כשרואים בני ישראל את החסד שהקב”ה עושה איתם, הם מתעוררים לעסוק בחשק רב בלימוד התורה הקדושה / הרב משה חיים גרינפלד הי”ד

כתוב בתורה הקדושה: ומשם בארה הוא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים. אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון (מדבר כא,טז-כ). ונראה לבאר כוונת הפסוקים הללו שאין להם לכאורה הבנה, דהנה רש”י ז”ל הביא (בפרשת וירא יט,יז) על הפסוק מהר המלט אל תביט אחריך, דניצל בזכות עצמו יכול לראות בפורענות שונאיו, ומי שאינו ניצל רק בזכות אבותיו אינו זוכה לראות בפורענות שונאיו. ולכאורה יפלא דהרי מצינו בישראל דכאשר נגאלו מיד מצרים, והיו באותה שעה ערום ועריה עובדי ע”ז בלי מצוות, ואם כן על כרחך לא נצולו רק בזכות האבות, ואף על פי כן זכו עין בעין מפלת ופורענות שונאיהם בעשר מכות, וכי משוא פנים יש בדבר להיטיב לישראל שלא ביושר.

אמנם יש לומר כי אז היה תכלית עמוק וגבוה מכל, שיראו ישראל הנסים ונפלאות עין בעין, כדי שיבואו וישיגו אמונתו יתברך, כמו שכתוב (שמות ד,א-ה) והן לא יאמינו לי וגו’ למען יאמינו וגו’. ועל כן זכו לראות מפלת שונאיהם לפנים משורת הדין. ובזה יש לפרש סמיכות התורה ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל, הא לא נגאלו בזכות עצמן ואם כן איך נעשו הנסים לעיני כל ישראל. והתשובה היא כי בראשית ברא, כלומר תכלית הבריאה היא בשביל התורה שנקראת ראשית, ושיקבלו ישראל אותה. ולכן נשתעבדו כל חוקי הטבע לתכלית התורה, ומכח זה נעשו כל הנסים. ומהאי טעמא נתבטלה גם שורת הדין והיושר לצורך זה, וראו כל ישראל בעיניהם מפלת שונאיהם, הגם שהיה זה נגד חוק היושר.

והנה יש לומר תירוץ אחר, דוודאי נגד אומות העולם שהם כפויי טובה ואין מכרין חסדי ה’ יתברך אין  הקב”ה מתנהג אלא במדת שורת הדין, ואינו נושא להם פנים, אך כלפי ישראל אשר מודים בחסדי ה’ יתברך, ובאם עושה עמהם הקב”ה נסים לפנים משורת הדין, אז גם הם מתרוממים ומתנשאים למדרגה רמה בעבודתו יתברך, על דרך אני לדודי ודודי לי, ועל דרך השיבנו ה’ אליך ונשובה, עליהם אין לשאול כיצד ראו מפלת שונאיהם ביציאת מצרים דהלא הוא נגד חוק שורת הדין והמשפט, דוודאי ידע הקב”ה שעל ידי שיראה להם נשיאת פנים לפנים משורת הדין, אז גם הם לעומתו ינשאו עצמם ויתרוממו למעלה. ובזה יש לפרש הפסוק (שם יד,ל) ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וזה אינו מהווה פליאה שנצולו על אף שהיו ערומים ממצוות, דבוודאי נצולו בזכות אבות. אך וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים תמוה, דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו רואה במפלת שונאיו, ועל זה משיב הכתוב כי חוק זה אינו אמור אלא באומות העולם אבל לא בישראל, כי על ידי וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים – היינו החסד הגדול שהיה לפנים משורת הדין, הגיעו למדרגה רמה ונשגבה באמונת ה’ יתברך ויאמינו בה’ ובמשה עבדו – דהיינו שהתנשאו בעבודת השי”ת ביתר שאת, והשיגו אמונת ויראת ה’ יתברך בתכלית השלימות, על כן שפיר היו ראויים לראות במפלת שונאיהם כיון שהיה זה לתכלית של אמונה וקדושה.

ולפי ההקדמה הנ”ל, יש לפרש הפסוקים הנ”ל, דהנה לעיל בפרשה מבואר שחטאו בני ישראל בזה שדיברו בה’ ובמשה עבדו, ולכן נענשו בנחשים השרפים. ומיד לאחר מכן נעשה להם נס שניצולו מיד האמוריים אשר נחבאו במערות שהיו בתוך ההרים. ואין לתמוה על זה שניצולו הגם שחטאו כלפי ה’ יתברך, כי יש לומר שזכו לכך בזכות הקדושים. אך על אשד הנחלים, דרשו חז”ל שאמר הקב”ה מי מודיע לבניי הנסים הללו, על כן לאחר שעברו חזרו ההרים למקומן, והבאר העלתה משם דם ההרוגים זרועות ואברים, כמו שכתב רש”י ז”ל, על זה שפיר יש לתמוה דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו זוכה לראות במפלת שונאיו. ועל זה מבאר הכתוב ומשם בארה, כלומר שאני בני ישראל דעל ידי שהם רואים חסדים ורחמים מאת הבורא יתברך לפנים משורת הדין חוזרים הם בתשובה. וכן היה באותה שעה שהלכו משם בארה, ומפרש הכתוב שהיא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים, והיא התורה שנמשלה מים (תענית ז,ע”א), והיינו שעל ידי החסדים שראו בני ישראל שנעשו עמהם אף על פי שידעו שאינם ראויים, נשאו עצמם אל התורה הקדושה ונתדבקו בה לעסוק בחשק רב בלימודה. ומרוב ההתלהבות וההשתוקקות שרו את השירה הזאת, ואמרו עלי באר – היינו התורה – ענו לה. ואמר באר חפרוה שרים, דהתורה הקדושה קבלו משה ואהרן והזקנים מהקב”ה, והם חפרוה ותקנוה. והנה לא היה חס וחלילה קיום לתורה הקדושה אם רק משה אהרן והזקנים היו עוסקים בה, ברם כרוה נדיבי העם, גם יתר הבריות צריכים להחזיק בה, מחוקק או במשענותם, כלומר או על ידי הלימוד בפועל – דהיינו מחוקק, או במשענותם – היינו על ידי תמיכה בכסף, ועל כן על ידי הנס שראו גמרו בלבם שיקיימו כרוה נדיבי העם, במחוקק או לכל הפחות במשענותם. אחר כך סיפרו בשירה כיצד הגיע משה רבינו עליו השלום למדרגה הרמה והנשגבה שקבל התורה הקדושה ונעשה איש אלקים, ואמרו על זה וממדבר מתנה, דהיינו תחלה נגלה הקב”ה למשה רבינו עליו השלום במדבר סיני בסנה, ואחר כך בהר סיני בשעת מתן תורה. ורצה לומר כי על ידי שהפקיר עצמו כמדבר זכה למתנה, היינו למתן תורה שניתנה על ידו לבני ישראל.

אמנם משה רבינו עליו השלום לא נסתפק בזה שניתנה לו התורה הקדושה במתנה, רק נוסף לכך יגע עצמו בעסק התורה, וממתנה נעשה נחליאל, שניתנה לו בתורת נחלה כאילו היתה קנין עצמו. ועל כן נקראה תורת משה, כמו שאמרו חז”ל (ע”ז יט,ע”א) תחלה נקראת תורת ה’, ובתר הכי תורתו. ומנחליאל – כיון שקנה קנין תורה, עלה במות למדרגת איש אלקים שלא קם נביא כמותו. ומבמות – כיון שהגיע העליונה עד נו”ן שערי בינה, שהיא מדרגה אשר יכול ילוד אשה להגיע, הגיא אשר בשדה מואב כי שם מת משה, כי אז פסקה ממנו הגשמיות לגמרי, ואם כי יש דורשין שעל ידי כך מת משה רבינו עליו השלום, כיון שכבר השלים עצמו, ולא יכול לצאת ולבוא עם אנשים גשמיים, אף על פי כן ונשקפה על פני הישימון, הרגישו בני ישראל מיתתו כרעה, דכל השקפה שבמקרא היא לרעה חוץ וכו’, כי מפני הרעה נאסף הצדיק וחזרו על ידי זה בתשובה. וקל להבין.

כן אני אומר על אדוני מורי וחמי מרן זצוק”ל ממדבר מתנה וממתנה נחליאל, כי גם הוא יגע בתורה מנעוריו ונתעלה לבמות לגדול הדור, ויען כי השלים עצמו בדמי ימיו מהרה ומבמות הגיא ונסתלק, עם כל זאת ונשקפה על פני הישימון, כי אולי מת בחטא הדור. על כן כל י”ב חודש שמדת הדין מתוחה, היינו דואגים מאד כי אולי מפני הרעה נאסף הצדיק, אבל תודה לה’ יתברך, עברה עלינו השנה לשלום בלי פגעים רעים, רחמנא ליצלן, עם כל זה, לא נוכל לומר צדיקים אנחנו ולא חטאנו, כי בעוונותינו הרבים אם נחפשה דרכינו, אז נמצא בעצמינו כי הוספנו חטא על חטא ופשע על פשע, ורק חסדי ה’ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו, כי אם אמנם שמדת הדין היתה מתוחה עלינו לא פגע בנו וברוגז רחם תזכור. על כן אנחנו בני ישראל אם אנו רואים חסדי ה’ יתברך, עלינו להגביה עצמינו לפנים משורת הדין, ומשם בארה אל התורה הקדושה, שנקבל עלינו שנעסוק בה יותר ביתר שאת מאשר בתחילה, ועל כן נקבל נא עלינו שנקבע יותר עתים לתורה בלימודין השיעורין כסדרן בחברה ש”ס שלנו.

