חיוב על כל אדם לזכור ולא לשכוח חורבן בית המקדש / הרב חיים פוטרניק הי"ד

ישמחו השלמים ויגילו היראים והחרדים ומשתוקקים לדבר ה' ותורתו ועבודתו הקדושה בהגלות פנינים יקרים מאירים כספירים מפלאות תמים דעים המפוזרים בש"ס ומדרשים ובספרן של צדיקים ויראים, אשר כל עובר עליהם ישתומם על המראה לומר עליהם ראה זה חדש הוא. וכל איש עמוס התלאות אשר אין עתו בידו לקיים נטיות עסק התורה כמאמר הכתוב 'והגית בו יומם ולילה' כפשוטו, ואפי לקבוע עתים לתורה אין בידו מחמת כמה חבילי טרדין המונעים אותו, עם כל זה מלתא חדתא איידי דחביבי יעשוק לו בכל יום זמן קט לעסוק בהם, ובזה יקיים מצות עסק התורה בכל יום, כי כולם נתנו מסיני, כדאיתא במסכת סופרים פרק ט"ז, פנים בפנים דבר ה' וגו', פנים תרי, בפנים הא ד' אפין, מקרא משנה הלכות ואגדות, הרי מפורש שגם האגדות המה מסיני. וכן אמרו חז"ל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתנה למשה בסיני. ועיין בספר חסד לאברהם [מעין ד' נהר י"ב] שכתב מי שיש בידו משנה ותלמוד עם המקרא נקרא בזוהר הקדוש [פרשת ויקרא] עם הארץ דאורייתא כיון שאין בידו אגדה, [עיין בפנים ערך תורה] ועיין בחינוך פרשת עקב סימן תל"ד בשם ספרי 'ולדבקה בו' למד דברי אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. ובאבות דרבי נתן אמרו כל מי שלמד הלכה ואין בידו מדרש אגדה, לא טעם יראת שמים. ובהיות כי טבעת בני אדם אינם שוים, יש בני אדם שרצונם וחפצם בהלכה יותר מבאגדה, ויש להיפך שמוצא קורת רוח באגדה יותר מבהלכה, וכדומה, וכדאיתא בש"ס [בבא קמא דף ס ע"ב] יתיב רבי אמי ורבי אסי קמיה דרבי יצחק נפחא. מר אמר לימא מר שמעתתא ומר אמר לימא מר אגדתא. פתח למימר אגדתא ולא שבק מר, פתח למימר שמעתתא ולא שבק מר וכו', אמר להם אי הכי אימא ליכו מלתא דשויא לתרווייכו. עיין שם.

ועל זה תמכתי יסודותי ועברתי בין האמרים, אמרי קודש, ללקט אורות מכל עניני לימוד בעזרת ה' יתברך חיבור גדול מלא על כל גדותיו אמרות טהורות ממקום קדוש יהלכון, הן בהלכה והן באגדה וחסידות ומוסר, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש. ואגב אורחא טרחתי לעשות אזנים לתורה לחלק העניינים איש על דגלו באותיות לבית אבותם, כדי להקל על המעיין שימצא מבוקשו בלי חיפוש, והכל ערכתי כשלחן ערוך בכ"מ מטעמים כל ערך וערך באותיות השייך להם. ומעתה קחו ברכה אל בתיכם ואל תחוסו על כספכם כי מפז ומפנינים יקרה. וקראתי שם הספר 'ילקוט הפלאות', כי הוא בגימטריא של שמי ושם אבי ז"ל חיים בן ישכר בעריש שעולה במספר קטן מ"ח עם הכולל של הד' תיבות, והגם שבספר חרידים [סימן שס"ז] כתב שאין ראוי להמחבר לרשום שמו בספרו, עם כל זה בדרך גימטריא מותר, וכמו שכתב בפירוש אזולאי בריש הספר חרדים שקרא מורו 'ספר חסידים' שהוא בגימטריא זה יהודה שמואל, לרמוז שמו ושם אביו. וכבר הארכתי בזה בפנים הספר בערך 'ספר' והראתי לדעת שזה נובע מהתנחומא שמשה רבינו עליו השלום רמז שמו בתורה בדרך גימטריא והוא להשמיענו זאת שבדרך גימטריא מותר. ועוד טעם שני כי מלת פלא מורה על מלתא דתמיה, דהיינו דבר חדש שאין מצוי תמיד בדרך הטבע והוא לאחדים עם מלת 'נס', כמו שכתוב 'נס ופלא', כי נס הוא מלשון הרמה [עיין בחיבורי ערוך החדש בערך נס ב'] דהיינו שמורם מדרך הטבע, כן כל דבר חדש יכונה בשם 'פלא', כי הוא מלתא דתמיה שלא מורגל עוד בזה.

ומלתא דתמיהא אגב דאתא לידן נימא ביה מלתא, הנה הרב מהר"ם שיף ז"ל בהקדמתו העיר במה שאמרו חז"ל [סנהדרין קי"א] חבל על דאבדין ולא משתכחין, שהוא לכאורה כפל לשון. ופירש הגאון ז"ל על פי מה דאמרינן בגמרא גדולה מיתת תלמידי חכמים כפלים כחורבן בית המקדש, דאלו בחורבן בית המקדש כתיב 'ותרד פלאים' ואלו במיתת תלמידי חכמים כתיב 'הנני יוסיף להפליא וגו' הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו'. ובחולין [ע"ה] איתא אמר אביי הכל מודים דקלוט בן קלוטה בן פקועה דמותר, מאי טעמא, תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי. ולפי זה הכי פירוש חבל על דאבדין ולא משתכחין מלב, דהיינו התלמידי חכמים שאין משתכחין לעולם מן הלב, דכתיב בהו 'הפלא ופלא', דהיינו תרי תמיהי דמדכר דכירי. עד כאן דבריו. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

ועל פי זה אמרתי ליישב קושית העולם, הובא בשל"ה הקדוש [חלק ג דרוש צאן יוסף] בפרשת וישב בפסוק 'וימאן להתנחם', ופירש רש"י ז"ל משום שאין מקבלין תנחומין על החי, וסבר שמת. ומקשין העולם מדוע לא ידע יעקב מזה שהוא חי, מדלא קבל תנחומין. עיין שם בהג"ה כמה תירוצים. ולהנ"ל שפיר מתורץ כמין חומר, שיעקב סבר דמשום הכי אינו מקבל תנחומין, משום שהוא תלמיד חכם וצדיק, והצדיקים אין משתכחין מן הלב, דכתיב בהו תרי תמיהי. אבל אנן בדידן ממילא נודע דלאו משום זה לא קבל יעקב תנחומין, שהרי היה חי, על כן שפיר מצינו למידק מזה שאין מקבלין תנחומין על החי וכו'. והנה לענייננו מצינן למילף מש"ס חולין הנ"ל דכל דבר חדש שתמיה בעיני האדם, מדבר דכירי ואינו שוכח. וזה סגולת החיבור הזה, שכל הדברים המובאים בו כולן יעידון ויגידון שהמה חדשים, וכל הקורא בו ימצאו הדברים קן בלבבו מלשכחן. ואף על פי שבגט שם אמרו, תרי תמיהי מכל מקום הרי יש שם ב' לשונות, ובלשון ראשון אמר אביי גם בחד תמיה מדכר דכירי, וכן הוא פסק ההלכה ביורה דעה [סימן י"ג סעיף ב] כלשון ראשון, ואגב אורחא נלמד מזה דלפי פסק ההלכה החיוב על כל אדם לזכור ולא לשכוח חורבן בית המקדש, אף על פי שכתוב בו רק חד פלא. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן.

(הקדמת המחבר, ילקוט הפלאות)

הרב חיים פוטרניק, נולד בבוקובסק בי"ד בכסלו תרכ"ג (05.12.1862) לאביו ר' ישכר בריש, במשפחה של צאצאי רבי לוי יצחק מברדיטשוב. היה תלמיד חכם מופלג בכל מקצועות התורה, חריף ובקי, העמיד תלמידים, ליקט וחיבר חידושים והעלה אותם על הכתב לזיכוי הרבים. בתחילת מלחמת העולם הראשונה עבר לקרקוב וחי בצמצום כשתורתו אמנותו.

מחבר הספרים "סיפורים חדשים ואמתיים" (מונקאטש, תרס"ט), "ערוך החדש, ערך חיים, ערכי המקראות" (סנוק, תרע"ב) לביאור מילות זרות בש"ס ובמדרשים, "נר מצוה" (סאנק, תרע"ג) על סדר הדלקת נר חנוכה עם תפילות ונספחים, לביאור מילות זרות בתנ"ך, וספר "ילקוט הפלאות" א (בלגוריי, תרצ"ח) – ליקוט מדרשים ודברי מוסר, קבלה וחסידות על סדר ערכי האותיות.

ספריו עוטרו בהסכמות רבות. בהסכמת הרב נחום וידנפלד הי"ד לספר "ילקוט הפלאות" מוזכר הספר "מים חיים" על סוגיות הש"ס שחיבר הרב חיים פוטרניק הי"ד ובשנת תרצ"ח היה עדיין בכתב יד, ספר זה אבד בשואה. לספר צורף קונטרס 'דברי מנחם' מאת ידידו הרב מנחם מנדל זלטנרייך הי"ד שסייע במימון הוצאת הספר לאור.

מכתבים אליו מופיעים באמרי יושר (ח"ב, פג), בית פינחס (ח"ב, כד-כה), דובב מישרים (א, כח), מהרש"ם (ח"ו, עא) ומנחת יחיאל (ח"ג, מז, קז).

בהקדמת ספרו "ילקוט הפלאות" מזכיר המחבר את בנו הרב משה פנחס שהיה אביו של "היקר המופלג בתורה וחסידות החריף ובקי ישכר בעריש שליט"א" ושל אחיותיו.

לאחר פטירת אשתו עבר הרב לגור בבית בתו מרת פיגא צירל, שם המשיך לעסוק בתורה ולחדש חידושי תורה בהלכה, באגדה ובפלפול.

במפקד שערכו כוחות הכיבוש הנאצים בשנת תש"א (1941) מופיע שמו של הרב פוטרניק, הוא נספה בשואה בשנת תש"ב (1942) לערך.

הערה: את תאריך הלידה של הרב פוטרניק לקחתי מתוך המפקד שנערך בשנת 1941, יש לציין שבמאורי גליציה חלק ד עמו' 25-26 העריך שנולד בסביבות שנת תר"ם.

מספר הצפיות במאמר: 26

כשנפטר צדיק, חייבים כלל ישראל להתאבל על נפילת עמוד התורה ועל אורו שנחשך / הרב יעקב הלוי שפירא הי"ד

פתיחה לדרוש השלישי:

"כאשר יצאה נשמת רבי אליעזר בטהרה, פגעו ברבי עקיבא בין קסרי ללוד, היה מכה בבשרו עד שהיה דמיו שותת לארץ, פתח עליו בשורה ואמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן!" (סנהדרין דף ס"ח ע"א, עיין שם ברש"י ומהרש"א).

שנת אבלנו לאט לאט הולכת ונאספת בתהום העבר, עוד מעט והשנה עברה, והנה ימים ושנים עוברים ונשכחים אבל הרגשת צערינו ואתנחתינו לא תעבור לעולם ולא תשתכח.

המת משתכח מן הלב כדברי רבותינו ז"ל הוא רק בפשוטי העם שהוא רק צער של אבידת גופני, לא כן כשאנו מתבוננים ומחשבים בפטירת גדולי וצדיקי הדור עמודי התורה הדולים ומשקים לעדת ה' בכל עת ועונה מים תורתם וצדקתם. על העדרם גדול הכאב תמיד כיום הסתלקותם, כי השפעתם היא רוחניות ונצחיות לא תשתכח.

ולעניין זה ידומה לדעתי הסתלקות הצדיקים כשריפת בית מקדשינו (ראש השנה דך י"ט ע"א) להורות לנו בזה דכמו שחייבים אנו לזכור תמיד בתפארת ישראל, ביא בית מקדשנו וארצנו שהיו לשריפת אש (עיין שולחן ערוך אורח חיים סי' תק"ס) בה במידה מחויבים אנו לבכות ולהתאונן כל ימי חיינו על הסתלקות גדולנו ומנהיגינו. וכן במקום שמבואר בשולחן ערוך ספר תורה כי תשרף צריך לקרוע, בו במקום כתוב תלמיד חכם שמת צריך לקרוע (עיין ביורה דעה סי' ש"ה) כי הכל אחד הוא, קוב"ה אורייתא וישראל והארץ חד הוא (ישראל זה התלמיד חכם שעלה במעלות שלימות הנצחית אשר בשם ישראל יכונה עוד "ישראל אשר בך אתפאר", כי פשוטי העם נקראו "בני יעקב" ולפעמים "בני ישראל" ולא "ישראל" סתם) הכל הוא משורש קדושה אחת במעלות השכליות רוחניות ונצחיות שהיא חיה וקיימת.

ובסגנון זה מוכרחים אנו להביט בכל עת על פטירת אבינו רבינו הגדול והשפעתו הקדושה שהיה מאציל מהודו עלינו בלמוד אותנו תורה ודעת. והורה לעם ה' הדרך אשר ילך בה והמעשה אשר יעשון. על זה חייבים אנו לקרוע עצמנו כעל ספר תורה שנשרף, כי בפטירת אדמו"ר מרן אבינו זצ"ל נשרף ספר תורה שלימה, שכל התורה ורזין דילה הוי נהירין ליה כשמש בצהרים כידוע. על זאת אספדה ואיללה, ארים קולי ואקרא:

ספדי תורה כי חוללה תפארתך! אחי היקרים! נקרע לבבנו ואל בגדנו, נקרע לבות האבן ונוריד כנחל דמעה על העדרת אבינו הצדיק שר התורה! ופותח גם אני עליו בשורה כמאמר רבי עקיבא: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותן, הרבה שאלות יש לי ואין למי לשאול!

שנת אבלנו עוד מעט ואיננה, עוברת ומשתכחת, אבל אבדתנו הקדושה לא נשכח לנצח!

הצעה להספד

ירמיה המקונן צווח על חורבן בית אלקינו, " התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה. ותמהרנה ותשנה עלינו נהי, ותרדנה עינינו דמעה, ועפעפינו יזלו מים. כי קול נהי נשמע מציון איך שדדנו, בשנו מאד כי עזבנו ארץ כי השליכו משכנותינו"!

מה צורך הקריאה זו שהנביא הרעיש כל כך את העולם? וכי לא סגי שיבכו הם עצמם על תפארת ישראל? גם הוא מאמר הסותר את עצמו במה שאמר "כי קול משמע מציון איך שודדנו", ואם כן למה יקרא למקוננת אחר שעבר נתעוררו מעצמם על הבכי?

ונראה לומר בזה על פי מה שכתב בעקידה (פרשת שמיני) כי הטוב נערך לפי כמותו ואיכותו, ולכן לא ידומה ערך הטוב המגיע לאדם אחד להטוב המגיע לכל המדינה, ולא ידומה הטוב המגיע למדינה אחת לבחינת הטוב בכולל השלם המגיע לכל המדינות. ובבחינה זו גם בשלימות האיכות כי לא ידומה הטוב והאושר המגיע לפחותי הערך, להטוב המגיע לאנשים השלמים במדע. ובעצם מובן שכפי ערך הטוב כן חיוב וראוי להתאונן על העדרו, אם כן על הטוב הכללי ידאב כל לב יותר מעל הטוב המגיע לאיש הפרטי.

ובהיות חורבן בית אלקינו וגלות ישראל מעל אדמתם, מלבד העדר הטוב הפרטי אשר הגיע עליהם כאשר שדד רבצם, הלא נעדר גם מאתנו טוב כללי והיא שכינת עוז ה' יתברך על הארץ, אשר היה משגב ומגדל עוז להכיר הבורא האמיתי על ידי זה, אשר זה אושר הנצחי והטוב הכללי, כאשר ביקש וחונן המלך שלמה עליו השלום (מלכים א ח) "למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אתך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה". ואחר אשר בהגלות ישראל מעל אדמתם ונהרס בית אלקינו נעדר הטוב הזה וחולל שמו יתברך בין העמים אשר על זה קונן המקונן ואמר: "איכה יעיב ה' באפו את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדם רגליו ביום אפו". אמר הפלגת העדר הטוב הכללי היא במה שהקדיר ה' את בת ציון והשליך תפארתם, בזה נשלל גם כן הדום רגליו. והוא כמו שמפרש הרמב"ם ז"ל שתפארת ישראל והיא בית אלקינו היה הדום רגליו, רצה לומר סיבה להכרת הבורא האמתי, ונשלל אם כן הטוב הכולל באיכות היותר גדול.

ואמנם הודעת הטוב הכללי נודע אם נראה אשר רבים וכן שלמים מרחוק ומקרוב מרגישים ומצטערים בהעדר הטוב ההוא, אז יודע לעינינו כי היה טוב כללי מגיע לכל וכן בבחינה זו ערך איכותו, אם רואה בצערן של חכמים אשר המה יצטערו על ההעדר הזה.

וזה שקרא הנביא לעם ה' התבוננו העדר הגדול מהטוב היותר כולל שאפשר אשר נהיה לנו בחרבן בית אלקינו! ואמר כי יבינו לזה בקראם למקוננת מרחוק ותבואנה כי המה יבואו לבכות המאורע, באשר גם המה ירגישו ההעדר הלזה, אם כי רחוקים הנם, זה האות כי היה טוב כללי. "ואל החכמות שלחו ותבואנה", כי גם החכמים והשלמים יצטערו על אבדן כלי חמדתם כזה, באשר גם להם הגיע הרעה ותראו כי כולם יבואו וימהרו לשפוך בכי ודמעות שלש מהרגשת צערם, ואז תרדנה עינינו דמעה ועפעפנו יזלו מים, כי הלא אז נשער איכה יש לנו להתאונן ולבכות באשר מידינו אבדה כלי תפארת הלזו. ואמר הנביא שעד הנה הסכילו בזה ולא הרגישו כלל בהעדר הטוב הכללי ולא נתעוררו לבכיה רק על העדר הטוב הפרטי. וזהו שכתוב "קול נהי נשמע מציון איך שודדנו", כלומר שאינם מרגישים רק בהטוב הגופני אשר היא רק טוב פרטי להם, אבל זאת באמת לא זאת רק "בושנו מאד כי עזבנו ארץ" וכי השלכנו משכנותינו, והיא הטוב המוסרי הכולל. כי אף אם לא שדד מאתנו מאומה והיינו בארץ כארצינו, בכל זאת יש לנו לבכות ולבייש בעצמנו "כי עזבנו ארץ", ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה, מקום השראת השכינה ואוירא דארץ ישראל מחכים. וכי השליכו משכנותינו, המה משכנות אביר יעקב, הבית הגדול והקדוש, אשר שם ה' נקרא עליו. ואנחנו משוללים הטוב המוסרי שאין למעלה המנו בבחינת כללותו ואיכותו, זאת היא לדעתי כוונת המקונן.

