תפקיד האדם בחיים הוא לעבד נטיותיו ולתקן נפשו בעולם הזה, שיסור מרע ויעשה הטוב / הרב קלונימוס קלמן צוקרמן הי"ד

בסוף הש"ס דנדה תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנאמר הליכות עולם לו אל תקרא הליכות אלא הלכות. ועיין שם בתוספות שכתבו דמייתי ליה כדי לסיים בטוב ובתחילת הש"ס מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה. האגדה הראשונה בש"ס ברכות דף ג' שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי וכו' משמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. האגדה האחרונה בש"ס דנדה דף ע' ע"ב מה יעשה אדם ויחכם ירבה בישיבה, מה יעשה אדם ויתעשר ירבה בסחורה ויהיה משאו ומתנו באמונה, מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים ישא אשה ההוגנת לו ויקדש עצמו וכו'. בברכות דף ה' לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה וכו'. ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו'. ואם לאו יזכור יום המיתה. ובאבות פרק ג' עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

הנה כבר כתב היערות דבש בחלק א' בדרוש הראשון דשלשה הם סוגי העבירות. רובן של העבירות סיבתן בחסרון ידיעה להבחין אם היא עבירה ועד כמה מגיע הפגם למעלה והתרופה לזה הוא לימוד התורה שידע האדם המעשה אשר יעשה ואשר ימנע מלעשות. סוג השני כולל העבירות שמקורן היא הגיאות אשר נגדה גם לימוד התורה לא יועיל מחמת שלפעמים יגבה לבו של הלומד בתורה בחשבו שהוא גדול ומורם מעם, ומועילה לזה קריאת שמע, קבלת מלכות שמים ודביקות האדם בבוראו בחושבו שעומד לפני מלך גדול הוא טהור ומשרתיו טהורים ואיך יתגאה קרוץ מחומר. סוג השלישי, הסיבה היא חמדה ששכיחה גם בבעלי החכמה כדמצינו בגדול החכמים שהיה גדול בתורה ודבק בד' ומצותיו ונתקלקל בחמדה וזה מפני שהחכמה נמצאת בבעלי מזג חם שמוליד גם חמדה ונגדה מועילה זכירת יום המיתה בזוכרו שהולך לבית עולמו ותמס כעש חמודו ולהבל דמה וכל חמדתו כאין. וזה הוא הטעם מה שהש"ס מזכיר כל השלשה האמצעים לנצח את היצר הרע ולא רק את זכירת יום המיתה יען כל אחד הוא נגד אחד מסוג העבירות.

ולדעתי נראה דהנה מצות התורה הן רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה כי זה כל האדם ותפקידו בחיים הוא לעבד נטיותיו ויתקן נפשו בעולם הזה במדה שיסור מרע לעבור על שס"ה לא תעשה ויעשה הטוב לקיים רמ"ח מצוות עשה. הנטייה לעבירה באה מצד מזג החם שמתהווה בהאדם מרוב אכילה ושתיה, ותפנוקי מעדנים ותענגים גופניים כמו שאמר הכתוב "וישמן ישורן ויבעט", שבועט במצות ד' ועושה הרע ואין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. ובזוהר הקדוש  תרומה קנ"ד ע"ב דהא יצר הרע לא אישתכח אלא מגו מיכלא ומישתא, הדא הוא דכתיב "פן אשבע וכחשתי", דמגו מיכלא ומישתא יצר הרע מתעבי במעוי דבר נש. וביטול מצות עשה בא מפאת הקרירות והעצלות והעדר הערנות לפעול כך שבעל מזג החם הוא פועל ועושה, והעצל הוא רשלן ושלילי. ולכן מי שהוא בטבעו חם המזג יתעורר לעבור עבירה אבל לא יתעצל לקיים גם מצוה ומי שהוא בטבעו קר לא ימהר לעשות עבירה אבל גם יבטל מצוה עשה. וזהו החלב והדם שבאדם, שהדם הנוזל בגידיו וורידיו של הגוף הוא מקור הפעילות, והחלב שמצטבר בהגוף הוא סיבת העצלות. ומחויב האדם להשתמש לצורך ה'סור מרע' בבחינת החלב, ולצורך ה'עשה טוב' בבחינת הדם. ואם משנה הערכין הוא חוטא בחלבו ודמו. ולתקן חטא זה הקריבו קרבן, להקריב החלב והדם. ואחר התענית מתפללים "יהי רצון שיהיה מיעוט חלבי ודמי" וכו', נגד החטא בחלב ודם. והוא שנרמז גם בהפסוק "וישמן ישורן ויבעט שמנת עבית כשית", שבמזגם החם מרוב טובה בעטו ועברו עבירה, ומרוב החלב כמו שפרש רש"י "עבית כשית", היינו שנתכסה בחלב, באו לידי עצלות שלא לקיים מצוות עשה. והוא הנרמז במאמר חז"ל חולין דף מ"ג שני עורות יש לושט, החיצון אדום והפנימי לבן, ואם נתחלפו טריפה, כי להוושט שמרמז על האכילה והשתיה יש הגנה של שני עורות, שלא יחטא אדום סמל הדם ויתעורר לעשות הטוב ולא הלבן בחינת החלב היינו שיתעצל לעשות עבירה. ואדום ירמוז לחטא, "אם יהיו חטאיכם כשנים". והלבן ירמוז להמצוה בחינת חסד, "כשלג ילבינו". והחיצון קודם לפנימי. ואמר שקודם יסור מרע, ואח"כ יעשה טוב. ואם נתחלפו ובכח הדם עשה עבירה וע"י החלב התעצל לקיים מצוה, הרי זה טריפה. ונודע מחלוקת הפוסקים בזה דלשיטת הרשב"א שניהם לבנים או אדומים, כשר. והמהרש"ל סבירא ליה דשניהם אדומים טריפה, ושניהם לבנים כשר. ושיטת הרא"ש היא דשניהם לבנים גם כן טריפה, דאם האדם בפעולותיו עובר עבירות ומקיים גם מצוות עשה, הוא בבחינת שניהם אדומים. ואם מתעצל ואינו עושה רע וגם לא טוב, הוא בבחינת שניהם לבנים. הרשב"א מקיל דאפילו שניהם אדומים כשר, כמו שאמרו חז"ל אם עשית חבילות עבירות, עשה כנגדן חבילות מצות, והטוב יבטל הרע. ומכל שכן שניהם לבנים דהוא בשב ואל תעשה עדיף, דאינו עושה טוב וגם לא הרע. והמהרש"ל סבירא ליה  דרק שניהם לבנים כשר, אבל שניהם אדומים טריפה, כמו שאמר הכתוב "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי", ומי שעושה הרע לא יועיל הטוב, כטובל ושרץ בידו. והרא"ש החמיר דבין שניהם לבנים או אדומים טריפה, דהאדם צריך דווקא לסור מרע ולעשות טוב.