ויען כי למדנו סוגיה דרוב וקרוב אמרתי לפרש גם הפסוקים שבפרשת עגלה ערופה. כתיב, וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם, ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה’ (דברים כא,ז-ט), כי הנה הנביא אומר הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיהו נז,א). דהנה לפי המפרשים טעם חלל הנמצא באדמה שמביאה העיר הקרובה עגלה ערופה, הוא מפני שבני העיר הקרובה חטאו ועבירה גוררת עבירה, ולכן יבואו זקני העיר ויפשפשו במעשי בני עירם וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כי לא גרמו בפועל הריגת הנהרג, ובוודאי על ידי חטא בני העיר או הדור בא מכשול ועונש גדול כזה, על כן התפללו על העתיד יען כי הקב”ה נוטל נפשות הצדיקים לכפרת הדור, הם מתפללים כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’, כי הלא הקב”ה מתנהג עם ישראל לפנים משורת הדין וברחמים ומדת החסד, כי הלא הקב”ה פדה את ישראל כשהיו במדרגה שפלה, כאשר היו ערום ועריה, על כן יכפר הקב”ה לעמו ישראל בלי נטילת קרבן – היינו הצדיקים – כלל. ואל תתן דם נקי – דהיינו שיסתלקו הצדיקים בקרב עמך ישראל, ובאופן זה ונכפר להם הדם, ואתה תבער דם הנקי מקרבך – אם אף על פי כן יארע, רחמנא ליצלן, שיסתלקו צדיקים, ובלי ספק הוא ע”י עון הדור, ואם כן גרמת בעונך שפיכות דמים, כי תעשה הישר בעיני ה’, שתתעורר לשוב בתשובה שלימה, לתקן כל זאת. כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לשו”ת “חיים ברצונו”)


רבי משה חיים ב”ר יהושע זעליג גרינפלד, נולד בשנת תרמ”ח (1888). היה תלמידם של רבי מנחם מנדל גליק אב”ד קעמטשע (תלמיד החת”ס), של בעל “לבושי מרדכי” ושל ה”דעת סופר” בישיבת פרשבורג. נשא לאשה את מרת רבקה בת הגאון רבי חיים פריעד אב”ד סענפטר, חתן הגאון רבי יצחק גליק בעל בית יצחק. בשנת תרפ”ג, לאחר פטירת חותנו מילא רבי משה חיים את מקומו כאב”ד וכראש ישיבה בסנפטר עד לחורבן הקהילה.

הרב התפרסם בגדלותו בתורה, בענוותנותו ובצדקתו ותלמידים רבים נהרו לבקש תורה מפיהו.

הרב נספה באושוויץ ביום כ”ב בסיוון תש”ד, יחד עם בני רעייתו ואביו, ויחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם. מעט מכתבי היד של הרב נצלו ויצאו לאור בשנת תשמ”ב בספר “חיים ברצונו”. בפתיחת הספר הובאו תולדותיו.

מספר הצפיות במאמר: 6

מתורתו של רבי נחום יהושע הלוי פטשניק הי”ד, האדמו”ר מדוברוביץ

תמונת הרב נחום יהושע הלוי פטשניק הי"ד

במכתב מאת הרב אהרן פטשניק לרב ד”ר יצחק אלפסי הוא מביא תורות ששמע מאביו רבי נחום יהושע הלוי הי”ד, ושלא מצאם בספרים אחרים:

בפרשת העקידה “וישלח אברהם את ידו” (בראשית כב,י), למה מביאה התורה את ענין שליחת היד במיוחד. וגם אחר כל אמר המלאך: “אל תשלח ידך”. אלא שהאבות קיימו כל התורה והמצות באיזה אופן? כי דבר שבמצווה היו האיברים עושים בשמחה, ולהיפך היו הידים עוכבות את העשייה. והנה כשלקח אברהם את המאכלת ביד, הידים לא רצו לעשות את הדבר והוא חשב שהקולר תלוי בו וישלח את ידו בחוזקה לקחת את המאכלת, ועל כן אמר לו המלאך “אל תשלח ידך”, כי אדרבה, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, כי זה לא היה מצווה…

בפרשת חוקת בהתחלה, ברש”י, למה כתוב חוקה, רק מפני שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל מה טעם יש בה, לפיכך כתוב זאת חוקת התורה, אין לך רשות להרהר אחריה כי אין טעם בדבר. והשאלה היא, בהרבה מקורות ובעיקר במדרשים נתנו טעם: תבוא אמה (פרה) ותקנח על בנה (העגל) ועוד. אלא באמת יש טעמים, אבל זוהי התשובה שצריכים לתת לאומות העולם ולשטן ששואלים תמיד מה טעם יש בה כדי לקטרג ולעורר את מעשי העגל. על כן אומרת התורה שזה להם חוקה בלי טעם, ואין לך (לשטן ואומות העולם) להרהר אחרי הדברים כדי לקטרג על ישראל.

בפרשת בלק: “כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב” (במדבר כג,ט). כי הגויים רוצים לעשות חשבון עם ישראל, שהרי כתוב בתורה: “אחרי רבים להטות” צריכים ללכת אחרי הגויים שהם הרוב. אבל באמת יש שתי תשובות בדבר: האחת היא “כי מראש צורים אראנו”, החשבון שלנו הוא מאברהם, ראש הצורים. שאצלנו האבות חיים וקיימים וכן כל שאר אנשי עמנו מאז, כי בנים אנו לה’ יתברך ובן לא נשכח אפילו לאחר מיתה. אבל הגויים הם רק כבעלי חיים, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, וזה רק כשהם בחיים ולא לאחר מיתה. אם כן לפי החשבון הזה מהאבות ועד עתה, אנחנו הרוב… שנית “ומגבעות אשורנו”. בזמן מתן תורה סיבב הקב”ה על כל האומות ולא רצו לקבל את התורה. והוא גזר שאם לא יקבלו את התורה אחזיר את העולם לתהו ובהו, ועם ישראל קבלו את התורה והציל את העולם. וזה גמרא מפורשת: המציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר, הריהם שלהם. ומפני כל זה: הן עם לבדד ישכון ואין לו שום חשבון עם הגויים…

ומסיים הרב אהרן וכותב: אבי זצ”ל היה מלבד אדמו”ר דחסידי באנזה, גם גדול בתורה והיה רב אב”ד בדומברוביצה-סרני, וראויים הדברים למי שאמרם.

(מתוך תורת החסידות, חלק א, עמ’ 285-286, הרב ד”ר יצחק אלפסי, תשס”ז)

 

 


במה אנחם

הרב רבי נחום יהושע הלוי פטשניק הי”ד, נולד בתרל”א (1871) לאביו רבי אברהם שמואל, האדמו”ר מברזנה, שבווהלין שהיה חותנו של האדמו”ר הזקן מבעלז רבי ישכר בר רוקח. נשא לאשה את הרבנית הצדקת הינא פערל בת רבי אלטר מרדכי ספרד זצ”ל האדמו”ר דחסידי אוסטרהא. היה אדמו”ר לשושלת ברנזה-טשרנוביל, סטיפן וז’לוצ’יב. כבר בגיל 17 הוסמך לרבנות מאת הרב יואל אב”ד רובנה, אבל חותנו, דרש בשעת האירוסין שחתנו המיועד יעוטר ב”סמיכה” גם מהגאון רבי חיים סולבייצ’יק מבריסק. לאחר שהתגורר בבית רבי חיים במשך שלשה חודשים, זכה רבי נחום יהושע לקבל גם ממנו “סמיכה”. חמש עשרה שנה ישב ולמד כאשר הוא סמוך על שולחן חותנו, עד שנתבקש, בשנת תרע”ב (1912), בהיותו בן 32 לעלות על כס הרבנות ולשמש אב בית דין של העיירה דומברוביצה בווהלין. שם שימש במסירות כרב ואב”ד למשך שלושים שנה. מתרפ”ט (1929), לאחר שהאזור עבר לשליטת ממשלת פולין, נערכו בחירות והרבי נבחר לכהן גם כרבה הראשי של מחוז סארני, והיה רב לשמונה קהילות. אנשי קהילתו חבבו אותו עד למאוד בשל תורתו, צדקתו ומידותיו התרומיות.

בימי מלחמת האזרחים נלכד בימי קלגסי סימון פטיורה אשר בצעו פוגרום נוראי ביהודי האזור, וניצל בנס ממוות ודאי ברגע האחרון.

