באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים – על אחדות הזהות הלאומית והדתית באומה הישראלית / הרב ישראל בורנשטיין הי”ד

תמונת הרב ישראל בורנשטיין הי"ד

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים (שקלים א,א).

אם נביט בעין חודרת על מהלך התפתחות חיי העמים נראה, שסדר התפתחותם שונה תכלית שנוי מסדר ואופני התפתחות חיי עם ישראל. כל העמים התפתחו בארצם הם: ממשפחה נעשו לשבט ומשבט לעם, חקקו להם חקים ומשפטים לפי אופי חייהם ולפי תנאי ארצם ומקומם, וכאשר החיים החברתיים הכו שורש בלבבם והחלו להרגיש, שחסרים להם רגשי דת ואמונה, בקשו להם דרך אמונה, שתתאים לדרכי חייהם ותרבותם. וכשאמונה זו או אחרת לא ישרה בעיניהם, החליפו אותה במשך הזמן באמונה כזו, שתתאים יותר לאפים ותרבותם, ובאופן כזה התפתחו עד שנעשו במרוצת הזמן לעם עם משטר מדיני, דתי וחברתי. לכן אין מן הפלא שהדתיות והלאומיות נחשבות אצל עמי התבל לשני עניינים נפרדים, שאין אחד נכנס לתחום חברו. צרפתי יכול להיות בן נאמן לעמו אם הוא מאמין באמונה זו או אחרת, ואחת היא אם הוא קטולי או פרוטסטנטי או אינו מאמין גם בשתיהן – ישאר לעולם צרפתי לאומי, יען כי הוא היה צרפתי עוד טרם קבל עליו דת זו או אחרת. לא כן עם ישראל: הוא לא התפתח בדרך טבעי ככל העמים. משפחתו אמנם, נתרבתה ונתגדלה עד שנהיו לקבוץ גדול, אולם לא בארצו, רק בארץ זרים תחת עול עריצים ולא היה להם אופי ותואר לאומי, רק קבוץ גדול של יחידים בודדים במינם. הם לא חקקו להם חקים ומשפטים מיוחדים לפי רוחם הם, אלא היו משועבדים לאדוניהם המצרים, לחקותיהם ומשפטיהם, אך כאשר יצאו בני ישראל ממצרים ונדדו במדבר וקרבו אל הר סיני, נעשו בפעם אחת לעם אחד ולחטיבה אחת, “ויחן שם ישראל נגד ההר”, ופירש רש”י: כולם בלב אחד כאיש אחד. ואז קבלו את התורה מסיני. בני ישראל לא קבלו את התורה בעת שבתם בארצם שקט ושאנן, רק בעת שנדדו במדבר ולא היו להם עדיין חקים ומשפטים וסדרי מדינה. ובו ביום שקבלו את התורה, בו ביום נעשו גם לעם, “היום הזה נעשית לעם”. ו”קב”ה ואורייתא וישראל חד”, כלומר, האמונה באל יחיד ומיוחד, קבלת התורה ולאומיותו של עם ישראל באו להם כאחד בפעם אחת וביום אחד.

ובאמת, תורת ישראל אינה רק ענייני אמונה בלבד, אלא גם ענייני דין ומשפט, דברי מדע וענייני מדינה מכל המינים; המדינה והדת – החיים האזרחיים והחיים הדתיים יתלכדו בה ולא יפרדו. והתורה חדרה אל כל פינות החיים והרסה את המחיצה שבין הדת והחיים, מה שאין כן בדתות שאר העמים. ולכן דת ישראל ולאומיותו אחוזות ודבוקות זו בזו, כשלהבת בנר ואין להפריד ביניהן. הדת היא הלאומיות, והלאומיות היא הדת.

על פי הנחה זו נבין את דברי הנביא ירמיה: “מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד’ אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד’: על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה” (ירמיה ט’ פסוק יא-יב). ובבא מציעא פ”ה ובנדרים פ”א אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם וגו’ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירש הקב”ה בעצמו, שנאמר: ויאמר ד’ על עזבם את תורתי אשד נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחלה.

חטא עם ישראל בימים ההם לא היה סוד כמוס, שהחכמים והנביאים לא  ידעו מזה. “וראשונים נתגלה עונם” אמרו חז”ל (יומא ט) וכולם ידעו שבני ישראל עברו תורות, הפרו חוק. ובגמרא סנהדרין ק”ד, “אמר רבה אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו ישראל באיכה? מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו באלף בית? מפני שעברו על התורה, שנתנה באלף בית”.

ובמדרש (איכה רבתי) “דרש בן עזאי, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה, כמנין איכה”. ועוד בהרבה מקומות בש”ס ובמדרשים. ובכן ידעו החכמים והנביאים מראש שעם ישראל צפוי לעונש גדול, רק הם לא מצאו מענה בפיהם להצדיק את הדין, מדוע גלו ישראל מארצם וגעשו כצאן אובדות? מדוע נתפזרו לארבע רוחות השמים ואפסו מהיות עם? ואם בני ישראל חטאו, עוו ופשעו לאלוקים אבל ללאום לא חטאו, ושורת הדין היתה, שהקב”ה ישפוך עליהם את חמתו, בשבתם בארצם על אדמתם, אבל לא לפזר אותם בין העמים שיאפסו ויתבטלו מהיות עם? ואם כן “על מה אבדה הארץ”? כלומר, על מה “אבדה הארץ” את יושביה? והיה להקב”ה להענישם בעונשים הכי חמורים בתור עם יושב בארצו, ולמה נצתה כמדבר בלי עובר?

ועל זה באה התשובה מאת ד’: “על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם”. כלומר: לא את דת ישראל במובן הדתי של אומות העולם עזבו, אך את תורתי עזבו. ואם עזבו את תורת ד’ הלא עזבו את הכל, גם את הדת, גם את הלאומיות, ואינם ראויים עוד להיות עם עומד ברשות עצמו ולהישאר על אדמתו, כי באין תורה, אין דת ואין לאומיות, אין חוקים ואין משפטים, אין סדר חברתי ואין משטר מדיני.

ורב יהודה אמר רב בא להודיענו את הנסבה, שעזבו את תורת ד’, מפני שלא ברכו בתורה תחלה. בימים ההם, היו גם כן “חכמים בעיניהם”, כמו שיש בימינו אלה, שאמרו נהיה ככל הגוים בית ישראל, הדת היא עניין פרטי, ואינה נכנסת בגבול הלאומיות והלאומיות היא ענין לחוד שאינה נכנסת בגבול הדת. אבל אלמלי חדרו אל תוכנה ואופיה של אומה זו, היו יודעים שהבדל גדול יש בין ישראל לעמים. עם ישראל לא התפתח באופן טבעי כשאר העמים ולא נעשה לעם טרם קבלו את התורה, ורק על ידי החורה נעשה לעם, לכן אם עוזבים הם את התורה, מתבטלים גם כן מהיות עם.

ברכת התורה לפניה היא: “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, ולו ברכו את ברכת התורה והגו בה, היו יודעים שעם ישראל לא נעשה לעם בדרך טבעי, רק הקב”ה בחר בנו מכל העמים, ונעשינו לעם רק על ידי זה שד’ נתן לנו את תורתו. וכל זמן שעם ישראל מקיים את התורה, הרי הוא גם עם. ואם עוזב את תורת ד’ אז הוא מתבטל גם מהיות עם עומד ברשות עצמו, כי התורה והעם דבוקים ואחוזים זה בזה ואין להפריד ביניהם.

ודבר שנעלם אף מן הנביאים והחכמים בעת החורבן, היה ניכר ובולט אחר כך, בבואם אל ארץ זרים, והכל הכירו לדעת, כי רוח העם לקוי, כולו. ולא ארכו הימים והחל ישראל להתרפס לפני שוביהם ולחקות מעשי תושבי הארץ, והיהדות ירדה כל כך פלאים, עד שביהדותם התחבאו בחוריהם, פן יתקלסו בהם ויראו עליהם באצבע, כי יהודים הם. ולאט לאט שכחו את תורתם ושפתם, התחתנו בבנות עם הארץ, ועל ידי זה נתחייבו כליה בימי מלכות אחשורוש.

והמן, שידע את תכונת נפש עם ישראל, מצא לו אז את שעת הכושר לבצע את זממו, ולהשמיד את כל היהודים, בדעתו, שאיש מהם לא יפצה את פיו נגד הגזרה הרעה הזאת, כי כבר פג מהם רוח החיים, רוח גאון לאומי והכרת ערך עצמם, ואין בהם שום דבר שיאחד אותם לעם אחד ולחטיבה אחת. את תורת ד’ עזבו, את מצוותיו הפרו וכולם מפוזרים ומפורדים בדעותיהם, במעשיהם ובדרכי חייהם ומכף רגל ועד ראש אין בהם מתום.

ובהצעה זו בא לפני המלך אחשורוש ואמר: “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים”, ובגמרא (מגילה י”ג): ישנו עם אחד, ישן הוא מן המצות, והמה מפורדים ומפוזרים למרות זה שהם נמצאים במצב איום ומתענים תחת יד זרים, והיתה שורת הדין שתשרה ביניהם אהבה וחבה, כי מונח בחיק הטבע, שצרת הכלל מרככת את הלבבות ומקרבת את הרחוקים זה לזה, כמו שאנו רואים בעינינו אם שני אנשים נתונים יחד כלוא במאסר, הם מתקרבים זה לזה ונעשים במשך הימים לאוהבים נאמנים אף שרחוקים הם במחשבותיהם ובמעשיהם. אבל בני ישראל אף שהם נמצאים במצר תחת עול זרים לא היטיבו את דרכם ושורר ביניהם פרוד עצום, וכל אחד שונא את חברו תכלית שנאה. ומזה שפט בדעתו, כי משחחם בהם, מום בם, וכל זיקי החיים של עם חי ושואף לחיים כבר עממו אצלם ובנקל יבצע את זממו הרע, כי אין לפחד מהם. ובצדק אמר רבא (מגילה י”ג ע”ב): “ליכא מאן דידע לישנא בישא כהמן”. כי המן ירד לתוך אפיה של האומה ולמד לדעת את תכונתה ועל ידי זה ידע במה להלשין עליהם לפני אחשורוש.

ואך מרדכי היה היהודי היחידי, שידע מה שנעשה בעולם היהדות ומה שאורגים על היהודים בחצר המלך. ובכל זאת היה הוא היחידי, שלא התרפס ולא השתחווה לפני המן ויקדש שם שמים ברבים, ויהי למופת ברוחו הכביר – ברוח הדת והאמונה. ברוחו הגאוני הביט על ההולכים חשכים ולא נוגה להם, והוא הוא שעמד בפרץ להשיב את חמתו מהשחית. “מרדכי בדורו כמשה בדורו: מה משה עמד בפרץ אף מרדכי עמד בפרץ, שנאמר: “דורש טוב” (מדרש רבה אסתר).

כמשה בדורו, שמרדו בני ישראל את רוחו ועל כל דבר קטן התנפלו עליו ולא זכרו את טובתו, ובכל זאת עמד תמיד בפרץ להתפלל בעדם עד שלפעמים חלה מרוב הצער והיגון. “ויחל משה” רבי יהודה אומר: חלה משה (מדרש רבה שמות פרשה מ”ג). כמוהו היה גם מרדכי, כמה מררו את רוחו, כמה חרה לו שלא שמעו בקולו להטותם מחקות את מעשי הפרסיים והמה לעגו לו ולדבריו. בדמעות חמות הנובעות ממקור לב טהור, החפץ בטובת עמו אשר אהב, עמד מרדכי לפניהם על משתה המלך וישא מדברותיו על חלול הקודש, שהם מחללים לעין כל – ושומע אין לו מכל המסובים. אף על פי כן מחה מלבם את זדונם בעת שהגיעה הצרה ולא נח ולא שקט עד שהוציאם מאפלה לאורה – הארה חומרית שהוציאם ממות לחיים, והארה רוחנית שפקח את עיניהם הטרוטות להראותם, כי טועים הם בדרכם, דרך החיים ויראם את הדרך הנכונה, שילכו בה. הוא הדליק את נר התורה מחדש “מה משה למד תורה לישראל, אף מרדכי כן” (מדרש רבה שם).

מרדכי וכן אסתר ידעו, שהגורם העיקרי לגזרת המן – הוא הפרוד הנורא, שנתפרר העם לפרורים, לכן הצעד הראשון שעשו להצלת העם היה לאחד ולאגד את לבות כל העם להשוות את הדעות ולרכז כל הכחות למרכז אחד. ולמטרה זו שלחה אסתר למרדכי: “לך כנוס את כל היהודים, הנמצאים בשושן”. כלומר, שיכנסם לעבודה אחת, לעבודה משותפת בעד הצלת העם. ומעתה על כל אחד לעזוב את דרכו הפרטי ואת עסקיו הפרטיים ולבא לעזרת העם. ואחר כך, וצומו עלי וגו’, כלומר, שיכינו את עצמם לתשובה לתקן את מעשיהם, שבשבילם נגזרה הגזרה של להשמיד להרוג ולאבד.

וכשהושיעם ד’ ויחלצם ממצר, קבלו עליהם את התורה מחדש. קימו וקבלו היהודים, קימו עתה מה שקבלו כבר (שבת פ”ח ע”א).

וכמו טרם שקבלו ישראל את התורה מסיני נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, “ויחן שם ישראל נגד ההר”, פירש רש”י: בלב אחד כאיש אחד. כן גם טרם שקבלו עליהם את התורה בימי אחשורוש, נעשתה אחדות גמורה ביניהם והתרכזו כולם למרכז כללי אחד, לעם אחד ולחטיבה אחת, כמו שמעיד הכתוב (מגילת אסתר ט’,כ”ג): וקבל היהודים, ובמדרש (שם) “כאיש אחד” (פד”מ על מגילת אסתר).

ודבר זה היה כעין תשובת המשקל לעומת שהיו מקודם מפוזרים ומפורדים בינם לבין עצמם בדעותיהם, במחשבותיהם ובמעשיהם ועזבו את עמם ואת תורתם והזניחו את כל הדבר הקדוש בישראל וילכו בחקות הגוים.

