המלחמה נגד עמלק היא מלחמה בעד ה’ יתברך ותורתו הקדושה / הרב חיים יצחק ירוחם הי”ד

תמונת הרב חיים יצחק ירוחם הי"ד

ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.

יש לחקור, מדוע במלחמת עוג עם ישראל היה משה העיקר, והוא הוא אשר בעצמו הרגו לעוג הענק, כמו שאמרו חז”ל (בברכות נ”ד ע”ב) ומובא ברש”י במקומו סוף פרשת חוקת, ובזה מתפרש מה שכתוב שם שאמר לו הקב”ה למשה רבינו עליו השלום אל תירא אותו כי בידך – ביד שלך – נתתי אותו, וכאן מסר משה רבינו עליו השלום המלחמה ליהושע.

ונראה לי דהנה מנהיג ישראל אשר על מי מנוחות, מבועי התורה הקדושה והיראה, ינהלם, צריך הוא לזה תמיכת העם, גדוליהם ופרנסיהם. ואחריהם כל איש ישראל ימשוך להחזיק במעוז המנהיג שיוכל להוציא לפועל ידיים לטובת הדת והעם.

והנה אם מדינה אחת נלחמת בחברתה, אחת משתי הסיבות מביאה אותה לידי כך. או החפץ להרחיב את גבולה בארץ השונא, או כדי להראות כוחה וגבורתה שגברה ידה על עם חזק וגדול, וייראו ממנה אפסי ארץ. וגם אם העם העושה מלחמה אומר טעמים שונים, שהוא נלחם בעבור אחרים ולא ליקח לעצמו שעל עפר, פיהם דבר שווא ידבר, כי מטרת חנצם היא כאמור, או להרבות ארץ או להטיל אימה, להראות כי זרוע ידו מושלה לו, וכי יגזור על ימין ועל שמאל ואין מידו מציל, כי גם את המלוכה החזקה ביותר הוא יכול להכניע.

אמנם על עמלק העיר הכתוב כי לא לאחת משתי אלה היתה כוונתו, אך ללחום בכביכול. וזהו שאמר הכתוב בפרשת תצא, זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך, בעוד לא היה לך גם כברת ארץ, כי יצאתם ממצרים ואל ארץ נושבת עוד לא באתם, אך הייתם בדרך במדבר, ולא היתה איפוא מחשבתו לכבוש מאתכם ארץ. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך – החלשים, ואתה עיף ויגע – עיף עוד מעבודת הפרך שעבדתם עד כה במצרים, ויגע מהדרך של עתה. ואם כן לא היה לו לחשוב שינחול בזה זר נצחון, כי גבר על עם גבור. רק השנאה היתה בעכרו וכל חפצו היה ללחום נגד כביכול, ולא ירא אלהים, על כן נלחם בעם נושא דגל הרעיון של הכרת הבורא ברוך הוא.

אם כן היתה המלחמה נגד עמלק מלחמה בעד ה’ יתברך ותורתו הקדושה. ולכאורה יכולים לחשוב שזהו תפקידו של המנהיג התורני בלבד, ורק עליו מוטל החוב ללחום מלחמת ה’. ולפי זה אם היה משה רבינו עליו השלום נלחם בעצמו עם עמלק וגובר עליו, כמו שעשה במלחמתו עם עוג שהוא לבדו גבר עליו והרגו, היה מזה הוכחה שהמנהיג הרוחני יכול בעצמו להוציא לפעולות ידים התפקידים התורניים שלו, כי אך עניינו הוא בדברים הנוגעים לדת ואין לו צורך למשענת העם. לכן הראה משה משל לדורות כי גם לענייניו התורניים צריך המנהיג למשוך אליו את העם וגדוליו, וכי נצרך הוא לעזרתם גם בדברים השייכים לרוח. על כן אמר ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. וידי משה כבדים, קשה היה לו להילחם בעצמו עם עמלק כאשר בידו הרג לעוג, משום שכאן יש מקום לטעות כי בענייני הדת יכולים לסמוך על בא כח הדתי. ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. האמונה היא נכס של כל האומה והכל צריכים להקריב עצמם עליה. ועיין ילקוט פרשת מטות, שבדיבור א’ היה יכול משה לשרוף את כל העולם, שנאמר משרתיו אש לוהט, אלא כדי שיהיו כל ישראל שותפין בנקמתן של מדין, אמר החלצו מאתכם אלף למטה

ואם כי נלחם יהושע והעם עם עמלק, הנה משה היה רוח החיה באופני ההתגברות על עמלק, כדכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ישראל תלו הגדולה במשה, שעל ידי הרמת ידו הם גוברים. ומשה תלה הגדולה ביהושע והאנשים הגיבורים ויראי חטא שבחר, כפירוש רש”י על בחר לנו אנשים. במלחמת ה’ יתברך צריך מורה הדרך לעזרת גדולי האומה והאומה שמוציאים לפעולות ידם מה שהוא, המנהיג, מראה להם בהרמת ידו.

