קטגוריה: פרשת וירא

קצת חידושי תורה מהמחבר ז"ל שזכרנו מפי השמועה

פרשת וירא: 'יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם', פירש רש"י ז"ל כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם. אפשר לומר שמשתחווים לאבק רגליהם רומז על הני אינשי שהם מתגאים בנפשם ומתפארים בהצלחתם, והוא מפני שהם טועים וסוברים שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אבל על ידי 'מעט מים', והיינו על ידי המי גשמים יכולים אנו להוציא אותם מטעותם הגדול, והיינו ,,,'ורחצו רגליכם'. כי אנו רואים בימינו שחכמת הטעכניק גדלה מאוד, עד שהמציאו כל מיני חדשות, אוירון, ראדיא, ראנטגען וכדומה, עם כל זה אם יש ריבוי גשמים או עצירת גשמים למרות גודל חכמתם עומדים בלי כוח ובלי עצה, ואין יכולים לעשות דבר. נמצא דמעט מי הגשמים מעידים כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, והכל בידי שמים.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת שמות. מסורה: 'וראיתם על האבנים', 'וראיתם את הארץ', 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד' '. בא המסורה לרמז על מה צריך האדם להתבונן ויועיל לו לעבודת הבורא יתברך שמו. וזהו 'וראיתם על האבנים', תחקור ותתבונן על האדם בשעה שהוא נולד, דהיינו על האבנים, שידיו כפופות, שדעתו לכפוף כל העולם תחת ידו. 'וראיתם את הארץ', שוב תחקור ותתבונן בו כשהוא כבר מונח על הארץ לאחר מאה ועשרים שנה, שידיו פשוטות, והיינו שאינו נוטל עמו כלום מכל מה שרכש בעולם הזה, כי ערום יצא מבטן אמו וערום הוא שב לבית עולמו, ושוה הוא אם גופו שמן או רזה, ואם ביתו הוא הבמחנים או במבצרים. 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד", אם תתבונן בכל זאת כל ימי חייך, וסוף האדם יהיה נגד עיניך, אז 'וזכרתם את כל מצות ד", ץכחן לך הדרך בתורה ומצות ובמעשים טובים שילוו אותך בעולם הבא. וכדאיתא בפירקא דרבי אליעזר שאין מלוים לו לאדם אלא מצות ומעשים טובים שהרכיש לעצמו בעולם הזה.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת וארא: 'ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד' '. כצאתי את העיר, פירש רש"י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים. פעם אחת דרש על פסוק זה בבית החיים בשעת העמדת מצבה, בתוך העיר קשה להתקרב אל ד' ולשוב בתשובה שלמה, כי העיר מלאה גלולים, והיינו שהכל רצים אחר תאוותם, תאוות הממון והכבוד וכל תענוגי עולם הזה, ואין איש שם לב שהכל הבל, וסוף כל סוף צריכין ליתן דין וחשבון על כל זה. אבל כצאתי את העיר, ואנו עומדים כאן בבית החיים, שאנו רואים סופו של אדם, ובכאן אין יתרון לעשיר על העני, וכולם כאחד נערים עם זקנים יחדיו, כאן אפרוש כפי אל ד', כולם נתעוררים לתשובה.

(שארית יקותיאל, דף פח-פט)

פרשת משפטים: 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו'. יש לפרש בדרך רמז: איש זה הקב"ה, וכמה דאת אמרת 'ד' איש מלחמה', רעהו זה כנסת ישראל, והיינו 'כי יתן איש אל רעהו', אם ד' נותן לישראל, כסף או כלים, שפע רב ופרנסה ברווח, ופתאום 'וגנב מבית האיש', שרואה שפרנסתו מתמעט והולך וצנורות השפע נפסקים. העצה היעוצה לזה, 'ונקרב בעל הבית אל האלקים', יחזור בתשובה ויפשפש במעשיו, ויבדוק מה גרם לו זאת שיופסק השפע ממנו, 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו', אם לא עבר על איסור שבין אדם לחברו, והיינו על איסור 'לא תונו איש את עמיתו', או על איסור ריבית, ועל ידי זה בא לו העונש מדה כנגד מדה, שהוא רצה לקפח פרנסת חברו ומפני זה נתמעט פרנסתו, או שלא נתן צדקה כפי רכושו. כי צריך האדם לידע שהקב"ה נותן לו הרכוש לשמור ולא ימעול בשמירתו, ואז לא יחסר לו כל טוב.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שלח: 'היש בה עץ אם אין', פירש רש"י אם יש בה אדם כשר. יש לומר דעיקר תכלית האדם בעולם הזה לחנך בניו ובנותיו באופן זה שישאיר אחריו בנים ובני בנים צדיקים, נאמנים לד' ולתורתו הקדושה. וזהו, 'היש בה עץ', אם יש בהם אדם כשר, 'אם אין', בעת שכבר נאסף מן העולם אם השאיר אחריו מי שילך בדרכו.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שופטים: 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך', היה דרכו לפרש (אין אני זוכר בשם מי) אם אתה רואה דבר פלא במשפט, 'בין דם לדם' שמשפט אחד לדם נכרי ומשפט אחר לדם ישראל, שדם ישראל הפקר רחמנא ליצלן, 'בין דין לדין ובין נגע לנגע', והיינו שאומות העולם אין דנין דיני ישראל שווה לדינו של נכרי, תדע שהוא מפי שיש 'דברי ריבות בשעריך', שאין אחדות בישראל, כי אם שני יודין עומדין ביחד זה אצל זה הוא שמו של הקב"ה ואין למחות אותם חס ושלום.

(שארית יקותיאל, דף פט)

'כי האדם עץ השדה', פעם אחר נפטר איש זקן אחד שהניח אחריו משפחה גדולה, ועורר בהספידו על האבידה הגדולה, והיה מדמה את האדם הנפטר לעץ זקן שענפיו מרובים ומסיך ומגן בצלו על הנטיעות הילדות משרב וסערה, ומכל צרה וצוקה, אולם אם העץ הזקן הזה נקטף ונפל רחמנא ליצלן, אוי ואבוי להנטעים שנשארו בלי מגן ומחסה.

(שארית יקותיאל, דף פט-צ)

פרשת שופטים: 'כי תצא למלחמה על איבך' וגו'. פעם אחת דרש אאמו"ר הגאון הצדיק זצ"ל דרוש התעוררות תשובה בחודש אלול, ובין הדברים פירש פרשה זו על פי האור החיים הקדוש שרומז על מלחמת היצר, 'והיה כקרבכם אל המלחמה', שאנו קרבים ועומדים לפני ימים הנוראים אשר כל היצורים יעמדו למשפט לפני אדון כל. ואנו צריכין ללחום נגד השטן שרוצה לקטרג עלינו, 'ונגש הכהן ודבר אל העם', כהן רומז על מנהיגי ישראל שהם בבחינת כהן, הם ידברו אל העם דברי כבושין ומוסר, 'ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו' כאשר נצטוונו בתורה הקדושה, והיינו שיעשה מזוזות כשרות, ויהיה ביתו פתוח לעניים, ולא יביא לביתו מאכלים שיש עליהם חשש ואינם בתכלית הכשרות. והעיקר שיחנך בני ביתו בדרך התורה ויראה, שיה א ביתו "איין עכט אידיש הויז" אם לא חנכו כן, 'ילך וישוב לביתו', יחזור בתשובה, שלא ימות במלחמה ע"י שלא יכתב בספר החיים חס ושלום 'ויש אחר יחנכנו'.
'ומי האיש אשר נטע כרם', נטיעת כרם רומז על עסקי פרנסתו, שלא חללו, שיש בהם ממון של איסור, שעבר על לאו של אונאה או רבית, או על אסור השגת גבול, או חילול שבת חס ושלום ודברי משא ומתן בשב, וכדומה שאר איסורין בדבר שבממון, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה, פן ימות במלחמת היצר 'ואיש אחר יחללנו'.
'ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה', שלא היה נזהר בדברים שבין איש לאשתו, כי פתחי נדה הן הן גופי הלות, וצריך זהירות רב מאוד שלא יבוא חס ושלום לידי איסור כרת רחמנא ליצלן, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה גמורה, שלא 'ימות במלחמה', שלא יגזור עליו גזירת מיתה חס ושלום, 'ואיש אחר יקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם, מי האיש הירא ורך הלבב', פירש רש"י שירא מעבירות שבידו, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה ויתחרט בחרטה גמורה על כל עבירות שעבר (ודכירא כשדרש אאמו"ר הגאון הצדיק דרשה זו היה התעוררות גדול כל כך עד שגעו כל העם בבכיה בהתעוררות תשובה).

