שרידים מתורת רבי חיים אשר פינקלר, האדמו"ר מראדושיץ

תמונת רבי חיים אשר פינקלר הי"ד

"ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (בראשית ל,ב). הרב הקדוש רבי חיים אשר מראדושיץ היה אומר: הלא מפורסמת קושית הרמב"ן: מה היה חרי האף של יעקב על רחל, שביקשה שיתפלל עליה שיהיו לה בנים, כפי שיצחק אביו הרבה להתפלל על רבקה אמו? גם דברי המדרש המביאים את תשובת יעקב לרחל: 'אני איני כאבא. אבא לא היה לו בנים, ואני יש לי בנים', תמוהה. מוסיף ואומר הרמב"ן, הלא כתוב: "ואהבת לרעד כמוך". אליהו התפלל על בן הצרפתית ואלישע על השונמית, על אף שהיו נכריות, ואילו יעקב השיב לבקשת אשתו: 'לי יש בנים'?
אך הדברים יובנו לפי דברי חכמינו ז"ל, שאמרו: למה היו האמהות עקרות, לפי שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. ועיין בתרגום אונקלוס בפרשת ויחי בדברי יוסף (בראשית נ,יט) 'יאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני?', ותרגם אונקלוס: 'ארי דחלא דה' אנא?'. ונמצינו למדים שענין 'תחת אלקים', הוא מורא שמים.
וזהו הפשט: רחל ביקשה מיעקב: "הבה לי בנים"', שהרי כל העיכוב שאין לי בנים משום שהקב"ה מתאיוה לתפילתן של צדיקים, אם כן אתה, יעקב, אחראי לכך שאין לי בנים. על כך השיב יעקב העניו: "התחת אלקים אני"?! פירוש: וכי ירא שמים אני, שבשמים מתאווים לתפילתי, ומזה שמנע ממך פרי בטן?! שהרי אבא לא היה לו בנים, סימן שהוא היה הצדיק, אבל אני יש לי בנים. אם כן, הסיבה שאין לך בנים היא לא בגלל צדקתי ויראתי, כי לי נתן ד' בנים. אם כן, לא עלי, יעקב, תלונתך, אלא על עצמך, את יראת ד', והקב"ה מתאווה לתפילתך! כפי שבאמת פירש התרגום במקום: 'הלא מן קדם ד' תבעין' – שאת צריכה להתפלל לפני ד'. וכן קיימה רחל והתפללה, ככתוב: "וישמע אליה אלקים".

(וישמע משה, עמו' נה-נו)

"וישם ה' לקין וגו' ויצא קין מלפני ה'" (בראשית ד,טו-טז). קין נתקבל תשובתו בזכות השבת, ומהאי טעמא כשיצא קין ופגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר "מזמור שיר ליום השבת" וגו' (בראשית רבה סוף פרשה כב), שהשבת היתה הגורם שתתקבל תשובתו.
ופירש הרב הקדוש רבי חיים אשר מראדושיץ שליט"א [זצ"ל הי"ד] הטעם על זה שעיקר התשובה היא חרטה על העבר והבטחה על להבא שלא יחטא עוד. ומי שהוא שקרן אין מאמינים לו. וזה דכתיב (תהלים לב,ב) "אשרי איש לא יחשוב ד' לו עון ואין ברוחו רמיה". ואיתא בזוהר הקדוש (נשא קכא ע"ב) ובמדרש אימתי 'לא יחשוב ד' לו עון', בזמן ש'אין ברוחו רמיה', היינו שלא הוחזק כפרן. ובמדרש תנחומא (האזינו ד) "ישא ד' פניו אליך" (במדבר ו,כו), 'אליך' ולא לאמה אחרת. ופסק הרמב"ם שרק לישראל מועיל תשובה, והאי טעמא דכתיב (צפניה ג,יג) 'שארית ישראל לא ידברו כזב'. וזה פירוש (מיכה ז,יח) "ועובר על פשע לשארית נחלתו", היינו לזה השארית שלא ידברו כזב. ואצל עכו"ם כתיב (תהלים קמד,ח) "אשר פיהם דיבר שוא". אמנם אם עושה תשובה בשבת, אף מי שהוחזק לכפרן, כגון עם הארץ שבחול אין מאמינים לו אם הפריש תרומות ומעשרות ובשבת תנן (דמאי פרק ד משנה א) שואלו ואוכל על פיו, שאימת שבת עליו ולא ישקר (שם בירושלמי). ולפיכך, אפילו לשקרן שאם עושה תשובה בחול הבית דין של מעלה אין מאמינים לו, כשעושה בשבת מאמינים לו שלא יחטא ומקבלים תשובתו. וכאשר יצא קין מלפני ד' פגע בו אדם הראשון ואמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, היה תמיה לאדם הראשון איך האמינו לו אחרי ששקר לפני המקום ואמר "השומר אחי אנכי" (בראשית ד,ט), ונפל בדעתו שזאת גרם לו השבת, מחמת שעשה תשובה בשבת, ומחמת אימת שבת מאמינים לו שלא ישקר.
וכן כתב בצרור המור (פרשת כי תשא) כתיב (שמות לא,טז) "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת", אותיות 'תשובה', לעשות תשובה בשבת, וכן "וישם לך שלום", בשבת אומרים 'הפורס סוכת שלום', 'ושמרו בני ישראל את השבת', על ידי שמירת שבת זוכין לשלום ואין צריכין לברכת כהנים. עד כאן לשונו.

(נפלאות הסבא קדישא, מכון שמחת עולם תשע"ח, עמו' ד)

שמעתי ממרן אדמו"ר הרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] מראדושיץ, שאדוני אבי זקני מרן הסבא קדישא [מרדושיץ] היה דרכו בקודש בראש חודש אלול ליסע ללובלין לרבו הקדוש זצ"ל, והיה שם כל הימים הנוראים, ומשם נסע לקאזניץ להמגיד הקדוש זצ"ל, ומשם לפרשסיחא להיהודי הקדוש זצ"ל. ודרכו בקודש לשרת אותם בכל אשר יצטרכו. ופעם אחת כשהיה בפרשיסחא והיה עומד תחת התנור ואמר תפלות ותחנונים ותהלים בדמעות, ורבו היהודי הקדוש למד שיעור עם תלמידים מופלגים, והיה מחדש פלפול מחודד וזחה דעת התלמידים, ואמר להם רבם היהודי הקדוש: 'הנה התהלים שאומר האיש העומד תחת התנור נחשב בשמים יותר מכל הפלפולים שלנו'. ואחד מן התלמידים המובהקים, (כמדומה שזה היה הרב הצדיק רבי שמשון מזוואלין זצ"ל) הלך והגיד הדברים לפני הסבא קדישא, בחושבו שיעשה לו נחת רוח בזה. ולימים רבים כאשר נתפרסם מרן הסבא קדישא בעולם לאיש מופת הדור, היה נחוץ לאותו תלמיד איזה ישועה גדולה, ונסע לראדושיץ לסבא קדישא בזכרו הדיבורים של רבו היהודי הקדוש. וכאשר שמע מרן הסבא קדישא שבא הרב המובהק הנ"ל, לא רצה שיכנס אצלו ולא רצה ליתן לו שלום, והיה לפלא בעיני כל אחרי שהיה תלמיד מובהק של רבו הקדוש, וגם הרב הזה היה מפורסם אז לגדול בתורה וביראה. והיו מפצירים לבקש עבורו לפני הסבא קדישא להודיע לו מה חטאו ומה פשעו. והשיב מרן הסבא קדישא, איש שהיה רוצה לאבד אותי משני עולמות, שהיה לי עבודה רבה הרבה זמן ועידן להוציא הדיבורים מלבי, ואיך אוכל להרגיש אהבה לאיש כזה.
למדנו דרך הצדיקים שמי שמכניס בליבם גאות נחשב בעיניהם כאלו החטיא אותם בחטא היותר גדול, כמו שמפורש באמת בספר 'חובת הלבבות' שחטא של גאות גדול מכל העונות, והמחטיאו גדול מההורגו (במדבר רבה כא,ד). לכן דרכם להיות בכעס על האומר לפניהם דיבורים שיוכל להכניס בליבם גבהות הלב.

(שם, עמו' ט-י)

שמעתי מכבוד קדושת אדמו"ר מרן הרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] מראדושיץ בשם רבינו הסבא קדישא:
בגמרא (יומא פו:) גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו. ואמר הוא ז"ל הפירוש, דהנה ידוע הויכוח של הקב"ה עם כנסת ישראל (איכה רבה סוף פרשה ה') דהקב"ה טוען 'שובו אלי ואשובה אליכם' (מלאכי ג,ז), היינו שמקודם צריכים אתערותא דלתתא. וכן מצינו כמה פעמים בתורה: "ושבת עד ד' אלקיך" וכו'( דברים ל,ב), "ומלתם את ערלת לבבכם" וכו' (שם י,טז). וכנסת ישראל טוענים להיפך, 'השיבנו ד' אליך ונשובה' (איכה ה,כא), היינו דמקודם צריכין אתערותא דלעילא שיכנע ערפנו לשוב אליו יתברך שמו באמת. וזה פירוש הגמרא כאן: יחיד שעשה תשובה, זה יחידו של עולם, אם עשה תשובה, היינו ששב מטענתו ומתרצה ומסכים לטענת כנסת ישראל, אז מוחלין לכל העולם כלו.

(שם עמו' ע)

שמעתי מהרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] בשם זקנו רבי הלל זצ"ל ששמע מהרב הקדוש רבי משה מלעלוב זצ"ל שאמר שמי שחושב עדיין כלום מעולם הזה לא נכנס עדיין כלום בעבודת השם יתברך

(שם, עמ' רכא)


רבי חיים אשר פינקלר הי"ד 'גדול בעלי המופת בדורו' (יצחק אלפסי, החסידות וארץ ישראל, עמו' 329), היה מתמיד וירא שמים, גדול בתורה ויודע נגן, המלא באהבת ישראל, איש פרוש, טהור וקדוש עליון, שהסתגף והתנזר מכל תענוגי העולם הזה. מנעוריו התפרסם כגאון שידע בעל פה את כל הש"ס, ושלט בכל חלקי השולחן ערוך. רוח הקודש שלו הייתה גלויה וברורה

הוא נולד בשנת תרל"ז לאימו מרת מינדל ולאביו, רבי אליעזר דוד פינקלר, בנו של רבי הלל, בנו של רבי יצחק, חתן ה'סבא קדישא' רבי יששכר בער מראדושיץ, מגדולי תלמידיו של ה'חוזה מלובלין' ורבו של רבי שלמה הכהן מראדומסק. רבי חיים אשר כיהן כרב בזאלוזיץ, אך בשל מחלת אביו שהיה סגי-נהור בזקנותו, סייע בניהול עדת החסידים הגדולה. במהלך מלחמת העולם הראשונה עבר לגור בלאדז. ומשנת תרפ"ז נתמנה לאדמו"ר בראדושיץ, כממלא מקום אביו. יחד עם אחיו, רבי ישראל יוסף, שכיהן כרב וכאדמו"ר בראדושיץ. בשנת תרצ"ג נתמנה רבי חיים אשר גם לאב"ד וולאשצווה, אך המשיך להתגוררר בראדושיץ הסמוכה.

עד ליומו האחרון היה מתמיד גדול, רדף שלום וברח מכל ריב ומחלוקת. הוא דבק הרבה במצוות ונזהר בכל מנהג ומסורת. לא היו לו חיים פרטיים – תמיד למד או התפלל, תוך שהוא מרבה בצומות ובסיגופים. הוא נהג, כאביו לטבול במקווה עשרות פעמים ביום ובלילה. מעולם לא ישן את שנתו במיטה. הוא נהג להירדם בחצות לבוש בבגדיו ונשען על שולחנו, ובשתים בלילה כבר החל את שיעורו עם תלמידיו, שנמשך עד לשעה תשע בבוקר. את ארוחתו הדלה אכל בשעות הערב. היה לו זיכרון מופלא, והוא היה מפורסם בידיעותיו בענייני מקוואות. רבים נהגו להתברך ממנו ולהיוושע (דוגמאות לישועותיו ראו בספר חמישי צדיקים עמו' 128-127), והוא קיבל אלפי 'פתקאות'. קהל גדול היה משתתף ב'שולחנות' שערך בלילות השבת, החל מחצות. תפילותיו נאמרו בקול, ולוו בבכיות ובאנחות. ביום כיפורים היה מתפלל לפני העמוד את כל התפילות. הוא הקים ישיבה בעיר לודז' שנקראה 'ישיבת ראדושיץ', ובחירי בוגריה היו ממשיכי את לימודים בהוראה אצל הרבי בראדושיץ.

הרבי כתב הסכמות למספר ספרים. הוא אהב את ארץ ישראל, דרש תמיד בשלומם וטובתם של תלמידי חכמים הארץ ישראל, תרם כספים רבים ל'כוללות' בארץ ישראל, וברפואותיו ובסגולותיו הרבה להשתמש בשמן זית מתוצרת ארץ ישראל, שהיה מונח תדיר על שולחנו.

רבי חיים אשר נשא לאשה את מרת דבורה אסתר בת דודו רבי מאיר מנחם מפיטרקוב. הוא הוסמך להוראה על ידי רבה של קינצק, רבי יואב יהושע, מחבר ה'חלקת יואב', ועמד בקשרים הלכתיים הדוקים עמו, ועם בעל ה'אבני נזר' מסוכאטשוב ועם המהרש"ם מברז'אן.

בקיץ תרצ"ט, זמן קצר לפני שהגרמנים פתחו במלחמה עם פולין, נפטרה אשת האדמו"ר. בפרוץ המלחמה שהה הרבי בלודז', שם נקבר אביו ושם שהו רבים מחסידיו. במאמצים רבים הצליחו להשיב אותו לראדושיץ, שם הודיע לחסידים כי: 'המצב רע. ישתדלו העשירים לעזור לעניים'. משם עבר לקילץ, שם הסתתר בבית חסידו, והמשיך לנהל את עדתו במחתרת במסירות נפש. מרוב עוגמת נפשו על צרות העם, התדרדר מצבו הרפואי והחמירה מחלת הסכרת ממנה סבל כל ימיו. רבי חיים אשר נפטר בימי השואה בכ"ד באדר תש"א (1941) והובא לקבורה בקילץ, שלשה שבועות לפני השמדת הקהילה היהודית המקומית.

כל משפחתו נספו בשואה. בנו הרב יעקב פנקלר הי"ד, שהיה חתנו של רבי יצחק קאליש מסקראנוויץ, בנו של רבי שמעון קאליש מסקרנוויץ, היה מנגן נפלא ומחבר מנגינות וניספה על ידי הנאצים בקינצק. בן נוסף, הלל, ניספה בקילץ בגיל 17.

אחיינו של רבי חיים אשר, אברהם (ארנולד) פינקלר (1907-1989) (בנו של רבי ישראל יוסף פינקלר), היה בעל השכלה גבוהה. הוא סיים את הגימנסיה העברית בקילץ, כשהוא בלבוש חסידי, הוא נבחר כנציג היהודי היחידי במועצת החינוך של מחוז קילץ וייסד את הסניף הציוני הראשון בעירו. הוא עבד כמתורגמן לכמה שפות בבית המשפט העליון של לודז' וכמורה ליהדות בבתי הספר הממלכתיים בשידלובצה. בתחילת הכיבוש הנאצי, הוא הצליח לשחד פקיד נאצי ולהציל ארבע מאות צעירים יהודים שעבדו בפרך ביאנושב ליד לובלין. אשתו הראשונה, מרת אסתר רבקה בת האדמו"ר רבי יצחק שמואל חלמר מאלכסנדר, נרצחה בטרבלינקה עם בנם שמואל. הוא עבד בבית חרושת ליצור נשק ליד סטאכאנוביץ, עד שנמלט עם אחיו יצחק (שנהרג לקראת סוף המלחמה) ודוב-ברל כשהם חמושים עם כלי נשק מהמפעל בו עבדו. לפני בריחתם, השאיר אברהם מכתב על שולחן העבודה במשרד בית החרושת ובו איים על מפקד הגסטאפו כי אם הנאצים יוצאו יהודים להורג כעונש על בריחתם, כמנהגם לירות בשלשה יהודים על כל יהודי שברח, הם וחבריהם הפרטיזנים יתנפלו עליו ויתנקמו ממנו באכזריות. לאחר היוודע דבר בריחת שלושת האחים, הועמדו היהודים במסדר, אך באופן מפתיע נמנעו הנאצים מהוצאות להורג והסתפקו בהודעה שקרית הטוענת שהבורחים והפרטיזנים נתפסו ביער והוצאו להורג. אברהם הרכיב קבוצה של פרטיזנים יהודים ועמד בראשה. קבוצתו פעלה ביערות לאזיצק (לוזיצה) ונהגה להתנפל על משמרות גרמנים במכונות ירייה ולנקום את מות יקיריהם. סיסמתם הייתה "למות על קידוש השם – כן, אך בני חורין, מזויינים בנשק ותוך כדי מלחמה באוייב". בכל הקרבות שניהלו נהרגו מהם 16 לוחמים, ו-23 הוסיפו להילחם עד לתבוסת הגרמנים. לאחר המלחמה התחתן אברהם בשנית והיגר לקנדה, שם כיהן כנשיא ארגון "שארית הפליטה" בקנדה ועמד בראש ארגונים רבים בקהילה היהודית. בשנת 1981 יסד עם רעייתו את המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן, כגוף למחקר ולהנצחת השואה.

עם חורבן בית העלמין היהודי בקילץ, לא ניתן לזהות את מקום קברו של הרבי.

מספר הצפיות במאמר: 6

ביאורים לדברי רבי עקיבא שאף הקב"ה מטהר את ישראל / הרב יעקב גרוס הי"ד

מוצאי שבת קודש שמות תרצ"ז, בחברה ש"ס דישיבה רבתי דרכי תשובה.

אמר אבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אבינו שבשמים, שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים" וגו', ואומר "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל.

שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין.

כוונת רבי עקיבא דהקב"ה מטהר את ישראל, מה היא הטהרה ובמה הוא מטהרן. נראה לפי עניות דעתי לפרש את האו"ר לפני הדורשין בשלשה אופנים, וזה החלי בעזרת ה' יתברך.

א. איתא במדרש ויכוח עדת ישראל עם ה' יתברך, דכנסת ישראל אומרת "השיבנו ה' אלקינו… ונשובה", וה' יתברך אומר "שובה אלי ואשובה אליכם", פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. והרב נחלת בנימין מחדש ששורת הדין נותן דה' יתברך יתחיל להסיר לב האבן מבשרנו, כדכתיב בפריקה וטעינה "הקם תקים עמו", ודרשו חכמינו ז"ל בבבא מציעא דף ל"א אין לי אלא בעליו עמו, אין בעליו עמו מנין, תלמוד לומר "הקם תקים", עיין שם במהרש"א. ואם כן לפי זה יש לנו נחמה דה' יתברך יסיר לב הזונה מאתנו ויעורר אותנו אהבתו ויראתו לעשות תשובה שלימה אף שלא יהיה התעוררות דלמטה. ומחדש הרב שאגת אריה על מסכת מכות בסוף הספר דדבר זה תליא בפלוגתא אי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, דאמרינן בסנהדרין דף צ"א הכרת תכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא דברי רבי עקיבא, ורבי ישמעאל סבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם. ולפי זה הא דדרשינן "הקם תקים" דאפילו אין בעליו עמו מחויב לפרוק, היינו לרבי עקיבא, דסבירא ליה לדרוש בתורה כפל לשון ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, ואם כן "הקם תקים" לרבות שמחויב לפרוק ולטעון אפילו אין בעליו עמו להיות התעוררות מאתנו, הוא יסיר לבנו הטועה ויעורר אותנו לאהבתו ויראתו. אבל למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן כפל לשון, ואם כן אין מוכרח בפריקה וטעינה שיהיה אפילו אין בעליו עמו, והיינו אומר דבעינן שיהיה התשובה מאתנו, ואם לאו חס ושלום כו'. אבל כבר הבטיח לנו הנביא "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב", דוודאי יעשו תשובה, דה' יתברך כביכול מחויב אפילו אין בעליו עמו להתעורר מקרא ד"הקם תקים" לרבות. אך פן תאמר דדברה תורה כלשון בני אדם בכופל, על זה דייק "נאום ה'", לא איש אל כו' חס ושלום, כי התורה לא תהיה כשיחת בני אדם, רק "נאום ה'", ולא כלשון בני אדם. יעויין שם הדב, תורת העולה מן המדוב"ר דרבי עקיבא סבירא ליה דעל פי הדין צריך הקב"ה לעורר אותנו לתשובה אפילו כשאין התעוררות מלמטה, דכתיב "הקם תקים", ולא דברה תורה כלשון בני אדם אלא בעל כורחך בא לומר דאפילו אין בעליו עמו חל מצות "הקם תקים".
ואחר הדברים האלה מה מאוד מיושב שפיר הלשון "אמר רבי עקיבא (היינו רבי עקיבא לשיטתיה) אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם", כפל הלשון בא לומר דיש שני מיני טהרה, חד דישראל בעצמם נתעוררים לעשות תשובה מהתעוררת עצמם, ואם חס ושלום היצר הרע מטה לבם אחורנית מלשוב, אז הקב"ה בעצמו מטהר אותם. וזהו שאמר "ומי מטהר אתכם" (היינו כשהן עצמם אינם מטהרים את לבם). ועל זה הביא ראיה מהקרא דכתיב "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים (היינו מה מקום מקוה מטהר, ואף על פי שאינו עוד טהרה גמורה דצריך עוד הערב שמש והבאת קורבנותיו, ולא הוה רק התחלת הטהרה), כן הקב"ה מעורר לבם לתשובה שישובו אליו בלב שלם. אמן כן יהי רצון.

ב. או יאמר בדרך זה דהנה איתא לעיל דף נ"ז א"א אמר ליה ההוא צדוקי לרבי חנינא השתא ודאי טמאים אתם, דכתיב "טומאתה בשוליה". אמר ליב תא חזי מה כתיב בהו "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. יעויין שם הדבר. נמצא לפי זה שהקב"ה מטהרן, דאף על פי שהן טמאים, מכל מקום שורה בתוכם, דזה עצמו מורה שהוא מטהרן. אמנם לכאורה צריך הסבר מפני מה באמת שוכן אתם כשהן טמאין. על זה יש לומר טעם פשוט, דטומאה ליתא בציבור, אי מכח היתרא אי רק מכח דחוי, דבר זה אין נפקא מינא בכאן, בכל אופן טומאה בציבור ליתא. ועל פי האמור נביא שפיר סמיכת חכמים סוף המסכת לתחלתה, דהמסכת מתחלת "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מתוך ביתו, וקא אמרינן שם מתוך ביתו אתה מפרישו ולא מבין חבריו, ולא חיישיבנן שמא ימות עליו אחד מחבריו, דאף על פי שיטמא טומאת מת, לית לן בה, דטומאה ליתא בציבור.
נמצא לפי זה דהמשנה ראשונה היא פירוש להאחרונה, דשם איתמר דהקב"ה מטהר את ישראל, היינו במה ששוכן אתם בתוך טומאותם, ועל זה באמת יש להעיר מה טעם יש בה, ועל זה אמר 'שבעת ימים מפרישין כהן גדול מתוך ביתו, ולא מתוך חבריו, ולא חיישינן לטומאת מת, דטומאה ליתא בציבור. ועל ידי כן שפיר הקב"ה שוכן אצלינו ולא יעזבנו מעתה ועד עולם. והבן.

ג. או יאמר הנה בירושלמי סוף מכילתין הביא עוד הפעם לשון המשנה כתיב "מקוה ישראל ה'" וגו', מה מקוה מטהר וכו', וכן אומר "וזרקתי עליכם מים טהורים" וכו', וכל הבא אל תוכו יתמה תמיהה אבה מה כוונתם בזה לכפול להעתיק לשון המשנה. ועיין בזה במראה הפנים שנתעורר בזה. ואענה גם אנכי חלקי בזה מה שחנני החונן לאדם דעת בזה האופן, הנה הירושלמי שם מקודם לזה מימרא אחת איתא בזה הלשון, תני צריך לפרט את מעשיו דברי רבי יהודה בן בתירה, רבי עקיבא אומר אין צריך לפרט מעשיו. מאי טעמא דרבי יהודה "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב". מה עבד לה רבי עקיבא מי גרם להם, אני שהרבתי להם כס, וזהב, למה שאין החמור נוהג אלא מתוך כפיפה של חרובין. יעויין שם הדבר. ואחר כך הביא הא דלעיל דהקב"ה מטהר את ישראל. וכוונתם בזה לפרש לשון רבי עקיבא שכפל בלשונו 'לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם', ולכאורה מה בא בזה הלא פשיטא אי הם מטהרים עצמם בוודאי שהקב"ה יקבל טהרתם. אלא בעל כורחך בא לומר רבי עקיבא לשיטתו, יש שני מיני טהרה. חדא מה שהם מטהרים עצמם מכל טומאתם, טומאת היצר הרע הבוער בקרבם לעבור על כל מה דאמר רחמנא לא תעביד, ושנית מה שהקב"ה בעצמו מטהר אותם ולא צריכים כמעט לטהר עצמם , היינו על חטא הידוע דהקב"ה מעיד עליהם שלא ראוי לאותה מעשה, אלא כסף וזהב שהרבה להם גרם כל זאת, שאין החמור נוהק אלא מתוך כפיפה של חרובין. ומה מאוד מיושב לשון הפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים (זהו רק כדי) וטהרתם מכל טומאותיכם (אבל אין צריך לכפר עליכם על חטא הידוע, מפני) ומכל גלוליכם (היינו חטא הידוע) אטהר אתכם (אני בעצמי מעיד עליכם שאתם טהורים, שכסף וזהב שהרביתי לכם גרם לכך, שאין החמור נוהר אלא מתוך כפיפה של חרובין)".
ואחר הדברים האלה שהודיע לנו ה' יתברך כל זאת מה מאוד עשוים באמת וישר סמיכת המסכת סופר לתחילתה, דהמשנה הראשונה מתחלת 'שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מתוך ביתו', וזה למדנו מדכתיב "כאשר צוה ביום ההוא (במילואים) צוה לעשות לכפר עליכם", ואמרינן "לעשות" זו מעשה פרה, "לכפר עליכם" זו יום הכיפורים. וקא אמרינן דלא מוקמינן כולה קרא בפרה משום דלא באה לכפרה. והקשה הפני יהושע והזרע ברך מהא דאמרינן במועד קטן דף כ"ח, למה נסמכה פרה אדומה למיתת מרים, מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתת צדיקים מכפרת. אלמא פרה בת כפרה היא. וכתבו התוספות דמכפרת על מעשה העגל, דתבוא אמה ותקנח על בנה. עיין בזה בגבורות ארי על יומא דף ס"ו ע"ג מדפי הספר.
אמנם לפי דברינו ניחא הכל, דהקב"ה בעצמו מעיד עליהם דעל חטא הידוע כמעט אין צריכים לכפרה שאנוסים היו מתוך כסף וזהב הרב שהיה להם גרמו להם שבאו לעבור על דעתם ועל דעת קונם. וזה נלמד מדברי רבי עקיבא דהקב"ה מטהר את ישראל מחטא זה, דכתיב "ומכל גלוליכם אטהר אתכם" כאשר בארנו. ולפי זה הקרא ד"לעשות לכפר עליכם" לא מוקמינן בפרה לחודא, דלא באה לכפרה, ורק ביום הכיפורים מוקמינן ליה, ושפיר מפרישין כהן גדול שבעת ימים מתוך ביתו כמו במילואים. ואתי שפיר.

(ויאמר יעקב, הדרן על מסכת יומא)


הרב יעקב גרוס, ראש ישיבת "דרכי תשובה" בנשיאות האדמו"ר ממונקאטש.

בנו של הרב חיים דוב גרוס, דומ"ץ מפטריבה וראש ישיבה ומגיד מישרים במונקאטש.

מחבר ספר "ימות המשיח" (מונקאטש תרצ"ז. יצא לאור עם הסכמת הרב דוד שליסל ממונקאטש והסכמה בשם הרב צבי יחזקאל מיכלסון מוורשה שהיה אז על ערס דווי וביקש מאחיינו שיכתוב בשמו את ההסכמה) – על שני הפרקים האחרונים מהלכות מלכים לרמב"ם, וספר "ויאמר יעקב" (מונקאטש, ת"ש לערך. עם הסכמת אבי המחבר והסכמת האדמו"ר רבי ברוך רבינוביץ ממונקאטש) – הספר כולל דרשות שנשא בישיבה: הדרן על מסכת יומא, דרוש לשבועות, פלפול בסוגיא דשליחות, הדרן על מסכת קידושין, ודוגמא מחיבורו על הלכות יום הכיפורים. בהקדמת הספר מונה המחבר עוד אחד עשר חיבורים שכתב, שלא הובאו לדפוס. וחבל על דאבדין.

