קטגוריה: פרשת חוקת

הספד מר תאניה ואניה על הלקח ממנו מחמד נפשי ולבי, זוגתי החשובה והצנועה אשת חיל עטרת בעלה ותפארת בניה, הצדיקת הענא לאה בת חיה שרה ע"ה שנפטרה באשמורת הבוקר שבת קודש פרשת בראשית אסרו חג של סוכות שנת תרצ"ד בעיד וויען, ונקברה למחרתו ביום א' בשעה א' אחר צהרים במחלקת שומרי שבת, וקצת מזה אמרתי לפני מיטתה כפי מסת הפנאי.

במסכת מועד קטן דף כ"ח אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשה פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרה אף מיתתן של צדיקים מכפרה אמר רבי אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת. יש לדקדק למה להגמרא להביא ב' ראיות על שמיתת צדיקים מכפרה ממיתת מרים וממיתת אהרן, בחדא לא סגי לן בתמיה. ועוד יש לדקדק דר' אמי אמר בלשונו 'לומר לך מה פרה אדומה מכפרת', ור' אלעזר לא אמר הלשון 'לומר לך', ועוד יש לדקדק דהתוספות שם בד"ה מיתת אהרן כתב בגדי כהונה דכתיב (במדבר כ') 'והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרן יאסף ומת שם'. ואם כן בחד פסוק היה להגמרא להביא מתחילה הםמוכין דרבי אלעזר דהםמוכין שלו חד פסוק ואחר כך הםמוכין של רבי אמי דהסמוכין שלו בשני פרשיות.

ואפשר לומר דהגמרא רוצה להשמיענו שבל תטעה לומר שרק מיתתן של צדיקים אנשים מכפרת יען אמרו חכמינו ז"ל (חולין ז' ע"ב) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, וכן מה שהצדיק היה יותר ברוב המעלות והמדות בתורתו וצדקתו מחיים, לפי מדריגתו שהיה בחייו לפי ערכו גדול במיתתו, ולכן אנשי צדיקים הזכרים יוכלו להשיג בחייהן מדריגה גדולה ואמיתות הן בלימוד תורה הקדושה והן בקיום המצות, ולכן מיתתן מכפרת. לא כן נשים צדקניות לא ניתן להם אפשריות להגיע למדריגה גדולה כל כך כמו אנשים, כי הם פטורים ממצוה עשה שהזמן גרמא, ופטורים מלימוד ועסק תורה הקדושה בחייהן, הוה אמינא שמיתתן אינו מכפרת.

ולזה בא הגמרא להודיענו שלא כן הדבר, כי גם מיתתן של נשים צדקניות מכפרת, והטעם כי זולת נשים צדקניות לא היה באפשר כלל לבעליהם להשיג מדריגה גדולה כראוי, היא מנהלת צרכי הבית ועל ידי זה יש מקום לבעלה לעלות מעלה מעלה לתכלית המכוון, ובכן יש להאשה כשירה חלק בכל מה שרכש הבעל בתורה ובמצות, והוא ממש כעניין יששכר וזבולון הנודע. וזולת נשים צדקניות שמטריחות עצמן בצער גידול בנים ובעולל ויונק, היא היא הראשונה ביסוד בנין התורה של בנים, באהבתה ובחכמתה היא מגדלת ומחנכת בנים הקטנים, ומוליכות בניה באורח סלולה ביראת שמים בקטנם להיות מוכשרים לקבל עליהם עול תורה ומצות. וידוע מה שפירש היערות דבש בדרוש ח' מאמר חז"ל במסכת ברכות דף י"ז נשים במה זכיין דנטרין לגברייהו. עיין שם. ובכן בדין הוא דגם מיתת נשים צדקניות מכפרת, הא חדא.

ועוד אדרבה מיתת נשים צדקניות יותר מכפרת ממיתת אנשים צדיקים, והטעם יען ריבה הכתוב לאנשים תרי"ג מצות, וכמעט אי אפשר לשמור כולם, כל מצוה ומצוה בפרטותיה בדקדוקיה וכוונותיה, ואפילו אם מקיים כל המצות, מי יודע אם כוון לאמיתה של המצות כי רבים הם המצות. לא כן נשים דאצלם המצות המצוות עליהם מעט מספר המה, ואותן המעט ביכולתן לקיים בכל כוונותיהם. ובכן על מה שהן פטורין אין להם חיוב כלל לשמור, ומה שמחויבת הן באמת נשים צדקניות מדקדקת עליהם עד להפליא, ואם כן אדרבה לפי חיובן הן יכולין להגיע למדריגה יותר גדולה מאנשים.

ובזה אתי שפיר מה שדקדקנו בגמרא הנ"ל, ראשית רוצה להשמיענו רבי אמי ממיתת מרים שאף מיתתן של נשים צדקניות מכפרת, ורבי אלעזר דדרש ממיתת אהרן שמיתת צדיקים מכפרת ולא היה לנו סגי בחד ילפותא כיון דיש בכל אחד פנים לכאן ולכאן כמו שכתבנו, ולא הוי זה כראוי זה, כי אם היה מביא רק הילפותא ממיתת מרים, היינו אומרים שרק מיתת נשים צדקניות מכפרת ולא מיתת אנשים צדיקים, יען אנשים לא יוכלו כמעט לבוא בכל חיובי המצות שלהן בכל דקדוקי הכוונות לתכלית כל הכוונות, ואם היה לנו רק ילפותא ממיתת אהרן היינו אומרים להיפוך כנ"ל, על כן צריכים שני ילפותות, חד לנשים צדקניות וחד לאנשים צדיקים. והקדים הגמרא הילפותא שמיתת נשים צדקניות מכפרת כי יותר הסברא נותנת שמיתתן מכפרת ממה שמיתת אנשים צדיקים מכפרת, כי באמת היא במדריגה יותר גדולה מאנשים צדיקים, יען יש להם חצי שכר המצות של בעליהם על ידי שהיא עוזרתו לכך, ועל ידי זה היא שוה לבעלה. אולם יש לה עוד מצות מה שהיא מקיימת מה שאצלה מכחה, על כן במכוון הקדים הגמרא הילפותא דרבי אמי. גם מדוקדק הלשון של רבי אמי לומר לך כדי להחזיק ביתר תוקף ושאת הילפותא שהיא העיקר.

ויש להמתיק עוד כוונת רבי אמי כי לכל מצוה ומצוה יש לה טעם ידוע, זולת מצוה פרה אדומה כמו שכתוב במדרש (במדבר רבה י"ט ג') על דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז') 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני', ולהשיג טעמי המצות בלתי אפשר כי אם על ידי לימוד תורה הקדושה בהעמיק עצמו האדם בעמקי ים התלמוד, וכבר ידוע מה שכתבה שהתורה הקדושה דאם האדם יודע ומבין טעם המצוה ומקיימה אין שכרו גדולה כל כך כמו השכר של האדם כשמקיים המצות בלי שום טעם ידוע, רק שכן ציותה לנו התורה הקדושה, כי כן נגזרה מאתו יתברך שמו. ואף שאדם אין משיג טעם המצוה לא יוכל לקיים המצוה בכל הכוונות הנקשרים לה, עם כל זה ערבה לה קיומו בכוונת גזרת המלך, כי הוא לא יחטיא המטרה. ובכן אנשים צדיקים שמקיימים מצות יען למדו ועסקו בתורה הקדושה אין חידוש גדול כל כך יען יודעים ומבינים טעם המצות, ואף אם הם מקיימים לא מחמת טעם הידוע אלא כמצות המלך, עם כל זה יען יודעים הטעם אם כן עשיית המצוה מובן מעצמו ודבר פשוט הוא אצלם שצריך לקיים. לא כן הנשים, שלהן לא ניתן מקום להגות בעמקי תורה הקדושה, להן מופלא בלתי נודע טעם המצות, ועם כל זה מקיימין הן המצות שלהן מטעם גזירת המלך כי כן צוה ה' יתברך, זהו מדריגה גדולה עד למאוד, והוא ממש כמצות פרה אדומה שהטעם מופלא מכל.

ואתי שפיר מה שיליף רבי אמי מסמיכות מיתת מרים לפרה אדומה, היינו מיתת נשים צדקניות לפרה אדומה, כי מדריגה אחת לשניהם כמו שמצות פרה אדומה הוא חוק בלי טעם, כן נמי קיום המצות של נשים צדקניות לא בעבור טעם המצוה.

