הספד על האדמו”ר מבעלז רבי ישכר דוב רוקח זצ”ל – חלק 2 / הרב אשר זליג לנדא זצוק”ל

הספד על הרבי מבעלז

ואמרו חכמינו ז”ל בשבת דף ק”ה כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב”ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. והענין דהקב”ה מניח דמעות שמורידין על אדם כשר שמת בבית גנזיו וסופרן, יש לומר כיון דהדמעות שמורידין על אדם כשר שמת הוי גם כן על זה שהיות אנחנו בעונותינו גורמים שימחה שמו של הקב”ה על ידי מיתת הצדיק שהיתה לו אחיזה בשמו של הקב”ה, וכנ”ל, ועל כן חשובים אצל הקב”ה בראותו כי אנחנו רוצים לשטוף בדמעות את העוןן זה דלא תעשון כן לד’ אלקיך. ומה שסופרן יש לומר על פי מה שכתבתי בספרי קרבן אשר במדבר לתרץ דברי רש”י שכתב שם דמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. ותמה בספר דברי שאול דהא אדרבא המנין הוא גריעותא, דשולט בו עין הרע.

וכתבתי על פי מה דאיתא בגמרא דשאל כותי אחד את רבי יהושע בן קורחא כתיב בתורתכם, אחרי רבים להטות, ואנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משווים עמנו בעבודה זרה. אבל באמת יש לומר כיון דישראל נמנו, הווי ליה דבר שבמנין דלא בטל ולא שייך שיהיו בטלים לאומות העולם משום אחרי רבים להטות. אך הא דבר זה דדבר שבמנין דלא בטל, הוי רק מדרבנן ומהתורה בטל. אמנם יש לומר על פי מה דאיתא בגמרא בבא מציעא דף י’ לענין מעשר דאם קפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין. והקשו תוספות שם ד”ה קפץ, דלבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר. ואי דהוי דבר שבמנין דלא בטל הא זה הוי רק מדרבנן.

וכתב בשו”ת ביכורי שלמה בשם חידושי הרי”מ לתרץ דהא דדבר שבמנין רק מדרבנן לא בטל, היינו דוקא כשלא ציותה התורה למנות, רק דאנחנו מעצמינו מונין דבר זה. אבל היכא דהתורה ציותה למנות, הוי ליה מהתורה דבר חשוב ומהתורה לא בטל. ומעשר דאמרה התורה למנות, שוב דבר שבמנין מהתורה לא בטל. עיין שם.

וזה יש לומר גם כן בכוונת רש”י, מתוך חיבתן לפניו, שהקב”ה יש לו חיבה בישראל ואינו רוצה שיהיו העכו”ם יכולים לפתות אותם שיעבדו עבודה זרה משום דכתיב אחרי רבים להטות והם בטלים ברוב לכך מונה אותם בכל שעה ואם כן הוי ליה ישראל דבר שבמנין על ידי הקב”ה וחשובים ואפילו מהתורה אינם בטלים ולא שייך אחרי רבים להטות. עיין שם באריכות.

והנה מבואר בדברי חכמינו ז”ל שכאשר נטל יעקב הברכות מעשו הוריד הרבה דמעות על זה, ואם כן היו יכולות הדמעות שמוריד על אדם כשר שמת להיות קמא קמא בטל בדמעות של עשו, דמין במינו בטל, בפרט כיון דבשמא הוי ליה אינו מינו, דהדמעות של עשו היו על עולם הזה והדמעות שמוריד על אדם כשר הוים לשטוף העונות שגרמנו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב”ה.

ולכך הקב”ה סופרן והוי ליה דבר שבמנין על ידי הקב”ה וחשובים ואינם בטלים בדמעות של עשו. ומניחם בבית גנזיו, שאין לו באוצרו אלא יראת ד’, והדמעות הללו חביבים שרואים מזה עד כמה יראת ה’ בלבבם שבוכים על אשר גרמו לקדושת השם שימחק, ושפיר ראוים דמעות הללו להניח בבית גנזיו באוצרו של יראת השם. ודו”ק.

העולה מזה דהצדיק נתפס בעון הדור והם נתנו למדת הרחמים. ואל יאמרו שלום יהיה לי כי מיתת צדיקים מכפרת, דעל זה אמרו חכמינו ז”ל בגמרא למה נסמכה מיתת צדיקים ליום הכיפורים אלא כשם שיום הכיפורים מכפר כך מיתת צדיקים מכפר.

וכתב בשם משמואל, דלכך נקט כשם שיום הכיפורים מכפר, משום דאיתא בגמרא, האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר. והכי נמי אם יאמר אחטא ומיתת צדיקים מכפר, אין מכפרת. עיין שם בפרשת בהר. ואדרבא צריך תשובה בכיה רבה לשטוף העונות שגרמנו בעונותינו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב”ה, וכנ”ל. ועיקר התשובה, אף על גב דיש ד’ זמנים על תשובה:

א. בכל יום לעת ערב, וסימנו ובא השמש וטהר.

ב. בערב שבת, וסימנו זכור את יום השבת לקדשו.

ג. ערב ראש שנה, וסימנו ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה.

ד. ביום הכיפורים הוא התשובה הגדולה, כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם.

מכל מקום התשובה המעולה הוי קודם השינה בכל יום, דאז די בתשובה קלה משום דלא נרשם עוד העון למעלה. והזוהר הקדוש קורא אותם מארי דחשבונא. ועל זה רמז דוד המלך עליו השלום אשרי אדם לא יחשוב ה’ לו און. ורצונו לומר, שעושה תשובה קודם שנרשם העון למעלה. וזה יש לומר לעניות דעתי שרמז תורה הקדושה “לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרף”, ורצונו לומר שיתקן תיכף בלילה מה שקלקל, ואם הותיר על כל פנים בע”ש [ערב שבת] יתקן וישרף העבירה, כי אלף בעין מתחלפים באותיות אחה”ע. [עיין מאור ושמש פרשת משפטים על הפסוק אם חבל, ובעונג נפש פרשת בא מה שכתב לפרש בשם הגאון הקדוש מורינו הרב רבי שמשון מאסטרפאלי דרצונו לומר שיתקן המצות בעולם הזה ואם ממתין לעולם הבא נשרף באש של גהינם. ואם כן אין רחוק לרמז כמו שכתבתי].

וזה יש לרמז בקראי דסדרה ויצא יעקב מבאר שבע, רצונו לומר, למה יצא הצדיק שבדור המכונה בשם “יעקב” [מובחר האבות שהיתר מטתו שלימה]. “מבאר“, הוא התורה שנקרא באר, כמבואר בדברי חכמינו ז”ל [ובספרים הקדושים לפרש באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם, דהעשירים יכולים לקנות חלק בתורה של התלמידי חכמים על ידי שיחזיקו התלמידי חכמים, כיששכר וזבולון], ונקראת “שבע” מאשר כל שבע חכמות כלולות בתורה [וכל החכמות משתלשלת מתורה הקדושה ומשם מקורם ושמה ישיבו וכולם משרתת את המלכה, ועל זה אמר שלמה אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה. וכמו שכתב היערות דבש חלק ב דף מ”ה והאריך בזה לפרש הגמרא דשבת דנר מערבי היה עדות ששכינה שורה בישראל, משום שנותן בה שמן כמדת חברתה ובה היה מתחיל וממנה היה מסיים, דהכוונה דשבעה נרות הוא שבע חכמות, דחכמה נקרא נר, ונר מערבי הוא חכמת תורה הקדושה וממנה היה מתחיל, שמתורה הקדושה מקור החכמות ובה מסיים החכמות, כי הכל ישובו למקורן, כמו שהנחלים שבים ללכת אל הים. ועיין עונג נפש מקץ לפרש הקרא בזכריה, מה שכתב וישב המלאך וגו’ והנה מנורת זהב כולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה ושנים זיתים עליה, דרצונו לומר מנורת זהב, תורה הקדושה, ושבעה נרותיה, כל שבע חכמות מוצקות עליה, כי בה נכלל כל החכמות. ושני זיתים, היצר הרע ויצר טוב]. “וילך“, הלך מזה העולם ונפטר, אחרי שהיה צדיק ועסק באורייתא תדירא. על זה קאמר “חרנה“, שלא יהיה חרון אף בעולם, כי נתפס בעוון הדור וניתן למדת הדין והם ניתנו לחלק הרחמים. ואל תאמר כי שלום יהיה לי כי ניטל אשכל הכפר שמכפר עונותיהם של ישראל, רק צריך אתה תפלה ובקשה בדמעות לשטוף העונות ולעשות תשובה קודם הלינה על שפיכת דם נקי של הצדיק ולפייס דמו ועל גרמתך למחוק את השם. וזה “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש“, להרבות תפלה ובקשה להקב”ה שהוא מקומו של עולם קודם לינה על אשר בא השמש, ששקעה שמשו של צדיק בעונותינו, ולפייס דם הנקי. “ויקח מאבני המקום”, מבניו, לעשותם עטרת לראשינו. ואחר כך “וישכב במקום ההוא”. וזה “ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא“, רצונו לומר ליקח מבניו, דאבני, אותיות אב בן. [ועיין ספר יצירה דאותיות התורה נקראים אבן. ובחיד”א, דישראל נקראים אדם בגימטריא שם מ”ה, וזה יש לומר שמות כ”ח “ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל”, דרצונו לומר, שיקח שתי אותיות משהם, דהיינו מ”ה, שיקראו בהם “בני”, שנקראו אדם שהוא בגימטריא מ”ה. וזה יש לומר כי חלק “ה'” עמו, ישראל יש להם חלק משם הויה, שמשם הויה יוצאים ד’ שמות, שם מ”ה, שם ס”ג, שם ע”ב, שם ב”ן. וישראל עמו יש להם חלק שם מ”ה]… אבן [זו התורה] (ובניו) של הצדיק שמת בעונותינו ולהשימם ראשים עלינו שינהלנו כימי קדם ויהיה מוראם עלינו ואז “וישכב במקום ההוא“, יכולים לילך לישן, כי אלקים רחום וחנון סולח לחטאים ולעונות ולפשעים ופותח שער לדופקי בתשובה ולא ננעלו שערי דמעות וגם דם הנקי של אותו צדיק נתפייסה.

ובטח יהיה למליץ יושר בעדינו, שלא יהיה פרץ וצוחה ברחובותינו, ויבא גואלנו משיח צדקנו במהרה בימינו כן יהי רצון אמן.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק”ל)

מספר הצפיות במאמר: 9

הספד על האדמו”ר מבעלז רבי ישכר דוב רוקח זצ”ל – חלק 1 / הרב אשר זליג לנדא זצוק”ל

הספד

הספד שאמרתי בתוך מקהלות עם גדול בבית הכנסת הגדולה בעיר סאסנאווצע יצ”ו על פטירת אדמו”ר הגה”ק הצדיק המפורסם מופ”ה והדרו עטרת ישראל רשכבה”ג כקש”ת מו”ה ישכר דוב רוקח זצ”ל אבד”ק בעלז ששל”ח בליל ש”ק פרשת חיי’ כ”ב מר חשון שנת פזר”ת. אעתיק מקצת דברים שאמרתי בהספידי ביום א’ ויצא.

א. ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם בי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא.

הספד על הרבי מבעלזויש אתי לפרש על פי מה דלכאורה יש להבין מפני מה צדיק כזה שעמד בפרץ נגד כל המתפרצים יסוד העולם, אשכל הכופר כפרים עם נרדים, איש שהכל בו יראת ה’ טהורה בקדושה יתירה, גדול בתורה, בנסתר ונגלה, ועסק באורייתא תדירא מפני מה נאסף הצדיק הזה במשפט מות בעוד היה יכול הרבה שנים לחיות ולהשקות עדרי צאן אלפים ישראל שנהרו אליו מבאר תורתו וצדקתו.

אך באמת הקושיה הוא תירץ, לפי שהיה אשכל הכופר איש שהכל בו ושקול כנגד כל ישראל נתפס הצדיק הזה, כמפורש במדרש על הפסוק אשכל הכופר דודי לי, אשכל, איש שהכל בו, הכופר שמכפר עונותיהם של ישראל, דודי לי שיכול לומר למדת הדין די. ובתו”ח חולין פ”ו האריך להסביר בטוב טעם דכל העדה יחטא ועל הגדול שבהם אשר לא טעם טעם חטא יקצוף, דהוי משום שהקב”ה ברא את עולמו במדת הדין ובמדת הרחמים, שאלו בראו כולו דין לא היו יכולים להתקיים ואלו בראו כולו רחמים לא נענש אדם מעולם, לכך שתפס יחד שאם יתחייב העולם יטלו כל אחד מהמדות חלק אחד, דהיינו חצי העולם למדת הדין וחצי העולם למדת הרחמים. וכשהקב”ה רואה צדיק אחד ששקול ככל הדור החוטאים ויכול לומר למדת הדין די שאני באיכות ככל הדור, שעל פי דין נפש החוטאת תמות נותן למדת הדין את הצדיק ששקול באיכות ככל הדור ונוטל חלקו את האנשים החוטאים שלא יכול מדת הדין לומר אני רוצה בכמות, כי הקב”ה הקדים מדת הרחמים למדת הדין, שיהיה ביכולת מדת הרחמים לבחור לו החלק הגדול בכמות זה תורף דבריו שהבאתי בפרשת נח באריכות עיין שם לפרש בזה מה דכתיב בפרשת תבא גם כל חלי וכל מכה וגו’ יעלה ה’ עליך, הווא ליה למימר יעלה אלקים שהוא דין, משום דאיתא בגמרא דכל חלי וכל מכה זו מיתת צדיקים, וזה הוי צד הרחמים שנוטל הצדיק ונותן למדת הדין ומפייס אותו כדי שכל האנשים החטאים ישארו בחיים.

ובב”י ידין בגוים מלא גויות, כל הגופים ידין אותם במיתה. מחץ ראש על ארץ רבה, דבישראל לוקח רק הראש בשביל ארץ רבה, ישראל החטאים, וזה מצד הרחמים. ועל פי זה יש לפרש טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו, דהצדיק נקרא לכל, כמו שכתוב בשם הנוע”מ, והמיתה נקרא טוב, כמאמר חכמינו ז”ל, והנה טוב מאד, זה יום המות. וזה טוב ה’ לכל, מה שהקב”ה נותן המיתה לכל, להצדיק, כל העדה יחטא ועל הצדיק יקצוף, הוי משום ורחמיו על כל מעשיו, שלוקח החוטאים למדת הרחמים.

וזה י”ל כוונת מאמר חכמינו ז”ל בראש השנה י”ח ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקנו. והעניין על פי המבואר בדברי חכמינו ז”ל דטובה גדולה עשה הקב”ה בזה שהחריב בתינו ששפך חמתו על עצים ואבנים, ולא היה מכלה את ישראל. (ועיין מזה בשם משמואל פרשת פקודי). ושמעתי בזה לפרש בגיטין פרק הנזקין, ענוותנותו החריבה בתינו, דרצונו לומר, דרב צדקתו גרם טובה להחריב בתינו לשפוך ה’ חמתו על עצים ואבנים שלא לכלות ישראל. והכי נמי מיתת צדיקים הוי גם כן טובה גדולה שלא לכלות ישראל ונשארו למדת הרחמים, אם כן שפיר מיתת צדיקים שקולה ממש כשריפת בית אלקינו, ודו”ק.

ובזה יש לומר מאמר חכמינו ז”ל על הפסוק גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה, זו מיתת צדיקים. מנא ליה הא והאיך נרמז בקרא. ולפי זה אתי שפיר, כיון דכתיב אחר כך יעלה ה’, שהוא מדת הרחמים, וגבי חולה ומכה שהיא יסורים הווא ליה למימר אלקים דהוי דין, ועל כרחך דחלי ומכה זו מיתת צדיקים וזה הוי מצד הרחמים וכנ”ל.

העולה מזה דהצדיק הגדול שעוסק בסתרי תורה ועובד ה’ מאהבה שיש לו בעולם הזה מעין עולם הבא, בוודאי המיתה שיהיה להדור כפרה וישארו למדת הרחמים ולא יעשו חס ושלום בהם כליה.

וזה יש לרמז גם כן על מיתתו של אותו צדיק במאי דמקונן באיכה “דוב אורב הוא לי ארי במסתרים”. ורצונו לומר הצדיק ר’ ישכר דוב שנפטר, הוא לי בעונותי, דאי אפשר לומר כדי שיזכה לאור באור החיים לגלות לו סודות התורה, שהרי ארי היה במסתרים, בסתרי תורה. או דרצונו לומר, הוא הלך למנוחות למסתריו של הקב”ה ואותנו עזב לאנחות. וזה “דוב אורב לי”, כל האנחה לי, ארי במסתרים הוא ארי במסתריו של הקב”ה. ודו”ק.

והנה אמרתי לפרש הקרא על פי שנים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד, על פי מה שכתב התב”ש לפרש הגמרא דראש השנה דשלשה ספרים נפתחים בראש השנה, צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים בינונים תלוים ועומדים עד יום הכיפורים רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה דכתיב ימחו מספר החחים, דצריך בירור הרי חזינן כמה רשעים שחיים לאחר ראש השנה, גם דקאמר נכתבים למיתה ובקרא כתיב ימחו מספר החיים, דנמחקים. וגם איתא בפייט, שלשה ספרים מנוקדים, מה הכוונה. ועיין יערות דבש חלק ב’ דף קס”ב מה שכתב בזה. וכתב התב”ש דיש לאדם נפש רוח ונשמה, זה יש בכל מיני בני אדם. נפש הוא התנועה הנתונה בו משעת העיבור, שבאותו זמן מתחיל הילד להתנועע, והוא מספירת המלכות שביוד ספירות. וחלק נשמת הרוח, באה לכל אדם משעת הלידה, והוא מספירת התפארת. וחלק נשמת הנשמה ממש, באה לו משעת היניקה, והוא מספירת הבינה, הנקראת אמא עילאה, והוא אם הבנים, כדכתיב כי אם לבינה תקרא. וכל השבעה מדות התחתונות יונקת ממדה זו, כמו שהבן יונק חלב משדי אמו. ויש עוד נשמת חיה יחידה, וחיה הוא ממדת חכמה. ודבר זה אי אפשר להימצא רק בשעה שמגיע אדם לכלל גדלות, בשנת י”ג ויום אחד, שיש לו יצר טוב ועושה מצות, על ידי מעשיו הטובים יכול לזכות מעט מעט למדת חיה. אבל נשמת יחידה לא זכה זולת מרה רבינו עליו השלום. והצדיקים זוכים בזה לאחר מותם [אדוני אי זקני בעפנ”י ברכות ד”י, עיין שם]. וכנגדו יש לו אחיזה בתורה באות ונקודה ותג. הנפש באות, ורוח בהתג, והנשמה בהנקודה [כי נוטריקון של ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכן הנוטריקון של בראשית בתורה יש ששים רבוא אותיות. ועיין שם משמואל במדבר לפרש הגמרא בפרק הנזקין, דאונקלס הגר בא להתגייר אסקיה לטיטוס בנגידא. אמר ליה מאן חשוב בהאי עלמא. מר ליה ישראל. אמר ליה מאי לאדבוקי בהו. אמר ליה מיליה נפישין ולא מצית לאדבוקי בהו, דרצונו לומר, ישראל שרמז לו בשמותם שהם דבוקים בס’ רבוא אותיות של תורה, וקאמר ליה מאי לאדבוקי בהו, רצונו לומר גם כן לקיים התורה שלהם, אמר לו מיליה נפישין, רצונו לומר שכל מלה ומלה שיש בתורה הם נפשות שלהם, ויש לכל אחד ואחד מישראל אות ומלה בתורה, לכך הם דבוקים בתורה, אבל אתם האומות לא מציתו לאדבוקי. עיין שם]. וכאשר חוטא והנשמה אזלה ממנו, נמחק הנקודה מאות שלו. וכאשר חוטא יותר נמחק התג, ולא נשאר רק האות, שהוא כנגד הנפש. וכאשר חטא יותר, נמחק האות, ואין לו כלל אחיזה בתורה הקדושה, והוא מת. וכן למעלה יש ספר החיים, שנרשם שם האדם ואות שלו עם הנקודה והתג. וכאשר חטא כך כך דאזיל ממנו נשמה ורוח ומחק הנקודה ותג, הווא ליה כטרפה, דאף על גב דחיה י”ב חודש, ולחד מאן דאמר כמה שנים, מכל מקום סופה למות. הכי נמי כן, כיון שנמחק רוב מהתורה פסוקת הגרגרת ברובה טריפה. ואם כן שפיר קאמר ספרים מנוקדים, וגם שפיר קאמר, דנכתבים למיתה, על ידי זה דימחו מספר החיים הנקודה והתג, וגם אתי שפיר דרשעים חיים עוד, דהא גם טרפה חיה ומכל מקום סופה למות, הכי נמי זה הרשע כשיהיה נמחק גם האות מתורה הקדושה ימות. זה תורף דבריו, עיין שם.

