עניין תקיעה השופר מאת הרב פנחס חודרוב הי”ד ובקשתו שידפיסו את חידושיו לאחר המלחמה כדי לעשות לו שם עולם

עניין תקיעת שופר

המדרש אשרי העם יודעי תרועה, וכי אומות העולם אינם יודעים להריע והלא כמה קרנות יש להם כמה בוקיונים יש להם וכו’, אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה.

והנראה לעניות דעתי, ביאור הדבר בהקדם לבאר ענין התקיעות דשמענא מרבינו הק’ לתרץ על קושיית הרא”ש דף ד’ כאן קודם שיחטא וכאן לאחר שיחטא. והקשה הרא”ש, דקודם שיחטא מה צורך לו במידת הרחמים? ותירץ רבינו דקודם החטא צריך האדם למידת הרחמים שיתקשר כל כך בשורשו שיוכל אחר החטא לשוב לאותו מקום. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. וזה נראה בלשון תקיעה, מלשון ותקעתיך יתד, ותרועה מלשון תרועם בשבט וכו’, וזה דצריך לתקוע ולקשר את עצמו כל כך קודם השבירה עד שלאחר השבירה, חס ושלום, יהיה שוב תקיעה לחזור לאותו מקום. ודו”ק. וזה אשרי העם יודעי תרועה, יודעי לשון חיבור, מלשון וידע האדם וכו’, היינו שיודעים לפתות מלשון נפתולי אלוקים וכו’, היינו לקשר לבוראם קודם התרועה, כדי שיוכלו אחר כך לחזור לאותו מקום. ודו”ק.


הרב פנחס חודרוב הי”ד מטארנא, מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, נין ונכד לאדמו”רי קוסוב וצאנז, שמר במסירות נפש בימי השואה כתב יד ייחודי של רבי פנחס מקוריץ. הוא הטלטל ממקום למקום עם כתב יד זה במשך שלוש שנים, וצירף אליו מעט מחידושי התורה שלו, עד שמסרם לנכרי ממכריו על מנת שיטמין אותם וימסור אותם ליהודי הראשון שיפגוש לאחר המלחמה.

ביום ט”ז במרחשוון תש”ג, כשהוא בתוך גטו טרנוב, כשחייו תלויים לו מנגד ואין הוא יודע מה עלה בגורל אשתו וילדיו שנלקחו ממנו, הוא מצרף לכתבים אגרת בקשה למוצא ובו הוא מבקש שידאג להוציאם לאור:

“הכתבים הללו שכרך א’ מהם הם חדושים מאא”ז גדול מרבן שמו מהר”ר פינחס מקוריץ זצק”ל, מתלמידי הבעש”ט, הם אקסמפלר יחידי בעולם… ויש בהם אוצר בלום של פרי מחשבות קדש לא יערכם כל שווי; והחלק השני הם חלק קטן של פרי עשתונותי אשר חדשתי מדי פעם בפעם, והבוחר יבחר, כי יש בהם דברים נאותים ראויים להוציאם ולהפיצם למען יהי’ לי לזכר עולם. וכמעט רובם ככולם נאבדו ממני, כי עזבתים בברחי ביום חרון אף ה’, ובחרתי בזה המעט כי זוהי תורתו שלמדתי בימי הגולה, וכמו שדרשו חז”ל אף תורתי עמדה לי, תורתי שלמדתי באף… ואם ח”ו עקבותי עדי זמן לא יוודעו, אבקש למי שיגיע המכתב הזה לידו, שידע נאמנה כי מן השמים זיכוהו באוצר קדוש כזה, למען יברר מקחו של צדיק קדוש העולמים מהר”פ מקאריץ נבג”מ… ובקשתי פרושה שיצרף גם חדושי הנאמרים בלב ולב למען יהי’ לי לשם-עולם אשר לא יכרת”.

ביו חידושיו מופיע דברים שאמר כשהיה בבית החולים, תורה ששמע מהאדמו”ר מגור בשנת תרצ”ו, חלום שחלם “בעת שנחבאתי מפני חמת המציק בליל ש”ק פר’ קרח שנת ת”ש ובלילה זה נשמע שוד ושבר בגבולנו”, ואז נאבד לו ילקוט חידושי תורתו. וכן הוא מביא דברים שאמר בכ”ד בשבט תרצ”ט בברית המילה של בנו, אהרן זאב, ומוסיף “אזכה לגדלו לתורה וחופה ומעש”ט”.