ועקביא בן מהללאל שהביא כאן שלשה דברים אמר באבות דרבי נתן ארבעה דברים הולך למקום חושך וצלמות, ומה עתיד להיות רמה ותולעה. ולכן נאמר דבאמת לטהר את האדם מלעבור על לא תעשה ולהביאו לקיום מצוות עשה די שני דברים, לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כי בזכרו שהולך למקום חשך וצלמות ויהיה רימה ותולעה ימנע מלעבור על דברי תורה, כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות, עיין שם. וביודעו שעתיד ליתן דין וחשבון יעשה מצוות עשה, כמו שכתבו המפורשים, שהחשבון הוא על שלא קיים מצוות עשה. ולכן אמר "ואין אתה בא לידי עבירה ולא לידי חטא", שמבטא זה משמש לצין רק אם עובר על לא תעשה ופוגם בקדושה, זהו פגם וחסרון מלשון "והייתי אני ובני שלמה חטאים". ועבירה כוללת גם ביטול המצוות עשה שעובר על צווי ה' יתברך. והוא הנרצה במאמר חז"ל מה ראה אדם שחטא, ראה שתים ולא ראה בשלש. וכתבו המפורשים דמשום שלא בא מטיפה סרוחה וכו'. וידעתי נראה דמה שנאמר "ולא ראה בשלש", ולא "שלש", כמו "ראה שתים", היינו שלא הבין לראות בשלש שנכלל בהשתים, ולכן חטא. אלה הם גם דברי המדרש בחקתי הדא הוא דכתיב "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך", אמר דוד בכל יום כשאני משכים אני מחשב למקום פלוני אני הולך ולבית דירה פלוני אני הולך, והיו רגלי מוליכות אותי לבית המדרש ולבית הכנסת, הדא הוא דכתיב "ואשיבה רגלי אל עדותיך", דהקב"ה נקרא מקומו של עולם, היינו שנזכר שעתיד ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה. ובית דירה היינו מקום הקבר, שכל אדם יבא שמה. ובזכרו שני דברים אלו, היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש, מקום התורה, שדרכה היא פת במלח תאכל וחיי צער תחיה ומבטלת היצר הרע, כמו שנאמר "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, ואין תענוג כתענוג התורה, וימנע מתענוגי העולם הזה ולא יעשה הרע. ולבית הכנסת, מקום עבודה זו תפלה להתדבק בד' ולעשות הטוב והמצווה. וזהו שאמרו חז"ל "ויקח קרח", לקח טלית שכולה תכלת ועמד לפני משה ואמר טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה. למה דווקא הלעיג במצוות ציצית, ואמרו חז"ל שקולה מצוות ציצית כנגד כל התורה כולה, וציצית עולה תרי"ג עם החוטין והקשרים כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. והיינו משום דבציצית יש תכלת ולבן, ותכלת רמז לרקיע שמראו תכלת ומזכיר לאדם שעתיד ליתן דין וחשבון לפני אדון השמים, ולבן רומז על הלבנים שלובשין לאדם אחר מיתתו. ו"בכל עת יהיו בגדיך לבנים" הינו שיזכור תמיד הבגדים הלבנים. ולכן ציווה הכתוב "וראיתם אתם וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם" ותסורו מהרע ותעשו הטוב. ולכן מצוות ציצית שקולה ככל התורה כולה, ולכן הלעיג בה קרח, שאמר אין תורה מן השמים. מכאן שהעצה היעוצה על ידי עקביא בן מהללאל להסתכל במה שעתיד לבוא. תכליתה, היא לעקור נטיותיו של האדם אחרי התשוקות הגופניות ולבטל יצרו ולמנעו מלעבור על מצוות לא תעשה ולהניעו לקיום המצוות עשה בכוח פעילותו. וכמו כן היא התעודה של השלש עצות שנזכרו בהש"ס הנ"ל, היינו על ידי עסק התורה לבטל התאוות החומריות ויצרו הרע של האדם לעשות הרע בעיני ד'. ועל ידי קריאת שמע, קבלת עול מלכות שמים, כדאיתא בברכות דף י"ג, ויתגבר כארי לעשות רצון אביו שבשמים ולא יעצל לקיים מצוות עשה. ומחמת שעדיף העובד מאהבה מהעובד מתוך יראה ינסה קודם שני אמצעים אלה ויעבוד את ד' מאהבה, ואם לא יועילו, שגבר היצר הרע עליו, יזכיר לו יום המיתה והדין והחשבון שעתיד ליתן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ויסור מרע ויעשה טוב. והעצה של מלחמת הביטול וניצוח היצר הרע, נרמזת במאמרי חז"ל בראשית הש"ס ובסופו. המאמר האחרון מודיע להאדם בל יחשוב בדעתו אחרי עברו בים התלמוד לאמר שהרבה עניינים מיותרים ואין נצרכים בזמן הזה כמו זרעים, קדשים וטהרות, ולמה לצלול במים אדירים בים התלמוד ולדרוש בדברים שאין צורך בהם. לא כן הדבר, כי כל העסק בתורה הקדושה, אפילו בדברים שהם הילכתא למשיחא, לתועלת הוא להצילו מיצר הרע, שזה תכלית האדם בעוה"ז, בל ייפול ברשת החטא והעוון, ורק יבוא להשלימות ולחיי הנצח בעולם הבא. ואמרו "כל השונה הלכות בכל יום", אין חילוק באיזו הלכה מובטח לו שהוא בן העולם הבא, בזה שינצח את היצר הרע ויסור מרע. וכשמסיים הש"ס מתחיל מראשיתו תיכף, כדרך שמתחילין בקריאת בראשית בשמחת תורה אחר סיום התורה, ואומרים "אדון עולם" אחר סיום התפלה. וזה הוא הסדר שאחר שעסק בתורה בתור עצה הראשונה לנצח את היצר הרע, ועוד לא נצחו. היינו "מאימתי", שעוד מפחד מפני היצר הרע. "קורין את שמע", והיא העצה השנייה. ואם גם אז לא נצחו, מרמזות לנו האות הראשונה של הש"ס מ' מ"מאימתי", והאות האחרונה של הש"ס ת' מהלכות את העצה השלישית, היינו זכירת יום המיתה.