עבודתו בקודש הפליאה כל רואיו. תפלותיו היו בהתלהבות ובדביקות חודרת למעמקי הלב, הוא היה ידוע כגדול גם בניגון. הרבי היה קם בכל יום לתיקון חצות ולומד בעיון. ביתו היה פתוח לרווחה. בשבתות וימים טובים המה ביתו בחסידים ואנשי מעשה שבאו לשמוע את תורתו מענייני דיומא. הוא היה מחמיר עם עצמו ומקל לאחרים, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות ויראתו קדמה לחכמתו. הוא הסתפק במועט וסירב לקחת תשלום עבור הוראות איסור והיתר ועל סידור קידושין, על אף שהיה מקובל לקחת על כך תשלום. הרבי התפרסם גם כעסקן והיה חבר באגודת הרבנים בפולין (ראה קובץ דרושים, תר”ץ).  הוא היה מעורב בכל ענייני העיר, בחינוך, בישיבות, בענייני ארץ ישראל, בצדקה ובחסד. בשנותיו האחרונות צידד בהתלהבות בישוב ארץ ישראל וחתם על קול קורא לטובת מחלקת החרדים של הקרן הקיימת.

בזמן השואה, עם הכיבוש הנאצי והקמת גטו דומברוביץ, רצו כמה גויים להציל אותו, אך הוא סרב, כי לא רצה להימלט ולהשאיר את חסידיו ואת בני עדתו בלא רועה. עם זאת, עד הרגע האחרון עודד הרבי את הסובבים אותו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.

בי”ד אלול תש”ב (28.08.1942) הוקף הגטו באנשי גיסטפו ושוטרים אוקראינים, שהוציאו את היהודים לשדה פתוח בקרבת סרני וגדרו אותם בגדרות תיל, ובמשך שלשה ימים המשיכו בהבאת יהודים לשם מהעיירות הסמוכות. הנאצים אמרו כי לאחר איסוף היהודים הם יחולקו למקומות עבודה שונים, אך כשהביאו הנאצים לשם מכונות היריה בבוקר י”ד אלול, הבינו כולם שקיצם מתקרב. האדמו”ר רבי נחום יהושע אסף את כל הרבנים במקום. הם התעטפו בטליתות, לבשו קיטלם ואמרו וידוי יחד עם כל קהל האלפים. אחר כך ציוו עליהם לכרות ארבע בורות גדולים, הפשיטו אותם ערומים תוך כדי מכות, דחפו אותם לבורות וירו בהם.

כמה יהודים נבחרו לאסוף את הבגדים ולהעמיס אותם על העגלות. אחד מהם, הירשל גרינברג מראקיטנה, ניגש לקחת את בגדי האדמו”ר, ודבריו האחרונים היו “הירשל, מלט עצמך, וזכור להישאר יהודי!”. הירשל הסתתר מתחת לערימת הבגדים שעל אחד העגלות, ובלילה לאחר שהעגלה חזרה העירה, הוא קפץ מהעגלה והצטרף אל הפרטיזנים ביערות.הנצחה הרב נחום יהושע הלוי פטשניק ובני קהילתו

כמה יהודים נצלו בבריחות נועזות כיחידים וכקבוצות מהגטו וגדרות התיל בשדה. הבורחים התארגנו בכמה קבוצות מחתרת והצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות (לתיאור מפורט יותר של בריחות אלו, ראו באדמו”רים שנספו בשואה ובאנציקלופדיה של גטאות).

עם הרב נספו גם אשתו הרבנית הינדא פרל, בנם הרב יצחק אשתו בת שבע ושלשת ילדיהם, בתם פריידל וששה עשר אלף יהודים בני קהילות סרני, דומברוביצה ברזניצה, רוקיטנא, קליסובה וסיחוב. הסופר מנדל מאן סיפר שבתו של האדמו”ר אמרה ליד הקבר הפתוח: “כשם שהשמש אינה יכולה לכבות – כך לא ישקע ויאבד עמנו, ואתם הגרמנים תשלמו בעד כל מעלליכם”.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’  227-231, המשקיף 16.09.1946 עמ’ 3, הצפה 10.09.1957 עמ’ 2, תולדות האדמו”ר והנהגותיו הובאו בהקדמת בנו הרב אהרן לספרו “מטה אהרן” ובעמודים 25-26 שם (ירושלים, תש”מ) ובמאמרו “אבי מורי זצ”ל, הי”ד” בתוך “שנה בשנה”  עמ’ 497 (תשכ”ח), אתר זכור, ספר יזכור סארני והסביבה, דומברוביץ – באנציקלופדיה של הגטאות.

ראה גם: אשכבתא דצדיקיא ב, זכרון בספר, מצפה – שנתון הצופה לשנת תשי”ג.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 32

אחד מבני החבורה שמת, ידאגו כל החבורה להשלים חלקו / הרב יחיאל טייטלבוים הי”ד בהספדו על אביו

תמונת הרב יחיאל טייטלבוים הי"ד


וזה אשר קוננתי במר נפשי על כ”ק אאמו”ר הקדוש זצ”ל בעת שהיה ארון הקודש מונח בבית הכנסת:

אברהם זקן בא בימים. הדקדוקים כבר מבוארים מה באו בימים.

אך איתא בשל”ה הקדוש שכל איש נברא רק לכבוד יתברך שמו לעובדו ולשמור מצותיו שלא לבלות אף רגע אחת מימי חייו לבטלה. וכל רגע שהוא מבלה בזה העולם שלא לכבוד הבורא יתברך שמו, הרגע הזאת אינו נחשבת כלו וחסר כל הרגעים האלה. וזה הפירוש בא בימים שאברהם אבינו עליו השלום בא עם כל הימים, שלא נחסר לו אף רגע חדא אשר חי על פני האדמה, שבכולה עבד את ה’ יתברך ובא לעולם הבא עם כל הימים שלימים.

גם נוכל לומר בא בימים, שבא למקור מחצבתו, כי הנשמה מחצבתו מתחת כסא הכבוד על פי מה דאיתא בספר ייטב לב לאדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ”ל האב בית דין דקהילת סיגיט בשם כבוד קדושת מורי זקני בעל ישמח משה על הפסוק וזרח השמש ובא השמש, כי מבואר בתוספות ריש פרק ג’ דברכות דזריחת השמש נקרא יציאה, כדכתיב השמש יצא על הארץ. ושקיעתה נקרא ביאה, כי בא השמש. ולכאורה איפכא מבעי לי, כי בזריחה באה לעולם ובשקיעתה יצא מן העולם. אבל הטעם כשבא אל ביתו ומקומו נקרא ביאה וכשיצא ממקומו נקרא יציאה. וכבר אמרו חכמינו ז”ל חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי ליתן שלום לקונה, שהשכינה במערב, לכן כשזורחת על הארץ נקרא יצא ממקומה של העולם וכששוקע וחוזר למקומו של עולם נקרא ביאה. וזהו שאמר הכתוב וזרח השמש בשחרית, ובא השמש במערב. ולמה נקרא בא, ולזה מתרץ אל מקומו, הוא המקום ברוך הוא, שואף זורח הוא שם, במערב, עד כאן רבינו הקדוש. ובדרך זה נוכל לומר על כבוד קדושת אדומ”ר ואברהם זקן בא בימים, שבא למקור מחצבתו ולמקומו, כי מה שנברא נקרא אצלו יציאה, שיצא לעולם הזה רק לתקן, ובהסתלקותו מזה העולם נקרא אצלו ביאה, שבא למקומו עם כל הימים שלימים, כי תיקן הכל.ספרו של הרב יחיאל טייטלבוים הי"ד

ועליו נוכל ג”כ לפרש הפסוק בפרשת השבוע הזאת, וכי יהיה באיש חטא משפת מות והומת ותלית אותו על עץ. ולכאורה קשה הלא נודע מרבנינו הקדושים כי כל התורה היא רק להטיב לבריאותיו, ואם כן מה מבשר לנו תורה הקדושה כי יהיה בלשון עתיד, היה צריך לכתוב וכי היה באיש וגומר, לשון עבר, אם כבר היה. גם חטא משפט מות, היה לכתוב משפט מות וגומר.

אך נוכל לומר על פי מה שכתב כבוד קדושת זקיני הקדוש מראפשיץ זלל”ה, כי ידוע דלעתיד יהיה השם הקדוש יו”ד ה”א וא”ו ה”א, ואמר זקיני הקדוש הנ”ל, כשהיתי בדחן אמרתי שהזיווג יעלה יפה, הכוונה כן,שהזיווג של שני שמות הוי”ה אדנ”י יעלה יפה, היינו בגמטריא צ”ה, כי עתה בגלות המר הזיווג של שני שמות הנ”ל בגמטריא צ”א. וידוע מספרים הקדושים כי איש נקרא הצדיק. ועל פי זה יהיה הפירוש בהפסוק הנ”ל, כי יהי”ה באי”ש,  כשנסתלק צדיק מזה העולם, אשר כל כוונתו בזה העולם היה לייחד יחידים ולגרום שהזיווג יהיה בגימטריא צ”ה. אזי חטא משפט מות, פירושו נחסר משפט המות, על פי הכתוב וחטא מקום דוד. כי על זה ולזה נענש הצדיק. ואמר הכתוב: “ותלית אותו על ע”ץ” – ראשי תיבות עוון ציבור, לתלות בעוון הדור, כדאיתא בגמרא, צדיק נתפש בעוון הדור.

