מכתב אל הרב מנדל כשר בבירור דין החרמת שלל עמלק / הרב ראובן ישראל קוט הי"ד
ב"ה, יום וערב שבת קודש מצורע אפר"ת, קאזמינעק.
אל כבוד אהובי וידידי מוה"ר מענדל ה"י המכונה קאשער.
באתי לבקש ממך שתעיין נא בדברי אדומו"ר שליט"א מגור (מרן האמרי אמת) אשר שמעתי מפיו הקדוש, שהקשה על מה דאיתא במגילה (ח,ב) "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן", והלא המן היה מזרע עמלק – אשר כל שללם חרם, והאיך נהנה מרדכי ממנו. ותירץ דהוי כמו "עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח,א), משום דהרוגי מלכות נכסיהם למלך (סנהדרין מח,ב), והמן היה מהרוגי מלכות, ונטהרו הנכסים אצל אחשורוש. עד כאן לשונו הטהור.
ובאמת זוכר אני אשר בשנת תרע"ג בפורים אמר להיפך, שהקשה אז אדומו"ר שליט"א: מפני מה בשנה הראשונה בשעת הנס איתא שקיבלו עליהם לעשות יום טוב ומשלוח מנות, ובשנה השניה קיבלו עליהם משלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מגילה ה,ב וברש"י). ואמר שמזה נשמע שלא היה בשנה הזאת עניים. ואמר שיש לו ראיה לזה, דכתיב (אסתר ט,י-טז) "ובבזה לא שלחו ידם". ואמאי? אלא מפני שלא היו אז עניים.
וגיסו הגאון רבי יעקב מאיר נ"י אמר אז, דמאי ראיה הוא זה, דילמא לא רצו לשלוח את ידם בביזה מפני שהיה רכוש של עמלקים. והשיב אדומו"ר שליטא אליו בזה הלשון: אתה אומר היום פורים'דיג, שדבר זה שיהיה רכוש של עמלק אסור – לא היה אלא הוראת שעה (בימי מלחמת שאול, עיין שמואל א טו,ג), אבל לא שיהיה מצוה לדורות. וראיה מן "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". עד כאן לשונו הטהור אז.
ואיני מבין כלל העניין, כי בפסוק בשמואל שם כתיב ציווי לכלות רק הבעלי חיים, ועיין ברש"י שם שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמם לבהמה, ומזה נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים. הגם כי מלשון הכתוב שם "והחרמתם את כל אשר לו" נראה שגם המטלטלין בכלל האיסור, אבל המשך לשון הכתוב "משור ועד שה מגמל ועד חמור" לא משמע כן. וגם ברש"י בחומש פרשת כי תצא בסופו גם "שלא יאמרו בהמה זו משל עמלק", נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים…
ידידך המברכך בחג כשר ושמח, ראובן ישראל קאט
(שם ושארית, עמ' קנו-קנז)
הרב החסיד ראובן ישראל קוט נולד בעיירה קוזמניק שבמחוז קאליש, פולין, בשנת 1890 לאביו ר' אברהם דוד ולאמו מרת פרל. הוא נודע בילדותו כעילוי, חכם, מהיר תפיסה ורחב לב, ועד מהרה היה תלמיד חכם מופלג, חריף ובקי בש"ס ופוסקים. משפחתו הייתה משפחה של חסידי גור, נשא לאשה את מרת צירל לבית רוזנברג, ונולדו להם 4 ילדים.
ממקורות נוספים עולה כי בתקופת השואה נשלח הרב קוט לעבוד במחנה העבודה "שוואנינגן", שליד פוזן, בו הועסקו האסירים בסחיבת פסי ברזל כבדים, וסבלו צרות ומצוקות. שמו יצא במחנה כחכם ופיקח, ואפילו מפקד המחנה, איש האס.אס. גרוס, נתן לו יחס מיוחד וכינה אותו "הערר ראבינר" ומידי פעם נכנס להתווכח איתו על ענייני יהדות, מנהגים יהודים ותופעות שונות בתולדות העם היהודי. הרב ידע תמיד לעמוד ב"מבחן" ולהתחמק מ"מלכודות" מסוכנות. גם בתנאים הנוראים של אותו המחנה, הצליח הרב להתפלל בכל יום ולהימנע מאכילת איסורים של ממש. הוא השתמש בתחבולות לקיים חלק ממצוות התורה במחנה זה. בחג הסוכות הצליח לשכנע את השומר האוקראיני להסיר את גג הפח מעמדת השמירה ולכסות אותה בקש, כך שתהיה סוכה כשרה, וכשהשומר הלך לארוחת הערב חמקו יהודים לעמדת השמירה, אחד אחר השני, לברך את ברכת "לישב בסוכה".
