קטגוריה: סיון כז

"קומה עזרתה לי ופדינו למען חסדיך (תהלים מד). יש לומר, דתנן במסכת אבות 'בן שמונה עשרה לחופה', ובעל הטורים כתב רמז "והוא אשה בבתוליה יקח", 'והוא' בגימטרייה שמונה עשרה, וכן "והוא כחתן יוצא מחופתו". ובסעודת ליל שבת קודש אחת בשנת זאת תרצ"א אמרתי דמוכח נמי דלא סגי באירוסין לבד אלא גם הנישואין צריך להיות קודם שנת תשע עשרה, דהא אמר 'בן שמונה עשרה לחופה' דייקא. והיינו דכתיב "והוא אשה בבתוליה יקח", וקיחה מקיים גם בקידושין לבד, עיין ריש מסכת קידושין, לכך אתא קרא בתרא לאטפוי ואמר "והוא כחתן יוצא מחופתו" שגם החופה תהיה בשנת שמונה עשרה. ואם אמרו כן בזמן הש"ס, כל שכן בזמן הזה החיוב כפול ומכופל להקדים ולישא אשה בן שמונה עשרה. כי השתא הדור פרוץ מאוד מאוד כאשר עינים תחזנה, ואין תקנה רק להקדים לישא אשה, כמו שאמר הגאון הקדוש מלובלין זי"ע בספר 'זכרון זאת' פרשת תצוה, "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה", 'מכנסי בד' היינו "מושיב יחידים ביתה" (תהלים סח), ודרשו ז"ל (סנהדרין כ"ב.) שמזווג זווגים. וזה תקנה לפרצה בעריות, עיין שם. אלא שגזירת המלכות שלא לישא אשה קודם שנפטר מחובת עבודת הצבא. ומרגלא בפומי לומר שבדור פרוץ בעריות כזה החיוב יותר גדול לקיים משנה הנ"ל וזכות המצוה תעמוד לו להגן עליו להעביר ממנו עול מלכות, וכהבטחת חז"ל במסכת אבות (פרק ג') כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ועול תורה יש בכללה לישא אשה שנקראת בדברי חז"ל (קידושין כ"ט:) 'רחיים על צווארו'. ובזה פירשתי הפסוק (איכה ג) "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", שטוב לגבר שישא אשה בנעוריו במוקדם האפשר. ולא עוד אלא אפילו אם נגזר חס ושלום עליו לעבוד בעבודת הצבא ולא תגן עליו המצוה, אז יותר החיוב לישא אשה מקודם, כל מקום שאפשר שתתפרנס אשתו במשך עבודתו, כדי שיהא לו פת בסלו קצת ולא יכשל בעריות  חס ושלום בעבודתו. על כן החיוב לעשות כל התפעלות לישא אשה מקודם. והנה כתיב "אעשה לו עזר כנגדו", והיינו שעשה לו אשה לעזר, וכן אמרו ז"ל (קידושין ו') האומר 'הרי את עזרתי' הוא לשון קידושין למיחש לכתחילה על שם קרא הנ"ל ד"אעשה לו עזר".

ו"קומה" יש לומר שהוא לשון הקדמה כדילפינן (פסחים ד') מ"וישכם אברהם בבוקר" דזריזין מקדימין למצוות. וזהו שכתוב "קומה עזרתה לנו", כלומר שלי לי עזרתי זו אשה במוקדם האפשר. וכי תימא הא אכתי עול מלכות עלי, "ופדני" – היינו שתפדה אותי מזה בנפש תחת נפש, ויתמלא סכום עבודי הצבא מאחרים, "למען חסדיך", כלומר דכתיב "ואיש אשר יקח את אחותו כו' חסד הוא", ופירש רש"י, ואם תאמר איך נשא קין את אחותו, חסד הוא שעשיתי בשביל קיום העולם. וכתיב (תהלים פט) "עולם חסד יבנה". ובחסד זה תעזור נא גם לי שלא יהיה לי עכוב מלשא אשה במוקדם.