ומעתה נבוא לכוונת אגדות הש"ס הראשונה והאחרונה שנזכרו לעיל, דהנה ימי חיי האדם נחלקים לשלשה זמנים: ימי העלייה, ימי העמידה וימי הירידה. ימי העליה הם נמשכים מעת היוולדו עד מלאת לו בערך עשרים שנה, אז צריך האדם להשלים נפשו בתורה וחכמה ומדות תרומיות ונעלות, יען האדם פרא יולד והמוח בראשו הוא גלמי וצריך לעבדו ולציירו ולסגלו להבין ולהשכיל, לרכוש לו זכרון וחריפות. וכיון שעל פי רוב בזמן הזה לא ימנעוהו דאגות וטרדות, צורכי גופו המה על כתפיהם של הוריו, הם דואגים להכין לו לחם חקו, יכול הוא להשתלם אז בתורה וחכמה. וכמו שאמרו חז"ל בקדושין "רחיים בצוארו ויעסוק בתורה". ורק בימי שחרותו, בעוד שלא הכניס צווארו בעול הרחיים ואינו טרוד בטרדות הפרנסה עבור ביתו זו אשתו ובניו, יכול לעסוק בתורה. וזהו מאמר האגדה שלש משמרות הוי הלילה, העולם הזה שדומה ללילה. משמרה ראשונה חמור נוער, כי נודע שהחמור הוא היותר סכל בין החיות, כמאמר חז"ל בבבא בתרא ע"ד "כל אבא חמרא", ופירש רש"י שוטה כחמור, כי החמור בעל מזג קר, כמאמר חז"ל חמרא בתקופת תמוז קרירא ליה, והחכמה תשים קנה בלב בעלי חם המזג, ולכן משמרה הראשונה חמור נוער, אז צריך לנער הסכלות מעליו. וזהו האגדה בסוף הש"ס, מה יעשה האדם ויחכם, כי זה חובו הראשון של האדם. והתשובה היא, ירבה בישיבה, שיעסוק בהתמדה ובשקידה רבה בתורה וחכמה, ויגעתי ומצאתי תאמין. ימי העמידה הם בעת שהאדם מתחיל לשוט במצולות מלחמת החיים, יוצא לעולם הרחב עולם העשייה, כונן לו בית, נושא אשה ועוסק בעול הפרנסה עבור בני ביתו, לא ינוח ולא ישקוט אף רגע, גלי הזמן יטרדוהו, יומם וליל יבעתוהו, ומנוחה ידריכוהו, כמאמר נעים זמירות ישראל "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה", אז לא יוכל לעסוק בתורה, ורק אל הלחם ישא עיניו. ועל הזמן הזה אומרת האגדה, משמרה שניה כלבים צועקים, כנודע שהכלב הוא רעב תמיד, כמאמר המלך החכם "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה". ואמרו חז"ל לית עניא מכלבא. ובתקונין איתא צווחין ככלבין הב לנא מזונא", והאדם הוא אז צועק ככלב על המזונות והפרנסה. ומייעצת האגדה, מה יעשה האדם ויתעשר, ירבה בסחורה ויהיה משאו ומתנו באמונה. וימי הירידה בסוף הלילה, אחרי עברו רוב שנותיו, אז על האדם לדאוג לעתידות בניו. ועל זה אמרה האגדה, משמרה שלשית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה, שדאגתם של ההורים על בנין יסוד קיומי לבניהם אחריהם יונקת לשד עצמותם חלבם ודמם, ומתייעצים בלי הרף על הדרך הנכונה והאמצעים איך להקים דור אחרון ולהמשיך שלשלת הדורות במדות נעלות ונשגבות. והעצה לזו היא מה יעשה אדם ויהיו בני זכרים, כמו שאמרו חז"ל בקדושין, אשרי מי שבניו זכרים, שהבן הוא ממשיך קיומו והוא ירשו, כמאמר חז"ל כי מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מתמלא עליו עברה. והטוב לאדם שישאיר אחריו בנים צדיקים, והם ילכו אחר מיטתו, וכמו שאמר הכתוב "ויוסף ישית ידו על עיניך". והתשובה היא שבבחרותו ישא אשה ההוגנת ויקדש עצמו וכו', וירמוז גם כן שהנשמה נקראת "אשה", כמו שכתב הזוהר הקדוש, ובימי הירידה יטהר האדם את מחשבתו ומעשיו ויקדש עצמו בעבודת ד' תמידית. וזהו "ואשה מספרת עם בעלה". וינחיל בזה הטוב לבניו, וישאיר דור ישרים יבורך, בנים נאמנים לד' לעמו ולתורתו, לתועלתם הקיומית ותועלתו הנצחית. מעתה דברי האגדות מחוברים ומשולבים זה בזה כשלהבת בגחלת. וה' יתברך יזכני לעבדו בכל לב ונפש באהבה ושמחה ולגאולה שלמה במהרה בימינו אמן סלה.

(מנחת הקומץ, הקדמת המחבר).


הרב קלונימוס קלמן צוקרמן הי"ד, נולד בגליציה בשנת תרל"ו (1876) לאביו החסיד הגדול בתורה וביראת ה' רבי ברוך בנדיט. מצד אימו היה הרב קלונימוס קלמן צאצא של תלמיד הבעל שם טוב, רבי עוזיאל מייזליש מחבר "תפארת עוזיאל", "כרם שלמה", "עץ הדעת טוב" ו"מנורה הטהורה". בנוסף היה צאצא של המגיד מליזנסק. בהיותו כבן עשר התייתם מאביו, אמו שבה לבית הוריה בעיר רודניק והוא נשאר לגדול בבית אחי אביו, ר' אריה ליבוש צוקרמן, בעיר הובניב שבגאליציה. הוא למד בהתמדה יומם ולילה ש"ס ופוסקים, וכבר בגיל ארבע עשרה ידע בעל פה מאות דפי גמרא עם דברי הראשונים וכמה הלכות מכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. הוא נדד ללמוד בראדמישל, בישיבתו של הגאון רבי יחיאל מיכל כהנא שפירא, מחבר ספר "דעת נבונים". בגיל חמש עשרה החל לכתוב את חידושיו וקיבל את ברכת רבו. הוא הוסמך להוראה מאת הגאון מראווא רבי דוב בעריש הכהן ראפאפארט מחבר ספר "דרך המלך" על הרמב"ם. על אף היותו צעיר זכה לחיבה יתירה מאת האדמו"ר האמצעי מזעלזא, רבי יהושע רוקח.

בשנת תרס"א (1901) מונה לרבה של יאבלונוב (אז גאליציה, כיום אוקראינה), הרביץ תורה ברבים והתחבב על כל בני קהילתו. הוא נודע כפוסק מובהק ונשאל שאלות רבות בהלכה. בין השואלים היו גם גאונים וצדיקים מפורסמים רבים. תשובותיו יצאו לאור בשו"ת "מנחת הקומץ" (קאלאמיא, תרצ"ז 1937). בנוסף חיבר את כתבי היד הללו "מנחת הבוקר", "שו"ת מהר"ק על ארבעת חלקי השלחן ערוך, "זרע ברוך", "אמרי ראש" פלפולים על סוגיות הש"ס ודרשות למועדים שונים. בנו הבכור היה הרב ברוך בנדיקט אב"ד טילאנעט שבביסארארביה, ששרד את השואה, היגר לארה"ב, עמד בראש בית המדרש "מנורה הטהורה" בקליוולנד ונפטר בלא ילדים בי"ט בתמוז תשכ"ב. שאר ילדיו של הרב קלונימוס קלמן, ובהם בנו הצעיר ר' עזיאל מרדכי, נספו.

כתביו קיבלו הסכמה מאת רבי יהושע הורוויץ מדזיקוב מחבר שו"ת עטרת ישועה. הספר "מנחת הקומץ" יצא לאור שוב בניו יורק בשנת תשכ"ז, בהוצאת קרוב משפחתו, רבי דובעריש ב"ר אהרן צוקרמן, עם הקדמה על תולדות המחבר. תולדותיו הובאו גם ב"אלה אזכרה", כרך ז.

בעקבות פרסום ספרו פנתה אליו ישיבת חכמי לובלין בהצעה נכבדה שיבוא לשמש שם כר"מ, אך הרב דחה הצעתם, מתוך מחויבותו לבני קהילתו. על כאבו הנורא על איבוד כתביו בימי מלחמת העולם הראשונה כתב: "לעולם לא אשכח להודות ולהלל לד' על הטוב אשר עשה עמי והחסד אשר גמל עלי בימי המלחמה האיומה בעת שנשארתי ערום מכל רכושי ביתי וספרי הרבים וכל מטלטלי נשרפו ונבוזו וממש רק במקלי הלכתי בגולה תוך גולה איך כל הכתבים שלי אשר כבר היו אז למדבה נשארו לי וזה היה חלקי מכל עמלי בם מצאתי נוחם לנפשי כי לכל יש תמורה אך לרעיוני האדם אר הנה הרה ועמל אין תמורה". לאחר תום המלחמה חזר לעירו ואשתו נפטרה.

בתחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה יאבלונוב על ידי הקומוניסטים. בשנת תש"א (1941) המקום נכבש על ידי הגרמנים ובעלי בריתם, והיהודים נרדפו, נשדדו ונרצחו. הרב, רוב בני משפחתו וקהילתו גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ ונספו שם בתמוז תש"ב (1942). כיום לא נותרו צאצאים חיים לרב קלונימוס קלמן צוקרמן.

