התעוררות רבן גמליאל לבכיה על החורבן / רבי יוסף אשר זליג פיש הי"ד

מעשה באשה אחת שהיתה בשכנתו של רבן גמליאל, שהיה לה בן תשחורת, והיתה בוכה עליו בלילה. ושמע רבן גמליאל ונזכר בחורבן בית המקדש ובכה עד שנשרו ריסי עיניו (מדרש רבה, איכה, פ"א).
ולהבין איך רבן גמליאל שראה בעיניו הצרות והשפיכת דמים ועלבון התורה ועמו בימי החורבן, ולא נתעורר בבכי עד ששמע קול בכיות אשה פשוטה על בנה שמת על מטתו ולא נפל במלחמה עבור עמו וארצו, ואז דוקא היה נזכר בחורבן ונתעורר בבכי כל כך עד שנשרו ריסי עיניו? עוד במדרש רבה איכה, חטאו בכפלים ולקו בכפלים ומתנחמים בכפלים וכו'. ולכאורה מהו ענין חטא כפל או נחמה כפולה?

ונראה לבאר דהנה כתיב 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ופירש פרש" ז"ל ועשו לי בית קדושה. ונראה דרוצה לומר בית הוא פנים, כמו 'בבית ומחוץ', היינו שכל איש ישראל יקדש את פנימיותו שיהיה מדור לשכינתו יתברך שמו, כי זה תכלית הבריאה שיהיה מדור לקדושתו יתברך שמו בתחתונים. ואז 'ושכנתי בתוכם', בתוך של כל אחד ואחד, ויהיה קיום למקדש ד', והעיקר שכל מעשי התורה המצות לא יהיו מעשי חיצוני בכלי בשר ודם בפשטות בלבד, רק עם רשפי אש שלהבתיה, שנשאר בתוכו מכח אבותיו הקדושים ומהחלק אלקי ממעל הניתן לו מלמעלה, ואז גם החוץ מתקדש כמו הפנים, כמו כלי שרת שעבודתן מחנכתן.

כתיב 'כה דברי כאש וכפטיש יפוצץ סלע', ובגמרא שבת (פח) מה הפטיש נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור של הקב"ה נחלק לשבעים לשון. ולכאורה למה לשבעים לשון, הלא לא רצו לקבל התורה? ועיין שם ברש"י ותוספות מהו נחלק, הפטיש או האבן. ונראה פרושו שכמו הסלע אף על פי שהוא דומם קשה בלי שום חיות, מכל מקום אם מכין עליו בפטיש בכח יוצאים ממנו ניצוצות אש המאיר לעולם, כן הדיבור של הקב"ה הוא כאש, ואם אין אנו רואים, הוא לפי שחסר מצידנו היגיעה, ואם אנו מכים בפטיש ומייגעים עצמנו, אנו מוצאים הכח הפנימי אפילו מתוך שבעים לשון ובתוך ההסתר, ודי לחכימא. לכן כשחטאו ישראל וטמאו התוך שלהם על ידי ג' עבירות, נחרב הבית ונסתלקה השכינה. וזה הפירוש 'חטאו בכפלים', בפנימיות וחצוניות, 'ולקו בכפלים' וכו'.

ורבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל הזקן וכל גדולי הדור כשראו שנחתם גזר דין על הבית שיחרב ועל ישראל שיגלו, והיו יראים שלא יהיה חס ושלום חורבן עולם, בחרו להם למבצר ולמקלט ישיבת יבנה וחכמיה, וכל תקותם הייתה שהתלמידים הללו יחזקו התורה ומצותיה, וילמדו בחיות פנימיות, ויהיו למדור לשכינתו יתברך שמו, ויחזור ויתבנה המקדש על ידיהם. כי התלמידים הללו לא ישמעו לקול המסיתים ומדיחים, ולא ימשכו אחרי דברי חלקלקות של הרומיים והמתבוללים, רק ימסרו נפשם על התורה ומצות. וכאשר בפתע פתאום מת הבן תשחורת, היינו המובחר מצעירי יבנה, והאלמנה בת ציון בכתה עליו בלילה, בזמן אשר חשך כסה ארץ ורוב צעירי העם נמשכו אחרי דעות כוזבות, מזה נתעורר רבן גמליאל לבכות על חורבן הבית, כי אסון זה היה אצלו חורבן בית המקדש ממש, חורבן לדורות. לכן נתן לב לבכות עד שנשרו ריסי עיניו, המסתירים ראות העינים, ואז נתאפשר לו לראות שעם כל זה תקוות ישראל לא נאבדה.

(דברי הספד שהשמיע רבי יוסף אשר זליג פיש על פטירת רבי יעקב שרגא דנציגר, בנו של הרבי מאלכסנדר רבי יצחק מנחם דנציגר הי"ד, מתוך קובץ "נהור שרגא", ומתוך תורת החסידות, ג, עמו' 278).


רבי יוסף אשר זעליג פיש, דור חמישי לאדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק, נולד בשנת 1896 לאביו, הרב נחום מאיר הלוי פיש אב"ד חנשין, ולאימו, מרת גליקא בת רבי חיים ישראל מורגנשטרן מקאצק-פילוב. (מרת גליקא היתה בזיווג ראשון אשת הרב אברהם מביאלא, בנו של רבי נח שחור, חותנו של האדמו"ר האמרי אמת מגור).

רבי יוסף אשר זליג היה חסיד אלכסנדר ולמד חסידות מדודיו רבי משה מרדכי ורבי יוסף מורגנשטרן. רבי יוסף אשר זליג היה חתנו של הרב שמחה יאיר רוזנפלד אב"ד פיטרקוב בעל 'אורה ושמחה'.

רבי יוסף אשר זליג כיהן כרבה של גרבוב. לאחר פטירת דודו, רבי יוסף, בי"ד בטבת תרצ"ט, בלא שהניח בנים, מילא רבי יוסף אשר זליג את מקומו  באדמו"רות חצר קאצק, עבור חלק מחסידיו של דודו, ועבר לכהן גם כרבה של סטריקוב.

"והנה הגיע חג הפורים, בו הכול מצווים לשמוח. נכנס אחד החסידים לחדרו של הרבי מסטריקוב, ושאל: 'רבי מהיכן משיגים קצת שמחה בימים כה קשים ומרים?!". השיב לו הצדיק: יהודים עובדים את הקב"ה ומקיימים את מצוותיו מתוך שמחה, ומשום כך מובטח להם שכר לעתיד לבוא. אמנם אי אפשר לבקש מהבורא שכר על חשבון העתיד לבוא, אך הלוואה קטנה מותר גם מותר לבקש ממנו, אם כן לווה נא לנו הקב"ה מעט שמחה מאוצר השמחה של ימות המשיח" (העתיד כאן, עמו' 79-78).

הנהגתו הייתה קצרה, שכן מספר חודשים לאחר שנבחר לאדמו"רות פרצה מלחמת העולם השנייה, בה נספה. הי"ד.

קיצור דברי תורה ממנו, שאמר בוורשה כשנבחר לאדמו"ר, הובא בספרו של הרב שמואל יעקב רובינשטיין אב"ד פריז 'אלפא שמן לנר' עמו' קכט-קל..

ההספד שנשא על פטירת רבי יעקב שרגא דנציגר, בנו של ה'עקידת יצחק' מאלכסנדר, יצאו לאור בקובץ 'נהור שרגא', והובאו בספר 'תורת החסידות', ג', עמו' 278. עוד הובא ב'תורת החסידות' שם ציטוט מדבריו, מתוך הספר 'חסידים מספרים', א, עמו' 206.

מספר הצפיות במאמר: 8

כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש בימיו, שבית המקדש מכפר והאשה מצילה מן החטא / הספד הרב נפתלי צבי שלזינגר הי"ד על אשתו – חלק ג

בעת כתבי עלתה בדעתי לפרש מאמר חז"ל שהבאתי בריש דיבור במסכת מועד קטן, רבי אמי יליף דמיתתן של צדיקים מכפרת מסמיכת מיתת מרים לפרה אדומה, ורבי אלעזר יליף מסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה. ואפשר לומר דלכאורה צריך להבין למה לא יליף רבי אמי מילפותא דרבי אלעזר ורבי אליעזר מילפותא דרבי אמי, מאי נפקא מינא אם ילפינן מהא דסמיכת מרים לפרה אדומה או מסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה.

ואפשר לומר דהנה הטור באורח חיים סימן ק"כ מביא המדרש דמיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים על גבי מזבח של מעלה, ועל זה תקנו בתפלת שמונה עשרה "ואשי ישראל", עיין שם. וראיתי בספר אחד מחכמי הספרדים שמסתפק אימתי מכפר מיתת הצדיק, אם הוי סמוך למיתה מיד ממש, או אם הוא כקרבן, ואז דוקא אחר הקרבן שנתכפר. ומביא בשם "מערכי לב" דלא מיד אחר המיתה הוא מכפר, אלא אחר הקרבן שנתכפר. ומביא על זה ראיה מגמרא יומא דף מ"ד ע"א, "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז), כפרתו קודמת לכפרת ביתו, כפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים, וכפרת אחיו הכהנים קודמת לכפרת כל קהל ישראל. ואיתא (שם דף מ"ג:) תנא דבי רבי ישמעאל, כך הוא מדת הדין נותנת, מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב. וכן הוא דמיתת צדיק מכפר על הדור, היינו אחר הקבורה וטהרה וניקיון וטבילה בנהר דינור, דעל ידי זה הוכשר לקרבן שיקריב מיכאל השר הגדול, ואז הוא דמכפר על הדור דוגמת הקרבנות, דהכפרה בעת ההקרבה. וכן כתב השל"ה בענין הכפרות בערב יום הכיפורים, לעולם יסובב מתחילה לעצמו קודם שיסבב לבני ביתו, כדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב. וכן הוא אומר בכהאי גוונא "וכפר בעדו" ואחר כך "בעד ביתו" כנ"ל.

אמנם בעל נחמד למראה דעת אחרת עמו, דאין הכי נמי לעניין הקרבן שמקריב מיכאל במזבח של מעלה נשמתן של צדיקים, צריכים תחילה שיקבלו עונשם הראוי להם על חטאהם הקלים. עם כל זה גדולים צדיקים במיתתן שתיכף ומיד מכפרים על הדור, אף שלא נטהרו הן עצמן. והראיה שמביא ממסכה יומא הוא מדחה בטוב טעם ודעת ואין כאן מקומו להאריך, ותמצית העניין שיש פנים לכאן ולכאן, יש סברה לומר שתיכף ומיד בסילוק נשמתן של צדיקים מכפרים, ויש סברה לומר דרק אחר ההבאה, כמו קרבן ממש, אחר גמר הקרבתן.

והנה יש נפקא מינא בין כפרת פרה אדומה לכפרת בגדי כהונה. פרה אדומה הוא קרבן ממש ומכפרת רק אחר כל גמר מצותיה, לא תיכף ומיד אחר שחיטה. אמנם בגדי כהונה מכפרים תיכף ומיד אחר הלבשה. ובזה יש לומר דרבי אמי סבירא ליה דמיתת צדיקים מכפרת, לא תיכף ומיד אחר המיתה, כי אם אחר הטהרה הניקיון והקבורה, כקרבן ממש אחר כל גמר מצותיה, ועל כן יליף דמיתתן של צדיקים מכפרה מפרה אדומה. ורבי אלעזר סבירא ליה דמיתתן של צדיקים תיכף ומיד אחר מיתתן מכפרת, בעל כורחו צריך למילף מבגדי כהונה, כמו שבגדי כהונה תיכף ומיד אחר ההלבשה מכפרין, כן נמי מיתתן של צדיקים. ובכן נפקותא גדולה איכא בין שני מימרות הנ"ל.

