צדיקים נחתמים לאלתר לחיים ונקראים חיים במיתתם / הרב שמעון לנגסם הי”ד

מי מיים חיים במעין ליפתא

חגיגה דף ה’ [כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה, זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא. אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי. אמר ליה, אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך… א”ל רב ביבי בר אביי אית לכו רשותא למיעבד הכי. אמר ליה ולא כתיב ויש נספה בלא משפט. א”ל והכתיב “דור הולך ודור בא”. אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא והדר משלימנא ליה לדומה.] א”ל סוף סוף שניה מאי עבדת. אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא ליה כו’.

בזה יש לפרש גמרא ראש השנה, צדיקים נכתבים לאלתר לחיים ורשעים לאלתר כו’, והקשו דהא חזינן כמה צדיקים מתים, וכמה רשעים יחיו כי לא יחפוץ כמות המת, ומי כתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב.

אבל מה שאפשר לומר, בהקדם לפרש הפייט במוסף דיום א’ דראש השנה בזכרונות זכר החיים, עד כמה הם חיים, הן למות, אם לחיים, חי חי יזכור. דיש לפרש דהנה אמרו ז”ל צדיקים במיתתן נקראים חיים, ורשעים בחייהן נקראים מתים [באופן אחר יש לפרש צדיקים במיתתן נקראים חיים, לפי מה שפירשו הקרא תהלים מי גבר יחיה ולא יראה מות, על פי אמרם ז”ל דיזכור לו יום המיתה דאז יכול הגבר להיות חי, וזהו צדיקים במיתתן, על ידי שמזכיר יום המיתה נקראים חיים] אפשר לומר דהא שנותיו של אדם קצובין כמו שגזרו לו בשעה שנולד, ובזה יש הבדל בין צדיק לרשע, למשל אם נגזר על הצדיק שחיו יהיו מאה ועשרים שנה ושימות לאחר מאה ועשרים שנה, לא מזכירין ואומרים שימות לאחר מאה ועשרים שנה, רק מזכירין ואומרים שחיו יחיה ק”ך שנה. אבל לא תצא הרעה לומר שם מיתה לאחר ק”ך שנה, רק ממילא נשמע מכלל הן אתה שומע לאו. וזהו הפירוש צדיקים במיתתן, היינו הימים שקצובין למיתה לאחר ק”ך שנה נקראים חיים, עיקר הקריאה על שם ימי חייו שחיו יחיה ק”ך שנה, וידיעת מיתתן בא מכח קריאה דימי חייו כמה, דלאו בא מכלל הן. אבל רשעים בחייהן, היינו בשנותיהן הקצובות לחיות, עם כל זה נקראים מתים, עיקר הקריאה שלאחר ק”ך שנה בודאי ימות, ומכלל לאו אתה שומע הן.

והנפקא מינא מזה שלהצדיק יוכלו להוסיף שנות חיים על ימיו הקצובים, כיון דשם מיתה לא נזכר, אבל לרשע די שהוא חי שנותיו הקצובים לו, אבל להוסיף עוד חיים על ימי חייו הקצובים אי אפשר דכבר נקרא מת. וזהו פירוש הפייט, זכר החיים היינו הצדיקים הנקראים חיים, עד כמה הם חיים, הן חיים הן למות, אם לחיים חי חי יזכור. אבל לא יזכר שם מיתה . וזהו הפירוש צדיקים נכתבים לאלתר לחיים, היינו עד כמה יחיו, אבל שם מיתה לא יזכר, והנפקא מינא, כי הא דגמרא דידן, דאי איכא צורבא מרבנן מוסיפנא ליה.

וזהו פירוש הקרא ויוסיפו לך שנות חיים, היינו שנות חיים שהיה צריך אדם אחר לחיות, פירוש עיין יבמות דף נ’ תוספות ד”ה משלו שכתבו דניחא אפילו לרבי עקיבא דאין זה תוספות כיון שננזרו לשום אדם. עיין שם. וזה פירוש ויוסיפו לך, דקשה הא אין מוסיפין לרבי עקיבא, והתירוץ שנות חיים, שנים שכבר נגרו אבל רשעים נכתבים מכו’ וכיון דכבר נכחב שם מיתה ואחר ימי שני חייו הקצובין שוב אי אפשר להוסיף לו שנות חיים. לפי זה לא קשיא מה שהקשו, דהא אם הגיע קיצו, וליכא שנות חיים מוכרח גם הצדיק, וכן הרשע אם עוד לא הגיע קיצו, והבן.

(מתוך “קונטרס שמן למאור”, פתיחת לספר שלמי רגלים)


הרב שמעון לנגסם (לאנגסאם), נולד במעליץ שבגליציה, לאביו הרב פסח בסביבות שנת תר”כ (1860).

ראב”ד ומורה הוראה בקהילת מעליץ במשך שנים רבות, גאון ישיש, סיני ועוקר הרים בחריפותו פטיש החזק, שנודע בפקחותו לפתור בעיות מסובכות. חיבר את ספר שלמי רגלים על מסכת חגיגה ובסופו שו”ת הר המריה (תרס”ד), ספר שו”ת מהרש”ל (תר”ע), ספר שו”ת קריה הנאמנה חלק א (תרפ”ה) וחלק ב (תרצ”א). כמו כן מופיע מאמר ממנו בכתבי עת תורניים, ובהם: בבית ועד לחכמים (ט”ו תשרי תרפ”ד, ט”ו חשון תרפ”ד, ובט”ו באב תרפ”ד), דברי נעם סימן ז (תרפ”ה, חוברת א, שנה א).

חותנו, הרב לייבלי ווענגער, היה היה חתנו של הרב משה מאיר, הדיין במעליץ. 

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו במעליץ כ-3,500 יהודים, והם היוו כמחצית מאוכלוסייתה. העיירה נכבשה ע”י הגרמנים ב- 8.9.1939 והם החלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה. יותר ממאה וחמישים יהודים, בעיקר בעלי זקנים, נתפסו ע”י הגרמנים ב-13.9.1939 שהכניסו אותם לבית הכנסת ולמקווה, ואז העלו אותם באש. בשנת 1941 רוכזו יהודי העיירה בגטו, והובאו לשם פליטים יהודים מיישובי הסביבה. ב 9.3.1942 נכנסו אנשי ס”ס ומשטרה גרמנית לגטו, פרצו לבתים ביריות וציוו על היהודים להיאסף בכיכר. רבים נרצחו בבתיהם ובדרך לכיכר. לאחר סלקציה שולחו כ-750 יהודים למחנה העבודה בפוסטקוב. כ-4,000 בני אדם הנותרים, נשלחו ברגל לשדה התעופה בברדחוב, כאשר הנחשלים נורו בדרך. לאחר ארבעה ימים נערכה סלקציה, וכ-500 בני אדם, בעיקר זקנים, חולים, נשים וילדים, נרצחו ביער הסמוך, וקבוצת צעירים נלקחה למחנה עבודה בפוסטקוב, וכ-3,000 הנותרים שולחו ליישובים באזור לובלין.

הרב שמעון לנגסם הי”ד נספה בשואה בסביבות שנת תש”ב (1942).

מקורות: ספרי הרב לאנגסאם, חכמי גליציה חלק ג עמ’ 589-590, “עטרת יהושע” עמ’ 30, מעליצער יידןאנציקלופדיה של גטאותועוד.

מספר הצפיות במאמר: 7

עניין תקיעה השופר מאת הרב פנחס חודרוב הי”ד ובקשתו שידפיסו את חידושיו לאחר המלחמה כדי לעשות לו שם עולם

עניין תקיעת שופר

המדרש אשרי העם יודעי תרועה, וכי אומות העולם אינם יודעים להריע והלא כמה קרנות יש להם כמה בוקיונים יש להם וכו’, אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה.

והנראה לעניות דעתי, ביאור הדבר בהקדם לבאר ענין התקיעות דשמענא מרבינו הק’ לתרץ על קושיית הרא”ש דף ד’ כאן קודם שיחטא וכאן לאחר שיחטא. והקשה הרא”ש, דקודם שיחטא מה צורך לו במידת הרחמים? ותירץ רבינו דקודם החטא צריך האדם למידת הרחמים שיתקשר כל כך בשורשו שיוכל אחר החטא לשוב לאותו מקום. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. וזה נראה בלשון תקיעה, מלשון ותקעתיך יתד, ותרועה מלשון תרועם בשבט וכו’, וזה דצריך לתקוע ולקשר את עצמו כל כך קודם השבירה עד שלאחר השבירה, חס ושלום, יהיה שוב תקיעה לחזור לאותו מקום. ודו”ק. וזה אשרי העם יודעי תרועה, יודעי לשון חיבור, מלשון וידע האדם וכו’, היינו שיודעים לפתות מלשון נפתולי אלוקים וכו’, היינו לקשר לבוראם קודם התרועה, כדי שיוכלו אחר כך לחזור לאותו מקום. ודו”ק.


הרב פנחס חודרוב הי”ד מטארנא, מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, נין ונכד לאדמו”רי קוסוב וצאנז, שמר במסירות נפש בימי השואה כתב יד ייחודי של רבי פנחס מקוריץ. הוא הטלטל ממקום למקום עם כתב יד זה במשך שלוש שנים, וצירף אליו מעט מחידושי התורה שלו, עד שמסרם לנכרי ממכריו על מנת שיטמין אותם וימסור אותם ליהודי הראשון שיפגוש לאחר המלחמה.

ביום ט”ז במרחשוון תש”ג, כשהוא בתוך גטו טרנוב, כשחייו תלויים לו מנגד ואין הוא יודע מה עלה בגורל אשתו וילדיו שנלקחו ממנו, הוא מצרף לכתבים אגרת בקשה למוצא ובו הוא מבקש שידאג להוציאם לאור:

“הכתבים הללו שכרך א’ מהם הם חדושים מאא”ז גדול מרבן שמו מהר”ר פינחס מקוריץ זצק”ל, מתלמידי הבעש”ט, הם אקסמפלר יחידי בעולם… ויש בהם אוצר בלום של פרי מחשבות קדש לא יערכם כל שווי; והחלק השני הם חלק קטן של פרי עשתונותי אשר חדשתי מדי פעם בפעם, והבוחר יבחר, כי יש בהם דברים נאותים ראויים להוציאם ולהפיצם למען יהי’ לי לזכר עולם. וכמעט רובם ככולם נאבדו ממני, כי עזבתים בברחי ביום חרון אף ה’, ובחרתי בזה המעט כי זוהי תורתו שלמדתי בימי הגולה, וכמו שדרשו חז”ל אף תורתי עמדה לי, תורתי שלמדתי באף… ואם ח”ו עקבותי עדי זמן לא יוודעו, אבקש למי שיגיע המכתב הזה לידו, שידע נאמנה כי מן השמים זיכוהו באוצר קדוש כזה, למען יברר מקחו של צדיק קדוש העולמים מהר”פ מקאריץ נבג”מ… ובקשתי פרושה שיצרף גם חדושי הנאמרים בלב ולב למען יהי’ לי לשם-עולם אשר לא יכרת”.

ביו חידושיו מופיע דברים שאמר כשהיה בבית החולים, תורה ששמע מהאדמו”ר מגור בשנת תרצ”ו, חלום שחלם “בעת שנחבאתי מפני חמת המציק בליל ש”ק פר’ קרח שנת ת”ש ובלילה זה נשמע שוד ושבר בגבולנו”, ואז נאבד לו ילקוט חידושי תורתו. וכן הוא מביא דברים שאמר בכ”ד בשבט תרצ”ט בברית המילה של בנו, אהרן זאב, ומוסיף “אזכה לגדלו לתורה וחופה ומעש”ט”.

הרב חודרוב נספה בשואה.

לאחר השואה העביר הגוי את הכתבים שנמסרו לו לקהילה היהודית בברסלאו. ר’ פנחס אהרנברג, שהכיר את הרב פנחס חודרוב הי”ד, גאל את הכתבים “בכסף מלא”, “למעלה מכפי יכולתו”, ומסר את כתב היד לאדמו”ר ה”בית ישראל” מגור. הרבי מסר את הכתבים לעיבוד ולהכנה לדפוס והם יצאו לאור בספר “אמרי פנחס” בתל אביב בשנת תשל”ד. רבי יחזקאל שרגא פרנקל צרף לספר עוד כתבי יד שנתגלו מתלמידו של רבי פנחס מקוריץ, והוציא לאור בשנת תשמ”ח את “אמרי פנחס השלם”. מהדורה מורחבת של הספר, הכוללת עשרות כתבי יד ואת התורות שהודפסו מרבי פנחס מקוריץ, יצאה לאור בבני ברק תשס”ג.

מקורות: הקדמת “אמרי פנחס” וקונטרס “זכרון פנחס”. החסידות וארץ ישראל, י’ אלפסי, עמ’ 591.

מספר הצפיות במאמר: 26

משל בן המלך ורמז לעניינו של השופר / האדמו”ר רבי קלמיש קלונימוס מפיאסצענא הי”ד

תמונת הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד

וזאת יכול להיות רמז התקיעות, ונוכל להבין ע”פ משל, והגם שהמשל הוא מענין משל של כ”ק אא”מ זצוקל”ה שנמשכה ממשל של המגיד הגדול זצ”ל מ”מ נמשילה לפי מצבינו כדי שגם אנו נאחז בתורתם ובתפלתם.