והנה מה שפרה אדומה מכפרת עיין שם בתוספות ד"ה מה פרה אדומה פירוש על מעשה העגל, וכדאמרינן במדרש (במדבר רבה י"ט ד) משל לבן השפחה שטינף פלטרין של מלך, אומר המלך תבוא אמו ותקנח צואת בנה. ועיין שם בחידושי אגדות מהרש"א שכחב על דברי התוספות והוא דחוק שנתכווין לאותו מדרש, ומה שכתב בחידושי אגדות מהרש"א הטעם שמכפרת גם כן דחוק. אמנם לפי מה שכתבתי יבוא על נכון ופשוט הוא שפרה אדומה מכפרת יען קיום מצותיה הוא חוק בלי רשות להרהר אחרי הטעם, ואם ישראל מקיימין מצות פרה אדומה אף על פי שאין יודעין לה שום טעם, בזה גילו דעחם ורצונם שהם מקבלים עליהם עול תורה ומצות ה' מחמת גזירתו יתברך שמו, וענין זה לחוד סגי ודי לכפרה. כמו כן נמי מיתת נשים צדקניות שבחייהן נשתעבדו עצמם למצות ה' למען חפצו ורצונו יתברך שמו כן.

ויש לפרש בזה כוונת המסורה מובא בבעל הטורים פרשת ויקהל ג' פעמים 'וכל הנשים': 'וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה' (שמות ל"ה), 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן' (אסתר א), 'וכל הנשים העומדות קהל גדול (ירמיה מ"ד). דהנה בגמרא (תמיד ל"ב) איתא, איזהו חכם הרואה את הנולד. שם חכם לא יאות אלא על מי שמבין ומתבונן לא לבד על ההווה אלא גם על העתיד, וצריך האדם לידע את אשר לפניו לעשות, כי לא לעולם יחיה ומה יהיה יתרון לכל עמלו שיעמול תחת השמש, אם לא שעומל בתורה ובמצותיה שהוא נצחיות, ויהיה לו מזון נצחיות לעולם הנצחי. וכל מה שיותר מזדרז עצמו האדם לאסוף לעצמו הרבה מצות, כן ולעומת זה יהיו חייו מאושרים לעולם הנצחי. והא תינח אנשים שיש ביכולתם לקיים כל מצוה ה', ועל ידי זה יש בכוחם לרכוש לעצמן הון רב, אמנם מה יעשו הנשים שצימצם להם תורה הקדושה המצות שלהם ואין ידם משגת לצבור בעצמן בעולם הזה כאות נפשם, וכי על ידי זה יהיה מושבם בדיוטא התחתונית, לא כן הדבר אלא כמו שכתבתי אם הן עוזרות באמת ובתמים בכל מאמצי כוחן את בעליהם שיכלו להשיג מדריגה האמיתות וכל מגמתה וחפצה הוא רק שבעלה ובניה יעסקו בתורה ובמצות, והיא עוזרתן ומסייען לכך, ובלתי תמיכתה לא היה אפשר להם לבוא לכך, האופן כזה הוא בשותפות ממש עמהם וכאילו היא בעצמה השלימה עצמה בכל וכל. וידוע מספרים הקדושים שעולם הזה הוא עולם ההולך, הרצון שיש ביכולת האדם לילך מעלה מעלה בסולם העולה בית ה' על ידי קיום התורה והמצות. לא כן לאחר שמת נעשה חפשי מן המצוה הוא במדריגת עומד, שם בעולם הבא אין יכול להגיע למדריגה יותר גבוהה ממה שהכין לעצמו בעולם הזה.

וזה כוונת המסורה. 'וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה', שחכמות הן ורואין מה שעתיד לבא להן לעולם הבא, ושם אי אפשר לחיות רק עם תורה ומצות שהכינו לעצמן בעולם הזה, וזה אי אפשר להן בכל וכל, יען מעט מאוד מספר המצות שלהן, ונשים חכמות האלה, על כן 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהם', עוזרהו ומסייעו לבעליהם בקיום המצוה שלהן, ועל ידי זה 'וכל הנשים' אף ש'עומדות' בעולם הבא, שהן בבחינת 'עומדות', עם כל זה 'קהל גדול', יש להם קהל גדול תורה ומצות על ידי שגרמו לבעליהם שהשלימו עצמו, בזה נחשב כאילו הן בעצמן עסקו בהן.

ובעיקר הדבר מה שרבי אמי מסמיך מיתת מרים לפרה אדומה וכו', יש לומר הטעם דמצות פרה אדומה ידוע שהוא חוק מופלא ובלי להשיג טעמו, כמו שאמר הכתוב (במדבר יט) "זאת חוקת התורה", ואופן עשייתה מתחילה ועד סוף ותכלית עשייתה מכוסה ונעלם מעין ושכל כל איש. רק זאת ידוע לנו שמכפרת, כמו שכתוב  כמו שכתב החא"ג "כפרה כתיב בה כקדשים", כי תכלית עשייתה לאפרה הוא ומאפרה היה מזין כל טמא לנפש, כל הבא לאוהל המת או נגע במת מטמא. ואפשר לרמוז דבראיית אדם המת, החי יתן אל לבו כי סוף כל האדם למות, ובעל כורחך אתה מת. אוחזת האדם פחד ועצבון, כיון שאחריתו יהיה לעפר רימה ותולעה, ומה יתרון בכל עמלו שיעמול ומחשבתו אחוז בעבותות הדאגה ויגון ומש ששון ושמחה. ובכן כמעט מן הנמנע הוא לעבוד עבודתו, עבודת ה', עבודה תמה וברורה. ולא לחנם אמרו חכמינו ז"ל (ברכות יז:) אונן פטור מכל המצות עשה, יען כוונתו ומחשבתו אי אפשר להיות בתכלית המכוון.

וזה הרמז שמת מטמא פנימיות האדם עושה אצלו רושם גדול ומפגל אישיותו שבעה ימים, כי ימי שנותינו שבעים שנה. וקיום מצוה ה' יתברך צריכה שתהא בשמחה ולא מתוך עצבות, כמו שאמר הכתוב (תהלים ק') "עבדו את ה' בשמחה". ועל כן גזרה חכמתו יתברך שמו ויתעלה להזות על הטמא מת מאפר פרה אדומה לטהרתו, הרצון כמו שפרה אדומה חוק בלי טעם ואין לנו רשות להרהר אחריה ומוכרחים לכוף ולשעבד עצמינו תחת עול מצותיו, אף אם הדבר נגד שכלינו טמיר ונעלם משכל אדם, חומר משותף בזוהמת הגוף, כן גם טמא למת לא יעלה על דעת האדם אם לפי שכלו והבנתו הוא כחס ושלום מתרעם על מידותיו של הקב"ה, וכחס ושלום עביד הקב"ה דינא בלא דינא על מה זה ולמה טרף צעירה בימים בעודה באבה בדמי ימיה קטף שושנה בעת פרחה וריחה נודפת למרחקים לששון ולרוב נחת לכל מכיריה, הרס מבצרי בנות יהודה ולא חמל על עוללים וטפים שנשארו בלי משענה.

ולכן בא הציווי להזות אפר פרה אדומה להזות על האדם טמא ברוח עשתונותיו, להזות עליו להקיצו לעוררו דייקא מן אפר פרה אדומה, כי כן גזרה חכמתו יתברך שמו, אין לך רשות להרהר אחריה. אף אם אין דעתך ושכלך משגת הדבר, להזות מן אפר פרה אדומה, לרמז לנו כי רואה הנך אפר פרה אדומה, כן עפר אתה ואל עפר תשוב. ובכן אתי שפיר שפרה אדומה מכפרת, יען שעל ידי זה הוא מוכרח לשעבד עצמו תחת גזירותיו של הקב"ה, יען הוא חוק, כן נמי מיתת צדיקים, אף שהוא נגד שכל האדם, מכפרת, הרצון הוא מצדיק על עצמו ענין המיתה, אף אם הוא מיתת צדיקים אז הוא מכפרת.

כתיב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה וגו' שני חיי שרה" (בראשית כג), ומדקדק רש"י ז"ל על שהכפיל "שני חיי שרה", דהלא פתח הקרא "ויהיו חיי שרה". ולולי דבריו הקדושים אפשר לומר דהנה איתא במדרש רבה (פרשה נ"ח) על "ויהיו חיי שרה", הדא הוא דכתיב (תהלים לז) "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה".

ויש לומר ההמשך דהנה שלמה המלך עליו השלום אמר (בקהלת ד) "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה". הכוונה על פי מה שפירש הש"ך על התורה בפרשת פנחס הפסוק (במדבר כו) "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", "לרב" אם למדת תורה הרבה עסקת וקיימת מצות הרבה אזי "תרבה נחלתו" בעולם הבא. "ולמעט", היינו מי שלא עסק בתורה ובמצות אלא מעט, אזי "תמעיט נחלתו" בעולם הבא, יקבל רק מעט נחלה כשחושבים אשר טרח בערב שבת יאכל בשבת.

---

הרב נפתלי צבי שלזינגר. נולד בשנת תרנ"ה.

אביו, הרב יהודה אריה (לייבוש) שלזינגר שהיה שו"ב ומו"צ בקאללא ובקהילות נוספות. הוא פעל רבות לחיזוק התורה והיהדות וזכה לבנות 16 מקוואות. הוא  ונפטר בכ"ה באלול תרפ"ב (1922) בהיותו בן 58.