על פי הדברים האלה נבין את דברי המדרש (איכה רבתי): חטא חטאה ירושלים, אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בכפלים דכתיב: חטא חטאה ירושלם, ולקו בכפלים דכתיב: כי לקחה מיד ד’ כפלים בכל חטאותיה (ישעיה מ’), ומתנחמים בכפלים, דכתיב: נחמו נחמו עמי וגו’ (ישעיה שם). כלומר, עם ישראל, בשבתו בארצו, חטא בכפלים, בעזבו את תורת ד’. חטא נגד הדת ונגד הלאום, כאשר הארכנו שבתורה נכללות גם הדתיות וגם הלאומיות, ואם ישראל עברו תורות, הפרו חוק עזבו את הכל וחטאם היה כפול, ולכן לקו גם כן בכפלים: לקה הפרט ולקה הכלל, לקה היחיד ולקה הגוי כולו. עם ישראל לא נענש כעם יושב על אדמתו, רק נתפזר לארבע רוחות השמים, ומלבד העונש הגופני, שהגיע לכל אחד מהם, חדל גם מהיות עם. וכאשר ישובו בני ישראל בכפלים – ישובו אל דתם וישובו אל עמם, הם יתאחדו ויתאגדו לעם אחד ולחטיבה אחת בתורה אחת, אז ימצאו להם גם את נחמתם בארצם ובתורתם.

וכשנכנס החודש אדר ואנו מרבים בשמחה לזכר הנס שהחודש הזה נהפך לנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, מחויבים אנחנו לקיים מה שקבלנו עלינו ועל זרענו לשמחת התשועה הגדולה. ועלינו לאחד ולאגד את כל לבות בני ישראל, להתרכז למרכז אחד ולשום קץ לפרוד הנורא, השורר במחנה ישראל ולחזק את דת קדשנו ולקבל עלינו מחדש את התורה בשלמותה. ולמטרה זו מחויבים אנחנו להכריז בפומבי על השקלים ועל הכלאים. שקלים – הם סמל אחדות הלאום. שקל הוא סמן התרכזות הכחות לכח אחד כללי. על ידי השתתפות כל ישראל בשקל באין הבדל בין כהן לישראל, בין עני לעשיר, נבנה המשכן, המרכז הרוחני, של עם ישראל ונתגשמה אחדותה של האומה. ואחר כך בבית המקדש, נלקחו קרבנות צבור, קרבנות בעד כל ישראל מכסף השקלים (מנחות ס”ה). ועיין באלשיך שכתב, כי מחצית השקל מורה על אחדות ישראל. שקל הוא מס לאומי, לכן העכו”ם או כותי ששקלו אין מקבלים מהם (ירושלמי שקלים פ”א), מפני שבמס הזה צריכים להשתתף רק אלה השייכים לעם ישראל אף בלאומיותם, ולא אנשים השייכים לאומות אחרות.

ומשה רבנו שאל את הקב”ה במה תרום קרן ישראל, אמר לו “בכי תשא” (בבא בתרא י’ ע”ב) כלומר, קרן ישראל תרום רק ע”י השתתפות כל כחות העם לכח אחד כללי, (דרשות נ”ב).

כלאים – הם סמל דת ישראל הטהורה שאין להרהר אחריה. כלאים, הם גזרת הקב’ה מה ששטן ואומות העולם מונין אותנו, היא חקה בלי טעם. “את חקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים” (ויקרא י”ט). פרש”י: חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. ועיין בעיקרים (מאמר ג’ פכ”ד) שכתב וזה לשונו: “ועל החלק השני גם כן שהיא ידיעת החקים והדברים הנרצים אצל ד’ יתברך לא תוכל להקף בשום צד, כי אין לשכל האנושי מבוא לדעת פרטי הדברים הנרצים אצל ד’ יתברך, אם לא מצד הנבואה”. ודבר שאין יד שכל אדם מגעת לו, רק הוא רצון אלוקי מוחלט, היא באמת דת טהורה וקדושה. לכן כלאים שאין יד השכל מגעת לדעת את טעמו, היא סמל דת מורשה הטהורה. ולפיכך כשמגיע חדש אדר, ואנו מחויבים להשריש בלב עם ישראל את דת המורשה ולאחד את לבות עם ישראל אנו מכריזים על השקלים ועל הכלאים, סמל אחדות האומה וסמל דתנו הטהורה.

ועל דרך מליצה נוכל להעמיס בדברי הגמרא (ביצה ט”ו ע”ב): “הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר”. כלומר, הרוצה שיתקימו נכסיו הרוחניים, וקנייניו הלאומיים, יטע בהם את חודש אדר, יקשיב רב קשב לקול המשמיע על השקלים ועל הכלאים, ואז ישתמרו ויתקיימו נכסיו הכי יקרים לכל איש ישראלי בזה ובבא.

(כרם ישראל, בין ישראל לעמים, דרשה ט)


הרב ישראל הלוי בורנשטיין הי”ד נולד בשנת 1880 לערך, להוריו ר’ מנחם יוסף וטשייטיל (כנראה) לבית אברבנאל, בעיירה ריקי (או בז’ליחוב) פלך לובלין. הוריו היו סוחרים צאצאים למשפחת אדמו”רים משושלת רבי אברהם בורנשטיין מסוכוצ’וב. הרב ישראל לד אצל הגאון מאוסטרובצה והוסמך על ידו לרבנות.

הרב נשא לאשה את מרת חיה פרל בת הרב ישראל משה לרנר. הרב ישראל כיהן כרב ואב”ד ברייביץ, אחר כך שימש בקמינקה פלך קיוב, שם ייסד גימנסייה ועמד בראש וועד ההורים שלה. לאחר הפרעות באוקריינה עבר לעיר ניקולייב פלך חרסון שם שימש כיו”ר הקהילה היהודית והפיץ תרבות עברית וציונית. נאומיו רבי הרושם שם משכו קהל רב. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזר לכמה שנים לרייביץ ופעל שם רבות בכל תחומי החיים היהודיים.

ומשנת 1923 התחיל לשמש ברב ואב”ד בפלונצק פלך וורשה במקומו של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד שנתקבל אז כאחד מרבני וורשה. היה היה נואם מלהיב ובעל כוח השפעה. הוא עסק בצורכי ציבור באהבת ישראל בכל לב ונפש, ולא חס על גופו ונפשו למען הצלת יהודי. הרב היה מפעילי תנועת המזרחי בפולין ובשנת 1925 השתתף בקונגרס הציוני כציר מטעם המזרחי. ארבעה מבניו ובת אחת עלו לארץ ישראל והשתרשו בה.

הוא הוציא לאור את הספר “חוות יאיר” (תרע”ב) ואת ספרו “כרם ישראל” (תרפ”ט). בפתיחת הספר הוא כותב מסמך היסטורי מרתק בקונטרס “מקורות ישראל – בו יסופר מה שקרה לי ולאחי בני עמי בשנות הבלהות שאחרי המלחמה”. הוא הגיע ללונדון וערך מחקר על תקופת האמוראים, אך ככל הנראה כתב היד של הספר שתכנן להוציא לאור בנושא אבד בשואה. הרב ורעייתו ביקרו אצל בניהם בארץ בשנת 1932.

בתקופת המלחמה היה הרב בגטו ורשה. לפי עדויות שהגיעו לבנו שלמה, נספה הרב ביום שני של ראש השנה בשנת תש”ג (1942) בטרבלינקה.

בתקופת מלחמת העצמאות (18.3.1948) נהרג בנו יהושע הי”ד, בהיותו בן 40, עם שלשה מחבריו בצוות חברת החשמל שנסע בטנדר משוריין מחיפה לכיוון צפון לתיקון תקלות, מאש אנשי הכנופיות.

מקורות: אתר יזכור, אתר יד ושם, ספר פלונצק עמ’ 241-243, ועוד. ראה גם אנציקלופדיה של הציונות הדתית א עמ’ 256-266.

מספר הצפיות במאמר: 42

יש לנו חיוב גדול לחדש בתורה כל אחד כפי שכלו / הרב שלמה ירמיה גרינברג הי”ד

בית המדרש הגדול באוסטרולנקה

הקדמה

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר שם חלקי מיושבי בית המדרש שזה תכלית בריאת העולם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חכמינו ז”ל על תיבת בראשית. הכוונה שהתורה הקדושה תמיד נקראת ראשית, כי מי יאמר שהגיע לכוונת תכלית שבה, וכן בכל המצות ועבודת ד’ יתברך, מי יאמר שירד לעומקה. וזה תכלית בריאת אדם שתמיד יהיה במחשבתו בעוסקו בתורה ובמצות שהיא רק ראשית והתחלה לענודה. ובזה נוכל לפרש הכתוב ראשית חכמה יראת ד’ וגו’, היינו אם החכמה נקרא אצלו ראשית, אז הוא יראת ד’, הם רק ביושבי בית המדרש, שהם יודעים שהוא רק ראשית ולא ירדו לתכליתה. וזה כוונת רבי נחוניה בן הקנה שתיקן הודאה ששם חלקו מיושבי בית המדרש.

חסדי ד’ אזכיר על אשר גמלנו, אשר הביאנו עד הלום להקריב ספרי ראשית בכורים, מנחתי מנחת עני, מה דרכו של עני להקריב את נפשו כך הקרבתי פרי מעללי ושכלי בדבר ד’ זו הלכה, בכל נפשי וכחי בשאלות ותשובות בארבעה חלקי שולחן ערוך בהספיקות אשר היו לי, וברוך ד’ בררתי אותם להלכה כיד ד’ הטובה עלי.

רבות יגעתי ומעט מצאתי, ראשית תרומתי אשר חנני ד’ בתורתו להבין בגמרא וברמב”ם ובשולחן ערוך ולבוא עד גמר הלכה. וידעתי אני מך ערכי שלא הגעתי למדה זו להורות לרבים לקבל אחריות דעלמא עלי, כי אף לקטני המחברים לא דמיתי וקטנם עבה ממתני, טעל כן זחלתי ואירא לקרבה למלאכה זו אולי, חס וחלילה, שגיתי בהוראה וימצא איש יסמוך על הוראתי להורות להלכה למעשה ויהיה החטא תלוי בי, חס וחלילה. מיד חזרתי אמרתי כי ספרי יגיע גם לדייני ישראל אשר יש להם יד להורות, ובוודאי ישקלו הדבר בשכלם אם יוכלו לסמוך על זה למעשה. ואף על פי כן לא רציתי להדפיס רק מתחילה להציע לפני גדולי וגאוני זמנינו. ונחנו הסכמתם שראוי הדבר להוציא לאור ייהנו רבים בו. על כן נתתי לבית הדפוס. ואבקש כל מי שיעיין בספרי זה, שלא יסמוך עלי עד אשר ישקול הדבר בשכלו איזה פעמים, אז יכול לסמוך, כי לא באתי בחיבורי זה רק לעורר על המעיין.

ברוך ד’ אשר בחר בני מכל עם ונתן לנו תורת אמת והבדילנו מכל העמים והראה לנו אהבה וחיבה, שהרשה לנו לחדש בתורתו, כפי שכל האנושי כן יקים. ועל זה מברכין אשר נתן לנו תורת אמת, הכוונה שנתן לנו במתנה שהתורה תתנהג כפי שכל האנושי, כי לא בשמים הוא, כמאמר הגמרא בבא מציעא במתיבתא דרקיע, ולא נתנה תורה למלאכי השרת, אפילו באמת הדין להיפך ברקיע, אף על פי כן, הפסק הלכה רק כפי אשר יפסקו הבית דין שלמטה. יעויין בדרשות הר”ן ז”ל.

ועל פי זה יש לבאר מאמר הגמרא נדרים (דף פ”א ע”א) אמר רב יהודא אמר רב, מאי דכתיב מי האיש ויבן זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפרשה הקב”ה בעצמו וכו’, שאין מברכין בתורה תחילה. עד כאן לשונו. וכבר הקשו בהבנת דברי הגמרא שעל ג’ עבירות החמורות שהיו, לא נאבדה הארץ, רק מחמת ברכת התורה תחילה. יעוין בר”ן שם. ולפי הנ”ל ניחא דהנה איתא בספר אמרי שפר על התורה מהרב הגאון מרש”ק ז”ל בספר תרומה מה שמאריך שם על המדרש, ומפרש גם כן שם דברי הגמרא שבת דהמלאכים טענו בשעת מתן תורה מה אנוש כי תזכרנו וגו’ תנה הודך על השמים. והקשה הלא אפשר ששניהם יחד יודעין את התורה, וכי מי שיכול ללמוד פסוק אחד עם חבירו, הכי בזה גוזל השני את הפרק ההוא מן הראשון, הא הראשון יודע הפרק כמו שלמד מקודם. ואם כן הכי נמי אצל המלאכים, הגם שנתנה תורה לישראל, מכל מקום גם הם יכולין לידע וללמוד. אך לפי הנ”ל ניחא, דהנה הקב”ה נתן לנו התורה כפי אשר יורה שכלם האנושי כן יקום, אף שהשכל אלקי מורה להיפך, וכמו שאמרו חכמינו ז”ל במסכת ראש השנה, אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, והביא דכרי הר”ן ז”ל בדרשותיו דמבאר הגמרא, בבא מציעא דנחלקו במתיכתא דרקיע, אמרו מאן נוכח רבה בר נחמני, דמאי טעמא הוצרכו לשאול מרבה בר נחמני. וכתב, דהנה שכל אלקית ושכל אנושי אינן שוות כלל, רק המה הפכיים לגמרי, והנה הקב”ה נתן לנו התורה וכתב בה אחרי רבים להטות, הרי התורה נתנה לבני אדם שיתנהגו בה כפי דעתם ושכלם, על כן שאלו לרבה בר נחמני שהוא מכריע מה שהשכל אנושי מכריע, אף שהקב”ה אומר טהור. לכן שפיר טענו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו, שתתן התורה להתנהג על פי שכל האנושי, אדרבא תנה הודך על השמים, שיהיה התורה מתנהג על פי שכל אלקות כן יהיה וכן יקום, לא על פי שכל האנושי. יעוין שם. ודברי פי חכם חן. עד כאן.

