על מנת לצאת ממצבו הנורא, על עם ישראל לשוב לתורתו ולארצו / הרב חיים יהודה אהרנרייך הי”ד

תמונת הרב חיים יהודה עהרנרייך הי"ד

ומי כעמך ישראל? (דברי הימים א,יז).

בהמאמרים שהבאנו סתרנו את הדכות של הארבע כתין. ואם תאמר, איזהו דרך ישרה אשר יבר לו היהודי? על זה נשיב: אם יש עם לבבנו לקיים את היהדות בטהרתה אין לנו בלתי אם אחת משתי דרכים: או לשוב אל חיי אבותינו, בתוך חומת הגיטו בכל תקופותיה ובכל מראותיה, להנזר מכל אשר נעשה חוצה לה. ולא ידרכו כף רגלי בנינו מן הבית-מדרש והלאה, ובנותינו לא תדענה, כי נמצא בעולם הזה ספר חוץ מן הסדור והצאינה וראינה. אך אם היא גזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, אם בן-החסיד אינו רוצה בקב-הכנסות של בית המדרש ובועט במשרת הרבנות, הדיינות, השחיטות והמלמדות – אשר על ידיהם אולי היה אפשר להנצל מזרם-החיים אשר חוץ לרחוב היהודים. ואשר יש עוד להסתפק גם בזה – אז עלינו לטבוע על חיי-היהודי את מטבע הלאומית ישראלית. עלינו להבליט את רגש-הלאומי בין כלפי חוץ בין כלפי פנים. אבל לא לאומית כמו של עמי הנכר, כי אם לאומית בטעם תורת ישראל. להקים דור עברי לאומי על פי התורה, בן לעם ישראל, ולא דור בעלי דת משה בן להעם אשר אנחנו יושבים בקרבו.

  • עלינו לפקוח על בתי הספר אשר לישראל להחיות בהתלמידים את רוח מוסר ישראל. לעורר בהם את כחות היהדות ולגלות ולהקביל את כבוד רוח האומה בטהרתה ואת כל מחמדיה, אל מול רוח זרה אשר לעמים אחרים, ליחד את לבם אל היהדות הצרופה בכל אשר היא נראית אלינו בצורתה הבולטת מתוך למודי נביאנו וחכמינו ומתוך תקוניהם, ולהחזיר אותה בעינה ובטהרתה אל בניה אשר תעו מעליה, להורות הלשון וההסתוריה אשר לעם ישראל, להנחיל את דעת ספרות ישראל, למען גלו עיניהם להביט אל אוצר החכמה אשר גנוז שם, להוקיר ולרומם בעיניהם את כבוד השופטים, הגבורים, הנביאים, המלכים, התנאים, האמוראים והגאונים שנשתבחו ונתיחדו בהן ישראל. ואז ימלא הנער כח ועז, להיות לאיש ישראל מכיר מקומו וזמנו, מעמדו ומסיבתו, יודע את ערך עמו ואת יקר תרבותו. ואז תאהב הנערה את עמה ואת מולדתה, את יקר תפארת גדולתה, כי תדע נאמנה, כי לא אלמן ישראל בכל התשבחות של עם אחר. ואז לא יבשו ולא יכלמו בנינו ובנותינו לדבר בשפת-עמם ונרפא מן התחלואים אשר חלו בנו ידי “משכילנו ומתקנינו”, לעשות במשפטי הגויים אשר סביבותינו.
  • עלינו לסדר משטר לאומי ועממי, בתוך קהלתינו. ובבוא מורה העם להדריך את קהלתו בדברו אשר בפיו, יש לו לכון להרמת רוח של עמנו: לדעת את התורה-תורת העם בכל הודה והדרה, בכל גדלה ותפארתה מכל צדדיה הדתי, המדיני והמשפטי: לחבב את המצות ואת המנהגים אשר נפלו בירושה מאת אבותינו. לעורר את הכרת-עצמי, ההכרה-הלאומית ברוחו ובשפתו, לחזק את היסוד העברי בארץ האבות ולהגדיל שם את השפעתנו כי שואפים אנחנו להגאל לארץ אבותינו ביום אשר פקוד יפקוד ה’ את עמו.
  • עלינו לתקוע ולחזור ולתקוע באזני העמים והממשלות כי עם אנחנו! ליתן לנו זכויות לאומיות, כזכות כל אומות העולם, למען נחיה על פי רוחנו וטבענו. נדרוש מהם ליסד לנו בתי ספר על פי תורת עמנו, לשוות את זכות השפה המדוברת בפי העם ישראל, לזכות שפת עם אחד, לבר יזמינו אותנו בשבתות ומועדים, לבל יכריחו אותנו לפתוח את בתי מסחרינו בימי חגיהם, אחרי שהם סגורים בשבתותינו ומועדנו, לאשר את זכויותינו לארץ אבותינו. ועוד דרישות כאלה הנוגעים את עם-ישראל.
  • עלינו להסתדר לאגודה אחת, לרכז את כל כחנו החמריים והרוחניים לשלוח לבית המועצות המדיני שליח אשר ידרוש טוב לעמו, אשר ילחם בעד דרישתינו, ואשר יגן בכל נפשו ובכל לבבו בעד זכויותנו…

אחים בצרה, אחים בדעה! זהו הדרך אשר יבור לו ישראל בין העמים. לא ליפול את הים ולהיאוש מישועת ה’; לא לענג בחיק אם נכריה, לסגל לו מולדת עם אחר ולהתנכל במעשיו לדתו ולרוחה; לא בתחית-הלאום במושג כללי, אבל גם לא לקיים כל מה שכתוב בתורה בנשמת עם אחר. לא, לא! כי אן להיות עם סגולה מכל העמים. עם לפי רוח התורה וישראל שדי. עם – שבכל מקום שהוא – בבית ובחוץ.

ויאמר ה’ אל משה מה תצעק אליו דבר את בני ישראל ויסעו (שמות יד,טו).

זאת תורה ישראל בין העמים. כנסת ישראל תלבש זיוה, רוח גבורה להיות ל”עם קדוש”, נאמן לרוחה ולמסורתה ולתקותה. וגאות הנפש הזאת תהיה מועדת בין כלפי הפנים בין כלפי החוץ. אמנם יודעים אנחנו היטב, כי להקים דור חדש, ברוח דתי-לאומי כמה קשה בארצות הגולה. אחרי שכבר הורגלנו כל כך בחיינו הבלתי טבעיים עד שהיה ל”טבע-שני” לבלתי להבין מה זה לאומית-ישראל. וכעין פחד יאחז לשמע המלה הזאת. אלו מצד שקיעתם במ”ט שערי הטמיעה וההתבוללות, ואלה מצד אי-ידיעתם בטובה. על כן לצאת מן המצב הנורא הזה, אין עצה כי אם לדבר על בני ישראל ויסעו. שיבת העם לתורתו ולארצו. כי פה הננו חיים תחת השפעת זרים אשר קשה להשתחרר מהם. וקיום הלאום-היהודי ברוחו ישיג רק בשובו לארץ אבותיו. אמנם תנאי קודם למעשה כי כבוד ה’ ילך לפנינו והוא מאספנו. את דברי תורתו הקדושה, על פי יסודותיה, ננהיג אתנו בשובנו לארצנו. למען תהיה הארץ הזאת ראויה לשמה: “ארץ ישראל”. רבותינו הקדושים הפליגו בכמה מקומות במעלות הארץ וקדושתה. הם הרגישו כי קרן ישראל תרו רק בארצו. רק בה ישב העם להיות על פי פקודת תורתו “וישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם” (ע”ז ח.) שאי אפשר בשום אופן להינצל מתחת השפעת הנכרים אשר סביבותיהם.

אמנם תשובה זו אל הארץ דורשת גם מעשים כבירים. עבודה זרויה ותכופה. “ושב ה’ אלהיך את שבותך”, אם תתעורר בקרבך אתערותא דלתתא תבוא עליך אתערותא דלעילא. ועל כן חובה על כל איש הירא וחרד לדבר ה’ לעבוד באחדות גמורה בהשתתפות הכחות שארץ ישראל תהיה לנו לארץ אומתנו אשר בה נשוב להחיות על פי רוחנו הכתובה בספר תורתנו. ואם נגיע למטרה זו בעזרת השם, שישיב ישראל לארצו, יישב בה בשלום וחי על פ י רוחו ויתפתח לפי טבעו, אז תחל בקרב בני ישראל גם בארצות פזוריהם עבודה לאומית חיה ופריה בכל שדרות העם, תחזק בקרבו תורתו, תתפשט שפתו וכל כחותיו יתרכזו סביב לתחיתו, וכל בני האומה בכל מקום שהם ירגישו ויכירו כי בני הם לאומה גדולה וחזקה ברוחה, וכל העמים וכל הממלכות יכירו זכותם של האומה הישראלית. כן תחית העם תעזור להשיב את הארץ לעם, ותחית הארץ תעזור להשיב העם להארץ, להיות אומה מתוקנה, אומה הראויה לגאולה שלמה. אמן.

(סיום המאמר ישראל בין העמים)


הרב חיים יהודה אהרנרייך, נולד בזוואלו או באבליה (הונגריה, כיום סלובקיה) בשנת תרמ”ז (1887) לאביו הרב קלונימוס קלמיש. תלמיד בעל שבט סופר בפרסבורג, בעל ערוגת הבושם בחוסט ורבי ישעיה זילברשטיין בווייצען. נשא לאשה את מרת רבקה בת רבי יעקב שיק אב”ד נאדאודוואר. היה רב בנאדאודוואר (הונגריה) ובהולשוב (מורביה, כיום צ’כיה). במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא ושימש רב צבאי. משנת תרפ”ג שימש כרב בדבה (טרנסילבניה כיום ברומניה), ומשנת 1930 בהומנה (צ’כוסלובקיה כיום סלובקיה). עסק ברוב מקצועות התורה וביחוד במחקר תורני של התלמוד וספרי הראשונים, וערך את הירחון התורני “אוצר החיים” (1924-1938). היה מקורב לחצר מונקטש, אך צידד בעמדות הקרובות למזרחי.

חתימת הרח"י אהרנרייך

הוציא לאור ספרים רבים, שאת חלקם ערך והוסיף להם הקדמה ואת חלקם כתב. בין ספריו נמצאים: מצוה תרי”ג: לכתוב ספר תורה לעצמו (תר”ע), ישראל בין העמים : ציור מצבנו בחמריות וברוחניות בארצות-העמים: תשובות לארבע הכתות אשר נעשו בתוכנו, ועצות ישרות איזהו דרך ישרה שיבור לו ישראל בזרם החיים האלו (תר”ף), בית אב: הערות ביאורים וחידושים (תרצ”ג), בית אב: מחקרים בתלמוד בבלי וירושלמי (תרצ”ד), מגבעת המורה (תרצ”ו), חכמה לשלמה (תרצ”ו), חנוכה בספרות הגאונים, ועוד.

מחודש ניסן תרפ”ח הותקף קשות הירחון “אוצר החיים” ועורכו, מעל גבי גיליונות כתב העת “בית ועד לחכמים”, בשל תמיכתו באדמו”ר ממונקטש ובשל יחסו החיובי לראי”ה קוק. הסכסוך הגיעה עד לידי דיונים בבית המשפט.

הרב אהרנרייך ובני משפחתו נרצחו בידי הנאצים בלובלין ביום כ”ח באייר שנת תש”ב (1942).

