* 'הוכח תוכח את עמיתך'. ראיתי זה כבר בספר אחד שפירש על פי הידוע מהני תרי אחים הקדושים הרב הקדוש רבי ר' זושא והרב הקדוש רבי ר' אלימלך זצוקללה"ה זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל בעת שהתהלכו בארץ והוכיחו לעם להורות תשובה לילך בדרך ה', שדרכם היתה כאשר ראו באחד איזה חטא, אזי אמר אחד לאחיו וקוראו בשמו מה לך ולמה עשית כך וכך לפי העבירה שראו באיש ההוא, ואמרו דברים המשברים את הלב, וגם דברו כמה פגם בחטא זה, ואיזה תשובה צריכין לתיקון חטא זה. והאיש ההוא כשמעו ויתעצב, וממילא עשה החוטא תשובה כפי הוראתם הטובה. ובזה מפרש הוכח תוכיח את עמיתך, עם שאתה בתורה ובמצות. עד כאן דבריו.

ועם ההקדמה הנ"ל יש לפרש הפסוק במשלי (ט,ח) 'אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך', דלעניות דעתי קשה, כי אם ראה בתלמיד חכם שעבר עבירה, אין מהצורך להוכיחו, כי מעצמו יעשה תשובה, כדאיתא במסכת ברכות (יט,א) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה כו' אלא ודאי עשה תשובה. ולפי הנ"ל יש לפרש פירוש הכתוב, 'אל תוכח לץ פן ישנאך', היינו שלא יקבל לדברי תוכחתך, אלא 'הוכח לחכם', פירוש הפוך פניך לומר דברי עוונות והתוכחה נוכח לחכם, וכנ"ל. 'ויאהבך', שישמע החוטא ויקבל לדברי תוכחתך ויעשה תשובה.

* בשם הרב הקדוש מוהר"א זצ"ל מעיר מיקאלאיוב. 'אתם נצבים' וגו'. על פי משל מענין לימוד תכסיסי המלחמה של אנשי הצבא (הנקרא עצזיציר), יש שממונים עליהם שרים רבים ונכבדים זה למעלה מזה. שהדרך הוא אשר שר הקטן מלמדם סידור תכסיסי מלחמה. והם עומדים זה אצל זה בשום סדר א' שורות שורות והמלמדם עומד עליהם בריחוק קצת כנגדם ופוקד עליהם כיצד יעשו. ומה שהוא מצוה עליהם כן יעשו כולם כאחד. ואם השר הגדול ממנו שבא לנסות לאנשי הצבא שתחת דגלו באותות אם הם מורגלים בסדר עבודתם, אזי גם השר הקטן עומד עם אנשי הצבא בשווה להם ועושה כמו שאנשי הצבא הפשוטים עושים. וכן כל מה שהשר הוא יותר גדול, השר הפחות ממנו הוא נצב לאנשי הצבא הפשוטים כנ"ל. ובאם המלך יבא לנסות אותם אזי כל השרים כולם הקטנים עם הגדולים עומדים נצב בסדר אחד עם אנשי הצבא, עושים כולם כאחד ענייני סדור תכסיסי מלחמה כפי פקודת המלך.

הנמשל בזה כי בכל השנה ההשפעה הולכת על ידי הצדיקים. לצדיק זה יש מפתח הפרנסה, ולצדיק אחד יש לו מפתח הרפואות כו', אבל בראש השנה כאשר יבוא המלך, מלכו של עולם, הוא הקב"ה לישב על כסא המשפט לדון את כל באי עולם וכולם יעברון לפניו כבני מרון, אזי יהיו נדונין לפניו גם הצדיקים, על דרך הכתוב (מלכים א ח,נט) 'לעשות משפט עבדו' כו' (וכדאיתא בראש השנה טז., עיין שם). לזה אמר 'אתם נצבים היום', על דרך מאמר רבותינו ז"ל (זהר פרשת בא דף לב:) בפסוק איוב (א,ו) אין 'היום' אלא ראש השנה, 'כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם וגו' כל איש ישראל',

אמר המסדר על פי דבריו הקדושים יש לפרש הכתוב בתהלים (קיט, צא) 'למשפטיך עמדו היום', היינו בראש השנה, פירוש שגם הצדיקים יעמדו בכסה ליום חגינו למשפט, 'כי הכל עבדיך', ואתה מלך לדונם. ועיין בחדושי אגדות למסכת ראש השנה ט"ז ע"א בדיבור המתחיל תנא דבי רבי ישמעאל, ותודה לקל שכוונתי קצת מעין דברי הגאון.

