נחמת רבי עקיבא אל מול סכנת המנהיגים הריקים מתורה והערמומיים כשועלים / הרב ראובן דוד הכהן בורשטיין הי”ד

תמונת הרב ראובן דוד בורשטיין הי"ד

בגמרא סוף מכות ברבן גמליאל ור’ אלעזר בן עזריה ור’ יהושע ור’ עקיבא שהיו מהלכין בדרך כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור’ עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א) והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להם לכך אני משחק דכתיב (ישעיה ח), ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג) לכן בגליכם ציון שדה תחרש וגו’, בזכריה כתיב (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בישון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו. עד כאן לשון הגמרא.

והדברים מאוד תמוהים, איך היה ר’ עקיבא מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, הלא האמונה בביאת הגואל היא מעיקרי אמונתנו. איך אפשר שלא להאמין בה. וגם תמוה מה זה שאמר כיון שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. ונראה לכאורה שמיד שמתקיימת נבואתו של אוריה מיד מתקיימת גם כן נבואתו של זכריה, והרי כבר עברו אלפי שנים מאז נתקימה כבר נבואתו של אוריה, ונבואת זכריה לא נתקיימה עדיין, והכתוב אומר ואעידה לי עדים נאמנים, דמשמע שאינם עדות מיוחדת אלא שני עדים הבאים לבית דין ביחד. וגם מה שבכו שלשת רועי ישראל הגדולים למראה שועל שיצא מבית קדשי הקדשים הוא תמוה מאוד, כי אחרי שהמקום חרב מה זה לא אם שועל עובר שם, ופשיטא שלא שועל בלבד הלך שם אלא גם כל בהמה וחיה. ואם מראה עינם עוררם לבכות על חורבן שריפת בית אלקינו, זה אפשר להיות רק באנשים קטנים ופשוטים שאינם מבינים מעצמם ערך האבדה, וצריכים מראה עינים לעוררם להבין ערך האבדה, אבל אי אפשר לומר כזאת על גדולי ישראל אלה, שהבינו גם בבתיהם ובלא שום מראה עינים ערך אבדת בית אלקינו בכל היקפו, כאילו ראו בעיניהם ממש, ולמה בכו דוקא כעת בראותם בעיני בשר שועל יוצא מבית קדש הקדשים.

ואשר אחזה לי בביאור דבריהם הקדושים, כי בית המקדש היה נשמת האומה הישראלית וכל חייהם בין הרוחניים ובין החומריים היו תלוים בקיום בית המקדש, כי הוא הצנור שדרך בו שלח ה’ את ההשפעה הגשמית לישראל כפי שאמר המלך שלמה בשעת חנוכת הבית (מלכים א ח,לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וגו’ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וגו’ וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וגו’ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ וגו’. ומברכות הכהן הגדול ביום הכפורים מבית קדשי הקדשים, היתה השנה מתברכת לישראל, וכל שכן שבית המקדש היה הצינור המשפיע חיים רוחניים וקדושה וטהרה לישראל, כמו שאמר המלך שלמה, כי תורם את הדרך הטובה אשר ילכו בה וגו’. וכדכתיב גם בישעיה ב’, והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה’ בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותי וגו’. ובגמרא (בבא בתרא ד,א) גבי בבא בן בוטא אסביה עצה להורדוס לבנות בית המקדש משום שהרג לחכמי ישראל וכבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם, שהוא הבית המקדש. ובגמרא אמרו דתמיד של שחר מכפר על עבירות היום ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות הלילה. ויש שמהפכים הגירסא, דתמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של ערב מכפר על עבירות היום, משום שהוקשה להם איך יכפר תמיד של שחר על עבירות היום קודם שחטא, והרי זה כמו שהיה בכהן ראש הקתולים ברומא שהיה נותן בעד בצע כסף שטר מחילה למפרע על כל העבירות שיחטא במשך חצי שנה או במשך שנה, לפי ערך הכסף שנתנו לו, אשר חלילה וחלילה להיות כן אצלנו. אבל כבר כתב בספר העקידה שהגירסא הראשונה היא העיקרית, אלא שתמיד של שחר היה משפיע קדושה על אנשי ירושלים שלא יחטאו כלל כל היום, ותמיד הערב היה משפיע קדושה שלא יחטאו כל הלילה.

ובגמרא נדרים דף ל”ט איתא שבית המקדש נברא קודם שנברא העולם. וכוונתם בזה לומר שאי אפשר כלל קיום אומה הישראלית בלא בית המקדש, שממנו תוצאות חיים לכל האומה. וכיון שכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל והתורה וישראל ותורתו אי אפשר בלא בית המקדש, אם כן כשברא הקב”ה את העולם כבר היה במחשבתו בנין בית המקדש.

ועל פי הדברים האלה היה בית המקדש החוט האחד המאגד ומקשר כל בית ישראל בינם לבין אביהם שבשמים, כי כולם היו צריכים למטר ולפרנסה והיו פונים לבית המקדש שיתן להם ה’ פרנסתם, כמו שאמר שלמה, וכיון שהיו באים לבית המקדש היה כבר משפיע עליהם קדושה וטהרה להיות עם קדוש לה’ אלקיו, אלא שאף על פי שנעשו יראי אלקים אבל עדיין היו צריכים לדעת מעשי ה’ ומצוותיו ואיך לקיימם, שהרי אי אפשר לעם כולו להיות גדולי תורה וביחוד היו צריכים ידיעה בהנהגתם בין אדם לחבירו במשא ומתן ובכל עסקו עם הבריות ואיזו היא הדרך הטובה שיברור לו האדם, אבל לזה היתה כבר פעולת הכהן הגדול גדולה על העם, כי בהיותו כמלאך אלקים בכל הנהגותיו, והיה הן שלו ולאו שלו צדק וכל מעשיו לשם שמים, ואהב את כל אדם כנפשו, ממנו ראו כל העם ולמדו לעשות כמעשיו של איש אלקים זה. וכיון שהיה אחד העם בא אל השוק לעשות איזה משא ומתן, היה נזכר מיד איך הכהן הגדול עושה, והיה עושה כמוהו. ומעשי הכהן הגדול, היו תורה חיה לעיני כל ישראל, שלא לרמות את הבריות ושלא לשנוא את הבריות ושלא ידבר שקר ורכילות ולהיזהר מהוצאת דיבה, ולהיזהר בכבוד כל אדם ושיהיה כבור חבירו חביב עליו כשלו, וכל שכן שלא יתכבד בקלון חבירו.

וכיון שחרב הבית ובטל הכהן הגדול וראו שאי אפשר לעם ישראל להתקיים בלא בית המקדש ובלא כהן גדול, ראו חכמינו זכרונם לברכה לתקן לעם ישראל בגולה ובכל מקום שיהיה, בתי כנסיות ובתי מדרש שיהיו להם במקום בית המקדש והתפלות במקום הקרבנות שהיו מקריבין בבית המקדש, כי תפלות כנגד תמידין תיקנום, וכמו תמיד של שחר היה משפיע קדושה על איש ישראל שלא יחטא כל היום, אף האיש הבא לבית הכנסת ומתפלל תפלת השחר בכוונת הלב בטוח הוא שלא יחטא כל היום. וכן כשמתפלל בערב תפלת מנחה ומעריב בטהרת הלב, בטוח הוא שלא יחטא כל הלילה, כמו בתמיד של בין הערבים. ובמקום הכהן הגדול יהיה הרב שבכל עיר ועיר ובכל דור ודור שממנו ילמדו לעשות כמעשיו הטובים וכנהגתו הישרה, שהיא כולה לשם שמים, והיה להם בית הכנסת ובית המדרש למקדש מעט, והרב לכהן גדול ומקום הרב הוא כמו בית קדשי הקדשים, ובזה יש תקוה לעם ישראל בגולת להתקיים.

וכן היה באמת עד ימינו אלה שהרבנים בכל הדורות היו ממלאים מקום הכהן הגדול בהנהגתם הטהורה, והתכבדו על כל העם שידעו שאין כוונת רבם אלא לשם שמים ולטובתם, וממנו למדו לעשות כמעשיו הטובים, שהיו דוברי אמת בלבבם כרב ספרא, ולא דיברו אחד בפה ואחד בלב ולא התנהגו לעולם בערמה ומרמת שועלים חלילה, והיו צדיקים באמת ואהבו לומדי תורה וכל אדם, ואשרי דורם שהיו להם רבנים כאלה. אבל בימינו האחרונים כבר נמצאים רבנים ומנהיגים מתי מספר בישראל שאוחזים מעשי שועלים בידיהם, שכל מעשיהם רק לטובת כיסם ועצמם. אלא שעדיין לא אלמן ישראל, תהלה ה’ מרבנים גדולים בתורה ויראה ובכל מדה טובה, והם באמת עתה מעוז היהדות בדורנו הפרוץ. אבל התמעטות לומדי התורה בזמננו והתרבות פוחזים וריקים השונאים את התורה ולומדיה, נותנות מקום לירא, שיתרבו רבנים ומנהיגים ריקים מתורה ויראה, הלובשים אדרת שער רק למען כחש, וכל מזמתם רק בצע כסף ושונאים כל אדם בכלל ורבנים ולומדי תורה בפרט, ומהם יראו צאן מרעיתם למאס את התורה ולומדיה, וסוף היהדות בסכנה.

וזאת היתה כוונת רבותינו ז”ל בראותם שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, שהיו מהלכים בדרך, כלומר שחשבו חשבונות של כלל ישראל בדרכו הארוכה בגולה, וראו שאין עצה אחרת לקיום ישראל רק לעשות לו בגולה בכל מקום ישיבתו בית המקדש עם כהן גדול. אבל כשהגיעו להר הבית הזה שהקימו להם בגלותם, ראו שבאחרית הימים תתמעט התורה תמעט דעת אלקים והאמת תהיה נעדרת, והעומדים בראש כל עדה, יהיו אנשים שאין האמת ואהבת ה’ ועמו נר לרגלם כלל, ורק בערמה ומרמת שועלים תאחז ידם, ואז המצב של היהדות כולה בסכנה יותר מאילו לא היו כל מנהגים בישראל, כי אז לא היו להם ממי ללמוד טוב אבל גם לעשות רע לא היו יודעים, תחת אשר עתה יש להם ללמוד לעשות רע, ולפיכך התחילו בוכים ואמרו המקום שנאמר בו והזר הקרב יומת, כלומר דבעינן כהן גדול קדוש וטהור בכדי ללמוד ממנו לעשות טוב ועכשו אנשים שועלים הלכו בו, שזה גרוע ומזיק יותר להיהדות מאיש זר שאינו לא כהן גדול ואינו שועל לכל הפחות. וזהו שהשיב להם ר’ עקיבא לכך אני משחק, כלומר לכך גופה שאתם אומרים שבמצב כזה אי אפשר להיהדות להתקיים עוד, וכיוון שאנו יודעים בטח שהיהדות לא תתבטל לעולם אם כן מוכרח הדבר, שבהגיע היהדות למצב כזה שאי אפשר לה להמשיך קיומה עוד, אז יבוא משיח, שהרי אם לא יבא תבטל היהדות וזה הלא הבטיחנו הקב”ה שלא תבטל.

ותשובת ר’ עקיבא הבטוחה, והודאית, תוכל לתת תקוה שלמה בלב כל הכואבים על מראה הדור הפרוץ הזה, ורואים סכנה להתורה והיהדות במעשה הדור המופקר הזה אשר פרק מעליו עול מלכותא דרקיע ועול מלכותא דארעא וניתק מעליו כל המוסרות האנושיות, שאך פחד שווא הוא, ואדרבה אם באמת יש כעת סכנה להיהדות, אז התקוה משחקת לפנינו שיבוא המלך המשיח. וכמו שאמר ר’ עקיבא לכך אני משחק, כי כשתתקיים נבואת אוריה ציון שדה תחרש, כלומר שציון של ישראל יעשה הפקר לכל בור וריק, כשדה שהיא הפקר לכל הרוצה לעבור בה ולדרוך עליה, אז תתקיים מיד גם נבואת זכריה, וכמו שאמר גם ר’ אליעזר בסוף מסכת סוטה, בעקבות משיחא חוצפא יסגא כו’ וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת. כלומר סימן גדול הוא לנו לביאת המשיח, החוצפא שיסגא והאמת שתהיה נעדרה. ואין כוננת ר’ אליעזר לומר שקודם ביאת המשיח מוכרח להיות חוצפה ושקר, כי כבר אפשר שיבוא משיח בדור שכולו זכאי, אלא כלומר כשתהיה חוצפה הרבה והאמת נעדרת, אז מוכרח משיח לבוא, מפני שכבר אי אפשר להיהדות להתקיים עוד במצב כזה, וכתשובת ר’ עקיבא הנ”ל. וזהו שאמרו בגמרא (סנהדרין צ”ח,א) שאין בן דור בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. ולכאורה אינו מובן אם אפשר לו לבוא בדור שכולו חייב, אמאי לא יבוא בדור שמחצה חייב ומחצה זכאי. אלא זוהי כוונתם, כי בדור שכולו זכאי ראויים ישראל לביאת המשיח על פי הדין, אבל בדור שכולו חייב מוכרח הוא לבוא מפני סכנת קיומה של האומה הישראלית והיהדות. אבל שמחצה זכאי ומחצה חייב, עדיין אינם זכאים לביאת המשיח כיון שמחצה חייב, והיהדות אינה בסכנה משום שיש עדיין מחצה זכאי, שלא יניחו להיהדות להבטל, ולפיכך אפשר לו שלא יבוא בדור כזה של מחצה על מחצה.

(דברי רד”ך, דרוש ג, נחמת רבי עקיבא)


הרב הגאון ראובן דוד בורשטיין, מחבר ספר “דברי רד”ך” (ורשה, תרפ”ז), מתלמידי רבי יצחק יעקב רבינוביץ מפוניבז ורבי חיי הלוי סולבייצ’יק ומחשובי הרבנים בליטא, היה רב בלובשוב שבמחוז פינסק ואב”ד בקמניץ דליטא שבמחוז בריסק. מלבד גאונותו בהלכה, היה בקי במקרא, בדקדוק הלשון ובאגדה והיה דרשן מופלא. היה בעל מידות של תלמידי חכמים נקיי הדעת וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות וברוח טובה. בפתח ספרו מזכיר שכתב ספר נוסף “שו”ת זכרון יהושע” על ארבעת חלקי השולחן ערוך, אך נמנע מלהוציאו לאור בשל הוצאות הדפוס. וחבל על דאבדין. זכה להערצה רבה מאת גדולי דורו. הרב בורשטיין נרצח בשואה.
אחיו רבי אברהם אהרן הכהן בורשטיין, הרב מטבריג, היה ר”מ בישיבת סלובודקה בהיותו בן 18, גורש במלחמת העולם הראשונה לרוסיה והעביר שיעורים בלשון הקודש בישיבה שנוסדה בעיר באגאראדסק. עלה בסוף ימיו לארץ ישראל וכיהן כראש ישיבת מרכז הרב במקביל למרן הראי”ה קוק זצ”ל, עד לפטירתו בשנת תרפ”ו. בפתיחת הספר “דברי רד”ך” כתב אחיו דברים לזכרו.

אביהם הרב יהושע הכהן בלומנטהל היה רב בעיר לאזדיי ובעיר מארימפאלי ור”מ וראב”ד בביאליסטוק, ובסוף ימיו רב בקמניץ דליטא.

בראש השנה ת”ש, נכנס הצבא הגרמני לקמניץ-דליטא, ושהה שם שמונה ימים, עד לכניסת הצבא האדום. קמניץ-דליטא צורפה לרפובליקה הסובייטית הביילורוסית. בניין הישיבה הגדולה הוחרם והפך להיות מועדון ובית-קולנוע. בתחילת מבצע “ברברוסה” נכבשה העיירה ע”י הצבא הגרמני שהחל מיד בחטיפת יהודים, בהתעללויות בהן ובשוד רכושם. כעבור מספר ימים נרצחו 100 צעירים יהודים שהואשמו בקומוניסזם. היהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, לשלם זהב ככופר, להקים יודנראט וכח שיטור. בסוף שנת 1941 גורשו כשליש מיהודי קמניץ-דליטא לגטו פרוז’נה. ובתחילת 02.1943 הם נשלחו לאושוויץ. בעלי מקצוע ובני משפחותיהם שהושארו בקמניץ הועברו לגטו שהוקם ב- 1.1.1942, אליו הועברו יהודים מהמושבות החקלאיות בסביבה. היהודים חיו בגטו בתנאי צפיפות וברעב, עד שהועברו ב9.11.1942 בעגלות לרכבת וגורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

ראה: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, וראה אודות הרב ראובן דוד בורשטיין ב”מאמר מרדכי” מאת הרב מרדכי שוואב, ובמאמרו של הרב יהודה גרשוני בספר הזכרון לקהילות קמניץ דליטא זסטביה והקולוניות, תל אביב 1970, עמ’ 50-54.  

מספר הצפיות במאמר: 11

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים – על אחדות הזהות הלאומית והדתית באומה הישראלית / הרב ישראל בורנשטיין הי”ד

תמונת הרב ישראל בורנשטיין הי"ד

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים (שקלים א,א).