מקורות: אתר בית התפוצות, חכמי טרנסילווניה וחיבוריהם, חלק ב, עמ’ 15-16, המעין – ניסן תשע”ד באתר ישיבת שעלבים ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 12

ביאור האר”י ז”ל לבקשת דוד “אחת שאלתי מאת ד’…” / הרב משה גרינוולד הי”ד

מצבות מהר ציון

ונא אל יפלא בעיניכם אחיי ורעי כי הרהבתי בנפשי עוז לגשת אל הקודש ולהוסיף מחול על הקודש ולא נעלם ממני מיעוט ידיעתי ושפלותי בתורה ויראת שמים רך בשנים ובחכמה. אמנם אמרתי בלבי בן יכבד אב וכמה פעמים שעסקתי בכתבי יד קודשו ובספרא דבי רב אאז”ל אמר לי אאמו”ר עטרת ראשי  זצלה”ה בדברי התעוררות דע בני כי אין התכלית לספר בשבח החידוש ולהפליא הדברים כי אם ללמוד דרך הלמוד וסדר הלמוד ולעיין היטב האם יש לפלפל ולהוסיף על הבנין בפלפול נאה ובסברות ישרות וברורות ואמיתיות, וזהו עטרת זקנים, ולא להיות רק שר המסכי”ם, כי אין בזה עניוות. ולהיפך אם בא יבא העיר”ה וצרפו פנימה בספר, אין כאן עוד גאות, כי אם אדרבה בזה הבן יכבד אב. ומלבד דבר זה יש לי טעם הכמוס בזה ואשים יד לפה. ותקוותי חזקה כי גם דברי ימצא חן בעיני צעירי תלמידי חכמים, ותלמידים. וברוך ה’ כמה וכמה פעמים גערתי בהמון דאגותי ובמה שסבלתי בעוונותי הרבים שרבו למעלה מראש כי בעוונותינו הרבים מדחי אל דחי הלכנו ובמצולות התלאות נלכדנו. וחזקתי בכל כחי ועמדתי הרבה פעמים על ענין אחד כמה ימים וכמה לילות עד שהעמדתי בסיעתא דשמיא הדבר על בוריו דבר דיבור על אופניו ורק המאור תורה האירני מתוך חשיכה, ונסו יגון ואנחה, ובפרט בעת ההוא אשר כל ראש לחלי וכל לבב דוי. ולבי נשבר לשברי שברים על שבר בת עמי וקול דמי אחינו בית ישראל צועקים מגירושים וטלטולים, הריגות ורציחות, שנתערבו דמי בנים ואבות מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימות, ה’ ירחם על שארית עמו ישראל ואין לנו שיור רק התורה לחזק במעוזו של תורה אשר עומד לנו לחומה נשגבה, וזהו שאמר אדוננו המלך החסיד ע”ה (תהלים קי”ט) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, רחמנא ליצלן, רצונו לומר דרק ע”י התורה הקדושה אנו מתחזקים בגלות המר הזה אשר בעוונותינו הרבים כבר כשל כח הסבל, וה’ יתברך ירחם ויוציאנו מצרה לרווחה ומאפלה לאורה במהרה בימינו אמן סלה.

והנני נותן הודאה על העבר חסדי השם כי לא תמנו והגדיל חסדו עלינו, וראה ראינו עין בעין, השגחה פרטיות. ברוך השם כי הפליא חסדו עלינו. וכה אתחנן אל ה’ יתברך כי יחלץ אותנו גם להבא ממצר טרדות הזמן ופגעיו, וברוב רחמיו וחסדיו אל יעזבנו ואל יטשנו. ועוד אזכה לשקוד על דלתי תורה הקדושה באמת ובתמים ולראות בכבוד התורה ולומדיה כי ישובו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן.

ואזכיר את זוגתי היקרה והצדקת מנשים באהל תבורך מרת זיסל שתחיה לאורך ימים טובים וארוכים, ותהי משכורתה שלימה מאת ה’ חלף עבודתה ותשוקתה כי רבה שאהגה בתורה, ונזכה לגדל בנינו היקרים והנעימים שיחיו לאורך ימים  טובים וארוכים מתוך עושר וכבוד נחת והרחבת הדעת דקדושה ולראות מכל יוצאי חלציהם נחת בזכות אבותינו הקדושים, ויתקיים בנו מאמר הכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגו’. אמן כן יהי רצון.

ואסיים בדברי המשורר האלקי הניצב בפתח השער אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש שבתי בבית ה’ כל ימי חיי לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו. (עיין מה שכתבנו לעיל לפרש בסייעתא דשמיא) וראיתי בשם האר”י הקדוש זי”ע, אחת ראשי תיבות ארץ ישראל חיי עולם הבא תורה, אלו שלשה מתנות שנתן הקב”ה לישראל, כמאמר חז”ל, וכולם הם אחת, כי זו גוררות זו. וזה “אחת היא לאמה” אלו דברי קודשו,  ודוק.

ואני הפעוט הוספתי על פי דברי קודשו לפרש הכתוב הלאה, ועל פי מה שמבואר שם בדברי חז”ל (ברכות דף ה’ ע”א, ומכילתא סוף פרשת יתרו, וספרי פרשת ואתחנן) שלשה מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא וגו’, עיין שם. ונודע דלשון “שבתי” מורה על שלום ושלוה, כמו שבת אחים. וכן וישב יעקב פירש רש”י ממדרש רבה ביקש יעקב לישב בשלוה. וכן ביארו המפורשים הכתוב (תהלים קל”ז) על נהרות בבל שם ישבנו, רצונו לומר ישבנו שם ישיבת קבע והיה לנו נחלת שדה וכרם, כמו שנאמר בנו בתים ושבו ונטעו כרמים ואכלו את פרין, ובכל זה גם בכינו בזכרנו את ציון, מפני שזכרנו את קדושת ציון מבית המקדש ועבודה ושכינת קדשו, ועל זה בכינו על האושר הרוחני שנאבד מאתנו. וזה שביקש המלך החסיד עליו השלום אחר דהתורה הקדושה וארץ ישראל ועולם הבא ניתנה ע”י יסורין כנ”ל, “שבתי בבית ה’ כל ימי חיי”, היינו שאזכה לישב על התורה ועבודה בשלום ובשלוה, השקט ובטח, בלי צער, ובלי יסורין “לחזות בנועם ה'” היינו עולם הבא, ליום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, “ולבקר בהיכלו” היינו ארץ ישראל, אשר על ידי זה נזכה ממילא לבנין הר מרום הרים, וקרן עמו ישראל ירום.

וה’ יתברך יחזקני ויאמצני ולהאיר עיני במאור תורתו הקדושה, ולחדש חידושין דאורייתא אליבא דהלכתא, מתוך הרחבת הדעת דקדושה ולראות בישועות ישראל, מי יתן מציון ישועות ישראל, לעלות לציון ברנה ושבחות, ובשובע שמחות, לראות כהנים בעבודתן בזבחים ומנחות, ולוים בדוכנן רנה פוצחות, וישראל במעמדן בארץ נכוחות במהרה בימינו אמן סלה.

כעתירת היושב ומצפה בכל עת ובכל רגע ורגע לאורו של משיח

משה בן צפרה גרינוואלד

בלאאמו”ר מוה”ר יקותיאל יודא ז”ל שהיה אבד”ק יארע תע”א

בן הגה”ק המחבר ז”ל “בעל ערוגת הבושם

ראקושפאלויטא, ה’ קדושים, ט”ז למנין בני ישראל, תש”ג לפ”ק.

(סוף הקדמת הרב משה גרינוואלד הי”ד לספר עולת תמיד עם פירוש מנחת תמיד)

 

מספר הצפיות במאמר: 42

על ידי התורה מרפה הקב”ה חוזק שונאינו / רבי ישכר דוב ליפשיץ הי”ד האדמו”ר מאוונגוואר

תמונת מחיי קהילת אונגוואר

וזה כוונת בעל הטורים על פסוק ועליתם את ההר, דהקשה הווא ליה למימר “על ההר”. ותירוץ דתיבות “את ההר” בגימטריה “תורה”. עד כאן לשונו. עיין שם להבין כוונתו בזה.

נראה… דהתורה היא למעלה מן הטבע, ורצה ללמדם שלא ילכו לארץ ישראל בכח הטבע, רק בכח התורה, על כן “את ההר” בגימטריה “תורה”, שיעלו על ההר ויצליחו דווקא בכח התורה, ולא בטבע חס ושלום. כי על ידי טעות זה של מחשבת הטבע לחוד נסתמו עיני המרגלים באומרם אפס כי עז העם.

וכן שמעתי מאדוני אבי מורי ההגה”צ הקדוש מו”ה רבי ישכר דוב מאוונגאר יצ”ו זצל”ה הי”ד שהסביר כל הפרשה באמרי צוף ונעם, שמה שאמר משה רבינו עליו השלום שיעלו ויבחנו ויראו את העם והארץ, אמר החזק הוא הרפה כו’. והקשה הא בכל החלוקות נאמר “אם”, יש בה עץ אם אין וגו’ ורק כאן כתיב בה”א “הרפה” ולא כתיב “אם רפה”. אלא אמר אאמו”ר בהסבר באריכות שעיקר הזהירות אמר להם משה רבינו עליו השלום שידעו שכיוון שהמה עולים בכח התורה מהקב”ה “את ההר”, בגימטריה “תורה”, ידעו שכל מה שנחשב בטבע חזק לא נחשב לעומת התורה רק רפה, כי הקב”ה על ידי התורה מרפה חוזק שונאינו. ואם כן זה מה שאמר להם שהחזק הוא רפה, הוי הקדמה למה שלאחריו, שמה שמצווה להם לתור, הוה רק בבחינת “וברכתיך בכל אשר תעשה”, לעשות קצת עובדא על פי דרך הטבע, אבל העיקר ביטחונו לא על כחנו ואמץ ידינו רק על ד’ יתברך. אם כן יהיה הפירוש המעט הוא אם רב, הבמחנים אם במבצרים, היינו, בין כך ובין כך הכל חד, כיון ד”החזק” הוא “רפה” נגדינו בזמן ועידן שאנו מקיימים מאמר “עלו זה בנגב”, היינו דרום, הרוצה להחכים ידרים, חכמת התורה הקדושה. על כן אנו מבינים גודל המעל והטעות שהיה למרגלים שטעו בזה ואמרו כי “עז” העם, שלא החשיבו כח התורה המביא לנו עזר ד’ יתברך.

(דברי ישכר דוב לפרשת שלח, הרב יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטם בשם אביו רבי  ישכר דוב ליפשיץ הי”ד)


 

רבי ישכר דוב ליפשיץ האדמו”ר מאונגוואר נולד בפולין בשנת תרמ”ב (1882) (או בשנת תרמ”ח, 1888) כבן בכור לאביו רבי  אריה לייבוש האדמו”ר מאפטא זצ”ל בעל “״יסוד לקרא” ו”ישמח צדיק” ולאמו הרבנית הדסה בת רבי חיים מאיר מפינטשוב בעל “אמרי חיים” ו”מנחת יהודה”.

עוד בצעירותו היה עילוי בעל תפיסה מהירה, זיכרון עצום, פיקח ומתמיד. שמעו הלך לפניו ברוב בקיאותו בתורה ובחריפות שכלו.

בשנת תרנ”ח השתדך עם הרבנית בילא, בתו של רבי אברהם שלום הלברשטאם מחבר ה”דברי שלום” מסטראפקוב שבקרפטורוס בן רבי יחזקאל שרגא זצ”ל אב”ד ואדמו”ר משינאווא בעל ה”דברי יחזקאל” זצ”ל בנו של ה”דברי חיים” מצאנז זצ”ל.

לאחר נישואיו עבר לסטרופקוב, היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודה בהתמדה ושקידה רבה. חותנו היה לומד יחד עמו יומם ולילה ושמח בחתנו שהיה עילוי עצום בקי ומפולפל בכל מקצועות התורה בעל משנה הלכתית סדורה ושכל ישר, ובעל מידות נעלות ומשובחות ועינוותנות יתירה.  בהמלצת חותנו נתמנה לדומ”ץ ואדמו”ר בעיר אונגוואר שבאותו האזור, על מנת לרומם שם את קרן התורה, להכניס לשם את דרכי החסידות ולגדל את הדור הצעיר ליראת שמים. הרבי מאונגוואר הי”ד ניהל את עדתו כארבעים שנה ובית מדרשו היה מרכז לתלמידי החכמים שבעיר, לעובדי ה’ ומבקשי יראתו, ולמרכז חסד וסיוע לעניים ולפליטי המלחמה שהגיעו לעיר במלחמת העולם הראשונה. כמעט בכל דרשה לפני הציבור דיבר על גודל מעלת הצדקה והתרים נגידים לעמוד להצלת אחיהם. רבים הגיעו מכל המדינה להסתייע מעצת הצדיק ומתפילתו, מהשתדלויותיו להצילם מצרות ועונשים משפטיים, ומתמיכה כלכלית תוך שמירה על פרטיותם ועל כבודם. במהלך מלחמת העולם הראונה סייע הרבי הי”ד במסירות נפש של ממש להסתיר ולכלכל ולהלין יהודים שערקו מהצבא והיו צפויים לעונש מוות בתלייה. הרבי היה לומד ומלמד באופן תמידי ומסודר בבית מדרשו ורבים מאנשי העיר וסביבתה הושפעו רבות לתורה ולייראת שמים.

בשמיני עצרת בשנת תרע”ה נפטרה הרבנית. אחר כך נפטרו בתו היחידה שרה ע”ה בהיותה בת 18 ובנו הבחור יוסף זכריה זצ”ל. הרבי נשא בזיווג שני את הרבנית אסתר הי”ד בת הרב יחיאל נתן הלברשטאם מבארדיוב.

בשנת תרפ”א ובסיסיות שנת תרפ”ד עבר דירה ופתח בית מדרש מרווח יותר, בו נוספו בחורים ואברכים שלמדו שם בשקידה רבה.