וכל זה הוא מחמת שנתן לנו התורה במחנה, על כן כפי שמורה שכל האנושי כן יקום. ועל זה אנו מברכין אשר נתן לנו כמתנה. נמצא לפי זה ניחא דברי הגמרא שלא ברכו בתורה תחילה, היינו שלא ברכו הברכה אשר נתן לנו במחנה כפי אשר יפסקו הבית דין של מטה, רק כפי שכל עליון כן יש לנו לפסוק. ואם כן יוכל להיות מזה כל הריסת התורה והמצווה ויוכל להיות היפך כל המצוות אם אין אנו משגיחין כפי שכל האנושי. וזה גרע מג’ עבירות החמורות רחמנא ליצלן, כי לא יכול לבוא מזה הריסת כל התורה דיודעין שזה עבירה, אבל אם לא ברכו בתורה תחילה לשיטתם הדין כך, ועל פי שכל האנושי אינו כן, וזה ברור בכוונת הגמרא.

ובזה נוכל לומר כוונת המגיד, אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. וקשה מה זו מעלה קרבת הר סיני בלי תורה. אכל לפי הנ”ל ניחא דהכוונה דלא נתן לנו התורה במתנה. וכך הפירוש אלו קרבנו לפני הר סיני לקבל את התורה, וקבלנו רק שלא נתן לנו במתנה, דיינו. על אחת כמה וכמה שיש להודות ולשבח להקב”ה שנתן לנו התורה כמתנה, ויש לנו רשות לחדש חידושי תורה כל אחד ואחד כפי שכלו. נמצא לפי זה שיש לנו חיוב גדול לחדש בתורה כל אחד כפי שכלו כיון שנתקן ברכה על זה.

ומאוד הפליגו חכמינו ז”ל בשבחן של מחדשי חידושי תורה. עיין בתנא דבי אליהו פרק י’ וכו’, וכן בשו”ת מן השמים לרבנו יעקב מקורביל סימן ל”ב מה שהשיבו לו מן השמים. ויעוין בספר חסידים סימן תק”צ, וזה לשונו, מי תיכן רוח ד’, כי הקב”ה גוזר מי יהיה חכם ומה חכמתו וכמה שנים וכמה ספרים יעשה. יש שגוזר עליו שיעשה ספר אחד או שנים או שלשה, וכל מי שגלה לו הקב”ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב סוד ד’ ליראיו ובריתו להודיעם, וכתיב יפוצו מעינותיך חוצה. וזה שכתב יביא במשפט על כל נעלם, שגורם שנעלם וכו’. עד כאן לשונו. על כן קמתי מחשכת הבלי זמן, אמרתי במה אקדם לד’, אולי כיוונתי באיזה מקום להלכה ולא אכתבנה. וידעתי כי ילעיגו עלי אנשים ויאמרו הגם זה במחברים יקרא. אבל אמרתי מה לך להשגיח על זולתך, ואין כוונתי בזה חס וחלילה להתגדר בה או בשביל קרדום לחפר בה.

וקראתי ספרי “מנחת ש”י”. תיבת ש”י ראשי תיבות שלמה ירמיה, ותיבת מנחת לרמז שם אבי מורי נ”י, אותיות מנח שם נחם כשם אבי נ”י, ואות תיו גם כן חשבון כשם אבי נ”י ר’ נחם צבי חשבון ארבעה מאות. וגם לרמז שם אמי מורתי לאה תחיה, על מספר קטן במנחת שי. וממעמקי לבבי אפרוש ידי לד’ ואתפלל לפניו שיברך את אבי מורי נ”י ואת אמי מורתי תחיה בעושר ובאושר ובכבוד ובאריכות ימים שמעולם גדלונו על דרכי התורה והיראה וכל חייהם ומגמתם רק לגדל בניהם לתורה. אנא ד’ ישלם להם פעלם ומשכורתם כפולה, ויבלו ימיהם בנחת, מתוך הרחבת הלב. אמן.

ויהי רצון שלא ימוש התורה מאתנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה עד עמוד הכהן לאורים ותומים במהרה בימינו אמן.

 המחבר

הקדמת מנחת ש”י


הרב שלמה ירמיה בן הרב נחום צבי גרינברג, נולד בפרושיניץ סביבות שנת תר”ל (1870).

הוא היה חסידו של האדמו”ר מאמשינוב, רבי מנחם קאליש. כבר בתרנ”ה (1895) היה מו”צ באסטראלענקא שבמחוז ביאליסטוק שבפולין, והמשיך בתפקיד זה במשך עשרות שנים. שמו התפרסם בעולם התורה לאחר שהוציא לאור את ספרו “מנחת ש”י” (פיטרקוב, תרע”ב), ובו שו”ת בארבעת חלקי השולחן ערוך ודרושים על דרך הפלפול. רבנים גדולים כתבו את הסכמת לספר, ובהם רבי מנחם [קאליש] מאמשינוב, רבי מאיר יחיאל הלוי [העלשטאק] מאסטראווצא, רבי מלכיאל צבי הלוי [טענענבוים], רבי אליהו קלאצקין לובלין, רבי יוסף [קאליש] מאסטרוב, רבי יצחק בורשטין אב”ד אסטראלענקא, ועוד. 

הרב שלמה ירמיה ורעייתו שפינצע, נספו בשואה בסביבות שנת תש”א. הי”ד.

מקורות: ספר קהילת אוסטרולנקה, מנחת ש”י, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 40

עיקר תלמוד תורה, הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל במאור שבה, שהיא החכמה והדעת המביאים לידי מעשה / הרב יחזקאל ברשטיין הי”ד

מתן תורה

כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלקים מעולות, מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים מפני שהעולה כולה כליל לאשים וכו’, ותלמוד תורה חביבה לפני המקום יותר מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום, שנאמר אז תבין יראת ה’ ודעת אלקים תמצא. עד כאן (אבות דרבי נתן פרק ד).

אם נשקיף בעין חודרת בדברי רז”ל אלו נראה שמה שהפליגו במעלת תלמוד תורה שתכליתה לידע דעת אלקים, לא כוונו לתלמוד תורה הבא לפרקים ודרך ארעי כהקרבת הקרבנות, ולא זו הדרן להגיע לתכלית הנרצה הלזו. אלא על ידי יגיעה רבה ותלמוד תורה תדיר, שאז רק אז יכול להשיג ולידע דעת המקום. וכמאמר הכתוב ברישא דקרא “אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה’ ודעת אלקים תמצא”, וכן אמרו במדרש (שיר השרים רבה) ר’ פנחס בן יאיר פתח אם תבקשנה ככסף וכו’, משל לאדם אם מאבד סלע או בילרין בתוך ביתו, כמה נרות וכמה פתילות הוא מדליק עד שיעמוד עליהם וימצאם וכו’ דברי תורה, שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא כל שכן שאתה צריך לחפש אחריהם כמטמונים הללו. הוי אם תבקשנה ככסף. אמר רבי אלעזר מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא הנחתי שם אדם ויצאתי. פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים והתכנים [עוסקים במלאכתם] ואמרתי כתיב אם ככסף תבקשנה וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה’, ואנו לא מבלים ולא כתבנים. עד כאן. הרי שהתרשלות קלה פעם אחת מונעת להשיג דעתו של מקום אפילו אחרי יגיעה רבה ותדירה כאותה של רבי אלעזר, ולא עוד שאפילו גם אם עוסק בתורה תדיר בלי הרף וישים עינו ולבו להשגת עומק התורה והיראה כבקשת הכסף ובחיפוש מטמונים, רק שלא יחשיב אותה באותו הערך הראוי לה ולא יכיר רום ערך מעלת התורה אשר כסף וזהב לא יערכנה, וכדאיתא בירושלמי (ריש פאה) כתיב כל חפציך לא ישוו בה אפילו כל העולם כלו אינו שווה לדבר אחד מן התורה, אי אפשר לו לזכות בכתרה של תורה. וכדאיתא בנדרים (דף פ”א) מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה’ אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, ויאמר ה’ על עזבם אח תורתי וכו’ שלא ברכו בתורה תחלה. וכתב הר”ן בשם הרב רבינו יונה ז”ל דאי אפשר לפרש כפשוטו שלא עסקו בתורה, דאם כן כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו, והלא דבר גלוי הוא, אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהין על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה כל כך בעיניהם שלא היו עוסקין בה לשמה, ומשם הכי היו מזלזלין בברכתה. עד כאן. וכן פירש”י בבבא מציעא (דף פ”ה) דכיון דלא מברכי, גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להםץ עיין שם. והדבר מתמיה ומאחר שעסקו בתורה תמיד כל כך עד שהחכמים והנביאים לא הרגישו רפיון כלל, אמאי קאמר על עזבם את תורתי, הם שוקדים על דלתי התורה יומם ולילה ורחמנא קרי לה עזיבת התורה. אלא ודאי דכל שאין התורה חשובה כל כך בעיניהם, והוא מחמת שאין מכירין את רום ערך התורה במדה הדרושה, הרי הם רחוקים מהשגת כתרה של תורה, וכאלו עזבו אותה לגמרי חשיב. והטעם ביארו לנו רז”ל במה שאמרו (ילקוט שמעוני ירמיה) ואותי עזבי ותורתי לא שמרו, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה, המאיר שבה היה מחזירן למוטב. עד כאן. והיינו משום דעיקר תלמוד תורה הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל בהמאור שבה, ורצוני לומר החכמה והדעת המביא לידי מעשה, כדכתיב ולמדתם ועשיתם ,וזהו מה שאמרו ז”ל ברכות (דף ח.) אין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד, וכמו שביאר הרמב”ם ז”ל בהקדמתו לפירוש המשניות, יעויין שם באורך. וכשאין התורה חשובה בעיניו כל כך לפי שאינו מכיר את רום ערכה, אינו זוכה להסתכל בהמאור שבה. וזהו אמרם ז”ל (שם) ויתר הקב”ה על ג’ עבירות ולא ויתר על מאסה של תורה, דכתיב על עזבם את תורתי. עד כאן. כלומר, דאף שעסקו בתורה תדיר, וכמו שכתבו לעיל, מכל מקום לגבי רחמנא הם בכלל ממאסים בה בזה שלא עמדו להתבונן ולהשיג גודל חשיבותה ולחבבה כראוי.

וכשנתבונן עוד בזה נראה עד כמה גדול חטא זה, ואיתא בתנחומא (פרשת שמיני) רבי שמעון אמר כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה, והיה אינו אלא שמחה. השיבו חכמים ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. אמר להם אף היא אינה של שמחה לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו האור, שכך אמר רבי בר סימון, אותו האור שברא הקב”ה ביום ראשון היה אדם הראשון צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וכיון שראה הקב”ה מעשה דור אנוש ודור המבול, עמד וגנזו מהם, שנאמר וימנע מרשעים אורם, והיכן גנזו לצדיקים בגן עדן. השיבוהו עוד ויהי ערב ויהי בקר וכו’, אמר להם אף היא אינה של שמחה, שכל מעשה בראשית צריכין תיקון החטים לטחון וכו’. השיבוהו עוד, והיה כאשר נלכדה ירושלים. אמר להם אף היא אינה של צרה, שאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עוונותיהם, שנאמר תם עונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותן. עד כאן. וכן איתא בבראשית רבה (פרשה מ”ב) ובפסיקתא רבתי (פ”ה ופ”ז) בשיניו קצת. עיין שם . והדבר מפליא מאוד דאם עיקר בריאת האור שהיה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו אינו של שמחה, מחמת שנגנז אחר כמה דורות, והרי זה לא היה בהכרח מצד עיקר הבריאה, אלא מחמת שקלקלו במעשיהם, והדבר תלוי בבחירתם, ואף על פי כן קשה הדבר לפני המקום מה שמנע מרשעים אורם, עד שגם עיקר הבריאה קודם הגניזה אינה של שמחה כיון שיש בה צד נדנוד עצב, על דרך האפשרות. וכן מזה הטעם כל מעשי בראשית אינם של שמחה מחמת שצריכין תיקון, אף שבעיקר הבריאה לא היה האדם נצרך לזה, כדאיתא בסנהדרין ( דף נ”ט) אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, מלאכים צולין לו בשר ומסננין לו יין. וכיון שחטא נטרד. וכן עיקר הבריאה לא היתה צריכה תיקון, וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה ט”ו) רבי נחמיה אמר המוציא לחם מן הארץ -שכבר הוציא. ופירש שכבר הוציא לחם מן ה ארץ כהווייתו ונגזר עליו בזעת אפך ונהפך לתבואה, ומכל מקום אין זה בכלל שמחה, כיון דאפשר שיבוא לידי קלקול ואין שמחה אלא כשהיא שלמה בכללה כשאין בה שום נדנוד עצב אפילו על צד אפשרות רחוקה.
ואחרי כל אלה רואים אנו שחורבן ירושלים הוא בכלל שמחה מחמת שנמחל להם העוון, והרי עם ישראל טובע בים של דמעות לאלפים ולרבבות נהרגים ונשחטים והשאר לשבי ולבזה, ולשמחה מה זו עושה, אם עיקר הבריאה כולה אינה של שמחה מחמת צד נדנוד עצב על דרך אפשרות שאינו בטיל אפילו ברובא דרובא, איה איפוא כל הצער והיגון על חורבן ירושלים שיתבטל במיעוטא דמיעוטא של שמחה מחילת העוון. למדנו מזה עד כמה מגיע גודל החטא – של אי הכרה בחשיבות התורה שאף הוא דק עד אין נבדק, שהחכמים והנביאים (ולגירסת הילקוט שמעוני ורש”י, גם מלאכי השרת) לא עמדו בזה – שבזמן שהוא נשאר באדם, אין רע למעלה מזה, שכל טובות שבעולם אין שוות לו, וכשנמחל אותו החטא הוא הטוב האמתי שאין למעלה ממנו, וכל הצער והיגון נהפך כולו לשמחה, כיוון שהם גרמו למחילת העוון, שהיא השמחה השלמה שאין דוגמתה.

(הק­דמת דברי יחזקאל)


הרב יחזקאל ב”ר צבי הירש הלוי ברשטיין, נולד בטרסטינה בשנת תרמ”ט (1889 בערך). מגיל צעיר למד בישיבות ליטא. משנת תרס”ח למד בישיבת סלובודקה והאזין גם לשיעוריו של הרב ברוך דב ליבוביץ, ראש ישיבת “כנסת בית יצחק”.