שלמה המלך עליו השלום אמר בשיר השירים (א) "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", הכוונה דמעלה האיש ומדרגותיו בקל יוכלו להכיר בהתנהגותו בקרב הבריות על ידי תורתו ותפילתו במשא ומתן שלו בקיום המצוה וכדומה. אמנם מעלה האשה ומדריגתה, אשר עליה נאמר (תהלים מה) "כל כבודה בה מלך פנימה", ועל ידי כן היא אינה מעורבת בין הבריות ופטורה מתורה ומצוה עשה שהזמן גרמא, קשה מאוד ההבחנה אם היא באמת אשת חיל במעלות ובמידות, ומוכרחה היא להסתיר מעשיה, אם כן איפה סימן מובהק של צדקתה. אמנם גם לה ניתן אות ומופת על זה, היינו גידול בניה, אם רואים שבניה הולכים בדרכי התורה ויראה, לא פונים אל רהבים ושטי כזב, ומגדלת בניה בדת ואמונת היהדות כדרך אשר הנחילנו אבותינו ורבותינו זי"ע, הוא ראיה חזק ומצוקת שאין עליו שום תשובה כלל שהיא אשה צנועה משכלה וצדיקה, כי האב אשר הוא טרוד כל היום בעסקיו להביא טרף לביתו בזיעת אפו, הוא עסוק על המחיה ועל הכלכלה, ראשו ולבו מלא דאגות ועשתונותיו מבוכות, כל יום הוא חוץ לבית, והרבה פעמים גם לרבות הלילות אין עתו וזמנו מופנה לגידול הבנים באהבה ויראה ה', ואין ביכולתו לתת עינא פקיחא בדקדוק נכון ואמיתי על התנהגות בניו ובנותיו. ורק האשה היא האם, לה ועליה משמרה הקודש הזאת, יען עסקה תמיד בבית פנימה. ובכן אם אנו רואים זרע ברך ה', אך למותר לחקור אחר האם, ובלתי ספק כלל היא צדיקת.

וזהו שכתוב "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אם אין ידוע לך אם האשה היפה במעשה בכשרות ובמידות, אז העצה לזה, "צאי לך בעקבי הצאן", הסתכל בעקבי ודרכי הצאן, הן הבנים שלה, ורעי את גדיותיך שוכנים ורובצים על משכנות הרועים, אצל המלמדים והרבנים שנקראים 'רועים'. אם אהלם ומשכנם באהלי הרועים, באהלה של תורה, בבתי וועד חכמים, אזי בטח שהאשה יפה בנשים היא. ומצאתי שכבר דרך בדרך זה בפירוש הנ"ל בספר שערי שמחה על התורה פרשת חיי שרה, ועיין עוד מה שכתב בזה הנודע ביהודה ז"ל בספרו 'אהבת ציון' דורש שביעי.

איתא במסורה בפרשה השבוע בפסוק (בראשית ח) "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה", ואידך "כי הוא טרף וירפאינו" (הושע ו), הכוונה לפי דברינו לעיל, כי אף אם נטרף צדיק בחצי ימיו, לא נגרע משכרו כלום, והוי כאילו חי ימי גבורות. והנה כנסת ישראל נמשלה ליונה כידוע, וזהו שכתוב "ותבא אליו היונה", כשבא נשמה אצל הקב"ה "לעת ערב", לא בערב ממש כשכלו כל שנותיו, אלא "לעת ערב" בעוד שהיא עוד עת לערב, "והנה עלה זית" יש בידה, היינו שנושאה עמה עלים ופירות של זית של חיי עולם הזה, שהן מרורות כזית. הנשמה לא באתה ריקם לפני קונה, ויש לה מצות ומעשים טובים חיי מרורין של עולם הזה, אמנם "טרף בפיה" אותה העלה של זית הפירות של עולם הזה שטרפה עצמו בחינה של צער ויגון ואינה בשלימות, יען נלקחה הנשמה קודם זמנה ונטרפה קודם קצה, בפיה מקובלת היא שטרף מה לי לעשות שלא יכלה להשלים עצמה כדבעי, הלא נטרפה באבי בדמי ימיה. על זה משיב המסורה לה אין משפט חטא, אין נגרע לה משכרה השלם מאומה, יען "הוא טרף", הוא הקב"ה טרף ומי יכול לעמוד בסוד ה', לא חס ושלום היא טרפה את עצמה, כי אם הוא הקב"ה טרף, ועל ידי זה "וירפאינו".

איתא במסכת סנהדרין דף כ"ב כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש בימיו. הכוונה אפשר שבית המקדש היה לנו לעיניים, לא לבד שמשם יצאה הוראה לישראל, אלא בזמן שבית המקדש קיים אם חטא אדם בשוגג היה מביא קרבן לכפרה, וכהן גדול היה מכפר על עוונות ישראל, ובכן לאחר החורבן בעוונותינו הרבים לא היה מזבח לקרבן ואפס כהן גדול לא היה מי שמכפר, ודרשות רז"ל ידוע (ברכות כ"ו ע"ב) שתפילה במקום קרבן. אמנם מה שהקרבן מכפר הוא מחסדי ה' יתברך כידוע דברי הרמב"ן בפרשה ויקרא אם בשעה הבאת הקרבן האדם שב בכל לבבו ונפשו, כי זולת זה פיגול הוא לא ירצה, כי אין בהקרבה הקרבן בלי כוונת הלב שום מעלה ויתרון, ומה גם בתפלה שהוא רק במקום קרבן, בוודאי צריך שתהא כוונת הלב ומחשבות קדושות בלי הרהור ומחשבות זרות חס ושלום וחרטה ותשובה גמורה. ובעוונותינו הרבים מי יכול לכוון בתפילתו כדבעי ולהסיר מלבו כל מחשבות נפסדות. אמנם אשה משכלה עזר לבעלה עומדת לימינו בכל עניינים מצלת אותו מן החטא, וכמאמר רז"ל (יבמות סג:) דיינו שמגדולה בנינו ומצילות אתנו מן החטא, היא מונעת את בעלה מכל חטא ועוון ואשמה. ואם כן מעלת אשה צדקת וחסידה כמעט יותר מן בית המקדש, שבזמן בית המקדש היה קיים נתכפר האדם מן החטא שיש בידו, ואשה חשובה וצדקת מצלת את האדם שלא יבוא כלל לידי חטא ועבירה.

ואם כן כוונת הגמרא כשמתה עליו אשתו הראשונה ואין מי שיעמוד אצלו כחומה נשגבה להצילו מן החטא, כאילו נחרב בית המקדש בימיו, כי לאחר החורבן לא היה מי ובמה להתכפר מן העבירות, ולכן בעוונותינו הרבים יש לי לבכות ולאונן במר נפשי ולבבי כעל חורבן בית המקדש ממש, לפטירת זוגתי הצדקת עליה השלום. יודע ומכיר אני האבידה גדולה בהפרדה מעלי וממנו בפטירה שלה. לא עליה על דמי נעוריה תשתפך עלי נפשי ולבי וכלו בדמעות עיני, אף שהולכה לעולמה רכה וצעירה לימים בת ל"ב שנים, עם כל זה רכשה לעצמה סכום מצות ומעשים טובים כזקינה לימים. אם אמרתי אספרה כמו כל המידות והמעלות טובות שלה קצרה רוחי. השמחה וששון שלה בעסק המצות אין לשער, והרבה פעמים כמעט מסירת נפש, עם כל זה לא רפתה ידה. היא טרחה בערב שבת בזיעת אפים, הכינה והזמינה לעצמה תפנוקי מעדנים לאכול בשבת. אמנם אוי ואבוי לי אשר אבדתי מרגלית טובה מרגניתא דלית ביה טימא, מקונן הנני עלי ועל נפשי. אין מי יעמוד בעדי, אין מגן בעדי. נשברה חומת ברזל המספקת ביני ובין החטא, לקו מאורות עיני ואיך אנחם. ואני אנא אני בא מגודל הצער של שלשה ילדי הקטנים שנשארו בלא אם. איך אתראה אליהם אם יבקשו ממנו איה עזבתי את האם האהובה. מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'.

הנביא ירמיה מקונן "מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי" (ירמיה ח). הכוונה דאם בא יבוא חס ושלום אסון על האדם והוא אינו יחיד כי הוא מכת מדינה או עיר אחרת, או היגון נפלה על איזה אנשים, יכולים יחד בקריאת השבר וכולם מרגישין הצער והיגון היושבים יחד באבילות רחמנא ליצלן וקוננים ומהאבלים יחד על האבידה, אין אותה צער והיגון גדולה כל כך, יען כולם משתתפים זה עם זה, ונחלק על ידי זה אותו הצער לחלקים. לא כן אם קרה האסון על האדם רחוק מבני משפחתו ואין אחרים יודעים כלל מאותו האסון, אין מי שינחם אותו לדבר על לבו, אז השבר גדולה עד למאוד.

והנה גבי חורבן בית המקדש ראשון, אמר הנביא (ירמיה ט) "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי", לא היה עסוקים בתורה ועזבו את מצות ה', ולא היה מרגישים האבידה גדולה על חורבן בית המקדש ולא היה משתתפים בצער גלות השכינה, אף שהרגישו יד האויב דבר חרב ויגון בנוגע לגופם ומאודם, אבל לא האסון הנורא של חורבן בית המקדש, בית ה' כי הורס וכי הודש, שיד האויב הרס כל מחמדי בית ה', ועל ידי זה יבוטל וישבות לעלות בית ה'. דבר זה לא נגע עוד ללב גודל החסרון של בית המקדש הרגיש רק ירמיה נביא ה', על כן התאפק לא יכול, ולכן בכה וקונן ויליל במר נפשו וצער גדולה עד למאוד יען לא היה שום אדם מרגיש מאותה הצער של חורבן בית המקדש לחדרי לבבו. כמו כן אני בעוונותינו הרבים נשארתי לבדי בצער יגון ואנחה, גדול שברי עד למאוד, לא אמצא מנוח ומרגוע לנפשי. אין אתי מי שינחם אותי ונפלה כל הצער ושבר עלי לבדי.

ולסיים בקצת נחמה, דהנה הנביא אומר בהפטורה פרשה זו (נח), "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נד), ודרשת רז"ל ידוע (ברכות ס"ד) אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'. הכוונה דהנה כבוא נשמה, אף אם היא טהורה היא, לפני בית דין של מעלה לתת דין וחשבון על מעשיה ופעולותיה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, מקדימים ובאים מלאכי מליצי ישרה שנבראו מהמצות ומעשים טובים של הנשמה הנוכחת, כידוע שמכל מצוה ומצוה נברא מלאך מליץ אחד שמקדמת והולכת, כמו שכתוב (ישעיהו נח) "והלך לפניך צדקך". אמנם בעוונותינו הרבים אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, יען הוא היה מדובק בחומרי, ועל ידי כן אולי ישנם מלאכים של כת אחרת אשר מחבלים ומשחיתים ומקטרגים חס ושלום סרה, הללו מימינים והללו משמאילים. אמנם הקב"ה מלך מלכי המלכים, האב הרחמן, והחסד והסליחות, אשר לפניו נגלו כל מצפוני לבבות האדם, הוא היודע הוא העד שלא בזדון ובשאט לבו עשה מה שעשה, אם עשה איזה פגם וחטא, כי אם על ידי שאור שבעיסה הוא היצר הרע אשר הוא דבוק בהאדם מיום היוולדו הוא השיאו, אמנם לבו היה נכון לה'. וכמידת אב הרחמן על בנו, כן אבינו מלכינו רוצה לרחם על כל נשמה ונשמה. אמנם יש דין למעלה, המקטרגים עומדים על בירור הדין, ולעומתם המליצי ישרה מבקשים את שלהם, ואין שלום בעליונים.

אמנם אם בא יבוא נשמה אשר על ידי המליצים גם נסתם פי מקטרגים, כביכול לא מוכרח ה' יתברך לתווך השלום, כי ממילא נעשה שלום, ואם יוכלו המליצי ישרה להמליץ בזה האופן שהנשמה אף לאחר הפרדה מן הגוף עודנה עוסקת במצות על יד בניה שגידלה וחינכה לה' ולתורתו, כידוע דעל ידי הבנים שהם יראי השם נחשב לה כאילו עשתה בעצמה, אז בעל כרחך יסכר פי המקטרגים ויש שלום בעליונים. וזהו שכתוב "וכל בניך למודי ה'", אם השארת בנים למודי ה', אז "ורב שלום בניך", גורמים בניך לרב שלום בעולם העליון, יען לא לבד 'בניך', אלא גם 'בוניך', הם בונים אותך תמיד למעלה. ובכן לכי לשלום, שלא תהיה שום קטטה בעבורך כאמור "ובלע המות לנצח".

(בתמונה צילום של חלון בבית הכנסת במושבה מטולה.)

(הרב נפתלי צבי שלזינגר, נר צבי, א, הספד בסוף הספר)

מספר הצפיות במאמר: 33

התמדת זכרון בית המקדש וירושלים בכל ימי גלותינו, מעידה על כך שיש עוד תקוה לאחריתנו / הרב עמרם וייסמנדל הי"ד

* בשעת תפלת שחרית שבת קודש ויגש, נפל במחשבתי "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" וכו'.