בנו, רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ-הלברשטאם, האדמו”ר מסטרופקוב, הדפיס את הספר ״דברי ישכר דוב״  ובהקדמה שם הביא פרק מפורט על תולדותיו והליכותיו בקודש של אביו. בתוך ההקדמה הוא כותב:

חיבר ספר נכבד מאד על הלכות מקואות, בביאור כל ההלכות על סדר נכון בהוספות הלכות נחוצות מדברי הפוסקים, והיה מסודר על דרך ספר שולחן ערוך התניא ומסומן בצדו מקורות הדינים המחודשים. גם היו לו חידושי תורה בכתובים על דרך פלפול, ועל דרך אגדה המושכת את הלב, דרושים לכל חפציהם על התורה והמועדים, דברים נפלאים מתוקים מדבש. וראיתי שהטמין אותם יחד עם ספריו הקדושים לפני צאתו בגלות אושוויץ. וחבל על דאבדין ולא משתכחין. הם נטמנו בביתו בעיר אונגוואר על עליית בית מדרשו שברחוב מיטראק (שויהאז).

בנוסף לכתבי רבי ישכר דוב ליפשיץ הי”ד שהוטמנו בעליית בית מדרשו, היו טמונים בביתו כתבים נוספים.

עם כניסת הגרמנים להונגריה במהלך השואה, נאלץ בנו, הרב יחזקאל שרגא לנטוש את בית הוריו, בהותירו שם בארון הספרים שלו חוברת עבה בה כתב רבים מדברי התורה ומהסיפורים ששמע מסבו רבי אברהם שלום מסטרופקוב זצ”ל.

בשנת 1938, עם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הועבר האזור כולו לשליטה הונגרית, והוחל באכיפת חוקים אנטי יהודיים.

בשנת 1940 גויסו רבים מיהודי העיירה לעבודות כפיה תחת השלטון ההונגרי, במסגרת הצבא ההונגרי. רבים מהם נשלחו לחזית המזרחית לבניית תעלות הגנה נגד הצבא הסובייטי, ונספו שם. באלול תש”א (8.1941) גורשו מאונגואר יהודים חסרי נתינות, ובהגיעם לקמניץ פודולסקי שהייתה תחת השלטון הגרמני נרצחו.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים ב- 19.3.1944. פחות מחודש אחר כך, בערב פסח, תש”ד (תחילת 4.1944), הוקמו שני גטאות באונגוואר. האחד לתושבי העיירה, במפעל לבנים שמחוץ לעיירה, והשני ליהודים מחוץ לעיירה. הוטלו מסים כבדים והופקע רכוש רב, הזהב ומעילי הפרווהשבוע לאחר מכן, גורשו 14,000 יהודי אוגוואר לגטו בשטח מפעל הלבנים מחוץ לעיר.

לאחר תלונת ראש העיר ובקשתו לגרש את היהודים המהווים פגיעה תברואתית ובריאותית לתושבי עירו, החל מכ”ד באייר ועד ט’ בסיון ה’תש”ד (17-31.5.1944) שולחו יהודי הגיטאות בחמישה “משלוחים” לאושוויץ ספר דברי יחזקאל שרגאושם נרצחו.

געגועים לאותיות פורחות

 

ביום כ”ה אייר תש”ד (1944) נספה הרבי מאונגוואר באושוויץ. כן נספו הרבנית, ובניו מזווג ראשון האדמו”ר רבי ברוך אברהם והבחור אריה ליבוש הי”ד.הקדמת דברי שלום

בנם האדמו”ר מסטרופקוב רבי יחזקאל שרגא עבר את מדורי הגיהנם באושוויץ וניצל. רבים מבני משפחתו, ובהם אשתו וששת ילדיהם, נספו בשואה. הוא שימש כרב במחנות העקורים, נישא שנית, עלה לארץ ישראל וביסס בה את החסידות בתי מדרש שלו התקיימו בירושלים ובבני ברק.
במשך שנים רבות, הצטער האדמו”ר על אבדן החוברת היקרה שרשם מפי סבו ועל כך שלא נטל אותה עמו בגלות שנכפתה עליו בידי הנאצים. בשנת תשט”ו הוא מוציא לאור את ספרו של סבו “דברי שלום”, ומציין שיגע רבות לקבץ את שארית הפליטה של כתב היד של מחבר הספר.

גם בהקדמת ספרו “דברי יחזקאל שרגא” (תשט”ז) הוא כותב שכתבי סבו, כתבי אביו, כתבי דודו וכתביו, אבדו בשואה. הוא מוסיף וכותב שכפי שאנו מאמינים בתחיית המתים, כן יחזיר לנו הקב”ה את כל התורות האבודות שנשתכחו במצור ובמצוק של הגלות.
בשנת תשמ”ו (1986), נודע לאדמו”ר כי ישנו יהודי שנוסע לעיירה אונגוואר. האדמו”ר זימן אותו אליו ושרטט בפניו את מקום מגורי הוריו: “ככל הידוע לי, הבית לא נחרב. השתלט עליו נכרי שגר בו כיום עם בני משפחתו. כשאתה מגיע לעיירה, תיגש לשם, תתאר לדייר מי שלח אותך, ותאמר לו שאני מבקש שיוציא לי מהבית חפץ כלשהו שנותר בין כתליו מתקופת העבר. שתישאר לי מזכרת לפחות, מהמורשת הגדולה והחפצים היקרים של ההורים, שנותרו מאחור והופקרו לחסדי המקומיים”.

היהודי שמח למלא אחר בקשת האדמו”ר. נקש בדלתו של הדייר ותיאר בפניו את מבוקשו, במפתיע, הסביר לו הדייר פנים וביקש ממנו לחכות רגע. לאחר רגעים ספורים, הביא הדייר את אסופת מכתבים שנותרה שלמה. כשהביא השליח את האוצר לבית האדמו”ר, לא היה קץ לאושרו והתרגשותו חצתה גבולות. האדמו”ר לא חדל לספר על ה’סייעתא דשמיא’ וההשגחה הפרטית שזיכתה אותו כי האוצר שכה היה חביב עליו, יחזור אליו ביום מן הימים. האדמו”ר ביקש לשוב ולההדיר את ספרו של זקנו ה’דברי שלום’ ולשלב בו את דברי התורה שהוא כתב, אולם מחמת סיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל, והאדמו”ר לא זכה לראות את פרי עמלו נושא תוצאות מוגמרות.
בשנת תשע”ג (2013) יצא ממכבש הדפוס הספר “דברי שלום”, ובו שולבו חידושי תורה נוספים שנרשמו בידי נכדו, האדמו”ר מסטרופקוב זצ”ל – רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם, מחבר ספר “דברי יחזקאל שרגא”.
יהי רצון שנזכה לראות בחזרת כל יתר התורות האבודות והאותיות שפרחו באוויר בימי שריפת הגווילים.

 

סרט מאונגוואר בשנת 1934:

 

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, דברי ישכר דוב, אתר בחדרי חרדים.

מקורות נוספים: אלה אזכרה, ז, 111-108. ספר יזכור לקהילת אונגוואר.

מספר הצפיות במאמר: 65

המשל של המגיד מדובנא בהסברו לפסוק “אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי” / הרב שמואל רובין הי”ד מרודושקוביץ

כארמון על קרח

ובספר קול יעקב מהרב המ”מ מדובנא זצ”ל פירש הכתוב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, על פי משל לאחד שבא לעיר אחת לדור שם ולא לקח הרשות מאנשי העיר אם יש את נפשם לתתו לשבת שם כי אם בכח וזרוע שר העיר בטח שאמר לו בטוב בעיניך שב. לימים רצה לבנות לו בית לשבתו והכריזו אנשי העיר באלה ובחרם לבל ימכור לו שום אחד מהם אחוזת קרקע לבנות עליה. וכאשר סיפר זאת אל השר נתן לו רשות לבנות בכל אשר ימצא מקום פנוי. ויחפש ולא מצא כי אם במקום נהר גדול שהיה מכוסה בקרח הנורא בעת החורף, והיה סבור שזהו קרקע עולם, ובנה על המקום ההוא בתים ועליות מרווחים, והיה לשחוק לכל עובר עליו ודימוהו למשתגע. וכל אשר שאל לכל שוחק למה עלי תשחק לא היה משיבו כלום. פעם אחת שאל לאיש אחד לאמר, אמור נא לי מה חסרון יש בבנין זה אשר כל עובר עליו ישום וישחק לי, הלא לדעתי בנין מפואר הוא ובלתי חסרון כלל. השיב לו, דע לך כי הבנין הוא באמת מעולה אלו היה נבנה על קרקע עולם, אבל המקום הזה הוא מקום נהרים ויאורים וחם השמש ונמס הכפור והגליד וישקע כל הבנין וכל אשר לך.


הנמשל הוא כי בהיותנו על אדמתנו, אם חנן ה’ לאדם עושר ונכסים היה בידו שיהיה לו ולזרעו אחריו עד ירצה ה’. לא כן עתה שגם חיינו תלויים מנגד ואין אנו בטוחים עליה אף שעה אחת, ומכל שכן ממוננו ורכושנו. ואף אם יזכה ה’ לאחד עושר ונכסים וכל טוב, במה נחשב אצלו ביודעו כי לא ילין בוקר הזה ובטרם בוקר איננו כי יבוזו זרים יגיעו. אמנם העושר ההוא מזכיר לו את ישיבת ירושלים, לאמר, אילו היית נותן לי הקב”ה עושר הזה בהיותנו על אדמתנו שלווים ושקטים אין שטן ואין פגע רע, אז היתה טובתו שלמה. אבל עתה מה היא אחרי שהוא למצער. וזהו על ראש שמחתי, כלומר שבעת השמחה אנו מרגישים צער הגלות יותר, שגם השמחה איננה שלמה, וכמאמר המשורר איך נשיר את שיר ה’ על אדמת נכר.

(מתוך הערת שוליים למאמר הראשון בספר דברי שמואל, הרב שמואל רובין הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 8

אנו נטע עצים בריאים ושלימים / הרב משה חיים לאו הי”ד

הרב לאו הי"ד ופירות ארצינו הקדושה

אם לא עכשיו אימתי?

“כלומר: מתי יהיה העכשיו הזה. העכשיו ההוי בודאי לא ישוב עוד” מרן החידושי הרי”ם ז”ל.

כמה דיו כבר נשפכה על שאלת תפקיד הצעירים שלנו ושאלת העולים החרדים לארץ ישראל! כבר נעשו רוב הדיבורים למשא על הקנאים ועוקמים פניהם למראה הכבדת הדברים. הוויכוחים והמילים היבשים כבר קצצו כנפי הנוער שלנו. האם הואילו רוב הוויכוחים להעתיק שאלות חמורות אלו אף צעד אחד הלאה? האם נתנו ההצעות השונות אף תקוה אמתית אחת לצעירנו שמשאת נפשם היא למסור את עצמם על מזבח־אידיאלה של אומתנו וארצנו?

עד מתי נלעיט את הנוער שלנו בדברים, בהבטחות ולא ננסה בפועל להכשיר להם שדה-עבודה, כדי שתהיה להם האפשרות לעלות ברנה לציון ולעבוד שמה במרץ, אשר עתידות טובות ויפות צפונות בה?

בשעה היסטורית חשובה זו, שכבר נשמע בקרב המחנה החרדית הכרוז: שובה ישראל לארץ ישראל! בשעה רצינית זו שהעלייה לארצנו לעבדה אינה צריכה כבר ל”הכשר”. הלחץ האיום האיקונומי, המצב החברתי הטרגי מצד אחד, והרגש האינסטיקטיבי מצד השני מראים בולט, ע”י קול המון וכו’ שאין בעבודת שיבת ציון שום ניגוד וסתירה ח”ו לאמונת הגאולה, ויעודי הנביאים.

אין כיום מן הצורך לעורר את העם, לחבב עליהם את הארץ ולתאר לפניהם הערך החשוב של שיבת ציון. בההתפרצות הפתאומית של מחנות עולים לארץ ישראל מכל אפסי ארץ מורה לנו ההשגחה באצבע כי באה עת לחונן את ציון, וכי “חורבות ירושלים יובנו על ידי שיבת אפרוחיה לתוכה” (בחיי); בהתשוקה הגדולה ובההתלהבות העצומה שעולים מכל ארץ לארץ ישראל, נראה כי ארץ ישראל נתנה לנו: “ונתנה לך, שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא תהא בעיניך כאילו היום נתונה לך” (מכילתא); אנו עורגים ושמחים עליה כמו לקראת כל דבר חדש, הרומז לנו ולוקח את לבבנו בחידושו.

בשעת הרת עולם זו, אל לנו, בלי הכנות למפרע, להחליט כי התנועה מעצמה תפתח את הארץ בבחינת “עלו אל הארץ וכבשוה”.

כלל גדול ועתיק הוא: כל בנין חדש שבא מתוך כפיה מבחוץ לשם המצאת פרנסה וכו’, ולא מתוך אהבה מסותרת והדרישה הפנימית לעבדה – אינו בכלל בנין.

