סוד גלות השכינה ומעלת הענווה / הרב חיים משה פיש הי”ד

סוד גלות השכינה ומעלת הענוה

ויקרא משה להושע בן נון יהושע. בתרגום יונתן, כד חמי משה ענוותנותיה דיהושע קרא משה להושע בן נון יהושע.

והנראה לעניות דעתי שכבר ביארתי לשבועות שהשראת השכינה והדביקות לא יתכן בלי הכנעה וענוה יתירה, וכמאמרם ז”ל שאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועניו. ולא אאריך כאן כי כבר נתבאר יפה. ועיין בליקוטי אמרים ובע”נ פרשת אמור:

והנה האר”י ז”ל ביאר הפסוק הצילה נפשי משפת שקר, שהוא סוד גלות השכינה ומה שהאדם גורם בחטאו, על פי משל למלך גדול שהיה לו בן שאינו הולך בדרך הישר וירא לנפשו אולי ילך למקום ריקים ופוחזים וילכד ברשתם ויכוהו שם ויבזוהו ויפשטו ממנו בגדי מלכות וילבשוהו בגדים צואים. לזאת יעץ המלך שילך הוא מקודם לכל מקום בא בן המלך, ובהיות שהמלך יכנס קודם יהיה מורא המלך ואימתו על האנשים ולא ירעו לבן המלך. והנה אין בושה וכלימה גדולה להמלך מזה שיצטרך לילך בכל המקומות המגונות והמבוזות עבור בנו, ומבקש מבנו חוסה נא על כבודי וחזור בך.

והנמשל מובן כי כן העבירה היא רוח הטומאה וקליפה גדולה. וכאשר יחטא האדם מכניס נשמתו להטומאה לפי ערך החטא ולא תהיה חס וחלילה תקומה להנשמה. אבל ה’ יתברך ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים משרה שכינתו שם, ועל ידי זה יוכל להיות לו תקומה. וזה גלות השכינה, בסוד ומלכותו בכל משלה. ולא עוד אלא שמוכרח להשרות שכינתו קודם שמכניס האדם נשמתו שם, בכדי שבבוא שם הנשמה תמצא שם השראת השכינה. ועל ידי זה יש אפשרות שתהיה לה תקומה ושתהרהר בתשובה ותוכל לצאת משם. עד כאן דבריו.

וזה הכוונה אלמלא הקב”ה עוזרו לא יכול לו, שהקב”ה מקדים להשרות שכינתו שם, על ידי זה יוכל להינצל מעצת היצר הרע, ואם כן מכל שכן מי שיש לו דביקות תמידי בהבורא יתברך שמו ומשיג ממש ישות כבודו והשגחתו בוודאי יתבטל אצלו היצר הרע לגמרי. וכבר הבאתי לעיל שאי אפשר להתקשר ולקבל השראת שכינה בלי ענוה והתבטלות לגמרי. והענוה סגולה גדולה לזה, כי הקדושה אינו דבר נפרד, רק התבטלות לגמרי החלק לכל. מה אין כן הסטרא אחרא אשר הפירוד הוא עניינה.

ובזה אפשר להעמיס בכוונת התרגום, שדווקא על יהושע ביקש ולא על שאר מרגלים, כדי חמי משה ענותנותיה קרא שמיה יהושע, כי על ידי הענוה יוכל להמשיך השראת שכינה וקבלת אור מאור אין סוף בלי אמצעי ועל ידי זה ינצל מעצת היצר הרע. והבן:

(בני משה לפרשת שלח)


הרב חיים משה פיש מסטמר, אב”ד ורב בעיירה מאנאשטור שברומניה, נולד רבי אליעזר פיש האדמו”ר מביקסאד-סאטמר הי”ד בשנת תרע”ח (1918). כתביו על התורה, על המועדים וחידושיו לש”ס יצאו לאור ע”י אחיו, הרב נחום צבי, בספר “בני משה” (ח”א יצא יחד עם הספר שם אליעזר. והחלק השני יצא בפני עצמו. ניו יורק תשי”ד) ובשני שערי כרכי הספר הוא כותב עליו “הרב החריף העצום סיני ועוקר הרים, הגדול בתורה ובמעשים טובים. אב בחכמה ורך בשנים הצדיק הקדוש…”.

כל היהודים הכפריים שבנפות נאגי באנה, שומוקוט ומונושטור, הוכנסו לגטו בור פאטק, משם גורשו לאושוויץ בי”א סיוון תש”ד ושם רוב בני הקהילה נרצחו.
הרב חיים משה נספה באושוויץ בכ’ בסיון תש”ד (1944), עם אשתו הרבנית חיה הינה בת בנימין זאב שוורץ, ובניהם בנימין זאב, לאה צירל וישראל.

