הקשר בין פרשת ביכורים לפרשת עמלק / אברהם צבי גינצלר הי”ד

הקשר בין ביכורים לפרשת עמלק

לפרש הסמיכות של פרשת ביכורים לפרשת עמלק, וגם הספרי ריש הפרשה, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, דתמוה הוא דהא מצות ביכורים הוי רק לאחר ירושה וישיבה, עיין בחתם סופר וכתב סופר וערוגת הבשם.

ולפי עניות דעתי יש לומר כך על פי הקדמה הידועה על הפסוק רם על כל גוים ה’ על השמים כבודו, דהחילוק בין רם לגדול ידוע, דאומות העולם קרו ליה אלקא דאלקיא, ואומרים שאין כבודו להשגיח בתחתונים והוא בבחינת רם, אבל האמת מי כה’ אלקינו המגביהי לשבת, ואף על פי כן המשפילי לראות בשמים ובארץ, כידוע.

וזה נראה לי הכוונה בפסוק תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, כי עמלק בא בכח הטומאה להדיח את ישראל שיחשבו הכל רק בדרך הטבע. ועל כן כשאמרו היש ה’ בקרבינו אם אין כתיב אחריו ויבא עמלק, כי הוא הוא שורש קליפת עמלק לכפור בהשגחת ה’ יתברך. עיין רש”י שם היכן אבא וכו’.

ועיין במאור ושמש פרשת תצוה, שפירש תמחה את זכר עמלק, כי עמל”ק בגימטריא ר”ם (זה גאוה) וכשנוטלין ממנו מספר רכ”ז נשאר אהב”ה (והוא כמנין אח”ד עיי”ש), וזהו תמחה את זכר עמלק, עיין שם על פי דרכו בקודש. ולפי הנ”ל יש לומר כי עמל”ק בגימטריא ר”ם, על דרך אשר ימרוך למזימה כידוע כהנ”ל, אבל תמחה את זכ”ר עמל”ק וישאר אח”ד, אחדות גמור בהבורא ברוך הוא. וזהו תמחה את זכר עמלק מתחת השמים דייקא, לפי שאומר על השמים כבודו ולא מתחת השמים. ועל זה אמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים כנ”ל, ודוק. וזהו גם כן מה שכתב רש”י אם שקרת במדות ומשקלות (הוי דואג מגרוי האויב שנאמר מאזני מרמה תועבת ה’ וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. עד כאן לשונו), כי אם משקר במדות הוי סימן שאינו מאמין בהשגחה, על כן מיד תירא מעמלק, ודוק. וזהו אשר קרך בדרך, ר”ל להורות שהכל במקרה ח”ו, על כן תמחה את זכר עמלק כנ”ל, ודוק.

והנה מצות ביכורים פירש האלשיך שהוא שידע האדם אינו רק כאריס בארץ, והכל של הקב”ה, ועל כן פרי הראשון צריך להביא לבעל הבית. עיין שם. וזהו על דרך הנ”ל כי לא עזב ה’ יתברך את הארץ רק עדיין אגידא ביה בכל זמן, ואלמלא יצויר העדר שפעו וחיותו היה הכל כלא, ממילא הכל עדיין שלו. ורמז כורך עליה גמ”י ר”ת גדולים מעשה י‘, שמצות ביכורים מורה על זה שידעו שהכל מעשה ה’.

ומובן יותר על פי שפירשתי מה שכתב רש”י ריש פרשת בראשית, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וקשה דמהו התירוץ על קושיא שלהם, שברצונו נתנה להם וכו’, וכי אם יתן אחד מתנה לאדם הכי יכול לחזור וליטלה ממנו, הא קנאו. אבל הענין הוא דידוע החילוק בין מעשה בראשית שברא הקב”ה ובין מעשה ידי בשר ודם. אומן שעושה חפץ מעצים ואבנים או מכסף וזהב, אפשר שהאומן כבר נשכח זכרו, מכל מקום הכלי והחפץ עדיין קיים בעולם כי מעשיו מבלין אותו. אבל הקב”ה מבלה את מעשיו. והיינו טעמא, כי בשר ודם אינו בורא יש מאין רק משנה החפץ מכמות שהיה, ולאחר שעשה החפץ שוב אינו צריך להאומן, אבל בריאת מעשה בראשית היה יש מאין, וגם אחר הבריאה הכל קיים רק במאמר פיו, כפירוש הבעל שם טוב על הפסוק לעולם ה’ דברך נצב בשמים, כידוע. ואם יסלק הקב”ה חיותו מכל העולמות אפילו על רגע הכל כלא היה חס ושלום.