* הרב הקדוש מורנו הרב ר' צבי הירש זצ"ל מרימינוב, היה רגיל לומר בכל פורים, 'והשתיה כדת', יסוד התורה היא (מלשון 'אבן שתיה') 'אין אונס', שיהיה כופה את עצמו להיות בבחינת 'אין' בשפלות. 'כי כן יסד המלך', מלכו של עולם. 'על כל רב ביתו', היינו הצדיקים, שיהיה הצדיק בעיני עצמו שאינו נחשב לכלום.

אמר המסדר היינו כמאמר רבותינו ז"ל (נדה ל:) אפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע. והבן.

ועל ידי זה יוכלו הצדיקים להיות פועל ישועות 'לעשות כרצון איש ואיש', להשפיע לכל אחד מה שצריך. שמעתי.

וכענין זה איתא בספר דברי אמת בפרשת ראה על הפסוק (דברים יב,ד) 'לא תעשון כן' וגו', עיין שם כל הענין.

---

הרב גדליה קליגר (קלוגער) הי"ד, תלמיד חכם מופלג וחסיד מלבוב, שנולד בשנת 1900 לאביו הרב יוסף, ראב"ד בויברקא, ממשפחה המיוחסת לרבינו הט"ז. סבו, הרב שמשון קליגר היה אב"ד זאלקווא והגלילות (מחוז בלעזא).

הרב גדליה חיבר את הספר "מנחת יוסף", חידושי תורה ודרושים מלוקטים מצדיקים רבים, עם חידושי אביו וחידושיו (לבוב, תרצ"ה). הספר יצא עם הסכמת קרוב משפחתו הרב יהודה ליבוש באב"ד, אב"ד פודוולוטשעסק. מהדורה חדשה של ספר זה, יצאה לאור בשנת תשס"ח.

אחיו של הרב גדליה היה הרב טוביה, מגדולי תלמידי החכמים באושפיצין ומחשובי חסידי בעלזא.

הרב גדליה נספה עם כל משפחתו בשואה, כנראה בסביבות שנת 1942. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 8

"הנסתרות לה' א-להינו" (דברים כט,כח). בענין גודל החיוב לחנך בניו על פי התורה והיראה, שמעתי לומר על פי מה דאמרינן בש"ס (שבת קי"ט:) העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ושמעתי לבאר, שהנה יעקב אבינו עליו השלום אמר (בראשית מט,ג) "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני", הרי שבן נקרא "כח", וצריך כל אדם לראות שיהיו כל בניו יראים ושלמים. וזו הכוונה, העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, דהיינו שכל בניו המה יראי ה', אז קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה.

ובחתם סופר פירש את הפסוק "הנסתרות לה' א-להינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת". דהיינו, אין מופת חותם לאדם לדעת אם הוא ירא ה' באמת, רק אם מגדל בניו לתורה ועבודה. וזו הכוונה, "הנסתרות לה' א-להינו", דהיינו, שהקב"ה יודע מחשבות אדם וכל הנסתרות, והוא יודע מיהו ירא ה' באמת. "והנגלות לנו" שהוא ירא ה', "ולבנינו" לעשות את כל דברי התורה הזאת. דהיינו, כשמגדל בניו לתורה ועבודה זו ראיה נאמנה מוכחת שהוא ירא ה', שאם לא כן, לא היה מגדל את בניו לתורה ועבודה.

ובזה ביאר הרמב"ן את המקרא (בראשית יח,יז-יט) "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו'. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" וגו'. ובזה אמרתי לפרש את הפסוק (שם ו,ט) "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" וגו'. שהכוונה, שמתולדותיו של נח מוכח שנח איש צדיק תמים היה. ולפי זה שמעתי מגיסי, הרב הגאון מורינו ורבינו הרב זלמן ליב שפיץ ז"ל, לבאר מאמר חז"ל (ברכות כ"ח.) כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ש"תוכו כברו" היינו, שהתוך של האב הוא כברו, כבנו ("בר" בארמית הוא בן), שמכח הבן מוכחת מעלת האב, שכשהבן הולך בדרך טובים מחמת חינוך האב, אות היא לו שתוכו של האב הוא בשלימות הראויה.