הספד והתעוררות

הנה לבחינה זו של העדר המקדש ידומה גם כן הסתלקות הצדיקים. ולזה כוונו חז"ל (ראש השנה יט) באמרם "שקולה סלוקן של צדיקים כשריפת בית אלקינו", כי מלבד העדר הפרטו לצער ודאבון בני משפחתו, עוד כללות ישראל חייבין להתאונן על נפילת עמוד התורה ועל אורו אשר נחשך. וזה שקונן דוד המלך עליו השלום על אבנר, הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל! היה מקונן ואמר הביטו וראו הטוב הזה הנשלל כי לא ראש משפחה ושבט מעדר מאתנו אשר לא יגיע האבל אך למשפחה הלזו, אך שר וגדול נפל היום בישראל. ואם כן אבל הוא לכל בית ישראל.

מורי ורבותי! בהתעוררנו עתה בהעמדת האבן לציון נפש אבינו הקדוש נזר תפארתנו אומר גם אני: הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל! וכל בית ישראל יבכו את השריפה כי הוא צער ואבל הנוגע לכלל ישראל, והרגשת צער זה לא רק ביום המיתה בלבד רק תמיד ראוי לבכות ולהתאונן ולצייר בנפשו כאלו היום נסתלק מן העולם. וזה "כי נפל היום בישראל" (על דרך שפירשו חז"ל על הפסוק "ביום הזה באו מדבר סיני", שיהיו דברי תורה חדשים עדיך כאלו היום נתנו). קול נהי נשמע בארצנו איך שודדנו ונלקח מאתנו ארוך אלקים עטרת ראשנו! ועל קהל זלוצב אני קורא ואומר: פנה הודך פנה זיוך פנה הדרך! אלא אזכרה ואפשכה עלי נפשי, מי יתן ראשי מים ואיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על העדרת אבינו נזר תפארתנו. אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לספינה שאבדה קברניטה!

וזה היה המכוון בפטירת אדוני אבי עליו השלום כי תיכף ומיד הרגישו כל גדולי הדור הקרובים והרחוקים מה שאבדו משלינות הנהגותיו ואמרו כי למה שנוגע להנהגת עצמו אין כאן שום אבדה, כי הוא בשלמותו והצלחת נפשו קיים בעולם הנצחי, אך בשתי הנהגות אחרות ווי לחסרונן, כי אוי לדור שאבד מנהיגו בהוראת מידות הכוללות והיא ידיעת מציאותו יתברך, שהיא כללות ידיעת תורתינו. ובאגב בכו גם כן בכיה פרטיות ואמרו אוי לה לספינה שאבדה קברניטה! הוא הנהגת הבית שהם כאניה בלא חבל…

והנה לא לדרשא קאתינא , כי עיקר ההספד לעורר הלבבות לתשובה, אז הוא יקרא דחיי ויקרא דשכבי, כמו שכתוב בשל"ה. ועיקר התעוררות כי יראו חכמים ימותו יאמר: אם כך במצוקי ארץ, מה יעשו רשעי ארץ. וראה יראו נער שוחים, אם אש אחזה בלחים אז ינועו יבשים כסוחים…

מעתה אחי היקרים! אבינו לא מת רק הלך למנוחות לקצור ברנה מה שנשמתו הקדושה זרעה עלי אדמות בדמעה, עודנו חי, אבל לא עמנו, לא בעולם השפל ועובר, רק בעולם העליון בגן עדן הנצחי! יהי זכרו ברוך לחיי העולם הבא!

(מתוך אבלת ציון, דרוש ג)


הרב יעקב הלוי שפירא, אב"ד טויסט שעל יד רימלוב נולד לאביו בנו של הרב שמואל שפירא דומ"צ דוברומיל ודומ"ץ וראב"ד זלוטשיב.

הרב יעקב היה איש אשכולות בעל מדות תרומיות, נואם ובעל השכלה, בעל קול ערב ושליח ציבור. הוא חיבר שירים וחיבורים והשאיר אחריו כתבי יד. בשנותיו האחרונות היה פעיל בתנועת המזרחי, ארגן בעירו תנועה חלוצית דתית ורשם רבים מהתושבים שם לארגון התיישבותי חקלאי בארץ ישראל. ניתן למצוא במכתביו את אהבתו לארץ ישראל ואת שאיפתו לעלות אליה, וכך כתב "אמנם רחוק אנכי מרחק רב מארצנו הקדושה, אך קשור אנכי בכל נפשי ומאודי לחיים הארצישראלים ולכל המתהוה שם". כשהיה בן 39, נפצע קשה במלחמת העולם השניה וחשבו אותו כמת, אך הוא הבריא מפצעיו, נתפס, והובל להשמדה ביום ח' בתמוז תש"א, יחד עם אחיו, ובהם הרב בן ציון הלוי שפירא. הי"ד.

בשנת תרפ”ט, לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו לאור בניו, הרב בן ציון והרב יעקב, את דרשותיהם בספר ”אבלת ציון”.

מקורות: קהלת זלוצ'וב עמו' 427. קובץ דברי שירה.

מספר הצפיות במאמר: 46

הצדיק נותן אל לבו את יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו / הרב בן ציון הלוי שפירא הי"ד

בש"ס דתענית דף ה: (באיזה מקום הגירסה היא:) "וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, אמרו לו אמור לנו דבר תורה, אמר להם אין משיחין בסעודה. לאחר שאכלו אמר להם יעקב אבינו לא מת. אמרו לו וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא? אמר להם מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

לדעתי יש לומר הפירוש, וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, היינו שהתיישבו את עצמן במאי שהכל מתוקן לסעודה היא העולם הבא. ולרבי יעקב לשיטתו באבות פרק ד' "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", והוא רוצה להודיע להם בקיצור מה שאמר להם בסוף, אמר להם אין משיחין בסעודה. רצה לומר בהסתלקות הצדיק אין להצטער (מלשון 'רוב שיחי וכעסי') על אודות סעודה שמתוקן לצדיקים לעולם הבא. ואחר כך אמר להם יעקב אבינו לא מת, רצה לומר יעקב איש תם לא נתהפך למת וצד תמות במקומו עומדת בתמותו ושלמותו, והראיה מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וכבר נתרבה בכל מדות טובות אשר בתורת ה' חפצו וגדל את זרעו על פי מידותיו ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

במדרש רבה שיר השירים "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים". כד דמך רבי חייא בר אוייא בר אחתיה דבר קפרא, אמרו לו לרבי יוחנן עול ואפטר עלוי דודי ירד לגנו, הקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא וסלקו מן העולם.

לכאורה אין הבנה לדברי המדרש אלו, דמשמע שהיו מעשיו גרמי לסלקו מן העולם. נקדים בזה דברי הזהר, וזה לשונו" ובגין כך נשמתהון דצדיקי עלאין על כל משריין דלעילא. ואי תימא אמאי נחתין להאי עלמא ואמאי אסתלקו מיניה? למלכא דאיתילד ליה בר. שדר ליה לחד כפר למרבא ליה ולגדל ליה עד דיתרבי ויולפין ליה ארחי דהיכלא דמלכא. שמע מלכא דברי איתרבי ואתגדל, ברחמין דבריה שדר מטרוניתא בגיניה ועאיל ליה להיכלא וחדי עמיה כל יומא. כך הקב"ה אוליד בר, והיא נשמתא קדישא. שדר ליה להאי עלמא דיתרבי ויולפין ליה ארחא דמלכא. כיוון דידע מלכא דבריה אתרבי ועידן למייתי להיכליה, נשמתא לא סלקא עד דאתית מטרוניתא בגינה ואעלת ליה בהיכלא דמלכא ויתיבת תמן לעלמין. ואם כל דא אורחא דעלמא דאינין בני כפר בכאן על פרישא דבריה דמלכא מיניהו. חד פקח אמר להון, על מה אתין בכאן? וכי לאו בריה דמלכא? ולא אתחזי למיר יתיר בנייכו, אלא בהיכליה דמלכא. כך משה דהוה פקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו".

וכדי להבין דברי הזהר יש לחקור בזה, וכי דרך מלך לשלוח בנו לכפר שילמד שם דרכי המלכות? אך ידוע שהרבה מדות טובות צריכים למלך ועל כולם חסד ורחמים וצדקה ויראה, וענווה גדולה מכולם, שבמקום גדולתו תהא ענוותנותו. ומידות הללו אין באפשרות להרגיל עצמו בבית המלכות, כי למי יעשה חסד וצדקה ועל מי ירחם? או מידת ענווה, הלא מלך גאות לבש? אך בני הכפרים הדחוקים למזונות בזיעת אף ויגיעת נפש, שמה יש מקום להרגיל עצמו באלו המידות, כי שמה יראה שפלותם ובגודל חסרונם ויוכל לרחם עליהם ולעשות עמהם חסד וצדקה כל היום. וכאשר ידע המלך דבריה אתרבי ולמד כל המידות הללו, ואעיל ליה להכליה. כך נשמתהון דצדיקיא גדולים ממלאכים וניזונין מזיו השכינה מתחת כסא כבודו יתברך, אינם יכולים להשלים את עצמם בכל המידות טובות, וביותר בהמידות שהתורה נדרשת בהן בתרי"ג מצוות. שדר לה להאי כפר, להאי עלמא, ולמד שמה אורחין דאורייתא. וכיוון דידע דברי אתרבי ואתגדל, היא נשמתא קדישא, שדר לה בגינה ואעיל לה להיכליה. על דרך מה שאמר המדרש רבה יודע בעל התאנה עונתה של תאנה והוא לקטה, כך הקב"ה יודע אימתי עונתן של צדיקים והוא מסלקן. ובאמת חזי להו למידר בהיכלא דמלכא. ועל זה מסיים הזהר הקדוש משה דהווה פיקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו", בזה כולה דברי המדרש שהתחלנו כהוגן דהקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא ויודע שכבר אתרבי ואתגדל וחזי ליה למידר בהיכלא דמלכא ובעי קב"ה להריחא בההיא תפוחא וסילקו מן העולם.

"ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה". במסכת שקלים פרק ה משנה ה, ובבראשית רבה פרשה פ"ב, "תנן התם מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם. ומסיים שם במדרש רבה למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר "רחל מבכה על בניה". ולא סוף דבר על שמה אלא על שם בנה, "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף". ולא סוף דבר על שם בנה, אלא על שם בן בנה, שנאמר: "הבן יקיר לי אפרים". מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלות עתידין לעבור שם לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע" וגו'.

הנה יש ג' טעמים במאי שבונים מצבה על הקברות: א – מפני הכהנים ועושי טהרות שלא יטמאו בקבר. ב- כמו שכתב היפ"ת שיש נחת רוח למת שתהא רשומו ניכר לדורות להזכירם תמיד לברכה, על דרך :זכר צדיק לברכה". אך הצדיקים אין צריכים לזה מפני שדבריהם הם זכרונם, כמאמר רבן שמעון בן גמליאל  לעיל דעל ידי תורתם ומעשיהם הטובים הם נזכרים תמיד לברכה. ויש עוד טעם ג – כדי שיבואו החיים להשתטח על קברי אבות כדי שיתפללו עליהם, כמו שמצינו לחז"ל בש"ס דסוטה "ויבא עד חברון" מלמד שהלך כלב להשתטח על קברי אבות שיתפללו עליו שינצל מעצת מרגלים, ואם לא ידעו מקומם איך ימצא להתפלל עליהם. ומהאי טעמא נסתר קברו של משה רבינו עליו השלום, כדאיתא סוף פרק קמא דסוטה.

והנה מצינו שצדיקים גמורים אינם מטמאין, כמו שאמרו אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, ובתוספות כתובות דף ק"ג:, והרב רבי חיים כהן היה אומר אלמלא הייתי שם כשנפטר רבינו תם הייתי מטמא לו, שאותו היום בטלה קדושה דקאמר הכא, היינו קדושת כהונה, וכן מוכח מדקאמר אותו היום שמת רבי, היינו אותו היום דווקא ותו לא. וכן מצינו ברבה בר אבוה דאשכחיה לאליהו כשהיה קובר לרבי עקיבא והשיב לו קברי צדיקים אינם מטמאים. והטעם משום דהצדיק במיתתו נקרא 'חי', כדאמרינן בגמרא "כי החיים יודעים שימותו" אלו הצדיקים שבמתתן קרויים 'חיים', כמו שכתוב "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל", אתו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא "בן איש חי" שאפילו במיתתו קרוי 'חי', "רב פעלים מקבציאל", שריבה וקיבץ פועלים לתורה". ומאי "יודעים שימותו"? נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירות, אבל הרשעים "אינם יודעים מאומה" עושים את עצמם כאינם יודעים. ועל [דרך] זה נוכל לפרש מאמר חז"ל במועד קטן (כ"ח:) "והחי יתן אל לבו" דברים של מיתה, כדאיתא בפרק במה מדליקין "דריש רבה, מאי דכתיב כי אין חרצובות ובריא אולם", אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים ועצבים מיום המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו שאמר רבה מאי דכתיב "זה דרכם כסל למו", יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכוחה היא מהם, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה", הרי להדיא שהרשעים בפירוש מזכירים יום המיתה, ועם כל זה לבם בריא כאולם, שאינם נותנים על לב לשוב. אבל הצדיק נותן אל לבו יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו, כמו שכתוב בגמרא רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו התלמידים וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה. נמצא שהצדיקים במיתתם קרואים 'חיים' ואינם מטמאים, ובוודאי הציון שלהם אינו בא בשביל הרחקת טומאה. וגם לטעם להזכירו לברכה אין צריך, כי מעשיהם הטובים הן זכרונם, כמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל. ועל כורחך הציון בא בשביל החיים, כדי שידעו מקום חנותו להשתטח על קברו להתפלל עליהם, כטעם השלישי להעמדת ציון לנפש.

ובזה תתפרש לנו המדרש רבה שהתחלנו. לאחר שהביא דברי רבן שמעון בן גמליאל שאין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, ואם כן בוודאי צדקת גמורה כרחל אמנו לא הייתה צריכה מצבה, לא בשביל הרחקת טומאה ולא בשביל לעשות לה נחת רוח להזכירה לשבח, כי מעשיהם הטובים הם זכרונה. ועל כורחך הציב מצבה בשביל בניה שיוכלו לבוא על קברה כדי שתתפלל עליהם ואפילו כל ישראל שאינם מבנים ונקראים על שמה. וזה צפה יעקב אבינו עליו השלום ברוח הקודש, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע… רחל מבכה על בניה".

והנה עכשיו שזכינו שאין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם זכונם, גם אני אוכל לומר באמת "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" וחלקנו כבוד לראש אדמו"ר אבינו הרב הגאון זצ"ל, "יהיה בית אלקים", הוא רק לטעם השלישי שיהיה לנו בזה מקום לשפוך שיחנו לפני בורא כל, וזכות אבינו יעמוד לנו שיקובל תפילתנו. ובזה יראה כל אדם לנפשו כמו שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום "ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש", כי אין 'פגיעה' אלא תפילה זו עבודה שבלב. כאשר הגיע יעקב אבינו עליו השלום אל מקום מקדשנו נתעורר להתלהבות גדול[ה] ולתשובה גמורה, כאשר עלה על זכרונו יום המיתה, יום ביאת השמש היא יומא דעיבא. כן החובה על כל אדם לחשוב עם קונהו ולחוס על נפשו, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות? כי האיך מצינו גבר שחייו יהיו חיים לתכלית הנצחי ולא יראה מוות, שלא ישום לנגד עיניו יום המיתה כמאמר חז"ל יזכור לו וגו'. ובזה נוכל לפרש המאמר בסליחות של ערב ראש השנה: "אדם איך יזכה? והוא בכל יום למוות מחכה". איך יוכל האדם לבוא לחיי העולם הבא הוא רק אם בכל יום הוא למוות מחכה. "בשר מה ידבר והוא מובל לקבר", בשר ודם מה החוב לומר בשפתו ובלשונו, כי הוא מובל לקבר, ובזה יתעורר בכל פעם לשוב בתשובה שלימה ולזכות לחיים הנצחיים הצפון לצדיקים. וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", כן החוב על כל אדם לשום לנגד עיניו כל ימיו את האבן הראשה, הוא האבן אשר יעמוד מראשותיו, כי זה כל האדם. ובזה גם כן יתברר לי אמיתת העניין של השארת הנפש, כמו שמצינו בונין לו נפש על קברו, כמבואר בספרים הקדושים בסוד ז' הקפין. וזהו "וישכם יעקב בבקר", עוד בימי עלומיו כאשר היה בכל תוקפו, "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה", היא הנפש אשר בונין על קברו והצדיק בזה אמיתת העניין של השארות הנפש "ויצק שמן על ראשה". ולתכלית זה השתדל כל ימיו במצוות ובמעשים טובים, כמו "שמן על ראשך אל יחסר" מבואר בזהר הקדוש פרשת בלק היא מצוות ומעשים טובים. "ואולם לוז שם העיר לראשונה". ועוד ראיה אחת אשר ברר לו להשארת הנפש היא הראיה מעצם לוז שיש באדם בשדרתו וממנו יעמוד בתחיית המתים ויקוים בנו "כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו".

ועתה אחיי היקרים! מה נאמר לאבינו בעת שאנחנו נפרדים מקברו? לדעתי אני אומר אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין, כי קיבץ וריבה פועלים לתורה בחידושי תורה בחריפות ועמקות כאחד הגדולים. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה במעשים טובים, אהוב למעלה ונחמד למטה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך, שהניח בנים רובם בעלי הוראה ומסומכים להוראה, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך בתורה ועבודה ומעשים טובים אמן.

(אבלת ציון דרוש ב')


הרב בן ציון הלוי שפירא אב"ד זלוצ'וב (פולין) נולד בשנת 1900 לאביו הרב שמואל ולאימו הרבנית פרידה רוזה.

האב, הרב שמואל ב"ר אברהם חיים שפירא, נולד בשנת תרט"ו (1855) והיה הרב הצעיר בהעליטש מאז היותו בן 18. בגיל 27 מונה לדיין ומו"ץ בדאבראמיל ולאחר 15 שנה מונה לראב"ד בעיר זלוצ'וב. הוא היה מחסידי רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב ורבי דוד משה מטשורטקוב והיה גדול בתורה, בנגלה ובנסתר, וחיבר חידושים בחריפות ועמקות על כל סוגיות הש"ס והגהות על כתבי האר"י וכל ספרי הזהר הקדוש. בזיווג ראשון נשא לאשה את הרבנית מלכה חיה בת הרב אריה ליבוש וילנר אב"ד העליטש, לאחר שנולדו להם ארבעה ילדים נפטרה הרבנית בצעירותה, והרב שמואל נשא לאשה, בזיווג שני, את הרבנית פרידה רוזא בת האדמו"ר רבי מאיר שפירא בזברזב. הרב נפטר בשנת תרפ"ח (1928) בגיל 72, וכתבי ידו אבדו בשואה. (תולדותיו הובאו באריכות ב"מאמר זכרון שמואל" בתוך "קובץ דברי שירה", שיצא לאור לרגל שמחת נישואי שמעון יצחק ראקאוו ורבקה קויפמן, מנשסטר, שבט תש"ס).