מצדנו אנו צריכים להשתדל ולהתאמץ להכניס לארץ ישראל עבודה ומרץ על ידי הנוער שלנו. זהו אפשר על ידי שני אופנים:

א) על ידי שאדמת ארצנו הקדושה לא תשם מאכרים חרדים אשר יוכלו להיות לברכה לארץ.

ב) על ידי בנייני הבתים (משקים ביתיים), שיובנו מאחינו החרדים העולים עם כסף וימציאו על ידי זה עבודה לדורשיו. ועלינו להכין דורשים ופועלים משלומי אמוני ישראל.

מפועלינו אלה יוכל לגדל דור בריא וחזק בחומר וברוח, אשר ממנו עתידות גדולות לעמנו ולארץ הצבי.

“מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב”ה, אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב ויטע ה’ אלקים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב כי תבואו אל הארץ ונטעתם” (ויקרא רבה).

היש לך עצים ראויים לנטיעה יותר מאותם העצים הרעננים של צעירינו החביבים?

יש נוטעים, ויש נוטעים:

יש נוטעים עצים מתולעים ופרים מלאים רעל לגוף הישראלי.

אבל אנו נטע עצים בריאים ושלמים, כי “כל עצים שיש בהם תולעת פסולים לבא על גבי המזבח”…

ועצינו יוציאו פירות יפים, ויעטרו שוקי ירושלים בפירותיהם.

הה, יודע ומרגיש אני בצערה של נפש צעיר המעונה והמדוכא בגלות המרה, וחפץ בכל לב ונפש לצאת לחפשי מגלותו הפרטית במהירות היותר אפשרית. ובחשאי חולם, עורג ושואף בכל נימי לבבו ל”יצירה” בארץ אבותיו.

כן, ביגיעת כפם ובזעת אפם, חפצים צעירינו שיחיו הנאמנים לה’ ולתורתו, לעבוד שמה, שמה בארצנו הקדושה.

ובכן, אחים לדעה ולמעשה נעזור נא, לשחרר את עולינו הצעירים מאותו מחנק הנפש בגלותם הנפשית והחמרית, מאותו הרגש של דג בנהר שמימיו חרבו.

נבא נא לקראתם, נשמע, נעזור נעשה. השעה חשובה והאחריות רבה.

ראו נא בעיני רוחכם כי יעודנו עומד להתקיים: “ועתידים בחורי ישראל ליתן ריח טוב כלבנון”.

בועידה הארצי־הישראלית בפרנקפורט, הצעתי הצעות רבות בעניין זה ותמציתן היתה: א) שהשדה הנמכר על ידי “אגודת ישראל” יינתן באריסות לצעירינו לעבדו ולשמרו. חלף זה יהיה להם שליש בקרקע. ואז תקנה הארץ בדמים תרתי משמע: בועז, בעל האחוזה נתן מעותיו; עובד, הצעיר שלנו –דמו. ועל ידי זה נזכה להגאולה ויולד, דוד.

ב) בנין הבתים (המשקים הביתיים) שעל ידי “אגודת ישראל” יהיה רק על ידי צעירינו. וכל צעיר שיקדיש את עצמו שתי שנים לעבודה זו, יזכה אחר כך לבית נחלה חנם אין כסף. ויקיים דברי הרמב”ם יבנה בית וכו’.

החשבון בפרטות ואופן חיי הצעיר במשך שני העבודה יפרסם בקרוב מר דוד טריטש בברלין. המומחה לעניני הקולוניזציה בארץ ישראל.

ג) למען אפשר לצעירנו העלייה ולהקל ההוצאות, צריכים לשכלל את “קרן העולים והישוב”.

ועתה צעירי החביבים, דעו כי עליכם בייחוד הוטל התפקיד הגדול והחובה הקדושה לפעול מעשים כבירים לשם בנין ארצנו. אתם תחושו שהנכם אחראים בעד עבודת קודש זו.

חברים צעירים, בלב מלא רגשי קדש וגעגועים לכל הקדוש לנו, הנני קורא אליכם:

הכונו, הכונו אחים לעבודה ולמרץ בעד תורתנו, עמנו וארצנו.

וכשם שהצעיר שלנו צריך למלא את כל הדרישות המוסריות שתועמדנה לו בהיישוב החדש, כן ירחף רוח חלוציות על פני תעמולתו: לתרבות קוני בתים אצל אגודתנו לאסוף בכל הזדמנות שהיא על “קרן העולים והישוב”. ההתפתחות ההדדית של שתיהן ערבה לנו בעד התקדמות בניין הארץ ברוח ישראל סבא.

(“אם לא עכשיו אימתי”, הרב משה חיים לאו הי”ד, מתוך דגלנו ניסן-אייר תרפ”ה)

מספר הצפיות במאמר: 45

ראש השנה למעשרות / מתוך “חובת הארץ” מאת הרב משה קרביץ הי”ד

ספר חובת הארץ מאת הרב משה קרביץ הי"ד

א) באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות וירקות ובט”ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות. כיצד תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות (היינו שגדלו באופן שראוין לאכילה) לפני ראש השנה של שלישית אף על פי שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישין מהן מעשר שני. וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט”ו בשבט של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו אחר כך בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט”ו בשבט של רביעית. אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט”ו בשבט מתעשרין להבא (סימן של”א סעיף קכ”ה).

ב) הירק בשעת לקיטתו עשורו. כיצד אם נלקט ביום ראש השנה של שלישית, אף על פי שבא לעונת המעשרות ונגמר בשניה, מפרישין ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית, מעשר שני. וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן, הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית. כיצד אם נלקט בשלישית אחר ט”ו בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני, אף על פי שנגמרה בשניה. וכן אם נלקט ברביעית קודם ט”ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני. נלקט בחמישית אחר ט”ו בשבט מפרישין ממנו מעשר שני. ואף על פי שהולכין אחר לקיטתו, אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפילו היתה כזית ונעשית בשביעית ככיכר, חייבת במעשרות (סעיף קכ”ו).

ג) האביונות של צלף נותנין עליהם חומר האילן וחומרי זרעים, שאם היו משנה שניה שנכנס לשלישית ונלקטו קודם ט”ו בשבט, מפרישין מעשר ראשון. ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו נותנו לעניים (סעיף קכ”ז) (ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני, ונמצא כמו שהפריש מעשר שני ומעשר עני, ש”ך).

ד) פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית, או של שלישית ברביעית הולכים אחר הרוב. מחצה למחצה, מפרישין מעשר שני מן הכל, אבל לא מעשר עני, שמעשר שני חמור, שהרי הוא קודש ומעשר עני חול. וכן פירות שהן ספק אם פירות שניה הם או פירות שלישית, מפריש מהם מעשר שני (סעיף קכ”ח).

(שביעית פרק ב’ משנה ז’) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית, ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. והובא משנה זו ראש השנה י”ג וברמב”ם, וגם במשנה ח’ ר’ שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרע לזרע בתחלה כיוצא בהן, ר’ שמעון אומר אפונין הגמלנין כיוצא בהן, ר’ אליעזר אומר אפונין הגמלנין משתרמלו לפני ראש השנה. והרמב”ם פוסק ככל אלה דאזלינן בתר גמר פרי, היינו כשמואל שם, והראב”ד ז”ל השיגו במקצת. וז”ל התוספות שם: אחר גמר פרי אין זה אחר לקיטה דזימנין דנגמר לפני ראש השנה ונלקט אחר ראש השנה. וכל ירק נמי הולכין בו אחר גמר פרי, אלא דנקיט בכל דוכתא בתר לקיטה, משום דלקיטה תיכף לגמר פרי, אכל הני אין לקיטתן בגמר פרי עכ”ל. וזה לא כדעת הרמב”ם ושולחן ערוך שפסקו דלקיטה דוקא הובא סעיף ב’.

(חובת הארץ, סימן י)

 

הרב משה הי”ד ב”ר ירוחם פישל ז”ל נולד בתרמ”ו (1886). הוא שימש כר”מ בישיבת לידא, שברוסיה הלבנה. היה ראש הישיבה הקטנה בשאדובה, שבליטא. אחר כך היה רב בפאיורה שבליטא. ספרו, “חובת הארץ”, הוא מאחרוני הספרים היהודיים שהודפסו בליטא לפני השואה.

בפתיחת ספרו כותב המחבר דברים אל הקורא, ובהם הוא מסביר את חשיבות ידיעת המצוות התלויות בארץ, ומה הניע אותו לכתוב ספר זה:

מפני שקשה לבקש תמיד לקנות ממה שנמצאו ממונים על הפרשת תרומות ומעשרות, כי לא בכל מקום ימצאו, לכן החוב על כל אחד הדר בארצנו להיות בקי בהלכות אלו. ומפני שבשולחן ערוך הוא סימן אחד גדול (סימן של”א מחזיק קמ”ו סעיפים) ובו נכללו כל הלכות אלו. וקשה לקנות כל היורה דעה מפני סימן אחד וגם כי שם נכללו יחד, ומי שאינו רגיל בהלכות אלו קשה לו לעמוד על כל הלכה והלכה כראוי. לכן מצאתי את עצמי מחויב בזה לתקן. תחלת ההתעוררות נולד לי מפני בני יחיו הנמצאים שם, ואמרתי שכדאי לתקן גם לאחרים, לכן לקטתי ההלכות אלו הנחוצים משולחן ערוך מסימן הנ”ל ומעט מזעיר מרמב”ם ז”ל וקצת מה שנתחדש לי, וחלקתים לי”ב סימנים, וכל סימן לסעיפים, בכדי להקל הלימוד בזה. ומי שירצה לדעת איזה הלכה יראה במפתח וידע למצא תיכף מה שצריך… הדברים הפשוטים כתוב בפנים, ומה שיש בו פקפוק קצת נכתב בהגהה ונרשם על כל הלכה מקורו ומוצאו, ומה שלא נמצא פה צריך לשאול למורה הוראה הבקי בדינים אלו, כי נמצאו שאלות רכות בזה יותר ממה שרגיל בבשר וחלב וכיוצא בזה. בפרט בדיני תערובות פירות הפטורים עם החייבים והמעושרים שנתערבו עם הטבל, והפירות שגדלו בשנה הראשונה ושניה שנתערבו בשלישית, ופירות הרביעית והחמישית שנתערבו בששית, וכולם שנתערבו בפירות שביעית, ופירות שנה ראשונה שנתערבו בשנה שניה שאין תורמין ומעשרין מפירות שנה אחת על של שנה אחרת, אף שמעשרותיהן שוין. ושאלות רבות כאלו איזה פירות חייבים ואיזו מהן פטורים, על כל זה צריך שאלת הכם מובהק למותר לי להתנצל ולהקטין ערכי בזה, כי אין זאת חכמה אלא מלאכה להעתיק הדברים ממקום למקום.

הבא על החתום שני ימים לחדש שבט שנת תרצ”ה.

נאום משה בא”א מו”ר ירוחם פישל ז”ל רב בפיורא.

ובחתימת הספר כתב הרב המחבר על מעלת קיום מצוות התלויות בארץ, ובכך הוא מסיים את דבריו:

לעת כזאת אשר נתרבו תודה לא-ל יושבי ארצנו במקומות רבות, ושם אפשר להיות ישראל מרובים, וגם כי מקווים אנחנו שיתרבו עוד בעזרת ד’ יתברך, ולכן לפחות מי שרוצה לקיים מצות אלו החביבים, אם יש לו שדה או כרם או גינה, שיבקש לו בעת הקצירה והבצירה מי שהוא בקי בהלכות אלו, למען יוכל לקיים אלה המצות כראוי, וגם לבלתי יתערב לו פירות החייבים במעשר כפירות הפטורים… יש להדר, למי שחביבים לו מצות, להיות קונה שדה קטנה ולקיים בה מצוות התלוים בארץ, לפחות פעם אחת בחייו, וד’ יתברך יזכנו לקיים בה כל המצוות התלוים בארץ, ונזכה לביאת הגואל במהרה בימינו אמן.

בחלקת הקדושים בהר הזיתים, על מצבת בנו ר’ אברהם קרביץ, מונצחים הוריו. אביו, הרב הגאון ר’ משה הי”ד, אב”ד פיורה שבליטא, שנספה בכ”ב בתמוז תש”א. ואמו, מרת פרל לאה בת ר’ מרדכי בלוך הי”ד, שנספתה בכ’ באלול תש”א. כן מונצח אחיו, ר’ יעקב מאיר הי”ד, נהרג עם כל חבריו בישיבת קלם שבליטא, בחודש אב תש”א. אחותו, אחיותיו, רחל אסובסקי ומשפחתה הי”ד, מרת חיה קאטץ ומשפחתה, מרת חסיא גרודניק ובעלה יוסף, מרת בלומה. הי”ד.