עיקר קיום שבתות שכך צריכים להיות הוא בזמן שישראל על אדמתם ומקדש על מכונו שיכולים "לעשות" את השבת בפועל בקורבנות היום, או על כל פנים בשנים כתיקונם שיש לנו מקדשי מעט שבו נכנסים להתפלל ומרגישים טעם שבת, ואין אנו מוכרחים חס ושלום על ידי גזירות לבטל מנוחת שבת, ואז הם השבתות "ברית עולם".

אבל בזמן כזה בעוונותינו הרבים שבני ישראל רחמנא ליצלן הם דחופים וגולים ומפוזרים בין העמים, ובעוונותינו הרבים כמה וכמה צריכים בעל כורחם לחלל השבתות, אבל מכל מקום השבת קבוע וקיימא, וגם בעניין ובמצב הזה השבת הוא ביני ובין בני ישראל "אות" (רושם למה שהיה בתחילה), אף שצריך בעל כורחו רחמנא ליצלן לחלל שבת, הדבר מועט שעושה לשבת כמו למשל אם עושה מלאכה הוא נזהר שלא יהיה איסור דאורייתא, או על כל פנים למעט באיסור, כמו שיש ספר מיוחד שכתב לאנשי הצבא הגאון בעל חפץ חיים הנקרא 'מחנה ישראל', שם יש על כל מלאכה מל"ט מלאכות איך יוכל ליזהר בהם למעט איסורו. או איזה אות קטן שעושה באכילה ומלבוש לשם שבת, אם אי אפשר בעניין אחר ה' יתברך רואה ללבב ואונס רחמנא פטריה ומחשבה טובה נחשבת כאילו עשה בפועל.

וזה הוא "אות היא לעולם", שהאות נשאר בכל זמן, אף בזמנים מרים כאלה. אבל אחר כך אנו מתפללים לה' יתברך אף שגם באופן כזה הוא שבת, רק אנו רוצים בפועל "לעשות את השבת" בכל פרטיה בעונג כו', כי אם אין ישראל מקיימים את השבת (מחמת הגזירות שיש עליהם) מי יקיים אותה, שמא העכו"ם (שהם יושבים שלוים ושקטים), הלא לא נתת להם הזכות שיהיו יכולים לקיים את השבת, רק לנו נתת כדי לקיים אותה כתיקונה. ועל כן אמר "ולא נתת ה' אלקינו וכו' לגויי הארצות כי לישראל עמך נתתו", (ואנו מבקשים "קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך" וכו') לקיים אותה ככתוב בתורתך, על כן ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים וכו' כדי לקיים השבת כתיקונה במקום המקדש, ושם נקריב לפניך קרבנות חובותינו במהרה בימינו אמן.

* מחברי שמעתי בשם כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, באמת לא היה נס ביום א' אבל קבעו אף על פי כן ח' ימים, כדי להודיע שגם מה שהוא דרך הטבע ולפי הנראה אינו נס, גם כן הוא השגחה ונס, ועל זה קבעו גם ח' ימים חנוכה, ועל כן נקרא 'זאת חנוכה', דזה רצה לנו להורות חנוכה לידע כי הדרך הטבע הוא בהשגחה.

ובזה הדרך אמר גם כן כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א הכוונה בתפלת על הנסים וקבעו שמונה ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול ועל כולם יתברך וגו', דקבעו ח' ימים כדי ללמוד מזה להודות ולהלל לשמך הגדול על כולם.

* בסליחות בפזמון י' טבת – ארכו ימי אבלי ועוד לבי נאנח, שובה אל לאהלי מקומך אל תנח. ואמר לי חברי כי עלה בדעתו זה הרעיון כי העכו"ם מונין את ישראל ואומרים שה' יתברך עזב את ישראל ולא ישיבו עוד לארצם ולבית המקדש. אבל אם רואים שבכל המשך ימי הגלות עוד לא נשכח מאתנו בית המקדש וירושלים, הרי זה סימן שיש עוד תקוה לאחריתנו, כי גזירה הוא על המת שישתכח מן הלב. וזה כוונת הפייטן, 'ארכו ימי אבלי' ואף על פי כן 'לבי נאנח', זה סימן שיש 'שובה אל לאהלי מקומך אל תנח', שלא החלפת ישראל חס ושלום באומה אחרת או ירושלים בעיר אחרת – ונכון הוא.

* כ"ק אדמו"ר שליט"א רגיל לומר כי הקב"ה מראה ניסים, כדי לעורר את האדם שידע שגם דרך הטבע הוא נס נסתר, והכל בהשגחה. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא". וכמאמר חז"ל אין בעל הנס מכיר בנסו. אבל דוד המלך עליו השלום התפלל לה' כי יראה לנו נסים גלויים לא נסים נסתרים. ואמר "אנא ה' כי אני עבדך" וגו' "פתחת למוסרי", מה שישועתך ונסים שלך אסורים בעבותות הטבע ומכוסים מעיני הבריות. ונדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו, נגד כל ישראל תגלה ותראה מלכותו עלינו בריש גלי.

אמנם אמר אף שאנו אין אנו מכירים בנסים נסתרים שלנו, אמנם הגויים הרשעים אשר בכל יום ויום מתייעצים בעצות ותחבולות לכלותינו, הם יודעים כי הקב"ה עושים עמנו נסים כדין שה אחת בין שבעים זאבים. הזאבים יודעים כי גם למעלה מן הטבע הוא, שאין ביכולתם לעשות כליה עם אותו השה החולה והחלש, אף שהשה בעצמו אינו רואה את הזאבים, ואינו מכיר בניסו. וזה שאמר "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים", אתם הגויים עליכם לשבח ולראות את הנסים הגלויים של הקב"ה "כי גבר עלינו חסדו", ואינו מניח אתכם שבעים זאבים טורפים לעשות כליה בשה הנדח. ואף שלנו בני ישראל הנס הזה נסתר הוא, אבל להגויים הרשעים נגלה הוא, ועליהם היה להכיר בנס נגלה הזה.

הנה האיש הזה אשר אני מתחבא עמו מראה לי חיבור מן כומר, בישאף אחד רשע בזמנינו זה, ושכותב שם כי כל הרעות הבאות על ישראל הוא בשביל שאנו מחזיקים באמונתנו הקדושה, ואין אנו מקבלים את אמונתם הכוזבת. מה גדול היה הטעות לקוות מן הכומרין ישועה ועזר, הם המה נותני העצה, והם המה ההורגים והרוצחים, ואחר כך באים במסווה החנופה והניקיון לומר שהרציחה אירעה בשביל שאין אנו כמותם.

וכשאמרתי היום תהלים נפל בדעתי כי הוא כמעט הפשט הפשוט בדברי דוד המלך עליו השלום, "עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו", והם המדכאים והמענים והרוצחים, אומרים אחר כך להמדוכאים והנרצחים מהם "לא יראה י-ה ולא יבין א-להי יעקב", היינו טעמא שאתם נרצחים משום ש"לא יראה י-ה", שהסיר השגחתו מאתכם. ואמר המשורר, אבל האמת, "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה". יש כאן תכלית להיסורין, וה' יודע תכליתם, אבל לא כמו שחושבים הרשעים הארורים, אלא "כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב", גם בעת צרה כזאת.

ועל כן צריך להודות לה' ולתן לו שבח והודיה גם בעת צרה והסתרת פנים כזו, ובמהרה יבוא הזמן אשר ה' יתברך יקדש שמו הגדול על ידי משיח צדקנו ובקיום כל הנבואות הקדושות, ואז נראה אל כל הצרה הזאת כאדם המסתכל על חלום אשר חלם, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה", כמו שכתב לעיל "הללו את ה' כל גוים כי גבר עלינו חסדו", ונראה למפרע ונבין שהיה צורך באלו היסורים והקב"ה ברחמיו יקרא את שמו הגדול במהרה עלינו על ידי נסים גלויים.

(קונטרס חיי עמרם)


הרב עמרם ווייסמנדל הי"ד מנייטרא, היה בנו של השו"ב הרב יוסף ואחיו של הרב חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל ראש הישיבה מנייטרא במאונט קיסקא. בהיותו במחבוא במרתף בימי השואה, בחורף תש"ה, כתב מידי יום ביומנו חידושי תורה בהלכה ובאגדה. מתוך קונטרס זה ניכר "איך קדושים הללו עסקו בתורה בקדושה גם בשעת השמד הנורא רחמנא ליצלן, כשנתקיים במלואו הפסוק מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ובמצבים כאלה עסקו בתורה בהתמדה, ולא עוד אלא גם בזמן כזה חידשו חידושים בתורה הקדושה".

בתוך היומן ציין את היום בו שהה במחבוא שלשה חודשים: "חזרתי היום על ח"י פרקים משניות ולמדתי את פרק שלישי ממסכת חגיגה, ובזה סיימתי ברוך ה' סדר מועד משניות. מיום שבאתי לכאן בכ"ב אלול תש"ד, והיום כ"א כסליו תש"ה הרי זה ג' חדשים. ב' פרקים הראשונים של פסחים לא למדתי לפי שחסרים במשניות שלי".

לאחר שהצוררים מצאו את מקום מחבואו, גורש הרב עמרם "והגלוהו עם הגולים ונהרג באמצע הדרך ביום י"ב אייר תש"ה לפ"ק" (25.04.1945). הבית בו הסתתר נהרס במלחמה, וכתביו של הרב עמרם נמצאו בשלימות בזוית המרתף ההרוס. לקט חידושי אגדה מכתבים אלו יצאו לאור בקונטרס 'חיי עמרם', המחובר לספרו של אחיו, 'לחם חמודות' (ניו יורק, תשס"ב). חלק מחידושים אלו מובאים בשמו של הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד, אב"ד ור"מ קהילת טירנו-נייטרא ויצאו לאור גם בתוך ההגדה של פסח "נאות דשא" בשנת תשכ"ג.

אשתו, הרבנית שינדל לאה בת הרב משה פישר מאלטנדורף נהרגה עקה"ש בט"ו בתשרי תש"ה (1944), יחד עם בתם הרבנית אסתר ייטל שטרן ובעלה הרב גרשון משה שטרן וילדיהם מרים ויוסף דוד.

ייחד עם הרב עמרם ווייסמנדל הי"ד שהה במחבוא ר' דב הניג, המוזכר מספר רבות ביומנו של הרב עמרם. עדות של ר' בנימין זאב הלוי על ר' דב הניג על תקופת המחבוא ועל היומן שנמסר למשפחת ווייסמנדל הועלתה לאתר משפחת הוניג.

מספר הצפיות במאמר: 21

חיוב על כל אדם לזכור ולא לשכוח חורבן בית המקדש / הרב חיים פוטרניק הי"ד

ישמחו השלמים ויגילו היראים והחרדים ומשתוקקים לדבר ה' ותורתו ועבודתו הקדושה בהגלות פנינים יקרים מאירים כספירים מפלאות תמים דעים המפוזרים בש"ס ומדרשים ובספרן של צדיקים ויראים, אשר כל עובר עליהם ישתומם על המראה לומר עליהם ראה זה חדש הוא. וכל איש עמוס התלאות אשר אין עתו בידו לקיים נטיות עסק התורה כמאמר הכתוב 'והגית בו יומם ולילה' כפשוטו, ואפי לקבוע עתים לתורה אין בידו מחמת כמה חבילי טרדין המונעים אותו, עם כל זה מלתא חדתא איידי דחביבי יעשוק לו בכל יום זמן קט לעסוק בהם, ובזה יקיים מצות עסק התורה בכל יום, כי כולם נתנו מסיני, כדאיתא במסכת סופרים פרק ט"ז, פנים בפנים דבר ה' וגו', פנים תרי, בפנים הא ד' אפין, מקרא משנה הלכות ואגדות, הרי מפורש שגם האגדות המה מסיני. וכן אמרו חז"ל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתנה למשה בסיני. ועיין בספר חסד לאברהם [מעין ד' נהר י"ב] שכתב מי שיש בידו משנה ותלמוד עם המקרא נקרא בזוהר הקדוש [פרשת ויקרא] עם הארץ דאורייתא כיון שאין בידו אגדה, [עיין בפנים ערך תורה] ועיין בחינוך פרשת עקב סימן תל"ד בשם ספרי 'ולדבקה בו' למד דברי אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. ובאבות דרבי נתן אמרו כל מי שלמד הלכה ואין בידו מדרש אגדה, לא טעם יראת שמים. ובהיות כי טבעת בני אדם אינם שוים, יש בני אדם שרצונם וחפצם בהלכה יותר מבאגדה, ויש להיפך שמוצא קורת רוח באגדה יותר מבהלכה, וכדומה, וכדאיתא בש"ס [בבא קמא דף ס ע"ב] יתיב רבי אמי ורבי אסי קמיה דרבי יצחק נפחא. מר אמר לימא מר שמעתתא ומר אמר לימא מר אגדתא. פתח למימר אגדתא ולא שבק מר, פתח למימר שמעתתא ולא שבק מר וכו', אמר להם אי הכי אימא ליכו מלתא דשויא לתרווייכו. עיין שם.