(ברכת חיים, עמ’ 234)


 

הרב חיים יצחק ירוחם, שר התורה וצדיק יסוד עולם, מגדולי פוסקי וגאוני גליציה ואוסטריה, נולד במעליץ בשנת תרכ”ד. חתן רבי נתן גולדברג אב”ד לימנוב ומגדולי מקורבי ה”דברי חיים”. מגיל 18 כיהן כרבה של טימבורג שליד לימנוב. בשנת תרמ”ח מונה לרב בלימנוב. מתרס”ז היה רב באלטשטאט (סמבור ישן) ופתח שם ישיבה שהעמידה תלמידים רבים. היה מגיע לעיתים תכופות לבכר את האדמו”רים מבעלז, שיניווא ובובוב..

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לוינה, שנעשתה למרכז רוחני גדול של תורה וחסידות לאחר שהתקבצו בה רבים מגולי גליציה ובוקובינה, עם רבניהם גדולי התורה, חסידים ואנשי מעשה. הרב ירוחם היה נחשב לסמכות ההלכתית הגבוהה ביותר בווינה. שם הוא חתם עם רבנים רבים נוספים על כרוז “קריאה לעבודה למען ארץ ישראל”, במטרה “לדאוג לכל האפשרויות ולדאוג לכל הצרכים הנצרכים לבניית ארצינו הקדושה ברוח התורה והדת.

מחבר שו”ת ברכת יצחק (שהדפסתו החלה בשנת תרפ”ג). לאחר המלחמה הוציא לאור בנו, הרב אהרן ירוחם, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו של אביו, והוציאם לאור בספר “ברכת חיים” ב’ חלקים (ניו יורק, תשט”ז-תשכ”ו). דבריו הובאו גם בשו”ת מקדשי השם (ח”ב), וצוטטו בספרי הלכה רבים. יותר ממאה חיבורים שהשאיר הרב חיים יצחק ירוחם בכתב יד, אבדו בשואה.

הרב אהרן ירוחם, בנו של הרב חיים יצחק, מוציא לאור את ספרו “אהל רחל” בשנת תש”ב ומקדים לספר הקדמה בשם “פתח האהל”, מיום א’ דר”ח אדר שני שנת ת”ש (10.03.1940) ובו הסבר מדוע ראה לנכון להוציא את הספר ולעסוק בלימוד בימים קשים אלו. בהמשך הוא מוסיף וכותב שם תובנות חשובות לגבי רדיפת היהודים בתקופתו והתנהלות העמים שעמדו מנגד וסגרו את שעריהם בפני היהודים:

יזכור אלקים גם את נשמות כל קדושי עמנו בפולין שנהרגו בלי חנינה. חם לבי בקרבי בזכרי כי רבים הם החללים אשר הפיל הער המציר לישראל ונעשה ראש כל הלסטים המזויינים. הוא השטן, הס”א, האכזר המנובל בלי רגש אנושי, שהמשיך אחריו ריקים ופוחזים וכלם מרצחים ושודדים, הוא הצורר הארור, המלא שקר ומרמה והמומים שבו הוא אומר לנו. מסביב לאהלינו הוא עומד ובחרבו השלופה הוא הורג וחומס ולא חמל. רשע הוא וטוב לו, ובכל אשר פנה הרשיע. לעיני העמים הנאורים הוא משכיר חציו בדם בני ציון היקרים, ואין איש שם אל לב קול דמי אחינו צועק עד לב השמים, ובאזני עמי הארץ לא נשמע. הם עמדו מרחוק ויראו להפריע מנוחתם. ראו איך הפרא הטמא צד אותנו כציד בראש כל חוצות, איך הוא מעבד ומענה בנות ישראל העדנות ועושה עם זקני וילדי ישראל מה שלבו האכזרי חפץ, והם, העמים המוסריים, בחקם העמל אחזו והשבו שאינם רשאים להתערב בענייניו הפנימיים. אין מי מהם דורש ואין מבקש את הנרדפים, ואם דרשו, רק לגנאי דרשו, עד שכל העולם ניזון ונזדעזע משאלת היהודים (ולא משאלת הרוצחים). כחות הטומאה גברו וגדלו, וכל הרשע מחבירו נצחונו גדול הימנו. כה גבר הרשע בכל פנות האדמה, עד שאי אפשר לנו להשתמש בדברי רבנו שאם מלך אחד גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, מלך אחר מרחם במקומו ומציל הפליטים. כי את דלתי ארצותיהם נעלו לפנינו ועומדים אנחנו באם הדרך, בין המצרים, מפוזרים ומפורדים בין הנבולים בלי מצא מרגוע. בנים נגלו משלחן אביהם ונשים נפרדו מאישיהן.