מקורות: בני משה, דפי עד באתר “יד ושם”, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 17

יופי חיצוני מזוייף, ללא משמעות פנימית נעלה, עמוקה וחזקה, הינו מאוס / הרב אלקנה ויצמן מווישגרודק

דרוש לפרשת ציצית

ב”ה ווישעגראדעק

דרוש לפרשת ציצית

אמרו לנו רבותינו הזהר במצוה קלה כחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של המצות, גדולה וחשובה היא כל מצוה ומצוה, אבל חשיבות מיוחדה ישנה למצות ציצית שהתורה עצמה מעידה עליה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד’ ועשיתם אותם, ראו והתבוננו היטב אל הציצית אז תזכרו את כל מצות ד’. אבל לא לידי זכירה גרידא תביא אתכם הראיה בציצית אלא גם ועשותם אותם. ההתבוננות בציצית העיקר בפתיל התכלת “וראיתם אותו” תביא אתכם לידי עשית המצות. לא מצוה אחת או שתים אלא כל מצותי ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הראיה בציצית תביא אתכם גם לידי זה שלא תלכו אחרי חמדת לבבכם ומראה עיניכם. כה גדול כחה של הציצית. והגמרא במנחות פרק התכלת מספרת לנו מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה אחת בין הכרכים וכו’ באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, ובזכות הציצית ניצול האדם הזה מן החטא. ועומדים אנחנו וחושבים עומדים ותמהים במה גדול כחן של הציציות הללו שהן מביאות את האדם לידי עשית כל המצות? במה גדול כחן של הציציות שהן שומרות את האדם מן החטא?

הבה נזכיר לנו את ההבדל היסודי והעיקרי שבין ישראל לאומות העולם, שבין תורת ישראל לחכמות הגוים.

הודו גם חכמי האומות ואמרו בני ישראל נתנו את הרוח והמוסר לעולם ובני יון את היופי. אצל ישראל העיקר הוא הרוח, המוסריות, המדות הטובות. ואצל האחרים העיקר הוא הגוף, השרורים החזקים והיופי. אצל ישראל העיקר הוא התוך הגרעון הפנימיות, אצל האחרים הקליפה, החיצוניות, הברק החיצוני שמכסה על הרקבון הפנימי. אצלם אומר המשל “נשמה בריאה בגוף בריא”; אם הגוף בריא וחזק אז גם הנשמה בריאה וחזקה, יען כי הגוף אצלם הוא העיקר והנשמה הולכת אחרי הגוף. ואנחנו אמרנו אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. הקנקן כשהוא לעצמו אינו כלום, הקנקן יכול להיות חדש ויפה אבל היין שבו הנשמה יכולה לחיות חמוצה ומקולקלת עד היסוד.

“חכמה יונית אין לה פרי כי אם פרחים” אמר החכם. אמנם יש בחכמה הזאת פרחים יפים מרהיבי עין אבל ריקים הפרחים הללו. הפרח הזה לא יביא צמח. פירות אין כאן, דבר ממשי, דבר מוסרי ותועלתי אין כאן. אבל אצלינו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא ותלמוד תורה כנגד כולם. יש כאן פירות לא רק עולם הזה אלא גם לעולם הבא. ובצדק דמו חכמינו ז”ל בכמה מקומות את תורת ישראל להאשה הכשרה והצנועה שכל כבודה פנימה, ואת החכמות החיצוניות לאשה זונה וזרה שהיא נמאסת ונשחתה והיא מקשטה את פניה להוליך שולל את עוגביה ביפיה החיצוני המעושה. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אל תקרי מורשה, אלא מאורשה. ראה חיים עם אשה אשר אהבת. אמר חזקיה, אם אשה ממש, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, ואם אשה תורה, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות (קידושין ל,ב). האשה הזרה היא סמל המינות. בפרק ה’ במשלי מרבה החכם מכל אדם לדבר על דבר האשה הזרה שמשתדלת למשוך אחריה ברשתה “כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה”, ואחר כך “הרחק מעליה דרכך”, ודרשו חכמינו בעבודה-זרה י”ז עמוד א’ הרחק מעליה דרכך, זו מינות.