והנה הנפש רוח ונשמה בעצמו המה עדיו של האדם לעולם הבא אם לא עשה בהם כתמים על ידי עבירות. וזה על פי שני עדים, דהיינו נשמה ורוח, וכנגדן הנקודה והתג, או שלשה עדים, גם הנפש וכנגדה אם נמחק האות, יומת המת, שבעת שחלף נשמה ממנו ונמחק הנקודה כבר היה קצת כמת, בכל זאת לא הוכרח להיות מת, כי היה מהבינונים שתלויים ועומדים. אבל על ידי שנים, וכל שכן שלשה, מוכרח למות. לא ימות על פי עד אחד, דהיינו הנשמה דאזלו ממנו ונמחק הנקודה, כי אפשר בתשובה דטרפה הוי רק ברובה. ודו”ק.

והנה מה הפרש בין איש פשוט אל הצדיק, איש פשוט יש לו אחיזה באות של תורה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב”ה בתורה, כמבואר במסכת בבא בתרא ע”ה, עתידים הצדיקים שיקראו על שמו של הקב”ה, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. עיין שם. ובוע”ח סימן קל”ג לפרש הקרא מגדול עוז שם ה’ בו ירוץ צדיק ונשגב, דרצונו לומר דהצדיק נרמז בשם ה’, מה שאין כן איש פשוט. עיין שם.

ולכאורה כיון דהצדיק יש לו אחיזה בשם ה’, ואסור למחוק שמו של הקב”ה, משום דכתיב לא תעשון כן, וכל זמן שיש אחיזה בתורה הקדושה אינו מת, כי עץ חיים הם למחזיקים בה, אם כן האיך הצדיק מת. אך מבואר גבי סוטה דהתירה תורה הקדושה למחוק שמו של הקב”ה מפני השלום בין איש לאשתו, וכל שכן לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, דהא הצדיק נתפס רק בעוון הציבור לכפר עונותיהם, כמבואר במדרש על הפסוק אשכל הכפר, שמכפר עונותיהם של ישראל. ושפיר נמחק ומת, ודו”ק.

ועל פי זה, מה טוב ומה נעים לפרש בזה הקרא ד”וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ”, רצונו לומר, באיש זה הקב”ה, כדכתיב ה’ איש מלחמה. והיה נראה כחטא שנותן לצדיק משפט מות, דהא אסור למחוק שמו של הקב”ה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב”ה, והומת, ובכל זאת הוא מת, ותלית אותו על עץ. נוטריקון של עץ, ראיתי, עוןן ציבור, שהצדיק נתפס עבור עון הציבור. ואם כן, הוי לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומותר למחוק שמו של הקב”ה ואין כאן חס ושלום כלל לומר על הקב”ה שיש נדנוד חטא במיתתו. ודו”ק. וכל זה גבי הקב”ה. אבל אנחנו שבעונותינו גרמנו לזה שימות הצדיק וימחה שמו של הקב”ה, חייבים אנחנו לעשות תשובה, כי אפילו גרמא אסור במחיקת השם מהתורה, ולבכות בדמעות רב לשטוף העונות ואשר גרמנו בעונותינו ליקח אשכל הכפר, דם הנקי של הצדיק אשר נשפך בחנם בעבור עונותינו. וכמו שכתב החוות יאיר, מובא בדברי התענוגים פרשת נח, לפרש הקרא “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם”, דהכי קאמר, את דמכם לנפשותיכם, אם יהיה צריך הדור לעשות רפואה, אדרוש. וממי אדרוש זאת, הוא אומר, ומיד כל חיה אדרשנו, שהוא הצדיק, הנקרא חי, שנאמר איש חי רב פעלים. וכי תימא איך יהיה מהני מיתת הצדיק לכפר על כל העולם, לזאת אומר הכתוב, מיד האדם, כלומר ליקח ראיה מן האדם שיש לו כמה מחושים בגופו, מקיזין לו על היד וכל הגוף מתרפא. ומסיים הכתוב, אולם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, שהוא הצדיק, כלומר שאחר כך אדרוש את דם הנקי של הצדיק, אשר נשפך בחנם עבור אותו האיש אשר כי לא במותו יקח אל לבו וישוב. עד כאן לשונו.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק”ל)

מספר הצפיות במאמר: 9

במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד / הרב שמעון לנזסם הי”ד

שלא תארע תקלה על ידי

או יאמר שובה ישראל עד ה’ אלקיך כי כשלת בעונך. ולפרש אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, על פי מה שיש לפרש מאמרם ז”ל, עיין לקמן [חגיגה] דף י”ד ע”א והמכשלה הזאת תחת ידך, אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, בהקדם לפרש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, דזהו כמו זר נחשב שהצדיק שלא חטא כל עיקר לא יוכל לעמוד במקום שבעל תשובה עומד.

[וחוץ לדרכינו יש לפרש והמכשלה הזאת תחת ידך, אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, לפי מה שיש לפרש הפסוק אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד, על פי מה שראיתי בספר אזור אליה מבעל שבט מוסר שהביא לפרש במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, דדהיכי דמי תשובה באותו צקום ובאותה אשה כו’, ופשיטא דאותו מקום הוא בסתר, ואם כן היכי משכחת תשובה, הא עובר על איסור שמייחד עם אשה. ועל כרחך כדי לקיים מצות עשה דתשובה שרי לעבור בדיעבד אם נזדמן לפניו ושרי לעמוד שם, וזהו במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקין גמורים יכולין לעמוד, דהא יעבור על איסור ייחוד. ובזה מפרש שם, עבר ושנה נעשה לו כהיתר, פירוש אם עבר עבירה כנזכר, ושנה, ונזדמן לו פעם שנית באותו מקום ובאותה אשה, נעשה לו דווקא כהיתר, ששרי לעמוד שם כדי לקיים מצוות עשה דתשובה. וזהו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, שלא עבר כלל, ממילא בדרך חטאים לא עמד, לא יצטרך לעמוד בדרך חטאים כדי לעשות תשובה. וזהו והמכשלה הזאת תחת ידך, היינו שהמכשלה הזאת נשאר, ח”ו, שאין אדם עומד על דברי תורה במה שבאמת אסור לעמוד שם, דאז אין רשאי לעמוד אלא אם כן נכשל בה, אם עבר ח”ו באותו מקום ובאותה אשה].

והנראה בהקדם מה שכתב בספר בתולדות, לפרש המשנה בראש השנה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, דהצדיק המוכיח את הרבים להוציא אותם מידי חובתן שיש בידן, גם הצדיק מוכרח להיות נכשל קצת באפס מה באותו עוון, דאז יהיה לו חיבור קצת דיוכל להוציא את הרבים ולהחזירן למוטב מידי חובתן שיש בידן. אבל הצדיק גמור שאינו מחויב כלל באותו עוון, אינו יכול להוציא אותן ולהחזירן. ומי שעושה עבירה מיקרי נפילה, ועל ידי התשובה הוא עומד את עצמו. וזהו במקום שבעלי חשובה עומדין, היינו אותן הצדיקים שנכשלו קצת, שגם הם צריכין תשובה והם בעלי תשובה, הבעלים והמוכיחים להרבים שהם יכולין לעמוד את הרבים מהנפילה שנפלו, אין צדיקים גמורים שלא נכשלו כלל יכולין לעמוד את הרבים מהנפילה שנפלו, שאין להצדיקים גמורים שום שייכות עמהם. ומבואר בתולדות דתוכחה מיקרי דבר תורה, דיבר אתנו קשות. אלה הדברים, דברי תוכחה. וזהו והמכשלה הזאת תחת ידך, דאי אפשר עומד לאחרים על דברי תורה, היינו עם דברי תוכחה שלו, אלא אם כן נכשל בהן. אם כן, מי שחטא, גרם להצדיק להיות נכשל, כדי שיוכל להוציא אותו. וזהו ויכשלו איש באחיו, היינו בשביל אחיו. ובזה יובן, אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב, היינו פועל יוצא, שיעשה טוב לאחרים. ולא יחטא, שהצדיק לא יהיה נכשל קצת באפס מה באיזה חטא וחסרון.

וזהו שובה ישראל עד ה’ אלקיך, היינו אף על הצדיקים שנכשלו על ידך, כי כשלת בעונך, שעל ידי עונך גרמת להצדיק שהיה נכשל כדי שיוכל להוציא את אחרים, והבן.

ובזה יש לפרש, תפילתו של רבי נחוניה בן הקנה, בכניסתו מהו אומר כו’, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי כו’ ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם. והיינו כנ”ל שלא יהיה נתפס קצת בעוון הדור כדי שיוכל להוציא אחרים מידי חובתן על ידי דבר הלכה שהן דברי מוסר, ומחמת זה ישמחו בי חברי. וכן לא יכשלו חברי שיהיו נתפסין קצת ואשמה בהן, שהן יכולין להוציא אותי מידי חובתי. והבן.

ולפרש שלא יארע דבר תקלה על ידי, אפשר לומר לפי מה שכתב המהר”ש בפרק קמא דבבא בתרא שאמר יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי, ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, דיש לומר כי עיקר ידי הלימוד ושנעשה בו רושם היא הלימוד הבא בכתיבת יד, אשר על כן נקראו החכמים סופרים. עד כאן לשונו עיין שם. וזהו שביקש שלא יארע דבר תקלה על ידי, היינו בכתיבת יד שכתב הלכה לדורות. ולא אכשל בדבר הלכה בפה, שפסק איזה הלכה למעשה מיד.

או יאמר, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו [עיין סוף מועד קטן] דמבואר במסכתין ט’ ע”ב, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת. וזהו אשרי מי שבא לכאן, למאה ואחד, ותלמודו בידו. וזהו תורה צוה לנו משה מורשה, היינו “צוה” פעמים אז הווי מורשה, ותורה דווקא שמענו ממשה תרי”א. וזהו קומו צאי מתוך ההפכה. ועיין בנחל קדומים פרשת חקת, זאת חקת התורה אשר צוה לאמר מאה ואחד. עיין שם.

(מתוך “קונטרס שמן למאור”, פתיחת לספר שלמי רגלים מאת הרב שמעון לנגסם הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 5

צריך לחפש ולבדוק ולעשות תשובה אפילו על עשיית הטוב, כשעשה המצווה עם יצר הרע / הרב שמעון לנגסם הי”ד

תיקון

ולפרש הנוסח על חטא שחטאנו לפניך ביצר ברע, דקשה הא כל העבירות הם ביצר הרע, והאיך חשוב זה לחטא בפני עצמו.

והנראה לפרש שובה ישראל עד ה’ אלקיך כי כשלת בעוניך, דקשה מהו עד ה’ וגו’ הא פשיטא דצריך לעשות תשובה לה’. אבל יש לפרש חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו לפי מה שכתב בנועם מגדים, לפרש אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שלמדנו חיפוש בנרות דנר מצוה ותורה אור, שצריך אדם לבדוק ולחפש בנרות, היינו במצות צריך לחפש עד מקום שידו מגעת, וכמו שכתב הבני יששכר לפרש וילך ויעביד אלקים אחרים אשר ציותיך, ופירש רש”י שלא לעובדם, והוא מפרש, דאם עושה איזה מצוה שלא לשמה, רק להגדיל בה, אזי הוי כעובד את עצמו וכל המתגאה כאלו עובד וכו’, וזהו ויעבוד אלקים אחרים אשר צויתיך, היינו במה שצויתיך לעשות איזה מצוה, בזה אתה עובד חס ושלום עבודה זרה, וזה צריך חיפוש גדול. וזהו אשר יעשה טוב, היינו מצוה, ולא יחטא בהטיב.

וזהו חכמים הם להרע, פירוש, יש חכמים שלא לעשות רע או לעשות תשובה על הרע, שלא יעבור על לא תעשה, או לעשות תשובה אם עבר איזה לא תעשה. אבל להטיב לא ידעו, היינו על קיום מצות עשה לא ידעו האיך לעשות, וכן לעשות תשובה על מה שעשו המצות עשה שלא לשמה. לפי זה מובן דקאמר שובה ישראל עד ה’ אלקיך, היינו שצריך לעשות תשובה אפילו על קיום מצות עשה שהוא לה’ אלקיך, היינו אפילו על הטוב שהוא לה’ אלקיך צריך לחפש ולבדוק ולעשות תשובה.

והנה ההבדל בין עובר על לא תעשה ובין מי שמקיים מצות עשה שלא לשמה, הוא דבעובר על לא תעשה המעשה גופיה הוא רע, אבל המקיים מצות עשה שלא לשמה המעשה הוא טוב רק הכוונה הוא לא טוב, שעושה המצוה עם יצר הרע. וזהו על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, היינו שעושה תשובה על מצוה שעושה ביצר הרע, אבל המעשה הוא טוב. מה שאין כן בעשיית עבירה, המעשה גופו הוא רע.

ועל פי זה יבואר המדרש בראשית וישב ראובן אל הבור, אמר לו הקב”ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה . ואיזה, הושע, שנאמר שובה ישראל עד ה’ אלקיך. עד כאן. עיין בראשית חכמה שמפרש כן, דקשה הא הרבה עשו תשובה מקודם, קין אדם יהודא. אבל הם עשו חשובה על ללא תעשה וראובן עשה תשובה על קיום עשה, היינו במה שקיים כבוד אם, ועבר בזה על בלבל יצועי אביו. והנה מצות עשה חשיב תחילה, דעשה מהתרי”ג, וכן אנכי ה’ מעשרת הדיברות, הוי ראשון, וכבר כתבנו דבעשה, העשיה הוי טוב, וחשיב לפני הקב”ה. וזהו מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, היינו, “לפני” דווקא, בעשיות הטוב, ואתה פתחת בתשובה תחלה, היינו על עשיות הטוב, שחשיב תחלה. ראובן היה תחלה לעשות תשובה, חייך כו’ שנאמר שובה ישראל עד ה’, היינו, על עשיות הטוב, כמו שהתבאר.

ובזה יש לפרש דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, היינו אפילו כל קיום מצות עשה צריך ליתן חשבון, לחשוב האין היה. ויאמר באו חשבון ודין על לא תעשה. והיינו דין וחשבון, בין על הלא תעשה בין על קיים העשה.

ובזה יובן מדרש ולקחתם לכם ביום ראשון, ראשון לחשבון עוונות, היינו שאז זמן התשובה על הראשון שהוא עשיות העשה, דאפילו בעשיית הטוב שנקרא ראשון נחשב עוון וצריך לעשות תשובה מאהבה דקיים העשה. והבן.

(מתוך “קונטרס שמן למאור”, פתיחת לספר שלמי רגלים  מאת הרב שמעון לנגסם הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 8

רעות וצרות: זיבורא ועקרבא, שנעשות צרות זו לזו / הרב שמעון לנגסם הי”ד

צרות רבות ורעות

שם (חגיגה ה.), מאי רעות וצרות, אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא.

עיין תוספות חמימי לעקרבא, קרירי לזיבורא. עיין שם. וזהו פירוש קדירה דבי שיתפי לא קרירי ולא חמימי, דכל הדן דין אמת לאמיתו, נעשה שותף למעשה בראשית, דביש דין למטה אין דין מעלה והעולם נברא בדין ושיתוף מדת הרחמים, ושפיר דנעשה שיתוף למעשה בראשית, נמצא דהעולם הוי קדירה דבי שיתפי, אז לא תהיה בעולם מכת זיבורא ועקרבא, ולא תצטרך לרפואה דחמימי וקרירי.

או יאמר, לפי מה שתירצו קושית התוספות כתובות ל’, הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, והוא דלקיום עשה קום ועשה בעינן חמימות, ושלא לעבור על לא תעשה לשב ואל תעשה בעינן קרירות וזהו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, היינו צינים ופחים, קרירות וחמימות. ומי שהוא עובד את יוצרו ואת יצרו, מקרי חציו עבד וחציו בן חורין ממילא הגוף מיקרי דבי שיתפי, וזה לא קרירי ולא חמימי, דלאיש כזה הוי קדירה דבי שותפי לא קרירי, שלא יעבור על לא תעשה, ולא חמימי לקיום מצות עשה, וזה שנעשות צרות זו לזו.

ואפשר דזיבורא הוא לשון התנשאות בלשון אשכנז “אין בין”, עיין מדרש פנחס מקארץ, ועקרבא הוא שיפלות, ורפואה להתנשאות, הוא קרירות, ורפואה לשפלות, הוא חמימות, ולקיות מצוות עשה בעינן חמימות, ויגבה לבו בדרכי ד’ וגו’, והיינו קודם שעשה וקיים המצוה, אבל לאחר שעשה וכבר קיים את המצות עשה, טוב הוא שלא יזכר כלל מה שעשה, ולהשפיל את עצמו ולמעט מה שעשה, דבעינן קרירות ושפלות. אבל שלא יעבור על מצות לא תעשה הוא להיפוך, דבעינן קרירות ושפלות שלא יעבור, ואם חס ושלום נזדמן שעבר, ומתחרט וביקש לעשות תשובה, דשוב הוי קיום מצות עשה, אז יהדר דבעינן חמימות והתנשאות שלא יהיה נעצב, ושלא למעט החטא, רק להרבות ולהגדיל, ושלא לשכוח מה שעשה, רק לקיים וחטאתי לנגדי תמיד, וזהו למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, והבן.

ובזה אפשר לפרש המקרא בראשית, והיו העטפים [פרש”י לשון איחור] ללבן והקשרים [פרש”י לשון בכירות] ליעקב, דיש לפרש, לב חכם לימין ולב כסיל לשמאל, דכתבנו, דלאחר הקיום המצוה טוב למעט מה שעשה עד שלא יזכר כלל מה שעשה, דלאחר קיום מצות עשה אם רם לבבו, הרפואה, ושכחת, מה שעשה, וה’ יתברך זוכר כל הנשכחות. אבל אם עבר עבירה, מחה תמחה את זכר “עמלק” ולא תשכח, שלא יהיה “רם” לבבו ושכחת, רק וחטאתי לנגדי תמיד. וידוע שאותיות הקודמין מתיבת “לב” הוא “אך” ואותיות המאוחרין הוא “גם” ואכין ורקין למעט, וגם הוא לרבות, וחכם הוא כשמקיים המצות, וכסיל הוא מי שעובר חס ושלום, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. וזה לב חכם לימין, היינו לאחר שקיים מצות עשה, הוא טוב אותיות הימין מתיבת “לב” שהוא “אך”. לב כסיל לשמאל, היינו לאחר שעבר חס ושלום, יעמוד לפניו אותיות השמאל מתיבת “לב”, היינו “גם”, לרבות ולהגדיל מה שעבר ועשה שלא ישכח. ועשיות טוב הוא מעלת יעקב, וחס ושלום עשיות רע הוא רעת לבן. וכן, יעקב הוא עקב ענווה. ולבן, הוא מלשון ללבן הלבן חטאינו כשלג וכצמר. וזהו העטופים “ללבן” [דיש בתיבת לבן אותיות “לב”], היינו אותיות המאוחרות מתיבת “לב”, שהוא “גם”, ללבן, אם עבר חס ושלום ועשה רע כלבן, או שצריך ללבן, ירבה ויגדיל החטא, שגם הוא לרבות. והקשרים ליעקב, פירוש אותיות הקודמין מתיבת “לב”, שהן בכירות, דהקודם הוא בכור למה שלאחריו, שהוא אותיות “אך”, למעט, ליעקב, להעושה טוב כיעקב, שיהיה עניו, דעקב ענווה.