היה מלך גדול שמלך על כמה מדינות קרובות ורחוקות, אבל מדינה אחת היתה ביניהם רחוקה מאד שאנשיה היו פראים וכל מה שנמצא היה עוד במצב הפראי. המאכלים גסים, המלבושים שקים וסמרטוטים, וכל מנהגיה ותהלוכותיה פראי היה, וכל תהלוכותה והנהגתה עם אנשיה היה מסוכן עד שמאנו כל השרים ללכת שמה להנהיג את המדינה. ויהי היום, הוא היום שימנה המלך את השרים על כל המדינות, נפקד מקום מדינה ההיא כי אין איש שיאות לקבל על שכמו נטל העבודה הזאת. אז אמר המלך לבנו, כולם שרים זרים הם לכן ממאנים הם בעבודה יתירה בשבילי. אבל אתה, באשר אתה בני אל תסרב לעשות זאת בשבילי ואל תעשה קרחה במלכותי ואל תאבד מדינה זו מחסרון מנהיג טוב. ענה בן המלך, שמח אני בעבודתי, יען כי למענך היא רק זאת אני מבקש מן המלך על כל פנים שתעזרני בכל שאבקשך ואף אם יהיה נחוץ לי לבקש אותך שתבא בעצמך אלי, גם כן תאות. ויבטיח לו המלך ככל אשר שאל, ובן המלך נסע שמה. הן אמת שבראשונה סבל הרבה מכל גסותיה של המדינה ממאכליה וכו’ וכל תהלוכותיה, כי איך יערב לבן מלך שרגיל בתפנוקי המלך לאכול פת קיבר והמפונק שנתאמן עלי תולע איך ילבש שק וכדומה. אבל סוף כל סוף התרגל בהם, וינהג את המדינה הכבדה לטובת המלך. וכפעם בפעם שאל מאת המלך ככל אשר צריך לטובת הנהגת המדינה, והרבה פעמים כשהתקוממו בני המדינה נגדו או רק כשהתגעגע למלך כתב למלך שיבא אליו, ואז נכנעו כל שונאיו. אבל אורך זמן שהותו במדינה השכיחוהו מעט מעט את לשון המלך, והיה נאלץ לכתוב למלך בלשון מדינה זו שהתרגל בה, וזה הרע לו הרבה כי בני המדינה חפשו במכתביו ששלח למלך וקלקלו ומחקו שם כרצונם. וביותר הפריעו את ראיית הבן מלך עם אביו וכל הזמנים שיעד הבן מלך לאביו ובקשו שיבא מחקו. ואם נודעו שסוף כל סוף יבא המלך, אז ליום המוגבל סיבכו את הבן מלך במלחמות במקומות אחרים כדי שלא יתראה עם אביו. וכך עבר זמן זמנים והבן מלך את אביו לא ראה. והנה כאשר עבר זמן הרבה כזה שלא ראה הבן מלך את אביו ויתלקדו מאד געגועי הבן.

והנה כאשר עבר זמן הרבה כזה שלא ראה הבן מלך את אביו, ויתלקדו מאד געגועי הבן לאביו ימים הרבה לא אכל, את הנהגת המדינה כמעט עזב מגודל צערו, כי הוא לא ידע מה הם עושים במכתביו ולא ידע מה זה ועל מה זה כמה פעמים כבר ביקש לאביו שיבא ואינו שומר את הבטחתו. והציק לו הדבר, עד שנחלה מגודל צערו, אז נזכר בן המלך כי בין הדברים שנתן לו המלך צידה לדרך נתן לו גם פעמון סכנה (גגעוואלד גלאק) אשר אם ח”ו יהיה בסכנה גדולה לא יחכה עד שישלח מכתב למלך שיבא רק יפעם בזה וימהר המלך לבא. והנה האם יש סכנה גדולה מזו, כי האם אפשר לי לחכות עוד שלא אראה את אבי. ויקח את הפעמון הגדול ויפעם ונעשה רעש גדול בכל חצר המלך על סכנת בן המלך. והמלך מהר ויבא למקום בנו לשאלהו על הסכנה. אז בכה בן המלך את ששואלני על הסכנה האם יש יותר סכנה מזה שאתה נתרחק ממני. אתה יודע שירדתי למדינה רחוקה זו, רחוקה מגופי ורחוקה מתכונת נפשי, הכל בשבילך, וכל תקותי היתה שעוד אזכה להתראות אתך יותר מכפי ישבי בחצר המלך, שם לא הייתי בסכנה והיה די לי אם רק בימים טובים ראיתיך, אבל כאן תבוא אלי יותר פעמים תכופות, כי בכל רגע היו סכנה מרחפת עלי ראשי. והיה כדאי בעצמי לקבל עלי הסכנה, הכל כדי שאזכה להיות יותר קרוב אליך. ולסוף עזבתני זה כמה וכל ההענקה שאתה מעניק לי פה היא שאתה מצוה לבני המדינה שיכלכלוני, אבל האם באתי הנה לאכול, האם היה חסר לי בביתך מאכלי מלכים. כמה סבלתי בראשונה עד שהורגלתי לאכול את המאכלים הגסים, והכל למענך עשיתי, ולבסוף עזבתני, וכל אשרו ושכרו של בן מלך היא חתיכת פת. איך נפלתי משמים. ויבך בכי גדול, הן אמת שגופי מושחת מן מאכליהם וממלחמותיהם אבל לא מזה נחליתי, ולא על זה אני בוכה, רק על דא ודאי קא בכינא על שנתרחקת ממני.

אז סיפר המלך לבנו איך שכל מכתביו נשחתו באשר כי יודעים בני המדינה את תוכן מכתביו, כי בלשונם כתב, וכמה פעמים הייתי אצלך אף שלא מצאתי במכתבך שום בקשה שאבא, אבל גם אני מתגעגע אליך. אבל כשבאתי לא מצאתיך בביתך, לכן התחיל המלך לדבר עם בנו שוב בלשונו כדי שלא יבינו העומדים עליו ויתקשרו שוב כמקדם ויעדו זמנים שיתראו יחד באיזה אופן ומקום. והבן מלך שב לעבודתו שמח וטוב לב. ויהי כי ארכו לו שם הימים ויתרגל הבן מלך להשתכר מעט ולהרדם, ויקר מקרה שכשהיה המלך אצלו היה שכור נים ולא נים תיר ולא תיר, ואף שאמרו כמדומני מהבעש”ט ז”ל שיין קשה פחד מפיגו, ומאימת אביו עמד ודיבר עמו כיאות, אבל לא היה יכול לצמצם את רעיונו לדבר בלשון אביו, רק בלשון בני המדינה שהתרגל כבר, ושוב שמעו שונאיו את הזמנים שיעדו להתראות והתחילו שוב לשחק בו ולמשכהו למקומות אחרים ולסבכהו במלחמות בעתים הללו כדי שלא יתראה עם המלך.

הנמשל מובן מאליו המלך מלכי המלכים שלח את נשמות ישראל בבחינת בני בכורי ישראל לעולם הזה שהיא באמת מקום סכנה לנשמה וקבלנו זאת עלינו לטובתו ית’ לעשות התגלות אלקות בארץ. והנה בראשונה היה התגלות אלקות, וכל עיקר עבודתינו היתה בחינת מחשבה שאין שום מלאך ומקטרג יודע מזה כנ”ל. וכפי שהמשכנו את אלקותו יתברך נמשך אלינו ולא היה יכול זר להתערב בתוכם, אבל מגודל שהייתנו פה שכחנו מעט מעט מעבודה בחינת אצילות וכל עיקר עבודתינו ותפלתנו היא בפה, לכן הרבה תפלות נפגמים והרבה ח”ו נופלים ביד הסטרא אחרא, אם אינם כהוג,ן ואף התפלה שזכתה לעלות יש עליה מקטרגים, והפריע הרבה ראייתנו עם אבינו. ואף כשד’ בעצמו בא מגעגועו, כביכול, אלינו, אמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. האדם מסובך אז בדאגות וטרדות גשמיות אשר המקטריגים ושלוחי הע’ שרים של מעלה מסבכים אותנו.

אבל באמתחותינו נמצא פעמון (געוואלד גלאק) הוא השופר שד’ צוה לנו שבכל מלחמה ובכל צרה שלא תבא נתקע בשופר ונעשה רעש גדול בכל העולמות והמלך בעצמו בא אלינו ומתגלה אלינו.

(דרך המלך, ראש השנה תקפ”ו, רבי קלמיש קלונימוס שפירא הי”ד האדמו”ר מפיאסצענא)

מספר הצפיות במאמר: 51

פנינים מתורתו של האדמו”ר מלומאז-שדליץ, רבי אברהם פנחס מורגנשטרן הי”ד

שרידי פנינים

א. בראש השנה בהפטרת היום, וחנה היא מדברת על לבה, ושוב נאמר שם כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה.
פירוש הדברים, בתחילה היה דבורה של חנה נובע מתוך שיחה וכעסה, דיבור שהוא מיוסד על נגיעות ופניות אישיות, דיבור כזה אין משגיחים עליו בשמים. אבל זה היה עד הנה, עד כה. מכאן ואילך דיברה על לבה, למעלה מהלב שלה ומעל עצמה, אין עוד כוונתה לטובתה האישית. מיד, אמר לה עלי הכהן, ואלוקי ישראל יתן את שאלתך. אם השאלה שלך היא חסרת שאין את מדברת על עצמך אל מעל לבך, ואת גופך חסרה מן השאלה אזי לכי לשלום כי בודאי ימלא ה’ את בקשתך

ב. בתפילות ראש השנה, “כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך”.
לכאורה, הרי זה בניגוד למציאות, שהרי רואים אנו לעינינו שגם דורשי ה’ ויראיו נופלים ונכשלים. אולם הכוונה בזה שאין כישלונם כישלון מתמיד וקיים, אם כי נכשלים הם לפעמים, אין זה כשלון עולמי, “לעולם לא יכשלו”. כי מיד הם קמים ומתאוששים. וכן “לא יכלמו לנצח”, אין כלימתם כלימה נצחית, כי מיד בהזדמנות הראשונה כבודם חוזר אליהם.

ג. בחג השבועות הזכיר את דברי התוספות בשבת פ”ח ע”א בקשר לדברי הגמרא שם, מלמד שכפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם “אם אתם מקבלים התורה מוטב” וכו’. ושאלו בתוספות, והלא כבר הקדימו נעשה לנשמע, ומה כאן החשש שיחזרו בהם? ותירצו: שמא כשיראו האש הגדולה יחזרו בהם. ואמר שאין הכוונה שמחמת יראתם מהאש יחזרו בהם, אלא הכוונה כשיראו את האש הגדולה, ויבינו את מעלת התורה, ומה צריך גודל הקדושה והטהרה הנדרש לקבלתה, אולי יתייאשו ויאמרו אין זה לפי השגתנו, כי אין אנו ראויים לכך. לפיכך כפו עליהם את ההר, ללמדך, כי בדברים יסודיים העומדים ברומו של עולם אין לאדם רשות לומר שאינו ראוי להם.

ד. בענין הקדמת נעשה לנשמע, דבר זה היה בשבילם צורך חיוני, כי כל עוד שלא קבלו התורה לא היה להם במה לשמוע, כי האזנים היו כבדות מלשמוע והלב אטום מלהבין. ורק אחר שהתכוננו לעשות על ידי עשיית המצוות, הוכשרו איבריהם לקבל ולשמוע. ועל הסוד המחוכם הזה יצתה בת קול ואמרה: מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו.

ה. בערב יום הכיפורים בסעודה המפסקת, הזכיר מאמרם ז”ל (יומא פו ע”ב) “גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה” וכו’. והקושיה מפורסמת איזו מעלה יש כאן, והלא כלל ידוע הוא, שמצוות עשה דוחה לא תעשה שבתורה. והעיר שנכון הוא כי מצות עשה יכולה לדחות לא תעשה, אולם הלאו נשאר לאו, ואין בו שום מצוה. אולם להעלות את הלא תעשה, עד שתגיע לדרגת מצוה, ועוד להתייחס בה, זוהי רק במצות תשובה, שמסגולתה להפוך זדונות לזכויות. 

(מתוך “הרבי מקוצק” ח”ב עמ’ תרעז, מתוך תכתובת עם האדמו”ר ומתוך הנלקט מהספר “שארית מנחם”)


רבי אברהם פנחס מורגנשטרן הי”ד, נולד בשנת תרל”ו (1876) לאביו רבי צבי הירש ב”ר דוד מלומזץ, חתנו של רבי שלמה’לי מראדזימין. הוא היה דור רביעי לרבי מנדל מקוצק. ישב בשדליץ שבאזור לובלין, והיה נוסע לעתים תכופות לאביו הצדיק בוורשה וקיבל ממנו את עיקרי תורתו ודרכיו בחסידות. לאחר מות אביו, בשנת תרפ”ו (1926), דבקו בו חסידים רבים, והוא, עבר למספר שבועות לביאלה ושם נעשה האדמו”ר מלומאז-שדליץ. חסידים רבים מהערים הקרובות נהרו אליו, והדרכים המובילות לביאלה התמלאו בשיירות חסידים. הוא חזר לבתו בשדליץ וחסידיו הרבים נהרו אחריו. לאחר פטירת אחי אמו, רבי אהרן מנחם גוטרמן מראדזימין, דבקו בו רבים מחסידי דודו, והוא קרבם מאוד. בזקנותו עבר לוורשה, שם ישבו רבים מחסידי לומאז. הוא נספה בוורשה עם כל משפחתו. הי”ד.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות, הרבי מקוצק חלק ב.