הרב נספה באושוויץ בקיץ תש"ד (1944). הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 15

שרידים מחידושי הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד

תמונת הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד

קצת חידושי תורה מהמחבר ז"ל שזכרנו מפי השמועה

פרשת וירא: 'יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם', פירש רש"י ז"ל כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם. אפשר לומר שמשתחווים לאבק רגליהם רומז על הני אינשי שהם מתגאים בנפשם ומתפארים בהצלחתם, והוא מפני שהם טועים וסוברים שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אבל על ידי 'מעט מים', והיינו על ידי המי גשמים יכולים אנו להוציא אותם מטעותם הגדול, והיינו ,,,'ורחצו רגליכם'. כי אנו רואים בימינו שחכמת הטעכניק גדלה מאוד, עד שהמציאו כל מיני חדשות, אוירון, ראדיא, ראנטגען וכדומה, עם כל זה אם יש ריבוי גשמים או עצירת גשמים למרות גודל חכמתם עומדים בלי כוח ובלי עצה, ואין יכולים לעשות דבר. נמצא דמעט מי הגשמים מעידים כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, והכל בידי שמים.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת שמות. מסורה: 'וראיתם על האבנים', 'וראיתם את הארץ', 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד' '. בא המסורה לרמז על מה צריך האדם להתבונן ויועיל לו לעבודת הבורא יתברך שמו. וזהו 'וראיתם על האבנים', תחקור ותתבונן על האדם בשעה שהוא נולד, דהיינו על האבנים, שידיו כפופות, שדעתו לכפוף כל העולם תחת ידו. 'וראיתם את הארץ', שוב תחקור ותתבונן בו כשהוא כבר מונח על הארץ לאחר מאה ועשרים שנה, שידיו פשוטות, והיינו שאינו נוטל עמו כלום מכל מה שרכש בעולם הזה, כי ערום יצא מבטן אמו וערום הוא שב לבית עולמו, ושוה הוא אם גופו שמן או רזה, ואם ביתו הוא הבמחנים או במבצרים. 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד", אם תתבונן בכל זאת כל ימי חייך, וסוף האדם יהיה נגד עיניך, אז 'וזכרתם את כל מצות ד", ץכחן לך הדרך בתורה ומצות ובמעשים טובים שילוו אותך בעולם הבא. וכדאיתא בפירקא דרבי אליעזר שאין מלוים לו לאדם אלא מצות ומעשים טובים שהרכיש לעצמו בעולם הזה.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת וארא: 'ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד' '. כצאתי את העיר, פירש רש"י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים. פעם אחת דרש על פסוק זה בבית החיים בשעת העמדת מצבה, בתוך העיר קשה להתקרב אל ד' ולשוב בתשובה שלמה, כי העיר מלאה גלולים, והיינו שהכל רצים אחר תאוותם, תאוות הממון והכבוד וכל תענוגי עולם הזה, ואין איש שם לב שהכל הבל, וסוף כל סוף צריכין ליתן דין וחשבון על כל זה. אבל כצאתי את העיר, ואנו עומדים כאן בבית החיים, שאנו רואים סופו של אדם, ובכאן אין יתרון לעשיר על העני, וכולם כאחד נערים עם זקנים יחדיו, כאן אפרוש כפי אל ד', כולם נתעוררים לתשובה.

(שארית יקותיאל, דף פח-פט)

פרשת משפטים: 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו'. יש לפרש בדרך רמז: איש זה הקב"ה, וכמה דאת אמרת 'ד' איש מלחמה', רעהו זה כנסת ישראל, והיינו 'כי יתן איש אל רעהו', אם ד' נותן לישראל, כסף או כלים, שפע רב ופרנסה ברווח, ופתאום 'וגנב מבית האיש', שרואה שפרנסתו מתמעט והולך וצנורות השפע נפסקים. העצה היעוצה לזה, 'ונקרב בעל הבית אל האלקים', יחזור בתשובה ויפשפש במעשיו, ויבדוק מה גרם לו זאת שיופסק השפע ממנו, 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו', אם לא עבר על איסור שבין אדם לחברו, והיינו על איסור 'לא תונו איש את עמיתו', או על איסור ריבית, ועל ידי זה בא לו העונש מדה כנגד מדה, שהוא רצה לקפח פרנסת חברו ומפני זה נתמעט פרנסתו, או שלא נתן צדקה כפי רכושו. כי צריך האדם לידע שהקב"ה נותן לו הרכוש לשמור ולא ימעול בשמירתו, ואז לא יחסר לו כל טוב.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שלח: 'היש בה עץ אם אין', פירש רש"י אם יש בה אדם כשר. יש לומר דעיקר תכלית האדם בעולם הזה לחנך בניו ובנותיו באופן זה שישאיר אחריו בנים ובני בנים צדיקים, נאמנים לד' ולתורתו הקדושה. וזהו, 'היש בה עץ', אם יש בהם אדם כשר, 'אם אין', בעת שכבר נאסף מן העולם אם השאיר אחריו מי שילך בדרכו.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שופטים: 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך', היה דרכו לפרש (אין אני זוכר בשם מי) אם אתה רואה דבר פלא במשפט, 'בין דם לדם' שמשפט אחד לדם נכרי ומשפט אחר לדם ישראל, שדם ישראל הפקר רחמנא ליצלן, 'בין דין לדין ובין נגע לנגע', והיינו שאומות העולם אין דנין דיני ישראל שווה לדינו של נכרי, תדע שהוא מפי שיש 'דברי ריבות בשעריך', שאין אחדות בישראל, כי אם שני יודין עומדין ביחד זה אצל זה הוא שמו של הקב"ה ואין למחות אותם חס ושלום.

(שארית יקותיאל, דף פט)

'כי האדם עץ השדה', פעם אחר נפטר איש זקן אחד שהניח אחריו משפחה גדולה, ועורר בהספידו על האבידה הגדולה, והיה מדמה את האדם הנפטר לעץ זקן שענפיו מרובים ומסיך ומגן בצלו על הנטיעות הילדות משרב וסערה, ומכל צרה וצוקה, אולם אם העץ הזקן הזה נקטף ונפל רחמנא ליצלן, אוי ואבוי להנטעים שנשארו בלי מגן ומחסה.

(שארית יקותיאל, דף פט-צ)

פרשת שופטים: 'כי תצא למלחמה על איבך' וגו'. פעם אחת דרש אאמו"ר הגאון הצדיק זצ"ל דרוש התעוררות תשובה בחודש אלול, ובין הדברים פירש פרשה זו על פי האור החיים הקדוש שרומז על מלחמת היצר, 'והיה כקרבכם אל המלחמה', שאנו קרבים ועומדים לפני ימים הנוראים אשר כל היצורים יעמדו למשפט לפני אדון כל. ואנו צריכין ללחום נגד השטן שרוצה לקטרג עלינו, 'ונגש הכהן ודבר אל העם', כהן רומז על מנהיגי ישראל שהם בבחינת כהן, הם ידברו אל העם דברי כבושין ומוסר, 'ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו' כאשר נצטוונו בתורה הקדושה, והיינו שיעשה מזוזות כשרות, ויהיה ביתו פתוח לעניים, ולא יביא לביתו מאכלים שיש עליהם חשש ואינם בתכלית הכשרות. והעיקר שיחנך בני ביתו בדרך התורה ויראה, שיה א ביתו "איין עכט אידיש הויז" אם לא חנכו כן, 'ילך וישוב לביתו', יחזור בתשובה, שלא ימות במלחמה ע"י שלא יכתב בספר החיים חס ושלום 'ויש אחר יחנכנו'.
'ומי האיש אשר נטע כרם', נטיעת כרם רומז על עסקי פרנסתו, שלא חללו, שיש בהם ממון של איסור, שעבר על לאו של אונאה או רבית, או על אסור השגת גבול, או חילול שבת חס ושלום ודברי משא ומתן בשב, וכדומה שאר איסורין בדבר שבממון, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה, פן ימות במלחמת היצר 'ואיש אחר יחללנו'.
'ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה', שלא היה נזהר בדברים שבין איש לאשתו, כי פתחי נדה הן הן גופי הלות, וצריך זהירות רב מאוד שלא יבוא חס ושלום לידי איסור כרת רחמנא ליצלן, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה גמורה, שלא 'ימות במלחמה', שלא יגזור עליו גזירת מיתה חס ושלום, 'ואיש אחר יקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם, מי האיש הירא ורך הלבב', פירש רש"י שירא מעבירות שבידו, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה ויתחרט בחרטה גמורה על כל עבירות שעבר (ודכירא כשדרש אאמו"ר הגאון הצדיק דרשה זו היה התעוררות גדול כל כך עד שגעו כל העם בבכיה בהתעוררות תשובה).

(שארית יקותיאל, דף צ)

קטע ממה שאמר בדבר תורה בסעודת שבע ברכות: 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. החתן עלול הוא שיתעורר בו מדת הגאווה, כמו שאומרים ההמון שחתן סובר "שמעולם לא נשא אשה רק הוא" וכן רגילין לומר "חתן דומה למלך", על כן הזהיר הכתוב 'כי תבנה בית חדש', כשאתה בונה ביתך הבנין עדי-עד, 'ועשית מעקה' גדר וסייג, 'לגגך', גג רומז על מדת הגאווה, מעקב עם הכולל גימטריה 'יראה'. תבנה ביתך על יסוד היראה, וזה יהיה לך לשמירה שלא תיפול ברשת הגאווה, 'כי יפול הנופל', דעל ידי הגיאות יוכל ליפול חס ושלום כל כך שלא יהיה לו עוד תקומה.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מדרש תנחומא: מנורה של פרקים מהו לתקנו בשבת, מנורה של פרקים חייב משום בונה. יהודי יחידי נקרא 'נר', נר ד' נשמת אדם. והציבור שהם הרבה נרות נקרא 'מנורה'. כשרואים שהמנורה, היינו הציבור, נפרדה ונשבה לפרקים, שיש מחלוקת ושנאת חנם בניהם, מהו לתקנה בשבת, לדרוש ולהשתדל לתקן בשבת את המנורה הנפרדה ותחזור לאחדותה. ומתרץ דחייב משום בונה, והיינו שחוב קדוש הוא לבנות ולשכלל את המנורה, ולהחזיר עטרה ליושנה, אפילו בשבת.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מחבר הלכות פסח (אורח חיים סימן תכ"ט) מתחיל: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. והרמ"א הוסיף: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. הבית יוסף היה רב ומרא דאתרא במדינת הספרדיים שהם אנשים באמונה פשוטה. והם אינם מבקשים מהרב שידאג עבורם רק על הצטרכותם הרוחני, אבל הרמ"א היה במדינת האשכנזים והם רוצים שרבם ידאג גם עבור הצטרכותם הגשמי.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'אחורי ארי ולא אחרי אשה'. היה רגיל לעורר בימי אלול שלא לאחר מלעשות תשובה ויתקנו מעשיהם עוד קודם שיבואו הימים הקדושים, ופתח ואמר 'ארי' הוא חודש אב. 'בתולה' מזל חודש אלול. וזה שרמזו לנו חז"ל בדרך אגדה ומוסר, אחורי ארי, מיד שעבר חודש אב שמזלו ארי עשו תשובה, ואל תמתינו עד אחורי אשה, שיעבור חודש אלול כולו, ורק אז תתחילו להתחרט על מעשיכם כשיגיעו עשרת ימי תשובה.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חור ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט'. הנביא אומר היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. אנו רואים שקול השופר מפיל מורא ופחד על כל יהודי, ומעורר אותו לתשובה, וכשישראל עושין תשובה נסתם פי המקטרג, והקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל ומכריע כף מאזנים לזכות ויוצאין בדימוס. אבל כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר, 'מאין מליץ יושר', שאין לנו שופר, 'מול המגיד פשע', נגד השטן המקטרג עלינו, אז העצה היעוצה, 'תגיד ליעקב דבר חוק משפט', יאמר הרב דברי כבושין ומוסר ויעורר העם לתשובה, ועל יד התשובה נזכה 'וצדקנו במשפט המלך המשפט'.

(שארית יקותיאל, דף צב)


הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד אב"ד באלקאני שבהונגריה, נולד בשנת תרמ"ג (1883) לאמו מרת רחל ולאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעלטאן שבטרנסילבניה, בנו של הרב הגאון יעקב קאפל שהיה אב"ד בקהילות בעלטאן, ווארשארהעלי וראדוביץ (בוקובינה) והיה אחיו הצעיר של הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין אב"ד קולומיה.

הרב יקותיאל התבלט בכישוריו עוד בילדותו. הוא היה תלמידו של אביו ואחר כך למד בהתמדה רבה בישיבת הגאון הרב משה גרינוואלד, בעל 'ערוגת הבושם', בחוסט, והיה מהעילויים של הישיבה. עוד לפני חתונתו, מינה אותה אביו למנהל ישיבתו, בה למדו כמאתים תלמידים. הוא התמסר לתלמידיו ודאג לכל צורכיהם.

הוא נשא לאשה את מרת מנידל בת הגאון הצדיק רבי ישראל מנחם ברוין אב"ד ברזוביץ וליפיאן, גיסו של בעל 'ערוגת הבושם' מחוסט. לאחר חתונתו גר בבית חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים. הוא השתלם בכל מקצועות התורה ובניהול רבנות והחזקת ישיבה והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף.

בשנת תרס"ט (1909) כיהן הרב יקותיאל ליכטנשטיין כאב"ד ניראטשאד, וייסד שם ישיבה עם בואו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל רבות להצלת פליטים יהודים ודאג לכל צורכיהם. רעייתו עשתה למעלה מכוחה לסייע לבעלה, בפרט בתקופת היותו חולה. בתום המלחמה ייסד הרב בית יתומים, שהיה מוסד חרדי ייחודי בכל המדינה.

בשנת תר"פ (1920) מונה לכהן כרב ואב"ד בעיר באלקאני, שם תיקן תקנות לציבור והרביץ תורה ברבים. הוא דאג לפקח על מערכת החינוך, ודאג לכשרותם של התפילין, המזוזות והציציות של בני קהילתו. הרב נודע כדרשן מופלא, והדריך את בני קהילתו בתבונתו הרחבה, בסבר פנים יפות, בהשכנת שלום, בעצות ובברכות. לצד היותו ענוותן ובורח מן הכבוד, לא חשש להוכיח על הדרוש תיקון ולתת מוסר בלא לשאת פנים לעשירים ולראשי הקהל. במשך שנים רבות טרח הרב יקותיאל לזכות את רבים בליקוטי דינים נחוצים, והמשיך לעשות זאת במסירות נפש בשנותיו האחרונות בהם סבר ממחלות וייסורים קשים.

הוא היה מעמודי התווך של הלשכה המרכזית האורתודוקסית ונקרא פעמים רבות להתייעצויות דחופות בעניינים נחוצים לחיזוק הדת בהונגריה. על אף שקהילות גדולות ביקשו הציעו לפניו את משרת הרבנות, סירב לעזוב את קהילתו.

בהיותו כבן ששים החל לסבול קשות ממצב בריאותי לקוי, ובמשך מספר שנים היה מוטל על ערש דווי ולא היה יכול לצאת מביתו. הוא נהג להתפלל בבית המדרש שבביתו, שם השמיע דברי תורה בבכיות מעומק ליבו. רק בשבת הגדול ובליל 'כל נדרי' היה הולך לבית הכנסת הגדול וחוזר לבית המדרש בביתו לאחר הדרשה.

לאחר שהנאצים פלשו להונגריה, ומצבם של היהודים התדרדר מיום ליום, עורר הרב את בני קהילתו לתשובה, לעבודת הבורא מאהבה ולמסירות נפש. ניכר היה שהוא מתכונן להיות ממקדשי השם. הרב גורש ברכבת עם בני משפחתו וחברי קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ, ונהרג עקה"ש בי"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

רוב כתביו אבדו בשואה. משרידי כתביו ושמועות משמו, הוציא בנו, הרב יעקב הלל ליכטנשטיין, בשנת תשל"ט (1979) בברוקלין, את הספר 'שארית יקותיאל'. ספר זה כולל שני חלקים- חלק א: לקוטי הלכות בעניינים השכיחים מאד ונחוצים לכל אדם, וחלק ב: הנהגות ישרות מלוקט מספרי הגאונים וקצת חידושי תורה. בספר נדפס גם צוואתו של הרב יקותיאל, שלא הספיק לסיים את כתיבתה.

בהסכמתו לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך: "ראיתי כי יראת ד' היתה יוקדת בו וכל כוונתו רק לזכות רבים שיזהו קלה כבחמורה, גם ראיתי דאסהידו גדולי עולם על רוב גודלו של המחבר בתורה ויראה והי' מפורסם במקומו לשם ותהלה, לכן יפה עושים המוציאים לאור לזכות רבים בספר זה וגם עושים בכך נחת רוח לדובב שפתותיו של אותו צדיק מהמעט אשר נשאר לפליטה כאוד מוצל מאש".

מספר הצפיות במאמר: 28

בטל רצונך מפני תועלת חברך / הרב יואל קליינרמן הי"ד

תמונת ראשי ישיבות נובהרדוק

פרק א.

הנה יש להתבונן על אשר נתנה התורה זמן לרוצח בשוגג שגלה לערי מקלט עד מות הכהן הגדול, ולכאורה הוא תמוה מאד, היתכן כי לאיש רוצח נפש, אשר התורה רצתה לענוש אותו על אשר רצח נפש בשגגה, ומובן כי מהעונש צריך להמשך חרטה על מה שיצא מכשול של רציחת מתחת ידו, וכל מה שיסבול יותר צריך להדגיש יותר הכרח הזהירות מלגרום גם קצת היזק לזולתו, ולבסוף אנו רואים כי לאיש כזה נתנה לו התורה מצב כזה אשר עוד תוסיף בהשחתת נפשו באותו הדבר עצמו שנכשל בה, היינו בעוון הרציחה, כי התנאי שצריך להיות פרוש ומובדל מכל קרוביו ותענוגיו וקנייניו עד מות הכהן הגדול, הלא בקשת השגת מאויי לבו ההכרחיות וההרגליות יגרום לו שיחשוב תמיד מחשבה של השחתה מתי ימות הכהן הגדול, הלא ידוע לנו כמה תשוקתו של אדם עזה כמוות להסתכן בדרכים ולבוא ממדינת הים להתראות עם בני ביתו ומכך שכן להשתקע שם, אחר שנסע מהם בבחירתו, כמו שנוסעים לאמעריקא. על אחת כמה וכמה מי שגלה מעירו וממשפחתו ומבני ביתו לא מבחירתו, רק לאונסו, כמו שמענישים לאחד להיות תפוס במאסר על כמה שנים, כל שכן שנפשו גחלים תלהט לשוב לבני ביתו ולמשפחתו ולעיר מולדתו, כי בלא זה חייו אינם חיים, ולאיש כזה נתנה לו התורה זמן עד מות כהן הגדול הגע בעצמך! האיש שגלה לערי המקלט או לערי הלווים עומד ביום הכיפורים בתפילת נעילה מתפלל מקירות לבו לד' בהשתפכות הנפש שיוציאו מצרה לרווחה במהרה. ואם נחדור בעומק מחשבותיו נמצא כי אותה התפלה עצמה היא גם כן תפלה והשתפכות הנפש על "מי יחיה" של אחרים, ולא של אחרים פשוטים אלא על האדם שמשכמו ולמעלה הוא גבוה מכל העם, הוא הכהן הגדול. הנמצא עוד השחתה יותר גדולה מזאת? כי ביום הקדוש והנורא אשר האדם צריך לשוב מדרכיו הרעים, להיות זה היום תחילת מעשיו כקטן שנולד, להיות זהיר בכל מה שיוצא מתחת ידו ותנועותיו שלא יהיה בהם שום גרם של היזק לזולתו בקצה הזהירות כמשפט השב תשובה קיימת, כמו שנאמר בו "לפני ד' תטהרו", היינו טהרת הלב מכל נדנוד של השחתה, ולבסוף אנו רואין כי בו ביום האיש הגולה טהרתו היא טומאתו, וכל כמה שהוא יגע ועמל לכוון בתפלתו יוצא מזה השחתה עוד יותר גדולה. ואף אחרי אשר ביארו לנו חז"ל (מכות יא) טעם הדבר מפני שהכהן הגדול היה צריך להתפלל שלא יקרה בדורו כן, וזה עונשו של כהן גדול, עיין שם, אף על פי כן התמיה במקומה עומדת, שסוף סוף תכלית העונש היא למעט ההשחתה, והתנאי שקשרה התורה זמן הצלתו במיתתו של כהן גדול עוד תרבה ותוסיף השחתה בעניין זה עוד יותר גדולה באיכותה?

אמנם! כאשר נעמיק בדבר היטב יתגלה לפנינו סוד גדול בעניין תיקון החיסרון, כי שמעתי בשם מהרש"ז זצ"ל שהוכיח מזה, כי מי שנתחייב גלות היה גולה לערי המקלט אשר בערי הלווים, כי הגלות היה לא עונש רק תיקון החסרון. עד כאן דבריו. ביאור הדבר כי אנו רואין במשפטי המדינות, יש עונשים ומשפטים. ומי שגנב או גזל או רצח, אוסרים אותו בתפיסה, לפי כמות ואיכות האשמה וזה העונש הוא רק תיקון המדינות למען ישמעו ויראו, או אם איש פרטי יעניש את חברו בעד עוולה שעשה לו זה נקרא עונש נקמה, אבל לא כן המה עונשי התורה בעונש הגלות, למי שרצח נפש בשוגג לא בתור 'נקמה' כמו עונש של איש פרטי, ולא בתור "למען ישמעו ויראו" כמו משפטי המדינה, כי זה שייך דווקא על מזיד ולא על שוגג, אלא התורה רצתה בעונש זה של 'גלות' דווקא תיקון הנפש של האדם הרוצח. אם קרה לאדם מקרה כזה, התורה ירדה לסוף דעתו, היינו למקור וסיבת הדבר כי הוא איש כזה אשר אינו מרגיש את פעולותיו, ויתכן לו פעולה בלי כוונה, על כן יש לחשוש ודאי אם ישאר על מצבו הקודם, יקרה לו עוד פעם מקרה כזה. על כן ציוותה עליו התורה, כי יפקיר כל העבר שלו ואת הדברים היותר אהובים לו, והוא בני ביתו קרוביו וקנייניו אשר בשבילם הוא מוטרד כל כך, עד שאין לו פנאי להשגיח על עצמו, ועל כל דבר שעושה, להרגיש פעולותיו בעיון המעשה, ויגלה לערי המקלט. ואם נתבונן בינה בשרשי המצווה, נמצא כי התורה כוונה בזה שיתקן הגולה חסרונו בערי המקלט, על כן אמרה התורה "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" (במדבר לה) שהם ערי הלווים, ולכאורה למה בחרה התורה ערי הלווים? ויתכן שעיקר המכוון היה שהגולה יבחר דווקא ערי הלווים, כי הוא מקום של צדיקים ואנשי מעשה, שכל תעודתם לפינות את לבם מעסקי העולם הזה, לעסוק בתורה ועבודת ד' ,ומתפרנסים ממה שהזמינם הקב"ה דבר המספיק להם, והוא ענין המעשרות, למען יהיה כל עיקר עמל נפשם להורות לעם ד' דרך ד'. וכשימצא הגולה בתוך חבורה גבוהה כזו, יתחבר לדעותיהם ומידותיהם להתלמד מהם איך להתנהג בכל העניינים ויספיקו לו הצורך לו, ושם יתקן את נפשו העלולה לחטא בשוגג, על ידי שיעסוק בעבודת השלימות ותיקון המידות והשגת המעלות, ואף על פי שהכוונה הראשונה בעניין ערי מקלט הוא להנצל מגואל הדם, אבל זה שנתנה התורה לערי הלווים דין קליטה מוכיח שיש כאן כוונה שניה ועיקרית שיתקן החוטא שורש החטא, והוא העדר התבוננות, על כל חוט השערה, ועל כן  אמרו חז"ל ש"ערי הלוים אינם קולטות אלא לדעת" (מכות י) שיבחר מעצמו לבוא שם למען הקליטה – לפי שעיקר המכוון שיחליף עצמו להשיג שם תכונה אחרת, תכונה של לווים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות שמיטה ויובל "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שנדבה רוחו ונפשו לפרוק מעליו עול חשבונות הרבים, ולהיות כמו שעשהו אלקים 'ישר', הרי הוא קודש קדשים", עיין שם. הרי שיכול האדם להחליף את תכונתו להיות כתכונת הלווים, לכן צריכין שיבוא שם לדעת שיבחר וינודב מעצמו רוחו ונפשו להיות כלווים. ועל כן מצינו שאמר רבי אליעזר, עיר שרובה רוצחים אינה קולטת (מכות י) לפי שבהיות רובה רוצחים קשה להחליף שם את תכונתו. וכן מה שאמרו "כל עיר שאין בה זקנים אינה קולטת" (שם) גם כן יתכן לפי שאז לא כל כך נקל להכניע את נפשו להעינוי של דרכי החינוך, על כן בחרה התורה לאדם כזה שיצא מכשול של רציחה מתחת ידו, שיבקש לעצמו דווקא עיר של לוים, ואין רובה רוצחים, ויש בה זקנים, למען יהיה בידו האפשריות לקבל תמורה וחילוף למעליותא, ויוסיף קדושה מיום ליום עד שישיג תכונה חדשה לגמרי, שלא ישוב לכסלו עוד.

פרק ב.

ולפי זה מובן ממילא כי אף בתחילת גלותו קשה לו לפרוש מ'העבר' שלו לחיות חיי הפרישות והבדידות. אבל אחר כך כשיתמהמה שם למשל אפילו שנה אחת או שתים, בטח ישתנה לאיש אחר, תורת ד' תחקק את לבו ותנופח בו רוח חדשה, והלווים שהם קדושי עליון בטח יפעלו עליו, לעשותו לאחד מבני העליה על ידי שיורו לו דרך התשובה לעלות מתוך פחת מעשיו, לתכונת בעלי הדעה האמיתית. ועל ידי זה יזכה לתשובה שלימה, אשר הוא מחויב בה, כי אין הגלות מכפר אלא עם התשובה. ומה מאד קשה התשובה לחוטא בשוגג, בין מצד החרטה, בין מצד הקבלה. כי הלא שוגג לאמלתא יחשב לאנשים כמונו. ואם אחד עשה עולה הן בעוון של 'בין אדם למקום' והן בעוון של 'בין אדם לחברו', השוגג הוא התירוץ והמחפה על כל החטאים. אבל לא כן הוא דעת התורה שכבר חרצה משפטה, כי גדר האדם הוא העושה בכוונה ודעת, ואדם מועד לעולם, וצריך לשלם אפילו בעד שוגג ואונס. ואם האדם עושה שלא בכוונה, אז יוצא מגדר אדם, ונכנס לגדר "בהמה בצורת אדם". והבורא יתברך אשר חפץ בהצלחת האדם, סידר לו דרך לתשובה, כי יתחבר לטובים אשר מהם יראה החומר של דקדוק המעשים והמסירת נפש על חשבון צדק על כל פרט ופרט. וכן יעשה גם הוא בעניין שאמרו ז"ל "כי אש יצא מחשבון – תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינם מחשבין" (בבא בתרא), כי גם בעולם הזה, כשרואה אדם, איש שחושב מעשיו, נכנס בליבו כאש קנאת המעלה הזאת שהיא החמודה ותכלית התשוקה בלב המרגיש, ועושה רושם חזק בליבו, ומתוך חינוך כזה יגיע לתכונת הזהירות עד שלא יהיה לו אפילו פעולה אחת בלא כוונה, כי בלא זה לא יתכן לו התשובה אליבא דאמת, שצריכה להיות שלימה עד שלא ישוב לזה החטא לעולם. ואם יתכן לו אפילו פעולה אחת בשנה בלא כוונה, הלא אפשר עוד להכשל ברציחה שלא בכוונה, ועל כן כל עבודתו בערי הלווים הייתה צריכה להיות שישיג שמה התועלת הגדול שיהיה איש רם המעלה אשר כל פעולותיו יוצאים ממקור ההתבוננות והחשבון האמיתי, אשר הוא גבוה מעל גבוה, שאין בדורותינו מצויר כמעט איש כזה. ואם נצייר כי האיש הגולה נעשה באמת בעל תשובה גמור אפילו על שוגג, הלא מוכרחים אנו לצייר את האיש הזה בדעתנו לאיש רם המעלה מאד, ולפי זה מוכרחים לשלול מאיש כזה את המפריעים להדרך הגבוה, שרוחי נעלה מלהיות קשור בהם, אשר גם בדורותינו נמצאים ברוך ד' הרבה שלא יביטו על המפריעים, ויבקשו דרך הגבוה, למרות כל המפריעים של הטבע והמידות, ואם כן מוכרחים אנו לצייר את האיש הזה הגולה שהוא הגיע בעבודתו להיות שמח בגורלו ובמצבו ובמקומו, והפרישות מבני ביתו וממשפחתו ומעיר מולדתו אינו דוחק לו מאומה, ואם כן איך יתכן שאיש כזה ישים לבו לדברים קטני ערך, עד שנאמר כי יתפלל על מיתתו של כהן גדול בשביל געגועים אל 'העבר' שלו, הלא מובן לכל כי אדרבה ואדרבה בטח עוד יתפלל על חיי הכהן הגדול, ולא על מותי חס ושלום, כי הלא הוא המרד היותר גדול אפילו בכל העם, כל שכן מי שכבר טעם טעם חיי הפרישות בהכרה מדעית ובחברת חכמים קדושי עליון בחירי-עם. אשר על כן כשקשרה התורה זמן היותו בערי הלוים עד מות הכהן הגדול, לא יצא מזה השחתה כלום, כי זה גופא מה שיהיה בערי הלווים, זה גופא יגרום לו שיחליף תכונתו עד שיתהפך עוד להתפלל על חיי הכהן הגדול בשביל אהבת תיקון-החסרון. ולפי זה יש להבין מה שקשרה התורה כל השגת רצונותיו ותשוקותיו וגעגועיו במות הכהן הגדול, הוא גם כן תיקון החסרון באותו מקום שחטא, כי אחר שנכשל ברציחה בשוגג, פעלה עליו פעולה זו שנתקרר אצלו חומר עוון של רציחה במידת מה, ומסתעף מזה השחתה כללית, בכל הנפש כולה, שיהיה לו נקל להיטב לעצמו בהפסד חברו, על כן קשרה התורה כל חמדת ליבו במיתת הכהן הגדול, שיהיה לו אז אותו ניסיון ממש להטיב לעצמו בהפסד של כהן גדול, ויען שמתחילת גלותו מטבעו משתוקק לאשרו של 'העבר' וזה תלוי בהפסדו של איש היותר מורם מעם, זה גופא יעשה עליו רושם חזק שיתבונן על מה עשה ד' ככה, ומפני מה הזמין לו השם יתברך הניסיון הזה, כדי שיתבונן כי כן הוא מצב כל אדם בעולם הזה כי האושר של אחד קשור בצרתו של אחר. ה"מי יחיה" של אחד קשור עם ה"מי ימות" של חברו, עד שכל העולם כולו הוא כמו מפה קצרה על שלחן ארוך, אם זה ימשוך לצדו שיהיה חלקו מכוסה, בהכרח ישאר חלקו של חברו מגולה. וכן חברו כשימשוך אליו יגלה עד שלא יתכן בעולם שום הצלחה כהצלחת התורה. ומתוך התבוננות זה יבוא להתבוננות אחרת, אם קרה לו מקרה שראה בחוש מיתת חברו מפני אי כוונתו, והסבה שלא כוון ולא הרגיש הייתה מפני חפצו להתעשר מסתמא, מי יודע כמה אנשים רצח בלא כוונה, אלא שלא ראה בחוש מיתתם, כי גרם להם על ידי מעשיו לקנא קנאת עולם הזה, והקנאה מוציא את האדם מן העולם, באופן כזה יכול להיות כמות גדולה מחללי המידות הללו, עד שהרמב"ם ז"ל אמר שלפי משפט הרפואה אלף מתו מקנאה תאווה וכבוד, ואחד כדרך כל הארץ. ואז ירגיש המתבונן בנפשו כמו כשבא להתפלל תפלת נעילה ומדגיש בתוך תפלתו על חייו, כרוכה כארס תפילה על מיתת כהן גדול, יתעורר מזה להכיר חסרונו בכלל, כי לא רק עתה הוא מתפלל כך, אלא כל ימיו היה מתפלל על תקלת חברו, כי אם כל מטרת הצלחתו הוא "מתכבד בקלון חברו" ממילא אם היה מתפלל לד' על אשרו והצלחתו, ממילא היא תפלה על קלון חברו, כי זה הוא כל תשוקתו, ואם האדם עומד בסוף תפלת שמונה עשרה והוא מתפלל לד' "יהי רצון שלא תעלה קנאת אדם עלי" אבל אם הוא בעל מדות רעות הלא כל השמונה עשרה שלו הייתה דווקא שתעלה קנאת אדם עליו. למשל כשמתפלל "אתה חונן לאדם דעת", הוא מתפלל על דעת כדי שתעלה קנאת אחרים עליו. וכן כשמתפלל "השיבנו אבינו לתורתיך" מכוון ממילא שתעלה קנאת אחרים עליו. ומה מכוון ב"ראה נא בענינו" מה העינוי שלו? אם לא קנאה תאוה וכבוד? מובן ממילא כי בשעה שמתבונן האיש הגולה מחשבות האלה מצד שנתן לו התורה הניסיון הגדול, מה שמוכרח לבקש על מיתת כהן גדול חס ושלום, כשבא לבקש על הצלחתו, ודבר זה גורם לו להבין כי הוא מידה כנגד מידה, ומקום נתן לו הקב"ה להתבונן מדבר שיש לו שם חוש, על דבר שאין לו חוש, שגם כל ימיו היה חי על הרהורים כאלה, מתוך זה יעשה תשובה כללית על כל החיים שלו, ויעשה מהפכה בכל העניינים שיתחיל מעתה לחשוב מה בין שני העולמים ומה בין שני המעונים ויקנא את מצבם של שבט לוי, ויכסוף להיות בחברתם לקבל חיזוק מצילם, ואז יתחלף לו ההרגשות. ומה שהרגיש מקודם לרע, ירגיש עכשיו לטוב. ומה שהרגיש מקודם לטוב, ירגיש עתה לרע, כמו שמצינו שאמרה התורה "וידום אהרן" (ויקרא י,ג) על שניחם לו משה רבינו עליו השלום במה שאמר ד' "בקרובי אקדש" אשר החובות הלבבות בסוף שער יחוד המעשה חשב מפיתוי היצר האחרונים, כשיארע לעובד ד' איזה נזק שיתרעם על הבורא יתברך, ויתהה על מה שהוא עובד ד' שכל עמל היצר לתלות כל נזק ופגע רע שמחמת עבודתו את ד' קרה לו כזאת, לכן כתיב אצל אהרן, אחר שקרה לו הצרה היותר גדולה ממיתת שני בניו היותר חשובים, "וידום", ורואין אנו מזה מה שאצל איש הפחות יעשה מזה "ויצעקו", האדם השלם עושה מזה "וידום" ומתנחם בזה. ולהיפך ממה שעושה האדם השלם "ויצעקו", עושה מזה האדם הפחות "וידום", היינו על העדר השלימות אפילו בדקות. כן על דרך הזה יתחלף אצל האיש הגולה כל השקפתו, הן בכלל והן בפרט, ומתקן הכל כאשר יורו לו הלוים מצדיקי הרבים. וזאת היא תורת-הגלות ותועלתו האמיתי.