וזה יש לרמז במאמר חז"ל (בבא מציעא צ"ז:) מטבע של אברהם אבינו עליו השלום היה זקן וזקנה בצד אחד ובחות ובתולה מצד השני. דהיינו, שהבחור והבתולה שבצד זה מעידים על הזקן והזקנה, ואז הוא תפארת לזקן ולזקנה.

(הובא בספרו של אחיו הרב משה סופר הי"ד "יד סופר", פרשת ואתחנן).

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו' ושפטו את העם משפט צדק. צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשתה את הארץ" (דברים טז,יח-כ). יש לפרש, שאמרו חז"ל (בבא קמא קי"ט.) כל הגזול את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו. ובעני כתיב (משלי כב,כב-כג) "אל תגזול דל כי דל הוא, כי ה' יריב" וגו', וממילא על ידי שופטים שמקיימים "צדק צדק תרדוף", ואין אחד עובר לא בגזל עשיר ולא בגזל עני, "למען תחיה", ומדה טובה מרובה בשכרו זוכים לאריכת ימים.

(יד סופר, פרשת שופטים).

"עשיתי ככל אשר ציויתני" (דברים כו,יד). ברש"י והוא ממתניתין (מעשר שני ח,יב) שמחתי ושימחתי בו. יש לפרש, כמה פעמים נותנין צדקה או מפני המצוה, או מפני ההכרח, או מפני היראה שלא יענש, ובפרט תרומה ומעשר שאם לא יתן חייב מיתה על הגזל באכלו אותו, וכדומה. אבל יש ששמח מאוד אם רואה שהמקבל ממנו שמח במתנתו ומקובל אצלו אז הוא הנותן שמח מאוד בזה. וזה יש לפרש הכוונה "שמחתי ושימחתי בו", שמחתי במה ששימחתי אחרים. והנה זה נגד טבע בני אדם כדרכם בחסרון ממונם עצבים והוא שמח בזה, לכן מתפללין "השקיפה" וכו', ובמדרש כל השקפה לרעה רק השקפה זו לטובה, בזכות המעשרות מהפך לטובה, בזכות שעשיתי נגד טבעי להיות עצב בזה ואני שמח כן תעשה שתהפוך השקפה מרעה לטוב לנו, אמן.

(יד סופר, פרשת כי תבוא)

---

הרב שמואל חיים סופר הי"ד, בנו של רבי שמעון סופר הי"ד אב"ד ערלוי (אגר, הונגריה) ושל הרבנית אסתר מלכה ע"ה, כיהן כרב בקהילת זאגרב-אגראם (יגוסלביה). הרב שמואל חיים ואחיו הרב משה הי"ד אב"ד ערלוי הוציאו לאור את מהדורא תליתאי של ספרו של החתם סופר "תורת משה" על התורה (תרע"ג-תרע"ד). דבריו ומכתבים אליו הובאו במספר ספרים (ובהם "התעוררות תשובה" מאת אביו, "יד סופר" מאת אחיו, שו"ת "דברי סופר" (סי' ז) מאת אחיינו, שו"ת "בית ישראל" (לנדא) א סי' קס"א, "רבי שמעון חסידא", ועוד).

לאחר פטירת אמו כתב את המכתב הבא, (המודפס בספר "הדרת קודש", מאת הרב יוסף הכהן שווארץ הי"ד, גרוסוורדיין תרצ"א, עמ' 70).:

ב"ה יום ג' תצא ה' אלול תרצ"א לפ"ק אגראם יצ"ו.