ועל זה תמכתי יסודותי ועברתי בין האמרים, אמרי קודש, ללקט אורות מכל עניני לימוד בעזרת ה' יתברך חיבור גדול מלא על כל גדותיו אמרות טהורות ממקום קדוש יהלכון, הן בהלכה והן באגדה וחסידות ומוסר, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש. ואגב אורחא טרחתי לעשות אזנים לתורה לחלק העניינים איש על דגלו באותיות לבית אבותם, כדי להקל על המעיין שימצא מבוקשו בלי חיפוש, והכל ערכתי כשלחן ערוך בכ"מ מטעמים כל ערך וערך באותיות השייך להם. ומעתה קחו ברכה אל בתיכם ואל תחוסו על כספכם כי מפז ומפנינים יקרה. וקראתי שם הספר 'ילקוט הפלאות', כי הוא בגימטריא של שמי ושם אבי ז"ל חיים בן ישכר בעריש שעולה במספר קטן מ"ח עם הכולל של הד' תיבות, והגם שבספר חרידים [סימן שס"ז] כתב שאין ראוי להמחבר לרשום שמו בספרו, עם כל זה בדרך גימטריא מותר, וכמו שכתב בפירוש אזולאי בריש הספר חרדים שקרא מורו 'ספר חסידים' שהוא בגימטריא זה יהודה שמואל, לרמוז שמו ושם אביו. וכבר הארכתי בזה בפנים הספר בערך 'ספר' והראתי לדעת שזה נובע מהתנחומא שמשה רבינו עליו השלום רמז שמו בתורה בדרך גימטריא והוא להשמיענו זאת שבדרך גימטריא מותר. ועוד טעם שני כי מלת פלא מורה על מלתא דתמיה, דהיינו דבר חדש שאין מצוי תמיד בדרך הטבע והוא לאחדים עם מלת 'נס', כמו שכתוב 'נס ופלא', כי נס הוא מלשון הרמה [עיין בחיבורי ערוך החדש בערך נס ב'] דהיינו שמורם מדרך הטבע, כן כל דבר חדש יכונה בשם 'פלא', כי הוא מלתא דתמיה שלא מורגל עוד בזה.

ומלתא דתמיהא אגב דאתא לידן נימא ביה מלתא, הנה הרב מהר"ם שיף ז"ל בהקדמתו העיר במה שאמרו חז"ל [סנהדרין קי"א] חבל על דאבדין ולא משתכחין, שהוא לכאורה כפל לשון. ופירש הגאון ז"ל על פי מה דאמרינן בגמרא גדולה מיתת תלמידי חכמים כפלים כחורבן בית המקדש, דאלו בחורבן בית המקדש כתיב 'ותרד פלאים' ואלו במיתת תלמידי חכמים כתיב 'הנני יוסיף להפליא וגו' הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו'. ובחולין [ע"ה] איתא אמר אביי הכל מודים דקלוט בן קלוטה בן פקועה דמותר, מאי טעמא, תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי. ולפי זה הכי פירוש חבל על דאבדין ולא משתכחין מלב, דהיינו התלמידי חכמים שאין משתכחין לעולם מן הלב, דכתיב בהו 'הפלא ופלא', דהיינו תרי תמיהי דמדכר דכירי. עד כאן דבריו. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

ועל פי זה אמרתי ליישב קושית העולם, הובא בשל"ה הקדוש [חלק ג דרוש צאן יוסף] בפרשת וישב בפסוק 'וימאן להתנחם', ופירש רש"י ז"ל משום שאין מקבלין תנחומין על החי, וסבר שמת. ומקשין העולם מדוע לא ידע יעקב מזה שהוא חי, מדלא קבל תנחומין. עיין שם בהג"ה כמה תירוצים. ולהנ"ל שפיר מתורץ כמין חומר, שיעקב סבר דמשום הכי אינו מקבל תנחומין, משום שהוא תלמיד חכם וצדיק, והצדיקים אין משתכחין מן הלב, דכתיב בהו תרי תמיהי. אבל אנן בדידן ממילא נודע דלאו משום זה לא קבל יעקב תנחומין, שהרי היה חי, על כן שפיר מצינו למידק מזה שאין מקבלין תנחומין על החי וכו'. והנה לענייננו מצינן למילף מש"ס חולין הנ"ל דכל דבר חדש שתמיה בעיני האדם, מדבר דכירי ואינו שוכח. וזה סגולת החיבור הזה, שכל הדברים המובאים בו כולן יעידון ויגידון שהמה חדשים, וכל הקורא בו ימצאו הדברים קן בלבבו מלשכחן. ואף על פי שבגט שם אמרו, תרי תמיהי מכל מקום הרי יש שם ב' לשונות, ובלשון ראשון אמר אביי גם בחד תמיה מדכר דכירי, וכן הוא פסק ההלכה ביורה דעה [סימן י"ג סעיף ב] כלשון ראשון, ואגב אורחא נלמד מזה דלפי פסק ההלכה החיוב על כל אדם לזכור ולא לשכוח חורבן בית המקדש, אף על פי שכתוב בו רק חד פלא. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן.

(הקדמת המחבר, ילקוט הפלאות)

הרב חיים פוטרניק, נולד בבוקובסק בי"ד בכסלו תרכ"ג (05.12.1862) לאביו ר' ישכר בריש, במשפחה של צאצאי רבי לוי יצחק מברדיטשוב. היה תלמיד חכם מופלג בכל מקצועות התורה, חריף ובקי, העמיד תלמידים, ליקט וחיבר חידושים והעלה אותם על הכתב לזיכוי הרבים. בתחילת מלחמת העולם הראשונה עבר לקרקוב וחי בצמצום כשתורתו אמנותו.

מחבר הספרים "סיפורים חדשים ואמתיים" (מונקאטש, תרס"ט), "ערוך החדש, ערך חיים, ערכי המקראות" (סנוק, תרע"ב) לביאור מילות זרות בש"ס ובמדרשים, "נר מצוה" (סאנק, תרע"ג) על סדר הדלקת נר חנוכה עם תפילות ונספחים, לביאור מילות זרות בתנ"ך, וספר "ילקוט הפלאות" א (בלגוריי, תרצ"ח) – ליקוט מדרשים ודברי מוסר, קבלה וחסידות על סדר ערכי האותיות.

ספריו עוטרו בהסכמות רבות. בהסכמת הרב נחום וידנפלד הי"ד לספר "ילקוט הפלאות" מוזכר הספר "מים חיים" על סוגיות הש"ס שחיבר הרב חיים פוטרניק הי"ד ובשנת תרצ"ח היה עדיין בכתב יד, ספר זה אבד בשואה. לספר צורף קונטרס 'דברי מנחם' מאת ידידו הרב מנחם מנדל זלטנרייך הי"ד שסייע במימון הוצאת הספר לאור.

מכתבים אליו מופיעים באמרי יושר (ח"ב, פג), בית פינחס (ח"ב, כד-כה), דובב מישרים (א, כח), מהרש"ם (ח"ו, עא) ומנחת יחיאל (ח"ג, מז, קז).

בהקדמת ספרו "ילקוט הפלאות" מזכיר המחבר את בנו הרב משה פנחס שהיה אביו של "היקר המופלג בתורה וחסידות החריף ובקי ישכר בעריש שליט"א" ושל אחיותיו.

לאחר פטירת אשתו עבר הרב לגור בבית בתו מרת פיגא צירל, שם המשיך לעסוק בתורה ולחדש חידושי תורה בהלכה, באגדה ובפלפול.

במפקד שערכו כוחות הכיבוש הנאצים בשנת תש"א (1941) מופיע שמו של הרב פוטרניק, הוא נספה בשואה בשנת תש"ב (1942) לערך.

הערה: את תאריך הלידה של הרב פוטרניק לקחתי מתוך המפקד שנערך בשנת 1941, יש לציין שבמאורי גליציה חלק ד עמו' 25-26 העריך שנולד בסביבות שנת תר"ם.

מספר הצפיות במאמר: 26

העיקר לעורר על סוכת דוד הנופלת / האדמו"ר 'חקל יצחק' מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד

תמונת רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד

'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (בראשית כד,סג). ופירשתי דנודע דעיקר התפלה צריך להיות על ביאת הגואל ולבטל הגלות, כאשר פירשו הקדמונים (תהלים קב,א) 'תפלה לעני' היינו משיח, כטעם (זכריה ט,ט) עני ורוכב על החמור, 'כי יעטוף' שנתאחר, מלשון (בראשית ל,מב) 'והיו העטופים ללבן'. ונודע דעיקר הפגם בעינים, כמאמר הכתוב (איכה א,טז) 'עיני עיני יורדה מים'.

וזה פירוש הפסוק 'ויצא יצחק לשוח בשדה', להתפלל על החורבן שנקרא 'שדה', כמו שכתוב (ירמיה כו,יח) 'ציון שדה תחרש'. 'לפנות ערב', לבטל ולפנות הגלות המכונה 'ערב' כדאיתא בריש פסחים, ובמדרש רבה בראשית על פסוק 'ויהי ערב' וכו'. ודייקא 'בשדה', דעיקר התיקון לעשות מ'שקר' 'שדה', כדאיתא בכוונות ליל שבת, ואזי 'וישא עיניו', נעשה תיקון בעינים, 'וירא והנה גמלים באים', דנמשך על ידי תפילתו מאור החכמה דעולה 'גמל' כנ"ל.

ולפי זה לא קשה קושית התוס' הנ"ל (דיבור הקודם) דלעולם יש לומר שהתפלל בתוך בית, ומה דכתיב 'בשדה' היינו על החורבן שנקרא 'שדה' כטעם 'ציון שדה' וגו'. ולפי מה שכתבי בשם הידי משה (נט,יא) שהיה אז יום שני דסוכות, ויסדו חז"ל לומר 'הושענא אבן שתיה, בית הבחירה וגו' דביר המוצנע', יש לומר 'לשוח בשדה' נוטריקון 'הושענא בית שתיה דביר המוצנע'. או יש לומר 'בשדה' נוטריקון 'בסוכת דוד הנופלת', דהיינו בשביל המקדש הנקרא 'סוכת דוד', דהשי"ן שמאלית מתחלפת בסמ"ך.

(ליקוטי חקל יצחק, מועדים, סוכות, עמ' רכ)


האדמו"ר מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, נולד בספינקא שבחבל מרמרוש, בשנת תרל"ה (1875) לאביו האדמו"ר ה"אמרי יוסף" מספינקא, רבי יוסף מאיר ווייס ולאימו מרת פערל, לאחר שנים רבות של צפייה ותוחלת, ובברכתם של רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב ושל ה"דברי חיים" מצאנז. הוא נקרא על שם מהרי"א מזידיטשוב. מילדותו למד בכישרון רב ובשקידה רבה בהדרכת אביו, ורכש ידיעות בכל חלקי התורה, עד שנעשה לגאון עצום בנגלה ובנסתר. בגיל 15 התחתן עם מרת מרים בת רבי ישכר בער אייכנשטיין בווערעצקי, מחבר הספר "מלבוש לשבת ויום טוב" ובנו של מהרי"א מזידיטשוב.