ועוד יש לומר ד'בן שמונה עשרה לחופה' על האיש נאמר, שמצווה בפריה ורביה, אבל לא על האשה שאינה מצוות. ונערה המתרצת להינשא לבין שמונה עשרה אף שיש לחוש שתשב זמן רב כעגונה וכאלמנה חיה, זה חסד גדול ממנה. וכמו שאמר בועז לרות "הטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים". וזהו שכתוב "קומה עזרתה לנו פדינו למען חסדיך", כלומר מי שהקדים ונשא אשה בן שמונה עשרה אומר לאשתו, 'קומה את עזרתי והתחנני לפני הבורא לפדות אותנו, למען חסדיך, כמו שאת עשית חסד עמי כן יעשה הקב"ה'.

(דבר נצב, ליקוטים, עמו' ריב-ריג)

נפתלי צבי בראך, אב"ד מאגנדורף (נאג'-מאג'אר, כיום בדרום מערב סלובקיה), בנו בכורו של הרב שאול בראך אב"ד קאשוי, נולד בשנת 1890 (כך ע"פ 'קהילות הונגריה'. ובדפי עד נכתב שנולד בשנת 1895). הוא נשא לאשה את מרת דבורה בת הרב אברהם וובר מקהילת פלדיהאז, שעמד בראש בית המדרש "בית אברהם" והתפרסם כמקרב לבבות לאבינו שבשמים בתורה וחסידות. לאחר נישואיו היה הרב נפתלי צבי סמוך על שולחן חותנו במשך מספר שנים, תוך שהוא לומד ש"ס ופוסקים בהתמדה לילות כימים.

לאחר שעזב את בית חותנו, עבר לגור בסמוך לאביו בקראלי (נאג' קארוי) וביקש במשך כעשר להתפרנס מיגיע כפיו בעסקי מסחר בדגים, אך לא הצליח במסחרו והפסיד את כל הונו. בהנחיית אביו הסכים הרב לבקש היתר הוראה מגדולי דורו ומונה לאב"ד מאגנדורף בשנת תרפ"ב (1922). הוא נהג את נשיאותו ברמה ונלחם בכל ניסיון להנהיג שינויים בדת ובמסורת ישראל.

הוא עמד בראש ישיבה שם וחינך את תלמידיו ללמוד בהתמדה ולנהוג בדרכי החסידות. תלמידיו הגיעו מסלובקיה ואף מהמדינות הסמוכות, הונגריה ורומניה. הוא השגיח על תלמידיו ונהג לבקר בפנימיות הבחורים לבדוק שאינם מבטלים את זמנם בדברים בטלים. שיטת לימודו בישיבה הייתה כפי המקובל בישיבות הונגריה. הרב ערך להם מבחנים בעל פה. מידי בוקר לימד שולחן ערוך, פעמים בשבוע לימד לפני הצהרים סוגיות עם מפרשים לאחר שיעור מוסר, שלש פעמים בשבוע לימד לקראת הערב גמרא עם תוספות ופעם בשבוע לימוד שולחן ערוך יורה דעה. בשנת תרפ"ז (1927) למדו בישיבתו 40 בחורים בגילאי 13-23, והישיבה קבלה סיוע מה"סנטרל רליף קומיטי" בניו יורק. הישיבה התקיימה עד לכניסת ההונגרים לעיירה.

בהקדמת ספרו מעיד תלמידו, הרב בנימין יוסף וובר, על הנהגות רבו, על תפילתו הנעימה, על אמירת סליחות ותחנונים בבכי ואנחה ועל התלהבותו הקדושה בשבתות וימים טובים. הרב דחה בקשות של קהילות גדולות שביקשו להכתיר אותו כרבם, והעדיף להמשיך ללמוד וללמד בהתמדה מתוך הדחק באין מפריע.

הרב נהרג עקה"ש יחד עם הרבנית דבורה, ובנם אפרים בכ"ז בסיון תש"ד.