בימי הרחמים, יכתב לאורך ימים; ובחודש הסליחות יחתם לשובע שמחות; כובד אהובי מחו' וידיד נפשי הרה"ג וכו', נרו יאיר ויזרח, יציץ ופרח, נסי"ע. מאז אשר קרה לנו בעוונותינו הרבים האסון הנורא, כי לקח ה' מאתנו, את אמינו הצדקת מ' אסתר מלכה ע"ה (בת הגאון המפורסם מו"ה זלמן שפיטצער זלה"ה מוויען) וכו'. ואח"כ קמנו מהתפלש בעפר לא הייתי בקו הבריאות, ולכן איחרתי עד עתה, וכו' וכו'. ובעיקר הדברים מה לי להוסיף הלא הכל גלוי וידוע לפניו, הכי קרא שמו צפנת פענח, שכל מילי דטמרין ליה גלייה. ואזכיר רק מה ששמעתי זה כבר מכבוד אאמו"ר הגאון הצדיק מו"ה שמעון סופר שליט"א (האבדק"ק ערלויא יצ"ו) בהא דאמרו חז"ל (ברכות י"ח) כל הרואה את המת ואינו מלוהו חרף עושהו. ואם הלואהו עליו הכתוב אומר "מלוה ה' חונן דל" (ועיין פירוש רשי"י ובמהרש"א). והביאור, כי כל חסד שעושים אינו מלוה לה' כי מקוה לתשלום מאדם שישלם לו חטיבה מול חטיבה. אבל מה שעושים למתים הוא רק על בטחון כי ה' ישלם פעולתו ושכרו מאתו. וזהו שאמר "מלוה ה' חונן דל", שהמחונן את המת הנקרא "דל" הוא מלוה לה', כי החונן לי אפילו לעני שבעניים יוכל לצפות שיצטרך פעם אחת לטובתו. ונכון. ומצאתי אחר כך הדבר בכתב סופר (אמור). ומה נעמו דבריו שם למה דרשו חז"ל זה על מלוה המת, הלא הקוברו ומלבישו הוא טורח יותר מללוותו? אלא דהנה הש"ס סנהדרין מ"ו מסופק אם קבורה יקרא דחיי או דשיכבא, או משום דחיי שלא יראהו מוסרח (ועיין בפירוש רש"י וחידושי הר"ן שם ביאר הדבר). ומסיק הש"ס משום ביזיוני דחיי. עיין שם. ולפי זה קבורה והלבשת מתים אינו חסד של אמת, דהא ביזיון הוא לחיי אם לא יעשו לו ככה, אבל המלוה את המת לפי כבודו כדאמרו חז"ל במגלה שיעור המלווים לפי תורתו זה אינו משום כבוד החיים רק כבוד המת. ולכם אמרו חז"ל רק על המלווה את המת "מלוה ה'" כי אין לו לחי שום טובת עצמו רק לטובת המת. ודברי פי חכם חן (ועיין עוד בפרשת בהר מה שאמר על מאמר חז"ל מה הוא קובר מתים ומנחם אבלים אף אתה וכו'). ואסיים מעיין הפתיחה וכו'. הקב"ה ימהר לקבץ פזורינו, ומן הגלות המר יוציאנו, ויאמר "די" לצרתינו, ייחיש לגאלינו גאולת עולמים בקרב הימים. אמר כן יהי רצון, ידידו מחו' הדוש"ת בלונ"ח ומברכו בכתיבה וחתימה טובה,

הק' שמואל חיים סופר

הרב שמואל חיים סופר נספה באושוויץ עם רבים מבני משפחתו הרחבה ובני קהילת ערלוי, בכ"א בסיוון תש"ד. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 95

תנא דבי רבי ישמעאל שלשה דברים היו קשים לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבע: מנורה וראש חודש ושרצים… ויש אומרים אף הלכות שחיטה… ובירושלמי שקלים (פ"א,ה"ו) חשיב גם מחצית השקל שנתקשה בו משה והראהו הקב"ה מטבע של אש… ובמדרש רבה פרשת בא (פרשה טו) איתא גם שמן המשחה והראה לו הקב"ה מעשה שמן המשחה…

שמן המשחה. בתורה כתיב ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור וכו' ועשית אותו שמן משחת קודש (שמות ל,כג). ובאבן עזרא וזה לשונו, ומלת מר קשה והגאון תרגמה מוש"ק, ואומרים המביאים כי הוא נעשה בגרון הצבי. וברמב"ם הלכות כלי המקדש (א,ה) וזה לשונו, המור הוא הדם הצרור בחיה שהודו הידוע לכל שמתבשמין בה. וכתב הראב"ד וזה לשונו, אין דעתי מקבלת שיכנסו דם שום חיה בעולם, כל שכן חיה טמאה. וכתב הכסף משנה שזה פשוט בפי העולם שמר הוא מוש"ק ולקושית הראב"ד יש לומר, כיוון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא ומריח ריח טוב למה יגרע. וידעו דברי רבינו יונה דמייתי הרא"ש פרק שישי דברכות גבי דבש, כל שנשתנה לדבר המותר מותר. עיין שם.

