קטגוריה: פרשת כי תבא

ב"ה

בפ' תבוא כ"ח "והיית רק למעלה ולא תהיה למטה", ושם בתוכחה כתיב "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה".

ויש לדייק בלא בכל מקום מרובה מדה טובה ממדת פורענות וכאן נראה ההיפך, דבברכות כתיב רק פעם אחת "למעלה", ובתוכחה כתיב ב' פעמים "מטה מטה", ועוד יש לדקדק הפסוק הראשון הכפל מה שכתב " והית רק למעלה ולא תהיה למטה", דממילא ידעינן דמי שהוא למעלה איננו למטה.

ואמרתי ליישב בעזרת ה' יתברך דהנה קיימא לן בכל דוכתא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט (בבא קמא דף פ"ו, הוריות דף ג', מנחות ט' ועוד), ועיין עצי עדן ערלה מ"ה שכן הוא מדת ה' יתברך דלאיש או לעם שהולך לו בטוב רבוי אחר רבוי, סופו למעט, ומי שהלוך לו מיעוט אחר מיעוט סופו לרבות, וכן אנחנו בגלותנו בעוונותינו הרבים הולכים ודלים מעוט אחר מעוט סופנו לרבות ולהיות עליון על כל גויי הארצות בעזרת ה' יתברך.

ומעתה יובן דבאמת מדה טובה מרובה, ואפילו בשעת התוכחה ידו נטויה עלינו, כי מה שכתוב בתוכחה "ואתה תרד מטה מטה" הוא מיעוט אחר מיעוט והוא לרבות, ולפיכך לא היה יכול למכתב בהברכות ב' פעמים "מעלה מעלה" שלא יהיה בא למעט חס ושלום. וזה פירוש הכתוב "והית רק למעלה" ולא רבוי אחר רבוי, ואז לא תיפול "ולא תהיה למטה".

ועל פי זה יומתק לנו מאמר המדרש רבה על הפסוק "ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ", שישראל נמשלו לשמן, מה שמן עליון על כל המשקין כך ישראל עליונים על כל האומות, דלכאורה למה לי המשל הלא מבואר בפירוש בפסוק שישראל עליון על כל גויי הארצות, ומאי נפקא מינא שיהיו כשמן. ולפי הנ"ל יובן דטבע השמן שעל כל המשקין צף מיד למעלה בפעם אחת ואינו עולה מדרגות מדרגות רק בפעם אחת, וזה רצה לנו המדרש לבאר שנציף למעלה בפעם אחת כמו שמן ולא יהיה רבוי אחר רבוי רק בפעם אחת מאפלה לאור גדול במהרה בימינו אמן.

הק' יחיאל מיכל גאלדבערג החופ"ק ראדום יע"א

(העתק מתוך כתב יד המחבר, באדיבות בית המכירות תפארת)

---

על הרב יחיאל מיכל גולדברג מראדום, לא נודעו פרטים רבים. אביו הרב יצחק שלמה גולדברג מקילץ היה בנו של רבי ישראל חיים דומ"ץ זליחוב, אב"ד מודזיץ וסטאצק, וחתנו של חתן רבי חיים שמואל מחנטשין, נינו של החוזה מלובלין.

הרב יחיאל מיכל גולדברג נשא לאשה את בתו של האדמו"ר רבי משה אליקים בריעה פרומר הי"ד מאוסטרובצה-ראדום, הרבי מליפסק. לאחר נישואיו ישב הרב יחיאל מיכל עם חותנו בראדום, סייע לו. הוא חתם בשם חותנו על הסכמות בספרים ומילא את מקומו של חותנו עוד בחייו.

אח של אשתו, הרב ישראל אלימלך פרומר, היה חתנו של רבי בצלאל יאיר מאלכסנדר.

בעל אחות אשתו, רבי יהושע רוקח מירוסלב הי"ד, הוא בנו של האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח מבלעז.

בעל של אחותו, הרב אליעזר יהושע הלוי עפשטיין הי"ד אב"ד חמילניק וראקוב (פלך קילץ), מחבר "משנת רבי אליעזר", הוא אחיו של האדמו"ר מאוז'רוב.