תשובה ממנו הודפסה בקובץ חידושי תורה "פרי תמרים", טו, טבת תשמ"ד, סי' של.

התמונה המובאת כאן הובאה האדיבות בית המכירות הפומביות Winners.

מספר הצפיות במאמר: 91

סגולת מצוות ציצית / הרב משה טרשצנסקי הי"ד

תמונת הרב משה טרשנצסקי זצוק"ל

בגמרא שבת (קנג,א) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט,ח) אלו ציצית, "ושמן על ראשך לא יחסר" (שם) אלו תפלין. ופירש רש"י אלו תפלין שהם שם משמן טוב וכו'.

לעניות דעתי יש לפרש כוונת המאמר על פי מה שפירשתי בפסוק "גדילים תעשה וגו' אשר תכסה בה" (דברים כב,יב) על פי מה שכתוב בזוהר (ויקהל רי,א) כי המצוות הן לבושי הנשמות בגן עדן (ראה זוהר בראשית סו,א הכי נמי יהבי לה לבושא דזהרה וכו' בלבושא כגוונא דא וכו' האי לבושא דקאמרן איהו וכו' חלוקא דרבנן דאתלבישו בההוא עלמא וכו'. ושם רכד,א-ב זכאין אינון צדיקאי וכו' ואתעבידו לבושי יקר וכו') ומצות ציצית כוללת תרי"ג מצות, כבגמרא מנחות, לזה נאמר בה "אשר תכסה בה", בזכות מצוה זו תכסה את נפשך לעתיד לבוא בחלוקא דרבנן וטלית נאה. וכן אומרים בתפלת "יהי רצון" קודם לבישת טלית. לכן שפיר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", רומז לציצית.

ויש לצרף מאמר המדרש (שמות רבה ח,ב) ומהו לבושו של הקדוש ברוך הוא, עוז, שנאמר "לבש ה' עוז התאזר" (תהלים צג,א) ונתנו לישראל, שנאמר "ה' עוז לעמו יתן וגו'" (שם כ,יא). ובענף יוסף העיר "התאזר" גימטריא תרי"ג. ובזה יפורש יפה נוסח הברכה "קדשנו במצוותיו" בעטיפת טלית של ציצית הרומז לקבלת עול תרי"ג מצוות.

וחוטי לבן ותכלת באים לזיכרון לבטל שני יצרים, זנות ועבודה זרה, היינו:
א] הרע הגופני והחומרי בכלל, ובפרט בזנות. ולזה באים חוטי לבן, שלא יהיה כתם בלבושי נפשך על ידי מעשים פגומים.
ב] יצר הרע הרוחני של עבורה זרה ומינות, ולזה באה תכלת, כמאמר חז"ל (שם במנחות), שהתכלת דומה לים וכו' ורקיע לכסא הכבוד, לזכור את בוראו, וכבחז"ל (ברכות סא,א ומדרש שיר השירים רבה ז,יג), שני יצרים באדם יצר הרע דעבודה זרה, היינו יצר הרע רוחני בדעות כוזבות, ויצר הרע דזנות, היינו יצר התאווני הגופני. ואפשר למצוא רמז לזה בפסוק "והיו לכם לציצית וראיתם אותו", ואחרי כן כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו,לט), ואמרו חז"ל בברכות (יב,ב) "אחרי לבבכם", זו מינות. "אחרי עיניכם", זו הרהור עברה, כלומר זנות וכו'. "למען" – אחר ביטול שני יצרים – "תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים וגו'" (שם מ).

ולכן כשלובש ציצית יקבל עליו לבטל שני יצרים ולקיים כל התרי"ג מצוות שיהיו בידו לעשות, ואז מעלה עליו הכתוב כאילו עשאן. כמאמר חז"ל (ברכות ו,א) חשב אדם לעשות מצוה וכו', ובפסוק "אשר יקים" (דברים כז,כו), עיין ברמב"ן ובאור החיים  שם, ואזי יזכה "אשר יכסה בה".

ועל פי דברינו יובן מדוע פרשת ציצית בבמדבר נאמרה במספר רבים, ופסוק "גדילים תעשה לך וגו'" נאמר במספר יחיד. והוא, כי מצוה זו כוללת כל התרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה – מצוות האדם לעצמו, בינו לחברו ובינו לקונו, על פי ביטול שני יצרים, זנות ומינות, בזיכרון וראות לבן ותכלת כנ"ל, וכל התרי"ג מצוות נעשים על ידי ישראל כולם, על ידי כהנים ולויים בעבודה ובישראל מצוות מקריות כגון גרושין, יבום וחליצה וכדומה. אבל מה שהוא ללבוש הנפש. כל נפש מישראל צריכה לבוש מיוחד שלם מכל התרי"ג שצוות כמו שכתוב בליקוטי תורה מאמר ב ליום הכיפורים ד"ה שבת שבתון אות א. לכן כתוב "גדילים" בלשון יחיד "אשר תכסה בה", וכל אחד נוטל חלק לעצמו ממצוות של זולתו, כי ישראל חברים וערבים זה לזה, וכשמקיים "ברוך אשר יקים", שמאשר ומקיים כל התרי"ג מצוות ומקבל עליו לעשות כל מה שיהיה ביכולתו ומסייע לזולתו בקיום מצוות שאי אפשר לו לעשותן, אז נחשב כאילו קיים אותן בעצמו.

ועל ידי מצוה זו הכוללת כל התרי"ג מצוות זוכים ללבוש להנשמה, מסובב מארבע רוחות, מזרח, מערב, צפון, דרום. על כן כתוב כאן על "ארבע כנפות כסותך". ושל שלש כנפות פסול, ושל חמש כשר, מפני שיש בכלל חמש ארבע, כמו שכתב הרמב"ם הל' ציצית ג,ג, "לפיכך כשהוא עושה ציצית לבעלת חמש או שש אינו עושה אלא לארבע כנפות המרוחקות זו מזו".

ומה שאומרים קודם עטיפה "והטלית יפרוש כנפיו וכו' ויצילם כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף", הוא על דרך הכתוב בפרשה האזינו (דברים לב,יא) יסובבנהו וגו' כנשר גו' יפרוש כנפיו ישאהו וגו'. ועיין תיקוני זוהר תקון ו, לט,ב "שכינתא מסטרא דכרסיא אתקריאת נשר ומסטרא דנער יונה ומסטרא דאופן צפור".

ובתיקוני זוהר תיקון יח נו,ב "אלין אינון דהוו מכסיין לי בעיטופא דמצוה דציצית בחמש קשרין וכו' לנפלא לון בגדפייהו ולפרחא בהון מאתר לאתר ולכסאה עליהון מכל מזיקין ומלאכי חבלה". עד כאן לשונו. ועל פי זה נתקן מה שאומרים קודם עטיפת הטלית "תנצל נפשי מן החיצונים וכו' יפרוש כנפיו".