וזהו שאמרו חז"ל רב חמא בר חנינא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך", אם לחטאים יורה, לצדיקים קל וחומר (מכות י). ויתכן כשבא רב חמא בר חנינא לפרשת רוצחים פתח לה פתח לבאר הכוונה העיקרית של הפרשה, שאין הכוונה שהטבת ד' עם הרוצח מה שנתן לו עיר מקלט להינצל מגואל הדם וזה כל הריווח שלו, אלא כוונת התורה שיבחר לו בדעת ערי המקלט מערי הלווים למען יתחבר ללמוד מהם דרך התשובה והשלימות עד שלא ירצה לפרוש מהם. ועל זה מבואר היטב הראיה מהכתוב "על כן יורה חטאים בדרך", שהכתוב הזה משמעותו מדבר בעניין התשובה, כמבואר בהתחלת שערי תשובה לרבינו יונה ז"ל שכתב וזה לשונו: מן הטובות אשר הטיב ה' יתברך עם ברואיו כי הכין להם הדרך לשוב מתוך פחת מעשיהם, שנאמר "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך" – ויהיה הערה מהקל וחומר באופן זה, ומה חטאים שכבר הרעו במעשיהם, מכל מקום נתן להם הקב"ה עצה איך לשוב גם מחטא שוגג למדרגת רמה בזהירות, על אחת כמה וכמה שהצדיקים שעומדים על דרך זה, שצריכין לחזק עצמם שלא ירפו מכל האמצעיים שעמדו והצליחו על ידיהם עד עכשיו. ונתברר לנו מזה הסוד הגדול בתיקון החסרון, שיכול האדם לתקן ההשחתה הגדולה להטיב עצמו בהפסד זולתו, שגם מי שכבר נכשל במעשה ברציחה בשוגג יכול להתעלה, אשר גם במחשבה לא יתפלל על מיתת כהן גדול אף על פי שיש כאן מקום שנוגע לו בכל חייו, והוא על ידי העצה לחיות בערי המקלט בערי הלווים, להתלמד מהם הכרה והרגשה שמוטב לאדם להפסיד כל ענייני העבר שלו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום.

פרק ג.

ויותר נפלא בתיקון הנפש, שיהיה שווה בעיניו גם הפסד כל חייו כדי למנוע הפסד מאחרים, מצינו אצל משה רבינו עליו השלום שאמר לו הקב"ה "צרור את המדינים וכו' ואחר תאסף אל עמיך". ואמרו ז"ל מגיד שמיתתו של משה מתעכבת במלחמת מדין, ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה שנאמר "וידבר משה אל העם החלצו", ואין החלצו אלא הזדרזו (ילקוט מטות) הבורא יתברך קשר מיתתו של משה רבינו אחר מלחמת מדין, מובן ממילא כי יש כאן מקום של חשבונות רחבות ועמוקות, בטובת כלל ישראל, שמוטב יותר להתעצל במלחמת מדין כדי שמשה רבינו יאריך ימים. ואם אנו רואים שמשה רבינו התפלל תפלות כמניין 'ואתחנן', מובן מאליו כי לא התפלל כדי לאכול מפירות הארץ כמבואר בחז"ל, אלא שכל תפלתו ותשוקתו לכנס אל הארץ ולישאר בחיים הוא רק רוחניות וגם לטובת ישראל, כי ידע אם הוא יהיה מנהיגם לא יעבדו עבודה זרה ולא יגלו משם, אף על פי כן עשה ציווי ד' בתמימות בלא חשבונות, בשמחה ובזריזות גדולה, וקיים מצוה זו של "צרור את המדינים" כמו כל המצוות, שלא היו לו שם חשבונות הללו. ורואין אנו שבחו של משה רבינו שמוטב היה לו להפסיד את כל הרגשתו במעלת חייו, כדי שלא יפסיד לאחרים אותו ההפסד שיוכל לבוא, כשיתעצל במלחמת מדין. וצריכין אנו להבין כי מצוה זו עשה את משה רבינו למשה רבינו, וכמו שבררנו שהמצווה של "וישב שם עד מות הכהן הגדול", מזה גופא נתעורר להחליף כל תכונתו שהייתה לו עד עתה, כן צריכין אנו להבין, כי זה גופא פעל עליו שיקבל על עצמו כל הפסד החשבונות שלו כדי שלא יפסיד המצווה של מלחמת מדין שיש בקיומם הפסד גדול, אף על פי שהנדונים אינם דומים, כי אצל הגולה הוא הפסד חומרי, ואצל משה רבינו עליו השלום הוא הפסד של חשבונות רחבות ועמוקות. אמנם זה הוא מעלת משה רבינו עליו השלום שהיה יכול לבטל חשבונות עצומות מפני רצון ד' בתמימות, כמו ביטול עניני החומר ורצונות פשוטים.

וכן מצינן שזרז משה רבינו בהקמת המשכן אף על פי שאמר לו הקב"ה "בקרובי אקדש", ופירש רש"י ז"ל שסבר משה רבינו שימות או הוא או אהרן (שמיני פסוק ג), אף על פי כן לא הביט על ההפסד של חייו, ועשת המצווה בשלימות בהתחלה ובסוף. וכן מצינן בדוד המלך עליו השלום שאמר "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך", ואמרו חז"ל, אמר רבי יהושע בן לוי, אמר דוד שמעתי בני אדם שהם אומרים 'מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל' וכו'. והיו פריצי הדור הולכים אצל חלונותיו של דוד, ואומרים 'דוד, אימתי יבנה בית המקדש, אימתי בית ד' נלך'. והוא אמר אף על פי שהם מכוונים להכעיסני, תבוא אלי שאני שמח (ילקוט תהלים). ויתכן לומר כי מה שאמר לו ד' על ידי נתן הנביא "דמים רבים שפכת", "אתה לא תבנה הבית הזה", לא היה בתור עונש אלא בתור בירור, כי השפיכות דמים שלו מבואר בחז"ל שלא פזר את מעות של בנין בית המקדש בשני רעבון, ואמר להם פשטו את ידיכם בגדוד (ברכות ג:). ולכאורה הלא תשובה מועיל אפילו על מזיד, ובפרט על שוגג, ובפרט בשעה שמכוון לעשות מצוה? אלא הדבר כך הוא, כי ידוע בשנת בצורת אף על פי שכולם סובלים חרפת רעב, מכל מקום אינו דומה הסבל בבית המלכות להסבל במדינה. על כן יש לבעל דין מקום לחלוק חס ושלום, כי הרצון החזק שהיה לדוד לבנות בית המקדש, למרות כל המפריעים של חיי הנפשות, הוא דווקא מפני שלא היה נוגע אליו כל כך כמו לאחרים. ועל כן אמר לו הנביא "דמים רבים שפכת" "אתה לא תבנה הבית" בגדר בירור, כי הרצון לעכב הדמים היה בחשבון צדק, כי אחרי הדברים שאמר לו הנביא היה בנין בית המקדש וחיי דוד שני הפכים בנושא אחד. ומובן הוא כי לבני ישראל היה בזה מקום צר מאד, כי לברך ברכת "הנותן תשועה למלכים" על דוד המלך היה מוכרח לכבוש תקוות בנין בית המקדש, ומי שהתפלל לד' על בנין המקדש היה מוכרח לכבוש אהבת חיי דוד המלך מליבו, כאלו חס ושלום מקווה למיתת דוד המלך עליו השלום. ובזה היה בירור לדוד המלך עליו השלום שאף על פי שליצני הדור היו הולכים אצל חלונותיו והיו אומרים מתי יבנה בית המקדש, ולא היו מכוונים אלא להכעיסו, אף על פי כן אמר "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך". ומזה היה לו בירור למפרע, כי לא רק מפני שלא היה נוגע אליו הדבר עשה כן, אלא אפילו במקום שהיה נוגע לחייו ממש, אף על פי כן היה שמח ולא היה נחשב אצלו חייו כלום לעומת תשוקתו הגדולה לבניין בית המקדש. ואז הכל ראו כי זה שנשבע דוד המלך עליו השלום "אם אבוא באהל ביתי וכו' עד אמצא מקום לד'" לא היה מטעם שלא נגע אליו הדבר, ולכן היה יכול לעכב הכסף על בנין בית המקדש, אלא גם אחר דברי הנביא שבנין בית המקדש תלוי במיתתו, וליצני הדור רצו להכעיסו בשאלתם 'מתי יבנה בית המקדש?', גם אז שמח מתשוקתו העזה לקיים דבר ד', אשר על כן זכה שאמר לו הקב"ה "כי טוב לי יום אחד בחצריך מאלפי אלים שעתיד בנך להקריב לפני בבית המקדש" (ילקוט שם), זאת הייתה תורת דוד המלך עליו השלום לשמוח בהפסד חייו, כדי שלא יפסיד תועלת אחרים מעלייתם לרגל.

פרק ד.

ושהו שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם" (מדרש רבה בראשית) שהתורה ברא את העולם. ביאור הדבר כי מבואר במסילת ישרים בהתחלתו, כי כל ענייני העולם ניסיונות הם לאדם, העושר מצד אחד, והעוני מצד אחר, השלווה מצד אחד, והיסורין מצד אחר. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדין הוא יהיה האדם השלם. עיין שם. וזה כל העולם, כי יותר מאלו הסוגים אין כלל בעולם. והניצחון יכול להיות רק על ידי קיום התורה. וזהו מה שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם", כי כל החכמות הנמצאות בעולם נלקחה רק מן העולם גופא, למשל חכמת החשבון נתפתחה על ידי עולם המסחור, שמפני ההכרח לנהל העסק על פי חשבון, זאת יצרה החכמה. וכן כל החכמות על זה הדרך. ההכרח של התקשרות העיירות יצר את הטלגרף, וההכרח של ריבוי הסחורות יצרה המכונות, וכו' וכו'. מה שאין כן חכמת התורה שנבראה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם, ועל כן הדבר בהיפוך, ה"לא תגנוב" ברא עולם של גניבה, והיינו חנות וסחורה, ומנעול, וחנוני, וגנב, ותחבולות של גניבה, והרצון של גניבה, אשר הוא חלק של עולם. וכן ה"לא תרצח" ברא עולם של רציחה, אשר הוא עולם מלא. ובעתים הללו אנו רואים כי רוב חכמות העולם תעודתם למלא זאת הנקודה, להמציא כלי-קרב וכדומה. וכל התהפוכות שראינו, הכל ברא ה"לא תרצח", כדי שיהיה האדם בעל בחירה חופשית בעניין הזה. וכן המצוות עשה של ארבעה מינים, ברא עולם של נטיעה. וכן המצות של תרומות ומעשרות לקט שכחה ופאה וכו', ברא עולם של שדות וכרמים. וכן כל התרי"ג מצות שבתורה אינם יכולים לצאת מכוח אל הפועל, רק אם יהיה מציאות עולם כזה. ובכלל זה המצווה של "והיה שם עד מות הכהן הגדול", יצר העולם של רציחת נפש בשגגה, וכל ערי מקלט וערי הלוים, כדי שעל ידי זה יהיה לאדם הבחירה לעלות מעלה מעלה. וכן המצווה של "צרור את המדינים אחר תאסף אל עמיך", יצרה כל העולם והמציאות ששייך לעניין זה, כדי שיהיה בידו להוציא מכוח אל הפועל מצוה זו, ויהיה לו הבחירה להתעלות מזה עד אין סוף. וכן הציווי של "אתה לא תבנה הבית", יצרה המציאות של פריצי הדור ודבריהם, כדי שיהיה לו מקום להתעלה מזה. וזהו מה שאמרו ז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם", כי לכל דבר מן התורה צריכין "עולם" כדי שיהיה לו ניסיונות, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדין, כמו שנצח משה רבינו עליו השלום ודוד המלך עליו השלום, אז יהיה האדם השלם – וזה שמבואר בהקדמה לספר דרך עץ החיים, לרמ"ח[ל] זצ"ל, שהאדם צריך לחשוב בהתבודדו מה עשה משה רבינו עליו השלום ומה עשה דוד המלך עליו השלום שכל כך חשק בהם הקב"ה, ומה טוב לאדם שיתנהג כן כל ימי חייו. עיין שם. היינו שהיו יכולין לבטל עצמם מפני תועלה הדבר, ולא עמדו לה על הדרך גם מבחר חייהם מפני קיום דבר ד', ביודעם כי כל העולם הזה הם ניסיונות אצל האדם, וצריך הבן חיל לנצחם, וזהו שאמר הכתוב "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואח מצותיו שמור כי זה כל האדם". ואמרו ז"ל "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות יב:). ולכאורה איך שייך לומר שברא הקב"ה המידות הגרועות, כמו קנאה תאוה וכבוד, בשביל הירא ד' והחפץ במצותיו? ולפי הנ"ל יובנו הדברים באופן אחר, כמו שיתכן למשל לעשות מפה על השלחן מנייר פשוט. וכן יכולים לעשות מפה מניירות של דולרים, קודם שנחתכו לאחדים, הם כמו נייר רחבה שיכולין לפורסה על השלחן. ובאמת האיש שמשתמש באלו הנירות העוברים לסוחר למפה על השלחן ונהפך הקערה על פיה, ונשפך עליהם עד שנתקלקלו הדולרים לגמרי, אין אנו יכולין לומר עליו כי לא השתמש עם הניירות. אבל לא זאת הוא ההשתמשות של אלו הנירות כמובן. וכן יובן כל ענייני המציאות הם ניסיונות לאדם. ונמצא לפי זה כי כל העולם של קנאה תאוה וכבוד, תכלית מציאותן כדי לפרוש מהם, וזה ההשתמשות שלהם. וזה הביאור כי כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו בשביל האדם השלם, כי בלא זה לא יוכל להיות אדם השלם, נמצא כי כלל התורה היא סבה להעולם, ומהעולם צריך להיות תורה, והתורה המיוחדת ליחידי סגולה, גם כן צריך לזה עולם של מציאות. ומעלת משה רבינו היה עלי ידי העולם של מלחמת מדין וכל הסבות שהיו עד מלחמת סדין, ומעלת דוד המלך עליו השלום היה על ידי העולם של הרעבון וכל הסבות והבית המקדש, וכל אדם יכול להגיע כפי יגיעתו לתכונת המעשה של משה רבינו ודוד המלך עליו השלום, אשר גם עם כוח החיים השתמשו רק לרצון ד'. וכאשר נצרכו לבטל חייהם כדי לקיים הרצון ד', גם שם השתמשו בבחירתם לעשות הרצון ד' בזריזות נפלאה ולשמוח בקיום המצווה. וזה כל האדם ועיקר תכליתו בעולמו.

סליק

(הרב יואל קליינרמן הי"ד, אור המוסר, יא, אלול תרפ"ו (1926), עמו' נה)


הרב יואל ב"ר אהרן קליינרמן, "ר' יואל שינאווער', מתלמידי ה'סבא' מנבהרדוק, נולד בשינאווא, בסביבות שנת תרס"א (1901). עוד בהיותו אברך צעיר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כיבד אותו הרב אברהם יפה'ן, ראש הישיבה בהומל, למסור שיעורים עם חידושי תורה פעמים בשבוע לכל בחורי הישיבה.

בשנת תרפ"ח כיהן כראש ישיבה במינסק. הוא נשא לאשה את הרבנית חיה רבקה בתו של הרב ראובן סילבר [שליוואנסקי], חתנו של 'הסבא' מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל. לאחר נישואיו כיהן כראש ישיבת "בית יוסף נובהרדוק" שהוקמה בשנת תרפ"ב (1922) בעיירה אוסטרוב-מזוביצק שבפולין, בין ביאליסטוק לוורשה, בין פולין המרכזית וליטא הפולנית. בישיבה זו למדו כמאתיים בחורים, ממחוזות שונים מפולין וליטא. הרב היה אישיות מוסרית, גדול בתורה ואציל מידות. במידה רבה התמזגו בו השתפכות הנפש של המוסר עם הלהט החסידי. הוא העביר באופן קבוע שיעורים בפלפול ושיחות מוסריו.

בשנים האחרונות לקיום הישיבה שימש כראש ישיבה שני גיסו, הרב מאיר אריה סגל שלימים היה מזקני רבני חיפה ומחבר הספרי 'אמרי שפר' 'אמרי דעת' ו'ישרי לב', כמנהל הרוחני שימש הרב אהרן אגולניק (ר' אהרן קאמאיער) הי"ד שנספה בשואה עם משפחתו, ומזכיר הישיבה היה הרב אשר רוזנבוים מחבר הספר "מעדני אשר", לימים רב בשכונת נורדיה בתל אביב. מידי פעם היו מגיעים ראשי ישיבות ומשגיחים מישיבות אחרות למסירת שיעור תורה ושיחות מוסר, ובהם הרב אברהם יפה'ן ראש הישיבה המרכזית בביאליסטוק, הרב דוד בלייכר ראש הישיבה במזריטש, הרב אברהם זלמנס ראש הישיבה בוורשה, הרב דוד בונדיק ראש הישיבה בדווינסק, הרב ישראל יעקב ליובצנסקי חתנו של ה'סבא' ור"מ בישיבת אהל תורה בברנוביץ, הרב יצחק וולדשיין משגיח בישיבה ביאליסטוק אוסטרובצה, ועוד.

הישיבה התנהלה ברוח המוסר של בית יוסף נובהרדוק מיסודו של ה'סבא' מנובהרדוק, שדגלה בחיי עמל בתורה ובביטול הבלי העולם הזה. תלמידי הישיבה נהגו להתבודד בתפילה ובלימוד מוסר ב"בית הבדידות" שהוקם עבורם מחוץ לעיר. הבחורים נהגו גם להתוועד שם לתיקון המידות ורשמו ב"פינקס הקבלות" את המחויבות שקיבלו עליהם להתעסק בתיקון מידה מסויימת באותו שבו, כגון בטחון, התאמצות, בריחה מכבוד ענווה והכנעה, הטבה לזולת, וכיוצא בזה. גם ראש הישיבה היה מרבה להתבודד שם ללמוד מוסר ולהתפלל, במיוחד בתקופות הקשות בהם לא היה בידו לספק לבחורים את מנת האוכל הדלה שלהם.

הישיבה החזיקה מעמד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשלהי תרצ"ט (1939). הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי פסק שיש להימלט מפולין, אפילו בשבת. הרב ומשפחתו וחלק מתלמידיו הצליחו להימלט לווילנה, ששבה לחסות ליטא והפכה לעיר מקלט עבור פליטי פולין. בתאריך 01.01.1940 התפרסמה בעיתון הצופה הידיעה הבאה: "בישיבת בית יוסף בירושלים נתקבלה ידיעה שהרבה יואל קליינרמן מאוסטרוב-מאזוביצק נמלט לווילנה".

לאחר הכיבוש הנאצי נכלא הרב בגטו וילנה ונרצח יחד עם כל בני משפחתו, ובהם אשתו, בנם ובנותיהם. גם רוב תלמידי הישיבה שלו נספו בשואה. הי"ד.

מאמרים ממנו הובאו ב"גוילי אש: שיחות, מוסר ודברי הגות מעזבונם של גדולי וקדושי ישיבות בית יוסף – נובהרדוק שניספו בשואה", עמו' קנט. מאמרו "זכויות הגדול" פורסם ב'הנאמן' (גליון י"ג (פ"ה), תשרי-כסלו תשי"ט, עמו' 21). מאמרו "ישלח עזרך מקודש" פורסם בחיי המוסר (אוסטרובה תרצ"ו), ב, עמו' קג.

במכירות פומביות הוצעו מחברות עם סיכומי שיחותיו ושיעוריו של הרב קליינרמן הי"ד, שנכתבו על ידי תלמידיו.

תמונתו עם חבריו, ראשי ישיבות "בית יוסף" בכולל הנוברדוקאי הזמני בביאליסטוק, המובאת כאן, הובאה ב"שמך לא שכחנו", א (ירושלים תשס"ט), עמו' 102.

מספר הצפיות במאמר: 23

הצדיק נותן אל לבו את יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו / הרב בן ציון הלוי שפירא הי"ד

בש"ס דתענית דף ה: (באיזה מקום הגירסה היא:) "וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, אמרו לו אמור לנו דבר תורה, אמר להם אין משיחין בסעודה. לאחר שאכלו אמר להם יעקב אבינו לא מת. אמרו לו וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא? אמר להם מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

לדעתי יש לומר הפירוש, וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, היינו שהתיישבו את עצמן במאי שהכל מתוקן לסעודה היא העולם הבא. ולרבי יעקב לשיטתו באבות פרק ד' "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", והוא רוצה להודיע להם בקיצור מה שאמר להם בסוף, אמר להם אין משיחין בסעודה. רצה לומר בהסתלקות הצדיק אין להצטער (מלשון 'רוב שיחי וכעסי') על אודות סעודה שמתוקן לצדיקים לעולם הבא. ואחר כך אמר להם יעקב אבינו לא מת, רצה לומר יעקב איש תם לא נתהפך למת וצד תמות במקומו עומדת בתמותו ושלמותו, והראיה מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וכבר נתרבה בכל מדות טובות אשר בתורת ה' חפצו וגדל את זרעו על פי מידותיו ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

במדרש רבה שיר השירים "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים". כד דמך רבי חייא בר אוייא בר אחתיה דבר קפרא, אמרו לו לרבי יוחנן עול ואפטר עלוי דודי ירד לגנו, הקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא וסלקו מן העולם.

לכאורה אין הבנה לדברי המדרש אלו, דמשמע שהיו מעשיו גרמי לסלקו מן העולם. נקדים בזה דברי הזהר, וזה לשונו" ובגין כך נשמתהון דצדיקי עלאין על כל משריין דלעילא. ואי תימא אמאי נחתין להאי עלמא ואמאי אסתלקו מיניה? למלכא דאיתילד ליה בר. שדר ליה לחד כפר למרבא ליה ולגדל ליה עד דיתרבי ויולפין ליה ארחי דהיכלא דמלכא. שמע מלכא דברי איתרבי ואתגדל, ברחמין דבריה שדר מטרוניתא בגיניה ועאיל ליה להיכלא וחדי עמיה כל יומא. כך הקב"ה אוליד בר, והיא נשמתא קדישא. שדר ליה להאי עלמא דיתרבי ויולפין ליה ארחא דמלכא. כיוון דידע מלכא דבריה אתרבי ועידן למייתי להיכליה, נשמתא לא סלקא עד דאתית מטרוניתא בגינה ואעלת ליה בהיכלא דמלכא ויתיבת תמן לעלמין. ואם כל דא אורחא דעלמא דאינין בני כפר בכאן על פרישא דבריה דמלכא מיניהו. חד פקח אמר להון, על מה אתין בכאן? וכי לאו בריה דמלכא? ולא אתחזי למיר יתיר בנייכו, אלא בהיכליה דמלכא. כך משה דהוה פקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו".

וכדי להבין דברי הזהר יש לחקור בזה, וכי דרך מלך לשלוח בנו לכפר שילמד שם דרכי המלכות? אך ידוע שהרבה מדות טובות צריכים למלך ועל כולם חסד ורחמים וצדקה ויראה, וענווה גדולה מכולם, שבמקום גדולתו תהא ענוותנותו. ומידות הללו אין באפשרות להרגיל עצמו בבית המלכות, כי למי יעשה חסד וצדקה ועל מי ירחם? או מידת ענווה, הלא מלך גאות לבש? אך בני הכפרים הדחוקים למזונות בזיעת אף ויגיעת נפש, שמה יש מקום להרגיל עצמו באלו המידות, כי שמה יראה שפלותם ובגודל חסרונם ויוכל לרחם עליהם ולעשות עמהם חסד וצדקה כל היום. וכאשר ידע המלך דבריה אתרבי ולמד כל המידות הללו, ואעיל ליה להכליה. כך נשמתהון דצדיקיא גדולים ממלאכים וניזונין מזיו השכינה מתחת כסא כבודו יתברך, אינם יכולים להשלים את עצמם בכל המידות טובות, וביותר בהמידות שהתורה נדרשת בהן בתרי"ג מצוות. שדר לה להאי כפר, להאי עלמא, ולמד שמה אורחין דאורייתא. וכיוון דידע דברי אתרבי ואתגדל, היא נשמתא קדישא, שדר לה בגינה ואעיל לה להיכליה. על דרך מה שאמר המדרש רבה יודע בעל התאנה עונתה של תאנה והוא לקטה, כך הקב"ה יודע אימתי עונתן של צדיקים והוא מסלקן. ובאמת חזי להו למידר בהיכלא דמלכא. ועל זה מסיים הזהר הקדוש משה דהווה פיקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו", בזה כולה דברי המדרש שהתחלנו כהוגן דהקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא ויודע שכבר אתרבי ואתגדל וחזי ליה למידר בהיכלא דמלכא ובעי קב"ה להריחא בההיא תפוחא וסילקו מן העולם.

"ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה". במסכת שקלים פרק ה משנה ה, ובבראשית רבה פרשה פ"ב, "תנן התם מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם. ומסיים שם במדרש רבה למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר "רחל מבכה על בניה". ולא סוף דבר על שמה אלא על שם בנה, "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף". ולא סוף דבר על שם בנה, אלא על שם בן בנה, שנאמר: "הבן יקיר לי אפרים". מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלות עתידין לעבור שם לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע" וגו'.