ובזה יובן בנוסח על חטא באות יו”ד, על חטא שחטאנו לפני ביודעים ובלא יודעים, הלא החטאים היודעים צריך לפרט החטא. ולפי מה שאמרנו, עיקר לכלל יהודי, היו”ד, שלא לזכור כלל מה שעשה טוב, ושלא לשכוח מה שעשה רע [ובזה אפשר לפרש, בדרך צחות, חבל על דאבדין, ולא משתכחין, היינו שצריך לצווח וי וי על דאבדן שמה שעושה רע הוא מאבד ואינו זוכר, ולא משתכחין, לשון שכחה, היינו מה שעושה טוב אינו שוכח כלל]. וזהו עיקר החטא ביודעים, שיודע מה שעשה טוב, ובלא יודעים, מה שעשה רע, וזהו זיבורא ועקרבא שנעשות צרות זו לזו.

או יאמר דהחטא ביודעים, שיודעין את בוראם ומתכוון למרוד. ובלא יודעים, מה שעשה רע, וזהו זיבורא ועקרבא שנעשות צרות זו לזו. או יאמר דהחטא ביודעים, שיודעין את בוראם ומכוון למרוד. ובלא יודעים, שתכלית הידוע שנדע, וכו’, והבן.

וזהו פירוש המקרא בראשית, כי רבם רעת האדם וגו’ רק רע, היינו דכל היצר רק למעט שלא חטא כלל, ובזה יש לומר טוב מעט לצדיק, היינו למעט מה שעשה מצוה, מהמון רשעים רבים ולהגדיל מה שעשה עבירות. והבן.

(מתוך “קונטרס שמן למאור”, פתיחת לספר שלמי רגלים  מאת הרב שמעון לנגסם הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 6

אין לנו דרך אחרת רק לעשות תשובה ולבקש סליחה מד’ / הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי”ד

דיין ומו"ץ נייפעסט

דרשו ד’ בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ד’ וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח (ישעי’ נ”ח), ודרשו חכמינו ז”ל אימת, אלו עשרה ימים שבין ר”ה ליום הכפורים. (ר”ה י”ח: יבמות מ”ט).

חז”ל דרשו על “דרשו ד’ בהמצאו” אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ויום כיפור. כי ימים אלו מסוגלים לתשובה, כי אז קרוב ד’ לכל קוראיו והוא עת רצון, כי בר”ח אלול עלה משה בהר סיני לקבל לוחות שניות ונשתהה שם ארבעים יום וירד בעשרה בתשרי שהיה אז גמר כפרה, ומן אז הוקדשו ימים אלו לימי רצון ויום י’ בתשרי ליום הכפורים. והביאו לזה רמזים “אני לדודי ודודי לי” ראשי תיבות “אלול” להורות אל קרבת ד’ אלינו בחודש הזה וכמ”כ “ומל ד’ את לבבך ואת לבב זרעך” הוא ג”כ ר”ת אלול, כמובא כל זה בספרי קודש ומשם תדרשנו. והרמזים אלה נראים כסותרים זה את זה, כי מהרמז “אני לדודי ודודי לי” משמע דצריך אתערותא דלתתא דהיינו שהאדם יתחיל לשוב ואז הקב”ה מסייעו כמשפט “הבא לטהר מסייעין אותו”, ומרמז “ומל ד’ אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך”, משמע שהקב”ה בעצמו ימול וישלח עליו אתערותא דלעילא. אולם צדקו הרמזים על פי מה שכתב היערות דבש לפרש מאמרם ז”ל במס’ תענית [דף ד] כנסת ישראל מבקשת מהקב”ה “ויבא כגשם לנו”, והקב”ה משיב בתי את מבקשת דבר שאינו במציאות תמיד, אני אתן לך דבר הנמצא תמיד, וזה “אהיה כטל לישראל”. ופירש הגאון הנ”ל דהנה כל המחקרים כתבו כי גשם הוא לחות הארץ העולה מעלה, וחלקי מים זכים העולים, וכאשר יגיעו למעלה יתקבצו כי חום השמש מגרשם מלמעלה להתקבץ יחד, כי לא נשא החום לשאת אותם להיותם ב’ הפכים, וירדו לארץ. ולכן כאשר תתייבש האדמה ולא יעלו לחות כל כך, לא ירדו גשמים. אבל הטל אינו מלחות ארץ, רק ירדו מנטיפות הלחות בחלק האויר הרחוק מאתנו ועומד תמיד קר ולח ומשם יטפו אגלי טל על הארץ. ולכך יום ביומו כהחם קצת היום ירדו טיפי טל מן חלק אויר המקורר, כנודע. ולכך טל אינו נעצר לעולם.

וכן הדבר בתשובה צריך אתערותא דלתתא מלמטה, והאדם צריך לעלות מעט בתשובה ואחר כך הקב”ה עזרו. וכן אמרו במדרש אמר הקב”ה “פתחו לי כסדק של מחט ואני אפתח לכם כשערו של היכל”, אבל צריך על כל פנים עובדא דלתתא. אמנם לעתיד אם חס ושלום לא יעשו תשובה מכל מקום נגאלים, כי הקב”ה ישפיע עליהם אתערותא דלעילא. וזה הכוונה בגמרא הנ”ל כי כנסת ישראל חשבה שבלתי אתערותא דלתתא לא תהיה שפעת אלקים מלמעלה, כי כן הוא החוק והנימוס מלפניו, ולכך בקשו “ויבא כגשם לנו”, בבחינת “גשם” שהוא מעליות חלקי מים דקים וחלקים קטנים. השיב הקב”ה, את מבקשת דבר הבלתי נמצא תמיד, כי אולי לא יהיו חס ושלום זכאים, על כן “אני אהיה כטל לישראל”, הבא מלמעלה ואשפיע עליכם אתערותא דלעילא.

ולי נראה דהכל הולך אחר הכוונה הטובה באם הקב”ה רואה שרצונינו לעשות רצונו רק נסתמו מאתנו מעייני ההתעוררות, שעברנו חס ושלום על דברים המעכבים את התשובה, אז הקב”ה פותח לנו שערי רחמים שנשוב. על כן כאשר כנסת ישראל בקשה “ויבא כגשם לנו”, דהיינו שאנו נהיה המתחילים והקב”ה המסייע, אז משיב הקב”ה אם כה היא כוונתך הטוב, אז אעשה מדה כנגד מדה “ואהיה כטל לישראל”, שאני אהיה המתחיל. ואם כן צדקו שני הרמזים, הרמז הראשון הוא “אני לדודי” להורות כי העיקר הוא אתערותא שלנו “ודודי לי” ורק הקב”ה יהיה המסייע. ואם כה נעשה אז בא הרמז השני “ומל ד’ את לבבך ואת לבב זרעך”, אפילו באם לבבך תהיה ערל ובלתי נכנע לד’, אבל רצונך לשוב, אז הקב”ה ימול את ערלת הלב.

ויש לומר עוד על פי מה שפרשתי דברי הנביא ישעיהו “השמן לב העם הזה, ואזניו הכבד, ועיניו השע פן יראה בעיניו וכו’ ולבבו יבין ושב ורפה לו”, ופרשתי על פי משל, עשיר גדול בעל נכסים רבים נחלש לעת זקנתו, ויהי כאשר קרבו ימיו למות, וידע כי אחר פטירתו יהיה ריב בין האחים אודות הירושה, לזאת רצה שהוא בעצמו יחלק לכל אחד חלקו, לזאת שלח אחר כל בגיו שיבאו, וכן עשו. אולם עד אשר התאספו יחד נחלש הזקן מאד עד אשר לא ידע מאומה. ולהיות כי האחים בעצמם הסכימו שטוב היה שאביהם יחלק לכל אחד חלקו, שלחו אחר רופא מומחה ובקשו ממנו שייתן לאביהם אינעקטיאנען להשיב לו חייו על איזהו שעות עד אשר יעשה החלוקה. וכן עשה הרופא, כתב להם רעצגפט, ואמר להם כה וכה תעשו ואז ישיב לדעתו על איזהו שעות ויוכל לחלק לכם ירושתכם. הבנים עשו ככל אשר ציווה הרופא לא הפילו דבר, אבל הזקן לא שב לדעתו. ובראותם כי נכזבה תוחלתם, רצו אל הרופא ואמרו לו אדוני הרופא! רפואתך לא פעלה מאומה. השיב הרופא כי הוא מן הנמנע, כי האינעקטיאן אשר כתבתי לכם הוא היותר חזק ובכחו להשיב נפש. והתחיל לחקור אצלם עשיתם כה וכה, השיבו הן, וכה היה התשובה על כל שאלה ושאלה שאל הרופא, אולי לא היה בו נשמת חיים בעת עשיית האינעקטיאן? השיבו כי כבר היה מת. התחיל הרופא לצחק הכי חשבתם שאוכל להחיות מתים. הנה באמת הרפואה שנתתי טובה היא מאד, אבל רק לאנשים אשר יש בהם נשמת חיים ועוד בו נשמתו, אבל הכי תחשבו שתפעול רפואה לאדם מת?!

הנמשל, כמו שיש חולי הגוף, כמו כן יש חולי הנפש. וכמו שיש רפואות לחולי הגוף, כן יש רפואה לחולי הנפש. והיא התשובה, ורופא הנפשות הוא המוכיח אשר יעריך את מהות חולי הנפש ולפיהן יסדר התשובה, והתוכחה והמוסר הם כמו “אינעקטיאן” אשר בעל כורחו תפעל פעולתה, כי אפילו אם האדם קשה כברזל ומצחו כנחושה, עם כל זה אמרו חז”ל: “ברזל קשה אש מפעפו” אש התורה, “כה דברי כאש” מפעפו כי “הדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב”. אולם דבהיות כן יקשה הלא הנביאים שהיו לנו היו כמלאכי אלקים, והשמיעו תמיד במרום קולם כקול חוצב להבות אש עד אשר נחר גרונם בקראם, ולא פעלו מאומה והכי נחשוב שדבריהם לא יצאו מן הלב, אולם חז”ל נתנו תשובה מספקת לזה במה שאמרו “נכנסים אל הלב”, בזה קלעו על השערה, כי דווקא באם השומעים יש להם לב, “לב בשר”, אז יש מקום שיכנסו דברים היוצאים “מן הלב”, כי מצא מין את מינו וניעור. אבל באם השומע יש לו “לב אבן” וכבר מת לב הבשר שבתוכו הכי יוכלו ליכנס דברים היוצאים מן הלב באבן? על כן כאשר ראה ישעיהו הנביא אשר נתן לו ד’ לשון למודים לדעת לעות, ומכל מקום לא מצאו דבריו מסילות בלב השומעים, שפט כי אין זה רק “השמן לב העם הזה”, לבם אינו “לב בשר” רק “שומן” כי באם היה להם לב בשר אז אין ספק כי “ושב ורפא לו“.

אולם ד’ אמר לו “קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרים קולך”, יאמר אמת הדבר כי לבם לב שומן וברזל ולא תוכל לפעול אצלם כל השנה מאומה, אבל איעצך המתן בתוכחתך עד אשר השופר ישמיע קולו “עורו ישנים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם”, כמו שכתב הרמב”ם ז”ל בהלכות תשובה. “היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו”, ואם בחודש “אלול” תרום קולך, ואז תגיד לעמי פשעם, אז אין ספק כי “יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו”. וזה הכוונה “קרא בגרון אל תחשוך”, אבל איעצך שיהיה “כשופר” כאשר השופר יתחיל לעורר העם אז “הרים קולך ותגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם“.

וכאשר שמע ישעיהו העצה הזאת לא מנע הטוב מלהודיע זאת אל הדרשנים ואמר להם, אתם “הדרשנים והמוכיחים” איעצכם ויהיה אלקים עמכם, דרשו ד’ בהמצאו, דרשו בעד ד’ בעת אשר הוא ממציא את עצמו, דהיינו בעשרה ימים שבין ראש השנה וים הכיפורים או בחודש אלול “קראוהו בהיותו קרוב” ואז אין ספק ש”יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו“.

על כן רבותי יעדתי גם כן יום השבת הזה אשר למחרתו יהיה ראש חודש אלול לדרוש בדברים המעוררים אל התשובה ואקווה כי קול השופר יסייעני שיכנסו דברי באזניכם ואולי אבנה גם אנכי ממנו.

והנה, רבותי! החודש הזה, “חודש אלול”, מדבר בעדו ואין צריך לי להרבות בדברים, כי אנו עומדים לפני יום הדין אשר ספרי חיים וספרי מתים נפתחים, וכל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון “ובראש השנה יכתבו וביום צום כיפור יחתמון”, כמה יעברון וכמה יבראון, “מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירים”, ואנו רואים בחברת בני אדם כי כל אדם אשר יש לו משא ומתן, בבא שנה חדשה יעשה חשבון על השנה שעברה, לראות את “האקטיב הפאסיב” שלו, למען ידע איך להתנהג עם הוצאותיו. ובאם רואה שיש לו “פאסיב” אז בהכרח יעשה אחד משנים אלה, או יגדיל באיזה אופן את ההכנסות, או ימעיט הוצאותיו, כה יעשה ערום בדעת. ותדעו רבותי, כמו שיש “אקטיב ופאסיב” בענייני ממונות, כמו כן יש “אקטיב ופאסיב” בחיי הנפשות. ה”אקטיב” המה המצות ומעשים טובים, וה”פאסיב” המה הפשעים והעוונות אשר יעשה האדם בכל השנה. והאדם השלם צרי לראות שלא יהיה לו “פאסיב”, ויהיה לו לכל הפחות מחצה זכויות, על כן לפני בא העת אשר מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה, החיוב על כל אדם לעשות חשבון הנפש. והנה רבותי היקרים אני חושב באם נעשה החשבון מה”אקטיב” שלנו אז נמצאהו בחמשה רגעים, ובמהירות גדולה נוכל לחשוב כמה דפים גמרא למדנו בכל השנה, וכמה תפלות התפללנו בכוונה, כי “לב יודע מרת נפשו”. אולם רבותי באס נרצה לחשוב את ה”פאסיב” שלנו אז נצטרך לזה זמן רב, כי נתבונן נא בה”אשמנו” אשר אנו אומרים בכל יום אם לא עברנו על כל כ”ב אותיותיה בכל “כוונותיה ודקדוקיה ופרטיה”, וכמו כן באם נשים עין בקורת על וידוי הגדול נראה עין בעין כי לא שכחנו לעבור אפילו על אחד מהם, אם כן  מה יהיה שורה אחרונה מחשבון הזה, בעצמינו נכיר כל אחד ואחד כי גדלה ה”פאסיב” ועונינו מגיעים עד השמים ואין לנו דרך אחרת רק לעשות תשובה ולבקש סליחה מד’.

(תחילת דרוש יא, עת תשובת השנה, גיא חזיון, ח”א מאת הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 5

עניין תקיעה השופר מאת הרב פנחס חודרוב הי”ד ובקשתו שידפיסו את חידושיו לאחר המלחמה כדי לעשות לו שם עולם

עניין תקיעת שופר

המדרש אשרי העם יודעי תרועה, וכי אומות העולם אינם יודעים להריע והלא כמה קרנות יש להם כמה בוקיונים יש להם וכו’, אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה.

והנראה לעניות דעתי, ביאור הדבר בהקדם לבאר ענין התקיעות דשמענא מרבינו הק’ לתרץ על קושיית הרא”ש דף ד’ כאן קודם שיחטא וכאן לאחר שיחטא. והקשה הרא”ש, דקודם שיחטא מה צורך לו במידת הרחמים? ותירץ רבינו דקודם החטא צריך האדם למידת הרחמים שיתקשר כל כך בשורשו שיוכל אחר החטא לשוב לאותו מקום. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. וזה נראה בלשון תקיעה, מלשון ותקעתיך יתד, ותרועה מלשון תרועם בשבט וכו’, וזה דצריך לתקוע ולקשר את עצמו כל כך קודם השבירה עד שלאחר השבירה, חס ושלום, יהיה שוב תקיעה לחזור לאותו מקום. ודו”ק. וזה אשרי העם יודעי תרועה, יודעי לשון חיבור, מלשון וידע האדם וכו’, היינו שיודעים לפתות מלשון נפתולי אלוקים וכו’, היינו לקשר לבוראם קודם התרועה, כדי שיוכלו אחר כך לחזור לאותו מקום. ודו”ק.


הרב פנחס חודרוב הי”ד מטארנא, מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, נין ונכד לאדמו”רי קוסוב וצאנז, שמר במסירות נפש בימי השואה כתב יד ייחודי של רבי פנחס מקוריץ. הוא הטלטל ממקום למקום עם כתב יד זה במשך שלוש שנים, וצירף אליו מעט מחידושי התורה שלו, עד שמסרם לנכרי ממכריו על מנת שיטמין אותם וימסור אותם ליהודי הראשון שיפגוש לאחר המלחמה.

ביום ט”ז במרחשוון תש”ג, כשהוא בתוך גטו טרנוב, כשחייו תלויים לו מנגד ואין הוא יודע מה עלה בגורל אשתו וילדיו שנלקחו ממנו, הוא מצרף לכתבים אגרת בקשה למוצא ובו הוא מבקש שידאג להוציאם לאור:

“הכתבים הללו שכרך א’ מהם הם חדושים מאא”ז גדול מרבן שמו מהר”ר פינחס מקוריץ זצק”ל, מתלמידי הבעש”ט, הם אקסמפלר יחידי בעולם… ויש בהם אוצר בלום של פרי מחשבות קדש לא יערכם כל שווי; והחלק השני הם חלק קטן של פרי עשתונותי אשר חדשתי מדי פעם בפעם, והבוחר יבחר, כי יש בהם דברים נאותים ראויים להוציאם ולהפיצם למען יהי’ לי לזכר עולם. וכמעט רובם ככולם נאבדו ממני, כי עזבתים בברחי ביום חרון אף ה’, ובחרתי בזה המעט כי זוהי תורתו שלמדתי בימי הגולה, וכמו שדרשו חז”ל אף תורתי עמדה לי, תורתי שלמדתי באף… ואם ח”ו עקבותי עדי זמן לא יוודעו, אבקש למי שיגיע המכתב הזה לידו, שידע נאמנה כי מן השמים זיכוהו באוצר קדוש כזה, למען יברר מקחו של צדיק קדוש העולמים מהר”פ מקאריץ נבג”מ… ובקשתי פרושה שיצרף גם חדושי הנאמרים בלב ולב למען יהי’ לי לשם-עולם אשר לא יכרת”.

ביו חידושיו מופיע דברים שאמר כשהיה בבית החולים, תורה ששמע מהאדמו”ר מגור בשנת תרצ”ו, חלום שחלם “בעת שנחבאתי מפני חמת המציק בליל ש”ק פר’ קרח שנת ת”ש ובלילה זה נשמע שוד ושבר בגבולנו”, ואז נאבד לו ילקוט חידושי תורתו. וכן הוא מביא דברים שאמר בכ”ד בשבט תרצ”ט בברית המילה של בנו, אהרן זאב, ומוסיף “אזכה לגדלו לתורה וחופה ומעש”ט”.

הרב חודרוב נספה בשואה.

לאחר השואה העביר הגוי את הכתבים שנמסרו לו לקהילה היהודית בברסלאו. ר’ פנחס אהרנברג, שהכיר את הרב פנחס חודרוב הי”ד, גאל את הכתבים “בכסף מלא”, “למעלה מכפי יכולתו”, ומסר את כתב היד לאדמו”ר ה”בית ישראל” מגור. הרבי מסר את הכתבים לעיבוד ולהכנה לדפוס והם יצאו לאור בספר “אמרי פנחס” בתל אביב בשנת תשל”ד. רבי יחזקאל שרגא פרנקל צרף לספר עוד כתבי יד שנתגלו מתלמידו של רבי פנחס מקוריץ, והוציא לאור בשנת תשמ”ח את “אמרי פנחס השלם”. מהדורה מורחבת של הספר, הכוללת עשרות כתבי יד ואת התורות שהודפסו מרבי פנחס מקוריץ, יצאה לאור בבני ברק תשס”ג.