אם נביט בעין חודרת על מהלך התפתחות חיי העמים נראה, שסדר התפתחותם שונה תכלית שנוי מסדר ואופני התפתחות חיי עם ישראל. כל העמים התפתחו בארצם הם: ממשפחה נעשו לשבט ומשבט לעם, חקקו להם חקים ומשפטים לפי אופי חייהם ולפי תנאי ארצם ומקומם, וכאשר החיים החברתיים הכו שורש בלבבם והחלו להרגיש, שחסרים להם רגשי דת ואמונה, בקשו להם דרך אמונה, שתתאים לדרכי חייהם ותרבותם. וכשאמונה זו או אחרת לא ישרה בעיניהם, החליפו אותה במשך הזמן באמונה כזו, שתתאים יותר לאפים ותרבותם, ובאופן כזה התפתחו עד שנעשו במרוצת הזמן לעם עם משטר מדיני, דתי וחברתי. לכן אין מן הפלא שהדתיות והלאומיות נחשבות אצל עמי התבל לשני עניינים נפרדים, שאין אחד נכנס לתחום חברו. צרפתי יכול להיות בן נאמן לעמו אם הוא מאמין באמונה זו או אחרת, ואחת היא אם הוא קטולי או פרוטסטנטי או אינו מאמין גם בשתיהן – ישאר לעולם צרפתי לאומי, יען כי הוא היה צרפתי עוד טרם קבל עליו דת זו או אחרת. לא כן עם ישראל: הוא לא התפתח בדרך טבעי ככל העמים. משפחתו אמנם, נתרבתה ונתגדלה עד שנהיו לקבוץ גדול, אולם לא בארצו, רק בארץ זרים תחת עול עריצים ולא היה להם אופי ותואר לאומי, רק קבוץ גדול של יחידים בודדים במינם. הם לא חקקו להם חקים ומשפטים מיוחדים לפי רוחם הם, אלא היו משועבדים לאדוניהם המצרים, לחקותיהם ומשפטיהם, אך כאשר יצאו בני ישראל ממצרים ונדדו במדבר וקרבו אל הר סיני, נעשו בפעם אחת לעם אחד ולחטיבה אחת, “ויחן שם ישראל נגד ההר”, ופירש רש”י: כולם בלב אחד כאיש אחד. ואז קבלו את התורה מסיני. בני ישראל לא קבלו את התורה בעת שבתם בארצם שקט ושאנן, רק בעת שנדדו במדבר ולא היו להם עדיין חקים ומשפטים וסדרי מדינה. ובו ביום שקבלו את התורה, בו ביום נעשו גם לעם, “היום הזה נעשית לעם”. ו”קב”ה ואורייתא וישראל חד”, כלומר, האמונה באל יחיד ומיוחד, קבלת התורה ולאומיותו של עם ישראל באו להם כאחד בפעם אחת וביום אחד.

ובאמת, תורת ישראל אינה רק ענייני אמונה בלבד, אלא גם ענייני דין ומשפט, דברי מדע וענייני מדינה מכל המינים; המדינה והדת – החיים האזרחיים והחיים הדתיים יתלכדו בה ולא יפרדו. והתורה חדרה אל כל פינות החיים והרסה את המחיצה שבין הדת והחיים, מה שאין כן בדתות שאר העמים. ולכן דת ישראל ולאומיותו אחוזות ודבוקות זו בזו, כשלהבת בנר ואין להפריד ביניהן. הדת היא הלאומיות, והלאומיות היא הדת.

על פי הנחה זו נבין את דברי הנביא ירמיה: “מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד’ אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד’: על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה” (ירמיה ט’ פסוק יא-יב). ובבא מציעא פ”ה ובנדרים פ”א אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם וגו’ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירש הקב”ה בעצמו, שנאמר: ויאמר ד’ על עזבם את תורתי אשד נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחלה.

חטא עם ישראל בימים ההם לא היה סוד כמוס, שהחכמים והנביאים לא  ידעו מזה. “וראשונים נתגלה עונם” אמרו חז”ל (יומא ט) וכולם ידעו שבני ישראל עברו תורות, הפרו חוק. ובגמרא סנהדרין ק”ד, “אמר רבה אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו ישראל באיכה? מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו באלף בית? מפני שעברו על התורה, שנתנה באלף בית”.

ובמדרש (איכה רבתי) “דרש בן עזאי, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה, כמנין איכה”. ועוד בהרבה מקומות בש”ס ובמדרשים. ובכן ידעו החכמים והנביאים מראש שעם ישראל צפוי לעונש גדול, רק הם לא מצאו מענה בפיהם להצדיק את הדין, מדוע גלו ישראל מארצם וגעשו כצאן אובדות? מדוע נתפזרו לארבע רוחות השמים ואפסו מהיות עם? ואם בני ישראל חטאו, עוו ופשעו לאלוקים אבל ללאום לא חטאו, ושורת הדין היתה, שהקב”ה ישפוך עליהם את חמתו, בשבתם בארצם על אדמתם, אבל לא לפזר אותם בין העמים שיאפסו ויתבטלו מהיות עם? ואם כן “על מה אבדה הארץ”? כלומר, על מה “אבדה הארץ” את יושביה? והיה להקב”ה להענישם בעונשים הכי חמורים בתור עם יושב בארצו, ולמה נצתה כמדבר בלי עובר?

ועל זה באה התשובה מאת ד’: “על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם”. כלומר: לא את דת ישראל במובן הדתי של אומות העולם עזבו, אך את תורתי עזבו. ואם עזבו את תורת ד’ הלא עזבו את הכל, גם את הדת, גם את הלאומיות, ואינם ראויים עוד להיות עם עומד ברשות עצמו ולהישאר על אדמתו, כי באין תורה, אין דת ואין לאומיות, אין חוקים ואין משפטים, אין סדר חברתי ואין משטר מדיני.

ורב יהודה אמר רב בא להודיענו את הנסבה, שעזבו את תורת ד’, מפני שלא ברכו בתורה תחלה. בימים ההם, היו גם כן “חכמים בעיניהם”, כמו שיש בימינו אלה, שאמרו נהיה ככל הגוים בית ישראל, הדת היא עניין פרטי, ואינה נכנסת בגבול הלאומיות והלאומיות היא ענין לחוד שאינה נכנסת בגבול הדת. אבל אלמלי חדרו אל תוכנה ואופיה של אומה זו, היו יודעים שהבדל גדול יש בין ישראל לעמים. עם ישראל לא התפתח באופן טבעי כשאר העמים ולא נעשה לעם טרם קבלו את התורה, ורק על ידי החורה נעשה לעם, לכן אם עוזבים הם את התורה, מתבטלים גם כן מהיות עם.

ברכת התורה לפניה היא: “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, ולו ברכו את ברכת התורה והגו בה, היו יודעים שעם ישראל לא נעשה לעם בדרך טבעי, רק הקב”ה בחר בנו מכל העמים, ונעשינו לעם רק על ידי זה שד’ נתן לנו את תורתו. וכל זמן שעם ישראל מקיים את התורה, הרי הוא גם עם. ואם עוזב את תורת ד’ אז הוא מתבטל גם מהיות עם עומד ברשות עצמו, כי התורה והעם דבוקים ואחוזים זה בזה ואין להפריד ביניהם.

ודבר שנעלם אף מן הנביאים והחכמים בעת החורבן, היה ניכר ובולט אחר כך, בבואם אל ארץ זרים, והכל הכירו לדעת, כי רוח העם לקוי, כולו. ולא ארכו הימים והחל ישראל להתרפס לפני שוביהם ולחקות מעשי תושבי הארץ, והיהדות ירדה כל כך פלאים, עד שביהדותם התחבאו בחוריהם, פן יתקלסו בהם ויראו עליהם באצבע, כי יהודים הם. ולאט לאט שכחו את תורתם ושפתם, התחתנו בבנות עם הארץ, ועל ידי זה נתחייבו כליה בימי מלכות אחשורוש.

והמן, שידע את תכונת נפש עם ישראל, מצא לו אז את שעת הכושר לבצע את זממו, ולהשמיד את כל היהודים, בדעתו, שאיש מהם לא יפצה את פיו נגד הגזרה הרעה הזאת, כי כבר פג מהם רוח החיים, רוח גאון לאומי והכרת ערך עצמם, ואין בהם שום דבר שיאחד אותם לעם אחד ולחטיבה אחת. את תורת ד’ עזבו, את מצוותיו הפרו וכולם מפוזרים ומפורדים בדעותיהם, במעשיהם ובדרכי חייהם ומכף רגל ועד ראש אין בהם מתום.

ובהצעה זו בא לפני המלך אחשורוש ואמר: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים”, ובגמרא (מגילה י”ג): ישנו עם אחד, ישן הוא מן המצות, והמה מפורדים ומפוזרים למרות זה שהם נמצאים במצב איום ומתענים תחת יד זרים, והיתה שורת הדין שתשרה ביניהם אהבה וחבה, כי מונח בחיק הטבע, שצרת הכלל מרככת את הלבבות ומקרבת את הרחוקים זה לזה, כמו שאנו רואים בעינינו אם שני אנשים נתונים יחד כלוא במאסר, הם מתקרבים זה לזה ונעשים במשך הימים לאוהבים נאמנים אף שרחוקים הם במחשבותיהם ובמעשיהם. אבל בני ישראל אף שהם נמצאים במצר תחת עול זרים לא היטיבו את דרכם ושורר ביניהם פרוד עצום, וכל אחד שונא את חברו תכלית שנאה. ומזה שפט בדעתו, כי משחחם בהם, מום בם, וכל זיקי החיים של עם חי ושואף לחיים כבר עממו אצלם ובנקל יבצע את זממו הרע, כי אין לפחד מהם. ובצדק אמר רבא (מגילה י”ג ע”ב): “ליכא מאן דידע לישנא בישא כהמן”. כי המן ירד לתוך אפיה של האומה ולמד לדעת את תכונתה ועל ידי זה ידע במה להלשין עליהם לפני אחשורוש.

ואך מרדכי היה היהודי היחידי, שידע מה שנעשה בעולם היהדות ומה שאורגים על היהודים בחצר המלך. ובכל זאת היה הוא היחידי, שלא התרפס ולא השתחווה לפני המן ויקדש שם שמים ברבים, ויהי למופת ברוחו הכביר – ברוח הדת והאמונה. ברוחו הגאוני הביט על ההולכים חשכים ולא נוגה להם, והוא הוא שעמד בפרץ להשיב את חמתו מהשחית. “מרדכי בדורו כמשה בדורו: מה משה עמד בפרץ אף מרדכי עמד בפרץ, שנאמר: “דורש טוב” (מדרש רבה אסתר).

כמשה בדורו, שמרדו בני ישראל את רוחו ועל כל דבר קטן התנפלו עליו ולא זכרו את טובתו, ובכל זאת עמד תמיד בפרץ להתפלל בעדם עד שלפעמים חלה מרוב הצער והיגון. “ויחל משה” רבי יהודה אומר: חלה משה (מדרש רבה שמות פרשה מ”ג). כמוהו היה גם מרדכי, כמה מררו את רוחו, כמה חרה לו שלא שמעו בקולו להטותם מחקות את מעשי הפרסיים והמה לעגו לו ולדבריו. בדמעות חמות הנובעות ממקור לב טהור, החפץ בטובת עמו אשר אהב, עמד מרדכי לפניהם על משתה המלך וישא מדברותיו על חלול הקודש, שהם מחללים לעין כל – ושומע אין לו מכל המסובים. אף על פי כן מחה מלבם את זדונם בעת שהגיעה הצרה ולא נח ולא שקט עד שהוציאם מאפלה לאורה – הארה חומרית שהוציאם ממות לחיים, והארה רוחנית שפקח את עיניהם הטרוטות להראותם, כי טועים הם בדרכם, דרך החיים ויראם את הדרך הנכונה, שילכו בה. הוא הדליק את נר התורה מחדש “מה משה למד תורה לישראל, אף מרדכי כן” (מדרש רבה שם).

מרדכי וכן אסתר ידעו, שהגורם העיקרי לגזרת המן – הוא הפרוד הנורא, שנתפרר העם לפרורים, לכן הצעד הראשון שעשו להצלת העם היה לאחד ולאגד את לבות כל העם להשוות את הדעות ולרכז כל הכחות למרכז אחד. ולמטרה זו שלחה אסתר למרדכי: “לך כנוס את כל היהודים, הנמצאים בשושן”. כלומר, שיכנסם לעבודה אחת, לעבודה משותפת בעד הצלת העם. ומעתה על כל אחד לעזוב את דרכו הפרטי ואת עסקיו הפרטיים ולבא לעזרת העם. ואחר כך, וצומו עלי וגו’, כלומר, שיכינו את עצמם לתשובה לתקן את מעשיהם, שבשבילם נגזרה הגזרה של להשמיד להרוג ולאבד.

וכשהושיעם ד’ ויחלצם ממצר, קבלו עליהם את התורה מחדש. קימו וקבלו היהודים, קימו עתה מה שקבלו כבר (שבת פ”ח ע”א).

וכמו טרם שקבלו ישראל את התורה מסיני נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, “ויחן שם ישראל נגד ההר”, פירש רש”י: בלב אחד כאיש אחד. כן גם טרם שקבלו עליהם את התורה בימי אחשורוש, נעשתה אחדות גמורה ביניהם והתרכזו כולם למרכז כללי אחד, לעם אחד ולחטיבה אחת, כמו שמעיד הכתוב (מגילת אסתר ט’,כ”ג): וקבל היהודים, ובמדרש (שם) “כאיש אחד” (פד”מ על מגילת אסתר).

ודבר זה היה כעין תשובת המשקל לעומת שהיו מקודם מפוזרים ומפורדים בינם לבין עצמם בדעותיהם, במחשבותיהם ובמעשיהם ועזבו את עמם ואת תורתם והזניחו את כל הדבר הקדוש בישראל וילכו בחקות הגוים.

על פי הדברים האלה נבין את דברי המדרש (איכה רבתי): חטא חטאה ירושלים, אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בכפלים דכתיב: חטא חטאה ירושלם, ולקו בכפלים דכתיב: כי לקחה מיד ד’ כפלים בכל חטאותיה (ישעיה מ’), ומתנחמים בכפלים, דכתיב: נחמו נחמו עמי וגו’ (ישעיה שם). כלומר, עם ישראל, בשבתו בארצו, חטא בכפלים, בעזבו את תורת ד’. חטא נגד הדת ונגד הלאום, כאשר הארכנו שבתורה נכללות גם הדתיות וגם הלאומיות, ואם ישראל עברו תורות, הפרו חוק עזבו את הכל וחטאם היה כפול, ולכן לקו גם כן בכפלים: לקה הפרט ולקה הכלל, לקה היחיד ולקה הגוי כולו. עם ישראל לא נענש כעם יושב על אדמתו, רק נתפזר לארבע רוחות השמים, ומלבד העונש הגופני, שהגיע לכל אחד מהם, חדל גם מהיות עם. וכאשר ישובו בני ישראל בכפלים – ישובו אל דתם וישובו אל עמם, הם יתאחדו ויתאגדו לעם אחד ולחטיבה אחת בתורה אחת, אז ימצאו להם גם את נחמתם בארצם ובתורתם.

וכשנכנס החודש אדר ואנו מרבים בשמחה לזכר הנס שהחודש הזה נהפך לנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, מחויבים אנחנו לקיים מה שקבלנו עלינו ועל זרענו לשמחת התשועה הגדולה. ועלינו לאחד ולאגד את כל לבות בני ישראל, להתרכז למרכז אחד ולשום קץ לפרוד הנורא, השורר במחנה ישראל ולחזק את דת קדשנו ולקבל עלינו מחדש את התורה בשלמותה. ולמטרה זו מחויבים אנחנו להכריז בפומבי על השקלים ועל הכלאים. שקלים – הם סמל אחדות הלאום. שקל הוא סמן התרכזות הכחות לכח אחד כללי. על ידי השתתפות כל ישראל בשקל באין הבדל בין כהן לישראל, בין עני לעשיר, נבנה המשכן, המרכז הרוחני, של עם ישראל ונתגשמה אחדותה של האומה. ואחר כך בבית המקדש, נלקחו קרבנות צבור, קרבנות בעד כל ישראל מכסף השקלים (מנחות ס”ה). ועיין באלשיך שכתב, כי מחצית השקל מורה על אחדות ישראל. שקל הוא מס לאומי, לכן העכו”ם או כותי ששקלו אין מקבלים מהם (ירושלמי שקלים פ”א), מפני שבמס הזה צריכים להשתתף רק אלה השייכים לעם ישראל אף בלאומיותם, ולא אנשים השייכים לאומות אחרות.

ומשה רבנו שאל את הקב”ה במה תרום קרן ישראל, אמר לו “בכי תשא” (בבא בתרא י’ ע”ב) כלומר, קרן ישראל תרום רק ע”י השתתפות כל כחות העם לכח אחד כללי, (דרשות נ”ב).

כלאים – הם סמל דת ישראל הטהורה שאין להרהר אחריה. כלאים, הם גזרת הקב’ה מה ששטן ואומות העולם מונין אותנו, היא חקה בלי טעם. “את חקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים” (ויקרא י”ט). פרש”י: חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. ועיין בעיקרים (מאמר ג’ פכ”ד) שכתב וזה לשונו: “ועל החלק השני גם כן שהיא ידיעת החקים והדברים הנרצים אצל ד’ יתברך לא תוכל להקף בשום צד, כי אין לשכל האנושי מבוא לדעת פרטי הדברים הנרצים אצל ד’ יתברך, אם לא מצד הנבואה”. ודבר שאין יד שכל אדם מגעת לו, רק הוא רצון אלוקי מוחלט, היא באמת דת טהורה וקדושה. לכן כלאים שאין יד השכל מגעת לדעת את טעמו, היא סמל דת מורשה הטהורה. ולפיכך כשמגיע חדש אדר, ואנו מחויבים להשריש בלב עם ישראל את דת המורשה ולאחד את לבות עם ישראל אנו מכריזים על השקלים ועל הכלאים, סמל אחדות האומה וסמל דתנו הטהורה.

ועל דרך מליצה נוכל להעמיס בדברי הגמרא (ביצה ט”ו ע”ב): “הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר”. כלומר, הרוצה שיתקימו נכסיו הרוחניים, וקנייניו הלאומיים, יטע בהם את חודש אדר, יקשיב רב קשב לקול המשמיע על השקלים ועל הכלאים, ואז ישתמרו ויתקיימו נכסיו הכי יקרים לכל איש ישראלי בזה ובבא.

(כרם ישראל, בין ישראל לעמים, דרשה ט)


הרב ישראל הלוי בורנשטיין הי”ד נולד בשנת 1880 לערך, להוריו ר’ מנחם יוסף וטשייטיל (כנראה) לבית אברבנאל, בעיירה ריקי (או בז’ליחוב) פלך לובלין. הוריו היו סוחרים צאצאים למשפחת אדמו”רים משושלת רבי אברהם בורנשטיין מסוכוצ’וב. הרב ישראל לד אצל הגאון מאוסטרובצה והוסמך על ידו לרבנות.

הרב נשא לאשה את מרת חיה פרל בת הרב ישראל משה לרנר. הרב ישראל כיהן כרב ואב”ד ברייביץ, אחר כך שימש בקמינקה פלך קיוב, שם ייסד גימנסייה ועמד בראש וועד ההורים שלה. לאחר הפרעות באוקריינה עבר לעיר ניקולייב פלך חרסון שם שימש כיו”ר הקהילה היהודית והפיץ תרבות עברית וציונית. נאומיו רבי הרושם שם משכו קהל רב. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזר לכמה שנים לרייביץ ופעל שם רבות בכל תחומי החיים היהודיים.