הרב בן ציון התקבל בצעירותו לרב ואב"ד בעיירה ליסועץ שעל יד סטניסלבוב. אחרי פטירת אביו הוא מונה למלא את מקומו בעיר זלוצ'וב. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל, שלמד תורה בשקידה ובהתלהבות. מכתביו רווים געגועים עזים לארץ ישראל, ואת קשריו עם השלטונות בפולין הוא ניצל לסייע לצעירים לעלות לארץ ישראל.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר זלוצ'וב בידי הצבא האדום ונשלטה בידי השלטון הסובייטי. לאחר גל הפצצות כבש הצבא הגרמני את העיר בז' בתמוז תש"א (02.07.1941), והאוקראינים החלו, בסיוע פעיל של הגרמנים, לפרוע ביהודים ורצחו מאות מהם.

בן קהילת זלצ'וב, שלמה מאיר, העיד כי הרב בן ציון הלוי שפירא נלקט עם משפחתו המורחבת לרצח המוני, בח' בתמוז תש"א (3.7.1941), והוסיף והעיד כי: "בעת שהביאו למקום ההריגה את הקבוצה שבתוכה היה הרב ר' בן ציון ואחיו ומשפחותיהם ועוד חסידים ואנשי מעשה רבים, התחילו בהתלהבות גדולה לאמר תפלות. ההתלהבות גדלה מרגע לרגע והתפלה נהפכה לשירה אחת אדירה וחזקה שאפילו הרוצחים עמדו המומים עד שהתעוררו והתחילו לירות בקבוצה הנפלאה הזו. אחד אחד נפלו הגבורים ואלה שהחזיקו מעמד, המשיכו בשירתם ובהתלהבות שנחלשה מרגע לרגע. עד שנפל אחרון הקדושים ונדם קול השירה".

כן נספו אחיו של הרב בן ציון – הרב יעקב אב"ד טויסט, הרב דוד משה, ר' יששכר דב ור' אלקנה, ואחיו מאב של הרב ציון – הרב אברהם חיים אב"ד אברטין ומרת ינטה אשת ר' יצחק בובר, יחד עם עוד מאות נפשות מבני משפחתם הענפה. הי"ד, ורק בודדים שרדו. (מקור: ספר קהילת זלוצ'וב עמו' 425-428).

אחיו מאב, הרב אריה ליב, הוסמך מהמהרש"ם ונפטר בלבוב בשנת תרכ"ג. אחותו מרת שרה, אשת חנוך דוב קויפמן (גולדווארם), נפטרה בפולין בשנת תש"א.. אחיו ישראל, ממייסדי ההכשרה בקוסוב, נפטר בירושלים בשנת תשמ"ז (1987).

לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו בניו לאור בשנת תרפ"ט את ה"אבלת ציון" הכולל שני שני דרושים מאת הרב בן ציון ודרוש מאת אחיו הרב יעקב.

על קורות יהודי זלוצ'וב בשואה – ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מספר הצפיות במאמר: 44

דברי הספד מאת הרב דוד היילפרין הי"ד על חותנו, מהר"ש ענגיל זצ"ל

"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב) דהנה ישנם שלשה זמנים באדם ימי עליה (או ימי הנעורים) ימי עמידה וימי ירידה, ובכל שלשה זמנים הללו נכרת תכונת נפשט של אדם  הניסיון היותר גדול הוא לעבוד את ה' בימי הנעורים. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, שימי הנעורים עברו בטוב ובנעימים ולא ביישו ימי הזקנה, שהם על פי רוב נאים יותר מימי הנעורים. והזמן השני הוא ימי עמידה, בעת שהאדם הוא בתקפו ובאושרו. וזמן השלישי הם ימי הירידה, ימי חולשת הגוף או ימי עניות וייסורים. ובכל אלו שלשה זמנים שעברו על כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל התאמץ והתחזק בתורת ה' ועבודתו. בימי הנעורים כבר הפליא את כל גדולי הדור בשקידתו ובהתמדתו בתורה ובבקיאותו בכל מקצועי התורה ובעולם חסידותו ופרישותו ובר שיתסר שנין נשא אשה וישב בבית חותנו י"ב שנים על התורה ועל העבודה. ואחר שכבר ישב על כסא הרבנות בכבודו של עולם ונהרו אליו תלמידים הגונים וכל דבר הקשה הביאו אליו כאשר אנחנו רואים מחיבורי שו"ת אשר יצאו לאור עולם והן מאלו אשר עוד הם בכתובים ולא באו עדיין בדפוס, לא נהנה מכל אלו כלל ולא מש מתוך אהלו של תורה. ואחרי אשר ע"י מלחמה הנוראה נאלץ לעזוב מקום מושבו ונוסף לזה מחלתו המסוכנה (אשר אף הרופאים הודו ואמרו שרק על פי נס מה' וממש על ידי כוח התורה הנותנת חיים חי עם המחלה הזאת יותר מחמישים שנה)  בכל זאת התגבר על כל המניעות ונתן לבו להורות את בני ישראל ולהאיר עיני הגולה באור תורתו. ועליו הכתוב אומר זכרתי לך "חסד נעוריך", היינו התנהגותו בימי הנעורים, "אהבת כלולותיך" היינו ימי האושר כלול היופי, "לכתך אחרי במדבר" הוא עת השלישי עת הגלות וייסורים וחלאים רעים ששברו את כל גופו והוא התגבר על חולשתו כגבורת הארי לעשות רצון אבינו שבשמים, כאשר ראינו שאם היה על סדר היום איזה דבר שנוגע לחיזוק הדת אזר ושנס את מתניו כגבור והשליך נפשו מנגד ולא זכר כי איש חלוש ומסוכן הוא.

בש"ס ברכות דף ד' אמר דוד המלך עליו השלום לפני הקב"ה "שמרה נפשי כי חסיד אני", וכי לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני "חצות לילה אקום להודות לך". ולא עוד אלא שידי מלוכלכות בדם שפיר ושלייה כדי לטהר אשה לבעלה. וכן ראה ראינו אצל כבוד קדושת אדוני מורי וחמי עוד שידיו היו מגואלות בדם (מזרמי הדם שפרצו תכופות מגרונו) (בלוטשטורמע) רחמנא ליצלן גם בזמן הזה התמכר ועסק לטהר אשה לבעלה, דהיינו להשתדל להתיר עגונות מבנות ישראל שישבו אסורות בכבלי העיגון ואין מושיע להן. וכאשר יעלה על לבנו מקצת מן במקצת מגודל גאונותו חסידותו ופרישותו, בעת שנתאר לנו פניו הקדושות המאירים באור התורה והדעת, בעת שנזכיר אך חלק קטן מתרומת מדותיו שלא יאמינו כי יספרו, תתפרץ מלבנו הקריאה "הושיעה ה' כי גמר חסיד", וכדמצינו ברש"י שבת קנ"ג שעל איש חסיד בוכין אף שהיה זקן.

ישעיהו (ס"ו) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ופירשו דלכאורה קשה אם כוונת הנביא לנחם את אבלי ציון ולהבטיחם שעוד יזכו לשמוח בשמחת ירושלים חלף אבלותם עליה, היה לו לומר "ישישו" לשון עתיד ולא לשון ציווי "שישו". אבל העניין הוא כן , דהנה אם רוצים אנו לתאר לאדם גדול האסון של איזה אבידה עלינו להראות לו מקודם את הטוב שהיה קודם האסון, את רוב האושר, ורק אז יהיה מובן האסון ונשיג גודלו – לכן קורא הנביא להעם אם אתם אומרים להתאבל על ירושלים עליכם להשוות נגד פניכם את ימי האושר והצלחה של ציון וירושלים ורק אז תשיגו עומקה של האבילות, "שישו איתה משוש", שימו נגד פניכם את ימי משושה של ציון וירושלים ורק אז תתאבלו עליה.

וגם נעים זמירות ישראל בתהלים מ"ב "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג", רצה לומר אם אזכיר המון חוגג ואת קול הרנה והתודה, רק אז תשפך עלי נפשי. וגם אנו מרגישים עוד יותר את צערינו הגדול וכאבינו הנורא אם נשים לב להתבונן על גודל גאונו של כבוד קדושת אדוני מורי וחותני זצ"ל אשר כל התורה כולה הנגלה והנסתר היתה גלויה לפניו כמו ספר פתוח וכמו שהעידו כל מאורי וגאוני ישראל שכל רז לא אניס ליה, והיה כמעין המתגבר. אם נעמיק בנפשו הגדולה והטובה עד אין חקר ברוב רחמנותו ואהבתו הגדולה לכל ישראל וענוותנותו שעברה את גבול השגה האנושית. אם נתבונן כמה מאושרים היינו שארי שבחבורה, עמוד ההוראה כליל החכמה והמידות היה מתהלך בתוכנו, ומעירינו הפיץ את שפעת אורו לכל פנות בית ישראל. ואם נעמוד זאת נגד פנינו את כל אלה אזי נוכל מעט להעריך את האסון שקרה אותנו ולראות מה אבדנו. ונשוב אל הפסוק שהזכרנו כי אעבור "בסך" שגמטריה פ"ב, כי אעבור בסך, כיוון שעברו על כבוד קדושת אדוני מורי וחמי זצ"ל פ"ב שנים בעבדות ה' ונתקיים בו מה שדרשו חז"ל ואברהם זקן בא בימים שתיקן כל הימים, בטוחים אנו "אדדם עד בית אלקים" כי תגיע נשמתו הטהורה עד מדריגה העליונה לפני כסא הכבוד ולהמליץ טוב בעדינו.

ובהמשך לזה נביא דבר יקר בשם כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל דאיתא במדרש בשעה שאמר הקב"ה למשה רבינו עליו השלום "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", נתקשה משה רבינו עליו השלום האיך יכולים ישראל לעשות מקום שיהיה ראוי להשראת שכינה. השיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות, הדא הוא דכתיב "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". ובאלשיך הקדוש מבואר שקדושת המשכן נתהווה שכל אחד נתן נדבה למקדש בגודל אהבה ויראה, וכאשר נתקבץ כוללות אהבה ויראה של כל ישראל נתהווה מזה מקום להשראת השכינה ועל ידי השראת השכינה במקום הזה הייתה שמה הנהגה הניסית חוץ לדרך הטבע. וזה כוונת המדרש הנ"ל דהקב"ה אמר לו למשה רבינו עליו השלום אם ישראל יכולים לבוא למדרגה זאת שיוכלו לשנות כוח הטבע כרצונם. והשיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות כזאת, וזה "כל איש אשר ידבנו לבו", היינו כל מי שמשליך נפשו מנגד לעסוק כל ימיו בתורה ועבודה במסירות נפש בלתי לה' לבדו, אז כל הנהגה הטבעית מסורה לידו ובכחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל. עד כאן תורף דברי כבוד קדושתו. וכבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל היה נאה דורש ונאה מקיים את כל זה והיה משליך נפשו מנגד להתאמץ בכל עצמותיו בלתי לה' לבדו ובוודאי בכוחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל, ואנו מבקשים ממנו שלא ישכח אותנו ויעמוד בתפלה לפני כסא הכבוד עלינו ועל כל ישראל לטובה.

בש"ס ברכות דף ס"ד מצינו הנפטר מן החי יאמר לו "לך לשלום" והנפטר מן המת יאמר לו "לך בשלום". ולהבין החילוק יש לומר דהנה כבוד קדושת זקני מרן בעל "דברי חיים" על התורה פרשת בראית דלהנות בגן עדן צריך לבוש דק וזה נעשה ממצוות, ולאחר הפטירה מתלבש הנפש בזה הלבוש וזהו חילוקא דרבנן – וידוע מה שכתבו בספרים הקדושים פירוש המשנה מי שאבד חותנו ממתינין לו עד הערב. וזה כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה כל תלמיד חכם שאינו מסדר על לבושו להפכו אין מחזירין לו אבידה בטביעות עיין, דהיינו שאינו מהפך תיבת "בשלום" לאותיות "מלבוש" אין מחזירין לו אבידה כנ"ל – וזה שאומרים למת לך "בשלום" אותיות "מלבוש", דהיינו בהמלבוש שהוא חילוקא דרבנן שעשה לנשמתו בתורתו ועבודתו. וזהו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, והנה אדני מורי וחמי אשר עשה לו מלבוש נאה ויקר ברוב תורתו ועבודתו מחלים אנחנו אותו שילך לפני כסא הכבוד להמליץ טוב בעדנו ובעד כל ישראל הנתונים בצרה בגולה שיתמהר גאולתינו בביאת גואל הצדק במהרבה בימינו אמן.


הרב הצדיק רבי דוד היילפרין הי"ד נולד בשנת תרנ"ז לאביו הגאון הצדיק רבי מתתיהו חיים אב"ד דאבשיץ, ולאימו חיה בת הגאון הצדיק רבי שמעון פרנקיל-תאומים אב"ד פאדגורע, שהיה מצאצאי ה"ברוך טעם" וחתן הרב הקדוש רבי דוד הלברשטאם אב"ד קשאנוב, בנו של מרן ה"דברי חיים" מצאנז. אביו של רבי מתתיהו חיים היילפרין היה הרב הקדוש רבי ליבוש מברעזאן מחבר הספר "אמרי יהודה" על התורה, בן רבי משולם שרגא פייבוש מברעזאן – שהיה חתנו של הרב הקדוש מראפשיץ. חותנו של רבי ליבוש בברעזאן, רבי יואל משאץ, היה חתן הרבי הקדוש רבי מאיר מפרעמישלאן וצאצא של המגיד הקדוש מזלאטשוב.

הרב דוד היילפרין נשא לאשה את מרת מינדל בתו של גאון הדור רבי שמואל ענגיל, חסיד מובהק ותלמיד של ה"דברי חיים" מצאנז. לאחר פטירת אביו התבקש הרב דוד למלא את מקום אביו ברבנות דאבשיץ, אך סירב לכך והעדיף לעמול לפרנסתו כמשגיח במפעל לייצור שומן כשר. רבי שמואל ענגיל היה אב"ד ראדומישלא ומשנת תרע"ז היה ראב"ד קאשוי שבצ'כוסלובקיה, עד לפטירתו בי"ט באדר א' תרצ"ה (1935). הרב היילפרין התגורר במשך 15 שנה לצד חותנו בקאשוי. הספדו של הרב דוד היילפרין על חותנו הובא בספר "שם משמואל" (מוקאטש, ת"ש). עוד בחיי חותנו הוציא הרב דוד לאור את ספרי שו"ת מהרי חלק ג' וד'. לאחר פטירת חותנו עמל רבות במסגרת חברת "מפיצי תורת מהר"ש", ופעל לסדר, לערוך ולהוציא לאור את כתבי חותנו, בשו"ת מהר"ש חלקים ה' ו', ובספר "שפתי מהר"ש" על התורה. וכן הכין להוציא לאור את חידושי חותנו על מסכת קידושין ועוד.

בשנת תרצ"ט חש בסכנה הקרבה ובאה, וכתב מכתב בקשה לקבלת סיוע לצאת מאירופה ולהגר עם משפחתו לארה"ב. אך הדבר לא יצא לפועל.

כ- 12,000 יהודי קאשוי והסביבה גורשו ב-4 משלוחים מכ"ב באייר תש"ד עד י"א בסיון תש"ד (15.5.1944-2.6.1944) למחנה ההשמדה אושוויץ.

הרב דוד היילפרין הי"ד נפטר לאחר שחרורו מן המחנות, ביום ג' בתמוז תש"ה (1945). בניו ר' שמעון ור' שרגא שרדו את השואה. אחיהם, הרב אלחנן, היגר ללונדון בשנת תרצ"ט, כיהן כרבה של גולדס גרין בלונדון ושימש נשיא "התאחדות קהילות החרדים". הוא חיבר קינה על השואה המתחילה במילים "אש תוקד בקרבי, עת אעלה על זכרוני", ונפטר בכ"ט בשבט תשע"ה. אחיו של הרב דוד, הרב אשר ישעיה היילפרין, שרד את השואה ונפטר בכ"ב בתמוז תשנ"ה.

כתבי יד של מהר"ש ענגיל נשתמרו בתקופת השואה במרתף ביתו, ונמצאו לאחר המלחמה על ידי שנים מנכדיו.

מספר הצפיות במאמר: 150

כשכל אחד אינו מכיר ערכו ורוצה להתגדל על חברו, באים לידי שנאת חנם ולשון הרע / הרב אברהם ירחמיאל ברומברג הי"ד

תמונת הרב אברהם ירחמיאל ברומברג הי"ד

"בראשית ברא" כו', אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פת ב"בראשית", משום "כח מעשיו הגיד לעמו" כו', שאם יאמרו אומות העולםם לסטים אתם כו' הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה כו' ונתנה לאשר ישר בעיניו כו' (רש"י כאן, וילקוט שמעוני מהתנחומא).

המאמר הנ"ל תמוה לכאורה, דאמר מה טעם פתח בבראית כו', הלא צורך גדול הוא להתחיל בזה שהקב"ה ברא העולם, דהוא שורש האמונה. ויעויין רמב"ן מה שכתב בזה [ודברי ברא"מ והשפתי חכמים ידועים]. וגם למה יבזו הגוים לישראל בטענת ליסטים יותר מבשאר עבירות כחטא העגל וכדומה. וגם למה בשביל טענתם ישנה סדר התורה [ועיין כלי יקר].

והנראה לפי עניות דעתי בעזרת ה' יתברך בשום לב להבין דברי הש"ס חולין (ס.) בשעה שאמר הקב"ה "למינהו" באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן כו' מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר "יהי כבוד כו' ישמח ה' במעשיו". וכל עובר ישתומם להבין דברי חכמים וחידתם, למה דווקא אז אמר שר העולם "יהי כבוד" כו' [ובחיבורי "מרגליות אברהם" עודנו בכתובים ביארתי על דרך נכון ויעויין מזה גם כן בלב אריה ופרד"ו ועו"מ].

ונראה לי בהקדם המדרש תנחומא (צו) גדול השלום שאפילו ישראל עצמן עושין עבודת גילוים ועושין חבורה, אין מידת הדין נוגעת בהן, שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו". והוא פלאי, דאם עושין עבודת גילולים, שלום מה מהני, הלא קיבוץ רשעים רע כו'. וגם קשה הלשון "עושין עבודת גילולין ועושין חבורה" דהווא ליה למימר "עושין עבודת גילולין והם בחבורה אחת" כמובן.

ויתבאר לפי עניות דעתי על פי מה שכתב הזוהר הקדוש (תולדות) "כד בער קב"ה כו' למברי אדם אמרה תורה קמיה אי בר נש יתחברי ולבתר יחטי ואנת תידון ליה אמאי יהון עובדי ידך למגנא כו' אמר לה הקב"ה הא איתקינת תשובה עד לא בראתי עלמא". ובבראשית רבה (פרשה א) "ששה דברים קדמו לבריאת העולם, רבי אהבה ברבי זעירא אמר אף התשובה". ויעויין כד הקמח דמשום הכי נברא התשובה קודם, לפי שהאדם מוטבע מיצר הרע והיה גלוי לפני הקב"ה שעתיד לחטוא, אם כן הקדים רפואה למכה וברא להם התשובה.