חיבר חידושי תורה בכתב יד, וביניהם חיבור על פרשיות התורה והנ"ך, ובהם דברי אגדה ומוסר וחידושים המושכים את הלב לאהבת ה' וליראתו, בשם "דבר נצב" – שהוא ראשי תיבות "דברי בן רבקה נפתלי צבי בראך". כיום או יומיים לפני שגורש לאושוויץ טמן הרב בקרקע בית העלמין את כתבי ידיו, וקרא לתלמידו, הרב אשר בלומנפלד, וגילה לו כי טמן שם מטמון בארגז בדיל, וביקש ממנו "כשתזכה להשאר בחיים ותבוא הביתה תחפש ותוציא המטמון ובתוכו תמצא גם צוואה ממני מה לעשות עם המטמון". לאחר תום מלחמת העולם חזר התלמיד ממחנה ההשמדה למאגנדורף. הוא חפר ומצא את ארגז הבדיל ובתוכו התגלו כתבי היד של רבו. לאחר שעלה לארץ ישראל מסר התלמיד חלק מהכתבים לתלמיד אחר ואת החיבור "דבר נצב" השאיר לעצמו עד שמסרו לחתנו של הרב שאול בראך, הרב יוסף יושע גרוס אב"ד קראלי. כתב היד נמסר לתלמידי הרב נפתלי צבי, הרב יוסף יהושע פדר והרב בנימין יוסף וובר, שהכינו את הספר לדפוס והוציאו אותו לאור בשנת תשל"ה, אף שמחמת ענוותנותו התכוון המחבר שיועתק חיבורו רק עבור משפחתו ותלמידיו.

גרסה מעט שונה על הטמנת כתבי היד מופיע ב"הקדמת נכדי המחבר", בספר 'וישאל שאול', א, מאת הרב שאול בראך. ע"פ הגירסה שם, הרב נפתלי צבי הטמין את הכתבים בחצר ביתו, בסיוע תלמידו, בטרם גורש לגיטו בעיר סעדהאהעל.

תשובה אליו מופיעה בשו"ת לחם שלמה, או"ח, סי' סט מאת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד.
פסק הלכה שכתב בעניין איסור הנאה מתערובת ספירט בפסח, הודפס בעולת החודש, ניסן תשל"ח, שנה ב קונטרס ז (יט), סי' סח, עמו' רפט.

מספר הצפיות במאמר: 55

מה שהעיר (בסימן י"ג) על תרומת הדשן דסבירא ליה דתפילין אינם בכלל סוג כלים, ממה שתרגם יונתן על הפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה" דלא ילבשון תפילין, ולפי עניות דעתי יותר קשה ממשנה שלימה כלים פרק י"ח משנה ח, דמתחיל תפלה ארבעה כלים וכו', עיין שם במפרשים דנראה דיש שם כלי על תפילין. וצריך עיון.

אגב אביא פה מה שפירשתי בזה המשנה סוף עוקצין, אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר "ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום". וכבר העירו המפרשים על הלשון "כלי מחזיק ברכה", מה היה חסר התנא אם היה אומר: "לא מצא הקב"ה ברכה לישראל אלא השלום", מה כוונתו באומר והוסיף "כלי מחזיק"?

ויש לומר על פי מה דמצינו (בברכות ו') מנין שהקב"ה מניח תפילין, דכתיב "נשבע ד' בימינו ובזרוע עוזו" וגו', הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו. ומסקינן, "כי מי גוי גדול" "ומי גוי גדול" בחד ביתא, "אשריך ישראל" "ומי כעמך ישראל" בחד ביתא, "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" בחד ביתא, "ולתתך עליון על כל" וגו' בחד ביתא, וכולהו כתיבי באדרעיה. עד כאן לשון הגמרא.

כוונה הלוטה במאמר הנפלא הזה הוא כי ה' האמירנו להראות התקרבותו לעמו ישראל, התקרבות הזאת מתחלת מאב הראשון אברהם אבינו עליו השלום שבחר בו מכל הבריות, כמו שנאמר "אתה ה' אלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים",

ונמשך אחר כך שמכל זרע אברהם יצחק בחר רק ביעקב ובניו, כמו שאמר הכתוב "ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים".