אמו, מרת רייכל בת ר' יוסף סופר דושינסקי, נפטרה בכ"ה באייר תרע"ט (1919).

הרב נפתלי צבי, למד בצעירותו בישיבת פרשבורג, והיה ראש וגבאי ל'חברה חריפות', וקיבל היתר הוראה מבית הדין של פרשבורג. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה נשא לעיר סובאטיצה שביגוסלביה ונשא לאשה את מרת הענא לאה בת הרב חיים צבי וייס, שנפטרה באיסור חג, בכ"ד בתשרי תרצ"ד (1933). הספדו של הרב נפתלי צבי עליה מובא כאן למעלה. בזיווג שני נשא את מרת שרה בת הרב שמחה ומרת מאטל.

אף שהיה גאון חריף ובקי, ולמד הרבה תורה וחידש בה חידושים רבים ומעמיקים, לא נשא בתפקיד רבני והתפרנס בעמל רב מיגיע כפיו במסחר בחלק מהיום. אף שהיה טרוד על המחיה ועל הכלכלה, היו כל מחשבותיו בתורה. בזמנו הפנוי למד תורה עם בחורים ועם בעלי הבתים, וייסד "חברה ש"ס". בהזדמנויות רבות, ובייחוד בשבתות, היו מכבדים אותו לשאת דרשות, המלאות דברי מוסר ויראת שמים.

מחמת דוחק הפרנסה, עבר בשנת תרצ"ב (1932) לעיר נייזאץ (אויווידעק/ נובי סאד), ובנה שם מקווה טהרה.

בשנת תש"א (1941) כבשו הונגרים את האזור, עם הכיבוש ההונגרי ב-1941 מנתה הקהילה היהודית כ-4,100 נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-80,000 נפש. הקהילה הושמדה במספר שלבים, בתחילה על ידי ההונגרים ואחר כך על ידי הנאצים. ההונגרים החלו בגל של מעצרים אקראיים, עינויים ורצח של יהודים בודדים. הגברים מגיל עשרים ועד חמישים נלקחו לעבודת כפייה מפרכת. הרב נלקח לעבודת כפייה ולא היה מסוגל לפרנס את משפחתו. בשל מצב המלחמה בין רוסיה והונגריה, נאסר הרב לאחר שקיבל מכתב מאחיו ר' ישראל שהיה בקייב תחת השלטון הרוסי, בחשד שיש לו קשרים עם הרוסים.

קרוביו ביקשו לקרוא לבנו, ר' יהודה אריה שלמד בבית מדרשו של הרב אליעזר יעקב רוזניץ בעיר זענטא, על מנת שיסייע בפרנסת המשפחה הרעבה בשעה מצוקתה, אך למרות ההפצרות הרבות שיסכים לכך, התנגד לכך הרב נפתלי צבי בתוקף, ואמר: "חס ושלום, בני לא יבוא לביתי בשום אופן שבעולם, כי הוא צריך ללמוד תורה. וגם אל תגידו לו כלום מצרת נפשי שאני אסור בבית האסורים, כי אז לא יהיה לבו נכון ללמוד בהרחבת הדעת". לאחר מספר שבועות, עם שחרורו ממאסרו כתב לבנו שישאר בימים הנוראים בעיר זאנטא, בה יש לו חברים ללמוד איתם תורה, ויגיע רק לחג הסוכות. כשהגיע הבן לביקור, לא זיהה את אביו מרוב בצרות שסבל בבית האסורים. מיד לאחר סוכות שלח אותו אביו חזרה ללמוד תורה בעיר זענטא. הרב ליווה את בנו לתחנת הרכבת, וביקש ממנו שילמד בהתמדה. היו אלו הדברים האחרונים ששמע הבן מאביו.

תקריות בין כוחות פרטיזנים לחיילים הונגרים וגרמנים בשלהי 1941 ותחילת 1942 שימשו תירוץ לביצוע טבח באזור. על העיר הוטל עוצר מלא, וחיילים ושוטרים הונגרים עברו בין בתי היהודים והסרבים, בזזו אותם, עצרו ורצחו עשרות מיושביהם. בלילה השלישי למבצע, בערב שבת, ה' בשבט תש"ב (1942), נשלחו יהודי נייזאץ וסרבים אל גדת הדנובה, שם סודרו בשורות ונורו למוות בטבח ההמוני בנאבי סאד. גופותיהם הושלכו לתוך הנהר הקפוא. בין הנרצחים היו הרב נפתלי צבי, רעייתו שרה (מזיווג שני) ושתי בנותיו, חיה שרה ורייכל, הי"ד.

בנו, הרב יהודה אריה, שרד את השואה. לאחר רציחת בני משפחתו נסע הרב יהודה אריה לקהילת פאפא, שם היה תלמידו של רבי יוסף גרינוואלד אדמו"ר ואב"ד פאפא. בכ"ב בסיון תש"ד, הוא נשלח לעבודות כפייה בחזית, ועבר צרות ותלאות. אחר כך נלקח לבודפסט, שם שהה מספר חודשים. בפסח תש"ה הוא הלך בצעדה ממושכת, וניצל מירי שכוון אליו. הוא שוחרר ביום ב' של חול המועד פסח, אך נדרס בידי משאית רוסית, אושפז ועבר מספר ניתוחים. לאחר מספר שבועות חזר לקהילת פאפא ובירך 'הגומל'. לימים עלה מארה"ב לירושלים ונפטר שם בט"ז בתשרי תשע"ד (1913).

הרב נפתלי צבי כתב חידושים על התורה ועל המועדים, על פרקי אבות, דרשות ופלפולים עמוקים בסוגיות הש"ס. הוא גם ניהל תכתובת עם הרבה מגדולי דורו, ובהם רבי אליעזר דייטש אב"ד באניהד ורבי מאיר אריק אב"ד בוטשאטש, עם רבני יגוסלביה ודייני פרשבורג. רוב חידושיו אבדו בשואה, ושרדו רק מעט חיבורים, שנמצאו ביוגסלביה לאחר המלחמה על ידי גיסו הרב אליעזר וייס.

חידושיו יצאו לאור בספר "נר צבי" בהוצאת בנו, הרב יהודה אריה. ובשנת תשע"ט יצאו לאור על ידי נכד המחבר.

תמונת האנדרטה לזכר חללי הטבח בנובי סאד לקוחה מתוך ויקיפדיה, והועלתה לשם ע"י Itaygur.

מספר הצפיות במאמר: 70

כתוב בתורה הקדושה, “ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים. אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה. וממתנה נחליאל ונחליאל במות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון (במדבר כא,טז-כ). ונראה לבאר כוונת הפסוקים הללו שאין להם לכאורה הבנה, דהנה רש”י ז”ל הביא (בפרשת וירא יט,יז) על הפסוק “מהר המלט אל תביט אחריך”, דניצל בזכות עצמו יכול לראות בפורענות שונאיו. ולכאורה יפלא דהרי מצינו בישראל דכאשר נגאלו מיד מצרים, והיו באותה שעה ערום ועריה עובדי עבודה זרה בלי מצוות, ואם כן על כורחך לא נצולו רק בזכות האבות, ואף על פי כן זכו לראות עין בעין מפלת ופורענות שונאיהם בעשר מכות, וכי משוא פנים יש בדבר להטיב לישראל שלא ביושר.

אמנם יש לומר כי אז היו בתכלית עמוק וגבוה מכל, שיראו ישראל הנסים ונפלאות עין בעין, כדי שיבואו וישיגו אמונתו יתברך, כמו שכתוב (שמות ד, א,ה) “והן לא יאמינו לי וגו’ למען יאמינו” וגו’. ועל כן זכו לראות במפלת שונאים לפנים משורת הדין. ובזה יש לפרש סמיכות התורה “ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל”, הא לא נגאלו בזכות עצמן ואם כן איך נעשו הנסים לעיני כל ישראל. והתשובה היא כי “בראשית ברא”, כלומר תכלית הבריאה היא בשביל התורה שנקראת “ראשית”, ושיקבלו ישראל אותה. ולכן נשתעבדו כל חוקי הטבע לתכלית התורה, ומכוח זה נעשו כל הנסים, ומהאי טעמא נתבטלה גם שורת הדין והיושר לצורך זה, וראו כל ישראל בעיניהם מפלת שונאיהם, הגם שהיה זה נגד חוק היושר.