הרב חודרוב נספה בשואה.

לאחר השואה העביר הגוי את הכתבים שנמסרו לו לקהילה היהודית בברסלאו. ר’ פנחס אהרנברג, שהכיר את הרב פנחס חודרוב הי”ד, גאל את הכתבים “בכסף מלא”, “למעלה מכפי יכולתו”, ומסר את כתב היד לאדמו”ר ה”בית ישראל” מגור. הרבי מסר את הכתבים לעיבוד ולהכנה לדפוס והם יצאו לאור בספר “אמרי פנחס” בתל אביב בשנת תשל”ד. רבי יחזקאל שרגא פרנקל צרף לספר עוד כתבי יד שנתגלו מתלמידו של רבי פנחס מקוריץ, והוציא לאור בשנת תשמ”ח את “אמרי פנחס השלם”. מהדורה מורחבת של הספר, הכוללת עשרות כתבי יד ואת התורות שהודפסו מרבי פנחס מקוריץ, יצאה לאור בבני ברק תשס”ג.

מקורות: הקדמת “אמרי פנחס” וקונטרס “זכרון פנחס”. החסידות וארץ ישראל, י’ אלפסי, עמ’ 591.

מספר הצפיות במאמר: 26

משל בן המלך ורמז לעניינו של השופר / האדמו”ר רבי קלמיש קלונימוס מפיאסצענא הי”ד

תמונת הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד

וזאת יכול להיות רמז התקיעות, ונוכל להבין ע”פ משל, והגם שהמשל הוא מענין משל של כ”ק אא”מ זצוקל”ה שנמשכה ממשל של המגיד הגדול זצ”ל מ”מ נמשילה לפי מצבינו כדי שגם אנו נאחז בתורתם ובתפלתם.

היה מלך גדול שמלך על כמה מדינות קרובות ורחוקות, אבל מדינה אחת היתה ביניהם רחוקה מאד שאנשיה היו פראים וכל מה שנמצא היה עוד במצב הפראי. המאכלים גסים, המלבושים שקים וסמרטוטים, וכל מנהגיה ותהלוכותיה פראי היה, וכל תהלוכותה והנהגתה עם אנשיה היה מסוכן עד שמאנו כל השרים ללכת שמה להנהיג את המדינה. ויהי היום, הוא היום שימנה המלך את השרים על כל המדינות, נפקד מקום מדינה ההיא כי אין איש שיאות לקבל על שכמו נטל העבודה הזאת. אז אמר המלך לבנו, כולם שרים זרים הם לכן ממאנים הם בעבודה יתירה בשבילי. אבל אתה, באשר אתה בני אל תסרב לעשות זאת בשבילי ואל תעשה קרחה במלכותי ואל תאבד מדינה זו מחסרון מנהיג טוב. ענה בן המלך, שמח אני בעבודתי, יען כי למענך היא רק זאת אני מבקש מן המלך על כל פנים שתעזרני בכל שאבקשך ואף אם יהיה נחוץ לי לבקש אותך שתבא בעצמך אלי, גם כן תאות. ויבטיח לו המלך ככל אשר שאל, ובן המלך נסע שמה. הן אמת שבראשונה סבל הרבה מכל גסותיה של המדינה ממאכליה וכו’ וכל תהלוכותיה, כי איך יערב לבן מלך שרגיל בתפנוקי המלך לאכול פת קיבר והמפונק שנתאמן עלי תולע איך ילבש שק וכדומה. אבל סוף כל סוף התרגל בהם, וינהג את המדינה הכבדה לטובת המלך. וכפעם בפעם שאל מאת המלך ככל אשר צריך לטובת הנהגת המדינה, והרבה פעמים כשהתקוממו בני המדינה נגדו או רק כשהתגעגע למלך כתב למלך שיבא אליו, ואז נכנעו כל שונאיו. אבל אורך זמן שהותו במדינה השכיחוהו מעט מעט את לשון המלך, והיה נאלץ לכתוב למלך בלשון מדינה זו שהתרגל בה, וזה הרע לו הרבה כי בני המדינה חפשו במכתביו ששלח למלך וקלקלו ומחקו שם כרצונם. וביותר הפריעו את ראיית הבן מלך עם אביו וכל הזמנים שיעד הבן מלך לאביו ובקשו שיבא מחקו. ואם נודעו שסוף כל סוף יבא המלך, אז ליום המוגבל סיבכו את הבן מלך במלחמות במקומות אחרים כדי שלא יתראה עם אביו. וכך עבר זמן זמנים והבן מלך את אביו לא ראה. והנה כאשר עבר זמן הרבה כזה שלא ראה הבן מלך את אביו ויתלקדו מאד געגועי הבן.