מקורות: הקדמת “אמרי פנחס” וקונטרס “זכרון פנחס”. החסידות וארץ ישראל, י’ אלפסי, עמ’ 591.

מספר הצפיות במאמר: 26

הצדיקים מתעלים מידי יום, וחוזרים בתשובה על שלא פעלו עד כה לפי מה שראוי לעבודת הקב”ה / הרב שמואל הכהן שוורץ הי”ד

תמונת קיר טיפוס

בספר ערוגת הבשם (שופטים) הביא אמרו עליו על הרב הקדוש מו”ה נפתלי מראפשיטץ זי”ע בעהמח”ס זרע קודש שהיה מסתופף פעם אחת בצל קדשו של הרב הקדוש מורינו הרב רבי מנדל מרומניב זי”ע בראש השנה, וכששב הרב הקדוש  מורינו הרב רבי מנדל מאמירת התשליך פגע בהרב הקדוש מורינו הרב רבי נפתלי שהיה הולך לשם לומר תשליך. ושאל הרב הקדוש מהר”מ את מהר”נ להיכן אתה הולך. והשיב אני הולך ללקט את המצות שהשליך אדמו”ר למצולת ים. ופירש אדמו”ר זצ”ל ל בערוגת הבשם הפסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ, דכבר עמדו המפורשים על כפל הלשון, גם מאי דקאמר למען תחיה, הא שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ואמר דכן הראה, דהנה כבר מבואר בספרי מוסר דצדיקים כל ימי חייהם בתשובה דעל ידי שיתעלו מדי יום ביומו במדרגה גבוה ומשיגים גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב”ה ביתר שאת, על ידי זה מבינים שהמצות ומעשים טובים שעשו עד כה לא היה לפי מה שמן הראוי לעבוד למלך הכבוד, ועושין תשובה על המצות ומעשים טובים שעשו, כן נראה לי שהרה”ק מהר”מ היה כמה פעמים במדריגה יותר גבוהה, והיו אצלו כל המצות שעשה בשנה העברה, עברה בבחינת חטאים. והנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל בעבירות הנ”ל איפכא, דעל פי מדותיו של הקב”ה משלם גמול העבירה בעולם הזה. ולפי זה במי שמתעלה מדריגה אחר מדריגה באופן הנ”ל עד שנראים לו כל המצות שעשה בבחינת העבירות, בדין הוא שישתלם שכרו בעולם הזה. והיינו דאמר קרא צדק צדק תרדוף, דבכמה פעמיים יעשה המצוה בשלימות יותר, באופן שהמצוה שעשה מקודם לא תחשב לכלום לערך מצוה שעושה עתה, וממילא מצוה זו תהיה רודפת מצוה שעשה מכבר. והיינו דאמר צדק צדק תרדוף, ועל ידי זה תזכה לשכר גם בעולם הזה, על דרך הנזכר לעיל, דנהי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל למי שהגיע לו שכר בשביל עבירה, ודאי בדין הוא שיטול שכרו. והיינו דכתיב למען תחיה וירשת את הארץ וגו’. עיין שם. ודברי פי חכם חן

[ועיין במכתב שאר בשרי הגאון מו”ה צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט”א, מוועד הרבנין דווארשי, דהעירני מדברי ספר אהל יצחק (אות קנ”ג) ,שכתב שמעתי ממו”ר הרב הקדוש מורינו דוד מלעלוב זצ”ל אשר הרב הקדוש איש אלקים הרבי רבי אלימלך הלך בראש השנה עם אנשי שלומו לתשליך, פנה את עצמו מהם אצל הנהר. והלך אחריו הגאון החסיד רבי זאב וואלף בעל לשון הזהב האב”ד דליזענסק. והרחיק הרב רבינו אלימלך מהרב מעט לנער שולי בגדיו כנהוג. ושאלו מה רוצה ממנו, והשיב הרב רבינו זאב ווטלף אראה המקום היכן אתם משליכים העבירות ואגביהם לעצמי, והן אמת מה שנחשב לעבירות אצל הצדיק הן מצות אצלינו. עיין שם. עד כאן דבריו. וכעת נראה לי לפרש בזה הפסוק (תשא) והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה (ועיין בייטב לב ובבית נפתלי), ויש לומר דישראל לא היו עוד במדרגה זו לבטל עבודתם אשר עבדו בעבדות ה’ ויהיה נחשב להם לעבירה, אבל כאשר ראו צדקת משה רבינו, והיה כצאת משה אל האהל, זו אהל של תורה, יקומו כל העם ונצבו איש פתה אהלו, ראו כי עם עבודתם בעבדות ה’ עדיין הם עומדים רק בפתח האהל, ולא באו עוד לאהל ממש. אבל על ידי שהביטו אחר כך במשה וראו עבודתו בקודש באו גם כן למדרגה זו, שיצאו מפתח האהל ובאו האהלה].

ובזה פירוש בספר הנותן אמרי שפר ביאור הפסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, דהוא לכאורה תמוה לומר כן שנראה שאנחנו טובים מאבותינו. אלא הפירוש הוא כך, אבותינו חטאו וגו’, היינו מה שהיה נחשב אצלם לחטא, ועל דרך חסידים הראשונים היו כל ימיהם בתשובה, כי כל יום ויום הכירו יותר מגדולת הבורא והיו עושים תמיד תשובה גם על תורה ומצוה שעשו קודם לזה שלא היו במעלה כל כך. וזה אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו, עונות שלהם המה סבלונות לנו (טעמי המנהגים אות תשכ”ד).

אמר הכותב בהיותי כותב דברים הנ”ל היייתי ביומא דהילולא של כבוד קדושת אמו”ר הגאון הקדוש בעל ערוגת הבשם זי”ע הנ”ל אשד יצקתי מים על ידו בשנת תרס”ח, ועלה בדעתי לפרש בדבריו הקדושים המדרש אלה הדברים, זהו שאמר הכתוב מוכיח אדם אחרי חן, רצונו לומר דמשה רבינו עליו השלום הוכיח אותם מדוע ימצא חן בעיניהם עבודתם בכל פעם אחר עשייתם, אדרבה היה להם לבטל המצות ומעשים טובים שעשו, שיכירו בכל יום ויום יותר מגדולת הבורא.

(מתוך פני המים)


הרב שמואל ב”ר נפתלי הכהן שוורץ מסאטו-מארע (סאטמר) שברומניה, היה אחיהם של הרב יוסף שוורץ מגורס ווארדיין והרב פנחס זעליג שוורץ מקליינווארדיין. הוא למד אצל הרב שלמה זלמן עהרנרייך אב”ד שמלוי, שהיה בן דודו. הרב שמואל היה תלמיד חכם גדול וירא שמים מנעוריו. בשנת תרע”א (1911) הוציא לאור את “תולדות גאוני הגר“, בתרצ”ג (1933) הביא לדפוס חוזר את הספר “נחלת אבות“, משנת תרצ”ד (1934) ערך את הירחון “לקט ששנ”ה“, והוציא לאור בתרצ”ט (1939) את ספרו פני המים על ענייני מנהג התשליך.

הרב נספה באושוויץ, הי”ד. שמו הוזכר להנצחה בספרים: אילה שלוחה עם נפתלי שבע רצון, קול אריה על חנוכה, ובהגדה של פסח קול אריה.

מספר הצפיות במאמר: 6

שמע קולנו… וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו / ר’ יחזקאל שטרן מפרשוב (הי”ד?)

יחזקאל שטרן

שמע קולנו ד’ אלקינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו.

כאן הבן שואל, על כפילות הלשון “שמע וקבל”, שאם ישמע ד’ את קולנו בוודאי יקבל את תפילתנו, דהא אם חס וחלילה אינו רוצה לקבל אז גם הקול אינו סובל, כנאמר ע”י הנביא (ישעיה א,טו) גם כי תרבו תפלה אינני שומע, וכבר האריכו בזה כמה מפרשים, לדרוש בפנים שונות.

ובבלי להבין אמרי בינה, גם אני הצעיר חלקי אענה על פי מה שראיתי בשם האלשיך הקדוש לפרש דברי נעים זמירות ישראל (תהלים כא,ג) תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה. דהנה המלך שרוצה למלאות משאלות עבדו, עם כל זה לפעמים שאינו אוהבו כל כך, ודבריו עליו למשא, אז תיכף בבא אל המלך כשמבין מבוקשו, ישיבתו כבר ידוע לי מבוקשך, אינך צריך להאריך במילין, אמלא עתירתך ולא תדבר. אולם כשהמעתיר הוא מאוהבי המלך והוא מתענג משיחתו וערבו עליו דבריו, אז גם בבואו אל המלך והוא מבין שאלתו, עם כל זה ימתין עד שידבר דבריו, יען כי יתענג מדבריו. והוא מאמר חז”ל שהקב”ה מתאווה לתפלתן של צדיקים. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום “תאות לבו נתת לו”, בעוד שהיתה הבקשה בלבו, גמרת כביכול בדעתך למלאות מבוקשו. עם כל זה “וארשת שפתיו בל מנעת סלה׳”, כי מתענג מדבורו הנאוה. עד כאן דבריו. עיין שם. וביוסף תהלות (סימן קמ”א) למרן החיד”א ז”ל על הפסוק ד’ קראתיך חושה לי האזינה קולי בקראי לך, עיין שם. ועל פי זה הדברים נאמנו מאד “שמע קולינו ד’ אלקינו” ובעוד שהבקשה עדיין בלבנו, תחוס ותרחם למלאות מבוקשנו. ובכל זאת גם כן “תקבל ברחמים וברצון את תפילתנו”, כי אנו בניך ואתה אבינו, ובוודאי תתענג מדברינו.

יחזקאל שטערן פרעשוב.

(מתוך כתב העת פני הנשר, הנשר החמישי, כנף א-ב, סימן ט, תרצ”ז)

ובהיותי בזה אזכיר עוד דבר נאה מכ”ק אדמו”ר הגאון מו”ה יואב אדלר אב”ד האנשאוויץ שליט”א שאמר ברמז ולקחת אשה לבני ליצחק ר”ת אלול. והכוונה דהנה חודש תשרי הוא דין, כידוע, על כן מזלו מאזנין, ואז שורר מדת יצחק מדת גבורה ועל ידי התשובה  ואז שורר מדת יצחק מדת גבורה. ועל ידי התשובה שעושין בחודש אלול נמתק מדת הגבורה ומעוררים מדת הרחמים. אשה הוא חודש אלול שמזלו בתולה, (כמו שכתוב בספרים שאל ימתינו בתשובה על תשרי, רק יקדימו מיד בחודש אלול, אחרי אב שמזלו ארי, וזה “אחרי ארי ולא אחרי אשה”). ועל כן אמר “ולקחת אשה” שהוא חודש אלול, רצונו לומר שתעשה תשובה באלול, “לבני ליצחק”, רצונו לומר למדת הגבורה, שעל ידי התשובה בחודש הזה יהיו הדינים והגבורות נמתקים בעזרת ה’. ודברי פי חכם חן.

יחזקאל שטערן פרעשוב.

(פני הנשר, הנשר החמישי, כנף תרסרי, נד)

ובשם קרוב משפחתו, הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי”ד, מביא הרב יחזקאל שטרן:

אמר הכותב, ובזה נ”ל מה שדקדק שאר בשרי הגאון אב”ד שימלויא שליט”א על מה שאומרים בברכה אחריתא דז’ ברכות הנשואין; אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רנה דיצה וחדווה אהבה, ואחווה שלום ורעות. דהנה תיבות חתן וכלה הווא ליה למימר או בתחלה או בסוף ומדוע הפסיק בין ב’ הראשונים לח’ האחרונים?

ויובן על פי מה שאמרו בב”י או”ח סימן נ”ז עשרה לשונות של שבח יש בקדיש יתגדל ויתקדש, יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל נגד י’ מאמרות  שנברא העולם ונגד י’ דברות. לכן ב’ ראשונות יתגדל ויתקדש לבד, וח’ אחרונות לבד, שאנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו, וח’ אחרונות מפי משה. והוא ענין עשר קדושות (כלים פרק א’ משנה ו’) ואין פותחין מעשרה פסוקים בקריאת התורה (מגילה כ”א) ועשרה דברים נאמרו בירושלים (ב”ק פ”ב) י’ פעמים מזכיר כהן גדול את השם ביום הכיפורים (רבינו בחיי פרשת אחרי) ועשר ספירות (ספר יצירה פרק א’) עשרה שמות של שבח נקרא הקב”ה (אבות דרבי נתן פרק לד) עשר כתות מלאכים המשמשין לכסא הכבוד (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ב’) עשר חופות לאדם הראשון (יחזקאל כ”ח, ב”ב ע”ה) עשרה הלולים אמר דוד (ראש השנה ל”ב) עשרה שמות נקרא תפלה (דברים רבה פ”ב) בזכות עשרה דברים נכנס אהרן לקדש הקדשים (ויקרא פכ”א) עשרה מעלות במדות האדם (ע”ז כ’ ע”ב) עשרה לשונות של תשובה (ירושלמי ר”ה פ”ד ה”ז) וכדומה. ויהי רצון שיקויים בנו במהרה נבואת (זכריה ח’ ושבת ל”ב) אשר יחזיקו עשר אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי וגו’.


הרב יחזקאל שטרן מהארשפאלווא היה תלמיד בישיבת “תורת חיים” בפרשוב”נשיא אגודת “אוהלי תורה”, פרסם מאמרים תורניים רבים במספר כתבי עת (פני הנשר ד-ח, ליקוטי ששנ”ה ועוד), והוא מופיע במספר שו”ת של גדולי דורו.

בנוסף למאמרים הוא פרסם גם חידות, היה בין פותרי חידות וכראש חברת “אוהבי תורה” קרא למחברים לשלוח את ספריהם לחברה בסלובקיה.

מתוך כתביו ניתן ללמוד על משפחתו. אביו, ר’ יוסף, נולד לאחר פטירת אביו, הרב יוסף ב”ר משה ואיטל שטרן, מק”ק לימאנוב. על הרב יוסף, כותב נכדו הרב יחזקאל: “הרב המפורסם פאר הנגידים, תורה וחכמה בו יחדיו מצומדים, מופלא ומופלג בתורה וחסידות, נודע בשער בת רבים לשם ולתפארת”.

דודו של הרב יחזקאל, אחי אביו, מו”ה אליהו שטרן מק”ק לימאנוב “המפורסם לשם ולתהלה, זקן מופלג בתורה, ויראת ד’ טהורה, פאר הנגידים, וגדולי החסידים איש האשכולת בכל המעלות וכו’ וכו’… אשר זכה בימי ילדותו להיות בצל קרשו של כ”ק מרן קודש הקדשים בעל דברי חיים זצוקללה”ה וקיבל ברכתו, ואחר כך היה מגדולי החסידים היושבים ראשונה במלכות שלמה המלך מלכי רבנן ציס”ע הגה”ג חכימא דיהודאי כחד מדרי קדמאי מרן שלמה האלבערשטאם אב”ד באבוב זצוקללה”ה, והיה חביב מאוד וגם מגדולי החסידים של אדמו”ר הגה”ק ציס”ע וכו’ כקש”ת מרן בן ציון הלבערשטאם אב”ד ורם דק”ק באבוב שליט”א, וזה כמה שנים היה ברצונו לעלות לארה”ק וכבר היו מסודרים בידו כל הכתבי תעודה אך על פי סיבות שונות נתעכב מן השמים, ובשנה העברה היה מוכן כבר עוד הפעם להנסיעה ונחלה רחמנא ליצלן, וכמה חדשים היה מוטל על ערש דוי בצער גדול שלא זכה לעלות לארה”ק”.

דוד נוסף, הרב שלמה שטערן, היגר לבוטלימור שבארה”ב.

סבתו, היתה הצדיקה המפורסמת מרת פיגל בת יונה יודה.

אמו, של הרב יחזקאל, היא מרת שינדל פרומט בת הרה”ג החסיד מו”ה משה פערל. על אחיה, כותב הרב יחזקאל: “כבוד דודי הרב הח”ב אוצר התורה ויראה החסיד המפורסם מו”ה חיים יחזקאל בהג”מ משה (ומלכה) פערל מלימוניב יצ”ו”.

אחיו הצעיר, דוד, היה בחור מופלג בתורה ויראת אלקים (אור תורה).

עוד כותב הרב יחזקאל על “אא”ז האי סבא קדישא הנודע בשערים, אור המאיר בתורתו ובצדקתו לארץ ולדרים, הגאון האמיתי שר התורה, שהרביץ קדושה וטהרה, המפורסם וכו’ כש”ת מו”ה שלמה ברוך בהג”מ יודא טייטלבוים זצוקל”ה ראב”ד דק”ק סטראסקוב יע”א”. הרב יחזקאל מרבה להביא ציטוטים מכתבי היד של הרשב”ט זצ”ל, ודן בדבריו.

על בתו של הרשב”ט, כותב הרב יחזקאל שטרן: “זקנתי הצדיקת המפורסמת בשם טוב מרת טעמא בת חיה ע”ה, אשת אא”ז הרב הגאון החסיד מ’ יחזקאל סענינער, שנפטרה בי’ בניסן תרע”ה בק”ק זאברוב”.

הרב יחזקאל שטרן היה בקשר עם רבים מגדולי התורה בדורו שענו לשאלותיו בהלכה. מתוך כתביהם ניכר עד כמה העריכו ואהבו אותו;

הרב יצחק צבי אמסעל אב”ד זבארוב והגליל כותב לו “אל כבוד ידיד נפשי עמק הברכה, אשרי שלו ככה, ידיו רב לו בהלכה, לוחם מלחמות התורה, ויודע לערוך מערכה, הבחור החו”ב, משנתו עמר נקי. כש”ת מו”ה יחזקאל שטערן נ”י, אב”י בעיר פרעשאוו יצ”ו”. (פני הנשר, הנשר החמישי, כנף חדסרי, נג)

הרב חיים שכטר, כותב עליו “נשאלתי מהחכם חרשים נבון לחשים החו”ב בחדר”ת צמ”ס וכו’ כש”ת מו”ה יחזקאל שטערן שליט”א נשיא אגודת יראים “אהבי תורה” בקהילת פרעשוב יע”א נכד גאון ישראל וקדושו וכו’ מרנא ורבנא הרשב”ט זצ”ל”, וכן כתב עליו “נשיא אגודת היראים “אוהבי תורה” בק”ק פרעשבורג מדינת טשעכין, מפרעשוב” (אוצר חיים, ח”א. ועיין שם שהשיב לו מספר תשובות).

בשנת תרצ”ג כותב לו הרב יוסף צב”י דושינסקי: לענף עץ עבות ה”ה כבוד הבחור המו”מ חו”ש יר”א מרבים כש”ת מו”ה יחזקאל שטערן נ”י (פני הנשר, הנשר החמישי כנף תריסר נד). באותה שנה כותב לו הרב אהרן וולקין הי”ד: “כבוד ידידי הרב וכו’ יחזקאל שטערן נ”י בעיר פרעשאוו צעחאסלאווקי… מפני שידוע לי קצת דרכו בקודש שאין לצדיק זה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה אר באהבתה ישגה תמיד מיצר ודואג על הספיקות ושמח בהתרתן, ולכן בכדי שלא יצטער אותו צדיק מיהרתי להשיבו מיד…” (זקן אהרן תנינא, או”ח, סימן ה)

בשנת תרצ”ד כותב לו הרב יחזקאל ווידמאן אב”ד סיטשל הי”ד: לכבוד האברך המופלא ומופלג בתורה ויראת שמים חריף ובקי ומלא ברכת ד’ במדות טובות ובבקשת החכמה והדעת וכו’ כבוד מורנו ורבנו הרב יחזקאל שטערן נ”י (בק”ק פרעשוב יע”א). (פני הנשר, הנשר הששי, כנף הראשון, סימן ו).