בשנת תרפ"ח יצא לאור קונטרס "לקרוא לאסירים דרור", עם הצעות הרב רבי יוסף שפוצ'ניק מלונדון להיתר עגונות. מספר רבנים חששו שההקלות שהציע אינן תקפות מבחינה הלכתית, וכשש מאות רבנים ואדמו"רים יצאו במחאה כנגדו. מחאתם יצאה לאור ב"קונטרס עיתונאי" בהוצאת אגודת הרבנים בפולין, ורשה תרפ"ט. בין החותמים היה גם הרב יחיאל מיכל גולדברג.

דברי תורה ממנו הובאו ב"מליצי אש" מאת הרב אברהם שטרן, ובספר "מלכי בקדש" ח"ד סי' יא, וכן בקובץ "קבוצי אפרים", שנה ה' חוברת יא-יב, בקובץ 'הכרם' מישיבה הגדולה "דעת משה" שתחת השגחת האדמו"ר מפיאסעצנא, ב, סימן יז. תשובות אליו הובאו בספרים "משנת רבי אליעזר" מאת גיסו, ובספר "משיב שלום" מאת הרב שלום יוסף פייגנבוים סימן נא. דבריו של הרב יחיאל מיכל גולדברג בשם חותנו הובאו בספר "שמע שלמה", מאת הרב יעקב משה קליינבוים.

בקובץ הכרם (ב, עמו' כח) מובא מכתב עליו חותם הרב יחיאל מיכל ומציין שהוא מחברו של ספר בשם "גלי הים", ספר זה ככל הנראה אבד בשואה.

בתורת החסידות, ד, עמ' 75 כתב שהרב יחיאל מיכל נספה בשואה. בספר ראדום, תל אביב 1961, עמ' 43 נכתב שכל משפחת חותנו נהרגה בימים הנוראיים של אוגוסט 1942.

מספר הצפיות במאמר: 53

"הנסתרות לה' א-להינו" (דברים כט,כח). בענין גודל החיוב לחנך בניו על פי התורה והיראה, שמעתי לומר על פי מה דאמרינן בש"ס (שבת קי"ט:) העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ושמעתי לבאר, שהנה יעקב אבינו עליו השלום אמר (בראשית מט,ג) "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני", הרי שבן נקרא "כח", וצריך כל אדם לראות שיהיו כל בניו יראים ושלמים. וזו הכוונה, העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, דהיינו שכל בניו המה יראי ה', אז קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה.

ובחתם סופר פירש את הפסוק "הנסתרות לה' א-להינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת". דהיינו, אין מופת חותם לאדם לדעת אם הוא ירא ה' באמת, רק אם מגדל בניו לתורה ועבודה. וזו הכוונה, "הנסתרות לה' א-להינו", דהיינו, שהקב"ה יודע מחשבות אדם וכל הנסתרות, והוא יודע מיהו ירא ה' באמת. "והנגלות לנו" שהוא ירא ה', "ולבנינו" לעשות את כל דברי התורה הזאת. דהיינו, כשמגדל בניו לתורה ועבודה זו ראיה נאמנה מוכחת שהוא ירא ה', שאם לא כן, לא היה מגדל את בניו לתורה ועבודה.

ובזה ביאר הרמב"ן את המקרא (בראשית יח,יז-יט) "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו'. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" וגו'. ובזה אמרתי לפרש את הפסוק (שם ו,ט) "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" וגו'. שהכוונה, שמתולדותיו של נח מוכח שנח איש צדיק תמים היה. ולפי זה שמעתי מגיסי, הרב הגאון מורינו ורבינו הרב זלמן ליב שפיץ ז"ל, לבאר מאמר חז"ל (ברכות כ"ח.) כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ש"תוכו כברו" היינו, שהתוך של האב הוא כברו, כבנו ("בר" בארמית הוא בן), שמכח הבן מוכחת מעלת האב, שכשהבן הולך בדרך טובים מחמת חינוך האב, אות היא לו שתוכו של האב הוא בשלימות הראויה.