ומשנת 1923 התחיל לשמש ברב ואב”ד בפלונצק פלך וורשה במקומו של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד שנתקבל אז כאחד מרבני וורשה. היה היה נואם מלהיב ובעל כוח השפעה. הוא עסק בצורכי ציבור באהבת ישראל בכל לב ונפש, ולא חס על גופו ונפשו למען הצלת יהודי. הרב היה מפעילי תנועת המזרחי בפולין ובשנת 1925 השתתף בקונגרס הציוני כציר מטעם המזרחי. ארבעה מבניו ובת אחת עלו לארץ ישראל והשתרשו בה.

הוא הוציא לאור את הספר “חוות יאיר” (תרע”ב) ואת ספרו “כרם ישראל” (תרפ”ט). בפתיחת הספר הוא כותב מסמך היסטורי מרתק בקונטרס “מקורות ישראל – בו יסופר מה שקרה לי ולאחי בני עמי בשנות הבלהות שאחרי המלחמה”. הוא הגיע ללונדון וערך מחקר על תקופת האמוראים, אך ככל הנראה כתב היד של הספר שתכנן להוציא לאור בנושא אבד בשואה. הרב ורעייתו ביקרו אצל בניהם בארץ בשנת 1932.

בתקופת המלחמה היה הרב בגטו ורשה. לפי עדויות שהגיעו לבנו שלמה, נספה הרב ביום שני של ראש השנה בשנת תש”ג (1942) בטרבלינקה.

בתקופת מלחמת העצמאות (18.3.1948) נהרג בנו יהושע הי”ד, בהיותו בן 40, עם שלשה מחבריו בצוות חברת החשמל שנסע בטנדר משוריין מחיפה לכיוון צפון לתיקון תקלות, מאש אנשי הכנופיות.

מקורות: אתר יזכור, אתר יד ושם, ספר פלונצק עמ’ 241-243, ועוד. ראה גם אנציקלופדיה של הציונות הדתית א עמ’ 256-266.

מספר הצפיות במאמר: 38

יש לנו חיוב גדול לחדש בתורה כל אחד כפי שכלו / הרב שלמה ירמיה גרינברג הי”ד

בית המדרש הגדול באוסטרולנקה

הקדמה

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר שם חלקי מיושבי בית המדרש שזה תכלית בריאת העולם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חכמינו ז”ל על תיבת בראשית. הכוונה שהתורה הקדושה תמיד נקראת ראשית, כי מי יאמר שהגיע לכוונת תכלית שבה, וכן בכל המצות ועבודת ד’ יתברך, מי יאמר שירד לעומקה. וזה תכלית בריאת אדם שתמיד יהיה במחשבתו בעוסקו בתורה ובמצות שהיא רק ראשית והתחלה לענודה. ובזה נוכל לפרש הכתוב ראשית חכמה יראת ד’ וגו’, היינו אם החכמה נקרא אצלו ראשית, אז הוא יראת ד’, הם רק ביושבי בית המדרש, שהם יודעים שהוא רק ראשית ולא ירדו לתכליתה. וזה כוונת רבי נחוניה בן הקנה שתיקן הודאה ששם חלקו מיושבי בית המדרש.

חסדי ד’ אזכיר על אשר גמלנו, אשר הביאנו עד הלום להקריב ספרי ראשית בכורים, מנחתי מנחת עני, מה דרכו של עני להקריב את נפשו כך הקרבתי פרי מעללי ושכלי בדבר ד’ זו הלכה, בכל נפשי וכחי בשאלות ותשובות בארבעה חלקי שולחן ערוך בהספיקות אשר היו לי, וברוך ד’ בררתי אותם להלכה כיד ד’ הטובה עלי.

רבות יגעתי ומעט מצאתי, ראשית תרומתי אשר חנני ד’ בתורתו להבין בגמרא וברמב”ם ובשולחן ערוך ולבוא עד גמר הלכה. וידעתי אני מך ערכי שלא הגעתי למדה זו להורות לרבים לקבל אחריות דעלמא עלי, כי אף לקטני המחברים לא דמיתי וקטנם עבה ממתני, טעל כן זחלתי ואירא לקרבה למלאכה זו אולי, חס וחלילה, שגיתי בהוראה וימצא איש יסמוך על הוראתי להורות להלכה למעשה ויהיה החטא תלוי בי, חס וחלילה. מיד חזרתי אמרתי כי ספרי יגיע גם לדייני ישראל אשר יש להם יד להורות, ובוודאי ישקלו הדבר בשכלם אם יוכלו לסמוך על זה למעשה. ואף על פי כן לא רציתי להדפיס רק מתחילה להציע לפני גדולי וגאוני זמנינו. ונחנו הסכמתם שראוי הדבר להוציא לאור ייהנו רבים בו. על כן נתתי לבית הדפוס. ואבקש כל מי שיעיין בספרי זה, שלא יסמוך עלי עד אשר ישקול הדבר בשכלו איזה פעמים, אז יכול לסמוך, כי לא באתי בחיבורי זה רק לעורר על המעיין.

ברוך ד’ אשר בחר בני מכל עם ונתן לנו תורת אמת והבדילנו מכל העמים והראה לנו אהבה וחיבה, שהרשה לנו לחדש בתורתו, כפי שכל האנושי כן יקים. ועל זה מברכין אשר נתן לנו תורת אמת, הכוונה שנתן לנו במתנה שהתורה תתנהג כפי שכל האנושי, כי לא בשמים הוא, כמאמר הגמרא בבא מציעא במתיבתא דרקיע, ולא נתנה תורה למלאכי השרת, אפילו באמת הדין להיפך ברקיע, אף על פי כן, הפסק הלכה רק כפי אשר יפסקו הבית דין שלמטה. יעויין בדרשות הר”ן ז”ל.

ועל פי זה יש לבאר מאמר הגמרא נדרים (דף פ”א ע”א) אמר רב יהודא אמר רב, מאי דכתיב מי האיש ויבן זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפרשה הקב”ה בעצמו וכו’, שאין מברכין בתורה תחילה. עד כאן לשונו. וכבר הקשו בהבנת דברי הגמרא שעל ג’ עבירות החמורות שהיו, לא נאבדה הארץ, רק מחמת ברכת התורה תחילה. יעוין בר”ן שם. ולפי הנ”ל ניחא דהנה איתא בספר אמרי שפר על התורה מהרב הגאון מרש”ק ז”ל בספר תרומה מה שמאריך שם על המדרש, ומפרש גם כן שם דברי הגמרא שבת דהמלאכים טענו בשעת מתן תורה מה אנוש כי תזכרנו וגו’ תנה הודך על השמים. והקשה הלא אפשר ששניהם יחד יודעין את התורה, וכי מי שיכול ללמוד פסוק אחד עם חבירו, הכי בזה גוזל השני את הפרק ההוא מן הראשון, הא הראשון יודע הפרק כמו שלמד מקודם. ואם כן הכי נמי אצל המלאכים, הגם שנתנה תורה לישראל, מכל מקום גם הם יכולין לידע וללמוד. אך לפי הנ”ל ניחא, דהנה הקב”ה נתן לנו התורה כפי אשר יורה שכלם האנושי כן יקום, אף שהשכל אלקי מורה להיפך, וכמו שאמרו חכמינו ז”ל במסכת ראש השנה, אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, והביא דכרי הר”ן ז”ל בדרשותיו דמבאר הגמרא, בבא מציעא דנחלקו במתיכתא דרקיע, אמרו מאן נוכח רבה בר נחמני, דמאי טעמא הוצרכו לשאול מרבה בר נחמני. וכתב, דהנה שכל אלקית ושכל אנושי אינן שוות כלל, רק המה הפכיים לגמרי, והנה הקב”ה נתן לנו התורה וכתב בה אחרי רבים להטות, הרי התורה נתנה לבני אדם שיתנהגו בה כפי דעתם ושכלם, על כן שאלו לרבה בר נחמני שהוא מכריע מה שהשכל אנושי מכריע, אף שהקב”ה אומר טהור. לכן שפיר טענו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו, שתתן התורה להתנהג על פי שכל האנושי, אדרבא תנה הודך על השמים, שיהיה התורה מתנהג על פי שכל אלקות כן יהיה וכן יקום, לא על פי שכל האנושי. יעוין שם. ודברי פי חכם חן. עד כאן.

וכל זה הוא מחמת שנתן לנו התורה במחנה, על כן כפי שמורה שכל האנושי כן יקום. ועל זה אנו מברכין אשר נתן לנו כמתנה. נמצא לפי זה ניחא דברי הגמרא שלא ברכו בתורה תחילה, היינו שלא ברכו הברכה אשר נתן לנו במחנה כפי אשר יפסקו הבית דין של מטה, רק כפי שכל עליון כן יש לנו לפסוק. ואם כן יוכל להיות מזה כל הריסת התורה והמצווה ויוכל להיות היפך כל המצוות אם אין אנו משגיחין כפי שכל האנושי. וזה גרע מג’ עבירות החמורות רחמנא ליצלן, כי לא יכול לבוא מזה הריסת כל התורה דיודעין שזה עבירה, אבל אם לא ברכו בתורה תחילה לשיטתם הדין כך, ועל פי שכל האנושי אינו כן, וזה ברור בכוונת הגמרא.

ובזה נוכל לומר כוונת המגיד, אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. וקשה מה זו מעלה קרבת הר סיני בלי תורה. אכל לפי הנ”ל ניחא דהכוונה דלא נתן לנו התורה במתנה. וכך הפירוש אלו קרבנו לפני הר סיני לקבל את התורה, וקבלנו רק שלא נתן לנו במתנה, דיינו. על אחת כמה וכמה שיש להודות ולשבח להקב”ה שנתן לנו התורה כמתנה, ויש לנו רשות לחדש חידושי תורה כל אחד ואחד כפי שכלו. נמצא לפי זה שיש לנו חיוב גדול לחדש בתורה כל אחד כפי שכלו כיון שנתקן ברכה על זה.

ומאוד הפליגו חכמינו ז”ל בשבחן של מחדשי חידושי תורה. עיין בתנא דבי אליהו פרק י’ וכו’, וכן בשו”ת מן השמים לרבנו יעקב מקורביל סימן ל”ב מה שהשיבו לו מן השמים. ויעוין בספר חסידים סימן תק”צ, וזה לשונו, מי תיכן רוח ד’, כי הקב”ה גוזר מי יהיה חכם ומה חכמתו וכמה שנים וכמה ספרים יעשה. יש שגוזר עליו שיעשה ספר אחד או שנים או שלשה, וכל מי שגלה לו הקב”ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב סוד ד’ ליראיו ובריתו להודיעם, וכתיב יפוצו מעינותיך חוצה. וזה שכתב יביא במשפט על כל נעלם, שגורם שנעלם וכו’. עד כאן לשונו. על כן קמתי מחשכת הבלי זמן, אמרתי במה אקדם לד’, אולי כיוונתי באיזה מקום להלכה ולא אכתבנה. וידעתי כי ילעיגו עלי אנשים ויאמרו הגם זה במחברים יקרא. אבל אמרתי מה לך להשגיח על זולתך, ואין כוונתי בזה חס וחלילה להתגדר בה או בשביל קרדום לחפר בה.

וקראתי ספרי “מנחת ש”י”. תיבת ש”י ראשי תיבות שלמה ירמיה, ותיבת מנחת לרמז שם אבי מורי נ”י, אותיות מנח שם נחם כשם אבי נ”י, ואות תיו גם כן חשבון כשם אבי נ”י ר’ נחם צבי חשבון ארבעה מאות. וגם לרמז שם אמי מורתי לאה תחיה, על מספר קטן במנחת שי. וממעמקי לבבי אפרוש ידי לד’ ואתפלל לפניו שיברך את אבי מורי נ”י ואת אמי מורתי תחיה בעושר ובאושר ובכבוד ובאריכות ימים שמעולם גדלונו על דרכי התורה והיראה וכל חייהם ומגמתם רק לגדל בניהם לתורה. אנא ד’ ישלם להם פעלם ומשכורתם כפולה, ויבלו ימיהם בנחת, מתוך הרחבת הלב. אמן.

ויהי רצון שלא ימוש התורה מאתנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה עד עמוד הכהן לאורים ותומים במהרה בימינו אמן.

 המחבר

הקדמת מנחת ש”י


הרב שלמה ירמיה בן הרב נחום צבי גרינברג, נולד בפרושיניץ סביבות שנת תר”ל (1870).

הוא היה חסידו של האדמו”ר מאמשינוב, רבי מנחם קאליש. כבר בתרנ”ה (1895) היה מו”צ באסטראלענקא שבמחוז ביאליסטוק שבפולין, והמשיך בתפקיד זה במשך עשרות שנים. שמו התפרסם בעולם התורה לאחר שהוציא לאור את ספרו “מנחת ש”י” (פיטרקוב, תרע”ב), ובו שו”ת בארבעת חלקי השולחן ערוך ודרושים על דרך הפלפול. רבנים גדולים כתבו את הסכמת לספר, ובהם רבי מנחם [קאליש] מאמשינוב, רבי מאיר יחיאל הלוי [העלשטאק] מאסטראווצא, רבי מלכיאל צבי הלוי [טענענבוים], רבי אליהו קלאצקין לובלין, רבי יוסף [קאליש] מאסטרוב, רבי יצחק בורשטין אב”ד אסטראלענקא, ועוד. 

הרב שלמה ירמיה ורעייתו שפינצע, נספו בשואה בסביבות שנת תש”א. הי”ד.

מקורות: ספר קהילת אוסטרולנקה, מנחת ש”י, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 39

עיקר תלמוד תורה, הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל במאור שבה, שהיא החכמה והדעת המביאים לידי מעשה / הרב יחזקאל ברשטיין הי”ד

מתן תורה

כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלקים מעולות, מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים מפני שהעולה כולה כליל לאשים וכו’, ותלמוד תורה חביבה לפני המקום יותר מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום, שנאמר אז תבין יראת ה’ ודעת אלקים תמצא. עד כאן (אבות דרבי נתן פרק ד).

אם נשקיף בעין חודרת בדברי רז”ל אלו נראה שמה שהפליגו במעלת תלמוד תורה שתכליתה לידע דעת אלקים, לא כוונו לתלמוד תורה הבא לפרקים ודרך ארעי כהקרבת הקרבנות, ולא זו הדרן להגיע לתכלית הנרצה הלזו. אלא על ידי יגיעה רבה ותלמוד תורה תדיר, שאז רק אז יכול להשיג ולידע דעת המקום. וכמאמר הכתוב ברישא דקרא “אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה’ ודעת אלקים תמצא”, וכן אמרו במדרש (שיר השרים רבה) ר’ פנחס בן יאיר פתח אם תבקשנה ככסף וכו’, משל לאדם אם מאבד סלע או בילרין בתוך ביתו, כמה נרות וכמה פתילות הוא מדליק עד שיעמוד עליהם וימצאם וכו’ דברי תורה, שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא כל שכן שאתה צריך לחפש אחריהם כמטמונים הללו. הוי אם תבקשנה ככסף. אמר רבי אלעזר מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא הנחתי שם אדם ויצאתי. פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים והתכנים [עוסקים במלאכתם] ואמרתי כתיב אם ככסף תבקשנה וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה’, ואנו לא מבלים ולא כתבנים. עד כאן. הרי שהתרשלות קלה פעם אחת מונעת להשיג דעתו של מקום אפילו אחרי יגיעה רבה ותדירה כאותה של רבי אלעזר, ולא עוד שאפילו גם אם עוסק בתורה תדיר בלי הרף וישים עינו ולבו להשגת עומק התורה והיראה כבקשת הכסף ובחיפוש מטמונים, רק שלא יחשיב אותה באותו הערך הראוי לה ולא יכיר רום ערך מעלת התורה אשר כסף וזהב לא יערכנה, וכדאיתא בירושלמי (ריש פאה) כתיב כל חפציך לא ישוו בה אפילו כל העולם כלו אינו שווה לדבר אחד מן התורה, אי אפשר לו לזכות בכתרה של תורה. וכדאיתא בנדרים (דף פ”א) מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה’ אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, ויאמר ה’ על עזבם אח תורתי וכו’ שלא ברכו בתורה תחלה. וכתב הר”ן בשם הרב רבינו יונה ז”ל דאי אפשר לפרש כפשוטו שלא עסקו בתורה, דאם כן כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו, והלא דבר גלוי הוא, אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהין על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה כל כך בעיניהם שלא היו עוסקין בה לשמה, ומשם הכי היו מזלזלין בברכתה. עד כאן. וכן פירש”י בבבא מציעא (דף פ”ה) דכיון דלא מברכי, גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להםץ עיין שם. והדבר מתמיה ומאחר שעסקו בתורה תמיד כל כך עד שהחכמים והנביאים לא הרגישו רפיון כלל, אמאי קאמר על עזבם את תורתי, הם שוקדים על דלתי התורה יומם ולילה ורחמנא קרי לה עזיבת התורה. אלא ודאי דכל שאין התורה חשובה כל כך בעיניהם, והוא מחמת שאין מכירין את רום ערך התורה במדה הדרושה, הרי הם רחוקים מהשגת כתרה של תורה, וכאלו עזבו אותה לגמרי חשיב. והטעם ביארו לנו רז”ל במה שאמרו (ילקוט שמעוני ירמיה) ואותי עזבי ותורתי לא שמרו, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה, המאיר שבה היה מחזירן למוטב. עד כאן. והיינו משום דעיקר תלמוד תורה הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל בהמאור שבה, ורצוני לומר החכמה והדעת המביא לידי מעשה, כדכתיב ולמדתם ועשיתם ,וזהו מה שאמרו ז”ל ברכות (דף ח.) אין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד, וכמו שביאר הרמב”ם ז”ל בהקדמתו לפירוש המשניות, יעויין שם באורך. וכשאין התורה חשובה בעיניו כל כך לפי שאינו מכיר את רום ערכה, אינו זוכה להסתכל בהמאור שבה. וזהו אמרם ז”ל (שם) ויתר הקב”ה על ג’ עבירות ולא ויתר על מאסה של תורה, דכתיב על עזבם את תורתי. עד כאן. כלומר, דאף שעסקו בתורה תדיר, וכמו שכתבו לעיל, מכל מקום לגבי רחמנא הם בכלל ממאסים בה בזה שלא עמדו להתבונן ולהשיג גודל חשיבותה ולחבבה כראוי.