וזה נוכל לומר על כבוד קדושת אאמו”ר ז”ל, כי ידוע שכל ימיו לא היה מאבד שעיו ורגעיו לבטלה, רק ישב על התורה והעבודה וכל רגשי תנועותיו לא היה כי אם בכוונה מיוחדת. ועתה אחי ורעי נבכה ונספוד מאין הפיגות על פטירתו מזה העולם, כי בעוונותינו נחסר לב הצדיק.

וכמו שכתב זקני הקדוש בעל המחבר ספר ישמח משה על הפסוק וכל בני ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ד’. והקשה מה זה שהזכיר הכתוב בשם הוי”ה, שהוא מדת הרחמים, אצל עונש. ותירץ כי בעוון הדור צדיקים מתים, לפי שמחייב כל הדור ליענש, אך כעל הרחמים ברחמנותו אינו מעניש כל הדור, רק הצדיק  נסתלק בעוונותיהם. וזה פירוש וכל בני ישראל, כי הצדיק שקול נגד כל הדור, על כן נבכה  ונתאונן בבכי מר ועפעפנו יזלו דמעות נחלי מים. הוי ואבי על אבדן הצדיק הקדוש הזה בעווננו. וכל אחד ואחד מאתנו יבכה וירגיש בעצמו כי בעוונו נחסר לנו הצדיק הנ”ל. אבל הוא חזר למקומו. הוא הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות.

ובזה נוכל גם כן לפרש הפסוק, ויראו כל העדה כי גוע אהרן. ולכאורה קשה מה ויראו. אך על פי מה שפירש כבוד קדושת דודי הרב הקדוש ז”ל בעל המחבר ספר קדושת יום טוב, על הפסוק ראה אנכי, שראה לשון הרגשה, שידגיש כל את אנכי ד’ אלקיך. וכמו כן גם כאן נוכל לומר, ויראו כל העדה, בהרגשה כי גוע אהרן. כי בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. וכשפנה מן העיר, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. וכמו שהספיד הרב הצדיק מבאביו זצ”ל את אדמו”ר הגאון הקדוש משינאווע זצ”ל, ואמר כזה הלשון, העולם אומרים שהרב הצדיק משיניווע נפטר מן העולם, אבל אני אומר שהעולם נפטר הצדיק, אבל הצדיק בעצמו לא נפטר. והוא בחיים חיותו בעלמא דקשוט, וכמאמרם צדיקים במיתתם נקראים חיים. אבל לאנשי דורו נסתלק, כי כל אחד ואחד מרגיש שנחסר לו הצדיק. ודברי פי חכם חן. וגם אנכי היום במר נפשי אזעק ואקונן ויראו כל העדה כי גוע אהרן, כל האנשים אשר היו מסתופפים בצילו, ושאלתם ובקשתם הושטחו לפניו ואאמו”ר זצ”ל שפך שיחו עבורם ומתון צרתם המציאם הצלה והרווחה, היינו כל העדה הזה ירגישו כי גווע וחסר להם הצדיק. ועל מי לנו להשען וכו’.

ונסיים בפסוק הנ”ל: “ייראו כל העדה כי גוע אהרן”. ויש לדקדק מה כי גוע אהרן, אמאי לא כתיב כי מת אהרן, כמו גבי משה דכתיב וימת שם משה. וגם מה כל העדה, והלא כיון שמת אהרן אין העדה כשלימות. אך נראה לי על פי מה דאיתא כל מי שמניח בן למלאות מקומו נקרא שכיבתו גוויעה. ובמשה כיון שלא הונח למלאות מקומו, כתיב וימת. אבל גבי אהרן, דהניח למלאות מקומו, כתיב כי גוע אהרן. וכל העדה, נראה לי, כי בהעדר צדיק נחסר חלקו תורה ועבודה, על כן הנשארים צריכים לחזק ולאמץ ולהרבות תורה ועבודה להשלים גם חלקו. וזה ויראו כל העדה שיראו להשלים, שיהיה כל העדה בשלימות כמו שהיה, דהיינו להשלים חלקו.

וזה נוכל לומר הפשט בגמרא שבת, אחד מבני החבורה שמת, ידאגו כל החבורה. וגם כן קשה כנ”ל, מה כל החבורה. ולפי הנ”ל אתי שפיר, על פי מה דאיתא בגמרא תענית אם נאמר כבש, למה נאמר אחד, אלא אחד המיוחד שבעדרו. וכאן נמי אחד מבני החבורה; המיוחד שבבני החבורה, ונחסר חלקו תורה ומצות ומעשים טובים, ידאגו כל החבורה, פירש ידאגו שיהיה החבורה בשלימות כמו עד כעת להשלים גם חלקו.

ובזה נוכל לפרש כוונת אאמו”ר זצ”ל בהצוואה שתקנת ח”י הוא שמבקש מאנשי עירו וידידיו שיהיה בנו ממלא מקומו, דהיינו להשלים תקנת ח”י, כמו דאיתא כל זמן שיהושע היה נראה כאילו משה חי, כיוון שהוא ממלא מקומו.

על כן  אחי חזקו ונתחזקה ונראה ונדאג להשלים חלקו של הצדיק זצלל”ה וימליץ טוב בעדינו ובזכות זה יבולע המות לנצח וימחה ד’  דמעה מעל כל פנים ונזכה לגאולה האמיתית בב”א.

(הספד מר, על הרב אברהם אהרן טייטלבוים זצ”ל, מאת בנו הרב יחיאל הי”ד)


הרב יחיאל ב”ר אברהם אהרן טייטלבוים  בתרכ”ח,1868. מתרע”א,1911, היה דיין ומו”ץ בקולבוסוב (קולבושובה), שבגליציה.

בין השנים 1804- 1810 כיהן בקולבוסוב ר’ יעקב, בנו של ר’ נפתלי מרופשיץ. אחריו נתפנה כיסא הרבנות עד 1835. בשנה זו הוכתר כרב העיר ר’ יחיאל בנו של ר’ אשר ישעיה רובין. הוא כיהן בקולבוסוב עד לפטירתו ב- 1860. אחריו נתמנה חתנו, ר’ אברהם אהרון טייטלבוים. הלה כיהן בקולבוסוב כיובל שנים עד 1910. ממנו עבר כס הרבנות אל בנו, ר’ יחיאל הי”ד. את צוואת אביו ואת הספדו על אביו, פרסם הרב יחיאל הי”ד בחוברת בשם “הספד מר” (לבוב, תרע”א).

רוב התושבים היהודים בקולבוסוב היו חסידי רופשיץ. בשנת 1939 היו בעיירה כחמשת אלפים נפשות וכמחציתם יהודים. הגרמנים כבשו את העיירה ב-13.9.1939 והחלו בשוד רכושם של היהודים ובחטיפתם לעבודת כפייה מדי יום ביומו. היהודים אולצו לפתוח את חנויותיהם, ורכושם נבזז.  בסוף 1939 הוטל על יהודי קולבוסוב לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד. נקבעו להם שעות עוצר, ותנועתם בעיירה הוגבלה. לקראת סוף ינואר 1940 הוקמה בעיירה יחידה של משטרת עזר, שאנשיה שדדו בתי יהודים וחטפו מידי יום כמאתיים יהודים לעבודת כפייה. ב-13.6.1941 ריכזו שוטרים גרמנים את יהודי העיירה בגטו שהוקם בצפיפות גדולה בבתים רעועים באזור מוזנח של העיירה, והוקמה גדר מסביבה. בסתיו 1941 רוכזו בגטו קולבוסוב היהודים מכפרי הסביבה, והעוני והרעב גברו. הגטו חוסל ב-24.6.1942, במסגרת פינוי כל יהודי הנפה לז’שוב. ביולי 1942 גורשו רובם למחנה ההשמדה בלז’ץ.

הרב יחיאל טייטלבוים הי”ד אולץ להצטלם עם טלית ותפילין בחזית ביתו שבגיטו (תמונה זו, המופיעה בעמוד זה,  מופיעה גם באתר מוזיאון השואה בארה”ב ובאתר יד ושם).

בהמשך הוא גורש לגיטו ריישא, שם נרצח בתמוז תש”ב. כן נרצחו שם גם שתי נכדותיו.

מקהילת קולבוסוב שרדו את השואה רק תשעה יהודים.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אתר מוזיאון השואה בארה”ב, האנציקלופדיה של הגטאות, מרכז מורשת יהדות פולין, ויקיפדיה.