בחנוכה תש"ג (1942), בתקופה של עבודה קשה בימי קור, רוחות עזות וגשמי זעף, השתדל הרב, ללא הצלחה, להשיג נר להדלקת חנוכה. בסופו של דבר הנר הושג והודלק בסדנת הסנדלרים, אף שהדבר היה כרוך בסכנת נפשות. קהל האסירים שנכח בהדלקה זימזם בלחש את הלחן המסורתי של "מעוז צור", והדגיש במיוחד, כשאמר וחזר ואמר את המילים: "נקום נקמת דן עבדיך מאומה הרשעה".
הרב נשאל האם נכון נוהגים בחורים חסידים שהשתדלו במסירות נפש לעבוד בשבת ב"שינוי" ביחס לדרך בה נעשתה העבודה בימי החול: לעבוד ביד שמאל, ביד כרוכה במטפחת ובסחיבה עם הגב קדימה. ה"שינוי" עורר גיחוך בקרב האסירים והיה עלול להביא לידי סכנת נפשות. כעבור מספר ימים ענה הרב:
"בוודאי שאין כל מקום ל'שינוי' כזה העלול לסכן מישהו, כולל את זה העושה אותו. לא בשבת ולא בחול. אך אם אתה שואל אותי, אם בגלל יש הגיון לעשות 'שינוי' בשבת? כי הרי ממילא אנו אנוסים לחלל את השבת אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן? לדעתי, יש בהחלט מקום ל'שינוי' כלשהו, כדי שלא נשכח את קדושת השבת. יתכן ששאלה כזו טרם נשאלה מעולם, ואין עליה תשובה. ואנו כאן במחנה שוואנינגן מחדשים וקובעים הלכה, לפיה יפסקו במתיבתא דרקיע, לפי שאנו נוהגים כאן במחנה בשוואנינגן".
כשנשאל הרב למה הוא שוקד על לימוד הלכות השבת, תוך שינון כלליה ופרטיה, ליבונם ובירורם, בעוד שבמחנה מחויבים האסירים היהודים לחלל את השבת – אולי עדיף שיהיו שוגגים ולא מזידין, ענה לשואל:
"טועה אתה ידידי הצעיר. כל עיקרה של שבת היא המצווה של 'זכירה'. כאשר יהודי נזכר בשבת, גם כשהוא אנוס לחלל את השבת ונאנח, הרי עצם הזכירה היא גם כן בבחינת 'שמירת שבת'. וכאשר יהודי מתעמק בדיני שבת, מברר ומלבן גדרי הלכה, ונאנח מעומק לבו – הרי זה גם בחינת 'שמירת שבת'". אחר כך הוסיף: "מובא בספרים הקדושים, כי הזמן של השבת הוא מעין עולם חדש היורד לעולם, מעין עולם העליון, הוא מבקש את 'תיקונו' אצל עם ישראל. את השבת יש 'לעשות'. ומהי העשייה? שיהודים יושבים ולומדים תורה, מבררים ומלבנים את הלכות שבת, את גדרי השבת, ועל ידי כל הם יורדים ומכוונים אל שורשי המצווה ותכליתה. ומזה יש נחת רוח לפני המקום. וזוהי ה'עשיה' שהיא תיקונה של שבת… בשבת יורד השפע לעולם, והוא מפרנס את כל ששת ימי המעשה… בשבת מסתלקת מידת הדין וכל העולם כולו מתמלא רחמים…". דיבורו עודד את שומעיו במחנה לשמור במידת יכולתם על קדושת השבת, אם לא על ידי שמירת שבת ממש, לפחות על ידי זכירה.
בד' בשבט תש"ג היה בחור חסידי שהזכיר שבערב חל יום הזכרון לאדמו"ר השפת אמת מגור. ר' פישל שולזינגר, יהודי פיקח, מעשי ובעל תושייה לקח על עצמו לארגן סעודת הילולא. הוא הצליח להביא לצריף החולים כמה פרוסות לחם דקיקות, מספר תפוחי אדמה צלויים, בקבוקון יי"ש מתוצרת עצמית והדליק שני בדלי נרות בשברי חרס. משתתי ה'הילולא' שתו לחיים מהבקבוקון ושמעו מפי הרב ראובן ישראל קוט רעיונות בשם ה'שפת אמת' על חשיבות התפילה, גם כשהיא תפילה שבלב הנאמרת ללא מילים, בעת צרה ומצוקה. בסיום הערב המרומם שרו ניגוני גור ובירכו ברכת המזון.
בתענית אסתר תש"ג נשלח דחוס בקרון-בהמות בקבוצה של 43 יהודים חולים שנפסלו לעבודת הפרך אל הכלא בגיטו לודז', במטרה לקבץ אותם לכלל קבוצה גדולה יותר, לקראת גירושם להשמדה אושוויץ. הרב צורף אל המשלוח ברגע האחרון על ידי ממלא מקום מפקד המחנה שאמר "גם למקום אליו תגיעו זקוקים לרבנים… אתם הולכים למפקדת השמים, אל אברהם אביכם, מיסרו לו יפה דרישת שלום". המגורשים ללודז' היו משוכנעים כי הם מגורשים למחנה ההשמדה חלמנו וכי אלו רגעי חייהם האחרונים. באותה שעה קם הרב קוט ואמר "הבה ונתפלל מעריב, נאמר קריאת שמע ונקבל עול מלכות שמים", וכולם, דתיים ושאינם דתיים יחדיו התפללו בדביקות ובהתלהבות תפילה מיוחדת מעומק ליבם.