באותה שנה כותב לו הרב חנוך העניך טשארניטשפקי אב”ד גאלין: “אהובי ידיד נפשי הבחור המופלא ומופלג החו”ב יר”א המפורסים במעלות ומדות תרומיות בנש”ק וכו’ כש”ת מוה’ יחזקאל שטערן שי׳ נשיא האגודת יראים אוהבי תורה בק”ק פרעשאב יע”א” (אור תורה, ג, סימן צב).

המאמר האחרון מאת הרב יחזקאל שטערן יצא לאור בספר “הפוסק” סימן תתפ”ח (תשרי תש”ו. אולי לאחר מות מחבר המאמר)  לאחר הבאת תורות מכתב יד סבו הרב הגאון שלמה ברוך טייטלבוים ראב”ד, ר”מ ומנהיג קהילת סטרופקוב, חותם הרב יחזקאל במילים אלו: יחזקאל שטערן מפרעשאב יע”א המצפה לישועת ה’ בכלל כ”י במהרה דידן. מדברים אלו ניתן להבין שהרב יחזקאל היה שם, בפרשוב, בשנות הצרה והצוקה, במהלך השואה.

בעקבות הפלישה הנאצית לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיע לפרשוב זרם פליטים יהודים מפולין, ויהודי העיר סייעו לקליטתם ולהברחתם להונגריה והלאה.

באביב 1941 הייתה פרשוב העיר הראשונה בסלובקיה בה נדרשו יהודיה לענוד סימן זיהוי על שרווליהם. היהודים הותקפו בהתפרעויות של המון מוסת שתקף את גופם ורכושם. בינואר 1941 הועלה באש בית הכנסת “היכל אברהם” באירוע שנודע כ”ליל הבדולח של פרשוב”. בהדרגה נשללו מן היהודים זכויותיהם הכלכליות, עסקיהם נסגרו, רכושם הוחרם, ובאזורים מוגדרים בעיר נדרשו יהודים להתפנות מבתיהם. יהודים הוצאו ממערכת החינוך הממלכתית, ורופאים יהודים סולקו מעבודתם. באוקטובר 1941 הגיעו לעיר פליטים רבים מבין יהודי ברטיסלבה שגורשו מעירם. בזמן זה החלו יהודי העיר להישלח לעבודות כפייה.

בשלהי חורף תש”ב (03.1942) החל גירוש יהודי פרשוב למחנות ההשמדה בפולין. ראשונות רוכזו ונשלחו לאושוויץ בנות הקהילה הצעירות, ולאחריהם שולחו הרווקים בני 15-35 באפריל 1942. לאחר מכן, בשלהי אייר (05.1942) החל איסוף המשפחות לגירוש. רובן נשלחו לגטאות שונים במחוז לובלין בפולין עד יוני 1942 ומשם הועברו יחד עם היהודים המקומיים בעיקר אל מחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה. אחרוני היהודים נשלחו באוקטובר אותה שנה, בעיקר זקנים, נכים וחולים סופניים.

עדיין לא הצלחתי לברר מה עלה בגורלו של נשיא אגודת “אוהבי תורה, הרב יחזקאל שטרן, הבחור המופלג בתורה ויראה מפרשוב.


מאמרים לדוגמה מאת הרב יחזקאל שטרן ניתן למצוא בקישורים אלו, לאתר היברו-בוקס:

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12926&st=&pgnum=25

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12929&st=&pgnum=47

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12929&st=&pgnum=49

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_12930_56.pdf

http://hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_12925_78.pdf

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=6

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=28

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=30

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=65

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=71

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=80

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=90

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23295&pgnum=194

המידע על חורבן קהילת פרשוב, לקוח ברובו מויקיפדיה, והתמונה לקוחה מפורום אידישע וואלט.

מספר הצפיות במאמר: 48

כשעושים תשובה, עולים מיד לדרגות גבוהות / רבי משה (משה’ניו) פרידמן הי”ד, ועדות עליו מאת הדיין הרב לייב לנגפוס הי”ד

תמונת רבי משה פרידמן הי"ד

איתא בזוהר הקדוש דכשבני ישראל עושים תשובה, באים בשעתא חדא למדרגות גבוהות וגדולות…

ובזה מבואר הפסוק, זה השער לה’ צדיקים יבואו בו (תהלים קיח,כ). דהנה אמרו חז”ל (שבת קד.) דלכך יש לאות ה’ רווח למעלה, לרמז שבעל עבירה, כשחוזר בו משאיר לו ה’ יתברך פתח ושער שיוכל להכנס בו, ומקבל אותו בתשובה.

וזה הפירוש: זה השער [ה-שער] לה’, היינו שה-ה’ מרמז על תשובה, ואז כשעושים תשובה, מיד צדיקים יבואו בו. דכשעושים תשובה עולים מיד למדריגות גבוהות ונהיים בבחינת צדיקים ודו”ק.

וזה הפירוש בפסוק: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו’ (ויקרא יד,ג), היינו דתיכף ומיד ביום טהרתו, כשעושה תשובה, מיד – והובא אל הכהן, מביאים אותו מן השמים לדרגת כהן, עובד ה’ בשלימות וזוכה למדריגות גבוהות וכנ”ל.

אך על כל פנים כתיב אחר כך בפסוק: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו’ (יד,ג), היינו שיש לו לטהר ולקדש עצמו, להמשיך בדרגות שיש לו בעבודת ה’. וכמו שגם בני ישראל שיצאו ממצרים, והיו אז בדרגות גבוהות, בכל אופן הוצרכו שבעה שבועות לספור עד שזכו לדרגה שיוכלו לקבל את התורה, הכי נמי בבחינה זו, אחד שעושה תשובה וכנ”ל ע”כ.

(שו”ת דרכי משה, חלק אמרי קודש, הובא בתורת החסידות ח”א עמ’ 88).


רבי משה (שכונה בשם החיבה “ר’ משה’ניו”) פרידמן הי”ד מבויאן-קראקא בן רבי שלום יוסף, שהיה נכדו של ר’ ישראל מרוז’ין, נולד בפורים תרמ”א (1881) בהוסאטין שבאוקראינה.

התייתם מאביו כשהיה בן שנתיים וגדל אצל סבו, רבי מרדכי שרגא, האדמו”ר מהוסאטין, ואחר כך אצל דודו האדמו”ר רבי ישראל. בהיותו בן עשרים, בשנת תרס”א (1901), התחתן עם מרת מרים, בת רבי מנחם נחום מבויאן-צ’רנוביץ, נכדת האדמו”ר מבויאן, ועבר לגור בבויאן. שם המשיך לעמול בתורה והתפרסם כלמדן וחסיד הבקי בכל מקצועות התורה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו לווינה, שם פגש בין הגולים ברבנים ואדמו”רים רבים.  בשנת תרע”ח (1918) נפטר האדמו”ר מבויאן, ורבי משה מונה לאדמו”ר מבויאן תחתיו.

מלבד גדולתו בתורת הנגלה והנסתר, בדייקנות, בשקידה ובלמדנות, בפסיקת הלכה וביראת שמים, היה האדמו”ר בקי בהוויות העולם העוסק בצורכי ציבור. הוא מונה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ונמנה על מנהיגי יהדות פולין.

בסוף קיץ תרפ”ה (1925) עבר לקרקוב והיה בה לדמות מרכזית. הוא נודע בשם האדמו”ר מבויאן-קראקא. הופעתו החיצונית הייתה מרשימה, ודיבורו היה תמיד בנחת ומלווה בחיוך. רבים מהחסידים, מהלמדנים ומהמחנכים, ומכלל הציבור, נהנו מפסיקותיו, מהנהגותיו ומעצתו.

בשנת תרצ”ד (1933), לאחר פטירתו ראש ישיבת חכמי לובלין, רבי יהודה מאיר שפירא, מונה האדמו”ר מבויאן-קראקא לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.

בתחילת הכיבוש הנאצי שהה האדמו”ר בקרקוב ובחורף תש”א (1940) ברח לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו, לנהל “שולחנות” ולענות לשאלות קשות ומסובכות שהזמן גרמן.

בחודש סיוון תש”ב (1942) התחילו האקציות בגטו. הרבי הצליח להתאשפז בבית חולים מתוך הנחה ששם בטוח יותר, ולאחר זמן חזר לביתו וקיים שם תפילה במניין מצומצם. בערב ראש השנה הצליח להתפלל במניין בעליית הגג, למרות אקציה נוספת שנערכה באותה עת. ב-א’ בכסלו תש”ג (10.11.1942) נאלץ הרב לעזוב את ביתו ולהתחבא בבית אחד מחסידיו. בינתיים נעשו מאמצים רבים לחלצו מתחת ידי הנאצים.

ב-ב’ אלול תש”ג (2.9.1943) נערכה האקציה האחרונה בטרנוב. בתחילה החליט הרבי לא להגיע למקום הריכוז אלא לחזור להתחבא בבונקר, אך משום מה שינה את דעתו והלך עם כולם למקום הריכוז. לאחר שאחד מאנשי היודנרט ניסה ללא הצלחה להוציאו מהקבוצה המיועדת להשמדה, נלקחו הרבי והרבנית, יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת לאושוויץ בקרונות צפופים ומלאים סיד.

יש הטוענים שהרבי נספה במהלך הנסיעה ברכבת סמוך לבוכניה. ויש עדויות על כך שהרבי הגיע לאושוויץ בג’ באלול. וכך כתב איש ה”זונדר קומנדו” באושוויץ, הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון הרב אריה יהודה ליב לנגפוס הי”ד, ברשימות שנמצאו לאחר השואה:

כשהתפשט יחד עם כולם נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתופסו בדש בגדו פנה אליו בגרמנית: אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל, עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו, בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם, דמנו השפוך מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח עד אשר חמתו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם.

דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה: “שמע ישראל”, ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים.

(“מגילת אושביץ” בר מרק הוצאת עם-עובד תל-אביב תשל”ח. בסתר רעם  הוצאת מוסד הרב קוק עמוד 412).

ר’ משה-ניו כתב תשובות רבות כמענה לשאלות רבני הדור. לפני שנשלח הרבי להשמדה הוא קבר את כתביו במרתף ביתו, אבל הם לעולם לא נמצאו. רבים מכתביו, שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו, נשלחו ללונדון, אך נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו, חידושיו ודברי תורתו שרדו ויצאו לאור בשו”ת “דעת משה” (ירושלים, תש”ז ותשמ”ד).

מקורות: אתר זכור, ויקיפדיה, תורת החסידות ח”א עמ’ 87, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’ 224, “דעת משה” – בהקדמה ובפרק על תולדות.

עוד ראה: גטו טראנוב – באתר האנציקלופדיה של הגטאות.


תמונת הרב לייב לנגפוס הי"דהרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי”ד למד בישיבות בוורשה. הוא היה חתן של הרב במקוב-מזובצקי ואחרי פטירתו היה לרב ואב”ד שם. במהלך השואה גורש הרב מגטו מקוב-מזוביצקי לאושוויץ ואולץ להתייצב בזונדר-קומדו בתפקיד של הכנת שער הנשים שנגזז למשלוח לגרמניה.

בליל הושענא רבה תש”ה (7.10.1944) פתחו אנשי הזונדר קומנדו היהודים במרד. במהלך המרד ופיצוץ המשרפות בחומר נפץ מוברח, שפעל ללא מנגנון השהיה, נהרג הרב לנגפוס הי”ד. זמן קצר לאחר המרד, הופסקו משלוחים חדשים של יהודים לבירקנאו. בהמשך, פורק המחנה ותושביו הוגלו ל”צעדת המוות”.

החל משנת תש”ג ועד לשנת תש”ה, לקראת המרד, כתב הרב יומן וחתם בו בראשי התיבות איר”א (אריה יהודה “רגל ארוכה”). יומנו הוא אחת התעודות החשובות ביותר על אשר התרחש באושוויץ-בירקנאו ועל תולדות השואה בכלל. היומן היה טמון באדמה ליד משרפה מספר  ונמצא בשנת תשי”ב. וחלקים ממנו שמורים עד היום במוזיאון אושוויץ הנמצא במחנה עצמו, ועיקרו נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהיומן כבר לא ניתן לקריאה ורק התרגום לפולנית השתמר. יומנו של הדיין לנגפוס הי”ד נדפס בחוברת “בלעטער פאר גשיכטע” (וורשה, תשי”ד) עמ’ 100-107, תחת הכותרת ” אין גרויל פון רציחה -אשוויענשימער כראניק פון אומבאקאנטן מחבר”.

בסתיו תשל”א מצאו עוד מסמך בתוך צנצנת זכוכית שאף הוא נשאר מהרב לנגפוס הי”ד המתאר את הגרוש מגטו מקוב- מזוביצקי בחשוון תש”ג.

מקורות: פורום חדרי חרדים, גטו מקוב מזובייצקי – באתר האנציקלופדיה של הגטאות, ועוד.

ראה תולדותיו (באנגלית) באתרים: Amerika pink, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 49

עצה לבעל תשובה לעבוד את ה’ יתברך בשמחה/ הקדמת הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד לספרו גבעת לבונה

חתימת יד קודשו של רנ"ה בומבך הי"ד

פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ומתחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, שמשם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה

(מדרש תנחומא, הובא ברש”י תהלים קיט,קל)

הנה כל עובר ישתומם על דברי המדרש הנ”ל, האיך מוכח מזה שתחלת דברי ה’ במעשה בראשית יהי אור שיפתחו בדברי תורה. וגם מה הלשון יפתחו בדברי תורה, והכי המצווה בלימוד תורה היא רק לפתוח בדברי תורה, הרי המצווה להגות בה יומם ולילה.

ואחשבה לבאר דברי חז”ל ומליצותם שרעיון גדול ויסודי הטמינו בדבריהם בזה, ונקדים לבאר דברי המדרש רבה בסדר וירא בקרא דוהוא יושב פתח האהל, פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחת לגרים, יעויין שם, ואינו מובן. ובנראה בביאורו, דהנה כבר כתב בנועם אלימלך בפרשת וירא שם לפרש הקרא דוהוא יושב פתח האהל, דהיינו שהיה בו הכנעה גדולה, דאף שהיה צדיק גדול, מכל מקום החזיק עצמו שעדיין יושב בפתח והתחלה של הקדושה, דאהל רומז אל הקדושה. עד כאן דבריו הקדושים.

ולעניות דעתי נראה להסביר דבריו הקדושים, גם לבאר על פי זה סוף דברי הקרא כחום היום. דהנה רש”י ז”ל בפרשת תבא פירש הקרא היום הזה ה’ מצוך, בכל יום יהא בעיניך כחדש כאילו בו ביום נצטוית. ואינו מובן מה זה חשיבות שהיום נצטווה, ולכאורה, אדרבה, חוק הנהוג כבר מימים קדמונים יש לו ערך רב.

ושמעתי בזה מאחי מורי ורבי הגאון הצדיק מאור הגדול בעל אהל יהושע זצ”ל לבאר דבריו, דהנה בפיוט הרשות לחתן בראשית נאמר שם שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה, ואינו מובן, וחס וחלילה לומר כזה על תורה הקדושה, שאם ישנה היא עברה חס וחלילה. אכן ביאור הדבר נראה לפי מה שאמר רבנו יונה ז”ל בשער התשובה, כי מדרך התשובה היא רק לראות ולתקן מעשיו בעתיד, למאוס ברע ולבחור בטוב, כי אם יחשוב על מה שעבר יבוא לידי עצבות, חס ושלום, ולא יוכל לעבוד הבורא בשמחה. ולכן העיקר מה דאזיל אזיל ומכאן והלאה חושבנא. עד כאן דברי הרב רבנו יונה. (וכעין זה שמעתי משמיה דאדמו”ר הגאון הקדוש רבן של כל ישראל מהר”י מבעלזא זצ”ל שאמר לפרש דברי הרמב”ם שכתב דתקיעת שופר, אף על פי שחוק הוא, טעם יש בה, עורו ישנים מתרדמתכם, והוא כמו מי שישן ואחר כך ניעור, העיקר הוא לראות מה שלפניו, כי בזמן העבר היה ישן. כן הבעל תשובה יחשוב כי בתחילה היה ישן בשינת אוולת הזמן ועתה ניעור משנתו וצריך לתקן דרכיו לעתיד. עד כאן דבריו הקדושים. ובדרוש הזה אמרתי לרמז בדברי הרמב”ם, מה שאמר השל”ה הקדוש בהלכות ראש השנה בטעם הליכת תשליך בראש השנה, בהיות שצריכים אז לרחמים גדולים ולזה הולכים לנהר בו יש דגים לעורר עינא פקיחא דלמעלה, דדגים אין להם שינה, ועל זה נאמר עורה למה תישן. יעויין שם בדבריו הקדושים. וזהו הרמז ברמב”ם עורו ישנים מתרדמתכם, לעורר רחמים גדולים. והארכתי בזה). אולם באמת אם יחשוב האדם לנפשו כי מה שעבר אין לתקן, אם כן שוב יתעצב אל לבו ולא יוכל לעבוד ה’ בתורה ומצוות כראוי. ולכן נתנה תורה הקדושה עצה לבעל תשובה לעבוד את השם יתברך בשמחה, שיחשוב בלבו שהיום נתנה לו תורה הקדושה ועד היום לא היה מוזהר ולא עבר כלל ורק מהיום נצטווה והוא מקיימה מהיום ולהבא. וזהו הכוונה היום הזה ה’ מצוך, שתחשוב בכל יום שהתורה חדשה ובו ביום נצטווית עליה, ואם כן לא עבר עליה מעולם ויוכל מכאן ולהבא לקיימה וללמדה בשמחה. וזהו כוונת הפייטן, שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה. ואין הפירוש שעברה מלשון עבר ובטל ורק שעברה שעבר עליה, דאם היא ישנה אם כן הוא עצב דכבר עבר עליה, ורק שמחים בה כחדשה ובו ביום נצטוו עליה ומעולם לא עברו עליה. ומבוארים דברי הפייטן ודברי רש”י ז”ל. עד כאן דברי אחי מורי ורבי הגאון ז”ל.

ומעתה זהו הכוונה באברהם אבינו עליו השלום שהיה יושב פתח האהל, שנדמה לו שהוא עדיין בפתח והתחלה של הקדושה. וכדברי הנועם אלימלך הנ”ל, דבוודאי היה אברהם אבינו עליו השלום מגודל הענווה חושב שלא קיים רצון ה’ יתברך כראוי עד כה, ולזה היה חושב שהיום נצטווה והוא כעת בהתחלת הקדושה. ואולם המקור לזה היה מקרא כחום היום, היינו דזה היה ממש כהך קרא דהיום הזה, ומובנים דברי הנועם אלימלך הנ”ל בצירוף ביאור הקרא דכחום היום, והבן. והנה דרך הזה יונעם לבעלי תשובה, כי אף שעברו על התורה, מכל מקום היום נצטוו ויכולים מעכשיו לסגל מצוות ומעשים טובים ותורה, וכן הגרים, אף שקודם גירות עברו אף על ז’ מצוות, מכל מקום יוכלו לכנוס תחת כנפי השכינה בעצה הזו. וזהו הכוונה במדרש רבה הנ”ל, אתה פתחת דרך לעוברים ושבים, והכוונה עוברי עבירה ושבים ועושים תשובה, יוכלו מעתה לעבוד מעתה לעבוד ה’ בשמחה, וכן הגרים, וכל זאת בעצת אברהם אבינו עליו השלום דיושב פתח האהל כחום היום, וכנזכר לעיל.