רבי יחצק אייזיק נודע בהתמדתו ויגיעתו בלימוד תורה לילות כימים, בפלפוליו העצומים ובחידושיו המפליאים, בגודל קדושתו וצדקתו ובעבודתו בתפלה בהתלהבות ובמסירות נפש. בשנת תרס"ד (1904) אביו הזקן חלה בשבץ והיה משותק, ובנו, רבי יחצק אייזיק, הנהיג למעשה את חסידי ספינקא. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ט, הוא מילא את מקום אביו באופן רשמי ועמד בראש אחת החצרות החסידיות הגדולות בחבל מרמרוש. גם בהיותו אדמו"ר לאלפי חסידים הסתופפו בצילו וזכו לברכותיו, המשיך הרבי מספינקא בהתמדתו בתורה יומם ולילה, ולמד למעלה מעשרים שעות ביממה. רבי יצחק אייזיק כתב ששה הקדמות לספרי "אמרי יוסף" שחיבר אביו על התורה והמועדים. דבריו בהקדמות אלו מעוררים ליראת ה' ולאהבתו, לאמונת ה' ולאמונת הצדיקים ומלהיבים אל הלבבות לעבודת ה' יתברך בשמחה ובטוב לבב. אלפי חסידים נהגו להגות בהקדמות אלו בייחוד בחודש אלול, להתעורר ליראה ולתשובה. כן יצאו לאור בחייו תשובות ממנו בחיבור "בן פורת יוסף" שהודפס בסוף ספריו של אביו.

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטו הרבי וחסידיו מהצבא הרוסי, הגיעו לבודפסט והמשיכו למונקאטש, שם ייסד הרבי מספינקא את ישיבת "בית יוסף" ועמד בראשה. בשנת תר"ץ (1930)  עבר הרבי עם ישיבתו לעיר סאליש, וחצרו הייתה כבר לאחת משלושת החסידויות הגדולות בהונגריה.

ערב מלחמת העולם השנייה חולקה צ'כוסלובקיה, ומחוז מגוריו של הרבי עבר לשלטון הונגרי שחוקק חוקים אנטי-יהודיים. הרבי מספינקא סייע ליהודים שנמלטו מפולין, שיכן אותם במחבוא בביתו וסיפק להם מסמכים מזויפים. לאחר תפיסת פליט יהודי מפולין בחצרו נעצר הרבי למשך יומיים. שבועות ספורים לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה, גורשו כ-12,000 יהודי סעליש והסביבה ונדחסו לגטו, יום לאחר חג הפסח. הגטו הוקם בבנייני הקהילה בעיר, והיהודים העשירים עונו בבית הכנסת כדי להכריח אותם לגלות היכן הטמינו את רכושם. החסידים ביקשו למלט את רבם והשיגו עבורו אשרות כניסה לארץ ישראל ולבריטניה, אך הרבי החליט להישאר עם חסידיו. הגטו חוסל והיהודים גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו החל מכ"ט באייר תש"ד (15.05.1944), בשני משלוחים, שהגיעו לאושוויץ בימים ז' ו-י"ג בסיון תש"ד. גם הרבי מספינקא נהרג שם על קידוש השם בי"ג בסיון. הוא  השאיר אחריו את כתבי היד "חקל יצחק" על התורה, הגהות על מסכת ברכות, שו"ת "חקל יצחק", דרשות בר מצוה שחיבר לבנו בכורו רבי ישראל חיים הי"ד, ולבנו נפתלי צבי הי"ד אב"ד בילקא. רוב חיבור השו"ת, וחיבור דרשות ופלפולים בסוגיות חנוכה אשר היה כבר מוכן לדפוס, אבדו בשואה. שרידי כתביו של ה"חקל יצחק" נלקטו, נערכו ויצאו לאור כתבי היד שניצלו בדרך נס על ידי נכדו וממלא מקומו, האדמו"ר מספינקא רבי יעקב יוסף, משנת תשי"ב (1952). הספרים יצאו בהוצאה חוזרת כעבור כחמישים שנה, וספר "ליקוטי חלק יצחק על המועדים" יצא לאור בשנת תשע"ה עם החיבור "מעשה אבות" המביא סיפורים ועובדות על האדמו"רים מספינקא על שבת ומועדי ישראל.

שלשת ילדיו של ה"חקל יצחק" נהרגו גם הם בשואה. נהרגו גם חתנו, רבי אברהם אביש הורוביץ רבה של קראלי שברומניה, ורוב נכדיו.

מספר הצפיות במאמר: 195

האם חלה חובת תענית בעשרה באב למי שנעשה בר מצווה באותו היום / הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד

שריפה

ב"ה יום ז' מנחם אב תרצ"ב פה קראסנאשילץ.

שאלה במי שנעשה בן י"ג שנה בעשרה באב אם חייב להתענות אז.

תשובה. הנה מבואר בירושלמי תענית פרק ד ומעילה פרק א דבדין היה שיהיו מתענין בעשרה באב ולמה בתשעי שבו תחילת הפורעניות. רבי יהושע בן לוי  ציים תשיעי ועשירי. עיין שם.

ויש לומר דרק אם התענה בתשיעי זהו תחילת הפורענויות שפיר אין צריך להתענות בעשירי, אבל אם לא התענה בתחילה דזהו תשיעי שפיר, חייב להתענות בעשירי. אם כן אם נעשה בן י"ג שנים בעשירי שפיר יש לומר דחייב להתענות בעשירי. ודומה לנעשה בן י"ג שנים בין פסח ראשון לשני, דחייב בשני אם לא עשה בראשון, כמבואר ברמב"ם בפרק ח' מהלכות פסח.

אמנם אין דמיון דיש לומר דאם נאנס בראשון יעשה בשני, שפיר בנתגדל בין שני לראשון יעשה בשני, אבל בתענית בנאנס בתשיעי, דאין עושה בעשירי, גם בנתגדל בעשירי אין מתענה בעשירי. ובאמת קשה לי למה בנאנס בתשיעי דאין עושה בעשירי.

ובצום גדליה העירו האחרונים  לשיטת הסוברים דמצווה להתענות בראש השנה אם כן אמאי דחו תעניתו ליום חול, וכתב בספר דברי שואל על ראש השנה דיש אומרים דבאמת גדליה נהרג בראש השנה אבל לא מת לגמרי עד יום ג' בו ולכך קבעו התענית על יום מיתתו ממש, שהיה נמשך מיתתו עד יום השלישי. עיין שם. אם כן נמי לעניין חורבן הבית דנשרף בעשירי, מהראוי באמת לתקן שיהיה צום בעשירי. אך דגבי השריפה אמרינן אישו משום חציו ודנין בתחילת השריפה כמו בנשרף כבר, לכן שפיר נקבע בתשיעי.

אך זה אינו, דהנה הקשו על ר"י דסבירא ליה דצריך להיות התענית בעשירי משום דנשרף בעשירי, הא ר"י לשיטתו אישו משום חציו. והנמוקי יוסף סבירא ליה דדנין כאילו כבר נשרף, אם כן שפיר צריך להיות בתשיעי.

אך זה אינו, דכי אמרינן דדנין כאילו כבר נשרף רק אם נתייחס למעשיו, דדנין אימת עשה מעשה השריפה אמרינן דכבר עשה בתחילה, אבל אם דנין על עצם הדבר אימת נשרף, שפיר דין דנשרף בשעת שריפה, אם כן שוב יום הצום הוא על עצם הבית שנשרף, שפיר סבירא ליה לר"י דהיה צריך להיות בעשירי, דהשריפה היה אז, אם כן למה צום גדליה גזרו על שעת מעשה וצום תשעה באב גזרו על תחילת הפורעניות.

אך הדבר נכון דאם לא היה נשרף הבית, רק הציתו בו את האור, גם כן היה נגזר צום על הציתו בו האור לבד, לכן כיון דזה תחילת הפורעניות היה בתשיעי, שפיר גזרו בתשיעי, כי גם על תחילה כדאי לגזור תענית. אבל על הריגת גדליה לבד, אם לא היה מת, לא היו גוזרים צום על הכתו לבד, לכן גזרו על מיתתו בלבד. אמנם לרבי יהושע בן לוי דסבירא ליה דצריך לגזור על השעה שהציתו בו את האור ועל שעת השריפה, שפיר ציים תשיעי ועשירי, אם כן בנתגדל בעשירי יש לומר דחייב להתענות, או בנאנס בתשיעי יש לומר גם כן דחייב להתענות.

וראיתי בספר מטעמי יצחק סי ל"א (מאת הרב יצחק בורנשטיין הי"ד) שהעיר גם כן בדין זה אם חייב להתענות בעשירי, והעיר ממגילה דף ה' עמוד א' דתשעה באב מאחרין משום דמקדמי פורעניות לא מקדמי, ובחגיגה מאחרין משום דלא מטי זמן. ואמאי לא אמרינן גם בתשעה באב משום דלא מטו זמן, אלא מוכח דהוא מצד עצמו ולא מצד תשלומין. עיין שם.

נעלם ממנו התשובת מים חיים להר"ח כהן ז"ל או"ח סימן י"ט דכתב למה לי האי קושיה, תיפוק ליה משום דצריך להתענות בעשירי משום דאז נשרף לכן מאחרין. ותירץ להגמרא אמרה טעמא דאקדומי להורות דבי"ז בתמוז או בעשרה בטבת באם מקדשין על פי הראייה ויחול אחד מהם בשבת, דמאחרין, כמו שכתב רש"י במתניתין בהדיא, ולא קאי על תשעה באב רק קאי על שאר תעניות. אבל בתשעה באב באמת יש לומר הטעם משום דאז נשרף הבית לכן מאחרין.

אמנם למה אין מתענים תשיעי ועשירי מבואר משום שבו תחילת הפורעניות, הכוונה בזה דעל עיקר שריפת בית מקדשינו אין להתענות, אדרבא הוא טובה לישראל, כמו שכתב הגאון ז"ל בביאור בגר"א סימן תקנ"ה ובספר דמשק אליעזר שם בדין מניחים ציצית ותפילין, ואז בשעת מנחה הציתו האש במקדש, וזה היה טובה לישראל. עיין שם, כמבואר בקדושין דף ל"א עמוד ב' על הפסוק מזמור לאסף, שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו על העצים והאבנים. ומביא תוספות מדרש שאמר שירה. עיין שם. והכוונה על תחילת פורעניות, היינו שעל החטא בא פורעניות, אבל לא על עיקר שריפת בית אלקינו.

לכן שפיר אין שום שייכות לצום בעשירי ורק אליבא דרבי יהושע בן לוי דסבירא ליה דעל שריפה צריך לצום עשירי יש לספק בנתגדל בין עשירי אם חייב. אבל באמת ברור אין שום חיוב לצום בעשירי לדידן.

(שו"ת עלהו רענן, סימן ה, מאת הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 95

מאמר לפסח / הרב נתן נטע לייטר הי"ד

תמונת הרב נתן נטע לייטר הי"ד

בהגדה של פסח שמונה והולך טובות של המקום עלינו הוא חושב גם את הטובה: "ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עונותינו".

וקשה טובא איזה תועלת יש בטובה זו שבנה לנו הקב"ה את בית הבחירה אם החריבהו אחרי כן? ואיך יעלה על הדעת שאנו היושבים בגולה נספר על הטובה הזאת שכבר איננה? הרי זה דומה למי שהיו לו בנים ומתו רחמנא ליצלן. והאב יושב ומודה להקב"ה על אשר נתן לו בנים!

אכן כדי להבין את המאמר הזה, שבצדק אנו מודים לד' על בנין בית הבחירה אף על פי שאיננו עכשו, עלי להמתיק את הדבר במשל.

שני אחים היו בארץ, האחד היה עשיר ואדיר בנכסים, בעל אחוזות, וערים ועיירות רבות נפלו בחלקו. ולהשני היה רק כפר אחד, אך היה בעל חוב גדול לגנזכי המלוכה, והכפר עמד להמכר בכדי לגבות את החובות.

אז יעצתהו אשתו שיפנה לעזרה לאחיו העשיר האדיר שיעמוד לימינו, ולא יתן לנקש את הכפר בעד חובותיו. וישמע הבעל לעצת אשתו ויבא אל אחיו לחלות את פניו על הדבר הזה. האח קבלהו בסבר פנים יפות, ויקן לו בית גדול, בית חומה, בעיר גדולה, למען יוכל לשלם לנושיו משכר הדירה. כי אמר אחיו אם אשקול על ידך את הכסף אשר אתה חייב, אז לא ישאר שום זכרון מהטובה אשר עשיתי לך, כי אתה תמסור את כל הכסף לידי נושיך. מה שאין כן אם קניתי לך בית, אז תשלם את החוב משכר הדירה, והבית ישאר לך.

אבל לא כאשר דמה האח העשיר כן היה, כי באשר נודע לנושי אחיו שיש לו בית חומה בעיר הגדולה אז עלו על ביתו וימכרוהו בכסף מלא ויגבו את חובותיהם.