וזה יש לרמז במאמר חז"ל (בבא מציעא צ"ז:) מטבע של אברהם אבינו עליו השלום היה זקן וזקנה בצד אחד ובחות ובתולה מצד השני. דהיינו, שהבחור והבתולה שבצד זה מעידים על הזקן והזקנה, ואז הוא תפארת לזקן ולזקנה.

(הובא בספרו של אחיו הרב משה סופר הי"ד "יד סופר", פרשת ואתחנן).

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו' ושפטו את העם משפט צדק. צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשתה את הארץ" (דברים טז,יח-כ). יש לפרש, שאמרו חז"ל (בבא קמא קי"ט.) כל הגזול את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו. ובעני כתיב (משלי כב,כב-כג) "אל תגזול דל כי דל הוא, כי ה' יריב" וגו', וממילא על ידי שופטים שמקיימים "צדק צדק תרדוף", ואין אחד עובר לא בגזל עשיר ולא בגזל עני, "למען תחיה", ומדה טובה מרובה בשכרו זוכים לאריכת ימים.

(יד סופר, פרשת שופטים).

"עשיתי ככל אשר ציויתני" (דברים כו,יד). ברש"י והוא ממתניתין (מעשר שני ח,יב) שמחתי ושימחתי בו. יש לפרש, כמה פעמים נותנין צדקה או מפני המצוה, או מפני ההכרח, או מפני היראה שלא יענש, ובפרט תרומה ומעשר שאם לא יתן חייב מיתה על הגזל באכלו אותו, וכדומה. אבל יש ששמח מאוד אם רואה שהמקבל ממנו שמח במתנתו ומקובל אצלו אז הוא הנותן שמח מאוד בזה. וזה יש לפרש הכוונה "שמחתי ושימחתי בו", שמחתי במה ששימחתי אחרים. והנה זה נגד טבע בני אדם כדרכם בחסרון ממונם עצבים והוא שמח בזה, לכן מתפללין "השקיפה" וכו', ובמדרש כל השקפה לרעה רק השקפה זו לטובה, בזכות המעשרות מהפך לטובה, בזכות שעשיתי נגד טבעי להיות עצב בזה ואני שמח כן תעשה שתהפוך השקפה מרעה לטוב לנו, אמן.

(יד סופר, פרשת כי תבוא)

---

הרב שמואל חיים סופר הי"ד, בנו של רבי שמעון סופר הי"ד אב"ד ערלוי (אגר, הונגריה) ושל הרבנית אסתר מלכה ע"ה, כיהן כרב בקהילת זאגרב-אגראם (יגוסלביה). הרב שמואל חיים ואחיו הרב משה הי"ד אב"ד ערלוי הוציאו לאור את מהדורא תליתאי של ספרו של החתם סופר "תורת משה" על התורה (תרע"ג-תרע"ד). דבריו ומכתבים אליו הובאו במספר ספרים (ובהם "התעוררות תשובה" מאת אביו, "יד סופר" מאת אחיו, שו"ת "דברי סופר" (סי' ז) מאת אחיינו, שו"ת "בית ישראל" (לנדא) א סי' קס"א, "רבי שמעון חסידא", ועוד).

לאחר פטירת אמו כתב את המכתב הבא, (המודפס בספר "הדרת קודש", מאת הרב יוסף הכהן שווארץ הי"ד, גרוסוורדיין תרצ"א, עמ' 70).:

ב"ה יום ג' תצא ה' אלול תרצ"א לפ"ק אגראם יצ"ו.