ונראה להעמיק יותר בביאור הלשון כחום היום. דהנה כבר הביא רש”י ז”ל בריש בראשית קושית רבי יצחק דלא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם. ונראה דהנה תורה הקדושה נמשלה לאור בקרא כדכתיב כי נר מצווה ותורה אור. והכוונה לדעתי, על פי דברי רבנו יונה הנ”ל, שלא יפול לב האדם בגשתו אל הקודש לתורה בזוכרו ימים הראשונים, והעצה לזה דהיום נצטווה. והנה זה הוא בבחינת אור השמש, שאנו מברכים יוצר אור והיינו שבכל יום בורא מחדש, דאתמול שקעה חמה והיום בהנץ יוצר האור מחדש. וכן החושך, כמבואר במה מקומות. וכן הוא בתורה הקדושה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום נצטווה, וזה בחינת אור היום ומשום הכי תורה אור, ומהאי טעמא אנו מברכים גם כן בברכת התורה נותן התורה, ולא נתן התורה, משום דבכל יום נותנה מחדש. ועיין בטו”ז או”ח סימן מז כתב גם כן דנותן בכל יום, רק שכתב בדרך אחר קצת. ומעתה משום הכי התחיל ה’ יתברך מבראשית ברא, שבהתחלת לימוד התורה בל יתעצב אל לבו מהימים שעברו, לזה תיכף בהתחלת התורה כתיב יהי אור, שהיינו שהכל בבחינת אור שבכל יום יהיה בעיניך כאלו היום נצטווה.

וזה מרומז בקרא דפרשת ואתחנן וידעת היום והשיבות אל לבבך. ועמד שם האור החיים מה ידע מהיום מיומים אם ישוב אל לבו. יעויין שם. ובהנ”ל יבואר שהבעל תשובה לא יתעצב בימי התשובה מהימים שעברו דכבר כתבה תורה היום הזה ה’ מצוך, וכתב רש”י, דמהיום נצטווה, ובדברינו יבואר היום הזה, היינו כמו שהיום הזה נתהווה בכל יום, כמו כן ה’ מצוך. וזה וידעת היום, היינו הקרא דהיום הזה, וגם דהוא דוגמת היום, ובזה והשבות אל לבבך, דזה דרך ועצה טובה לבעלי תשובה, וזהו כחום היום דאברהם אבינו עליו השלום עומד בפתח הקדושה בבחינת חום היום וכנ”ל, ומעתה מבואר דברי התנחומא הנ”ל. תחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, והיינו דהתורה פתחה בזה בכדי שיהיה דרך לבעלי תשובה, וזהו מבין פתיים, ממנו יבינו הכל, אף הבעלי עברה, לפתוח בדברי תורה, והיינו שכעת נצטווה ועומד בפתח וכנזכר לעיל בדברינו. וחתני הגאון מורנו הרב יוסף מרדכי שליט”א האב”ק גאליגורא העירני על פי זה לפרש מה שאמרו חז”ל ואין עתה אלא תשובה, והכוונה דדרך התשובה הוא לחשוב, ועתה, היינו כעת נצטויתי. וזהו דרך גדול לתשובה. עד כאן דבריו. דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן, וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ .

(מתוך הקדמת המחבר לגבעת הלבונה)


בשנת תרמ”ה נולד הרב נפתלי הירץ ב”ר יוסף, ממשפחת בומבך שהעמידה דורות של רבנים ולומדים רבים בגאליציה ופולין. בצעירותו למד בשקידה אצל אביו ואצל אחיו הגדול הרה”ג ר’ יהושע פנחס זצ”ל אב”ד אשפצין מחבר הספר שו”ת אהל יהושע. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה בדברצין שבהונגריה, אח”כ היה רב במגריב. בשנת תרפ”ה התקבל כרב וראב”ד בסמבור עד שעלה הכורת עליו ועל משפחתו וקהלתו במוקד השואה במחנה ההשמדה בלזיץ, ונעקד על קידוש ה’ בט”ו מרחשוון תש”ג. הי”ד.

אשתו הראשונה, מרת יהודית בת ר’ ישראל יעקב קרוס מליביטשוב, נפטרה בשנת תרע”ג. בזיווג שני נשא את מרת גיטל בת רבי חיים ערליך מברענזא ודברצין.

במשך כלל ימיו נמנה בין חשובי חסידי בעלז ורבניה, והיה אחד מגדולי הדור לפני השואה. ספרו שו”ת גבעת הלבונה (לובלין תרצ”ט), על שו”ע או”ח עד סוף הלכות שבת, מעוטר בהסכמות נלהבות של זקני ופארי הדור, ר’ חיים עוזר גרודזנסקי זצ”ל אב”ד וילנא, הרב אברהם יעקב הלוי הורוביץ אב”ד פארבוזא ומחבר ספר שו”ת צור יעקב וכן הרב אהרן וואלקין זצ”ל אב”ד פינסק שחיבר ספרים רבים.

בהכנת הספר טרחו תלמידיו, ר’ יצחק אייזיק הכהן יאלעס הי”ד, ובן אחותו ר’ יוסף שאלל הי”ד שצרף בסוף הספר את קונטרסו “נס על הגבעה” ובו פלפול בענייני חנוכה.

לאחר שנים היה הספר “גבעת הלבונה” נדיר, ובן אחות המחבר, ר’ שמעון מרגליות, הוציאו לאור במהדורה שניה, “למען יהיו שפתותיו דובבות בעולם העליון וימליץ טוב בעדנו. אמן כן יהי רצון”.

מקורות: הקדמת גבעת הלבונה מהדורה שניה, מאורי גליציה חלק א 464-467, דפי עד באתר יד ושם.

בתמונה למעלה: חתימת יד קודשו של הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד

מספר הצפיות במאמר: 19

הקשר בין עשרה ניסיונות, עשרת הדברות ועשרת ימי תשובה / הרב ישראל זילברמינץ הי”ד בשם סבו

מקדש מעט בקוזמיר

אמר נכד המחבר כאשר נשאר עוד מקום אמרתי להציג פה מחידושי אדוני זקני זצ”ל.

במדרש בשעה שעקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בנו אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה. והוא סתום מאד. עוד במדרש אגדת בראשית חכו ממתקים בשעת מתן תורה, כלו מחמדים כשהוא מקבל השבים. וצריך גם כן ביאור. עוד במדרש שוחר טוב, ה’ אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים.

ויבואר כל זה על דרך מאמר לקונה עבדיו בדין. כמו על דרך משל למי שנתחייב למלך עד שהוכרח למכור את עצמו למסור את עצמו לגמרי לעבודת המלך. כמו שאמרו השבטים ליוסף מה נאמר לאדוני כו’ הננו עבדים לאדוני. וזה שורש התשובה וזה מאמר אם כעבדים. והיינו, אם חלילה אבדה מדרגת בנים, היינו שאין אנו ראויין, אז לעבדים נמכרנו. על דרך, כי עמך הסליחה למען תוורא. והיינו על ידי שאתה בטובך סולח לנו בחנם, על ידי זה אנו משעבדין עצמנו לעבדים. וזה למען תוורא, על דרך הכתוב אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. ועל ידי הסליחה נצמח לנו היראה. כחוק העבד נאמן. וזהו שאמר הכתוב למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. והנה משפט הוא רחמים. והיינו שיש לנו עמידה וקיום בדין. הוא על ידי זה שהכל עבדיך. היינו, מחמת שמקבלין עלינו עול מלכות שמים מחדש בזריזות רב ונפלא בחוק עבודת עבד נאמן אשר מורא רבו עליו. וזהו שאמר הכתוב גם כן לעשות משפט עבדו דבר יום ביומו. ויבואר גם כן הא דאמר בזוהר הקדוש על ויהי היום שנאמר באיוב דהוא יום ב’ דראש השנה, ויבואר גם כן הא דלא נאמר מקודם ויבוא גם השטן להתייצב וכו’, רק אחר כך ויהי היום ויבואו וכו’ ויבוא גם השטן להתייצב על ה’. והיינו על פי דברי הזוהר הקדוש הנ”ל. וניחא גם כן הא דשני יומא דראש השנה כיומא אריכתא, היינו משום דעיקר צמיחת הסליחה הוא למען תוורא. והיינו לשנס מתניו לעבוד עבודת עבד. וזה שאמרו שמחויב הבעל תשובה לעשות חבילות מצות, על דרך שאמרו בתחבולות תעשה מלחמה. והיינו הגם שאין נקי, מכל מקום אין לשער גם על פי פשטו לגודל חסד שעשה עמו ה’ יתברך לקבלו, מה שבאמת לולא רחמי שמים הכל אומרים נואש, כמו שכתוב במדרש שאלו לחכמה וכו’. וגם אם התשובה היא בעומק ובמרירות הלב שעלה על לבו קיצורו בעבודת המלך עד הלום, כל אדם לפי מה שהוא, וכמה שנים וזמנים חלפו עליו שהמרה פני עליון, עד שנקרא ה’ יתברך מלך עלוב, כמבואר בספרם הקדושים. וכמה טובות שקבל משמים. ומעודו לא התפלל אף פעם אחת כראוי. איך לא יחרוד האיש על כל פנים ביתר שנותיו להכביד העבודה עליו. וזה שרמזו בחבילות, כמו שמעמיס עליו חבילה גדולה. היינו כדי לכפר על רפיון ידיים שעבר עליו עד כה. ובזה ישא המלך פניו. והיינו, הגם שבצדיק מעיקרו יש בכח לתקן נפש-רוח-נשמה שלו במצוות הנוגעים לנפשו וידע אינש בנפשו תכלית ביאתו לעולם. ולהרמב”ם גם במצווה אחת יש להחיות נפשו לעולם הבא. אולם כל זה אינו כי אם במי שלא קלקל ולא הרבה לפשוע. אבל במי שהעווה ועיקש דרכו, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וכמה נפשות נתקלקלו על ידו, וגם הרי נדבק בנפשו חלק הרע. כמו שנתעבר בצדיק בעשותו טוב נשמת צדיק לסייע לטוב, כמו כן  להיפך חלילה מדביק בנפשו חלק הרע משל רשע אחר. ואחר כך החי יתן אל לבו לתקן את זה. מחוייב לתקן ולגרש גם את חלק הרע. לזה אין לשער גודל הזריזות לבעל תשובה לבל ייתן דומה לנפשו. וזהו שאמר חבילות של מצוות, היינו, שלא די הנוגע לחלקו לבד, כי אינו יודע איזה יוכשר וגם גודל החשק שצריך לו, כי נעשה כבריה חדשה. וזהו שאמרו במדרש ועם נברא יהלל, על בעלת תשובה. ומטעם זה שני ימים דראש השנה כיומא אריכתא, היינו להתחיל מחדש. ועל ידי זה הוא שורש הסליחה למען תוורא, היינו לקבל עליו מורא אדון לבל להתרשל עוד. וזהו שביום ראשון באו בני אלהים, היינו לקטרג על מדריגת בנים ויבוא גם השטן בתוכם, ועם כל זה אין לו רשות לקטרג, דעל ידי הקריאת שמע שמקבלין עלינו עול מלכות שמים ועול עבדות ואנו מקנין ומוכרין עצמנו, על דרך לקונה עבדיו בדין. ורק ביום השני, היינו שמתחיל שנה הבאה להבא אז ויבוא גם השטן, היינו שהגם שהוא גם עובד למלך הכבוד כדאיתא בספרים הקדושים ובזוהר הקדוש. וזה מאויבי תחכמני מצותיך, היינו שיש ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא האיך לעבוד למלך הכבוד מעבודת היצר שמשנס מתניו בכל עוז לפתות ולרמות, והכל כדי ל עשות שליחותו לנסות בני המלך, כהמשל בזוהר הקדוש מבן המלך. והוא שעובד עבודת עבד וכו’ יש לו רשות ביום השני לקטרג, באם חלילה יש רפיון ידים על קבלתם מחדש כחוק הקצוב לבעל תשובה לעשות חבילות, והיינו, עם חשק חדש כמי שלא טעם טעם עבודה מעולם. כיון שצריך לתקן הכל כנ”ל. וזה לעשות משפט עבדו, היינו לרחם עלינו מחמת שמקבלין עלינו עול מלכות שמים עבדות מחדש, וזה למען תוורא. דבר יום ב יומו דדריש בזוהר הקדוש על שני ימים דראש השנה, והיינו שני ימים שהם כיום אחד, והיינו הלהבא מכפר על העבר ועל ידי זה מוסיף עבדות. ואדרבא, על ידי הרפיון שעד עתה עושה חשק חדש, כמו שלא טעם מעולם, כמשפט לעבד נאמן. (וזה יום ביומו, על דרך שאמרו במק”מ דמילוי יום הוא גם כן יום, היינו החשק דהוא מילוי).

והנה עשרת ימי תשובה המה נגד י’ ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום וה-י’ ניסיונות המה נגד י’ דברות. וניסיון י’ העקידה, הוא נגד לא תחמוד. וזהו שאמרו במדרש, ניסיון הראשון בלך לך ניסיון האחרון בלך לך. ואין אנו יודעין איזה חביב. הוי אומר שניה חביבה מהראשונה. והיינו על דרך שהרעישו כל מפרשי התורה על לאו דלא תחמוד. דמי יאמר זכיתי לבי. והרי זה תלוי ברצון האדם וחשקו ומי ישקוט סרעפי אנוש המעותד ותאב לכל חלק רע ואיככה יצדק אנוש בתחבולותיו.

האמנם באמת נכון הדבר דאין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו והאדם מחוייב לזכך נפשו בכל המוטל עליו מה שביכולתו לעשות בהדיברות שקדמו, וממילא יוושע גם בזה. כי לא ינוח שבט הרשע וכו’:

ויבואר עוד דגם מצוות עשה של אנכי לא נאמר בדרך ציווי, כי אם שהוא כך. והיינו, שלא יתכוון לצוות טרם שקיבלו עליהם עול מלכות שמים, ואיך יצווה האדון כי אם לעבדו. רק שבאמת ה’ יתברך מאיר עינים, כמו שאמרו במדרש שפתח כל הרקיעים וראו שאין עוד מלבדו, ואז פתח אנכי. והרי גם זה תלוי במחשבות ובאמונת הלב וגם כן לא יתכן בדרך ציווי כלל, כי אם שבאמת הוא כך. וזהו וכל העם רואים את הקולות, היינו דאחת דבר אלקים, היינו אנכי, כי לא יתכן בדרך ציווי כמו שמצווה אדון לעבדו לשמוע בקולו. רק שבאמת ראינו כן. וזה רואים את הקולות, אשר באמת מצד מעמד הנבחר הקדוש הזה האמונה תקוע בלבנו עדי עד, כמאמר אתם ראיתם. ועל ידי זה נעשינו עבדים ביתר הדברות, ושוב בלשון ציווי נאמרים, כיון שכבר קבלנו עלינו עול מלכותו במאמר אנכי אשר בעיננו ראינו בכל העולמות העליונים כי אפס זולתו, ושוב יתכן עולו עלינו כמו שמצווה האדון לעבדיו לקיים גזרותיו. והנה נעוץ סופן בתחילתן, ומאמר אנכי כנגד לא תחמוד, כמו שכתבו מפרשי התורה. והיינו מי שיש לו אמונת אומן שה’ יתברך נותן כח לעשות חיל, לא יחמוד מה שיש לחבירו. וכמו שה’ יתברך אחד, כמו כן ברא כל הנבראים להראות על ידי זה יחודו ולא ברא דבר אחד לבטלה ומה שמורה זה לא מורה זה והכל כדי להתוודע ולהגלות על ידו כי בורא עולם ה’, כי הכל ברא לכבודו, וכיון שהכל כדי להתוודע, לא שהוא צריך חלילה לבריותיו, אם כן למה יברא שני דברים הדומים כיון דלא יתוודע מזה יותר מחבירו, וזה דאיתא ואין פרצופיהן דומות ואין דעתן דומות והכל כדי להתוודע ולהגלות שהוא אחד. וכמו כן יש לכל אחד מה ששייך לחלקו כיון דאין בריה סותר לחבירו ואין ראי זה כראי זה, אם כן הכל חד, ומי שמזכך נפשו להאיר באור ה’ באנכי הוא נקי גם כן במצות לא תחמוד, וזה הניסיון האחרון שהוא כנגד לא תחמוד.

וזה מאמר קח נא, והיינו על דרך שהמלך חושק לחפץ שיש לעבדו ומבקש ממנו שייתן לו, וזה ולא חשכת את בנך ממני. ומיושב גם כן הא דלא ציוה מפורש לשחטו. כיון דהוא נגד הלאו דלא תעשה, והיינו להקריב בנו מחמד נפשו לבטל חמדתו מפני חמדת השם שמבקש ומחמד לבנו, ואם היה בדרך ציווי מהשם, הלא אז כבד קנאו השם ולא היה נקרא כלל חמדה, דהרי חמדה הוא שחומד של אחרים. לזה היה מוכרח ניסיון זה להיות בדרך בקשה. ובאמת זה ענין קשה עד מאד כיון דתלוי רק במחשבה, כמו שדברו המפורשים בלאו דלא תחמוד. וזהו שאמר במדרש הנ”ל ניסיון האחרון כניסיון הראשון בלך לך, וקשה הניסיון משל ראשון. ועם כל זה כיון שכבר זיכך נפשו בניסיון הראשון בלך לך, דהיינו נגד אנכי. וזה אל הארץ אשר אראך דייקא, דהיינו כמו שפתח הקב”ה הרקיעים בשעת מתן תורה, כי אפס זולתו, ואז נעץ תחילתן בסופן, ושוב גם בניסיון האחרון ביטל כל חמדתו להקריב בנו מחמד נפשו כדי לקיים חמדת השם לבנו. וזה כ ל עניין הלאו דלא תחמוד, דמבואר בזוהר הקדוש הא חמדה דאורייתא צריך, והיינו שלא יהיה לו חמדה זרה וכל חמדותיו לאורייתא ולעבוד השם:

וזה אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים. היינו דראש השנה הוא יום הראשון מעשרת ימי תשובה והוא לזכך נפשו באנכי. ואז הוא אור גדול מה שה’ יתברך פתח כל הרקיעים וראינו בעינינו וזה אתם ראיתם כי מן השמים. וזהו, אל הארץ אשר אראך, דהוא ניסיון הראשון. ובאמת לכל בני ישראל אור במושבותם. ואמנם יתד תקועה במקום נאמן באין סעפים כלל חלילה. ואני חומה. וזה גם כן אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון, והיינו בראש השנה, דאז מקבלין עול מלכות שמים ומזככים עצמן באנכי, מה שהאור מאיר להם שהוא שליט בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד. ועל ידי זה, ישעי ביום הכיפורים, היינו הגם שאז אין מצידנו כח ואונים כלל להתגבר כי מי יאמר זכיתי לבי. כיון שהוא נגד לא תחמוד. רק שעל ידי שמזככין עצמנו באור הראשון באנכי, ממילא ניוושע ביום הכיפורים על ידי נעוץ סופן בתחילתן, דהכל חד, דעל ידי אנכי וכו’ כנ”ל:

וזה שמתווכין השלום ביום הכיפורים כיון דהוא נגד לא תעשה, והיינו דאין אחד סותר לחבירו וסר המשטמה והקיטרוג והשנאה שבין אדם לחבירו:

ובישעיה רחצו הזכו וכו’, והוא נגד עשרת ימי תשובה. וכנגד יום הכיפורים לא חשב בפועל מה לעשות כי אם, אם יהיו חטאיכם כשנים. והיינו, דבאמת אין באופן להוושע ביום הכיפורים אם לא בעזר שדי ממעל, דהניסיון בזה הוא קשה עד מאד, דהרי לא תחמוד אין ביד האדם:

וזה גם כן מה שנאסר לכהן גדול לכנוס בבגדי זהב ביום הכיפורים על דרך הכתוב הנחמדים מזהב ומפז ומתוקים, ועל דרך שאמרו המפורשים דבזהב יש סגולת חמדה מה שאין במתיקת דבש. והרי יום הכיפורים הוא נגד לא תחמוד, והיינו לבטל כל הכסיפין והחמדות זרות מזהב ופז, לזה נאסר אז לכנוס בבגדי זהב ואבנים טובות שעל לבו, ורק לבטל כל החמדות והכסיפין למה שה’ יתברך חומד, כמו שביטל אברהם אבינו עליו השלום חמדתו לחמדת השם:

ויבואר בזה גם כן המדרש חכו ממתקים בשעת מתן תורה וכלו מחמדים כשהוא מקבל השבים. היינו דהמתיקות לפעמים נפסק על ידי שקץ בהן מחמת רוב הרגלו בהם. וכלו מחמדים כשמקבל השבים, היינו, בשעת גמר, דמשעת מתן תורה עד יום הכיפורים דאז ניתנו לוחות אחרונות, דהימים בחשבון הזמן, כמו שכתב בתנא דבי אליהו איך היתה כמעט נפשם יוצאת אז מחמת רוב חמדתם, לבעבור כי נפשם ידעה מאד כמה הם חייבים למלך הכבוד ובמה יזכה עבד את נפשו כיון דאין לו כל מאומה וכמשפט לבעל תשובה שצריך לחבילות מצוות, והיינו כמעט לכנוס בתוך גבול חבירו ולעשות יותר מכפי המוטל עליו לעבוד על חלקו, דזהו מרומז בלשון חבילות, והיינו מחמת שיצא מקו המשפט והלך בדרך עקום ואז עליו לתקן גם חלק הרע שנדבק בנפשו. והיינו לחמוד גם של אחרים. וזה חמדה דאורייתא ולא ימעט בעיניו לעבוד בכל מאמצי כחו תחת אשר העווה עד הלום ברפיון ידים וזה תקנתו לעשות לו חשק חדש על ידי זה שלא עבד עד הלום. ואדרבא על ידי זה יהפך הרע לטוב, שעל ידי הרפיון שעד הנה יהיה לו חשק חדש וחמדה רבה לעבוד גם בעד אחרים כחק עבד נאמן לעבוד עבודת רבו בלי ליאות. וזה נגמר ביום הכיפורים שהוא נגד לא תעשה וביטל כל חמדתו לחמדת חי עולמים. וזה כלו מחמדים, דייקא כשהוא מקבל השבים:

וזה בשעה שעקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בנו, אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה, היינו ביום הכיפורים בשעתו דזה הניסיון האחרון היה ביום הכיפורים וביקש אז שינתן לבניו באלו הימים עשרת ימי תשובה בכדי שיעמוד להם זכות אבינו שביטל כל חמדתו לחמדת בורא עולם ועל ידי זה נזכה בתשובותינו שיפתח לנו חשק וחמדה חדשה על ידי שאנו רעבין עד הלום ויהיה לנו חמדה חדשה לעשות חבילות של מצות כמשפט לבעלי תשובה ולעבד נאמן. ועל ידי שכלו מחמדים כשהוא מקבל השבים כמו שעמד אברהם ונצרף בלא תחמוד כי אם לחמדת חי עולמים. הרחמן ייתן בלבנו לעשות תשובה שלימה אמן:

(חיל וחוסן, הרב ישראל זילברמינץ הי”ד בשם סבו הרב חיים יהודה ליב הלוי זצ”ל)


הרב ישראל ב”ר צבי מנחם הלוי זלברמינץ הי”ד, היה הרב והאב”ד של קאזמיר דלובלין (קאז’מייז’ דולאני).