מספר הצפיות במאמר: 33

הצדיקים מתעלים מידי יום, וחוזרים בתשובה על שלא פעלו עד כה לפי מה שראוי לעבודת הקב”ה / הרב שמואל הכהן שוורץ הי”ד

תמונת קיר טיפוס

בספר ערוגת הבשם (שופטים) הביא אמרו עליו על הרב הקדוש מו”ה נפתלי מראפשיטץ זי”ע בעהמח”ס זרע קודש שהיה מסתופף פעם אחת בצל קדשו של הרב הקדוש מורינו הרב רבי מנדל מרומניב זי”ע בראש השנה, וכששב הרב הקדוש  מורינו הרב רבי מנדל מאמירת התשליך פגע בהרב הקדוש מורינו הרב רבי נפתלי שהיה הולך לשם לומר תשליך. ושאל הרב הקדוש מהר”מ את מהר”נ להיכן אתה הולך. והשיב אני הולך ללקט את המצות שהשליך אדמו”ר למצולת ים. ופירש אדמו”ר זצ”ל ל בערוגת הבשם הפסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ, דכבר עמדו המפורשים על כפל הלשון, גם מאי דקאמר למען תחיה, הא שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ואמר דכן הראה, דהנה כבר מבואר בספרי מוסר דצדיקים כל ימי חייהם בתשובה דעל ידי שיתעלו מדי יום ביומו במדרגה גבוה ומשיגים גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב”ה ביתר שאת, על ידי זה מבינים שהמצות ומעשים טובים שעשו עד כה לא היה לפי מה שמן הראוי לעבוד למלך הכבוד, ועושין תשובה על המצות ומעשים טובים שעשו, כן נראה לי שהרה”ק מהר”מ היה כמה פעמים במדריגה יותר גבוהה, והיו אצלו כל המצות שעשה בשנה העברה, עברה בבחינת חטאים. והנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל בעבירות הנ”ל איפכא, דעל פי מדותיו של הקב”ה משלם גמול העבירה בעולם הזה. ולפי זה במי שמתעלה מדריגה אחר מדריגה באופן הנ”ל עד שנראים לו כל המצות שעשה בבחינת העבירות, בדין הוא שישתלם שכרו בעולם הזה. והיינו דאמר קרא צדק צדק תרדוף, דבכמה פעמיים יעשה המצוה בשלימות יותר, באופן שהמצוה שעשה מקודם לא תחשב לכלום לערך מצוה שעושה עתה, וממילא מצוה זו תהיה רודפת מצוה שעשה מכבר. והיינו דאמר צדק צדק תרדוף, ועל ידי זה תזכה לשכר גם בעולם הזה, על דרך הנזכר לעיל, דנהי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל למי שהגיע לו שכר בשביל עבירה, ודאי בדין הוא שיטול שכרו. והיינו דכתיב למען תחיה וירשת את הארץ וגו’. עיין שם. ודברי פי חכם חן

[ועיין במכתב שאר בשרי הגאון מו”ה צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט”א, מוועד הרבנין דווארשי, דהעירני מדברי ספר אהל יצחק (אות קנ”ג) ,שכתב שמעתי ממו”ר הרב הקדוש מורינו דוד מלעלוב זצ”ל אשר הרב הקדוש איש אלקים הרבי רבי אלימלך הלך בראש השנה עם אנשי שלומו לתשליך, פנה את עצמו מהם אצל הנהר. והלך אחריו הגאון החסיד רבי זאב וואלף בעל לשון הזהב האב”ד דליזענסק. והרחיק הרב רבינו אלימלך מהרב מעט לנער שולי בגדיו כנהוג. ושאלו מה רוצה ממנו, והשיב הרב רבינו זאב ווטלף אראה המקום היכן אתם משליכים העבירות ואגביהם לעצמי, והן אמת מה שנחשב לעבירות אצל הצדיק הן מצות אצלינו. עיין שם. עד כאן דבריו. וכעת נראה לי לפרש בזה הפסוק (תשא) והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה (ועיין בייטב לב ובבית נפתלי), ויש לומר דישראל לא היו עוד במדרגה זו לבטל עבודתם אשר עבדו בעבדות ה’ ויהיה נחשב להם לעבירה, אבל כאשר ראו צדקת משה רבינו, והיה כצאת משה אל האהל, זו אהל של תורה, יקומו כל העם ונצבו איש פתה אהלו, ראו כי עם עבודתם בעבדות ה’ עדיין הם עומדים רק בפתח האהל, ולא באו עוד לאהל ממש. אבל על ידי שהביטו אחר כך במשה וראו עבודתו בקודש באו גם כן למדרגה זו, שיצאו מפתח האהל ובאו האהלה].

ובזה פירוש בספר הנותן אמרי שפר ביאור הפסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, דהוא לכאורה תמוה לומר כן שנראה שאנחנו טובים מאבותינו. אלא הפירוש הוא כך, אבותינו חטאו וגו’, היינו מה שהיה נחשב אצלם לחטא, ועל דרך חסידים הראשונים היו כל ימיהם בתשובה, כי כל יום ויום הכירו יותר מגדולת הבורא והיו עושים תמיד תשובה גם על תורה ומצוה שעשו קודם לזה שלא היו במעלה כל כך. וזה אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו, עונות שלהם המה סבלונות לנו (טעמי המנהגים אות תשכ”ד).

אמר הכותב בהיותי כותב דברים הנ”ל היייתי ביומא דהילולא של כבוד קדושת אמו”ר הגאון הקדוש בעל ערוגת הבשם זי”ע הנ”ל אשד יצקתי מים על ידו בשנת תרס”ח, ועלה בדעתי לפרש בדבריו הקדושים המדרש אלה הדברים, זהו שאמר הכתוב מוכיח אדם אחרי חן, רצונו לומר דמשה רבינו עליו השלום הוכיח אותם מדוע ימצא חן בעיניהם עבודתם בכל פעם אחר עשייתם, אדרבה היה להם לבטל המצות ומעשים טובים שעשו, שיכירו בכל יום ויום יותר מגדולת הבורא.

(מתוך פני המים)


הרב שמואל ב”ר נפתלי הכהן שוורץ מסאטו-מארע (סאטמר) שברומניה, היה אחיהם של הרב יוסף שוורץ מגורס ווארדיין והרב פנחס זעליג שוורץ מקליינווארדיין. הוא למד אצל הרב שלמה זלמן עהרנרייך אב”ד שמלוי, שהיה בן דודו. הרב שמואל היה תלמיד חכם גדול וירא שמים מנעוריו. בשנת תרע”א (1911) הוציא לאור את “תולדות גאוני הגר“, בתרצ”ג (1933) הביא לדפוס חוזר את הספר “נחלת אבות“, משנת תרצ”ד (1934) ערך את הירחון “לקט ששנ”ה“, והוציא לאור בתרצ”ט (1939) את ספרו פני המים על ענייני מנהג התשליך.

הרב נספה באושוויץ, הי”ד. שמו הוזכר להנצחה בספרים: אילה שלוחה עם נפתלי שבע רצון, קול אריה על חנוכה, ובהגדה של פסח קול אריה.

מספר הצפיות במאמר: 6

תקיעות שופר ופעיות אם סיסרא / הרב יחזקאל ווידמן הי”ד

רמזי קולות השופר

ב”ה ג’ ויקרא תרצ”ד לפ”ק סיטשעל יצ”ו.

החוה”ש וכל טוב סלה לכבוד האברך המופלא ומופלג בתורה ויראת שמים חריף ובקי ומלא ברכת ד’ במדות טובות ובבקשת החכמה והדעת וכו’ כבוד מורנו ורבנו הרב יחזקאל שטערן נ”י (בק”ק פרעשוב יע”א).

אחרי דרישת שלום תורתו הטוב בהוקרה בלי הכרה, על דבר שנשאלתי ממנו על דבר הטעם המובא בטור אורח חיים סימן תקצ”ב למאה קולות נגד מאה פעיות שפעיא אם סיסרא, הנה בוודאי לא נעלם ממנו הפשוט דרמז על לימוד איכות התרועה שלמדו חז”ל מותיבב אם סיסרא. אך הבינותי שלא על זה בא, כי באמת גנוז בגויה רמיזין דחכמתא. ולהיות אין לי עסק בנסתרות, לכך מנעתי מלהשיבו. וכמת פעמים רציתי על כל פנים להודיעו הא גופא מפני הכבוד, אך כעת נתישבתי להודיעו אשר עם לבבי בדרך אפשר, לפתוח בזה על כל פנים כמחט סדקית. יעיין נא בשל”ה הקדוש מסכת ראש השנה ענין תקיעות שופר, כי בהתעוררות הדין אז יגבר חס ושלום כס ס”מ ועל ידי תקיעות שופר מתמתק. ויעיין בליקוטי תורה להגאון האלקי הרב מלאדי זי”ע בדרושים לראש השנה דיבור המתחיל תקעו השני, ג’ שענין תרועה גנוחי גנוח וילילי יליל, שהוא ענין הבכיה, נקרא כך מלשון תרועם בשבט ברזל, שהוא מתיש ומשבר על ידם כחות הקליפות והסטרא אחרא , יעיין שם.  ואולי לזה הלימוד מאם סיסרא על פי דברי הפנים יפות פרשת ואתחנן סימן ו’ ס”פ י’ ד”ה והנה שבשעת כבישת מלחמה נכנעת מאוד הסטרא אחרא, והיו יכולים אז לתקן אפילו דברים האסורים, קדלי דחזירא. עיין שם הדבר. והנה ענין פעית אם סיסרא אז מאה פעיות שקבלו חז”ל, באמת לא דבר ריק הוא, רק ענין רמז להכנעת הסטרא אחרא בתכלית. והמספר מאה אולי להיות ידוע כי את זה לעומת זה עשה וכו’. ועיין בשל”ה הקדוש ענין המאה קולות על פי האריז”ל להכריע ולהמתיק בכל הד’ עולמות. יעיין שם. ויש בקליפת גם כן ד’ עולמות. ואם כן ענין טעם הטור הוא עצמו טעם המקובלים. כן כתבי בדרך אפשר מאשר הצלתי מעט, כי בעוונותינו הרבים  אין לי עוד כלים לקבל שפע קדש החכמה הקדושה והנוראה מעט. ואם שגיתי ד’ הטוב יכפר.

והנה הנאני מאוד שלומד בטור, כי הלימוד המובחר הוא טור וב”י ושו”ע וכל שכן עם העיון במקור הגמרא שמביא הב”י, כמו שכבר האריכו בזה בספרים הקדושים.

והנה לא ידעתי אם, כבוד תורתו, ואופן לימודו, אך זאת ידעתי עוד לייעצו נאמנה שידבק בספר הקדוש ליקוטי אמרים תניא להרב מלאדי זי”ע שהוא שוה ומחויב לכל בעל נפש מישראל, ובזה יפתחו לו שערים אורה בהגנת כלל עניני התורה הקדושה ועיקרי היהדות, וילמד אותו מתחילה ועל סוף על הסדר, אף שלא ישיגהו עוד לעומקו. וכשיחזור וישלש יבין יותר ויותר בעומק מהשגו, והוא מלבד עוצם רוב קדושתו וגודל השפעת טהרתו לנפש, הנה הוא מושג כללי לכל הידיעות המחויבות לאיש ישראל החפץ חיי עולם. אך כמובן רק בזהירות הטבילה לעת הצורך. והנני בהוקרה ובדרישת שלום ת”ה כראוי ללומדי ומוקירי תורתנו הקדושה.

הק’ יחזקאל ווידמאן אב”ד הנ”ל

(פני הנשר, הנשר הששי, כנף הראשון, סימן ו)


הרב יחזקאל וידמן הי”ד, נולד במסיק שברומניה בשנת תר”נ (1890) לרב יצחק מאיר אב”ד מאסיעף ולאמו מרת פייגה. למד בישיבת וויזניצא. קיבל דרכי הוראה מהרב מווישווא, עד שנודע כמורה הוראה מובהק, עמקן וחריף. הרב היה מגדולי חסידי האדמו”ר בעל אהבת ישראל מויז’ניץ. בשבת לפני הנסיעה לרבו, היה דורש באוזני קהילתו בענייני תשובה והכנה לקראת קבלת פני צדיק, בהדגישו כי מטרת הנסיעה איננה השפעה גשמית אלא התעלות רוחנית. רבי מנחם מנדיל מווישווא, ראש ישיבת “בית ישראל”, היה מעודד את החסידים לפרסם חידושי תורה, ולשם כך נוסד כתב העת “דגל התורה” בעריכת הרב יחזקאל וידמן.

שימש כמו”ץ בכפר יועד ובשנת תרפ”ב מונה לאב”ד בסיטשל, שבמרמרוש, רומניה. נשא לאשה את מרת מיכלה לבית ארל.

תשובה אליו מופיעה בשו”ת מהר”ם בריסק, חלק שלישי, ו. כן כתב הרב יחזקאל הי”ד הסכמה לספר מנחת שבת.

הרב כתב מאמרים רבים במגוון כתבי עת והוציא לאור מספר ספרים (ובהם: מאמר העיקרים – תרפ”ח, נחפשה דרכינו – תרפ”ט).

נספה באושוויץ 1944 (תש”ה).

מקורות נוספים: תולדותיו ותשובה ממנו – מופיעים באור ישראל מז.

המחקר על אודות הרב יחזקאל שטערן מפרעשוב, אליו נשלחה התשובה שלמעלה, עדיין נמשך ולא ברור לי גורלו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 54

עצה לבעל תשובה לעבוד את ה’ יתברך בשמחה/ הקדמת הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד לספרו גבעת לבונה

חתימת יד קודשו של רנ"ה בומבך הי"ד

פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ומתחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, שמשם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה

(מדרש תנחומא, הובא ברש”י תהלים קיט,קל)

הנה כל עובר ישתומם על דברי המדרש הנ”ל, האיך מוכח מזה שתחלת דברי ה’ במעשה בראשית יהי אור שיפתחו בדברי תורה. וגם מה הלשון יפתחו בדברי תורה, והכי המצווה בלימוד תורה היא רק לפתוח בדברי תורה, הרי המצווה להגות בה יומם ולילה.