והנה המפרשים הקשו דלמה מהני תשובה, הא קיימא לן דמלך אינו יכול למחול על כבודו, כמבואר בקידושין (לב:) כתובות (יז.) סוטה (מא:) סנהדרין (יט.) ואיך יוכל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא למחול על כבודו במה שפשעו נגדו. ותירצו דישראל נקראים בנים למקום, ואב הרי יוכל למחול על כבודו, כקידושין (לב.) ושלחן עורך יורה דעה (ר"מ,י"ט). והנה הא דישראל נקראים בנים למקום, מבואר בזפרים הטעם משום דכמו דהבן יש לו חלק מאביו, כן יש לנו חלק אלו-ה ממעל, היינו הנשמה הקדושה, ולכן אנחנו מקראים בנים למקום. וכבר פירשו "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", רצה לומר "ואהבת לרעך כמוך" בשביך ש"אני ה'" המחיה אתכם כולכם ממקור שורש אחד ולאהוב זה את זה. ומובן דכשיש חס ושלום פירוד לבבות דאז אינם מתבוננים על מקור שורשם רק על הגופים אשר ממקומות חלוקים יפרדו, שוב לא שייך בהו תואר בנים [ויעויין אפ"י נהר שלום אות י"ט,כ] ואם כן שוב גם תשובה לא מהני, דלא שייך אב שמחל כו', ואם כן אתי שפיר המדרש תנחומא הנ"ל, דיש לומר דרצה לומר "אפילו עושין עבודת גילולים" דהיא עבירה החמורה, מכל מקום כשעושין תשובה "ועושין חבורה", היינו דעושין שלום, דאז מהני התשובה "ואין מדת הדין נוגעת בהן". וזה "חבור עצבים אפרים הנח לו", היינו כשיעשו תשובה, מה שאין כן באין עושין חבורה אחת, גם תשובה לא מהני כנ"ל. וזה יש לומר גם כן כוונת הבראשית רבה (לח) והילקוט שסיימו שם "אבל משנחלקו אומר חלק לבם עתה יאשמו", רצה לומר כשחלק לבם אז "עתה" היינו אפילו עושין תשובה, כמו שכתב בבראשית רבה (פרשה כ"א) "אין ועתה אלא תשובה", אפילו הכי "יאשמו", כיוון שאין ביניהם שלום שוב לא הוו בגדר "בנים", ושוב לא מהני תשובה…

וזה יש לומר כוונת הש"ס חולין (הנ"ל) בהקדם הפליאה "בשעה שאמר הקב"ה תדשא הארץ דשא נזדעזעו שמים וארץ, מיד העמיד הקב"ה את רגלי יוסף כנגדו". ויעויין בינת נבונים שנדחק בזה. ונראה לי בהקדם הפליאה "כשבא משה וראה תדשא הארץ דשא בכה וראה החרבן" והוא פלאי…

וגלוי וידוע דשנאת חנם ולשון הרע בא על ידי שכל אחד אינו מכיר ערכו ורוצה להתגדל על חברו. והנה החכמי מוסר כתבו דהאדם יוכל להתבונן תועלת השפלות והכפיפה ונזק הגאווה והתגדלות מאצבעות ידיו, דבזמן שהם כפופים ואין אחד נראה גדול מחברו יוכל להחזיק בידו מה שיחפוץ, אבל בזמן שהם פשוטים ואצבע אחד נראה גדול מחברו לא יוכל להחזיק בידו מאומה.

ויש לפרש בזה (ישעיה א) "ובפרשכם כפיכם כו' גם כי תרבו תפלה אנני שומע ידיכם דמים מלאו". ולכאורה היא כפל "ובפרשכם כפיכם" כו' "גם כי תרבו תפלה". ולהנ"ל אתי שפיר, דידוע דלשון הרע ושנאת חנם הן מעכבין בעד תפילתינו [ויעויין זוהר הקדוש ויקרא פ' מצורע] וזהו שאמר "ובפרשכם כפיכם" רצה לומר על ידי שיש לכם פרישת כפים, היינו שכל אחד רוצה להתגדל על חברו ועל ידי זה  יש בכם שנאת חנם ולשון הרע לכן "אעלים עיני מכם", "גם כי תרבו תפלה אינני שומע" יען "ידיכם דמים מלאו", רצה לומר על ידי השנאת חנם ולשון הרע אתם באים להלבין פני חברו ברבים, דהווא ליה כשופך דמים (ב"מ נח:) [וגם לפי מה שדרשו בנדה י"ג: אתי שפיר על פי מה שאמרו כולם דאותו העוון בא מלשון הרע. ודוק]. וזה י"ל גם כן (איכה א) "פרשה ציון בידיה אין מנחם לה", רצה לומר שפרשה בידיה, דלא היו האצבעות שוות, רק דכל אחד ואחד רצה להתגדל על חברו, "אין מנחם לה", דעל ידי זה גם תשובה לא מועיל, כנ"ל.

ובאמת אמרו "מאד מאד הוי שפל רוח" (אבות ד,ד) דצריך להתרחק מהגאווה עד קצה האחרון. בכל זאת לצורך עבודתו יתברך שמו לא יאמר כיון דחברו אינו עושה מצוה זו, גם הוא לא יעשה, או כיוון דחברו לא ירבה צדקה גם הוא לא עדיף מינא, אלא אדרבה בזה ילבש גאות, דלו נאה לעשות מצוה זו ולהרבות צדקה אף על גב דחברו מונע מזה. כמו שכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". ויש לומר דמשום נאמר בצדקה "לא תקפוץ את ידך", רצה לומר לא תקפוץ אצבעותיך לומר שאתה אינך גדול מחברך וכיון שהוא אינו עושה גם אתה כמוהו. אלא אדרבה "פתח תפתח את ידך", דאז אין כל האצבעות שוות, כן גם אתה גדול מחברך לעשות מצוות ולהרבות צדקה וחסד.

ומה נעים לפרש בזה נאום זמירות ישראל (תהלים פ"ח) "עיני דאבה מני עוני קראתיך ה' בכל יום שטחתי אליך כפי", ורבו בזה הדקדוקים כמובן. ולהנ"ל אתי שפיר דידוע דעיקר התפלה צריך להיות על גלות השכינה ולא מה שנוגע לצרכי גופו. ורק אח"כ יוכל להתפלל על צרכי גופו, ולא יהפוך הסדר לעשות מהטפל עיקר, כמו שכתוב בזוהר הקדוש "צווחין ככלבי הב הב, הב לן חיי, הב לן מזוני, ולית מאן דישגיח על אסירא דשכינתא" כו'. ובאר"צ פירש בזה (תהלים לא) "ה' אל אבושה כי קראתיך יבושו רשעים ידמו לשאול", ופירש רש"י ז"ל ידמו יכרתו כו', ותמהו בזה דאיך קללם דור בקללה כזו, הלא הוא בעצמו אמר "יתמו חטאים מן הארץ", ולא אמר "יתמו חוטאים". ועיין ברכות (י.). ולהנ"ל אתי שפיר דרצה לומר "ה' אל אבושה", רצה לומר אין לי בושת פנים ממך "כי קראתיך", רצה לומר שרק קראתי מה שנוגע אליך ואל שמך הגדול, אבל "יבשו רשעים", שהם אף בזמן שקוראים אליך "ידמו" וישיו "לשאול", היא הגיהנם שקוראים "הב הב".

ובחיבורי על הדרושים פרשתי בזה הפסוק (ישעיה כט) "יען כי נגש העם בפיו ובשפתיו כבדני ולבו רחק ממני כו' ןאבדה חכמת חכמיו" כו'. והקשה היערות דבש מה מדה כנגד משה הוא. וחוץ לדרכנו יש לומר על פי מה שכתב המהרש"א מכות בהא דעירובין (י"ג.) "נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא".דרצה לומר שמנו המצוות עשה ומצאו שהם רק רמ"ח ומצוות לא תעשה הם שס"ה, ובמצוות עשה יש תועלת לבריאת האדם שיוכל לסגל מצוות עשה ולקבל שכר, ולעומת זה יש לא תעשה שיש הפסד לבריאתו. ונמנו ומצאו שרבו מצוות לא תעשה ממצוות עשה, אם כן יש הפסד יותר בבריאתו, שהמצוות לא תעשה מרובות, לכך נמנו וגמרו דנוח שלא נברא. והנה הא דבאמת נברא, תירצו המפרשים משום דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, מה שאין כן מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה, נמצא דהמצוות עשה מרובות, דיש בה המעשה והמחשבה. ופירשו בזה (בראשית ו) "וירא ה' כו' וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". ואם כן שוב המצוות לא תעשה מרובות, כיוון דאין לו מחשבות טובות, לכן "וינחם ה' כי עשה את האדם" כו'.

ובפרד"ו הביא לתרץ דאם ישראל חוטאים ועוברים על מצוות לא תעשה נוטל הקב"ה צדיק אחד מהם לכפר על עוון הדור, וכיוון שמכפר ע"י מיתת הצדיק שוב נשאר להם הזכות של קיום מצוות עשה, ושפיר נברא העולם. יעויין שם הדבר.

המובן מהנ"ל דאם ישראל מקרבין לבם לה' יתברך, ויש להם מחשבות טובות, לא צריך למיתת צדיקים אחרי דבלאו הכי העשין מרובין, כיוון דיש בהו גם כן המחשבה. מה שאין כן כשלבם רחוק ממנו ועושין מצוות בלי כוונה ומחשבה, שוב מהכרח למיתת הצדיק לכפר כנ"ל. ואם כן אתי שפיר "יען כי נגש העם כו' ולבו רחק ממני". ואם כן דאינו עושה במחשבות הלב, שוב המצוות לא תעשה מרובין וצריך למיתת צדיק, על כן "ואבדה חכמה חכמיו" כו'.

אך זה לא יתיישב בזה "ולבו רִחַק ממני", דהוא פועל יוצא, דהווא ליה למימר "ולבו רחוק ממני" [ויעויין אה"צ]. ולהנ"ל אתי שפיר דבמדרש רבה שיר השירים (פרשה ה) מבואר "שנקרא הקב"ה לבן של ישראל", יעויין שם. ויעויין גם כן בפתיחתא דאיכה (אות ט"ז ושם אות ל"א), יעויין שם הדבר. והנה במדרש רבה תרומה (פרשה ל"ה) "אמר משה לפני הקב"ה והלא עתידים הם שלא יהיה להם משכן ולא מקדש, ומה תהא עליהם. אמר הקב"ה אני נוטל מהם צדיק אחד כו' ומכפר אני עליהם על כל עוונותיהם". וידוע מה שאמרו כולם דמשום הכי ארכו ימי גולת המר הזה, יען שאין מתפללים על גלות השכינה ועל בניין בית המקדש. ופירשו בזה "אם אשכחך ירושלים", רצה לומר מלעשות עיקר התפלה על ירושלים, אז "תשכח ימיני" היא קץ הימין. וזהו "ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני", ולכאורה הוא כפל, ולהנ"ל רצה לומר דציון מקוננן שה' עזבה, ואמר הנביא "וה'", רצה לומר וה' מה אומר ומשיב "שכחני", רצה לומר שכנסת ישראל שכחני ואינה מתפללת כלל בעדי, לכן עזבתיה. ואם כן אתי שפיר, "יען כי נגש העם כו' ולבו רחק ממני", רצה לומר שמרחק ממני לבו, היינו הקב"ה, דאינו מתפלל על גלות השכינה ועל כן לא נבנה בית המקדש ואין קרבנות לכפר, לכן "ואבדה חכמת חכמיו".

וזהו שאמר "עיני דאבה מיני עוני", בכל זאת "קראתיך ה'" דייקא, רצה לומר התפללתי רק על גלות השכינה "בכל יום שטחתי אליך כפי", רצה לומר רק במה שנוגע אליך, לעבודתו יתברך שמו, שטחתי כפי והגדלתי מעשי וקראתי לנפשי חסיד דאף על גב דשאר מלכים מאומות העולם ישנים עד ג' שעות בכל זאת אני חצות לילה אקום להודות לך (יעויין ברכות ד.).

ולפי זה אתי שפיר הפליאה (המובאת לעיל) דעיקר שנאת חנם בא על ידי שכל אחד אינו מכיר ערך מי שהוא גדול ממנו [ועיין כד הקמח, שנח] ולכן "כשבא משה וראה תדשא הארץ דשא", ולא אמר "למינהו", ועל ידי זה יצאו בערבוביא, וכמו כן ירצו בני אדם להיות בערבוביא ולא יכיר מעלת חברו (ויעויין רש"י דברים א,כב) ועל ידי זה יהיה שנאת חנם, על כן "ברה וראה החורבן", שהיה רק בשביל שנאת חנם כנ"ל. ויש להמתיק יותר לפי מה שכתב הלבוש, הובאו דבריו ג"כ בחסדי אבות (פרק א משנה יח) ד"דשא" מרמז "דין שלום אמת", דזה קיום העולם כמשנה הנ"ל. ולכן כשראה משה "תדשא הארץ דשא" דבעי דווקא דין שלום אמת, בכה וראה החורבן בידעו דהאדם עלול להתקוטט [וכמו שטען השלום בעת בריאת העולם אל יברא שכולו קטטה, וכן האמת קטרגה שלא יברא שכולו שקרים, כמבואר בבראשית רבה (פרשה ח) ואין כאן מקום להאריך. ויעויין אפו"י מים הנאמנים].

וידוע דסיבת שנאת חנם בא גם כן מחסרון אמונה, ולכן אם יפסיד חס ושלום באיזה עסק מדמה בלבו שחברו גרם לו היזק, ועל כן ישנא את אחיו. וזה שנאת חנם, דבאמת הכל מן השמים. וכבר פירשו המדרש (מיכה ו) "עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי", ואיתא במדרש "ענה בי" וקבל שכר "ולא תענה ברעך עד שקר", ותמוה. אך רצה לומר "עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך" הן בגוף או בממון, "ענה בי" שתתלה בי, דעל ידי נעשה הכל. ואז תעשה תשובה ותקבל שכר. "ולא תענה ברעך עד שקר" לומר שהוא הגורם ולהשטימו חנם. ויש לומר בזה גם גן על דרך המבואר (בפרשת מטות) "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'". ולכאורה תיבת "לאמר" מיותר. ויעויין באור החיים. ולהנ"ל רצה לומר דציוום "לאמר" אל כל מה שיקרא אותם "זה הדבר אשר צוה ה'", שהכל הוא מן השמים, וגם "זה הדבר", רצה לומר אף על פי שנראה לו דבר קשה ודין, יאמר "אשר צוה ה'" רחמים. וכמו שמובא סוף ברכות (ס:) וטור שלחן ערוך אורח חיים (ר"ל, ס"ה) "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד".

ולפי זה אתי שפיר הפליאה הנ"ל "בשעה שאמר הקב"ה תדשא הארץ דשא", שהוא מרמז דין שלום אמת, שהם הג' דברים שהעולם קיים עליהם "נזדזעו שמים וארץ", בידעם דהאדם עלול להתקוטט ולא יהיה להם קיום, דהרי על ידי ריב וקטטה גם תשובה לא מועילה. "מיד העמיד הקב"ה את רגלי יוסף כנגדו". רצה לומר דהאדם ילמד את עצמו מיוסף הצדיק דאם כי אחיו גמלוהו רעה, אבל הוא כלכלם וגמל אתם טוב, יען שידע שהכל הוא מה' יתברך והכל הוא לטובה. כן כל אדם יתבונן בדעת,  ויסיר מלבו חרון אף וכעס, ויהיה שלום על ישראל.

ולפי זה אתי שפיר הש"ס חולין (הנ"ל) דידוע דכל העולם לא נברא אלא בשביל התורה, כמו שכתב רש"י מבראשית רבה, ויעויין גם כן נדרים (לב.). והגם דהאדם המוטבע מיצר הרע עלול לחטוא, מכל מקום הא מהני תשובה. וכבר נתבאר דתשובה מהני דווקא אם יש אחדות ושלום. ושלום בא על ידי שכל אחד מכיר מעלת חברו, ואם כן אתי שפיר "בשעה כו' נשאו הדשאים קל וחומר בעצמן כו' מיד כל אחד ואחד יצאו למינו". ואם כן יש מזה תוכחת מגולה שלא להיות בערבוביא, רק שכל אחד יכיר מעלת חברו, ויהי על ידי זה שלום, ויהיה מהני תשובה, ויהיה קיום לעולם, על כן אז "פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' כו' ישמח ה' במעשיו". ואתי שפיר. ודו"ק.

(מתוך "מרגליות אברהם", בראש ספר "עמק אברהם").


הרב אברהם ירחמיאל ברומברג הי"ד, נולד לאביו רבי ישראל יחיאל מיכל בשנת תרל"ז (1877). בצעירותו נסמך להוראה על ידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא ורבי משה נחום ירושלימסק אב"ד קיעלץ ומעוד רבים מגדולי דורו, שהעידו על עומק ידיעותיו בש"ס ובפוסקים. נשא לאשה את מרת רחל בת רבי אלימלך רובינשטיין אב"ד ראחוב, שעלה אחר כך לירושלים. בגיל עשרים וארבע, בשנת תרס"א (1901), מונה לרב ואב"ד פרלוב שברוסיה. בשנת תרס"ו (1906) מונה לרב ואב"ד לענטשנא. שבפלך לובלין. בתו לאה נישאה לרבי אהרן וינטרויב אב"ד ליסוביק שבפולין, מתלמידי המתיבתא בוורשה ומחסידי טריסק.

חיבר חיבורים רבים בכל מקצועות התורה, ומתוכם הוציא לאור את הספר "עמק אברהם" (בילגורייא, תרע"ב), על הלכות שחיטה וכיסוי הדם. לספרו נכתבו הסכמות רבנים מכל רחבי רוסיה הגדולה, רבי יהודה ליב צירלסון מקישינוב, רבי יצחק דאנציג מפטרבורג הבירה,  ואף מערים רחוקות מגאליציה והונגריה. בין כתביו שלא יצאו לאור היו הספרים "שדה אברהם" על התורה והש"ס, דרשות "מרגליות אברהם" (שרק מקצתן הודפס בספרו "עמק אברהם"), "זרע אברהם" ובו פלפולים וחקרי הלכות, ועוד. הוא פרסם מאמרים בכתב העת התורניים, ובהם "בית ועד לחכמים", "הבאר", "וילקט יוסף", ועוד, והתכתב עם גדולי דורו בהלכה.

בשנות השואה נהרגו הרב ובני קהילתו, כן אבדו רוב כתביו. הי"ד.

חותמת ברמברג

מספר הצפיות במאמר: 140

ודרכי ה' נסתרו / הספדו של רבי דוד משה הכהן רבינוביץ הי"ד על בנו יחידו

תמונת הרב דוד משה רבינוביץ הי"ד

בשנת תרצ"ה נולד בן לרבי דוד משה הכהן רבינוביץ, והאדמו"ר ממונקאטש רבי חיים אלעזר שפירא בעל 'מנחת אלעזר' בא במיוחד ממונקאטש לרדומסק להיות המוהל. אדמו"רים רבים באו להשתתף בשמחת הברית. אבל בשנת תרצ"ז נפטר הילד הקטן, הבן היחיד לבית רדומסק.