בשנת תרע”ג עבר להתגורר בעיירה וואבאלניק, לאחר שנשא לאשה את מרת שפרה בת הרב אבא ראובן אש. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התארגנה בבתי המדרש ישיבה זמנית לתלמידים שגלו לעיירה, והרב יחזקאל ברשטין לימד בה יחד עם רבה של וואבאלניק,  רבי יהודה לייב פורר. אחד מתלמידיהם מאותם ימים היה הרב אלעזר מנחם מן שך.

במהלך המלחמה הגיע הרב יחזקאל לקרמנצ’וג, בה שהתה גם ישיבת “כנסת ישראל” מסלובודקה. בין השנים תרע”ח-תרפ”ב (1918-1922), שימש כר”מ בישיבת רבי אברהם לייב שור, בקרילוב שבמחוז חרסון. לאחר סגירת הישיבה חזר לסלובודקה והיה מעשרת האברכים שלמדו בכולל סלובודקה, שנתייסד בשנת תרפ”ב ע”י הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל. בכולל למדו בעיקר סדר קודשים, כשהסבא היה מוסר בפניהם שיחות מיוחדות. שמו נודע בעולם הישיבות וספרו “דברי יחזקאל” (תרצ”ה) זכה תפוצה רחבה. הרב יחזקאל מונה כר”מ בישיבת “אור ישראל” בסלבודקה-קובנה, ואחר כך היה ראש הישיבה. הוא נהרג עם יהודים רבים בפורט התשיעי בקובנה, יום לאחר “האקציה הגדולה” בגטו הגדול של קובנה, בח’ בחשון תש”ב (20/10/1941) הי״ד. עמו נהרגו עשרות תלמידים מהישיבה, והרבנים, הרב ישראל יעקב לובאטשנסקי, הרב מרדכי ליפשיץ עם משפחתו, הרב נפתלי ווסרמן והרב זלמן שטיין ובני משפחתו. בשואה נרצחו גם אשתו הרבנית שפרה ובנותיהם מינה רבקה, וכן בתם מרים ברגשטיין ובנה צבי הירש. רק בתו חיה ליבא אבין, שרדה, לאחר שנסעה עוד לפני נמלחמה לדרום אפריקה. לימים היא ומפחתה עלו לישראל.

מאמר “בדין עציץ נקוב“, מאת הרב ברנשטיין הי”ד, יצא לאור בכתבי בית ישראל, תרפ”ג, ומאמרו “בדין חציצה” הופיע שם בשנת תרצ”ח. לקט ממאמריו הובאו ב”דברי יחזקאל” בהוצאת מישור (בני ברק 2013).

מקורות: ישורון יח, ישורון כא, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם – רבותיה ותלמידיה של ישיבת סלובודקה מקדשים שם שמים, דברי יחזקאל, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 34

שתי סגולות לעושר, וההבדל ביניהם / הרב מנחם ישעיהו הכהן שוורץ הי”ד

הון ועושר בביתו

הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד.

בהקדמת הגאון בעל אור חדש בספרו חות יאיר דרוש אור יקר על הפסוק אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל, דהנה אמרו חז”ל עשר בשביל שתתעשר, וגם אמרו חז”ל אוקרי לנשייכו כי היכי דתתעשרו. אם כן יש ב׳ סגולות להשיג עושר. א’ על ידי מעשר, וא’ על ידי הכיבוד לאשתו. ומה נפקא מינה בין הני ב’ טעמים, הוא אחר מותו. אם משיג עושר על ידי מעשר, צדק הולך לפניו גם אחר מותו. מה שאין כן הכבוד שעושה בהאשה, אהני ליה בהאי עלמא, אבל לא הולך הוא אחר מותו עמו. וזהו שאמר הכתוב אל תירא כי יעשיר, אם יבא האדם לידי עשירות על ידי כי ירבה כבוד ביתו, זו אשתו, כי לא במותו יקח הכל עמו. ויותר טוב אם יעשיר על ידי מעשר וגם במותו יקח עמו. ודברי פי חכם חן.

ובזה פירשתי הגמרא נדרים נ”א דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שבא הקב”ה ופירשה, על זה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. ויש לדקדק הלשון אשר נתתי לפניהם, וכאלו היו שתי תורות חס וחלילה. ונראה על פי דמצינו (אבות דרבי נתן פרק כ’) לא הגלינו מארצינו אלא בשביל שלא הפרשנו תרומות ומעשרות. וכמו כן מצינו עשר בשביל שתתעשר. ואם כן יחשב איזה איש שימנע מליתן מעשרותיו, כי בלאו הכי יש לו סגולה נפלאה להגדיל כבוד ביתו ויתעשר. אבל יצא שכרו בהפסדו. ראשית כי גורם הגלות, גם לא ילך לפניו צדקתו בעולם הבא. וזה הפירוש על מה אבדה הארץ, רצונו לומר שגלינו מארצינו, על עזבם את תורתי אשר נתתי שילכו צדקתם לפניהם ולא הועיל להם כיבוד האשה. ובזה יפורש הפסוק, הון ועושר בביתו, רצונו לומר שהשיג העשירות וההון על ידי שכיבד ביתו לבד, אמנם צדקה עשה אבל צדקתו לא ילך לפניו בעולם הבא, רק עומדת לעד בעולם הזה, אם כן יותר טוב שיעשה גם צדקה זולת לביתו.

מנחם ישעי’ הכהן שווארטץ

(לקט ששנ”ה, תרצ”ג, סימן לא)


משפחת כהן שוורץ, היתה משפחה מיוחסת של רבנים וגדולי תורה.

בני הרב נפתלי הכהן שוורץ זצ”ל, הפיצו תורה בהונגריה, עד שנרצחו באושוויץ בקיץ תש”ד.

בעבר נכתב כאן על הרב יוסף הי”ד מגורסווארדיין, הרב פנחס זעליג הי”ד מקליינווארדיין, הרב שמואל הי”ד מסאטמר והרב אברהם יהודה הי”ד משאלא וב”ס. כעת מובאים כאן דברי תורה מאת אחיהם הגדול, החכם השלם, המוכתר בנימוסין, היה הרב מנחם ישעיהו הכהן שוורץ הי”ד, מקולויזנבורג, שנולד בשנת בסביבות שנת תר”ל (1870), ונספה גם הוא בשואה בשנת תש”ד (1944).

עוד מצאתי מכתביו את המאמרים הבאים:

ה’ יקום דמו, ויפוצו מעיינותיו חוצה.

מספר הצפיות במאמר: 58

תשובת התינוק מבית האסורים בכרך גדול שברומי לשאלה “מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים” / הרב משה אשר אקשטיין הי”ד

המאורות לוקין

ת”ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר (ישעיהו מב) מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. ענה אותו תינוק ואמר הלא ה’ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו רבי ישמעאל בן אלישע (גיטין נח ע”א).

כל העובר על מאמר זה משתומם, מה חכמה נשגבה ראה בתינוק, הלא לא אמר מעצמו דבר, רק השלים את סוף הפסוק, וכי כזו חכמה גדולה היא. ועוד, מה משמעות לתיאורו של התינוק, כ”יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים”, איזה צדקות וסימני טהרה ראה בזה. אדרבה, לכאורה היה לו לשפוט שהוא מסלסל בשערו, ואין זה מן המדות הנעלות שידבק בהן האדם.

הנה אדם המושלך לכלא רוחו נמוכה ודעתו קצרה, מבלה ימיו בעצב ותוגה, שמלתו בלה ופניו זועפים, דאגה וייאוש רשומים עליהם, אין דעתו פנויה לסדר ולנקות בגדיו ולסלסל בשערו. אך לא כן נהג תינוק זה, ביטחון מלא את כל חדרי לבבו, בטוח היה בה’ ובישועתו. והראיה על כך שהקפיד על בגדיו וסדר שערו כאילו היה חופשי. זאת ספרו לרבי יהושע, בבית האסורים מצוי תינוק שיש בו דעת גדולה, ומנהג כאחד הצדיקים ואנשי המעלה, אף בבית האסורים אינו נופל ברוחו אלא מצפה לישועת ה’ קרובה, אינו זועק וצועק מרה כשאר האסירים, אלא מנענע ראשו לכל גלי הצרות שבאים עליו, ומקבלם בשמחה ורצון טוב. לכן הלך רבי יהושע ועמד על פתח בית האסורים לנסותו ולתהות על קנקנו, לידע מהיכן שואב הוא את כח הביטחון המופלא.

שאל אותו שתי שאלות, דרך העולם שלאחר אסון מתעוררים מחלוקת בעם עד כדי קטטה ומריבה, דהעם נהיה כיתות כיתות. כל כת תולה את קולר האסון בחברתה, באומרם: אתם במעשיכם הקלוקלים הבאתם להתרחשות האסון, בשל מעללכם באה עלינו כל החרדה הזו. שאלו רבי יהושע, אמור נא לי “מי נתן למשיסה יעקב” – איזה כת גרמה והביאה כל הרעה הזו על עמנו. ועוד שאלה שאלו, אמת שעוונות וחטאי ישראל גרמו כל החורבן הנורא, אבל מדוע נענשו בעונש כבד כל כך, מדוע נענשו בכפלי כפליים, וכי לא די באבדן ארצם ומולדתם, לא מספיק שזרים ועבדים משלו בהם, “מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים” – למה נענשו גם שבזזו גוים חילם ולקחו מחמדיהם וממונם.

על שתי שאלות אלו השיב התינוק בחכמה, הרים אצבעותיו והראה בהם על עצמו ועל רבי יהושע, ואמר: אתה שואל מי נתן למשיסה יעקב, איזו כת גרמה שנתרחקנו מארצנו. כולנו, כל אחד מישראל חטא נגד אלקים, כולנו אשמים, אין פה אשמה על כת אחת בלבד. ועל השאלה השניה השיב: אתה שואל מדוע אבדו הונם, נמס רכושם, נבזז כל רכושם, אומר לך ואגלה את אזנך למה שנאמר בכתוב, הם לא ידעו ולא הכירו תכלית הממון, לא השתמשו בו כפי רצון הקב”ה שנתנו להם. הממון ניתן להם מידו הרחבה על מנת לילך בדרכיו ולדבקה בו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. יודע אתה מה אפשר לעשות בממון, להשביע רעבים, להלביש ערומים, לרפאות שבורי לב, לגרש מבתי מרודים את צל היגון והצער. והמה לא כן עשו, בזבזו ממונם לצורך עצמם – להנאת גפם, את צער הזולת ודאגותיו לא חשו. “ולא אבו בדרכיו הלוך” – לא הלכו בדרכיו של הקב”ה, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו’. ומאחר שהממון לא מילא את תעודתו ולא השתמשו בו לתכליתו, ניטל מהם, בא עליהם העונש מידה במידה, ישראל ניתן למשיסה ויעקב לבוזזים. ויען שידע התינוק שמאת ה’ בא עליהם העונש ולא מקרה היה כאן, לכן בטח בישועתו, שאף אם הסתיר פניו עדי רגע, יתעוררו רחמיו ויראה להם פנים שוחקות ויצמיח ישועה, ינטלם וינשאם מתוך המצוקה ויצילם ויביאם חזרה לארצם.

 (מתוך “בשביל ארבעה דברים המאורות לוקין”, דרשת שבת תשובה תש”א, מאת הרב משה אשר אקשטיין הי”ד)


בשנת תש”א, דרש רבי משה אשר אקשטיין, את דרשת שבת תשובה לפני צאן מרעיתו, אשר חלקה מובא כאן למעלה.

הימים היו ימים קשים ונוראים, הגזרות הלכו ותכפו והמצור הלך והתהדק. כפי שאומר הרב בדרשה זו: “עת צרה באה ליעקב, עת צרה שלא עברה עלינו מאז חורבן בית מקדשנו ואבדן ארצנו. ימי שואה ומשואה, צרה ומצוקה. ימי ענן וערפל אינם נדירים. נמצאים הם לרוב בסדר הדורות של עם ישראל, הלא הם כתובים בדם ודמע בספר תולדותיו. ובכל זאת, משבר שכזה, מהפכה ושערוריה שכאלו, המרעישים ומפחידים אותנו כהיום הזה, לא נמצא דוגמתם בקורות ימי עמנו… האש השחורה של שנאת ישראל התפשטה כמעט על פני כל תבל, שנאה המונעת מאתנו לעסוק במסחר, לרכוש שדה וקנין, להשיג ולמלאות כל משרה ופקידות… השמים מעל לראשינו מכוסים בעבים, חשך עולמנו, כבה שמשנו והכוכבים אספו נגהם. מעיינות הפרנסה יבשו וקרננו שחה לעפר, לעג וקלס חלקנו, בוז וקלון גורלנו… חושך ועלטה פורשין את כנפיהן המאפילות על עם ישראל… ענני צער ויגון שוכנים עלינו… גזירה חדשה באה, לסמן את היהודים…”.
בדרשה זו, שהיא ככל הנראה האחרונה שדרש הרב, הוא מבקש לערוך חשבון נפש אישי וציבורי ולהבין על מה באה עלינו הצרה הזו, “מדוע עשה ה’ ככה לישראל עם סגולתו? מה זה ועל מה זה הגיע עת צרה שכזו, באו מים עד נפש?“.
הרב עורך בדרשתו סקירה היסטורית-מוסרית מתוך הכרה ש”כובד העיתים וחובת הזמן, הלא שבת תשובה היום, מכריחים אותנו להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, להראות לעין כל את שורש החולי ומקורו, הן כאמור רק בדרך האמת הצרופה ותהיה כואבת ככל שתהיה, נוכל לאבחן נכונה את המחלה ולהציע דרכי טיפול וריפוי נכונים ומתאימים…. חובה עלינו לומר את האמת, תהא כואבת ככל שתהיה. ואף אם תצרוב בלבבות ותעכיר את רוחנו, לא נמנע מלאומרה ללא כחל ושרק, שכן האמת שורשה מר, אך פריה מתוק ועסיסי”.
הרב מבקש לעורר את הציבור לתקן את דרכיו ולא להסתפק בהטלת האשמה על המצב על זולתם. הוא קורא לחזור וללכת בדרכי אבותינו שהיו צדיקים וישרים, יראי ה’ באמת, ולא רק למראית עין. בקריאתו הוא מבקש לחזק את האמונה ואת הדבקות בדת אבותינו, שנזנחו בעקבות טשטוש הגבולות בין ישראל לעמים ובעקבות הרדיפה המוגזמת אחר רווחה כלכלית ורמת חיים גבוהה ורוויה מותרות. עלינו לחזור לתורת אמת שנזנחה בעבור תרבות נוכריה קלוקלת. עלינו לחזור למלא את ייעודנו לזרוע בכל העולם את זרעי האמונה, להעיד כי ה’ אחד ושמו אחד ולהעיד כי משה אמת ותורתו אמת. עלינו לראות את האמת ולפקוח אוזניים לשמוע את דבר ה’ הקורא לנו לפרסם את גדולתו בעמים, תוך נתינת דוגמה אישית לחיים מוסריים של זהירות בקיום דבר ה’, בחינוך הבנים ברוח ישראל סבא, בשמירת השבת והמועדים וכבודם בזהירות יתירה, בהקפדה על כשרות הבית בהכשר גמור ובהקפדה על טהרת המשפחה בכל הגדרים הסייגים, וכן בהוצאת הממון המופקד בידינו לצורכי גמילות חסד וחיזוק התורה והחינוך.