כשמוע אשתו את הדבר הזה התלוננה באזני בעלה על אחיו, שלא הושיט להם עזרה ממשית אחרי אשר הנושים נקשו את הבית. אך בעלה שהיה איש נבון הסביר לה שהיא שוגה במשפטה, וכי טובה גדולת עשה לו אחיו, וכי הוא שבע רצון שלקחו את הבית. כי לולא הבית שהיה לו מה שקנה לו אחיו, אז היו לוקחים בדין את הכפר, והיה נשאר עם משפחתו בעירום ובחסר כל. ועכשו שפכו הנושים את חמתם על הבית ולקחוהו בעד נשים שהם נושים בו, והכפר נשאר לאחוזתו תמיד.

בנידון דידן צריכים אנו לזכור מאמרם ז"ל: הקב"ה שפך חמתו על עצים ואבנים, כלומר החריב את בית הבחירה, וגבה בזה את חובו. ולולא העצים והאבנים של המקדש היה שופך חמתו עלינו, ואז חס ושלום אבדנו כלנו אבדנו. וזהו מה שאנו מונים בתוך מעלותיו של הקב"ה גם את המעלה הזאת: שבנה לנו את בית הבחירה כדי לכפר על כל עונותינו, שנצא בלתי נזוקים וחיים וקיימים כיום הזה. והפירוש לכפר על כל עונותינו, היינו על חורבן המקדש נתכפרו עונותינו, ולכן נם חרבונה זכור לטוב.

(מאורות נתן, חלק ב)

הרב נתן נטע לייטר הי"ד נולד בתרכ"ט (1869) לאביו הרב דוד דוב אב"ד זוואלוב.

הרב למד תורה בקדושה וטהרה, והתנהג בחסידות ובפרישות מיום שנכנס בעול התורה והמצוות. וכל ימיו הצטיין בעוצם שכלו ורוב חילו בהגותו ויגיעתו בתורה.

בשנת תרמ"ב (1882) נולד אחיו הקטן הרב  אליעזר הי"ד, שהיה לתלמידו. גם האח הצטיין בזכרון ותפיסה יוצאים מן הכלל ובלימוד בהתמדה עצומה. בית אביהם הרב היה מקום תורה מובהק, שם עסקו הבנים בלימוד ש"ס ופוסקים  בצוותא, התפלפלו, בחנו איש את אחיו, שתפו זה עם זה את חידושיהם, והתחנכו בחכמת הנהגת הרבנות. האחים הוסמכו על ידי הרב שלום מרדכי שבאדרון, הרב מברז'אן. הרב נתן נטע נתמנה בשנת תר"ס (1900) לאב"ד זלאזיץ שבגליציה המערבית, והרב אליעזר התמנה בשנת תרס"ט (1909) לרב בטרמבובלה. בימי מלחמת העולם הראשונה ברח הרב נתן נטע לבודפשט, וכעבור שנה לווינה. לשם גם ברח אחיו לאחר שהרוסים כבשו את טרמבובלה, ושם נפטרה אמם, הרבנית חיה ע"ה.

לאחר המלחמה חזר הרב אליעזר לעירו ואחיו, הרב נתן נטע, עבר ללבוב שם נתמנה כדיין וממלא מקום הרב. אחר כך כאב בית דין בבית דינו של הרב אריה לייב ברודא.

בשנת תרע"ה (1915) הופיע מאמר של הרב נתן נטע בספר "רבותינו שבגולה".

בתרצ"ו (1936) הוציא את ספריו מאורות נתן ב"כ – שו"ת ואגדה. בנו, הרב זאב וואלף חיבר את שו"ת בית דוד תרצ"ב (1932), בהיותו אב"ד בפיטטסבורג. בשנת תרצ"ג (1933) הוציא לאור את ספרו "דברי חיים ואמת" בעילום שם (הספר הודפס שוב בשנת תשנ"ט ע"י נכד המחבר, הרב יעקב מרדכי לייטר). בשנת תשכ"ד יצא לאור ספרו של הרב נתן נטע הי"ד, ש"ות ציון לנפש חיה. את הספר הוציא לאור בנו הרב זאב, שאף הוסיף לספר גם את תשובותיו.

אשתו של הרב נתן נטע, הרבנית חיה עטיא ע"ה בת הגאון החסיד הרב דוד מאיר ז"ל מלעלזא, נפטרה בלבוב בי"ב טבת תרצ"ט.

כשכבשו הרוסים את העיר בתחילת מלחמת העולם השניה המשיך הרב נתן נטע בעבודתו, ודאג לענייני הקהילה. הרב נורה ונהרג בלבוב בשנת תש"ב (1942) בהיותו לבוש בטלית ומעוטר תפילין, באקציה של סוף אוגוסט, וקבור בקבר אחים שם. בנו כותב, שהרב היה מן הראשונים שנהרגו על קדושת השם בלבוב. "ומפי השמועה נודעתי שהגרמנים הארורים יסרוהו ביסורין נוראים מקודם" (מתוך הקדמת "ציון לנפש חיה").

מקורותרבנים שנספו בשואה, אלה אזכרה ה עמוד 102, וונדר גליציה ג עמוד 494, ספר זכרון לקהילת טרבובלה מתמונה  101 ומתמונה 322, אידישע וועלט, אהלי שם.

מספר הצפיות במאמר: 265

הקמת המשכן מעידה על גדולת הבורא וענוותנתו, ועל השגחתו התמידית והישירה בשמים ובארץ / הרב אברהם באב"ד הי"ד (ומתורתו של אביו על פורים)

חותמת הרב באב"ד בוסק הי"ד

במדרש רבה (פרשה נ"א סימן ח') אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלהיך, עכשיו שעשיתם המשכן, באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן. אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד לבא, שנאמר הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים. ואומר מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם.

ולהבין תוכן כוונת המדרש, אפשר לומר, על פי מה שידוע מהמפרשים הקדומים שזה שעשו בני ישראל את העגל מפני שטעו אז וחשבו שאין מכבוד הבורא שהוא בעצמו ישגיח על העולם השפל על כן עלה בדעתם שתמיד צריך להיות איזה אמצעי בין העולם השפל ובין הבורא. ומפני טעותם חשבו שזה שציווה להם אהרן פרקו נזמי הזהב היא גם כן כמו שחשבו הם כדי שיהיה דבר חשוב ויקר. וכוונת אהרן היה בזה שדבר חשוב לא ירצו ליתן וממילא יתבטל הדבר.

ועל פי זה פירשתי הכתובים בפרשת יתרו, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, מזבח אדמה תעשה לי. כי מי שהולך בטעות זה חלילה צריך לעשות לאמצעי הזה מכסף ומזהב שיהיה דבר חשוב ויקר מאד. אבל אתם ראיתם איך שאני לבדי דברתי עמכם בלי שום אמצעות, על כן לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, אלא מזבח אדמה תעשה לי וכו'. וזה באלה הכעסתם אותי באלה אלקיך עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, הוי אלה פקודי המשכן.

וצריך להקדים עוד לזה מדרש רבה פרשת תרומה (פרשה ל"ד סימן א') דבר אחר שדי לא מצאנוהו שגיא כח, בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן, התחיל מתמיה ואומר כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן וכו'. אמר הקב"ה לא כשם שאתה סובר כך אני סובר, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, ולא עוד שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה וכו'. וכבר הארכתי במדרש הזה במקומו.

מצינו למדין שבעת עשיית המשכן נודע שהקב"ה דר בתחתונים ומצמצם שכינתו בתוך אמה על אמה. וזה כוונת אומרן ועכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם, שעיקר היה מקום הארון, וזה משכן העדות. וזה אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד וכו'. פירוש, בעולם הזה על ידי האמונה הזאת שהקב"ה משגיח בעצמו בלי שום אמצעי חלילה יתרצה להם, וכן לעתיד לבוא, שנאמר הנה אלה מרחוק יביאו וכו'. פירוש, שיבואו להאמין שהקב"ה משגיח תמיד ולא הסיר את השגחתו אפילו רגע אחת מעולם הזה אף שהוא רחוק. וטעותם היתה העיקר בזה שנתנו גבול לגדלות הבורא, על כן חשבו כי על דבר חשוב משגיח, כי זה הוא לפי כבודו הגדול. אבל באמת אין קץ וסוף לגדלות הבורא והכל כאין נגדו, ואם כן שוב אין חילוק והכל שווין אצלו.

ובזה אני רגיל לפרש מאמר חז"ל שאמרו בשם רבי יוחנן שבכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו וכו', כי מהיות שגדלותו הוא בלתי קץ ותכלית, ואם כן לא שייך לומר שדבר זה הוא לפי כבודו, כי הכל כאין נגדו. ואם כן שוב אין שום חילוק אצלו. וזה על יד גדולתו מוצא אתה ענוותנותו, וזה שאמר נעים זמירות ישראל דוד המלך עליו השלום בתהלים, מי כד' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. פירוש, שמגביה לשבת כל כך שאף לראות בשמים צריך להשפיל את עצמו כמו שצריך להשפיל לראות בארץ, ואם כן על ידי זה באנו לאמונה שמקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון, כי הכל כאין לנגדו, ועל יד גדולתו אתה מוצא ענוותנותו. ודו"ק:

(כוכבי אברהם, פרשת פקודי)

הרב אברהם (אברמצ'י) באב"ד נולד בסביבות שנת תר"ם (1880) בזולקווא לאביו הרב ישכר דוב זצ"ל מגדולי חסידי בלז שהיה אב"ד בוסק כממלא מקום אביו משנת תרס"ו ועד לקראת פטירתו בשנת תרצ"ח. עד בואו של אביו לבוסק, גדל הרב אברהם בבית דודו הרב החסיד מנחם מנדיל זצ"ל ב"ר גדליה ואשתו מרת פיגא ע"ה, שנפטרו ללא ילדים.

הרב אברהם סייע לאביו ברבנות ובדיינות, מילא את מקום אביו והיה הרב האחרון ממשפחת רבני באב"ד בבוסק. בשנת תרצ"ד הוא לאור את ספרו "כוכבי אברהם" – "בו ימצא הקורא דרושים ובאורים על חומשי תורה ועל מדרש רבה ומאמרי חז"ל, הכל בדרך דרוש לא רחוק מהפשט ועל פי הקדמות ויסודות נאמנים, ובקצירת האומר, להקל הטורח ומשא מעל העובר ובא מאוהל ספרי, וכדי שיהיה ספרי לפני כל נפש ורוח". בהקדמת הספר מבאר המחבר בענווה יתירה את הסיבות לכתיבת ספרו, ומציג את הספר כנספח וטפל לחיבורו של אביו "אוצר י"ד החיים" (תרצ"ד). המחבר מסביר שמסר לדפוס רק את ביאוריו לספרי בראשית ושמות כדי שיספיק להדפיס את ספרו יחד עם ספרו של אביו. המחבר מוסיף ומסביר שכתב ספר דרשות ולא ספר הלכות ופלפול, בשל צוק העיתים וגודל השעבוד ועול הגלות, המונעים את יכולת הריכוז הדרושה להבנת הפלפול, " והלוואי שיהיה להם", לקוראים, "לב להבין איזה דברי אגדה".

בהקדמות ספריהם כותבים הרבנים לבית באב"ד את הייחוס המשפחתי שלהם בקצרה. ומוסיף מחבר ה"כוכבי אברהם" וכותב שבכוונתו להדפיס בהמשך את מגילת היוחסין שלהם בהרחבה, "בכדי שבנינו יהיו יודעים מקור מחצבתם ונזר שלשלת ראש משפחתינו". ומבאר עוד שם, "ולא עשיתי זאת חלילה להתפאר, רק שעל ידי זה אפשר יראו שילכו בדרך הטוב והישר, ואדרבה אם אדם יודע שהיו לו אבות גדולים וקדושים, זה מביאו להכנעה ושפלות, כי חושב תמיד בדעתו, מה אני נגד אבותי הקדושים…". עיין שם.

הרב אברהם באב"ד נספה בשואה עם כניסת הנאצים לבוסק, לאחר שקלגסי הגסטאפו הופיעו ובעזרת האוקראינים עצרו את הרב ולמעלה משלושים מנכבדי העיר היהודים, הוציאו אותם מחוץ לעיר, הכריחו אותם לכרות לעצמם בור וירו בהם.