וכשנתבונן עוד בזה נראה עד כמה גדול חטא זה, ואיתא בתנחומא (פרשת שמיני) רבי שמעון אמר כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה, והיה אינו אלא שמחה. השיבו חכמים ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. אמר להם אף היא אינה של שמחה לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו האור, שכך אמר רבי בר סימון, אותו האור שברא הקב”ה ביום ראשון היה אדם הראשון צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וכיון שראה הקב”ה מעשה דור אנוש ודור המבול, עמד וגנזו מהם, שנאמר וימנע מרשעים אורם, והיכן גנזו לצדיקים בגן עדן. השיבוהו עוד ויהי ערב ויהי בקר וכו’, אמר להם אף היא אינה של שמחה, שכל מעשה בראשית צריכין תיקון החטים לטחון וכו’. השיבוהו עוד, והיה כאשר נלכדה ירושלים. אמר להם אף היא אינה של צרה, שאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עוונותיהם, שנאמר תם עונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותן. עד כאן. וכן איתא בבראשית רבה (פרשה מ”ב) ובפסיקתא רבתי (פ”ה ופ”ז) בשיניו קצת. עיין שם . והדבר מפליא מאוד דאם עיקר בריאת האור שהיה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו אינו של שמחה, מחמת שנגנז אחר כמה דורות, והרי זה לא היה בהכרח מצד עיקר הבריאה, אלא מחמת שקלקלו במעשיהם, והדבר תלוי בבחירתם, ואף על פי כן קשה הדבר לפני המקום מה שמנע מרשעים אורם, עד שגם עיקר הבריאה קודם הגניזה אינה של שמחה כיון שיש בה צד נדנוד עצב, על דרך האפשרות. וכן מזה הטעם כל מעשי בראשית אינם של שמחה מחמת שצריכין תיקון, אף שבעיקר הבריאה לא היה האדם נצרך לזה, כדאיתא בסנהדרין ( דף נ”ט) אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, מלאכים צולין לו בשר ומסננין לו יין. וכיון שחטא נטרד. וכן עיקר הבריאה לא היתה צריכה תיקון, וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה ט”ו) רבי נחמיה אמר המוציא לחם מן הארץ -שכבר הוציא. ופירש שכבר הוציא לחם מן ה ארץ כהווייתו ונגזר עליו בזעת אפך ונהפך לתבואה, ומכל מקום אין זה בכלל שמחה, כיון דאפשר שיבוא לידי קלקול ואין שמחה אלא כשהיא שלמה בכללה כשאין בה שום נדנוד עצב אפילו על צד אפשרות רחוקה.
ואחרי כל אלה רואים אנו שחורבן ירושלים הוא בכלל שמחה מחמת שנמחל להם העוון, והרי עם ישראל טובע בים של דמעות לאלפים ולרבבות נהרגים ונשחטים והשאר לשבי ולבזה, ולשמחה מה זו עושה, אם עיקר הבריאה כולה אינה של שמחה מחמת צד נדנוד עצב על דרך אפשרות שאינו בטיל אפילו ברובא דרובא, איה איפוא כל הצער והיגון על חורבן ירושלים שיתבטל במיעוטא דמיעוטא של שמחה מחילת העוון. למדנו מזה עד כמה מגיע גודל החטא – של אי הכרה בחשיבות התורה שאף הוא דק עד אין נבדק, שהחכמים והנביאים (ולגירסת הילקוט שמעוני ורש”י, גם מלאכי השרת) לא עמדו בזה – שבזמן שהוא נשאר באדם, אין רע למעלה מזה, שכל טובות שבעולם אין שוות לו, וכשנמחל אותו החטא הוא הטוב האמתי שאין למעלה ממנו, וכל הצער והיגון נהפך כולו לשמחה, כיוון שהם גרמו למחילת העוון, שהיא השמחה השלמה שאין דוגמתה.

(הק­דמת דברי יחזקאל)


הרב יחזקאל ב”ר צבי הירש הלוי ברשטיין, נולד בטרסטינה בשנת תרמ”ט (1889 בערך). מגיל צעיר למד בישיבות ליטא. משנת תרס”ח למד בישיבת סלובודקה והאזין גם לשיעוריו של הרב ברוך דב ליבוביץ, ראש ישיבת “כנסת בית יצחק”.

בשנת תרע”ג עבר להתגורר בעיירה וואבאלניק, לאחר שנשא לאשה את מרת שפרה בת הרב אבא ראובן אש. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התארגנה בבתי המדרש ישיבה זמנית לתלמידים שגלו לעיירה, והרב יחזקאל ברשטין לימד בה יחד עם רבה של וואבאלניק,  רבי יהודה לייב פורר. אחד מתלמידיהם מאותם ימים היה הרב אלעזר מנחם מן שך.

במהלך המלחמה הגיע הרב יחזקאל לקרמנצ’וג, בה שהתה גם ישיבת “כנסת ישראל” מסלובודקה. בין השנים תרע”ח-תרפ”ב (1918-1922), שימש כר”מ בישיבת רבי אברהם לייב שור, בקרילוב שבמחוז חרסון. לאחר סגירת הישיבה חזר לסלובודקה והיה מעשרת האברכים שלמדו בכולל סלובודקה, שנתייסד בשנת תרפ”ב ע”י הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל. בכולל למדו בעיקר סדר קודשים, כשהסבא היה מוסר בפניהם שיחות מיוחדות. שמו נודע בעולם הישיבות וספרו “דברי יחזקאל” (תרצ”ה) זכה תפוצה רחבה. הרב יחזקאל מונה כר”מ בישיבת “אור ישראל” בסלבודקה-קובנה, ואחר כך היה ראש הישיבה. הוא נהרג עם יהודים רבים בפורט התשיעי בקובנה, יום לאחר “האקציה הגדולה” בגטו הגדול של קובנה, בח’ בחשון תש”ב (20/10/1941) הי״ד. עמו נהרגו עשרות תלמידים מהישיבה, והרבנים, הרב ישראל יעקב לובאטשנסקי, הרב מרדכי ליפשיץ עם משפחתו, הרב נפתלי ווסרמן והרב זלמן שטיין ובני משפחתו. בשואה נרצחו גם אשתו הרבנית שפרה ובנותיהם מינה רבקה, וכן בתם מרים ברגשטיין ובנה צבי הירש. רק בתו חיה ליבא אבין, שרדה, לאחר שנסעה עוד לפני נמלחמה לדרום אפריקה. לימים היא ומפחתה עלו לישראל.

מאמר “בדין עציץ נקוב“, מאת הרב ברנשטיין הי”ד, יצא לאור בכתבי בית ישראל, תרפ”ג, ומאמרו “בדין חציצה” הופיע שם בשנת תרצ”ח. לקט ממאמריו הובאו ב”דברי יחזקאל” בהוצאת מישור (בני ברק 2013).

מקורות: ישורון יח, ישורון כא, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם – רבותיה ותלמידיה של ישיבת סלובודקה מקדשים שם שמים, דברי יחזקאל, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 34

שתי סגולות לעושר, וההבדל ביניהם / הרב מנחם ישעיהו הכהן שוורץ הי”ד

הון ועושר בביתו

הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד.

בהקדמת הגאון בעל אור חדש בספרו חות יאיר דרוש אור יקר על הפסוק אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל, דהנה אמרו חז”ל עשר בשביל שתתעשר, וגם אמרו חז”ל אוקרי לנשייכו כי היכי דתתעשרו. אם כן יש ב׳ סגולות להשיג עושר. א’ על ידי מעשר, וא’ על ידי הכיבוד לאשתו. ומה נפקא מינה בין הני ב’ טעמים, הוא אחר מותו. אם משיג עושר על ידי מעשר, צדק הולך לפניו גם אחר מותו. מה שאין כן הכבוד שעושה בהאשה, אהני ליה בהאי עלמא, אבל לא הולך הוא אחר מותו עמו. וזהו שאמר הכתוב אל תירא כי יעשיר, אם יבא האדם לידי עשירות על ידי כי ירבה כבוד ביתו, זו אשתו, כי לא במותו יקח הכל עמו. ויותר טוב אם יעשיר על ידי מעשר וגם במותו יקח עמו. ודברי פי חכם חן.

ובזה פירשתי הגמרא נדרים נ”א דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שבא הקב”ה ופירשה, על זה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. ויש לדקדק הלשון אשר נתתי לפניהם, וכאלו היו שתי תורות חס וחלילה. ונראה על פי דמצינו (אבות דרבי נתן פרק כ’) לא הגלינו מארצינו אלא בשביל שלא הפרשנו תרומות ומעשרות. וכמו כן מצינו עשר בשביל שתתעשר. ואם כן יחשב איזה איש שימנע מליתן מעשרותיו, כי בלאו הכי יש לו סגולה נפלאה להגדיל כבוד ביתו ויתעשר. אבל יצא שכרו בהפסדו. ראשית כי גורם הגלות, גם לא ילך לפניו צדקתו בעולם הבא. וזה הפירוש על מה אבדה הארץ, רצונו לומר שגלינו מארצינו, על עזבם את תורתי אשר נתתי שילכו צדקתם לפניהם ולא הועיל להם כיבוד האשה. ובזה יפורש הפסוק, הון ועושר בביתו, רצונו לומר שהשיג העשירות וההון על ידי שכיבד ביתו לבד, אמנם צדקה עשה אבל צדקתו לא ילך לפניו בעולם הבא, רק עומדת לעד בעולם הזה, אם כן יותר טוב שיעשה גם צדקה זולת לביתו.

מנחם ישעי’ הכהן שווארטץ

(לקט ששנ”ה, תרצ”ג, סימן לא)


משפחת כהן שוורץ, היתה משפחה מיוחסת של רבנים וגדולי תורה.

בני הרב נפתלי הכהן שוורץ זצ”ל, הפיצו תורה בהונגריה, עד שנרצחו באושוויץ בקיץ תש”ד.

בעבר נכתב כאן על הרב יוסף הי”ד מגורסווארדיין, הרב פנחס זעליג הי”ד מקליינווארדיין, הרב שמואל הי”ד מסאטמר והרב אברהם יהודה הי”ד משאלא וב”ס. כעת מובאים כאן דברי תורה מאת אחיהם הגדול, החכם השלם, המוכתר בנימוסין, היה הרב מנחם ישעיהו הכהן שוורץ הי”ד, מקולויזנבורג, שנולד בשנת בסביבות שנת תר”ל (1870), ונספה גם הוא בשואה בשנת תש”ד (1944).

עוד מצאתי מכתביו את המאמרים הבאים:

ה’ יקום דמו, ויפוצו מעיינותיו חוצה.

מספר הצפיות במאמר: 56

תשובת התינוק מבית האסורים בכרך גדול שברומי לשאלה “מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים” / הרב משה אשר אקשטיין הי”ד

המאורות לוקין

ת”ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר (ישעיהו מב) מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. ענה אותו תינוק ואמר הלא ה’ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו רבי ישמעאל בן אלישע (גיטין נח ע”א).

כל העובר על מאמר זה משתומם, מה חכמה נשגבה ראה בתינוק, הלא לא אמר מעצמו דבר, רק השלים את סוף הפסוק, וכי כזו חכמה גדולה היא. ועוד, מה משמעות לתיאורו של התינוק, כ”יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים”, איזה צדקות וסימני טהרה ראה בזה. אדרבה, לכאורה היה לו לשפוט שהוא מסלסל בשערו, ואין זה מן המדות הנעלות שידבק בהן האדם.

הנה אדם המושלך לכלא רוחו נמוכה ודעתו קצרה, מבלה ימיו בעצב ותוגה, שמלתו בלה ופניו זועפים, דאגה וייאוש רשומים עליהם, אין דעתו פנויה לסדר ולנקות בגדיו ולסלסל בשערו. אך לא כן נהג תינוק זה, ביטחון מלא את כל חדרי לבבו, בטוח היה בה’ ובישועתו. והראיה על כך שהקפיד על בגדיו וסדר שערו כאילו היה חופשי. זאת ספרו לרבי יהושע, בבית האסורים מצוי תינוק שיש בו דעת גדולה, ומנהג כאחד הצדיקים ואנשי המעלה, אף בבית האסורים אינו נופל ברוחו אלא מצפה לישועת ה’ קרובה, אינו זועק וצועק מרה כשאר האסירים, אלא מנענע ראשו לכל גלי הצרות שבאים עליו, ומקבלם בשמחה ורצון טוב. לכן הלך רבי יהושע ועמד על פתח בית האסורים לנסותו ולתהות על קנקנו, לידע מהיכן שואב הוא את כח הביטחון המופלא.

שאל אותו שתי שאלות, דרך העולם שלאחר אסון מתעוררים מחלוקת בעם עד כדי קטטה ומריבה, דהעם נהיה כיתות כיתות. כל כת תולה את קולר האסון בחברתה, באומרם: אתם במעשיכם הקלוקלים הבאתם להתרחשות האסון, בשל מעללכם באה עלינו כל החרדה הזו. שאלו רבי יהושע, אמור נא לי “מי נתן למשיסה יעקב” – איזה כת גרמה והביאה כל הרעה הזו על עמנו. ועוד שאלה שאלו, אמת שעוונות וחטאי ישראל גרמו כל החורבן הנורא, אבל מדוע נענשו בעונש כבד כל כך, מדוע נענשו בכפלי כפליים, וכי לא די באבדן ארצם ומולדתם, לא מספיק שזרים ועבדים משלו בהם, “מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים” – למה נענשו גם שבזזו גוים חילם ולקחו מחמדיהם וממונם.

על שתי שאלות אלו השיב התינוק בחכמה, הרים אצבעותיו והראה בהם על עצמו ועל רבי יהושע, ואמר: אתה שואל מי נתן למשיסה יעקב, איזו כת גרמה שנתרחקנו מארצנו. כולנו, כל אחד מישראל חטא נגד אלקים, כולנו אשמים, אין פה אשמה על כת אחת בלבד. ועל השאלה השניה השיב: אתה שואל מדוע אבדו הונם, נמס רכושם, נבזז כל רכושם, אומר לך ואגלה את אזנך למה שנאמר בכתוב, הם לא ידעו ולא הכירו תכלית הממון, לא השתמשו בו כפי רצון הקב”ה שנתנו להם. הממון ניתן להם מידו הרחבה על מנת לילך בדרכיו ולדבקה בו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. יודע אתה מה אפשר לעשות בממון, להשביע רעבים, להלביש ערומים, לרפאות שבורי לב, לגרש מבתי מרודים את צל היגון והצער. והמה לא כן עשו, בזבזו ממונם לצורך עצמם – להנאת גפם, את צער הזולת ודאגותיו לא חשו. “ולא אבו בדרכיו הלוך” – לא הלכו בדרכיו של הקב”ה, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו’. ומאחר שהממון לא מילא את תעודתו ולא השתמשו בו לתכליתו, ניטל מהם, בא עליהם העונש מידה במידה, ישראל ניתן למשיסה ויעקב לבוזזים. ויען שידע התינוק שמאת ה’ בא עליהם העונש ולא מקרה היה כאן, לכן בטח בישועתו, שאף אם הסתיר פניו עדי רגע, יתעוררו רחמיו ויראה להם פנים שוחקות ויצמיח ישועה, ינטלם וינשאם מתוך המצוקה ויצילם ויביאם חזרה לארצם.

 (מתוך “בשביל ארבעה דברים המאורות לוקין”, דרשת שבת תשובה תש”א, מאת הרב משה אשר אקשטיין הי”ד)


בשנת תש”א, דרש רבי משה אשר אקשטיין, את דרשת שבת תשובה לפני צאן מרעיתו, אשר חלקה מובא כאן למעלה.

הימים היו ימים קשים ונוראים, הגזרות הלכו ותכפו והמצור הלך והתהדק. כפי שאומר הרב בדרשה זו: “עת צרה באה ליעקב, עת צרה שלא עברה עלינו מאז חורבן בית מקדשנו ואבדן ארצנו. ימי שואה ומשואה, צרה ומצוקה. ימי ענן וערפל אינם נדירים. נמצאים הם לרוב בסדר הדורות של עם ישראל, הלא הם כתובים בדם ודמע בספר תולדותיו. ובכל זאת, משבר שכזה, מהפכה ושערוריה שכאלו, המרעישים ומפחידים אותנו כהיום הזה, לא נמצא דוגמתם בקורות ימי עמנו… האש השחורה של שנאת ישראל התפשטה כמעט על פני כל תבל, שנאה המונעת מאתנו לעסוק במסחר, לרכוש שדה וקנין, להשיג ולמלאות כל משרה ופקידות… השמים מעל לראשינו מכוסים בעבים, חשך עולמנו, כבה שמשנו והכוכבים אספו נגהם. מעיינות הפרנסה יבשו וקרננו שחה לעפר, לעג וקלס חלקנו, בוז וקלון גורלנו… חושך ועלטה פורשין את כנפיהן המאפילות על עם ישראל… ענני צער ויגון שוכנים עלינו… גזירה חדשה באה, לסמן את היהודים…”.
בדרשה זו, שהיא ככל הנראה האחרונה שדרש הרב, הוא מבקש לערוך חשבון נפש אישי וציבורי ולהבין על מה באה עלינו הצרה הזו, “מדוע עשה ה’ ככה לישראל עם סגולתו? מה זה ועל מה זה הגיע עת צרה שכזו, באו מים עד נפש?“.
הרב עורך בדרשתו סקירה היסטורית-מוסרית מתוך הכרה ש”כובד העיתים וחובת הזמן, הלא שבת תשובה היום, מכריחים אותנו להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, להראות לעין כל את שורש החולי ומקורו, הן כאמור רק בדרך האמת הצרופה ותהיה כואבת ככל שתהיה, נוכל לאבחן נכונה את המחלה ולהציע דרכי טיפול וריפוי נכונים ומתאימים…. חובה עלינו לומר את האמת, תהא כואבת ככל שתהיה. ואף אם תצרוב בלבבות ותעכיר את רוחנו, לא נמנע מלאומרה ללא כחל ושרק, שכן האמת שורשה מר, אך פריה מתוק ועסיסי”.
הרב מבקש לעורר את הציבור לתקן את דרכיו ולא להסתפק בהטלת האשמה על המצב על זולתם. הוא קורא לחזור וללכת בדרכי אבותינו שהיו צדיקים וישרים, יראי ה’ באמת, ולא רק למראית עין. בקריאתו הוא מבקש לחזק את האמונה ואת הדבקות בדת אבותינו, שנזנחו בעקבות טשטוש הגבולות בין ישראל לעמים ובעקבות הרדיפה המוגזמת אחר רווחה כלכלית ורמת חיים גבוהה ורוויה מותרות. עלינו לחזור לתורת אמת שנזנחה בעבור תרבות נוכריה קלוקלת. עלינו לחזור למלא את ייעודנו לזרוע בכל העולם את זרעי האמונה, להעיד כי ה’ אחד ושמו אחד ולהעיד כי משה אמת ותורתו אמת. עלינו לראות את האמת ולפקוח אוזניים לשמוע את דבר ה’ הקורא לנו לפרסם את גדולתו בעמים, תוך נתינת דוגמה אישית לחיים מוסריים של זהירות בקיום דבר ה’, בחינוך הבנים ברוח ישראל סבא, בשמירת השבת והמועדים וכבודם בזהירות יתירה, בהקפדה על כשרות הבית בהכשר גמור ובהקפדה על טהרת המשפחה בכל הגדרים הסייגים, וכן בהוצאת הממון המופקד בידינו לצורכי גמילות חסד וחיזוק התורה והחינוך.