סוף הדרשה אבדה בשואה.

בסיום מאמר זה, אבקש להודות לנכדי הרב, ילדי בתו היחידה, ששימרו תורה זו והוציאו אותה לאור בשנת תש”ן, לקראת יום השנה של סבם, בב’ באייר. וכן להודות על כך שספרו לי על קיומה של החוברת ושלחו לי עותק ממנה.

מספר הצפיות במאמר: 21

חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים למרות העושר והכבוד / הרב שלום שפירא הי”ד

מחזור הירח

יתברך המאציל ונותן התורה לעמו ישראל שנתן חלקנו בתורתו ומנעורי ועד כה עזרני בזכות אבותינו הקדושים זי”ע להגות בתורה הקדושה ולחדש חידושי תורה, אף כי נפשי יודעת מאוד כי עדיין רחוק אני אני מהשתלמות בתורה הקדושה כרחוק מזרח ממערב ובפרט לחדש חידושי תורה, אכן תמכתי יתדותי על דברי הספר הקדוש שבט מוסר בפרק כ”א, וזה לשונו, גם נראה לי לתקון כל העבירות אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו. על ידי החידושים נבנים עולמות ושמים חדשים ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו. ואם אינו בר הכי לחדש יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון, ישתדל בכחו לשמש לתלמידי חכמים המחדשים תלמוד תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה לו גם חלק בחידושי התורה שמחדשים מסיבת הכנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק  בתורה לחדש בה וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים וכו’. ונראה רמז לדבר אחרי מעשה העגל, שעבודת גילולים כולל כל העבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, לרמוז להם שיקהל קהלות ברבים לדרוש בשבתות ומועדים הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, כדי שעל ידי חידושי הדרושים יתקנו ויבנו החרבות שהחריבו בעשיית העגל. וסיום דבריו הקדושים שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כי אם החידושים שאדם מחדש בתורה הקדושה. ולמפורסמות אין צריך להרבות  בראיות וכו’. עיין שם.

הגם שבמה הכתוב מדבר בלומדים לשמה ומתחדשים חידושים לאמתה של תורה, אכן כבר אמרו רבותינו ז”ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה בפסחים נ’ ובכמה מקומות וגם אמרו רבותינו ז”ל בצוואת רבי אליעזר הגדול ובזוהר הקדוש שלח אל תהי בז לכל אדם כי כמה מרגליות ימצא באפרקסותו של עני, ואיתא בספרים הקדשוים דדבר אחד הגון ואמתי מגין על כל הספר. העתקתי כל דבריו הקדשוים  הנ”ל למען ידעו מה נואלו הרבה מבני עמנו הדוברים עתק על כל מחברי ספרים ואומרים מה זה הביא לנו, האם חסר לנו תורת ראשונים, ועל הראשונים אנו מצטערים, ואתם באתם להוסיף עליהם. ועל פי רוב אומרים זאת אנשים עשירים שמחזיקים את עצמם לבני תורה ולומדים בכל יום, אבל מה בצע בלימודם אם אינם חובבים התורה ומחזיקים את לומדיה, ואדרבה מרפים אותם על ידי זה.

פוק חזי מה שכתב הר”ן ז”ל בנדרים פ”א על דברי הגמרא ויאמר ה’ על עזבם את תורתי וכו’, היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רבי יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, כתב הר”ן ומצאתי במגילת סתרים של הרבינו יונה ז”ל דקרא הכי דייק, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שהיו עוזבים את התורה ולא עסקו בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי דעוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה כו’, ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה כו’. יין שם. אלו דברי החסיד ז”ל והם נאים ראוים למי שאומרם. עד כאן לשונו. כי העיקר היא חביבות התורה, ולא כמצות אנשים מלומדה, ובמה יוודע אפוא, בהתייגעו בדברי תורה למצוא בם דברי חפץ וחידוש להגדילה ולהאדירה, כאדם המשתעשע באבנים טובות ומרגליות, ובהחזקה בידי לומדי תורה ומחדשים בה כנ”ל. ואמרו רבותינו ז”ל בירושלמי סוטה,  למד ולימד ושמר ועשה והיתה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה כו’,  לא למד כו’ ולא היה סיפק בידו והחזיק הרי הוא בכלל ברוך. וכן הוא במדרש רבה בחקותי וקהלת ז’.

והנה בדברי הגמרא הנ”ל דקאמר זאת על השאלה דמפני מה אין תלמידי חכמים מצויין לצאת תלמידי חכמים מבניהן. ועל זה תירץ רבינא מפני מאין מברכין בתורה תחלה, דצריך לבאר דוכי מגרע גרע מה שאביו תלמיד חכם שלא יצא תלמיד חכם מבניו, ויש לומר בדרך צחות דעל התלמידי חכמים העשירים האמורים למעלה בדברינו מדבר כאן, שאינם מחבבים הלומדי תורה ואינם נותנים משפט הבכורה להבן תורה וחכם באחור ישיבנה, וזהו הפירוש שאין מברכין בתורה תחלה, ורצונו לומר, דמאן דרחים רבנן ומוקיר רבנן הווי ליה בני וחתני רבנן, מה שאין כן מי שאינו כן. ועל פי פשוט, הוא הגורם דמחמת זה שהבנים רואים שאצל אביהם אף שהוא לומד וטעם טעם התורה אין התורה חביבה, הם אין חפצים ללמוד כלל, ונעשים עמי הארץ ושונאי תורה, בר מינן, ועל ידי זה גם אבותיהם, אף שהם לומדי תורה, יחשבו לעמי הארץ , כמו שכתוב בש'”ס ברכות מ”ז, איזהו עם הארץ כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה.

ועל דרך זה אמרתי במה שאמרו בנוסח יהי רצון שאומרים כשמברכים החודש, חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא כו’ חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים. ומקשין העולם, הרי כבר אמרו חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא (בש”ס ברכות ט”ז, בתפלת רב, איתא כאן רק יראת חטא, וכן בסידור יעב”ץ מוקף יראת שמים, והוא על פי הש”ס). ויש לומר, בדרך צחות, אבל קרוב לאמת, בהעיר עוד ששינה כאן מכל הסדר שלמעלה שאמרו חיים של שלום, חיים של ברכה וכו’, או חיים שיש בהם כו’, אבל עתה אומרים, שתהא בנו אהבת תורה כו’.

אך יש לומר דהנה עינינו רואות בעוונותינו הרבים באנשים ששמש הצלחה זרחה להם, לפעמים, אף אם מתחלה היו אוהבי תורה ויראי שמים, אחר כך כשנעשו עשירים הפך לבם לשנוא לומדי תורה וגם יראת שמים יעזבו. כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט. ישורון, היינו אף האנשים הישרים, כמו שכתוב ומאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון וכו’. וזהו שאמרו במדרש רבה, יברכך ה’ בממון, וישמרך שתעשה מהן מצוות. היינו, אף כשיברכך בממון, תהיה אוהב תורה ומצוות. וסתם מצוה במדרש רבה היינו צדקת החזקת לומדי תורה, כידוע. ולכן אתי שפיר כשמתפללים על עושר וכבוד, אומרים תיכף עוד הפעם שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, היינו שתשאר אצלנו האהבת תורה ויראת שמים גם שיהא בנו, היינו על כל בני ביתנו, עושר וכבוד, לא חס וחלילה כנ”ל. ואומרים אהבת תורה, ולא תלמוד תורה על פי דברינו הנ”ל, דהעשירים על פי רוב אין להם פנאי ללמוד בעצמם, אך אמרו רבותינו ז”ל כתובות קי”א מצינו להם תקנה מן התורה על ידי החזקת תלמיד חכם ולהנאותו מנכסיו. וזה שמתפללים חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים.

ואגב אמינא מה דראוי עוד להעיר בהאי ענינא על השינוי שבתחלה אומרים ביהי רצון, שיש בהם יראת חטא, כמו מה שכתבנו מש”ס ברכות, ואחר כך אומרים אהבת תורה ויראה שמים.

ויש לומר גם כן על דרך הנ”ל דיראת חטא, היינו לירא מעצם החטא (לא יראת עונש ומניעת שכר טוב), וכמו שכתוב (בפרשת יתרו) בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמרו חז'”ל בנדרים, זו היא הבושה. וזאת היא יראה מעצם החטא. ועל זה אומרים אחר כך, שאין בהם בושה וכלימה, שאם נהיה יראי חטא לא נבוש ולא נכלם, וכמו שאמרו בברכות שם בתפלת רבי זירא שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם. ואחר כך שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים יחד, היינו כנ”ל, שנעשה בהעושר מצוות, כמובא במדרש הנ”ל, ולירא מהשמים שלא יעזבנו בחצי ימיו, כמו שפירשו על הכתוב עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, היינו אם אינו מתנהג בהעושר כמשפט הכתוב בתורה, וכמו שכתוב באיוב החנם ירא איוב אלקים כו’ מעשה ידיו ברכת, היינו, שלכן הוא ירא שלא יקחו ממנו העושר בחזרה. וגם נאמר, יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ופירשנו כי העושר השמור לבעליו לבד, שאינו עושה ממנו צדקה להחזיק תלמידי חכמים, הוא לרעתו, חס וחלילה. ולכן אנו מסיימים שימלא משאלות לבנו לטובה, שלא יהיה העושר והכבוד שהתפללנו עליו שמור לרעתנו חס וחלילה, רק לטובה.

או יש לומר, לאידך גיסא דיראת חטא, היינו כפשוטו, ויראת שמים הוא מדרגה למעלה. והפירוש על דרך דאיתא בילקוט האזינו השמים, הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן כו’ ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני כו’. והרי הדברים קל וחומר מה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם כו’ לא כל שכן. ומובא בזוהר הקדוש ובתיקונים כמה פעמים אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין עותריה דלא ינשיל מיניה כו’, לאו איהו יראה כדבעי, אלא בעי למידחל למאריה בין בטובו בין בעקא. ויש לומר שזה הפירוש באבות פ”א, הוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם, היינו שיהיה לכם המורא של שמים, שהוא שלא על מנת לקבל פרס, שלא נעשו לשכר ולא להפסד אף על פי כן יראין את ה’ ואינם משנים מדתן. ועל דרך זה גם כן הכוונה כאן, אחרי שאומרים חיים של עושר וכבוד, מתפללים שאף על פי כן לא יהיה בנו היראה הגרועה בגין עותריה, כמו שכתוב החנם ירא איוב אלקים כו’ מעשה ידיו ברכת, רק יהיה בנו יראת השמים שהוא בלי שום קיווי שכר ויראת הפסד, רק ששמחים לעשות רצונו, כמו שכתוב והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש, וכמו שמה שאמרו בילקוט הנ”ל.

(מתוך הקדמת הרב שלום שפירא הי”ד לספרו אהב שלום)

מספר הצפיות במאמר: 38

לא נוכל להסכים לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה / הרב מנחם זמבה הי”ד

ארץ ישראל מהלווין

בענין חלוקת ארץ ישראל

הקורא בתורה צריך לברך לפניה ולאחריה (מגילה כ”א) תפקיד של כל יהודי הוא להיות קורא בתורה ולמצוא פתרון על שאלותיו בחיים הן בעניני יחידים והן בעניני הכלל. ואפילו בעניני הנהגה המלכות אמרה התורה וכתב לו את משנה התורה הזאת והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. כלומר כל צרכיו והנהגותיו בחיים יקרא וימצא אך במקור התורה. אגודה ישראל שכתבה על דגלה “לפתור כל שאלות החיים ברוח התורה” חובה עליה גם היום להיות דורשת אצל מועצה גדולי התורה לקרוא בתורה את פתרון כל השאלות. ולכן הנני מברך לפניה ברכת קדוש השם בעת התחלת הכנסיה הזאת. ידועים דברי הרמב”ם ז”ל אשר מצוות קדוש השם איננה רק בשעה שדורשים מן היהודים לעבור על דתם ואם לאו יהרגום ח”ו. רק ענין קדוש השם הוא בכל שעה ושעה בכל דרכי החיים מערב ועד בוקר בעת שמחזיקים בתורת ה’ ובמצוותיו ובמדת דרכי נועם של נתיבות התורה עד שיגיע למה שנאמר “ישראל אשר בך אתפאר” זהו כבר בכלל מקדשי השם.

עוד יותר מתגדל ענין קדושת השם בעת שרבו פריצי ומחללי השם ח”ו. אז היהודי המתגבר על כל המפריעים ומחללים זהו גבור הרוח המצוין בין מקדשי שם שמים. כבר אמרו ז”ל על אברהם אבינו המקדש השם הראשון אשר מסר נפשו ונשמתו בכבשן האש לקדש שם שמים בעולם. אברהם העברי כל העולם כולו בעבר האחד, והוא מעבר השני. ר”ל, כי אומץ רוחו וגבורתו של אברהם אבינו בזה שהתגבר על כל בני דורו בכדי למרות כל העולם כולו שהיה נגדו וזהו הקדוש השם היותר גדול. בדורנו זה אשר מתפוצץ כל לב ישראל על גורל חלול השם. בעוונותינו הרבים מבית ומבחוץ, כלומר גדול כאב הלב על נפשנו אשר היא כעפר למרמס רגל גאוה. עוד זאת יגדל הכאב וחלול השם ותורתו מחלק של בני עמנו אשר מפני כבוד ישראל היקר בשמים אינני רוצה להאריך בזה ואסתפק להשחמש בדברי הנביא “ויחללו את שמי בגוים באמור אליהם עם ה’ אלה ומארצו יצאו”. זאת אומרה כי המתחברים בארצנו הקדושה ונמנים על האומה הישראלית יכולים לאמור אליהם “ראו גדולים אשר גדלתם” אין לנו חלול השם יותר נורא מזה.