ולפי זה לאומות העולם האומרים שסילק ה’ יתברך את עצמו מן העולם הזה, נמצא לפי דבריהם שאין העולם צריך להשגחתו רק הכל מתנהג על פי דרך הטבע, אם כן אם נתן להם מתנה שוב אינו יכול לחזור ויטענו לסטים אתם. אבל האמת אינו כן [דגבי הקב”ה אפילו אם נתן מתנה לאחד עדיין המתנה אגידא ביה ולא יצאה עוד לגמרי מרשותו, ועל כן יש לו ליטלה בכל עת שירצה אם המקבל אינו נוהג כשורה]. ופירשנו שם שזהו גם כן הטעם שפתח בבראשית ברא אלקים, ולא אלקים ברא בראשית, כמו שכתבו לתלמי המלך, להורות דאחר הבריאה גם כן צריך לאלקותו יתברך שמו, וזהו ברא אלקים, ואם היה נכתב השם קודם הבריאה, הוי משמע דאחר כך אין צריך חס ושלום. וזהו הפירוש ברש”י ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו להורות סדר הבריאה על השגחתו התמידית בכל עת ואין להעולם חיות רק ממנו, וממילא תמיד יש לו כח לשנות המתנה, ברצונו נתנה להם וכו’, ודוק.

ובזה מובן המדרש בראשית בזכות ביכורים, כנ”ל דמצות ביכורים מורה על זה כי תמיד עיני ה’ אלקיך בה והכל של ה’ יתברך. וזהו פירוש הספרי, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, כי על ידי זה יהיה תשובה לאומות העולם שיאמרו לסטים אתם, וזהו שבשבילה תיכנס לארץ, ודוק היטב.

(יצב אברהם, חלק ב, פרשת כי תבא)


הרב הדיין רבי אברהם צבי גינצלר הי”ד נולד בהונגריה לאביו הרב יצחק אייזיק. הוא למד במשך שבע שנים אצל בעל “ערוגת הבושם” ולמד אצל רבי משה יוסף טייטלבוים אב”ד אוהעל. הוא למד ולימד מתורת רבותיו צדיקי בית בעלז וסיגוט. הוא הוסמך לרבנות ע”י הרב שמואל ענגיל אב”ד ראדימישלא.

הרב אברהם צבי היה דומ”צ בעיר הומנא שבצכוסלובקיה (כיום סלובקיה). דירתו היתה בנויה עם הקלויז, שם שקד במסירות על התורה ועל התפלה, יומם ולילה. דרך לימודו היה במתינות ועיון עצום. בני קהילתו נכנסו תמיד לביתו עם שאלות, ותמיד קבל את כולם בסבר פנים יפות ובענווה. יסד ישיבה לבחורים מבוגרים מהומנא ומהעיירות שמסביב, ונשא דרשות בכל עת לבני עדתו ללמד דעת ויראת ה’. תפילותיו הנלהבות לפני התיבה בימים הנוראים ובימים טובים, נאמרו בהשתפכות הנפש ובלב נשבר.  

במלחמת העולם השניה נלקחה קהילת הומנא לעבודת פרך ולהשמדה בסביבות חודש אב תש”ב בעיר לובלין. בין ההרוגים היה הרב אברהם צבי גינצלר, אשתו חיה צורטל ב”ר משה חיים דייטש וכמעט כל צאצאיהם, ובהם בנם יצחק אייזיק וכל משפחתו, בנם הבחור ישראל ובתם ליבא חנה. מכל צאצאיו שרדו רק שני נכדיו: הרב אלתר יחזקאל והרב מנחם מנדל, בני חתנו הרב אלישע הורוויץ הי”ד. כשגורשו רוב אנשי הקהילה למחנות ההשמדה, ונותרו מעטים בעיר בהוראת הנאצים, מסר הרב גינצלר את כתביו לתלמידו ר’ הערשל גרוס הי”ד, שישמור עליהם עד יעבור זעם. בניו, שהיו מתלמידיו הצעירים של הרב גינצלר, נשארו בחיים, הביאו את כתבי רבם לבני משפחתו. לאחר ארבעים שנה בעת עריכת הכתבים לדפוס, נמצא בעיר קשוי קוטרס נוסף מחידושי תורתו של המחבר, ובהם חידושים על תהלים ועל השולחן ערוך. כל הכתבים יצאו לאור בספר “יצב אברהם” בשנת תשע”ד. בספרו מובאים רעיונות ודרושים מרבותיו, ומהם דברים רבים שלא נדפסו במקום אחר.

ידוע על קיומו של עוד חיבור אחד שלם על יורה דעה, שנמכר בארץ, ואין ידוע כיום מקומו. בהקדמת הספר ‘יצב אברהם’ ביקש המו”ל, הרב נתן נפתלי הורוויץ, לקבל מידע על הימצאותו של כתב היד כדי שיוכלו להוציאם לאור.