והנה יש לומר תירוץ אחר, דוודאי נגד אומות העולם שהם כפויי טובה ואין מכירין חסדי ה’ יתברך אין הקב”ה מתנהג אלא במדת שורת הדין, ואינו נושא להם פנים, אך כלפי ישראל אשר מודים בחסדי ה’ יתברך, ובאם עושה עמהם הקב”ה נסים לפנים משורת הדין, אזי גם הם מתרוממים ומתנשאים למדרגה רמה בעבודתו יתברך על דרך “אני לדודי ודודי לי”, ועל דרך “השיבנו ה’ אליך ונשובה”, עליהם אין לשאול כיצד ראו מפלת שונאיהם ביציאת מצרים דהלא הוא נגד שורת הדין והמשפט, דוודאי ידע הקב”ה שע”י שיראה להם נשיאת פנים לפנים משורת הדין, אז גם הם לעומתו ינשאו עצמם ויתרוממו למעלה. ובזה יש לפרש הפסוק (שם יד,ל) “ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים”, וזה אינו מהווה פליאה שנצולו על אף שהיו ערומים ממצוות, דבוודאי נצולו בזכות אבות, אך
“וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים” תמוה, דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו רואה במפלת שונאיו, ועל זה משיב הכתוב כי חוק זה אינו אמור אלא באומות העולם אבל לא בישראל, כי על ידי “וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים” – היינו החסד הגדול שהיה לפני משורת הדין, הגיעו למדרגה רמה ונשגבה באמונת ה’ יתברך, “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” – דהיינו שהתנשאו בעבודת ה’ יתברך ביתר שאת, והשיגו אמונת ויראת ה’ יתברך בתכלית השלימות, על כן שפיר היו ראויים לראות במפלת שונאיהם כיוון שהיה זה לתכלית של אמונה וקדושה.

ולפי ההקדמה הנ”ל, יש לפרש הפסוקים הנ”ל, דהנה לעיל בפרשה מבואר שחטאו בני ישראל בזה שדיברו בה’ ובמשה עבדו, ולכן נענשו בנחשים השרפים ומיד לאחר מכן נעשה להם נס שניצולו מיד האמוריים אשר נחבאו במערות שהיו בתוך ההרים. ואין לתמוה על זה שניצולו הגם שחטאו כלפי ה’ יתברך, כי יש לומר שזכו לכך בזכות האבות הקדושים, אל על “אשד הנחלים”, דרשו חז”ל שאמר הקב”ה מי מודיע לבניי הנסים הללו, על כן לאחר שעברו חזרו ההרים למקומן, והבאר העלתה משם דן ההרוגים זרועות ואברים, כמו שאמרו רש”י ז”ל, על זה שפיר יש לתמוה דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו זוכה לראות במפלת שונאיו. ועל זה מבאר הכתוב “ומשם בארה”, כלומר שאני בני ישראל דעל ידי שהם רואים חסדים ורחמים מאת הבורא יתברך לפנים משורת הדין חוזרים הם בתשובה, וכן היה באותה שעה שהלכו משם בארה, ומפרש הכתוב ש”היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים”, והיא התורה שנמשלה למים (תענית ז ע”א), והיינו שעל ידי החסדים שראו בני ישראל שנעשו עמהם אף על פי שידעו שאינם ראויים, נשאו עצמם אל התורה הקדושה ונתדבקו בה לעסוק בחשק רב בלימודה. ומרוב ההתלהבות וההשתוקקות שרו את השירה הזאת, ואמרו “עלי באר”, היינו התורה, “ענו לה”. ואמרו “באר חפרוה שרים”, דהתורה הקדושה קבלו משה ואהרן והזקנים מהקב”ה, והם חפרוה ותקנוה. והנה לא היה חס ושלום קיום לתורה הקדושה אם רק משה אהרן והזקנים היו עוסקים בה, ברם “כרוה נדיבי העם”, גם יתר הבריות צריכים להחזיק בה, “במחוקק” או “במשענותם”, כלומר על ידי הלימוד בפועל – דהיינו “מחוקק”, או “במשענותם” – היינו על ידי תמיכה בכסף, ועל כן על ידי הנס שראו גמרו בלבם שיקיימו “כרוה נדיבי העם, במחוקק” או לכל הפחות “במשענותם”. אחר כך סיפרו בשירה כיצד הגיע משה רבינו עליו השלום למדרגה הרמה והנשגבה שקבל התורה הקדושה ונעשה “איש אלקים”. ואמרו על זה “וממדבר מתנה”, דהיינו תחלה נגלה הקב”ה למשה רבינו עליו השלום במדבר סיני בסנה, ואחר כך בהר סיני בשעת מתן תורה. ורצה לומר כי על ידי שהפקיר עצמו כמדבר זכה למתנה, היינו למתן תורה שניתנה על ידו לבני ישראל.

אמנם משה רבינו עליו השלום לא נסתפק בזה שניתנה לו התורה הקדושה במתנה, רק נוסף לכך יגע עצמו בעסק התורה, “וממתנה” נעשה “נחליאל”, שניתנה לו בתורת נחלה כאילו הייתה קניין עצמו, ועל כן נקראה “תורת משה”, כמו שאמרו חז”ל (עבודה זרה י”ט, ע”א) תחלה נקראת “תורת ה’ “, ובתר הכי “תורתו”. “ומנחליאל” – כיוון שקנה קניין תורה, עלה במות למדרגת איש אלקים שלא קם נביא כמותו. “ומבמות” – כיוון שהגיע למדרגה העליונה אשר יכול ילוד אשה להגיע, “הגיא אשר בשדה מואב” כי שם מת משה, כי אז פסקה ממנו הגשמיות לגמרי, ואם כי יש דורשים שעל ידי כך מת משה רבינו עליו השלום כיוון שכבר השלים עצמו, ולא יכול לצאת ולבוא עם אנשים גשמיים, אף על פי כן “ונשקפה על פני הישימון”, הרגישו בני ישראל מיתתו כרעה, דכל השקפה שבמקרא היא לרעה חוץ וכו’, כי “מפני הרעה נאסף הצדיק”, וחזרו על ידי זה בתשובה. וקל להבין.

כן אני אומר על אדוני מורי וחמי מרן זצוק”ל “ממדבר מתנה וממתנה נחליאל”, כי גם הוא יגע בתורה מנעוריו ונתעלה לבמות לגדול הדור, ויען כי השלים עצמו בדמי ימיו מהרה “ומבמות הגיא” ונסתלק. עם כל זאת “ונשקפה על פני הישימון”, כי אולי מת בחטא הדור. על כן כל י”ב חודש שמדת הדין מתוחה, היינו דואגים מאוד כי אולי “מפני הרעה נאסף הצדיק”. אבל תודה לה’ יתברך עברה עלינו השנה לשלום בלי פגעים רעים רחמנא ליצלן, עם כל זה לא נוכל לומר “צדיקים אנחנו ולא חטאנו”, כי בעוונותינו הרבים אם נחפשה דרכינו, אז נמצא בעצמינו כי הוספנו חטא על חטא ופשע על פשע, ורק “חסדי ה’ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו”, כי אם אומנם שמדת הדין הייתה מתוחה עליו לא פגע בנו ו”ברוגז רחם תזכור”, על כן אנחנו בני ישראל אם אנו רואים חסדי ה’ יתברך עלינו להגביה עצמינו לפנים משורת הדין. “ומשם בארה” אל התורה הקדושה, שנקבל עלינו שנעסוק בה יותר ביתר שאר מאשר בתחילה, ועל כן נקבל נא עלינו שנקבע יותר עתים לתורה בלימודין השיעורין כסדרן בחברה ש”ס שלנו.

ויען כי למדנו סוגיה דרוב וקרוב, אמרתי לפרש גם הפסוקים שבפרשת עגלה ערופה כתיב “וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ ואל תתן דם נקי בקרב ישראל ונכפר להם הדם – ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה’ (דברים כא, ז-ט), כי הנה הנביא אומר: “הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק” (ישעיהו נז,א). דהנה לפי המפרשים טעם חלל הנמצא באדמה שמביאה העיר הקרובה עגלה ערופה, הוא מפני שבני העיר הקרובה חטאו ועבירה גוררת עבירה, ולכן יבואו זקני העיר ויפשפשו במעשי בני עירם, “וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”, כי לא גרמו בפועל הריגת הנהרג, ובוודאי על ידי חטא בני העיר או הדור בא מכשול ועונש גדול כזה, על כן התפללו על העתיד יען כי הקב”ה נוטל נפשות הצדיקים לכפרת הדור, הם מתפללים “כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ “, כי הלא הקב”ה מתנהג עם ישראל לפני משורת הדין וברחמים ומדת החסד, כי הלא הקב”ה פדה את ישראל כשהיו במדרגה שפלה, כאשר היו ערום ועריה, על כן יכפר הקב”ה לעמו ישראל בלי נטילת קרבן, היינו הצדיקים, כלל. “ואל תתן דם נקי” – דהיינו שיסתלקו הצדיקים “בקרב עמך ישראל”, ובאופן זה “ונכפר להם הדם, ואתה תבער דם הנקי מקרבך” – אם אף על פי כן יארע רחמנא ליצלן שיסתלקו הצדיקים, ובלי ספק הוא על ידי עוון הדור, ואם כן גרמת בעוונך שפיכות דמים, “כי תעשה הישר בעיני ה’ “, שתתעורר לשוב בתשובה שלימה – לתקן כל זאת, כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לשו"ת "חיים ברצונו")

---

הרב משה חיים ב”ר יהושע זעליג ורבקה גרינפלד (כ”ה בתמוז תרמ”ח-תש”ד, 1888-1944) עילוי, שקדן וגאון מופלג. נשא לאשה את מרת רבקה בת רבי חיים פריד אב”ד סנפטר (שאיא-סענפעטער, הונגריה), חתן הגאון רבי יצחק גליק בעל בית יצחק. לאחר פטירת חותנו בשנת תרפ”ג מילא הרב משה חיים את מקומו כאב"ד וכראש ישיבה בסנפטר עד לחורבן הקהילה..