הנה יש ג' טעמים במאי שבונים מצבה על הקברות: א – מפני הכהנים ועושי טהרות שלא יטמאו בקבר. ב- כמו שכתב היפ"ת שיש נחת רוח למת שתהא רשומו ניכר לדורות להזכירם תמיד לברכה, על דרך :זכר צדיק לברכה". אך הצדיקים אין צריכים לזה מפני שדבריהם הם זכרונם, כמאמר רבן שמעון בן גמליאל  לעיל דעל ידי תורתם ומעשיהם הטובים הם נזכרים תמיד לברכה. ויש עוד טעם ג – כדי שיבואו החיים להשתטח על קברי אבות כדי שיתפללו עליהם, כמו שמצינו לחז"ל בש"ס דסוטה "ויבא עד חברון" מלמד שהלך כלב להשתטח על קברי אבות שיתפללו עליו שינצל מעצת מרגלים, ואם לא ידעו מקומם איך ימצא להתפלל עליהם. ומהאי טעמא נסתר קברו של משה רבינו עליו השלום, כדאיתא סוף פרק קמא דסוטה.

והנה מצינו שצדיקים גמורים אינם מטמאין, כמו שאמרו אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, ובתוספות כתובות דף ק"ג:, והרב רבי חיים כהן היה אומר אלמלא הייתי שם כשנפטר רבינו תם הייתי מטמא לו, שאותו היום בטלה קדושה דקאמר הכא, היינו קדושת כהונה, וכן מוכח מדקאמר אותו היום שמת רבי, היינו אותו היום דווקא ותו לא. וכן מצינו ברבה בר אבוה דאשכחיה לאליהו כשהיה קובר לרבי עקיבא והשיב לו קברי צדיקים אינם מטמאים. והטעם משום דהצדיק במיתתו נקרא 'חי', כדאמרינן בגמרא "כי החיים יודעים שימותו" אלו הצדיקים שבמתתן קרויים 'חיים', כמו שכתוב "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל", אתו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא "בן איש חי" שאפילו במיתתו קרוי 'חי', "רב פעלים מקבציאל", שריבה וקיבץ פועלים לתורה". ומאי "יודעים שימותו"? נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירות, אבל הרשעים "אינם יודעים מאומה" עושים את עצמם כאינם יודעים. ועל [דרך] זה נוכל לפרש מאמר חז"ל במועד קטן (כ"ח:) "והחי יתן אל לבו" דברים של מיתה, כדאיתא בפרק במה מדליקין "דריש רבה, מאי דכתיב כי אין חרצובות ובריא אולם", אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים ועצבים מיום המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו שאמר רבה מאי דכתיב "זה דרכם כסל למו", יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכוחה היא מהם, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה", הרי להדיא שהרשעים בפירוש מזכירים יום המיתה, ועם כל זה לבם בריא כאולם, שאינם נותנים על לב לשוב. אבל הצדיק נותן אל לבו יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו, כמו שכתוב בגמרא רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו התלמידים וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה. נמצא שהצדיקים במיתתם קרואים 'חיים' ואינם מטמאים, ובוודאי הציון שלהם אינו בא בשביל הרחקת טומאה. וגם לטעם להזכירו לברכה אין צריך, כי מעשיהם הטובים הן זכרונם, כמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל. ועל כורחך הציון בא בשביל החיים, כדי שידעו מקום חנותו להשתטח על קברו להתפלל עליהם, כטעם השלישי להעמדת ציון לנפש.

ובזה תתפרש לנו המדרש רבה שהתחלנו. לאחר שהביא דברי רבן שמעון בן גמליאל שאין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, ואם כן בוודאי צדקת גמורה כרחל אמנו לא הייתה צריכה מצבה, לא בשביל הרחקת טומאה ולא בשביל לעשות לה נחת רוח להזכירה לשבח, כי מעשיהם הטובים הם זכרונה. ועל כורחך הציב מצבה בשביל בניה שיוכלו לבוא על קברה כדי שתתפלל עליהם ואפילו כל ישראל שאינם מבנים ונקראים על שמה. וזה צפה יעקב אבינו עליו השלום ברוח הקודש, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע… רחל מבכה על בניה".

והנה עכשיו שזכינו שאין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם זכונם, גם אני אוכל לומר באמת "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" וחלקנו כבוד לראש אדמו"ר אבינו הרב הגאון זצ"ל, "יהיה בית אלקים", הוא רק לטעם השלישי שיהיה לנו בזה מקום לשפוך שיחנו לפני בורא כל, וזכות אבינו יעמוד לנו שיקובל תפילתנו. ובזה יראה כל אדם לנפשו כמו שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום "ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש", כי אין 'פגיעה' אלא תפילה זו עבודה שבלב. כאשר הגיע יעקב אבינו עליו השלום אל מקום מקדשנו נתעורר להתלהבות גדול[ה] ולתשובה גמורה, כאשר עלה על זכרונו יום המיתה, יום ביאת השמש היא יומא דעיבא. כן החובה על כל אדם לחשוב עם קונהו ולחוס על נפשו, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות? כי האיך מצינו גבר שחייו יהיו חיים לתכלית הנצחי ולא יראה מוות, שלא ישום לנגד עיניו יום המיתה כמאמר חז"ל יזכור לו וגו'. ובזה נוכל לפרש המאמר בסליחות של ערב ראש השנה: "אדם איך יזכה? והוא בכל יום למוות מחכה". איך יוכל האדם לבוא לחיי העולם הבא הוא רק אם בכל יום הוא למוות מחכה. "בשר מה ידבר והוא מובל לקבר", בשר ודם מה החוב לומר בשפתו ובלשונו, כי הוא מובל לקבר, ובזה יתעורר בכל פעם לשוב בתשובה שלימה ולזכות לחיים הנצחיים הצפון לצדיקים. וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", כן החוב על כל אדם לשום לנגד עיניו כל ימיו את האבן הראשה, הוא האבן אשר יעמוד מראשותיו, כי זה כל האדם. ובזה גם כן יתברר לי אמיתת העניין של השארת הנפש, כמו שמצינו בונין לו נפש על קברו, כמבואר בספרים הקדושים בסוד ז' הקפין. וזהו "וישכם יעקב בבקר", עוד בימי עלומיו כאשר היה בכל תוקפו, "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה", היא הנפש אשר בונין על קברו והצדיק בזה אמיתת העניין של השארות הנפש "ויצק שמן על ראשה". ולתכלית זה השתדל כל ימיו במצוות ובמעשים טובים, כמו "שמן על ראשך אל יחסר" מבואר בזהר הקדוש פרשת בלק היא מצוות ומעשים טובים. "ואולם לוז שם העיר לראשונה". ועוד ראיה אחת אשר ברר לו להשארת הנפש היא הראיה מעצם לוז שיש באדם בשדרתו וממנו יעמוד בתחיית המתים ויקוים בנו "כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו".

ועתה אחיי היקרים! מה נאמר לאבינו בעת שאנחנו נפרדים מקברו? לדעתי אני אומר אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין, כי קיבץ וריבה פועלים לתורה בחידושי תורה בחריפות ועמקות כאחד הגדולים. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה במעשים טובים, אהוב למעלה ונחמד למטה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך, שהניח בנים רובם בעלי הוראה ומסומכים להוראה, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך בתורה ועבודה ומעשים טובים אמן.

(אבלת ציון דרוש ב')


הרב בן ציון הלוי שפירא אב"ד זלוצ'וב (פולין) נולד בשנת 1900 לאביו הרב שמואל ולאימו הרבנית פרידה רוזה.

האב, הרב שמואל ב"ר אברהם חיים שפירא, נולד בשנת תרט"ו (1855) והיה הרב הצעיר בהעליטש מאז היותו בן 18. בגיל 27 מונה לדיין ומו"ץ בדאבראמיל ולאחר 15 שנה מונה לראב"ד בעיר זלוצ'וב. הוא היה מחסידי רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב ורבי דוד משה מטשורטקוב והיה גדול בתורה, בנגלה ובנסתר, וחיבר חידושים בחריפות ועמקות על כל סוגיות הש"ס והגהות על כתבי האר"י וכל ספרי הזהר הקדוש. בזיווג ראשון נשא לאשה את הרבנית מלכה חיה בת הרב אריה ליבוש וילנר אב"ד העליטש, לאחר שנולדו להם ארבעה ילדים נפטרה הרבנית בצעירותה, והרב שמואל נשא לאשה, בזיווג שני, את הרבנית פרידה רוזא בת האדמו"ר רבי מאיר שפירא בזברזב. הרב נפטר בשנת תרפ"ח (1928) בגיל 72, וכתבי ידו אבדו בשואה. (תולדותיו הובאו באריכות ב"מאמר זכרון שמואל" בתוך "קובץ דברי שירה", שיצא לאור לרגל שמחת נישואי שמעון יצחק ראקאוו ורבקה קויפמן, מנשסטר, שבט תש"ס).

הרב בן ציון התקבל בצעירותו לרב ואב"ד בעיירה ליסועץ שעל יד סטניסלבוב. אחרי פטירת אביו הוא מונה למלא את מקומו בעיר זלוצ'וב. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל, שלמד תורה בשקידה ובהתלהבות. מכתביו רווים געגועים עזים לארץ ישראל, ואת קשריו עם השלטונות בפולין הוא ניצל לסייע לצעירים לעלות לארץ ישראל.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר זלוצ'וב בידי הצבא האדום ונשלטה בידי השלטון הסובייטי. לאחר גל הפצצות כבש הצבא הגרמני את העיר בז' בתמוז תש"א (02.07.1941), והאוקראינים החלו, בסיוע פעיל של הגרמנים, לפרוע ביהודים ורצחו מאות מהם.

בן קהילת זלצ'וב, שלמה מאיר, העיד כי הרב בן ציון הלוי שפירא נלקט עם משפחתו המורחבת לרצח המוני, בח' בתמוז תש"א (3.7.1941), והוסיף והעיד כי: "בעת שהביאו למקום ההריגה את הקבוצה שבתוכה היה הרב ר' בן ציון ואחיו ומשפחותיהם ועוד חסידים ואנשי מעשה רבים, התחילו בהתלהבות גדולה לאמר תפלות. ההתלהבות גדלה מרגע לרגע והתפלה נהפכה לשירה אחת אדירה וחזקה שאפילו הרוצחים עמדו המומים עד שהתעוררו והתחילו לירות בקבוצה הנפלאה הזו. אחד אחד נפלו הגבורים ואלה שהחזיקו מעמד, המשיכו בשירתם ובהתלהבות שנחלשה מרגע לרגע. עד שנפל אחרון הקדושים ונדם קול השירה".

כן נספו אחיו של הרב בן ציון – הרב יעקב אב"ד טויסט, הרב דוד משה, ר' יששכר דב ור' אלקנה, ואחיו מאב של הרב ציון – הרב אברהם חיים אב"ד אברטין ומרת ינטה אשת ר' יצחק בובר, יחד עם עוד מאות נפשות מבני משפחתם הענפה. הי"ד, ורק בודדים שרדו. (מקור: ספר קהילת זלוצ'וב עמו' 425-428).

אחיו מאב, הרב אריה ליב, הוסמך מהמהרש"ם ונפטר בלבוב בשנת תרכ"ג. אחותו מרת שרה, אשת חנוך דוב קויפמן (גולדווארם), נפטרה בפולין בשנת תש"א.. אחיו ישראל, ממייסדי ההכשרה בקוסוב, נפטר בירושלים בשנת תשמ"ז (1987).

לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו בניו לאור בשנת תרפ"ט את ה"אבלת ציון" הכולל שני שני דרושים מאת הרב בן ציון ודרוש מאת אחיו הרב יעקב.

על קורות יהודי זלוצ'וב בשואה – ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מספר הצפיות במאמר: 44

בלי תורה, הלב אטום וסתום ואי אפשר להיות יהודי טוב ולקיים מצות / הבחור ר' יוסף שמואל סופר הי"ד

ר' יוסף שמואל סופר הי"ד

א. רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה (רבי אלעזר בן ערך נקלע לשם, נמשך אחרי היין והמים המשובחים ושכח את תלמודו). כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא (כשחזר משם – קם לקרוא בספר התורה), בעא למיקרא (רצה לקרוא) "החדש הזה לכם", אמר: "החרש היה לבם". בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה (בקשו חכמים רחמים עליו וחזר תלמודו) (שבת קמ"ז:).

עיין מדרש רבה קהלת (ז,טו). נראה שהוצרך לכך יען שהיה מעין המתגבר מחודד מאוד טפי מכולם, עוקר הרים וטוחנן בסברא. וכדי שלא יזיק לראשו על פי דרך הטבע, הוצרך להנפש שם במקום מרחץ, ועל ידי כן בא לידי כך.

אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה וכו' בעא למקרא 'החדש הזה לכם', אמר 'החרש היה לבם', בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה. הא דטעה ר' אלעזר בן ערך דוקא בזה, שמעתי מאדוני אבי הגאון שליט"א [זצ"ל הי"ד], משום דהקב"ה נתן להם לישראל מצוה זו 'החודש הזה לכם', שהוא חדש ניסן, מזל טלה, כדי להבדיל אותם מתועבות מצרים שהיו עובדים לטלה, כמו שנאמר 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן'. ורבי אלעזר בן ערך, אדרבא, אימשך בתרייהו, לא הבדיל עצמו מעכו"ם, וטעה ב'החודש הזה לכם' שהוא עשוי להפריש בני ישראל מאומות העולם.

ולי נראה ללמוד מוסר השכל מכאן כנגד אלו האומרים שאין צורך בלימוד תורת ה', כי העיקר לקיים המצות, ויכולין להיות יהודי טוב אף בלי לימוד. והאמת אינו כן, כי לא עם הארץ חסיד, ומי שאיני לומד בחשק הולך, יהיה כגר שעושה קרבן פסח שאמרו עליהם אין עושין חבורת גרים וכו'. וזה היה אצל רבי אלעזר בן ערך ששכח תלמודיה והיה סבור שאף בלא זה יכול לקיים מצות ה', והיינו 'בעי למקרא החודש הזה לכם', רמז כי זה מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, והיה רוצה לומר כי מה בכך ששכח תלמודו, העיקר הוא 'החודש הזה לכם' לקיים המצות, אבל אמר כי אינו כן, כי החרש היה לבם. בלי תורה אטום וסתום הלב, ואף מצות אין יכול לקיים, וביקש שיחזור לתלמודו.

(זכרון סופרים, עמו' סו)

ב. ושמעתי מאדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד] דאיתא בספרים הקדושים להרב הצדיק ר' יעקב קארלינער זצוק"ל היה לו דביקות גדול, על שכמעט פרחה נשמתו, והיה אומר הרב הצדיק הקדוש מלובלין זצוק"ל, שיביאו עכו"ם ויגע בו, וכשיגע בו הטומאה יסתלק מקדושתו מעט – והנה במקום קדושה אין הפסק לדביקות, אדרבא תמיד מוסיף התעוררות גדולה מכח קדושת המקום, כדאיתא בר' עקיבא (ברכות ל"א.) כשהיה מתפלל אדם רואה אותו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, ולכך בני ישראל שהיה מחניהם קדוש, שהרי כל שלשה ימים היו מקדשים ומטהרים את עצמם, ולכך בא להם תמיד התעוררות גדול, והיה להם דביקות גדול מכח קדושת המקום. אבל חוץ למחנה היה כבר מקום בית הכבוד מקום טומאה, ולכך היו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל להפסיק דביקותן הגדול ולהחזיר נשמותיהם.

(זכרון סופרים, עמו' נט)

ג. תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם (תהלים סח, כ). תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום (ביצה טז.). עיין טור אורח חיים סימן רמ"ב, ואור זרוע הובא בדרכי משה סימן ר"נ עיין שם.

בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך. ברש"י על התורה על הפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ,ח) כתב, תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. וצריך להבין למה כתב רש"י כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל שהיה אומר 'ברוך ד' יום יום'.  ואמר אדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד], דלעיל מיניה אמרינן 'אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנו, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום'. ויש לדייק בלשון 'אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו', דמשמע דלו הוא דהיתה מדה אחרת, ולו יאתה לעשות כן בגודל בטחונו, שהיה מוכן לעלות על גג בית המדרש לשמוע דברי תורה מאחר שלא היתה לו פרוטה ליתן לשמש בית המדרש. אבל אדם אחר לא ינהג כן. והנה יש נפקא מינה גדול בין בית שמאי לבית הלל, דמאן דנהג כבית שמאי נמצא שיש לו די מחסורו בכל יום, דהרי כבר הכין מאתמול. אבל דנהג כבית הלל אינו יודע מה יעשה למחר ומה יאכל. ורש"י פירש (שם ט') על הפסוק 'ועשית כל מלאכתיך', כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכתך'. נמצא דנהג עצמו כבית שמאי לא יבא לידי הרהור, אבל מאן דנהג כבית הלל יכול לבא בקל לידי הרהור. ולכך הלל דייקא מדה אחרת היתה לו, שזה היה דוקא להלל שהוא היה בעל בטחון גדול. אבל אדם אחר לא יעשה כן, שיכול לבא בקל לידי הרהור. ולכן פירש רש"י דוקא כדברי בית שמאי, ודוק.

(זכרון סופרים, עמו' רצ)

ד. אמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. שמעתי מאדוני אבי עטרת ראשי שליט"א [הי"ד זיע"א] לפרש, כי אמרינן באבות איזהו עשיר השמח בחלקו, כי אם רואה תמיד בחלק של חברו אינו נהנה דבר מעושרו, דאפילו אינו חסר לו כלום ויש לו הכל, כל מה שמתאוה, אבל צר לו כי גם לחברו נתן הקב"ה את הברכה, ואפשר שיש לו יותר ממנו. ולכך אפילו נתן הקב"ה את הברכה בתוך עדרו או תבואותיו מה יש לו מזה, והלא אינו נהנה מזה כלום, ואין זה ברכה. והיינו 'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין', שמתנסה עיניו ואינו רואה בשל אחרים ושמח בחלקו, זה הוא הברכה.

(זכרון סופרים, עמו' שיז)

ה. אהיה זנב לאריות ואכתוב הנראה לעניות דעתי – בפרשת פקודי (ויקרא מ,יז) כתיב, 'ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן'. וכתיב בפרשת שמיני (ט,א) 'ויהי ביום השמיני' וגו', כתב רש"י שמיני למילואים הוא ראש חדש ניסן שהוקם המשכן בו ביום וכו'. ומאין נודע לנו שאחד לחודש הראשון שהוקם בו המשכן הוא ראש חודש ניסן, אם לאו מהפסוק 'החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה'. ועוד יותר דכתב שפתי חכמים בריש פרשת שמיני טעם הקמת המשכן בראש חודש ניסן הוא, יען דתלינן קדושה ביום קדוש, ואותו יום נטל עשר עטרות, וכיון שבאותו יום היה כבר קדושה ראשון למעשי בראשית וראשון לחדשים, ולכן קבעו גם שמונה דברים האחרים בפעם אחת לאותו יום. זה תוכן דבריו.

והנה מעשי בראשית שהיה באחד בניסן לא מצינו מפורש, ואדרבא פלוגתא הוא בראש השנה י"א ע"א בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ומפורש יצא ראשון לחדשים 'החודש הזה לכם' וגו', נמצא ידיעתינו לזמן הקמת המשכן נובע מהפסוק 'החודש הזה' וגו'. וכל עצמו של הקמת המשכן ביום ראש חדש ניסן אינו רק מחמת ראשון לחדשים, מחמת הפסוק 'החודש הזה' וגו' והדין עם הירושלמי – והכי פירושו בדין הוא שיקדים החדש לפרשת פרה, שהרי בא' בניסן הוקם המשכן, וכל זה לא ידעינן רק מהפסוק 'החדש הזה' וגו', נמצא בפסוק 'החודש הזה' נרמז לנו טעם זמנו וזמנו של הקמת המשכן, ובודאי הדין שיקראו מקודם זאת ואחר כך פרשת פרה שגם זמנו תלוי בפסוק 'החדש הזה' וגו', שהרי בשני בניסן נשרפה הפרה, ואי לאו הקמת המשכן באחד בניסן לא היה שריפת הפרה בב' בניסן, כי אי אפשר לשרוף הפרה קודם לה משום דבעי 'והזה אל נכח פני אוהל מועד'. ולפי זה מצינו שפיר שייכות להקמת המשכן עם פרשת 'החודש הזה' וגו' כנ"ל.

ובזה נבין מאמר ר' יצחק שבו התחיל רש"י לפרש את התורה, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל אח התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהוא מצוה ראשונה וכו'. וצריך ביאור הלא בודאי צריכין אנו לידע מקודם האמנת הבריאה שבלא זה אין כלום, וגם לידע אשר נתגלגל לאבותינו שירדו למצרים ונזדככו בכור הברזל שעל ידי זה זכו ונעשו ראויים לקבלת התורה והמצות, אבל יען שלא נתפרש בתורה זמן התחלת הבריאה ורבי יהושע שאומר בניסן נברא העולם, ידעינן זה משום דניסן הוא ראשון לחדשים, ותלינן קדושה ביום קדוש, ובודאי לכך נקבע ניסן ראשון לחדשים משום דבאותו יום היה ראשון למעשה בראשית, וכיון דזמן התחלת הבריאה ידעינן מהפסוק 'החדש הזה לכם' וגו', שפיר קאמר רבי יצחק שבו היה צריך להתחיל את התורה כדי לידע זמן התחלת הבריאה.

(זכרון סופרים, עמו' תז)

ו. כי אתא רב דימי אמר שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה 'ירהבו נער בזקן והנקלה בנכבד' (חגיגה יד.). והוא תמוה למה נתקרר דעתו של ישעיה דוקא בפסוק זה, וכי לא היה די י"ח קללות. ואמר לי אבא אדמו"ר הגאון שליט"א [זצוק"ל הי"ד] לבאר על פי משל, שפעם אחת אירע שאחד במדינה מרד במלכות והשיא בעצתו הרבה אנשים אשר גם כן נתחברו עמו כנגד מלכם. אבל לא ארכו הימים ותגבר יד המלך, והשיב להם גמולם בראשם. האחד נחנק, האחד נשרף וכו', כל אחד קיבל ענשו הראוי לו, זה משונה מזה. אבל הראש שבהם אשר הוא יסוד הסיבה אותו לא המיתו, רק הניחוהו סגור בחדר מיוחד חושך ורע. ויהי בקרב הימים נשמע בכל הארץ פתגם המלך שכל הנערים הנוהגים לסבוב בעיר מחמת שאין להם מלאכה, הרעים בעזות פנים, המה יבואו ליום מיוחד אל המלך. ויהי בבא יום המועד ויאמר אליהם המלך, לכם לא בחרתי לעשות שום מלאכה, רק בכל יום ויום תלכו אל החדר של ראש המורדים הזה, ותסיתו אותו בעזות פניכם בכל כחכם וככל משאלות לבכם, למען אשר תוכלו לצער אותו עד מאוד. ויען אחד מהנערים אדוני המלך למה קנסת משפט כזה על איש הלזה, כי לא די לו שאין לו חרות והוא סגור ומסוגר מן העולם וכמעט חייו אינם חיים, ולמה אתה רוצה לעשות לו את הדבר הרע הזה. אל נא אדוני. ויען המלך לו, דע כי לאיש הזה אם הייתי עושה לו כל המשפטים והעונשים משונים הראויים לו גם אז אין תקוה שיתחרט וישוב ממעשיו הרעים, כי יחשוב בלבו באמרו היום גברה יד המלך עלי, ומחר יהיה להיפוך, מי יודע איך ישתנו העיתים והמזלות, וכשם שהוא עושה עכשיו עמי, כן אשלם גם אני גמולו בראשו. וכזאת וכזאת לא יתן לב להכניע עצמו אל המלך ולשוב. רק בזה המעשה אשר אני רוצה לעשות חשבתי אולי יהיה נהפך לבבו הערל לחשוב מחשבות טהורות, כי בראותו אתכם ומה שאתם עושים לו יצטער בלבבו, איך נערים עזי פנים באים לאיש כמוני, וכי זה המשפט שנערים פני זקנים יכלימו, ואז יאמר בלבו הלא גם אני הייתי כן נער עז פנים בהלכי למרוד כנגד אדוני המלך אשר אני כנגדו גרוע עוד יותר מנער זה אלי, ואז יש תקוה שישוב ממעשיו הרעים בתשובה שלימה ולא ימרוד עוד.

והנמשל מובן מאליו. הקב"ה יתברך שמו נתן לנו תורה ומצות לשמור אותם ולעשותם, ואם אנו מורדים חס ושלום נגדו יתברך שמו לא די אם יעניש אותנו כל כך, כי נחשוב בלבבנו היום הוא מעניש אותנו, ומחר לא יעשה לנו מאומה, ואנו בשרירות לבינו נלך חס ושלום. אבל אם נערים עזי פנים ילבינו פני זקנים, אז יחשבו כמו שאין הנער הזה ראוי לבא אלי, כך מכל שכן איך העזתי פנים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו. כזאת וכזאת יחשוב ויתן החי אל לבו, ועל ידי זה יכנסו בו מחשבות טהורות לשוב אל ה' בתשובה שלימה. על כן לא נתקררה דעתו של ישעיה עד שאמר להם מקרא זה 'ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד', ורק אם יתנו זה לליבם אז יחזרו למוטב, ורק זה יכול להביאם אל הדרך הטובה והישרה, והבן כי נכון הוא.

(זכרון סופרים, עמו' תיח)


הבחור המופלג ר' יוסף שמואל סופר הי"ד נולד לאביו הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט ולרעייתו הרבנית רבקה מירל. הוא פרסם מספר חידושים בכתב העת הנשר שנה שמינית (ת"ש) עמו' סו ו-קי, והניח אחריו חידושים בכתב יד, ובהם גם חידושים בשם אביו.

ר' יוסף שמואל נספה בכ"ג בסיון תש"ד באושוויץ. רבים מבני משפחתו נספו גם הם.

תמונת חתימת כתב ידו של ר' יוסף שמואל סופר, משלהי שנת תרצ"ט, מובאת באדיבות בית המכירות צפונות.

מספר הצפיות במאמר: 49

חבל על מי שיש לו אפשרות להתהפך לאיש אחר ודוחה מעליו / הרב אריה זאב לוין הי"ד בשם הרב אברהם יפה'ן

ישיבת בית יוסף יאדוב

אכתוב לכבוד תורתו מה ששמעתי ממרן מוהרי"א יאפין שליט"א קודם תפלת נעילה:

א. פתח מהא דאמרו חז"ל "חבל על דלית לו דרתא ותרעא לדרתא עביד". ואמר כי יש מי שיש לו רצון להשיג הרגש נכון בהשגת השלימות, אך אין לו מקום חכמים ומבקשים עוסקים בעניין זה. ויש לפעמים מי שיש לו מקום והזדמנות להשיג הרגש נכון בחיי השלימות, אך אין לו רצון לקבל תועלת. וגם כששומע תוכחות ובירורים והערות דוחה מעליו אחר כך. וגם בשעה ששומע חושב בליבו פתח איך לצאת ולברוח מהרגש הזה. והנה חז"ל אמרו חבל על מי שאין לו דרתא, שיחסר לו הקביעות להישאר כל ימיו משועבד לעבודת השלימות, בבחינת דרתא, היינו דירת קבע. לא אמרו "חבל על מי שאין לו דרתא" מחמת חסרון המקום, אלא אמרו חבל על מי שיש לו המקום המסוגל לזה, אך החסרון הוא מצדו, מפני ש"תרעא לדרתא עביד", שתחת לחשוב מחשבות לקשר הנפש אל הרשימות החדשות ששומע, הוא מהפך הדבר וחושב מחשבות איך לצאת מן הדבר, איך לעשות תרעא ופתח לצאת מן הדרתא. ואדם כזה גם ביום הכיפורים הוא דומה למי שנוסע במכונת הברזל למקום קרוב אשר אינו יושב אלא עומד אצל הפתח ומצפה לצאת תיכף כשיעמוד המכונה. כן גם בעידנא ששומע ענייני תשובה להתהפך לאיש אחר, הוא מטה עקלקלות במחשבתו לעמוד אצל הפתח ולצפה על השעה שיהיה בידו לשוב להרגלו. על אדם כזה אמרו חז"ל חבל שיש לו האפשרות להתהפך לאיש אחר ודוחה מעליו.

ב. אחר כך אמר התעוררות מהא דאמרו חז"ל "קשה לקנותן ככלי זהב, ונוח לאבדן ככלי זכוכית". ואמר כי באמת כלי זכוכית יכולין להשתמש בה, הן דבר חם הן דבר צונן, ויכולה לקבל הכל, אך צריכין לזה זהירות שלא יקפוץ מחם לצונן, או להיפוך, בלי הכנה הדרושה לזה. כן צריך האדם לדעת כי האדם יכול לקיים מה שכתב האורחות חיים להרא"ש ז"ל "והוי זהיר לעשות כל מה שמוטל עליך לעשות", אך תלוי בתנאי שמסיים הרא"ש ז"ל "ומכל משמר נצור לבך שלא תקפוץ מעניין לעניין בלא הכנה", ועל ידי הכנה יכול גם כלי זכוכית לקבל כל הצריך.