כנגד האשה הזרה הזאת, המינות והאפיקורסות מדברת התורה בפרשת כי תצא. כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה אשת יפת תואר. בשעה שהעם יושב בארצו ואינו בא במשא ובמתן עם עמים אחרים אז חי הוא לפי מנהגי תורתו, לפי המסורת שהורישו לו אבותיו ואבות אבותיו, הוא איננו נמשך אחרי מנהגי זרים, יען כי אינו מכיר אותם. אבל בשעה שהעם יוצא למלחמה על אויביו ובא אל גבולות עמים זרים, אז מתגלים לפניו לא רק עמים חדשים, אלא גם תרבות חדשה, תורות ואמונות חדשות. ולכן מזהירה אותנו התורה כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה אשת יפת תואר, כי תבוא אל גבול עם זר ואתה תראה שם את האש,ה התורה של העמים האחרים, אבל האשה הזאת כל מהותה הוא רק זאת שהנה יפת תואר, יש כאן יופי מדומה, יופי חיצוני, יפיפותו של יפת. וחשקת בה, אתה תחשק ביופי הזה, היא תיקח את לבבך, כי תחשב כי ביופי הזה יש איזה ממשות פנימית, כי הלא כך אומר המשל הרומאי “נשמה בריאה בגוף בריא”. אתה תראה את כל הנמוסים היפים שלהם ואתה תחשוב כי אמנם יפים ונעלים הם, וחשקת בם ולקחת לך לאשה, מתיר אני לך את הדבר, קח לך את האשה יפת התאר הזו את החכמה של העכו”ם. אם לא אתירה לך הלא תשא אותה באיסור (לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע), אבל דבר אחד אני מבקש ממך הלא יהודי אתה, בן לעם של קדושים וטהורים, של נביאים וחוזים, של קדושי עליון אשר לא הלכו אחרי מראה עינם, אחרי יופי מזויף ואשר בקשו בכל דבר ודבר את הגרעין הפנימי, את היש והקיים הבלתי חולף, לכן מבקש אני ממך: אל תלך גם אתה אחרי מראה עיניך וחמדת לבבך, כי דבר שוא ושקר מושך את לבבך. והבאתה אל תוך ביתך, הבא אותה, את יפת התואר הזאת, אל תוך ביתך היהודי הספוג קדושה וטוהר אל תוך ביתך אשר בו כבודה בת מלך פנימה. וגלחה את ראשה מעליה. אתה חושב כי אמנם באמת יפה היא הזרה הזאת, אבל טועה אתה. זהו רק יופי חיצוני. תגלח נא את שערות ראשה המסתירות עליה. והסירה את שמלת שביה מעליה. תסיר נא את השמלות והבגדים, את הדברים החיצונים המקשטים אותה, אז תראה אותה כמו שהיא באמת, בניולותה ובניוונה, תראה כי היופי הזה החיצוני מכסה על זוהמא פנימית. ומובטחני בך כי תשנא אותה ותשלח אותה לנפשה, את האשה יפת התואר, את החכמה של האומות.

אצל ישראל אסור ללכת אחרי העינים. אצל ישראל היופי החיצוני כשהוא לעצמו אינו כלום. אצלנו כל מנהג ומנהג, כל מצוה ומצוה יפה היא בחיצונותה, אבל עוד יותר נעלה היא בתכנה, בכוונה הנשאה הצפונה בה.

עשה לך סכה נאה, אתרוג נאה, תפלין נאים. יפה היא הסכה כשהיא לעצמה, יפה הוא האתרוג, יפים הם התפלין, אבל מלבד זה כוונות נעלות ונשאות ישנן גם בסוכה גם באתרוג וגם בתפלין וכן בכל המצות, ותכונות והרמזים האלו מזככים ומטהרים את הנשמה. חפץ הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. לזכות פירושו לטהר, המצות מזככים ומטהרים את ישראל. ועל הסגליות הזאת של המצות, אשר הם יפים בחיצוניותם ונעלים בפנימיותם ואשר הם מזכים ומטהרים את הנשמה, מרמזים הציציות.

בציצית יש חוט של תכלת בתוך חוטים לבנים. החוטים הלבנים מראים כי תכלית התכליות של עשית המצות היא להלבין ולזכך את הנשמה, כי הלובן היא סימן הטהרה, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. והתכלת מרמזת על מהותן של כל המצות אשר יפות הן בחיצוניותן ונעלות בפנימיותן.