ויש לבאר הכפל בזכירה דעשיה בפרשת ציצית "וראיתם אותו וזכרתם וגו' ועשיתם אותם וגו' למען תזכרו ועשיתם אותם וגו'", ד"זכרתם" נאמר בראשונה על "סור מרע" בחומר ורוח מצד התאווה ומצד המינות בדעותו הגם שאומר כל מצוותו המכוון הוא לסור מרעו לכל שס"ה לא תעשה. ומה שאמר "ועשיתם אותם", יפורש על פי המשנה במסכת מכות (כג,ב) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה) הא כל היושב ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה. ואחרי כן אמר "ועשיתם" על "ועשה טוב", שתקיימו רמ"ח מצוות עשה אחר ביטול שני יצרים. וזהו "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים וגו'". וסמך לזה אנו מוצאים בגמרא (מנחות מד,א) וכתיב בה "אני ה' אלקיכם" שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, דהיינו עונש לעובר על לא תעשה ושכר לעושה ומקיים מצוות עשה. והקדימו חז"ל מצוות לא תעשה, "סור מרע", למצוות עשה, "עשה טוב" כנ"ל. וכן הוא הסדר בעשרת הדברות, "אנכי וגו' לא יהיה לך וגו'". "ועושה חסד וגו'". וכן בתהלים, "אשרי האיש אשר לא הלך וגו' בתורת ה' חפצו". ומסדר הפסוקים בפרשת ואתחנן (דברים ז,ט- י) "שומר הברית וגו' ומשלם לשונאיו וגו'", אין סתירה למעיין בילקוט ומפרשי התורה, וכן במסכת ערובין כב,א.

עוד יש לומר כי לבן ותכלות וכפל הזכירה ועשיית כל המצוות הם:
א] על עבודה מיראה בחינת עבד, וכבגמרא מנחות (מג,ב), תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר "הבא לי חותם של טיט", ולאחד אמר "הבא לי חותם של זהב" וכו'. ופירש רש"י, חותם היו עושים לבהמה ולעבד כשקונין אותם לשם סימן עבדות.
ב] על עבודה מאהבה בחינת בן, כידוע מספרים קדושים. עיין לקוטי תורה. לכן כתיב "והייתם קדושים לאלקיכם".

(זכרון משה: אודים מוצלים מאש, עמ' עח)


הרב משה ב"ר שאול טרשצנסקי, נולד בקרמנצוג שבאוקריאנה. מוצא משפחתו מעיר שדה לבן ושם משפחתם כמה דורות קודם, היה בר"ץ. דודו, ר' נחמן נתן טרשצנסקי היה חוקר וסופר שחיבר ספרים ופירסם מסות ומחקרים מדעיים במקרא ובתלמוד. הרב משה היה תלמיד מובהק של הרב ישראל יעקב יעבץ, רבה של קרמנצוג, ששקד על חינוכו ועל הכשרתו להנהגת הרבנות. הוא למד מילדותו בהתמדה מפליאה ובהתעמקות רבה, בלימוד הסוגיה עד להלכה, וגדל בכל מקצועות התורה, היראה והחסידות. הוא הוסמך להוראה ע"י גדולי דורו ובהם הנצי"ב מוולוז'ין, הרב יחיאל מיכל עפשטיין מחבר "ערוך השלחן" ורבי מרדכי דוב האדמו"ר מהרנסטייפל. מנעוריו טיפל הרב משה בענייני רבנות העיר קרמנצ'וג, שהייתה מרכז תורה וחכמה להרבה עיירות בסביבתה.

הרב משה נשא לאשה את שרה רייזל בת הרב שלמה קרלינר מטולטשין. היא היתה אשת חסד שעשתה חיל בחכמה ובמידות, ונפטרה בשנת תרצ"ב (1932). הרב משה השקיע זמן רב בענייני הרבנות ובצורכי הציבור, לצד המשך התמדתו בלימוד, ובכתיבת חידושי תורה במקצועות שונים בהלכה, בחסידות ודרוש, בנוסח התפלה ועוד. הוא פרסם קונטרס על שלשה עשר עיקרים בשם "סוד אמונים". הרב משה עמד בקשרי משא ומתן הלכתי במכתביו לגדולי דורו, ובהם הנצי"ב, רבי רפאל שפירא מוולוז'ין, רבי חיים ברלין, רבי יצחק איטינגא מלבוב, רבי יצחק אלחנן מקובנה, רבי משה נחום ירושלמסקי, רבי דוד מקרלין, רבי יחיאל מיכל עפשטיין, רבי זאב האדמו"ר מרחמיסטרובקה, רבי מרדכי דוב האדמו"ר מהרנסטייפל והאדמו"ר מראדזין. הנצי"ב הביא את שאלתו במלואה בשו"ת "משיב דבר" חלק ב סימן מ"ג.

לאחר המהפכה הקומוניסטית נמנע הרב מעזיבת קהילתו על מנת להשתדל במסירות נפש לשמירת גחלת היהדות, כפי שיעץ לו רבי חיים עוזר גרודזנסקי מווילנה. הרב משה המשיך לפעול למען היהדות, בגלוי ובתנאי מחתרת והמשיך להשיב לשואליו בהלכה. בשנת תרפ"ז ארגן את כינוס רבני ברית המועצות בקורוסטין, למרות הרדיפות והאיומים. בשנות השלושים גברה רדיפת היהדות ולא ניתן היה להמשיך הפעילות רבנית, והרב משה טרשצנסקי קיבל בהשתדלות הרב קוק רישיון עליה לארץ ישראל מהשלטון הבריטי. אולם השלטונות הסובייטים לא אשרו לו לצאת מברית המועצות.

עם פלישת הנאצים לברית המועצות, עזבו הרב ומשפחתו את כל רכושם וברחו בעירום וכמעט בחוסר כל לפנים ברית המועצות. הרב הספיק לקחת רק טלית ותפילין, וחלק מכתביו וממכתבי גדולי הדור אליו. במהלך בריחתם נפטר הרב משה בכ"ב בטבת בסרטוב, בגיל שמונים וארבע. הרב הובא לקבר ישראל ועל מצבתו נכתב "פ"נ מרן הרב הגאון המפורסם, זקן ההוראה באוקריינה, בנן של קדושים הר' משה ב"ר שאול טרשצנסקי הגאב"ד דעיר קרמנצוג". כתבי יד המעטים ששרדו מחידושיו נשתמרו בידי חתנו ר' שמעיה מרינובסקי ומשפחתו בסמרקנד ובטשקנט עד לעלייתם לישראל בשנת תשכ"ז (1967). בנו הרב שלמה טרשנסקי הוציא לאור מכתבים אלו את הספר "זכרון משה – אודים מוצלים מאש" (ברוקלין, תשל"א).

מספר הצפיות במאמר: 243

יופי חיצוני מזוייף, ללא משמעות פנימית נעלה, עמוקה וחזקה, הינו מאוס / הרב אלקנה ויצמן מווישגרודק

דרוש לפרשת ציצית

ב"ה ווישעגראדעק

דרוש לפרשת ציצית

אמרו לנו רבותינו הזהר במצוה קלה כחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של המצות, גדולה וחשובה היא כל מצוה ומצוה, אבל חשיבות מיוחדה ישנה למצות ציצית שהתורה עצמה מעידה עליה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם, ראו והתבוננו היטב אל הציצית אז תזכרו את כל מצות ד'. אבל לא לידי זכירה גרידא תביא אתכם הראיה בציצית אלא גם ועשותם אותם. ההתבוננות בציצית העיקר בפתיל התכלת "וראיתם אותו" תביא אתכם לידי עשית המצות. לא מצוה אחת או שתים אלא כל מצותי ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הראיה בציצית תביא אתכם גם לידי זה שלא תלכו אחרי חמדת לבבכם ומראה עיניכם. כה גדול כחה של הציצית. והגמרא במנחות פרק התכלת מספרת לנו מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה אחת בין הכרכים וכו' באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, ובזכות הציצית ניצול האדם הזה מן החטא. ועומדים אנחנו וחושבים עומדים ותמהים במה גדול כחן של הציציות הללו שהן מביאות את האדם לידי עשית כל המצות? במה גדול כחן של הציציות שהן שומרות את האדם מן החטא?