הערה: בדף העד שכתב אחיין של הרבנית גינצלר הוא כותב שהרב גינצלר נספה בחלם. מההקדמה לספר ‘יצב אברהם’ ניתן להבין שהוא נספה בעיר לובלין.

מספר הצפיות במאמר: 18

לימוד זכות על ישיבת הרמב”ם במצרים / הרב יהודה קרויז הי”ד

איסור השיבה למצרים

כהקדמה לדברי הרב יהודה קרויז, ראיתי לנכון להביא את דברי הרמב”ם ומפרשיו, בנוגע לאיסור הישיבה במצרים:

כתב הרמב”ם בספר המצות (לא תעשה, מו): והמצוה המ”ו היא שהזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם כדי שלא נלמד כפירתם ושלא נלך בדרכיהם המגונים אצל התורה. והוא אמרו יתעלה לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז,טז). וכבר נכפלה האזהרה בזה שלש פעמים. אמרו בשלשה מקומות הזהיר הקב”ה את ישראל שלא לשוב למצרים ובשלשה חזרו ובשלשה נענשו. אמנם השלשה מקומות אחד מהם אשר זכרנוהו. והשני אמרו יתעלה בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה (דברים כח,סח). והשלישי אמרו אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד,יג). ואף על פי שהנראה מן הדברים שהוא ספור באה הקבלה שהוא אזהרה. וכבר התבאר בגמרא סוכה כי אלכסנדריה היא גם כן מכלל העיירות האסורות לשכון בהם. ומים אלכסנדריה ימדד חתכה אורך ארבע מאות פרסה ורוחב ארבע מאות פרסה והיא כלל ארץ מצרים האסורה לשבת בה. אבל מותר ללכת בה על צד הסחורה או לעבור לארץ אחרת. ובביאור אמרו בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ:

ובהלכות מלכים (ה, ז-ח) כתב הרמב”ם:

ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה. בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואלכסנדריאה בכלל האיסור.  מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה, ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו”ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים.

וכתב בהגהות מיימוניות, שם: ויש תימה על קהילות השוכנים שם, וגם רבינו המחבר עצמו הלך לגור שם. וליכא למימר שטעמו מפני שבא סנחריב ובלבל את העולם כדתניא בתוספתא דקידושין שאמר לו ר’ עקיבא למנימן גר המצרי, שהרי בפרק החליל אמרינן ואלכסנדריאה מאי טעמא איענוש, משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפו לשוב. וגם בתוספתא דמסכת ידים אמרינן למצרים נתן הכתוב קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה וגו’ על ארץ מכורתם. ואין לנו טעם להתיר אם לא נפרש כפירוש רא”ם שפירש לא תוסיפו לא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן מס”ה:

והרדב”ז כתב, שם:

ואם תאמר על מה סמכו לשכון במצרים. ויש מי שכתב שלא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן. ואין זה טעם מספיק, שהא קרא דלא תשוב בדרך הזה עוד ניחא, אבל הנך קראי דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד, מאי איכא למימר. ויש ליתן טעם דלא אסרה תורה אלא לירד לגור שם ולהשתקע, כדאיתא בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש הארץ. וכל היורדים, תחלה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה, ואף על גב דאחר כך נשתקעו אין כאן לאו, אלא איסורא בעלמא, ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה. וכן משמע מתחלת לשון רבינו שכתב אסור להתישב בה. אלא שמסוף הלשון משמע דאיכא איסור לאו, שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו’ משום שאין בו מעשה. ואפשר שהראשונים היו מפרשים כאשר כתבתי. ואם תאמר תקשי לרבינו שהרי נשתקע במצרים. ויש לומר דאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה, וכי האי גוונא מותר, ושוב באתי לירושלים.


 

לזמן רב נצטערתי על קושיה הגדולה על אשר נודע דהרמב”ם ז”ל היה דר במצרים, הלא הוא פסק לאיסור תורה [בלא מלקות] יש אפילו לשוב בשאר דרכים.

וכל התירוצים הנאמרים במפרשים ז”ל, אינם נוחים לעניות דעתי.

[וגם בדעתי השפלה הרהרתי שלשה אופנים:

א – דאין איסור רק אם ישובו כל ישראל. ומצאתי לי פירכא מפורשת ברמב”ם ז”ל שם במקומו בהלכות מלכים. עיין שם.

ב – דמיתי דהרמב”ם ז”ל עשה הערמה שאמר וחשב את עצמו בכל עת שלא בא להשתקע דמותר (וכבר כתבתי מזה לעיל). והדוחק מובן מאליו.

ג – דהרמב”ם ז”ל ציווה להעלות עצמותיו לירושלים מהאי טעמא. וזה בוודאי לא ניתן להאמר לבר דעת תורה כמובן].