(שארית יקותיאל, דף צ)

קטע ממה שאמר בדבר תורה בסעודת שבע ברכות: 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. החתן עלול הוא שיתעורר בו מדת הגאווה, כמו שאומרים ההמון שחתן סובר "שמעולם לא נשא אשה רק הוא" וכן רגילין לומר "חתן דומה למלך", על כן הזהיר הכתוב 'כי תבנה בית חדש', כשאתה בונה ביתך הבנין עדי-עד, 'ועשית מעקה' גדר וסייג, 'לגגך', גג רומז על מדת הגאווה, מעקב עם הכולל גימטריה 'יראה'. תבנה ביתך על יסוד היראה, וזה יהיה לך לשמירה שלא תיפול ברשת הגאווה, 'כי יפול הנופל', דעל ידי הגיאות יוכל ליפול חס ושלום כל כך שלא יהיה לו עוד תקומה.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מדרש תנחומא: מנורה של פרקים מהו לתקנו בשבת, מנורה של פרקים חייב משום בונה. יהודי יחידי נקרא 'נר', נר ד' נשמת אדם. והציבור שהם הרבה נרות נקרא 'מנורה'. כשרואים שהמנורה, היינו הציבור, נפרדה ונשבה לפרקים, שיש מחלוקת ושנאת חנם בניהם, מהו לתקנה בשבת, לדרוש ולהשתדל לתקן בשבת את המנורה הנפרדה ותחזור לאחדותה. ומתרץ דחייב משום בונה, והיינו שחוב קדוש הוא לבנות ולשכלל את המנורה, ולהחזיר עטרה ליושנה, אפילו בשבת.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מחבר הלכות פסח (אורח חיים סימן תכ"ט) מתחיל: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. והרמ"א הוסיף: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. הבית יוסף היה רב ומרא דאתרא במדינת הספרדיים שהם אנשים באמונה פשוטה. והם אינם מבקשים מהרב שידאג עבורם רק על הצטרכותם הרוחני, אבל הרמ"א היה במדינת האשכנזים והם רוצים שרבם ידאג גם עבור הצטרכותם הגשמי.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'אחורי ארי ולא אחרי אשה'. היה רגיל לעורר בימי אלול שלא לאחר מלעשות תשובה ויתקנו מעשיהם עוד קודם שיבואו הימים הקדושים, ופתח ואמר 'ארי' הוא חודש אב. 'בתולה' מזל חודש אלול. וזה שרמזו לנו חז"ל בדרך אגדה ומוסר, אחורי ארי, מיד שעבר חודש אב שמזלו ארי עשו תשובה, ואל תמתינו עד אחורי אשה, שיעבור חודש אלול כולו, ורק אז תתחילו להתחרט על מעשיכם כשיגיעו עשרת ימי תשובה.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חור ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט'. הנביא אומר היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. אנו רואים שקול השופר מפיל מורא ופחד על כל יהודי, ומעורר אותו לתשובה, וכשישראל עושין תשובה נסתם פי המקטרג, והקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל ומכריע כף מאזנים לזכות ויוצאין בדימוס. אבל כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר, 'מאין מליץ יושר', שאין לנו שופר, 'מול המגיד פשע', נגד השטן המקטרג עלינו, אז העצה היעוצה, 'תגיד ליעקב דבר חוק משפט', יאמר הרב דברי כבושין ומוסר ויעורר העם לתשובה, ועל יד התשובה נזכה 'וצדקנו במשפט המלך המשפט'.

(שארית יקותיאל, דף צב)

הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד אב"ד באלקאני שבהונגריה, נולד בשנת תרמ"ג (1883) לאמו מרת רחל ולאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעלטאן שבטרנסילבניה, בנו של הרב הגאון יעקב קאפל שהיה אב"ד בקהילות בעלטאן, ווארשארהעלי וראדוביץ (בוקובינה) והיה אחיו הצעיר של הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין אב"ד קולומיה.

הרב יקותיאל התבלט בכישוריו עוד בילדותו. הוא היה תלמידו של אביו ואחר כך למד בהתמדה רבה בישיבת הגאון הרב משה גרינוואלד, בעל 'ערוגת הבושם', בחוסט, והיה מהעילויים של הישיבה. עוד לפני חתונתו, מינה אותה אביו למנהל ישיבתו, בה למדו כמאתים תלמידים. הוא התמסר לתלמידיו ודאג לכל צורכיהם.

הוא נשא לאשה את מרת מנידל בת הגאון הצדיק רבי ישראל מנחם ברוין אב"ד ברזוביץ וליפיאן, גיסו של בעל 'ערוגת הבושם' מחוסט. לאחר חתונתו גר בבית חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים. הוא השתלם בכל מקצועות התורה ובניהול רבנות והחזקת ישיבה והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף.

בשנת תרס"ט (1909) כיהן הרב יקותיאל ליכטנשטיין כאב"ד ניראטשאד, וייסד שם ישיבה עם בואו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל רבות להצלת פליטים יהודים ודאג לכל צורכיהם. רעייתו עשתה למעלה מכוחה לסייע לבעלה, בפרט בתקופת היותו חולה. בתום המלחמה ייסד הרב בית יתומים, שהיה מוסד חרדי ייחודי בכל המדינה.

בשנת תר"פ (1920) מונה לכהן כרב ואב"ד בעיר באלקאני, שם תיקן תקנות לציבור והרביץ תורה ברבים. הוא דאג לפקח על מערכת החינוך, ודאג לכשרותם של התפילין, המזוזות והציציות של בני קהילתו. הרב נודע כדרשן מופלא, והדריך את בני קהילתו בתבונתו הרחבה, בסבר פנים יפות, בהשכנת שלום, בעצות ובברכות. לצד היותו ענוותן ובורח מן הכבוד, לא חשש להוכיח על הדרוש תיקון ולתת מוסר בלא לשאת פנים לעשירים ולראשי הקהל. במשך שנים רבות טרח הרב יקותיאל לזכות את רבים בליקוטי דינים נחוצים, והמשיך לעשות זאת במסירות נפש בשנותיו האחרונות בהם סבר ממחלות וייסורים קשים.

הוא היה מעמודי התווך של הלשכה המרכזית האורתודוקסית ונקרא פעמים רבות להתייעצויות דחופות בעניינים נחוצים לחיזוק הדת בהונגריה. על אף שקהילות גדולות ביקשו הציעו לפניו את משרת הרבנות, סירב לעזוב את קהילתו.

בהיותו כבן ששים החל לסבול קשות ממצב בריאותי לקוי, ובמשך מספר שנים היה מוטל על ערש דווי ולא היה יכול לצאת מביתו. הוא נהג להתפלל בבית המדרש שבביתו, שם השמיע דברי תורה בבכיות מעומק ליבו. רק בשבת הגדול ובליל 'כל נדרי' היה הולך לבית הכנסת הגדול וחוזר לבית המדרש בביתו לאחר הדרשה.

לאחר שהנאצים פלשו להונגריה, ומצבם של היהודים התדרדר מיום ליום, עורר הרב את בני קהילתו לתשובה, לעבודת הבורא מאהבה ולמסירות נפש. ניכר היה שהוא מתכונן להיות ממקדשי השם. הרב גורש ברכבת עם בני משפחתו וחברי קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ, ונהרג עקה"ש בי"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

רוב כתביו אבדו בשואה. משרידי כתביו ושמועות משמו, הוציא בנו, הרב יעקב הלל ליכטנשטיין, בשנת תשל"ט (1979) בברוקלין, את הספר 'שארית יקותיאל'. ספר זה כולל שני חלקים- חלק א: לקוטי הלכות בעניינים השכיחים מאד ונחוצים לכל אדם, וחלק ב: הנהגות ישרות מלוקט מספרי הגאונים וקצת חידושי תורה. בספר נדפס גם צוואתו של הרב יקותיאל, שלא הספיק לסיים את כתיבתה.