ובמגן אברהם (סימן רטז) וזה העניין של תשובה מאהבה שאמרו חז"ל אשר זדונות נעשו לו כזכויות (יומא דף פ"ו), כי כאשר יתחרט החוטא בנפשו, יכנע וישוב אל ה', כי מה בין ישראל לעכו"ם כתב מהר"ל בכמה מקומות, כי אצל העכו"ם הרע בטבע והטוב במקרה היוצא מן הטבע, ובישראל להיפוך הטוב בטבע והרע במקרה היוצא מן הטבע, ולכן אדם מישראל אף אם יתלכלך בחטאי ופשעים אין זה אלא מבחוץ, כאבן השוהם המלוכלך ברפש וטיט. ועל כן מזהיר לנו הנביא רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו' (ישעיה א,טו) כי אם יחיש ימהר לטהר ולרחוץ מרוע מעלליו אז ישוב יבריק כאבני שהם וכעצם השמים לטוהר.

והנה ידוע חקירת ספר העקרים אם המצווה והעברה בגדר אזהרת רופא לחולה או בגדר אזהרת אדון לעבד, ויש שמביאים ראיה שהוא בגדר אדון לעבדו מהא דתשובה מועיל, וכמו שאמר הכתוב ושבת עד ה' אלקך (פרשת ניצבים). ואם היה החטא פוגם בעצם ומחליא הנפש, מה מועיל חרטתו שמתחרט על החטא, האם יועיל לחולה העובר על פקודת הרופא ומקלקל ומזיק את גופו מה שיפייס באומר ודברים. אכן מצאתי במדרש תהלים על הפסוק להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו (תהלים צב), אמרו מלאכי השרת לאדם הראשון, מי גרם שתמות. אמר להם, אני שגרמתי לעצמי, משל לחולה שאמר לו הרופא דבר זה תאכל ודבר זה לא תאכל. הלך ואכל, אמרו לו מי גרם לך שתמות, אמר להם, אני שגרמתי לעצמי, שאילו הייתי שומע מה שהרופא מצווני לא הייתי מת וכו'. עיין שם. הרי מפורש שהוא בגדר אזהרת רופא לחולה. ומה שמביאים ראיה מהא דמועיל תשובה, יש לומר על פי מה דאיתא בירושלמי (מכות פ"ב,ה"ו) ובילקוט יחזקאל (רמז שכ"ח) שאלו לחכמה הנפש החוטאת מה תהא עליה, אמר להם חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה, אמרה להם, נפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, אמרה להם, יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב"ה, אמר להם יעשה תשובה ויתכפר, הדא הוא דכתיב טוב וישר ה', שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה. וביאר בספר רגש אמרינו כי החטא עצמו ממית בטבע, וכמאמר הכתוב תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך (ירמיה ב,יט), וכמו שטבע הארס להמית כן הוא טבע החטא כי הוא ארס ממש. וזהו שאמר הכתוב הכרת תכרת הנפש עונה בה (במדבר טו,לא), כי תכרת מעצה בלי שום פעולת עונש מה', כי עוונה בעצמה מפעפע בה כארס וממיתה.

וזהו שאמרו חז"ל במדרש רבה, והובא ברש"י (פרשת בראשית) בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. דין נקרא טבע, כמו שאמרו בשבת (דף קנ"ה) יודע ה' דין דלים, יודע ה' בכלב שמזונותיו מעטים, ועל כן בתחלה עלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא את העולם באופן שישאר בטבעו הארסי, וזה המכוון במלת דין, רצונו לומר, במשפט טבע העוון, וראה שאין העולם מתקיים, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם כן ימותו כל באי עולם, ולכן הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, דהיינו שהחליש ברחמיו יתברך שמו המרובים את טבע הארסי הממית של העוון, כי אם שב ורפא לו. כי התשובה רפואה סגולית לחטא. וזה פירוש דברי הירושלמי הנ"ל, הנפש החוטאת היא תמות, מעצמה, כי על ידי החטא נפסק קשר חיות הנשמה אשר היא קשורה בו וממילא תמות מעצמה מאפס חיותה, עד שבא הקב"ה וגילה תקנת התשובה. וכן היא תשובת התורה הקדושה, יביא קרבן ויתכפר, שקרבן ענייה גם כן כח התשובה, כמו שכתבו הראשונים כי קרבן בלא תשובה זבח רשעים תועבה.