הבה נזכיר לנו את ההבדל היסודי והעיקרי שבין ישראל לאומות העולם, שבין תורת ישראל לחכמות הגוים.

הודו גם חכמי האומות ואמרו בני ישראל נתנו את הרוח והמוסר לעולם ובני יון את היופי. אצל ישראל העיקר הוא הרוח, המוסריות, המדות הטובות. ואצל האחרים העיקר הוא הגוף, השרורים החזקים והיופי. אצל ישראל העיקר הוא התוך הגרעון הפנימיות, אצל האחרים הקליפה, החיצוניות, הברק החיצוני שמכסה על הרקבון הפנימי. אצלם אומר המשל "נשמה בריאה בגוף בריא"; אם הגוף בריא וחזק אז גם הנשמה בריאה וחזקה, יען כי הגוף אצלם הוא העיקר והנשמה הולכת אחרי הגוף. ואנחנו אמרנו אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. הקנקן כשהוא לעצמו אינו כלום, הקנקן יכול להיות חדש ויפה אבל היין שבו הנשמה יכולה לחיות חמוצה ומקולקלת עד היסוד.

"חכמה יונית אין לה פרי כי אם פרחים" אמר החכם. אמנם יש בחכמה הזאת פרחים יפים מרהיבי עין אבל ריקים הפרחים הללו. הפרח הזה לא יביא צמח. פירות אין כאן, דבר ממשי, דבר מוסרי ותועלתי אין כאן. אבל אצלינו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא ותלמוד תורה כנגד כולם. יש כאן פירות לא רק עולם הזה אלא גם לעולם הבא. ובצדק דמו חכמינו ז"ל בכמה מקומות את תורת ישראל להאשה הכשרה והצנועה שכל כבודה פנימה, ואת החכמות החיצוניות לאשה זונה וזרה שהיא נמאסת ונשחתה והיא מקשטה את פניה להוליך שולל את עוגביה ביפיה החיצוני המעושה. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אל תקרי מורשה, אלא מאורשה. ראה חיים עם אשה אשר אהבת. אמר חזקיה, אם אשה ממש, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, ואם אשה תורה, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות (קידושין ל,ב). האשה הזרה היא סמל המינות. בפרק ה' במשלי מרבה החכם מכל אדם לדבר על דבר האשה הזרה שמשתדלת למשוך אחריה ברשתה "כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה", ואחר כך "הרחק מעליה דרכך", ודרשו חכמינו בעבודה-זרה י"ז עמוד א' הרחק מעליה דרכך, זו מינות.

כנגד האשה הזרה הזאת, המינות והאפיקורסות מדברת התורה בפרשת כי תצא. כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה אשת יפת תואר. בשעה שהעם יושב בארצו ואינו בא במשא ובמתן עם עמים אחרים אז חי הוא לפי מנהגי תורתו, לפי המסורת שהורישו לו אבותיו ואבות אבותיו, הוא איננו נמשך אחרי מנהגי זרים, יען כי אינו מכיר אותם. אבל בשעה שהעם יוצא למלחמה על אויביו ובא אל גבולות עמים זרים, אז מתגלים לפניו לא רק עמים חדשים, אלא גם תרבות חדשה, תורות ואמונות חדשות. ולכן מזהירה אותנו התורה כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה אשת יפת תואר, כי תבוא אל גבול עם זר ואתה תראה שם את האש,ה התורה של העמים האחרים, אבל האשה הזאת כל מהותה הוא רק זאת שהנה יפת תואר, יש כאן יופי מדומה, יופי חיצוני, יפיפותו של יפת. וחשקת בה, אתה תחשק ביופי הזה, היא תיקח את לבבך, כי תחשב כי ביופי הזה יש איזה ממשות פנימית, כי הלא כך אומר המשל הרומאי "נשמה בריאה בגוף בריא". אתה תראה את כל הנמוסים היפים שלהם ואתה תחשוב כי אמנם יפים ונעלים הם, וחשקת בם ולקחת לך לאשה, מתיר אני לך את הדבר, קח לך את האשה יפת התאר הזו את החכמה של העכו"ם. אם לא אתירה לך הלא תשא אותה באיסור (לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע), אבל דבר אחד אני מבקש ממך הלא יהודי אתה, בן לעם של קדושים וטהורים, של נביאים וחוזים, של קדושי עליון אשר לא הלכו אחרי מראה עינם, אחרי יופי מזויף ואשר בקשו בכל דבר ודבר את הגרעין הפנימי, את היש והקיים הבלתי חולף, לכן מבקש אני ממך: אל תלך גם אתה אחרי מראה עיניך וחמדת לבבך, כי דבר שוא ושקר מושך את לבבך. והבאתה אל תוך ביתך, הבא אותה, את יפת התואר הזאת, אל תוך ביתך היהודי הספוג קדושה וטוהר אל תוך ביתך אשר בו כבודה בת מלך פנימה. וגלחה את ראשה מעליה. אתה חושב כי אמנם באמת יפה היא הזרה הזאת, אבל טועה אתה. זהו רק יופי חיצוני. תגלח נא את שערות ראשה המסתירות עליה. והסירה את שמלת שביה מעליה. תסיר נא את השמלות והבגדים, את הדברים החיצונים המקשטים אותה, אז תראה אותה כמו שהיא באמת, בניולותה ובניוונה, תראה כי היופי הזה החיצוני מכסה על זוהמא פנימית. ומובטחני בך כי תשנא אותה ותשלח אותה לנפשה, את האשה יפת התואר, את החכמה של האומות.

אצל ישראל אסור ללכת אחרי העינים. אצל ישראל היופי החיצוני כשהוא לעצמו אינו כלום. אצלנו כל מנהג ומנהג, כל מצוה ומצוה יפה היא בחיצונותה, אבל עוד יותר נעלה היא בתכנה, בכוונה הנשאה הצפונה בה.

עשה לך סכה נאה, אתרוג נאה, תפלין נאים. יפה היא הסכה כשהיא לעצמה, יפה הוא האתרוג, יפים הם התפלין, אבל מלבד זה כוונות נעלות ונשאות ישנן גם בסוכה גם באתרוג וגם בתפלין וכן בכל המצות, ותכונות והרמזים האלו מזככים ומטהרים את הנשמה. חפץ הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. לזכות פירושו לטהר, המצות מזככים ומטהרים את ישראל. ועל הסגליות הזאת של המצות, אשר הם יפים בחיצוניותם ונעלים בפנימיותם ואשר הם מזכים ומטהרים את הנשמה, מרמזים הציציות.

בציצית יש חוט של תכלת בתוך חוטים לבנים. החוטים הלבנים מראים כי תכלית התכליות של עשית המצות היא להלבין ולזכך את הנשמה, כי הלובן היא סימן הטהרה, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. והתכלת מרמזת על מהותן של כל המצות אשר יפות הן בחיצוניותן ונעלות בפנימיותן.