הוא היה תלמיד אביו, ותלמידם של רבי מנחם מנדל גליק אב”ד קעמעטשע (תלמיד החת"ס), של הרב מרדכי ליב וינקלר ה”לבושי מרדכי” אב”ד מאד, של הרב שמואל בנימין הלוי יונגרייז אב”ד פילעק ושל רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר” מפרשבורג שסמכו להוראה. כיהן כראש ישיבה בסנפטר. הרב התפרסם בגדלותו בתורה, בענוותנותו ובצדקתו ותלמידים רבים נהרו לבקש תורה מפיהו. בכל יום העביר שיעור עיון במשך שעה וחצי, ושיעור ב”אורח חיים” במשך חצי שעה כל בוקר לפני התפילה עם בקיאות מפליאה בכל הראשונים והאחרונים. פעמים בשבוע בחן את תלמידיו. מסר בקביעות שיעורים רבים ודרשות לפני בעלי בתים. שמעו יצא בכל הונגריה, והרב משה סופר ראב”ד ערלוי, בעל שו”ת “יד סופר”, הורה לבנו להציע את כל ספקותיו בהלכה לפני אב”ד סנפטר. כל תפילותיו היו בהתלהבות נפלאה ובדמעות. חי בצניעות, והרבה במעשי צדקה וחסד ביד נדיבה.

בתקופת השואה דאג במסירות לענייני הכלל ועודד את בני עדתו בשעתם הקשה. הוא קרא למסירות נפש ולקידוש השם. לאחר חג השבועות תש”ד נאסר יחד עם בני קהילתו והובל לגיטו מישקולץ. גיסו הציע להבריח אותו מהגטו לבודפסט, אך הרב סירב ואמר שהוא מוכן לדרך “ובדרך שה’ ינחנו שם נלך, וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע, כי זהו רצונו יתברך שמו”. הוא המשיך לכתוב את חידושיו על מסכת זבחים בהיותו בגטו, ובאמצע כתיבתו גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, יחד עם בניו רעייתו ואביו, ויחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, שם נהרגו בכ”ב בסיון תש”ד (1944), הי”ד.

הרבה חידושי תורה ושו”ת ממנו נשרפו ואבדו בשואה, אך כמה קונטרסים של כתבי יד על סוגיות הש”ס, שאלות ותשובות וליקוטים על התורה ודרשות, שרדו ויצאו לאור בירושלים בשנת תשמ”ב ע”י תלמידיו וקרובי משפחתו בספר “חיים ברצונו”, יחד עם קונטרס “מקור חיים” על תולדות חייו. בנוסף יצא לאור ספר “חיים ברצונו” על מסכת זבחים. מספר מכתבים ממנו יצאו לאור בספרי “שבולת הנהר” (תשנ”ד ותשנ”ז). תולדותיו הובאו גם ב”אלה אזכרה”, ה, עמ’ 58-61.

חתנו, הרב אשר אנשל יונגרייז הי”ד, היה אב”ד קאזניץ, הסמוכה למישקולץ.

מספר הצפיות במאמר: 100

במכתב מאת הרב אהרן פטשניק לרב ד"ר יצחק אלפסי הוא מביא תורות ששמע מאביו רבי נחום יהושע הלוי הי"ד, ושלא מצאם בספרים אחרים:

בפרשת העקידה "וישלח אברהם את ידו" (בראשית כב,י), למה מביאה התורה את ענין שליחת היד במיוחד. וגם אחר כל אמר המלאך: "אל תשלח ידך". אלא שהאבות קיימו כל התורה והמצות באיזה אופן? כי דבר שבמצווה היו האיברים עושים בשמחה, ולהיפך היו הידים עוכבות את העשייה. והנה כשלקח אברהם את המאכלת ביד, הידים לא רצו לעשות את הדבר והוא חשב שהקולר תלוי בו וישלח את ידו בחוזקה לקחת את המאכלת, ועל כן אמר לו המלאך "אל תשלח ידך", כי אדרבה, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, כי זה לא היה מצווה…

בפרשת חוקת בהתחלה, ברש"י, למה כתוב חוקה, רק מפני שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל מה טעם יש בה, לפיכך כתוב זאת חוקת התורה, אין לך רשות להרהר אחריה כי אין טעם בדבר. והשאלה היא, בהרבה מקורות ובעיקר במדרשים נתנו טעם: תבוא אמה (פרה) ותקנח על בנה (העגל) ועוד. אלא באמת יש טעמים, אבל זוהי התשובה שצריכים לתת לאומות העולם ולשטן ששואלים תמיד מה טעם יש בה כדי לקטרג ולעורר את מעשי העגל. על כן אומרת התורה שזה להם חוקה בלי טעם, ואין לך (לשטן ואומות העולם) להרהר אחרי הדברים כדי לקטרג על ישראל.

בפרשת בלק: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג,ט). כי הגויים רוצים לעשות חשבון עם ישראל, שהרי כתוב בתורה: "אחרי רבים להטות" צריכים ללכת אחרי הגויים שהם הרוב. אבל באמת יש שתי תשובות בדבר: האחת היא "כי מראש צורים אראנו", החשבון שלנו הוא מאברהם, ראש הצורים. שאצלנו האבות חיים וקיימים וכן כל שאר אנשי עמנו מאז, כי בנים אנו לה' יתברך ובן לא נשכח אפילו לאחר מיתה. אבל הגויים הם רק כבעלי חיים, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, וזה רק כשהם בחיים ולא לאחר מיתה. אם כן לפי החשבון הזה מהאבות ועד עתה, אנחנו הרוב… שנית "ומגבעות אשורנו". בזמן מתן תורה סיבב הקב"ה על כל האומות ולא רצו לקבל את התורה. והוא גזר שאם לא יקבלו את התורה אחזיר את העולם לתהו ובהו, ועם ישראל קבלו את התורה והציל את העולם. וזה גמרא מפורשת: המציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר, הריהם שלהם. ומפני כל זה: הן עם לבדד ישכון ואין לו שום חשבון עם הגויים…

ומסיים הרב אהרן וכותב: אבי זצ"ל היה מלבד אדמו"ר דחסידי באנזה, גם גדול בתורה והיה רב אב"ד בדומברוביצה-סרני, וראויים הדברים למי שאמרם.

(מתוך תורת החסידות, חלק א, עמ' 285-286, הרב ד"ר יצחק אלפסי, תשס"ז)

---

הרב רבי נחום יהושע הלוי פטשניק הי"ד, נולד בתרל"א (1871) לאביו רבי אברהם שמואל, האדמו"ר מברזנה, שבווהלין שהיה חותנו של האדמו"ר הזקן מבעלז רבי ישכר בר רוקח. נשא לאשה את הרבנית הצדקת הינא פערל בת רבי אלטר מרדכי ספרד זצ"ל האדמו"ר דחסידי אוסטרהא. היה אדמו"ר לשושלת ברנזה-טשרנוביל, סטיפן וז'לוצ'יב. כבר בגיל 17 הוסמך לרבנות מאת הרב יואל אב"ד רובנה, אבל חותנו, דרש בשעת האירוסין שחתנו המיועד יעוטר ב"סמיכה" גם מהגאון רבי חיים סולבייצ'יק מבריסק. לאחר שהתגורר בבית רבי חיים במשך שלשה חודשים, זכה רבי נחום יהושע לקבל גם ממנו "סמיכה". חמש עשרה שנה ישב ולמד כאשר הוא סמוך על שולחן חותנו, עד שנתבקש, בשנת תרע"ב (1912), בהיותו בן 32 לעלות על כס הרבנות ולשמש אב בית דין של העיירה דומברוביצה בווהלין. שם שימש במסירות כרב ואב"ד למשך שלושים שנה. מתרפ"ט (1929), לאחר שהאזור עבר לשליטת ממשלת פולין, נערכו בחירות והרבי נבחר לכהן גם כרבה הראשי של מחוז סארני, והיה רב לשמונה קהילות. אנשי קהילתו חבבו אותו עד למאוד בשל תורתו, צדקתו ומידותיו התרומיות.

