברי הרב, והוא  המכריע. הכי נמי מצינו סתירה בענין זה, דלפעמים אומרים באין כאחד ולפעמים אזלינן בתר מעיקרא. וצריך שיהיה ראוי קודם המעשה, כדאיתא בגמרא שבת (צ״ט, ע״ב) ובסוכה (י״ב, ע״ב) לענין: ״תעשה ולא מן העשוי״, ועי׳ בר״ן ר״פ כל הצלמים, וכיון דאפי׳ כשישראל בחוץ־לארץ ממש, מ״מ מצד השי״ת אין חסרה להם קדושת ארץ־ישראל כלל, כי השי״ת נמצא בכל מקום, וכמו שאחז״ל: כל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א), רק מצד ישראל נחשב זה בחו״ל, וכאן דמצד הרב, שהוא השי״ת, גם קודם הנס חשיב ארץ־ישראל גמור, אף דמפאת התלמיד שהם ישראל עדיין חסרים קדושת ארץ־ישראל בשעה שאין מקדש, מ״מ שוב אמרינן באין כאחד, משום ״דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים״ ודו״ק.

לכן עצם קביעת ההודאה והלל על נס חנוכה, מעידה שגם טרם חנוכת המנורה אין זה נחשב כנס שבחוץ לארץ, כי גם בגלות השכינה שורה בישראל. ועניין זה הוא עצם מהותו של יום טוב של חנוכה.

וא״כ מזה שקבעו נר חנוכה להודות ולהלל, ש״מ דאפילו בגלות ג״כ שורה השכינה בישראל. ומצד השי״ת הם דבקים ב-ה׳, ולכן לא חשיב נס שבחו״ל, וא״כ נר חנוכה הוא שפיר עדות שהשכינה שורה בישראל, כמו המנורה במקדש – ודו״ק. וע״כ מסתבר הדבר שנרות חנוכה יהיו נקבעין, באמצעות נס שנעשה בנרות המנורה משום דכל מהות יום־טוב של חנוכה, משמשת עדות שהשכינה שורה בישראל גם בגלות, כמו שהעידו הנרות במקדש.

—-

 הרב הגאון אריה צבי פרומר זצ״ל נולד בתרמ”ד,1884. היה תלמיד וחסיד היה לאדמו״ר שר־התורה רבי אברהם מסוכאטשוב שבאזור ורשה, בעל אגלי־טל ושו״ת אבני־נזר זצוקללה״ה. עם הסתלקותו של האדמו״ר בתר”ע, 1910, מינה ממלא־מקומו בעל ״שם משמואל״ את הרב־הגאון כראש ישיבת “בית אברהם” בסוכאטשוב, והוא דבק ברבותיו הגדולים עד יום אחרון. ממעיינם הזך והטהור של תורה וחסידות שתה, ועל־פי דרכם בנה טפחות־טפחות לדברי תורה וחסידות שלו — אותם כתב ואותם השמיע לשומעיו הנלהבים בימי שבת ומועד. כשחרבה העיר בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה, ואחר כך התמנה כרב בקוז’יגלוב, ושם ניהל ישיבה. השלטונות הפולניים גרשו אותו משם. בתרפ”ד,1924, בא לזאויירצ’ה, שבזגלמביה, אך השלטונות לא אשרו למנות אותו כרבה של העיר. משם עבר לכהן כרב בסוסנוביץ. בשלושת הרגלים היו רבים מחסידי סוכאטשוב בבנדין עולים אליו לרגל.

אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא בתרצ”ה,1935, ניהל זמן מה את ישיבת חכמי לובלין, עם הרב אריה לייב לנדא מקולביל הי”ד. בחורף תרצ”ה,1935, ביקר בארץ ישראל עם האדמו”ר דוד בורנשטיין מסוכאטשוב הי”ד. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, ושם הקים, עם הרב אברהם וינברג הי”ד, ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14, וגם השתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד ב”שופ” לנעליים. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי, שלמעשה היו מחנות השמדה. נספה בטרבלינקה. לפי פנקס בנדין במיידאנק.

(מבוסס גם על אתר רבנים שנספו בשואה. וראה עוד על תולדותיו בספר ארץ צבי אמרות טהורות דברי תורה וחסידות על סדר הפרשיות, בבלוג בקצרה, שבעים פנים עמ’ 286, ועוד).

מספר הצפיות במאמר: 57

1 2