סוף הדרשה אבדה בשואה.

בסיום מאמר זה, אבקש להודות לנכדי הרב, ילדי בתו היחידה, ששימרו תורה זו והוציאו אותה לאור בשנת תש”ן, לקראת יום השנה של סבם, בב’ באייר. וכן להודות על כך שספרו לי על קיומה של החוברת ושלחו לי עותק ממנה.

מספר הצפיות במאמר: 21

ביאור לנוסח נחומי אבלים: “המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים” / הרב אברהם דירנפלד הי”ד

תנחומי אבלים

פירוש על נוסח תנחומי האבלים

אלא מה אומרים עליהם וכו’ המקום ימלא חסרונך. ויש לומר ענין נחמד ואקדים לבאר פירוש תנחומי אבלים המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים, ויש לומר על פי מאמרם במסכת הוריות תלמיד חכם שמת אין לנו כיוצא בו, ולאו דוקא תלמיד חכם, דהוא הדין לאדם כשר אמרו שאין לו תמורה. ותורף טעם הדבר כי נמנע שני צדיקים או שני כשרים על ענין אחד ואפילו לקטן יש יתרון במעלה בדבר אחד מה שלא נמצא אפילו בגדול שבגדולים. ולזה אמרו חז”ל כל אחד נכוה מחופתו של חברו. ולפי זה העדר נפש אחת מישראל שאי אפשר למלא בשום מקום כי אין תמורה כלל זולת עת תנחומין לזמן קץ ניחום ירושלים ועת יחיו המתים ויקומו הם בעצמם. וזה הפירוש המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים. אולם הפסד ממונו של אדם שורו וחמורו הוא חסרון שאפשר למלאות תיכף בכפלים. וזה ענין תנחומין על זה המקום ימלא לך חסרונך [מעון הברכות]:

ביאור המחלוקת על נוסח התנחומים על עבד כשר

ר’ יוסי אומר אם עבד כשר הוא אומרים עליו הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו, אמרו לו אם כן מה הנחת לכשרים, כמו שכתוב בפרק קמא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. אבל בעבדים לא שייך נהנה מיגיעו, שהרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך. ואם הרב זן אותו מצד החסד הוא [מהרש”א]. ולפי זה יש לומר דר’ יוסי לשיטתו דאמר ביומא דף ע”ה. בא וראה שלא כמדת הקב”ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקב”ה אינו  כן קלל את כנען להיות עבד ואוכל מה שרבו אוכל שותה מה שרבו שותה, וכתב שם מהרש”א דסבירא ליה כמאן דאמר שאינו יכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך [אהבת איתן].

עוד יש לפרש במה פליגי, דהנה הפרש בין צדיק ובין אדם כשר, צדיק מלבד מה שמשלים נפשו משלים נפשות אחרים ואדם כשר היינו שמשלים נפשו לחוד. והנה כשמת אדם כשר שלא השלים רק נפשו יש לעורר עליו הוי ולא על דורו. אבל כשמת צדיק שהשלים נפשות אחרים, אין לעורר עליו הוי רק על דורו. ובזה יובן דר’ יוסי אמר להספיד עבד כשר בלשון הוי איש טוב וכו’ ויש היכר בינו ובין צדיק, שעל הצדיק אומרים הוי על דור ולא עליו. על זה אמרו לו אם כן מה הנחת לכשרים, היינו מה יש היכר בינו ובין אדם כשר מישראל שאינו בגדר צדיק משלים נפשות אחרים דאומרים גם כן רק עליו הוי ולא על הדור [מעון הברכות]:

(בית ישראל על מסכת ברכות, הרב אברהם דירנפלד הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 19

דרשה לשבת נחמו / הרב יחיאל הלוי קסטנברג הי”ד

תמונת הרב יחיאל קסטנברג הי"ד

במדרש רבה איכה: חטאו בכפלים ולקו בכפלים ומתנחמים בכפלים וכו’. עיין שם.

נראה לי לפרש על פי דברי המדרש רבה ואתחנן על הפסוק בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת וכו’ כל צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה, צרה, וכל צרה של ישראל עצמן, אינה צרה. דרש רבי יוחנן כגון צרתן בשושן הבירה שלא היתה אלא לישראל, שנאמר אבל גדול ליהודים, מיד הצמיח הקב”ה ישועה, שנאמר ליהודים היתה אורה ושמחה. ולכאורה יפלא הדבר המעטות הרעות והצרות אשר עברו על ראשי עם ישראל בדורות שונים. ורבי יוחנן בעצמו אמר, גדע בחרי אף כל קרן ישראל בכרך ביתר והרגו בה אנשים ונשים וטף עד שהלך דמן ונפל לים (גיטין נ”ז). ואם בשביל שבימי מרדכי ואסתר הצמיח הקב”ה ישועה לישראל על זה נוכל לומר שצרת ישראל אינה צרה?

אולם נראה לי לבאר כוונת הדברים, באשר נשים אל לב נראה אשר סיבת הצרות והרדיפות לעמנו שתים הנה. אחד, מפני פירוד הדעות והלבבות , שנאה קנאה ותחרות בין משפחה למשפחה ובין מפלגה לרעותה, אשר יעוררו חמת מדנים, משטמה ומדון לחרחר ריב בין איש לרעהו – ולא יוכלו לעבוד שכם אחד, ומה שאחד בונה השני סותר – וככלל הכתות והמפלגות שצצו ופרחו ככמהין וכפטריות – וצרה זאת איננה מצויה בעם ישראל בלבד, רק גם בין עמים שונים, וצרה זאת ראויה להיקרא “צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה”, והביאה רעות רבות בכנפיה, שהכחידה עמים רבים גדולים ועצומים, שלא נשאר מהם אף זכר כל שהוא:

אמנם יש צרה על ישראל עצמן, המיוחדת רק לעם ישראל ואין אומות העולם שותפין בה, היינו מה שסובלים אנחנו בעד שמירת חוקי דתנו ומצוות התורה, אשר שונים עמדו עלינו לכלותנו מצד היותנו שומרי דת ישראל, ולמדות השחיטות, העינויים שעברו על ראשנו נשארנו עד היום – גם אחרי הגלות המר של אלפים שנה – עם חי וקיים, לנס ולמופת, שד’ יתברך שלח לנו עזרתו וישועתו מקדש לחלצנו מצרה, ולהאציל עלינו מרוח הקדש, שלא להתבולל בעמים. ונשארנו נאמנים לדתנו ועמנו. מעתה יפורשו דברי המדרש רבה, כל צרה שישראל עצמן סובלין, היינו בשביל האנטישימיות, בעד דתנו ותורתנו, איננה צרה, כי בטוחים אנחנו בחסד עליון שגם הגלים היותר קשים אל יפגעו בנו לרעה. והעבר מוכיח על העתיד. ועל זה דרש רבי יוחנן כגון צרתן בשושן הבירה שהיתה רק בשביל הדת הצמיח הקב”ה ישועה כי שם היתה שנאת הדת והלאום. ודתיהם שונות מכל עם – דרשא במגילה (ז’) דלא אכלו מינן ולא נסבי מינן:

אבל צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה, היינו הצרה הכללית על פירוד הדעות, על ריבוי מפלגות וכתות שהיא סלע המחלקות, להרוס ולא לבנות, זאת היא צרה איומה ומסוכנת:

זאת היא הכוונה על המדרש איכה, חטאו בכפלים: עזבנו תורת ד’ ומוסרו, וגם מחלוקת וריב היה בין אחד לחבירו ולקינו בכפלים ששתי הצרות היו בעוכרנו, צרה הכללית והפרטית, ומתנחמים בכפלים שלא תהיה לנו שנאה מעמים ולאומים אחרים ולא בנו בעצמנו:

ובדרך זה אמרתי לפרש דברי חז”ל ביומא ט’ ע”ב, “ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קצם. אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קצם”. ודבריהם לכאורה צריכים ביאור. אולם הכוונה בזה לפי דעתי, דהעוון של חורבן מקדש ראשון היה בשביל ג’ עברות, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. וכולם ידעו והבינו שעושים עברה, וממילא כשהתחרטו ידעו שעליהם לעבור תשובה. אזי ד’ יתברך, ברוב חסדיו, מחל להם על עוונם וגלה את הקץ לגלותם – אבל העוון של לשון הרע, רכילות, שנאת חנם, קל הוא בעיני ההמון, אין העבירה ניכרת וידועה להם כלל, אדרבא בהרבה פעמים דומה שעושים מצוה, ואין יודעים לשוב על זה כלל. וממילא לא נתגלה קצם. ועל דרך זה אמרתי לפרש – דברי המקונן, “חטא חטאה ירושלים”. במקדש הראשון ידעו שחטאו והכירו את החטא שהיה גלוי וידוע לעין כל ,”על כן לנדה היתה”, צרתם היתה רק זמנית כמו נדה ששבה לאחר זמן לטהרתה. “כל מכבדיה הזילוה”, הנביאים ידעו לדבר והוכיח איתם על משובתם, “ותשב אחור”, והם עשו תשובה. אבל במקדש השני “טומאתם בשוליה”, חטאם של ענין לשון הרע ושנאת חנם היה בלתי ניכר וידוע, לא ידעו שעליהם לשוב מחטאתם, לכן “לא ידעה אחריתה”, סובלים אנחנו את הגלות מארץ חמדתנו ונסתם כל חזון מאתנו מבנין מקדשנו השלישי:

יהי רצון שד’ יגדור פרצותנו ויאחד את לבבנו לעשות רצון ד’ יתברך וישיב שופטנו ככראשונה ונזכה לבניין מקדשנו במהרה בימינו אמן:

 יחיאל הלוי קעסטענבערג אבד”ק ראדום.

(קובץ דרושים, תרפ”ג, דרוש ז. לשבת נחמו, מאת הרב יחיאל הלוי קסטנברג הי”ד)


הרב יחיאל קסטנברג בן חיים מנחם מנדל הלוי שהיה הדיין והמו”ץ של ראדום שבפולין, נולד בשנת תרמ”ח (1888), ונהרג בשואה באלול תש”ב.

הרב היה תלמידו של אביו וחתנו של הרב נפתלי יוסף פריינד. הוא נסמך על ידי הרב מלכיאל צבי טננבוים מחבר ה”דברי מלכיאל”, הרב משה נחום ירושלימסקי ועוד. בראשית דרכו עסק במסחר, ואחרי שהפסיד את כספו התמנה בשנת תר”ע (1910) לרב בווירז’בניק שבאזור לובלין. אחרי זמן מה חזר לעירו. בשנת תרע”ג (1913) כיהן כדומ”צ ראשי בראדום, משנת  תרע”ד (1914) כיהן כרב העיר, אך מינויו היה נתון במחלוקות קשה שליוותה את הקהילה לאורך כל התקופה שבין שתי המלחמות. הרב נהנה מתמיכת חוגים אורתודוקסיים שמחוץ ל”אגודת ישראל”, אבל לא היה מקובל על הציונים ועל נציגי האיגודים המקצועיים ואף לא על אנשי “אגודת ישראל”. הנהגת הקהילה לא אישרה את מינויו בידי שלטונות המחוז. אחרי שפולין קיבלה את עצמאותה והבחירות לתפקיד של רב העיר התנהלו באווירה יותר חפשית, לא היתה דעת רוב יהודי העיר נוחה ממנו. ובשנת תרפ”ו (1926) בחר רוב הקהילה ברב יצחק שטיינברג, אך שלטונות המחוז אישרו את מינויו של קסטנברג. מחלוקת זו נמשכה עשרות שנים ונודעה בפולין, גורמים שונים התערבו במחלוקת זו וליבו אותה. על רקע זה מתפרסם בשנת תשצ”א (1931) בוורשה ספר אודותיו, מאת מ’ גוטמאן (איש טוב) “די ווירקלעכקייט אין ליכט און שאטן – הרב קעסטענבערג אדער ראדאמער רבנות” (“האמת באור ובצל, הרב קסטנברג או הרבנות מראדום”).

בימי “משפט ביליס” שלח הרב חומר ביבליוגרפי עשיר לסניגוריה, והם שלחו לו מכתבי תודה נלבבות.

בזיכרונותיו של יחיאל רובל, הוא מציין שבעת שברח מהכיבוש הגרמני פגש את הרב יחיאל קסטנברג בורח ובידו שלשה ספרי תורה, כשלצדו בניו, חתניו ומלוויו. מיד לאחר מכן הם הותקפו ביריות משמונה מטוסים גרמנים, שפצעו והרגו את רוב הנמלטים.

בזמן השואה הסתגר בחדרו, ושם התקיים מניין פרטי. הרב נראה רק בג’ באלול תש”ב (16.08.1942), כשיהודי העיר, והוא עמהם, גורשו מגטו ראדום לטרבלינקה.

מקורות: מרכז מורשת יהדות פולין – רדום, רבנים שנספו בשואה, אנשי שם ועוד.

ראה גם: ויקיפדיה – גטו ראדום, ויקיפדיה – ראדום, האנציקלופדיה של הגטאות – רדום, ספר יזכור לקהילת ראדום (יידיש) – מדף 56 (בעימוד האתר), אלה אזכרה ז עמ’ 36.

מספר הצפיות במאמר: 34

האם חלה חובת תענית בעשרה באב למי שנעשה בר מצווה באותו היום / הרב יצחק יוסף זילברברג הי”ד

שריפה

ב”ה יום ז’ מנחם אב תרצ”ב פה קראסנאשילץ.

שאלה במי שנעשה בן י”ג שנה בעשרה באב אם חייב להתענות אז.

תשובה. הנה מבואר בירושלמי תענית פרק ד ומעילה פרק א דבדין היה שיהיו מתענין בעשרה באב ולמה בתשעי שבו תחילת הפורעניות. רבי יהושע בן לוי  ציים תשיעי ועשירי. עיין שם.

ויש לומר דרק אם התענה בתשיעי זהו תחילת הפורענויות שפיר אין צריך להתענות בעשירי, אבל אם לא התענה בתחילה דזהו תשיעי שפיר, חייב להתענות בעשירי. אם כן אם נעשה בן י”ג שנים בעשירי שפיר יש לומר דחייב להתענות בעשירי. ודומה לנעשה בן י”ג שנים בין פסח ראשון לשני, דחייב בשני אם לא עשה בראשון, כמבואר ברמב”ם בפרק ח’ מהלכות פסח.

אמנם אין דמיון דיש לומר דאם נאנס בראשון יעשה בשני, שפיר בנתגדל בין שני לראשון יעשה בשני, אבל בתענית בנאנס בתשיעי, דאין עושה בעשירי, גם בנתגדל בעשירי אין מתענה בעשירי. ובאמת קשה לי למה בנאנס בתשיעי דאין עושה בעשירי.

ובצום גדליה העירו האחרונים  לשיטת הסוברים דמצווה להתענות בראש השנה אם כן אמאי דחו תעניתו ליום חול, וכתב בספר דברי שואל על ראש השנה דיש אומרים דבאמת גדליה נהרג בראש השנה אבל לא מת לגמרי עד יום ג’ בו ולכך קבעו התענית על יום מיתתו ממש, שהיה נמשך מיתתו עד יום השלישי. עיין שם. אם כן נמי לעניין חורבן הבית דנשרף בעשירי, מהראוי באמת לתקן שיהיה צום בעשירי. אך דגבי השריפה אמרינן אישו משום חציו ודנין בתחילת השריפה כמו בנשרף כבר, לכן שפיר נקבע בתשיעי.

אך זה אינו, דהנה הקשו על ר”י דסבירא ליה דצריך להיות התענית בעשירי משום דנשרף בעשירי, הא ר”י לשיטתו אישו משום חציו. והנמוקי יוסף סבירא ליה דדנין כאילו כבר נשרף, אם כן שפיר צריך להיות בתשיעי.

אך זה אינו, דכי אמרינן דדנין כאילו כבר נשרף רק אם נתייחס למעשיו, דדנין אימת עשה מעשה השריפה אמרינן דכבר עשה בתחילה, אבל אם דנין על עצם הדבר אימת נשרף, שפיר דין דנשרף בשעת שריפה, אם כן שוב יום הצום הוא על עצם הבית שנשרף, שפיר סבירא ליה לר”י דהיה צריך להיות בעשירי, דהשריפה היה אז, אם כן למה צום גדליה גזרו על שעת מעשה וצום תשעה באב גזרו על תחילת הפורעניות.

אך הדבר נכון דאם לא היה נשרף הבית, רק הציתו בו את האור, גם כן היה נגזר צום על הציתו בו האור לבד, לכן כיון דזה תחילת הפורעניות היה בתשיעי, שפיר גזרו בתשיעי, כי גם על תחילה כדאי לגזור תענית. אבל על הריגת גדליה לבד, אם לא היה מת, לא היו גוזרים צום על הכתו לבד, לכן גזרו על מיתתו בלבד. אמנם לרבי יהושע בן לוי דסבירא ליה דצריך לגזור על השעה שהציתו בו את האור ועל שעת השריפה, שפיר ציים תשיעי ועשירי, אם כן בנתגדל בעשירי יש לומר דחייב להתענות, או בנאנס בתשיעי יש לומר גם כן דחייב להתענות.

וראיתי בספר מטעמי יצחק סי ל”א (מאת הרב יצחק בורנשטיין הי”ד) שהעיר גם כן בדין זה אם חייב להתענות בעשירי, והעיר ממגילה דף ה’ עמוד א’ דתשעה באב מאחרין משום דמקדמי פורעניות לא מקדמי, ובחגיגה מאחרין משום דלא מטי זמן. ואמאי לא אמרינן גם בתשעה באב משום דלא מטו זמן, אלא מוכח דהוא מצד עצמו ולא מצד תשלומין. עיין שם.