בעת שחזר אביו מהלוויית בנו, אמר:

איתא בש"ס חגיגה (דף ג.) ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין, אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום וכו'. אמרו לו בפרשת הקהל. ומה דרש בה, 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף', אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם וכו'. עד כאן דברי הגמרא… אם אנשים באים לעולם – כדי ללמוד, ונשים באו לעולם – כדי לשמוע, אבל הטף שנפטרו בגיל רך, ולא זכו להגיע להגיל כדי ללמוד או לשמוע, בשביל מה באו לעולם? ועל זה השיבו חז"ל כדי ליתן שכר למביאיהם.

וביאור הדברים… על פי דברי בעל הנודע ביהודה בספרו 'אהבת ציון' על הפסוק 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים' (שיר השירים א,ח). כי הנה ידוע שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, כמו שאמר ישעיה הנביא 'מפני הרעה נאסף הצדיק' (ישעיה נז,א. וברש"י שם: כי מפני הרעה העתידה לבוא על הדור נאסף הצדיק). דלכאורה יפלא על גוף המידה הזאת, מדוע יהיה הצדיק נתפש בעוון הדור, כיוון דאיהו לא חטא, ומדת הדין אמרה – נפש החוטאת תמות, ולמה יפרע הצדיק במיתתו את חוב אחרים בעוונם? אמנם המידה היא כיוון שכבר נכנס בברית הערבות כי על ישראל ערבים זה בזה.

אך כבר כתב הרא"ש בברכות (דף כ.) שנשים אינן בכלל ערבות, ואם כן צדקת שתהיה נתפסת בעוון הדור הוא קשה. אך תינוקות יוכיחו, דהא איתא בשבת (דף ל"ג עמוד ב) דאמר ר' גוריון ואיתימא ר' יוסף בזמן שצדיקים בדור, צדיקים נתפסים בעון הדור, אין צדיקים בדור, תינוקות של בית רבן נתפסים על עוון הדור. א"ר יצחק כו' מאי קראה 'אם לא היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים', גדיים הממושכנים על הרועים, הרי שתינוקות נתפסים בעוון הדור אף שאינם בני עונשין לעצמם, מכל שכן שאינם בכלל ערבות לפי מספר הבריתות אשר נמנה במסכת סוטה דף ל"ז עמוד ב. ולפי זה התינוקות בוודאי אינן בכלל ערבות, ואפי הכי נתפסים בעוון הדור.

נסתעף מזה שמה שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, אין הטעם משום ערבות, ודרכי ה' נסתרו, ואדם ילוד אשה אין להתבונן בדרכי ה', וכל משפטיו אמת צדקו יחדיו. וזה שאמר 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך', היינו שלא תדעי להעלות על דעתך, שהיפה בנשים, אשה צדקת היותר חשובה בין הנשים, שהיא נתפסת בעוון הדור, באומרך – הלוא אשה אינה בערבות? ואיך תהיה נתפסת בעוון הדור? על זה אמר 'צאי לך', שגם היא יצאה מהעולם הזה, 'לך', בעבורך ובסיבת עוונך, שהיינו בעוון הדור, 'בעקבות הצאן', היינו הדרך שגם הצאן הולכים בעקבי הדרך הזה. שאלה הצאן ילדים קטנים אשר לא חטאו, יצאו מהעולם הזה קודם זמנם והם בוודאי אינם בערבות, אפילו הכי המדה היא מאתו יתברך שנתפסים הם בעוון הדור…

אחרי השבעה דיבר בהתלהבות ועורר את הציבור ללמוד תורה ביתר שאת לזכר נשמת הילד הקדוש.

(מילי דנחמתא, עמ' 407-406).


הרב הגאון דוד משה הכהן רבינוביץ הי"ד, "רבי משה'לי", נולד בשנת תרס"ו (1906) לערך לאביו האדמו"ר רבי נתן נחום מקרימילוב. מילדותו ניכר כילד פלא, עילוי גאון, חריף ובקי, מהיר תפיסה, שקדן, בעל זיכרון מופלג ובוער באהבת התורה. בשנת תרפ"ז נשא לאשה את רייזל הי"ד, בתו היחידה של האדמו"ר מראדומסק רבי שלמה חנוך הכהן הי"ד. הוא היה סמוך על שולחן חותנו, שקד על לימודו לילות כימים עשרים שעות ביממה והשקיע בזה את כל כוחותיו. הוא למד הרבה בסדר קודשים, היה בקי עד להפליא בש"ס בבלי וירושלמי, בתוספתא, ספרא, ספרי, מכילתא ובספיר הראשונים והאחרונים. הוא שאף להגיע לאמיתה של תורה והרבה לחדש חידושי תורה מעמיקים בכל מקצועות התורה, המכילים רעיונות מקוריים, נועזים ומפתיעים העולים מתוך צלילה בים התלמוד. הוא היה ראש ישיבת התלמידים והמצוינים "קיבוץ גבוה" בסוסנוביץ ובשנת תרפ"ט הוא מונה לנשיא כל 36 ישיבות "כתר תורה", הוא היה יד ימינו של חותנו הקדוש בהרבצת תורה לאלפי התלמידים ואחד מגודלי מרביצי התורה בדורו. בכל שנה ביקר בכל רשת הישיבות "כתר תורה". לשם עריכת בחינות שנתיות לתלמידים והתווה את דרך לימוד התורה ואת סדר הלימוד לכלל התלמידים ברשת הישיבות. לאחר הבחינות השתתף ב"סעודות מצוה" בכל אחת מהישיבות והשמיע בהם דברי תורה רבים, הבלולים בדברי אגדה וחסידות. הוא העביר בקביעות ובמסירות פעמים בשבוע שיעורי תורה חריפים ב"קיבוץ הגבוה" בישיבה בסוסנוביץ, ואת שיעוריו הכין בכל מרצו באחריות רבה. שיעוריו נודעו בעולם התורה כמעשה אמן בחריפות ובבקיאות נפלאה, המשלבת שיטות ראשונים ואחרונים. גדולי הדור שנשאו ונתנו עמו בהלכה הפליגו בשבחו ודיברו בגדלותו בתורה ובגאונותו בחידושיו הנפלאים, והוא התפרסם כגאון וחריף בכל רחבי פולין. הוא היה אהוב ונערץ על תלמידיו, ואהב אותם, התעניין במצבו של כל אחד מהם והיה מחזקם ומסייע להם בשיחות אישיות. הרב היה איש חסד, ענוותן, נעים הליכות שמעולם לא כעס, ידידותי, בעל מראה הדור ואצילי. בכל יום היה מתפלל בדבקות ובהתלהבות עילאית, בהתרוממות הגוף והנפש. לאחר פטירת רבי מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין, בשנת תרצ"ד, הציעה הנהלת הישיבה לרב דוד משה את משרת ראש ישיבת חכמי לובלין, על אף גילו הצעיר, אך הוא העדיף לדחות הצעה זו מתוך מחויבותו לתלמידי רשת ישיבות "כתר תורה" בכלל ולתלמידי הישיבה בסוסנוביץ בפרט. בשנת תרצ"ז חלה ונפטר בנו יחידו הילד אברהם אלימלך יחזקאל אהרן ז"ל.

על מצבתו של בנו של רבי דוד משה נכתב:

פ"נ הילד שעשועים שלשלת היוחסין אברהם אלימלך יחזקאל אהרן הכהן ז"ל בן הרב הגאון המפורסם חו"ב בנש"ק כשת מוה"ר דוד משה הכהן שליט"א בהרב הגהצה"ק המפורסם כק מרן מזאוויערציע שליט"א וחתנא דבי נשיאה כ"ק מרן הגהצה"ק מראדאמסק בעל הכנסת יחזקאל ובעל החסד לאברהם והתפארת שלמה זצלהה אשר נקטף באבו ושבק לן חיים בשנה השלישית לימי חייו.

אברהם חמדת לבבינו פרחת כשושנה איך נקטפת כרגע.

אלי מלכים וקננו שרים מר על מדת הדין אשר פגע.

יחזקאל בן פזי אשר לגדולות נוצרת והוד והדר לבשת,

אהרן הכהן בהיכל הקודש איך פתאום נחטפת.

על האי שופרא דבלי בארעא קא בכינן. ועינינו זולגות דמעות מאין הפוגות, על אבדן מרגליות יקרה אור יקרות. אין ערוך לו. אותנו עזב לאנחה והוא הלך למנוחה.

נפטר ונטמן ביום כ"ד שבט ו' עש"ק לסדר ואלה המשפטים תרצ"ז לפ"ק. תנצב"ה.

ככל הנראה בעקבות אסון זה הורה האדמו"ר מראדומסק לחתנו להפסיק את ההוצאה לאור של רבים מספרי חידושיו שהיו כבר מוכנים לדפוס, ובהם "ברכת כהן" על מסכת ברכות, "שמחת כהן" על מסכת ביצה, "עבודת כהן" על מסכת יומא, "מנחת כהן" על מסכת מנחות, "תמורת כהן" על מסכת תמורה, "ביכורי כהן" על מסכת ביכורים וספרים רבים נוספים. רוב ספרי הרב דוד משה אבדו בשואה ורק חלק קטן מחידושיו פורסמו בספר "זבחי כהן" על מסכת זבחים ובירחונים תורניים שונים, ובהם סדרת קונטרסי "כתר תורה". בשנת תרצ"ט תיכנן הרב דוד משה לבקר בירושלים את אחותו פריידל ואת גיסו רבי חנוך בורנשטיין, שהיה לימים האדמו"ר מסוכאטשוב. אך הדבר לא עלה בידו בשל פריצתה של מלחמת העולם השנייה. בתקופת המלחמה נכלא הרב עם רבים מאחינו בני ישראל בגיטו ורשה, והמשיך גם שם להתפלפל עם חכמי דורו, ובהם הגאון הרב מנחם זמבה הי"ד. הוא המשיך לשקוד על תורתו ביום ובלילה, לחדש בה חידושים ולהעלות על הכתב חיבורים רבים שהכינם כספרים. הוא כאב את אובדן כתבי חידושיו בשואה וכתב לאחד מתלמידיו "הנני מבקש ממך שתשמור על החידו"ת שנמצאים אצלך מזמן שלמדת בקיבוץ גבוה וגם אבקשך לאסוף חידושים מיתר החברים" והוסיף "וכאשר העולם יחזור לתיקונו אחר החורבן הנורא הזה אוכל להיעזר אי"ה בחידו"ת אלה". במכתב נוסף שכתב לתלמידיו באותם ימים קשים ונוראים בגיטו וראשה כתב ש"מן הראוי שאנ"ש יתאמצו להתאסף וללמוד יחד, ויחזקו איש את אחיו". מערב תשעה באב תש"ב החל הרב דוד משה לעבוד בבית החרושת לנעלים "שולץ", אך כעבור מספר ימים הוא בשבת י"ח באב תש"ב (1942) הוא נהרג על קידוש השם יחד עם חותנו האדמו"ר ועם משפחותיהם, בידי המרצחים הגרמנים הארורים. כבן 36 היה במותו. הי"ד.

הגאון מטשיבין אמר כי "אילו היה הרב דוד משה הי"ד זוכה לחיות עוד, היה בודאי נחשב בין גדולי דורנו". בשנת תשי"ד לוקטו מאמרי הרב דוד משה הי"ד שפורסמו בירחונים התורניים ויצאו לאור בספר "שבחי כהן", ולימים חזרו והדפיסו אותם עם הוספות בספר "ברכת שלמה". חידושי תורה נוספים על כמה מסכתות לוקטו מתוך ירחוני "כתר תורה" ויצאו לאור בשנת תשמ"ט בספר "תורת העולות".

מספר הצפיות במאמר: 213

הספד על האדמו"ר מבעלז רבי ישכר דוב רוקח זצ"ל – חלק 2 / הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל

הספד על הרבי מבעלז

ואמרו חכמינו ז"ל בשבת דף ק"ה כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. והענין דהקב"ה מניח דמעות שמורידין על אדם כשר שמת בבית גנזיו וסופרן, יש לומר כיון דהדמעות שמורידין על אדם כשר שמת הוי גם כן על זה שהיות אנחנו בעונותינו גורמים שימחה שמו של הקב"ה על ידי מיתת הצדיק שהיתה לו אחיזה בשמו של הקב"ה, וכנ"ל, ועל כן חשובים אצל הקב"ה בראותו כי אנחנו רוצים לשטוף בדמעות את העוןן זה דלא תעשון כן לד' אלקיך. ומה שסופרן יש לומר על פי מה שכתבתי בספרי קרבן אשר במדבר לתרץ דברי רש"י שכתב שם דמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. ותמה בספר דברי שאול דהא אדרבא המנין הוא גריעותא, דשולט בו עין הרע.

וכתבתי על פי מה דאיתא בגמרא דשאל כותי אחד את רבי יהושע בן קורחא כתיב בתורתכם, אחרי רבים להטות, ואנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משווים עמנו בעבודה זרה. אבל באמת יש לומר כיון דישראל נמנו, הווי ליה דבר שבמנין דלא בטל ולא שייך שיהיו בטלים לאומות העולם משום אחרי רבים להטות. אך הא דבר זה דדבר שבמנין דלא בטל, הוי רק מדרבנן ומהתורה בטל. אמנם יש לומר על פי מה דאיתא בגמרא בבא מציעא דף י' לענין מעשר דאם קפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין. והקשו תוספות שם ד"ה קפץ, דלבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר. ואי דהוי דבר שבמנין דלא בטל הא זה הוי רק מדרבנן.

וכתב בשו"ת ביכורי שלמה בשם חידושי הרי"מ לתרץ דהא דדבר שבמנין רק מדרבנן לא בטל, היינו דוקא כשלא ציותה התורה למנות, רק דאנחנו מעצמינו מונין דבר זה. אבל היכא דהתורה ציותה למנות, הוי ליה מהתורה דבר חשוב ומהתורה לא בטל. ומעשר דאמרה התורה למנות, שוב דבר שבמנין מהתורה לא בטל. עיין שם.

וזה יש לומר גם כן בכוונת רש"י, מתוך חיבתן לפניו, שהקב"ה יש לו חיבה בישראל ואינו רוצה שיהיו העכו"ם יכולים לפתות אותם שיעבדו עבודה זרה משום דכתיב אחרי רבים להטות והם בטלים ברוב לכך מונה אותם בכל שעה ואם כן הוי ליה ישראל דבר שבמנין על ידי הקב"ה וחשובים ואפילו מהתורה אינם בטלים ולא שייך אחרי רבים להטות. עיין שם באריכות.

והנה מבואר בדברי חכמינו ז"ל שכאשר נטל יעקב הברכות מעשו הוריד הרבה דמעות על זה, ואם כן היו יכולות הדמעות שמוריד על אדם כשר שמת להיות קמא קמא בטל בדמעות של עשו, דמין במינו בטל, בפרט כיון דבשמא הוי ליה אינו מינו, דהדמעות של עשו היו על עולם הזה והדמעות שמוריד על אדם כשר הוים לשטוף העונות שגרמנו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב"ה.

ולכך הקב"ה סופרן והוי ליה דבר שבמנין על ידי הקב"ה וחשובים ואינם בטלים בדמעות של עשו. ומניחם בבית גנזיו, שאין לו באוצרו אלא יראת ד', והדמעות הללו חביבים שרואים מזה עד כמה יראת ה' בלבבם שבוכים על אשר גרמו לקדושת השם שימחק, ושפיר ראוים דמעות הללו להניח בבית גנזיו באוצרו של יראת השם. ודו"ק.

העולה מזה דהצדיק נתפס בעון הדור והם נתנו למדת הרחמים. ואל יאמרו שלום יהיה לי כי מיתת צדיקים מכפרת, דעל זה אמרו חכמינו ז"ל בגמרא למה נסמכה מיתת צדיקים ליום הכיפורים אלא כשם שיום הכיפורים מכפר כך מיתת צדיקים מכפר.

וכתב בשם משמואל, דלכך נקט כשם שיום הכיפורים מכפר, משום דאיתא בגמרא, האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר. והכי נמי אם יאמר אחטא ומיתת צדיקים מכפר, אין מכפרת. עיין שם בפרשת בהר. ואדרבא צריך תשובה בכיה רבה לשטוף העונות שגרמנו בעונותינו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב"ה, וכנ"ל. ועיקר התשובה, אף על גב דיש ד' זמנים על תשובה:

א. בכל יום לעת ערב, וסימנו ובא השמש וטהר.

ב. בערב שבת, וסימנו זכור את יום השבת לקדשו.

ג. ערב ראש שנה, וסימנו ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה.

ד. ביום הכיפורים הוא התשובה הגדולה, כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם.

מכל מקום התשובה המעולה הוי קודם השינה בכל יום, דאז די בתשובה קלה משום דלא נרשם עוד העון למעלה. והזוהר הקדוש קורא אותם מארי דחשבונא. ועל זה רמז דוד המלך עליו השלום אשרי אדם לא יחשוב ה' לו און. ורצונו לומר, שעושה תשובה קודם שנרשם העון למעלה. וזה יש לומר לעניות דעתי שרמז תורה הקדושה "לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרף", ורצונו לומר שיתקן תיכף בלילה מה שקלקל, ואם הותיר על כל פנים בע"ש [ערב שבת] יתקן וישרף העבירה, כי אלף בעין מתחלפים באותיות אחה"ע. [עיין מאור ושמש פרשת משפטים על הפסוק אם חבל, ובעונג נפש פרשת בא מה שכתב לפרש בשם הגאון הקדוש מורינו הרב רבי שמשון מאסטרפאלי דרצונו לומר שיתקן המצות בעולם הזה ואם ממתין לעולם הבא נשרף באש של גהינם. ואם כן אין רחוק לרמז כמו שכתבתי].