בימי הרחמים, יכתב לאורך ימים; ובחודש הסליחות יחתם לשובע שמחות; כובד אהובי מחו' וידיד נפשי הרה"ג וכו', נרו יאיר ויזרח, יציץ ופרח, נסי"ע. מאז אשר קרה לנו בעוונותינו הרבים האסון הנורא, כי לקח ה' מאתנו, את אמינו הצדקת מ' אסתר מלכה ע"ה (בת הגאון המפורסם מו"ה זלמן שפיטצער זלה"ה מוויען) וכו'. ואח"כ קמנו מהתפלש בעפר לא הייתי בקו הבריאות, ולכן איחרתי עד עתה, וכו' וכו'. ובעיקר הדברים מה לי להוסיף הלא הכל גלוי וידוע לפניו, הכי קרא שמו צפנת פענח, שכל מילי דטמרין ליה גלייה. ואזכיר רק מה ששמעתי זה כבר מכבוד אאמו"ר הגאון הצדיק מו"ה שמעון סופר שליט"א (האבדק"ק ערלויא יצ"ו) בהא דאמרו חז"ל (ברכות י"ח) כל הרואה את המת ואינו מלוהו חרף עושהו. ואם הלואהו עליו הכתוב אומר "מלוה ה' חונן דל" (ועיין פירוש רשי"י ובמהרש"א). והביאור, כי כל חסד שעושים אינו מלוה לה' כי מקוה לתשלום מאדם שישלם לו חטיבה מול חטיבה. אבל מה שעושים למתים הוא רק על בטחון כי ה' ישלם פעולתו ושכרו מאתו. וזהו שאמר "מלוה ה' חונן דל", שהמחונן את המת הנקרא "דל" הוא מלוה לה', כי החונן לי אפילו לעני שבעניים יוכל לצפות שיצטרך פעם אחת לטובתו. ונכון. ומצאתי אחר כך הדבר בכתב סופר (אמור). ומה נעמו דבריו שם למה דרשו חז"ל זה על מלוה המת, הלא הקוברו ומלבישו הוא טורח יותר מללוותו? אלא דהנה הש"ס סנהדרין מ"ו מסופק אם קבורה יקרא דחיי או דשיכבא, או משום דחיי שלא יראהו מוסרח (ועיין בפירוש רש"י וחידושי הר"ן שם ביאר הדבר). ומסיק הש"ס משום ביזיוני דחיי. עיין שם. ולפי זה קבורה והלבשת מתים אינו חסד של אמת, דהא ביזיון הוא לחיי אם לא יעשו לו ככה, אבל המלוה את המת לפי כבודו כדאמרו חז"ל במגלה שיעור המלווים לפי תורתו זה אינו משום כבוד החיים רק כבוד המת. ולכם אמרו חז"ל רק על המלווה את המת "מלוה ה'" כי אין לו לחי שום טובת עצמו רק לטובת המת. ודברי פי חכם חן (ועיין עוד בפרשת בהר מה שאמר על מאמר חז"ל מה הוא קובר מתים ומנחם אבלים אף אתה וכו'). ואסיים מעיין הפתיחה וכו'. הקב"ה ימהר לקבץ פזורינו, ומן הגלות המר יוציאנו, ויאמר "די" לצרתינו, ייחיש לגאלינו גאולת עולמים בקרב הימים. אמר כן יהי רצון, ידידו מחו' הדוש"ת בלונ"ח ומברכו בכתיבה וחתימה טובה,

הק' שמואל חיים סופר

הרב שמואל חיים סופר נספה באושוויץ עם רבים מבני משפחתו הרחבה ובני קהילת ערלוי, בכ"א בסיוון תש"ד. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 95

לפרש הסמיכות של פרשת ביכורים לפרשת עמלק, וגם הספרי ריש הפרשה, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, דתמוה הוא דהא מצות ביכורים הוי רק לאחר ירושה וישיבה, עיין בחתם סופר וכתב סופר וערוגת הבשם.

ולפי עניות דעתי יש לומר כך על פי הקדמה הידועה על הפסוק רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, דהחילוק בין רם לגדול ידוע, דאומות העולם קרו ליה אלקא דאלקיא, ואומרים שאין כבודו להשגיח בתחתונים והוא בבחינת רם, אבל האמת מי כה' אלקינו המגביהי לשבת, ואף על פי כן המשפילי לראות בשמים ובארץ, כידוע.