אך עכשיו האיר ה’ את עיני לפי מה שכתב המנחת חינוך כאן דרוב שיטות (ונראה דגם הרמב”ם ז”ל מכללם) סוברים דהא דקיימא לן שבא סנחרב ובילבל את כל העולם, גם מצרי בכלל. עיין שם. ולפי זה יש לומר שפיר לפי מה שכתב המנחת חינוך עוד דלפי הכלל של החוות דעת דבעשה גם הרמב”ם ז”ל מודה דספק אסור מדאורייתא, כידוע, ממילא גם כאן באדומי ומצרי דכתיב ביה דור עשירי יבא וגו’, הא ספק לא (ולפי עניות דעתי ואין צריך לזה, דהא מלא תתעב גופא הכי משמע, ודו”ק היטב). עד כאן דבריו. פי חכם חן: ומעתה אען ואומר דזה דווקא היכא דליכא וודאי נגד הספק, אבל אי איכא וודאי נגד הספק גם בכהאי גוונא הספק מותר. והשתא הרמב”ם ז”ל שלמד תורה לרבים, שפיר היה דר במצרים, שאינו אלא ספק מצרי בזמן הזה.

ואל תשיבני אם כן איך כתב דלוקין אם שב בדרך שיצאו, הלא אין לוקין על ספק. זה אינו דיש לומר דהתורה הקפידה על המקום ועל זה ליכא ספק, רק דהמקום לא אסרה תורה אלא בשב על דרך ההוא.

ודו”ק היטב כי היא בעזרת ה’ יתברך זכות רב להרמב”ם ז”ל:

וידעתי כי הרדב”ז ז”ל הלך גם כן בדרך הזה לתרץ דהרמב”ם ז”ל בשביל ללמוד תורה עשה כן, אבל זה דוחק גדול, דהיאך יתכן זה והיכן מצינו היתור בשביל תורה. אבל לפי מה שכתבתי בעניי אתי שפיר היטב בסייעתא דשמיא:

(שפע מצות, חלק ד)

הרב הגאון יהודה סג”ל קרויז בן הרב שמעון חיים, שקד על לימוד תורתו בקליינוורדיין וחיבר שם את ספריו: עשרה דברים – מנחת יהודה – עוקר הרים לביאור על דרך דרוש למאמר ממסכת בבא בתרא “עשרה דברים קשים נבראו בעולם” (תרס”ו), סיני – קובץ אביי (תרס”ט) על מאמריו של אביי במסכת ברכות.

אחר כך היה רב בדאברא ונכנס ללימודי חכמת הנסתר.  שם פרסם את ארבעת חלקי ספרו שפע מצות – לשילוב כל תרי”ג המצוות על דרך הדרש והפלפול (תרפ”ב). בהמשך הוציא לאור את ספרו קץ הפלאות (תרפ”ט). ספריו מלאים חריפות ובקיאות נפלאה.

כעבור זמן קצר חלה הרב במחלת עצבים ונאלץ לפרוש מכהונתו. הוא חזר לבית אמו וישב דומם כל ימיו בקלויז.

הרב נספה באושוויץ. הי”ד.

(מתוך ספר הזכרון לקהלת קליינוורדיין)

 

מספר הצפיות במאמר: 12

עצה לבעל תשובה לעבוד את ה’ יתברך בשמחה/ הקדמת הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד לספרו גבעת לבונה

חתימת יד קודשו של רנ"ה בומבך הי"ד

פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ומתחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, שמשם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה

(מדרש תנחומא, הובא ברש”י תהלים קיט,קל)

הנה כל עובר ישתומם על דברי המדרש הנ”ל, האיך מוכח מזה שתחלת דברי ה’ במעשה בראשית יהי אור שיפתחו בדברי תורה. וגם מה הלשון יפתחו בדברי תורה, והכי המצווה בלימוד תורה היא רק לפתוח בדברי תורה, הרי המצווה להגות בה יומם ולילה.

ואחשבה לבאר דברי חז”ל ומליצותם שרעיון גדול ויסודי הטמינו בדבריהם בזה, ונקדים לבאר דברי המדרש רבה בסדר וירא בקרא דוהוא יושב פתח האהל, פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחת לגרים, יעויין שם, ואינו מובן. ובנראה בביאורו, דהנה כבר כתב בנועם אלימלך בפרשת וירא שם לפרש הקרא דוהוא יושב פתח האהל, דהיינו שהיה בו הכנעה גדולה, דאף שהיה צדיק גדול, מכל מקום החזיק עצמו שעדיין יושב בפתח והתחלה של הקדושה, דאהל רומז אל הקדושה. עד כאן דבריו הקדושים.