ובעת יציאת מצרים לקח ה' אותנו לעם, כדכתיב "ולקחתי אתכם לי לעם".

אבל עד ביאת משיח צדקינו אנחנו נרדפים מכל האומות, ורק אחר התגלות המשיח במהרה בימינו אמן יתראה ויתגלה התקרבותנו לעיני כל העמים שידעו ויכירו כי אנחנו באמת עם ה' אלה ונהי בעיניהם לשם ולתהלה ולתפארת, היפך מכיום הזה.

ורעיון יקר הזה כתובה בחרט אלקים בארבעת פרשיות דמרי עלמא לאות ולמופת להראות אהבה ודבקות ה' יתברך לישראל לעולם. בפרשה ראשונה כתיב "כי מי גוי גדול", לאות על בחירת אברהם אבינו. בפרשה שנייה כתיב "אשריך ישראל" וגו'. השם "ישראל" נתחדש בעת שבחר ה' את יעקב לנצח את עשו והשר שלו שנאבק עמו הודה לו על הבכורה ועל הברכות, לאות על בחירת יעקב. בפרשה השלישית כתיב "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי", אות על בחירת עם ישראל מכל האומות. ובפרשה הרביעית כתיב "ולתתך עליון על כל" וגו', אות על הבטחה לעתיד במהרה בימינו אמן, כי אז כולם יודו וישבחו ויפארו כי בצדק ובמשפט בחר אותנו לעם סגולה ולעם קדוש, ונהיה בעיני כולם לשם ולתהלה ולתפארת.

וזאת הכוונה "כלי מחזיק ברכה לישראל", היינו תפילין דמרי עלמא מחזיק ברכה עולמית לעמו ישראל, ועל ידי השלום מזכה לברכה זו שיתגלה במהרה בימינו, כמו שהאריכו בספרים כי המחלוקת והפרוד לבבות בישראל מעכב הגאולה, רחמנא ליצלן. וגדול השלום! "ה' עוז לעמו יתן" ונהיה עליון על כל אם "ה' יברך את עמו בשלום".

לוי שלום פירסט רב דק"ק טשוס.

(קובץ "הנשר", י, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ הי"ד, 91-92).

רבי לוי שלום [ליאו] ב"ר חיים דוד פירסט (תרמ"ב-תש"ד, 1882-1944), תלמיד ה"דעת סופר" בפרשבורג, רבי אליעזר חיים דייטש בבוניהרד ורבי מאיר יהודה ליב פריי בשוראן. נשא לאשה את מרת קילא שרה בת רבי מרדכי אפרים פישל זוסמן סופר ראב"ד בודפשט. משנת תרע"ד (1914), כיהן ממלא מקום חותנו לעתיד, כרב קהילת צ'וז (טשוס, סלובקיה) וכראש ישיבה שם. חיבב את האתרוגים מארץ ישראל ושלח לארץ ישראל כספים שאסף לטובת עניי הארץ. משנת הופעת ירחון "הנשר", תרצ"ג, פרסם בה רבי לוי שלום מאמרים.

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית, בעקבות הסכם מינכן. ב- 11.1938 סופח להונגריה החלק הדרומי של סלובקיה, ובכלל העיירה צ'וז, ועל היהודים הוטלו חוקים מפלים מטעם ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית, יהודים רבים נותרו ללא פרנסה, ואלו שלא היה בידם תעודת אזרח הונגרי גורשו לפולין. בשנת 1940 נשלחו הגברים היהודים לעבודות כפייה במסגרת פלוגות מיוחדות של צבא הונגריה. מספר שבועות לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה נשלחו היהודים לגיטאות. יהודי צ'וז גורשו למחנות ההשמדה בפולין ובגרמניה בסיון תש"ד (06.1944). הרב נהרג עקה"ש באושוויץ בכ"ז סיון תש"ד. רעייתו שרדה את השואה ונפטרה בי"ב באייר תשמ"ג.