והנה כאשר עבר זמן הרבה כזה שלא ראה הבן מלך את אביו, ויתלקדו מאד געגועי הבן לאביו ימים הרבה לא אכל, את הנהגת המדינה כמעט עזב מגודל צערו, כי הוא לא ידע מה הם עושים במכתביו ולא ידע מה זה ועל מה זה כמה פעמים כבר ביקש לאביו שיבא ואינו שומר את הבטחתו. והציק לו הדבר, עד שנחלה מגודל צערו, אז נזכר בן המלך כי בין הדברים שנתן לו המלך צידה לדרך נתן לו גם פעמון סכנה (גגעוואלד גלאק) אשר אם ח”ו יהיה בסכנה גדולה לא יחכה עד שישלח מכתב למלך שיבא רק יפעם בזה וימהר המלך לבא. והנה האם יש סכנה גדולה מזו, כי האם אפשר לי לחכות עוד שלא אראה את אבי. ויקח את הפעמון הגדול ויפעם ונעשה רעש גדול בכל חצר המלך על סכנת בן המלך. והמלך מהר ויבא למקום בנו לשאלהו על הסכנה. אז בכה בן המלך את ששואלני על הסכנה האם יש יותר סכנה מזה שאתה נתרחק ממני. אתה יודע שירדתי למדינה רחוקה זו, רחוקה מגופי ורחוקה מתכונת נפשי, הכל בשבילך, וכל תקותי היתה שעוד אזכה להתראות אתך יותר מכפי ישבי בחצר המלך, שם לא הייתי בסכנה והיה די לי אם רק בימים טובים ראיתיך, אבל כאן תבוא אלי יותר פעמים תכופות, כי בכל רגע היו סכנה מרחפת עלי ראשי. והיה כדאי בעצמי לקבל עלי הסכנה, הכל כדי שאזכה להיות יותר קרוב אליך. ולסוף עזבתני זה כמה וכל ההענקה שאתה מעניק לי פה היא שאתה מצוה לבני המדינה שיכלכלוני, אבל האם באתי הנה לאכול, האם היה חסר לי בביתך מאכלי מלכים. כמה סבלתי בראשונה עד שהורגלתי לאכול את המאכלים הגסים, והכל למענך עשיתי, ולבסוף עזבתני, וכל אשרו ושכרו של בן מלך היא חתיכת פת. איך נפלתי משמים. ויבך בכי גדול, הן אמת שגופי מושחת מן מאכליהם וממלחמותיהם אבל לא מזה נחליתי, ולא על זה אני בוכה, רק על דא ודאי קא בכינא על שנתרחקת ממני.

אז סיפר המלך לבנו איך שכל מכתביו נשחתו באשר כי יודעים בני המדינה את תוכן מכתביו, כי בלשונם כתב, וכמה פעמים הייתי אצלך אף שלא מצאתי במכתבך שום בקשה שאבא, אבל גם אני מתגעגע אליך. אבל כשבאתי לא מצאתיך בביתך, לכן התחיל המלך לדבר עם בנו שוב בלשונו כדי שלא יבינו העומדים עליו ויתקשרו שוב כמקדם ויעדו זמנים שיתראו יחד באיזה אופן ומקום. והבן מלך שב לעבודתו שמח וטוב לב. ויהי כי ארכו לו שם הימים ויתרגל הבן מלך להשתכר מעט ולהרדם, ויקר מקרה שכשהיה המלך אצלו היה שכור נים ולא נים תיר ולא תיר, ואף שאמרו כמדומני מהבעש”ט ז”ל שיין קשה פחד מפיגו, ומאימת אביו עמד ודיבר עמו כיאות, אבל לא היה יכול לצמצם את רעיונו לדבר בלשון אביו, רק בלשון בני המדינה שהתרגל כבר, ושוב שמעו שונאיו את הזמנים שיעדו להתראות והתחילו שוב לשחק בו ולמשכהו למקומות אחרים ולסבכהו במלחמות בעתים הללו כדי שלא יתראה עם המלך.