בשנת 1916 כשהתקרב הצבא האוסטרי לגדול הוויכסל, גרשו הרוסים את יהודי קוזמיר לעיר לובלין, בה השתוללה מגיפת החולירע שהפילה חללין רבים. לאחר שהצבא האוסטרי כבש את קוזמיר, הורשו היהודים לחזור לעירם. שריפה שפרצה בעיירה כילתה את רוב בתי היהודים, רבים מהם אבדו את רכושם והגיעו עד פת לחם. כדי לפרנס את בני ביתם, הועסקו ראשי משפחות רבות, גברים ונשים, על ידי השלטונות בעבודות חפירה ובבנין ביצורים על שתי גדות הנהר. העובדים היהודים הועברו מידי יום לעבודתם בגדת הנהר המרוחקת במעבורת, ובה הם חזרו לביתם בערב. באחד הימים, עם רדת השמש, טבעה המעבורת שנשאה כ-200 איש, מתוכם הצליחו להינצל רק כחמישים. כמעט כל משפחה שכלה לפחות אחד מבניה, והלוויות ארכו כשבוע.

בשנת 1917 מופיעה בעיתון “העם” כתבה מאת הרב זילברמינץ, ובה הוא מספר על האסון הנורא של התהפכות המעבורת וקורא לבוא לעזרת האלמנות והיתומים הרבים:

מכתב מאת הרב ישראל זילברמינץ הי"ד

חתימתו מופיעה עם חתימת רבנים רבים על כתב מחאה בעיתון הדרך, עיתונה המרכזי של ההסתדרות העולמית של אגודת ישראל (תר”פ). הערה שלו מופיעה באהל מועד, ב, סימן קצ”ב והובאה בקובץ מפרשי התורה (תרצ”ג).

בתקופת השואה הכריחו הנאצים את יהודי העיר לעסוק בעבודות כפייה ולסלול כביש הבנוי מאבני המצבות של בית העלמין היהודי. במאי 1940 הוקם גטו קוזמיר, אליו הובאו גם יהודים מפולאוורי ומעיירות אחרות במחוז. הגטו הוקף בגדר תיל, והיציאה ממנו הותרה רק לעבודה או באישור מיוחד. בעיר הוקם גם מחנה עבודה לכ-120 עובדי כפייה. בחורף 1940/41 אסרו הגרמנים על פולנים להיכנס לגטו ולסחור עם היהודים, הרעב בגטו גבר, ופרצה בו מגפת טיפוס. ב-1942 הובאו למחנה העבודה יהודים שגורשו מסלובקיה.

 בספר הזכרון לקהילת קוזמיר מוזכר שהרב, שהיה חולה לב ובא בימים, הוכה ע”י הנאצים כשניסה להוציא מהעיר את תשמישי הקדושה של בית הכנסת. המכות חדלו רק כשבת הרב רחל שיחדה את ראש העיר והבטיחה לו שעון זהב יקר. הם הטילו על הקהילה קנס כבד שהיה עליהם לשלמו בזהב. בז’-ט’ בניסן תש”ד (27-25.03.1942) גורשו כאלפיים היהודים מגטו קוזמיר, לגטו אופולה, שרחוקה ממנה 21 ק”מ, בדרך אל מותם. באוטוביוגרפיה של ש. ל. שניידערמאן מובא שבראש הקהילה הגולה, עמד הרב ישראל זילברמינץ ובזרועותיו ספר תורה.

חלק מהמגורשים נרצחו במקום, קצתם למחנה העבודה בנלנצ’וב, והאחרים גורשו בי”ב בניסן תש”ד (30.03.1942) לבלז’ץ עם שאר תושבי גטו אופולה. הועמסו על קרונות מסע והובלו למחנה ההשמדה בלז’ץ. ספר הזכרון לקהילת קוזמיר מנציח את הרב, את רעייתו האמעלע ואת ילדיהם שבע, רחל, סערל, יצחק ושמעון ובני משפחותיהם.

מחנה העבודה בקוזמיר חוסל באוקטובר 1942. אחרוני היהודים שעדיין עבדו בעבור המשטרה הגרמנית נרצחו בתחילת 1943.

מספר הצפיות במאמר: 21

גדרי קידוש ה’, חלק ב: מעלת העושה מצווה בשלימות ובמסירות נפש / הרב חיים שכטר הי”ד

מעלת המוסרים עצמם על קידוש השם

התשובה לערעור המלאכים על מיתת רבי עקיבא

והנה באשר ערערו המלאכים בדבר זו תורה וזו שכרה כו’, כמו שפירש רש”י מידך היה ראוי למות ולא מיד בשר ודם, אמרו חלקם בחיים, כי אין בזה גרעין לצדיקים שהמה מוסרים נפשם על קידוש השם ומומתים ע”י בשר ודם כי אז עוד משבחים ומהללים אותי ואינם קוראים תגר חס וחלילה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם. ונמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ד’ שהיא שמחה לו, והמה מודים אף על ארבעה צרות אשר נרמזים בשם “חיים”, והיינו חלקם בחיים, תמיד המה נרדפים ובכל זאת המה משבחים ומודים אותו בצרתם. וסימנך, וכל החיים יודוך סלה, חולה יסורים ים מדבר, כמבואר כאורח חיים סימן רי”ט סעיף א’. וכשהיו סורקין בשרו במסרקות של ברזל היה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים והיה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו. וכשערערו המלאכים אז לא ידעו מה שעלתה עוד מקודם במחשבה כך שיהיה רבי עקיבא ממית את עצמו על דברי תורה. ולא הבינו זאת באמרם כי שמא הוא לו לעונש מאיזה דבר אשר לו בגלגול אחר, ועל כן אמרו זו תורה וזו שכרה, הלא אין דנין אלא לאותה שעה שהרביץ תורה בישראל ודרש חלי כו’. ובאשר ראו שהקב”ה הצדיק עליו הדין ואמר חלקם בחיים, אז יצא בת קול שנית ואמרה ואתה מזומן לחיי העולם הבא. ואף שהיה יכול למסור את עצמו על קידוש השם בצנעא כי היתה שעת השמד והיה צריך לעשות זאת להורות לתלמידיו שאין צריך דוקא פרהסיא, אך הוא בעצמו רצה לעשות פרהסיא שיהיה הקידוש השם יותר גדול. כמו שאמרינן במסכת סוטה (ל”ו) אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא, יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב”ה, יהודה קידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב”ה כו’. כתב הרי”ף אף על פי שכשנקרא יהודה עדיין לא קידש שם שמים ונקרא על שם העתיד, אולם כן למה לא נקרא גם כן יהוסף בתחילה על שם העתיד. אפשר לומר, שמי שעתיד לקדש שם שמים בפרהסיא, כגון יהודה על הים, ראוי להיקרא שמו בפרהסיא יהודה שנכלל בשמו שם של בן ארבע אותיות, אבל יוסף שקידש בסתר ראוי לייחד אות אחת של השם בסתר, כי השם הגלוי לכל העמים הוא יוסף, ויהוסף נקרא לעדות לישראל. ומה שאמרו שקידש יוסף שם שמים בסתר הוא כי מי ידע אם כוונתו של יוסף היתה לטובה או לאו, והקב”ה מעיד על מה שהיה בסתר דביוסף היה העיכוב שלא חטא.

 הדרך לעבודת ה’ בשלימות: בתורה, באהבה וביראה, ובעשיית מצווה בשלימות ובמסירת נפשו עליה

והנה איש ישראלי צריך לעבוד את ד’ בחוט המשולש הזה, דהיינו בתורה ובאהבה וביראה, והחוט המשולש הזה לא במהרה ינתק. ואם חסר אחת מכל אלו השלשה דברים, אז ידע שאינו עובד ד’ בשלימות, כי זה בלא זה אין לו חיזוק. כי בלא תורה לא ידע דבר איך לעבוד את בוראו, ואין עם הארץ חסיד. והעובד מיראה הוא יכול לקיים רק מצות לא תעשה אבל לא יכול למסור את נפשו מפני חיבוב המצות, כי רק באהבה יכול לעשות המצות במסירת נפש, כמו איש שאוהב אשה על כן אין דבר קשה אצלו לעשות עבורה, וגם מוסר נפשו עבורה. כן לדוגמא, כבכיכול, צריך להיות כמו שכתבו שילמוד לשם שמים. וצריך גם כן ליראה את ד’ הנכבד והנורא. וגם צריך להיות מאהבה. וכמו שכתוב בתורה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. אז הוא יכול לבא לשלימות.

ובלי כל זה אינו יכול האדם לבוא להשלמות, אך ורק אם יעשה מצוה אחת בשלמות כל כך שימסור את נפשו עליה. וכן כתב הרמב”ם ז”ל שאף במצווה אחת יכולין לבא לחיי העולם הבא, אם עושה אותה בשלמות ומוסר נפשו עליה.

העושה מצוה אחת במסירות נפש, תפילתו נשמעת, עושים לו נסים ומביאתו לחיי העולם הבא

וכן אמרינן במסכת סוטה (דף ג’) אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו ומוליכתו לעולם הבא כו’. וקשיא על זה והלא אפילו ריקנין שבהן מלאין מצות כרימון, ומה דוקא מעליותא איכא בהנהו שמסרו נפשם על קידוש השם יצתה בת קול ואמרה שמוכן לחיי העולם הבא, והלא כל מי שעושה מצוה אחת גם כן הוא בן עולם הבא.

אלא נראה דווקא, כמו שכתבתי, שכל אחד צריך לעשות מצוה אחת בשלימות ובמסירת נפש אז מביאתו לעולם הבא. ומסירת נפש לקידוש השם היא באהבה, כדאמרינן במסכת ברכות (דף ס’) ואהבת את ד’ אלקיך כו’ ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך. וצריך למסור נפשו בשמחה, דאז המה יסורים של אהבה, אשר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה כו’. וכן חס וחלילה אצל הצרות הבאות על האדם, וחייב אדם לברך עליהם כשם שמברך על הטובה. ואמר רבא לא נצרכה אלא לקבלינהו בשמחה כו’, כוס ישועות כו’ ובשם ד’ וכו’ צרה כו’ ובשם ד’. וכתב המהרש”א שם בתרווייהו כתיב שם ד’, שהוא רחמים, דבמדת פורענות נמי שאדם חושב כן אפשר דעביד רחמנא לטב, כדלקמן בעובדא דרבי עקיבא דמייתי עליה, והך דפרק סדר תענית (כ”א) בעובדא דנחום איש גם זו לטובה כו’. עד כאן. וכן, אם הוא בטוח בד’, ועל כן משמועה רעה לא יירא, מהאי טעמא, כי נכון לבו בד’, כי הוא יודע שמאתו יתברך לא תצא הרעות ובוודאי ד’ חשבה לטובה. ואם אינו יכול חס וחלילה לקבל יסורים מאהבה, אז הוא חוטא. כההוא תלמידא דהוה מפחיד ואמר ליה רבי ישמעאל חטאה את, כי החוטא שאין נכון לבו ביראת ד’ יתברך בוודאי שמשמועה רעה יירא, שנאמר פחדו בציון חטאים. אך מי שעושה מצות ד’ במסירת נפש ואין לו פחד מההפסד אשר יוכל לבא אליו אחר כך מזה ועושה בשמחה ובאבירת הלב לכבוד הבורא ברוך הוא, ודורש ואומר אם לחסד אשירה אם למשפט אשירה, אז הוא מושלם ואהוב למקום ומה שמבקש מהקב”ה שומע תפלתו וממלא משאלותיו. כמו שמצינו אצל שמעון בן שטח שהרג השמונים מכשפות ולא רצה להביט את אשר יוכל לבא אחר כך, וכמו שעשו לבנו הקרובים שלהם. וכן אמרינן במסכת תענית (דף ח’) אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו כו’, היינו שאין תפלתם נשמעת אלא אם משים נפשו בכפו למסור עצמו על יחוד שמו הגדול. וכן הפירוש כפשוטו בכל המקראות דשם נפשו בכפו.

ומה שמקשה אחר כך שם בגמרא, מהאי קרא דולבם לא נכון עמו, ואף על פי כן והוא רחום יכפר עוון, אוכל לתרץ, היינו דאותם דלבם לא נכון עמם למסור נפשם לבורא אשר ברא הנפש ונתן להם בפקדון ועושים עוון בזה שהמה כמכחישים בפקדון לעת מצוא אשר צריכין המה למסור אז נפשם בשבילו, אף שהמה עוברי ד’ בכל דרכיהם רק אין להם מסירת נפש, בכל זאת והוא רחום יכפר עוון שלהם, כי הלא עובדים אותו וזה עולה להם, אך אין הקב”ה שומע תפילתם כי אינם שלימים לפניו בכל נפשם.

וכן אמרינן במסכת ברכות (דף כ’) אמר רב פפא לאביי מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא כו’ ואלו רב יהודה כי שליף חד מסאנא אתא מיטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח קא צווחינן ולית דמשגח בן. אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם כו’.

ואמרינן במסכת חגיגה (דף ה’) דרבי יעקב איש כפר חיטיא הוה רגיל דהוה מקבל אפיה לרביה כל יומא. כי קש אמר ליה לא נצטער מר דלא יכול מר. אמר ליה מי זוטר מאי דכתיב הו ברבנן ויחי עוד לנצח לא יראה השחת, מאי טעם, כי יראה חכמים ימותו. מה הרואה חכמים במיתתן כך בחייהם על אחת כמה וכמה. וקשה על זה הלא צדיקים גדולים במיתתם יותר מבחייהם. אלא, יש לומר כמו שבארנו, כי באשר דהוה מצטער טובא ולא יכול לבוא לראותו, אמר לו לא לצטער מר דלא יכול מר. אמר לו מי זוטר דבר זה לירש עולם הבא ולא לראות השחת, מאי טעמא כי יראה חכמים ימותו, דהיינו שמוסרין את עצמם למיתה בשביל קידוש השם במסירת נפש, על כן לא יראו השחת. והוא אינו ממית את עצמו, רק שיש לו מסירת נפש בדבר זה, שאף דמצטער ואינו יכול לבא לרבו ולא יעשה זאת שהוא גם כן מסירת נפש כי אם מוסרין את עצמן במסירת נפש אף על מצוה חדא בשלימות בכל נפשו גם כן יחשב לקידוש השם.

וכן אמרינן שם רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא והוה יתיב חד יומא באישפיזיה וחד יומא בבי רב והדר אתי. והוו קרי ליה רבנן, בר בי רב דחד יומא. חלש דעחי וקרי אנפשיה שחוק לרעהו אהיה קורא לאלקי ויענהו. אמר לו רבי יוחנן במטו מינך לא תעניש רבנן. נפיק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש ואותי יום יום ידרושון כו’, אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה לשמה מעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה. עד כאן. ורש”י פירש דמהלך שלשה חדשים היה מביתו לבית רבו ונסע מביתו אחר הפסח ולמד יום אחד וחזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות. עד כאן. ויען שעשה במסירת נפש שהלך מרחק כזה בדרך שהוא בחזקת סכנה וטורח גדול כזה, על כן דומה כמי שלא ביטל אף יום אחד בשנה. ועל כן כשקרא אנפשיה קורא לאלקי ויענהו, כי ה’ שומע תפילתם של עושים במסירת נפש, על כן ביקש ממנו רבו רבי יוחנן שלא יתפלל לד’ להרע לרבנן ושלא להענישם, כי עדיין לא דרש לפניהם איך גדול הדבר העושה במסירת נפש, ותיכף הלך ודרש זאת ברבים. ומה שכתב שם התוספות ויחי עוד לנצח וגו’, פשטיה דקרא בתמיה, וכי הרשע לא ימות כמו שחכמים ימותו. ודברי התוספות אלו סתומים וחתומים כי בגמרא משמע דדריש בניחותא ולמה הזכיר שהוא בתמיה, מה שאינו ענין שמה. ויש לומר דרמזו התוספות בזה דאפילו היה רשע מעיקרא והרהר בחשובה ומסר נפשו לכבוד קונו, הרי זה בן עולם הבא ובשעה אחת קנה עולמו. והיינו דעל זה שהוא אמר לו לא לצטער מר, על כך השיב לו בתמיה, והלא הרשע אם יעשה לבסוף דבר במסירת נפש אז תיקן הכל שקלקל, ואני שהייתי תמיד בכל יום אצל רבי ועשיתי הדבר במסירת נפש ושמרתי שלא יחסר יום שלא אבוא ואם כעת לא אבוא ולא יהיה כעת לי המסירת נפש כמקודם, האם לא אקלקל בפעם אחת את כל עבודתי כמו שהרשע מתקן בפעם האחרונה, וכן כמו שמסיים שם רבי יוחנן בעניין זה וכן במדת פורענות. ואף דקיימא לן דמדה טובה מרובה ממדת פורענות, וכבר הרגיש בזה תוספות בסוטה שם בקושיא זו וכן שם בתיו”ט ותשובת מהר”י טראני סימן ח’ ומתרצים.

יש קונה עולמו בשעה אחת של מסירות נפש

וכמו כן אמרינן כמסכת עבודה זרה (דף י’) במעשה דקטיעא בר שלום, גם כן דיצאת בת קול ואמרה קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא, בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים. עד כאן.