ובמקהלות ביארתי בזה דברי הירושלמי שבועות (פ,א,ה"א) אמר רבי תנחומא בשם ריש לקיש בשעה שאמר לו הקב"ה למשה והתודה עליו את כל עונות בית ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם (ויקרא טז), באותה שעה התחיל לומר מזמור לתודה, על שם והתודה עליו. ועיין בשו"ת חיי אריה (ח"ב דרוש ט) שתמה מה ראה משה על כה בהגלות נגלות אליו במראה נבואתו מצוות ווידוי שעיר המשתלח לאמר מזמור לתורה. ובמגן אברהם (סימן נא, סק"י) בשם כנסת הגדולה שיש מקומות שאומרים מזמור לתודה בראש השנה וביום הכיפורים, על שם הכתוב, הריעו לה' כל הארץ (תהלים ק), כלומר שבשאר שבתות וימים טובים שאין תודה קריבה בימים הללו אין אומרים מזמור לתודה, בראש השנה ויום הכיפורים טעמא איכא למימר. ואכתי הניחא ראש השנה, אבל ביום הכיפורים נשאר עוד חובת ביאור למנהג אלו הקהילות. עיין שם.

ולהנ"ל הדבר נכון על פי מה שנתבאר שארס החטא מפעפע בהחוטא לענשו ולהמיתו, אלא שתשובה רפואה לה. וכן איתא ביומא (דף פ"ו) גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה (הושע יד) ובברכות (דך נ"ד) אמרו ארבעה צריכין להודות ואחד מהן חולה שנתרפא, אם כן אתי שפיר כששמע משה רבנו עליו השלום מפי הגבורה והתודה וגו' שכהן גדול יתוודה עבור כל ישראל ויעשו בני ישראל תשובה שיתכפרו ויתרפאו מחולי נפשם הממית, אמר מזמור לתודה, כדין חולה שנתרפא כאמור. שמן המשחה עניינו תשובה, אשר כמו בשמן המשחה, כיוון שנתהפך לדבר המותר נעשה היתר ועוד מושחין בו כל כלי הקודש וכהני ה', כן תשובה מאהבה העוונות מתהפכות עוד לזכויות. ובזה נתקשה משה רבנו עליו השלום כי על פי מדת הדין והטבע החטא עצמו מפעפע כארס ומעניש להחוטא בה, והראה לו הקב"ה באש, אש פלדות שלהבת יה, זה התורה הקדושה המלמדת להועיל כמענתה, יביא קרבן ויתכפר, שעיינו גם כן תשובה כנ"ל. יתר לה תשובה מאהבה שעוד עוונותיו מתהפכות לזכויות. ובמדרש רבה (בפתיחה לאיכה) הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירו למוטב. ייתן ה' יתברך ונזכה לשוב בתשובה לפני ה'. ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

(בית נאמן)

—

הרב אברהם נתן נולד בתרמ"א, 1881. לאביו, הרב יחיאל איכל אלברג ראב"ד זגירז'. הרב רבי צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד לקחו כחתן לבתו חוה ליבא, ורצה להכתירו כרב קהילה, אך הרב אברהם נתן סירב לקבל את הרבנות וניסה לזמן מה, ללא הצלחה יתירה לעסוק במסחר. הרבנית שהייתה רגילה בבית אביה לחיי רווחה, לא התרעמה גם כאשר הגיעו עד פת לחם, וטרחה במסחר בשמרים לפרנסתם כדי שיוכל להמשיך לשבת על התורה והעבודה. לאחר מלחמת העולם קופחה פרנסתם והמצוקה גדלה בבית.

בתרס"ג, 1903, נתמנה כאב"ד של זגירז' שבאזור לודז', כאב"ד בלאשקי, ובסוף תרפ"ה,1925, כאב"ד בסאנוק שבגליציה המערבית.

הוא השתתף בכתבי עת תורניים, כתביו מופיעים בספרי שו"ת רבים והסכמותיו מעטרים מספר ספרים. הוא ההדיר כמה ספרים וחיבר את הספרים "בית נאמן" (תרפ"ד. ספר זה יצא עם הסכמות נלהבות של גדולי הדור ובהם האדמו"ר ר' מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, הרב חיים ברלין ועוד), "פינת הבית", "קוי אור" (תרפ"ח), "ברית אברהם" ו"אבני זכרון" ועוד. חלק מספריו לא הודפסו.

קרב גם את הצעירים בעירו שנטו לתנועה הציונית. כשפרצה מלחמת העולם השניה סייע לפליטים היהודים שעברו בעירו. כששרפו הנאצים את בית הכנסת פסק שהיהודים לא יסכנו את עצמם כדי להציל את ספרי התורה. נספה עקה"ש בשנת ת"ש, 1940, אחד מבניו הוא הסופר יהודה אלברג.

(ע"פ רבנים שנספו בשואה, דף עד באתר יד ושם, ספר יזכור לקהילת זגירז')

 

מספר הצפיות במאמר: 183