ולכן החרדים שבדורנו זה, גבורי כח המתגברים על כל המעצורים בכדי לעשות רצון ה’ המה “ישראל מקדשי שמך” אולם קדוש השם הזה בקיום תורה ומצוות יום יום הוא קדוש השם ביחיד. אבל החובה כעת בהתאספנו יחד לקדש את שם שמים ברבים. ואז נאמר הברכה ברוך המקדש את שמו ברבים.

כנסיה נכבדה! קדוש שם שמים הזה אני דורש מכם שלא יהיו ימיה ספורים כימי הכנסיה לבד. כי אם ימשך גם לימים הבאים אחריה. ידועים דברי הירושלמי על הכתוב “ארור אשר לא יקים את התורה הזאת” ושואל הירושלמי וכי יש תורה נופלת. הבאור הוא כמו שכתב הרמב”ן ז”ל בפירושו על התורה, כי הכוונה בעת שרבו פריצים וחותרים תחת עמודיה ויסודותיה של תורתנו הקדושה להשפילה, אז חוב קדוש על כל אחד מישראל להתגבר כארי ולהקים את התורה הזאת. וגם אתם נאספים חשובים, בזמננו זה אשר יסודות התורה מתרופפים עליכם החוב לטכס עצות שלא לתת ביד החוטאים לבצע את מזימתם ח”ו. כי אם בכל עוז להקים את התורה. ואז תהיו בכלל הברכה שלאחריה ברוך אשר יקים את התורה הזאת.

הרב מנחם זמבה הי"ד

הרב מנחם זמבה הי”ד

שאלת ארץ ישראל העומדת כעת על הפרק יש גם בה משום קדוש השם. יש בזה דעות שונות מהם לחיוב ומהם לשלילה. דעת אלה הרוצים לראות במהרה התכוננות מלכות ישראל, הוא מחמת גודל תשוקתם לקדש את שם שמים לעיני העמים, להראותם כי אחרי שעברו אלפי שנה ועם ישראל נע ונד בארץ עוד לא אבד שברו. ועוד חי יחיה. אולם דעת אלה המתנגדים לזה היא אשר תמיכתם על יסוד דברי גאון ישראל הגאון “חתם סופר” זצ”ל אשר כתב בספרו תורת משה פרשת שופטים וזה לשונו: אפשר כבר היו ראוים להיות נגאלין גאולה שאינה שלימה או לשום שלום ביננו ובין האומות שאנו שוכנים בצילם או יותר מזה להיות גאולה ממש כמו בבית שני וכו’ אבל אין חפץ בזה. כי אם גם אנחנו אפשר שנתפשר לקבל גאולה כזו רק להיות גאולים. אבל מכל מקום אבותינו הקדושים לא יתרצו עתה כי אם בגאולה שלימה. וטוב לישראל לסבול אורך הגלות כדי שתהיה בסוף גאולה שלימה בכל. עד כאן.

ואמנם גם אלה המתנגדים כוונתם גם הם לקדש את השם כאשר ידוע פסק ההלכה כי מצוות ונקדשתי בתוך בני ישראל למסור את נפשו במקום אשר הדין יהרג ואל יעבור, הוא רק בפרהסיא של עשרה מישראל. אבל לא לפני האומות אפילו הם לרבבות. הרי זה מלמד כי עיקר קידוש השם ביותר חשוב אם מתגדל ומתקדש ה’ בתוך בני ישראל דוקא. ולכן דעתם כי אף אמנם בהתכוננות מלכות ישראל כעת יהיה מזה קדוש השם לעיני העמים,  אבל לעומת זה שיהיה לנו אומץ הרוח להשליך מנגד את הכל ולהראות גלוי לעיני בני ישראל את בטחוננו החזק ואמונה לדברנו באמת בגאולה שלמה תהא בביאת משיחנו הצדק. זהו קדוש השם יותר גדול בתוך בני ישראל להאיר את לבבם באחד מעיקרי הדת באמונת ביאת משיח צדקנו. אשר אז יהיה קדוש השם גם לאור גוים.

אינני חפץ לחווה את דעתי במחלוקת זו עד שיתבררו הדברים יחד עם גדולי התורה. אמנם זאת מכריחני להגיד לכם רבותי! יש לנו ספר תורה קדוש אשר נאמר עליו תורה ה’ תמימה ואם חסרה אות א’ הרי זה פסול מקדושתו. יש לנו גם ארץ אשר גם עליה נאמר כי קדושתה היא כשכל ישראל עליה. ולכן רק אנשים כאלה אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתינו התמימה הקדושה הם הם אשר ירהבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים. אבל אנחנו שומרי התורה וחרדים על דבר ה’ של תורה שבכתב ושבעל פה מראשו ועד סופו מוסרים את נפשנו על כל אות ואות ועל כל מנהג שבישראל בשום אופן לא נוכל להסכים לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה.

ויותר יגדל כאב הלב ונשפך דם לבנו על האנשים קטני ערך אשר לא דעה ולא תבונה להם להבין את ערך דבריו של הנביא “על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו” ואיך ירהיבו בנפשם עוז להתכונן לכתר כזה שאינו הולמתו ולהיות מעפילים לעלות ולשבת בכורסא מלכותא דנא בישראל.

רבותי! השאלה העומדת כעת על הפרק לפני גדולי התורה כבר היתה לעולמים. כאשר חכמים הגידו דבר זה שאלו לחכמים ולנבונים ולא פרשוהו. עד שבא הקב”ה בעצמו ופרשה. על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. זאת אומרה המקום ברוך הוא חפץ להושיב בארצו הקדושה יהודים כאלה אשר נשמה באפם ואשר יכירו ויאמרו ד’ אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה. אבל יהודים למחצה ולשליש ולרביע רצוצי הנשמות עוזבי התורה לא להם הארץ. כאשר יאמר הנביא “נותן נשמה לעם עליה” פרש רש”י בכתובות ק”י הכוונה לארץ ישראל. ולכן התורה שהיא נשמת האומה אך המאור שבה יאיר את נפש הישראלי ויהל את נשמתו. ואחרי אשר עזבו אח תורת ה’ הרי כבר אבדו על ידי זה את נשמתם וחסרי נשמות כאלה, הארץ ח”ו תעזב מהם. אנחנו הניגשים לעבודת הארץ ובנינה החובה עלינו להסיר את שורש החטא שהיא סיבה אבידת הארץ, ולשום את כל מגמותינו להקמת התורה להרבות ולהגדיל תורה בישראל ואז נוכל לקוות שבעזרת ה’ יתברך ישיב שבות הארץ כבראשונה.

אמרו חז”ל אם אתה רוצה לדעה שבחה של ירושלים בוא וראה מה שנאמר “ואני אהיה לה נאום ה’ חומה אש סביב” מתוך כך אתה מכיר את שבחה של ירושלים. שאת אומרת לא יהיה תפארתה של ירושלים בבנינים נהדרים וארמונות מלכים לבד. כי כבר נאמר אלמלא תורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. וביארו הראשונים בזה כי אין הכוונה שהיתה נפילת החומות והבנינים. אך עולם כזה בנוי לתלפיות עד לשיא המדרגה שהשינה הטכניקה בלא רוח תורה והכרת מלכות שמים, זהו תוהו ובוהו עם כל היופי והתפארת.

לכן אם אנחנו רוצים לדעת שבחה של ירושלים המקודשת, יכולים אנו לראות מלשון הכתוב שנאמר “ואני אהיה לה נאום ה’ חומת אש סביב”, ולא נאמר חומת אש סביב נאום ה’ כלשון הרגיל בנביאים. כי אם נאום ה’ בראשונה. מזה נראה בעליל כי הכתוב מדבר בשבחה של ירושלים שלהיותה כלילה יופי משוש כל הארץ אינה בחומות בנינים אשר יבנו בני אדם רק “נאום ה’ ” שהוא אור התורה אשר מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים. וזוהי חומה אש אשר סביב לה. וזהו כבודה ושבחה. וכן אנחנו, אם נחזיק במעוז “נאום ה'” ובתורתו הקדושה אז יהיה קדוש השם הגדול אשר יתגדל ויתקדש בתוך ירושלים לדור ודור ולנצח נצחים. הבה נקוה כי אז כל האומה הישראלית גם האובדים והנידחים יבואו להשתחוות לה’ בהר הקודש בירושלים. ואז תהיה כנסיה גדולה אשר לא יחסר בה אף יהודי אחד. וכנסיה זו תהא נקראת ע”י בונה ירושלים ה’ נדחי ישראל יכנס.

נאום הרב מנחם זמבה הי”ד בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל מארינבד תרצ”ז

חידושי הגרמ”ז, סימן נד

מספר הצפיות במאמר: 49

הכרעת דין של ר’ מאיר שמחה מדווינסק / נמסר בשם הרב ר’ ישראל משה כלאב הי”ד

תמונת הרב ישראל משה כלאב הי"ד

ואם האדם מוותר על הדין ומרחם יותר מכפי הדין, כן הקב”ה מרחם עליו נגד הדין (משך חכמה, שלח)

בימות החורף היו באים אל ביתו של רבי מאיר שמחה בשבתות להתפלל מנחה ומעריב. בין הבאים הקבועים היה חיט, שהיה תופר בגדים לר’ משאיר שמחה, והיה תמיד בא לבוש פרווה.

והנה בחורף אחד בא החיט בלי פרוה, והחורף היה קשה מאד, והחיט רעד מקור.

ר’ מאיר שמחה שם לב לזה, ושאל את החיט, למה לא לבשת את הפרוה בכפור כזה?

השיב לו החיט: רבי, כל שנה הייתי מקבל הלוואה מר’ איצ’ה גורדון, כדי להכין עצים בחורף, והייתי נותן לו במשכנתא את הפרווה שלי, ולפני החגים כשקבלתי עבודה והרווחתי, פדיתי את הפרווה. אולם השנה לא היתה לי עבודה ולא היתה לי אפשרות לפדות את הפרווה.

אמר לו ר’ מאיר שמחה: תזמין את ר’ איצ’ה לדין תורה. וכן עשה.

בבואם להתדיין הציעו שניהם את טענותיהם, ר’ איצ’ה טען: נתתי לו הלוואה בלי רבית, ורצוני שיפדה את הפרווה. והוסיף ר’ איצ’ה, יש לי בקשה אל רבנו, אני רוצה רק בדין תורה, ואינני מסכים לפשרות. והחיט טען, כשתהיה לי עבודה, אחזיר לו את ההלוואה, אבל כעת הנני מחוסר עבודה, והפרווה נחוצה לי מאד, בעונת החורף הקשה.

אחרי ששמע ר’ מאיר שמחה את טענותיהם, ניגש אל ר’ איצ’ה, אחז אותו בשולי צווארונו, ואמר בקול מצווה: הן שמעתי את טענותיך, שאתה רוצה רק דין תורה, ואינך מסכים לשום פשרה. ידוע תדע שעל דין כזה נחתם פעם גזר דין, כפי שמסופר במסכת גיטין דף נ”ח.

מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו ושוליא דנגרי הוה. פעם אחת הוצרך רבו ללוות, אמר לו שגר אשתך אצלי ואלוונה. שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים, קדם ובא אצלו, אמר לו אשתי ששיגרתי לך היכן היא. אמר לו אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך, אמר לו מה אעשה, אמר לו אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו כתובתה מרובה, אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה, כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו בא ועשה עמי בחובך, והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נחתם גזר דין (גיטין נ”ח).

הלא שם נעשה כל העושק, שעשק איש את אשת רעהו על פי דין, כי הלא האשה קבלה גט פטורין והיא היתה מותרת לו (עיין שם במהרש”א). אולם מסיימת הגמרא: “על אותה שעה נחתם גזר דין”. סופו של “דין” זה, היה “גזר דין”.

והנני מצווה עליך להחזיר מיד את הפרווה לחיט, ללא כל דחיה ושהיה. ואני עד בדבר, כי שכשירוויח יחזיר לך את ההלוואה.

דבריו של ר’ מאיר שמחה זיעזעו את ר’ איצ’ה, ומיד החזיר את הפרווה לחיט.

(ר’ אליהו ברחוביק, בשם הרב ר’ ישראל משה כלאב, ראש ישיבת ריגה זצ”ל הי”ד, מתוך הספר מרן רבנו מאיר שמחה כהן זצ”ל, תולדה ומשנה, מאת הרב זאב אריה רבינר, עמ’ לו-לז)

הרב ישראל משה כלאב (קילוב) הי”ד נולד בשנת תרמ”ז,1887 בעיירה פרייל אשר בלטגאליה, לאביו ר’ אברהם יעקב. כבחור צעיר כיתת רגליו ללמוד תורה בישיבות גרודנה וראדין, שבווהלין והיה מהתלמידים המובהקים של ר’ שמעון שקופ ושל ר’ נפתלי טרופ. חותנו היה הרב הגאון רבי מנחם מנדל ז”ק רבה של ריגה ורב הכולל מדינת לטביה הי”ד, ומיסד ישיבת ריגה ב-1921.

הרב ישראל משה הי”ד שימש ברבנות טלסן שבקורלנד וייסד שם ישיבה. הוא נתמנה כראש ישיבת ריגה עם יסודה ומסר שיעורים היורדים לעומקה של הלכה בהסברה נפלאה. הוא ניהל את הישיבה גם בימי השלטון הסובייטי, 1941-1940. ישיבת ריגה היתה אז הישיבה היחידה בלטביה (בשנים האחרונות נוסדה ישיבת “בית יוסף” של נובוהרודק בדווינסק וישיבת “תומכי תמימים” של לובאוויטש בריגה). ישיבת ריגה נהפכה ברבות הימים למרכז התורה הגדול ביותר במדינת לטביה.