ברשימת אתרי ההריגה של יהדות ליטא, באתר איגוד יוצאי ליטא בישראל, ניתן לראות שקהילת פיורה הוכחדה בכ”ד באלול תש”א, ביער טובינאי 7 ק”מ משילל.

מספר הצפיות במאמר: 12

דרוש לחנוכה – חלק א: התחלת ביאור הקשר בין דודאי ראובן, הצלת יוסף ונר חנוכה / האדמו”ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד

תמונת הרב יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד

סאקלוב

לחנוכה

בילקוט שיר השירים, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן שהלך להציל את יוסף, ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה. וצריך בירור.

א. נראה דהנה יש שתי הנהגות בעולם, אחת הנהגה טבעית, מה שהקב”ה סידר משטר עולמו ושם בטבע כל הנבראים לעשות מה שהופקד עליו וכולם עושים את שעליהם ולא ישנו את תפקידם. ויש עוד הנהגה ניסית אשר בעת הצורך הקב”ה משנה את הטבע ומשד מערכי שמים ועושה נפלאות שלא כסדר הטבע ובה מכלה עושי רשעה. ובוטח בד’ ישוגב בהן, כידוע. וכמה חשו חז”ל שלא להטריח ליוצרם לעשות ניסים זולת במקום ובעת הצורך לכל העולם כדי שיתגדל ויתקדש שמו. ואפילו אותו חסיד שצמחו לו דדים להניק את בנו (שבת נ”ג:) אמר אביי שם כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. וכן במעשה דרבי יוסי בן יוקרת שהעניש את בנו על שהטריח את קונו להוציא תאנה שלא בעונתה (תענית כ”ד.) ובמעשה דרבא (שם בעמוד ב) ועוד ועוד. ובזה יתפרש מה שאמרו חז”ל (ברכות דף ז:) מזמור לדוד, קינה לדוד מבעי ליה, אלא בשעה שאמר הקב”ה לדוד הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה עצב דלמא עבד או ממזר דלא חייס עלי, כיון שחזי דאבשלום בנו הוא שמח, אמר סתם ברא רחים על אבא. וקשה הא חזינן דלא רחים עליו ובכל העת היה מטרד ממלכותו והיה מתכפר בשעיר כהדיוט. ואיך היה שמח שיוחזר לו המלוכה, ואם היה עולה על דעתו שיוחזר לו המלוכה לא היה עליו דין הדיוט (ולא אזכור כעת אם יש כח ביד מלך להסיר מלכותו מעליו בלא דעת העם, ולכאורה הרי זה בכלל מלך שמחל על כבודו שאין כבודו מחול). ואם לומר שחשב שעל כל פנים ייחוס עליו ולא יהרגהו ובזה היה שמח, אין זה נכון כי מאה מיתות ולא קנאה אחת, שאפילו משה רבנו עליו השלום שהיה עניו מכל אדם קיבל עליו למות מקנאה זו, כדרך אומרם ז”ל (ברבה סוף פרשת האזינו) כי הצדיקים שררתם לה’ היא חיותם. אבל הפירוש הוא מפני שקשה היה לדוד להתפלל לד’ שיעשה עמו עתה ניסים בלתי טבעיים אחר שנגזר עליו להקים לו רעה, ואם היה קם עליו עבד או ממזר שאין בטבעו לחוס היה צריך לניסים בלתי טבעיים ומפני זה היה עצוב מאוד, וכשראה שהקים עליו בנו, ובטבע הבן באמת לרחם על אביו ויש לו עתה מקום להתפלל שלא ישונה עליו סדרי בראשית שהבן לא יחוס על אביו, אך יהיה העולם מנהגו נוהג וממילא יוחזר לו גם המלוכה, כי אין בטבע העולם להמליך בן בחיי אביו על לא דבר (וכבר המפרשים כתבו כעין זה).

ב. מעתה הפיל קושיא על ראובן, אמת שרצונו היה להציל את יוסף מיד השבטים שלא יהיה ביד בעלי בחירה כדאיתא בזוהר הקדוש (ועיין באור החיים על התורה). אבל איך השליך את יוסף לבור נחשים ועקרבים דאגב איצצא מזקי (ברכות דף ל”ג.) ואפילו לרבנן הסברי נחש מעצמו מקיא ופטור המכיש (סנהדרין ע”ז:) מודי היכי דזרקו לבור נחשים דאגב דוחקא מזקי דחייב, דהווי כזרקו על חודו של חרב, והיה צריך ניסים שלא כדרך הטבע שינצל. מה שאין כן אם היה ביד אחיו הצדיקים, שהטבע אח לרחם על אחיו והסכנה היתה שלא בדרך הטבע, הרי ודאי כל למעט בנסים עדיף טפי. על זה אמר המדרש הדודאים נתנו ריח: זה ראובן, כי מן הדודאים לקח ראובן ראיה להציל את יוסף בדרך הזה, וכמו שיבואר.

ג. והנה האמהות היו עקרות והפצירו הרבה בתפלה להוליד בנים, על כן כשמצא ראובן דודאים בשדה, שהם מסוגלים להריון, כמ”ש הרמב”ן (פרשת ויצא) לקחם ראובן להביאם לאמו כדי למעט בניסא. ובזה פירשתי מאמרם ז”ל (ברבה שם) על הכתוב “וילך ראובן” הדא הוא דכתיב “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”. “יותן את הארץ לעבדך”. עיין במפרשים שנדחקו לפרש לגנאי שיצא לחמוד ממון לפני אחיו וכן עשה בביאתו לארץ. ואני אומר שדרשו לשבח אותו צדיק. כי ידוע שהתפלה הוא ענין נשגב מאוד ואינו רק לצרכו של אדם לבד, וכן הוא במדרש ואתחנן, יכול יהיה תובע צרכיו ויוצא לו, תלמוד לומר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. רנה זה קלוסו של הקב”ה ותפלה לצרכו של אדם, אבא שאול אומר זה סימן לתפלה, אם כיון אדם לבו לתפלה יהיה מובטח שתפלתו נשמעת. ומאוד צריך אדם להתאמץ לכוון בתפלה רק לד’ לבדו. וזהו כוונתם צרכיו של אדם באמצע התפלה תקנוה, פירוש שיכוון בתפלתו על צרכיו שהם רק אמצעי שע”י שיהיו לו צרכיו יהיה לבו פנוי לתורה ועבודה, אבל עיקר התפלה לייחד שמא דקוב”ה ושכינתיה והעלאת עולמות כידוע .באמת דבר קשה הוא שלא יתערב בעמדו בתפלה לפני ד’ יתברך הנאת ונגיעת עצמו, לכן ראובן בראותו איך שהאמהות מתאמצות בתפלה על הריון רצה לזכות להם הריון על פי טבע, כדי שתפלתם תהיה רק לשם ד’ לבדו, וכוונה זו גם כי­ יזקין לא סר ממנו, כי ידוע שמלחמת ארץ ישראל היא מלחמת מצווה ודוחה שבת, והכל יוצאין למלחמה זו אפילו חתן מחופתו, והיא להכרית ז’ עממין הקוצים הסובבים את השושנה העליונה. ומובן כי למלחמת מצווה כזו צריכים טהרת הלב לכווין בה לשם מצווה לבדה, ולא ללכת לכבוש ארצם לשבת ליהנות שמה בנשיהם בניהם ומקניהם. וחש שלא יתערב במלחמה זו הנאת עצמו שלי עולם הזה, על כן ביקש שבט ראובן שיינתן לו בעד מקנהו נשיו ובניו ארץ סחון ועוג בעבר הירדן, ואחר כך יעברו חלוצים מכל חמדה גופניות לפני ד’ להכרית הז’ עממין ויהיה רק כוונת מצווה לבדה בלי התערבות הנאת עצמם, וזה רעיון נכבד. ואף על פי כן אמרו במדרש (סוף פרשת מטות) על הפסוק נחלה מבוהלת ואחריתה לא תבורך, כי ישוב ארץ ישראל אפילו לצורך פרנסתם היא המצווה כמו מצוות מצה שהיא דווקא לאכול לתיאבון להשקיט רעבון גופו. ואין כאן מקום להאריך.

אך לפי זה יפול הקושיא הראשונה על ראובן מדוע נתנם ללאה אמו אשר כבר היו לה בנים ולא לרחל העקרה כדי שלא תצטרך לנס, וגם על אמו לאה קשה בהתחנן אליה רחל שתתן לה מדודאי בנה מדוע השיבה לה קשות המעט קחתך את אישי וגו’, איך תרע עינה באחותה שמסרה לה סימנים ונהגה בה טובת עין. אכן יש בזה כוונה מיוחדת. כי כבר בארתי מאמר הכתוב:

ד. ותקנה רחל באחותה וגו’ הבא לי בנים ואם אין מתה אנכי וגו’ התחת אלקים אנכי וגו’. דיש להבין מדוע חרה אף יעקב על עקרת ביתו הלא אין אדם נתפס על צערו, וגם איך הבליטה רחל דברים כאלו, וכי לא ידעה כי נחלת בנים מאת ד’ הוא. אך העניין הוא, כי כבר נאמרו הרבה תירוצים על נשואי יעקב ב’ אחיות:

  • א – שאסור אחות אשה נתבאר טעמו בתורה, לא תיקח לצרור, שלא יהיו צרות זו לזו. וכיוון שרחל עשתה דבר גדול כזה, למסור הסימנים לאחותה, לא יצוייר בה סוג של לצרור ומותרת לו (ואם כי אי אפשר להקל בשום איסור תורה מפני טעם, וחכם מכל אדם נכשל מפני שהלך אחר הטעם, אולם קודם מתן תורה שהאבות קיימו רק מהשגתם טרם שנצטוו היו יכולים להקל היכי דלא היה שייך הטעם).
  • ב – כתב הרמב”ן (פרשת תולדות) כי האבות שמרו את התורה רק בארץ ישראל, ויעקב נשא ב’ אחיות בחו”ל, כי המצוות המשפט לאלקי הארץ הוא. עיין שם.
  • ג – תירץ בזוהר הקדוש כי העריות הם מדות גבוהות ואיסור אחיות היא ממדת החסד, וקין נשא אחותו, כי עולם חסד יבנה, ועל כן אסורים לכל אדם, כי אסור להשתמש בשרביטו של מלך. והאבות הן הם המרכבה וסמל המדות. עיין שם.

ואמרו ז”ל (בעבודה זרה דף נד:) הרי שבא על אשת חברו, בדין הוא שלא תלד, אלא העולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. וכן בכל ביאת איסור כמו שכתבו המפרשים. ואפשר שמפני זה היו האמהות עקרות, מפני שצפוי לפניו יתברך שיהיה עליהן לעז חס וחלילה, בשרה אמרו מאבימלך נתעברה, ברבקה חשדו את אליעזר מפני שהיתה מוכת עץ ולא היה לה בתולים, רחל ולאה היו ב’ אחיות, ויש מחלוקת בדבר מי מהן נשואה היתה באיסור, יש אומרים שקידושי רחל היו קידושין ולאה נשאה באיסור, ויש אומרים כי שכר עבודה אינה קידושין שאין משתלמת אלא בסוף ונישואי רחל היו באיסור. ולכן היו עקרות ונפקדו על ידי נס, להורות שביאתן היתר גמור, דאם היו ביאת איסור, בדין היה שלא תלדנה. ואין לומר עולם כמנהגו נוהג, דהרי במנהג העולם לא היו ראויין להוליד, שהרי היו עקרות. וזהו שאמר הכתוב  “וירא ד’ כי שנואה לאה”, שראה צערה שסוברת שהיא השנואה בנישואין באיסור, לכן ויפתח את רחמה בדרך נס, ונתברר שרחל האחרונה, כי היא היתה מותרת גם באחרונה, דלמה שכתבנו אזלה הטעם של לצרור, כמו שכתבנו למעלה. וזהו שאמר הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה וגו’ ותקנה וגו’. ואחרי ראותה כי נכנס קנאה בלבה על אחותה והבינה כי גם היא בכלל לצרור, חששה כי מעתה היא אסורה ליעקב על כן אמרה ליעקב שיתפלל עליה שתלד ותסור קנאתה, ואין אין, הרי אסורה עליו ותמות מאותו הצער.