מספר הצפיות במאמר: 239

בעזהי"ת ויתעלה לעד, שנת תרצ"ד לפ"ק, כ"ד ימים לירח איתנים, יום ברא דמועדא חג הסוכות העל"ט, יום היארצייט של כ"ק זקני שר התורה הרב הקדוש בעהמ"ח שו"ת קול אריה, זכותו יגן עלי באלף המגן ויהיו שפתותיו דובבות תפלה לפני כסא הכבוד לעורר רחמים עלי ועל כלל ישראל.

ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים ע"ו). יש לרמז בפסוק הזה, דהנה כתבו הקדמונים דמצות סוכה ז' ימים מרמז על ז' עשרות שנים של ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואמרה התורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי (סוכה ב'), שידע האדם שעולם הזה הוא רק דירת ארעי, ועיקר הדירה הוא העולם הבא, כמו שאמרו חז"ל באבות פרק ד העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא (עיין אלשיך הקדוש פרשת אמור) – ונתן הקב"ה מצווה הלז בתחילת השנה אחר ראש השנה ויום הכיפורים כדי לידע ולזכור במשך כל השנה שהוא בעולם הזה רק כאורח נטה ללון וימינו כצל עובר ויעמוד בתשובתו שעשה בעשרת ימי תשובה ויתחזק בעבודת ד' ובתורתו. נמצא דמצוות סוכה אינו נשלם לגמרי בשעת מצוותו, ורק כאשר יעבור השנה בשלימות הנרצה, והוא זכר על עניין דירת ארעי בכל יום ויום בכל פרט ממעשיו, אז נשתלם למפרע מצוות סוכה. והנה תיבת ציון הוא מרמז על תורה ומצוות, כמו שדרשו חז"ל בברכות ח' על הפסוק אוהב ד' שערי ציון, שערים המצויינים בהלכה, ובספרי פרשת עקב (על הפסוק ושמתם) הציבי לך ציונים (ירמיה ל"א) אלו המצוות שישראל מצויינים בהם. וזהו שרמז בפסוק הנ"ל ויהי בשלם סוכו, שרק אז נתקיים בשלימות מצוות סוכה, אם מעונתו בציון, שביתו מצויין בכל השנה בתורה ומצוות ומעשים טובים ומתנהגת על פי יסוד מצוות סוכה שמלמדת שעולם הזה הוא רק דירת ארעי והעיקר הוא עולם הבא, אז נשלם למפרע מצוות סוכה. וזהו שאנו מבקשים בהושענות, הושענא סוכת שלם, שמצוות סוכה תהיה בשלימות על ידי עבודה של משך כל השנה כנ"ל.

—

הרב משה יהודה הי"ד, רב הצעיר של קהילת סערדאהעלי, נולד ביום י' בסיון תרס"ז ונהרג באושוויץ ביום כ"ז סיון תש"ד, בלא שהשאיר אחריו בנים, ביחד עם אביו ורבו הרב הגאון החסיד ר' אשר אנשיל כ"ץ הי"ד ועם כל בני קהילתו, קהילת סערדאהעלי אשר למד עמהם תורה הרבה, ודרש לפניהם שנים רבות דברי אגדה ומוסר, בהתעוררות גדולה.