ואחשבה לבאר דברי חז”ל ומליצותם שרעיון גדול ויסודי הטמינו בדבריהם בזה, ונקדים לבאר דברי המדרש רבה בסדר וירא בקרא דוהוא יושב פתח האהל, פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחת לגרים, יעויין שם, ואינו מובן. ובנראה בביאורו, דהנה כבר כתב בנועם אלימלך בפרשת וירא שם לפרש הקרא דוהוא יושב פתח האהל, דהיינו שהיה בו הכנעה גדולה, דאף שהיה צדיק גדול, מכל מקום החזיק עצמו שעדיין יושב בפתח והתחלה של הקדושה, דאהל רומז אל הקדושה. עד כאן דבריו הקדושים.

ולעניות דעתי נראה להסביר דבריו הקדושים, גם לבאר על פי זה סוף דברי הקרא כחום היום. דהנה רש”י ז”ל בפרשת תבא פירש הקרא היום הזה ה’ מצוך, בכל יום יהא בעיניך כחדש כאילו בו ביום נצטוית. ואינו מובן מה זה חשיבות שהיום נצטווה, ולכאורה, אדרבה, חוק הנהוג כבר מימים קדמונים יש לו ערך רב.

ושמעתי בזה מאחי מורי ורבי הגאון הצדיק מאור הגדול בעל אהל יהושע זצ”ל לבאר דבריו, דהנה בפיוט הרשות לחתן בראשית נאמר שם שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה, ואינו מובן, וחס וחלילה לומר כזה על תורה הקדושה, שאם ישנה היא עברה חס וחלילה. אכן ביאור הדבר נראה לפי מה שאמר רבנו יונה ז”ל בשער התשובה, כי מדרך התשובה היא רק לראות ולתקן מעשיו בעתיד, למאוס ברע ולבחור בטוב, כי אם יחשוב על מה שעבר יבוא לידי עצבות, חס ושלום, ולא יוכל לעבוד הבורא בשמחה. ולכן העיקר מה דאזיל אזיל ומכאן והלאה חושבנא. עד כאן דברי הרב רבנו יונה. (וכעין זה שמעתי משמיה דאדמו”ר הגאון הקדוש רבן של כל ישראל מהר”י מבעלזא זצ”ל שאמר לפרש דברי הרמב”ם שכתב דתקיעת שופר, אף על פי שחוק הוא, טעם יש בה, עורו ישנים מתרדמתכם, והוא כמו מי שישן ואחר כך ניעור, העיקר הוא לראות מה שלפניו, כי בזמן העבר היה ישן. כן הבעל תשובה יחשוב כי בתחילה היה ישן בשינת אוולת הזמן ועתה ניעור משנתו וצריך לתקן דרכיו לעתיד. עד כאן דבריו הקדושים. ובדרוש הזה אמרתי לרמז בדברי הרמב”ם, מה שאמר השל”ה הקדוש בהלכות ראש השנה בטעם הליכת תשליך בראש השנה, בהיות שצריכים אז לרחמים גדולים ולזה הולכים לנהר בו יש דגים לעורר עינא פקיחא דלמעלה, דדגים אין להם שינה, ועל זה נאמר עורה למה תישן. יעויין שם בדבריו הקדושים. וזהו הרמז ברמב”ם עורו ישנים מתרדמתכם, לעורר רחמים גדולים. והארכתי בזה). אולם באמת אם יחשוב האדם לנפשו כי מה שעבר אין לתקן, אם כן שוב יתעצב אל לבו ולא יוכל לעבוד ה’ בתורה ומצוות כראוי. ולכן נתנה תורה הקדושה עצה לבעל תשובה לעבוד את השם יתברך בשמחה, שיחשוב בלבו שהיום נתנה לו תורה הקדושה ועד היום לא היה מוזהר ולא עבר כלל ורק מהיום נצטווה והוא מקיימה מהיום ולהבא. וזהו הכוונה היום הזה ה’ מצוך, שתחשוב בכל יום שהתורה חדשה ובו ביום נצטווית עליה, ואם כן לא עבר עליה מעולם ויוכל מכאן ולהבא לקיימה וללמדה בשמחה. וזהו כוונת הפייטן, שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה. ואין הפירוש שעברה מלשון עבר ובטל ורק שעברה שעבר עליה, דאם היא ישנה אם כן הוא עצב דכבר עבר עליה, ורק שמחים בה כחדשה ובו ביום נצטוו עליה ומעולם לא עברו עליה. ומבוארים דברי הפייטן ודברי רש”י ז”ל. עד כאן דברי אחי מורי ורבי הגאון ז”ל.

ומעתה זהו הכוונה באברהם אבינו עליו השלום שהיה יושב פתח האהל, שנדמה לו שהוא עדיין בפתח והתחלה של הקדושה. וכדברי הנועם אלימלך הנ”ל, דבוודאי היה אברהם אבינו עליו השלום מגודל הענווה חושב שלא קיים רצון ה’ יתברך כראוי עד כה, ולזה היה חושב שהיום נצטווה והוא כעת בהתחלת הקדושה. ואולם המקור לזה היה מקרא כחום היום, היינו דזה היה ממש כהך קרא דהיום הזה, ומובנים דברי הנועם אלימלך הנ”ל בצירוף ביאור הקרא דכחום היום, והבן. והנה דרך הזה יונעם לבעלי תשובה, כי אף שעברו על התורה, מכל מקום היום נצטוו ויכולים מעכשיו לסגל מצוות ומעשים טובים ותורה, וכן הגרים, אף שקודם גירות עברו אף על ז’ מצוות, מכל מקום יוכלו לכנוס תחת כנפי השכינה בעצה הזו. וזהו הכוונה במדרש רבה הנ”ל, אתה פתחת דרך לעוברים ושבים, והכוונה עוברי עבירה ושבים ועושים תשובה, יוכלו מעתה לעבוד מעתה לעבוד ה’ בשמחה, וכן הגרים, וכל זאת בעצת אברהם אבינו עליו השלום דיושב פתח האהל כחום היום, וכנזכר לעיל.

ונראה להעמיק יותר בביאור הלשון כחום היום. דהנה כבר הביא רש”י ז”ל בריש בראשית קושית רבי יצחק דלא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם. ונראה דהנה תורה הקדושה נמשלה לאור בקרא כדכתיב כי נר מצווה ותורה אור. והכוונה לדעתי, על פי דברי רבנו יונה הנ”ל, שלא יפול לב האדם בגשתו אל הקודש לתורה בזוכרו ימים הראשונים, והעצה לזה דהיום נצטווה. והנה זה הוא בבחינת אור השמש, שאנו מברכים יוצר אור והיינו שבכל יום בורא מחדש, דאתמול שקעה חמה והיום בהנץ יוצר האור מחדש. וכן החושך, כמבואר במה מקומות. וכן הוא בתורה הקדושה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום נצטווה, וזה בחינת אור היום ומשום הכי תורה אור, ומהאי טעמא אנו מברכים גם כן בברכת התורה נותן התורה, ולא נתן התורה, משום דבכל יום נותנה מחדש. ועיין בטו”ז או”ח סימן מז כתב גם כן דנותן בכל יום, רק שכתב בדרך אחר קצת. ומעתה משום הכי התחיל ה’ יתברך מבראשית ברא, שבהתחלת לימוד התורה בל יתעצב אל לבו מהימים שעברו, לזה תיכף בהתחלת התורה כתיב יהי אור, שהיינו שהכל בבחינת אור שבכל יום יהיה בעיניך כאלו היום נצטווה.

וזה מרומז בקרא דפרשת ואתחנן וידעת היום והשיבות אל לבבך. ועמד שם האור החיים מה ידע מהיום מיומים אם ישוב אל לבו. יעויין שם. ובהנ”ל יבואר שהבעל תשובה לא יתעצב בימי התשובה מהימים שעברו דכבר כתבה תורה היום הזה ה’ מצוך, וכתב רש”י, דמהיום נצטווה, ובדברינו יבואר היום הזה, היינו כמו שהיום הזה נתהווה בכל יום, כמו כן ה’ מצוך. וזה וידעת היום, היינו הקרא דהיום הזה, וגם דהוא דוגמת היום, ובזה והשבות אל לבבך, דזה דרך ועצה טובה לבעלי תשובה, וזהו כחום היום דאברהם אבינו עליו השלום עומד בפתח הקדושה בבחינת חום היום וכנ”ל, ומעתה מבואר דברי התנחומא הנ”ל. תחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, והיינו דהתורה פתחה בזה בכדי שיהיה דרך לבעלי תשובה, וזהו מבין פתיים, ממנו יבינו הכל, אף הבעלי עברה, לפתוח בדברי תורה, והיינו שכעת נצטווה ועומד בפתח וכנזכר לעיל בדברינו. וחתני הגאון מורנו הרב יוסף מרדכי שליט”א האב”ק גאליגורא העירני על פי זה לפרש מה שאמרו חז”ל ואין עתה אלא תשובה, והכוונה דדרך התשובה הוא לחשוב, ועתה, היינו כעת נצטויתי. וזהו דרך גדול לתשובה. עד כאן דבריו. דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן, וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ .

(מתוך הקדמת המחבר לגבעת הלבונה)


בשנת תרמ”ה נולד הרב נפתלי הירץ ב”ר יוסף, ממשפחת בומבך שהעמידה דורות של רבנים ולומדים רבים בגאליציה ופולין. בצעירותו למד בשקידה אצל אביו ואצל אחיו הגדול הרה”ג ר’ יהושע פנחס זצ”ל אב”ד אשפצין מחבר הספר שו”ת אהל יהושע. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה בדברצין שבהונגריה, אח”כ היה רב במגריב. בשנת תרפ”ה התקבל כרב וראב”ד בסמבור עד שעלה הכורת עליו ועל משפחתו וקהלתו במוקד השואה במחנה ההשמדה בלזיץ, ונעקד על קידוש ה’ בט”ו מרחשוון תש”ג. הי”ד.

אשתו הראשונה, מרת יהודית בת ר’ ישראל יעקב קרוס מליביטשוב, נפטרה בשנת תרע”ג. בזיווג שני נשא את מרת גיטל בת רבי חיים ערליך מברענזא ודברצין.

במשך כלל ימיו נמנה בין חשובי חסידי בעלז ורבניה, והיה אחד מגדולי הדור לפני השואה. ספרו שו”ת גבעת הלבונה (לובלין תרצ”ט), על שו”ע או”ח עד סוף הלכות שבת, מעוטר בהסכמות נלהבות של זקני ופארי הדור, ר’ חיים עוזר גרודזנסקי זצ”ל אב”ד וילנא, הרב אברהם יעקב הלוי הורוביץ אב”ד פארבוזא ומחבר ספר שו”ת צור יעקב וכן הרב אהרן וואלקין זצ”ל אב”ד פינסק שחיבר ספרים רבים.

בהכנת הספר טרחו תלמידיו, ר’ יצחק אייזיק הכהן יאלעס הי”ד, ובן אחותו ר’ יוסף שאלל הי”ד שצרף בסוף הספר את קונטרסו “נס על הגבעה” ובו פלפול בענייני חנוכה.

לאחר שנים היה הספר “גבעת הלבונה” נדיר, ובן אחות המחבר, ר’ שמעון מרגליות, הוציאו לאור במהדורה שניה, “למען יהיו שפתותיו דובבות בעולם העליון וימליץ טוב בעדנו. אמן כן יהי רצון”.

מקורות: הקדמת גבעת הלבונה מהדורה שניה, מאורי גליציה חלק א 464-467, דפי עד באתר יד ושם.

בתמונה למעלה: חתימת יד קודשו של הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד

מספר הצפיות במאמר: 19

הקשר בין עשרה ניסיונות, עשרת הדברות ועשרת ימי תשובה / הרב ישראל זילברמינץ הי”ד בשם סבו

מקדש מעט בקוזמיר

אמר נכד המחבר כאשר נשאר עוד מקום אמרתי להציג פה מחידושי אדוני זקני זצ”ל.

במדרש בשעה שעקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בנו אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה. והוא סתום מאד. עוד במדרש אגדת בראשית חכו ממתקים בשעת מתן תורה, כלו מחמדים כשהוא מקבל השבים. וצריך גם כן ביאור. עוד במדרש שוחר טוב, ה’ אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים.