הנמשל מובן מאליו המלך מלכי המלכים שלח את נשמות ישראל בבחינת בני בכורי ישראל לעולם הזה שהיא באמת מקום סכנה לנשמה וקבלנו זאת עלינו לטובתו ית’ לעשות התגלות אלקות בארץ. והנה בראשונה היה התגלות אלקות, וכל עיקר עבודתינו היתה בחינת מחשבה שאין שום מלאך ומקטרג יודע מזה כנ”ל. וכפי שהמשכנו את אלקותו יתברך נמשך אלינו ולא היה יכול זר להתערב בתוכם, אבל מגודל שהייתנו פה שכחנו מעט מעט מעבודה בחינת אצילות וכל עיקר עבודתינו ותפלתנו היא בפה, לכן הרבה תפלות נפגמים והרבה ח”ו נופלים ביד הסטרא אחרא, אם אינם כהוג,ן ואף התפלה שזכתה לעלות יש עליה מקטרגים, והפריע הרבה ראייתנו עם אבינו. ואף כשד’ בעצמו בא מגעגועו, כביכול, אלינו, אמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. האדם מסובך אז בדאגות וטרדות גשמיות אשר המקטריגים ושלוחי הע’ שרים של מעלה מסבכים אותנו.

אבל באמתחותינו נמצא פעמון (געוואלד גלאק) הוא השופר שד’ צוה לנו שבכל מלחמה ובכל צרה שלא תבא נתקע בשופר ונעשה רעש גדול בכל העולמות והמלך בעצמו בא אלינו ומתגלה אלינו.

(דרך המלך, ראש השנה תקפ”ו, רבי קלמיש קלונימוס שפירא הי”ד האדמו”ר מפיאסצענא)

מספר הצפיות במאמר: 51

תקיעות שופר ופעיות אם סיסרא / הרב יחזקאל ווידמן הי”ד

רמזי קולות השופר

ב”ה ג’ ויקרא תרצ”ד לפ”ק סיטשעל יצ”ו.

החוה”ש וכל טוב סלה לכבוד האברך המופלא ומופלג בתורה ויראת שמים חריף ובקי ומלא ברכת ד’ במדות טובות ובבקשת החכמה והדעת וכו’ כבוד מורנו ורבנו הרב יחזקאל שטערן נ”י (בק”ק פרעשוב יע”א).

אחרי דרישת שלום תורתו הטוב בהוקרה בלי הכרה, על דבר שנשאלתי ממנו על דבר הטעם המובא בטור אורח חיים סימן תקצ”ב למאה קולות נגד מאה פעיות שפעיא אם סיסרא, הנה בוודאי לא נעלם ממנו הפשוט דרמז על לימוד איכות התרועה שלמדו חז”ל מותיבב אם סיסרא. אך הבינותי שלא על זה בא, כי באמת גנוז בגויה רמיזין דחכמתא. ולהיות אין לי עסק בנסתרות, לכך מנעתי מלהשיבו. וכמת פעמים רציתי על כל פנים להודיעו הא גופא מפני הכבוד, אך כעת נתישבתי להודיעו אשר עם לבבי בדרך אפשר, לפתוח בזה על כל פנים כמחט סדקית. יעיין נא בשל”ה הקדוש מסכת ראש השנה ענין תקיעות שופר, כי בהתעוררות הדין אז יגבר חס ושלום כס ס”מ ועל ידי תקיעות שופר מתמתק. ויעיין בליקוטי תורה להגאון האלקי הרב מלאדי זי”ע בדרושים לראש השנה דיבור המתחיל תקעו השני, ג’ שענין תרועה גנוחי גנוח וילילי יליל, שהוא ענין הבכיה, נקרא כך מלשון תרועם בשבט ברזל, שהוא מתיש ומשבר על ידם כחות הקליפות והסטרא אחרא , יעיין שם.  ואולי לזה הלימוד מאם סיסרא על פי דברי הפנים יפות פרשת ואתחנן סימן ו’ ס”פ י’ ד”ה והנה שבשעת כבישת מלחמה נכנעת מאוד הסטרא אחרא, והיו יכולים אז לתקן אפילו דברים האסורים, קדלי דחזירא. עיין שם הדבר. והנה ענין פעית אם סיסרא אז מאה פעיות שקבלו חז”ל, באמת לא דבר ריק הוא, רק ענין רמז להכנעת הסטרא אחרא בתכלית. והמספר מאה אולי להיות ידוע כי את זה לעומת זה עשה וכו’. ועיין בשל”ה הקדוש ענין המאה קולות על פי האריז”ל להכריע ולהמתיק בכל הד’ עולמות. יעיין שם. ויש בקליפת גם כן ד’ עולמות. ואם כן ענין טעם הטור הוא עצמו טעם המקובלים. כן כתבי בדרך אפשר מאשר הצלתי מעט, כי בעוונותינו הרבים  אין לי עוד כלים לקבל שפע קדש החכמה הקדושה והנוראה מעט. ואם שגיתי ד’ הטוב יכפר.