ג. אחר כך אמר משל לספינה שנתקרבה אל החוף בשעת חירום. והנה מחמת הפחד שמא השונא הניח "מינעס" כל הזהירות נצרך בשעה שהספינה עומדת סמוך להחוף, ושם צריכין לדקדק לפשפש ולמשמש כל קרקע הים הסמוך להחוף שלא ימצא שם טייוועל-מאשין. כן צריך האדם להבין כי דווקא בשעה שאינו עומדין סמוך להסוף של יום הכיפורים, שם כל מגמת היצר להניח טייוועל-מאשין בהרגעים האחרונים, למען לשבור חס ושלום כל עבודת אלול ועשרת ימי תשובה. ועל כן צריכין אנו להתחזק בתשובה שלימה, לקבל באמת כל הקבלות שהמה ה"פלאן" לקיים התשובה, וצריכין אנו למשמש במעשינו שיהיו הקבלות בלב שלם.

ממני ארי' זאב לעווין, ר"מ דישיבת יאדוב

(אל המבקש: מאמרי מוסר אשר נדברו בישיבת "בית יוסף" באוסטרובצה, עמו' קיא)


הרב אריה זאב לוין [קעלמר] הי"ד, נולד בעיר קעלעם שבליטא. היה מתפלל בהתלהבות ובהשתוקקות לאהבת ה' ומילדותו ניכר כילד רציני ומעמיק, השוקד על לימוד התורה והמוסר ועל עבודת תיקון המידות. הוא למד בישיבה המרכזית בביאליסטוק, ונשא לאשה את בתו של ר' יצחק רוגובסקי. לאחר נישואיו כיהן כר"מ שני בישיבתו של הרב מרדכי גולדין (קוסובר) הי"ד, בעיר בילה-פודולסק. לאחר מספר שנים, בהוראת הרב ישראל מובשוביץ, המנהל הרוחני של ישיבת ביאליסטוק, ייסדו הרב משה שולמן והרב אריה זאב לוין ישיבה קטנה לתורה ומוסר בעיירה יאדוב (יאדווא), הסמוכה לאוסטרוב-מאזוב, בה למדו כמה עשרות תלמידים.

אחד מתלמידיו מסר על שיחת התעוררות ששמע מרבו בנוגע למה שנאמר על המלאכים "בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף" (ישעיה ו). שאל הרב אריה זאב, מה זה שנאמר שהמלאך מכסה את רגליו, והרי "רגליהם רגל ישרה", ולומדים מהם איך לעמוד בתפלת שמונה עשרה. ואולי הכוונה, כי המלאכים נקראים "עומדים", כמו שכתוב "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג,ז), כי הם במדרגה מתמדת אחת. ויתכן שהמלאכים מרגישים בושה על שהם "עומדים" ללא מהלכים ולא עולים, ולכן מכסים רגליהם. ודו"ק.

בעיצומם של ימי האימה תחת שלטון כתב מכתב חיזוק לתלמידו ר' ישראל אורלנסקי, שהוגלה עם אביו לסיביר, המצוטט כאן בתרגום מיידיש:

"יקירי, געגועי ודאגתי אליך גדולים. מפחד אני שלא תסחף עם הזרם של הדמיון. יודע אתה את העמל שהשקעתי בישיבה בכלל, ובך בפרט, ראה שלא יהא לריק. אני מבקש ממך יקירי, החזק עצמך בכל מאמצי כוחותיך. אל תעז להפליג לבד בים הסוער, הצטרף אל אניה גדולה. אפשר להתרגל לחיים חפשיים, ולהכבש תחת לחץ התקופה. אך אל נא תהיה כאותם פרחים יפים שבעצם פריחתם נופלים מושלכים ארצה. הרחובות קוסמים, קשה מאד להתגבר ולהשאר בן תורה, על כן תראה להצטרף לישיבה, ובה גופא להחזיק עצמך במאמץ מיוחד. הרעיון ארוך אך חייבים לקצר. ראה עוד פעם, עמוד חזק. חייבים להיות חזקים עד שכלל ישראל יוושע. אין אנו מופקרים. ישועתנו קרובה".

בין שתי מלחמות העולם נמנו בעיירה יאדוב כ-1,500 יהודים, שהיו כ-90% מתושביו. בסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ב 09.1939 נכבשה העיירה בידי הגרמנים, והם החלו להתנכל ליהודים, לגזול את דירותיהם ואת רכושם ולהטיל גזירות שונות על היהודים, ובהם חובת תשלום סכומי כופר, חובת ענידת סרט זרוע וחובת ביצוע עבודות כפייה. בשנת 1940 חוייבו יהודי יאדוב ויהודים מיישובי הסביבה להתגורר בגטו והם הוקפו בגדר תיל. בשנת 1941 נמנו 2,787 יהודים בגטו. יהודי הגטו התענו בעוני וברעב, ויהודים שניסו לסחור עם האוכלוסייה המקומית ולהבריח מזון לגטו נרצחו בידי הגרמנים.

בי"א בתשרי תש"ג (22.09.1942) חיסלו יהודי הגטו. לאחר שנצטוו להתרכז בשוק, נרצחו ביריות במקום כ-800 יהודים, וכל היתר גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה. גם הרב אריה זאב, שנשאר ביאדוב בתקופת המלחמה, נרצח בידי הנאצים. לא ידועים לנו הפרטים על המקום והזמן בו הוא נרצח.

מספר הצפיות במאמר: 47

הדרך לטהר ולישר מעשיו, על פי הנרמז ממצוות העומר וממצוות מילה / הרב חיים יעקב ברזניץ הי"ד

תמונת הזמנת הרב חיים יעקב ברזניץ הי"ד

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גורר מצוה וכו'.

איתא במדרש (ויקרא רבה כח,ו) רבי יוחנן אמר לעולם אל תהיה מצות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הדא הוא דכתיב "ונתתי לך ולזרעך אחריך", על מנת "ואתה את בריתי תשמור", ואיזה זה מצות העומר.

וקשה לכאורה איך גורם מצות העומר לירש את הארץ, ועוד האיך מרומז זה כאן הלא לא מצינו שהעומר נקרא "ברית" אלא תורה ומילה מצינו שנקרא "ברית". עוד איתא במדרש (שם א), "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" הדא הוא דכתיב "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" וכו', בכל עמלו אינו מועיל אבל בעמלה של תורה מועיל. אמר רבי יודן "תחת השמש" אין לו יתרון אבל למעלה מן השמש יש לו. עיין שם. וצריך להבין מהו השייכות של זה למצות העומר.

אבל העניין אפשר לומר דידוע מספרים הקדושים שבפסח מקריבים עומר מאכל שעורים מאכל בהמה, ובשבועות מביאין מאכל חיטים מאכל אדם, והוא על פי הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה" וגו', והיינו כשעשה האדם חשבון הנפש בפסח כמה חייב לה' יתברך שהוציאנו מארץ מצרים ועשה עמנו כל כך חסדים טובים ומתעורר לתקן הליכותיו ולעשות תשובה, עדיין המצות והתורה שלומד אינם בשלימות כל כך כיוון שאינו מקיימם כראוי לאדם יציר כפיו של הקב"ה שעשה ועושה ויעשה עמנו כל כך חסדים טובים, על כן מה שמקריבין לה' יתברך הם רק דומין כשעורים מאכל בהמה, ואחר כך מתחיל לספור ספירת העומר לזכך ולטהר ולישר מעשיו עד שבא זמן קבלת התורה שאז כבר מעשיו מתוקנים מקריבין חיטים מאכל אדם.

ועוד אפשר לומר טעם אחר דהנה בעת שעושה תשובה לא די לו אם יתחיל מכאן ולהבא לקיים המצוות וילמוד תורתו הקדושה אלא צריך להתחיל לזכך החומריות והבהמיות והמגושמקייט שיש לו, ולפרוש קצת אף מדברים המותרים בבחינת קדש עצמך במותר לך, ואז בהכנה זו יהיה מוכשר לקבל התורה הקדושה בהתרוממות הנפש. וזה בעיקר על ידי שמקדים להקריב במסירת נפש ענייניו המגושמים והבהמיות שנאחזין בו. והיינו ענין הקרבת העומר שעורים מאכל בהמה, שמקריב בחינת החומריות והבהמיות שלו להקב"ה ומקדש את עצמו  להתורה הקדושה הנקרא "ברית", שבלא זה אי אפשר. וכן היה באברהם אבינו שזכה לארץ ישראל בזכות "את בריתי תשמור" היינו התורה הקדושה, ואיך הגיע לזכות לזה הוא דווקא על ידי הקרבת בחינת העומר, שהפריש את עצמו מחומריות ובהמיות שלו. ואם תאמר איך אפשר להאדם להתחזק לבוא למדה זו לקדש את עצמו במותר לו ולפרוש ממותרות, הוא על ידי שיתבונן מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, אלא עיקר היתרון הוא במה שהוא למעלה מן השמש, עמלה של תורה, שירגיש התרוממות הנפש על ידי דביקותו בתורה לה' יתברך והבן.

וזה הוי רץ למצוה קלה, והיינו בחינת הקרבת העומר שנקרא "מצוה קלה", שכן אמר רבי יוחנן לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך כנ"ל, שעל ידי שיזכה להיות בורח מן העבירה דהיינו תאוות הבהמיות והמגושמקייט יברח גם מעבירות חמורות, ועל ידי זה יזכה לקבל ולקיים התורה והמצוות באופן מאוד נעלה כי מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ושכר מצוה מצוה. והבן.

(קול יעקב, פרשת עקב)

רמזי מילה שבשמירתו מסייעו לסור מרע ועשה טוב

הנה אמרו חז"ל (בשבת דף ק"ל) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה עדיין עושין אותה בשמחה, כדכתיב "שש אנכי על אמרתך". עד כאן לשונו. וכתבו על זה בתוספות שם וזה לשונם, וכן אמרינן בפרקי דרבי אליעזר (פרק כט) "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", דהיינו ביום השמיני דמילה, כמנין ה"ג מל. עד כאן לשונו. וצריך בירור למה נרמז מצות מילה בשמיני באופן זה, הגם כי ה"ג בגימטרייה ח' אבל למה נחלק לשתי אותיות אלו ובאופן זה דייקא, דהיינו ה"ג, הלא דבר הוא.

ואמרתי בזה כעת בדרך מוסר ורמז, והוא על פי מה שהביא בילקוט ראובני (פרשת תזריע) וזה לשונו, "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", וזה סוד "ביום השמיני ימול בשר ערלתו", "מלח" מל ח'. עד כאן לשונו. ונראה לי הדל לרמז בזה דהנה כתב רבינו בחיי (פרשת ויקרא) כי המלח יש בו כח המים כי בא מן המים ונמס במים, וגם כח האש כאמרו חז"ל מליח הרי הוא כרותח דצלי עיין שם, ונרמז בזה ב' בחינות, בחינת חסדים בחינת מים, ובחינת הדין והגבורה בחינת אש. עיין שם.

ונראה לי לרמז זה בתיבת "מלח" כי "מלח" במילוי כזה מ"ם למ"ד חי"ת האותיות שניות הן "מים" בחינת החסד והרחמים, והסופי תיבות הוא "מדת" בחינת הדין והגבורה שנותן קצבה ומדה לכל דבר כידוע כל זה מספרים הקדושים. ונרמז עוד בענין המלח, דיש לו שני פעולות. האחד שמתקן המאכל שיהיה טוב לאכול כידוע מאמר חז"ל ביצה כל קדירה צריכה מלח ודו"ק. ותכלית השנייה שמשמר המאכל שלא יתקלקל. והנה ב' בחינות אלו נצרך לכל אדם שרוצה לבוא אל שער המלך להיות דבוק במלכו של עולם בבחינת "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". וזה תכלית בריאתו בעולם הזה דהיינו ראשית שצריך האדם שמירה יתירה עד מאד שלא יקלקל חס ושלום חלק נשמתו חלק אלקי ממעל שבא אל האדם בטהרה, כמו שאנו אומרים "אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא", וצריך האדם לשמור אותה כל ימי חייו שלא ילכלך אותה בלכלוכי עונות ולא יפסיד מה שקיבל, הגם שהוא עבודה גדולה. ובאמת לא די לאדם בזה שלא יקלקל, כי תכלית ביאתו היא שיתקן נשמתו ויגביה אותה למעלה למעלה על ידי תורה ומצות בבחינת מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. כמו שהביא באגרא דפרקא אות כט שאמר הבעל שם טוב ז"ל על הרב הקדוש רבי יצחק מדראביטש ז"ל שנתן לו הקב"ה נשמה קטנה עד מאוד והוא הגביה את נשמתו למעלת נשמת רשב"י. עיין שם.

ואם יחשוב האדם הלא הוא קרוץ מחומר ואיך אפשר שיזכה לכל זה מאחר שמיד בבואו לעולם הזה מסובב מיד בתאוות ותענוגי עולם הזה שעל ידם מתגבר היצר הרע עד מאוד, ולא ינוח ולא ישקוט עד אשר מביא את האדם לידי עבירות שונות ומשונות, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך וכו'. אבל האמת הוא כי הבורא יתברך שמו אשר בראנו לכבודו הוא ידע את יצרנו וזכור כי עפר אנחנו, ועל כן בשביל זה עצמו ציווה אותנו להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו, דהיינו שנתן לנו מצות מילה, ביום השמיני ימול בשר ערלתו, ומזה נעשה הכנה וכח ההתגברות לכללות ב' הבחינות הנ"ל. ראשית שמירה שלא יקלקל מה שניתן לו ולא עוד אלא שיזכה גם לתקנו ולגדלו ולחנכו ולחכמו מיום השמיני והלאה ירצה דמו ויהי ה' אלקיו עמו. על כן מל ח' הם תיבת "מלח", שיש בו ב' כוחות הנ"ל שלא יתקלקל ועוד שייתן טעם טוב בדבר ודו"ק היטב.

אפשר לרמז בזה כי מל ח', ח' פעמים "מל" בגימטריה "תקון" עם האותיות, והבן. ואיך בקיום מצות מילה נעשה הכנה לב' בחינות הנ"ל שלא להפסיד מה שישי לו וגם לתקנו בכל מה דאפשר, אפשר לומר דהנה בחינה האחת שלא יקלקל מובן על פי מה שכתב רבינו הרמב"ם ז"ל בטעם מצות מילה להחליש כח התאוה, וידוע לנו כבר כי כל התאוות נכללות בתאוה הלזו וכשנחלש כח התאווה הזה נחלשו עמו כל התאוות שבעולם ויש בזה להאריך בדברי מוסר. ודוק. ובחנה השנייה שעוד יתקן ויעלה הוא על פי מה שדרשו חז"ל על פסוק "התהלך לפני והיה תמים" הנאמר במילה, כי על ידי מצות מילה נעשה תמים (נדרים ע"א:). ויש להסביר הענין כיוון שמצווה זו לא מש מאתנו לעולם ממילא הוא תמיד מלובש במצות אות ברית קודש, וכבר אמרו חז"ל מצוה גוררת מצוה, וזוכה על ידי זה לתיקון נפשו האמיתי. ודו"ק.

ראיתי להעיר עוד בתיבת "מלח" – מל חי', דהנה אותה ה' מרמז על הקדושה, ואות ח' על הטומאה, כמבואר בשל"ה הקדוש שחמץ ומצה מרמזין על הרע והטוב, והחילוק שביניהם הוא רק באות ח' וה'. על כן כל עבודותינו לבטל בחינת הח' מאתנו ולעשות ממנו בחינת ה'. וזה בחינת מל ח', דהיינו למול בחינת הרע מלבינו להיות תמיד רק קשור ודבוק להקדושה. והני נחזי אנן החילוק שבין הה' לח' בחשבון הוא מנין שלשה, לרמז שאם האדם פוגם בעין ולב ועל ידי כך במעשה, כמו שאמרו חז"ל עין רואה ולב חומד וכל המעשה גומרין, עיין רש"י סוף פרשת שלח. על ידי שלשה דברים הנ"ל מתהפך נפשו הטהורה מבחינת ה' לבחינת ח'. ומי שזהיר ומשמר עצמו שלא יבוא לידי חטא בשלשה דברים הנ"ל והוא על ידי שמקיים דברי חז"ל, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, אז מל ח' ונתבטל אות ח' מתיבת "מלח" ונעשה מח' אות ה' שהם אותיות "מלה". ודו"ק.

ונפרש כעת משנה זה בהשלשה דברים שמבטלין כח היצר הרע, דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו', דהנה אמרו חז"ל בסוטה אמר ריש לקיש אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, דהנה אי אפשר לו לאדם לבוא לידי עבירה כל זמן שהוא בדעתו השלימה, כי אז כששוקל בדעת השלימה הנאה העבירה, שכר העבירה כנגד הפסידה בעונש מרובה בעולם הזה ולעולם הבא בוודאי לא יעשה העבירה. נמצא דעיקר השמירה לאדם בכל דרכיו ובכל מעשיו הוא להיות מתבונן תחילה מה שהוא רוצה לעשות שיהיה אז בדעתו השלימה. נמצא בחינת "דע" הוא היסוד שהכל תלוי בו, ועל זה אמר שלמה המלה עליו השלום "דע את אלקי אביך" וכו'. וזה גם כן הבחינה של "בכל דרכיך דעהו" ןדן"ק. והוא בחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" שעל ידי זה יקיים "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", דעל ידי שויתי ה' על ידי זה חיים כלכם, דלא יבוא לידי עבירה הנקרא "מיתה" ודוק.

והנה לזכות לזה שיהיה נשמתו זך ומזוכך תלוי הרבה במחשבת האב והאם בעת יצירתו, כמבואר זה בספרים הקדושים ובראשם בזוהר הקדוש, על כן מזהיר לנו התנא "דע מאין באת", דהיינו בעת יצירתו של אדם צריך ליזהר שלא יהיה כפרד אין הבן, כמו שהאריכו על פסוק זה בזוהר הקדוש, אלא צריך להיות אז בבחינת "דע", לעשות מעשיהו בהשכל ודעת, ובבחינת "והאדם ידע את חוה אשתו". ואפילו אם כבר זכה לנשמה יקרה וטהורה ע"י שאבותיו קיימו בחינת "דע" ביצירתו, צריך האדם להוסיף דעת על זה כל ימי חיותו על האדמה עד שובו לעפרו להיות תמיד בבחינת "דע" ובחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" בכל ענין וענין שיבוא לידו, ויבין וישכיל בדעתו אם יעשה הדבר או יפרוש ממנו. וזה גם "דע… ולאן אתה הולך" בכל המאורעות כל ימי חייו, וזה תכלית כל האדם.

אבל יש עוד יסוד שהתנא מזהיר שיהיה האדם בזה בבחינת "דע" והוא מה שידוע לנו מתחבולות היצר הרע שלפעמים האדם שנברא מן האדמה שוכח כל זה והולך אחר יצרו כשור לטבח, וידע האדם כי אוי לו ואוי לנפשו שמחליף עולם נצחי, עולם הבא, בשביל עולם עובר, העולם הזה. ותענוג תמידי מחליף בתענוג לפי שעה, ומביאו זה אחר כך לידי יאוש חס ושלום. על כן צריך האדם לידע גם כן כי עדיין יש תקווה לו ואם ישוב הקב"ה מקבלו, כי הוא אב רחמן שידו פשוטה לקבל שבים. והענין הזה הוא חיוב גדול לידע, דדרך היצר הרע הוא לעכב את האדם מתשובה בטענה שמרד כל כך באדונו ומכף רגל עד ראש אין בו מתום, אין לו עוד תקנה לשוב, כי הגיהנם יכלה ועוונותיו לא יכלו. וכדומה מטענת היצר הרע.

על כן בעת שנותן לבו לשוב אליו יתברך שמו צריך גם כן להאמין כי "שויתי ה' לנגדי תמיד", היינו ה' מדת הרחמים שהוא מקבל תשובת עמו ישראל ברחמים. וזה "דע" גם כן לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שרחמיו על כל מעשיו. ועל ידי שיהיה לו לזכרון בין עיניו "שויתי ה' לנגדי תמיד", זה שלשה רגלים בבחינת "דע", ינצל מכל העבירות. ובזה נכלל בין בחינת סור מרע, ובין בחינת ועשה טוב, על כן שלשה פעמים "דע" בגימטרייה "רכב", על כן הצדיקים נקראין "רכב". וזה כוחו של "מלח" שגימטרייה ג' הוויות הנ"ל ששומר את האדם שלא יתקלקל, וגם שיתקן נשמתו להיות טוב ושיבטל בחינת הח' בחינת הרע להביאו אל הקדושה לבחינת אות ה', נמצא זוכה לתקן בחינת הח' ולהעלותו להחינת אות ה' המרמז על הקדושה. וזה סוד שנעשה אז מאות ח' ג"ה בגימטרייה ח', ונעשה מרע טוב גמור. ומקור והכנה לכל זה נעשה על ידי קיום מצות מילה שניתנה לח' בבחינת מל ח', על כן נרמז מצות מילה שהוא ביום הח' על ידי ב' אותיות הנ"ל ה"ג ביום ה'ג'-מל את יצחק. והבן.


הרב חיים יעקב ברזניץ, נולד בסביבות שנת תר"ע (1910) לאביו רבי יצחק אב"ד סענץ. [השם "חיים" נוסף לו לאחר שחלה]. בילדותו התייתם מאביו. היה תלמידו של הרב אברהם איינהארן מסערדאהעלי, ובהמשך היה תלמיד הרב יהושע בוקסבוים הי"ד מגאלאנטא, שהעיד עליו "כי הוא תלמיד חכם מופלג ויראתו מאוד נעלה, ומתנהג גם כעת בדרכי חסידות והוא בעל מעלות ומדות נכבדות חזון יקר בזמנינו ומצא חן בעיני כל מכיריו ולומד עם בעלי הבתים דקהילת קודש סענץ יע"א ומאוד מפליגים בשבחו… והוא אחד ומיוחד בתלמידי החביבים". בנוסף להיותו למדן ובקי בהרבה ממקצועות התורה, בנגלה ובנסתר, נודע במידותיו התרומיות, ביראתו ובדבקותו בה'. הוא היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות, דיבר בנחת, בסבלנות, בכנות ובהבנה. תפילותיו היו בהשתפכות הנפש ובדמעות. הוא היה קם לתיקון חצות, אותה אמר בבכי ואנחה, והמשיך ללמוד בהתמדה עד לבוקר.

בהדרכת רבו נשלח הרב חיים יעקב לחצרו של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא, בעל "מנחת אלעזר", ממונקאטש ולמד ממנו את דרכי החסידות ואת דרך חידושיו.

בשנת תרצ"ג נשא לאשה את מרת בריינדל בת הרב שלמה ברוך פראגר הי"ד אב"ד פטרוביסלה. בנו של הרב הגאון ר' יעקב סג"ל פראגר, אב"ד אדה, בעל שו"ת "שאילת יעקב", חתן "מהר"ם שיק" ותלמיד ה"כתב סופר". לכבודה של הכלה, לכבוד התורה – כלת משה ולכבוד השכינה הקדושה – הכלה העליונה, חיבר אז הרב חיים יעקב את החיבור "קישוטי כלה" על מסכת כלה.

בנוסף לכך, חיבר את ספר "קול יעקב" על פרקי אבות ואת "כוכב מיעקב" חידושים בחסידות על דרך החיד"א (ברוקלין, תשס"א), את הספר "מימי הדעת" על הלכות נדה ומקוואות, "פרי יעקב" על הלכות טריפות, "תולעת יעקב" על הלכות תולעים, "טל חיים" על מלאכות שבת ואמירה לגוי, "פרחי חיים" על סוגיות הש"ס, "אמת ליעקב" על התורה, "בית יעקב" על שבתות ומועדים, "ליעקב אמת" על תהלים, דרשות "חיים וברכה", "חרדת חיים" שו"ת מימי השואה, "מגיד דבריו ליעקב "על תרי"ג מצות, "מגורי יעקב" רמזים ופרפראות ו"סמוכים לעד" על סמיכות סוף התורה לתחילתה. חידושים מתורתו הובאו גם בקונטרס "ילקוט הבשם על עניני נישואין" (ברוקלין, תשס"ג). רוב חיבוריו אבדו בשואה, ורק מעטים מכתביו שרדו בדרך נס על ידי גיסו, הרבי יונה וויטריאל.

לאחר נישואיו המשיך בלימוד התורה בפטרוביסלה, ונהג לחלק בסתר כסף לנזקקים בנדיבות. הוא מונה לדיין בעיר, ולימד בציבור פרקי אבות, בשילוב דברי מוסר ותוכחה, ודברי חיזוק לתשובה ולאהבת ה', לאמונה ולביטחון.

בשנת תש"ד עם כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, קרא הרב לציבור להתחזק ולבטוח בה', תוך שהוא מעורר את הרבים לתשובה ולתיקון המעשים. כשנלקח לעבודות כפייה בשבת – עשה את מלאכתו בשינוי. לאחר הפסח גורש עם משפחתו לגיטו בעיר סעגעדין, שם ילדה אשתו הרבנית בריינדל זמן קצר לפני שהחלו משלוחים מהגטו לאושוויץ. ברית המילה של התינוק, יוסף משה, נערך במסירות נפש במסתור במקווה. היולדת ובנה התינוק לאשפוז לבית חולים, בעוד שהרב, בנו יצחק ובנותיו בילא ורחל, גורשו לאושוויץ. עם הגיעם למחנה נערכה סלקציה, בה נשלחו שלשת הילדים לשמאל, להשמדה, והרב עמד להישלח לימין. על פי עדות של מי שנכח שם, הרב ביקש שלא להיפרד מילדיו בטענה שהוא דואג לחינוכם, ונשלח יחד איתם להשמדה, בי"א בסיון תש"ד. הי"ד.

כעבור זמן קצר נדרשה גם הרבנית להיכנס עם בנה התינוק לרכבת המסע שנסעה לאושוויץ. הקרונות האחוריים יועדו לצעירים המוכשרים לעבודה, בעוד הזקנים, הנשים והילדים הוכנסו לקרונות הקדמיים. ברגע האחרון שלח אותה אחד הממונים, עם בנה בידה, לקרון האחורי. באמצע המסע הופרדו קרונות הרכבת: רוב הקרונות הגיעו לאושוויץ והקרונות האחרונים הגיעו לווינה. הרבנית הצליחה להחזיק מעמד במחנה העבודה, על אף עבודת הפרך והתנאים הנוראיים, ועל אף שחלתה במחלה אנושה. בסוף פסח תש"ה עברה דרכם רכבת שנסעה לשוויץ, והרבנית הצליחה לעלות על הרכבת עם בנה. לאחר המלחמה נסעה לארה"ב, ובשנת תש"ז נישאה לרבי מסטראפקוב, רבי מנחם מנדל הלברשטאם. לאחר פטירתו נישאה לרבי לוי יצחק גרינוואלד אב"ד קהילת צעהלים. בנה, שגדל בתורה ויראה, הוא הרב יוסף משה גרינוואלד אב"ד קהילת  ערוגת הבשם צעהלים.

 

מספר הצפיות במאמר: 99

דרשת שבת שובה תרפ"ט / הרב נפתלי שפיבק הי"ד

מדרש רבה (פרשת נצבים) שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם וכו'. (מדרש רבה פרשת עקב), את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך וכו'. ש"ס ראש השנה (ט"ז עמוד א) תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת וכו', כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג וכו', כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות, כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. אמר רבי אבוה בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק וכו'. למידין אנו מכל הנ"ל, אשר המצות בכללן, להם סגולות טובות למקיימם. יש ידועים גם לנו סגולתן, וגם לאינם ידועים לנו סגולתן, להם סגולות טובות שונות. וגם שס"ה לא תעשה, כולם ניתנו לטובתינו, להרחקת הנזק בגוף או בנפש, במידות, וכמאמר אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו'. וכאשר עוד שכר וגמול טוב לשומרי מצותיו. כמו שאנו מאמינים בעיקר הי"א מי"ג עיקרי אמונה. הוא רק בחסד. כמאמר הכתוב "ולך ד' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". ומתורץ גם בזה קושית המפרשים, [שהיא גם קושית הש"ס ראש השנה (י"ז עמוד ב) ר' אלעזר רמי וכו'], דאם כמעשהו מה הוא החסד? אבל כאשר קיום המצות בכללן, הוא לטובת המקיימם, אם כן שורת הדין לא יחייב לשלם שכר לפועל העושה כלי, מלבוש או חפץ לטובת עצמו ועבורו, והוא רק חסד ד' לברואיו. ובפרט בלא תעשה, ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה (קדושין ל"ט עמוד ב), לשלם שכר למי שלא הזיק לעצמו, ולא עוד אלא ששכרו הוא כעושה מצוה בפועל "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כאלו עשה טוב, בטח רב חסד הוא, "ולך ד' חסד".