ואמנם דלא יוקשה דסוף סוף קנאתה רחל באחותה ונתעורר הטעם דלצרור, אם כן מתחלה באיסור נשאה ומה יועיל הלידה שתלד עתה. אמרו ז”ל במדרש רבה שקנאתה במעשיה הטובים שאלולי היתה צדיקת לא זכתה לבנים. כלומר שבאמת לא שנתה רחל טעמה לצרור את אחותה, וקנאה זו היתה רק במעשים טובים כעין קנאת סופרים להרבות חכמה. ואולם מפני שהצדיקים מדקדקים במעשיהם ומחמירים על עצמם, וגם הקב”ה מדקדק עמהם כחוט השערה, חששה רחל אולי גם בקנאה זו יש מטעם לצרור, ועל ידי זה יש קטרוג עליה שלא תלד, על כן הפצירה ביעקב שיחגור מתניו להתפלל בעדה שיהיו לה בנים ולא ימתין על תפלתה, כי תפלתה אינה רצויה מפני קנאתה בלאה. ועל זה נאמר ויחר אף יעקב ברחל על הוציאה דברים כאלה שיהיה חס וחלילה שום קטרוג, חשד ומגרעת במשכבו בעניין שתי אחיות, וגילה לה בלשון עיקר ההיתר של שתי אחיות למו, ואמר התחת אלקים אנכי, פירוש, כי ידוע שכל העולם נמסר לשרים של מעלה המנהיגים כל אחד חלקו, לבד ארץ ישראל שלא נמסרה לשום שר רק עיני ד’ בה והיא תחת הנהנת ד’ יתברך לבדו. ואמר לה וכי בארץ אשר תחת אלקים אנכי עתה שיהיה קטרוג של שתי אחיות (וכתירוץ הרמב”ן). ארץ ישראל בניחותא (וכיוון לתירוץ הזוהר הקדוש) שהוא תחת א’ מרגלי המרכבה ומותר לו להשתמש בשרביטו של מלך:

ה. ואחר שהרגיע רוחה שנישואיה היו בהיתר גמור כשראתה הדודאים המסוגלים להריון ביקשה מאחותה שתתן גם לה. כי מעתה רק ממנה נמנע פרי בטן ולמה תבקש על נס, וכל למעט בניסא טפי עדיף. אבל לאה שידעה מחליפות דברים שהיו בינה ובין יעקב, סברה שעדיין רחל בשיטתה עומדת ורצונה בדודאים כדי שיהיה העולם כמנהגו נוהג ואפילו באיסור גמור אין הקב”ה משנה טבע העולם, מכל שכן על קטרוג קל. אמרה המעט (לך לראיה) קחתך את אישי שמייחד כל דירתו אצלך, שאין בזה שום שמץ איסור ולמה תחריד עוד, הלא חרדת אדם ייתן מוקש ולמה לך הדודאים שיהיה נראה שהעולם כמנהגו נוהג, והשיבה רחל שרצונה בדודאים רק כדי למעט הנס. ובעת דברה עם יעקב חזרה לבחינתה הראשונה שאין לה שום קנאה שיהיה בה חשש לצרור, וגם על מחשבתה של קנאת מעשים טובים שבה בתשובת המשקל אמרה לכן ישכב עמך הלילה, ונהגה עמה טובת עין ממש כבתחלה ואין חשש לצרור, ורק רצונה בהדודאים למעט בניסא, ולכן נתנה לאה לרחל הדודאים. ומה שאמרו ז”ל שבשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו, אין הכוונה שלא עשתה כהוגן, רק הכוונה כי השנות הדבור עתה עם לאה ובירור מעשיה שנתנה הלילה לה כדי לדעת שאין בלבה חשש לצרור היה זלזול במשכב הצדיק עד עתה לחשוש שהיה בו חשש איסור שתי אחיות, והקב”ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, לכן לא זכתה להקבר עמו:

ונמצא לפי זה, ראובן שלא רצה ליתן הדודאים לרחל כדין עשה, כי אחרי כל התירוצים הוא רק על פי משפט התורה. אבל העולם לא ידע מזה, על כן חשב כי רחל מוכרחת להיפקד בדרך נס, כדי שיתפרסם שאין בנשואיה חשש איסור וידע כל העולם שכל תהלוכות האבות ותולדותיהם על פי חוקי התורה הם, ומעתה נבין כי הדודאים נתנו ריח להציל את יוסף גם כן בדרך נס כאשר יבואר:

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, תרפ”ד, דרוש ל, מאת האדמו”ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד)

 

 

מספר הצפיות במאמר: 36

לא נוכל להסכים לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה / הרב מנחם זמבה הי”ד

ארץ ישראל מהלווין

בענין חלוקת ארץ ישראל

הקורא בתורה צריך לברך לפניה ולאחריה (מגילה כ”א) תפקיד של כל יהודי הוא להיות קורא בתורה ולמצוא פתרון על שאלותיו בחיים הן בעניני יחידים והן בעניני הכלל. ואפילו בעניני הנהגה המלכות אמרה התורה וכתב לו את משנה התורה הזאת והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. כלומר כל צרכיו והנהגותיו בחיים יקרא וימצא אך במקור התורה. אגודה ישראל שכתבה על דגלה “לפתור כל שאלות החיים ברוח התורה” חובה עליה גם היום להיות דורשת אצל מועצה גדולי התורה לקרוא בתורה את פתרון כל השאלות. ולכן הנני מברך לפניה ברכת קדוש השם בעת התחלת הכנסיה הזאת. ידועים דברי הרמב”ם ז”ל אשר מצוות קדוש השם איננה רק בשעה שדורשים מן היהודים לעבור על דתם ואם לאו יהרגום ח”ו. רק ענין קדוש השם הוא בכל שעה ושעה בכל דרכי החיים מערב ועד בוקר בעת שמחזיקים בתורת ה’ ובמצוותיו ובמדת דרכי נועם של נתיבות התורה עד שיגיע למה שנאמר “ישראל אשר בך אתפאר” זהו כבר בכלל מקדשי השם.

עוד יותר מתגדל ענין קדושת השם בעת שרבו פריצי ומחללי השם ח”ו. אז היהודי המתגבר על כל המפריעים ומחללים זהו גבור הרוח המצוין בין מקדשי שם שמים. כבר אמרו ז”ל על אברהם אבינו המקדש השם הראשון אשר מסר נפשו ונשמתו בכבשן האש לקדש שם שמים בעולם. אברהם העברי כל העולם כולו בעבר האחד, והוא מעבר השני. ר”ל, כי אומץ רוחו וגבורתו של אברהם אבינו בזה שהתגבר על כל בני דורו בכדי למרות כל העולם כולו שהיה נגדו וזהו הקדוש השם היותר גדול. בדורנו זה אשר מתפוצץ כל לב ישראל על גורל חלול השם. בעוונותינו הרבים מבית ומבחוץ, כלומר גדול כאב הלב על נפשנו אשר היא כעפר למרמס רגל גאוה. עוד זאת יגדל הכאב וחלול השם ותורתו מחלק של בני עמנו אשר מפני כבוד ישראל היקר בשמים אינני רוצה להאריך בזה ואסתפק להשחמש בדברי הנביא “ויחללו את שמי בגוים באמור אליהם עם ה’ אלה ומארצו יצאו”. זאת אומרה כי המתחברים בארצנו הקדושה ונמנים על האומה הישראלית יכולים לאמור אליהם “ראו גדולים אשר גדלתם” אין לנו חלול השם יותר נורא מזה.

ולכן החרדים שבדורנו זה, גבורי כח המתגברים על כל המעצורים בכדי לעשות רצון ה’ המה “ישראל מקדשי שמך” אולם קדוש השם הזה בקיום תורה ומצוות יום יום הוא קדוש השם ביחיד. אבל החובה כעת בהתאספנו יחד לקדש את שם שמים ברבים. ואז נאמר הברכה ברוך המקדש את שמו ברבים.

כנסיה נכבדה! קדוש שם שמים הזה אני דורש מכם שלא יהיו ימיה ספורים כימי הכנסיה לבד. כי אם ימשך גם לימים הבאים אחריה. ידועים דברי הירושלמי על הכתוב “ארור אשר לא יקים את התורה הזאת” ושואל הירושלמי וכי יש תורה נופלת. הבאור הוא כמו שכתב הרמב”ן ז”ל בפירושו על התורה, כי הכוונה בעת שרבו פריצים וחותרים תחת עמודיה ויסודותיה של תורתנו הקדושה להשפילה, אז חוב קדוש על כל אחד מישראל להתגבר כארי ולהקים את התורה הזאת. וגם אתם נאספים חשובים, בזמננו זה אשר יסודות התורה מתרופפים עליכם החוב לטכס עצות שלא לתת ביד החוטאים לבצע את מזימתם ח”ו. כי אם בכל עוז להקים את התורה. ואז תהיו בכלל הברכה שלאחריה ברוך אשר יקים את התורה הזאת.

הרב מנחם זמבה הי"ד

הרב מנחם זמבה הי”ד

שאלת ארץ ישראל העומדת כעת על הפרק יש גם בה משום קדוש השם. יש בזה דעות שונות מהם לחיוב ומהם לשלילה. דעת אלה הרוצים לראות במהרה התכוננות מלכות ישראל, הוא מחמת גודל תשוקתם לקדש את שם שמים לעיני העמים, להראותם כי אחרי שעברו אלפי שנה ועם ישראל נע ונד בארץ עוד לא אבד שברו. ועוד חי יחיה. אולם דעת אלה המתנגדים לזה היא אשר תמיכתם על יסוד דברי גאון ישראל הגאון “חתם סופר” זצ”ל אשר כתב בספרו תורת משה פרשת שופטים וזה לשונו: אפשר כבר היו ראוים להיות נגאלין גאולה שאינה שלימה או לשום שלום ביננו ובין האומות שאנו שוכנים בצילם או יותר מזה להיות גאולה ממש כמו בבית שני וכו’ אבל אין חפץ בזה. כי אם גם אנחנו אפשר שנתפשר לקבל גאולה כזו רק להיות גאולים. אבל מכל מקום אבותינו הקדושים לא יתרצו עתה כי אם בגאולה שלימה. וטוב לישראל לסבול אורך הגלות כדי שתהיה בסוף גאולה שלימה בכל. עד כאן.

ואמנם גם אלה המתנגדים כוונתם גם הם לקדש את השם כאשר ידוע פסק ההלכה כי מצוות ונקדשתי בתוך בני ישראל למסור את נפשו במקום אשר הדין יהרג ואל יעבור, הוא רק בפרהסיא של עשרה מישראל. אבל לא לפני האומות אפילו הם לרבבות. הרי זה מלמד כי עיקר קידוש השם ביותר חשוב אם מתגדל ומתקדש ה’ בתוך בני ישראל דוקא. ולכן דעתם כי אף אמנם בהתכוננות מלכות ישראל כעת יהיה מזה קדוש השם לעיני העמים,  אבל לעומת זה שיהיה לנו אומץ הרוח להשליך מנגד את הכל ולהראות גלוי לעיני בני ישראל את בטחוננו החזק ואמונה לדברנו באמת בגאולה שלמה תהא בביאת משיחנו הצדק. זהו קדוש השם יותר גדול בתוך בני ישראל להאיר את לבבם באחד מעיקרי הדת באמונת ביאת משיח צדקנו. אשר אז יהיה קדוש השם גם לאור גוים.

אינני חפץ לחווה את דעתי במחלוקת זו עד שיתבררו הדברים יחד עם גדולי התורה. אמנם זאת מכריחני להגיד לכם רבותי! יש לנו ספר תורה קדוש אשר נאמר עליו תורה ה’ תמימה ואם חסרה אות א’ הרי זה פסול מקדושתו. יש לנו גם ארץ אשר גם עליה נאמר כי קדושתה היא כשכל ישראל עליה. ולכן רק אנשים כאלה אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתינו התמימה הקדושה הם הם אשר ירהבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים. אבל אנחנו שומרי התורה וחרדים על דבר ה’ של תורה שבכתב ושבעל פה מראשו ועד סופו מוסרים את נפשנו על כל אות ואות ועל כל מנהג שבישראל בשום אופן לא נוכל להסכים לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה.

ויותר יגדל כאב הלב ונשפך דם לבנו על האנשים קטני ערך אשר לא דעה ולא תבונה להם להבין את ערך דבריו של הנביא “על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו” ואיך ירהיבו בנפשם עוז להתכונן לכתר כזה שאינו הולמתו ולהיות מעפילים לעלות ולשבת בכורסא מלכותא דנא בישראל.

רבותי! השאלה העומדת כעת על הפרק לפני גדולי התורה כבר היתה לעולמים. כאשר חכמים הגידו דבר זה שאלו לחכמים ולנבונים ולא פרשוהו. עד שבא הקב”ה בעצמו ופרשה. על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. זאת אומרה המקום ברוך הוא חפץ להושיב בארצו הקדושה יהודים כאלה אשר נשמה באפם ואשר יכירו ויאמרו ד’ אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה. אבל יהודים למחצה ולשליש ולרביע רצוצי הנשמות עוזבי התורה לא להם הארץ. כאשר יאמר הנביא “נותן נשמה לעם עליה” פרש רש”י בכתובות ק”י הכוונה לארץ ישראל. ולכן התורה שהיא נשמת האומה אך המאור שבה יאיר את נפש הישראלי ויהל את נשמתו. ואחרי אשר עזבו אח תורת ה’ הרי כבר אבדו על ידי זה את נשמתם וחסרי נשמות כאלה, הארץ ח”ו תעזב מהם. אנחנו הניגשים לעבודת הארץ ובנינה החובה עלינו להסיר את שורש החטא שהיא סיבה אבידת הארץ, ולשום את כל מגמותינו להקמת התורה להרבות ולהגדיל תורה בישראל ואז נוכל לקוות שבעזרת ה’ יתברך ישיב שבות הארץ כבראשונה.