והנה הנאני מאוד שלומד בטור, כי הלימוד המובחר הוא טור וב”י ושו”ע וכל שכן עם העיון במקור הגמרא שמביא הב”י, כמו שכבר האריכו בזה בספרים הקדושים.

והנה לא ידעתי אם, כבוד תורתו, ואופן לימודו, אך זאת ידעתי עוד לייעצו נאמנה שידבק בספר הקדוש ליקוטי אמרים תניא להרב מלאדי זי”ע שהוא שוה ומחויב לכל בעל נפש מישראל, ובזה יפתחו לו שערים אורה בהגנת כלל עניני התורה הקדושה ועיקרי היהדות, וילמד אותו מתחילה ועל סוף על הסדר, אף שלא ישיגהו עוד לעומקו. וכשיחזור וישלש יבין יותר ויותר בעומק מהשגו, והוא מלבד עוצם רוב קדושתו וגודל השפעת טהרתו לנפש, הנה הוא מושג כללי לכל הידיעות המחויבות לאיש ישראל החפץ חיי עולם. אך כמובן רק בזהירות הטבילה לעת הצורך. והנני בהוקרה ובדרישת שלום ת”ה כראוי ללומדי ומוקירי תורתנו הקדושה.

הק’ יחזקאל ווידמאן אב”ד הנ”ל

(פני הנשר, הנשר הששי, כנף הראשון, סימן ו)


הרב יחזקאל וידמן הי”ד, נולד במסיק שברומניה בשנת תר”נ (1890) לרב יצחק מאיר אב”ד מאסיעף ולאמו מרת פייגה. למד בישיבת וויזניצא. קיבל דרכי הוראה מהרב מווישווא, עד שנודע כמורה הוראה מובהק, עמקן וחריף. הרב היה מגדולי חסידי האדמו”ר בעל אהבת ישראל מויז’ניץ. בשבת לפני הנסיעה לרבו, היה דורש באוזני קהילתו בענייני תשובה והכנה לקראת קבלת פני צדיק, בהדגישו כי מטרת הנסיעה איננה השפעה גשמית אלא התעלות רוחנית. רבי מנחם מנדיל מווישווא, ראש ישיבת “בית ישראל”, היה מעודד את החסידים לפרסם חידושי תורה, ולשם כך נוסד כתב העת “דגל התורה” בעריכת הרב יחזקאל וידמן.

שימש כמו”ץ בכפר יועד ובשנת תרפ”ב מונה לאב”ד בסיטשל, שבמרמרוש, רומניה. נשא לאשה את מרת מיכלה לבית ארל.

תשובה אליו מופיעה בשו”ת מהר”ם בריסק, חלק שלישי, ו. כן כתב הרב יחזקאל הי”ד הסכמה לספר מנחת שבת.

הרב כתב מאמרים רבים במגוון כתבי עת והוציא לאור מספר ספרים (ובהם: מאמר העיקרים – תרפ”ח, נחפשה דרכינו – תרפ”ט).

נספה באושוויץ 1944 (תש”ה).

מקורות נוספים: תולדותיו ותשובה ממנו – מופיעים באור ישראל מז.