וזה יש לרמז בקראי דסדרה ויצא יעקב מבאר שבע, רצונו לומר, למה יצא הצדיק שבדור המכונה בשם "יעקב" [מובחר האבות שהיתר מטתו שלימה]. "מבאר", הוא התורה שנקרא באר, כמבואר בדברי חכמינו ז"ל [ובספרים הקדושים לפרש באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם, דהעשירים יכולים לקנות חלק בתורה של התלמידי חכמים על ידי שיחזיקו התלמידי חכמים, כיששכר וזבולון], ונקראת "שבע" מאשר כל שבע חכמות כלולות בתורה [וכל החכמות משתלשלת מתורה הקדושה ומשם מקורם ושמה ישיבו וכולם משרתת את המלכה, ועל זה אמר שלמה אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה. וכמו שכתב היערות דבש חלק ב דף מ"ה והאריך בזה לפרש הגמרא דשבת דנר מערבי היה עדות ששכינה שורה בישראל, משום שנותן בה שמן כמדת חברתה ובה היה מתחיל וממנה היה מסיים, דהכוונה דשבעה נרות הוא שבע חכמות, דחכמה נקרא נר, ונר מערבי הוא חכמת תורה הקדושה וממנה היה מתחיל, שמתורה הקדושה מקור החכמות ובה מסיים החכמות, כי הכל ישובו למקורן, כמו שהנחלים שבים ללכת אל הים. ועיין עונג נפש מקץ לפרש הקרא בזכריה, מה שכתב וישב המלאך וגו' והנה מנורת זהב כולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה ושנים זיתים עליה, דרצונו לומר מנורת זהב, תורה הקדושה, ושבעה נרותיה, כל שבע חכמות מוצקות עליה, כי בה נכלל כל החכמות. ושני זיתים, היצר הרע ויצר טוב]. "וילך", הלך מזה העולם ונפטר, אחרי שהיה צדיק ועסק באורייתא תדירא. על זה קאמר "חרנה", שלא יהיה חרון אף בעולם, כי נתפס בעוון הדור וניתן למדת הדין והם ניתנו לחלק הרחמים. ואל תאמר כי שלום יהיה לי כי ניטל אשכל הכפר שמכפר עונותיהם של ישראל, רק צריך אתה תפלה ובקשה בדמעות לשטוף העונות ולעשות תשובה קודם הלינה על שפיכת דם נקי של הצדיק ולפייס דמו ועל גרמתך למחוק את השם. וזה "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש", להרבות תפלה ובקשה להקב"ה שהוא מקומו של עולם קודם לינה על אשר בא השמש, ששקעה שמשו של צדיק בעונותינו, ולפייס דם הנקי. "ויקח מאבני המקום", מבניו, לעשותם עטרת לראשינו. ואחר כך "וישכב במקום ההוא". וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא", רצונו לומר ליקח מבניו, דאבני, אותיות אב בן. [ועיין ספר יצירה דאותיות התורה נקראים אבן. ובחיד"א, דישראל נקראים אדם בגימטריא שם מ"ה, וזה יש לומר שמות כ"ח "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל", דרצונו לומר, שיקח שתי אותיות משהם, דהיינו מ"ה, שיקראו בהם "בני", שנקראו אדם שהוא בגימטריא מ"ה. וזה יש לומר כי חלק "ה'" עמו, ישראל יש להם חלק משם הויה, שמשם הויה יוצאים ד' שמות, שם מ"ה, שם ס"ג, שם ע"ב, שם ב"ן. וישראל עמו יש להם חלק שם מ"ה]… אבן [זו התורה] (ובניו) של הצדיק שמת בעונותינו ולהשימם ראשים עלינו שינהלנו כימי קדם ויהיה מוראם עלינו ואז "וישכב במקום ההוא", יכולים לילך לישן, כי אלקים רחום וחנון סולח לחטאים ולעונות ולפשעים ופותח שער לדופקי בתשובה ולא ננעלו שערי דמעות וגם דם הנקי של אותו צדיק נתפייסה.

ובטח יהיה למליץ יושר בעדינו, שלא יהיה פרץ וצוחה ברחובותינו, ויבא גואלנו משיח צדקנו במהרה בימינו כן יהי רצון אמן.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל)

מספר הצפיות במאמר: 224

הספד על האדמו"ר מבעלז רבי ישכר דוב רוקח זצ"ל – חלק 1 / הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל

הספד

הספד שאמרתי בתוך מקהלות עם גדול בבית הכנסת הגדולה בעיר סאסנאווצע יצ"ו על פטירת אדמו"ר הגה"ק הצדיק המפורסם מופ"ה והדרו עטרת ישראל רשכבה"ג כקש"ת מו"ה ישכר דוב רוקח זצ"ל אבד"ק בעלז ששל"ח בליל ש"ק פרשת חיי' כ"ב מר חשון שנת פזר"ת. אעתיק מקצת דברים שאמרתי בהספידי ביום א' ויצא.

א. ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם בי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא.

הספד על הרבי מבעלזויש אתי לפרש על פי מה דלכאורה יש להבין מפני מה צדיק כזה שעמד בפרץ נגד כל המתפרצים יסוד העולם, אשכל הכופר כפרים עם נרדים, איש שהכל בו יראת ה' טהורה בקדושה יתירה, גדול בתורה, בנסתר ונגלה, ועסק באורייתא תדירא מפני מה נאסף הצדיק הזה במשפט מות בעוד היה יכול הרבה שנים לחיות ולהשקות עדרי צאן אלפים ישראל שנהרו אליו מבאר תורתו וצדקתו.

אך באמת הקושיה הוא תירץ, לפי שהיה אשכל הכופר איש שהכל בו ושקול כנגד כל ישראל נתפס הצדיק הזה, כמפורש במדרש על הפסוק אשכל הכופר דודי לי, אשכל, איש שהכל בו, הכופר שמכפר עונותיהם של ישראל, דודי לי שיכול לומר למדת הדין די. ובתו"ח חולין פ"ו האריך להסביר בטוב טעם דכל העדה יחטא ועל הגדול שבהם אשר לא טעם טעם חטא יקצוף, דהוי משום שהקב"ה ברא את עולמו במדת הדין ובמדת הרחמים, שאלו בראו כולו דין לא היו יכולים להתקיים ואלו בראו כולו רחמים לא נענש אדם מעולם, לכך שתפס יחד שאם יתחייב העולם יטלו כל אחד מהמדות חלק אחד, דהיינו חצי העולם למדת הדין וחצי העולם למדת הרחמים. וכשהקב"ה רואה צדיק אחד ששקול ככל הדור החוטאים ויכול לומר למדת הדין די שאני באיכות ככל הדור, שעל פי דין נפש החוטאת תמות נותן למדת הדין את הצדיק ששקול באיכות ככל הדור ונוטל חלקו את האנשים החוטאים שלא יכול מדת הדין לומר אני רוצה בכמות, כי הקב"ה הקדים מדת הרחמים למדת הדין, שיהיה ביכולת מדת הרחמים לבחור לו החלק הגדול בכמות זה תורף דבריו שהבאתי בפרשת נח באריכות עיין שם לפרש בזה מה דכתיב בפרשת תבא גם כל חלי וכל מכה וגו' יעלה ה' עליך, הווא ליה למימר יעלה אלקים שהוא דין, משום דאיתא בגמרא דכל חלי וכל מכה זו מיתת צדיקים, וזה הוי צד הרחמים שנוטל הצדיק ונותן למדת הדין ומפייס אותו כדי שכל האנשים החטאים ישארו בחיים.

ובב"י ידין בגוים מלא גויות, כל הגופים ידין אותם במיתה. מחץ ראש על ארץ רבה, דבישראל לוקח רק הראש בשביל ארץ רבה, ישראל החטאים, וזה מצד הרחמים. ועל פי זה יש לפרש טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, דהצדיק נקרא לכל, כמו שכתוב בשם הנוע"מ, והמיתה נקרא טוב, כמאמר חכמינו ז"ל, והנה טוב מאד, זה יום המות. וזה טוב ה' לכל, מה שהקב"ה נותן המיתה לכל, להצדיק, כל העדה יחטא ועל הצדיק יקצוף, הוי משום ורחמיו על כל מעשיו, שלוקח החוטאים למדת הרחמים.

וזה י"ל כוונת מאמר חכמינו ז"ל בראש השנה י"ח ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקנו. והעניין על פי המבואר בדברי חכמינו ז"ל דטובה גדולה עשה הקב"ה בזה שהחריב בתינו ששפך חמתו על עצים ואבנים, ולא היה מכלה את ישראל. (ועיין מזה בשם משמואל פרשת פקודי). ושמעתי בזה לפרש בגיטין פרק הנזקין, ענוותנותו החריבה בתינו, דרצונו לומר, דרב צדקתו גרם טובה להחריב בתינו לשפוך ה' חמתו על עצים ואבנים שלא לכלות ישראל. והכי נמי מיתת צדיקים הוי גם כן טובה גדולה שלא לכלות ישראל ונשארו למדת הרחמים, אם כן שפיר מיתת צדיקים שקולה ממש כשריפת בית אלקינו, ודו"ק.

ובזה יש לומר מאמר חכמינו ז"ל על הפסוק גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה, זו מיתת צדיקים. מנא ליה הא והאיך נרמז בקרא. ולפי זה אתי שפיר, כיון דכתיב אחר כך יעלה ה', שהוא מדת הרחמים, וגבי חולה ומכה שהיא יסורים הווא ליה למימר אלקים דהוי דין, ועל כרחך דחלי ומכה זו מיתת צדיקים וזה הוי מצד הרחמים וכנ"ל.

העולה מזה דהצדיק הגדול שעוסק בסתרי תורה ועובד ה' מאהבה שיש לו בעולם הזה מעין עולם הבא, בוודאי המיתה שיהיה להדור כפרה וישארו למדת הרחמים ולא יעשו חס ושלום בהם כליה.

וזה יש לרמז גם כן על מיתתו של אותו צדיק במאי דמקונן באיכה "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים". ורצונו לומר הצדיק ר' ישכר דוב שנפטר, הוא לי בעונותי, דאי אפשר לומר כדי שיזכה לאור באור החיים לגלות לו סודות התורה, שהרי ארי היה במסתרים, בסתרי תורה. או דרצונו לומר, הוא הלך למנוחות למסתריו של הקב"ה ואותנו עזב לאנחות. וזה "דוב אורב לי", כל האנחה לי, ארי במסתרים הוא ארי במסתריו של הקב"ה. ודו"ק.

והנה אמרתי לפרש הקרא על פי שנים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד, על פי מה שכתב התב"ש לפרש הגמרא דראש השנה דשלשה ספרים נפתחים בראש השנה, צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים בינונים תלוים ועומדים עד יום הכיפורים רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה דכתיב ימחו מספר החחים, דצריך בירור הרי חזינן כמה רשעים שחיים לאחר ראש השנה, גם דקאמר נכתבים למיתה ובקרא כתיב ימחו מספר החיים, דנמחקים. וגם איתא בפייט, שלשה ספרים מנוקדים, מה הכוונה. ועיין יערות דבש חלק ב' דף קס"ב מה שכתב בזה. וכתב התב"ש דיש לאדם נפש רוח ונשמה, זה יש בכל מיני בני אדם. נפש הוא התנועה הנתונה בו משעת העיבור, שבאותו זמן מתחיל הילד להתנועע, והוא מספירת המלכות שביוד ספירות. וחלק נשמת הרוח, באה לכל אדם משעת הלידה, והוא מספירת התפארת. וחלק נשמת הנשמה ממש, באה לו משעת היניקה, והוא מספירת הבינה, הנקראת אמא עילאה, והוא אם הבנים, כדכתיב כי אם לבינה תקרא. וכל השבעה מדות התחתונות יונקת ממדה זו, כמו שהבן יונק חלב משדי אמו. ויש עוד נשמת חיה יחידה, וחיה הוא ממדת חכמה. ודבר זה אי אפשר להימצא רק בשעה שמגיע אדם לכלל גדלות, בשנת י"ג ויום אחד, שיש לו יצר טוב ועושה מצות, על ידי מעשיו הטובים יכול לזכות מעט מעט למדת חיה. אבל נשמת יחידה לא זכה זולת מרה רבינו עליו השלום. והצדיקים זוכים בזה לאחר מותם [אדוני אי זקני בעפנ"י ברכות ד"י, עיין שם]. וכנגדו יש לו אחיזה בתורה באות ונקודה ותג. הנפש באות, ורוח בהתג, והנשמה בהנקודה [כי נוטריקון של ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכן הנוטריקון של בראשית בתורה יש ששים רבוא אותיות. ועיין שם משמואל במדבר לפרש הגמרא בפרק הנזקין, דאונקלס הגר בא להתגייר אסקיה לטיטוס בנגידא. אמר ליה מאן חשוב בהאי עלמא. מר ליה ישראל. אמר ליה מאי לאדבוקי בהו. אמר ליה מיליה נפישין ולא מצית לאדבוקי בהו, דרצונו לומר, ישראל שרמז לו בשמותם שהם דבוקים בס' רבוא אותיות של תורה, וקאמר ליה מאי לאדבוקי בהו, רצונו לומר גם כן לקיים התורה שלהם, אמר לו מיליה נפישין, רצונו לומר שכל מלה ומלה שיש בתורה הם נפשות שלהם, ויש לכל אחד ואחד מישראל אות ומלה בתורה, לכך הם דבוקים בתורה, אבל אתם האומות לא מציתו לאדבוקי. עיין שם]. וכאשר חוטא והנשמה אזלה ממנו, נמחק הנקודה מאות שלו. וכאשר חוטא יותר נמחק התג, ולא נשאר רק האות, שהוא כנגד הנפש. וכאשר חטא יותר, נמחק האות, ואין לו כלל אחיזה בתורה הקדושה, והוא מת. וכן למעלה יש ספר החיים, שנרשם שם האדם ואות שלו עם הנקודה והתג. וכאשר חטא כך כך דאזיל ממנו נשמה ורוח ומחק הנקודה ותג, הווא ליה כטרפה, דאף על גב דחיה י"ב חודש, ולחד מאן דאמר כמה שנים, מכל מקום סופה למות. הכי נמי כן, כיון שנמחק רוב מהתורה פסוקת הגרגרת ברובה טריפה. ואם כן שפיר קאמר ספרים מנוקדים, וגם שפיר קאמר, דנכתבים למיתה, על ידי זה דימחו מספר החיים הנקודה והתג, וגם אתי שפיר דרשעים חיים עוד, דהא גם טרפה חיה ומכל מקום סופה למות, הכי נמי זה הרשע כשיהיה נמחק גם האות מתורה הקדושה ימות. זה תורף דבריו, עיין שם.

והנה הנפש רוח ונשמה בעצמו המה עדיו של האדם לעולם הבא אם לא עשה בהם כתמים על ידי עבירות. וזה על פי שני עדים, דהיינו נשמה ורוח, וכנגדן הנקודה והתג, או שלשה עדים, גם הנפש וכנגדה אם נמחק האות, יומת המת, שבעת שחלף נשמה ממנו ונמחק הנקודה כבר היה קצת כמת, בכל זאת לא הוכרח להיות מת, כי היה מהבינונים שתלויים ועומדים. אבל על ידי שנים, וכל שכן שלשה, מוכרח למות. לא ימות על פי עד אחד, דהיינו הנשמה דאזלו ממנו ונמחק הנקודה, כי אפשר בתשובה דטרפה הוי רק ברובה. ודו"ק.

והנה מה הפרש בין איש פשוט אל הצדיק, איש פשוט יש לו אחיזה באות של תורה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב"ה בתורה, כמבואר במסכת בבא בתרא ע"ה, עתידים הצדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. עיין שם. ובוע"ח סימן קל"ג לפרש הקרא מגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, דרצונו לומר דהצדיק נרמז בשם ה', מה שאין כן איש פשוט. עיין שם.

ולכאורה כיון דהצדיק יש לו אחיזה בשם ה', ואסור למחוק שמו של הקב"ה, משום דכתיב לא תעשון כן, וכל זמן שיש אחיזה בתורה הקדושה אינו מת, כי עץ חיים הם למחזיקים בה, אם כן האיך הצדיק מת. אך מבואר גבי סוטה דהתירה תורה הקדושה למחוק שמו של הקב"ה מפני השלום בין איש לאשתו, וכל שכן לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, דהא הצדיק נתפס רק בעוון הציבור לכפר עונותיהם, כמבואר במדרש על הפסוק אשכל הכפר, שמכפר עונותיהם של ישראל. ושפיר נמחק ומת, ודו"ק.

ועל פי זה, מה טוב ומה נעים לפרש בזה הקרא ד"וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ", רצונו לומר, באיש זה הקב"ה, כדכתיב ה' איש מלחמה. והיה נראה כחטא שנותן לצדיק משפט מות, דהא אסור למחוק שמו של הקב"ה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב"ה, והומת, ובכל זאת הוא מת, ותלית אותו על עץ. נוטריקון של עץ, ראיתי, עוןן ציבור, שהצדיק נתפס עבור עון הציבור. ואם כן, הוי לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומותר למחוק שמו של הקב"ה ואין כאן חס ושלום כלל לומר על הקב"ה שיש נדנוד חטא במיתתו. ודו"ק. וכל זה גבי הקב"ה. אבל אנחנו שבעונותינו גרמנו לזה שימות הצדיק וימחה שמו של הקב"ה, חייבים אנחנו לעשות תשובה, כי אפילו גרמא אסור במחיקת השם מהתורה, ולבכות בדמעות רב לשטוף העונות ואשר גרמנו בעונותינו ליקח אשכל הכפר, דם הנקי של הצדיק אשר נשפך בחנם בעבור עונותינו. וכמו שכתב החוות יאיר, מובא בדברי התענוגים פרשת נח, לפרש הקרא "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם", דהכי קאמר, את דמכם לנפשותיכם, אם יהיה צריך הדור לעשות רפואה, אדרוש. וממי אדרוש זאת, הוא אומר, ומיד כל חיה אדרשנו, שהוא הצדיק, הנקרא חי, שנאמר איש חי רב פעלים. וכי תימא איך יהיה מהני מיתת הצדיק לכפר על כל העולם, לזאת אומר הכתוב, מיד האדם, כלומר ליקח ראיה מן האדם שיש לו כמה מחושים בגופו, מקיזין לו על היד וכל הגוף מתרפא. ומסיים הכתוב, אולם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, שהוא הצדיק, כלומר שאחר כך אדרוש את דם הנקי של הצדיק, אשר נשפך בחנם עבור אותו האיש אשר כי לא במותו יקח אל לבו וישוב. עד כאן לשונו.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל)

מספר הצפיות במאמר: 181

מטרת ההספד – שהחי יתן אל לבו וישוב אל ה' / רבי יצחק מאיר זינגר הי"ד בהספדו על אחיינו, ר' יעקב פנחס שרגא ז"ל בן האדמו"ר מאלכסנדר

רבי יצחק מאיר זינגר הי"ד

טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז,ב).

וצריכין להבין מדוע אמר המלך שלמה עליו השלום "מלכת", כפי הפשיט היה צריך לכתוב "מללכת". וגם מה הוא שאומר, באשר הוא סוף "כל" האדם, והיה די באומרו סוף האדם, ומדוע שינה לשונו "והחי" יתן אל לבו, ולא האדם יתן אל לבו.

התועים בעולם טועים ואומרים, כי פטירתו של אדם לעת זקנתו באה מחמת חולשא והתייבשות ליחותו, ומיתתו של ילד הוא מסיבת טרם בא לכחותיו ועדיין לא נבלע הליחות בעצמותיו. טח עיניהם מלראות יד ההשגחה העליונה ותולים כל מקרה בטבע. אבל ברוך הוא אלקינו שהבדילנו מן התועים. אנו מאמינים ויודעים, כי יד ד' פעל כל זאת, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. אמנם הסתלקותו של אדם במבחר שנותיו מלא בכחותיו, מוכרח להניע גם לב אבן, לשוב אל ד' להאמין בההשגחה אלקית, כי הקב"ה הוא הממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

והנה עיקר הספידא והליכה לבית האבל הוא שהאדם יתן אל לבו ויראה כי אין אדם יודע יום מותו, וישוב אל ד' ירחמהו, וכשהולכים אל בית אבל המתאבל על נפטר שהיה ראוי לילך לחופה לבית המשתה, ונסתלק בימי עלומיו, אז הכל מודים שהוא מה' יתברך בעצמו וחוזרים בתשובה.