בימי מלחמת האזרחים נלכד בימי קלגסי סימון פטיורה אשר בצעו פוגרום נוראי ביהודי האזור, וניצל בנס ממוות ודאי ברגע האחרון.

עבודתו בקודש הפליאה כל רואיו. תפלותיו היו בהתלהבות ובדביקות חודרת למעמקי הלב, הוא היה ידוע כגדול גם בניגון. הרבי היה קם בכל יום לתיקון חצות ולומד בעיון. ביתו היה פתוח לרווחה. בשבתות וימים טובים המה ביתו בחסידים ואנשי מעשה שבאו לשמוע את תורתו מענייני דיומא. הוא היה מחמיר עם עצמו ומקל לאחרים, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות ויראתו קדמה לחכמתו. הוא הסתפק במועט וסירב לקחת תשלום עבור הוראות איסור והיתר ועל סידור קידושין, על אף שהיה מקובל לקחת על כך תשלום. הרבי התפרסם גם כעסקן והיה חבר באגודת הרבנים בפולין (ראה קובץ דרושים, תר"ץ).  הוא היה מעורב בכל ענייני העיר, בחינוך, בישיבות, בענייני ארץ ישראל, בצדקה ובחסד. בשנותיו האחרונות צידד בהתלהבות בישוב ארץ ישראל וחתם על קול קורא לטובת מחלקת החרדים של הקרן הקיימת.

בזמן השואה, עם הכיבוש הנאצי והקמת גטו דומברוביץ, רצו כמה גויים להציל אותו, אך הוא סרב, כי לא רצה להימלט ולהשאיר את חסידיו ואת בני עדתו בלא רועה. עם זאת, עד הרגע האחרון עודד הרבי את הסובבים אותו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.

בי"ד אלול תש"ב (28.08.1942) הוקף הגטו באנשי גיסטפו ושוטרים אוקראינים, שהוציאו את היהודים לשדה פתוח בקרבת סרני וגדרו אותם בגדרות תיל, ובמשך שלשה ימים המשיכו בהבאת יהודים לשם מהעיירות הסמוכות. הנאצים אמרו כי לאחר איסוף היהודים הם יחולקו למקומות עבודה שונים, אך כשהביאו הנאצים לשם מכונות היריה בבוקר י"ד אלול, הבינו כולם שקיצם מתקרב. האדמו"ר רבי נחום יהושע אסף את כל הרבנים במקום. הם התעטפו בטליתות, לבשו קיטלם ואמרו וידוי יחד עם כל קהל האלפים. אחר כך ציוו עליהם לכרות ארבע בורות גדולים, הפשיטו אותם ערומים תוך כדי מכות, דחפו אותם לבורות וירו בהם.

כמה יהודים נבחרו לאסוף את הבגדים ולהעמיס אותם על העגלות. אחד מהם, הירשל גרינברג מראקיטנה, ניגש לקחת את בגדי האדמו"ר, ודבריו האחרונים היו "הירשל, מלט עצמך, וזכור להישאר יהודי!". הירשל הסתתר מתחת לערימת הבגדים שעל אחד העגלות, ובלילה לאחר שהעגלה חזרה העירה, הוא קפץ מהעגלה והצטרף אל הפרטיזנים ביערות.

כמה יהודים נצלו בבריחות נועזות כיחידים וכקבוצות מהגטו וגדרות התיל בשדה. הבורחים התארגנו בכמה קבוצות מחתרת והצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות (לתיאור מפורט יותר של בריחות אלו, ראו באדמו"רים שנספו בשואה ובאנציקלופדיה של גטאות).

עם הרב נספו גם אשתו הרבנית הינדא פרל, בנם הרב יצחק אשתו בת שבע ושלשת ילדיהם, בתם פריידל וששה עשר אלף יהודים בני קהילות סרני, דומברוביצה ברזניצה, רוקיטנא, קליסובה וסיחוב. הסופר מנדל מאן סיפר שבתו של האדמו"ר אמרה ליד הקבר הפתוח: "כשם שהשמש אינה יכולה לכבות – כך לא ישקע ויאבד עמנו, ואתם הגרמנים תשלמו בעד כל מעלליכם".

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו"רים שנספו בשואה עמ'  227-231, המשקיף 16.09.1946 עמ' 3, הצפה 10.09.1957 עמ' 2, תולדות האדמו"ר והנהגותיו הובאו בהקדמת בנו הרב אהרן לספרו "מטה אהרן" ובעמודים 25-26 שם (ירושלים, תש"מ) ובמאמרו "אבי מורי זצ"ל, הי"ד" בתוך "שנה בשנה"  עמ' 497 (תשכ"ח), אתר זכור, ספר יזכור סארני והסביבה, דומברוביץ – באנציקלופדיה של הגטאות.

ראה גם: אשכבתא דצדיקיא ב, זכרון בספר, מצפה – שנתון הצופה לשנת תשי"ג.

מספר הצפיות במאמר: 226

וזה אשר קוננתי במר נפשי על כ"ק אאמו"ר הקדוש זצ"ל בעת שהיה ארון הקודש מונח בבית הכנסת:

אברהם זקן בא בימים. הדקדוקים כבר מבוארים מה באו בימים.

אך איתא בשל"ה הקדוש שכל איש נברא רק לכבוד יתברך שמו לעובדו ולשמור מצותיו שלא לבלות אף רגע אחת מימי חייו לבטלה. וכל רגע שהוא מבלה בזה העולם שלא לכבוד הבורא יתברך שמו, הרגע הזאת אינו נחשבת כלו וחסר כל הרגעים האלה. וזה הפירוש בא בימים שאברהם אבינו עליו השלום בא עם כל הימים, שלא נחסר לו אף רגע חדא אשר חי על פני האדמה, שבכולה עבד את ה' יתברך ובא לעולם הבא עם כל הימים שלימים.

גם נוכל לומר בא בימים, שבא למקור מחצבתו, כי הנשמה מחצבתו מתחת כסא הכבוד על פי מה דאיתא בספר ייטב לב לאדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ"ל האב בית דין דקהילת סיגיט בשם כבוד קדושת מורי זקני בעל ישמח משה על הפסוק וזרח השמש ובא השמש, כי מבואר בתוספות ריש פרק ג' דברכות דזריחת השמש נקרא יציאה, כדכתיב השמש יצא על הארץ. ושקיעתה נקרא ביאה, כי בא השמש. ולכאורה איפכא מבעי לי, כי בזריחה באה לעולם ובשקיעתה יצא מן העולם. אבל הטעם כשבא אל ביתו ומקומו נקרא ביאה וכשיצא ממקומו נקרא יציאה. וכבר אמרו חכמינו ז"ל חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי ליתן שלום לקונה, שהשכינה במערב, לכן כשזורחת על הארץ נקרא יצא ממקומה של העולם וכששוקע וחוזר למקומו של עולם נקרא ביאה. וזהו שאמר הכתוב וזרח השמש בשחרית, ובא השמש במערב. ולמה נקרא בא, ולזה מתרץ אל מקומו, הוא המקום ברוך הוא, שואף זורח הוא שם, במערב, עד כאן רבינו הקדוש. ובדרך זה נוכל לומר על כבוד קדושת אדומ"ר ואברהם זקן בא בימים, שבא למקור מחצבתו ולמקומו, כי מה שנברא נקרא אצלו יציאה, שיצא לעולם הזה רק לתקן, ובהסתלקותו מזה העולם נקרא אצלו ביאה, שבא למקומו עם כל הימים שלימים, כי תיקן הכל.

ועליו נוכל ג"כ לפרש הפסוק בפרשת השבוע הזאת, וכי יהיה באיש חטא משפת מות והומת ותלית אותו על עץ. ולכאורה קשה הלא נודע מרבנינו הקדושים כי כל התורה היא רק להטיב לבריאותיו, ואם כן מה מבשר לנו תורה הקדושה כי יהיה בלשון עתיד, היה צריך לכתוב וכי היה באיש וגומר, לשון עבר, אם כבר היה. גם חטא משפט מות, היה לכתוב משפט מות וגומר.

אך נוכל לומר על פי מה שכתב כבוד קדושת זקיני הקדוש מראפשיץ זלל"ה, כי ידוע דלעתיד יהיה השם הקדוש יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ואמר זקיני הקדוש הנ"ל, כשהיתי בדחן אמרתי שהזיווג יעלה יפה, הכוונה כן,שהזיווג של שני שמות הוי"ה אדנ"י יעלה יפה, היינו בגמטריא צ"ה, כי עתה בגלות המר הזיווג של שני שמות הנ"ל בגמטריא צ"א. וידוע מספרים הקדושים כי איש נקרא הצדיק. ועל פי זה יהיה הפירוש בהפסוק הנ"ל, כי יהי"ה באי"ש,  כשנסתלק צדיק מזה העולם, אשר כל כוונתו בזה העולם היה לייחד יחידים ולגרום שהזיווג יהיה בגימטריא צ"ה. אזי חטא משפט מות, פירושו נחסר משפט המות, על פי הכתוב וחטא מקום דוד. כי על זה ולזה נענש הצדיק. ואמר הכתוב: "ותלית אותו על ע"ץ" – ראשי תיבות עוון ציבור, לתלות בעוון הדור, כדאיתא בגמרא, צדיק נתפש בעוון הדור.