בהסכמתו לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך: "ראיתי כי יראת ד' היתה יוקדת בו וכל כוונתו רק לזכות רבים שיזהו קלה כבחמורה, גם ראיתי דאסהידו גדולי עולם על רוב גודלו של המחבר בתורה ויראה והי' מפורסם במקומו לשם ותהלה, לכן יפה עושים המוציאים לאור לזכות רבים בספר זה וגם עושים בכך נחת רוח לדובב שפתותיו של אותו צדיק מהמעט אשר נשאר לפליטה כאוד מוצל מאש".

מספר הצפיות במאמר: 28

"ויאמר הנה נא וגו' סורו וגו' ולינו ורחצו רגליכם" (בראשית יט,ב). וברש"י שם: וכי דרכם של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ? ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה "ורחצו רגליכם". אלא כך אמר לוט: אם יבואו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו, כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו. לפיכך אמר מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם ויהיו נראין שבאו עכשיו, לפיכך אמר, לינו תחילה ואחר כך רחצו. עכ"ל.

היה זה איפוא תכסיס של לוט להימנע מהאשמת העיר הנפשעת. אבל אנו מוצאים עילה אחרת לטענתו של לוט, בהתחלת הפרשה (שם יח,ד). כשאמר אברהם למלאכים תחילה "ורחצו רגליכם", כתב רש"י על זה: כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. אבל לוט שלא איכפת לו אם יכניסו עבודה זרה לתוך ביתו, ולא משום טענותיהם של אנשי סדום.

אבל יש כאן ענין עמוק בכוחות של נפש האדם. לא פעם מוותר האדם וויתורים קלים באמתלאות שנראות צודקות לכאורה, והרואה את מעשיו סבור, שאמנם בגלל האמתלאות שבפיו עשה כך, אבל האמת היא לא כן, שאילו החשיב הרבה את המצווה או המנהג שהוא מוותר עליו, לא היה מוותר, אלא מנצל סיבות מקריות כדי להקל על עצמו את מצפונו על שהוא מוותר, אבל לעצם הוויתור אין לו שום סיבה עיקרית.

וכך היה עם לוט.

כידוע, היתה הכנסת אורחים בכל צורה שהיא אסורה בסדום באיסור מוחלט, כמן שכתוב (יחזקאל טז, מט) "הנה זה היה עון סדום אחותך וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה". ובחז"ל מפורטים העונשים המרובים והאיומים שהענישו אנשי סדום למי שהעיז לתת לחם לעני או להכניס עני לתוך ביתו, כמו שדרשו חז"ל (סנהדרין קט:) על הפסוק "הכצעקתה הבאה אלי עשו" (בראשית יח,כא) צעקת ריבה אחת שהרגוה במיתה משונה על שנתנה מזון לעני.

אבל לוט, אף שמינוהו לשופט עליהם, לא הלר בדרכי סדום, אלא בראותו אורחים באים קם לקראתם, השתחווה להם אפים ארצה והתחנן שיסורו לביתו. וכשמיאנו, הפציר בהם מאד. הרי זה מצידו מסירת נפש ממש, כפי שבאמת קרה ש"אנשי סדום נסבו על הבית וגו' ויאמרו עתה נרע לך מהם" (שם יט,ט), והוא ידע מראש מה יארע לו אם יעיז להכניס אורחים לביתו, אלא שהוא למד מבית אברהם לחזר אחרי אורחים. אומר רש"י, ולשם קיום מצוה זו היה מוכן לכל.

מעתה יש להתפלא, אם כבר מוכן היה למסור נפשו לקיום המצווה, למה לא קיימה בשלימות, ולא אמר קודם "רחצו רגליכם" ואחר כך ללון אצלו, הרי גם בלאו הכי עשה נגד מנהגי אנשי סדום ובין כך השליך נפשו מנגד. אמנם יש לומר, כי לוט השתדל עד כמה שאפשר להקטין מעליו את ההאשמות של אנשי סדום, אבל האמת הלא כי אילו היה לוט מקפיד כראוי על אבק של עבודה זרה, היה חשש זה מכריע שלא להכניס את האורחים עם האבק שעל רגליהם, והיה הפחד מאבק של עבודה זרה מכריע את הפחד מפני אנשי סדום. עכשיו שהפחד מפני אנשי סדום הכריע את הפחד מפני אבק של עבודה זרה, סימן מובהק הוא שלוט לא הקפיד כל כך על אבק של עבודה זרה.

מכאן לימוד בשבילנו, רואים אנו אנשים עושים פעולות שונות שהסיבות לכך נראות כאלו מובנות, אבל זה רק על פני השטח. כי הנימוקים האמיתיים. צפונים עמוק עמוק בלב האדם. ועלינו לבדוק את הסיבות השונות והאמתלאות שלנו עצמנו, לדעת את מקורן בזלזול של מצוה או מנהג בקלות ראש וכדומה, ולהעמיד את הדברים במקומם הנכון, כדי שלא נטעה את אחרים, והעיקר – לא את עצמנו.

(נכתב בשמו על ידי גיסו הרב בן ציון ברוק, הובא בגוילי אש עמו' רכז)

הרב ניסן צלניקר ("ר' ניסלא באברויסקער"), היה מפורסם כאחד מגדולי החניכים, המחנכים והמשפיעים בנובהרדוק. הוא נולד לאביו, הרב אפרים, בעיירה בבוריוסק שברוסיה. בתחילה למד בישיבה המרכזית בהומל. נשא לאשה את מרת אסתר מלכה בת הרב יצחק גולדברג מגרייבה שבמחוז ביאליסטוק (פולין). לאחר נישואיו עבר לפולין, לישיבה המרכזית "בית יוסף" בעיר ביאליסטוק, שם צורף להנהלת הישיבה והמשיך ללמוד וללמד בהתמדה תורה ומוסר. הוא מעולם לא התרגז, והתמסר לעבודה על מידת הביטחון והאמונה. הוא נודע כמשגיח גדול בתורה וביראה וכדרשן מופלא. חלק משיחותיו ומכתביו הודפסו, ורוכזו בספר "יאיר נזרו", ב, עמו' 385-378.

הוא חיבר והלחין שירי אמונה ובטחון בניגונים מלאי רגש וכיסופים. שיריו הודפסו בספר "כל שירי נוהברדוק" (פיטריקוב תרפ"ט), בספר "לפיד האש הנובהרדקאי",  ובספרים נוספים. הוא התפרסם כחרזן נפלא, ופעמים החל לשיר שירי געגועי אהבת ה' ותורתו באמצע שיחות המוסר שלו.

פעם נסע הרב ניסן ל"חפץ חיים" ושאל אותו כמה אדם צריך ללמוד מוסר מידי יום.

בפרוץ מלחמת העולם השניה ברח לווילנה, ומשם גלה לעיירה הליטאית בירז', יחד עם אלפי תלמידי ישיבות מפולין, רוסיה וליטא, וחיזק את תלמידיו לביטחון ואמונה. גם לאחר שהקומוניסטים השתלטו על העיירה, בערב חג השבועות ת"ש, והחלו לרדוף את תלמידי הישיבות, המשיך הרב לעודד את תלמידיו במאור פנים. בכינוס שערך הוועד הכללי הוא הוציא ספר תורה, אחז בו ונשא דרשה על הצורך לעמוד בניסיונות ולא להפסיק את הלימוד על אף כל הקשיים. הנוכחים נשבעו בספר התורה, שלא יזוזו מלימוד התורה הקדושה על אף כל הניסיונות. בשמחת תורה תש"א שם עם התלמידים בישיבה שיר התחזקות מרגש על רדיפות הדת, בניגון של המנון קומוניסטי ידוע. שיר זה, ביידיש, הודפס בספר "צהר ליוסף" (בני ברק תשמ"ט), עמו' 6.

כשגברה הסכנה מצד הצוררים הנאציים, הוא כתב שיר על ההכנה הנפשית למסירות נפש וקידוש שם שמים.