עתה נדבר בפרט סגולות מצות הנוהגים בימים טובים ובזמנים אלו שאנו עומדים היום בהם, שופר בראש השנה, תשובה בעשרת ימי תשובה ויום כיפור,  סוכה, ד' מינים, שמחת החג ושמחת תורה בסוכות ושמיני עצרת. שופר בראש השנה, שהוא יום הכסא, יום שספרי חיים וספרי מתים פתוחין, תעודתו וסגולתו הוא זכרון, כלשון הפסוק "זכרון תרועה", כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. וכלשון הש"ס ראש השנה שם (כ"ו עמוד א) "שופר, כיון דלזכרון הוא, כבפנים דמי", היינו שמזכיר את ישראל מקיימי מצות שופר למעלה לטובה. ואם השופר הוא של איל, מעורר ומזכיר הוא גם זכות עקידת יצחק, כש"ס הנ"ל. אבל עלינו גם להבין אשר תעודת השופר "זכרון" הוא גם למטה, היינו לנו שמזכיר הוא את העם הישראלי מעמד הר סיני שם "וכל העם רואים את הקולות… ואת קול השופר", שמעם מפי הגבורה "אנכי" ו"לא יהיה לך" קבלתם עול מלכותו, אמרם "נעשה ונשמע", שהוא קבלתם תורה שבכתב. אבל היה שם גם התחלת כוח תורה שבעל פה, הוסיף משה יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, היינו על מה שיחדשו ויתקנו לפעמים חכמי התורה לפי דעתם והבנתם בתורה שבכתב, גם ישראל קבלו עליהם אז לשמוע קול מורים תורה שבעל פה ועל הכל אמרו "נעשה ונשמע", זכרון זה עליו להביא את איש הישראלי לחשבון הנפש על אשר לא קיים לפעמים את אשר קיבל עליו אזי, ולעוררו לתשובה מיראת הדין והעונש על כל פנים. ולמארי דחושבנא, זכרון מעמד הר סיני אשר על אז נאמר "ד' עוז לעמו יתן", היינו אז ניתן למקבלי ומקיימי מצות התורה כוח ועוז לחלק וחבל גם בממשלת שמים וארץ והנהגת הבריאה גם כולה, על דרך אומרם ז"ל (ראש השנה כ"ה עמוד א) "אתם" – אפילו שוגגין, מזידין, מוטעין, היינו מצות קידוש החודש שהוא על פי בית דין של מטה, כוחם יפה כל כך עד שדעתם והסכמתם באיזהו אופן שיהיה מכרעת, לא לבד בארץ לקביעת מועדי ישראל, אבל גם בשמים, כלשון הש"ס (ראש השנה ט' עמוד ב) תנו רבנן "כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין, אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החודש. ולא עוד אלא שגם הטבע והנהגת הבריאה לתמידין כסדרן, תלוים בזה, על דרך אומרם ז"ל ירושלמי (כתובות ונדרים) מפסוק "לאל גומר עלי" (תהלים נ"ז) אשר חזרת בתולים לפחותה מבת שלוש שנים ואיחור סימני גדלות, תלוין בעיבור שנה שעל ידי בית דין של מטה. ולא עוד אלא שלגדולי הצדיקים וחכמי ישראל ניתן להם גם כוח ועוז לשדד המערכות לעת מצוא ומוכרח לטובת עדת ישראל לפי דעתם והבנתם, כמו "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" (יהושע ז').

ויש לפרש בזה הפירוש "גדולים מעשי ד' דרושים לכל חפציהם" (תהלים קי"א), היינו שאם אמנם "גדולים מעשי ד'", היינו מעשה בראשית, שעליהם נאמר "בדבר ד' שמים נעשו" וגו', גדולים הם בכמותם באיכותם וכוחם, בכל זאת "דרושים הם לכל חפציהם" של ישרים ועדה המוזכרין בפסוק הקדום, היינו שנמסרו בידם למלאות פקודתם וחפצם לעת מצוא. וכוח זה ניתן לנו במעמד הר סיני, על פי מאמרם ז"ל (שבת י' עמוד א) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. אבל מה נתן על חלקו בעסק השותפות של מעשה בראשית, אכן כיון דתנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית, אם יקבלו ישראל התורה מוטב, ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו (שבת פ"ח; עבודה זרה ג'), ובמעמד הר סיני עת קבלת התורה נתבססו כל מעשה בראשית, אם כן מקבלי התורה ומקיימי דיניה רב חלקם בעסק השותפות של הבריאה גם כולה, ושורת הדין נותן להם גם אם שותף כל דהוא יהיה לחוות דעה בעסק השותפות לפעמים על כל פנים.

אבל באמת כל הענין של נתינת תורה הקדושה לנו הוא רק מאהבת הקב"ה לישראל, לבחור בנו מכל העמים, ועל זה אנו מברכין "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", היינו התורה וכל העוז והכוח המעורב בנתינת התורה כנ"ל. זכרון מעמד הר סיני וחשבון נפש כזה של מארי דחושבנא, מעוררם ומביאם גם כן ל"ואהבת את ד' אלקיך", היינו לאהבת ד' בעתיד, גם לשוב מאהבה על אשר פגמו בעבר לפעמים נגד רצון ד', אתערותא דלתתא וזכרון של מטה, שעל ידי קיום מצות שופר כנ"ל הוא בכוח ובגרמא לעורר לעומתו אתערותא דלעילא, זכרון של מעלה, "כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר". ומה מאד גדול הוא כחו של זכרון זה עד דוגמת עבודת כהן גדול פעם אחת בשנה ביום הכיפורים לפני ולפנים, כלשון ש"ס (ראש השנה הנ"ל) "שופר כיון דלזכרון הוא, כבפנים דמי" [היינו לפני ולפנים, כמבואר שם בגמרא]. ואם מצות ראיה שברגלים, בזמן שבית המקדש היה קיים, העמיד מקיימי המצוה רק בעזרת ישראל, שהוא בחלק החיצון שבחצר, מצות תקיעת שופר, מעורר מזכיר ומעמיד מקיימי המצוה במקום קודש הקדשים, כלפני ולפנים, מקום שאין למלאכים רשות, כבירושלמי (יומא) מפסוק "וכל אדם לא יהיה" וגו', אפילו אותם שכתוב בהם "ודמות פניהם פני אדם".

ובזה נבין פירוש הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה" וגו', ובלשון הש"ס (ראש השנה כ"ט עמוד ב) תקיעת שופר חכמה, מה היא הידיעה? ומה היא החכמה של תקיעת שופר? אבל הידיעה והחכמה הוא הזכרון של מטה וחשבון הנפש הנ"ל, ואם אין כולם יודעים וחכמים, אבל יש בעם ישראל גם יודעים וחכמים הנזכרים על ידי מצות תקיעת שופר זכרון של מטה כנ"ל, ועל ידי זה מעוררים זכרון הטוב של מעלה. וכאשר הם מקיימין מצות שופר, כמו כל המצות, "ובשם כל ישראל", על ידיהם כל עם ישראל נזכרים בקודש הקדשים כלפני ולפנים לטובה. "אשרי העם יודעי תרועה" – ועל ידי זכירתם לפני ולפנים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, יוכלו לקוות גם על סיפא דקרא, "ד' באור פניך יהלכון" להכתב ביום הכסא בספר החיים, כי "באור פני מלך חיים".

ובשבת שעל פי תקנת חז"ל אין תוקעין, יש לומר שקיום תקנת חז"ל בזה שלא לתקוע בשבת, שהוא כוח תורה שבעל פה, פועל ועושה רושם לטוב למעלה כמו מצות תקיעת שופר בראש השנה שחל בחול, כי אז במעמד הר סיני שהוסיף משה יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, היינו על תורה שבעל פה, ועל מה שחכמי תורה על פי חכמתם והבנתם בתורה שבכתב יחדשו ויתקנו לנטות מפשטות דברי תורה, ניתן אז גם בטוחות אשר כוח קיום דבריהם יפעל ויעשה אותו רושם טוב למעלה ממש כמו עשיית אותה המצוה עצמה דאורייתא. ובתקיעת שופר, קיום תקנת חז"ל שלא לתקוע בשבת, פועל ממש כמו תקיעת שופר בראש השנה שהוא ביום חול. ובאמת מארי דחושבנא ובעלי הנפש, גם מכוח זה שניתן אז לנו במעמד הר סיני, יכולים לבוא לתוצאות החשבון הכל כנ"ל. או יש לומר, כמו שבית דין של מטה כוחם יפה על ידי קידוש החודש, שהוא בידם לדחות לגמרי ראש השנה על יום אחר, כמו כן כוחם יפה לדחות את יום הכסא והדין מיום א' של ראש השנה שחל בשבת על יום ב', ולהשאיר את יום א' בקדושת יום טוב שחל בשבת [יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, לשון המשנה (ראש השנה כ"ט עמוד ב), היינו שאם חל בשבת הוא יום טוב, ולא יום דין. שמעתי].

ובדרך זה שתקיעת שופר בראש השנה תעודתו וסגולתו "זכרון כפול" למטה ולמעלה, ועל ידי זכרון למטה את מעמד הר סיני נתעורר זכרון טוב למעלה כנ"ל, נבין לפרש כוונת המסורה בבעל הטורים פרשת אמור פסוק "שבתון זכרון תרועה", וזה לשונו: זכרון ג' במסורה. דין, ואידך "אין זכרון לראשונים", ואידך אין "זכרון לחכם עם הכסיל". היינו שעל ידי זכרון של שופר עם תעודתו וסגולתו זכרון כפול כנ"ל, "אין זכרון לראשונים", על פי לשון הש"ס ראש השנה (י"ז עמוד א) תנא דבי רבי ישמעאל "מעביר ראשון ראשון" וכו', אמר רבא ועוון עצמו אינו נמחק [אלא מונח לצד אחד, דאי איכא רובא עוונות בהדי האי עוון, מתחשב בהדייהו למנות עם רשעים גמורים, לשון רש"י שם]. אמנם על ידי שופר, שתעודתו וסגולתו זכרון כפול ושלמטה מזכיר ומעורר עד גם לתשובה מאהבה כנ"ל, ועל ידי תשובה כזו גם הזדונות נהפכים לזכיות (יומא פ"ו עמוד ב). ו"אין זכרון לראשונים", גם "אין זכרון לחכם עם הכסיל", היינו לפעמים, ולפי שנבין בטח הוא רק באין עצה אחרת נגד הקטיגוריא של מעלה על המאד נדחים מאחינו בית ישראל שהם כאברים המדולדלין, ששכחו כבר בעצמם מקור מחצבתם שהם מזרע בירך ד', ואין בהם שום זכר של יהדות, עד שבכל הסניגוריא ומליצי יושר של מעלה אין בהם גם אחד שימצא עוד עליהם איזה לימוד זכות וכולם מסכימים לחובה, רחמנא ליצלן, אבל רחמי שמים המרובים עוד לא תמו ולא כלו, ומה מאד עמקו מחשבות ומפעלות תמים דעים. מה עביד קוב"ה, ישסה ויגרה את הארי ואת הדוב, חיות פראות מהלכי שתים ולפעמים עוד על ידי רמז או פקודה חשאית מאיזה מקום גבוה יתאספו ויתארגנו לחילים, "מאה שחורה" להשמיד להרוג ולאבד לשלול שלל ולבוז בז חיל ועושר של היהודים. ועל ידי פראי בני אדם וכסילים אלו ממציא השגחה העליונה עזר והצלה של לימוד סניגוריא גם על המאד רעים וחטאים הנ"ל, וממר מוציא מתוק, כי הניסיון הוכיח אשר הפראים והכסילים בעת עבודתם מעשה הפרעות ללשונותם למיניהם בזמניהם פאגראמען [פוגרומים], עקסצעסין [הוצאות להורג], לא לבד ישראלים חרדים או העממים (נאציונלים) מטרתם, כי אם גם על המתבוללים שכבר נטמעו לגמרי בין עמי הארצות ושגם בעצמם כבר שכחו גזעם ויוצאי חלציהם לא ידעו לגמרי מקור מחצבתם, גם על עצמות יבישות האלו יפרשו מצודתן לספחם לרשימת משפחת בית ישראל לשפוך גם עליהם חמתם ולעשות בם שמות בארץ. היו מקרים רבים במקומות פרעות, רחמנא ליצלן, אשר בתי משפחות מתבוללים כאלו חשבו להציל את עצמם על ידי מה שהעמידו בחלונותיהם ובפתחי בתיהם צלמי עץ ואבן שאולים משכניהם ואוהביהם האינם יהודים, אבל ללא הועיל, כי הפראים שוללי בז גם מבתים כאלו, וגם מבעד לחלונות פתחים ושערים מצוירים ומכוסים בסמלי עבודה זרה עוד הרגישו רגש וריח של יהדות. וכד הוינא עוד טליא שמעתי מאחד שהיה לו בעיר באלטא ברוסיא בעת הפרעות שם אח בעל בית הון ועושר גדול, אבל מצב ביתו ביהדות היה כל כך עני עד שיוצאי חלציו בני שתים עשרה וארבע עשרה, בעת שראו הוריהם פוחדים ורועדים וממהרים בהעמדת צלמים שאולים בחלונות פתחים ושערים, שאלו בתמהון, וכי גם עלינו לדאוג מפני הפרעות? וכי יהודים אנחנו? לא ידעו מאומה מזה עד עת הפרעות נוכחו לדעת על ידי השודדים ופוחזים כי גם המה יהודים ויצאו נקיים מהונם ועשרם, באופן שהשגחה העליונה משמשת באין עצה אחרת טכסיס של תעודת שופר וסגולתו "זכרון כפול", זכרון של מטה ומעלה ביחד, על ידי כסילים פראים ושודדים מזכירים הם למטה את נשמות הנדחות ועצמות היבישות את מקורן, אשר גם אבותיהם ביחד עמהם היו עם כלל ישראל במעמד הר סיני, להשיבם ולהחזירם לחיק אומתם עם ישראל. מזכירים הם גם לטוב למעלה אשר לא כמו שהחליטו הקטיגוריא ביחד עם הסניגוריא של מעלה שאין בעצמות יבישות אלו עוד שוס לחלוחית וזכר של יהדות, אבל הפראים וכסילים פסולי עדות אלו במעשיהם די עדות והזכרה לטובה שעוד גם בם ריח טוב של יהדות נרגש [טכסיס השגחה העליונה כזה, אם אמנם עיקר המטרה הוא המתבוללים הקיצונים, אבל מובן כיוון שניתן רשות למשחית אין מבחין בין רע לטוב, ואבי הוצא לקי גם כרבא]. וזה כוונת המסורה אשר המקיימים מצות שופר זכרון תרועה עם תעודתו זכרון כפול כנ"ל, יצילם ד' משוד ופרעות אין זכרון לחכם, לעם חכם ונבון יודעי תרועה, שהיא חכמה, עם הכסיל, אין צורך להזכירם על ידי כסילים ושודדים, חס ושלום, והם נזכרים למטה ולמעלה לטוב על ידי שופר.

מחזה כזה מטכסיסי השגחה העליונה ממין הנ"ל חזינו זה איזהו שבועות עברו במרחץ ציעכאטשינעק במדינתינו. נערכה שם אסיפת רופאי מדינתינו, בלי הבדל דת ולאום. כמובן קריאת האסיפה לא הייתה על ידי כסילים פראים ושודדים, כי אם על ידי נאורים ומלומדים דר"ים ופרופיסורים, שרי ומנהלי מעייני הישועה ומרחץ הנ"ל. כאשר נקראו כן נאספו גם רופאי אחינו בית ישראל. כולם גם יחד באו שמה בתור חברים אהובים העובדים לטובת מין האנושי, לטכס עצה לטובת חיזוק ויפוי מקום מעייני ישועה ומרחץ הנ"ל. נערכה ונתקנה שם לבסוף גם סעודת לגימא ומסעד לב, כנהוג באסיפת רעים אהובים ומלומדים כאלו. הקרואים נאספו לשני חדרי אוכל מתוקנים מראש שם, בחדר האוכל שהיה מיוחד ליהודים, נוכחו לדעת אשר יוצאי ירך ישראל, לא רק היהודים אבל גם המתבוללים, ואפילו המומרים, נבדלו מרעיהם אי-יהודים ממקורם, על פי הכנה לזה מראש שנעשה בטח על פי פקודה משרים המנהלים הראשים בחשאי ובסתר עד שלא הרגישו היהודים עד בואם לחדר האוכל המובדל עבורם. רופאי היהודים מצאו בזה לפי דעתם עלבון כבודם וגם יצאו במחאה נמרצה תיכף שם וגם בעיתונים וכנראה שרים המנהלים שם, גם בשנות המאה העשרים למספרם שהעמים הולכים קדימה (פראגרעס), צעדו הם צעד אחורנית וחזרו במעשה זו למאד נושנה, להחוק והנימוס של חכמי מצרים לפני איזה אלפי שנה, "כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים" וגו'. אבל גם יד השגחה העליונה הייתה בזה לחזור גם היא את טכסיסה מאז נגד הפוליטיקא של חכמי מצרים אז בפה רך. השגחה העליונה "הפך לבם לשנוא עמו" וגו' ו"נואלו שרי צוען". כן גם עתה אחרי אלפי שנה נגד השפת שקר אשר ישמשו בו רופאי אינם יהודים [ב]מדינתינו לקרוא בנוכח גם לרופאי יהודים "חבירים" "אהובים". השגחה העליונה גילתה את אשר בלבם, אשר מסוגלים היו גם הם במעשה זו למלאות תעודת וסגולת שופר, זכרון כפול, היינו להזכיר למטה את חבריהם המתבוללים הקיצונים את מקור מחצבתם, שהם זרע עם חכם ונבון. גם להזכירם לטוב למעלה, ולהיות עדים עליהם אשר גם בם עוד זכר רוח יהדות נודף.

תשובה בעשרת ימי תשובה ויום כיפור טובתה וסגולתה פשוטה ומאד מובנה. עבר אדם על שונים, רחמנא ליצלן, ושורת הדין לא טוב כירושלמי (מכות פרק ב) חכמה אמרה חטאים תרדף רעה, נבואה – נפש החוטאת תמות, תורה – יביא קרבן ויכפר. אמנם הקב"ה ברוב רחמיו אמר יעשה תשובה ויתכפר, ומודה ועוזב ירוחם. וכמה גדלה כוחה של תשובה, עד שבאם מאהבה יעשנה זדונות, עוד לזכיות יהפכו. וכי יש חיך עוד מתוק מזה? ולא עוד אלא שיש לקוות גם על גמול ושכר טוב גם על גוף מצוה זו של תשובה [עיין מנחת חינוך מצוה שס"ד]. ואם לא עשינו תשובה בעת תקיעת שופר כנ"ל, חוב קדוש על כל אחד ואחד שלא לאחר חס ושלום המועד זמן ארוך של עשרת ימי תשובה רצופים שניתנו לנו לחשבון הנפש ולשוב על כל מה שחטאנו, ובפרט בהסתר פנים בעניין חינוך בנים ובנות, "וירא ד' וינאץ מכעס בניו ובנותיו", ופירוד לבבות ושנאת חינם היא היא שהחריבה את ביתנו והגלה אותנו מארצנו, ועדיין מרקדת בנו, ומזה יסתעף לפעמים גם מחלוקת ובזיון תלמידי חכמים, והם עבירות מאד חמורות וכמעט גדול עונם מנשוא. אבל על כל פנים נשוב עליהם, והוא רחום יכפר.

סוכה וארבעה מינים ושמחת החג בסוכות ושמיני עצרת טובות וסגולות כולם גם לעורר אחדות בין אחינו בית ישראל ,כי אכילה ושתיה בשמחת החג על שולחן אחד שבסוכה אנשים שונים ביחד, גורם איחוד והתקרבות לבבות. וארבעה מינים מרמזים על כל ארבע כתות שבאחינו בית ישראל, כמבואר במדרש. ועל כולם ביחד שנעשים למצווה אחת, מברכין בשמחת הלב, וכל זה הוא הכנה לגמר ההתאחדות הגמור אורייתא קוב"ה וישראל על ידי שמחת תורה שבשמיני עצרת. כי בתורה כל כלל ישראל קשורים ואחוזים, כנודע בספרים בשם איזה מדרש אשר תיבת ישראל ראשי תיבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה". "הביאני המלך חדריו", זו מצות סוכה, שהביאנו מלכו של עולם בה, ועל ידי זה נגילה ונשמחה ב"ך, בתורה שבה כ"ב אתוון. ואוריתא קוב"ה וישראל חד, היינו נשמת כל אחד ואחד מישראל אחוז באות שבתורה הקדושה.

אבל ענין זה צריך עוד הסבר וביאור, כי באמת, וכן הוא בחומשים לבסוף חשבון מנין אותיות התורה רק שלש מאות וארבע אלפים ושמונה מאות וחמש, ולא ששים רבוא. ולכאורה יש לתרץ על פי דברי הפני יהושע קידושין כי יש אותיות אשר בם איזה אותיות, כגון אות ל' הוא כ' – ו', וכן אות מ' פתוחה, ועוד ועוד. אבל תירוץ זה עוד לא יעלה ארוכה, דכי רק שישים ריבוא יש בישראל, והלא אפילו בצאת ישראל ממצרים מספר שישים ריבוא היו רק בלמעלה מעשרים, אבל כולם היו הרבה יותר. זולת זה יש שבט לוי. וכעת יגיע מספר בני ישראל לערך חמש עשרה מיליון כן ירבה, ולנשמות כולם שורש ואחיזה בתורה. וצריכין אנו בזה למה שמובא בספרים בשם הגאון ז"ל מליסא אשר גם מקום הריקן והגיליון מן החשבון. ודברי פי חכם חן. כי בלא הריקן לא היה ניכר צורות אותיות, והריקן שמפריד בין אות לאות, בין תיבה לתיבה, בין שורה לשורה, בין פסוק לפסוק, בין פרשה לפרשה, בין ספר לספר והגיליונות, לכל יש רב ערך וחשיבות להיאחז בזה שהוא סומך ומחזיק גופי אותיות התורה, ולזה אין שיעור ומספר, ואפשר לכל ישראל להיאחז. אבל גם מובן פשוט שחילוק יש. ואם אמנם קדושת ספר תורה אחת היא, אבל אינו דומה משורשים ואחוזים באותיות והמה בכתובים, לאחוזים ומשורשים למקומות הריקנות. וגם באותיות מדריגות מדריגות יש. יש שמות קדושים, וגם שמות צדיקים וקדושים, וסתם אותיות. ולאידך גיסא, גם שמות עבודה זרה: "בעל צפון" ו"פעור", ושמות "בלעם", "עמלק" ועוד. וכל אחד ואחד מישראל לפי ערך נשמתו אחוז במקומו הראוי לו שבתורה הקדושה, שהיא פרודה לאותיות, תיבות, פסוקים, פרשיות, סדרות וספרים. אבל גם מחוברה ומאוחדת לקדושת ספר תורה אחת. ובזה נבין לפרש הפסוק "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד'", היינו התמימים לומדים דרכם בקודש מתורה הקדושה, שהוא שורש ואחיזת חיי נשמותינו. וכמו שהקפידה בתורה על נגיעה הפוסלת, כן להיזהר שלא לנגוע בחברו באיזה אופן שיהיה לרעה, חס ושלום. אבל גם שלא להפריד, חס ושלום, בין הדביקים. וכמו שהתורה, הגם שהפרידה בין ספר לספר, בין סדרה לסדרה, בין פרשה לפרשה, בין תיבה לתיבה, בין אות לאות, בכל זאת הכל ביחד היא תורה אחת. כן עלינו, עם בני ישראל, להתאחד כולנו ביחד, ואז רק אז אוריתא קוב"ה וישראל חד. ובהקדמת האבני מילואים חלק ב', בשם המהר"ל מפראג ז"ל, דכשיש אחדות בישראל, הטבע כופה אותם להיות צדיקים. ובזה יש לפרש הפסוק "ועמך כולם – צדיקים", היינו כשהם כולם ביחד מוכרחים להיות צדיקים, ונזכה לתשובה באחדות, וגדולה תשובה שמקרבת הגאולה (יומא פ"ו) בקרוב בימינו אמן

קונטרס אמרי שפר, קובץ דרושים, עמ' קעא, בתוך ספר מטה משה (ירושלים, תש"מ).


הרב נפתלי ספיבק (/שפיבק /שפיוואק) הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"ד לאביו הרב אליעזר ולאמו מרת חנה לאה. הוא נשא לאשה את הרבנית חיה צירל, בתו של אחד מחשובי בעלי הבתים בוישוגרוד, עיירה במחוז פלוצק שבפרובינציית מזוביה בפולין, ר' מנשה טאב. בשנת תרנ"ו (1896) התקבל כדומ"צ בקהילת וישוגרוד. במשרה זו כיהן תחת רבה הזקן של וישוגרוד הגאון רבי משה יחזקאל בידרמן ותחת הגאון הצדיק רבי דוד בורנשטיין הי"ד – אשר מילא את מקום רבי משה יחזקאל לאחר פטירתו בשנת תרס"ו (1906) ולימים מילא את מקום אביו ה"שם משמואל" כאדמור מסוכוטשוב). בימי מלחמת העולם הראשונה השתדל רבות אצל שלטונות הצבא הרוסי לסייע לבני עירו, והצליח מספר פעמים לשכנע קצינים רוסים למחול ליהודים אשר עמדו להוציא אותם להורג. הרב נפתלי ייסד את אגודת ישראל בוישוגרוד ועסק בצורכי ציבור. הוא נודע כבעל צדקה התומך בעניים בנדיבות, למרות שבביתו היתה דלות קשה.

בשנת תרפ"ה נבחר לרב ואב"ד קהילת וישוגרוד..

בכ"ה באלול תרצ"ט (09.09.1939) כבשו הגרמנים את וישוגרוד, ולמחרת נחטפו יהודים לעבודות כפייה. ב- 10.1939 סופחה וישוגרוד לרייך השלישי. אחרי סוכות אולצו יהודי העיירה לשאת טלאי צהוב ולהסיר כובעם בכבוד בפני כל גרמני. כל העסקים היהודים חוסלו. בישיבה מנהיגי הקהילה, בחורף ת"ש, בה דנו על ענייני חלוקת כספים שהגיעו אז מארה"ב לחלוקה בין הנצרכים, השתתף הרב ספיבק. הייתה זו הפעם האחרונה בה הגיעו כספים מארה"ב, והפעם האחרונה בה ישבו מנהיגי הקהילה עם הרב. בפגישה זו אמר הרב:

רבותי, אחים, אינני יודע ברור אם עוד נפגש פעם ואם בקרוב, אך דבר אחד זכרו נא תמיד, שתי נקודות שהן במאונך בצורה זו .. פרושן אלוקים, אך אם שתי נקודות אלה מסתדרות במאוזן אחת על גבי השניה בצורה זו : הן כבר אז סוף פסוק. דעו נא אחי היקרים אנשי וישוגרוד, אנו נתונים בצרה גדולה ודבר אחד יכול במקצת להקל על לבנו, אם יהודי אחד לא ירהב בשני ואם האחד יעזור לרעהו, רק זה עלול להקל על מצבנו במקצת.

יהודי וישוגרוד הצטוו להרוס במו ידיהם את מבנה בית הכנסת, ונאמר להם כי מי שלא יישמע לצו יירה במקום. תחת מטר צליפות מגליבים, כשידיהם נוטפות דם וגופיהם הכחילו ממכות, הרסו היהודים את בית הכנסת ואת בית המדרש. בשנת 1940 נהרסו עוד רבים ממבני הקהילה, ובהם המקווה. היהודים אולצו לגור ברובע יהודי פתוח, ולשם ריכוזם בגטו גורשו רבים מבתיהם. הם הצטוו לעזוב את דירתם בתוך 50 דקות, וכל מה שלא הספיקו לקחת איתם – הוחרם. 120 מיהודי העיירה נשלחו למחנה עבודה בביילסק.

בז' באדר תש"א (06.03.1941) רוכזו יהודי העיירה בשוק. הגרמנים ועוזריהם צעקו על היהודים והיכו בהם. גרמני התקרב אל הרב נפתלי ספיבק שעמד בראש תור הנאספים, והמטיר עליו מכות שוט, בראשו, בפניו ובכל גופו. הרב עמד זקוף, תקוע על עמדו ולא זע. לאחר סלקציה שולחו כ-700 יהודים ובהם הרב ספיבק, במשאיות דחוסות, למחנה המעבר בדז'יאלדובו. משם הם הועברו בי"ג באדר תש"א (12.03.1941) לקילצה, ומשם לסלופיה נובה שבה שהו בתנאים קשים ביותר. רק 3 או 4 מהמגורשים שרדו. שטח הגטו צומצם לאחר הגירוש ובהמשך אותה שנה הוא גודר בחוטי תיל ונסגר.

שרידים כתביו של הרב נפתלי נמצאים בכתבי עת תורנים ובתשובות המופיעות בספרי חכמי דורו. דרשותיו של הרב יצאו לאור בקונטרס "אמרי שפר" שהודפס בסוף ספרו של אחיו, הרב משה מנחם מנדל ספיבק הי"ד, "מטה משה" (מהדורת ירושלים, תש"מ). שם גם הובאו תולדותיו – ונכתב בהם כי הרב נפתלי "עלה על המוקד יחד עם בני קהילתו ביום ז' אדר תש"א". הי"ד.

 

מספר הצפיות במאמר: 89

דרשת הרב אליעזר יעקב רוזניץ הי"ד בשבת ראש חודש אלול תרפ"ד

עניין תקיעת שופר

דוד המלך עליו השלום אמר בתהלים (ל"ז) "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ". אמנם בספר חובות הלבבות שער הבטחון (בפתיחה) נאמר על אחד מן הפרושים שהלך אל ארץ רחוקה לבקש הטרף ומצא עובד כוכבים והוכיחו מאד. וכאשר שאלו הגוי ומה אתה עובד, אמר לו הפרוש, אני עובד הבורא היחיד, הכל יכול, המכלכל לכל. ועל כך שאלו, אם כן למה הוצרכת לטרוח עד הנה עבור מזונותיך, ולמה לא הטריפך בביתך. ונפסקה טענת הפרוש, ושב לארצו וקבל הפרישות מן העת ההיא ולא יצא מעירו, והשליך יהבו על ה' ונתפרנס בביתו.

אבל חכמים השיבו על השאלה הנזכרת, כי היתה סיבה מה' שיסע הפרוש למרחוק עבור הפרנסה, כדי שימצא שם העובד כוכבים ויוכיחו בדרך ישרה. וכן מצאנו (בפרשת וירא) אברהם אמר להאורחים "יוקח נא מעט מים וגו' ואקחה פת לחם וגו' כי על כן עברתם על עבדכם". ולכאורה יפלא לשון דהלא יתבושו מזה. וכבר עמד על זה ברש"י. אלא שהוא הדבר שדברנו, דכאשר ראה אותם בדמות אנשים שאלם כנהוג על מגמת פניהם בדרך מהלכם. והשיבו שהולכים על השוק לאלכסנדריא להמציא טרף לנפשם. ועל זאת תבא השאלה לאברהם המאמין, שלמה לא הטריפוני בעירנו. אולם כמו שפירש באור החיים על הפסוק "יוקח נא מעט מים", שירמוז על התורה, ויקחו מעט מים מפשטי התורה, וישענו תחת העץ, התורה שנקרא "עץ חיים". ולכך אמר העץ, בה"א הידיעה. גם אמר שיקחו פת לחם, בחינת פנימית התורה. ועל זאת אמר "כי על כן עברתם על עבדכם", דזהו התכלית הסיבה שסובב ה' לכם דרך רחוקה להפרנסה, כדי שתעברו פה ותלמדו דרכי ה' והאמונה הצרופה.