ולזאת אמר שלמה המלך עליו השלום טוב ללכת לבית אבל, בכדי להתעורר בתשובה, וקמפרש איזה אבל "מלכת לבית המשתה", מנפטר כזה אשר היה מוכן באותו הזמן ללכת לבית המשתה ונעדר בכל כחותיו בימי בחרותו, שאי אפשר עוד לתלות בטבע ובסיבות שונות, רק כל אחד רואה כי הכל הוא מה' יתברך ואז לבבו יבין באשר הוא סוף כל האדם, כי אין שום איש יודע יום מותו, והחי, היינו בעת שהאיש הוא חי, מלא בכל כחותיו, יתן אל לבו ושב ורפא לו.

כן גם אנחנו מחויבים לעורר בכי ומספד רב על הנפטר היקר באנשים, הבחור המופלג ושנון ירא אלקים בר חכים בן גדולים וקדושים, בן זקונים לאביו כבוד קדושת גיסי מרן אדמו"ר שליט"א, כמר יעקב פנחס שרגא ז"ל, אשר נפטר בשנת הי"ח לימי חיו, בזמן שהיה ראוי לילך לבית המשתה ולחופה, מה גדול השבר והיגון, מה גדול האסון הנורא, כמו שמצינו בגמרא (מ"ק כה) אשר אמר האי ספדנא עליה דרב חנין חתניה דבי נשיאה שמחה לתוגה נהפכה. 

ובזה נוכל לפרש דברי הנביא ירמיה (איכה ה,טו) אבד משוש לבינו, נהפך לאבל מחולנו, נפלה עטרת ראשנו, או נא לנו כי חטאנו, היינו כנ"ל, כי בזמן שהיה מוכן לעשות עמו מחול ולשמוח עמו, נהפך לאבל, או נא לנו כי חטאנו. אנחנו גרמנו זאת אשר נפש יקר כזה נאבד מאתנו בימי עלומיו.

לזאת מחויבים אנחנו להתעורר בתשובה, כי זה עיקר תכלית ההספד לעורר בכי ותשובה, כמו שמפרשים על הפסוק "הצדיק אבד ואין איש שם על לב", כי לפעמים שמחה לצדיק במותו, בזמן שמכפר על הדור (כמו שהובא בהקדמה לשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה בשם הרמב"ם ז"ל מה שכתב לבנו ר' אברהם ז"ל, וזה לשונו, ודע בני כי האדם המסכן בזה העולם השפל, אין לו מנוחה בו, ואשרי למי שחתמו ימיו מהרה בלי טרדת הנפש. עד כאן לשונו). אך מתי מכפר, בזמן שהעולם מתעוררים בתשובה על ידי מותו על ידי הספד ובוכין עליו ויודעים מה שגרמו במעשיהם, אז מיתת הצדיק מכפרת, ובאם לאו אין מיתתו מכפרת, לזה אמר "הצדיק אבד", אימתי נקרא מיתתו אבדה, בזמן ש"אין איש שם על לב", כי אם מתעוררים לבם לתשובה, אין מיתתו נקראת אבדה.

ועתה נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה אל ד' ונעורר בכי והספד על פטירת נפש יקר וקדוש הזה, ואז הנפטר יהיה מליץ יושר בעדינו כי נוושע בישועה שלימה, ושלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ובגבול בית כבוד קדושת גיסי מרן אדמו"ר שליט"א, ובגבול כל בית ישראל, ושיתקיים דברי הנביא בלע המות לנצח, ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן, ויהיה רק ששון ושמחה בקרב בית ישראל. אמן כן יהי רצון.

(נהור שרגא, עמ' נו-נז)


רבי יצחק מאיר זינגר הי"ד, נולד בלודז' בערך בשנת תרל"ג (1873) לאביו הרב אליהו זינגר, שהיה בצעירותו רב אשיוקוב, ברזניצה, פשיסחא ובשלושים שנותיו האחרונות היה ראב"ד קאליש.
בנו, יצחק מאיר, למד בשקידה עצומה והיה בעל תפיסה גאונית, עד שזכה ללמוד את הש"ס כולו עוד לפני בר המצוה שלו. כבר בילדותו השתתף בשיעורי אביו שנתנו לאברכים ובחורים מופלגים. האדמו"ר מאלכסנדר, בעל ה"תפארת שמואל", בחר בו, בגיל 11, להיות חתן בתו הבכורה מלכה פרל. כאברך כישרוני ושקדן, התעלה בתורה והעבודה, במידות ובחסידות. הוא נודע כבעל הוראה נפלא, גאוני, היודע את כל מכמני התלמוד והפוסקים.
בשנת תר"ע (1910) מונה רבי יצחק מאיר לרב ואב"ד העיר אלכסנדר. הוא הצטיין כדרשן המשמיע דברי חסידות ומוסר עם חריפות עצומה, והיה אהוב על כל שכבות החברה בעיר. כאחד מגדולי רבני פולין, היתה השפעתו על פני אזורים נרחבים, והתחשבו בחוות דעתו בוועידות הרבנים.

הרב כתב חידושי תורה רבים, אך לא רצה לפרסמם, וכן הרבה לכתוב הגהות על רבים מספריו, אך כתביו וספריו אבדו בשואה. עם פלישת הנאצים, הם באו לחפש אחריו ולכן ברח ללודז, ומשם ברח והסתתר עם משפחתו בעיר טומשוב – מאזובייצק. כשגילו הצוררים את מחבואם רצחו אותם שם ביריות. הם הובאו לקבר ישראל בטומשוב, כשאלפי יהודים ליוו אותם, בתנאים קשים.

היו לרב יצחק מאיר בן ובת. 

בתו, הרבנית רויזא מינדל הי"ד, נשאה לאחיו של הרב יצחק מאיר, הרב חיים אלעזר הי"ד, רב ומו"ץ בלודז'. הם נספו עם חמשת ילדיהם עקה"ש.

בנו, הרב יעקב שרגא פייבל זינגר הי"ד, נולד בתרנ"ט, שימש כרבה של אוסטרובה, והיה חתנו של האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב. הוא נכלא בגטו סלונים. עם הכיבוש בנאצי, סבל הרב התעללויות ועינויים וזקנו נגזז בהוראת הגסטפו. באישון לילה הצליחו הרב ומשפחתו לעבור לסלונים, שהיתה אז תחת כיבוש סובייטי. הם רצו להמשי לוילנה, אך רק בנו יחיאל מנחם, תלמיד ישיבת חכמי לובלין, הצליח להגיע לשם, והמשפחה לא ידעה מה אירע לו. לאחר שסבלו כשנה מעול הכובשים הסובייטים בסלונים, נכבש המקום ע"י הנאצים, והיהודים רוכזו בגטו. כעבור כשנה של סבל בתנאים איומים, הוצאה המשפחה לפנות בוקר באחד משלושת ה"אקציות", בהם נלקחו יהודי הגטו לשדות פטרלוביץ. הרב ומשפחתו נכלאו בבית המעצר ברנדינסקי ליום ולילה ונרצחו ביריות בשדרות צ'מפלובה, בט"ו בתמוז תש"ב.

הבן יחיאל מנחם, שהגיע לוילנא, הצליח להימלט מליטא בשנת 1942 ברכבת הטרנס סיבירית והגיע ליפן, באמצעות ויזות שהנפיק חסיד אומות העולם, הקונסול היפני בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, שפעל בניגוד להוראות הממונים עליו. הם עברו את סיביר ואת סין, ולבסוף הגיעו לגטו יהודי בשנגחאי ולמדו שם בישיבה עד לשנת 1945. בסיום המלחמה הוא עבר דרך מוסקבה והגיע לארה"ב בשנת 1946.

שנים רבות סבר רבי יחיאל מנחם כי כל שבעת אחיו נרצחו ביחד עם הוריו, ושהוא השריד היחיד ממשפחת אביו הרב יעקב שרגא פייבל, ממשפחת אבי אביו – הרב יצחק מאיר זינגר, וממשפחתו הענפה של אבי אמו – האדמו"ר מאלכסנדר רבי שמואל צבי דנציגר מחבר ה"תפארת שמואל", שמנתה יותר ממאה וארבעים צאצאים, הי"ד. העדויות ששמע הובילו אותו למסקנה שכל משפחתו נורתה יחדיו ונקברה בקבר אחים. הוא הנציח הוריו ואת כל אחיו בהגדה של פסח "ישמח ישראל – תפארת שמואל", ובמשך עשרות שנים הופיע בספרים רבים הסיפור של הבן היחיד שנותר שריד אחרון לכל משפחתו (ראה: תולדות אנשי שם, תפארת זקנים, אמרי קודש – תשס"ב, "אלה אזכרה" ח"ז עמ' 97,  מגילת פולין – אוסטרו מיזובייצק עמ' 61, ידי דוד – דברי ירמיהו, אהל יוסף עמ' רלז).

לימים מונה רבי יחיאל מנחם לכהן כאדמו"ר מאלכסנדר בארה"ב, ונפטר שם בשנת תשמ"ט (1988).

אבל, שנים רבות אחר כך, בשנת 2009 כותבת גברת מנתניה, מרת שפרה דבורה בוימגן בת הרב יעקב שרגא פייבל זינגר, דפי עד להנצחת הוריה וכל אחיה[!]. היא כותבת שאחיה אברהם אלעזר, נלקח עוד בסלקציה באוגוסט 1941 ונרצח ליד סלונים, בגיל 17. ועל אחיה אפרים, כתבה, שהסתתר בעליית גג של נגריה בשנת 1942 עד שנאלץ לקפוץ מהקומה שנייה בעקבות שריפה ואז נורה, בהיותו בן 19. היא כתבה על אחותה הגדולה רבקה חיה, שברחה יחד אתה לשורות הפרטיזנים בעת חיסול הגיטו, ונהרגה בקרב בינואר 1944, בהיותה בת 17. שפרה דבורה מילאה דף עד גם על אחיה חיליק, הרב יחיאל (חיליק) מנחם, שידעה שהגיע לגטו וילנה בגיל 23, ונעלם.

ככל הנראה שפרה דבורה, שברחה עם אחותה לפרטיזנים בהיותה בת 8, נמסרה לאחר המלחמה למנזר קתולי ושהתה שם שנים רבות, עד שיצאה שם, נשאה ליהודי, עלתה לארץ והתגוררה בנתניה. עד אחרון ימיו לא ידע אחיה שהיא שרדה. גם אם חשב לחפש אותה, ספק אם היה מוצא אותה בהיותה במנזר. גם היא לא ידעה עד אחרון ימיה שאחיה ניצל והקים משפחה. שרדי המשפחה לא זכו לשוב ולהיפגש בחייהם.

מקורות: אלה אזכרה, אלכסנדר האחים הקדושים עמ' 234-235, דפי עד באתר "יד ושם"  ועוד. 

מספר הצפיות במאמר: 356

גדרי קידוש ה', חלק ב: מעלת העושה מצווה בשלימות ובמסירות נפש / הרב חיים שכטר הי"ד

מעלת המוסרים עצמם על קידוש השם

התשובה לערעור המלאכים על מיתת רבי עקיבא

והנה באשר ערערו המלאכים בדבר זו תורה וזו שכרה כו', כמו שפירש רש"י מידך היה ראוי למות ולא מיד בשר ודם, אמרו חלקם בחיים, כי אין בזה גרעין לצדיקים שהמה מוסרים נפשם על קידוש השם ומומתים ע"י בשר ודם כי אז עוד משבחים ומהללים אותי ואינם קוראים תגר חס וחלילה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם. ונמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ד' שהיא שמחה לו, והמה מודים אף על ארבעה צרות אשר נרמזים בשם "חיים", והיינו חלקם בחיים, תמיד המה נרדפים ובכל זאת המה משבחים ומודים אותו בצרתם. וסימנך, וכל החיים יודוך סלה, חולה יסורים ים מדבר, כמבואר כאורח חיים סימן רי"ט סעיף א'. וכשהיו סורקין בשרו במסרקות של ברזל היה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים והיה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו. וכשערערו המלאכים אז לא ידעו מה שעלתה עוד מקודם במחשבה כך שיהיה רבי עקיבא ממית את עצמו על דברי תורה. ולא הבינו זאת באמרם כי שמא הוא לו לעונש מאיזה דבר אשר לו בגלגול אחר, ועל כן אמרו זו תורה וזו שכרה, הלא אין דנין אלא לאותה שעה שהרביץ תורה בישראל ודרש חלי כו'. ובאשר ראו שהקב"ה הצדיק עליו הדין ואמר חלקם בחיים, אז יצא בת קול שנית ואמרה ואתה מזומן לחיי העולם הבא. ואף שהיה יכול למסור את עצמו על קידוש השם בצנעא כי היתה שעת השמד והיה צריך לעשות זאת להורות לתלמידיו שאין צריך דוקא פרהסיא, אך הוא בעצמו רצה לעשות פרהסיא שיהיה הקידוש השם יותר גדול. כמו שאמרינן במסכת סוטה (ל"ו) אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא, יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה קידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה כו'. כתב הרי"ף אף על פי שכשנקרא יהודה עדיין לא קידש שם שמים ונקרא על שם העתיד, אולם כן למה לא נקרא גם כן יהוסף בתחילה על שם העתיד. אפשר לומר, שמי שעתיד לקדש שם שמים בפרהסיא, כגון יהודה על הים, ראוי להיקרא שמו בפרהסיא יהודה שנכלל בשמו שם של בן ארבע אותיות, אבל יוסף שקידש בסתר ראוי לייחד אות אחת של השם בסתר, כי השם הגלוי לכל העמים הוא יוסף, ויהוסף נקרא לעדות לישראל. ומה שאמרו שקידש יוסף שם שמים בסתר הוא כי מי ידע אם כוונתו של יוסף היתה לטובה או לאו, והקב"ה מעיד על מה שהיה בסתר דביוסף היה העיכוב שלא חטא.

 הדרך לעבודת ה' בשלימות: בתורה, באהבה וביראה, ובעשיית מצווה בשלימות ובמסירת נפשו עליה

והנה איש ישראלי צריך לעבוד את ד' בחוט המשולש הזה, דהיינו בתורה ובאהבה וביראה, והחוט המשולש הזה לא במהרה ינתק. ואם חסר אחת מכל אלו השלשה דברים, אז ידע שאינו עובד ד' בשלימות, כי זה בלא זה אין לו חיזוק. כי בלא תורה לא ידע דבר איך לעבוד את בוראו, ואין עם הארץ חסיד. והעובד מיראה הוא יכול לקיים רק מצות לא תעשה אבל לא יכול למסור את נפשו מפני חיבוב המצות, כי רק באהבה יכול לעשות המצות במסירת נפש, כמו איש שאוהב אשה על כן אין דבר קשה אצלו לעשות עבורה, וגם מוסר נפשו עבורה. כן לדוגמא, כבכיכול, צריך להיות כמו שכתבו שילמוד לשם שמים. וצריך גם כן ליראה את ד' הנכבד והנורא. וגם צריך להיות מאהבה. וכמו שכתוב בתורה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. אז הוא יכול לבא לשלימות.

ובלי כל זה אינו יכול האדם לבוא להשלמות, אך ורק אם יעשה מצוה אחת בשלמות כל כך שימסור את נפשו עליה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל שאף במצווה אחת יכולין לבא לחיי העולם הבא, אם עושה אותה בשלמות ומוסר נפשו עליה.

העושה מצוה אחת במסירות נפש, תפילתו נשמעת, עושים לו נסים ומביאתו לחיי העולם הבא

וכן אמרינן במסכת סוטה (דף ג') אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו ומוליכתו לעולם הבא כו'. וקשיא על זה והלא אפילו ריקנין שבהן מלאין מצות כרימון, ומה דוקא מעליותא איכא בהנהו שמסרו נפשם על קידוש השם יצתה בת קול ואמרה שמוכן לחיי העולם הבא, והלא כל מי שעושה מצוה אחת גם כן הוא בן עולם הבא.

אלא נראה דווקא, כמו שכתבתי, שכל אחד צריך לעשות מצוה אחת בשלימות ובמסירת נפש אז מביאתו לעולם הבא. ומסירת נפש לקידוש השם היא באהבה, כדאמרינן במסכת ברכות (דף ס') ואהבת את ד' אלקיך כו' ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך. וצריך למסור נפשו בשמחה, דאז המה יסורים של אהבה, אשר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה כו'. וכן חס וחלילה אצל הצרות הבאות על האדם, וחייב אדם לברך עליהם כשם שמברך על הטובה. ואמר רבא לא נצרכה אלא לקבלינהו בשמחה כו', כוס ישועות כו' ובשם ד' וכו' צרה כו' ובשם ד'. וכתב המהרש"א שם בתרווייהו כתיב שם ד', שהוא רחמים, דבמדת פורענות נמי שאדם חושב כן אפשר דעביד רחמנא לטב, כדלקמן בעובדא דרבי עקיבא דמייתי עליה, והך דפרק סדר תענית (כ"א) בעובדא דנחום איש גם זו לטובה כו'. עד כאן. וכן, אם הוא בטוח בד', ועל כן משמועה רעה לא יירא, מהאי טעמא, כי נכון לבו בד', כי הוא יודע שמאתו יתברך לא תצא הרעות ובוודאי ד' חשבה לטובה. ואם אינו יכול חס וחלילה לקבל יסורים מאהבה, אז הוא חוטא. כההוא תלמידא דהוה מפחיד ואמר ליה רבי ישמעאל חטאה את, כי החוטא שאין נכון לבו ביראת ד' יתברך בוודאי שמשמועה רעה יירא, שנאמר פחדו בציון חטאים. אך מי שעושה מצות ד' במסירת נפש ואין לו פחד מההפסד אשר יוכל לבא אליו אחר כך מזה ועושה בשמחה ובאבירת הלב לכבוד הבורא ברוך הוא, ודורש ואומר אם לחסד אשירה אם למשפט אשירה, אז הוא מושלם ואהוב למקום ומה שמבקש מהקב"ה שומע תפלתו וממלא משאלותיו. כמו שמצינו אצל שמעון בן שטח שהרג השמונים מכשפות ולא רצה להביט את אשר יוכל לבא אחר כך, וכמו שעשו לבנו הקרובים שלהם. וכן אמרינן במסכת תענית (דף ח') אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו כו', היינו שאין תפלתם נשמעת אלא אם משים נפשו בכפו למסור עצמו על יחוד שמו הגדול. וכן הפירוש כפשוטו בכל המקראות דשם נפשו בכפו.

ומה שמקשה אחר כך שם בגמרא, מהאי קרא דולבם לא נכון עמו, ואף על פי כן והוא רחום יכפר עוון, אוכל לתרץ, היינו דאותם דלבם לא נכון עמם למסור נפשם לבורא אשר ברא הנפש ונתן להם בפקדון ועושים עוון בזה שהמה כמכחישים בפקדון לעת מצוא אשר צריכין המה למסור אז נפשם בשבילו, אף שהמה עוברי ד' בכל דרכיהם רק אין להם מסירת נפש, בכל זאת והוא רחום יכפר עוון שלהם, כי הלא עובדים אותו וזה עולה להם, אך אין הקב"ה שומע תפילתם כי אינם שלימים לפניו בכל נפשם.