צבע התכלת היא הצבע הכי יפה בעולם. תכלת דומה לים וים דומה לרקיע. תכלת זו זהו מראה היפה של הים והרקיע שמושכים את לב האדם ומרהיבים ביפים. אבל בתכלת יש לא רק יופי בלבד אלא גם תוכיות קיימת וחזקה (עיין תפארת ישראל הקדמה לסדר מועד בענין תכלת, ואמר כי בתכלת היה יופי וקיום). ועל זה אומרת לנו התורה בפרשת ציצית, ולא תלכו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. לא תלכו אחרי היופי החיצוני של חכמת הגוים ושל מנהגיהם התפלים, יען כי העין רואה רק את החיצוניות. התבוננו  בציצית, וראיתם אותו. אז תראו את הדרך עליכם בה ללכת, ואת התכלית אשר עליכם לשאוף אליה. כשתתבוננו אל התכלת אז תזכרו כי עליכם לעשות את כל מצות ד' שדומות לתכלת, יפות בחיצוניתן ונעלות בתכנן. ועשיתם את כל מצותי, ולבסוף והייתם קדושים לאלקיכם. לזה מרמזים החוטים הלבנים, יען כי המצות מלבנים ומזכות.

ובאופן זה נוכל לפרש את המעשה באדם אחד שהבאני למעלה. האדם הזה חפץ להדבק אל הזונה שבכרכי הים. זונה כמשמעה, או חכמת העכו"ם שנקראת זונה, אז באו הציצית וטפחו על פניו. הציצית הראו לו כי יופי חיצוני שאינן לו תוכיות ממשות מאוס הוא. הוא זנח את ההבלים ונשמר מן החטא. כן יעזרנו ד' שבזכות מצות ציצית נדבק בתורת ד' ובמצות אמן.

אלקנה ווייצמאן

(הבאר, סימן מו, תרצ"א)


המאמר המופיע כאן למעלה נלקח מתוך כתב העת "הבאר" (תרצ"א, 1931) בעריכת הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד. לא הצלחתי למצוא פרטים על קורות כותב המאמר, הרב אלקנה ויצמן מווישגרודק.

העיירה וישגרודק (כיום אוקראינה) במחוז טרנופול, היא היתה מאוכלס כמעט כולה בידי יהודים. העיירה השתייכה להאימפריה הרוסית, ובין מלחמות העולם עברה לידי מדינת פולין עד שנכבשה בידי הגרמנים בראשית חודש יולי 1941. ב- 16.03.1942, כשהוקם הגטו בוישנייבץ הסמוכה, הועברו לשם יהודי וישגרודק ומיישובי הסביבה, עד שמספר יושביו הגיע לכ-3,500 איש. בגטו שררו תנאי רעב כבדים, אשר הפילו חללים רבים. באוגוסט 1942 פשטו על הגטו שוטרים אוקראינים, ירו לתוכו באופן אקראי, ובכך רצחו עשרות מיושביו. ב- 11.08.1942 נרצחו 2,669 יהודי הגטו הנותרים, רובם נשים וילדים, מחוץ לעיירה, תוך שבשבועות הבאים נערך מצוד מקיף אחר יהודים שהסתתרו בעיירה ובסביבתה.

בדפי עד של "יד ושם" ישנו דף על שם הרב אלקנה ויצמן הי"ד ממרקשוב שעל יד לובלין, שנולד בשנת 1899. מספר הזכרון של קהילת מרקשוב ניתן ללמוד שהרב ויצמן הגיע לאחר פטירת רבה הקודם של מרקלשוב, בשנת 1933. (בספר הזכרון שם הרב הוא "אלחנן", בעוד שבדף העד שמו "אלקנה").

בשלב זה, אני לא יכול לדעת האם הרב אלקנה וייצמן שהיה בשנת 1931 בווישגרודק, הוא אכן הרב אלקנה וייצמן שהגיע ב- 1933 לכהן כרבה של מרקלשוב.

מרקושוב נכבשה בידי הגרמנים  ב-11.09.1939. במאי 1941 הוקם גטו מרקושוב. פליטים מיישובי האזור הועברו לגטו, הצפיפות גברה והיה מחסור במזון. כ-500 יהודים, רובם זקנים וחולים, גורשו באפריל 1942 לאחד ממחנות ההשמדה, כנראה לסוביבור. כעבור זמן מה הועברו לגטו מרקושוב מגורשים מסלובקיה, ומספר התושבים בו גדל לכ-1,500.
ב-09.05.1942, נערכה אקציה במהלכה נרצחו זקנים וחולים ושאר יושבי הגטו גורשו למחנה ההשמדה סוביבור. הרב ויצמן נשלח מתחנת הרכבת בלנטשוב, ונספה עם אשתו ושני ילדיו.

מקורות: מרכז מורשת יהודי פולין, ויקיפדיה, אנציקלופידיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 121

התנהגות הבנים מורה על איכות עבודת ה' של האב, כנרמז בציצית / הרב אשר אנשיל יונגרייז זצ"ל

ספר זכור ושמור

ועשו להם ציצית, במדרש זהו שאמר הכתוב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. נראה לי דהנה כלל גדול וסימן מובהק יש לידע מי עובד את ה' בתמימות, והאות הוא אם גם בניו הולכים בתורת ה' ומתנהגים כדת, אז בטח אביהם ירא ה' באמת, וכמו שפירש האוהל יעקב פרשת תולדות הפסוק מתהלך בתומו צדיק אז אשרי בניו אחריו עיי"ש.

[וזה לשונו האוהל יעקב שם: דע כי מטבע האדם ותכונתו להוליד כצלמו ודמותו דומה אליו באיכותו ומזגו וגזרת תארו, כי כן הוא כח האב להיות הנצר משרשיו יפרה כמוהו אחד בתואר. ואם הוא איש לבן בעור בשרו בהיר וזך, אזי יצהיל גם כן עור תולדותיו. וההיפך בהיפך. אבל הנה לפעמים יקרה כי האיש הבהיר והצח יוליד תולדה הכהה בעור בשרה, והעילה לזה הוא כי זכות האב ובהירתו, איננו מעצם תולדתו, בלתי מצד תרבותו בכיבוסיו בנתר ובורית עד כי הלבין עצמו למראה אדם. אולם התולדה אשר יוליד ההכרח שתהיה כפי איכות תולדתו ותכונתו כי היא נשארה אתו במשמר:
 וכמו כן הוא הדבר באיכות שלימות הנפשיות, כי אם יהיה המוליד בר הלבב נקי וצדיק מרחם אמו, יצמיח צמח טוב ושלם, כעדות החכם מכל אדם (משלי כ') מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. הוראת מלת בתומו על איש התם מעודו, והוא הסבה לשיהיה אשרי בניו אחריו. אבל לא כן האיש אשר כחותיו הנפשיות נוטיות לעבר את פי ה' ח"ו ואל מה שמתנגד לרצונו אך היא לוחם עמהם ומתגבר עליהם ומכריח עצמו למצות ה' יתברך ועבודתו מיראת העונש, אזי יהיו תולדותיו כלולים בתכונת נפשותם מה שבנפש מולידם, ואין בידם מאומה מטובו החיצונית:
 והוא שהפליג המשורר האלקי ע"ה בשבח הצדיקים ברי הלבב החפצים ומשתוקקים באוות נפשם אל מצות ה' יתברך, ואמר (תהלים קי"ב) אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, והעלה בזה, גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך:]

ואחר כך, ועשו להם ציצית. וציצית לשון ראיה, כפירש"י, ר"ל בני ישראל יראו ויביטו על כנפי בגדים, הם הבנים, כמו שכתוב בזכריה הסירו את הבגדים הצואים, וכפירוש רש"י ומצודות – וראיתם אותו – ומתוך התנהגת הבנים תראו ותכירו את האב ותדעו מה טיבו.