ואמנם קיום התורה בכל נקרא "דרך", וכמו שכתוב באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה'" וגו'. וזהו שאמר הפסוק בתהלים "מה' מצעדי גבר כוננו", שאם תאמר דלמה הוצרך זה לכתת רגליו למרחוק, ומשיב "ודרכו יחפץ", שחפץ ה' בזה לצורך התורה וכבוד שמים, שיבא לו מכך תכלית לדרך ה'. והשתא אמינא גם אני שתכלית בואי לא כמו שנראה בהשקפה חיצונה, אלא "ודרכו יחפץ", שיסובב על ידי זה כבוד שמים. ואם כי לא נדע עד מה, הלא התורה כוללת הכל, והחכם אמר (במשלי ט"ז) "ומה' מענה לשון", והוא ידריך לשוני לכוון לתכלית הנרצה.

הנה היום ראש חודש  אלול, זמן תשובה לכל. וכדאיתא בספרים הקדושים הרמז בפסוק (בפרשת תצא) "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", היינו חודש אלול שישוב בו האדם ויתקן כל מה שעיוות בכל השנה, וכדאיתא בריש פרק כיצד מברכין "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע" וכו', ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר "הלא הוא אביך קנך", ואין אמו אלא כנסת ישראל. ואמרו ברמז המשנה "נותנין לבתולה י"ב חודש", דהיינו אלול, שמזלו בתולה, כולל כל השנה. לכן לחודש אלול יאות לקרוא "ירח ימים", חודש הכולל כל השנה. ואפשר לתת הסבר עוד על פי דתניא בחגיגה י"ט, עודהו רגלו אחת במים הוחזק בדבר קל מחזיק עצמו לדבר חמור, דהיינו שהוחזק לתרומה מחזיק עצמו לקודש, ומגביה הטבילה לדרגת קודש. וכמו כן באלול סוף השנה, שעדיין הוא מהשנה, יכול להגביה כל השנה. ותיקנו קדמונינו לתקוע כל החודש בשופר, והביא המג"א (בסימן תקפ"א סק"ב, ועיין שם במחצית השקל) רמז מהקרא "תקעו בחודש שופר".

ונראה לומר דענין התקיעה בא לעורר על שני דברים, חדא כמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' דתשובה, דרמז במצוות שופר, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וכו'. ועוד מצאנו פרשת בהעלותך "ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה", הרי שהתקיעה מעורר להתאסף ולהתאחד, והוא אחד מדרכי התשובה. וכבר מבואר בהילקוט שמעוני בהושע (ד) על הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו", רבי אומר גדול השלום שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם, אין יכולין לשלוט עליהן, שנאמר "הנח לו". ופירשו הטעם לזה דהיסורין והגלות באין לעורר על התשובה, ואכן כשיש אחדות בלאו הכי יתעוררו לתשובה, כי ישראלי יש בו ניצוץ ושורש קדושה, ועל ידי האחדות יתאחדו כל רשפי שלהבת דקדושה ויתעוררו לתשובה, ואין צורך למסרם ביד אומות העולם. ונתקן לתקוע שלשים יום קודם ראש השנה לקרב ולייחד הלבבות, ועל ידו יהיה בניקל להתעורר לתשובה ע"י תקיעת שופר בראש השנה. וירמוז הפסוק, "תקעו בחודש שופר", דהיינו כל חודש אלול, "בכסה ליום חגינו", שיוכלו להתאסף ולהתאחד בלי פירוד הלבבות ביום טוב של ראש השנה.

אולם זמן הזריזין לתשובה הוא בט"ו באב. ורמז במשנה סוף תענית "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים", הרי שיש שייכות להדדי, והתחלת התשובה בט"ו באב ונגמרת ביום הכיפורים. וכך נעיין בסדר הפרשיות המתחילות סמוך לט"ו באב, נמצא למדים מהן דרכי התשובה. הנה תחילת הדרך להתפלל ולבקש רחמים מה' יתברך. והמהרש"א במס' ברכות (דף י') נתקשה דאיך תועיל תפלת השיבנו וכו', דהכל מן השמים חוץ מיראת שמים, והבחירה ביד האדם. וביאר דמאחר שמבקש על כך, הרי בוחר בהטוב, ובכלל הבא לטהר מסייעין אותו. וזהו ענין פרשת ואתחנן, להזהיר שבימי הרצון המסוגל לקבלת התפלה יבחר האדם לעצמו על מה להתפלל, ויעשה עיקר בקשותיו על חפצי שמים, על דבר כבוד שמו יתברך. וזהו שכתוב "ואתחנן אל ה'", כלומר מה שנוגע לכבוד שמו יתברך. ואחר זה בא הרמז "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה". "עקב", מלשון סוף, דכבר סוף השנה ורק רגליה איתנהו, ומעתה על כל פנים "תשמעון את המשפטים" וגו', דאם לא עכשיו אימתי. "ושמרתם ועשיתם אותם", ותהיה כעשיה חדשה על כל השנה, כמו שרמזנו במאמרם "עודהו רגלו אחת במים, הוחזק בדבר קל מחזיק עצמו בדבר חמור", שיכול להגביה טהרת טבילתו למפרע. ואחר כך פרשת "ראה אנכי נותן לפניכם היום" וגו', המלמדנו עצה להתחזק ביראת שמיים, שיחשוב על יום זה שלפניו, ולא ידחה למחר. ועל דרך שאמר רבי אליעזר לתלמידיו (שבת קנ"ג) על שאלתם "וכי אדם יודע איזהו יום שימות כדי שישוב יום אחד לפני מיתתו", ד"כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". ומובן שכדאי להאדם לפרוע את החוב דבר יום ביומו, ולא לפרוע חוב של יומים ביום אחד. ועיין מה שכתבנו בפרשת שמיני על הפסוק "זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו".

ואחרי כן פרשת "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" וגו', וכדאיתא בחובות הלבבות שער עבודת האלקים, דהשערים באדם המה העיניים ואזנים והפה, שצריכים שמירה ועצה להנהגתם. ובמקום שאין בית דין רואה, יעשה האדם לעצמו בית דין וימנע מהחטא. ועל דרך שפירשו בספרי מוסר את מאמר התנא "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", כלומר במקום שאין עין אדם רואה, ואין לפניו בושה מאחרים, והיצר הרע מסית לדבר עבירה, השתדל להיות איש, מלשון שררה, להשתרר על עצמך ולמנוע. ובפרשת תצא ילמדנו מלחמת היצר הרע. וכמו שכתב רש"י, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. היינו, ללחום עם היצר הרע בענייני הרשות, להיות "קדש עצמך במותר לך", ולא ימתין עד שהיצר הרע יבא בגבולו להסית לעברה, חס ושלום. אלא יעשה גדרים וסייגים. ובפרשת תבא נמצא סדר ההנהגה בגידול הבנים הרמוז ב"ראשית ביכורי פרי האדמה", דאשה קרקע עולם היא. ויש ראשית בזמן ויש ראשית במעלה, והמה הבנים, אשר צריך להכניס עצמו לגדלם, כאמור "ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם". והיינו, מקום שמגדלים בו תורה ויראת שמים.

והנה בימי התשובה, כאשר נפשפש במעשים, צריך לתקן גם מעשה הבנים, האם נהגו בדרך זה כפי הנרמז בסדר הפרשיות. ואחר כך, שבת קודם ראש השנה, פרשת "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", דבכהאי גוונא נהיה בטוחים לעמוד במשפט ולזכות בדין לפניו יתברך.

הנביא ישעיה (נ"ח) "קרא בגרון אל תחשוך, כשופר הרם קולך, והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטואתם". ובספרי אגדה מדקדקים על כפל הלשון "קרא בגרון" "כשופר הרם קולך", ולאיזה ענין מדמהו להשופר, דאם על הרמת הקול, הלא כל הקולות כשרים בשופר, אפילו קול דממה דקה. ותו, מדוע הוצרך לומר "אל תחשוך".

ויש לומר בהקדם מפרשת תצא, "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך וגו' וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת, לא תוכל להתעלם". והנה כתב הרמב"ם בסוף הלכות תמורה, דרוב מצות התורה הן עצות מגדול הדעה לתקן הדעות ולהיישר המעשים. והעצה וההתעוררות ממצווה זאת נדרשת יפה באור החיים הקדוש שרמזה לנו התורה הקדושה גודל ערך מצוות הוכחה, דהיא השבת האבדה הגדולה. וביותר חל חיוב מצווה זו על צדיקי הדור, אשר נקראים "אחים" לכביכול, ואליהם קורא "לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים", הרומז על קטני הערך, עניי הדעת, שגבר בהם כוח הבהמית, והמה נדחים על ידי זה משורשם, דהלא המה עם ה'. ובאה הזהרה להשיבם לאחיך, לקרב לב בנים אל אביהם שבשמים. ואמר "וכן תעשה לחמורו", לעורר על ענייני הגוף והחומר. "וכן תעשה לשמלתו", לעורר על עניני הנשמה הנאצלת מלבוש אורו יתברך. ועיין בתיקוני זוהר מאמר "פתח אליהו". והוסיף "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת", לעורר לבות בני ישראל על עסק התורה, כל אחד לפי השגתו וחלקו הנותן לו מאת נותן התורה. דאם הוא לא יעסוק בו, הרי כאילו חלק זה, חס ושלום, בחינת אבודה. ובאמצעות תורתו, כאילו מצאתו והשיבו לבעליה. זהו תורף דבריו.

ואכתי סיומא דקרא "לא תוכל להתעלם" לא ידעני על מה הוצרך להוסיף, דהלא הפסוק ביאר "לא תראה" וגו', וחיזק במצות עשה "השב תשיבם" וכו', ותו בא להעיר "לא תוכל להתעלם". דלכאורה יכול אתה, רק אינך רשאי. והנראה לי דהקדמונים, וכן בחובות הלבבות שער עבודת האלוקים, האריכו שמצוות ה' כולל שני סוגים: שכליות, והן המצוות שאפילו לא נצטווינו בתורה, היה השכל מחייב אותן. והשני, מצוות שמעיות, דאם לא שמענו לא היינו יודעים חיובם. והרי מצות הוכחה מחויבת על פי השכל משתי פנים: האחת, דנשמות ישראל חלק אלוקי ממעל, הנקראים "בנים למקום", ומהסברא דכאשר יראה את הבן תועה בדרך מחויב להחזירו לאביו. והשנייה, מצד שהפגם של עוון, חס ושלום, פוגם למעלה בקדושה העליונה, ומי הוא הרואה איש בליעל או שכור מבולבל העושה הרס וחורבן בבית אביו ולא יתחזק למונעו מכך. כמו כן איש ישראל, בראותו עבריין הפוגם בקדושה עליונה, לבו עליו תאבל ולא יוכל להתאפק מלקנא קנאת ה' צבאות. ותו באה אזהרה (בפרשת קדושים) "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", דאפילו אינו בהרגש התעוררות הנזכרת, מכל מקום מצות הוכחה היא כמצות ציצית ותפילין. ומסיים הקרא "ולא תשא עליו חטא", דנודע שכל ישראל ערבים זה לזה, ובמה איפה ינצל שלא חטא בשביל חברו, היינו על יד'י התוכחה, דמאחר שעשה את שלו, לא יענש עליו.

אבל חילוק בין דרגות התוכחה בין מי שעושה מצות התוכחה רק מכוח שנצטווה, לבין מי שאצלו מצד רצון פנימי מצד השכל, דמאחר שיוצאים מקרב לב וקנאת ה' בוערה בליבו עד שלא יוכל להתאפק ולעצור במילין, דבריו יעשו רושם יותר בלב השומעם, מאשר דברים הבאים רק מפיו ושפתיו ידבר ולא ירגיש מרירות בליבו. וכן שמעתי על שם הגאון מורינו הרב רבי משה גרינוולד אב"ד קהילת קודש חוסט לפרש מאמרם "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב", דכאשר הלב מלא על גדותיו במרירות וקנאת ה' צבאות ואין מחזיק עוד עד שיוציאם לחוץ דרך פיו, דבורים כאלו נכנסים אל לב השומעם. ועד דרך זה יתפרש האזהרה במצות השבת אבדת אחיך, הרומז על התוכחה, שלא תהא רק על צו הציווי ומצוות השמעית לבד, אלא שמהראוי להתעורר בראותך איש שפל רוח נדחה מדרך הטוב, עד שליבך יתמלא על כל גדותיו. וזהו שאמר "וכן תעשה לכל אבדת אחיך וגו' לא תוכל להתעלם", אלא יצאו הדברים לחוץ דרך הפה. והנה הגרון הוא פתח הלב, וכאשר הלב מלא ישפוך שיחו דרך הגרון, עד שאין צורך לעורר הדיבור, רק שלא יעצור פיו ולא יחשוך הדיבור. ועל כן הזהיר הנביא שתוכחת ישראל תהא על דרך הנ"ל: "קרא בגרון", כלומר מלב מלא על כל גדותיו, עד שלא יהא צורך לעורר הדיבור, רק "אל תחשוך" אותם. "כשופר הרם קולך", דהשופר עיקרו היא חכמה ואינה מלאכה, וכמו דאמרו רבותינו ז"ל במסכת ראש השנה (דף כ"ט:). ובא להזהיר דאף שהלב מלא על כל גדותיו והדיבור כאילו יוצא מאליו, צריך שיהא בחכמה, שחס ושלום לא יבייש ויקטרג, ורק לגלות טפח ולכסות טפחיים, כפי צורך השעה, ולא להטריח יותר מדאי. וראיתי מליצה נאה, החכם חושב ומתבונן הרבה ואין לו פנאי לדבר הרבה, והכסיל מדבר הרבה ואין לו פנאי לחשוב ולהתבונן בדבריו.

עוד אפשר לומר ברמז השופר, דאם לפעמים אינו במדרגה זאת, דמכל מקום "אל יחשוך", ולא ימנע התוכחה, רק יכריח עצמו לומר תוכחה, כמו השופר שתוקעין בו בכוח ובהכרח. ועוד יש לומר ברמז קול השופר, אשר "קול דממה דקה ישמע" במקום שתוקעין, מכל מקום מלאכים יחפזון למעלה בקודש, ויש בכח השופר לערבב השטן העומד לפני בית דין שלמעלה ומהפך מכסא דין לכסא רחמים. כמו כן לפעמים נדמה כי תוכחתו לחנם באה ולא יהיו דבוריו נשמעים, מכל מקום לא ימנע ולא יחשוך תוכחה, דאם לא יעשו עכשיו פירות, אפשר דלאחר זמן כן יועילו. ואם לא במקום הזה, אולי במקום אחר. כי הדיבור משוטט עד שימצא מקום לעשות בו אות לטובה. המשל אומרים "איין יידישער קרעכץ געיט ניכט פארלארען" ("אנחה של יהודי אין הולכת לאיבוד"). והדיבורים הנאמרים לשם שמים באמת, בכל ענין יעשו רושם.

עוד ירמוז במשל השופר, דהמוכיח אם יתבונן וימצא עצמו מלא פגם, אם כן יאמר לאחרים "מי יתן טהור מטמא". אולם מצאנו בשופר, דאף שלא הוכשר למלאכת שמים, רק מבהמה טהורה אף שאינה כשרה, השופר כשר. מאחר שמינו מבהמה טהורה, אך שאינה כשרה, השופר כשר, מאחר שמינו טהור. כמו כן המוכיח, אף שלא ימצא עצמו שלם וכשר, מכל מקום מאחר שהוא מין טהור, ואומר הקדמות אמיתיים ובלשון טהור, כבר הורשה לו ויש לו כוח להוכיחם. וה' יתברך ברחמיו יזכנו לשמוע קול השופר הגדול ובקיבוץ נדחי ישראל, במהרה בימינו אמן.


הרב אליעזר יעקב בן הרב משה צבי רוזניץ, נולד בסביבות שנת תרל"ז (1877) בפעטראוואסעלא, והיה חסיד מופלג, תלמיד חכם מלא וגדוש, שדבק עד להפליא בצדיקי דורו, וביחוד באדמו"ר יששכר דב רוקח מבלעז. בעודו ילד התייתם מאביו. למד בסאטמר בישיבת רבי יהודה גרינוולד, מחבר שו"ת "זכרון יהודה" (ראה תשובת רבו אליו ה"זכרון יהודה", ב, סי' קצ"ב), שאהב אותו כבן והעריך אותו מאוד כאחד מבחירי תלמידיו. הוא עסק במסחר לפרנסתו ושימש דיין, מגיד מישרים וראש ישיבת בקהילת זענטא (סנטה, בהונגריה, ממלחמת העולם הראשונה ביגוסלביה, וכיום בצפון סרביה) ורב בעיירה קניזשא, הסמוכה לזענטא. הוא נהג להתדפק על בתי נדיבים על מנת לאסוף את כל הדרוש עבור הנזקקים, בעוד שהוא מסתפק במועט וחי בצניעות רבה. במשך ארבעים וחמש שנה העמיד תלמידים ולימד דעת את העם. הוא נהג לדרוש בכל שבת לפני תפילת מנחה. בקיץ היה דורש על פרקי אבות ובחורף על פסוקי תהלים. בנוסף נשא דרשות במועדים, הספיד את גדולי ישראל שנפטרו ועורר רחמים על בני ישראל שהיו נתונים בצרה ברוסיה. בדרשותיו הרבה להשתמש במשלים ובמליצות. במוקד דרשותיו עמדה הדאגה לחינוך הבנים והבנות, והרחקתם מדרכים מסוכנים ודעות נפסדות. הוא היה רגיל לומר שעכשיו חסרים לנו המזבח והקרבנות, שהיו עיקר העבודה במקדש, ואף על פי כן יכול כל אחד לקיים זה בעצמו בהדרכת בניו ובני ביתו. וביאר את הפסוק "אותם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", שכל אחד יכול להיות כהן ולהקריב קרבן על ידי שידריך בניו בדרך ה' במסירות נפש, "זה קרבן האמיתי לעמוד נגד כל מאורעות וניסיונות הזמן".

הרב השאיר אחריו חיבורים  רבים בכל מקצועות התורה: דברי אגדה, חידושים בסוגיות הש"ס, תקנות עגונות, חידושים על התורה ומועדים, חיבור על הגדה של פסח, ביאור על תהלים, ספר על החסידות וההנהגות של גדולי הצדיקים ועוד. חלק מכתביו אבדו בשואה, וממה שנשאר יצאו לאור ספר "קול יעקב" על התורה ודרשות (תשכ"ו, תשמ"ז), חידושים בסוגיות הש"ס (תשל"ו, תשמ"ב-תשמ"ה) ועל ספר תהלים (תשנ"ו). דרשותיו מלאי יראת שמים והתעוררות לעבודת ה' ולימוד תורתו. בדרשותיו הביא תורות ששמע מאדמו"רי בעלז, כך שהרבה מאמרות קודשם נשתמרו על ידו. תולדותיו הובאו בראש ספר "קול יעקב" על התורה ודרשות (תשכ"ו). בנו של המחבר, הרב אברהם חיים הוא שהוציא לאור את ספרי אביו.

לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי מדינות הציר וסיפוחה להונגריה, החלה רדיפת היהודים. יהודים מסנטה נשלחו לעבודות כפייה בהונגריה ובאוקראינה. לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה בשנת 1944 נעצרו יהודי העיר ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, וביניהם הרב אליעזר יעקב רוזניץ, שנרצח בי"ח בתמוז תש"ד, עם רוב משפחתו.

מספר הצפיות במאמר: 139

נתחזק באלקים חיים ומלך עולם, בתנופה בתורה ועבודה, באהבה ואחווה וריעות / האדמו"ר מסלונים, רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

תמונת רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

א. לאנ"ש בארץ ישראל אחרי הסתלקות אביו הק' אדמו"ר מרן מהור"א זי"ע

ב"ה יום ה' לסדר כי ברוך הוא תרצ"ג. לאדז.

לאנ"ש היקרים האהובים וחביבים, וותיקים וחסידים, הקשורים בחבלי עבותות אהבה לאהבת איתן אדוננו, זכותו יעמוד בעדנו וישמרנו ויצלינו מן הדור זו לעולם.

אחרי דרישת שלומם הטוב באהבה רבה כראוי וכנכון ליראי ה' ולחושבי שמו.

… ואנא אחים יקרים, אהובים ונאמנים וכו', ונתקשר ונתאגד ונתאחד באחוד גמור וקשר אמיץ אשר כל הרוחות לא יזיזו אותו ממקומו,. ומובא בספרים, ענין פטירת הצדיקים, על פי משל: למדינה אחת שהיה להם גבור מנצח כל המלחמות, וככה הורגלו עד שכל אחד לא לבש עוד כלי המלחמה, רק כשבא הצר הצורר היה הגבור הולך ומנצח, והם ישבו בטוחים. מה עשה המלך, שרצה שכל אחד יעשה חיל, לקח הגבור מאתם, והוכרחו כולם לילך וללחום ביחד ונצחו המלחמה. כמו כן הצדיק בעת חיים חיותו, כלום חסר בבית המלך, ואחרי אשר לוקח מאתנו מחמד לבנו ותפארתנו גבורנו מלכנו מי יושיענו. ובפרט בדורות האלו שמחשיך והולך, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, היצר מתחדש בכל יום ויום, וצדיק אין בארץ, ומה יעשה הבן שלא יחטא.

העצה היעוצה לנו, כמרגלא בפומיה: ועמך כולם צדיקים, כולם כאחד, ואם אין ביניהם, זהו דברי תורה, ולהיפך רחמנא ליצלן, וילך שפי זהו בלעם בן בעור. ןכמאמר כמדומני מהסבא קדישא מלעכויטש: א שטיין אין א שטיין אז עס רייכט זיך נייט אויך פייער. נתחזק באלקים חיים ומלך עולם, וכמאמר רש"י הקדוש: אביך מת, אבל אלקיו קיים, והוא היה הווה ויהיה בימי האבות ובימי משה ובימי צדיקינו זיע"א, ואני ה' לא שניתי ולא כיליתי. ומרגלא בפומיה בשם ר' איציק קוידנובר: "דער אויבערשטער הלעפט, צדיקים העלפין, נשמות פון צדיקים פון יענער וועלט העלפין", למי שרוצה לרצות שירצה לרצות להיות יהודי. ודרך אמונה בחרתי, "וצדיק באמונתו יחיה", אפילו אחרי ששבע נפל יקום ויתעורר, והכל עמך כולם, אין איינעס, אליין קען מען גאר ניט מאכען. וכמשל חז"ל למה נמשלו ישראל לצאן שדרכם לילך ראשו של זה בצד זנבו של זה, ודי לחכימא.

ב. לאנ"ש בטבריא תו"ב – חשון תרצ"ד

אחים יקרים, נרעשים אנחנו מקול השמועות המפחידות שעושים הערביים ימחו מארץ החיים, ואנו תעבים לדעת משלומכם, כי הלב מתפלץ מהצרות המתרגשות מהכא ומהתם, צרות אחינו ברוסיא ובאשכנז, ונוסף עוד גם זה על שונאנו, וזה זמן שאין כהן ואין נביא ואין אתנו יודע עד מה, וצרות מתרבות מיום אל יום, והלחץ זו הדחק עול המדהבה מאחינו בפה, ה' ירחם וירא בעני עמו הצגים לעומו, יחלצם מענים וישמע צעקתם ויחיש עת פדיון, אף על פי שצדיק הוא ה' כי פיהו מרינו, אבל חסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו, ועלינו להתחזק ולהתאמץ באמונה ובטחון בה' שהוא גבור ורב להושיע. והאמונה היא המשכה, שבכוחה יכולים להמשיך כל טוב ברוחניות וגשמיות, ויכולים להפך הטבע מכסף לזהב, כמדומה בשם הרב מנסכיז זי"ע, ותכתב זאת לדור אחרון צדיק באמונתו יחיה, ובך חותמין "מגן אברהם", ואמונתך סביבותיך מתתא לעילא ומלעילא לתתא, מדה כנגד מדה, בך חותמים מדת אברהם איש החסד, וגם לנו החותם השני מגן דוד, והם השני יסודות יסוד ומלכות שעליהם נבנה כל  הבנין, ואז צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, שכל הרוחות לא יזיזוהו ממקומו, ויעלה בעלוי אחר עלוי להגיד כי ישר ה', הודאי שמו כן תהלתו. וזה בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (מכות כד.), ותפלה לחבקוק ה' שמעתי שמעך יראתי, שמעתי שאתה שומע יראתי ומפחדך אני בורח אליך, כי אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול, אפילו בנמוך שבנמוכים הנך. והנה נא העיר הזא"ת, כידוע הגימ', וכמאמר אזמו"ר זי"ע שצריכים הרבה להתפלל וליתן צדקה שיזכו לתשובה, אמלטה שמה אפילו על דרך שאין תשובה מועלת אמלטה שמה והיא מצע"ר בחינת אין, באין. זהו המליץ יושר מול מגיד פשע. וזהו יוקח נא, לשון תפלה, ההכנה לתפלה היא מעט – הכנעה, מים – תורה, והשענו תחת העץ – בחינת צדיק עץ חיים, ישראל ביחד, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם ואז אל אחר תעבורו. כל זה מפי סופרים ומפי ספרים…

ג. לאנ"ש בארץ הקודש – שנת תרצ"ד

רבות פעמים לבבי דורש לבוא בכתובים, לעוררם להתעורר בדברי אבותינו הקדושים ורבותינו הקדושים אשר העירו בנפשותינו ורוחותינו, אם כי רחוק זה מלבי וכליותי, אבל אלה הצאן מה חטאו, עם כי הלב מתמוגג מצער מעם אלקי אברהם הגועים בצמא לדבר אמיתה של תורה, אם כי מה הגיע אליהם לישען על קנה רצוץ כאשר אנכי היום נסתרה דרכי מה' ואני בער וכסיל לא אדעה ולהבין וההכרח לקום לילך על משענתו אפשר ונקה לא ינקה מי שאינו יכול לנקות בעצמו כדברי רבותינו זיע"א. ובפרט בראותי שרבים פונים אל אלילי זהבם וכספם, וכמאמר הצדיקים 'וימת יוסף' הוא הצדיק המשפיע תענוג בעבדות, 'ובני ישראל פרו וישרצו' נפלו בתענוג נמוך מאוד כי נשמת ישראל נמשך מעולם התענוג ונפשו אליו מתאווה, ואם אינו מוצא זה נופל בתענוגים אחרים רעים. וזה מתחילה מכניס בנפשו טענות ומענות 'בלא זה גם כן אקרא חסיד', 'ובלא זה ובלא זה', חס ושלום רחמנא ליצלן מי יודע מקום אשר נפשו ייפול וניתן בידי אשר לא יוכל קום ונופל בייאוש רחמנא ליצלן שאין לו תקומה חס ושלום. וזה מפני שסוף מעשה במחשבה תחילה שהניח המחשבה לכנוס במוחו כראותו רשעים מתערים כאזרח רענן. אבל ידע נא בנפשו האם הזן ומפרנס מביצי כינים וקרני ראמים לא יוכל לכלכלו, הלא זאת רק כי אם בא לנסותו בא אתכם אלקים לידע הישמור מצוותיך ואיך ינוס ממערכי המלחמה. ואשרי מי שפרנסתו מעירו, הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ושמעתי בשם אאדמו"ר זיע"א 'ופקחתי' את פרנסתי לשון קלוגגעמאכט, שהוא עושה מה שהורגל בין אנשים לאמור 'ער מאכט א לעבין'. חס ושלום חס ושלום הוא אינו עושה כלום, רק הכל מעשי ה' כוחנו. ויש שהיצר מאחז העיניים לטורדו בעשרו, ואחר כך גם זה אינו מניחו ומאבדו חס ושלום בשני עולמות. אבל זה שלא נתן לבו לזה, לסוף גם פרנסתו מובטחת לו, כמאמר הכתוב "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתו" אפילו פראסט גשמיות, ראשי תיבות "אבת" וסופי תיבות "יום". "ואברהם זקן בא בימים", כמאמר העולם "ער לעבט פין דיא טעג". אם אינו מקלקל הוא הולך ומתרבה בכל יום ממדרגה למדרגה עד שגם אויביו ישלים אתו. "ושכבתי ואין מחריד", אפילו מה שאין ברשותו נכנס ברשותו "ועץ השדה יתן פריו", שדבריו ומעשיו עושים רושם ויכול לצאת במלחמת תנופה, ככתוב "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב". וכשמסיר ח"ו אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. וראשית הקללה "ואם לא תשמעו לי, עד שחס ושלום "להפרכם בריתי" רחמנא ליצלם, ומטמטם לבו ומוחו ואור עיניו, כמאמר הכתוב "מכלות עינים ומדיבות נפש" ודיבורו אינו עושה רושם וצועק ואינו נענה, כמאמר חז"ל אנדרלמוסיה בא לעולם וצועקין ואינן נענין. "ותם לריק כוחכם", כי זה שרואין הרבה ער הארוועט און הארוועט און קען נעביך ציא א ברעקיל טאלק ניט צוא קומען, מפני שנעשה כמו לעכערדיקער זאק, שכל מה שנותנים בתוכו נופל. רק רחמי ה' יתברך מרובים ונתן לנו את השבת שהוא חידוש העולם או אז תרצה הארץ את שבתותיה" ויכול להתחדש כמו בריה חדשה, ובפרט בימי העמר, גימטרייה ש"י, "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", שיכול למלא מכל אשר נחסר לו מעודו.