וזה נראה לי הכוונה בפסוק תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, כי עמלק בא בכח הטומאה להדיח את ישראל שיחשבו הכל רק בדרך הטבע. ועל כן כשאמרו היש ה' בקרבינו אם אין כתיב אחריו ויבא עמלק, כי הוא הוא שורש קליפת עמלק לכפור בהשגחת ה' יתברך. עיין רש"י שם היכן אבא וכו'.

ועיין במאור ושמש פרשת תצוה, שפירש תמחה את זכר עמלק, כי עמל"ק בגימטריא ר"ם (זה גאוה) וכשנוטלין ממנו מספר רכ"ז נשאר אהב"ה (והוא כמנין אח"ד עיי"ש), וזהו תמחה את זכר עמלק, עיין שם על פי דרכו בקודש. ולפי הנ"ל יש לומר כי עמל"ק בגימטריא ר"ם, על דרך אשר ימרוך למזימה כידוע כהנ"ל, אבל תמחה את זכ"ר עמל"ק וישאר אח"ד, אחדות גמור בהבורא ברוך הוא. וזהו תמחה את זכר עמלק מתחת השמים דייקא, לפי שאומר על השמים כבודו ולא מתחת השמים. ועל זה אמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים כנ"ל, ודוק. וזהו גם כן מה שכתב רש"י אם שקרת במדות ומשקלות (הוי דואג מגרוי האויב שנאמר מאזני מרמה תועבת ה' וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. עד כאן לשונו), כי אם משקר במדות הוי סימן שאינו מאמין בהשגחה, על כן מיד תירא מעמלק, ודוק. וזהו אשר קרך בדרך, ר"ל להורות שהכל במקרה ח"ו, על כן תמחה את זכר עמלק כנ"ל, ודוק.

והנה מצות ביכורים פירש האלשיך שהוא שידע האדם אינו רק כאריס בארץ, והכל של הקב"ה, ועל כן פרי הראשון צריך להביא לבעל הבית. עיין שם. וזהו על דרך הנ"ל כי לא עזב ה' יתברך את הארץ רק עדיין אגידא ביה בכל זמן, ואלמלא יצויר העדר שפעו וחיותו היה הכל כלא, ממילא הכל עדיין שלו. ורמז כורך עליה גמ"י ר"ת גדולים מעשה י', שמצות ביכורים מורה על זה שידעו שהכל מעשה ה'.

ומובן יותר על פי שפירשתי מה שכתב רש"י ריש פרשת בראשית, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וקשה דמהו התירוץ על קושיא שלהם, שברצונו נתנה להם וכו', וכי אם יתן אחד מתנה לאדם הכי יכול לחזור וליטלה ממנו, הא קנאו. אבל הענין הוא דידוע החילוק בין מעשה בראשית שברא הקב"ה ובין מעשה ידי בשר ודם. אומן שעושה חפץ מעצים ואבנים או מכסף וזהב, אפשר שהאומן כבר נשכח זכרו, מכל מקום הכלי והחפץ עדיין קיים בעולם כי מעשיו מבלין אותו. אבל הקב"ה מבלה את מעשיו. והיינו טעמא, כי בשר ודם אינו בורא יש מאין רק משנה החפץ מכמות שהיה, ולאחר שעשה החפץ שוב אינו צריך להאומן, אבל בריאת מעשה בראשית היה יש מאין, וגם אחר הבריאה הכל קיים רק במאמר פיו, כפירוש הבעל שם טוב על הפסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים, כידוע. ואם יסלק הקב"ה חיותו מכל העולמות אפילו על רגע הכל כלא היה חס ושלום.

ולפי זה לאומות העולם האומרים שסילק ה' יתברך את עצמו מן העולם הזה, נמצא לפי דבריהם שאין העולם צריך להשגחתו רק הכל מתנהג על פי דרך הטבע, אם כן אם נתן להם מתנה שוב אינו יכול לחזור ויטענו לסטים אתם. אבל האמת אינו כן [דגבי הקב"ה אפילו אם נתן מתנה לאחד עדיין המתנה אגידא ביה ולא יצאה עוד לגמרי מרשותו, ועל כן יש לו ליטלה בכל עת שירצה אם המקבל אינו נוהג כשורה]. ופירשנו שם שזהו גם כן הטעם שפתח בבראשית ברא אלקים, ולא אלקים ברא בראשית, כמו שכתבו לתלמי המלך, להורות דאחר הבריאה גם כן צריך לאלקותו יתברך שמו, וזהו ברא אלקים, ואם היה נכתב השם קודם הבריאה, הוי משמע דאחר כך אין צריך חס ושלום. וזהו הפירוש ברש"י ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו להורות סדר הבריאה על השגחתו התמידית בכל עת ואין להעולם חיות רק ממנו, וממילא תמיד יש לו כח לשנות המתנה, ברצונו נתנה להם וכו', ודוק.