הרב העמיד מאות תלמידים. הוא היה אהוב על הבריות ונערץ בעיני תלמידיו. תלמידיו כתבו עליו “אשר הוא לנו לעינים, על ידי שיעוריו הנכבדים אשר מגיד לנו, והוא מורה דרך לנו בהבנת התורה, וכל אשר לנו בלימוד התורה שלו הוא, כי על ידו עלה בידנו מה שעלה” (מאמר המערכת, “פלפול החברים“, תרפ”ד, ושם פרסם אחיו מחידושי תורתו בענין תרומה ומעשר).

 כיהן ברבנות של ליטא במקום הרב מנדל אווין. לפי השמועה ניתנה לו האפשרות להימלט מריגה בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סרב להיפרד מן היהודים שהיו שם. נספה בתחילת ימי הכיבוש הגרמני, קיץ תש”א,1941. חותנו נספה בריגה בשנת תש”ג.

(מקורות: יהדות לטביה 365-368, 392, פלפול החברים, רבנים שנספו בשואה)

מספר הצפיות במאמר: 100

האומה הישראלית עומדת מעל לחוקי הטבע / הרב אהרן לווין מרישא הי”ד

תמונת הרב אהרן לוין הי"ד

חוקי התולדה המנחים ומנהלים את מעשי בני האדם

יש חוקים קבועים בטבע אשר לפיהם יעשה האדם מעשיו, ואי אפשר לו לעבור עליהם ולצאת מהם החוצה. על דרך משל יש חוקים קבועים מדוע ירד הגשם וניתך המטר, מדוע יאיר הברק וירעש הרעם וכאלה ממחזות הטבע ופעולותיו. אולם השם יתברך, יוצר הטבע מהוללה הוא למעלה ממנו,
ובידו הכוה והעוז לשנות סדריו, להחליף גדריו ולהטותו לכל אשר יחפוץ, כי הוא אמר לטבע ויהי ומי יאמר לו מה תעשה. וכאשר יש חוקים קבועים בטבע כי יש גם חוקים קבועים בתולדה, המשפיעים ומכריעים על חיי העמים והילוכם בתבל, מראשית צמיחתם והוולדם עד הגיעם לקצה ומרום התפתחותם, אשר אז ילכו הלוך וחסור עד רדתם וכלותם מעל פני האדמה. כי לא דבר ריק הוא ולא יד המקרה עשתה זאת, מה שקרה פעמים רבות וכתוב לזכרון בספר התולדה, שעמים רבים גדולים ועצומים, אשר נתנו חתיתם בארץ החיים ומהדר גאונם יראה כל הארץ, בעתים קבועות ומזומנות התחילו לרדת מטה, ולאט לאט אבדו כוחם וחילם, עד כי באחרונה נגוזו ועברו, והיו כלא חיו. רק סיבות ידועות הניעו וגרמו זאת, אשר היו בעוכרם והביאו אותם לידי כליון וחרץ. והסיבות האלה הן הנה אמנם התולדה, אשר כל העמים משועבדים להם ונכונים תחת ממשלתם.

“ונשגב ה’ לבדו” — ״ויותר יעקב לבדו”  — עם הדומה לאלקיו

רק עם אחד יש, העומד למעלה מחוקי התולדה ומתנשא עליהם למעלה ראש, והוא עמנו עם ישראל. כי לפי חוקי התולדה מהראוי היה שלא יהיו עוד שם ושארית לעם ממושך וממורט הזה, אחרי סבלו זה שנות אלפים המון צרות ותלאות לאין מספר, ואחרי היותו מטולטל ממקום למקום. גולה ומתגלגל מעם לעם, מגוי לגוי ומארץ לארץ באין מחסה ומנוח לכף רגלו, ועם כל זה אנו רואים, שבעוד אשר עמים רבים גדולים ועצומים ממנו חלפו במשך הזמן מעל שמי התולדה, ואבד כל זכר למו, העם הזה יחדש בכל פעם כנשר נעוריו, יחליף כוח לבקרים, ויתגבר על שונאיו ומנדיו בדרך נפלא הפלא ופלא. אין זאת רק כי נעלה העם הזה מחוקי התולדה וגבוה מהם, ולכן לא ישלטו בו שלטת. ובבחינה הזאת ידמה איפוא העם הזה ליוצרו, כי כאשר השם יתברך הוא למעלה מחוקי הטבע, כן העם הזה למעלה מחוקי התולדה. רעיון זה מבהיר לנו את דברי המדרש על הפסוק: ״ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר״ (בראשית לב, כה) אומר המדרש:  ״ ׳אין כא־ל ישורון׳ (דברים לג, כה). אין כא־ל. ומי כא־ל? ישורון, ישראל סבא, מה הקב״ה כתוב בו (ישעיה ב, יא) ׳ונשגב ה׳ לבדו׳ אף יעקב ׳ויותר יעקב לבדו׳ ״, כי בכל הטבע והבריאה כולה אין מי שידמה להשם יתברך ויתנשא למעלה מן הטבע וחוקיה, כי רק השם יתברך לבדו הוא המושל על הטבע ועושה בו כחפצו הבלתי־מוגבל. ומי כא־ל? אמנם מי ידמה לשם יתברך וישווה לו מאיזה צד? ״ישורון! — ישראל סבא״, כי עם ישראל יש לו גם כן מאיזה צד התכונה הזאת, שהוא מתנשא למעלה ראש על חוקים קבועים ועומדים, אשר
ישפכו ממשלתם על כל העמים, ורק עם ישראל לבדו נשגב מהם, והמה חוקי התולדה, אשר יפעלו פעולתם על חיי העמים וסדר התפתחותם. וביארו חז״ל דבריהם, כי אצל הש״י נאמר ׳ונשגב ד׳ לבדו׳, כי אך ד׳ לבדו נשגב ונעלה ומרומם מכל חוקי הטבע והגבלותיהם. וגם על עם ישראל יצדק להגיד כמו שנאמר על אבינו הזקן, אשר שמו בקרבנו ׳ויותר יעקב לבדו׳, כי עם ישראל נשאר לבדו מכל עמי קדם, אשר נגוזו עברו וחלפו בהגיע עת פקודתם, אשר שתה להם התולדה, ועם עולם זה יעמוד חי וקיים, לא פג טעמו ולא נמר ריחו, אשר זה לאות כי הוא נשגב ומרומם מחוקי התולדה וסדריה, אשר לא ישיגוהו ולא יגעו בו לרעה.

התשובה מקרבת את הגאולה: “ושבת ה’ אלקיד את עד ה׳ אלקיך — ושב שבותך”

אחרי שגלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, ונתפזרנו בגויים, עלינו לדעת, כי לא יד המקרה עשתה זאת, רק ד׳ אמר לנו רדו מגדולתכם, על אשר מרינו רצונו, ובדרכיו לא אבינו הלוך. וכמאמר הכתוב: ׳על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה׳ (ירמיה ט, יא־יב), ובהתחזק בלבנו הידיעה הזאת, נתאמץ להטיב דרכנו, ואז אמנם יאיר ד׳ אלינו פניו, ויחדש אותו כמקדם, וכאשר הבטיחה לנו תורתנו הקדושה: ׳בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ד׳ אלקיך ושמעת בקולו כי א־ל רחום ד׳ אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך׳ (דברים ד, ל־לא). בפרשת נצבים נאמר: ״והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגוים, אשר הדיחך ד׳ אלקיך שמה ושבת עד ד׳ אלקיך ושמעת בקולו וגו׳ ושב ד׳ אלקיך את שבותך, ורחמך ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך ד׳ אלקיך שמה׳, ולא נאמר מה נשיב אל לבבנו בכל הגוים אשר הדיחנו ד׳ אלקינו שמה!

אכן, יש לומר כי מלת ״אשר״ במקרא זה אינה סובבת על הגויים, וכאילו באה לבאר ולתאר מאיזה גויים הוא המדובר, מאלה אשר הדיחך ד׳ אלקיך שמה – רק היא התחלת מאמר בפני עצמו, והפירוש הוא : ׳והשבת אל לבבך בכל הגוים׳, ומה תשוב אל לבבך? ׳אשר הדיחך ד׳ אלקיך שמה׳! הכוונה שזה עצמו נשיב אל לבבנו, כי מה שנתפזרנו בגויים והננו נפוצים בארבע כנפות הארץ, לא במקרה ובהזדמן נעשה זאת, רק ד׳ אלקינו הדיחנו שמה, ומידו היתה זאת לנו. כי אם זאת נשיב אל לבנו — ׳ושבת עד ד׳ אלקיך ושמעת בקולו׳ — הלא נתאמץ ונשתדל לשוב אל ד׳ ולשמוע בקולו, ואז “ושב ד׳ אלקיך את שבותך וגו׳”, כי גם ד׳ אלקינו ישיב את שבותנו, וירחמנו ויקבץ נפוצותינו, להביאנו אל המנוחה ואל הנחלה, כימי עולם וכשנים קדמוניות.

השם יתברך משכן את ישראל לאומות כדי שישובו בתשובה שלימה

על הפסוק: ״ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״ וגו׳ (בראשית טו, יג), אומר המדרש: ״ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן, ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן, ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלן״. ובהבנת המאמר נראה, כי אם נדע ונשים בכל עת לנגד עינינו, כי השם יתברך פזר אותנו, ולא המקרה, אז ״תדע שאני מכנסן, כי נוכל להיות בטוחים, שבבוא העת הנכונה, יקבץ נדחינו וישיב את שבותנו; ״ידוע שאני ממשכנן״ — אם נדע שהשם יתברך משכן אותנו בין העמים, ואך מידו היתה זאת לנו, ״תדע שאני פורקן״, נוכל להיות בטוחים, כי גם הוא יגאל אותנו ויפרקנו: ״ידוע שאני משעבדן״ — אם נדע כי השם יתברך מסר אותנו לשיעבוד, והוא נתן עול הברזל על צוארנו, ״תדע שאני גואלן״, כי אז נוכל בטוחים, שהוא יעלה גם עלה, אחרי אשר הידיעה וההכרה הזאת, תפעלנה עלינו לטובה להעיר אותנו ללכת בדרך הטוב והישר, ואז ייטב לנו וינעם גורלנו!

ומה שאמרו: ״ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן״, יש לומר עוד כוונה נאותה, כי החילוק בין מי שנותן לחברו דבר במתנה ובין מי שלוה מעות אצל חברו ונותן לו משכון לבטחון הוא, שהנותן לחברו דבר במתנה, הנה נותן לו הדבר בהחלט ולצמיתות, אמנם הלוה שנותן משכון לבעל הרבו, מתנו רק לזמן ורשות בידו לשוב ולקחתו, בכל עת שיפרע לו חובו; כמו כן, עלינו לדעת, כי מה שהשם יתברך מסר אותנו להאומות לא עשה כן לחלוטין ולצמיתות, רק מסר אותנו במשכון, עד אשר נתקן דרכנו ונטיב את מעללנו, ואן ישוב ויגאלנו, וכמאמר הכתוב בנחמיה (א, ז—ט): ׳חבל חבלנו לך ולא שמרנו את המצוות ואת החקים ואת המשפטים, אשר צוית את משה עבדך, זכר נא את הדבר אשר צוית את משה עבדך לאמר. אתם תמעלו אני אפיץ אתכם בעמים, ושבתם אלי ושמרתם מצוותי, ועשיתם אותם. אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצכם וגו׳״ (ועיין בפירוש הגאון מלבי״ם שם דחבל הוא מלשון משכון). וזה שאמר השם יתברך לאברהם ״ידוע שאני ממשכנן״, כי עלינו לדעת שהשם יתברך רק משכן אותנו ולא מסר אותנו בהחלט, ועל כן ״תדע שאני פורקן״, כי השם יתברך גם יגאל אותנו בקרוב, ויחדש אורנו כבראשונה. אם נפרע את חובנו ונעשה את המוטל עלינו.

(מתוך ספרי דרשותיו על התורה, “הדרש והעיון”, פורסם ב“בית יעקב” אייר תשל”ח)

תמונת הרב אהרן לוין הי"ד

הרב אהרן לוין הי”ד

הגאון רבי אהרן ב”ר נתן לוין (י”ד בחשון ה’תר”מ, 31 באוקטובר 1879, פשמישל, גליציה – ו’ בתמוז ה’תש”א, 1 ביולי 1941, לבוב), היה ממנהיגי היהודים בפולין, ממיסדי אגודת ישראל בפולין, נמנה על ראשי אגודת ישראל העולמית ושימש כציר בסיים הפולני.

למד בגימנסיה וכן למד תורה אצל אביו ואצל סבו מצד אמו, ר’ יצחק שמקליס. שלט ביידיש, גרמנית, פולנית ועברית. נישא ב-1901 והיה סמוך על שולחן חותנו בויאליצ’קה. בתרס”ד, 1904, נבחר כרבה של סמבֹור, שבגליציה המזרחית. הוא נחשב לנואם ולמנהיג, והשפעתו הציבורית חרגה הרבה מעבר לאגודת ישראל וקהילות החרדים שבפולין, שלהן השתייך באופן טבעי. ב-ה’תרע”ג, כשנה לפני מלחמת העולם הראשונה, הוכתר בידי קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הראשון בתואר הכבוד של יועץ הקיסר. בימי המלחמה ניצל מעמד זה לשם עזרה לפליטים היהודים בווינה ובגליציה, ומונה על ידי ממשלת אוסטריה לטפל בפליטים היהודים ששהו בערי השדה ולפקח על מחנות הפליטים בניקולסבורג, בברוק, בפוהרליץ ובגייאה.

בשנת תרפ”ג נבחר על ידי צירי הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל שהתקיימה בווינה, כ”נשיא המועצה המרכזית העולמית של אגודת ישראל”. בתרפ”ז, 1926, נתמנה לרבה של ריישא שבגליציה המערבית כממלא מקום אביו, והיה חבר במועצת העיר. מאוחר יותר צורף גם כחבר בנשיאות “אגודת הרבנים של ורשה”, אשר שימשה גוף מחליף לרב הראשי של ורשה, אשר לא מונה שנים רבות בשל בעיות חוקתיות.
מחבר קונטרס מטה אהרן, ספרי ספרי הדרש והעיון עה”ת (ו”כ),  שו”ת אבני חפץ וברכת אהרן על מסכת ברכות. כשפרצה מלחמת העולם השניה נמלט לגליציה המזרחית, ומשם ניסה לעבור לרומניה. נרצח בלבוב ב-1 ביולי 1941, ו’ בתמוז תש”א.