אמרו חז”ל אם אתה רוצה לדעה שבחה של ירושלים בוא וראה מה שנאמר “ואני אהיה לה נאום ה’ חומה אש סביב” מתוך כך אתה מכיר את שבחה של ירושלים. שאת אומרת לא יהיה תפארתה של ירושלים בבנינים נהדרים וארמונות מלכים לבד. כי כבר נאמר אלמלא תורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. וביארו הראשונים בזה כי אין הכוונה שהיתה נפילת החומות והבנינים. אך עולם כזה בנוי לתלפיות עד לשיא המדרגה שהשינה הטכניקה בלא רוח תורה והכרת מלכות שמים, זהו תוהו ובוהו עם כל היופי והתפארת.

לכן אם אנחנו רוצים לדעת שבחה של ירושלים המקודשת, יכולים אנו לראות מלשון הכתוב שנאמר “ואני אהיה לה נאום ה’ חומת אש סביב”, ולא נאמר חומת אש סביב נאום ה’ כלשון הרגיל בנביאים. כי אם נאום ה’ בראשונה. מזה נראה בעליל כי הכתוב מדבר בשבחה של ירושלים שלהיותה כלילה יופי משוש כל הארץ אינה בחומות בנינים אשר יבנו בני אדם רק “נאום ה’ ” שהוא אור התורה אשר מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים. וזוהי חומה אש אשר סביב לה. וזהו כבודה ושבחה. וכן אנחנו, אם נחזיק במעוז “נאום ה'” ובתורתו הקדושה אז יהיה קדוש השם הגדול אשר יתגדל ויתקדש בתוך ירושלים לדור ודור ולנצח נצחים. הבה נקוה כי אז כל האומה הישראלית גם האובדים והנידחים יבואו להשתחוות לה’ בהר הקודש בירושלים. ואז תהיה כנסיה גדולה אשר לא יחסר בה אף יהודי אחד. וכנסיה זו תהא נקראת ע”י בונה ירושלים ה’ נדחי ישראל יכנס.

נאום הרב מנחם זמבה הי”ד בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל מארינבד תרצ”ז

חידושי הגרמ”ז, סימן נד

מספר הצפיות במאמר: 49

הקשר בין מעבר הירדן והברכה על שתיית מים / הרב אברהם נפתלי גולדברג הי”ד

תמונת בית הכנסת המפואר בוויעלון

במדרש רבה שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וגו’. הלכה אדם מישראל ששותה מים לצמאו, אומר ברוך שהכל נהיה בדברו. רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונם וכו’. ועיין בדברי המפרשים שדקדקו דמה עניינו לכאן, עיין שם:

ונראה דיש לפרש לפי מה שכתב בזרע ברך חלק שני, פרשת בשלח לפרש דהאי דפליגי רבי טרפון ורבנן, היינו משום דכל דבר שנברא בששת ימי בראשית, מתוך הדברים שנבראו במאמר ובדבור הקב”ה. שייך ביה שהכל נהיה בדברו, כלומר הכל נעשה באותו דיבור שהוציא מפיו, דבדבר ה׳ נעשו הכל. אכן במים, סבירא ליה לרבי טרפון דהמים קודמים למעשה בראשית, שהרי רוח אלקים מרחפת על פני המים, וכיוון שכך הרי אין המים בכלל אותן הנבראים במאמרו ובדיבורו, רק מקודם לכן, ברא הקב”ה אותן, כשעלתה מחשבתו לבראותן. אבל המאמרים, לא היו רק בשעה שברא שמים וארץ, שאמר להאמצעים, שיוציאו דבר פלוני ופלוני. ולכן קבע להמים ברכה בפני עצמה, בורא נפשות רבות. אבל רבנן פליגי עליה, סבירא ליה דגם המים היתה בריאתם על תקינן ביום ג’ מששת ימי בראשית, שאמר להם יקוו המים. כדאיתא במדרש שאמר הים למשה רבינו אני גדול ממך, שנבראתי ביום ג’. [ויש לומר ממה דאיתא בחגיגה בדף יב, עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן שמים וארץ וכו’ רוח ומים וכו’, עיין שם. ועיין בפירוש המשניות להרמב”ם ז”ל פרק י”ז דכלים משנה יד שפירש כן המתניתין. עיין שם. אך במדרש רבה פרשת בראשית פרשה ד’, לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך בשלישי ב’ פעמים כי טוב וכו’, עיין שם. ועיין בפירוש רש”י, הא למדת שקדמו המים להארץ, עיין שם]. משמע דגם המים נבראו, לאחר בריאת שמים וארץ, על ידי מאמר, יקוו המים, ושפיר נופל עליהם ברכה שהכל נהיה בדברו, כלומר במאמרו.עיין שם:

והנה בדרשות מהרי מינץ ז”ל בדף שמיני כתב בהא דאמרו רז”ל וישב הים לפנות בקר לאיתנו, לתנאו הראשון, לתנאו שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית עם הים שיקרע. היינו שהקב״ה התנה עם יסוד המים שככל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק, שיסור למשמעתו, על דרך משל על הים שיקרע למשה ועל הירדן ליהושע. והיינו לתנאו הראשון, היינו לשוב ולהקרע שנית כשיגזרו עליו צדיקי הדור, עיין שם. ועיין בעשרה מאמרות, מאמר חקור דין פרשה ל’, עיין שם:

ויש לומר דזה הוא רק לרבנן דסבירא ליה דהמים היו בכלל ששת ימי בראשית, כדברי זרע ברך הנ”ל,  שפיר יש לומר שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית, עם יסוד המים, שבכל פעם שיגזור עליו נביא שיסור למשמעתו.  ואם כן גם מה שנקרע הירדן ליהושע היה גם כן מטעם תנאי הראשון, כנ”ל:

אך לרבי טרפון דסבירא ליה, לפי דברי זרע ברך הנ”ל, דהמים קודמים למעשה בראשית, ואין המים בכלל אותן הנבראין במאמרו ובדיבורו, רק מקודם לכן ברא הקב”ה אותן, כשעלה מחשבתן לבראותן כנ”ל. ובהא לא ידעינן שהתנה עם יסוד המים כמו עם כל מעשה בראשית, שכל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק שיסור למשמעתו. ויש לומר דלרבי טרפון הא דנקרע הים סוף וכן הירדן ליהושע, הוא מצד שבידו יתברך לשנות המערכות, כמו שכתב בשפתי כהן פרשת בשלח, דמשום הכי הקדים התנאי, והלא יש יכולת בידו יתברך לשנות המערכות, היינו לפי שקדמה בידיעתו, שעתיד לומר טענה מספקת, לומר מה נשתנו אלו מאלו, לזה הקדים התנאי, עיין שם. אם כן יש לומר דלרבי טרפון אין הכי נמי, דהא מקרע הים סוף וכן הירדן ליהושע היה מצד שינוי המערכות ולא מצד התנאי, כיוון דהמים לרבי טרפון לא הוי בכלל מעשה בראשית, לומר שהיו בכלל התנאי שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית כנ”ל:

ולפי זה אתי שפיר דהמדרש רבה הנ”ל, דהיינו דאמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וכו’. והיינו שהירדן יהיה נקרע לפניהם, הלכה אדם מישראל, השותה מים לצמאו אומר ברוך שהכל נהיה בדברו וכו’, היינו דלרבנן דסבירא ליה דאומר שהכל נהיה בדברו, אם כן סבירא ליה דהמים הם בכלל ששת ימי בראשית כנ”ל. ואם כן יש לומר דהא דאתה עובר היום את הירדן וגו’, הוא מצד תנאי הראשון שהתנה הקב”ה עם יסוד המים, שבכל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק שיסיר למשמעתו כנ”ל. אבל לרבי טרפוןן דסבירא ליה דאומר בורא נפשות רבות וחסרונם, דסבירא ליה דהמים קודמים למעשה בראשית כנ”ל, אם כן הא דנקרע הירדן אינו מצד תנאי הראשון, כיון דהמים לא היו כלל בכלל ששת ימי בראשית כנ”ל. אם כן הא דאתה עובר היום את הירדן וגו’ הוא מצד שה’ יתברך ישנה את המערכות ולא מצד התנאי הראשון כנ”ל ודוק היטב:

עוד נראה דיש לומר לפי מה שכתב בתורת משה לחתם סופר ז”ל, דנהי דטובה גדולה עושה הקב״ה עם בריותיו להשקות צמא, לרוות צמאונו, היינו מפני שבראו חסר ונצמא למים. ואלו בראו בשלימות לא היה צמא ולא היה צריך למים. אם כן ברכה זו מה טיבה, עיין שם: אך נראה לפפי מה שכתב באור החיים פרשת שלח דמשום הכי נברא האדם, להיות מוכרח לאכול ולשתות היינו משום דרוב מצות תלויות באכילה ושתיה, ואם האדם לא היה מוכרח באכילה ושתיה, לא היה באפשרי לקיים המצוות התלויות באכילה ושתיה. וכן כתב בשמחת הרגל לרב חיד”א ז”ל, וכן במדבר קדמות מערכה א’ אות נג, עיין שם:

ולפי זה האדם היה מוכרח להיות נברא חסר, להיות מוכרח לאכול ולשתות בשביל לקיים המצוות התלוית בהם, כנ”ל.  אם כן שפיר חייב בברכה בשותה מים לצמאו, כיון דהיה מוכרח להיות נברא חסר השלימות להיות תאב לאכילה ושתיה, בכדי לקיים המצות התלויות בהם. אם כן שפיר חייב לברך על אכילה ושתיה:

והנה עיקר קיום המצוות היא רק בארן ישראל, כמבואר דבמדבר לא היה להם כל כך לקיים מצוות התלויות באכילה ושתיה דלא היה להם רק המן כמבואר בזוהר פרשת האזינו. אני ישנה אמרה כנסת ישראל, אני ישנה מפקודי אורייתא בזמנא דאזלינא במדברא, ולבי ער לאעלה לארעא למעבד להו דהא כל פקודי אורייתא בארעא משתכחין. עיין שם. ועל מה שכתבנו בזה לעיל בפרשת שלח, עיין שם:

ולפי זה עיקר ברכת הנהנין הוא רק משום ביאתם לארץ, דאז האכילה ושתיה מוכרת בכדי לקיים המצות התלויה בהם. וכל ההכרח באכילה ושתיה טרם בואם לארץ היה גם כן כדי שיבואו לארץ ויקיימו המצות התלויות בהם. נמצא דכל ברכת הנהנין הוא רק משום ביאתם לארץ:

ולפי זה יש לומר דהמדרש רבה הנ”ל, דהיינו דאמר שמע ישראל, אתה עובר היום את הירדן. הלכה אדם מישראל, ששותה מים לצמאו וכו’ היינו משום ביאת ישראל לארץ לקיים מצות שהיא בארץ ישראל כנ”ל, דמשום הכי נברא אדם חסר להיות תאב לאכילה ושתיה. ומשום הכי איכא ברכת הנהנין, והיינו דאמר שעיקר ברכת הנהנין הוא רק מצד ביאת ישראל לארץ כנ”ל ודוק היטב:

 

 

הרב אברהם נפתלי הרשקא הי”ד נולד בקלאבוצק לאביו ר’ יעקב גולדברג ולאמו מרת בלומה ע”ה. הוא התגורר בוויעלון, עסק בתורה הרבה, בשקידה רבה, הרביץ תורה ברבים בחריפות ובקיאות ישרה והיה ראש ישיבה בוורשה. בשנת תרצ”ג יצא לאור קובץ דרשותיו השבועיות בספר “מעשה זית” (ובראשו הסכמות מאת הרב חנוך העניך גד יוסטמן מפילץ אב”ד וויעלון הי”ד, הרב יצחק זליג מורגנשטרן ה”ד האדמו”ר מסוקולוב, הרב מנחם מנדל גרינברג זצ”ל רבה של וויעלון, הרב מנחם זמבה הי”ד. כמו כן היו לו חיבורים בכתב יד על מסככת קידושין וסוגיות הש”ס.