ראה גם: ספר יזכור לקהילת קולבוסוב.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 87

רמזי פרה אדומה / הרב שרגא פייש פולק הי”ד

פרה אדומה

ברמזי פרה אדומה אמרתי כי על אדם הנטמא זרקו עליו אפר פרה אדומה כדי ללמדו מוסר ולרמז לו שהוא דומה לבהמה, אבל לא לבהמה אשר יש בה רוח חיים ונושאה עול ונותנת חלבה וצמרה כי בהמה זו תועלתה מרובה מאדם הנטמא אשר פרק עול, אלא הוא דומה לבהמה אשר לא נשאה עול ואין בה רוח חיים ונדונה בשרפה, וכן הרשעים בחייהם קרוים מתים ונדונים בשריפה, כי אור של גיהנום שולט בהם. על כן אדם הנטמא יקח מוסר מפרה אדומה ושב ורפא לו. ועיין במשניות קידושין סוף פרק א’ מה שכתב הגאון תפארת ישראל על פסוק ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות “נדמו”. הלשון “נדמו” זר. ופירש הוא ז”ל אדם שאינו עוסק בתבונה זר מעשהו ונמשל כבהמה, אבל הוא עוד גרוע ממנה. כי בבהמה אשר יש בה תועלת השיגה תכליתה בעבודתה או בעורה וחלבה וכדומה, אבל בפרא אדם אין בו שום תועלת. על כן הוא נמשל כבהמה אשר אין בה רוח חיים אלא רק “נדמה”, כלומר רק בצורה ובתמונה היא עומדת, כמו שאומן עושה תמונתה על לוח. וזהו שאמרו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות, אבל לא כבהמות חיות, אלא כבהמות “נדמו” מלשון דמות ותמונה. ועל פי זה פירשתי גם אני הפסוק “נדמו” עמי מבלי דעת, כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי (הושע ד’) כלומר ישראל רק אז הוא עמי באמת ובפועל אם אוהב את הדעת ויש בו דעת, אבל אם אין בו דעה, אז רק “נדמו” עמי, כלומר אז רק דומה כאילו הוא עמי. אבל באמת אז אין הוא עמי, כי אתה אם הדעת מאסת אז אמאסך מכהן לי, על כן אז רק “נדמו עמי”.

ויקחו אליך פרה אדומה וגו’. עיין רש”י ומדרש אגדה העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח צואת בנה. עיין שם. נראה לעניות דעתי, מדרש הנ”ל להורות בא מוסר ואזהרה לבני ישראל שלא יעיזו לטנף פלטין המלך מלכו של עולם. ואם יש בהם קלי דעה אשר לא יחושו על נפשותם, על כל פנים יחוסו על אמותיהם, כי האם מחויבת לקנח צואת בנה. ורבותינו ספרו לנו במסכת קידושין דף ל”א (ובירושלמי פיאה א,א) פעם אחת אבדה אבן טובה מחשן המשפט ואמרו אית מרגלא טבא דכוותא לדמה בן נתינה. וחכמים הלכו אליו לקנות ממנו אבן טובה הנאבדה. אבל אביו היה ישן, ודמה לא רצה להפריעו ממנוחתו. ועל ידי מצות כבוד אב הפסיד אז הון רב. מה פרע לו הקב”ה, אמר רבי יוסי בי רבי בון אותו הלילה ילדה לו פרתו פרה אדומה ושקלו לו חכמי ישראל משקלה זהב. עיין שם. נראה לעניות דעתי, כי גם בספור זה כללו חז”ל מוסר וגערה לישראל, כי בדור פרוץ נאבדה אבן טובה לישראל, ואבן טובה זו מצות כבוד אב ואם. וכדי בזיון וקצף אם אבן טובה הנאבדת לישראל נמצאה אצל דמה בן נתינה והוא מצוין על ידי מצות כבוד אב. וכן גער הנביא יחזקאל עליו השלום בסימן ה’ כטובים שבהם לא עשיתם כרשעים שבהם עשיתם, ועל כן באו לידי כך שהוצרכו לקנות פרה אדומה מדמה בן נתינה, כי פרה אדומה עלולה לטהר טומאה ישראל ולהזהירו שיחוס על אמו שלא תצטרך לקנח צואת בנה. ועל פי זה יש לפרש גם כן בפרשת בשלח על פסוק שם שם לו חק ומשפט וגו’, במרה נתן להם מצות פרה אדומה ואף על כבוד אב נצטווה במרה, עיין רש”י בפרשת ואתחנן על פסוק כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך במרה, כלומר מפרשת פרה יראה הרואה כי האם צריכה לקנח צואת בנה על כן כל בן ישים אל לבו לכבד אבותיו ויחוס עליהם שלא להביאם לידי מרה, כי מרת לכל אב ואם אם יצטרכו לקנח צואת בנם.

ועוד יש לומר על הנ”ל, פרה אדומה בא לכפר עון העגל. לכאורה צריך בירור, מה ענין הנוגע במת לענין עון העגל. נראה לעניות דעתי כי גם על זה יש להקשות למה יצטרך הנוגע במת סם ותרופה, הלא במקום אחד דרשו חז”ל כי אין לך רפואה מעולה המטהרת מכל זוהמא וחלאה כמי שעוסק במת. וכדברי חז”ל במסכת ברכות דף ה’ על פסוק רגזו ואל תחטאו, שאם אין מועיל כלום למנוע את האדם מן החטא ומן יצר הרע, אז יזכיר לו יום המיתה. ואם כן העוסק במת מי יזכור יום המיתה יותר ממנו. ונראה לעניות דעתי כי זכירת יום המיתה יש בו ענין העלול גם כן להדיח את האדם משאתו ולהחיש לו עון ופשע. וענין זה ראה ישעיה הנביא בסימן כ”ב כאשר קרא ה’ לבכי למספד אז קלי הדעת מהרו להתענג ולמלאות בטנם באמרם אכול ושתו כי מחר נמות. וכן היה בנימוס אומות העולם אחר כל קבורה התקבצו ועשו משתה ויאכלו זבחי מתים. וכן עשו בני ישראל כאשר השחיתו בראשונה ועשו את העגל, כתיב וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק. ונראה לעניות דעתי כי על כן כתיב בפרשת פרה אדומה סגנון לשון זה כל הנוגע “במת” בנפש האדם וגו’, כלומר יש מה שמת בנפש האדם ויש מה שחי בנפש האדם, החומר והגוף מת והולך לאבדון אבל הרוחנית בנפש האדם חי גם באבדן הגוף. ומכוונה עמוקה דברה תורה הקדושה בסגנון זה הנוגע “במת” בנפש האדם, כלומר כי מה שיש לו נגיעה בחומר בגופנית המת יטמא, אבל מי שיש לו נגיעה במה שחי בנפש האדם והולך ליתן דין וחשבון לפני אדון הרוחות, זה ילמוד מוסר. ובאופן זה זכירת יום המיתה לטובה היא. והנה כאשר עשו את העגל ישב העם לאכול ושתו וכל שולחנות נתמלאו קי צואה בלי מקום ועשו כעכו”ם האוכלים זבחי מתים, נגיעה זו טמאה אותם, על כן צוה ה’ שתבא האם ותקנה צואת בנה, ופרה תכפר על עון העגל.

(תשבי על פרשיות התורה, פרשת חקת)

הרב שרגא פייש הי”ד נולד בשנת תרכ”א (1861) לאביו הרב יהושע פולק בפטרובוסלו (אז הונגריה כיום סרביה).

תלמיד הרב מרדכי לעוו והרב משה צבי רויזניץ. אחר כך היה תלמידם של מהר”ם שיק וה”שבט סופר”. היה חתן הרב שלמה קליין אב”ד זענטא. רב בקהילת נאווי בעצעי (טורוק-בעצע), ומשנת תרס”א (1901) רב הקהילה הותיקה בווייצן.שימש גם רב בית הכלא המרכזי בעיר. ניהל ישיבה. בשנת תרפ”ז (1927) פרסם את ספרו “ספר תשבי על פרשיות התורה”. צירף לסוף ספרו ליקוטי מכתבי חותנו “עת ספוד” ו”דרשות מהרש”ק”. בהיותו אלמן בן 83, נספה בשואה באושוויץ באושוויץ בכ”ה (או בכ”א) בתמוז תש”ד.

מקורות: חכמי הונגריה, קהילות הונגריה, דף עד שרשם בנו הרב יואל פולק מתל אביב.

מקורות נוספים לעיון: פנקס קהילות הונגריה, הגאון שנשכח (ירושלים תשמ”ב) מעמוד 116. “ספר תשבי” יצא בשנת תשנ”ז ע”י נכד המחבר, הרב יעקב יהודה פולק, בתוספת תולדות המחבר ומשפחתו.