המחקר על אודות הרב יחזקאל שטערן מפרעשוב, אליו נשלחה התשובה שלמעלה, עדיין נמשך ולא ברור לי גורלו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 54

עצה לבעל תשובה לעבוד את ה’ יתברך בשמחה/ הקדמת הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד לספרו גבעת לבונה

חתימת יד קודשו של רנ"ה בומבך הי"ד

פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ומתחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, שמשם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה

(מדרש תנחומא, הובא ברש”י תהלים קיט,קל)

הנה כל עובר ישתומם על דברי המדרש הנ”ל, האיך מוכח מזה שתחלת דברי ה’ במעשה בראשית יהי אור שיפתחו בדברי תורה. וגם מה הלשון יפתחו בדברי תורה, והכי המצווה בלימוד תורה היא רק לפתוח בדברי תורה, הרי המצווה להגות בה יומם ולילה.

ואחשבה לבאר דברי חז”ל ומליצותם שרעיון גדול ויסודי הטמינו בדבריהם בזה, ונקדים לבאר דברי המדרש רבה בסדר וירא בקרא דוהוא יושב פתח האהל, פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחת לגרים, יעויין שם, ואינו מובן. ובנראה בביאורו, דהנה כבר כתב בנועם אלימלך בפרשת וירא שם לפרש הקרא דוהוא יושב פתח האהל, דהיינו שהיה בו הכנעה גדולה, דאף שהיה צדיק גדול, מכל מקום החזיק עצמו שעדיין יושב בפתח והתחלה של הקדושה, דאהל רומז אל הקדושה. עד כאן דבריו הקדושים.

ולעניות דעתי נראה להסביר דבריו הקדושים, גם לבאר על פי זה סוף דברי הקרא כחום היום. דהנה רש”י ז”ל בפרשת תבא פירש הקרא היום הזה ה’ מצוך, בכל יום יהא בעיניך כחדש כאילו בו ביום נצטוית. ואינו מובן מה זה חשיבות שהיום נצטווה, ולכאורה, אדרבה, חוק הנהוג כבר מימים קדמונים יש לו ערך רב.

ושמעתי בזה מאחי מורי ורבי הגאון הצדיק מאור הגדול בעל אהל יהושע זצ”ל לבאר דבריו, דהנה בפיוט הרשות לחתן בראשית נאמר שם שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה, ואינו מובן, וחס וחלילה לומר כזה על תורה הקדושה, שאם ישנה היא עברה חס וחלילה. אכן ביאור הדבר נראה לפי מה שאמר רבנו יונה ז”ל בשער התשובה, כי מדרך התשובה היא רק לראות ולתקן מעשיו בעתיד, למאוס ברע ולבחור בטוב, כי אם יחשוב על מה שעבר יבוא לידי עצבות, חס ושלום, ולא יוכל לעבוד הבורא בשמחה. ולכן העיקר מה דאזיל אזיל ומכאן והלאה חושבנא. עד כאן דברי הרב רבנו יונה. (וכעין זה שמעתי משמיה דאדמו”ר הגאון הקדוש רבן של כל ישראל מהר”י מבעלזא זצ”ל שאמר לפרש דברי הרמב”ם שכתב דתקיעת שופר, אף על פי שחוק הוא, טעם יש בה, עורו ישנים מתרדמתכם, והוא כמו מי שישן ואחר כך ניעור, העיקר הוא לראות מה שלפניו, כי בזמן העבר היה ישן. כן הבעל תשובה יחשוב כי בתחילה היה ישן בשינת אוולת הזמן ועתה ניעור משנתו וצריך לתקן דרכיו לעתיד. עד כאן דבריו הקדושים. ובדרוש הזה אמרתי לרמז בדברי הרמב”ם, מה שאמר השל”ה הקדוש בהלכות ראש השנה בטעם הליכת תשליך בראש השנה, בהיות שצריכים אז לרחמים גדולים ולזה הולכים לנהר בו יש דגים לעורר עינא פקיחא דלמעלה, דדגים אין להם שינה, ועל זה נאמר עורה למה תישן. יעויין שם בדבריו הקדושים. וזהו הרמז ברמב”ם עורו ישנים מתרדמתכם, לעורר רחמים גדולים. והארכתי בזה). אולם באמת אם יחשוב האדם לנפשו כי מה שעבר אין לתקן, אם כן שוב יתעצב אל לבו ולא יוכל לעבוד ה’ בתורה ומצוות כראוי. ולכן נתנה תורה הקדושה עצה לבעל תשובה לעבוד את השם יתברך בשמחה, שיחשוב בלבו שהיום נתנה לו תורה הקדושה ועד היום לא היה מוזהר ולא עבר כלל ורק מהיום נצטווה והוא מקיימה מהיום ולהבא. וזהו הכוונה היום הזה ה’ מצוך, שתחשוב בכל יום שהתורה חדשה ובו ביום נצטווית עליה, ואם כן לא עבר עליה מעולם ויוכל מכאן ולהבא לקיימה וללמדה בשמחה. וזהו כוונת הפייטן, שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה. ואין הפירוש שעברה מלשון עבר ובטל ורק שעברה שעבר עליה, דאם היא ישנה אם כן הוא עצב דכבר עבר עליה, ורק שמחים בה כחדשה ובו ביום נצטוו עליה ומעולם לא עברו עליה. ומבוארים דברי הפייטן ודברי רש”י ז”ל. עד כאן דברי אחי מורי ורבי הגאון ז”ל.