כן נספו בני דודו הרב ר' יעקב שלום, עם כל משפחותיהם: הגאון ר' זונדל באב"ד אב"ד קהילת לשנוב ובראד, שהיה מפורסם בתורה ובהוראה ונואם בחסד. הגאון ר' משה באב"ד אב"ד קהילת ברזדוביץ, שהיה גדול בתורה ועובד ה' במסירות נפש. והגאון הרב אברהם באב"ד שמילא מקום חותנו כרב בזמושץ והיה דומ"ץ בפרמישלא, שהיה בעל הוראה נפלא.

מקורות: ספר יזכור לקהילת בוסק – תמונות 87, 217, 289. מאורי גליציה א 364-365, 401-402.

וראה בדף יזכור בספר מעמק הבכא מאת הרב שמעון אפרתי.

לקראת ימי הפורים הבאים עלינו ועל כל ישראל לטובה ולשמחה, לא נמנע מלהביא את דברי אביו של הרב אברהם הי"ד, הרב ישכר דוב באב"ד זצ"ל, הדן במה זכה המן לכך שמבני בניו יהיו לומדי תורה:

… ואפשר שהטעם שבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, על פי מה שאיתא במכילתא בשלח שם בסופו, וזה לשונו, רבי יהושע אומר לא בא המן אלא לזכר לדורות, כנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. והנה איחא בגמרא דמגילה דהסרת טבעתו של אחשורוש היה פועל יותר לתשובה מארבעים ושמונה נביאים, ואיתא בספרים שלפעמים נצמח טובה על ידי רשע מתוך עבירתו לרעה, אף שנתכוין לרעה.
וזה כוונת רבי יהושע, דלא בא המן אלא לעשות זכר לדורות, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וכו', ואיתא בערכין דף י' עמוד ב' שקריאת המגילה זה הלילא, וכיון דעל ידו באה טובה לישראל, על ידי כן נצמח לו טובה שמבני בניו למדו תורה בבני ברק.
ועיין במדרש פרשת לך פרשה מ"ב אות ח' על הפסוק ויבא הפליט וכו', ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות. הוא לא נתכוון לשם שמים, אלא אמר אברם זה קנינין הוא ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יצא למלחמה ונהרג ואני נוטל שרי אשתו. אמר ליה הקב"ה שכר פסיעותיך אתה נוטל שאתה מאריך ימים בעולם וכו'. ועיין בפירוש יפ"ת שם הטעם כיון שעל ידי עוג נתגדל אברהם, ואף על פי שהיה מתכווין לרעה מכל מקום המצוה מצד הטוב אשר בה אי אפשר שלא תפעל את פעולתה.
וכן הוא במדרש דברים.
וזה כמו שפירש העיקרים הפסוק כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה, שבשר ודם אי אפשר לו שישתמש בשני כוחות הפכיות שיעניש אותו על מעשים המגונים ויעשה לו טובה על הדברים שעשה, שזה רק יכול הבורא יתברך שמו. ועוד עיין יבמות ע"ח עמוד ב' שהקשו תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על שהמית את הגבעונים, ועיין שם בפירוש רש"י, ומתרץ, אין, דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בצפניה בקשו ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו, באשר משפטו שם פעלו, ופירש רש"י, במקום שדנים לאדם שם מזכירין פועל צדקותיו.
וזה כוונת הכתוב, כי רגע באפו חיים ברצונו, אף שהרגע באפו, אז חיים ברצונו. וכן היה גבי המן, אף על פי שהיה כוונתו לרעה מכל מקום כיוון שבאתה טובה על ידו אי אפשר שלא תפעל המצוה פעולתה.

מספר הצפיות במאמר: 73

על במותיך ישראל – חלק ג: דיוק הפסוקים לאור דרשת חז"ל על סיבת מניעת בנין המקדש ע"י דוד / הרב אברהם דובער שפירא הי"ד

שיבנה בית המקדש

לכן כשאמר ה' לדוד: "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת" היה דוד יכול להבינו על שני פנים: אם שהחסרון תלוי בו, מפני שידיו נגואלו בדם ואין מעשיו רצויים, או שהחסרון הוא מצד הדור, שאינו מסוגל לתפוס רעיון בית המקדש בטהרתו, כאמור. ולפיכך "נתיירא" מפני הספק הזה "אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש", רצונו לומר, שמא הפסול תלוי בי. ועל זה השיב לו הקב"ה: "דוד, אל תירא", אין שום פסול בך בעצמך ואין מעשיך מגונים, אלא אדרבא, "חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל וכו' כקרבנות", שכל מלחמותיך עשית להצלת עמך ולכבודו. ומה שאין אתה בונה אותו הוא מפני שאין הדור ראוי לכך, לפי שדמים רבים שפכת והעם שקוע במלחמה וגס, ויבא לידי רעיון ההגשמה הנפסד, ובאופן זה "הוא קיים ואינו חרב", רצונו לומר, המקדש קיים כל זמן קיומה של האומה הישראלית וימיו כימי עמו, כי בהחרבו ימשוך אחריו גם חורבן האומה והאמונה כמבואר למעלה. (וזה נקרא "אינו חרב", כי חורבן המקדש שאחר זמן ביטול האומה, חס וחלילה, אינו ראוי להקרא בשם "חורבן", שאם אין עם אין צורך במקדש ואין יתרון צרה בחורבנו). ואני צריך למקדש כזה שהוא יחרב ועמי ישאר קיים. וזהו שסיימו: "א"ל הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין", וזה לא יתכן אם יבנה בזמנך כאמור, אלא, "הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו הוא יבנה הבית לשמי". כי בימי השלום ישים העם כל מעיניו בתורה וחכמה ויתעלה בהכרת ה' שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ויבין כי לא נבנה הבית לצרכו ברוך הוא אלא, שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר לעולם", "בשביל להאיר לך" (ילקוט שם קפב). "והיכל ה', היכל ה' המה" בעצמם, בלבות בית ישראל, ואז יבא הזמן המסוגל לבנין הבית. ולכן בצוות דוד את שלמה בנו על בנין הבית (דברי הימים א, שם): "עתה בני יהיה ה' עמך והצלחת ובנית בית ה' אלקיך כאשר דבר עליך", הוסיף לו מיד: "אך יתן לך ה' שכל ובינה ויצוך על ישראל ולשמור את תורת ה' אלקיך", דהיינו שבבנותך בית לה' יתן לך שכל ובינה לשמור שלא יצא מזה מכשול ההגשמה, "ויצוך על ישראל לשמור את תורת ה' אלקיך": "כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש", ואז רק אז יהיה בנין הבית לאשרכם ולהצלחתכם.

ועל פי זה הכתובים מדוקדקים, שהיה אמנם עם לבב דוד "לבנות בית לשם ה'", רק לשמו ולא לו ממש, אבל היה אליו דבר ה' לאמר: "האתה תבנה לי בית לשבתי", רצונו לומר, שאם אתה בונה אותו בזמנך זמן המלחמות, הן יהיה לבית "לי" ממש "לשבתי", כאילו צריך אני לבית, ולא כאשר היה עם לבבך לבנות "לשמי" והאם בבית כזה יש לי ולך חפץ? "כי לא, ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה וגו' הדבר דברתי וגו' לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים "? אני אין לי צורך בבית "לשבתי" כי אם לכם הוא, וזה לא יושג אלא אם יבנה הבית רק "לשמי" ולא "לי" כמו שכתוב (שמות כ, כד): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך", ואתה הן "לא תבנה הבית לשמי ", אינך יבול לבנותו רק לשמי, "כי דמים רבים שפכת" ואין הדור מסוגל לכך. וכן אמר שלמה לחורם "אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלקיו מפני המלחמה אשר סבבוהו ", אלא שלמה בנך שבימיו יהיה שלום ושקט על ישראל אין שטן ואין פגע, הוא יבנה בית "לשמי", כאשר היה עם לבבך. וכך אמר לחורם אודות הבית אשר אמר לבנות: "ומי יעצר כח לבנות לו בית, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלהו ומי אני אשר אבנה לו בית כי אם להקטיר לפניו" (דברי הימים ב, ה). (ובאמת "להקטיר לפניו" יתכן שירמוז גם לזה שענין המקדש הוא בכדי שנתקשר על ידו לאבינו שבשמים, שלשון "קטר" כולל גם מובן "קשר" כמו שהוא בארמית וכמו שכתוב (יחזקאל מו, כב) "חצרות קטרות" כי על ידו נקבל שפע קדושת ונתקשר ונתדבק אל ה' ולעבודתו, וזוהי מטרת בנינו. וכן הוא בזוהר (פרשת שמיני דף לז, ב): "דהא קטרת קשיר כלא חדא ובגין כך אתקרי קטרת"). ולכן נכלל בנבואה זו העיקר הגדול בענין זה מה שיקים זרעו אחריו ותכון ממלכתו "ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה עוד לענותו".

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)

מספר הצפיות במאמר: 66

על במותיך ישראל – חלק ב: ביאור למה אין לבנות את בית רם לשם ה' בימי מלחמה ושפך דם / הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד

מקדש ה'

דהנה בנין בית המקדש, "מרום מראשון מקום מקדשנו", הוא אושר גדול ונפלא לעם הישראלי, אושר רוחני, כמו שהפליגו חז"ל במקומות רבים במעלות המקדש והמזבח המכוונים כנגד מקדש שלמעלה, ואושר חמרי בהיותו משמש מרכז הלאום ואחדותו. אבל כל זה הוא רק אם העם הוא בן דעה רחבה להבין ולהשכיל, "שהבורא יתברך אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל", שה' מלא כל הארץ כבודו ואין לו צורך והצטמצמות בבית, כמו שכתב (ישעיה סו, א) "השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי". אם יבין כי לא לו, לה', הוא הבית אלא לנו, לטובתנו ולאשרנו בכדי שנקבל אורה ושפע קודש היוצא ממנו כבדרך צנור, כמו שכתבו ז"ל (תנחומא, מובא בילקוט שע"ת ומלכים קפב): "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך", לא בשביל שאני צריך אורה אלא בשביל להאיר לך – "ויקחו אליך שמן", ושהמקדש האמיתי בתוך לבות בני ישראל הנהו, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "ונתתי את משכני בתוככם", וכתב האלשי"ך ז"ל שלא אמר "ושכנתי בתוכו" אלא "בתוכם" לפי שעיקר המשכן הוא בלב הצדיקים הישרים ובאמצעותם שורה בבית, כדרך שאמרו האבות הן הם המרכבה. וכמו שכתוב (ירמיה ז, ד): "היכל ה' היכל ה' המה", דהיינו שהמה בית ישראל ובלבותיהם היכל ה'. אם כזאת יבין העם, אז רק אז בא בנין בית הבחירה לאושר ולהצלחת עמנו. אבל אם יהיה העם גס ולא־למוד ולא ישכיל להבין את כל זה, אז להיפוך, חס וחלילה, צפונה לו בבנין בית הבחירה רעה רבה ונוראה, שיתעה להאמין בשוא שהבורא יתברך יש לו גוף ושאין מלא כל הארץ כבודו, אלא הבית הזה שם משכנו ממש. והרבה הכתוב (דברים ד,טו) להזהירנו על זה: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונת ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש". ומלבד הרעה העמוקה של הדעה הנפסדה הזאת מצד עצמה, הנה כרוכה בעקב זה גם סכנה נוראה לקיום האמונה, התורה והלאום, כאשר יבואר.

כי הנה דברי ימי העמים הקדומים יגולו לפנינו תמונה רגילה וקבועה, שבהלחם גוי בגוי מכיון שנכבש בית־המסגד הראשי של הצד האחד מיד יחשוב את עצמו למנוצח, יניח קשת וחנית מידו, יכנע תחת יד מנצחו ויקבל עליו את אמונתו ולאומיותו. סבת הדבר, לדברי ההסטוריונים, הוא האמונה שבהלחם העמים עלי ארץ מטה ילחמו גם אליליהם־מגיניהם זה בזה מעלה, ומכיון שנכבש בית מסגד אלילם ומשכנו, אות הוא כי נוצה על ידי אויבו, עבר ובטל מן העולם ומקומו ירש רעהו החזק ממנו, ולכן השליכוהו אחרי גו, התערבו עם הגוי המנצח ויהיו לעם אחד. ולכן אלו היו בני ישראל גסים ואי־נבונים והשתפקו במושגים כאלה בנוגע למקדש ה' ויבאו לידי הגשמת הבורא יתברך לחשוב שאמנם רק זה בית ה' ופה לבד מקום מנוחתו, אז היו ימי המקדש – כימי עמו, כי יחד עם חורבן המקדש היה בא, חס וחלילה, גם חורבן האומה, חורבן אמונתה ותורתה, כאמור.