ויבואר כל זה על דרך מאמר לקונה עבדיו בדין. כמו על דרך משל למי שנתחייב למלך עד שהוכרח למכור את עצמו למסור את עצמו לגמרי לעבודת המלך. כמו שאמרו השבטים ליוסף מה נאמר לאדוני כו’ הננו עבדים לאדוני. וזה שורש התשובה וזה מאמר אם כעבדים. והיינו, אם חלילה אבדה מדרגת בנים, היינו שאין אנו ראויין, אז לעבדים נמכרנו. על דרך, כי עמך הסליחה למען תוורא. והיינו על ידי שאתה בטובך סולח לנו בחנם, על ידי זה אנו משעבדין עצמנו לעבדים. וזה למען תוורא, על דרך הכתוב אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. ועל ידי הסליחה נצמח לנו היראה. כחוק העבד נאמן. וזהו שאמר הכתוב למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. והנה משפט הוא רחמים. והיינו שיש לנו עמידה וקיום בדין. הוא על ידי זה שהכל עבדיך. היינו, מחמת שמקבלין עלינו עול מלכות שמים מחדש בזריזות רב ונפלא בחוק עבודת עבד נאמן אשר מורא רבו עליו. וזהו שאמר הכתוב גם כן לעשות משפט עבדו דבר יום ביומו. ויבואר גם כן הא דאמר בזוהר הקדוש על ויהי היום שנאמר באיוב דהוא יום ב’ דראש השנה, ויבואר גם כן הא דלא נאמר מקודם ויבוא גם השטן להתייצב וכו’, רק אחר כך ויהי היום ויבואו וכו’ ויבוא גם השטן להתייצב על ה’. והיינו על פי דברי הזוהר הקדוש הנ”ל. וניחא גם כן הא דשני יומא דראש השנה כיומא אריכתא, היינו משום דעיקר צמיחת הסליחה הוא למען תוורא. והיינו לשנס מתניו לעבוד עבודת עבד. וזה שאמרו שמחויב הבעל תשובה לעשות חבילות מצות, על דרך שאמרו בתחבולות תעשה מלחמה. והיינו הגם שאין נקי, מכל מקום אין לשער גם על פי פשטו לגודל חסד שעשה עמו ה’ יתברך לקבלו, מה שבאמת לולא רחמי שמים הכל אומרים נואש, כמו שכתוב במדרש שאלו לחכמה וכו’. וגם אם התשובה היא בעומק ובמרירות הלב שעלה על לבו קיצורו בעבודת המלך עד הלום, כל אדם לפי מה שהוא, וכמה שנים וזמנים חלפו עליו שהמרה פני עליון, עד שנקרא ה’ יתברך מלך עלוב, כמבואר בספרם הקדושים. וכמה טובות שקבל משמים. ומעודו לא התפלל אף פעם אחת כראוי. איך לא יחרוד האיש על כל פנים ביתר שנותיו להכביד העבודה עליו. וזה שרמזו בחבילות, כמו שמעמיס עליו חבילה גדולה. היינו כדי לכפר על רפיון ידיים שעבר עליו עד כה. ובזה ישא המלך פניו. והיינו, הגם שבצדיק מעיקרו יש בכח לתקן נפש-רוח-נשמה שלו במצוות הנוגעים לנפשו וידע אינש בנפשו תכלית ביאתו לעולם. ולהרמב”ם גם במצווה אחת יש להחיות נפשו לעולם הבא. אולם כל זה אינו כי אם במי שלא קלקל ולא הרבה לפשוע. אבל במי שהעווה ועיקש דרכו, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וכמה נפשות נתקלקלו על ידו, וגם הרי נדבק בנפשו חלק הרע. כמו שנתעבר בצדיק בעשותו טוב נשמת צדיק לסייע לטוב, כמו כן  להיפך חלילה מדביק בנפשו חלק הרע משל רשע אחר. ואחר כך החי יתן אל לבו לתקן את זה. מחוייב לתקן ולגרש גם את חלק הרע. לזה אין לשער גודל הזריזות לבעל תשובה לבל ייתן דומה לנפשו. וזהו שאמר חבילות של מצוות, היינו, שלא די הנוגע לחלקו לבד, כי אינו יודע איזה יוכשר וגם גודל החשק שצריך לו, כי נעשה כבריה חדשה. וזהו שאמרו במדרש ועם נברא יהלל, על בעלת תשובה. ומטעם זה שני ימים דראש השנה כיומא אריכתא, היינו להתחיל מחדש. ועל ידי זה הוא שורש הסליחה למען תוורא, היינו לקבל עליו מורא אדון לבל להתרשל עוד. וזהו שביום ראשון באו בני אלהים, היינו לקטרג על מדריגת בנים ויבוא גם השטן בתוכם, ועם כל זה אין לו רשות לקטרג, דעל ידי הקריאת שמע שמקבלין עלינו עול מלכות שמים ועול עבדות ואנו מקנין ומוכרין עצמנו, על דרך לקונה עבדיו בדין. ורק ביום השני, היינו שמתחיל שנה הבאה להבא אז ויבוא גם השטן, היינו שהגם שהוא גם עובד למלך הכבוד כדאיתא בספרים הקדושים ובזוהר הקדוש. וזה מאויבי תחכמני מצותיך, היינו שיש ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא האיך לעבוד למלך הכבוד מעבודת היצר שמשנס מתניו בכל עוז לפתות ולרמות, והכל כדי ל עשות שליחותו לנסות בני המלך, כהמשל בזוהר הקדוש מבן המלך. והוא שעובד עבודת עבד וכו’ יש לו רשות ביום השני לקטרג, באם חלילה יש רפיון ידים על קבלתם מחדש כחוק הקצוב לבעל תשובה לעשות חבילות, והיינו, עם חשק חדש כמי שלא טעם טעם עבודה מעולם. כיון שצריך לתקן הכל כנ”ל. וזה לעשות משפט עבדו, היינו לרחם עלינו מחמת שמקבלין עלינו עול מלכות שמים עבדות מחדש, וזה למען תוורא. דבר יום ב יומו דדריש בזוהר הקדוש על שני ימים דראש השנה, והיינו שני ימים שהם כיום אחד, והיינו הלהבא מכפר על העבר ועל ידי זה מוסיף עבדות. ואדרבא, על ידי הרפיון שעד עתה עושה חשק חדש, כמו שלא טעם מעולם, כמשפט לעבד נאמן. (וזה יום ביומו, על דרך שאמרו במק”מ דמילוי יום הוא גם כן יום, היינו החשק דהוא מילוי).

והנה עשרת ימי תשובה המה נגד י’ ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום וה-י’ ניסיונות המה נגד י’ דברות. וניסיון י’ העקידה, הוא נגד לא תחמוד. וזהו שאמרו במדרש, ניסיון הראשון בלך לך ניסיון האחרון בלך לך. ואין אנו יודעין איזה חביב. הוי אומר שניה חביבה מהראשונה. והיינו על דרך שהרעישו כל מפרשי התורה על לאו דלא תחמוד. דמי יאמר זכיתי לבי. והרי זה תלוי ברצון האדם וחשקו ומי ישקוט סרעפי אנוש המעותד ותאב לכל חלק רע ואיככה יצדק אנוש בתחבולותיו.

האמנם באמת נכון הדבר דאין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו והאדם מחוייב לזכך נפשו בכל המוטל עליו מה שביכולתו לעשות בהדיברות שקדמו, וממילא יוושע גם בזה. כי לא ינוח שבט הרשע וכו’:

ויבואר עוד דגם מצוות עשה של אנכי לא נאמר בדרך ציווי, כי אם שהוא כך. והיינו, שלא יתכוון לצוות טרם שקיבלו עליהם עול מלכות שמים, ואיך יצווה האדון כי אם לעבדו. רק שבאמת ה’ יתברך מאיר עינים, כמו שאמרו במדרש שפתח כל הרקיעים וראו שאין עוד מלבדו, ואז פתח אנכי. והרי גם זה תלוי במחשבות ובאמונת הלב וגם כן לא יתכן בדרך ציווי כלל, כי אם שבאמת הוא כך. וזהו וכל העם רואים את הקולות, היינו דאחת דבר אלקים, היינו אנכי, כי לא יתכן בדרך ציווי כמו שמצווה אדון לעבדו לשמוע בקולו. רק שבאמת ראינו כן. וזה רואים את הקולות, אשר באמת מצד מעמד הנבחר הקדוש הזה האמונה תקוע בלבנו עדי עד, כמאמר אתם ראיתם. ועל ידי זה נעשינו עבדים ביתר הדברות, ושוב בלשון ציווי נאמרים, כיון שכבר קבלנו עלינו עול מלכותו במאמר אנכי אשר בעיננו ראינו בכל העולמות העליונים כי אפס זולתו, ושוב יתכן עולו עלינו כמו שמצווה האדון לעבדיו לקיים גזרותיו. והנה נעוץ סופן בתחילתן, ומאמר אנכי כנגד לא תחמוד, כמו שכתבו מפרשי התורה. והיינו מי שיש לו אמונת אומן שה’ יתברך נותן כח לעשות חיל, לא יחמוד מה שיש לחבירו. וכמו שה’ יתברך אחד, כמו כן ברא כל הנבראים להראות על ידי זה יחודו ולא ברא דבר אחד לבטלה ומה שמורה זה לא מורה זה והכל כדי להתוודע ולהגלות על ידו כי בורא עולם ה’, כי הכל ברא לכבודו, וכיון שהכל כדי להתוודע, לא שהוא צריך חלילה לבריותיו, אם כן למה יברא שני דברים הדומים כיון דלא יתוודע מזה יותר מחבירו, וזה דאיתא ואין פרצופיהן דומות ואין דעתן דומות והכל כדי להתוודע ולהגלות שהוא אחד. וכמו כן יש לכל אחד מה ששייך לחלקו כיון דאין בריה סותר לחבירו ואין ראי זה כראי זה, אם כן הכל חד, ומי שמזכך נפשו להאיר באור ה’ באנכי הוא נקי גם כן במצות לא תחמוד, וזה הניסיון האחרון שהוא כנגד לא תחמוד.

וזה מאמר קח נא, והיינו על דרך שהמלך חושק לחפץ שיש לעבדו ומבקש ממנו שייתן לו, וזה ולא חשכת את בנך ממני. ומיושב גם כן הא דלא ציוה מפורש לשחטו. כיון דהוא נגד הלאו דלא תעשה, והיינו להקריב בנו מחמד נפשו לבטל חמדתו מפני חמדת השם שמבקש ומחמד לבנו, ואם היה בדרך ציווי מהשם, הלא אז כבד קנאו השם ולא היה נקרא כלל חמדה, דהרי חמדה הוא שחומד של אחרים. לזה היה מוכרח ניסיון זה להיות בדרך בקשה. ובאמת זה ענין קשה עד מאד כיון דתלוי רק במחשבה, כמו שדברו המפורשים בלאו דלא תחמוד. וזהו שאמר במדרש הנ”ל ניסיון האחרון כניסיון הראשון בלך לך, וקשה הניסיון משל ראשון. ועם כל זה כיון שכבר זיכך נפשו בניסיון הראשון בלך לך, דהיינו נגד אנכי. וזה אל הארץ אשר אראך דייקא, דהיינו כמו שפתח הקב”ה הרקיעים בשעת מתן תורה, כי אפס זולתו, ואז נעץ תחילתן בסופן, ושוב גם בניסיון האחרון ביטל כל חמדתו להקריב בנו מחמד נפשו כדי לקיים חמדת השם לבנו. וזה כ ל עניין הלאו דלא תחמוד, דמבואר בזוהר הקדוש הא חמדה דאורייתא צריך, והיינו שלא יהיה לו חמדה זרה וכל חמדותיו לאורייתא ולעבוד השם:

וזה אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים. היינו דראש השנה הוא יום הראשון מעשרת ימי תשובה והוא לזכך נפשו באנכי. ואז הוא אור גדול מה שה’ יתברך פתח כל הרקיעים וראינו בעינינו וזה אתם ראיתם כי מן השמים. וזהו, אל הארץ אשר אראך, דהוא ניסיון הראשון. ובאמת לכל בני ישראל אור במושבותם. ואמנם יתד תקועה במקום נאמן באין סעפים כלל חלילה. ואני חומה. וזה גם כן אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון, והיינו בראש השנה, דאז מקבלין עול מלכות שמים ומזככים עצמן באנכי, מה שהאור מאיר להם שהוא שליט בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד. ועל ידי זה, ישעי ביום הכיפורים, היינו הגם שאז אין מצידנו כח ואונים כלל להתגבר כי מי יאמר זכיתי לבי. כיון שהוא נגד לא תחמוד. רק שעל ידי שמזככין עצמנו באור הראשון באנכי, ממילא ניוושע ביום הכיפורים על ידי נעוץ סופן בתחילתן, דהכל חד, דעל ידי אנכי וכו’ כנ”ל:

וזה שמתווכין השלום ביום הכיפורים כיון דהוא נגד לא תעשה, והיינו דאין אחד סותר לחבירו וסר המשטמה והקיטרוג והשנאה שבין אדם לחבירו:

ובישעיה רחצו הזכו וכו’, והוא נגד עשרת ימי תשובה. וכנגד יום הכיפורים לא חשב בפועל מה לעשות כי אם, אם יהיו חטאיכם כשנים. והיינו, דבאמת אין באופן להוושע ביום הכיפורים אם לא בעזר שדי ממעל, דהניסיון בזה הוא קשה עד מאד, דהרי לא תחמוד אין ביד האדם:

וזה גם כן מה שנאסר לכהן גדול לכנוס בבגדי זהב ביום הכיפורים על דרך הכתוב הנחמדים מזהב ומפז ומתוקים, ועל דרך שאמרו המפורשים דבזהב יש סגולת חמדה מה שאין במתיקת דבש. והרי יום הכיפורים הוא נגד לא תחמוד, והיינו לבטל כל הכסיפין והחמדות זרות מזהב ופז, לזה נאסר אז לכנוס בבגדי זהב ואבנים טובות שעל לבו, ורק לבטל כל החמדות והכסיפין למה שה’ יתברך חומד, כמו שביטל אברהם אבינו עליו השלום חמדתו לחמדת השם:

ויבואר בזה גם כן המדרש חכו ממתקים בשעת מתן תורה וכלו מחמדים כשהוא מקבל השבים. היינו דהמתיקות לפעמים נפסק על ידי שקץ בהן מחמת רוב הרגלו בהם. וכלו מחמדים כשמקבל השבים, היינו, בשעת גמר, דמשעת מתן תורה עד יום הכיפורים דאז ניתנו לוחות אחרונות, דהימים בחשבון הזמן, כמו שכתב בתנא דבי אליהו איך היתה כמעט נפשם יוצאת אז מחמת רוב חמדתם, לבעבור כי נפשם ידעה מאד כמה הם חייבים למלך הכבוד ובמה יזכה עבד את נפשו כיון דאין לו כל מאומה וכמשפט לבעל תשובה שצריך לחבילות מצוות, והיינו כמעט לכנוס בתוך גבול חבירו ולעשות יותר מכפי המוטל עליו לעבוד על חלקו, דזהו מרומז בלשון חבילות, והיינו מחמת שיצא מקו המשפט והלך בדרך עקום ואז עליו לתקן גם חלק הרע שנדבק בנפשו. והיינו לחמוד גם של אחרים. וזה חמדה דאורייתא ולא ימעט בעיניו לעבוד בכל מאמצי כחו תחת אשר העווה עד הלום ברפיון ידים וזה תקנתו לעשות לו חשק חדש על ידי זה שלא עבד עד הלום. ואדרבא על ידי זה יהפך הרע לטוב, שעל ידי הרפיון שעד הנה יהיה לו חשק חדש וחמדה רבה לעבוד גם בעד אחרים כחק עבד נאמן לעבוד עבודת רבו בלי ליאות. וזה נגמר ביום הכיפורים שהוא נגד לא תעשה וביטל כל חמדתו לחמדת חי עולמים. וזה כלו מחמדים, דייקא כשהוא מקבל השבים:

וזה בשעה שעקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בנו, אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה, היינו ביום הכיפורים בשעתו דזה הניסיון האחרון היה ביום הכיפורים וביקש אז שינתן לבניו באלו הימים עשרת ימי תשובה בכדי שיעמוד להם זכות אבינו שביטל כל חמדתו לחמדת בורא עולם ועל ידי זה נזכה בתשובותינו שיפתח לנו חשק וחמדה חדשה על ידי שאנו רעבין עד הלום ויהיה לנו חמדה חדשה לעשות חבילות של מצות כמשפט לבעלי תשובה ולעבד נאמן. ועל ידי שכלו מחמדים כשהוא מקבל השבים כמו שעמד אברהם ונצרף בלא תחמוד כי אם לחמדת חי עולמים. הרחמן ייתן בלבנו לעשות תשובה שלימה אמן:

(חיל וחוסן, הרב ישראל זילברמינץ הי”ד בשם סבו הרב חיים יהודה ליב הלוי זצ”ל)


הרב ישראל ב”ר צבי מנחם הלוי זלברמינץ הי”ד, היה הרב והאב”ד של קאזמיר דלובלין (קאז’מייז’ דולאני).