שקועים היו עמי העולם בדמיונם שאך אותנו, את האומה הישראלית, רוצה הטמא לאבד, והחרישו. ובמה שלא נסו להתערב ולהשתדל בעדנו, הכיר הרשע כי חלשים ואפסי כח הם. אמר הנבל בלבו, לולי העיז עם קטן לעשות נבלות כאלו בישראל, אזי היו מתערבים, רק אותי הם יראים, לרגלי גבורתי, ואם כן הוא, אוכל להתנפל גם על ממלכות אחרות.

ובזה נעשה ישראל לאבן בוחן לגבורת, זאת אומרת חלושת העמים. משעה שישראל נעשה הפקר, היו כלם כחגבים בעיניו וחשב לעשות בהם כרצונו. ישראל נכנסין תחלה לדין, בקטן העמים החל, בתולעת יעקב פתח, ושדר גורא בישראל מטעם היותו המעט מכל העמים, ובידעו שאם ישראל נושא דגל החרות והתרבות יפול, בקל יוכל להכניע גם את השאר. אם מפיצי האור יתמו, אזי החושך יכסה ארץ וערפל לאומים כולם.

בשעה האחרונה פתחו המוכים בסנורים את עיניהם ובאו לידי ההכרה כי אין הצר שוה בנזק כל העמים וכי צמא הוא לדם כל אדם אשר לחלש יחשבהו. וכיון שראו אותם הם בסכנה וכי סבור הוא להרוג את עצמם, עשו אתו מלחמה. ברם הכרתם זו הכה מאוחרת לא הביאה הטבה להמצב הנורא שאנו נמצאים בו. אדרבה אנחנו הבאנו הקרבנות הראשונים, רוב מנין ורוב בנין של מיטב עמנו נסגר ביד זר, דם אחינו בפולין נשפך כמים, ילדי ישראל עטופים ברעב בראש כל חוצות.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה חזר הרב חיים יצחק ירוחם לעירו אלטשטאט, ונפטר שם בגטו סאמבור בסוכות שנת תש”ג (09.1942).

מקורות: אביר המלכות ח”א עמ’ רסד, ושם ח”ב עמ’ רז-רי, אוצר הרבנים 6435, אידישע וועלט פארומס, אתר בית המכירות קדם, תולדות אנשי שם עמ’ 65, ספר סאמבור סאטרי-סאמבור פרקי עדות וזכרון עמ’ 187188.

על שואת יהודי סמבור ראה באתר אנציקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 7

חילול ה’ וביזוי כבוד התורה במנהג לכפות על הציבור למנות את בן הנפטר / הרב אשר לעמיל שפיצר הי”ד

תמונת הרב אשר לעמיל שפיצר הי"ד

בספרו “קונטרס כתר תורה, והוא ברור הלכה של החזקה בענין ירושת הרבנות”, האריך הרב אשר לעמיל שפיצער הי”ד לכתוב כנגד המנהג קהילות הממנים לרב את בן הנפטר, אף אם אינו ראוי לכך, וגרמו חילול ה’ וביזוי כבוד התורה. כפי שמבואר שם: “ויש רבנים שכנים או קרובים שבשעה שהמת מוטל לפניהם מאיימים על הצבור לקבל מיד את היורש, ומיד קוראים לאספה ומקבלים את בן הרב וכפיה זו שלא כהלכה… ויותר יש לחוש לנשמת הקהל שלא ינהלו ע”י תלמידים שלא הגיעו להוראה… ועל ידי זה תלמידי חכמים שמלאו כרסם בש”ס ופוסקים מונחים בקרן זוית… ומה יעשו אלה גדולים וגאונים מובהקים שאין להם זכות אבות, הלא בכל קהלה וקהלה יש רב ויש לו בנים וחתנים והמה ירשו את הרבנות וצועקים ‘והזר הקרב יומת’, ואם איזה מקומות מהגליל שלהם רוצים לחלוק וליקח להם רב, מיד יצעקו ‘השגת הגבול’, לא נשאר איפוא להם רק לנוד לאמריקא, או לגור בעיר שהרב הוא עקר. ויש מקומות שעוברים על לא תלין ואינם מקברים את הרב הנפטר עד שבני הקהלה חותמים לקבל היורש”. והסכים על ידו הרב ישכר שלמה טייכטאל הי”ד, בשו”ת משנה שכיר.