בב' באב תש"א היהודים גורשו לגטו בבירז. והחלו במאסר יהודים וברציחתם בבית הקברות ובאתרים נוספים בעיירה ובסביבתה. חיסול הגטו החל בשעת בוקר מוקדמת בט"ו באב תש"ב. עד שעות הערב הובלו כל יהודי הגטו בקבוצות לבורות ביער אסטראבה, ונרצחו שם. בין הנרצחים היה הרב צלניקר, משפחת אשתו, בנו צבי ובתו. הי"ד. הרב היה בשנות הארבעים לחייו כשנספה.

מספר הצפיות במאמר: 58

בניסיון העקדה אשר עמדו כל חכמי לב מהו הניסיון הגדול אם הקדוש ברוך הוא יאמר לשאר אדם לשחוט את בנו גם כן יעשנה, וכמה אלפים ורבבות מישראל שמסרו עצמם לשחיטה ולכל ד' מיתות, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם שחטו בידם בשעת השמד, רחמנא ליצלן, ומה רבותא דאברהם אבינו  כל כך אשר יאמר עליו "בהר ה' יראה" הניסיון לדורות, ובכל תפלתנו בימים הקדושים שאנו מתפללים על חיותנו בגוף ונשמה תמיד נזכיר עקידת יצחק. ועוד, מדוע נאמר "והא-להים נסה את אברהם", והלא הניסיון יותר גדול אצל יצחק שפשט מצווארו לשחיטה.

ונראה לעניות דעתי בעזרת ה' דבר חדש אשר מקום נשאר לי להתגדר בו, בשנדייק גם כן מהו "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים ניסה את אברהם", מהו "אחר הדברים האלה" שיש להם שייכות לניסיון של העקידה. ובפירוש רש"י הביא פירושים בזה. עיין שם. ואומנם מה שחנני ד', הסכת ושמע, בטובך קורא היקר, כי הניסיון לא היה בדבר השחיטה גופא אשר עמדו בזה הניסיון אלפים ורבבות מישראל, כי אם הניסיון היה בדבר האמונה בד' גופא, כי הנה כל חייו של אברהם אבינו קרא אברהם בשם ה', ולכן נשלך בנעוריו בכבשן האש באור כשדים, ואברהם מגייר אנשים ושרה מגיירת נשים, "את הנפש אשר עשו בחרן", ועמד בכל הניסיונות למען כבוד ה' יתברך, וכל חפצו וחשקו שיהיה לו זרע אשר יצא ממעיו, היה גם כן בשביל זה שיצא ממנו אומה הישראלית אשר תקבל א-לוהותו יתברך, כמו שכתוב בפרשת המילה "והקמתי את בריתי ביני ובינך להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לא-להים". ואם כשישחוט טאת יצחק הנולד לו לאחר ייאוש בן מאה שנה, והקדוש ברוך הוא אמר לו "ואת בריתי אקים את יצחק", וכן נאמר כאשר אמרה לו שרה "גרש את האמה הזאת ואת בנה", אמר לו הקדוש ברוך הוא "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע", הוא יהיה זרע שלך ההולך בעקבותיך לעבוד הבורא יתברך. ואם כן כשציווה הקדוש ברוך הוא את אברהם לשחוט את יצחק, הלא נראה כאילו רצה חס ושלום לעקור כל השורש של אומה הישראל וכל האמונה הא-להית מן העולם, וחס ושלום כל עבודתו של אברהם להשם היה הכל לריק, כי עכשיו על ידי שחיטת יצחק, אשר עליו הובטח  "כי ביצחק יקרא לך זרע", יתבטל כל זה מן העולם. וזה היה הניסיון הגדול לאברהם דווקא, אשר צדיק פעל וחי בניסיונות למען ה' יתברך, ועתה תעקר כל האמונה בשחיטת יצחק בנו יחידו הנשאר למלאות מקומו בקריאת שם ה' ושיצא ממנו זרע עובדי ה'. ואם כן מדויק שפיר "ויהי אחרי הדברים האלה", פירוש, כל הדברים שנעשה עד הנה עם אברהם כל ימי חייו ועמד בניסיונות, ונאמר סמוך לזה "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואז "והא-להים ניסה את אברהם" כנזכר לעיל לשחוט את יצחק אשר פעולה זו מתנגדת לכל פעולתו ועבדות ד' כל ימי חייו, ואף על פי כן לא הרהר אחר מדות של הקב"ה. זהו הניסיון הגדול של אברהם דווקא, מה שאין כן ביצחק שפשט צווארו לשחטו למען השם יתברך, זה עשו אלפים ורבבות מישראל. ועיקר הניסיון היה לאברהם זקן זה בן מאה שלושים ושבע שנה אשר נתנסה בכמה ניסיונות ועמד בכולם והקריב כל חייו לעבודתו יתברך, ועתה רואה חס ושלום שהכל נעקר משורש, זה היה הניסיון הנורא. ועמד אברהם בניסיון ולא הרהר אחר הקב"ה והלך לשחוט את בנו יצחק. וזהו שאמרו במדרש שאמר אברהם שהיה לו להקשות להקב"ה "אמש אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועתה אמרת לשחטו, לכך כשיחטאו בני גם כן תרחם עליהם". וקשה ומדוע לא הזכיר מעשה העקדה בעצמה שרצה לשחוט בנו יחידו למען השם יתברך שזה תעמוד לישראל. ואמנם לפי הנ"ל ניחא, כי לא זה היה עיקר הניסיון שרצה לשחטו לכבוד השם יתברך, זה עשו אלפים ורבבות מישראל. כי אם עיקר הניסיון כנ"ל הוא שאמר לו השם יתברך "כי ביצחק יקרא לך זרע" אשר פירושו שעל ידי יצחק יתפרסם אלהותו יתברך, הוא יהי לך זרע ועל ידו יקוים "ונברכו בך כל משפחות האדמה", שהוא שעל  ידי זרע אברהם יתפרסם אמונת א-להי עולם יתברך שמו, ועתה חס ושלום רוצה לעקור הכל בשחיטת יצחק. זה היה עיקר הניסיון, וזאת ביקש אברהם אבינו שתעמוד לזרעו ויכבוש כעסו מעלינו, אף על פי שאין אנו כדאי, כמו שלא הקשה אברהם להקב"ה קושיות ועשה רצונו בלב שלם. וכן יהי רצון שיזכור לנו הקב"ה זכותיה דאברהם ועקידת יצחק ויכבוש כעסו מעלינו ויתנהג עמנו במידת החסד ורחמים, אמן. ובזה מובן היטב מה שהבטיח לו הקב"ה לאחר העקידה, "בי נשבעתי נאום ד' כי יען אשר עשית את הדבר הזה וכו' והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", כיון שלא הקשית איך יקוים "ונתברכו בך כל משפחות האדמה" אם ישחט יצחק ועמדת בניסיון, ולכן נשבעתי כי "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", כי על ידי זרעך יתפרסם שמו בעולם, לעבדו שכם אחד, והיה ד' למלך על כל הארץ במהרה בימינו אמן.

(אלף זעירא, מהדורת תרפ"ט, עמ' כד)

הרב צבי זאב בן הרב שלמה ורחל גולדברגר, נולד בסביבות שנת תרל"ד (1874) בברגסאז (בערגסאס) שהונגריה (כיום אוקראינה), כנכד לחסיד הידוע הרב ברוך מרדכי פרנקל מחסידי "אש ואור". הרב צבי זאב היה תלמיד הרב שמחה בונם סופר מפרסבורג, מחבר ה"שבט סופר", ושל רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים מסיגט, מחבר ה"קדושת יום טוב". בגיל צעיר הוסמך לרבנות. נשא לאשה את מרת הענטשע. לאחר שכיהן כדיין בבילקע, חזר לברגסאז שם שימש כרב של "חברת ש"ס" ואחר כך כרב בבית המדרש החדש של החסידים. הוציא לאור את ספרו "אלף זעירא" על התורה, ובראשו חידושיו על הש"ס. הספר הודפס בחייו שלש פעמים כאשר נוספו הוספות למהדורות המאוחרות (מונקטש תרע"א, בודפסט תרפ"ג, ברגסאז תרפ"ט). ספרו התעטר בהסכמות מאת רבי שלמה סופראב"ד זרגסאז, האדמו"ר רבי צבי הירש שפירא אב"ד מונקטש, רבי פנחס חיים קליין אב"ד סעליש, רבי אייזיק וייס האדמו"ר מספינקא ורבי נתנאל הכהן פריעד אב"ד ב' אויווארוש.
הרב צבי זאב גולדברגר ניספה בשואה באושוויץ בשנת תש"ד (1944).