צבע התכלת היא הצבע הכי יפה בעולם. תכלת דומה לים וים דומה לרקיע. תכלת זו זהו מראה היפה של הים והרקיע שמושכים את לב האדם ומרהיבים ביפים. אבל בתכלת יש לא רק יופי בלבד אלא גם תוכיות קיימת וחזקה (עיין תפארת ישראל הקדמה לסדר מועד בענין תכלת, ואמר כי בתכלת היה יופי וקיום). ועל זה אומרת לנו התורה בפרשת ציצית, ולא תלכו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. לא תלכו אחרי היופי החיצוני של חכמת הגוים ושל מנהגיהם התפלים, יען כי העין רואה רק את החיצוניות. התבוננו  בציצית, וראיתם אותו. אז תראו את הדרך עליכם בה ללכת, ואת התכלית אשר עליכם לשאוף אליה. כשתתבוננו אל התכלת אז תזכרו כי עליכם לעשות את כל מצות ד’ שדומות לתכלת, יפות בחיצוניתן ונעלות בתכנן. ועשיתם את כל מצותי, ולבסוף והייתם קדושים לאלקיכם. לזה מרמזים החוטים הלבנים, יען כי המצות מלבנים ומזכות.

ובאופן זה נוכל לפרש את המעשה באדם אחד שהבאני למעלה. האדם הזה חפץ להדבק אל הזונה שבכרכי הים. זונה כמשמעה, או חכמת העכו”ם שנקראת זונה, אז באו הציצית וטפחו על פניו. הציצית הראו לו כי יופי חיצוני שאינן לו תוכיות ממשות מאוס הוא. הוא זנח את ההבלים ונשמר מן החטא. כן יעזרנו ד’ שבזכות מצות ציצית נדבק בתורת ד’ ובמצות אמן.

אלקנה ווייצמאן

(הבאר, סימן מו, תרצ”א)


המאמר המופיע כאן למעלה נלקח מתוך כתב העת “הבאר” (תרצ”א, 1931) בעריכת הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד. לא הצלחתי למצוא פרטים על קורות כותב המאמר, הרב אלקנה ויצמן מווישגרודק.

העיירה וישגרודק (כיום אוקראינה) במחוז טרנופול, היא היתה מאוכלס כמעט כולה בידי יהודים. העיירה השתייכה להאימפריה הרוסית, ובין מלחמות העולם עברה לידי מדינת פולין עד שנכבשה בידי הגרמנים בראשית חודש יולי 1941. ב- 16.03.1942, כשהוקם הגטו בוישנייבץ הסמוכה, הועברו לשם יהודי וישגרודק ומיישובי הסביבה, עד שמספר יושביו הגיע לכ-3,500 איש. בגטו שררו תנאי רעב כבדים, אשר הפילו חללים רבים. באוגוסט 1942 פשטו על הגטו שוטרים אוקראינים, ירו לתוכו באופן אקראי, ובכך רצחו עשרות מיושביו. ב- 11.08.1942 נרצחו 2,669 יהודי הגטו הנותרים, רובם נשים וילדים, מחוץ לעיירה, תוך שבשבועות הבאים נערך מצוד מקיף אחר יהודים שהסתתרו בעיירה ובסביבתה.

בדפי עד של “יד ושם” ישנו דף על שם הרב אלקנה ויצמן הי”ד ממרקשוב שעל יד לובלין, שנולד בשנת 1899. מספר הזכרון של קהילת מרקשוב ניתן ללמוד שהרב ויצמן הגיע לאחר פטירת רבה הקודם של מרקלשוב, בשנת 1933. (בספר הזכרון שם הרב הוא “אלחנן”, בעוד שבדף העד שמו “אלקנה”).

בשלב זה, אני לא יכול לדעת האם הרב אלקנה וייצמן שהיה בשנת 1931 בווישגרודק, הוא אכן הרב אלקנה וייצמן שהגיע ב- 1933 לכהן כרבה של מרקלשוב.

מרקושוב נכבשה בידי הגרמנים  ב-11.09.1939. במאי 1941 הוקם גטו מרקושוב. פליטים מיישובי האזור הועברו לגטו, הצפיפות גברה והיה מחסור במזון. כ-500 יהודים, רובם זקנים וחולים, גורשו באפריל 1942 לאחד ממחנות ההשמדה, כנראה לסוביבור. כעבור זמן מה הועברו לגטו מרקושוב מגורשים מסלובקיה, ומספר התושבים בו גדל לכ-1,500.
ב-09.05.1942, נערכה אקציה במהלכה נרצחו זקנים וחולים ושאר יושבי הגטו גורשו למחנה ההשמדה סוביבור. הרב ויצמן נשלח מתחנת הרכבת בלנטשוב, ונספה עם אשתו ושני ילדיו.