בשנת 1916 כשהתקרב הצבא האוסטרי לגדול הוויכסל, גרשו הרוסים את יהודי קוזמיר לעיר לובלין, בה השתוללה מגיפת החולירע שהפילה חללין רבים. לאחר שהצבא האוסטרי כבש את קוזמיר, הורשו היהודים לחזור לעירם. שריפה שפרצה בעיירה כילתה את רוב בתי היהודים, רבים מהם אבדו את רכושם והגיעו עד פת לחם. כדי לפרנס את בני ביתם, הועסקו ראשי משפחות רבות, גברים ונשים, על ידי השלטונות בעבודות חפירה ובבנין ביצורים על שתי גדות הנהר. העובדים היהודים הועברו מידי יום לעבודתם בגדת הנהר המרוחקת במעבורת, ובה הם חזרו לביתם בערב. באחד הימים, עם רדת השמש, טבעה המעבורת שנשאה כ-200 איש, מתוכם הצליחו להינצל רק כחמישים. כמעט כל משפחה שכלה לפחות אחד מבניה, והלוויות ארכו כשבוע.

בשנת 1917 מופיעה בעיתון “העם” כתבה מאת הרב זילברמינץ, ובה הוא מספר על האסון הנורא של התהפכות המעבורת וקורא לבוא לעזרת האלמנות והיתומים הרבים:

מכתב מאת הרב ישראל זילברמינץ הי"ד

חתימתו מופיעה עם חתימת רבנים רבים על כתב מחאה בעיתון הדרך, עיתונה המרכזי של ההסתדרות העולמית של אגודת ישראל (תר”פ). הערה שלו מופיעה באהל מועד, ב, סימן קצ”ב והובאה בקובץ מפרשי התורה (תרצ”ג).

בתקופת השואה הכריחו הנאצים את יהודי העיר לעסוק בעבודות כפייה ולסלול כביש הבנוי מאבני המצבות של בית העלמין היהודי. במאי 1940 הוקם גטו קוזמיר, אליו הובאו גם יהודים מפולאוורי ומעיירות אחרות במחוז. הגטו הוקף בגדר תיל, והיציאה ממנו הותרה רק לעבודה או באישור מיוחד. בעיר הוקם גם מחנה עבודה לכ-120 עובדי כפייה. בחורף 1940/41 אסרו הגרמנים על פולנים להיכנס לגטו ולסחור עם היהודים, הרעב בגטו גבר, ופרצה בו מגפת טיפוס. ב-1942 הובאו למחנה העבודה יהודים שגורשו מסלובקיה.

 בספר הזכרון לקהילת קוזמיר מוזכר שהרב, שהיה חולה לב ובא בימים, הוכה ע”י הנאצים כשניסה להוציא מהעיר את תשמישי הקדושה של בית הכנסת. המכות חדלו רק כשבת הרב רחל שיחדה את ראש העיר והבטיחה לו שעון זהב יקר. הם הטילו על הקהילה קנס כבד שהיה עליהם לשלמו בזהב. בז’-ט’ בניסן תש”ד (27-25.03.1942) גורשו כאלפיים היהודים מגטו קוזמיר, לגטו אופולה, שרחוקה ממנה 21 ק”מ, בדרך אל מותם. באוטוביוגרפיה של ש. ל. שניידערמאן מובא שבראש הקהילה הגולה, עמד הרב ישראל זילברמינץ ובזרועותיו ספר תורה.

חלק מהמגורשים נרצחו במקום, קצתם למחנה העבודה בנלנצ’וב, והאחרים גורשו בי”ב בניסן תש”ד (30.03.1942) לבלז’ץ עם שאר תושבי גטו אופולה. הועמסו על קרונות מסע והובלו למחנה ההשמדה בלז’ץ. ספר הזכרון לקהילת קוזמיר מנציח את הרב, את רעייתו האמעלע ואת ילדיהם שבע, רחל, סערל, יצחק ושמעון ובני משפחותיהם.

מחנה העבודה בקוזמיר חוסל באוקטובר 1942. אחרוני היהודים שעדיין עבדו בעבור המשטרה הגרמנית נרצחו בתחילת 1943.

מספר הצפיות במאמר: 21

מתורתם של רעק”א והגר”א לראש השנה ולשמחת תורה / הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד

רעק"א והגר"א

ושמעתי בעניין שישו ושמחו בשמחת תורה דהבדל בין ששון לשמחה כתב הגה”ק הגר”א מווילנא ז”ל דשמחה יאמר בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם. וששון כשהדבר עומד על גמר טובו ושלימות פעולתו כמאמר שמחים בצאתם וששים בבואם, כאשר יצאו על הארץ ישמחו ובעת בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישושו. ונאמר (איוב ג) השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, שבהתחדש להם רגע ראשונה של מיתה הם שמחים, וכאשר נגמר רצונם ישישו, ואם כן לכאורה מה טעם שאומרים בשמחת תורה שישו ושמחו, ששון קודם לשמחה, והווא ליה למימר שמחו ושישו, אך לפי שאומרים זה אחר קריאת התורה שמסיימים אז התורה, ומתחילין תיכף בראשית, לכן אומרים לשון שישו על הסיום ושמחו על ההתחלה.

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד, הוספה לכרך ג-ד הבאר שנה טו)

בחורף דשנת תר”ם בלמדי בישיבת אדמו”ר הגה”ק בעל אגודת אזוב זצ”ל בא לשם הגה״ק מנאשעלסק זצ״ל לבקר את אביו הגה”ק בחליו. עמדתי בין העומדים לפניו, הלומדים והחסידים,ושמעתי…
גם סיפר אז הגה”ק בעל אבני נזר כי הגה”ק הרב רבי עקיבא איגר זצ”ל אבד״ק פוזנא הגיד פעם אחת מוסר לפני עדתו לפני תקיעת שופר, וכה דבריו בפיוט ונתנה תוקף אומרים אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו, מה כחרס וכו’. דלכאורה משל כחרס היה צריך לומר אחר וסופו לעפר ומאי הפסיק עם בנפשו יביא לחמו?
ודיבר בקדשו, כי באם אדם יסודו מעפר וסופו לעפר למה שולחים האדם לעולם הזה, אכן באם לא היה בא האדם לעבוד עבודתו בעולם התחתון היה נהנה מזיו השכינה, אבל היה נהמא דכסופא אבל עם ביאתו למטה, אז בנפשו יביא לחמו, דהלחם שהוא אוכל בעולם הבא, זוודא לאורחא (פת בסלו), יהא חלקו ולחמו, ולא יהיה נהמא דכסופא. והרה”ק שיבח מאוד הדברים הללו בג׳ פעמים טוב אמר, טוב אמר, טוב אמר:

וכשאני לעצמי הנני מבין בזה, מה שנאמר בפרשת וירא ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, דעל ידי זה שמכניס אורחים עניים, ומאכילם ומסעד לבם, על ידי זה הבעל הבית קונה לו לעולם הבא שיהא לחמו, ומיושב הדקדוק דהווא ליה למימר ואתנה פת לחם. והבן:

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד, שם)

מספר הצפיות במאמר: 39

הטעם לקריאה לתחילת השנה “ראש השנה” – המשך / הרב נתן נטע שלמה שליסל הי”ד

ראש של דג

ומובן לפי זה גם כן דברי מרן המחבר בשלחנו הטהור (אורח חיים סימן תקפ”ג סעיף ב), במה שכתב בהלכות ראש השנה, אוכלין ראש כבש לומר נהיה לראש וכו’ ומקורו מהטור וממרדכי יעויין שם. וכבר תמהו רבים על תפילה זו שמבקשים כל אחד מישראל, נהיה לראש וכי אפשר שיהין כלם ראשים (ועיין בייטב לב פרשת במדבר, שהביא בשם הגאון הקדוש מזיקוב זי”ע, שתיבה לראש הוא ראשי תיבות לעשות רצון אבינו שבשמים, ודברי פי חכם חן. ועוד עיין בספר רמתים צופים על התנא דבי אליהו, מה שהביא בזה בשם מאורן של ישראל החוזה מלובלין זי”ע). אמנם לדברינו נכוון תפילתנו בעזרת ה’ יתברך שנהיה מדובקין דבק טוב לראש דהיינו לראש השנה. שאז אנו עומדים ברתת ובתשובה קמי שמיא, וכן נהיה כל השנה, והכל רק לחקוק בזיכרוננו בזיכרון טוב שם זה של ראש השנה ומטרתה וקיומה כנזכר לעיל ברצון ה’.

וגם מובן לפי זה דברי החכם מכל אדם שלמה המלך בקהלת (ב,יד) החכם עיניו  בראשו וגו’, דקשה וכי הכסיל אין עיניו בראשו. אמנם כוונת שלמה כנזכר, שהחכם היודע ומבין למה נקרא יום זה של א’ בתשרי ראש השנה ולא תחילת השנה, עיניו בראשו תמיד, ושויתי לה’ נגדי תמיד, להיות כל השנה מחובר לטהרה להראש, לעשות מעשי ה’ כי נורא הוא בכל השנה בעזרת ה’ יתברך.

אולם זה אחד מן העבודות הקודש שבמקדש אצלנו להרבות חכמים כאלה שיהיו עיניהם לה’ מראשית השנה ועד אחרית השנה, בצוותא חדא, באש דת חמימות התורה והעבודה, מיום א’ בתשרי עד יום א’ בתשרי הבא עלינו לטובה. ולו חכמה ישכילו זאת ויבינו שראש דברך אמת, הוא כדרשת חז”ל, שמסוף דברך ניכר שראש דברך אמת, והכל הולך אחר החתום, למדרש מסיפא לרישא, ומרישא לסיפא, וכל מזונותיו של אדם קצובין מראש השנה ועד ראש השנה בלי הפסק בינתיים דווקא אז כבר היה עלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו (היינו היצר הרע שמכונה בשם הר עשו, ויתבטל לעתיד לבא במהרה, עיין ש”ס סוכה דף נ”ב עמוד א) והיתה לה’ המלוכה ומושל בכל ארץ בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

ובעוונותינו הרבים אין בנו אפילו שנים בעיר ואחד במשפחה, שיחבר בקשר עליון דאורייתא ראשיה השנה בסופה, כראוי וכיאה בתורה ועבודה וגמילות חסדים ומשא ומתן באמונה, אשר יאמר עליו כי הוא זה חכם המבין מדעתו להיות אצלו כל השנה בבחינת ראש השנה, ראש המחובר להגוף במחשבת הקודש כנזכר לעיל, והכל רק מפני כח היצר הבוער בקרבינו כאש בנעורות, כל חד לפום דרגא דיליה, כל הגדול מחבירו וכו’. ומה נאמר ומה נדבר המוכיחים בעם בעת כזאת שכל לבב דוי וכל ראש לחולי מרוב הצרות והרדיפות והדאגות (וכבר הטמינו חכמינו ז”ל ברמז תורתו של דואג משפה ולחוץ, היינו שגם לימוד התורה בעת דאגה כזאת אינו יכול להיות לפי חולשה מוחנו רק משפה ולחוץ, וממילא אינו תבלין כראוי נגד היצר הרע בעוונותינו הרבים, ה’ ירחם) ובכל יום גזירות מתחדשות על עם ישראל. ה’ יחוס על עם עני ואביון במהרה, לגאולם גאולה שלימה, להיות לו לעם סגולה, מראשית השנה ועד אחרית השנה בירושלים עיר הקדושה, אשר עיני ד’ אלקיך בה תמיד אמן במהרה.

אולם אדון הנביאים משה רבינו איש אלקים הוא בתור מנהיג ורועה נאמן לעדת ישראל באמונה היה לו הכח והממשלה, בכח תורה ועבודה, להלהיב ולהבעיר לבבות כל בני ישראל כקטן כגדול לבחינת כי תשא את ראש בני ישראל, שיהיו עיניהם משוטטות תמיד על הראש של השנה של השנ”ה (א’ בתשרי) וככה יתנהגו באש דת חמימות כל שתא. כמאמרם ז”ל, במה תרום קרן ישראל בכי תשא את ראש כנזכר. ועיין שם במדרש (והארכתי בזה בחידושי לפרשת תשא). וממילא שפיר הביאם לבחירי דור דעה.