נעלם ממנו התשובת מים חיים להר”ח כהן ז”ל או”ח סימן י”ט דכתב למה לי האי קושיה, תיפוק ליה משום דצריך להתענות בעשירי משום דאז נשרף לכן מאחרין. ותירץ להגמרא אמרה טעמא דאקדומי להורות דבי”ז בתמוז או בעשרה בטבת באם מקדשין על פי הראייה ויחול אחד מהם בשבת, דמאחרין, כמו שכתב רש”י במתניתין בהדיא, ולא קאי על תשעה באב רק קאי על שאר תעניות. אבל בתשעה באב באמת יש לומר הטעם משום דאז נשרף הבית לכן מאחרין.

אמנם למה אין מתענים תשיעי ועשירי מבואר משום שבו תחילת הפורעניות, הכוונה בזה דעל עיקר שריפת בית מקדשינו אין להתענות, אדרבא הוא טובה לישראל, כמו שכתב הגאון ז”ל בביאור בגר”א סימן תקנ”ה ובספר דמשק אליעזר שם בדין מניחים ציצית ותפילין, ואז בשעת מנחה הציתו האש במקדש, וזה היה טובה לישראל. עיין שם, כמבואר בקדושין דף ל”א עמוד ב’ על הפסוק מזמור לאסף, שאמר אסף שירה על שכילה הקב”ה חמתו על העצים והאבנים. ומביא תוספות מדרש שאמר שירה. עיין שם. והכוונה על תחילת פורעניות, היינו שעל החטא בא פורעניות, אבל לא על עיקר שריפת בית אלקינו.

לכן שפיר אין שום שייכות לצום בעשירי ורק אליבא דרבי יהושע בן לוי דסבירא ליה דעל שריפה צריך לצום עשירי יש לספק בנתגדל בין עשירי אם חייב. אבל באמת ברור אין שום חיוב לצום בעשירי לדידן.

(שו”ת עלהו רענן, סימן ה, מאת הרב יצחק יוסף זילברברג הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 26

האם קטן שנעשה גדול ביום ראשון י’ באב מחוייב לצום שחל באותו היום / הרב משה סופר הי”ד

היד סופר

ב”ה

חילו לאורייתא ושופריה לחומרי מתנייתא רב נהוראי הרואה אומר ברקאי ה”ה כבוד אהובי וידיד נפשי הרב הגאון החריף ובקי בכל חדרי התורה, סיני ועוקר הרים, חובר חברים מחוכמים וכו’ כש”ת מו”ה יקותיאל יהודה גרינוואלד שליט”א רב אב”ד בביהכנ”ס בית יעקב בעיר קאלאמבוס תע”א אהייא אמעריקא.

אחרי דרישת שלום ת”ה נעימות ימינו הטהור קבלתי וארי נעשה שוא”ל הדרת גאונו נ”י לא לדידי צריך, כי ידיו רב לו בחריפות ובקיאות וכו’, אך כדי לעטר מכתבי בעיטור סופרים אציע לפני הדרת גאונו נ”י משא ומתן של הלכה כיד ה’ הטובה עלי וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

נשאלתי מהבחור החריף ושנון מו”ה ישראל יעקב ניימאנן נ”י מק”ק פרסבורג אם קטן נעשה בר מצוה ביו”ד באב ובאותו שנה חל תשעה באב, אם מחוייב להתענות או לא. עד כאן שאלתו.

הנה כבר נשאל בשאלה זו הגאון מהרש”ם בשו”ת שלו (ח”ג סימן שס”ג) עיין שם. ולעניות דעתי נראה להעיר דהנה בגמרא תענית (דף כט, עמוד א) איתא והיינו דאמר רבי יוחנן ואלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא. ועיין בתוספות מגילה (דף ה, עמוד ב) ד”ה ובקש וכו’ שכתב אי נמי יש לומר דרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי כדאמר רבי יוחנן אילו הווי התם קבעתיה בעשירי. וכתב במסורת הש”ס על דברי תוספות אלו, וודאי רבי יוחנן לא יכול היה להכריע כל החכמים לדעתו, אלא שהרבה חכמים הסכימו לקובעו בעשירי, רק רוב הסכימו לקובעו בתשיעי וכו’. עיין שם. ולפי זה גם עשירי באב נמי הוה יום אבל גדול לישראל כיון שרובו של היכל נשרף בו ביום. וכיון דלגזור תענית בתרווייהו לא היה אפשרית משום סכנה, וכדאיתא באור זרוע, דמשום הכי לא עבדינן שני ימים יום הכיפורים, משום דאיכא סכנתא, מובא גם ברמ”א אורח חיים (סוף סימן תרכ”ד) לפיכך גזרו הרבנן תענית בתשיעי כיון דאתחלתא דפורענותא עדיפא. אבל באופן שחל תשעה באב בשבת קודש, דאסור אז להתענות בתשיעי, מסתברא דהתענית ביו”ד באב מצד עצמו נמי, ולא רק מצד תשלומין של תשעה באב. ויעויין בירושלמי (תענית פרק ד) דאיתא, רבי ירמיה בשם רבי חייא ברבא כדין היה שיהיו מתענין בעשירי, שבו נשרף  בית ה’, ולמה בתשיעי, שבו התחילה הפורענות וכו’. רבי יהושע בן לוי ציים תשיעי ועשירי. רבי לוי ציים תשיעי וליל עשירי. עד כאן. הרי שמי שלא חושש לסכנה גם אי נקטינן כרבנן דאתחלתא דפורענותא עדיף והעיקר תענית בט’, מכל מקום נכון להתענות רק שאי אפשר לגזור כן משום סכנה. ולכן נער שנעשה בר מצוה ביו”ד באב ובאותה שנה חל תשעה באב בשבת קודש ונדחה למחרתו, מחוייב הנער להתענות. כן נראה לעניות דעתי נכון… ויעויין עוד בהתעוררות תשובה מאאדמו”ר הגאון הצדיק שליט”א (חלק אורח חיים סימן צט) שהאריך בנעימים בכדומה לזה. יעויין שם.

(יד סופר, חלק ראשון, סימן ז)


הרב משה סופר הי”ד, בן הרב שמעון סופר הי”ד בן ה”כתב סופר” בן ה”חתם סופר”, היה דיין ואב”ד בקהילת ערלוי (אֶגֶר) שבהונגריה. הוא נודע בגדולתו בתורה, חריף עצום ובקי נפלא בש”ס ובפוסקים.

בשנת 1942 גויסו לשירות העבודה כל הגברים היהודים בגילאים 18 עד 42, והם נשלחו לחזית הרוסית. רק מעטים מהם שרדו. בי”ב באייר תש”ד (5/5/1944) ניתנה הוראה לרכז את יהודי ערלוי בגטו שהוקם במרכז העיר, ובתוך עשרה ימים הסתיים ריכוז 1,620 היהודים בגטו. בי”ז בסיוון (8/6/1944) הובלו תושבי הגטו הובלו בצעידה לבית חרושת ללבנים במרחק של 16 ק”מ. לאחר צעידה של 10 ק”מ נוספים לתחנת רכבת בכפר הסמוך, הועמסו היהודים על קרונות בקר ונשלחו למחנה ההשמדה אושויץ. עם סיום המלחמה, רק מעטים שרדו ושבו לעיר.

הרב משה סופר ואביו הרב שמעון, הרבנית הצדקת (אשת הרב משה סופר הי”ד) טושענע בת הרב משה יוחנן שונפלד זצ”ל, וארבעת בנותיהם: חוה רבקה, לאה, גיטל טוביא וריזל. הי”ד,הוגלו יחד ונהרגו על קדושת השם ביום כ”א בסיון שנת תש”ד (12/6/1944).

בנם, הרב אברהם שמואל בנימין זצ”ל, חיבר את הספרים שו”ת דברי סופר (שני חלקים) וספר מחזה אברהם הכולל ביאורים והערות על שו”ת חתם סופר אורח חיים. הוא הצליח להימלט במלחמת העולם השניה, אך נפטר במיתת נשיקה ביום כ”ד בטבת תש”ח, בהיותו בן עשרים ושש.

בנם, הרב יוחנן סופר זצ”ל, האדמו”ר מערלוי, שרד את מחנות העבודה והגיע לבודפסט ועסק בהקמת ישיבת חתם סופר וישיבת ערלוי.  פרסם בשנת תש”ט את ספרו של אביו שו”ת “יד סופר”, שחלק אחד ממנו יצא לאור עוד בחיי אביו. בשער הספר, במהודרת הרב יוחנן, מופיע: קובץ זה הוא רק מיעוט בלתי ניכר מהמון חידושי תורה ותשובות למאות שהשיב לשואליו אאמו”ר הגאון המחבר זצ”ל, ואין לנו שיור רק התורה הזאת שעלה בידינו להציל אחר השריפה הנוראה ששרף ה’ בבית ישראל בתקופת הבהלה ובשנות הדמים. תשובה נוספת מהרב הי”ד ניתן למצוא בספר ירושת פליטה, סימן לג.

באלול  תש”י עלה הרב יוחנן לארץ עם קבוצה מתלמידיו, וייסד בה את חסידות ערלוי.

מקורות נוספים: תולדות הרב משה סופר, נכתבו על ידי בנו ומופיעים בהקדמת הבן לספר “יד סופר”.

 

מספר הצפיות במאמר: 15

חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים למרות העושר והכבוד / הרב שלום שפירא הי”ד

מחזור הירח

יתברך המאציל ונותן התורה לעמו ישראל שנתן חלקנו בתורתו ומנעורי ועד כה עזרני בזכות אבותינו הקדושים זי”ע להגות בתורה הקדושה ולחדש חידושי תורה, אף כי נפשי יודעת מאוד כי עדיין רחוק אני אני מהשתלמות בתורה הקדושה כרחוק מזרח ממערב ובפרט לחדש חידושי תורה, אכן תמכתי יתדותי על דברי הספר הקדוש שבט מוסר בפרק כ”א, וזה לשונו, גם נראה לי לתקון כל העבירות אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו. על ידי החידושים נבנים עולמות ושמים חדשים ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו. ואם אינו בר הכי לחדש יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון, ישתדל בכחו לשמש לתלמידי חכמים המחדשים תלמוד תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה לו גם חלק בחידושי התורה שמחדשים מסיבת הכנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק  בתורה לחדש בה וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים וכו’. ונראה רמז לדבר אחרי מעשה העגל, שעבודת גילולים כולל כל העבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, לרמוז להם שיקהל קהלות ברבים לדרוש בשבתות ומועדים הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, כדי שעל ידי חידושי הדרושים יתקנו ויבנו החרבות שהחריבו בעשיית העגל. וסיום דבריו הקדושים שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כי אם החידושים שאדם מחדש בתורה הקדושה. ולמפורסמות אין צריך להרבות  בראיות וכו’. עיין שם.

הגם שבמה הכתוב מדבר בלומדים לשמה ומתחדשים חידושים לאמתה של תורה, אכן כבר אמרו רבותינו ז”ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה בפסחים נ’ ובכמה מקומות וגם אמרו רבותינו ז”ל בצוואת רבי אליעזר הגדול ובזוהר הקדוש שלח אל תהי בז לכל אדם כי כמה מרגליות ימצא באפרקסותו של עני, ואיתא בספרים הקדשוים דדבר אחד הגון ואמתי מגין על כל הספר. העתקתי כל דבריו הקדשוים  הנ”ל למען ידעו מה נואלו הרבה מבני עמנו הדוברים עתק על כל מחברי ספרים ואומרים מה זה הביא לנו, האם חסר לנו תורת ראשונים, ועל הראשונים אנו מצטערים, ואתם באתם להוסיף עליהם. ועל פי רוב אומרים זאת אנשים עשירים שמחזיקים את עצמם לבני תורה ולומדים בכל יום, אבל מה בצע בלימודם אם אינם חובבים התורה ומחזיקים את לומדיה, ואדרבה מרפים אותם על ידי זה.

פוק חזי מה שכתב הר”ן ז”ל בנדרים פ”א על דברי הגמרא ויאמר ה’ על עזבם את תורתי וכו’, היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רבי יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, כתב הר”ן ומצאתי במגילת סתרים של הרבינו יונה ז”ל דקרא הכי דייק, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שהיו עוזבים את התורה ולא עסקו בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי דעוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה כו’, ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה כו’. יין שם. אלו דברי החסיד ז”ל והם נאים ראוים למי שאומרם. עד כאן לשונו. כי העיקר היא חביבות התורה, ולא כמצות אנשים מלומדה, ובמה יוודע אפוא, בהתייגעו בדברי תורה למצוא בם דברי חפץ וחידוש להגדילה ולהאדירה, כאדם המשתעשע באבנים טובות ומרגליות, ובהחזקה בידי לומדי תורה ומחדשים בה כנ”ל. ואמרו רבותינו ז”ל בירושלמי סוטה,  למד ולימד ושמר ועשה והיתה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה כו’,  לא למד כו’ ולא היה סיפק בידו והחזיק הרי הוא בכלל ברוך. וכן הוא במדרש רבה בחקותי וקהלת ז’.

והנה בדברי הגמרא הנ”ל דקאמר זאת על השאלה דמפני מה אין תלמידי חכמים מצויין לצאת תלמידי חכמים מבניהן. ועל זה תירץ רבינא מפני מאין מברכין בתורה תחלה, דצריך לבאר דוכי מגרע גרע מה שאביו תלמיד חכם שלא יצא תלמיד חכם מבניו, ויש לומר בדרך צחות דעל התלמידי חכמים העשירים האמורים למעלה בדברינו מדבר כאן, שאינם מחבבים הלומדי תורה ואינם נותנים משפט הבכורה להבן תורה וחכם באחור ישיבנה, וזהו הפירוש שאין מברכין בתורה תחלה, ורצונו לומר, דמאן דרחים רבנן ומוקיר רבנן הווי ליה בני וחתני רבנן, מה שאין כן מי שאינו כן. ועל פי פשוט, הוא הגורם דמחמת זה שהבנים רואים שאצל אביהם אף שהוא לומד וטעם טעם התורה אין התורה חביבה, הם אין חפצים ללמוד כלל, ונעשים עמי הארץ ושונאי תורה, בר מינן, ועל ידי זה גם אבותיהם, אף שהם לומדי תורה, יחשבו לעמי הארץ , כמו שכתוב בש'”ס ברכות מ”ז, איזהו עם הארץ כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה.

ועל דרך זה אמרתי במה שאמרו בנוסח יהי רצון שאומרים כשמברכים החודש, חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא כו’ חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים. ומקשין העולם, הרי כבר אמרו חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא (בש”ס ברכות ט”ז, בתפלת רב, איתא כאן רק יראת חטא, וכן בסידור יעב”ץ מוקף יראת שמים, והוא על פי הש”ס). ויש לומר, בדרך צחות, אבל קרוב לאמת, בהעיר עוד ששינה כאן מכל הסדר שלמעלה שאמרו חיים של שלום, חיים של ברכה וכו’, או חיים שיש בהם כו’, אבל עתה אומרים, שתהא בנו אהבת תורה כו’.

אך יש לומר דהנה עינינו רואות בעוונותינו הרבים באנשים ששמש הצלחה זרחה להם, לפעמים, אף אם מתחלה היו אוהבי תורה ויראי שמים, אחר כך כשנעשו עשירים הפך לבם לשנוא לומדי תורה וגם יראת שמים יעזבו. כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט. ישורון, היינו אף האנשים הישרים, כמו שכתוב ומאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון וכו’. וזהו שאמרו במדרש רבה, יברכך ה’ בממון, וישמרך שתעשה מהן מצוות. היינו, אף כשיברכך בממון, תהיה אוהב תורה ומצוות. וסתם מצוה במדרש רבה היינו צדקת החזקת לומדי תורה, כידוע. ולכן אתי שפיר כשמתפללים על עושר וכבוד, אומרים תיכף עוד הפעם שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, היינו שתשאר אצלנו האהבת תורה ויראת שמים גם שיהא בנו, היינו על כל בני ביתנו, עושר וכבוד, לא חס וחלילה כנ”ל. ואומרים אהבת תורה, ולא תלמוד תורה על פי דברינו הנ”ל, דהעשירים על פי רוב אין להם פנאי ללמוד בעצמם, אך אמרו רבותינו ז”ל כתובות קי”א מצינו להם תקנה מן התורה על ידי החזקת תלמיד חכם ולהנאותו מנכסיו. וזה שמתפללים חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים.

ואגב אמינא מה דראוי עוד להעיר בהאי ענינא על השינוי שבתחלה אומרים ביהי רצון, שיש בהם יראת חטא, כמו מה שכתבנו מש”ס ברכות, ואחר כך אומרים אהבת תורה ויראה שמים.

ויש לומר גם כן על דרך הנ”ל דיראת חטא, היינו לירא מעצם החטא (לא יראת עונש ומניעת שכר טוב), וכמו שכתוב (בפרשת יתרו) בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמרו חז'”ל בנדרים, זו היא הבושה. וזאת היא יראה מעצם החטא. ועל זה אומרים אחר כך, שאין בהם בושה וכלימה, שאם נהיה יראי חטא לא נבוש ולא נכלם, וכמו שאמרו בברכות שם בתפלת רבי זירא שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם. ואחר כך שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים יחד, היינו כנ”ל, שנעשה בהעושר מצוות, כמובא במדרש הנ”ל, ולירא מהשמים שלא יעזבנו בחצי ימיו, כמו שפירשו על הכתוב עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, היינו אם אינו מתנהג בהעושר כמשפט הכתוב בתורה, וכמו שכתוב באיוב החנם ירא איוב אלקים כו’ מעשה ידיו ברכת, היינו, שלכן הוא ירא שלא יקחו ממנו העושר בחזרה. וגם נאמר, יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ופירשנו כי העושר השמור לבעליו לבד, שאינו עושה ממנו צדקה להחזיק תלמידי חכמים, הוא לרעתו, חס וחלילה. ולכן אנו מסיימים שימלא משאלות לבנו לטובה, שלא יהיה העושר והכבוד שהתפללנו עליו שמור לרעתנו חס וחלילה, רק לטובה.

או יש לומר, לאידך גיסא דיראת חטא, היינו כפשוטו, ויראת שמים הוא מדרגה למעלה. והפירוש על דרך דאיתא בילקוט האזינו השמים, הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן כו’ ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני כו’. והרי הדברים קל וחומר מה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם כו’ לא כל שכן. ומובא בזוהר הקדוש ובתיקונים כמה פעמים אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין עותריה דלא ינשיל מיניה כו’, לאו איהו יראה כדבעי, אלא בעי למידחל למאריה בין בטובו בין בעקא. ויש לומר שזה הפירוש באבות פ”א, הוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם, היינו שיהיה לכם המורא של שמים, שהוא שלא על מנת לקבל פרס, שלא נעשו לשכר ולא להפסד אף על פי כן יראין את ה’ ואינם משנים מדתן. ועל דרך זה גם כן הכוונה כאן, אחרי שאומרים חיים של עושר וכבוד, מתפללים שאף על פי כן לא יהיה בנו היראה הגרועה בגין עותריה, כמו שכתוב החנם ירא איוב אלקים כו’ מעשה ידיו ברכת, רק יהיה בנו יראת השמים שהוא בלי שום קיווי שכר ויראת הפסד, רק ששמחים לעשות רצונו, כמו שכתוב והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש, וכמו שמה שאמרו בילקוט הנ”ל.