לאחר שש שעות, העריכו המגורשים כי הם כבר קרבים לחלמנו והתלבטו האם לומר וידוי או לחכות להגעתם למחנה המוות כדי לומר את הווידוי סמוך למותם. לאחר שחזר השקט לשרור בקרון, ולאחר שהקור התגבר והחושך ירד, נשמע קולו של הרב ראובן ישראל קוט בוכה בלא הפוגות. הרב הסביר שאין הוא בוכה על חייו כי אם על שלשת בנותיו הצעירות שנותרו לבדן בבית בקוז'מינקה, שהן יתומות מאם, ובקרוב תהיינה גם יתומות מאב. "על כן אני בוכה. זוהי דאגת רב הדואג לבנותיו". בערב הגיעו לכלא בגיטו לודז' ואפילו הצליחו לשמוע את קריאת המגילה. גם בין כותלי הכלא לימד הרב ראובן ישראל קוט שיעור קבוע, גמרא ותוספות בפרק "אלו טריפות" במסכת חולין. משתתפי השיעור התבדחו אז "טריפות אוכלים וטריפות לומדים". האסרים שוכנו בתאים של עשרים איש, בדרגשים דו קומתיים. עם הזמן הצטמצמה החבורה כשחלקם חלו ונלקחו לבית החולים בגטו. מידי יום ראשון הורשו קרובי האסירים, במשך שעתיים, לעמוד מחוץ לשער הכלא ולשוחח עם קרובים מעבר לסורגי הברזל. שתים מבנותיו של הרב ראובן ישראל, שהגיעו לגטו לודז' מקוז'מינקה, הצליחו לבוא ולבקר אותו בכלאו.
בשנת 1944 גורש הרב קוט מגטו לודז להשמדה באושוויץ. הי"ד. גם בתו ציפורה, גורשה להשמדה באושוויץ. בתו גניה בנק, שרדה, עלתה לארץ ישראל והתיישבה בחיפה.
בכתבה שנכתבה על הרב ראובן ישראל קוט הי"ד ופורסמה באתר monsey.info נטען בשם נכדתו של הרב, ששמעה מאמא שלה, כי הרב קוט נולד בשנת 1897 למשפחה של 15 ילדים והוסמך לרבנות בגיל 17, בעודו נער היה חביב בעיני הרבי מגור שהיה מושיבו אצלו בשבתות. עוד נטען כי הרב קוט ייצג את קהילתו כנציג היהודי במועצה המחוזית, בשליחות הרבי מגור, עודד הרב קוט במשך שנים רבות אלפים מיהודי פולין לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. על מנת להתגבר על מגבלות "הספר הלבן", שיחד הרב קוט אנשי ממשל פולנים וקיבל תעודות לידה ריקות. באמצעות תעודות אלו שינה שמות וזהויות של יהודים, ובכך "יצר" קשרי משפחה חדשים שיאפשרו ליהודים לקבל היתר עליה (סרטיפיקט). בעקבות חשיפת מעשי הזיוף נעצר הרב קוט במהלך נסיעתו ברכבת בוורשה והושלך לכלא. כדי שלא יאלץ לאכול מזון לא כשר, טרחה בתו גניה, מידי יום, לנסוע במשך שעתיים בכל כיוון ולהביא לאביה ארוחות. לאחר מספר חודשים, לקראת תחילת משפטו ביקש הרב ראובן ישראל מאחיו כי ידאג למנות לו את עורך הדין האנטישמי ביותר בוורשה. בדקות הקצרות בהן הורשה לו להיפגש עם עורך דינו, הצליח הרב לשכנע את עורך הדין, שונא היהודים, כי שחרורו מהכלא יסייע להוצאת כל היהודים מפולין. בעקבות כך נרתם עורך הדין ופעל לשחרורו של הרב מכלאו ואף סייע בידו להשיג תעודות לידה ריקות נוספות. אנשים שאלו לעתים קרובות את הרב מתי הוא מתכוון לעלות לארץ ישראל, והוא השיב “אני כמו קברניט בספינה טובעת. זו אחריותי להוציא את כלל הנוסעים, לפני שאעלה בעצמי לסירת ההצלה". עד כאן התיאור המובא באתר הנ"ל. לאחר בירורים שערכתי, נראה לעניות דעתי שחלק מהתיאור העובדתי המופיע בכתבה הנ"ל איננו מדויק, ואין להתייחס אל הכתבה כאל מקור היסטורי מהמן.
מספר הצפיות במאמר: 131