ובזה מובן המדרש בראשית בזכות ביכורים, כנ"ל דמצות ביכורים מורה על זה כי תמיד עיני ה' אלקיך בה והכל של ה' יתברך. וזהו פירוש הספרי, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, כי על ידי זה יהיה תשובה לאומות העולם שיאמרו לסטים אתם, וזהו שבשבילה תיכנס לארץ, ודוק היטב.

(יצב אברהם, חלק ב, פרשת כי תבא)

---

הרב הדיין רבי אברהם צבי גינצלר הי"ד נולד בהונגריה לאביו הרב יצחק אייזיק. הוא למד במשך שבע שנים אצל בעל "ערוגת הבושם" ולמד אצל רבי משה יוסף טייטלבוים אב"ד אוהעל. הוא למד ולימד מתורת רבותיו צדיקי בית בעלז וסיגוט. הוא הוסמך לרבנות ע"י הרב שמואל ענגיל אב"ד ראדימישלא.

הרב אברהם צבי היה דומ"צ בעיר הומנא שבצכוסלובקיה (כיום סלובקיה). דירתו היתה בנויה עם הקלויז, שם שקד במסירות על התורה ועל התפלה, יומם ולילה. דרך לימודו היה במתינות ועיון עצום. בני קהילתו נכנסו תמיד לביתו עם שאלות, ותמיד קבל את כולם בסבר פנים יפות ובענווה. יסד ישיבה לבחורים מבוגרים מהומנא ומהעיירות שמסביב, ונשא דרשות בכל עת לבני עדתו ללמד דעת ויראת ה'. תפילותיו הנלהבות לפני התיבה בימים הנוראים ובימים טובים, נאמרו בהשתפכות הנפש ובלב נשבר.  

במלחמת העולם השניה נלקחה קהילת הומנא לעבודת פרך ולהשמדה בסביבות חודש אב תש"ב בעיר לובלין. בין ההרוגים היה הרב אברהם צבי גינצלר, אשתו חיה צורטל ב"ר משה חיים דייטש וכמעט כל צאצאיהם, ובהם בנם יצחק אייזיק וכל משפחתו, בנם הבחור ישראל ובתם ליבא חנה. מכל צאצאיו שרדו רק שני נכדיו: הרב אלתר יחזקאל והרב מנחם מנדל, בני חתנו הרב אלישע הורוויץ הי"ד. כשגורשו רוב אנשי הקהילה למחנות ההשמדה, ונותרו מעטים בעיר בהוראת הנאצים, מסר הרב גינצלר את כתביו לתלמידו ר' הערשל גרוס הי"ד, שישמור עליהם עד יעבור זעם. בניו, שהיו מתלמידיו הצעירים של הרב גינצלר, נשארו בחיים, הביאו את כתבי רבם לבני משפחתו. לאחר ארבעים שנה בעת עריכת הכתבים לדפוס, נמצא בעיר קשוי קוטרס נוסף מחידושי תורתו של המחבר, ובהם חידושים על תהלים ועל השולחן ערוך. כל הכתבים יצאו לאור בספר "יצב אברהם" בשנת תשע"ד. בספרו מובאים רעיונות ודרושים מרבותיו, ומהם דברים רבים שלא נדפסו במקום אחר.

ידוע על קיומו של עוד חיבור אחד שלם על יורה דעה, שנמכר בארץ, ואין ידוע כיום מקומו. בהקדמת הספר 'יצב אברהם' ביקש המו"ל, הרב נתן נפתלי הורוויץ, לקבל מידע על הימצאותו של כתב היד כדי שיוכלו להוציאם לאור.