(מתוך הקדמת הרב שלום שפירא הי”ד לספרו אהב שלום)

מספר הצפיות במאמר: 37

לא נוכל להסכים לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה / הרב מנחם זמבה הי”ד

ארץ ישראל מהלווין

בענין חלוקת ארץ ישראל

הקורא בתורה צריך לברך לפניה ולאחריה (מגילה כ”א) תפקיד של כל יהודי הוא להיות קורא בתורה ולמצוא פתרון על שאלותיו בחיים הן בעניני יחידים והן בעניני הכלל. ואפילו בעניני הנהגה המלכות אמרה התורה וכתב לו את משנה התורה הזאת והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. כלומר כל צרכיו והנהגותיו בחיים יקרא וימצא אך במקור התורה. אגודה ישראל שכתבה על דגלה “לפתור כל שאלות החיים ברוח התורה” חובה עליה גם היום להיות דורשת אצל מועצה גדולי התורה לקרוא בתורה את פתרון כל השאלות. ולכן הנני מברך לפניה ברכת קדוש השם בעת התחלת הכנסיה הזאת. ידועים דברי הרמב”ם ז”ל אשר מצוות קדוש השם איננה רק בשעה שדורשים מן היהודים לעבור על דתם ואם לאו יהרגום ח”ו. רק ענין קדוש השם הוא בכל שעה ושעה בכל דרכי החיים מערב ועד בוקר בעת שמחזיקים בתורת ה’ ובמצוותיו ובמדת דרכי נועם של נתיבות התורה עד שיגיע למה שנאמר “ישראל אשר בך אתפאר” זהו כבר בכלל מקדשי השם.

עוד יותר מתגדל ענין קדושת השם בעת שרבו פריצי ומחללי השם ח”ו. אז היהודי המתגבר על כל המפריעים ומחללים זהו גבור הרוח המצוין בין מקדשי שם שמים. כבר אמרו ז”ל על אברהם אבינו המקדש השם הראשון אשר מסר נפשו ונשמתו בכבשן האש לקדש שם שמים בעולם. אברהם העברי כל העולם כולו בעבר האחד, והוא מעבר השני. ר”ל, כי אומץ רוחו וגבורתו של אברהם אבינו בזה שהתגבר על כל בני דורו בכדי למרות כל העולם כולו שהיה נגדו וזהו הקדוש השם היותר גדול. בדורנו זה אשר מתפוצץ כל לב ישראל על גורל חלול השם. בעוונותינו הרבים מבית ומבחוץ, כלומר גדול כאב הלב על נפשנו אשר היא כעפר למרמס רגל גאוה. עוד זאת יגדל הכאב וחלול השם ותורתו מחלק של בני עמנו אשר מפני כבוד ישראל היקר בשמים אינני רוצה להאריך בזה ואסתפק להשחמש בדברי הנביא “ויחללו את שמי בגוים באמור אליהם עם ה’ אלה ומארצו יצאו”. זאת אומרה כי המתחברים בארצנו הקדושה ונמנים על האומה הישראלית יכולים לאמור אליהם “ראו גדולים אשר גדלתם” אין לנו חלול השם יותר נורא מזה.

ולכן החרדים שבדורנו זה, גבורי כח המתגברים על כל המעצורים בכדי לעשות רצון ה’ המה “ישראל מקדשי שמך” אולם קדוש השם הזה בקיום תורה ומצוות יום יום הוא קדוש השם ביחיד. אבל החובה כעת בהתאספנו יחד לקדש את שם שמים ברבים. ואז נאמר הברכה ברוך המקדש את שמו ברבים.

כנסיה נכבדה! קדוש שם שמים הזה אני דורש מכם שלא יהיו ימיה ספורים כימי הכנסיה לבד. כי אם ימשך גם לימים הבאים אחריה. ידועים דברי הירושלמי על הכתוב “ארור אשר לא יקים את התורה הזאת” ושואל הירושלמי וכי יש תורה נופלת. הבאור הוא כמו שכתב הרמב”ן ז”ל בפירושו על התורה, כי הכוונה בעת שרבו פריצים וחותרים תחת עמודיה ויסודותיה של תורתנו הקדושה להשפילה, אז חוב קדוש על כל אחד מישראל להתגבר כארי ולהקים את התורה הזאת. וגם אתם נאספים חשובים, בזמננו זה אשר יסודות התורה מתרופפים עליכם החוב לטכס עצות שלא לתת ביד החוטאים לבצע את מזימתם ח”ו. כי אם בכל עוז להקים את התורה. ואז תהיו בכלל הברכה שלאחריה ברוך אשר יקים את התורה הזאת.

הרב מנחם זמבה הי"ד

הרב מנחם זמבה הי”ד

שאלת ארץ ישראל העומדת כעת על הפרק יש גם בה משום קדוש השם. יש בזה דעות שונות מהם לחיוב ומהם לשלילה. דעת אלה הרוצים לראות במהרה התכוננות מלכות ישראל, הוא מחמת גודל תשוקתם לקדש את שם שמים לעיני העמים, להראותם כי אחרי שעברו אלפי שנה ועם ישראל נע ונד בארץ עוד לא אבד שברו. ועוד חי יחיה. אולם דעת אלה המתנגדים לזה היא אשר תמיכתם על יסוד דברי גאון ישראל הגאון “חתם סופר” זצ”ל אשר כתב בספרו תורת משה פרשת שופטים וזה לשונו: אפשר כבר היו ראוים להיות נגאלין גאולה שאינה שלימה או לשום שלום ביננו ובין האומות שאנו שוכנים בצילם או יותר מזה להיות גאולה ממש כמו בבית שני וכו’ אבל אין חפץ בזה. כי אם גם אנחנו אפשר שנתפשר לקבל גאולה כזו רק להיות גאולים. אבל מכל מקום אבותינו הקדושים לא יתרצו עתה כי אם בגאולה שלימה. וטוב לישראל לסבול אורך הגלות כדי שתהיה בסוף גאולה שלימה בכל. עד כאן.

ואמנם גם אלה המתנגדים כוונתם גם הם לקדש את השם כאשר ידוע פסק ההלכה כי מצוות ונקדשתי בתוך בני ישראל למסור את נפשו במקום אשר הדין יהרג ואל יעבור, הוא רק בפרהסיא של עשרה מישראל. אבל לא לפני האומות אפילו הם לרבבות. הרי זה מלמד כי עיקר קידוש השם ביותר חשוב אם מתגדל ומתקדש ה’ בתוך בני ישראל דוקא. ולכן דעתם כי אף אמנם בהתכוננות מלכות ישראל כעת יהיה מזה קדוש השם לעיני העמים,  אבל לעומת זה שיהיה לנו אומץ הרוח להשליך מנגד את הכל ולהראות גלוי לעיני בני ישראל את בטחוננו החזק ואמונה לדברנו באמת בגאולה שלמה תהא בביאת משיחנו הצדק. זהו קדוש השם יותר גדול בתוך בני ישראל להאיר את לבבם באחד מעיקרי הדת באמונת ביאת משיח צדקנו. אשר אז יהיה קדוש השם גם לאור גוים.

אינני חפץ לחווה את דעתי במחלוקת זו עד שיתבררו הדברים יחד עם גדולי התורה. אמנם זאת מכריחני להגיד לכם רבותי! יש לנו ספר תורה קדוש אשר נאמר עליו תורה ה’ תמימה ואם חסרה אות א’ הרי זה פסול מקדושתו. יש לנו גם ארץ אשר גם עליה נאמר כי קדושתה היא כשכל ישראל עליה. ולכן רק אנשים כאלה אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתינו התמימה הקדושה הם הם אשר ירהבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים. אבל אנחנו שומרי התורה וחרדים על דבר ה’ של תורה שבכתב ושבעל פה מראשו ועד סופו מוסרים את נפשנו על כל אות ואות ועל כל מנהג שבישראל בשום אופן לא נוכל להסכים לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה.

ויותר יגדל כאב הלב ונשפך דם לבנו על האנשים קטני ערך אשר לא דעה ולא תבונה להם להבין את ערך דבריו של הנביא “על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו” ואיך ירהיבו בנפשם עוז להתכונן לכתר כזה שאינו הולמתו ולהיות מעפילים לעלות ולשבת בכורסא מלכותא דנא בישראל.

רבותי! השאלה העומדת כעת על הפרק לפני גדולי התורה כבר היתה לעולמים. כאשר חכמים הגידו דבר זה שאלו לחכמים ולנבונים ולא פרשוהו. עד שבא הקב”ה בעצמו ופרשה. על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. זאת אומרה המקום ברוך הוא חפץ להושיב בארצו הקדושה יהודים כאלה אשר נשמה באפם ואשר יכירו ויאמרו ד’ אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה. אבל יהודים למחצה ולשליש ולרביע רצוצי הנשמות עוזבי התורה לא להם הארץ. כאשר יאמר הנביא “נותן נשמה לעם עליה” פרש רש”י בכתובות ק”י הכוונה לארץ ישראל. ולכן התורה שהיא נשמת האומה אך המאור שבה יאיר את נפש הישראלי ויהל את נשמתו. ואחרי אשר עזבו אח תורת ה’ הרי כבר אבדו על ידי זה את נשמתם וחסרי נשמות כאלה, הארץ ח”ו תעזב מהם. אנחנו הניגשים לעבודת הארץ ובנינה החובה עלינו להסיר את שורש החטא שהיא סיבה אבידת הארץ, ולשום את כל מגמותינו להקמת התורה להרבות ולהגדיל תורה בישראל ואז נוכל לקוות שבעזרת ה’ יתברך ישיב שבות הארץ כבראשונה.

אמרו חז”ל אם אתה רוצה לדעה שבחה של ירושלים בוא וראה מה שנאמר “ואני אהיה לה נאום ה’ חומה אש סביב” מתוך כך אתה מכיר את שבחה של ירושלים. שאת אומרת לא יהיה תפארתה של ירושלים בבנינים נהדרים וארמונות מלכים לבד. כי כבר נאמר אלמלא תורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. וביארו הראשונים בזה כי אין הכוונה שהיתה נפילת החומות והבנינים. אך עולם כזה בנוי לתלפיות עד לשיא המדרגה שהשינה הטכניקה בלא רוח תורה והכרת מלכות שמים, זהו תוהו ובוהו עם כל היופי והתפארת.

לכן אם אנחנו רוצים לדעת שבחה של ירושלים המקודשת, יכולים אנו לראות מלשון הכתוב שנאמר “ואני אהיה לה נאום ה’ חומת אש סביב”, ולא נאמר חומת אש סביב נאום ה’ כלשון הרגיל בנביאים. כי אם נאום ה’ בראשונה. מזה נראה בעליל כי הכתוב מדבר בשבחה של ירושלים שלהיותה כלילה יופי משוש כל הארץ אינה בחומות בנינים אשר יבנו בני אדם רק “נאום ה’ ” שהוא אור התורה אשר מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים. וזוהי חומה אש אשר סביב לה. וזהו כבודה ושבחה. וכן אנחנו, אם נחזיק במעוז “נאום ה'” ובתורתו הקדושה אז יהיה קדוש השם הגדול אשר יתגדל ויתקדש בתוך ירושלים לדור ודור ולנצח נצחים. הבה נקוה כי אז כל האומה הישראלית גם האובדים והנידחים יבואו להשתחוות לה’ בהר הקודש בירושלים. ואז תהיה כנסיה גדולה אשר לא יחסר בה אף יהודי אחד. וכנסיה זו תהא נקראת ע”י בונה ירושלים ה’ נדחי ישראל יכנס.

נאום הרב מנחם זמבה הי”ד בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל מארינבד תרצ”ז

חידושי הגרמ”ז, סימן נד

מספר הצפיות במאמר: 49

הקדמת לב אריה – חלק רביעי: תפקיד המלך להיות מנהיג בעניינים ארציים ואלקיים, ולדעת שהכל מאיתו יתברך / הרב דוב אריה קליג הי”ד

תמונת הנחת תפילין במערת המכפלה. צילום: הלל זקבך

ויש לומר שזה היה החטא ישראל אשר בקשו להם מלך בימי שמואל וחקרו המפורשים ומה פשעם ומה חטאתם אחרי שנצטוו בפירוש שום תשים עליך מלך. אכן חטאתם היתה שאמרו תנה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים. כלומר, אין כוונתם שהמלך ידריכם גם כן לחיי עולם הנצחי כי אם רק בקשו מלך לשפטם ככל הגוים, שכל תכליתו לא יהיה רק לשפוט בין אדם לחברו בענייני נימוסי המדינה אבל לא בעניינים האלקיים. וזה שסיפר הכתוב וירע הדבר בעיני שמואל על אמרם תנו לנו מלך לשפטינו, כלומר שזה הרע בעיניו על אשר לא בקשו מלך רק לשפטם בענייני ארציים כי יהיה ריב ומצה בניהם, ולא בעניינים גבוהים נצחיים. ואין זה מצות המלך ישראל רק כמו שנאמר גבי דוד המלך עליו השלום אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. כלומר, שהוא הבכור קודש לה’ שינהג את עמו בדרך הקודש בענייני הנפש, וגם עליון למלכי ארץ, גם בעניינים ארציים ינהיגם באופן מאד נעלה.  ועל זה אמרו במדרש שהתחלנו מה בכור נוחל פי שנים אף דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא. רצונו לומר שבשני העניינים האלו הוא מלך, בין בענייני עולם הזה וגם בענייני עולם הבא:

וזהו כוונת מדרש ילקוט על פסוק נחמו נחמו עמי. חטאו בראש, שנאמר נתנה ראש ונשובה מצרים, ולקו בראש, שנאמר כל ראש לחלי, ומתנחמים בראש, שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וה’ בראשם”. והכוונה כזה על פי הנ”ל פשוטה. חטאו בראש, באמרם כי אין צריך להם לראש ומנהיג כי אם אשר יצא ויבוא לפניהם במלחמה בעניינים ארציים. וזהו שאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה. כלומר, אין כוונתנו בנתינת הראש רק למען ינחה אותנו בדרך הארצי אשר נלך. ועל כן לקו גם בראשם, שראשם לא היה ברי אולם ולא היה לו כח למלא מבוקשם זאת. ועל זה נאמר כל ראש לחלי. ומתנחמים בראש, שלעתיד לבוא ידעו ויבינו כי צריך להם לראש גם בעניינים אלקיים וזהו ויעבור מלכם לפניהם וה’ בראשם, שיהיה מלך בארץ וגם בעניינים האלקיים. אבל למען יוכל המלך לקיים במצות אלו בשלימות צריך הכנה יתירה וסיעתא דשמיא, וזה יבוא לו אם ינהג כמו שסופר על דוד המלך עליו השלום בילקוט מלכים שאמרו עליו “שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין”. והכוונה בזה יש לומר, על פי מה שאמרו במצוות תפילין והיה לך לאות על ידכה”, ודרשו חז”ל “ידכה, יד כהה” ועם כי הפירוש הפשוט הוא להניח על יד ­ שמאלית, בכל זאת לדעתי יש עוד רמז בדבר כי התפילין מורים כי כשל כחנו ואיך אנו יכולים לעשות מאומה בלעדי אם יד ה’ תהיה בעזרינו. ועל כן קושרים התפילין במקום היד ובמקום המוח להורות בלבנו אשר כח גופינו, שהוא לרוב ביד אשר בה נשלים את כל צרכינו וכח מחשבות אשר הוא במוח, אסורים המה בחבלים אשר נפלו לנו בנעימים וקשורים בידו של הקב”ה שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל. וזהו והיה לך לאות על ידך, זה מורה לך אשר ידך יד כהה, ואין כח לה אם לא שה’ יתברך נותן לה כח (ועיין מה שכתבתי בספרי לב שמח בפרשת בראשית באות כ’):

הנה אם האיש הבינוני אשר אינו עומד ברום המעלות אם זה לא יגבה רוחו כל כך, אין זה חידוש. אבל דוד המלך עליו השלום אשר כל עם יכבדוהו ומעוטר בטכסיסי כבוד אשר עמד ברום המעלה גבוה מאד ובכל זאת אמר, ה’ לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. והטעם לזה אמר, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כמו שזה יונק רק החלב המקובץ בדדי אמו ומקבל ממנה, כן דוד המלך עליו השלום לא אמר שלו יאתה הגדולה מחמת שלמותו וכחו הגדול, כי אם הכל בתורת חסד ינק משפע העליון. ועל זה אמר גם כן, לך ה’ הגדולה וכו’, כלומר הכל הוא בתורת חסד ממך. וזהו כוונתו שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין. כמו שהתפילין הם לאות שהכל מה’ יתברך, כן כתר מלכותו היה בדעתו שקיבל רק בתורת חסד מה’ יתברך:

והנה הבכור שיורש נחלה בוודאי אין בדעתו שהוא בכח עשה לו החיל הזה, כי מי פתי יאמין כן. וזהו שאמר, אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, הכוונה כמו שהבכור יודע שירושתו באה לו רק מכח אחרים ולא עוצם ידו עשה לו את הכבוד הזה, כן דוד המלך עליו השלום היה בעניין זה דומה לבכור. ועל ידי זה זכה לגדולה לקיים ב’ מצות הנ”ל, כאמרם, כל המשפיל עצמו הקב”ה מגביהו. וזהו כוונת מאמר מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים, שידע שבא לו הכל כמו נחלה ולא בכח ידו ועל כן זכה לנהל עמו בעניין עולם הזה וגם בעניין עולם הבא. וכן הוא אומר למנצח על הנחילות בשביל שהיה אצלו הכל כמו נחלה שבאו לו מהשי”ת ולא בעוצם ידו עשה את החיל:

 

מספר הצפיות במאמר: 24

הקדמת לב אריה – חלק שלישי: תפקיד ההנהגה ללמד גם חוקים ארציים וגם משפטים אלוקיים / הרב דוב אריה קליג הי”ד

הליכות עולם

הנה איתא במדרש רבה על שיר השירים פרשה ב’ אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד עכשיו שאין התורה כלל היו מבקשים לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה:

ונראה לפרש את המדרש הנ”ל על פי מה שאמרו בילקוט תהלים פ”ט אף אני בכורי אתנהו עליון למלכי ארץ, וכי דוד בכור הוא, והלא כתיב ודוד הוא הקטן, אלא מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא, וכן הוא אומר למנצח על הנחילות.