ולעניות דעתי נראה להסביר דבריו הקדושים, גם לבאר על פי זה סוף דברי הקרא כחום היום. דהנה רש”י ז”ל בפרשת תבא פירש הקרא היום הזה ה’ מצוך, בכל יום יהא בעיניך כחדש כאילו בו ביום נצטוית. ואינו מובן מה זה חשיבות שהיום נצטווה, ולכאורה, אדרבה, חוק הנהוג כבר מימים קדמונים יש לו ערך רב.

ושמעתי בזה מאחי מורי ורבי הגאון הצדיק מאור הגדול בעל אהל יהושע זצ”ל לבאר דבריו, דהנה בפיוט הרשות לחתן בראשית נאמר שם שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה, ואינו מובן, וחס וחלילה לומר כזה על תורה הקדושה, שאם ישנה היא עברה חס וחלילה. אכן ביאור הדבר נראה לפי מה שאמר רבנו יונה ז”ל בשער התשובה, כי מדרך התשובה היא רק לראות ולתקן מעשיו בעתיד, למאוס ברע ולבחור בטוב, כי אם יחשוב על מה שעבר יבוא לידי עצבות, חס ושלום, ולא יוכל לעבוד הבורא בשמחה. ולכן העיקר מה דאזיל אזיל ומכאן והלאה חושבנא. עד כאן דברי הרב רבנו יונה. (וכעין זה שמעתי משמיה דאדמו”ר הגאון הקדוש רבן של כל ישראל מהר”י מבעלזא זצ”ל שאמר לפרש דברי הרמב”ם שכתב דתקיעת שופר, אף על פי שחוק הוא, טעם יש בה, עורו ישנים מתרדמתכם, והוא כמו מי שישן ואחר כך ניעור, העיקר הוא לראות מה שלפניו, כי בזמן העבר היה ישן. כן הבעל תשובה יחשוב כי בתחילה היה ישן בשינת אוולת הזמן ועתה ניעור משנתו וצריך לתקן דרכיו לעתיד. עד כאן דבריו הקדושים. ובדרוש הזה אמרתי לרמז בדברי הרמב”ם, מה שאמר השל”ה הקדוש בהלכות ראש השנה בטעם הליכת תשליך בראש השנה, בהיות שצריכים אז לרחמים גדולים ולזה הולכים לנהר בו יש דגים לעורר עינא פקיחא דלמעלה, דדגים אין להם שינה, ועל זה נאמר עורה למה תישן. יעויין שם בדבריו הקדושים. וזהו הרמז ברמב”ם עורו ישנים מתרדמתכם, לעורר רחמים גדולים. והארכתי בזה). אולם באמת אם יחשוב האדם לנפשו כי מה שעבר אין לתקן, אם כן שוב יתעצב אל לבו ולא יוכל לעבוד ה’ בתורה ומצוות כראוי. ולכן נתנה תורה הקדושה עצה לבעל תשובה לעבוד את השם יתברך בשמחה, שיחשוב בלבו שהיום נתנה לו תורה הקדושה ועד היום לא היה מוזהר ולא עבר כלל ורק מהיום נצטווה והוא מקיימה מהיום ולהבא. וזהו הכוונה היום הזה ה’ מצוך, שתחשוב בכל יום שהתורה חדשה ובו ביום נצטווית עליה, ואם כן לא עבר עליה מעולם ויוכל מכאן ולהבא לקיימה וללמדה בשמחה. וזהו כוונת הפייטן, שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה. ואין הפירוש שעברה מלשון עבר ובטל ורק שעברה שעבר עליה, דאם היא ישנה אם כן הוא עצב דכבר עבר עליה, ורק שמחים בה כחדשה ובו ביום נצטוו עליה ומעולם לא עברו עליה. ומבוארים דברי הפייטן ודברי רש”י ז”ל. עד כאן דברי אחי מורי ורבי הגאון ז”ל.

ומעתה זהו הכוונה באברהם אבינו עליו השלום שהיה יושב פתח האהל, שנדמה לו שהוא עדיין בפתח והתחלה של הקדושה. וכדברי הנועם אלימלך הנ”ל, דבוודאי היה אברהם אבינו עליו השלום מגודל הענווה חושב שלא קיים רצון ה’ יתברך כראוי עד כה, ולזה היה חושב שהיום נצטווה והוא כעת בהתחלת הקדושה. ואולם המקור לזה היה מקרא כחום היום, היינו דזה היה ממש כהך קרא דהיום הזה, ומובנים דברי הנועם אלימלך הנ”ל בצירוף ביאור הקרא דכחום היום, והבן. והנה דרך הזה יונעם לבעלי תשובה, כי אף שעברו על התורה, מכל מקום היום נצטוו ויכולים מעכשיו לסגל מצוות ומעשים טובים ותורה, וכן הגרים, אף שקודם גירות עברו אף על ז’ מצוות, מכל מקום יוכלו לכנוס תחת כנפי השכינה בעצה הזו. וזהו הכוונה במדרש רבה הנ”ל, אתה פתחת דרך לעוברים ושבים, והכוונה עוברי עבירה ושבים ועושים תשובה, יוכלו מעתה לעבוד מעתה לעבוד ה’ בשמחה, וכן הגרים, וכל זאת בעצת אברהם אבינו עליו השלום דיושב פתח האהל כחום היום, וכנזכר לעיל.