מקורות: מרכז מורשת יהודי פולין, ויקיפדיה, אנציקלופידיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 11

תומכי רבנים: חלק ה – מקושש ומגדף: יש תלונות כנגד כל מה שלא יעשה הרב מצד זה או מהופכו / הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד

דיס-לייק

ובזה פירוש הכתוב לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, כי דוד המלך עליו השלום בראותו שעומדים עליו דואג ואחיתופל שבע בן בכרי וחבריו נפל לבו כי חשב שאך חסרונותיו הרבים שאינו מתנהג כשורה הם גרמו לו שרבים קמים עליו. אך בהתבונן בכל ספורי התורה עד כמה סבל משה רבינו עליו השלום מקרח דתן ואבירם מתלוננים ומרגלים ממגדף וזמרי אשר קמו תמיד עליו להתלונן ולמצאו גם בו מגרעות, אז מצא דוד נוחם לנפשו כי כן העם הזה וכן הגוי הזה תמיד מחפשים עלילות שווא על מנהיגיהם וזהו לולא תורתך שעשועי, כי התירוץ האמיתי על כל הקושיות היא באשר כי המנהיגים מחוייבים להתנהג בדרך אשר התורה התווה למו מבלי נטות ממנה כמלוא שעל לא’ מהקצוות, כאשר התורה תעמיד לנגד ענינו מחזה כזה משני מעשיות אשר תציג לפנינו כמו חי להם מקושש ומגדף, ואמרו חז”ל בתורת כהנים כי שניהם היה ביום אחד, הובא ברש”י ז”ל.

ולכאורה אינה מובן למאי מלמדינו שהיה שניהם ביום אחד. ואך בא ללמדינו עד כמה נמצאים אצלינו בפרק אחד מאנשים שונים תלונות שונות על מנהיגיהם הפך זו מזו מן הקצה אל הקצה.

כי ממה נמשך מעשה המקושש, מסרו לנו חז”ל כמדרש רבה ומביאו התוספות בבבא בתרא דף קי”ט, וכן איתא בתרגום יהונתן, שמקושש עצים לשם שמים נתכוון. כי בימים אלו נמצא בישראל כתה שלימה שאמרו שכל עונשיי התורה הם אך למען להבעות את ישראל, כי איך אפשר להאמין על משה רבינו עליו השלום הישר והעניו מכל אדם שיהיה אכזר כזה לרגום באבנים איש אשר יעבור ד’ אמות ברשות הרבים, או ידליק עצי גפרית לעשן מקטורת בשבת, אין זה כי אם מפחיד אותנו והדברים אינם פשוטים כמשמען. ולכן קם גברא מדבית יוסף אמר במימרא איזיל ואעביר קוסין. ומשה ידין יתי בכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל, ולא השגיחו על זה, אף כי היה אב לחמש בנות צדקניות. הרי לך מחלל שבת לשם שמים, למען לא יחזיקו את משה רבינו עליו השלום למקיל באיסורא ועונשי התורה.

והנה כנגד זה באותו יום יצא המגדף, ואמרו חז”ל בתורת כהנים מבית דינו של משה יצא, בא לתקוע אהלו אצל שבט דן, אמר להו מבני דן אנכי, אמור לו איש על דגלו לבית אבותם כתיב. נכנס לבית מדרשו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף. הרי לך איש שבאותו יום עצמו מצא מגרעות במשה שמחמיר הוא יותר מדאי, כי מדוע לא יניחו לאיש שאמו מישראל הרוצה ליקח מקומו אצל משפחות אמו באשר שהיא קלקלה עם המצרי, ואם אמו חטאה הוא מה חטא. ומה גם לפי קבלת חז”ל גם אמו אך נאנסה מהמצרי. האם אין זה חומרא יתירה ואכזריות נוראה לפי דעתו, בעת אשר אחדים חשבוהו למשה רבינו עליו השלום לרחמן ועניו יותר מדאי.

ובאמת לא היה משה לא מקיל על דין תורה ולא מחמיר יותר מדאי, כי התורה נתנה על ידו ועליו לשמור ככל אשר התורה תצווהו, זה שחלל שבת בפרהסיא ייהרג אף אם כוונתו לשמים, וזה שרוצה לקבוע אהלו אצל שבט משפחת אמו שלא כדין תורה ויצא לחרף ולגדף לא על משה רבינו עליו השלום תלונותיו כי אח על ד’ והחולק על רבו כחולק על השכינה, כאשר ראינו הסוף ממגדף.