וזה נוכל לומר על כבוד קדושת אאמו"ר ז"ל, כי ידוע שכל ימיו לא היה מאבד שעיו ורגעיו לבטלה, רק ישב על התורה והעבודה וכל רגשי תנועותיו לא היה כי אם בכוונה מיוחדת. ועתה אחי ורעי נבכה ונספוד מאין הפיגות על פטירתו מזה העולם, כי בעוונותינו נחסר לב הצדיק.

וכמו שכתב זקני הקדוש בעל המחבר ספר ישמח משה על הפסוק וכל בני ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ד'. והקשה מה זה שהזכיר הכתוב בשם הוי"ה, שהוא מדת הרחמים, אצל עונש. ותירץ כי בעוון הדור צדיקים מתים, לפי שמחייב כל הדור ליענש, אך כעל הרחמים ברחמנותו אינו מעניש כל הדור, רק הצדיק  נסתלק בעוונותיהם. וזה פירוש וכל בני ישראל, כי הצדיק שקול נגד כל הדור, על כן נבכה  ונתאונן בבכי מר ועפעפנו יזלו דמעות נחלי מים. הוי ואבי על אבדן הצדיק הקדוש הזה בעווננו. וכל אחד ואחד מאתנו יבכה וירגיש בעצמו כי בעוונו נחסר לנו הצדיק הנ"ל. אבל הוא חזר למקומו. הוא הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות.

ובזה נוכל גם כן לפרש הפסוק, ויראו כל העדה כי גוע אהרן. ולכאורה קשה מה ויראו. אך על פי מה שפירש כבוד קדושת דודי הרב הקדוש ז"ל בעל המחבר ספר קדושת יום טוב, על הפסוק ראה אנכי, שראה לשון הרגשה, שידגיש כל את אנכי ד' אלקיך. וכמו כן גם כאן נוכל לומר, ויראו כל העדה, בהרגשה כי גוע אהרן. כי בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. וכשפנה מן העיר, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. וכמו שהספיד הרב הצדיק מבאביו זצ"ל את אדמו"ר הגאון הקדוש משינאווע זצ"ל, ואמר כזה הלשון, העולם אומרים שהרב הצדיק משיניווע נפטר מן העולם, אבל אני אומר שהעולם נפטר הצדיק, אבל הצדיק בעצמו לא נפטר. והוא בחיים חיותו בעלמא דקשוט, וכמאמרם צדיקים במיתתם נקראים חיים. אבל לאנשי דורו נסתלק, כי כל אחד ואחד מרגיש שנחסר לו הצדיק. ודברי פי חכם חן. וגם אנכי היום במר נפשי אזעק ואקונן ויראו כל העדה כי גוע אהרן, כל האנשים אשר היו מסתופפים בצילו, ושאלתם ובקשתם הושטחו לפניו ואאמו"ר זצ"ל שפך שיחו עבורם ומתון צרתם המציאם הצלה והרווחה, היינו כל העדה הזה ירגישו כי גווע וחסר להם הצדיק. ועל מי לנו להשען וכו'.

ונסיים בפסוק הנ"ל: "ייראו כל העדה כי גוע אהרן". ויש לדקדק מה כי גוע אהרן, אמאי לא כתיב כי מת אהרן, כמו גבי משה דכתיב וימת שם משה. וגם מה כל העדה, והלא כיון שמת אהרן אין העדה כשלימות. אך נראה לי על פי מה דאיתא כל מי שמניח בן למלאות מקומו נקרא שכיבתו גוויעה. ובמשה כיון שלא הונח למלאות מקומו, כתיב וימת. אבל גבי אהרן, דהניח למלאות מקומו, כתיב כי גוע אהרן. וכל העדה, נראה לי, כי בהעדר צדיק נחסר חלקו תורה ועבודה, על כן הנשארים צריכים לחזק ולאמץ ולהרבות תורה ועבודה להשלים גם חלקו. וזה ויראו כל העדה שיראו להשלים, שיהיה כל העדה בשלימות כמו שהיה, דהיינו להשלים חלקו.

וזה נוכל לומר הפשט בגמרא שבת, אחד מבני החבורה שמת, ידאגו כל החבורה. וגם כן קשה כנ"ל, מה כל החבורה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, על פי מה דאיתא בגמרא תענית אם נאמר כבש, למה נאמר אחד, אלא אחד המיוחד שבעדרו. וכאן נמי אחד מבני החבורה; המיוחד שבבני החבורה, ונחסר חלקו תורה ומצות ומעשים טובים, ידאגו כל החבורה, פירש ידאגו שיהיה החבורה בשלימות כמו עד כעת להשלים גם חלקו.

ובזה נוכל לפרש כוונת אאמו"ר זצ"ל בהצוואה שתקנת ח"י הוא שמבקש מאנשי עירו וידידיו שיהיה בנו ממלא מקומו, דהיינו להשלים תקנת ח"י, כמו דאיתא כל זמן שיהושע היה נראה כאילו משה חי, כיוון שהוא ממלא מקומו.

על כן  אחי חזקו ונתחזקה ונראה ונדאג להשלים חלקו של הצדיק זצלל"ה וימליץ טוב בעדינו ובזכות זה יבולע המות לנצח וימחה ד'  דמעה מעל כל פנים ונזכה לגאולה האמיתית בב"א.

(הספד מר, על הרב אברהם אהרן טייטלבוים זצ"ל, מאת בנו הרב יחיאל הי"ד)

---

הרב יחיאל ב"ר אברהם אהרן טייטלבוים  בתרכ"ח,1868. מתרע"א,1911, היה דיין ומו"ץ בקולבוסוב (קולבושובה), שבגליציה.

בין השנים 1804- 1810 כיהן בקולבוסוב ר' יעקב, בנו של ר' נפתלי מרופשיץ. אחריו נתפנה כיסא הרבנות עד 1835. בשנה זו הוכתר כרב העיר ר' יחיאל בנו של ר' אשר ישעיה רובין. הוא כיהן בקולבוסוב עד לפטירתו ב- 1860. אחריו נתמנה חתנו, ר' אברהם אהרון טייטלבוים. הלה כיהן בקולבוסוב כיובל שנים עד 1910. ממנו עבר כס הרבנות אל בנו, ר' יחיאל הי"ד. את צוואת אביו ואת הספדו על אביו, פרסם הרב יחיאל הי"ד בחוברת בשם "הספד מר" (לבוב, תרע"א).

רוב התושבים היהודים בקולבוסוב היו חסידי רופשיץ. בשנת 1939 היו בעיירה כחמשת אלפים נפשות וכמחציתם יהודים. הגרמנים כבשו את העיירה ב-13.9.1939 והחלו בשוד רכושם של היהודים ובחטיפתם לעבודת כפייה מדי יום ביומו. היהודים אולצו לפתוח את חנויותיהם, ורכושם נבזז.  בסוף 1939 הוטל על יהודי קולבוסוב לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד. נקבעו להם שעות עוצר, ותנועתם בעיירה הוגבלה. לקראת סוף ינואר 1940 הוקמה בעיירה יחידה של משטרת עזר, שאנשיה שדדו בתי יהודים וחטפו מידי יום כמאתיים יהודים לעבודת כפייה. ב-13.6.1941 ריכזו שוטרים גרמנים את יהודי העיירה בגטו שהוקם בצפיפות גדולה בבתים רעועים באזור מוזנח של העיירה, והוקמה גדר מסביבה. בסתיו 1941 רוכזו בגטו קולבוסוב היהודים מכפרי הסביבה, והעוני והרעב גברו. הגטו חוסל ב-24.6.1942, במסגרת פינוי כל יהודי הנפה לז'שוב. ביולי 1942 גורשו רובם למחנה ההשמדה בלז'ץ.

הרב יחיאל טייטלבוים הי"ד אולץ להצטלם עם טלית ותפילין בחזית ביתו שבגיטו (תמונה זו, המופיעה בעמוד זה,  מופיעה גם באתר מוזיאון השואה בארה"ב ובאתר יד ושם).

בהמשך הוא גורש לגיטו ריישא, שם נרצח בתמוז תש"ב. כן נרצחו שם גם שתי נכדותיו.