ונראה להעמיק יותר בביאור הלשון כחום היום. דהנה כבר הביא רש”י ז”ל בריש בראשית קושית רבי יצחק דלא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם. ונראה דהנה תורה הקדושה נמשלה לאור בקרא כדכתיב כי נר מצווה ותורה אור. והכוונה לדעתי, על פי דברי רבנו יונה הנ”ל, שלא יפול לב האדם בגשתו אל הקודש לתורה בזוכרו ימים הראשונים, והעצה לזה דהיום נצטווה. והנה זה הוא בבחינת אור השמש, שאנו מברכים יוצר אור והיינו שבכל יום בורא מחדש, דאתמול שקעה חמה והיום בהנץ יוצר האור מחדש. וכן החושך, כמבואר במה מקומות. וכן הוא בתורה הקדושה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום נצטווה, וזה בחינת אור היום ומשום הכי תורה אור, ומהאי טעמא אנו מברכים גם כן בברכת התורה נותן התורה, ולא נתן התורה, משום דבכל יום נותנה מחדש. ועיין בטו”ז או”ח סימן מז כתב גם כן דנותן בכל יום, רק שכתב בדרך אחר קצת. ומעתה משום הכי התחיל ה’ יתברך מבראשית ברא, שבהתחלת לימוד התורה בל יתעצב אל לבו מהימים שעברו, לזה תיכף בהתחלת התורה כתיב יהי אור, שהיינו שהכל בבחינת אור שבכל יום יהיה בעיניך כאלו היום נצטווה.

וזה מרומז בקרא דפרשת ואתחנן וידעת היום והשיבות אל לבבך. ועמד שם האור החיים מה ידע מהיום מיומים אם ישוב אל לבו. יעויין שם. ובהנ”ל יבואר שהבעל תשובה לא יתעצב בימי התשובה מהימים שעברו דכבר כתבה תורה היום הזה ה’ מצוך, וכתב רש”י, דמהיום נצטווה, ובדברינו יבואר היום הזה, היינו כמו שהיום הזה נתהווה בכל יום, כמו כן ה’ מצוך. וזה וידעת היום, היינו הקרא דהיום הזה, וגם דהוא דוגמת היום, ובזה והשבות אל לבבך, דזה דרך ועצה טובה לבעלי תשובה, וזהו כחום היום דאברהם אבינו עליו השלום עומד בפתח הקדושה בבחינת חום היום וכנ”ל, ומעתה מבואר דברי התנחומא הנ”ל. תחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, והיינו דהתורה פתחה בזה בכדי שיהיה דרך לבעלי תשובה, וזהו מבין פתיים, ממנו יבינו הכל, אף הבעלי עברה, לפתוח בדברי תורה, והיינו שכעת נצטווה ועומד בפתח וכנזכר לעיל בדברינו. וחתני הגאון מורנו הרב יוסף מרדכי שליט”א האב”ק גאליגורא העירני על פי זה לפרש מה שאמרו חז”ל ואין עתה אלא תשובה, והכוונה דדרך התשובה הוא לחשוב, ועתה, היינו כעת נצטויתי. וזהו דרך גדול לתשובה. עד כאן דבריו. דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן, וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ .

(מתוך הקדמת המחבר לגבעת הלבונה)


בשנת תרמ”ה נולד הרב נפתלי הירץ ב”ר יוסף, ממשפחת בומבך שהעמידה דורות של רבנים ולומדים רבים בגאליציה ופולין. בצעירותו למד בשקידה אצל אביו ואצל אחיו הגדול הרה”ג ר’ יהושע פנחס זצ”ל אב”ד אשפצין מחבר הספר שו”ת אהל יהושע. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה בדברצין שבהונגריה, אח”כ היה רב במגריב. בשנת תרפ”ה התקבל כרב וראב”ד בסמבור עד שעלה הכורת עליו ועל משפחתו וקהלתו במוקד השואה במחנה ההשמדה בלזיץ, ונעקד על קידוש ה’ בט”ו מרחשוון תש”ג. הי”ד.

אשתו הראשונה, מרת יהודית בת ר’ ישראל יעקב קרוס מליביטשוב, נפטרה בשנת תרע”ג. בזיווג שני נשא את מרת גיטל בת רבי חיים ערליך מברענזא ודברצין.