מספר הצפיות במאמר: 34

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ו / הרב דוד בודניק הי”ד

חיפוש הדרך

וכדי להכיר הפתח האמיתי המוליך אל דרך החיים האמיתי, ולא ייפול האדם במצודת הטעות להפך דרכו, שלא לסגור במקום שצריך לפתוח, ושלא לפתוח במקום שצריך לסגור, וכדי שיוכל לקיים “הרעך” ו”כמוך” ממש, הורנו על זה חז”ל שלא יתכן כל זה אם לא יכיר את רעו, שאין הוא העושה לך אלא הקב”ה. אם הגיע כבוד או ממון לחברך יותר ממך אין לך להקפיד על זה, כי צריך אתה לדעת כי רעך זה הקב”ה, כי לו הכסף ולו הזהב, העושר והכבוד מלפניו. ואם אתה מכיר שהכל ממנו ואין לזולתו, אז יסיר מלבבך הקנאה והשנאה והקפדנות ותוכל לאהוב חברך כמוך ממש…

אם יבזוך בני אדם, וידמה במחשבתך קנאת הצדק, להשיב המחרפים דבר, לא למען כבודך כי אם למען קידוש השם שיולד על ידי זה, אבל כשהכיר שכל הניסיונות הבאים בעולם אינם מיד האדם עצמו, אלא מיד ד’, והאדם הוא בזה כשליח השם בלבד, ולא די שלא יהיה טענתך מתגברת על חברך אלא תטעון על עצמך, כיון שגרמו לך ביזיון, אות הוא כי בשמים יש מענה עליך, כמה שכתוב אצל דוד המלך עליו השלום, בעת שקללו שמעי בן גרא קללה נמרצת, לא כעס דוד, אף על פי שהיה לשמעי בן גרא דין מורד במלכות, אלא אמר “ד’ אמר לו קלל”, מה שאצלנו על אונאת דברים קלה יתרגש הלב ותבערה כאש בוערת ול שכן על קללה, ואפילו הדיוט תובע עלבונו וכל שכן ש”כ תלמיד חכם, וכל שכן  מלך, וכל שכן דוד המלך משיח ד’. ומי היה המבייש? שמעי בן גרא רבו של שלמה, ואם כן הבושת גדולה במדה מכופלת. ובכל זאת לא עשה לו רע, ולא הניח לעבדיו שומרי בריתו לעשותו שום רעה ונזק עבורו, אלא מחה הטינא מלבו כלא היה, ולא תבע עלבונו כלל, מפני שבחסידותו הגדולה הכיר כי בא לו הצער הזה מן השמים, ושמעי אינו אלא השליח, ולמה יתרעם עליו? ואם יתרעם עליו הלא הוא כמתרעם על מדותיו של הקב”ה. והאמין באמת ברור כי סוף המעשים כולם משתלשלים בתחילת המחשבה העליונה ברוך הוא, שהוא אדון כל הארץ, ואם כן אין כאן מקום להקפיד על האדם כלל, ולקבל כל מאי דעבדין לו משמיא לטבא. וזה סכלות גדולה מצד האדם אם ילחום ויתאבק עם הסבה האחרונה, מבלי הכיר הסיבה הראשונה. כי צריך האדם לתלות את לבבו אל מסבב כל הסיבות הבורא יתברך שמו, המדקדק עם האדם כפי מעשיו בחשבון מדויק במדה כנגד מדה. וכאשר יתקן הסיבה אשר בעבורה בא לו התוכחה, אז ינצל מן היסורין, כי יתלה החסרון בו בעצמו ויתקנו. ולכן מחשבת דוד המלך עליו השלום היתה טהורה וזכה מכל עירבוב דמיוני ולא נתבלבל מהעינוי והעלבון אלא קבלו באהבה לנכיון על עוונותיו ולא הקפיד על העולבו כלל, כי שמע כל הדברים מפי הגבורה.

וכגון זה אם חברו משתמש עמדו ושולחו לדברים שלא לפי כבודו ורוחו, ונולד לו טענה בלב על זה, גם על זה אמרו ז”ל “רעך זה הקב”ה”, שלוחי דידן שלוחי דרחמנא, ואם אתה מקבל עול חברך, בזה אתה מקבל עול מלכות שמים, כמו שאמרו ז”ל “לעתיד שואלין לאדם המלכת חברך בנחת רוח”, הרי לנו מזה שהמלכת חברו עליו הוא דבר נכבד הנולדת מקבלת עול מלכות שמים. ואם מהפך הסדר ומבעט בחברו, הרי בזה הוא פורק עול מלכות שמים, כי צריך לעבוד בשמחה וטוב לבב. וכן אם ילמד אותך חברך, בענייני מוסר ותוכחה, על ידי בירור המדות ותיקון המעשים, אפילו הוא קטן ממך,  צריך אתה להכיר כי שליח ההשגחה הוא, ועל כן אהב את המוכיחים, כמו שאמר הכתוב “אני ד’ מלמדך להועיל”, היינו כאילו שמעת מפי הגבורה, ודבר זה אמרו (במדרש רבה חקת) “ותמת מרים ולא היה מים לעדה, וילנו על משה ואהרן”, שנפסק הבאר להורותם שהלך עד הנה מפני זכותה של מרים הנביאה, ולפי שלא כבדוה כראוי, לפיכך לא היה מים לעדה. ולבסוף “וילנו על משה ואהרן”, כי לא די שלא הרגישו הפסקת הבאר לתוכחה על מעשיהם, אלא עוד הרגישו טענה והתלוננות על משה ואהרן, כי לו הרגישו סיבת הדבר תיכף בלי חשבונות רבים, מיד היה להם מים, יען כי זה היה כוונת הקב”ה לעוררם על דבר זה, והמה לא די שלא נתעוררו בזה, אלא התלוננו, ומה גרם התלונה הזאת? אל החטא של “מי מריבה”! וגרמו על ידי דבר זה שמשה רבינו עליו השלום מנהיגם ימות במדבר, ושלא יכנס לארץ ישראל, מה שהיה מזה הפסד גדול לכלל ישראל. היוצא לנו מזה, כי צריך האדם לדעת כי הקב”ה מרחף על כל ענייני בין אדם לחברו, וכשיתרעם האדם על אחרים, אינו אלא על מה שאיננו מייסד התביעות והטענות על עצמו מדוע אינו משלים חובתו למקום ברוך הוא. כי אז לא יקפיד על שום אדם שבעולם, אלא אדרבה יאהבהו בשביל שהוא שלוחי דרחמנא במעשה, ולא ידין על כוונת לבו, ואז יוכל באמת לקיים המצוות עשה של “ואהבת לרעך כמוך'”, ולא יפריע לו שום קנאה ושנאה. ומכל ניסיון של בין אדם לחברו ידון על זה כעל הוראה מן השמים להועילו בשני העולמים ולהדריכו בדרך ילך.

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 17

טומאת זורק אפר הפרה, כמלמדת על קלקול המתחבר לרשעים / הרב ישעיה הלוי יונגרייז, אב”ד זערינד

פרה אדומה תמימה

דרשה לפרשת פרה

הנה ידוע שפרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים והוא באופן שהטמא שנזרק עליו נטהר מטמאתו והזורק עליו הוא טמא, ובאמת הוא פלא אם בכח אפר הפרה כל כך לטהר את הטמא למה הזורק עליו הוא טמא. ואם הזורק הוא טמא מחמת שיש בכחו לטמא למה נטהר הטמא הזורקים עליו. עד שביאר אחד מהמגידים דברי המדרש על הכתוב ויקחו אליך פרה אדומה, הדא הוא דכתיב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, דהכוונה היא שהחכם מכל אדם גם כן תמה על זה. ואם בא על הבחינה, לאחר חקירה בחכמתו למה נטהר הטמא היה מתמה למה נטמא הזורק עליו, וכאשר אזיל לאידך גיסא למה נטמא הזורק עליו והמציא בחכמתו טעם לדבר, שוב היה פלא בעיניו למה נטהר הטמא שזורקין עליו. וזהו שאמר אמרתי אחכמה, בעניין אחד דלמה מטהר, והיא רחוקה ממני, דלמה הזורק הוא טמא. וכאשר בחכמתו מצא פתרון דלמה נטמא שוב היה במבוכה דלמה נטהר הטמא.

ולי נראה בעזרת ה’ לבאר דבא לרמז בזה מוסר השכל. והוא בהקדם הכתוב בפרשת חוקת ויקחו אליך פרה אדומה כו’. ובמדרש, הובא ברש”י ז”ל, לעולם היא נקרא על שמך פרה שעשה משה במדבר אפרת לא כלה. ולכאורה יש להעיר דאיזה התפארות יש בזה למשה הלא כל התורה כולה נתנה ע”י משה רבנו עליו השלום ואין לך קונה שם גדול יותר כזה. והנראה לי בזה, בעזרת ה’, לתת ביאור על פי מאמר חז”ל בפרקי אבות רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבירך יקימוה בידך  ואל בינתך אל תשען.

והנה כבר הבאתי על זה ביאור נכון בעזרת ה’ בפרשת תבא, וכעת אכפיל דברי לצורך העניין, דהנה מיום גלינו מארצנו מצב הפרנסה שה מאוד, וכל אחד משתדל ע”י תחבולות שונות להחיות נפשות ביתו. גם נתנו לנו חז”ל עצה טובה מאן דביש ליה בהאי מתא ליזל במתא אחריתי, כי אולי ישתנה מזלו לטוב במקום אחר. אך היצר הרע מרקד בכל פסיעה ופסיעה להסית את האדם ולהסירו מדרכי ה’. ומי שהוא מוכרח לבקש איזה מקום אחר ותשוקתו לילך אל איזה מקהלות הקדש שיש שם כל צרכי הנפש, אז מייעצו למה לך לילך במקום שהרבה יהודים דרים שם, הלא המה ישיגו גבולך בכל פסיעה ופסיעה ולא תוכל להרוויח, וגם מה שתרוויח יהיה ע”י יגיעה רבה כאשר הוא הדרך במקום מושב הרבה יהודים. הלא יותר טוב אם תלך ותבחור מקום אשר דרים שם רק מעט יהודים וגם המה אנשים פשוטים. והגם שהם קלים, אבל תוכם כברם, ולא ילכו עמך בערמומת ויקיימו וחי אחיך עמך. ומה גם שבכל זאת תשאר כבתחלה ירא שמים, ואדרבה, תהא גרמא שהקלים ילמדו ממך ליראה את ה’.