וכן אמרינן במסכת ברכות (דף כ') אמר רב פפא לאביי מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא כו' ואלו רב יהודה כי שליף חד מסאנא אתא מיטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח קא צווחינן ולית דמשגח בן. אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם כו'.

ואמרינן במסכת חגיגה (דף ה') דרבי יעקב איש כפר חיטיא הוה רגיל דהוה מקבל אפיה לרביה כל יומא. כי קש אמר ליה לא נצטער מר דלא יכול מר. אמר ליה מי זוטר מאי דכתיב הו ברבנן ויחי עוד לנצח לא יראה השחת, מאי טעם, כי יראה חכמים ימותו. מה הרואה חכמים במיתתן כך בחייהם על אחת כמה וכמה. וקשה על זה הלא צדיקים גדולים במיתתם יותר מבחייהם. אלא, יש לומר כמו שבארנו, כי באשר דהוה מצטער טובא ולא יכול לבוא לראותו, אמר לו לא לצטער מר דלא יכול מר. אמר לו מי זוטר דבר זה לירש עולם הבא ולא לראות השחת, מאי טעמא כי יראה חכמים ימותו, דהיינו שמוסרין את עצמם למיתה בשביל קידוש השם במסירת נפש, על כן לא יראו השחת. והוא אינו ממית את עצמו, רק שיש לו מסירת נפש בדבר זה, שאף דמצטער ואינו יכול לבא לרבו ולא יעשה זאת שהוא גם כן מסירת נפש כי אם מוסרין את עצמן במסירת נפש אף על מצוה חדא בשלימות בכל נפשו גם כן יחשב לקידוש השם.

וכן אמרינן שם רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא והוה יתיב חד יומא באישפיזיה וחד יומא בבי רב והדר אתי. והוו קרי ליה רבנן, בר בי רב דחד יומא. חלש דעחי וקרי אנפשיה שחוק לרעהו אהיה קורא לאלקי ויענהו. אמר לו רבי יוחנן במטו מינך לא תעניש רבנן. נפיק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש ואותי יום יום ידרושון כו', אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה לשמה מעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה. עד כאן. ורש"י פירש דמהלך שלשה חדשים היה מביתו לבית רבו ונסע מביתו אחר הפסח ולמד יום אחד וחזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות. עד כאן. ויען שעשה במסירת נפש שהלך מרחק כזה בדרך שהוא בחזקת סכנה וטורח גדול כזה, על כן דומה כמי שלא ביטל אף יום אחד בשנה. ועל כן כשקרא אנפשיה קורא לאלקי ויענהו, כי ה' שומע תפילתם של עושים במסירת נפש, על כן ביקש ממנו רבו רבי יוחנן שלא יתפלל לד' להרע לרבנן ושלא להענישם, כי עדיין לא דרש לפניהם איך גדול הדבר העושה במסירת נפש, ותיכף הלך ודרש זאת ברבים. ומה שכתב שם התוספות ויחי עוד לנצח וגו', פשטיה דקרא בתמיה, וכי הרשע לא ימות כמו שחכמים ימותו. ודברי התוספות אלו סתומים וחתומים כי בגמרא משמע דדריש בניחותא ולמה הזכיר שהוא בתמיה, מה שאינו ענין שמה. ויש לומר דרמזו התוספות בזה דאפילו היה רשע מעיקרא והרהר בחשובה ומסר נפשו לכבוד קונו, הרי זה בן עולם הבא ובשעה אחת קנה עולמו. והיינו דעל זה שהוא אמר לו לא לצטער מר, על כך השיב לו בתמיה, והלא הרשע אם יעשה לבסוף דבר במסירת נפש אז תיקן הכל שקלקל, ואני שהייתי תמיד בכל יום אצל רבי ועשיתי הדבר במסירת נפש ושמרתי שלא יחסר יום שלא אבוא ואם כעת לא אבוא ולא יהיה כעת לי המסירת נפש כמקודם, האם לא אקלקל בפעם אחת את כל עבודתי כמו שהרשע מתקן בפעם האחרונה, וכן כמו שמסיים שם רבי יוחנן בעניין זה וכן במדת פורענות. ואף דקיימא לן דמדה טובה מרובה ממדת פורענות, וכבר הרגיש בזה תוספות בסוטה שם בקושיא זו וכן שם בתיו"ט ותשובת מהר"י טראני סימן ח' ומתרצים.

יש קונה עולמו בשעה אחת של מסירות נפש

וכמו כן אמרינן כמסכת עבודה זרה (דף י') במעשה דקטיעא בר שלום, גם כן דיצאת בת קול ואמרה קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא, בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים. עד כאן.

וכן אמרינן שם (דף י"ז) אמרו עליו על ר' אלעזר בן דרדיא שלא הניח זונה שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך גו', כך אלעזר בן דרדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות כו', אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דרדיא מזומן לחיי העולם הבא גו'. בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. אמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותם אלא שקורין אותם רבי, עד כאן. ופירש המהרש"א דהבת קול קרא אותו רבי אלעזר. יעויין שם. ולכן נראה מזה באר היטב שאף שעשה מעשים כאלו מקודם ובכל זאת כאשר שמסר נפשו באמת לבוראו בתשובה שלימה במסירת נפש על כן בא בת קול משמים לבשר לו שמזומן לחיי העולם הבא.

על מה בכה רבי ומדוע זלגו עיני משה רבינו דמעות?

אך עדיין קשה מדוע בכה רבי על כל אלו הדברים. ואם נאמר שככה על צדיקים שמתישין כוחם כל ימיהם ומוסרים תמיד נפשם לכבוד ד' ותורתו, והלא יש אף רשע שלא עשה כמוהם והתענג בתענוגי עולם הזה, ובשעה אחת קונה עולמו, וכי על זאת יבכה הקדוש הזה. והלא צריך לשמוח על זה כי הקב"ה אינו חפץ במות הרשע וחפץ בהצדקו, ואם עשו יעשה דבר טוב שעה אחת לפני מיתתו במסירת נפש אז ושב ורפא לו ומקבלו ברצון.

וכן כיוצא בזה אמרינן במסכת חגיגה (דף ט"ו) בבתו של אחר דאתיה לקמי דרבי אמרה לו רבי פרנסני. אמר לה בתו של מי את. אמרה בתו של אחר אני. אמר עדיין יש מזרעו בעולם, והכתיב לא נין ולא נכד בעמו. אמרה לו רבי זכור תורתו ואל תזכור למעשיו. ירדה אש מן השמים וסכסכה ספסלו של רבי. בכה רבי ואמר למתגנין בתורה כך למשתבחין על אחת כמה וכמה. ונראה מזה דכל הבכיות אשר בכה רכי היו רק על שראה אלו הגדולים אבירי לב שהקדישו כוחם ואונם לשמו הגדול יתברך וחסר להם אחת שהלכו לעולמם בלא תורה ומצות, אשר זאת תכלית האנושי אשר בא לכאן רק להרבות תורה ומצות. וכן מצינו כמסכת כתובות (ק"ג) כשחלה רבי נכנס רבי חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה. אמר לו, רבי מפני מה אתה בוכה כו', אמר לו אנא אתורה ומצות קא בכינא. עד כאן.

וכהאי גוונא מצינו במשה רבינו עליו השלום שזלגו עיניו דמעות בשעת מיתתו, כדאיתא בבבא בתרא (דף ט"ו) גבי שמונה פסוקים שבתורה שהקב"ה אמר ומשה כותב בדמע, לפי שנתאווה משה לקיים המצות התלויות בארץ, כדאיתא שם סוף פרקא. כי איך נוכל לומר על משה רבינו עליו השלום בחירו שלא מת רק בנשיקה וכתיב ויקבור אותו כו' כי ד' יתברך בכבודו ובעצמו עסק בקבורתו, ולא ידע איש את קבורתו, לא רצה להקבר כעת על ידו ולחיות עוד ובפרט כשראה במרום איך יהיה מיתת רבי עקיבא שיסרקו את בשרו גו' והקב"ה השיב לו כך עלה במחשבה, ורבי עקיבא מסר את נפשו בידי זרים למלאות רצון הבורא ומשה לא ירצה בקבורה ברצון הבורא. אלא גם כן היה מתחנן לקיים עוד המצות התלויות בארץ, כי זה התכלית לעשות בארץ. וידע גם כן שיהיה אחר כך מזה טובה לארץ ישראל ובית המקדש.

(מקור מיים חיים, המשך סימן קמ"א מאת הרב חיים שכטר הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 136

הסבר לכך שקשה סילוקן של צדיקים יותר מחרבן בית המקדש / הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד

תמונת הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד

הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד עם האדמו"ר ה"מנחת אלעזר" ממונקטש זצ"ל

תביאנו אל הר קדשיך ושמחנו כבית תפילתיך כמו שכתוב והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי וכו'.

המשך הדברים יובן בהקדם ביאור ביאור דברי ירמיה (איכה ב,ט) קומי  רוני בלילה לראש אשמרת שפכי כמים לבך נכח פני ד', הכוונה דידוע דתפילות ישראל עולין לפני כסא הכבוד דרך ירושלים ובית המקדש, כי מכון לשבתך כתיב. ופירוש רש״י (שמות ט״ו,י״ז) מקדש של מטה מכוון נגד מקדש של מעלה, וכמאמר חז"ל (ברכות ל') היה עומד בחו״ל יכווין לבו נגד ארץ ישראל, ובארץ ישראל יכוון נגד ירושלים ובירושלים יכוון נגד בית המקדש, וכן כתוב במדרש (שיר השירים פ״ד), וכן נקטי'נן בשו״ע (או״ח סי' צ"ד).  ובכן העומד להתפלל צריך ליתן עיניו ולבו לירושלים ובית המקדש כאלו עומד שם נגד שערי שמים. ומובן בזה מאמר חז"ל (ברכות ח') ומובא במדרש רבה (תבא) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, אמר הקב״ה אם הלכת לבית הכנסת להתפלל אל תעמוד על פתח החיצון אלא הווי מתכוון דלת לפנים מדלת, לשקוד על דלתי אין כתיב, אלא על דלתותי, ב' דלתות, והכוונה דבכל מקום שעומד להתפלל בשערי בית הכנסת צריך לכוון לבו נגד שערי ירושלים ובית המקדש ששם דלת הפנימי נגד כסא הכבוד וכמו שנאמר והתפללו אל ד' דרך העיר אשר בחרת.

וכעת כי חרב זבול בית תפארתנו ושמם בית מקדשינו, ועל זה מקונן ירמיה (איכה ג,ח) גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי,  ופירש״י סתם חלונות הרקיע בפניה. ושה פזורה ישראל בארבע כנפות הארץ אשר כל פה וכל לשון שואל כענין איה מקום עליית תפילותינו וחס וחלילה אבדה תקוותינו. ובכל זאת שמך לא שכחנו ובטוח לבינו כי שערי תפילות לא ננעלו מאתנו כי רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע כי הצדיקים ע״י תפילתם המה בוקעים סתמי חלוני רקיע ומעלין תפילות ישראל ומבטלים מהם כל גזרות קשות ורעות להושיעם מצרת נפשם, כמו שמצינו במשה רבינו ודוד המלך ושאר צדיקים, וכן בדברי חז"ל (סוכה י״ד) אר״א נמשלה תפילת הצדיקים לעתר, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב״ה ממדת רגזנות למדת רחמנות, וגם (יומא כ״ט) דצדיקים כל זמן מרבין בתפילה תפילתן נשמעת, וכן כתוב בילקוט (תהלים כ"ה), ומצינו במדרש רבה על הפסוק ויהי באשמורת הבוקר, דבוקר היא שעת רחמים ועת רצון. ועיין במגן אברהם (ריש הלכות ראש השנה סק״ד). ומעתה מובן מה שכתבו בספרים הקדושים דצריך כל אחד ואחד מישראל טרם שיעמוד להתפלל להתקשר עצמו לצדיקים שבאותו דור כדי להעלות תפילתו עם תפילת צדיקים. ועל זה רמז ירמיה קומי רוני בלילה. רוני (מלשון רנה ותפלה) בלילה (רומז לגלות), אפילו בגלות אחר חרבן בית המקדש בכל זאת קומו להתפלל לראש אשמרת, שאז היא עת רחמים ורצון, ואם כי נסתמו חלוני רקיע עם כל זה, שפכי כמים לבך נכח פני ד', אלו הצדיקים הנקראים פני ד', ועל ידם יעלו תפילתכם.

אכן מה נאמר ומה נדבר אם נפן לימין אין גואל ולשמאל ואין מושיע. כי לדאבוננו ולשברון לבנו ולב כל בית ישראל נסתלקו מאתנו השתא כך וכך אדירי ושרי התורה צדיקים יסודי עולם ומגיני הדור משרתי עליון חסידים תמימים וישרים במדינתנו ושאר מדינות, הם הלכו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות. הוי! מי יתפלל בעדינו, מי ישפוך שיח לנו. מי יעתיר בעדינו, מי יבקע חלוני רקיע ומי יתייצב לנו למגן ולמושיע. אוי לנו כי חטאנו! אוי­ מה היה לנו! ולא עוד כי כעת לקינו בכפליים, כי כל זמן שהצדיקים בחייהם, אשר היכל ד' המה, לא הרגשנו כל כך כאב וצער חרבן בית המקדש, כי תורתם ועבודתם השלימו הרבה בחסרון בית תפארתינו, אולם כי גם הצדיקים נעדרו מאתנו, הרגשנו בחסרון שניהם. ועל זה כוונו חז"ל (ראש השנה , ובמדרש איכה) קשה סילוקן של צדיקים יותר מחרבן בית המקדש, דכתיב ביה ותרד פלאים, ובסילוקן של צדיקים כתיב הפלא ופלא. אשר לדברינו מובן היטב כי על ידי פטירת צדיקים מורגש אצלנו חסרון שניהם…

ומעתה נבוא לדברי תנחומין כי הנביא (הושע ו) אמר יחיינו מיומים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו. ופירש״י ביום השלישי, בבנין הבית השלישי יקימנו. ואפשר לומר, הכוונה על פי מה שפירש הכתב סופר תהלים קכ״ב. שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך, דהכוונה דכל זמן שבית המקדש היה קיים, הקרבנות מכפרות, וכשאין בית המקדש קיים הקב״ה לוקח את הצדיק ומכפר על עוון הדור. ועל זה התפלל שאלו שלום ירושלים, שיהיה הבית המקדש בנוי לתלפיות להקריב בו קורבנות לכפר על עונותיהם של ישראל, ועל ידי זה ישליו אוהביך, הצדיקים יחיו בשלום ושלוה ולא יהיה צריך לסלקם לכפרת עוון הדור, עיין שם. ואם חומה היא נבנה עליה לפרש מאמר חז"ל (סוף ברכות, יבמות וכריתות) שלום רב לאוהבי חורתיך ואין למו מכשול, שלא יסתלקו הצדיקים, ואימתי, כאשר יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, שהבית המקדש יעמד על תלה בנויה אז הקרבנות מכפרות על עון הדור. ובזה מובן דברי דוד המלך (תהלים נ״א) זבחי  אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה, זאת אומרת, שע״י סילוקן של צדיקים נתעורר הלב ונעשה נשבר ונדכה דך הרוח, והן המה זבחי ד' במקום הקרבנות שבבית המקדש, ולכן אנו שופכים עתירה ותפילה הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים, ונרוויח על ידי זה, שלא יסתלקו מאתנו הצדקים, כי אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים, ולא נפשות הצדיקים. ובכן זה הכוונה לכו ונשובה אל ד' כי הוא טרף, דפירשנו דקאי על מיתת צדיקים כדברי חז"ל (במדרש רבה) מכה אשר לא כתובה בתורה זו מיתת צדיקים. ומהו יך, היינו הכאה במיתת צדיקים, ויחבשנו לכפר על עונותיהם של עוון הדור,

ועל כן אנו מבקשים כעת יחיינו להחיות נפשות הצדיקים מיומים, כפירוש רש"י משתי פרעניות שעברו עלינו משתי מקדשות שחרבו, ואין מקום להקריב קרבנות ומאז גלי הצרות עברו ראשנו כי הצדיקים נתפסים בעונותנו, ואין מי יעמוד בתפילה בעדנו, ולכן מעתה אין תקוה רק ביום השלישי, בבנין הבית השלישי שיבנה במהרה, אז יקמנו ונחיה לפניו, יהיו חיים וקיימים כל הצדיקים ואוהבי תורתיך לעולם.

ובכן נבין במה שהתחלנו. תביאנו אל הר קדשיך ושמחנו בבית תפילתיך, דהכוונה דאם נבא להר קדשיך אשר שם יהיה בניין החדש של בית מקדשנו ותפארתינו, שאז שמחנו בבית תפילתיך, היינו בגילת קיום הצדיקים, שיהיו חיים וקיימים, ועל ידם יעלו תפילות כל בית ישראל, וגלל כן ושמחתים בבית תפילתי. ולא יהיה מהצורך בסילוקן של צדיקים לכפרת הדור כי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, והם יהיו הקרבות לכפר עוון ישראל וממילא ינוסו יגון ואנחה וישיגו ששון ושמחה בתשועת ישראל בשוב ד' שבות עמו בביאת משיח צדקנו בעגלא ובזמן קריב, וישראל ישכון לבטח, ולא ישמע שוד ושבר בבית ישראל כי יבולע המות לנצח, וצדיקי עולם משרתי עליון ימליצו טוב בעדינו להכתב ולהחתם לחיים טובים וארוכים ומבורכים וימי דשנים ורעננים עד עולם סלה אמן.

תושלב"ע.

(דברים שנאמרו ע"י הרב יצחק צבי אבד"ק טשאפ והגליל, בקול נהי ובכי על פטירת האדמו"ר ממונקטאש, בהתעוררות גדולה בדרוש ליום א' דסליחות בשנת תרצ"ז, והובאו בקונטרס "נפשות לצדיקים", תרח"ץ).

הרב יצחק צבי ליבוביץ, נולד בסביבות תרל"ה (1875) ונספה באושוויץ בב' בסיון תש"ד (24.5.1944). אביו היה הרב משה יהודה ליבוביץ, אב״ד דקהל יראים זענטא. הרב יצחק צבי היה רב בקהילות קאוועשד וטשאפ, וחיבר את ספרי שולחן העזר (ב"ח) על שו"ע אבן העזר, שזכה להסכמות נלהבות של רבנים מפורסמים רבים. כן פורסמו דברי התעוררות שנשא בעקבות פטירת האדמו"ר ממונקטאש ב"קונטרס נפשות לצדיקים". בקיץ תר"ץ ביקר בארץ ישראל, עם חותנו הרב הגאון הגדול ר' שלמה זלמן עהרנרייך משמלויי הי"ד, עם הרב מרדכי דוב איידלברג הי"ד ורבנים נוספים.

תולדותיו הובאו בהוצאת "שלחן העזר", מונסי תשמ"ט, עמ' 291-292.

מספר הצפיות במאמר: 385