מקורות: ספר אלף זעירא, אתר הספריה הלאומית, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה עמ' 415, מאגר השמות באתר "יד ושם".

מספר הצפיות במאמר: 189

במכתב מאת הרב אהרן פטשניק לרב ד"ר יצחק אלפסי הוא מביא תורות ששמע מאביו רבי נחום יהושע הלוי הי"ד, ושלא מצאם בספרים אחרים:

בפרשת העקידה "וישלח אברהם את ידו" (בראשית כב,י), למה מביאה התורה את ענין שליחת היד במיוחד. וגם אחר כל אמר המלאך: "אל תשלח ידך". אלא שהאבות קיימו כל התורה והמצות באיזה אופן? כי דבר שבמצווה היו האיברים עושים בשמחה, ולהיפך היו הידים עוכבות את העשייה. והנה כשלקח אברהם את המאכלת ביד, הידים לא רצו לעשות את הדבר והוא חשב שהקולר תלוי בו וישלח את ידו בחוזקה לקחת את המאכלת, ועל כן אמר לו המלאך "אל תשלח ידך", כי אדרבה, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, כי זה לא היה מצווה…

בפרשת חוקת בהתחלה, ברש"י, למה כתוב חוקה, רק מפני שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל מה טעם יש בה, לפיכך כתוב זאת חוקת התורה, אין לך רשות להרהר אחריה כי אין טעם בדבר. והשאלה היא, בהרבה מקורות ובעיקר במדרשים נתנו טעם: תבוא אמה (פרה) ותקנח על בנה (העגל) ועוד. אלא באמת יש טעמים, אבל זוהי התשובה שצריכים לתת לאומות העולם ולשטן ששואלים תמיד מה טעם יש בה כדי לקטרג ולעורר את מעשי העגל. על כן אומרת התורה שזה להם חוקה בלי טעם, ואין לך (לשטן ואומות העולם) להרהר אחרי הדברים כדי לקטרג על ישראל.

בפרשת בלק: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג,ט). כי הגויים רוצים לעשות חשבון עם ישראל, שהרי כתוב בתורה: "אחרי רבים להטות" צריכים ללכת אחרי הגויים שהם הרוב. אבל באמת יש שתי תשובות בדבר: האחת היא "כי מראש צורים אראנו", החשבון שלנו הוא מאברהם, ראש הצורים. שאצלנו האבות חיים וקיימים וכן כל שאר אנשי עמנו מאז, כי בנים אנו לה' יתברך ובן לא נשכח אפילו לאחר מיתה. אבל הגויים הם רק כבעלי חיים, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, וזה רק כשהם בחיים ולא לאחר מיתה. אם כן לפי החשבון הזה מהאבות ועד עתה, אנחנו הרוב… שנית "ומגבעות אשורנו". בזמן מתן תורה סיבב הקב"ה על כל האומות ולא רצו לקבל את התורה. והוא גזר שאם לא יקבלו את התורה אחזיר את העולם לתהו ובהו, ועם ישראל קבלו את התורה והציל את העולם. וזה גמרא מפורשת: המציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר, הריהם שלהם. ומפני כל זה: הן עם לבדד ישכון ואין לו שום חשבון עם הגויים…

ומסיים הרב אהרן וכותב: אבי זצ"ל היה מלבד אדמו"ר דחסידי באנזה, גם גדול בתורה והיה רב אב"ד בדומברוביצה-סרני, וראויים הדברים למי שאמרם.

(מתוך תורת החסידות, חלק א, עמ' 285-286, הרב ד"ר יצחק אלפסי, תשס"ז)

הרב רבי נחום יהושע הלוי פטשניק הי"ד, נולד בתרל"א (1871) לאביו רבי אברהם שמואל, האדמו"ר מברזנה, שבווהלין שהיה חותנו של האדמו"ר הזקן מבעלז רבי ישכר בר רוקח. נשא לאשה את הרבנית הצדקת הינא פערל בת רבי אלטר מרדכי ספרד זצ"ל האדמו"ר דחסידי אוסטרהא. היה אדמו"ר לשושלת ברנזה-טשרנוביל, סטיפן וז'לוצ'יב. כבר בגיל 17 הוסמך לרבנות מאת הרב יואל אב"ד רובנה, אבל חותנו, דרש בשעת האירוסין שחתנו המיועד יעוטר ב"סמיכה" גם מהגאון רבי חיים סולבייצ'יק מבריסק. לאחר שהתגורר בבית רבי חיים במשך שלשה חודשים, זכה רבי נחום יהושע לקבל גם ממנו "סמיכה". חמש עשרה שנה ישב ולמד כאשר הוא סמוך על שולחן חותנו, עד שנתבקש, בשנת תרע"ב (1912), בהיותו בן 32 לעלות על כס הרבנות ולשמש אב בית דין של העיירה דומברוביצה בווהלין. שם שימש במסירות כרב ואב"ד למשך שלושים שנה. מתרפ"ט (1929), לאחר שהאזור עבר לשליטת ממשלת פולין, נערכו בחירות והרבי נבחר לכהן גם כרבה הראשי של מחוז סארני, והיה רב לשמונה קהילות. אנשי קהילתו חבבו אותו עד למאוד בשל תורתו, צדקתו ומידותיו התרומיות.

בימי מלחמת האזרחים נלכד בימי קלגסי סימון פטיורה אשר בצעו פוגרום נוראי ביהודי האזור, וניצל בנס ממוות ודאי ברגע האחרון.

עבודתו בקודש הפליאה כל רואיו. תפלותיו היו בהתלהבות ובדביקות חודרת למעמקי הלב, הוא היה ידוע כגדול גם בניגון. הרבי היה קם בכל יום לתיקון חצות ולומד בעיון. ביתו היה פתוח לרווחה. בשבתות וימים טובים המה ביתו בחסידים ואנשי מעשה שבאו לשמוע את תורתו מענייני דיומא. הוא היה מחמיר עם עצמו ומקל לאחרים, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות ויראתו קדמה לחכמתו. הוא הסתפק במועט וסירב לקחת תשלום עבור הוראות איסור והיתר ועל סידור קידושין, על אף שהיה מקובל לקחת על כך תשלום. הרבי התפרסם גם כעסקן והיה חבר באגודת הרבנים בפולין (ראה קובץ דרושים, תר"ץ).  הוא היה מעורב בכל ענייני העיר, בחינוך, בישיבות, בענייני ארץ ישראל, בצדקה ובחסד. בשנותיו האחרונות צידד בהתלהבות בישוב ארץ ישראל וחתם על קול קורא לטובת מחלקת החרדים של הקרן הקיימת.

בזמן השואה, עם הכיבוש הנאצי והקמת גטו דומברוביץ, רצו כמה גויים להציל אותו, אך הוא סרב, כי לא רצה להימלט ולהשאיר את חסידיו ואת בני עדתו בלא רועה. עם זאת, עד הרגע האחרון עודד הרבי את הסובבים אותו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.

בי"ד אלול תש"ב (28.08.1942) הוקף הגטו באנשי גיסטפו ושוטרים אוקראינים, שהוציאו את היהודים לשדה פתוח בקרבת סרני וגדרו אותם בגדרות תיל, ובמשך שלשה ימים המשיכו בהבאת יהודים לשם מהעיירות הסמוכות. הנאצים אמרו כי לאחר איסוף היהודים הם יחולקו למקומות עבודה שונים, אך כשהביאו הנאצים לשם מכונות היריה בבוקר י"ד אלול, הבינו כולם שקיצם מתקרב. האדמו"ר רבי נחום יהושע אסף את כל הרבנים במקום. הם התעטפו בטליתות, לבשו קיטלם ואמרו וידוי יחד עם כל קהל האלפים. אחר כך ציוו עליהם לכרות ארבע בורות גדולים, הפשיטו אותם ערומים תוך כדי מכות, דחפו אותם לבורות וירו בהם.