ומעתה זהו הכוונה באברהם אבינו עליו השלום שהיה יושב פתח האהל, שנדמה לו שהוא עדיין בפתח והתחלה של הקדושה. וכדברי הנועם אלימלך הנ”ל, דבוודאי היה אברהם אבינו עליו השלום מגודל הענווה חושב שלא קיים רצון ה’ יתברך כראוי עד כה, ולזה היה חושב שהיום נצטווה והוא כעת בהתחלת הקדושה. ואולם המקור לזה היה מקרא כחום היום, היינו דזה היה ממש כהך קרא דהיום הזה, ומובנים דברי הנועם אלימלך הנ”ל בצירוף ביאור הקרא דכחום היום, והבן. והנה דרך הזה יונעם לבעלי תשובה, כי אף שעברו על התורה, מכל מקום היום נצטוו ויכולים מעכשיו לסגל מצוות ומעשים טובים ותורה, וכן הגרים, אף שקודם גירות עברו אף על ז’ מצוות, מכל מקום יוכלו לכנוס תחת כנפי השכינה בעצה הזו. וזהו הכוונה במדרש רבה הנ”ל, אתה פתחת דרך לעוברים ושבים, והכוונה עוברי עבירה ושבים ועושים תשובה, יוכלו מעתה לעבוד מעתה לעבוד ה’ בשמחה, וכן הגרים, וכל זאת בעצת אברהם אבינו עליו השלום דיושב פתח האהל כחום היום, וכנזכר לעיל.

ונראה להעמיק יותר בביאור הלשון כחום היום. דהנה כבר הביא רש”י ז”ל בריש בראשית קושית רבי יצחק דלא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם. ונראה דהנה תורה הקדושה נמשלה לאור בקרא כדכתיב כי נר מצווה ותורה אור. והכוונה לדעתי, על פי דברי רבנו יונה הנ”ל, שלא יפול לב האדם בגשתו אל הקודש לתורה בזוכרו ימים הראשונים, והעצה לזה דהיום נצטווה. והנה זה הוא בבחינת אור השמש, שאנו מברכים יוצר אור והיינו שבכל יום בורא מחדש, דאתמול שקעה חמה והיום בהנץ יוצר האור מחדש. וכן החושך, כמבואר במה מקומות. וכן הוא בתורה הקדושה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום נצטווה, וזה בחינת אור היום ומשום הכי תורה אור, ומהאי טעמא אנו מברכים גם כן בברכת התורה נותן התורה, ולא נתן התורה, משום דבכל יום נותנה מחדש. ועיין בטו”ז או”ח סימן מז כתב גם כן דנותן בכל יום, רק שכתב בדרך אחר קצת. ומעתה משום הכי התחיל ה’ יתברך מבראשית ברא, שבהתחלת לימוד התורה בל יתעצב אל לבו מהימים שעברו, לזה תיכף בהתחלת התורה כתיב יהי אור, שהיינו שהכל בבחינת אור שבכל יום יהיה בעיניך כאלו היום נצטווה.