מקהילת קולבוסוב שרדו את השואה רק תשעה יהודים.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אתר מוזיאון השואה בארה"ב, האנציקלופדיה של הגטאות, מרכז מורשת יהדות פולין, ויקיפדיה.

ראה גם: ספר יזכור לקהילת קולבוסוב.

מספר הצפיות במאמר: 571

ברמזי פרה אדומה אמרתי כי על אדם הנטמא זרקו עליו אפר פרה אדומה כדי ללמדו מוסר ולרמז לו שהוא דומה לבהמה, אבל לא לבהמה אשר יש בה רוח חיים ונושאה עול ונותנת חלבה וצמרה כי בהמה זו תועלתה מרובה מאדם הנטמא אשר פרק עול, אלא הוא דומה לבהמה אשר לא נשאה עול ואין בה רוח חיים ונדונה בשרפה, וכן הרשעים בחייהם קרוים מתים ונדונים בשריפה, כי אור של גיהנום שולט בהם. על כן אדם הנטמא יקח מוסר מפרה אדומה ושב ורפא לו. ועיין במשניות קידושין סוף פרק א' מה שכתב הגאון תפארת ישראל על פסוק ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות "נדמו". הלשון "נדמו" זר. ופירש הוא ז"ל אדם שאינו עוסק בתבונה זר מעשהו ונמשל כבהמה, אבל הוא עוד גרוע ממנה. כי בבהמה אשר יש בה תועלת השיגה תכליתה בעבודתה או בעורה וחלבה וכדומה, אבל בפרא אדם אין בו שום תועלת. על כן הוא נמשל כבהמה אשר אין בה רוח חיים אלא רק "נדמה", כלומר רק בצורה ובתמונה היא עומדת, כמו שאומן עושה תמונתה על לוח. וזהו שאמרו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות, אבל לא כבהמות חיות, אלא כבהמות "נדמו" מלשון דמות ותמונה. ועל פי זה פירשתי גם אני הפסוק "נדמו" עמי מבלי דעת, כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי (הושע ד') כלומר ישראל רק אז הוא עמי באמת ובפועל אם אוהב את הדעת ויש בו דעת, אבל אם אין בו דעה, אז רק "נדמו" עמי, כלומר אז רק דומה כאילו הוא עמי. אבל באמת אז אין הוא עמי, כי אתה אם הדעת מאסת אז אמאסך מכהן לי, על כן אז רק "נדמו עמי".

ויקחו אליך פרה אדומה וגו'. עיין רש"י ומדרש אגדה העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח צואת בנה. עיין שם. נראה לעניות דעתי, מדרש הנ"ל להורות בא מוסר ואזהרה לבני ישראל שלא יעיזו לטנף פלטין המלך מלכו של עולם. ואם יש בהם קלי דעה אשר לא יחושו על נפשותם, על כל פנים יחוסו על אמותיהם, כי האם מחויבת לקנח צואת בנה. ורבותינו ספרו לנו במסכת קידושין דף ל"א (ובירושלמי פיאה א,א) פעם אחת אבדה אבן טובה מחשן המשפט ואמרו אית מרגלא טבא דכוותא לדמה בן נתינה. וחכמים הלכו אליו לקנות ממנו אבן טובה הנאבדה. אבל אביו היה ישן, ודמה לא רצה להפריעו ממנוחתו. ועל ידי מצות כבוד אב הפסיד אז הון רב. מה פרע לו הקב"ה, אמר רבי יוסי בי רבי בון אותו הלילה ילדה לו פרתו פרה אדומה ושקלו לו חכמי ישראל משקלה זהב. עיין שם. נראה לעניות דעתי, כי גם בספור זה כללו חז"ל מוסר וגערה לישראל, כי בדור פרוץ נאבדה אבן טובה לישראל, ואבן טובה זו מצות כבוד אב ואם. וכדי בזיון וקצף אם אבן טובה הנאבדת לישראל נמצאה אצל דמה בן נתינה והוא מצוין על ידי מצות כבוד אב. וכן גער הנביא יחזקאל עליו השלום בסימן ה' כטובים שבהם לא עשיתם כרשעים שבהם עשיתם, ועל כן באו לידי כך שהוצרכו לקנות פרה אדומה מדמה בן נתינה, כי פרה אדומה עלולה לטהר טומאה ישראל ולהזהירו שיחוס על אמו שלא תצטרך לקנח צואת בנה. ועל פי זה יש לפרש גם כן בפרשת בשלח על פסוק שם שם לו חק ומשפט וגו', במרה נתן להם מצות פרה אדומה ואף על כבוד אב נצטווה במרה, עיין רש"י בפרשת ואתחנן על פסוק כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך במרה, כלומר מפרשת פרה יראה הרואה כי האם צריכה לקנח צואת בנה על כן כל בן ישים אל לבו לכבד אבותיו ויחוס עליהם שלא להביאם לידי מרה, כי מרת לכל אב ואם אם יצטרכו לקנח צואת בנם.

ועוד יש לומר על הנ"ל, פרה אדומה בא לכפר עון העגל. לכאורה צריך בירור, מה ענין הנוגע במת לענין עון העגל. נראה לעניות דעתי כי גם על זה יש להקשות למה יצטרך הנוגע במת סם ותרופה, הלא במקום אחד דרשו חז"ל כי אין לך רפואה מעולה המטהרת מכל זוהמא וחלאה כמי שעוסק במת. וכדברי חז"ל במסכת ברכות דף ה' על פסוק רגזו ואל תחטאו, שאם אין מועיל כלום למנוע את האדם מן החטא ומן יצר הרע, אז יזכיר לו יום המיתה. ואם כן העוסק במת מי יזכור יום המיתה יותר ממנו. ונראה לעניות דעתי כי זכירת יום המיתה יש בו ענין העלול גם כן להדיח את האדם משאתו ולהחיש לו עון ופשע. וענין זה ראה ישעיה הנביא בסימן כ"ב כאשר קרא ה' לבכי למספד אז קלי הדעת מהרו להתענג ולמלאות בטנם באמרם אכול ושתו כי מחר נמות. וכן היה בנימוס אומות העולם אחר כל קבורה התקבצו ועשו משתה ויאכלו זבחי מתים. וכן עשו בני ישראל כאשר השחיתו בראשונה ועשו את העגל, כתיב וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק. ונראה לעניות דעתי כי על כן כתיב בפרשת פרה אדומה סגנון לשון זה כל הנוגע "במת" בנפש האדם וגו', כלומר יש מה שמת בנפש האדם ויש מה שחי בנפש האדם, החומר והגוף מת והולך לאבדון אבל הרוחנית בנפש האדם חי גם באבדן הגוף. ומכוונה עמוקה דברה תורה הקדושה בסגנון זה הנוגע "במת" בנפש האדם, כלומר כי מה שיש לו נגיעה בחומר בגופנית המת יטמא, אבל מי שיש לו נגיעה במה שחי בנפש האדם והולך ליתן דין וחשבון לפני אדון הרוחות, זה ילמוד מוסר. ובאופן זה זכירת יום המיתה לטובה היא. והנה כאשר עשו את העגל ישב העם לאכול ושתו וכל שולחנות נתמלאו קי צואה בלי מקום ועשו כעכו"ם האוכלים זבחי מתים, נגיעה זו טמאה אותם, על כן צוה ה' שתבא האם ותקנה צואת בנה, ופרה תכפר על עון העגל.

(תשבי על פרשיות התורה, פרשת חקת)

—

הרב שרגא פייש הי"ד נולד בשנת תרכ"א (1861) לאביו הרב יהושע פולק בפטרובוסלו (אז הונגריה כיום סרביה).

תלמיד הרב מרדכי לעוו והרב משה צבי רויזניץ. אחר כך היה תלמידם של מהר"ם שיק וה"שבט סופר". היה חתן הרב שלמה קליין אב"ד זענטא. רב בקהילת נאווי בעצעי (טורוק-בעצע), ומשנת תרס"א (1901) רב הקהילה הותיקה בווייצן.שימש גם רב בית הכלא המרכזי בעיר. ניהל ישיבה. בשנת תרפ"ז (1927) פרסם את ספרו "ספר תשבי על פרשיות התורה". צירף לסוף ספרו ליקוטי מכתבי חותנו "עת ספוד" ו"דרשות מהרש"ק". בהיותו אלמן בן 83, נספה בשואה באושוויץ באושוויץ בכ"ה (או בכ"א) בתמוז תש"ד.

מקורות: חכמי הונגריה, קהילות הונגריה, דף עד שרשם בנו הרב יואל פולק מתל אביב.

מקורות נוספים לעיון: פנקס קהילות הונגריה, הגאון שנשכח (ירושלים תשמ"ב) מעמוד 116. "ספר תשבי" יצא בשנת תשנ"ז ע"י נכד המחבר, הרב יעקב יהודה פולק, בתוספת תולדות המחבר ומשפחתו.

מספר הצפיות במאמר: 153