כמה יהודים נבחרו לאסוף את הבגדים ולהעמיס אותם על העגלות. אחד מהם, הירשל גרינברג מראקיטנה, ניגש לקחת את בגדי האדמו"ר, ודבריו האחרונים היו "הירשל, מלט עצמך, וזכור להישאר יהודי!". הירשל הסתתר מתחת לערימת הבגדים שעל אחד העגלות, ובלילה לאחר שהעגלה חזרה העירה, הוא קפץ מהעגלה והצטרף אל הפרטיזנים ביערות.

כמה יהודים נצלו בבריחות נועזות כיחידים וכקבוצות מהגטו וגדרות התיל בשדה. הבורחים התארגנו בכמה קבוצות מחתרת והצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות (לתיאור מפורט יותר של בריחות אלו, ראו באדמו"רים שנספו בשואה ובאנציקלופדיה של גטאות).

עם הרב נספו גם אשתו הרבנית הינדא פרל, בנם הרב יצחק אשתו בת שבע ושלשת ילדיהם, בתם פריידל וששה עשר אלף יהודים בני קהילות סרני, דומברוביצה ברזניצה, רוקיטנא, קליסובה וסיחוב. הסופר מנדל מאן סיפר שבתו של האדמו"ר אמרה ליד הקבר הפתוח: "כשם שהשמש אינה יכולה לכבות – כך לא ישקע ויאבד עמנו, ואתם הגרמנים תשלמו בעד כל מעלליכם".

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו"רים שנספו בשואה עמ'  227-231, המשקיף 16.09.1946 עמ' 3, הצפה 10.09.1957 עמ' 2, תולדות האדמו"ר והנהגותיו הובאו בהקדמת בנו הרב אהרן לספרו "מטה אהרן" ובעמודים 25-26 שם (ירושלים, תש"מ) ובמאמרו "אבי מורי זצ"ל, הי"ד" בתוך "שנה בשנה"  עמ' 497 (תשכ"ח), אתר זכור, ספר יזכור סארני והסביבה, דומברוביץ – באנציקלופדיה של הגטאות.

ראה גם: אשכבתא דצדיקיא ב, זכרון בספר, מצפה – שנתון הצופה לשנת תשי"ג.

מספר הצפיות במאמר: 226

קמח סלת, ודרשו חז"ל הוא אמר קמח, והיא אמרה סלת, מכאן שאשה עיניה צרה באורחים (ראה בבא מציעא פז.).

ולעניות דעתי יש לומר עוד שגם כוונה אחרת היתה לאברהם ולשרה בענין קמח וסלת, שאמרו ז"ל שהוא אמר קמח והיא אמרה סלת, שנתווכחו אברהם ושרה מה לתת לאורחים.

דהנה ידוע שאברהם היה מגייר האנשים ושרה מגיירת הנשים. ואמרו חז"ל באבות, כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו', אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

והקשו המפרשים מהו אשריך בעולם הזה.

ותירץ החתם סופר ז"ל, שבתחילה כשרוצים לקנות את התורה צריכין לכך לחיות בחיי צער, ודרך אקרי קנין (קידושין ב:), זהו כך דרכה של תורה. ואם אתה "עושה" כן בלשון הווה, ולא בלשון עתיד שיש לפרש שגם לעתיד יעשה תמיד כן, רמז שרק עכשיו צריך לעשות כן ואחר כך, כשיש לו השגה בתורה, יכול ליהנות כצורך גם מעולם הזה ואין צריך עוד לאלו העינויים. ממילא יהיה אחר כך אשריך גם בעולם הזה. וכל שכן לעולם הבא. עד כאן ממנו.

ויש לומר, דזו היתה גם כן כוונת אברהם אבינו עליו השלום, שחשב שבדרך ובאופן זה צריך לגייר גם כן את הגרים. אבל שרה אמנו, עליה השלום, אמרה לא כן הדבר. שכל זה אפשר רק לישראל לעשות, שבלא זה לא ינתק מעצמו מוסרות התורה והמצות, אם הוא נתחנך מקטנותו על דרך התורה והמצות, לכן כשירצה להשיג את התורה הקדושה אומרים לו כך דרכה של תורה, והיה ראשיתך מצעד ואחריתך ישגא מאד. אבל הגרים אי אפשר לגייר באופן זה, שאם יאמרו להם שבתחילה שצריכין לסגף עצמן לא יתרצו להתגייר כלל ,וכן גם ילד ישראל, אם מתחיל ללמוד אין למנוע ממנו תענוגים אכילה ושתיה וכדומה. רק אדרבה צריכין מתחילה ללמד אותם שיוכלו למוד תורה הקדושה אף שנהנים מעולם הזה בדרך היתר ומאכלות המותרות. זה היה אפשר כוונתם בעניין חינוך הגרים, כנ״ל.

(אבני שי"ש, לפרשת וירא)

הרב שלמה יהודה שוורץ, נולד ב-תרס"ט [1909], בבודפסט, כבן הבכור לאביו ר' מאיר אשר ולאמו מרת העניא. על אף הדוחק הכלכלי טרח אביו ושלח את כל בניו ללמוד כמה שנים בישיבה. הרב שלמה יהודה למד אצל הרב ישראל וועלץ אב"ד בודפסט, בישיבת הרב עקיבא סופר בפרסבורג ובישיבות נוספות. עם חתונתו עם מרת אביטל נחמה בת הרב דניאל בוכינגר מסאמבאטהעלי (שטיינאמאנגער), עבר לעירם, היה סמוך על שולחן חותנו, המשיך לעסוק בלימוד התורה ולימד תינוקות של בית רבן. בשנת תרצ"ז הוא מפרסם את ספרו "אבני שי"ש על התורה ועל המועדים". רבו כותב עליו בהסכמתו "יצק מים על ידינו בבית מדרשנו הגדול והיה מן התלמידים המצויינים בהתמדת התורה, ואבוהון דכולהו ת"ם תמים במעשיו".

בשנת תש"ד גורש לגטו. הרב נספה באושוויץ בקיץ תש"ד (יש שכתבו 11.06.1944 כ' בסיון, ויש שכתבו י"ז בתמוז 08.07.1944).

ראה בהקדמות ספרו, בספר "החתם סופר ותלמידיו", ובספר חכמי הונגריה עמ' 527. אחיו, בת-אחותו, וגיסו כתבו עליו דפי עד באתר יד ושם. ראה עוד בספר נועם אליעזר, מאת הרב אליעזר זוסיא פורטיגול, תשמ"ג,

מספר הצפיות במאמר: 168

פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ומתחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, שמשם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה

(מדרש תנחומא, הובא ברש"י תהלים קיט,קל)

הנה כל עובר ישתומם על דברי המדרש הנ"ל, האיך מוכח מזה שתחלת דברי ה' במעשה בראשית יהי אור שיפתחו בדברי תורה. וגם מה הלשון יפתחו בדברי תורה, והכי המצווה בלימוד תורה היא רק לפתוח בדברי תורה, הרי המצווה להגות בה יומם ולילה.

ואחשבה לבאר דברי חז"ל ומליצותם שרעיון גדול ויסודי הטמינו בדבריהם בזה, ונקדים לבאר דברי המדרש רבה בסדר וירא בקרא דוהוא יושב פתח האהל, פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחת לגרים, יעויין שם, ואינו מובן. ובנראה בביאורו, דהנה כבר כתב בנועם אלימלך בפרשת וירא שם לפרש הקרא דוהוא יושב פתח האהל, דהיינו שהיה בו הכנעה גדולה, דאף שהיה צדיק גדול, מכל מקום החזיק עצמו שעדיין יושב בפתח והתחלה של הקדושה, דאהל רומז אל הקדושה. עד כאן דבריו הקדושים.

ולעניות דעתי נראה להסביר דבריו הקדושים, גם לבאר על פי זה סוף דברי הקרא כחום היום. דהנה רש"י ז"ל בפרשת תבא פירש הקרא היום הזה ה' מצוך, בכל יום יהא בעיניך כחדש כאילו בו ביום נצטוית. ואינו מובן מה זה חשיבות שהיום נצטווה, ולכאורה, אדרבה, חוק הנהוג כבר מימים קדמונים יש לו ערך רב.