ומעתה יתפרש לנו הדק היטב בעזרת ה’ סיום התורה בתחילתה, ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה (מלשון תיקן) משה לעיני כל ישראל בראשית, א’ בתשרי, דהיינו שיהיה תמיד מול עיניהם היום הזה של א’ בתשרי, וידעו ויזכרו בלי הפסק כי בראש השנה נברא (בגימטריה בראשית) הכל, ואדם נדון בכל יום בבחינת ראש השנה להיות ירא וחרד על דבר ה’ ודתו תמידין כסדרן לבלתי תחטאו לעולם. כן יעזרנו ד’ לקבוע תורת משה רבינו בלבנו תמיד, וכעולת הבוקר אשר לעולת התמיד, שני תמידין כהלכתן (עיין בשערי תשובה סוף הלכות מגילה, בשם יוסף צדיקא בעל הברכי יוסף, והבן) אמן כן יהי רצון.

ונכון בזה דברי המדרש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל משה שנקרא ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית, נברא העולם. והיינו על הכוונה הנזכרת שמשה הושרש בלבות ישראל ביד החזקה ומורא הגדול של התורה הקדושה בחינת ראשית השנה עד אחרית השנה, מרישא עד גמירא, יראת ה’ תוסף ימים ובשביל זה (הנקרא דרך בלשון חז”ל) נברא העולם על ידי הקורא הדורות מראש, אלקים ברא בראשית, וממילא שפיר מובן רמזי הבעל הטורים הנ”ל בס”ד.

(מתוך קונטרס דרך עליון  דאורייתא)

מספר הצפיות במאמר: 24

הטעם לקריאה לתחילת השנה “ראש השנה” / הרב נתן נטע שלמה שליסל הי”ד

תמונת הרב נטע שלמה שליסל הי"ד

הרב נטע שלמה שליסל הי”ד נולד בזבורוב שבהונגריה (כיום סלובקיה), בט”ו בניסן תרס”ד, 1904, לאביו הדומ”ץ ר’ דוד. בשנת תרפ”ב הגיע ללמוד בישיבת האדמו”ר ממונקטש שבהונגריה (כיום אוקראינה), בעל המנחת אלעזר, וכבר כבחור צעיר מינהו כר”מ. בשנת תרפ”ו נשא את מרת רחל בת ר’ יחזקאל מילר, ועבר אל חמיו בקרניץ. בשנת תר”ץ שב למונקטש כר”מ ומו”ץ, רב ומגיד בבית המדרש “ישועות ישראל”, שם דרש מידי שבת. לאחר פטירת אביו בשנת ת”ש, מילא ר’ נטע שלמה את מקומו כראב”ד.

בין כתביו הרבים נמצאים גם הספרים גירסא דינקותא שכתב בנעוריו, נטע שעשועים פלפולים בסוגיות ושו”ת, קונטרס דרך נש”ר, קשר עליון דאורייתא, שולחן נגד צוררי, הגהות לספרו של אביו גן דוד, ועוד. כתב עוד הרבה ביאורים לסוגיות הש”ס שלא הודפסו. כמו כן תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן ח, שם סימן ט, סימן י וסימן לו.שליסל

הרב, רעייתו ושלושה מילדיהם הקטנים מלכה, יחזקאל וחיים לייזר, נספו באושוויץ, בג’ בסיון תש”ד, 1944. בת נוספת, חיה, קפאה למוות בפראוס על יד דנציג בתחילת שנת 1945. הי”ד.

(מאורי גליציה חלק ה, דפי עד באתר יד ושם)

 

התורה הקדושה מסיימת ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ומתחלת בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וגו’. וכבר האריכו רבים וכן שלימים, ראשונים ואחרונים, בהרבה אופנים. לבא בקשרות קשר של קיימא, ולדרוש סמוכין מרישא לסיפא, וסיפא לרישא, וגם אני אענה את חלקי אמרה נפשי כיד ה’ הטובה עלי בעזרת ה’.

ואומר ראשון תחילה בדרך מוסר קצת, דהנה הבעל הטורים כתב דבראשית – אותיות א’ בתשרי, ועוד כתב דבראשית ברא בגימטריה בראש השנה נברא עיין שם, וצריך לדעה כוונת רמזותיו אשר רומז בזה רבינו הבעלי טורים זי”ע.

והנראה לעניות דעתי, דהנה א’ בתשרי שהוא מוקטר ומוגש לשם בכל קהל עדת ישראל בשם ראש השנה (עיין ביחזקאל מא) שמה קגרים לנו לחקור ולדרוש למה קראו אותו בשם זה דווקא “ראש השנה” ולא תחילת השנה כאשר באמת נוהגים לפרש את ראש השנה בשם תחילת השנה.

אמנם יש לומר דכוונה עמוקא קבעו לנו לקראתו “ראש השנה” לידע ולהודיע שיום זה של א’ בתשרי הוא באמת הראש לשנה ולא רק תחילת השנה בלבד, רק ראש לכל דבר שבקדושה. וכמו שהראש באדם הוא המלך לכל האברים, והוא המרכז לכל הגוף של רמ”ח אברים ושס”ה גידים להטותם כחפצו ורצונו, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, דרך צינורות ועורקי הראש, כן צריך להיות יום זה הקדוש והנורא, ראש לשנה הבאה בשס”ה ימים להטותם לתחיה בתורה ועבודה, כמצוות הבורא. וכמו שהראש בהאדם יש בו חושים היותר מובהקים, חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח של כל השנה כולה הבאה לקראתינו לשלום, והראש השנה שכולה קודש לה’ יאיר וישמיע ויטעים ויריח טעמה וממשה דאורייתא בנר מצווה ואור תורה לכל הימים מרישא לסיפא. אמנם כמו שבאדם הראש הוא המלך על כל אברים דווקא בהיותו בצוותא חדא עם הגוף, אבל כאשר מתיזין, חס וחלילה, את הראש בסייף מן הגוף אז אין לו להראש שום חשיבות יתירה, הנה כמו כן בהראש של השנה נמי, שדווקא אם היום זה מחובר לטהרה, עם כל ימי שבתות השנה, אז הוא ראש וראשון בחשיבות גדול, ויום זה תחילת מעשיך זיכרון – לכל השנה – ליום ראשון. אולם אם חס וחלילה אין שום התחברות לראש השנה עם כל ימי השנה, כי בכלות הימים הקדושים איש לדרכו פונה, זה לכרמו, וזה לזיתו, זה למסחרו, וזה לביתו, ואין משימים על הלב לזכור את בוראו ויוצרו, ולהשלים חוקם חוק התורה והמצווה, להתפלל בכל יום בכוונה ולהיזהר מכל דבר רע כמו בראש השנה, אז אין לראשי כזה שום חשיבות לכאורה חלילה, חס לא יעלה. (וכבר נודע דברי קדוש ה’ רבינו הנודע ביהודה זצלל”ה מה שאמר בדרך הלצה “מכף רגל ועד ראש אין בו מתום”, דהיינו שמכף רגל, שהוא שמיני עצרת דרגל בפני עצמו הוא בדברי חז”ל, ועד ראש השנה הבא, העולם שוכחים שיוצאו מימים הקדושים והנוראים ועושים סיום להתורה בשמיני עצרת ושמחת תורה, אבל הוא סיום ללא התחלה, ושוכחים את עצמם בעוונותינו הרבים,  ואין בהם מתום כל השנה הן בדברים הנוגעים בין אדם למקום ובן בדברים הנוגעים בין אדם לחברו, ה’ ירחם ויערה עלינו רוח טהרה במהרה להיות שב בתשובה שלימה כל השנה כולה, אמן כן יהי רצון). ובכן שפיר קראו ליום א’ בתשרי ראש השנה דווקא לחקוק בזיכרוננו תכף ומיד בעמדנו לפני ה’ בתשובה ביום זה שנדע שהוא בבחינת ראש של כל אדם, ושצריך לחברו ולהמשיכו בחיים של תורה וברכה, וחיים של עושר וכבוד ואהבת תורה ויראה שמים, לכל השס”ה ימים כלם שווה לטובה, ורק אז הוא יום הנורא הזה מיוחס ומרומם במעלה, בשם ראש השנה, להשיג בו מבוקשנו בכתיבה וחתימה טובה בכל טוב בסיעתא דשמיא.

(מתוך קשר עליון דאורייתא. המשך הדברים יובאו בע”ה ברשומה הבאה)

 

 

 

מספר הצפיות במאמר: 65

תשובה מאהבה / הרב אברהם נתן אלברג הי”ד

תמונת הרב אברהם נתן אלברג הי"ד

תנא דבי רבי ישמעאל שלשה דברים היו קשים לו למשה, עד שהראה לו הקב”ה באצבע: מנורה וראש חודש ושרצים… ויש אומרים אף הלכות שחיטה… ובירושלמי שקלים (פ”א,ה”ו) חשיב גם מחצית השקל שנתקשה בו משה והראהו הקב”ה מטבע של אש… ובמדרש רבה פרשת בא (פרשה טו) איתא גם שמן המשחה והראה לו הקב”ה מעשה שמן המשחה…

שמן המשחה. בתורה כתיב ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור וכו’ ועשית אותו שמן משחת קודש (שמות ל,כג). ובאבן עזרא וזה לשונו, ומלת מר קשה והגאון תרגמה מוש”ק, ואומרים המביאים כי הוא נעשה בגרון הצבי. וברמב”ם הלכות כלי המקדש (א,ה) וזה לשונו, המור הוא הדם הצרור בחיה שהודו הידוע לכל שמתבשמין בה. וכתב הראב”ד וזה לשונו, אין דעתי מקבלת שיכנסו דם שום חיה בעולם, כל שכן חיה טמאה. וכתב הכסף משנה שזה פשוט בפי העולם שמר הוא מוש”ק ולקושית הראב”ד יש לומר, כיוון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא ומריח ריח טוב למה יגרע. וידעו דברי רבינו יונה דמייתי הרא”ש פרק שישי דברכות גבי דבש, כל שנשתנה לדבר המותר מותר. עיין שם.

ובמגן אברהם (סימן רטז) וזה העניין של תשובה מאהבה שאמרו חז”ל אשר זדונות נעשו לו כזכויות (יומא דף פ”ו), כי כאשר יתחרט החוטא בנפשו, יכנע וישוב אל ה’, כי מה בין ישראל לעכו”ם כתב מהר”ל בכמה מקומות, כי אצל העכו”ם הרע בטבע והטוב במקרה היוצא מן הטבע, ובישראל להיפוך הטוב בטבע והרע במקרה היוצא מן הטבע, ולכן אדם מישראל אף אם יתלכלך בחטאי ופשעים אין זה אלא מבחוץ, כאבן השוהם המלוכלך ברפש וטיט. ועל כן מזהיר לנו הנביא רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו’ (ישעיה א,טו) כי אם יחיש ימהר לטהר ולרחוץ מרוע מעלליו אז ישוב יבריק כאבני שהם וכעצם השמים לטוהר.

והנה ידוע חקירת ספר העקרים אם המצווה והעברה בגדר אזהרת רופא לחולה או בגדר אזהרת אדון לעבד, ויש שמביאים ראיה שהוא בגדר אדון לעבדו מהא דתשובה מועיל, וכמו שאמר הכתוב ושבת עד ה’ אלקך (פרשת ניצבים). ואם היה החטא פוגם בעצם ומחליא הנפש, מה מועיל חרטתו שמתחרט על החטא, האם יועיל לחולה העובר על פקודת הרופא ומקלקל ומזיק את גופו מה שיפייס באומר ודברים. אכן מצאתי במדרש תהלים על הפסוק להגיד כי ישר ה’ צורי ולא עולתה בו (תהלים צב), אמרו מלאכי השרת לאדם הראשון, מי גרם שתמות. אמר להם, אני שגרמתי לעצמי, משל לחולה שאמר לו הרופא דבר זה תאכל ודבר זה לא תאכל. הלך ואכל, אמרו לו מי גרם לך שתמות, אמר להם, אני שגרמתי לעצמי, שאילו הייתי שומע מה שהרופא מצווני לא הייתי מת וכו’. עיין שם. הרי מפורש שהוא בגדר אזהרת רופא לחולה. ומה שמביאים ראיה מהא דמועיל תשובה, יש לומר על פי מה דאיתא בירושלמי (מכות פ”ב,ה”ו) ובילקוט יחזקאל (רמז שכ”ח) שאלו לחכמה הנפש החוטאת מה תהא עליה, אמר להם חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה, אמרה להם, נפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, אמרה להם, יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב”ה, אמר להם יעשה תשובה ויתכפר, הדא הוא דכתיב טוב וישר ה’, שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה. וביאר בספר רגש אמרינו כי החטא עצמו ממית בטבע, וכמאמר הכתוב תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך (ירמיה ב,יט), וכמו שטבע הארס להמית כן הוא טבע החטא כי הוא ארס ממש. וזהו שאמר הכתוב הכרת תכרת הנפש עונה בה (במדבר טו,לא), כי תכרת מעצה בלי שום פעולת עונש מה’, כי עוונה בעצמה מפעפע בה כארס וממיתה.

וזהו שאמרו חז”ל במדרש רבה, והובא ברש”י (פרשת בראשית) בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. דין נקרא טבע, כמו שאמרו בשבת (דף קנ”ה) יודע ה’ דין דלים, יודע ה’ בכלב שמזונותיו מעטים, ועל כן בתחלה עלה במחשבה לפני הקב”ה לברוא את העולם באופן שישאר בטבעו הארסי, וזה המכוון במלת דין, רצונו לומר, במשפט טבע העוון, וראה שאין העולם מתקיים, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם כן ימותו כל באי עולם, ולכן הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, דהיינו שהחליש ברחמיו יתברך שמו המרובים את טבע הארסי הממית של העוון, כי אם שב ורפא לו. כי התשובה רפואה סגולית לחטא. וזה פירוש דברי הירושלמי הנ”ל, הנפש החוטאת היא תמות, מעצמה, כי על ידי החטא נפסק קשר חיות הנשמה אשר היא קשורה בו וממילא תמות מעצמה מאפס חיותה, עד שבא הקב”ה וגילה תקנת התשובה. וכן היא תשובת התורה הקדושה, יביא קרבן ויתכפר, שקרבן ענייה גם כן כח התשובה, כמו שכתבו הראשונים כי קרבן בלא תשובה זבח רשעים תועבה.