בסוף הקדמתו לספר כותב המחבר:

ומנשים באוהל תבורך אמי מורתי מרת בלומה תחי’ אשר הרבה השתדלה עבורי, לגדלנו לתורה, עוד בהיותי ילד, אמרה נפשי להיות חלקי עם עמלי התורה, אך רבות צררוני מנעורי, ובעוונותי הרבים התלאות והעניות, אשר עברו עלי, יכלו לי, מלעלות על במתי התורה והיראה כאשר אמרה נפשי, וחסדי ה’ כי לא תמנו, שלא שם חלקי מיושבי קרנות, וברוך ה’ שהגיענו לזמן הזה להוציא לאור מחידושנו… כן יעזרנו ה’ יתברך ללמוד וללמד, ולא ימיש התורה מפי ומפי זרעי עד עולם ונזכה לחזות בשוב ה’ שבות עמו אשר כהיום הזה, גזירות קשות, מתחדשות עלינו במדינות שונות, ה’ יתברך ירחם עלינו, ויקבץ נדחי ישראל שה פזורה לארצינו במהרה בימינו אמן”.

על ספרו “מעשה זית”, נכתב בביטאון אגודת ישראל “דרכנו”, א’ ניסן תרצ”ה:

ספר “מעשה זית”, כולל חידושים ודרושים על סדר הפרשיות, גם חידושים והערות בהלכה מאת אברהם נפתלי הירצקע ב”ר יעקב ז”ל גאלדבערג ר”מ ב”מתיבתא” בורארשא. דפוס ליבעסקינד ווארשא.

בראש הספר באים הסכמות מאת גדולי הדור, המשבחים גם את הספר וגם את המחבר. ביחוד כדאית וראויה להזכר הסכמתו של האדמו”ר מסאקאלוב שליט”א הנכנס עם המחבר במשא ומתן פלפולי ארוך ומוסיף הערות אחדות על דבריו.

על מהותו של הספר יעידו הדברים הבאים בעמוד ה”שער” – ספר דרושים אבל לא ממין הרגיל ביותר. הדרושים על פרשיות השבוע ערוכים, כרגיל, בדרך פלפולי – ובכל זאת אינם היינו־הך עם מגידות ודרוש סתם. הדרוש והפלפול אינם באים פה רק לשם חידוד ושינון גרידא.

רוב דברי הדרוש הבאים בספר הם דברים היוצאים ונובעים מלב כואב ודואב – דברים שהמחבר קנה אותם בודאי ביסורי־נפשו וצער לבו, אגב עסקו במסירת־נפש בהפצת לימוד התודה ועמלה. יש לשער כי דברי המהר”ל ז”ל ב”נתיבות” (נתיב התורה פרק ט) “דעסק התורה הוא עצמו הקרבת קרבך” – דברים הנאמרים ונשנים פעמים רבות בדרשותיו של המחבר – ידועים לו למחבר מן הנסיון… כי הגע בעצמך: כלום יש אדם בעולם שירגיש וידע כל כך בצערם וקרבנותיהם של בחורי ישראל, המוסרים את נפשם על לימוד התורה מתוך כפן ועוני, כשם שמדגיש את זה ריש מתיבתא בישראל מטעם זה מובן גם כן, למה יעשו ביחוד רושם עז וחזק, הדרושים “עץ חיים” הבאים אחרי החידושים על כל פרשה ופרשה, והמוקדשים ברובם לרעיון החזקת התורה ולומדיה (ראה דרוש “עץ חיים” לפרשת נח, חיי שרה, שמות, פקודי, צו).

לתודה מיוחדת ראוי המחבר בשביל פזרונותו היתירה, בדרשותיו “ואין המחבר דנן נוהג את המנהג של “עשרין מקמצין”. אדרבה: פזרן הוא, טוב עין. פלפולו אינו פלפול דחוק השואב ויונק מסברותיו העצמיות של המחבר. ברם כל דברי המחבר מוטבעים בדברי מורינו רובותינו הראשונים והאחרונים, זכרונם לברכה. בין ספרי הדרוש שהופיעו בשנים האחרונות מעטים המה הספרים שיהיו מלאים כל כך בקיאות כספרו זה של המחבר. כי על כן אגב פלפולו ודרשותיו מפזר המחבר לפנינו בפזרנות רבה מלא חפניו: מדרשי חז”ל מבבלי וירושלמי, מדרשים, מכילתא, ספרא וספרי, ראשונים ואחרונים, חקירה, קבלה, ספרי יראים, מוסר ועוד. בטוב טעם והשכל, בהגיון בהיר ושפוט יודע לשלב ולענוב דברי תורה אלו באלו, להקבילם אלו מול אלו, ולהשכין שלום בבית־מדרש האגדה וההלכה. וכה תרום ותתנשא לעינינו תורתתנו הקדושה בת עין הפנים-לתורה אחת תמימה ושלמה, שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

 

הרב אברהם נפתלי גולדברג נהרג בשואה, הי”ד.

 

מספר הצפיות במאמר: 32

ארצינו, ארץ הקדושה – ארץ ישראל / הרב משה טננבוים הי”ד

תמונת הרב משה טננבוים הי"ד

הנה שם זה ארץ ישראל הוא עוד משנים קדמוניות מימי נביאים ראשונים, אבל צריך להבין שם זה למה? הלא הו”ל להקרות בשם ארץ העברים, כמ”ש יוסף כי גנב גנבתי מארץ העברים, ולפרעה נאמר כמה פעמים כה אמר ה’ אלקי העברים, ובאמת שם זה הוא צור מחצבתינו, ראש אומתינו אברהם אע”ה שהיה נקרא אברם העברי, וא”כ מה נשתנה לקרוא שם הארץ משם אבותינו ומשם אלקי העברים? גם קשה מ”ש בתורה דבר אל בני ישראל, הגם ששם זה ע”ש יעקב אע”ה, אבל טפי הול”ל דבר אל העברים, כי משם יצא חוטר גזענו ושם כולל האבות?

אבל י”ל עפ”י מ”ש בילקוט קדושים אמר הקב”ה לישראל איני כבשר ודם.  מלך בשר ודם אין רשות להקרות בשמו, אבל ישראל נקראו ע”ש של הקב”ה, הקב”ה נקרא אלקים וקרא לישראל אלקים שנאמר אני אמרתי אלקים אתם וכו’ עכ”ד, וכ”ה בב”ב ע”ה.  ואיתא בזוה”ק דחד מן שמותיו של הקב”ה הוא ישראל, ועפ”ז מפרשים שמע ישראל, דהיינו שאנו מייחדין אותו לעדות שאנחנו מקבלים מלכותו עלינו, ורצה הקב”ה בנצחיות כמו ע”כ יקרא ליעקב ובניו, ישראל על שמו כמו שהוא יתברך קיים נצח, חי לעולמי עולמים, כך ישראל בניו נצחיים לעולם ואי אפשר לעולם רגע בלעדיהם, ולכך נאמר בכל התורה שם בני ישראל כי הוא דבר המעמיד ומקיים אותם לעולמים.

והיינו טעמא דשם הארץ נקרא ארץ ישראל, כי קדושה ראשונה – קדשה לשעתא וקדשה לע”ל הגם שכעת באו גוים בנחלתך ונראה כאדמת נכר, אבל שם ארץ ישראל הוא כמו משכון שתחזור הארץ לבעליה הראשונים (נחלה לישראל).

ארץ ישראל נקרא ד’ שמות, ארץ ישראל, ארץ צבי, ארץ חיים, ארץ קדושה (ר”ת יצחק), וזהו שאמר השי”ת ליצחק אין חו”ל כדאי לך — וסופי תיבות “מילה” וזה כוונת הכתוב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ כמבואר בזוהר הק’ פרשת לך, מאן דאתגזר אית ליה חולקא בהאי ארץ. (עטרת שלמה).

ארץ ישראל שהוא העיקר נקרא ארץ סתם, כי הוא תכלית הכוונה בארץ, ומה שהוא טפל לה נקרא חוצות, מלשון חוץ, ר”ל דבר שהוא חוץ  לעיקר, גם ע”ד האמת נקרא ארצינו כי היא ארץ חמדת ורצונו יתברך בב, וכבר ידעה שארץ ישראל נחלת השי”ת, ועליו הוא אומר ההר חמד ה’ לשבתו, ע”כ נתנה לעם בחר לנחלה לו, ואחר שהיא נחלתו יתברך, לא המסיר העם והארץ למזל או לשר משרי מעלה אשר חלק אותם לכל העמים, כי חלק ה’ עמו והוא אלקי הארץ (הרשב”א בח”א מ”ס תענית).

ארץ ישראל אשר ישבו בה אבותינו בימי קדם והיו לעם מיוחד אשר עמד ברשות עצמו, נקראת בשם ארץ ישראל – ובפי העמים פלשתינה על שם חבל ארץ פלשתים.  אמנם בימי קדם . עוד בטרם שירשוה בני ישראל קראוה ארץ כנען, גם ארץ האמורי, גם ארץ העברים, על שמות העמים והשבטים אשר ישבו בה, אך מעת שנכנסו אבותנו אל הארץ וירשוה,  מימות יהושע בן נון, היתה הארץ לארץ ישראל כי העמים והשבטים האחרים שישבו בה מקדם נשמדו ברובם, רק עם הפלשתים נשאר במערב הארץ ועל רצועת חוף הים, מקום מושבם הראשון — השם הזה גרם אח”כ כי היונים כנו כל הארץ בשם פלסטינה . (הנכון פלשתינה) הגם שבימיהם לא היה זכר כבר לעם הפלשתים, אנחנו כמובן  נכנה את  ארצינו רק בשם ארץ ישראל הקדושה, כי היא היתה ארצו של עם ישראל בעבר והיא תשאר ארצנו היחידה לעולם ועד…

ארץ ישראל נקראת ארץ החיים כי שם מקום ירידת הנשמות ועליותם, ותכלית בריאתה בא”י היה כי שם נברא אדם הראשון כי ארץ חיים של מעלה אשר משם הנשמות יורדות לארץ החיים של מטה, ושוב חוזרין למעלה במיתתן ושוב בעת התחיה ב”ב ירדו למטה בארץ החיים (מהרש”א בח”א).

וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו כי תחילת עוונינו שנקבעת לנו בכי לדורות, יען מאסנו בה שנאמר תהלים ק”ו וימאסו בארץ חמדה, ובפדיון נפשנו מהרה יהיה כתוב (שם ק”ב) כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו ושם וגו’ אתה תקום תרחם ציון. ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה, ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד רבינו יהודה הלוי עליה, באהבת רבה, תחלת השירה “ארץ הקדושה יקרה, חמודה” וכו’.  כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה ב”ר אלעאי כל ערב ראש חודש כשמחה רבה ומחננים לאל, אל יגרשנו מעליה. גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה כי כשם שבחר בהם, כך בחר בא”י ויחד אותם לה, ואין נקראים גוי אחד אלא עמה, שכך פירש רשב”י בזוה”ק פרשת אמור דף צ”ג על קרא ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכו’ וממנו (מאברהם אבינו) נלמוד לדורות, אנחנו יוצאי חלציו להיות נכספים כמוהו, אע”פ שיושביה בצער על מנת כך נהיה שמחים ביסורין (מספר חרדים דף נ”ו ומובא בשלה”ק דף צ”ד).

הנה כי כן אשרי האיש המצפה לעלות ולראות בארץ חמדה, לנשק באהבה אבניה ועפרותיה.

(מסעות משה)

הרב משה טננבוים הי”ד נולד בשנת תרמ”ו לאביו הגה״צ רבי מנחם מענדל הי”ד אב״ד פילעק.  למד תורה מאביו, בישיבת אוסדארף אצל הרב שמואל רוזנברג זצ״ל מח״ס באר שמואל זצ״ל, ובישיבת הוסט אצל הרב משה גרינוולד זצ״ל מח״ס ערוגת הבושם. בשנת תרס”ד נשא לאשה את בת דודו הרב מאיר טענענבוים זצ״ל אב״ד פילעק, טורנא ופוטנאק יצ״ו מח״ס לוית אור על מגילת אסתר וס׳ דרשות אמרי מאיר (שיצא לאור בתרפ”ט, בידי הרב משה טננבוים). לאחר חתונתו לימד בישיבת חותנו. בשנת תרע״ד נבחר לכהן כאב״ד מילדוי ספשי שבצכוסלובקיה ועסק בתורה ובחסד. בעקבות ביקורו בארץ ישראל בשנת תרפ”ד כתב את ספרו “מסעות משה” (טורנא, תרפ”ה). בספר זה תיאר בפירוט את תכונת הארץ ויושביה.

הרב טננבוים נהרג עם אשתו וקהל עדתו ביום ג’ בסיון תש״ד. הי”ד.

בנו, הרב שלום דוב טננבוים, שהצליח לעלות לא”י בשנת תש”א ונותר השריד האחרון מכל בית אביו, פתח בית מדרש לתורה ורבנות במונטריאול שבקנדה.

לא מצאתי את שאר כתביו של הרב משה הי”ד, מלבד תשובה ב“המאסף” (שנה יח, תרע”ג).

לעיון נוסף בתולדותיו, עיין בהקדמת בנו למסעות משה ובמאמרו המאור וזכרון בספר.

מספר הצפיות במאמר: 95