במשך כלל ימיו נמנה בין חשובי חסידי בעלז ורבניה, והיה אחד מגדולי הדור לפני השואה. ספרו שו”ת גבעת הלבונה (לובלין תרצ”ט), על שו”ע או”ח עד סוף הלכות שבת, מעוטר בהסכמות נלהבות של זקני ופארי הדור, ר’ חיים עוזר גרודזנסקי זצ”ל אב”ד וילנא, הרב אברהם יעקב הלוי הורוביץ אב”ד פארבוזא ומחבר ספר שו”ת צור יעקב וכן הרב אהרן וואלקין זצ”ל אב”ד פינסק שחיבר ספרים רבים.

בהכנת הספר טרחו תלמידיו, ר’ יצחק אייזיק הכהן יאלעס הי”ד, ובן אחותו ר’ יוסף שאלל הי”ד שצרף בסוף הספר את קונטרסו “נס על הגבעה” ובו פלפול בענייני חנוכה.

לאחר שנים היה הספר “גבעת הלבונה” נדיר, ובן אחות המחבר, ר’ שמעון מרגליות, הוציאו לאור במהדורה שניה, “למען יהיו שפתותיו דובבות בעולם העליון וימליץ טוב בעדנו. אמן כן יהי רצון”.

מקורות: הקדמת גבעת הלבונה מהדורה שניה, מאורי גליציה חלק א 464-467, דפי עד באתר יד ושם.

בתמונה למעלה: חתימת יד קודשו של הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד

מספר הצפיות במאמר: 19

האיסור ללמד תורה לגוי, היחס לגרים והקשר לכתיבת התורה על גבי אבנים / הרב משה בלאו מדוקלא הי”ד

ספר תפארת משה

אגדה על דרך הפלפול

במסכת שבת דף ל”א מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין. בא לפני הלל גייריה, ואמר לו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואידך פירושה הוא זיל גמור.

נראה לעניות דעתי בעזרת ה’ לפרש על דרך פלפול.

עיין בסוטה דף ל”ה: תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה. ר’ יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, ואחר כך סדוהו אותו בסיד. אמר ליה ר’ שמעון, לדבריך היאך למדו עובדי כוכבים את התורה. אמר ליה, בינה יתירה נתן להם הקב”ה בעובדי כוכבים ושגרו נוטירין שלהם וקלפו את הסיד והשיאוה, באותה שעה נתחתם גזר דינם של עובדי כוכבים לבאר שחת, שהיה להם ללמוד תורה ולא למדו. רבי שמעון אומר על גבי סיד כתבוה, וכתבו להם למטה (בסוף הדף) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, הא למדת שאם היו חוזרים בתשובה היו מקבלים אותם. עיין פרש”י ז”ל.

הנה ראיתי בשם הגאון ר’ יונתן אייבעשיטץ, שכתב שלכאורה תמוה מאד הא גוי שעוסק בתורה הוא חייב מיתה, אם כן היה עובר על לפני עור לא תתן מכשול.

וקושיא זו הקשה התוספות בחגיגה דף י”ג. על הא דאמרינן אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים, דכתיב ומשפטים בל ידעום, והקשה הרב רבנו אלחנן תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו הרי עובד על לפני עור לא תתן מכשול. ובז’ מצות שלהם, מצוה ללמדם, ועל כורחך דמיירי (איסור מסירת דברי תורה לעובד כוכבים) בהתורה כולה. (עד כאן דברי התוספות).

ובלאו הכי קשה מה דאמר בפרק החולץ גר שבא להתגייר מלמדין אותו קלות וחמורות וגופי תורה, אי פריש נפרוש, אם כן עובר על לפני עיוור.

ותירץ בשם המפרשים דהא דאמרינן דחייב מיתה, היינו אם למד מעצמו, דילמא יטעה בדבר מצוה. אבל אם למד על ידי ישראל על נכון מותר, דבזה לא אתי למטעי, ואם כן ליכא לפני עור, לכך קאמר הגמרא הטעם משום ומשפטים בל ידעום. אם כן קושייתנו על האבנים נמי לא קשיא מידי, דעל האבנים היו כותבים באר היטב, וליכא למטעי. וכל זה אי כתבוה על האבנים.

אבל אם סיידו בסיד ואומות העולם שלחו נוטירן שלהם וקלפו הסיד והעתיקו, אם כן לא קשיא דעברו על לפני עור, דלא כתבוה שיקראו האומות העולם. ובשביל כך סיידוה בסיד, עיין שם.