ושמעתי בזה מאחי מורי ורבי הגאון הצדיק מאור הגדול בעל אהל יהושע זצ"ל לבאר דבריו, דהנה בפיוט הרשות לחתן בראשית נאמר שם שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה, ואינו מובן, וחס וחלילה לומר כזה על תורה הקדושה, שאם ישנה היא עברה חס וחלילה. אכן ביאור הדבר נראה לפי מה שאמר רבנו יונה ז"ל בשער התשובה, כי מדרך התשובה היא רק לראות ולתקן מעשיו בעתיד, למאוס ברע ולבחור בטוב, כי אם יחשוב על מה שעבר יבוא לידי עצבות, חס ושלום, ולא יוכל לעבוד הבורא בשמחה. ולכן העיקר מה דאזיל אזיל ומכאן והלאה חושבנא. עד כאן דברי הרב רבנו יונה. (וכעין זה שמעתי משמיה דאדמו"ר הגאון הקדוש רבן של כל ישראל מהר"י מבעלזא זצ"ל שאמר לפרש דברי הרמב"ם שכתב דתקיעת שופר, אף על פי שחוק הוא, טעם יש בה, עורו ישנים מתרדמתכם, והוא כמו מי שישן ואחר כך ניעור, העיקר הוא לראות מה שלפניו, כי בזמן העבר היה ישן. כן הבעל תשובה יחשוב כי בתחילה היה ישן בשינת אוולת הזמן ועתה ניעור משנתו וצריך לתקן דרכיו לעתיד. עד כאן דבריו הקדושים. ובדרוש הזה אמרתי לרמז בדברי הרמב"ם, מה שאמר השל"ה הקדוש בהלכות ראש השנה בטעם הליכת תשליך בראש השנה, בהיות שצריכים אז לרחמים גדולים ולזה הולכים לנהר בו יש דגים לעורר עינא פקיחא דלמעלה, דדגים אין להם שינה, ועל זה נאמר עורה למה תישן. יעויין שם בדבריו הקדושים. וזהו הרמז ברמב"ם עורו ישנים מתרדמתכם, לעורר רחמים גדולים. והארכתי בזה). אולם באמת אם יחשוב האדם לנפשו כי מה שעבר אין לתקן, אם כן שוב יתעצב אל לבו ולא יוכל לעבוד ה' בתורה ומצוות כראוי. ולכן נתנה תורה הקדושה עצה לבעל תשובה לעבוד את השם יתברך בשמחה, שיחשוב בלבו שהיום נתנה לו תורה הקדושה ועד היום לא היה מוזהר ולא עבר כלל ורק מהיום נצטווה והוא מקיימה מהיום ולהבא. וזהו הכוונה היום הזה ה' מצוך, שתחשוב בכל יום שהתורה חדשה ובו ביום נצטווית עליה, ואם כן לא עבר עליה מעולם ויוכל מכאן ולהבא לקיימה וללמדה בשמחה. וזהו כוונת הפייטן, שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה. ואין הפירוש שעברה מלשון עבר ובטל ורק שעברה שעבר עליה, דאם היא ישנה אם כן הוא עצב דכבר עבר עליה, ורק שמחים בה כחדשה ובו ביום נצטוו עליה ומעולם לא עברו עליה. ומבוארים דברי הפייטן ודברי רש"י ז"ל. עד כאן דברי אחי מורי ורבי הגאון ז"ל.

ומעתה זהו הכוונה באברהם אבינו עליו השלום שהיה יושב פתח האהל, שנדמה לו שהוא עדיין בפתח והתחלה של הקדושה. וכדברי הנועם אלימלך הנ"ל, דבוודאי היה אברהם אבינו עליו השלום מגודל הענווה חושב שלא קיים רצון ה' יתברך כראוי עד כה, ולזה היה חושב שהיום נצטווה והוא כעת בהתחלת הקדושה. ואולם המקור לזה היה מקרא כחום היום, היינו דזה היה ממש כהך קרא דהיום הזה, ומובנים דברי הנועם אלימלך הנ"ל בצירוף ביאור הקרא דכחום היום, והבן. והנה דרך הזה יונעם לבעלי תשובה, כי אף שעברו על התורה, מכל מקום היום נצטוו ויכולים מעכשיו לסגל מצוות ומעשים טובים ותורה, וכן הגרים, אף שקודם גירות עברו אף על ז' מצוות, מכל מקום יוכלו לכנוס תחת כנפי השכינה בעצה הזו. וזהו הכוונה במדרש רבה הנ"ל, אתה פתחת דרך לעוברים ושבים, והכוונה עוברי עבירה ושבים ועושים תשובה, יוכלו מעתה לעבוד מעתה לעבוד ה' בשמחה, וכן הגרים, וכל זאת בעצת אברהם אבינו עליו השלום דיושב פתח האהל כחום היום, וכנזכר לעיל.

ונראה להעמיק יותר בביאור הלשון כחום היום. דהנה כבר הביא רש"י ז"ל בריש בראשית קושית רבי יצחק דלא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם. ונראה דהנה תורה הקדושה נמשלה לאור בקרא כדכתיב כי נר מצווה ותורה אור. והכוונה לדעתי, על פי דברי רבנו יונה הנ"ל, שלא יפול לב האדם בגשתו אל הקודש לתורה בזוכרו ימים הראשונים, והעצה לזה דהיום נצטווה. והנה זה הוא בבחינת אור השמש, שאנו מברכים יוצר אור והיינו שבכל יום בורא מחדש, דאתמול שקעה חמה והיום בהנץ יוצר האור מחדש. וכן החושך, כמבואר במה מקומות. וכן הוא בתורה הקדושה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום נצטווה, וזה בחינת אור היום ומשום הכי תורה אור, ומהאי טעמא אנו מברכים גם כן בברכת התורה נותן התורה, ולא נתן התורה, משום דבכל יום נותנה מחדש. ועיין בטו"ז או"ח סימן מז כתב גם כן דנותן בכל יום, רק שכתב בדרך אחר קצת. ומעתה משום הכי התחיל ה' יתברך מבראשית ברא, שבהתחלת לימוד התורה בל יתעצב אל לבו מהימים שעברו, לזה תיכף בהתחלת התורה כתיב יהי אור, שהיינו שהכל בבחינת אור שבכל יום יהיה בעיניך כאלו היום נצטווה.

וזה מרומז בקרא דפרשת ואתחנן וידעת היום והשיבות אל לבבך. ועמד שם האור החיים מה ידע מהיום מיומים אם ישוב אל לבו. יעויין שם. ובהנ"ל יבואר שהבעל תשובה לא יתעצב בימי התשובה מהימים שעברו דכבר כתבה תורה היום הזה ה' מצוך, וכתב רש"י, דמהיום נצטווה, ובדברינו יבואר היום הזה, היינו כמו שהיום הזה נתהווה בכל יום, כמו כן ה' מצוך. וזה וידעת היום, היינו הקרא דהיום הזה, וגם דהוא דוגמת היום, ובזה והשבות אל לבבך, דזה דרך ועצה טובה לבעלי תשובה, וזהו כחום היום דאברהם אבינו עליו השלום עומד בפתח הקדושה בבחינת חום היום וכנ"ל, ומעתה מבואר דברי התנחומא הנ"ל. תחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, והיינו דהתורה פתחה בזה בכדי שיהיה דרך לבעלי תשובה, וזהו מבין פתיים, ממנו יבינו הכל, אף הבעלי עברה, לפתוח בדברי תורה, והיינו שכעת נצטווה ועומד בפתח וכנזכר לעיל בדברינו. וחתני הגאון מורנו הרב יוסף מרדכי שליט"א האב"ק גאליגורא העירני על פי זה לפרש מה שאמרו חז"ל ואין עתה אלא תשובה, והכוונה דדרך התשובה הוא לחשוב, ועתה, היינו כעת נצטויתי. וזהו דרך גדול לתשובה. עד כאן דבריו. דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן, וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ .

(מתוך הקדמת המחבר לגבעת הלבונה)

בשנת תרמ"ה נולד הרב נפתלי הירץ ב"ר יוסף, ממשפחת בומבך שהעמידה דורות של רבנים ולומדים רבים בגאליציה ופולין. בצעירותו למד בשקידה אצל אביו ואצל אחיו הגדול הרה"ג ר' יהושע פנחס זצ"ל אב"ד אשפצין מחבר הספר שו"ת אהל יהושע. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה בדברצין שבהונגריה, אח"כ היה רב במגריב. בשנת תרפ"ה התקבל כרב וראב"ד בסמבור עד שעלה הכורת עליו ועל משפחתו וקהלתו במוקד השואה במחנה ההשמדה בלזיץ, ונעקד על קידוש ה' בט"ו מרחשוון תש"ג. הי"ד.

אשתו הראשונה, מרת יהודית בת ר' ישראל יעקב קרוס מליביטשוב, נפטרה בשנת תרע"ג. בזיווג שני נשא את מרת גיטל בת רבי חיים ערליך מברענזא ודברצין.

במשך כלל ימיו נמנה בין חשובי חסידי בעלז ורבניה, והיה אחד מגדולי הדור לפני השואה. ספרו שו"ת גבעת הלבונה (לובלין תרצ"ט), על שו"ע או"ח עד סוף הלכות שבת, מעוטר בהסכמות נלהבות של זקני ופארי הדור, ר' חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל אב"ד וילנא, הרב אברהם יעקב הלוי הורוביץ אב"ד פארבוזא ומחבר ספר שו"ת צור יעקב וכן הרב אהרן וואלקין זצ"ל אב"ד פינסק שחיבר ספרים רבים.

בהכנת הספר טרחו תלמידיו, ר' יצחק אייזיק הכהן יאלעס הי"ד, ובן אחותו ר' יוסף שאלל הי"ד שצרף בסוף הספר את קונטרסו "נס על הגבעה" ובו פלפול בענייני חנוכה.

לאחר שנים היה הספר "גבעת הלבונה" נדיר, ובן אחות המחבר, ר' שמעון מרגליות, הוציאו לאור במהדורה שניה, "למען יהיו שפתותיו דובבות בעולם העליון וימליץ טוב בעדנו. אמן כן יהי רצון".

מקורות: הקדמת גבעת הלבונה מהדורה שניה, מאורי גליציה חלק א 464-467, דפי עד באתר יד ושם.

בתמונה למעלה: חתימת יד קודשו של הרב נפתלי הירץ בומבך הי"ד

מספר הצפיות במאמר: 145

רישומי דברים מה ששמעתי מן אדמו"ר מורנו הרב רבי חיים אלעזר זצ"ל

ופעם אחת אצל שלש סעודות בשבת תשובה סיפר כי איש אחד בא מול מרן הרבי הקדוש מצאנז (בעשרת ימי תשובה) בבקשתו אודות הפרנסה, ואמר לו המשל הידוע עם בן המלך אשר היה מלומד בכל ענינים (כיאות לבן מלך) אולם היה עקשן גדול ולא היה במציאות להעבירו מדעתו. המלך שת עצות בנפשו ושלחו למרחקים ונתן אותו תחת איש כפרי וציווהו כי יכלכל אותו בלחם צר ומים לחץ ויתן לו דירה פשוטה למאוד למען יזכור את מרודו ויקבל עליו להטיב מעלליו ויבקש מאביו המלך כי ירחם עליו לקחתו אצלו בחזרה. אבל בן המלך נתגשם ככה כי שכח את כל אשר היה לו. עם כל זה להמלך היו גיגועין על בנו והתיישב בדעתו ועשה לוסערייזע דרך שמה וכרוז יצא כי רשות לכל איש לבא אל המלך (בלי בקשת רשיון כנימוס) אם יש לו איזה בקשה לבקש. וכאשר בא המלך דרך שמה וחרדו לקראתו וגם בנו הנ״ל בתוכם והכירו זה את זה ובנו זה על זה, ושאל אותו המלך מה בקשתך ותעש. ואמר אם על המלך טוב יצווה להכפרי בעל אנסניא שלו כי יתן לו מזונתיו וארוחותיו ביתר שאת לבל יצטרך לסבול גודל עינוי הרעבון. והמלך נשא קולו ויבך, ואמר אוי לי כי לשווא תקוותי, כי הלא עתה היה לך העת המוכשר לבקש דברים נצחיים להושיבך על מקומך במקום חדרי מלכים, ולא לבקש על עניני אכילה וגשמיות. וכמו כן אתה (המבקש הנ״ל) הלא עתה עת המוכשר לבקש ישועה אמיתית והגאולה שלימה, אשר בזה נכללו כל הישועות, גם עניני גשמיות הנצרכים. כן יהי רצון, אמן.

וידיד נפשי הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב רבי חיים ליב לייפער שיחיה מאונגוואר (נכד להרבי הקדוש מפרימשילאן) אמר לי בשם תלמידי בעש"ט הקדוש זכרונם לחייי העולם על הפסוק (כ"ה לסדר וירא, בראשית כ״א) והוכיח אברהם את אבימלך (היינו אבי מלך מלכו של עולם) על אודות באר המים (היינו השפע שלנו) אשר גזלו עבדי המלך (היינו האומות העולם הנקראים עבדים) ויאמר (אבי מלך ומלכו של עולם) לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה (היינו בבחינת הידיעה והבחירה כמו כי כביכול סילק מעצמו בזה את הידיעה כי הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי כתיב) וגם אתה לא הגדת לי, היינו בפרוס הפסח זמן אמירת ההגדה (שנידונין על התבואה), וגם אנכי ירמז על שבועות (זמן מתן תורה של אנכי) שאז בעצרת נידונין על הפירות, גם כן לא שמעתי בלתי היום (זה ראש השנה).

עתה תאמר לי מן עניין פרנסה?! הלא עתה צריך להתפלל עבור ישועה כוללת ונצחית. והמש"י.

ועיין בספר היכל הברכה (לחומשי קאמארנא) כי הביא גם כן על הפסוק הנ"ל כמה פירושים נוראים ונפלאים, בסגנון ואופן הנ"ל.

(זכרנו לחיים)

—

הרב החסיד רבי דוב בר ארמן נולד בסביבות שנת תר"ך (1860). אביו , ר' משה שמואל ב"ר נתן אליהו עהרמאן זצ"ל אב"ד אירשא, היה מיוחס "מגזע תרשישים עד משפחת קרן הצבי (בעל חכם צבי) זל"ה" (הייחוס מוזכר בסוף הקדמת דברים ערבים חלק א, ומובא בפירוט בספר זכרנו לחיים). הרב דב בר התגורר בפערבעניק שבמחוז זמפלן, ולאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לקליינווארדיין. הוא קיבל תורה מרבותיו דודו הגאון מהר"מ שיק זצ"ל, הגאון ר' אברהם יודא לייב שווארץ מחבר הספר "קול אריה" אב"ד ברנסאז ומאד, הגאון ר' ישעיה בייערן משארוש פאטאק והגאון ר' עמרם חסידא מחבר הספר "בית שערים". הרב הרבה להסתופף בחצרות צדיקים קדושי עולם זי"ע, ראה את עבודתם הקדושה של צדיקי דורו ושמע על עבודת הצדיקים מדורות הקודמים. בספריו, דברים ערבים (שני חלקים) (תרס"ג-תרס"ה), פאר וכבוד (תרע"א-תרע"ב) וזכרנו לחיים (תרצ"ח) – הוא מביא סיפורי מעשיות מגדולי החסידות והצדיקים, לתועלת הציבור ולהנחלת הדברים לדורות הבאים. הרב ניספה באושוויץ בקיץ תש"ד (1944). ספרי המחבר יצאו לאור בהוצאה מחודשת בשנת תשל"ג ע"י בני המחבר ונכדיו.

רבי יששכר בער לייפר ב"ר יוסף מבורשה ב"ר ישכר בער מנדבורנה, עבר לגור באונגוואר, שהייתה עיר של מתנגדים, וכיהן בה כאדמו"ר מטמשוואר. שלושת בניו, רבי מאיר, רבי חיים (מרדכי אריה) לייב ורבי ראובן מנחם כיהנו כאדמו"רים בחיי אביהם באונגוואר. שלושתם נרצחו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 196