ובמקהלות ביארתי בזה דברי הירושלמי שבועות (פ,א,ה”א) אמר רבי תנחומא בשם ריש לקיש בשעה שאמר לו הקב”ה למשה והתודה עליו את כל עונות בית ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם (ויקרא טז), באותה שעה התחיל לומר מזמור לתודה, על שם והתודה עליו. ועיין בשו”ת חיי אריה (ח”ב דרוש ט) שתמה מה ראה משה על כה בהגלות נגלות אליו במראה נבואתו מצוות ווידוי שעיר המשתלח לאמר מזמור לתורה. ובמגן אברהם (סימן נא, סק”י) בשם כנסת הגדולה שיש מקומות שאומרים מזמור לתודה בראש השנה וביום הכיפורים, על שם הכתוב, הריעו לה’ כל הארץ (תהלים ק), כלומר שבשאר שבתות וימים טובים שאין תודה קריבה בימים הללו אין אומרים מזמור לתודה, בראש השנה ויום הכיפורים טעמא איכא למימר. ואכתי הניחא ראש השנה, אבל ביום הכיפורים נשאר עוד חובת ביאור למנהג אלו הקהילות. עיין שם.

ולהנ”ל הדבר נכון על פי מה שנתבאר שארס החטא מפעפע בהחוטא לענשו ולהמיתו, אלא שתשובה רפואה לה. וכן איתא ביומא (דף פ”ו) גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה (הושע יד) ובברכות (דך נ”ד) אמרו ארבעה צריכין להודות ואחד מהן חולה שנתרפא, אם כן אתי שפיר כששמע משה רבנו עליו השלום מפי הגבורה והתודה וגו’ שכהן גדול יתוודה עבור כל ישראל ויעשו בני ישראל תשובה שיתכפרו ויתרפאו מחולי נפשם הממית, אמר מזמור לתודה, כדין חולה שנתרפא כאמור. שמן המשחה עניינו תשובה, אשר כמו בשמן המשחה, כיוון שנתהפך לדבר המותר נעשה היתר ועוד מושחין בו כל כלי הקודש וכהני ה’, כן תשובה מאהבה העוונות מתהפכות עוד לזכויות. ובזה נתקשה משה רבנו עליו השלום כי על פי מדת הדין והטבע החטא עצמו מפעפע כארס ומעניש להחוטא בה, והראה לו הקב”ה באש, אש פלדות שלהבת יה, זה התורה הקדושה המלמדת להועיל כמענתה, יביא קרבן ויתכפר, שעיינו גם כן תשובה כנ”ל. יתר לה תשובה מאהבה שעוד עוונותיו מתהפכות לזכויות. ובמדרש רבה (בפתיחה לאיכה) הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירו למוטב. ייתן ה’ יתברך ונזכה לשוב בתשובה לפני ה’. ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

(בית נאמן)

הרב אברהם נתן נולד בתרמ”א,1881. לאביו, הרב יחיאל איכל אלברג ראב”ד זגירז’. הרב רבי צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד לקחו כחתן לבתו חוה ליבא, ורצה להכתירו כרב קהילה, אך הרב אברהם נתן סירב לקבל את הרבנות וניסה לזמן מה, ללא הצלחה יתירה לעסוק במסחר. הרבנית שהייתה רגילה בבית אביה לחיי רווחה, לא התרעמה גם כאשר הגיעו עד פת לחם, וטרחה במסחר בשמרים לפרנסתם כדי שיוכל להמשיך לשבת על התורה והעבודה. לאחר מלחמת העולם קופחה פרנסתם והמצוקה גדלה בבית.

בתרס”ג, 1903, נתמנה כאב”ד של זגירז’ שבאזור לודז’, ובסוף תרפ”ה,1925, כאב”ד בסאנוק שבגליציה המערבית.

הוא השתתף בכתבי עת תורניים, כתביו מופיעים בספרי שו”ת רבים והסכמותיו מעטרים מספר ספרים. הוא ההדיר כמה ספרים וחיבר את הספרים “בית נאמן” (תרפ”ד. ספר זה יצא עם הסכמות נלהבות של גדולי הדור ובהם האדמו”ר ר’ מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, הרב חיים ברלין ועוד) , “פינת הבית”, “קוי אור” (תרפ”ח), “ברית אברהם” ו”אבני זכרון” ועוד. חלק מספריו לא הודפסו.

קרב גם את הצעירים בעירו שנטו לתנועה הציונית. כשפרצה מלחמת העולם השניה סייע לפליטים היהודים שעברו בעירו. כששרפו הנאצים את בית הכנסת פסק שהיהודים לא יסכנו את עצמם כדי להציל את ספרי התורה. נספה עקה”ש בשנת ת”ש, 1940, אחד מבניו הוא הסופר יהודה אלברג.

(ע”פ רבנים שנספו בשואה, דף עד באתר יד ושם, ספר יזכור לקהילת זגירז’)

מספר הצפיות במאמר: 41

ישוב הקושיא ממעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה / הרב יוסף הכהן שוורץ הי”ד

מאזני צדק

ראיתי בספר גליוני הש”ס להגאון מורנו יוסף ענגיל זצ”ל שהביא להקשות בהא דאיתא בברכות י”ח מעשה בחסיד א’ שנתן דינר לעני בערב ראש השנה וכו’ והלך ולן בבית הקברות כו’ אמרה לה שמעתי שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו וכו’, הא אין בית דין של מעלה נכנסין לדין אלא אם כן קידוש בית דין של מטה את החודש כמבואר בראש השנה ח’, והרי אין מקדשין את החודש בלילה כמבואר (שם ל’). ואם כן הא אין דין כלל למעלה בליל ראש השנה, רק ביומי, ואיך שמעה בליל ראש השנה הגזירה שכל הזורע כו’? והוא קושיא חמורה! והעלה דמטעם זה באמת כתב רש”י בבבא בתרא (י.) ד”ה חזא להו בחלמא (לפי גירסת הב”ח) “במוצאי ראש השנה”, משום חסרון השבע מאות דינרי, ועל כרחך דהיה החלום רק במוצאי ראש השנה, שהיה הדין כבר ביום ראש השנה אחרי קידוש החודש, וראה בשנתו בליל מוצאי ראש השנה בחלומו מה שנגזר כבד בדין ראש השנה ביומו. אולם מלשון הגמרא בברכות משמע דהמעשה היה בערב ראש השנה, וצריך עיון.

אבל, לעניות דעתי, נראה לחלק ולומר בפשיטות, דזה שנתן הדינר לעני הוא היה באמת בערב ראש השנה, אבל הא דנכנס ללון יוכל להיות שהיה אחר כך במוצאי ראש השנה, כמו בבבא בתרא, ואם כן לא קשיא מידי.

[ובזה יהיה מיושב גם כן מה שהעיר בשו”ת בית שערים סי’ רמ”א, לשיטת הרא”ש דבזמן התנאים שהיה להם אפר פרה היו מחויבים לטהר עצמם בראש השנה, האיך הלך ולן בבית הקברות, ולא היה נזהר מטומאה (עיין שו”ת גנזי יוסף סימן ק”ז). אבל לפי הנ”ל יש לומר דלא עשה זאת רק במוצאי ראש השנה, ועד יום הכיפורים היה יכול לטהר את עצמו מחדש, ודי לחכימא].

אי נמי יש לומר, על פי מה שכתוב במתניתין דראש השנה ט”ז, בפסח העולם נידון על התבואה. והקשו מגמרא ברכות הנ”ל, ששמעו שכל הזורע ברד מלקה אותו וכו’, הרי דבראש השנה דנין? ותירצו: ושמא בשמים בראש השנה היו מזכירים דין הנגזר בפסח. עיין שם (ועיין במשנה למלך הלכות תשובה פרק ג’). ואם כן ניחא דבאמת אין דנין רק ביום, אבל מה שנגזר בפסח יכולים לשמוע אף בלילה הקודמת, והבן. (ונתעוררתי לזה מכבוד ידידי הרב החריף וכו’ מורינו ורבינו הרב זאב וואלף ווייס נ”י, חתן רבינו הגאב”ד שליט”א).

ושאר בשרי הרב הגאון וכו’ מורינו ורבינו הרב חיים צוקער נ”י ראבד”ק בערענסאז יצ”ו, כתב לי בזה הלשון: לדעתי לא קשיא מידיה, עיין ברמב”ם בפירוש המשניות ראש השנה ריש פרק ראוהו בית דין, וזה לשונו: וממה שאתה צריך לדעת כי הירח כשנראה בזמנו והוא יום כ”ט ערבית ונשאר מן היום כדי שיאמרו “מקודש מקודש” קודם שיראו הכוכבים, כי זה מותר אף על פי שהעריב השמש כי הלילה אצלנו אינו אלא משעה צאת הכוכבים וכו’. וזכרתי לך שלא תחשוב כי קידוש החודש לא יהיה לעולם אלא יום ל’, כי אפשר שיהיה קודם ל’ וכמו שביארנו, עד כאן לשונו.

ועיין גם ברמב”ם ביד החזקה בפ”ב מהלכות קידוש החודש הלכה ט’ ופרק ג’ הלכה י’ ותמצא מבואר כן [ועיין בנטע שורק בפרשת מסעי בסוגיא דאין עד נעשה דיין, יעויין שם]. ואם כן לא קשיא מידי כמובן, דשפיר משכחת לה קידוש החודש קודם ליל ראש השנה, והיתה יכולה לשמוע הגזר דין, ואתי שפיר.

ויפה תירץ גם הרב הגאון החריף ובקי וכו’ מורנו ורבנו יצחק יעקב ווייס נ”י, על פי מה שאמרו  בשו”ת בית אפרים  (בהקדמה לחלק אורח חיים) דיש סברא לומר דהא דאמרינן לעניין קריאת החודש ויום הכיפורים אתם אפילו מזדים, דלא נאמר זה רק מגזירת הכתוב, והיינו שבכל עדת ישראל יעשו אותו כדי שלא יתקלקלו המועדות מחמת שהבית דין עשו בשגגה או בזדון, ומכל מקום קביעת הדין של מעלה ויום כפרה ומליחה ומחילה של יום הכיפורים לא נשתנה זמנו כל עיקר. עיין שם. ואי נמי יש מקום לומר דהא דאין בי”ד שמלמעלה נכנסין לדון וכו’ הוא דווקא כמקדשין בית דין שלמטה בזמנן, ואם כן משכחת דקדשו אז הב”ד החודש שלא בזמנן ועל כן הוי אז ערב ראש השנה, אבל למעלה כבר היה ראש השנה ויום הדין, ועל כן ידעו מה נגזר, ודו”ק.

שוב קבלתי ספר דברי תורה (להגאון הצדיק ממונקאטש שליט”א) וראיתי בחלק א’ (אות ס”ד) שכתב בזה הלשון: בזוהר הקדוש תרומה [דף קמ”א ע”א] ביומא דראש השנה דעלמא איתדן וכו’ וכל נפש ונפש משטטן ובעא רחמי על חיי בליליא דנפקא יומא דדינא אזלין וקא משוטטין למשמע ולמנדע מאן הוא דינא דאתדן על עלמא וכו’. ובזה מיושב שפיר מה שהקשו המפרשים בחסיד שהלך ולן בבית הקברות וכו’ שמעתי שכל הזורע וכו’ דהא הדין בראש השנה הוא רק בבוקר בתלת שעי קמייתא (כדאיתא בעבודה זרה ד’) ואיך ידעו הרוחות בלילה הקודם (היינו ליל ראש השנה) מה יגזרו למחר אטו נביאות הנה. ותירץ בדוחק גדול דשמעו מכריזין מה יגזרו למהר. וזה קשה ואינו מתקבל על הלב. ותמהני שלא ראו דברי הזוהר הקדוש אלו, כי רק בלילא דנפקי יומא דדינא ראש השנה (דהיינו במוצאי ראש השנה) הולכות הרוחות ומשוטטת למשמע מה דינא אתגזר, והיינו כדברי הגמרא ברכות, רק בזה מפורש דבמוצאי ראש השנה אחרי ששמעו מה נגזר היום. ולא קשיא מידי.

וכן נראה הפירוש בש”ס ברכות, דלא קאמרינן שם ששמע בליל ראש השנה, רק שהקניטתו אשתו בשביל שנתן דינר לאשתו בערב ראש השנה, (ועל כרחך הדינר נתן בערב ראש השנה ולא בראש השנה כשאסור משום מוקצה) והלך ולן כבית הקברות. ומזה שפטו ללמוד המפרשים שהלך מיד בליל ראש השנה ללון שם, ועל כן הקשו כנ”ל. אבל באמת אין ראיה שהלך בליל ראש השנה, ויש לומר ביום ראש השנה לא רצה להתקוטט ולא השיב לה וגם בליל ראש השנה לן בבית הכנסת או בבית המדרש ובמוצאי יו”ט הלך ולן בבית הקברות ושמע הרוחות שמספרות מה שנגזר כבר ביום, היינו ראש השנה, כנזכר מהזוהר הקדוש, וגם בגמרא לא נמצא שהיה בליל ראש השנה, ולא קשיא מידי כנזכר, עד כאן דבריו (ועיין תל תלפיות חלק ל”ח, סי’ ל”ח אות ב’).

(ויצבר יוסף, הרב יוסף שוורץ הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 43