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמות ספרי הרב הי”ד, אידישע וועלט, בית יעקב)

מספר הצפיות במאמר: 68

פתיחה למס’ ברכות ולקשר תחלת הש”ס עם סיום הש”ס / הרב מרדכי ניסן קרול הי”ד

תמונת הרב מרדכי ניסן קרול הי"ד

פתיחה למס’ ברכות ולקשר תחלת הש”ס עם סיום הש”ס, אשר דרשתי במקהלות בין צעירי שלומי אמוני ישראל על סיום הש”ס וזה החלי בעז”ה. בפירוש המשניות להרמב”ם ז”ל נתן טעם למה פתח רבנו הקדוש במסכת ברכות והתחיל בק”ש עיי”ש ועי’ במפרשים ג”כ שנתנו טעמים בזה,

ולי הדל נראה ג”כ לתת טעם לזה דהנה איתא בגמ’ ב”מ פ”ה ע”א אמר ר”י אמר רב, מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה’ אליי ויגידה על מה אבדה הארץ. דבר זה אמרו חכמים ולא פרשוהו, אמרו נביאים ולא פרשוהו, עד שהקב”ה בעצמו פירשו, שנאמר ויאמר ה’ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, אר”י שלא ברכו בתורה תחלה. ע”כ.

מבואר מזה דעיקר חורבן ביהמ”ק שיבנה במהרה בימינו היה מפני שלא ברכו בתורה תחלה. והנה הרמב”ם בהקדמתו למשנה תורה כתב וזה לשונו: וכן הי’ הדבר תמיד עד רבנו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים והפירושים וכו’ וחיבר מהכל ספר המשנה ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם ורבצו בכל מקום כדי שלא תשתכח תורה שבע”פ מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה, לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא נשכח עכ”ל, ומקורו מגיטין דף ס’ עי”ש, מפורש ויוצא אשר הוכרח לרבנו הקדוש לכתוב תורה שבע”פ מפני שלאחר החורבן, שמלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וירא פן ח”ו תשתכח התורה מישראל, והותר לכתוב משום עת לעשות כו’. ולכן הקדים רבנו הקדוש במסכת ברכות לרמז לנו כי מה שגרם לו לכתוב המשניות מפני שנחרב הבית ונתגברו הצרות בעולם, ר”ל, וזה היה מפני שלא ברכו בתורה תחלה. ולתקן זה החטא שיתקרב הגאולה ושיבנה ביהמ”ק במהרה בימינו, הקדים בברכות שנהיה נזהרין בברכת התורה. ולכן הקדים בברכות שהוא הקדמה להתורה.

והנה באבודרהם כתב וזה לשונו: והטעם שאין מברכין בא”י אמ”ה אקב”ו על קריאת שמע כמו בשאר מצות מפני שענין הברכות כולם הוא לקבל עול מלכות שמים עלינו, כדאמרינן בפרק כיצד מברכין, שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, ופסוק שמע יש בו הזכרת השם ומלכות. וגם כן הוא נחשב כמו מלכות, כדאיתא בראש השנה, והרי הוא חשיב כברכה. עכ”ל. מוכח מזה דברכות המצות הוא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים ואחר כך יקבל עליו עול מצות, וק”ש עצמה חשיבה ברכה משום שיש בה קבלת עול מלכות שמים, ולכן אתי שפיר שהקדים בק”ש מפני שרמז בזה הטעם של כל ברכות המצות שהוא קבלת עול מלכות שמים.  ומאחר שנחרב הבית מפני שלא ברכו בתורה תחלה, היינו שלא קבלו עליהם עול מלכות שמים תחלה, ולתקן זאת הקדים בברכות ובק”ש שהוא קבלת עול מלכות שמים.

ועי’ בתוי”ט בהקדמה שהביא מן הבה”ג שהקדים בתחילת הלכותיו נכתב ברכת התורה מלה מלה מכח הגמרא הנ”ל, שלא ברכו בתורה תחילה, עיין שם. והוא הוא הטעם של רבנו הקדוש שהקדים ברכות תחלה, לרמז ברכות התורה לפני כל הלכותיו. והטעם של הברכות הוא כמו ק”ש, שהוא קבלת עול מלכות שמים תחלה. (ועפ”י האבודרהם הנ”ל נראה לתרץ מה דמבואר בשו”ע אה”ע סי’ ל”ד סעיף א’, כל המקדש אשה בין על ידי עצמו כו’ מברך, הגה ויש אומרים דאחר מברך ע”כ, ועי’ בב”ש ס”ק ב’ הטעם שאין החתן מברך שלא לבייש מי שאינו יודע לברך, עיין שם. ועפ”י הנ”ל נראה לי הטעם שאין החתן מברך דהא איתא במשנה ברכות דחתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה משום דאין יכול לקבל עליו עול מלכות שמים דטרוד, וכיון דברכת המצוה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים, ולכן אין החתן רשאי לברך, ואף דבזה”ז חייב בק”ש, משום דבלאו הכי אינו יכול לכוין כל כך, היינו רק בק”ש דאין יכול להוציא אחרים, כמבואר באבודרהם הנ”ל ופרמ”ג באו”ח סי’ ס”ב בא”א ס”ק ב’, ולכן אם לא יאמר בעצמו ק”ש יבטל לגמרי, ולכן תקנו היום בזה”ז שיאמר ק”ש, מה שאין כן בברכת אירוסין שיכולין להוציאו, מוטב שיברך אחר ולא החתן, שטרוד כנ”ל, והשתא אתי שפיר שהטור כתב שהחתן בעצמו מברך, והרמ”א כ’ שמנהג היום שהמסדר מברך, מפני דבימים קדמונים דהאירוסין היו לפני הנישואין זמן הרבה, ולכן בשעת האירוסין לא היה טרוד ושפיר מברך החתן בעצמו, מה שאין כן בזה”ז דהאירוסין והנישואין בזמן אחד ביחד לכן אין החתן מברך, ואתי שפיר),

ובזה נראה לחבר תחלת המסכתא עם סוף המסכתא שסיים אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא ת”ח מרבים שלום בעולם כו’ ומסיים ה’ יברך את עמו בשלום. כי מפני שני טעמים נחרב הבית, מפני שלא ברכו בתורה תחלה ומפני שנאת חנם, ומה שהקדים בברכות לקרב הגאולה, ומפני שזה לבד אינו מספיק ועוד צריך לתקן החטא של שנאת חנם, ולכן מסיים בשלום. ועפ”י הקדמה זו יש לקשר עם סוף הש”ס שמסיים בסוף מסכת נדה תני דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. ע”כ.

ובנתיבות עולם ממהר”ל מפראג ז”ל כתב לפרש זה המאמר בנתיב התורה בפ”א, וז”ל: בארו בזה המעלה העליונה שיש להתורה, ובפרט מי ששונה הלכות, כי מי שמחשב כי עיקר הלימוד לאדם בחכמה שישיג בנמצאים ובגלגלים ובמלאכים, ולא נתנה מדרגה זאת לתורה לנזיקין ולטומאה ולטהרות, דבר זה הוא מכשלה גדולה. עכ”ל, עיי”ש.

וביאור דבריו נראה כי אם לומד התורה ואינו לומד הלכות, מראה כי אינו לומד התורה לשמה, רק או לעשות עטרה להתגדל בה או קרדום לחפור, ולא משום שהקב”ה נתן לנו את תורתו וצוה אותנו ללמוד וללמד ולעסוק בה לשמה, רק כוונתו לדעת חכמות הגלגלים ותכונה ולהשתמש בשמות המלאכים וכדומה, כמו שלומד שאר חכמות חיצונות כך לומד התורה להיות בקי בחכמות הטבע וכדומה, ודבר זה באמת מכשלה גדולה. אך אם לומד הלכות התורה, מורה שלומד לשמה לשמור ולעשות ולמען ידע מה יעשה ומה לא יעשה, ולכן הוא בן עוה”ב.

ועל פי זה יש לפרש על עזבם את תורתי ולא הלכו בה, היינו שלא למדו הלכות, רק חכמות התורה לדעת חכמות הטבע ולהשתמש בה, ולא לשמה. וזה הפירוש על עזבם את תורתי, ולא כתוב על עזבם התורה, אך הפירוש כי באמת למדו התורה, אך לא לשמי, מפני שהוא תורתי וציויתי אותם ללמוד, רק לדעת חכמות הטבע ודומיהן. וזה הפירוש על שעזבו תורתי, הלשמה עזבו. וזה מרומז במה שפירש הקב”ה שלא ברכו בתורה תחילה. בהקדם מה ששמעתי בשם החת”ס ז”ל לפרש הגמרא בברכות י”ג ע”ב אמר ליה רב לרבי חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליו עול מלכות שמים, אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. ע”כ. והמאמר הלז תמוה לומר על רבי שלא אמר ק”ש רק בדרך אגב בעת שהעביר ידיו על עיניו אז היה אומר ק”ש. ואמר על זה, דהנה איתא מצות בטלות לעתיד לבוא, וקשה שהתורה נצחיות ולא יתבטל ולא יתחלף זאת התורה בשום דבר, וביאר בזה בשם הרמב״ן ז”ל כי הנה תיבת מצוה יורה שאין מובן לו הטעם ולולא הציוי לא היינו עושין הדבר, כמו דאיתא מצות לאו ליהנות נתנו, וכתב רש”י ז”ל לעול על צואריהן נתנו, ומדוע מצוה הוא עול. אך המשל בזה כי מי שהוא רעב או צמא למים, ואוכל ושותה, אין נחשב אצלו לעול, כי מבין שאין לו תרופה להפיק רעבונו וצמאונו רק ע”י אכילה ושתיה. ואולם אם עושה דבר בלי ידיעת טעם הדבר, רק מפני גזירה המלך, נחשב לו לעול, ולכן כיון שהוא מצוה מוכח כי לולא הציוי לא היה עושה הדבר, אם כן בעל כורחו אין מובן אליו טעם הדבר שיכריחו לעשות בלי הציוי, ולכן צריך הצווי, ואיתא במדרש דלעתיד יתגלו טעמי התורה, ויעשה כל אחד המצות בהכרח, כמו שמבין שאם הוא רעב צריך לאכול כך ישכילו כולם ויבינו שאין שום אפשרות וחיות כעולם מבלי עשיות המצות. וזה הפירוש מצות בטלות לעתיד, שהציוי תתבטל, שיעשו המצות בהבנת הטעם בלי שום עול. והנה הצדיקים הגדולים כמו רבי להם נתגלו טעמי התורה כמו שיהי׳ לעתיד,  וזה הקשה רב לרבי חייא כאשר יש מצות עשה לקבל עול מלכות שמים בכל יום, ורבי יודע טעמי המצות ולא נחשב אצלו לעול ואיך יקיים המצוה הלז, וזה הפירוש בגמ׳ לא חזינא ליה לרבי דמקבל עול מלכות שמים, היינו לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליו עול מלכות שמים, היינו שיוכל לקיים מצוה הזו, ועל  זה אמר לו רבי חייא, בשעה שמעביר ידיו על פניו, היינו מסתיר עיניו שלא להביט כל כך במראות הגדולים, כעניין ויסתר משה פניו, ויורד ממדרגותיו, ואז יוכל לקבל עליו עול מלכות שמים, וחוזר ע”י קבלת עול מלכות שמים למדרגותיו. ע”כ דפח”ח.

היוצא לנו מזה דמה שמברכין על המצות אשר קדשנו במצותיו וציונו, היינו רק אם עושה המצוה בלי שום טעם רק בדרך ציוי שהש”י ציוה לנו לעשות המצות, שייך לברך וציונו, שאין עושה המצוה רק בדרך ציוי ולא זולתו.  לא כן אם לומד התורה לא מצד הציוי רק מפני שרוצה ללמוד חכמות הטבע, אין שייך לומר וציונו שאין לומד בשביל הציוי, ולכך לא ברכו בתורה תחלה שלא קבלו עליהם עול מלכות שמים בדרך ציוי כנ”ל. ולא למדו התורה רק עפ”י הבנתם בעצמם, שהיו רוצים להיות חכמים בחכמות הטבע.

ושוב ראיתי כי הן הן הדברים הנאמרים בר”ן נדרים ד’ פ”א ע”א וז”ל ומצאתי במגילת סתרים של הר’ יונה ז”ל דקרא הכא דיקי דעל שלא ברכו בתורה תחלה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשוטה, משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי וקל היה וקל לפרש, אלא ודאי עוסקים היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפרשו הקב”ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהיה ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו לא הלכו בה, כלומר בכונתה ולשמה. אלו דברי החסיד ז”ל והם נאים ראוין למי שאמרם. עכ”ל.

ותודה לה’ יתברך שהנחני בדרך אמת ואנכי הרחבתי הביאור, ומעתה היטב נקשר תחלת הש”ס עם סוף הש”ס, כי רבינו הקדוש התחיל להזהיר אותנו ללמוד התורה לשמה ולברך עליה מקודם ולקבל עליו עול מלכות שמים, ועל זה מסיים גם כן שישנה הלכות בכל יום, שזה יהיה מורה כי לומד התורה לשמה ויברך עליה, ובזה תתקרב הגאולה ויבנה ביהמ”ק בב”א.

(מתוך הספר תורת אהרן)

—-

הרב מרדכי ניסן קרול הי”ד היה מפורסם בעולם הרבני, כלמדן גדול ופיקח, כמתמיד עצום, ומעל הכל כבעל נפש אצילה.

אביו, ר’ אהרן, היה דיין בלודז’ וחסיד גור. הרב מרדכי ניסן הוסמך להוראה על ידי הרב אליהו חיים מייזל, רבה של לודז’. הוא שהה תקופה ברוסיה כדי ללמוד את השפה הרוסית, על מנת שיוכל להיות רב מוכר מטעם השלטונות. ובשנת תרע”ה (1915) נבחר כחבר בוועד הרבנים בלודז’ והיה מורה הוראה בעיר. נספה במהלך השואה בגטו לודז’.

תולדותיו הובאו בספרים:

אלה אזכרה, חלק חמישי. בעריכת יצחק לוין, תשכ”ג.

מעבר למילים (במקור בצרפתית), אוטוביוגרפיה משפחתית על ידי נכדתו תר מלאכי-קרול.

בגיא צלמוות, פינגולד, חלק א’ עמוד יח

ועד רבני לודז

מספר הצפיות במאמר: 42