והנה בנקל יכול ליפול ברשת היצר הרע. אבל מי חכם כבעל הניסיון, דהניסיון יעיד דמי שהוא קבע מקומו בין ריקים ופוחזים, ובפרט במקום שאין מקוה ואין שוחט ירא שמים, לא די שלא תיקן כלום אצל הריקים, אדרבה גם הוא נלכד ברשתם. ובפרט מעשה שטן הוא שנצטרך לאיזה עשיר קל ופוחז, למען ימצא חן בעיניו חונף ומראה לו כי היוא גם כן מכת דיליה, מהמחוכמים ומתחדשים. לכן שומר נפשו לא יעשו כלוט שבחר לו סדום, כי שם אוה למושב לו, רק יבחר לו בים אנשים יראי השם ויבטח בה’ שיזמין לו שם גם כן פרנסה. ואפילו אם יהיה בטוח שמצב פרנסתו שם לא יהיה כל כך כמו בין ריקים ופוחזים, ובקושי גדול יחפש פרנסתו, כדרך הרוכלין המחזרין בעיירות שהם נוודים ממקום למקום לבקש פרנסתם, הלא טוב לו יותר מעט פרנסה וגם זה ע”י טרחא ויגיעה, מפרנסהה בשפע גדול אצל קלים, למען יציל עצמו מבאר שחת. וזהו כוונת התנא הוי גולה למקום תורה, פירוש אפילו אם תהיה שם בדוחק להיות נע ונד אל הלחם. ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקיימוה בידיך, פירוש שאפילו אם תלך במקום ריקים תקיים התורה, ואדרבה, גם חבירך יקיימו התורה על ידך, שתתקן אותם, על זה אמר ואל בינתך אל תשען, אל תסמוך על חכמתך שתתקן אותם, אדרבה, יקלקלו אותך. עד כאן דברי שם.

והנה אין למדין מן הכללות, כי יזדמן לפעמים שמי שהעתיק מושבו בין קלים עלתה בידו לתקן אותם קצת, אבל הוא מעט מזעיר והקלקל בנפש הוא יותר מהתיקון אשר פועל אצלם, כי מן הנמנע שלא יפגום נפשו, כי המחובר לטמא טמא, כאשר שמעתי ממורי וחמי ז”ל הרב הגאון הצדיק האב”ד דקהילת קודש בילקע ז”ל שבעת שהיה עוד צעיר לימים נסע עם אנשים שהיו ממקום אלבערט אירשא, וגם אז היה נתפרסם למקום קלים וריקנים מן המצות. ובתוך הדיבור אמר אחד לחבירו האסט דיא נייעס גאשי איז אחסיד געווארען ער וואשט זיך שבת צו ברויד, אך כענבים במדבר היה שם תלמיד חכם וצדיק מפורסם מו”ה יחיאל ז”ל שהיה נקרא בפי כל ר’ יחיאל אירשער. ועתה פקח עיניך וראה איזה תיקון פעל הצדיק אצלם, אשר כמעט רוח ישאם, אך מזלו גרם שנשאר בצדקתו,. ועל דרך זה שמעתי בשם הרב הגאון הצדיק האב”ד דקהילת קודש ב’ דיארמאטה ז”ל בן להגאון גורן דוד ז”ל, על הכתוב לנפש לא יטמא בעמיו להחלו, לפעמים בונה האדם במה לעצמו לחתור לו היתר לקבוע מקומו בין ריקים ופוחזים ומענה בפיו שיתקן אותם, אבל הוא משאת שוא ומדוחים, כי הוא בוודאי ילמוד ממעשיהם ואין לו רשות לפגום את עצמו בשביל תיקון אחרים, וכמאמר חז”ל אין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. וזהו כוונת הכתבו לנפש לא יטמא בעמיו להחלו, פירוש שאין רשאי לטמא עצמו בשביל שיתקן אחרים.

והנה ראיה חזקה על זה דמי שהוא מתחבר עם רשעים, הגם שמתקן אותם קצת, לא ימלט שלא ישחת דרכו דרך ה’, ממה שכתב רש”י ז”ל בפרשת תשא על הכתוב לך רד כי שחת עמך, העם לא נאמר, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו. והנה אי אפשר להכחיש שמשה רבנו עליו השלום עשה תיקון בהערב רב, כי עשה אותם גרים, ובוודאי קיימו קצת מצות, אבל הקלקול היה יותר על התיקון, כי היו הגורמים שישרל עם קדוש השחיתו דרכם ועשו את העגל.

והנה ידוע שתכלית פרה אדומה היה כדי לכפר על עוון העגל, וכמו שכתב רש”י ז”ל על ויקחו אליך פרה אדומה, משלהם, כשם שהם פרקו נזמי הזהב להעגל משלהם, כך יביאו לו כפרה משלהם. והנה אם משה רבנו עליו השלום לא היה מקבל גרים מהערב רב, אז לא היו עושין ישראל את העגל, כי כי הערב רב שנתחברו להם פעלו זאת, ואז לא היה נצרך להביא פרה אדומה שבא לכפר על עוון העגל. ומעתה יובן היטב דברי רש”י ז”ל על הכתוב ויקחו אליך פרה אדומה, דזה שאמר לו הקב”ה למשה לעולם היא נקרא על שמך פרה שעשה משה במדבר, ייען שאתה היית הגורם שהוצרכו להביא פרה אדומה כנ”ל.

ולאחר קוטב זה יתבאר היטב ההשתנות בפרה אומה שבא לכפר על עוון העגל, והגורם לעשיית העגל היה שהתחברו להערב רב, ומחמת זה הוא שני הפכים בנושא אחד, שמטה הטמא ומטמא המתעסק עם הטמא, דבא לרמז דהמתחבר עם רשעים שהם טמאי נפש, אם גם שמטהר טמאים שעושים תיקון קצת, אבל ומטמא טהורים, שהמתחברים עמהם הם מטמאים נפשם ושומר נפשו ירחק מהם.

(חזון ישעיה, דרשות)

במאמר הבא נכתוב בע”ה, על הרב ישעיה הלוי יונגרייז זצ”ל.

מספר הצפיות במאמר: 91

הערה על דבר קריאת פרשת פרה / הרב ברוך אפשטיין זצ”ל

תמונת הרב ברוך אפשטיין

מצינו ענין מוטרד ונלאה, בדבר השם “פרה אדומה” הבא לרגלי שגיאת אחד המעתיקים ג”כ בהבנת פשר דבר ראשי תיבות.
ואפרש הדברים.

בספר בית יוסף לטור או”ח סימן תרפ”ה כתב בזו הלשון:  וכתבו התוס’ ריש פרק הי’ קורא (ברכות, י”ג א’) דיש פרשיות בתורה שמחויבים לקרותן מדאורייתא, כמו פרשת זכור ופרה אדומה וכו’ עכ”ל, וכן קבע להלכה בשו”ע בסימן הנזכר בסעיף ז’, בשם יש אומרים, ומכוין לדברי התוס’ הנזכרים. אבל כל הפוסקים האחרונים דחו זה מהלכה, משום (דלדעתם) אין כל טעם שתתחייב קריאה מדאורייתא בפרשת פרה אדומה, דכל עיקר טעם קריאתה (לפי דעתם) הוא זכר לזה שקרבן הפסח צריך לבא בטהרה, ואפר הפרה בא לטהר; ולכן משום זכר זה בלבד אין סברא שיהי’ חיוב קריאתה מן התורה (כה דבריהם, וראה מה שאכתוב אני בענין  זה בהערה בסוף הסימן). ובבאורי הנר”א בשו”ע כאן כתב: “בתוס’ שלפנינו ליתא (להא דקריאת פרשת  פרה אדומה חיובה מן התורה), ונוסחא משובשת נזדמנה לו” (להבית יוסף), עכ”ל. אך בתוס’ מדפוסים ישנים וגם בגמרא שלמד בה מהרש”ל הי’ מפורש נוסח זר בתוס’, יען כי בהגהותיו לש”ס העתיק מתוס’ דברים אלה “ופרה אדומה”, ומחקם. ועל כן צריך לכוין מאין נובעת טעות זו, כי ידוע, שכל טעות יש לו מקור ומבוע אם ישרים אם מעוותים;