וידוע שהשכלת עם ועם תרבה ותפרוץ בשעת שלומו ושלותו. כי בשבתו שקט ושאנן תחת גפנו ותאנתו יפנה לבו לתורה ולחכמה ואת כל כחותיו יאסוף לכונן ישיבות ובתי אולפנא למען הרבות דעת, עד שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ד:) על ימי חזקיה ש"בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם־הארץ, מגבת ועד אנטיפרס – ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה". אבל בימי ריב ומלחמה יורד העם ממדרגת השכלתו. מבחר בניו יצאו על מערכות הצבא, כל כחותיו ואמצעיו תבלע החרב וכל מעיני העם רק ללמוד קשת וחנית. בארץ תרבה העזובה וכל דרכיה אבלות. אין מורה ואין תורה, אין תלמיד ואין מקשיב. וחושך הבערות יכסה ארץ. מלבד זה גם המלתמה עצמה, – מעשי הרצח ושפיכת דמים גורמים הרבה לירידת רוח האדם, להתאבנות רגשותיו העדינות ולטמטום כשרונותיו, כידוע שבעלי ההיסטוריא בדקו ומצאו שבימי "מלתמת השלשים שנה" ירדה אירופא במדרגת השכלתה שלש מאות שנה אחורנית.

לכן בימי מלחמה ושפך דם לא עת בנות בית רם ונשא לשם ה', שתוכו רצוף אצילות ומושגים מזוככים ורוממים מאל יחיד ומיוחד ד"לית אתר פנוי מיניה" ו"לית מחשבא תפיסא ביה כלל". כי בהיות העם שתוי־המלחמה נבער וגס, פרוע ומגושם, יבאו לנטוע בבית הנבחר מושגי ההגשמה הגסים, שעל כן נבנה הבית לה' שישים בו משכנו ממש כפשוטו. ודעות נפסדות כאלה אם תנטענה פעם על תלמי לבב העם ובהכרתו לא בנקל תשורשנה גם במשך כמה דורות של חכמים ונבונים, כידוע שנקל יותר לנטוע מתחלה דעה ישרה מאשר לעקור דעה כוזבת ולנטוע במקומה אמיתית. כאמרם ז"ל: "שבשתא כיון דעל על". ובאופן זה לא יהיה בנין המקדש לאושר העם כי אם לרעתו, והיה מסכן את קיום העם והאמונה על ידי חורבנו, כאמור. וכשם שנאמר "לא תניף עליהם ברזל", "כי חרבך הנפת עליה ותחללה", "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו", ככה אל לדור שידיו צמודות לחרב ולמודות מלחמה לעסוק בבנינו.

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)

מספר הצפיות במאמר: 73

על במותיך ישראל – חלק א: הקדמה להסבר חז"ל מפני מה נמנע מדוד לבנות את המקדש / הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד רבה של קובנה

הללו בנבל

"האתה תבנה לי בית?" וכתיב: "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת". כיוון ששמע דוד כך נתיירא. ואמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש. אמר רבי יהודה ברבי אלעא: אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא. חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל. לכך נאמר: "שפכת ארצה". ואין "ארצה" אלא צבי ואיל, שנאמר: "על הארץ תשפכנו כמים". דבר אחר, הם לפני כקרבנות, כדכתיב: "כי דמים רבים שפכת לפני", ואין "לפני" אלא קרבן, שנאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה'". אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב. אמר לו: והרי יפה. אמר לו הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני אפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין. שכן כתיב: "באהל בת ציון שפך כאש חמתו" (ילקוט שמואל ב רמז קמה).

במאמר הזה יש להתבונן:

א) אמרו שנתירא דוד "אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש", דלשון פחד והתייראות יפול רק על הדבר שאפשר לבא בעתיד ובואו מסופק, אבל על מעשה שכבר נעשה ועל גזרה שכבר נגזרה לא שייך לשון יראה כי אם לשון צער, וכיון שהקדוש ברוך הוא אמר לו בפירוש "לא תבנה בית לשמי" היה לו לומר שנצטער דוד, ולשון "נתיירא" מאי בעי הכא?

ב) שלפי המסקנא יוצא, שכל הדמים ששפך הם כצבי וכאיל או כקרבן לפני ה', ואין זה גורם לפסול את דוד מלבנות בית המקדש, ועיקר הטעם שלא ניתן לדוד לבנותו הוא, אדרבא, לגודל מעלתו, שאם הוא בונה אותו אינו חרב: ומה נעשה למקרא מלא העומד וצווח: "לא תבנה בית לשמי – כי דמים רבים שפכת", והטעם "שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב" חסר מן הספר ואין לו זכר כלל, ואיך ולמה הוציאו חז"ל את הכתוב המפורש מפשוטו בדרך רחוקה ומהופכת כל כך?

ג) הדרשה כלה הן סובבת רק על הכתוב בדברי הימים (א כב, ח) "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת" ולמה אפוא הקדימו חז"ל גם את הכתוב בשמואל (ב' ז' ה, ) "האתה תבנה לי בית" וסמכו אליו דרשתם, מה ענינו של כתוב זה לכאן?

והנראה דכוונה עמוקה בדברים אלו, וחז"ל שהיו סופרים אותיות שבתורה, באמרם (קדושין ל:): "לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה", בנו את דרשתם על יסוד דקדוקים ושינויים גדולים בכתובים. כאשר דבר ה' אל נתן הנביא ללכת להגיד לדוד, כתיב בשמואל: "כה אמר ה' האתה תבנת לי בית לשבתי, כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני שראל ממצרים ועד היום הזה וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי וגו' לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים וגו' כה אמר ה' צבאות אני לקחתיך מן הנוה וגו' ואכרית את כל אויביך מפניך וגו' ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולת עוד לענותו וגו' והניחותי לך מכל אויביך וגו' כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינותי את ממלכתו, הוא יבנה בית לשמי".

הנה יש להתעורר:

א) למה בא כאן הדבור מהכרתת האויבים וממנוחה אשר תביא לישראל.

ב) שבתחלה בהתמיה אמר בלשון "לי", "האתה תבנה לי בית" וכן אמר אחרי זה בלשון "לי", "הדבר דברתי וגו' לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים" ואח"כ בההבטחה לבנין הבית על ידי שלמה אמר בלשון "לשמי", "הוא יבנה בית לשמי". וכן כתוב בדברי הימים "אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה' אלקי, ויהי עלי דבר ה' לאמר: דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו, הוא יבנה בית לשמי. — הנה אמר גם כן "לשמי" במקום האמור בתחלה "לי". וכן כתוב במלכים (א ה, יז): אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלקיו מפני המלחמה אשר סבבוהו וגו' ועתה הניח ה' אלקי לי מסביב אין שטן ואין פגע רע, והנני אומר לבנות בית לשם ה' אלקי כאשר דבר ה' אל דוד אבי לאמר בנך אשר אתן תחתיך על כסאך הוא יבנה הבית לשמי". – ומה ענין השינויים הללו, הלא דבר הוא! וזוהי כוונתם באמרם: "האתה תבנה לי בית" וכתיב: "לא תבנה בית לשמי", כאילו אמרו: כתוב אחד אומר "לי" וכתוב אחד אומר "לשמי"? ועל יסוד זה בנו את דרשתם, לבאר את הענין בביאור נפלא.

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)

מספר הצפיות במאמר: 137

חשיבות עבודת בית המקדש כששומעים בקול ד' ושומרים מצוותיו / הרב מרדכי רוטנברג הי"ד

בית המקדש

הנה כן נודע גודל ערך בית המקדש אשר אוה ד' למושב לו וגודל חשיבות העבודה הנעשית שמה, הביטה נא ראה כמה האריכה התורה הקדושה בענין מצוה זו, חלק גדול ממנה מדבר מפרט מצות האלה, פרשיות שלימות, תרומה תצוה מודיעות על הצווי ד' למשה, ויקהל פקודי מפרטים צווי משה לישראל ועשיית המשכן וכליו, פרשיות ויקרא צו עוסקות בדיני הקרבתם, חוץ מזה מוצאים אנו דיני המקדש וקדשיו בהרבה מקומות בתורה, כל זה יורה על מעלת בתי המקדש ועבודה הנעשית בתוכן. ורבותינו הקדושים ז"ל השוו בנין המקדש למתן תורה, כמו שדרשו (תענית כו:) על פסוק צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שיר השירים ג, יא) ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין המקדש, והוא מקום מיוחד להתקבל שם תפלות כלל ישראל ולהשפיע עליהם רב טוב ממעון הברכות.

אמנם רק אז מצוה זו של עבודת בית המקדש חשובה היא אצל המקום ברוך הוא, אם גם בשבתנו בביתנו אל ד' עיננו, ובלכתנו בדרך לא נשכח את ד' אלהינו, לשמוע בקולו ולשמור מצותיו, כי זה הוא תכלית כלי עבודתו לעורר אותנו על המעשה אשר נעשה, ולהורות אותנו אותנו את הדרך אשר נלך…

אבל אותן הבאים למקדש להשתחוות לפני ד' ולהקריב קרבנות, ובצאתם שוכחים את ד' ואת תורתו, מבלתי שמוע בקולו ולהאזין למצותיו, הם הולכים חשכים ולא אור, כי מה בצע בביאת המקדש ולבו בל עמו ללמוד שם את המעשה אשר יעשה. עליו נאמר, כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ומה יועיל המקריב קרבן על החטא אשר חטא אם אינו מתחרט על אשר עשה, ואינו מקבל עליו לבלתי עשותה עוד מכאן ולהבא. עליו נאמר למה לי רב זבחיכם יאמר ד', כי המקריב קרבן ומתחרט בחרטה גמורה ומודה ועוזב אינו מרבה בזבחים, אבל השונה באולתו מרבה בזבחים. ההולך בדרך זה חושך ואפילה מפסיק בין המקדש וביתו, האור אינו מאיר לו, והוא כסיל בחושך הולך.

וכן הוא הדבר בבתי מקדשות שלנו, הבתי כנסיות ובתי מדרשות שעליהם נאמר, מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות (סנהדרין קה:). היוצא מבית הכנסת לבית המדרש מקבל פני השכינה (ברכות ס"ד), רק אז גדול ערכן וחשיבותן אם האור האלהי השוכן בתוכן מאיר לאדם גם בלכתו בדרך ובשבתו בביתו להתנהג גם שמה בקדושה וטהרת ישראל, אם העול מלכות שמים אשר קיבל עליו שמה תלווה אותו גם בעסקו בצרכיו, אם אם ההלכות האמורות בבתי מדרשות ינחו אותו גם בבואו לביתו, ולא יזוזו מנגד עיניו בישבו על שלחנו ובשכבו על משכבו, לעשות על פי התורה אשר יורו אותו החכמים נושאי דגל התורה.

לא כן הרשעים אשר בעזבם הבתי כנסיות ובתי מדרשות עוזבים גם את ד' השוכן שמה ואחוריהן אל ההיכל ופניהם קדמה אין ד' כל מזימתם, רגליהם לרע ירוצו אומרים לרע טוב ולטוב רע, עליהם אמר הנביא אל תבטחו לכן אל דברי השקר לאמר היכל ד' היכל ד' היכל ד' המה (ירמיה ז'). פירוש שהמה צריכים להיות היכל ד', לקדש עצמן בעשיית המצות שתשרה שכינה במעשה ידיהם. המה צריכים להיות כל אחד ואחד מקדש שישכון ד' בתוכו, אבל הבאים להשתחות בית ד' ולא יטיבו דרכיהם ומעלליהם, גנוב ורצוח ונאוף והשבע לשקר, ואומרים בבואם בבית ד' נצלנו, עליהם אמר ד' המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם וגו' (ירמיה ז'), מבואות אפילות מפסיקין בין בית אנשים כאלו לבית המדרש.

(דרשה מתוך ספרו של הרב מרדכי רוטנברג הי"ד, יד מרדכי)

מקור התמונה בדף זה : ויקיפדיה, צולם ע"י כיכר השבת

מספר הצפיות במאמר: 116