ומעשים כאלו מוצאים אנו תמיד בכל דור תלונות שונות על רבני ישראל. זה יפתח חנותו בשבת בפרהסיא, אף שיש לאמר שכונתו לשמים למען יתקיים בו מאמר חז”ל (גיטין דף לח) שגזרו אומר שבעוון חלול שבת נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון וכאשר יראו כי בעוד איזה שנה יפשוט הרגל לנושיו ויתלה שלט על חנותו על שם אחרים והוא יוצא בעירום ובחוסר כל וכאשר רואים אנו בכל עת מעשים כאלה ממחללי שבתות והסוף מהם אזי ידעו כל העם שמשה אמת ותורתו אמת ויתקדש ויתגדל שם שמים על ידם, נמצא שמחלל שבת לשם שמים. ולהפך זה יתקוטט עבור מקום במזרח בית הכנסת מבלי הבט כי הוא בוז משפחה ויכול להיות שגם מיגו דחציף כולי האי שמא מינא, ובכל זאת רוצה לקבע מקומו אצל מרומי הייחוס ולדעתו הוא אכזריות נוראה כי מה פשעו ומה חטאתו אם אינו יחסן ובן גדולים ולמה ייגרע נחלתו מכותל מזרחי. והסוף מזה חריף וגדיף להרב ועל התורה ועל ד’ ועל משיחו, ובאמת מה יוכל עשות הרב לזה, האם יוכל לאמר להמחלל שבת יישר כחך כמותך ירבו בישראל מחללי שבתות לשם שמים,  והאם יוכל הרב להושיבו במזרח נגד שורת הדין והנימוס וראשי הקהל, הלא הרב נושא חושן המשפט על לבו ולא יכול לזוז ממנו כמלא נימא, והרב מה הוא כי תלינו עליו.

אין זה כי אם כמו שאמר אדון הנביאים על מתלונניו, מתחלה אמר ונחנו מה כי תלינו עלינו, ואחר כך מוסיף עוד בתת ד’ לכם בשר בערב לאכל ולחם בבוקר לשבוע וכו’ ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי על ד’. ולכאורה הוא כפול לשון. אך הכוונה בזה לפרש להם כי כל ענין התלונה שלהם נצמחת אך מאשר נתן להם ד’ בשר לאכול לשבוע. ולוא היה עניים ואביונים כבתחלה לא מצאו און להם לחלוק עליו, ואם כן לא עלינו תלונותיכם כי על ד’ אשר הרים אתכם מאשפתות והשביעכם לחם ומלי כריסי זיני בישא כמה שאמר הכתוב תחת שלש רגזה הארץ וכו’ ונבל כי ישבע לחם. ולאנשים כאלה המוציאים שם רע על הכהנים ומורי דת שאינם יוצאים ידי חובתם בצאן מרעיתם ואך בחנם מפרנסים אותם, להם אך למותר בעיניהם. ובאמת המגרעות אך בהם ולא ברבותיהם.

 

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

מספר הצפיות במאמר: 6

התנהגות הבנים מורה על איכות עבודת ה’ של האב, כנרמז בציצית/ הרב אשר אנשיל יונגרייז זצ”ל

ספר זכור ושמור

ועשו להם ציצית, במדרש זהו שאמר הכתוב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. נראה לי דהנה כלל גדול וסימן מובהק יש לידע מי עובד את ה’ בתמימות, והאות הוא אם גם בניו הולכים בתורת ה’ ומתנהגים כדת, אז בטח אביהם ירא ה’ באמת, וכמו שפירש האוהל יעקב פרשת תולדות הפסוק מתהלך בתומו צדיק אז אשרי בניו אחריו עיי”ש.