הרב אשר לעמיל שפיטצער הי”ד, אב”ד קירכדארף,  נולד בשנת תרכ”ב בעיר ווערבוי (במדינת סלובקיה) לאביו שהיה בעה”ב פשוט ובעל עגלה בעירו. בעיר ווערבא שימש אז כרב הגאון רבי קאפיל רייך זצ”ל, שהיה אח”כ אב”ד בעיר הבירה בודפסט, שהכיר בילד אשר לעמיל סימני גדלות ודאג עבורו לסדרו בישיבה הגונה וכה נכנס להישיבה הרמה בפרעשבורג בימי כהונת השבט סופר זצ”ל. לימים עבר לישיבה הגדולה באונסדארף ודבק ברבו הגדול בעל תולדות שמואל, הגאון ר’ שמואל ראזענבערג  זצ”ל, והרבה חידושי תורת רבו נדפסו ממה שהעתיק תלמידו רבי אשר לעמיל. ידוע מאמר רבו הנ״ל, שיש לו שלשה תלמידים שעליהם העולם עומד. על התורה הרב ממאגענדארף (ר׳ יהושע בוקסבוים ־ גאלאנטא) על העבודה הרב מטירנוי (ר׳ שמואל דוד אונגר ־ נייטרא) ועל גמילות חסדים ר’ אשר לעמיל הנ״ל, שהיה מפורסם בעסקנותו בהרבה עניינים.

למד גם אצל ר’ ישעיהו זילברשטיין זצ”ל אב”ד וייצן.

היות שהיה בן עניים והיה צריך לפרנסה קבל עליו בבחרותו משרת מלמד תנוקות בק”ק מאנענדארף. לאחר נישואיו עסק בתורה בבית חותנו הגביר בק”ק גלאטאנא, והיה ת”ח גדול וחריף עצום, מהקנאים הגדולים המתנהג בחסידות ומטיף נפלא.

בשנת תרנ”ה נתקבל לדומ”צ בק”ק פאפא, לרב ב”חברת הש”ס” שהיתה מפורסמת מאוד שהיו שם ת”ח גדולים ומפורסמים. שם עמד בראש כנגד המהרסים, ויצא בעוז נגד בית הכנסת העירוני אשר נבנה ע”י הרפורמי לעאפאלד לעוו שהיה בעברו רב בק”ק פאפא, ובו לא העמידו את הבימה באמצע. אנשי הקהילה רצו לקבלו שם לדיין ולמגיד בתנאי שיתפלל בבית הכנסת הנ”ל, אך הוא סירב לקבל את המשרה מטעם זה.

בשנת תרס”ט נתקבל כאב”ד בעיר קירכדורף באונגארן, ונודע שמו לתהלה כמגיד מישרים ונואם בחסד עליון, וכה נבחר לשמש כנציג אגודת ישראל ומראשיה במדינות אונגארן וטשעכסלאוואקייא, והשתתף בכנסיה הגדולה בווינה בשנת תרפ”ג.

בשנת תרפ״א נסעה משלחת של ״אגודת ישראל״ לאמריקה, חברי המשלחת היו, הרבנים: ר׳ דן פלוצקי בעל “כלי חמדה” זצ”ל, ר׳ אשר לעמעל שפיצער, ר׳ יוסף לעוו וד״ר מאיר הילדעסהיים וד”ר נתן בירנבוים. מטרת המשלחת היתה לייסד את אגדות ישראל באמריקה, ובכל מקום אשר מגיע נתקבל בכבוד ורב ונתכבד לדרוש בקרב יוצאי עסטרייך-אונגארן.

בר”ח תמוז תרפ”ב השתתף הרב אשר לעמיל בוועידת טשאפ, והציע שם שלא ימהרו להחליט איסור על “אגודת ישראל”, אף שיש לו ביקורת על דברים מסוימים, היות שנמצאים ביניהם גאונים וצדיקים. והציע לשתף פעולה עם מנהלי האגודה בכל מדינה, על מנת לתקן את הדרוש תיקון. בעניין פעילות לטובת הישוב בארץ ישראל, הציע לתת לבית דינו של הרב זוננפלד לבדוק להגדיר אילו מהדברים הם נחוצים ואינם מתנגדים לדת היהודית. בסופו של דבר הוחלט שם שלא להתחבר עם ה”אגודה”.

בסוף ימיו התגורר רבי אשר לעמיל בעיר נייטרא אצל בנו ר’ חיים יהושע, שם הסתתר בשנות החורבן, ומשם נשלח לאושוויץ ונהרג על קידוש ה’ בתאריך י”ט בתשרי תש”ה.

(מקורות: אהלי שם, אור פני משה עמ’ כא, החתם סופר ותלמידיו, אידישע וועלט פארומס, המזרחי – גיליון 37 – 14/9/1922)

מספר הצפיות במאמר: 106