ולהסבר דבר זה אקדים בטעם החיוב מדאורייתא לקרות פרשת זכור (אשר בזה הכל מודים דחיובה מן התורה), והטעם בזה הוא עפ”י המבואר בתלמוד מס’ מגילה דף י”ח א’ ובתורת כהנים (ספרא) פרשת בחקותי (כ”ו גי), משום דכתיב בענין הפרשה (ס”פ תצא) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו’ לא תשכח, ומכיון שצריך להזהר משכחה, לכן צריך לקרותה להפרשה בשעור הזמן שאפשר לבא לידי שכחה, והקריאה המנע השכחה. והנה שעור זמן שכחה מבואר בגמרא ברכות (נ”ח ב’) שהוא זמן י”ב חודש,  כלומר, שלאחר י”ב חודש עלול אדם לשכוח מה שבזכרונו, אם לא יעשה לו זכר מחדש, ויליף זה שם מקרא; ולכן החובה לקרות פרשת זכור פעם בי”ב חודש, כלומר,  אחת בשנה, כדי למנוע השכחה. אך לפי זה קשה בטעם הקריאה שאנו קוראים פרשה זו בשבת שקודם פורים,  ועל קריאה זו מוסב החיוב מן התורה, ולמה זה כן, כי הלא במשך השנה בסדר פרשיות (סדרי) השנה אנו קוראים פרשה זו בשעתה ובמקומה, כשעומדים בסדר הקריאה השבועית, בפרשת תצא, ולדעת כמה פוסקים יוצאים חובת קריאה זו גם כפרשת ויבא עמלק וגו’, אשר בסוף פרשת בשלח (עיין במג”א סימן תרפ”ה). ואם כן, הלא כבר קראנו ענין זה במשך השנה פעמים, ולמה זה תחשב קריאתה בשבת שלפני פורים לחיוב מן התורה, בעוד שעוד לא עבר שעור זמן שכחה. אף למחצה ולשליש (מן פרשת בשלח ומן פרשת תצא)? וצריך לומר, דאמנם כן הוא, דאף שקוראים פרשה זו פעמים בשנה עד פורים, אעפ”י כן אנו קוראים אותה בשבת שלפני פורים אך ורק למנהג בלבד, מפגי יחש זכרון ימי הפורים העתידים לבא במשך השבוע הבא ומענינא דיומא, וכמו שאנו קוראים בשבת מפרשת החודש (ניסן) בפרשת הפסח. אבל החיוב מן התורה לקרוא פרשת זו הוא בודאי רק פעם אחת בשנה,  כשעור זמן שכחה, י”ב חודש, כמו שבארנו. ועתה נשוב אל פתרון דברי התוס’ שעמדנו עליהם בתחלת הדברים, שכתבו, דיש פרשיות בתורה שמחויבים לקרותן מדאורייתא, “כמו פרשת זכור ופרה אדומה”, וכתבנו בשם הרבה מאחרונים לתמוה מאוד, שהרי אין כל טעם לחיוב קריאת פרשת פרה אדומה מן התורה, ועל כן הסכימו כולם, כי גירסא משובשת היא בתוס’, וצריך למחקה; ואנחנו הערנו על זה, כי אעפ”י כן צריך לכוין מאין נובעת טעות זו, ואיזה אופן באו הדברים (“ופרה אדומה”) לתוך דברי התוס’, אחרי כי דבר ידוע, שלכל טעות יש מקור וסבה.

ולפי שבארנו, י”ל, דכונת התוס’ מוסבת לענין זה, לומר, שחיוב הקריאה מפרשת זכור הוא רק פעם אחת בשנה. והי’ כתוב בתוס’ בתמונת נוסחא כזו: ופרשת זכור פ”א (פתרונו: פעם אחת). ואחד המעתיקים לא ירד לכונת פתרון הראשי תיבות, יען כי פתרונו יתיחש לדבר הגיוני במחשבה קודמת, כמו’ שבארנו, וחשב, כי פתרונו היא פרה אדומה,  ופירש מפורש בתוספת ו’ החבור “ופרה אדומה”, ותצא הטעות הזאת להטריד לב ורעיון. ואמנם כל זה כתבתי לדעת הפוסקים שדחו בדחוי גמור ומוחלט את כל דעה זו דקריאת פרשת פרה הוא חיוב מדאורייתא, יען כי לדבריהם אין כל טעם וסברא לעשות קריאתה לחיוב מן התורה, וכמו שכתבתי למעלה וערכתי כל הדברים הנזכרים אך ורק להסביר סבת קביעות הדברים (המוטעים, לדעת הפוסקים) בתוס’. אך, כשאני לעצמי, מוצא אני טעם נכון וגם יסודי, ומקוטר ומתובל בסברא יפה ומקובלת לעשות את חיוב קריאת פרשת פרה אדומה אחת בשנה לחיוב מן התורה. ואעפ”י שכבר כתבתי על זה באחד מספרי, אעפ”י כן ליקרת חדוש הדבר אקבענו  גם כאן.

ואקדים מה שכתב המגן אברהם בסימן ס’ ס”ק ב’, שכתב לתמוה למה לא תקנו לקרוא בחיוב בכל שנה את פרשת העגל (בפ’ תשא), מכיון דכתיב בה (בפ’ עקב) זכור את אשר הקצפת את ה’ אלהיך במדבר… עשו להם מסכה, וכל מקום שנאמר “זכור” מצוה להזכירה, וכמו פרשת עמלק (פרשת זכור). כך הקשה המג”א, והוא מותיב והוא מפרק, דטעם מניעת קריאת פרשה זו בחיוב, הוא משום דיש בה מגנותן של ישראל, ע”כ. ואמנם בטעם זה אין טעם, יען כי אם נניח שחיוב קריאתה הוא מן התורה, לא יוכל טעם זה להספיק לבטל מצוה חיובית מן התורה, כי הלא כמה פרשיות כאלה בתורה, ואם הי’ בטעם זה בכדי נתינת טעם כל שכן שלא היו חכמים מקפידים ומצוים על קריאתן? ועל החיוב מן התורה לקרוא בפרשת העגל מבואר בתורת כהנים בתחלת פרשת בחקותי (כ”ו ג’) בזו הלשון: “זכור אל תשכח וגו’ עשו להם מסכה (פ’ עקב), אי זכור יכול בלב, כשהוא אומר, אל תשכח, הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור – שתהא שונה בפיך. ע”כ. קצרו של דבר, דברי המג”א מתקבלים ברחבה למחצה: הערתו, או קושיתו על מניעת קריאה חיובית זאת חזקה ונאמנה מאוד, וכנגד זה תירוצו על זה רפה וקלוש מאוד.

והנה בסוף פרשה ראשונה דפרשת חקת, המכילה כל ענין מעשה פרה אדומה (פסוק כ”ב) מביא רש”י בשם מדרש אגדה, דכל ענינה של מצות. פרה אדומה בא לתכלית כפרה על מעשה העגל, ובכל פרט ופרט ממצוה זו מצויר כמו מערכה מול מערכה כנגד פרטי מעשה העגל: ומתחיל לפרש בפרט, כזה:
“ויקחו אליך” (ודרשו) ויקחו משלהם – כנגד מה שפרקו מעליהם נזמי זהב למעשה העגל.

“פרה”: הבא פרה (האם) ותכפר על מעשה בתה (העגל).

“אדומה” — על שם אם יאדימו כתולע (במעשה העגל) כצמר יהיו (ישעיה  א’), וכלומר, ינקו מחטאתם.

“תמימה” – על שם ישראל, שעד מעשה העגל היו תמימים ברוח, ובמעשה העגל נעשו בעלי מומין ברוח, ותבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמימותם.

“אשר לא עלה עליה עול” – כנגד מה שבמעשה העגל פרקו מעליהם עול מלכות שמים.

“אל אלעזר הכהן” – כנגד זה שנקהלו על אהרן הכהן לעשות העגל (כמבואר בפרשת תשא).

“ושרף את הפרה” – כמו שנשרפה העגל;.

“עץ ארז ואזוב ושני תולעת” – ג’ מינין, כנגר שלשת אלפי איש שנפלו במעשה העגל.

“למשמרת” – כמו שחטא העגל שמור לדורות, כמו שנאמר בו “וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם” (פ’ תשא). וכשם שנטהרו באפרו של העגל, כמו שכתוב (שם) “ויזר על פני המים”, כך נטהרים כאפר הפרה, ע”כ.

ומעתה נאמר, כי כדי לקיים מצות זכירת פרשת העגל, כמבואר בתו”כ שהבאנו, וכמש”כ המג”א שם בשם הרבה מהראשונים, ויחד עם זה לצרף סברת המג”א וטעמו “שלא לפרסם בגנותם של ישראל” (היכי דאפשר לקיים הדבר בלא זה), לכן תקנו לקרוא במקומה פרשת פרה אדומה, אשר, כפי המבואר, כל ענינה, מטרתה ותכליתה הוא כנגד מעשה העגל ולכפר על מעשה מדחה זה. ומצינו תכונת קריאה כזו, קריאת פרשה אחת לתכלית חבירתה, כמו שאמרו במס’ יומא (ס”ז ב’) שקריאת פרשת עזאזל (פ’ אחרי) באה לכפר על עון עריות, וזה כמו כאן, שקריאת פרשה פרה באה לכפר על עון העגל. ויוצא מזה, דקריאת פרשת פרה היא אמנם חיובית מהתורה, ואם לא למענה עצמה, אך למען תכלית ענינה כולה שעלי’ באה, היא תכלית זכירת פרשת העגל.

והנה הראנו פנים יפות וטעם וחן לההלכה העלובה והנדחית הזאת (שקריאת פרשת פרה הוא חיוב מן התורה), אשר כאלמנה עלובה, ועזובה נעלבה ועזובה מכל הפוסקים, כמו שבארנו. ואשרי, כי אוכל להשתמש בענין זה בסגנון נוסחא אחת מברכות בחז”ל ־ “ברוך מציב גבול אלמנה!” (ברכות, נ”ח ב’).

מקור ברוך,חלק שלישי -מאת הרב ברוך אפשטיין הי”ד

מספר הצפיות במאמר: 82