הערה: בדף העד שכתב אחיין של הרבנית גינצלר הוא כותב שהרב גינצלר נספה בחלם. מההקדמה לספר 'יצב אברהם' ניתן להבין שהוא נספה בעיר לובלין.

מספר הצפיות במאמר: 220

אגדה על דרך הפלפול

במסכת שבת דף ל"א מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין. בא לפני הלל גייריה, ואמר לו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואידך פירושה הוא זיל גמור.

נראה לעניות דעתי בעזרת ה' לפרש על דרך פלפול.

עיין בסוטה דף ל"ה: תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה. ר' יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, ואחר כך סדוהו אותו בסיד. אמר ליה ר' שמעון, לדבריך היאך למדו עובדי כוכבים את התורה. אמר ליה, בינה יתירה נתן להם הקב"ה בעובדי כוכבים ושגרו נוטירין שלהם וקלפו את הסיד והשיאוה, באותה שעה נתחתם גזר דינם של עובדי כוכבים לבאר שחת, שהיה להם ללמוד תורה ולא למדו. רבי שמעון אומר על גבי סיד כתבוה, וכתבו להם למטה (בסוף הדף) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, הא למדת שאם היו חוזרים בתשובה היו מקבלים אותם. עיין פרש"י ז"ל.

הנה ראיתי בשם הגאון ר' יונתן אייבעשיטץ, שכתב שלכאורה תמוה מאד הא גוי שעוסק בתורה הוא חייב מיתה, אם כן היה עובר על לפני עור לא תתן מכשול.

וקושיא זו הקשה התוספות בחגיגה דף י"ג. על הא דאמרינן אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים, דכתיב ומשפטים בל ידעום, והקשה הרב רבנו אלחנן תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו הרי עובד על לפני עור לא תתן מכשול. ובז' מצות שלהם, מצוה ללמדם, ועל כורחך דמיירי (איסור מסירת דברי תורה לעובד כוכבים) בהתורה כולה. (עד כאן דברי התוספות).

ובלאו הכי קשה מה דאמר בפרק החולץ גר שבא להתגייר מלמדין אותו קלות וחמורות וגופי תורה, אי פריש נפרוש, אם כן עובר על לפני עיוור.

ותירץ בשם המפרשים דהא דאמרינן דחייב מיתה, היינו אם למד מעצמו, דילמא יטעה בדבר מצוה. אבל אם למד על ידי ישראל על נכון מותר, דבזה לא אתי למטעי, ואם כן ליכא לפני עור, לכך קאמר הגמרא הטעם משום ומשפטים בל ידעום. אם כן קושייתנו על האבנים נמי לא קשיא מידי, דעל האבנים היו כותבים באר היטב, וליכא למטעי. וכל זה אי כתבוה על האבנים.

אבל אם סיידו בסיד ואומות העולם שלחו נוטירן שלהם וקלפו הסיד והעתיקו, אם כן לא קשיא דעברו על לפני עור, דלא כתבוה שיקראו האומות העולם. ובשביל כך סיידוה בסיד, עיין שם.

והנה תליא אם קשים גרים לישראל כספחת, עיין ביבמות מ"ז, כתבו על האבנים וסיידו בסיד כדי שלא יקראו. אבל אי טוב הוא לישראל לקבל גרים אז כתבוה על הסיד למען ילמדו ויגיירו ואם כן יש כאן לפני עור. וצריך לומר כהנ"ל דעל האבנים היו כותבים באר היטב וליכא למטעי וליכא לפני עור. עיין כל זה בספר ברכה משולשת מאמר פ"ז בשם הגאון הנ"ל.