והנה תוספות בבא בתרא קי"ט כתב מקושש לשם שמים נתכוין, וראיה מבנותיו שקבלו אחוזת נחלה, וכפירוש הגר"א ז"ל, הבאתי לעיל על הפסוק מי זה האיש וכו', ושם יראה. ויש להבין בזה המשך מקושש לפרשת ציצית.

אבל לפי זה יקשה אם מקושש לשם שמים מתכוין, למה סקלו אותו. ובחידושי מהרש"א ב"ב, כתב כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזה מיתה וכו' הווה ליה מלאכה שאין צריך לגופה וכו', ומי הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם, שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב, עיין שם.. ואם כן נהרג מקושש משום שהסתיר דבריו בלבו ולא גילה אותו לשום איש.

ויש לומר דלהמדרש היה קשה קושיה הנ"ל, לכן מביא הפירוש אור זרוע וכו', דמצינו תורה נקראת אור ותורה אור, וזריעה היא מונחת בקרקע טמורה ונעלמה, ורבי יהודה בן בתירא מכנה בב"ב קי"ט את צלפחד לצדיק, כמו שאמרו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק – וזהו שאמר אור זרוע לצדיק. הצדיק הוא צלפחד, זה מקושש, זרע והטמין האור הוא תורתו מה שמתכוין בחילול שבת, ולישרי לב שמחה, והוא גנוז מחשבתו בלבו ולא גילה הדבר לשום איש, והוא שמח בזה כי אם לא יגלה הטעם יוסקל ולא יחללו אנשי מדבר עוד שבת, ויתקדש שם שמים ברבים עבורו, והוא באמת צדיק היה הניכר ע"י כנפי בגדיו, הם בנותיו, כנ"ל.

(זכור ושמור)

 

הרב אשר אנשיל יונגרייז, הרב דקהל יראים דיאנדיאש, בן הרב משה נתן הלוי זצ"ל אב"ד דק"ק טיסא פירעד מחבר הספרים מנוחת משה, תורת משה נתן וקונטרס נייח נפשיה, בן הרב אשר אנשיל אב"ד ק"ק טשענגער, מחבר ספר מנוחת אשר. חיבר את ספרי זכור ושמור חלק א, זכור ושמור חלק ב, המיוסדים כולם על מצוות השבת, והוציא עם אחיו את ספרי אביהם.

בהקדמה מנוחת אשר ח"ב (ברוקלין תשע"ד) כותב הרב אלעזר אריה הלוי יונגרייז: גיסי הגאבדק"ק טיסא פירעד הלך בעקבותיו (של אביו), וכל רואיו הכירו כי בן גדולים הוא. בן לאביו מורי וחמי זצ"ל, נכד הגאון מופת הדור מו"ה מאיר אלמאש זצ"ל, ונכד הגה"ק ר' שמואל פאפא הלוי יונגרייז, ונכד האי רב גאון מו"ה אשר ווינער זצ"ל, ולמעלה בקודש זי"ע. הכרת פניו ענתה בו צדקתו ובר לבבו, ובחוליו היה בעיר המלוכה וויען, ולא רצה להיות בבית החולם קליניק, על כי אשה משמשת שם את החולים, והוציא על זה הוצאה רבה קרוב לאלף זהובים, שיבוא הפרעפעסער לביתו, ושימשו איש ולא אשה. ובמסתורים תבכה נפשי בזכרי כי עוד בימי עלומיו נשל נעלי הילדות מעל רגליו. וראינו בו פרישות וקדושה אשר לא אוכל להעלות על הכתב מטעם הכמוס. עכ"ל.

בספר תולדות אנשי מופת מובא:

הרב הגאון מו"ה אשר אנשיל הלוי יונגרייז אבדק"ק דיאנדאש, חיבר ספר זכור ושמור עה"ת ליקוט גדול מעניין שמירת שבת קודש, והיתה לו מסירת נפש גדול בענין הזה. היה תלמידו של הגה"ק בעל מח"ס נטע שורק זצ"ל אבדק"ק טשאטה, נפטר ו' שבט תש"ב לפ"ק. עכ"ל. (24/01/1942).

העתק נוסח מצבתו:

הרב הגאון הצדיק המפורסם הדרשן המפואר שלשלת היוחסין כקש"ת מו"ה אשר אנשיל הלוי יונגרייז זצ"ל בעהמ"ס זכור ושמור ב"ח שהיה רב אב"ד ורועה נאמן מ"ב שנים פה קהל יראים, נפטר בן ס״ז שנים ש"ק ו׳ שבט שב"ת לפ"ק בעיר הבירה, בן הגה"צ בעל מנוחת משה ותורת משה נתן אבדק״ק ט׳ טירעד, ונכד להגה"ק בעל מנוחת אשר אבדק"ק טשענגער זצוק"ל, — שם אמו חיה פערל מגזע תוס׳ יו"ט זי"ע

אבן מקיר תזעק פה טמון רבינו

שבת משוש לבינו אדונינו מורינו

ראש קהלתינו לזאת תרמע עינינו

אשריך קהלה זכית לדגול מרבבה

נודע בשערים המצוינים בהלכה ואגדה

שבת הקודש היה אוצרו ובבת עינים

יסד חברות ועמד על משמרתו בלי עצלתים

למד עם תלמידים ואל שמים פרש הכפים

הלכת חיש מהר למצוא מנוחת עולמים

לנו עזבת חשך יגון אנחה ומרורים

וי להא׳ שופרא שעזבת בתחתונים

ידיך שא ורחמים תעורר במרומים.

הערת העורך:

אתר זה מתמקד בדברי תורתם של הנספים בשואה.

לכאורה, הדבר מצריך להגדיר מה נכלל בכלל דברי תורה ומי נכלל בקבוצת ה'נספים בשואה'. יש המעלים שאלות וחקירות, כגון האם מי שנפטר בגיל שיבה על מיטתו בזמן הכיבוש הגרמני הוא בכלל הנספים? האם בצוק העתים נמנעו ממנו מזון ותרופות שקרבו את מותו? והאם מי נפטר מהתקף לב בהיותו חשוף לצרות ולזוועות, גם הוא בכלל הנספים? ומה אם לבו לקה בשל כך בהיותו מחוץ לשטח כיבושם של הרוצחים הנאצים ימ"ש? ומה לגבי מי שברח לאזורי כיבוש של הרוסים וסבל מהם שם לפני מותו, ועוד ועוד.

לי אין מספיק משאבי זמן ואנרגיות להיכנס לחקירות מעין אלו, ואני לא מרגיש צורך לדקדק בכך. כי לעניות דעתי אין פסול בלמידת תורת חיים ועריכת הכרות עם מוסר התורה, גם אם הדברים אינם עומדים תמיד בהגדרות המחמירות של 'תורת מי שנספה בשואה'. לכן ראיתי לנכון לכתוב על הרב אשר אנשיל יונגרייז זצ"ל, אף שנפטר בהוגריה, אומנם בזמן היותה בת בריתה של גרמניה הנאצית וצוררת יהודים, אך עוד לפני כיבושה של הונגריה על ידי הגרמנים. רבים מאנשי קהילתו ומשפחתו נספו בשואה, ויהיו הדברים הנלמדים שם לעילוי נשמתם ונשמת רבם הגדול ונשמות כל קדושי ישראל.

 

מספר הצפיות במאמר: 195