והנה תליא אם קשים גרים לישראל כספחת, עיין ביבמות מ”ז, כתבו על האבנים וסיידו בסיד כדי שלא יקראו. אבל אי טוב הוא לישראל לקבל גרים אז כתבוה על הסיד למען ילמדו ויגיירו ואם כן יש כאן לפני עור. וצריך לומר כהנ”ל דעל האבנים היו כותבים באר היטב וליכא למטעי וליכא לפני עור. עיין כל זה בספר ברכה משולשת מאמר פ”ז בשם הגאון הנ”ל.

ולפי זה יהיה פירוש הגמרא בשבת כך, דנכרי שבא להתגייר לפני שמאי ואמר לו על מנת שילמדנו כל התורה כולה בעוד שעומד על רגל אחת, היינו בעוד שהוא בבריאות, כל זמן שיכול לעמוד על רגל אחת שאינו זקן. עיין במסכת חולין ל”ה. הנה לא רצה שילמדו הז’ מצות רק כל התורה כולה. דחפו שמאי דקסבר שקשים גרים לישראל כספחת ולא טוב לקבל גרים, ממילא סובר דכתבו על האבנים וסיידו בסיד כדי שלא יקראו, משום הכי דחפו באמת הבניין, דכל בניין בונין בסיד ונוטלים האמת הבנין דכתלים יהיו שווים. אבל כשבא לפני הלל גייריה, דהלל סובר דטוב לישראל לקבל גרים, אם כן קסבר דכתבוה על הסיד למען ילמדו ויגיירו, משום הכי גייריה.

הנה הא דקשים גרים לישראל כספחת דכתיב (ישעיה י”ד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. ופירש”י ז”ל לשון ספחת, שאוחזים מעשיהן הראשונים ולומדין ישראל מהם או סומכים עליהן באיסור והיתר. ואיתא, כי גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן ואם יקבלו את הגרים יכולין ישראל ללמוד מהן ועוד יכשילו אותם באסור והתר. והנה אמרו חז”ל דיהיה ממון של חבריך חביב עליך כשלך, ועוד איתא בספרים הקדושים אשר התורה אסרה עריות דאם יעבוד עליהן אדם מזיק בזה לחברו, וזהו שאמר לו הלל שקבלו, דסבור דטוב הוא לקבל גרים ורק קשה לקבל משום ספחת דהוא גזל ועריות ואסור והתר, ועל זה אמר לו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ולא תכשיל לחברך ישראל בדברים אלו, דכל מה דסני לך לחברך לא תעביד, ואידך איסור והיתר פירושה הוא זיל גמור, ואם כן ליכא לפני עור. ודו”ק.

(תפארת משה, מאמר כז, עם שינויי עריכה)

בשנת תרח”ץ יצא לאור בפיטרקוב הספר תפארת משה חלק ראשון, הכולל דרושים לחזוק התורה והדת והתעוררות על הגאולה, תוך ביאור כמה אגדות ומדרשי חז”ל. הספר נכתב על ידי הרב החסיד החריף ר’ משה בלאו מדוקלא.

בראש הספר מובאים מכתבי הסמיכות שקבל בימי בחרותו, בשנת תרפ”ט, מאת הרב הגאון דוד צבי (טאבלי) זעהמאן אב”ד דוקלא מחבר ספר “קב הזהב” ו”מנחת סולת“, ר’ דוד מנחם מאניש באב”ד אב”ד טארנאפאל זצ”ל ור’ שמואל פיהרער הי”ד אב”ד קראסנא מחבר ספר “הר שפר“.

ההסכמות לספר נתנו ע”י מקורב לאדמו”ר מבאיאן, ע”י האדמו”ר רבי שם קלינברג הי”ד מזאלישיטץ, ע”י מקורב לאדמו”ר מאוסטילע, ע”י הרב נחום ווידנפלד זצ”ל מדאמבראווע מחבר ספרי שו”ת חזון נחום, ע”י הרב שמעיה הלוי שטיינברג הי”ד אב”ד פערמישלאן וע”י ר’ צבי לבית אייזשטאט מקראקא.

בסוף הספר מזכיר המחבר את כוונותיו להזכיר, אם ירצה ה’, את שמות מזמיני הספר אשר סייעו בנדבת לבם להדפסת הספר, בכרך השני של “תפארת משה” שהיה מתוכנן לצאת בהמשך. ככל הנראה לא יצא לאור חלק ב’ מהספר.

באתר “יד ושם” מופיע דף עד ע”ש הרב משה בלאו, שנולד בדוקלא פולין בשנת 1905. הוא היה נשוי לשרה פרידה, ושימש כראש ישיבה. הרב התגורר לפני המלחמה בסצ’אקוף.

אף שאין לי הוכחות מוחלטות לכך, מסתבר הדבר שדף העד מתייחס לרב משה בלאו מדוקלא, מחבר “תפארת משה”.

 

מספר הצפיות במאמר: 39