[וזה לשונו האוהל יעקב שם: דע כי מטבע האדם ותכונתו להוליד כצלמו ודמותו דומה אליו באיכותו ומזגו וגזרת תארו, כי כן הוא כח האב להיות הנצר משרשיו יפרה כמוהו אחד בתואר. ואם הוא איש לבן בעור בשרו בהיר וזך, אזי יצהיל גם כן עור תולדותיו. וההיפך בהיפך. אבל הנה לפעמים יקרה כי האיש הבהיר והצח יוליד תולדה הכהה בעור בשרה, והעילה לזה הוא כי זכות האב ובהירתו, איננו מעצם תולדתו, בלתי מצד תרבותו בכיבוסיו בנתר ובורית עד כי הלבין עצמו למראה אדם. אולם התולדה אשר יוליד ההכרח שתהיה כפי איכות תולדתו ותכונתו כי היא נשארה אתו במשמר:
 וכמו כן הוא הדבר באיכות שלימות הנפשיות, כי אם יהיה המוליד בר הלבב נקי וצדיק מרחם אמו, יצמיח צמח טוב ושלם, כעדות החכם מכל אדם (משלי כ’) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. הוראת מלת בתומו על איש התם מעודו, והוא הסבה לשיהיה אשרי בניו אחריו. אבל לא כן האיש אשר כחותיו הנפשיות נוטיות לעבר את פי ה’ ח”ו ואל מה שמתנגד לרצונו אך היא לוחם עמהם ומתגבר עליהם ומכריח עצמו למצות ה’ יתברך ועבודתו מיראת העונש, אזי יהיו תולדותיו כלולים בתכונת נפשותם מה שבנפש מולידם, ואין בידם מאומה מטובו החיצונית:
 והוא שהפליג המשורר האלקי ע”ה בשבח הצדיקים ברי הלבב החפצים ומשתוקקים באוות נפשם אל מצות ה’ יתברך, ואמר (תהלים קי”ב) אשרי איש ירא את ה’ במצותיו חפץ מאד, והעלה בזה, גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך:]

ואחר כך, ועשו להם ציצית. וציצית לשון ראיה, כפירש”י, ר”ל בני ישראל יראו ויביטו על כנפי בגדים, הם הבנים, כמו שכתוב בזכריה הסירו את הבגדים הצואים, וכפירוש רש”י ומצודות – וראיתם אותו – ומתוך התנהגת הבנים תראו ותכירו את האב ותדעו מה טיבו.

והנה תוספות בבא בתרא קי”ט כתב מקושש לשם שמים נתכוין, וראיה מבנותיו שקבלו אחוזת נחלה, וכפירוש הגר”א ז”ל, הבאתי לעיל על הפסוק מי זה האיש וכו’, ושם יראה. ויש להבין בזה המשך מקושש לפרשת ציצית.

אבל לפי זה יקשה אם מקושש לשם שמים מתכוין, למה סקלו אותו. ובחידושי מהרש”א ב”ב, כתב כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזה מיתה וכו’ הווה ליה מלאכה שאין צריך לגופה וכו’, ומי הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם, שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב, עיין שם.. ואם כן נהרג מקושש משום שהסתיר דבריו בלבו ולא גילה אותו לשום איש.

ויש לומר דלהמדרש היה קשה קושיה הנ”ל, לכן מביא הפירוש אור זרוע וכו’, דמצינו תורה נקראת אור ותורה אור, וזריעה היא מונחת בקרקע טמורה ונעלמה, ורבי יהודה בן בתירא מכנה בב”ב קי”ט את צלפחד לצדיק, כמו שאמרו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק – וזהו שאמר אור זרוע לצדיק. הצדיק הוא צלפחד, זה מקושש, זרע והטמין האור הוא תורתו מה שמתכוין בחילול שבת, ולישרי לב שמחה, והוא גנוז מחשבתו בלבו ולא גילה הדבר לשום איש, והוא שמח בזה כי אם לא יגלה הטעם יוסקל ולא יחללו אנשי מדבר עוד שבת, ויתקדש שם שמים ברבים עבורו, והוא באמת צדיק היה הניכר ע”י כנפי בגדיו, הם בנותיו, כנ”ל.

(זכור ושמור)

 

הרב אשר אנשיל יונגרייז, הרב דקהל יראים דיאנדיאש, בן הרב משה נתן הלוי זצ”ל אב”ד דק”ק טיסא פירעד מחבר הספרים מנוחת משה, תורת משה נתן וקונטרס נייח נפשיה, בן הרב אשר אנשיל אב”ד ק”ק טשענגער, מחבר ספר מנוחת אשר. חיבר את ספרי זכור ושמור חלק א, זכור ושמור חלק ב, המיוסדים כולם על מצוות השבת, והוציא עם אחיו את ספרי אביהם.