וזה מרומז בקרא דפרשת ואתחנן וידעת היום והשיבות אל לבבך. ועמד שם האור החיים מה ידע מהיום מיומים אם ישוב אל לבו. יעויין שם. ובהנ”ל יבואר שהבעל תשובה לא יתעצב בימי התשובה מהימים שעברו דכבר כתבה תורה היום הזה ה’ מצוך, וכתב רש”י, דמהיום נצטווה, ובדברינו יבואר היום הזה, היינו כמו שהיום הזה נתהווה בכל יום, כמו כן ה’ מצוך. וזה וידעת היום, היינו הקרא דהיום הזה, וגם דהוא דוגמת היום, ובזה והשבות אל לבבך, דזה דרך ועצה טובה לבעלי תשובה, וזהו כחום היום דאברהם אבינו עליו השלום עומד בפתח הקדושה בבחינת חום היום וכנ”ל, ומעתה מבואר דברי התנחומא הנ”ל. תחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, והיינו דהתורה פתחה בזה בכדי שיהיה דרך לבעלי תשובה, וזהו מבין פתיים, ממנו יבינו הכל, אף הבעלי עברה, לפתוח בדברי תורה, והיינו שכעת נצטווה ועומד בפתח וכנזכר לעיל בדברינו. וחתני הגאון מורנו הרב יוסף מרדכי שליט”א האב”ק גאליגורא העירני על פי זה לפרש מה שאמרו חז”ל ואין עתה אלא תשובה, והכוונה דדרך התשובה הוא לחשוב, ועתה, היינו כעת נצטויתי. וזהו דרך גדול לתשובה. עד כאן דבריו. דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן, וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ .

(מתוך הקדמת המחבר לגבעת הלבונה)


בשנת תרמ”ה נולד הרב נפתלי הירץ ב”ר יוסף, ממשפחת בומבך שהעמידה דורות של רבנים ולומדים רבים בגאליציה ופולין. בצעירותו למד בשקידה אצל אביו ואצל אחיו הגדול הרה”ג ר’ יהושע פנחס זצ”ל אב”ד אשפצין מחבר הספר שו”ת אהל יהושע. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה בדברצין שבהונגריה, אח”כ היה רב במגריב. בשנת תרפ”ה התקבל כרב וראב”ד בסמבור עד שעלה הכורת עליו ועל משפחתו וקהלתו במוקד השואה במחנה ההשמדה בלזיץ, ונעקד על קידוש ה’ בט”ו מרחשוון תש”ג. הי”ד.

אשתו הראשונה, מרת יהודית בת ר’ ישראל יעקב קרוס מליביטשוב, נפטרה בשנת תרע”ג. בזיווג שני נשא את מרת גיטל בת רבי חיים ערליך מברענזא ודברצין.

במשך כלל ימיו נמנה בין חשובי חסידי בעלז ורבניה, והיה אחד מגדולי הדור לפני השואה. ספרו שו”ת גבעת הלבונה (לובלין תרצ”ט), על שו”ע או”ח עד סוף הלכות שבת, מעוטר בהסכמות נלהבות של זקני ופארי הדור, ר’ חיים עוזר גרודזנסקי זצ”ל אב”ד וילנא, הרב אברהם יעקב הלוי הורוביץ אב”ד פארבוזא ומחבר ספר שו”ת צור יעקב וכן הרב אהרן וואלקין זצ”ל אב”ד פינסק שחיבר ספרים רבים.

בהכנת הספר טרחו תלמידיו, ר’ יצחק אייזיק הכהן יאלעס הי”ד, ובן אחותו ר’ יוסף שאלל הי”ד שצרף בסוף הספר את קונטרסו “נס על הגבעה” ובו פלפול בענייני חנוכה.

לאחר שנים היה הספר “גבעת הלבונה” נדיר, ובן אחות המחבר, ר’ שמעון מרגליות, הוציאו לאור במהדורה שניה, “למען יהיו שפתותיו דובבות בעולם העליון וימליץ טוב בעדנו. אמן כן יהי רצון”.

מקורות: הקדמת גבעת הלבונה מהדורה שניה, מאורי גליציה חלק א 464-467, דפי עד באתר יד ושם.

בתמונה למעלה: חתימת יד קודשו של הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד

מספר הצפיות במאמר: 19