הרב משה יהודה היה נכדו ותלמידו של הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד אב"ד שאמלוי, וחתנו של הרב יעקב יחזקיה גרינוולד אב"ד פאפא. עוד בהיותו אברך הסמוך על שולחן חותנו, שם לילות כימים בתורה עד להפליא, והיה גאון עצום ואוצר בלום מלא וגדוש בתורה ובחסידות. הוא נסמך להוראה בנעוריו ע"י הגאון ר' שמואל ענגיל מראדומישלא זצ"ל, מהגאון ר' ישעיהו זילברשטיין מוויצן זצ"ל, מהגאון ר' מרדכי לייב וינקלר ממאד זצ"ל, מהגאון ר' שמעון גרינפלד מסעמיהאלי זצ"ל ומסבו הגאון שלמה זלמן עהרנרייך משאמלוי זצ"ל הי"ד, ואחר חתונתו קיבל סמיכה להוראה מהרב הגאון המובהק ר' שבתי שעפטיל וייס זצ"ל אב"ד שימאני. הוא כתב חידושים חריפים ונפלאים בכל מקצועות התורה, ובהם חיבור גדול על סוגיות הש"ס, חיבור על ד' חלקי השו"ע, שו"ת, חיבורים בהלכה ובאגדה ועל תרי"ג מצוות. בשנת תרח"ץ הודפס ספרו של חותנו זקנו, ערוגת הבושם על סוגיות איסור חל על איסור, עם הגהות הרב משה יהודה כ"ץ. רוב כתביו נשרפו בידי הרשעים ונותרו רק מעט אודים מוצלים מאש שנמצאו על ידי אחיו, הרב יהושע כ"ץ, בשובו ממחנות העבודה לאחר המלחמה הנראה.

מתוך כתבי הרב משה יהודה הי"ד, הדפיס אחיו, הרב יהושע כ"ץ, את הספר "ויגד משה", בסיוע בניו שעמלו על מלאכת פענוח, עריכה, סיכום והוספת תוספות מרובות, סידורי מפתח ועוד.

בכתבים שנמצאו נמצאה גם צוואתו, בה ביקש שידפיסו את חידושי תורתו לעילוי נשמתו, בתנאי שיראו ויעיינו אם הם ראויים להוציאם לאור, והוא מבטיח שימליץ טוב למעלה על כל המסייעים בזה לעילוי נשמתו. וביקש שידפיסו בתור הקדמה לספרו את פירשו לפסוק "לא המתים יהללו י-ה":

לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך י-ה וכו' (תהלים קטו). הכוונה על פי מה שדרשו חז"ל על הפסוק במתים חפשי, כיוון שהאדם מת נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות (שבת ל'), אולם זהו רק בסתם בני אדם, אבל אם מחדש חידושים בתורה ומפרסמם בעולם, אז ע"י שהחיים מזכירים חידושי תורתו, נחשב כאילו הוא היה גם כן בחיים, כמו שאמרו חז"ל ביבמות צ"ו, אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה וכו' דעל ידי זה יהיו שפתותיו דובבות בקבר (ועיין עוד מדרש תנחומא פרשת תשא אות ג' מה שדרשו על הפסוק והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון).

והנה אמרו חז"ל במנחות כ"ט על הפסוק כי בי-ה ד' צור עולמים, אלו ב' עולמות שברא הקב"ה עולם הבא ביו"ד ועולם הז בה"א. והנה על ידי שמניח חידושי תורתו בעולם הזה ואומרים דבר שמועה מפיו, מתקיים בו אגורה באהלך עולמים ונעשה בו קישור ושילוב בין עולם הבא ועלם הזה, שגם אחרי מיתתו כאשר הוא כבר בעולם הבא נחשב כאילו הוא עדיין חי בעולם הזה, והוא בחינת י-ה שמרמז על ב' עולמות ביחד.

וזהו שאמר לא המתים יהללו י-ה, קאי על הרשעים שנקראים מתים (ברכות י"ח) שהם אחרי מיתתם אין להם עוד שום התקשרות לעולם הזה, ולא כל יורדי דומה, רצונו לומר, אפילו הצדיקים שמתו ולא הניחו מחידושי תורתם כלום בעולם הזה שיזכירו מהם לאחר מיתתם, רק כמתו העולם דוממים ושותקים מהם. וזה הכוונה במה שאמר יורדי דומה, שיורדים לקבר ונשאר העולם דוממים אחריהם. אבל רצונינו ובקשתינו הוא, ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם, דעל ידי חידושי תורתינו שיאמרו בשמינו נהיה עד עולם, בבחינת י-ה, שילוב וקישור עולם הבא עם עולם הזה.

הרב נהרג עקה"ש ביום כ"ז בסיון תש"ד.

מספר הצפיות במאמר: 243