וכן אמרינן שם (דף י”ז) אמרו עליו על ר’ אלעזר בן דרדיא שלא הניח זונה שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך גו’, כך אלעזר בן דרדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות כו’, אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר’ אלעזר בן דרדיא מזומן לחיי העולם הבא גו’. בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. אמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותם אלא שקורין אותם רבי, עד כאן. ופירש המהרש”א דהבת קול קרא אותו רבי אלעזר. יעויין שם. ולכן נראה מזה באר היטב שאף שעשה מעשים כאלו מקודם ובכל זאת כאשר שמסר נפשו באמת לבוראו בתשובה שלימה במסירת נפש על כן בא בת קול משמים לבשר לו שמזומן לחיי העולם הבא.

על מה בכה רבי ומדוע זלגו עיני משה רבינו דמעות?

אך עדיין קשה מדוע בכה רבי על כל אלו הדברים. ואם נאמר שככה על צדיקים שמתישין כוחם כל ימיהם ומוסרים תמיד נפשם לכבוד ד’ ותורתו, והלא יש אף רשע שלא עשה כמוהם והתענג בתענוגי עולם הזה, ובשעה אחת קונה עולמו, וכי על זאת יבכה הקדוש הזה. והלא צריך לשמוח על זה כי הקב”ה אינו חפץ במות הרשע וחפץ בהצדקו, ואם עשו יעשה דבר טוב שעה אחת לפני מיתתו במסירת נפש אז ושב ורפא לו ומקבלו ברצון.

וכן כיוצא בזה אמרינן במסכת חגיגה (דף ט”ו) בבתו של אחר דאתיה לקמי דרבי אמרה לו רבי פרנסני. אמר לה בתו של מי את. אמרה בתו של אחר אני. אמר עדיין יש מזרעו בעולם, והכתיב לא נין ולא נכד בעמו. אמרה לו רבי זכור תורתו ואל תזכור למעשיו. ירדה אש מן השמים וסכסכה ספסלו של רבי. בכה רבי ואמר למתגנין בתורה כך למשתבחין על אחת כמה וכמה. ונראה מזה דכל הבכיות אשר בכה רכי היו רק על שראה אלו הגדולים אבירי לב שהקדישו כוחם ואונם לשמו הגדול יתברך וחסר להם אחת שהלכו לעולמם בלא תורה ומצות, אשר זאת תכלית האנושי אשר בא לכאן רק להרבות תורה ומצות. וכן מצינו כמסכת כתובות (ק”ג) כשחלה רבי נכנס רבי חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה. אמר לו, רבי מפני מה אתה בוכה כו’, אמר לו אנא אתורה ומצות קא בכינא. עד כאן.

וכהאי גוונא מצינו במשה רבינו עליו השלום שזלגו עיניו דמעות בשעת מיתתו, כדאיתא בבבא בתרא (דף ט”ו) גבי שמונה פסוקים שבתורה שהקב”ה אמר ומשה כותב בדמע, לפי שנתאווה משה לקיים המצות התלויות בארץ, כדאיתא שם סוף פרקא. כי איך נוכל לומר על משה רבינו עליו השלום בחירו שלא מת רק בנשיקה וכתיב ויקבור אותו כו’ כי ד’ יתברך בכבודו ובעצמו עסק בקבורתו, ולא ידע איש את קבורתו, לא רצה להקבר כעת על ידו ולחיות עוד ובפרט כשראה במרום איך יהיה מיתת רבי עקיבא שיסרקו את בשרו גו’ והקב”ה השיב לו כך עלה במחשבה, ורבי עקיבא מסר את נפשו בידי זרים למלאות רצון הבורא ומשה לא ירצה בקבורה ברצון הבורא. אלא גם כן היה מתחנן לקיים עוד המצות התלויות בארץ, כי זה התכלית לעשות בארץ. וידע גם כן שיהיה אחר כך מזה טובה לארץ ישראל ובית המקדש.

(מקור מיים חיים, המשך סימן קמ”א מאת הרב חיים שכטר הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 27

לא על ידי עצבות יבנה העולם, כי אם על ידי שמחה וחדוות הנפש / הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי”ד

הכל בשמחה

אווגוסטוב.

 ויצא קין מלפני ד’, מהיכן יצא, ר”י בשם ר’ איבו אמר השפיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה כו’, ר”ה בשם רבי חנינא בן דוסא אמר יצא שמח כו’ פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת (בראשית רבה כב).

תשובה של עצבות, המצב הנפשי של אדם הראשון אחר החטא היה מצב של עצבות, של זעזועים פנימיים וחטיטה עמוקה בקרקע הנשמה, כמו התינוק החוטא בבית אביו, ואביו יכהו על הלחי. יש תינוק שהוא בן חכם וישמח אב, והוא נושק תיכף את יד אביו ומתפייס עמו בלב שמח, והוא שבע רצון וגם רוח אביו נוחה הימנו. ויש תינוק קשה עורף ובעל בכי, אשר מיילל כל היום, ובזה יצער את אביו עול יותר מאשר חטא, ואביו רואה אותו כשהוא יושב בודד בפינה ואינו אוכל כל היום ומזיק לבריאותו, ולב האב יתפקע מצער וכאב.

וכן הוא האדם החוטא לאביו שבשמים והקב”ה מיסרהו, והוא מתענה ומסגף את נפשו, והולך שומם כל היום, אינו אוכל ואינו שותה וממאס בעולם הזה ופורש את עצמו אפילו מן המותר ומתרחק מבני אדם ומפחד תמיד שמא ייפול ברשת היצר הרע. ואפילו עם בני ביתו לא יתעניין והוא מתבודד בחדרו ועוסק כל היום בבכי ואנחה.

וכשם שהוא פורש מחברת בני אדם, כן האנשים מתרחקים ממנו ומחזיקים אותו לבעל מרה שחורה ולאדם שאינו מן הישוב. ולמרות ידיעותיו המקיפות ומידותיו התרומיות, אינם מעמידים אותו בראש מוסדות התורה והחסד, אשר הוא בלבו הער ונפשו הנקייה היה ראוי לעמוד בראשם. אבל כיון שהוא טרוד כל היום בשקו ותעניתו הוא מתרחק מכל משרה ומכל מינוי ופקודה, כי אין לי פנאי לפקח על עסקי רבים, וממילא יתמנו במקומו אנשים אחרים שאינם ראויים לאותה אצטלא, לשאת את משא העם ולעסוק בצרכי צבור באמונה להרביץ ולהפיץ תורה ברבים, ולהחזיק ביד עניים והיורדים ממצבם, וכל העניינים הנזכרים נמסרים בידי אנשים הרחוקים בהחלט מהצורך הנפשי לדברים כאלה וכל פעולותיהם במקצועות אלה הן רק לשם כבוד או לחפות על ידיהם על הנהגתם המקולקלת בין אדם לחברו, הנהגה של גנבה וחמס ועל הנהגתם המופרעת בינם לקונם, כידוע.

פרי תשובה כזו, תשובה הבאה מתוך עצבות, אינה מביאה אלא הרס חיצוני בלבד, אבל היא מכניסה גם הרס פנימי. ביתו של השב בתשובה כזו פור יתפורר, בניו יתגדלו ללא תורה וללא דרך ארץ, כיון שאביהם לא נמצא בחברתם לדבר אליהם דברים טובים היוצאים מן הלב להדריכם בדרך הישרה. והוא, האב שמתבודד תמיד ויושב שומם, מתראה בעיני הבנים כמשוגע איש הרוח, ומהרהרים בלבם כי זה אינו בגדר האפשרות להיות צדיק וירא ד’  כאביהם, לסגף את הנפש ולא ליהנות כלל מעולם הזה, ומתדמים בנפשם כי היא דרך התורה לשבת תמיד בפינה נדחית בשק ותענית. ועל ידי זה הם בועטים באביהם ובתורת ד’ ויוצאים לתרבות רעה. וכיון שהאב רואה דרכיהם הנשחתות הוא פורש את עצמו יותר מחברתם ומחברת בני אדם בכלל, וכמעט שהוא קץ בחייו, ואינו משים על לבו כי הוא בעצמו גרם לכל זה, להירוס החיצוני והפנימי, מהתרחקותו מבניו ומבני אדם, מבדידותו והתייחדותו ובריחתו מן העולם.

בעתים האלה אנו רואים בעינינו את החורבן הרוחני, את ההריסה בכל ענייני קודש ואת הבנים הבועטים באבותיהם, מהו הסיבה שסבבה כל זה? אמנם המלחמה העולמית עם כל תוצאותיה כל נוראותיה ופחדיה, היא העונש אשר ענש ד’ אותנו. הרבה טירות נחרבו באין יושב ועם ד’ נתן למרמס ונדונו בארבע מיטות, רחמנא ליצלן. ויש מצדיקי הדור שמצאו את עצמם אשמים בשביל שלא הוכיחו את בני דורם, ונשבר לבם בקרבם ורפו ידיהם לעשות דבר מה ליישב את העולם ולבנות את הנהרסות, וכל הו>ם הם הולכים שוממים ולא ימצאו ידיהם לעשות תושייה ואך מתבודדים במחשבותיהם לדאוג על העבר ולבכות על חורבן העולם. אבל צרכי העולם תובעים את סיפוקם, ובכן יתמנו מנהיגי הצבור מעצמם, ומובן שמתמנים כאלה אשר אינם ראויים כלל למשרה זו, גבאי בתי המדרש מגולחי זקן המה, למרות הכתוב בתורה, שהם מתכבדים בה “לא תשחית את פאת זקנך”.  גבאי התלמודי תורה הוא איש שאינו בן תורה והכרת פניו ענתה בו שאינו מחבב את התורה ולומדיה, ומינויו הוא אך מפני הכבוד והגאווה וכדומה. והתלמידים הקטנים הרואים את מידותיו הנשחתות  ובשמעם את התועבות אשר עשה המדריך הזה בעבר, ואך בכדי לחפות על מעשיו האי-נאותים שבעבר נעשה לגבאי ועסקן במצוות, גם הם ישנאו את התורה. כי הגבאים והמדריכים כאלה מבזים את התורה ומשניאים עליהם את הדת, כי אם הם בעצמם מחנכי את בניהם בבתי הספר של נכרים, איך איפה יחנכו ילדי אחרים בדרך התורה. הם סותרים את עצמם ואת מעשי ידיהם והצביעות והשקר ניכרים מתוך דרכיהם המהופכות, ומפאה זה נחרב ונהרס כל בנין בית ישראל, ובני הדור הבא מתגדלים על ברכי החפשים פורקי עול שהתחילו לעסוק בישוב העולם ויוצאים לתרבות רעה, רחמנא ליצלן.

אדם הראשון לאחר החטא היה באותו מצב הנפשי, כאשר נענש מאת ה’ להגלות מגן עדן והפחידו בעונש מיתה לו ולבניו עד סוף כל הדורות, נשבר לבו עד שפירש מן האשה ק”ל שנה (בראשית רבה כג) וסיגף את עצמו לשבת במים עד צווארו ונעשה כל גופי ככבירה (פרקי דרבי אליעזר) והתבודד באהלו ולא עסק בישובו של עולם, ובין כך נכנס הרס פנימי בביתו, קין בנו הרג את אחיו ובטח בכה אדם הראשון אביהם עוד יותר ויותר, והתייאש מכל, והתייחד בפנתו, וכשהוא התבודד והתייחד נתגדל קין הרוצח והוליד בנים ובנות ולא התפעל כלל מחטאו ומעוונו הגדול, מהרציחה הנוראה, והוא “גונב דעת העליונה” כאלו הוא מתחרט על הרעה אשר עשה, מראה סימני הכנעה והוא כמקבל על עצמי עול גלות (וישב בארץ נוד), ועוסק בישובו של עולם (ויהי בונה עיר) ומטפל בחינוך דור הבא (ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, על שם החינוך). ותחת השפעתו נתווסדו בתי ספר לבנים ולבנות, ואולי גם בתי משחק (תופשי כנור ועוגב) והכל לשם ישוב ותיקון העולם. וכשפגע בו אדם הראשון וראה מה שזכה הרוצח הזה ליסד, וכי כבר נשכחה רציחתו הנוראה, ושמש הצלחה זרחה לו (וכביאור ר”י האות הנאמר בכתוב דשם ד’ לקין אות —הזריח לי גלגל חמה), והכלבים העזי פנים שבדור ומלקקי פנכא הם נעשי שומרים לראשו (וכביאור רב האות הנ”ל שאמר כלב מסר לו, בבראשית רבה כב) והמה התחברו אליו ונעשו לחיילותיו. והם מנשאים את הרוצח ואומרים לרשע צדיק אתה וחולקים לו כבוד ומזמרים לפניו תשבחות, והראשונית לא יזכרו ולא יפקדו.

וכיון שראה אדם הראשון  כל זה הבין בדעתו שלא טוב עשה בהנהגתו שפירש מן העולם וגרם שנמסרה ההנהגה ותיקון העולם בידי בנו הרוצח, אשר בנינו – סתירה, ופרי חינוכו של קין הוא המבול לשחת כל בשר כי מלאה הארץ חמס ומרשעים יצא רשע, וטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, וכיוון שכל תוכו של קין היה רצח ושוד, ממילא השפיע על תלמידיו וחניכיו להיות כמוהו – התחיל אדם הראשון להתנהג בשיטה אחרת, ותחת אשר עד עכשו סיגף עצמו,  פתח עתה בשיר והודיה ואמר “מזמור שיר ליום השבת”, כי “טוב להודות לד’ ולזמר לשמך עליון”. לא על ידי העצבות יבנה העולם, כי אם על ידי שמחה וחדוות הנפש, וזאת היא דרך התשובה האמתית לעבוד את ד’ ולעסוק ביישובו של עולם להשפיע על הדור הצעיר מרוחו במוסדות התורה והחינוך. ואך על ידי עשה טוב יסור מרע וחטאתו תכופר.

 עזריאל נח קושעלעווסקי מפה הנ”ל

(קובץ דרושים, תר”צ, סימן יח)

מספר הצפיות במאמר: 5

עתה צריך להתפלל עבור ישועה כוללת ונצחית / הרב דוב בער ארמן הי”ד בשם האדמו”ר מונקטש זצ”ל והאדמו”ר רבי חיים ליב לייפר הי”ד

ספרי הרב דב בער ארמן

רישומי דברים מה ששמעתי מן אדמו”ר מורנו הרב רבי חיים אלעזר זצ”ל

ופעם אחת אצל שלש סעודות בשבת תשובה סיפר כי איש אחד בא מול מרן הרבי הקדוש מצאנז (בעשרת ימי תשובה) בבקשתו אודות הפרנסה, ואמר לו המשל הידוע עם בן המלך אשר היה מלומד בכל ענינים (כיאות לבן מלך) אולם היה עקשן גדול ולא היה במציאות להעבירו מדעתו. המלך שת עצות בנפשו ושלחו למרחקים ונתן אותו תחת איש כפרי וציווהו כי יכלכל אותו בלחם צר ומים לחץ ויתן לו דירה פשוטה למאוד למען יזכור את מרודו ויקבל עליו להטיב מעלליו ויבקש מאביו המלך כי ירחם עליו לקחתו אצלו בחזרה. אבל בן המלך נתגשם ככה כי שכח את כל אשר היה לו. עם כל זה להמלך היו גיגועין על בנו והתיישב בדעתו ועשה לוסערייזע דרך שמה וכרוז יצא כי רשות לכל איש לבא אל המלך (בלי בקשת רשיון כנימוס) אם יש לו איזה בקשה לבקש. וכאשר בא המלך דרך שמה וחרדו לקראתו וגם בנו הנ״ל בתוכם והכירו זה את זה ובנו זה על זה, ושאל אותו המלך מה בקשתך ותעש. ואמר אם על המלך טוב יצווה להכפרי בעל אנסניא שלו כי יתן לו מזונתיו וארוחותיו ביתר שאת לבל יצטרך לסבול גודל עינוי הרעבון. והמלך נשא קולו ויבך, ואמר אוי לי כי לשווא תקוותי, כי הלא עתה היה לך העת המוכשר לבקש דברים נצחיים להושיבך על מקומך במקום חדרי מלכים, ולא לבקש על עניני אכילה וגשמיות. וכמו כן אתה (המבקש הנ״ל) הלא עתה עת המוכשר לבקש ישועה אמיתית והגאולה שלימה, אשר בזה נכללו כל הישועות, גם עניני גשמיות הנצרכים. כן יהי רצון, אמן.

וידיד נפשי הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב רבי חיים ליב לייפער שיחיה מאונגוואר (נכד להרבי הקדוש מפרימשילאן) אמר לי בשם תלמידי בעש”ט הקדוש זכרונם לחייי העולם על הפסוק (כ”ה לסדר וירא, בראשית כ״א) והוכיח אברהם את אבימלך (היינו אבי מלך מלכו של עולם) על אודות באר המים (היינו השפע שלנו) אשר גזלו עבדי המלך (היינו האומות העולם הנקראים עבדים) ויאמר (אבי מלך ומלכו של עולם) לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה (היינו בבחינת הידיעה והבחירה כמו כי כביכול סילק מעצמו בזה את הידיעה כי הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי כתיב) וגם אתה לא הגדת לי, היינו בפרוס הפסח זמן אמירת ההגדה (שנידונין על התבואה), וגם אנכי ירמז על שבועות (זמן מתן תורה של אנכי) שאז בעצרת נידונין על הפירות, גם כן לא שמעתי בלתי היום (זה ראש השנה).

עתה תאמר לי מן עניין פרנסה?! הלא עתה צריך להתפלל עבור ישועה כוללת ונצחית. והמש”י.

ועיין בספר היכל הברכה (לחומשי קאמארנא) כי הביא גם כן על הפסוק הנ”ל כמה פירושים נוראים ונפלאים, בסגנון ואופן הנ”ל.

(זכרנו לחיים)

הרב החסיד רבי דוב בר ארמן נולד בסביבות שנת תר”ך (1860). אביו , ר’ משה שמואל ב”ר נתן אליהו עהרמאן זצ”ל אב”ד אירשא, היה מיוחס “מגזע תרשישים עד משפחת קרן הצבי (בעל חכם צבי) זל”ה” (הייחוס מוזכר בסוף הקדמת דברים ערבים חלק א, ומובא בפירוט בספר זכרנו לחיים). הרב דב בר התגורר בפערבעניק שבמחוז זמפלן, ולאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לקליינווארדיין. הוא קיבל תורה מרבותיו דודו הגאון מהר”מ שיק זצ”ל, הגאון ר’ אברהם יודא לייב שווארץ מחבר הספר “קול אריה” אב”ד ברנסאז ומאד, הגאון ר’ ישעיה בייערן משארוש פאטאק והגאון ר’ עמרם חסידא מחבר הספר “בית שערים”. הרב הרבה להסתופף בחצרות צדיקים קדושי עולם זי”ע, ראה את עבודתם הקדושה של צדיקי דורו ושמע על עבודת הצדיקים מדורות הקודמים. בספריו, דברים ערבים (שני חלקים) (תרס”ג-תרס”ה), פאר וכבוד (תרע”א-תרע”ב) וזכרנו לחיים (תרצ”ח) – הוא מביא סיפורי מעשיות מגדולי החסידות והצדיקים, לתועלת הציבור ולהנחלת הדברים לדורות הבאים. הרב ניספה באושוויץ בקיץ תש”ד (1944). ספרי המחבר יצאו לאור בהוצאה מחודשת בשנת תשל”ג ע”י בני המחבר ונכדיו.

רבי יששכר בער לייפר ב”ר יוסף מבורשה ב”ר ישכר בער מנדבורנה, עבר לגור באונגוואר, שהייתה עיר של מתנגדים, וכיהן בה כאדמו”ר מטמשוואר. שלושת בניו, רבי מאיר, רבי חיים (מרדכי אריה) לייב ורבי ראובן מנחם כיהנו כאדמו”רים בחיי אביהם באונגוואר. שלושתם נרצחו בשואה.

 

מספר הצפיות במאמר: 36

1 2