בהקדמה מנוחת אשר ח”ב (ברוקלין תשע”ד) כותב הרב אלעזר אריה הלוי יונגרייז: גיסי הגאבדק”ק טיסא פירעד הלך בעקבותיו (של אביו), וכל רואיו הכירו כי בן גדולים הוא. בן לאביו מורי וחמי זצ”ל, נכד הגאון מופת הדור מו”ה מאיר אלמאש זצ”ל, ונכד הגה”ק ר’ שמואל פאפא הלוי יונגרייז, ונכד האי רב גאון מו”ה אשר ווינער זצ”ל, ולמעלה בקודש זי”ע. הכרת פניו ענתה בו צדקתו ובר לבבו, ובחוליו היה בעיר המלוכה וויען, ולא רצה להיות בבית החולם קליניק, על כי אשה משמשת שם את החולים, והוציא על זה הוצאה רבה קרוב לאלף זהובים, שיבוא הפרעפעסער לביתו, ושימשו איש ולא אשה. ובמסתורים תבכה נפשי בזכרי כי עוד בימי עלומיו נשל נעלי הילדות מעל רגליו. וראינו בו פרישות וקדושה אשר לא אוכל להעלות על הכתב מטעם הכמוס. עכ”ל.

בספר תולדות אנשי מופת מובא:

הרב הגאון מו”ה אשר אנשיל הלוי יונגרייז אבדק”ק דיאנדאש, חיבר ספר זכור ושמור עה”ת ליקוט גדול מעניין שמירת שבת קודש, והיתה לו מסירת נפש גדול בענין הזה. היה תלמידו של הגה”ק בעל מח”ס נטע שורק זצ”ל אבדק”ק טשאטה, נפטר ו’ שבט תש”ב לפ”ק. עכ”ל. (24/01/1942).

העתק נוסח מצבתו:

הרב הגאון הצדיק המפורסם הדרשן המפואר שלשלת היוחסין כקש”ת מו”ה אשר אנשיל הלוי יונגרייז זצ”ל בעהמ”ס זכור ושמור ב”ח שהיה רב אב”ד ורועה נאמן מ”ב שנים פה קהל יראים, נפטר בן ס״ז שנים ש”ק ו׳ שבט שב”ת לפ”ק בעיר הבירה, בן הגה”צ בעל מנוחת משה ותורת משה נתן אבדק״ק ט׳ טירעד, ונכד להגה”ק בעל מנוחת אשר אבדק”ק טשענגער זצוק”ל, — שם אמו חיה פערל מגזע תוס׳ יו”ט זי”ע

אבן מקיר תזעק פה טמון רבינו

שבת משוש לבינו אדונינו מורינו

ראש קהלתינו לזאת תרמע עינינו

אשריך קהלה זכית לדגול מרבבה

נודע בשערים המצוינים בהלכה ואגדה

שבת הקודש היה אוצרו ובבת עינים

יסד חברות ועמד על משמרתו בלי עצלתים

למד עם תלמידים ואל שמים פרש הכפים

הלכת חיש מהר למצוא מנוחת עולמים

לנו עזבת חשך יגון אנחה ומרורים

וי להא׳ שופרא שעזבת בתחתונים

ידיך שא ורחמים תעורר במרומים.

הערת העורך:

אתר זה מתמקד בדברי תורתם של הנספים בשואה.

לכאורה, הדבר מצריך להגדיר מה נכלל בכלל דברי תורה ומי נכלל בקבוצת ה’נספים בשואה’. יש המעלים שאלות וחקירות, כגון האם מי שנפטר בגיל שיבה על מיטתו בזמן הכיבוש הגרמני הוא בכלל הנספים? האם בצוק העתים נמנעו ממנו מזון ותרופות שקרבו את מותו? והאם מי נפטר מהתקף לב בהיותו חשוף לצרות ולזוועות, גם הוא בכלל הנספים? ומה אם לבו לקה בשל כך בהיותו מחוץ לשטח כיבושם של הרוצחים הנאצים ימ”ש? ומה לגבי מי שברח לאזורי כיבוש של הרוסים וסבל מהם שם לפני מותו, ועוד ועוד.

לי אין מספיק משאבי זמן ואנרגיות להיכנס לחקירות מעין אלו, ואני לא מרגיש צורך לדקדק בכך. כי לעניות דעתי אין פסול בלמידת תורת חיים ועריכת הכרות עם מוסר התורה, גם אם הדברים אינם עומדים תמיד בהגדרות המחמירות של ‘תורת מי שנספה בשואה’. לכן ראיתי לנכון לכתוב על הרב אשר אנשיל יונגרייז זצ”ל, אף שנפטר בהוגריה, אומנם בזמן היותה בת בריתה של גרמניה הנאצית וצוררת יהודים, אך עוד לפני כיבושה של הונגריה על ידי הגרמנים. רבים מאנשי קהילתו ומשפחתו נספו בשואה, ויהיו הדברים הנלמדים שם לעילוי נשמתם ונשמת רבם הגדול ונשמות כל קדושי ישראל.

 

מספר הצפיות במאמר: 68