ולפי זה יהיה פירוש הגמרא בשבת כך, דנכרי שבא להתגייר לפני שמאי ואמר לו על מנת שילמדנו כל התורה כולה בעוד שעומד על רגל אחת, היינו בעוד שהוא בבריאות, כל זמן שיכול לעמוד על רגל אחת שאינו זקן. עיין במסכת חולין ל"ה. הנה לא רצה שילמדו הז' מצות רק כל התורה כולה. דחפו שמאי דקסבר שקשים גרים לישראל כספחת ולא טוב לקבל גרים, ממילא סובר דכתבו על האבנים וסיידו בסיד כדי שלא יקראו, משום הכי דחפו באמת הבניין, דכל בניין בונין בסיד ונוטלים האמת הבנין דכתלים יהיו שווים. אבל כשבא לפני הלל גייריה, דהלל סובר דטוב לישראל לקבל גרים, אם כן קסבר דכתבוה על הסיד למען ילמדו ויגיירו, משום הכי גייריה.

הנה הא דקשים גרים לישראל כספחת דכתיב (ישעיה י"ד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. ופירש"י ז"ל לשון ספחת, שאוחזים מעשיהן הראשונים ולומדין ישראל מהם או סומכים עליהן באיסור והיתר. ואיתא, כי גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן ואם יקבלו את הגרים יכולין ישראל ללמוד מהן ועוד יכשילו אותם באסור והתר. והנה אמרו חז"ל דיהיה ממון של חבריך חביב עליך כשלך, ועוד איתא בספרים הקדושים אשר התורה אסרה עריות דאם יעבוד עליהן אדם מזיק בזה לחברו, וזהו שאמר לו הלל שקבלו, דסבור דטוב הוא לקבל גרים ורק קשה לקבל משום ספחת דהוא גזל ועריות ואסור והתר, ועל זה אמר לו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ולא תכשיל לחברך ישראל בדברים אלו, דכל מה דסני לך לחברך לא תעביד, ואידך איסור והיתר פירושה הוא זיל גמור, ואם כן ליכא לפני עור. ודו"ק.

(תפארת משה, מאמר כז, עם שינויי עריכה)

—

בשנת תרח"ץ יצא לאור בפיטרקוב הספר תפארת משה חלק ראשון, הכולל דרושים לחזוק התורה והדת והתעוררות על הגאולה, תוך ביאור כמה אגדות ומדרשי חז"ל. הספר נכתב על ידי הרב החסיד החריף ר' משה בלאו מדוקלא.

בראש הספר מובאים מכתבי הסמיכות שקבל בימי בחרותו, בשנת תרפ"ט, מאת הרב הגאון דוד צבי (טאבלי) זעהמאן הי"ד אב"ד דוקלא מחבר ספר "קב הזהב" ו"מנחת סולת", ר' דוד מנחם מאניש באב"ד אב"ד טארנאפאל זצ"ל ור' שמואל פיהרער הי"ד אב"ד קראסנא מחבר ספר "הר שפר".

ההסכמות לספר נתנו ע"י מקורב לאדמו"ר מבאיאן, ע"י האדמו"ר רבי שם קלינברג הי"ד מזאלישיטץ, ע"י מקורב לאדמו"ר מאוסטילע, ע"י הרב נחום ווידנפלד זצ"ל מדאמבראווע מחבר ספרי שו"ת חזון נחום, ע"י הרב שמעיה הלוי שטיינברג הי"ד אב"ד פערמישלאן וע"י ר' צבי לבית אייזשטאט מקראקא.

בסוף הספר מזכיר המחבר את כוונותיו להזכיר, אם ירצה ה', את שמות מזמיני הספר אשר סייעו בנדבת לבם להדפסת הספר, בכרך השני של "תפארת משה" שהיה מתוכנן לצאת בהמשך. ככל הנראה לא יצא לאור חלק ב' מהספר.

באתר "יד ושם" מופיע דף עד ע"ש הרב משה בלאו, שנולד בדוקלא פולין בשנת 1905. הוא היה נשוי לשרה פרידה, ושימש כראש ישיבה. הרב התגורר לפני המלחמה בסצ'אקוף.

אף שאין לי הוכחות מוחלטות לכך, מסתבר הדבר שדף העד מתייחס לרב משה בלאו מדוקלא, מחבר "תפארת משה".

מספר הצפיות במאמר: 78