והנה יש לומר כוונת הילקוט בזה, כי התורה הקדושה תצוה לנו מלבד החוקים והמצות שבין אדם לבוראו, גם לחיות חיי המוסרי והמדיני. ונתנה לנו משפטים אשר בהם יחיה האדם עם חבריו וריעיו על פי נימוס אמת וצדק. ולנו יתר שאת על כל העמים, אם אמנם שגם להם משפטים מדיניים בכל זאת אינם אצלם אלא דתי בני אדם, אחרי שאמונתם לא תצוה אותם על משפטים כי אם על חוקי דתם. לא כן אנחנו שגם משפטים שלנו מסיני נתנו, כמו החוקים, כמו שכתוב ואלה המשפטים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. והטעם בזה כי רצה הקב”ה שנשמור המשפטים המועילים לחברת המדינה ונזהר הרבה בהם על כן צוה עליהם, כמו על שאר צווי התורה. ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. אבל בכל זאת לא ינוח לנו אם לא נשמור רק המשפטים, כי אז רק כבני אדם נחשבנו אבל עוד לא בשם ישראל נכונה מי ששומר את המשפטים שהשכל מחייבן ומניח חוקי אמונתנו, אשר רק לנו בני ישראל למורשה ואינם בשווי עם שאר בני אדם, כי אם לנו כפלים לתושיה לשמור ולעשות משפטים צדיקים שיצדק עלינו תואר בני אדם באמת וגם לשמור דרך עץ חיים היא התורה הקדושה המזהרת אותנו על תרי”ג מצות אשר על ידם נקנה לנו שם הכבוד ישראלים. וזהו כוונת הכתוב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ אלקיך דורש מעמך, כלומר הקב”ה מבקש מאתך ב’ דברים, הגיד לך אדם, מצד היותך אדם, מה טוב לך לעשות, וגם ומה ה’ אלהיך, מצד היותו אלקיך ביחיד אלקי ישראל אשר הוציאך ממצרים באותות ומופתים דורש מעמך. ועל זה השיב על ראשון ראשון, כי אם “עשות משפט ואהבת חסד”, זהו מצד תואר אדם, אשר בלעדי משפט וחסד לא תכון חברת האדם. “והצנע לכת עם אלקיך”, זהו מה שמוטל עליך עם ישראל בפרט ללכת במצות ה’ בין אדם למקום ב”ה.

וזהו כוונת הגמרא ברכות שאמרו התלמידים לרבי אליעזר “למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי עולם הבא”. כלומר, שילמדם הדרך הנכון אשר ילכו בהנהגת חייהם בעולם הזה באופן הנאות לחברת בני אדם. וגם תלמדנו הדרכים אשר בהם נזכה לחיי עולם הבא.

וזהו כוונת בלעם באמרו “מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל”, כי לפי המאמר יש לישראל נימוסים טובים בהם יחיו חיי עולם הזה בנעימות על ידי שיש להם משפטים טובים אשר יתנהגו על פיהם. וע”ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכנו, שגם לצורך חיי עולם הזה ותיקן חברת בני אדם נטע בתוכנו משפטים צדיקים להתנהג על פיהם. וגם יש לנו עוד הדבר היותר נכבד והם החוקים המובילים לחיי עוה”ב. והנה העולם הזה דומה לפרוזדור ולאהל אשר יטהו עובר אורח לפי שעה ודעתו להעתיק משם בקרב ימים, על כן יכונה העולם הזה דירת ארעי ואהל. לא כן משכן יקרא מקום עולם הבא, אשר שם מקום תחנותינו לעולמי עד, כמו שכתוב ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, רצונו לומר בשמים הרמים והנשאים בעולם העליון שם הוא ביתו העיקרי, מה שאין כן למטה בעולם הזה איננו בית רק אהל ארעי. וזהו שאמר מה מובו אהליך יעקב ומשכנותיך, כלומר חיי עולם הזה וגם חיי עולם הבא יחדיו יהיו תמים בעם סגולתנו.

וזהו כוונת המדרש ישראל חטאו בכפלים שנאמר חטא חטאה וכו’, ולקו בכפלים שנאמר כפלים בכל חטאותיה, ומתנחמים בכפלים דכתיב נחמו נחמו עמי. הכוונה כנ”ל, כי כשישראל חוטאים, שתי רעות עשו עמי הא’ שחטאו נגד משפטי חברת האנושית. והב’ שגם בתורת אלקיהם נצטווה להם לחיות חיי המוסריים. ועל כן עונשם בכפלים וגם נחמתם תהיה בכפלים:

ועל פי הנאמר יש גם למורה ולרועה עמו צאן קדשים שתי מצות בהן ינטל וינשא את העם. הא’ להורות להם משפטים טובים איך ינהגו בין אדם לחבירו, ולהלהיב בלבם אש המדות הטובות, ולהאיר בשכלם נוגה אור המצות השכליות ואיך יאהבו איש את רעהו ויתפללו בשלום המדינה. כל אלה חוברו יחדיו אשר מצות שכליות מועלת לטוב העולם. ולכוונה זו אמרו חז”ל בגיטין (ד’ ס”ב) “מנא ליה דרבנן איקרי מלכים, דכתיב בי מלכים ימלוכו”. הכוונה כי המלך תעודתו וחובתו לנהג את אומתו הסרה למשמעתו למען יחיו חיי המדיני, אבל חיי הנפשי אין למלך חלק בו כי אם הכהן אשר הופקד על התורה ועבודה, המה הכהנים יורו לחיות חיי אמת למען יזכו לחיי עולם הבא. אבל הרבנים אף שעיקר תעודתם להדריך את תלמידיהם לחיי עולם הבא בכל זאת גם מצות אשר המלך מיועד עליהם, גם אותן מחויב הרב והמורה להדריך את הסרים למשמעתו ולהזהירם גם כן על המשפטים. וזהו שאמר מנא ליה דרבנן איקרו מלכים, רצונו לומר, שהרבנים מחוייבים גם כן לעשות כמצות המלך להזהיר את העם על המשפטים, שנאמר בי מלכים ימלוכו. אבל אמרו עוד שם “ומנא לן דכפליון שלמא למלכא שנאמר שלום שלום לך”. כוונתם בזה שחס וחלילה לא יסתפק עצמו הרב בזה, כמו בזמננו בעוונותינו הרבים בהרבה רבנים ודרשנים, להוכיח את העם למען ילכו בדרך משפט צדק ומישרים ולאטום את פיו מלהוכיחם על עקרי תורה הקדושה שהם מצות והחוקים. אלא כפלינן שלום למלכא. הני מלכו רבנן יש להם לעשות שלום בדברים הארציים למען יחיו חיי שלום ואמת בישוב הארץ. אבל גם זאת להם והוא העיקר לעשות שלום גם בענין הנפש להורות לעם ה’ חוקי האלקים ותורותיו אלה המצות אשר נצטוו בהן המלכים רבנן:

ובזה יש לומר המאמר תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. הכוונה בזה כי רבו כעת המתפרצים לעלות למעלה להיות לרב ולמורה לעם ה’ ואין בהם אפילו ריח תורה ויראת שמים, רק מהגים ומצפצפים כל היום תמיד בדרשותיהם ומזהירים את העם רק על דרכי המוסר המדיני ואהבת אדם ומצות צדקה וכדומה מהמצות אשר כל אדם, גם אם לא הנחילו ה’ תורת משה, יודע לעשות אותם. אכל ממצות ישראל שבת ותפלין נדה ומאכלות אסורות וכדומה המה מחשים ומחרישין יען שגם המה אינם מקיימים אותן כדקדוקיהן כראוי. לא כן להתלמיד חכם ההגון. הוא יודע שאם גם הוא מוזהר ומצווה להזהיר את האדם על מצות שכליות אשר יעשה כל אדם וחי בהם, עוד זאת לנו פי שנים ברוחינו כפלים לתושיה, להזהיר את העם על מצות והחוקים התוריים, אשר לא עשה כן לכל גוי. והמופת על זה למען דעת את הרב המורה מאיזה כת הוא, הנהיגו חכמי הדורות שכל דורש באגדה ידרוש תחלה בסוגיא דבר הלכה מחדדן שמעתתיה, להורות לעם כי לא רק בדברים השכליים חובתו אשר כל אומה ולשון יודעים אותם, כי אם המקום אשר עומד עליו מקודש גם בהלכות המסורים לנו ממקור תורה הקדושה, כי הלכות רק לבני ישראל לנחלה ולא עשה כן לכל גוי. והנה המורים מכת חדשה, אשר זכרנום ראשונה, אין מלאכתם רק להזהיר את האדם שיחיו חיי המדינה בעולם הזה אבל לא יעשה מאומה בשביל עולם הבא. לא כן המורים התלמידי חכמים, רבנים הנאמנים לה’, כל ישעם וחפצם להורות לעם את הדרך אשר יבואו בו לחיי נצחי לעולם הבא. ואחרי שאגדות רוב תוכן ענינים רק לעורר את האדם למעלות ומדות טובות שמנו חכמים שעל ידם תפארת לו מן האדם בעולם הזה. אבל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא על ידי התורה שניתן רק לישראל עם קרובו, והמה ההלכות והשמעתתא, על כן מי שמורה לעם רק בדברי אגדה זה בודאי מרומם אותם על גפי מרומי העולם הזה, אבל מי ששונה גם הלכות מובטח שהוא בן עולם הבא, שאיננו רק מורה ומלמד על ענייני עולם הזה, שנאמר הליכות עולם לו. כלומר, לנו בני ישראל שני מיני הליכה יש להלוך, האחד לחיי עולם הזה והשני לחיי עולם הבא, ואל תקרי הליכות אלא הלכות, אם שינה ומלמד הלכות זהו לאות שעושה הליכות שני מיני ההליכה הנזכרים:

 

מספר הצפיות במאמר: 35

נחמו נחמו עמי / הרב יוסף גלרנטר הי”ד

גירוש יהודים מבריסל

לפרשת ואתחנן

נחמו נחמו עמי. אנכי אנכי הוא מנחכם.

אמר לו הקב”ה לך נחם את ירושלים שמא מקבלת ממך תנחומין. הולך אברהם ואומר לה קבלי ממני תנחומין, אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין שעשאני כהר, שנאמר בהר ה’ יראה. הולך יצחק ואומר לה קבלי ממני תנחומין. אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין שיצא ממך עשו הרשע, שעשאני שדה ובניו שרפוני באש. הלך יעקב ואמר לה קבלי ממני תנחומין. אמרה לו האיך אקבל ממך תנחומין ששמתני כלא הייתי, אין זה כי אם בית אלהים כו’. מיד הולכים כלם לפני הקב”ה ואומרים רבונו של עולם אינה מקבלת ממנו תנחומין, שנאמר עניה סוערה לא נחמה, אמר להם הקב”ה אני ואתם נלך ונחמנה, הוי נחמו נחמו עמי.

ונבאר הענין דהנה אברהם אבינו עליו השלום היה הראשון אשר האיר דרך ה׳ ואמונתו הטהורה לבני אדם יושבי חשך וצלמות. ולכן היה דרכו דרך קוצים, ובמסירת נפש וניסיונות רבים וגדולים כבש את דרך הקדש, הוא בא באש ובמים בשביל היהדות והעלה את בנו יחידו למען יראת ה’ ורק דרכו זה שדרך בשביל בניו ודורותיו האחרונים הוא שעמדה לנו להקים לנו שארית ופליטה כיום הזה ולהישאר בתורת אל חי. וכשגלו בניו לגולה, קדשו תמיד את שם שמים ברבים בפועל, ונשחטו ונשרפו על קדושת השם.

ואמנם הדרך הזה היה קשה ונורא מאד, וחכמנו תארו אותו בשם הר. כלומר דרך הר גבוה ונורא. כמו שאמר הכתוב מי יעלה בהר ה’. כי לעבוד ה’ וללכת בתורתו בגולה הוא קשה כהר, מלא חתחתים ומכשולים. וכנסת ישראל כבר עייפה וחולשת כח לסבול כעת ייסורי גלות, ואינה מקבלת תנחומין.

הלכו אצל יצחק שעשני כשדה. ויצא יצחק לשוח בשדה. בשעת שקיעת החמה כשינטו צללי ערב אז יש לפעמים תרופה לישראל שפזרן בין האומות. ובני ישראל שבקבוץ זה מושיטים יד לאחיהם שבארץ אחרת. וישראל פזורים ונדחים בכל קצווי ארץ. אמנם האומה הישראלית אינה מתנחמת עוד בזה כבר כשל כח הסבל. והיא רוצה במנוחה.

הלך יעקב ואמר לה ששמתני כלא הייתי, אין זה כי אם בית אלהים. זוהי הגלות האחרונה המרה והנוראה שכל מחמדי ישראל טבועות וגנוזות ואין לנו שיור רק התורה הזאת. זאת אומרת שכבר ירדו ישראל כל כך שכל חייהם נצטמצמו רק בבית הכנסת. אי אפשר להכיר את היהדות לא במובן המוסרי ולא במובן החומרי, רק בבית הכנסת. אפשר לראות היהודי כשהוא מסוכל במשא כבד מנשוא, נע ונד על השווקים להרוויח פרוטה. אפשר לראות היהודי כשהוא עומד על פתחי בתי המוסדות בכדי לקבל תמיכה, או לקבל היתר היציאה אבל לא בחיים. וזה ששמתני כלא היה.

ואמר להם הקב”ה, אני אנחם אתכם. וזה אומרו כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו. כי ללכת בדרך ה’ ולהתקיים לא יוקשה כל כך כמו הר. ודרך החיים של האומה לא יהיה בעקלתון בהר ובשפלה, והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. ונגלה כבוד ה’. כל העמים יראו ויכירו את כבוד ה’ וישראל לא רק סגור ומסוגר בחומות הגיטו.

(קדושת יוסף)

הרה”ג ר’ יוסף גלרנטר הי”ד, נולד בשנת תרנ”ב בקלימנטוב, פלך ראדום, פולין, לאביו, הרב שמחה הי”ד, רב ואב”ד באותה העיר. ר’ יוסף גדל והתחנך אצל אביו והתפרסם מנעוריו לעילוי היודע את כל הש”ס בעל פה. הוא למד אצל גאונים מפורסמים בפולין, ובהם הגאון הקדוש המפורסם הרב ר’ יחזקאל הלוי, האדמו”ר מאוסטרבצה, שסמכו לרבנות. כן נסמל מהגאון ר’ חיים הלוי סולובייציק זצ”ל והגאון ר’ אליהו קלוצקין מלובלין.

נשא לאשה את מרת רעכיל בת הרה”ג ר’ אלימלך הכהן רובינשטיין זצ”ל שחיבר שלושה עשר ספרים בכל מקצועות התורה והיה אב”ד של קהילת ראחוב, ואח”כ כיהן ברבנות בירושלים.

משנת תר”ע התחיל ר’ יוסף לסייע בהנהלת רבנות ראחוב, לדון ולהורות הוראה. בשנת תרע”ג נסע ללמוד בווארשה. מתרע”ו עד תרפ”ד, היה ראב”ד בארזנדוב הסמוכה ללובלין, ייסד תלמוד תורה באזור זה, וייסד ישיבה גדולה לתלמוד והוראה בלובלין.

במהלך השנים פרסם מאמרים תורניים בכתבי עת שונים ובהם: יגדיל תורה, דגל התורה, דגל הרבנים, קול התורה, כתר תורה ועוד.

בשנת תרפ”ד נתקבל לרב ואב”ד בקהילת בריסל, שם פעל רבות לחיזוק התורה והדת, ייסד תלמוד תורה, בנה בית כנסת חדש והניח את אבן הפינה לישיבה באנטוורפן.

בשנת תש”ב הציע לו בנו להסתתר מהרוצחים ולעזוב את מקום מגוריו, אך הוא חש שאיננו יכול לעזוב את עדתו בשעה שהסכנה מרחפת עליה. בחודש אב תש”ב התפרצו אנשי גיסטפו למעונו והיכו אותו קשות, וגירשו אותו, את אשתו ובתם בת השתים עשרה, למחנה ברענדאנק. תיכף עם בואו התחיל לעודד ולאמץ את לב אחיו הנדכאים, ובעקבות כך עונה על ידי שומרי המחנה בייסורים ועינויים קשים. מברענדאנק הובל למחנה שבמאלין, ומשם גורש בטרנספורט 454, ביחד עם אשתו ביתם וארבעה מבניהם, למחנה ההשמדה אושוויץ. הי”ד.

בנו, הרב חיים ברוך, הוציא לאור בשנת תשי”ד את הספר “קדושת יוסף” ובו חלק קטן מחידושי אביו הי”ד שנצלו בדרך נס אחרי השואה הנוראה. ובהקדמתו לספר כותב הרב חיים ברוך: “הרוב המכריע מכתב ידו וחידושיו, נשרפו ונאבדו מעינינו, גוילין נשרפים ואותיות פורחות. האותיות הקדושות שצרף המחבר זצוק”ל עלו למרום לבקש נקמת אחינו בית ישראל שדמם נשפך כמים, לבקש עלבונה של תורה ולומדיה. כאשר חזרתי לבלגיה משוויצריה, מקום מקלטי בימי הזעם, מצאתי רק פך אחד של שמן טהור, רק חלק קטן מכתבי אבי זצוק”ל שלא שלטו בו ידי הרוצחים יימח שמם. וזה הוא חלק זעיר, כטיפות מן הים, מכתביו המגוונים ומחידושיו בכל מקצועות התורה. אבי ומורי זצ”ל הרבה לכתוב על הלכה ואגדה. חבר פירוש על תלמוד ירושלמי בדרך מיוחד במינו וגם פירוש על תלמוד בבלי שהצטיין במקוריותו. הרבה מחידושיו היו מוקדשים לתרץ את הרמב”ם מהשגות הראב”ד. ומלבד זה חקר וטיפל בתולדות בעלי התוספות. את כל זה העלה על הנייר, וחבל על דאבדין”.

(מקורות: הקדמות קדושת יוסף)

מידע אודות התמונה בדף זה: גירוש יהודי בריסל. התמונה באדיבות United States Holocaust Memorial Museum

מספר הצפיות במאמר: 90

1 2