והעיקר בתנופה בתורה ועבודה, הבלא מפיק הבלא וברית המעור מכוון נגד ברית הלשון, וכשמתקן מעט נפתח לבו ופיו בתורה ותפלה, ער קאן זאגין א אידיש ווארט. ועיקר ההכנה לקבלת התורה היה בזה העניין "הגבל את העם וקדשתו", כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה שם אתה מוצא קדושה. "ואל יהרסו העם לעלות במדרגות גבוהות, כי אם לשבר מקודם התאוות הפשוטים. וזה אפשר הטעם מהגבלה שלשה ימים, השלשה מידות הוד-יסוד-מלכות שלא יהיה לבוד, ואז ממילא הולך ומתעורר כל מה שמשיג הוא ביסוד אמיתי, ולא כמו שיש הרבה שמדמים בנפשם שהוא השמים יעוף, ומי יודע אם אין זה רק דמיון. וזה אפשר "ומשה נגש אל הערפל" וברש"י ז"ל נגש לפנים משלש מחיצות "חשך ענן וערפל". ואפשר זה נגד שלש ערלה, ערלת אזנים וערל שפתים וערלי לב. ואחר כך "ויאמר ה' אל משה", הדברים נובעים אל לבו ומעל לבו. וידוע מאמר אאמו"ר זי"ע "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים", בתוך הערפל והסתר, כמאמר "ואנכי ההסתר אסתיר", בתוך ההסתר. וכמאמר מרן מקארבין זיע"א שכל תכלית איש הישראלי לשבר ההסתר, ואחר כך ווערט עס ליכטיג. ובאמת בתוך ההסתר צריך גם כן לירא עוד יותר כמלך שמלביש עצמו במלבושים פשוטים ואז אפשר שהוא מדבר עם המלך ואינו יודע.

סוף דבר "ויחן ישראל" כאיש אחד בלב אחד, להרגיל הדיבור איש לאחיו, והקול מעורר הכוונה. [ואל יאמר] מי אנכי לדבר, כי אם באמת עניו הוא מדוע אינו בעת הצורך לזה. ואפשר שזה מפני שכשרוצה לדבר עם חברו יש לו כבר הרצון להתקרב אל האמת, מפני זה מרגיש שפלותו, ואם כן מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. והעיקר באהבה ואחווה וריעות.

והנני ידידם הדורש שלומם ואהבתם ורוצה להכלל בתוך ברכת ה' עליכם ועלינו ולקבל מעט דמעט מכל הדברים ומקדושת היום הקדוש הבא לקראתנו לשלום.

ד. לאנ"ש בארץ ישראל – שנת תרצ"ה

ב"ה. בין כסא לעשור שנת תרצ"ה.

אם כי אין פנים לחלות פניכם, כי במה אבוא לפניהם ולרש אין כל, כי קטנם עבה הרבה ממתני, רק יראתי מאוד מגחלתם, שהנחילו אבותי הקדושים ובפרט האחרון הגדיל מרן אאמו"ר איתן אדונינו הקדוש והטהור זי"ע, בעת היותו במחנם, שלא תכבה חס ושלום, שעל זה הזהירונו חז"ל הזהר בגחלתן שלא תכבה, רק צריכים לנשוב ולנשוב, להגדיל הלהבה מגחלת לשלהבת אש דת בפנימיות במוחם ולבם, כמאמר אזמו"ר מראדזמין: בראשונים כתיב "ויחפור יצחק את הבארות אשר סתמום פלשתים" וכו', אנו אין לנו כוח לזה, רק מיר וועלין ניט לאזין פארשיטן. אם כי גם זה אין ביכולתנו, אבל להניח כל עיקר בוודאי אין עצה, וההכרח להחזיק במעמד לקום ולילך על משענתו באמונה פשוטה כשור לעול וכחמור למשא, אף על פי שעוד למשא לפניו התורה והמצות, ואין מרגיש הנועם והמתיקות, רק "במצותיך האמנתי". למה תוקעין – רחמנא אמר תקעו, עש ירחם עליו בעל הרחמים ויחנהו ויאיר לפניו אור תורה ומצוה אשר כל חפץ לא ישווה בה.

ואפשר זה העניין תשר"ק פשוטה לפניה, שהוא מתחיל להתעורר האמונה פשוטה שלא נקבע עוד בלב, רק הוא רוצה לשבור לבבו לעשות פתח שיכנס בלבבו האמונה בקביעות. וזה "אמרו לפני מלכויות" (ראש השנה ט"ז.) שיאמר כל כך – "עד שתמליכונו עליכם". וכשנפתח מעט לבבו כחודו של מחט, והוא מתחיל להרגיש מעט דמעט, וזה בחינת זכרונו, "זכרתי ימים מקדם הגיתי בכל פעליך", ועכשיו אנה הוא, במה עברו ימיו ועתיו, ומתמרמר מאוד מאוד ומגיד שברון לבבו. אבל אין זה בחינה שלימה ויכול חס ושלום ליפול בייאוש. וזה מתתא לעילא, "שיעלה זיכרונכם לפני לטובה", כמאמר אאמו"ר זי"ע בשם אזמו"ר זי"ע: "זכור אזכרנו" – כשיהודי אומר "זכור", זהו הזכירה שלי? רק "אזכרנו עוד" לימים הבאים ביתר שאר ועוז, אז הקב"ה כביכול אומר "רחם", זהו האחמנות? "ארחמנו!", ארבה עליו הרבה רחמים. ותרועה כבר נכלל בשמחה ובהתחזקות שאין ה' יתברך פוסל שום בריה חס ושלום, אפילו הגרוע שבגרועים, רק אם ישוב מיד יקבלו, ככתוב מהרב מברדיטשוב זי"ע: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" – אפילו הגדול שבגדולים כאפס ואין לפניו, ומפני זה אפילו הגרוע שבגרועים גם כן יכול לומר כי לפניו יתברך שווה הקטן והגדול. וזה בחינת שופרות "במה בשופר", בקלא בלול מרוחא אשא ומים, צועק ומתחנן אל המלך, וה' יתברך מאיר לו, וממילא נכנע לבבו ואז מאיר לו יותר והולך וגדול. וכל מה שנכנע יותר, מאיר. וכל מה שמאיר לו יותר, נכנע מפני כבוד ה' והדר גאונו, והולך וגדול עד בית אלקים ושער השמים. ואחר כך תקיעה, לשון "תוקע יתד במקום נאמן" שיהיה דבר של קיימא שלא תמוט עוד. וראש השנה בחינת זריעה היום הרת עולם, ומקודם ימי אלול בחינת חרישה לעשות מקום לזריעה, ראש השנה הזריעה במלכויות ובקבלת עול מלכות שמים. ובעשרת ימי תשובה הגדילה במדותיו, ויום הכיפורים החתימה, חותמו של הקב"ה אמת, כמו דבר יקר חותמו שלא יגע בו יד זר, ואמת אין לו מתחלף, וזה שלימות הכלי שיוכל להכיל החסדים היורדים בחג הסוכות ולהמשיך האור בפנימיותו, ואחר כך שמיני עצרת "אתה הראית לדעת". וזהו "בחכמה יבנה בית" – זה ראש השנה, "ובתבונה יכונן" – יום כיפור, "ובדעת חדרים ימלאו" – סוכות ושמיני עצרת, כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. ואם טעיתי יהי רצון כאילו לא אמרתי דבר והרחום ירחמני וסליחתו תקדמני…

ועוד ארים על זה קולי, ולבי עלי דווי לקול השמועה שהגיעה לאוזני מאלו שרוצים לצאת בשווקים וברחובות אשר שם לא ימצאו האהבה, בפרט בימינו אלה אשר מחוץ תשכל חרב, ואין אצה רק כנס מפני הנחש הנוחש. ויעויין באור החיים הקדוש על פסוק "מוציא שם רע" וכו', ודי לחכימא. אחי ורעי חזקו ואמצו והרגילו בדברי אהבה וחיבה לאמץ ברכים כושלות כי, חס ושלום חס ושלום, ה' לא עזב את הארץ ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה, כי יגורך טוב  והכרח להתחזק ולהתאמץ בניסיון האחרון, ניסיון העניות כמובא בתיקונים, והרבה עשו ולא הועילו כלום, רק יבקש ממי שהעושר שלו. והמשל מהשועל מה במקום חיותו וכו', ודי לחכימא. הרחמן יראה בעוני עמו הצגים לעומו, וידרוש שלום הארץ ויושביה. ירחם המרחם ויחיש עת פדיון במהרה בימינו אמן. ויעלה נא זכרוני לפניהם לטובה לזכרני בעת שבת אחים, שיחנני נא העליון מאוצר מתנת חסד לחפוץ במעוד מעט מהטוב המוטב לגאלני, ולעורר לבי לאהבתו ולעבודתו יתברך שמו, שאל אשוב לכסלה עוד ולא נבוש בעולמים.

ה. לאנ"ש בארץ הקודש תבנה ותכונן בימי מאורעות הדמים בשנת תרצ"ו, בפרוש חג השבועות.

זה רבות פעמים ניסיתי להתחיל לבוא בכתובים אליכם ולא איסתעייא מילתא, מרבות הרפתקאות ועקוב הלב ואנוש מכל העובר עלינו ועליכם, הגזירות המתחדשות בכל יום נוסף על התמידיות, שכמעט כבר הורגלנו בזה, ואי אפשר לתאר מצב אנ"ש בפה, והאחרונות השמועות המבהילות ממחניכם ואטימת הלב והמוח ורפו כל ידים, אוי נא לנו כי כן הגיע לנו בימינו, או לעיניים שכך רואות ואוזניים שכך שומעות, אף כי צדיק ה' בכל דרכיו, אבל ראה ה' והביטה למי עוללת כה, עם מי, עם עזובי קיר לבות, ובמה, הלא טוב גערה מהכות מאה. ואמרו חז"ל (ברכות ז.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם מהכות מאה מלקיות, ומאמר צדיקים עז פנים לגהינום, מען ווערט אין גיהינום אויך ניט פאר פאלין, אבל לבושת פנים ההכרח לגן-עדן כמאמר המשורר משפטינו האירה, וכמאמר הבעש"ט זיע"א על "א-ל נקמות הופיע" וכו'. ולב יודע מרת נפשו עליו כאשר "ה' יתן חכמה" ו"מפיו דעת ותבונה", כמאמר "אתה החילות", שההתחלה גם כן ממנו. אבל מה נעשה האלקים מצא את עוון עבדיו אין עצה רק הננו עבדים לאדוננו, לך אני אדוני המלך וכל אשר לי, "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" כי ימינו פשוטה, "כי לא יחפוץ במות וכו' כי אם בשובו", "נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים", "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני ובצעקו אליו שמע", ו"מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו". ואפשר "וירא בצר להם בשמעו את רנתם", שהקדוש ברוך הוא מתאווה לשמוע תחינת ותפילת ישראל בכלל ובפרט, איש כפי נגעי לבבו, לכן הוא מיצר לו כדי שיצעק אליו ותיכף ישועתו קרובה. אבל יבקש מה' יתברך שבמקום "ויצעקו בצר להם" יותר טוב שנודה על חסדיו. ואאמו"ר הקדוש והטהור זי"ע היה חוזר תמיד: "ואנכי הסתר אסתיר", שני פעמים הסתר, שהקב"ה מסתיר עצמו בתוך ההסתר. אנא ירחם ה' יתברך על עמו ועל ארצו בהתעוררות רחמים וחסדים נגלים עלינו.

והנה ימי החג ממשמשים ובאים ומהראוי היה להאריך מעט, אבל אי אפשר לבוא כעת בארוכה בשום אופן. ואנא ידינוני לכף זכות – והגם שאינה זכות – ויבקשו עלי רחמים מרובים, כמו שאמרו רבים יבקשו עליו רחמים ודי לחכימא, שיטה לבבנו לעבודתו יתברך שמו, ולקבל מחמדה גנוזה מעט זיק אור שלא נטבע בטיט היון כי רחמיו מרובים אפילו על עני ואביון שכמונו, שנדע העיקר: וואס מען טאר ניט טאר מען ניט, און וואס מען מעג הייל זיך ניט, יזכינו ה' יתברך לקבל התורה בשמחה וטוב לב וחג שמח וכל טוב סלה, ידידם הדורש שלומם ומתרפס באהבתם.

(זכרון קדוש, עמ' נה-סא)


האדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד נולד בשבט תרע"ב, והיה בנו יחידו של האדמו"ר רבי אברהם (השני) בעל "בית אברהם" מסלונים, ונינו של מייסד חסידות סלונים בעל "יסוד העבודה" ו"חסד לאברהם". מצד אימו, הרבנית אלקה ברכה בת רבי צבי מורגנשטרן, היה צאצא לאדמו"רים מלנטשנה, קוצק, רדזימין ולמז. מצעירותו שקד על התורה ועל העבודה, בחשיבה חריפה ומעמיקה וברגש לוהט וסוער, בכישרונות נפלאים ובמידות נאצלות. לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ג, בהיותו בן 21, הכיתרוהו החסידים כממלא מקום אביו. הוא כיהן כנשיא ישיבת "תורת חסד" בברנוביץ שבמזרח פולין ועמד בראש "כולל רייסין" בארץ ישראל. על אף גילו הצעיר נודע הרבי כפיקח, ענוותן, מתמיד ומלחין. הוא זכה הרבי להערכה רבה מאת רבי חיים עוזר גרודזנסקי ורבי אלחנן בונם וסרמן הי"ד, והיה אחד מחשובי האדמו"רים בדורו.

בשנת תש"ד נשא לאשה את מרת סימה בת האדמו"ר רבי יצחק מנדל הי"ד מאלכסנדר ובמשך שש שנים ישב בחצר חותנו. בימי מאורעות הדמים של "המרד הערבי הגדול", בשנים תרצ"ו-תרצ"ט, עודד את חסידיו בארץ ישראל והפיח בהם רוח חדשה. גם לאחר הכיבוש הרוסי המשיך הרבי לעודד את היחידים ואת הציבור, על אף הסכנה שבדבר. עם התגברות הסכנה הוצא לרבי לברוח לווילנה ולנסות להמשיך משם לארץ ישראל, אך הרבי החליט להישאר עם עדתו ולקשור את גורלו בגורלם. לקראת פסח שנת ת"ש כתב הרבי אגרת, בה נכתב בין השאר: "אפשר טעיתי מה שנשארתי בפה, אבל מה אעשה כי טפלי תליי בי, וד"ל".

לאחר שהנאצים כבשו את מזרח פולין הרבי גורש לגיטו ברנוביץ. לאחר שרוב תושבי הגיטו נרצחו בידי השומרים האוקראינים בשושן פורים תש"ב (1942), הועבר הרבי עם עוד כארבעים יהודים למחנה הכפייה קדליצובה הסמוכה. גם לאחר רצח רעייתו הרבנית, בתם היחידה שרה ואימו הרבנית, בכ"ג בחשון תש"ג, ולאחר שרוב חסידיו נרצחו, המשיך הרבי לקבל את ייסוריו באהבה ולחזק את כל סביבתו. הוא החמיר על עצמו לשמור על המצוות לחומרה, על אף הסכנה שבכך. הוא לא אכל חמץ בפסח, התחמק מעבודה בשבת ומיעט עד כמה שניתן במלאכות שנדרש לעשותם בה, הוא המשיך להניח טלית ותפילין ולהתפלל שלוש פעמים ביום, וסירב להניח מעיל בימות הקור הנוראי, מחשש שעטנז.

הרבי נרצח, יחד עם עוד שמונה יהודים, במחנה קדליצובה ביום ו' חשון תש"ד (1943). יום פטירתו מצוין בחסידות סלונים כיום זיכרון לכלל תלמידי ישיבת "תורת חסד" בברנוביץ, לכלל חסידי סלונים שנספו ולחורבן הכללי של בית ישראל בשואה.

בשנת תשכ"ז פורסמו מכתביו בספר "זיכרון קדוש", בהוצאת ראש ישיבת סלונים (ולימים האדמו"ר) רבי שלום נוח ברזובסקי. ארבעה ממכתביו יצאו לאור בחוברת "קונטרס כתבי קודש" (תש"ח). בעקבות השבר עם הוודע דבר מותו של הרבי, כתב "ועד חסידי סלונים בארה"ק" בסוף החוברת הנ"ל:

"בעודנו עומדים שבורים ורצוצים משבר הגולה כולה, קהלות הקודש שנחרבו ונהרסו עם כל מחמידיהם, ובתוכם כל היקרים לנו אנשי אמנה שאבדו והיו להרג ולמשסה – בא שבר ובשורה קורעת לב כי אבד צדיק מן הארץ, כלי חמדתינו, שריד בית מקדשינו מרן הקדוש מוה"ר שלמה דוד יהושע, זכותו יגן ועכ"י. אשר כרועה נאמן לא נטש את צאנו מעת בא צר ואויב וילכוד ארץ והחריד תבל ויושביה, עד היום האחרון כאשר כלה אויב חמתו וצאן קדושים היו לטרף (כאשר הודיע לארה"ק במכתבו לפני חג הפסח הת"ש כי "משום טפלי תלויי ביה" לא נתנו לבו לעזבם לנפשם ולבקש מנוס לו). וביום ו' מר חשון תש"ד, נפלה עטרת ראנו ונלקח מחמד עינינו. הוא נסע למנוחות ואותנו עזב לאנחות… ועתה חשך האור בעדנו ונשארנו יתומים עזובים, אין לנו מנהל ואין לנו מנחם ומשיב רוח. גדול כים שברנו, מי ירפא לנו ומי יאיר לנו חשכת לבבנו בעקבתא דמשיחא. אוי לנו שכך עלתה  לנו בימי חשך ואפלה אלו, אשר ענן וערפל יכסה ארץ ברחני ובגשמי".

מספר הצפיות במאמר: 176

שנאת חנם בינינו גורמת פירוד לבבות ומעכבת את הגאולה / הרב ד"ר חיים אריה ווייל הי"ד

תמונת הרב ד"ר חיים אריה ווייל הי"ד

מה מובן ההודעה של ד' אל העם דרך משה ואהרן, מה מובן ההצהרה "אני השם"? ראשית זה מכוון נגד העמים, להם אלילים רבים, וכאלה שיצרו לעצמם. שנית ההודעה הזאת רוצה להתנגד נגד הדעות שיש מקרה בעולם השולט, הגוזר ועושה, כמו כל העולם אינו מפעל של מקרה, כך כל העולם נהוג ונהול לא על ידי מקרה אלא על ידי האחד, שקרא פעם "אני השם"! וזה שלישית השם סבת הרחמים, שלא הופעתי במידה הזאת בעבר גם לאבות, רק עכשיו יכיר העם בפדות שמכינים לו מן השמים את האב הרחמן, האוהב את עמו ישראל. ורביעית "אני השם" הנורא, שהכתיר את האדם בצלם דמותו וממשילהו על הכל, ועל כן הוא גם ארך אפים ורב חסד ואמת! ומזה נובע שמכאן בא עלינו האור העליון, המאיר לארץ ולדרים עליה ודורש מעם ישראל באופן מיוחד ללכת לאורו ולראות את דרכו בכל ימי החיים, ביום ובלילה, בעבר ובהווה, בעתיד ובאחרית הימים, בשמחה וביגון. והנשארים הנאמנים, עליהם ביתר שאת וביתר עוז, להיות לאות לאחים הטועים ולכל העולם כולו.

(מתוך הדרשה לפרשת וארא, לקורות קהלת צרניקאו, עמ' 25).

עבר שוב זמן האבל הלאומי, ושוב נשמעים דברי נחמה מפי גדולי נביאי ישראל. אבל מדוע לא הגענו לגאולה שלמה? מדוע צרות חדשות באות עלינו ורחוק היום שהעמים לא ירדפו את ישראל? והנה בטעות חשבו וחושבים העמים כי רעת ישראל גורמת את המצב הזה. ונגד הדעה האי נכונה הזאת עלינו ללמוד מדברי חז"ל "הרואה יסורים באין עליו יפשפש במעשיו". הקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל להיות לאור גויים, ועל כן העם הזה צריך לעלות לדרגה מופתית, כדי להראות לעמים את הדרך. ולכן השם מוסר את עמו אפילו לידי הגויים האלה להענישם ולצרפם, להביא אותם להכרה, שגם העם החוטא עולה במוסרו ובמעשיו על העמים האחרים, שלא למדו מתורת ישראל ולא ממופתי ישראל. זאת מוכיחה ההיסטוריה של עם ישראל בכמה תקופות, וזאת התשובה האחרונה, שמובעת גם בדברים אלה: "כי כאשר ייסר איש את בנו", מאהבה, "כן ד' אלקיך מיסרך", להשיבך אליו, ולשוב אליך בכל אהבתו הנצחית ולהעלותך למדרגה שלא ישיג שום עם אחר. רק שלצערנו רבים הגורמים עוד היום כאלה שהחריבו את ביתנו, כמו שנאת חנם בינינו גורמת פירוד לבבות ומעכבת את הגאולה. אבל עוד יבוא היום ונהיה כדברי הנביא "לאור גויים".

(מתוך הדרשה לפרשת עקב, לקורות קהלת צרניקאו, עמ' 30).

מתוך רדיפת הכבוד וכדי להשיג את מבוקשתו קורא קרח את עדתו 'קהלה קדושה' וצד את העם בדברי פיהו, באמרו "כי כל העם כולם קדושים". והעם הניצוד בחכמה זאת, מכיר רק באחור רב את תכסיסי קורח, ורק אז נשמע קולם ממקום שבלעה הארץ אותם: משה אמת ותורתו אמת.

(מתוך הדרשה לפרשת קורח, לקורות קהלת צרניקאו, עמ' 32).

נאמר בפרשה זו "כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקתו בו". זאת אומרת לפני שנופל ממש, תעזור לאחיך וגם לגר ותושב וחי עמך. במצב זה עוד קל להעלותו שוב למצב מבורך של אושר וקיום. זה מעשה צדקה יותר חשוב והגון ומועיל, מנדבות בזמן שאין תקוה לעזרה מעשית, המשנה את המצב. כאן רמז להלוואות בלי ריבית, בזמן הנכון. ולזה מובטחת ההבטחה: כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים.

(מתוך הדרשה לפרשת בהר, לקורות קהלת צרניקאו, עמ' 34).


הרב ד"ר חיים יהודה (היימאן) ווייל, נולד בשנת תרכ"ו (1866) כבנו הצעיר ביותר של הרב מאיר ווייל ורעייתו פלורה לבית וולהיים. על פי המסורת המשפחתית הם צאצאים לשושלת רבנים עד מהר"י ווייל. אביו של הרב חיים יהודה, הרב מאיר, היה תלמיד של רבי עקיבא איגר, התפרנס ממסחר וכיהן כדיין ברוגזן.

הרב חיים יהודה היה תלמידם של הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר והרב דוד צבי הופמן בבית המדרש לרבנים בברלין, והוסמך שם לרבנות. בהיותו מתמיד, כישרוני, מעמיק ובעל זיכרון היה הש"ס שגור על פיו, וכבר מגיל צעיר היה חוזר על כל הש"ס מידי שנה. בנוסף למד באוניברסיטה, התעמק בחקר השפות השמיות וקיבל תואר ד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת ברן בשוויץ. משנת תרס"א (1901)  כיהן ברבנות קהילת צרניקאו בחבל פוזנא. דרשתו הראשונה השתמרה בימי בתו, ונמסרה לדפוס בספר "לקורות קהילת צרניקאו" (ירושלים, תשי"ז).

נשא לאשה את רוזיליה (רוזה) בת אשר הורביץ, ממשפחת רבנים משושלת השל"ה הקדוש. הרב נודע כנואם מבריק, נשא דרשות לעדתו במועדים ובשמחות, ניהל את בית הספר היהודי לדת ועמד בראש חברת "גמילות חסד של אמת".

בשנת תרע"ח עודד הרב את קהילתו לתרום לתמיכה בישוב בארץ ישראל.

בעקבות מלחמת העולם הראשונה סופח אזור צרניקאו לפולין והקהילה סבלה מהתנכלות אנטישמית מצד הפולנים. הרב סירב לדרישת הפולנים לגייס כסף להרחבת סיפוח שטחים גרמנים לפולין, אך הרב סירב לכך וטען שאסור לו לירוק לבאר ששתה ממנה. למרות שתרם סכום כפול לטובת הצלב האדום הפולני, הוא נרדף על ידי השלטונות הפולניים, עזב הרב את העיירה, היגר מפולין לגרמניה ובשנת תר"פ (1917) החל לכהן כרב הקהילה החרדית בדיסלדורף שבמערב גרמניה. הרב המשיך ללמוד בהתמדה, ללמד ולהעביר שיעורים לצעירים ולמבוגרים, ולדאוג למוסדות הקהילה: הוא פעל להחזקת המקווה ולפעילות בית היתומים, להענקת שירותי נישואין, לפיקוח על מסעדה כשרה ואיטליז כשר וכן לשירותי קבורה יהודית גם ליהודים הרבים שלא נמנו על בני קהילתו. הרב השיב לשואליו בהלכה מקרוב ומרחוק, ואף לימד את הילדים את קריאת התורה וההפטרה, לקראת בר המצווה שלהם. הוא שיתף פעולה עם רבנים נוספים ונכח באסיפות רבנים שהתקיימו פעמיים בשנה לקידום צורכי הקהילות ולבירור נושאים הלכתיים. וכן נתן הרצאות במסגרת ה"חברה להיסטוריה במטרה לחזק את הזהות היהודית של בני הקהילה ולצמצם את סכנת ההתבוללות.

בשנת תרפ"א, בהיותה בת חמישים ואחת, חלתה הרבנית. היא שכבה על ערש דווי מספר חודשים, נפטרה והובאה לקבורה בבית העלמין בדיסלדורף. הרב זכה לראות בחופתם של חלק מילדיו, אבל לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והתגברות הצרות, ילדיו עזבו את גרמניה וחייו עברו בבדידות ובדאגות. הוא סירב הרב להצעת בתו וחתנו, שעלו לארץ ישראל, להצטרף עליהם ולעלות ארצה,

הרב חש מחויבות להמשיך ולסייע לאנשים שנותרו בקהילתו בדיסלדורף, באותה תקופה קשה. בליל הבדולח התפרצו נאצים לדירת הרב והיכו אותו, הרסו את תכולת הדירה, זרקו את ספרי הקודש, גזלו את ספר התורה והביאו לחורבן הקהילה.

הרב לקח אתו את כל ספריו הרבים ואת כל כתבי יד שהיו בידו, היגר לאמשטרדם בירת הולנד וגר שם ליד בתו פלורה (פרומט) פייפר ומשפחתה. למרות שראייתו נחלשה, המשיך הרב ללמוד בהתמדה בעל פה, כאשר מידי פעם קירב את עינו לספר הפתוח להיזכר במילה שלא היה בטוח בה.

לאחר כיבושה של הולנד על ידי גרמניה סירב הרב להסתתר אצל משפחה הולנדית, על מנת שלא לסכן את אותה המשפחה, על מנת לכרוך את גורלו בגורלם של שאר היהודים שלא מצאו מסתור ומתוך מחשבה שיוכל להועיל ליהודים במחנות.

בתאריך י' באלול תש"א ציינו ידידיו ותלמידיו את יום הולדתו השבעים, שלחו לו ברכה וקידמו את פניו בשיר, שכתב הרב יחזקאל דוקיס מפליטי אלטונא באמשטרדם: 

השיר ליום הולדת השבעים וחמש של הרב ד"ר ה' ווייל אמסטרדם י' אלול תשא לפ"ק.

אדוננו מורנו ורבנו! ליום מלאת לך שבעים וחמש שנים לטובה באו תלמידיך ואוהביך ומוקירי ערכך להקריב תורת לבם ולקרוא לך מזל טוב!

אדוננו מורנו ורבנו!

מנעוריך עמלת ויגעת ומצאת כדי מדתו בש"ס ופוסקים והיה ראשית ממלכתך בק"ק טשערניקאו כעשר שנים. ואח"כ נבחרת לשרת בקודש בק"ק דיססעלדארף בקהל יראים, ושם עמדת בפרץ כחומת הברזל נגד המתחדשים והוראת להם את דרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון לחיזוק האמונה. כושל יקימו מליך וברכים כורעות תאמץ, וגם אחר שנסעת מדיססעלדארף ובאת לק"ק אמשטרדם נאספו אליך תלמידיך ואנשי בריתך ולמדת עמהם בעיון רב בכל לב ונפש.

ולכן נשיר יחד שיר ידידות לכבוד אדמו"ר הרב הג' מהור"ר חיים יהודה ווייל נ"י (בניגון משה שמח).

חיים של תורה בחרת מנעוריך

יראת שמים היה ראשית חכמתך

יגעת בתורה ודרשת היטיב בבינתך

מעמקי ים התלמוד יאיר אור פניך.

ידעת לאסוף חכמה ועלית למעלה

היית רב ומורה בטשערניקאו הקהלה,

ואחרי כן בדיסספלדארף, ושם בקהל יראים

דרכך היה לחזק תמימים וישרים

העמדת שם הרבה תלמידים הגונים.

ובאת לאמשטרדם, לקהלה מפוארה

וגם כאן זכית להרביץ תורה

ישמחו השומעים חכמתך ולמודך הברורה

יברכוך היום שתזכה לכח ולגבורה.

חיים ושלום תראה עוד בימיך

זכות מעשיך הטובים יעמוד לזרעך

קדוש ברוך הוא ימלא משאלותיך

עד מאה ועשרים שנה, בתוך משפחתך.

הרב גורש למחנה הריכוז ברגן בלזן, ומשם גורש להשמדה באושוויץ ונהרג שם על קידוש ה' ביום כ' חשוון תש"ד (1943).

בנו הגדול מאיר (מנפרד) הספיק לברוח לאנגליה, הצטרף לצבא האנגלי, לחם בנאצים ושימש מתורגמן במשפטי הנאצים לאחר המלחמה.

בנו שלום הספיק לברוח לקנדה לפני השואה.

בתו פלורה (פרומט) נשאה למשפטן רואה החשבון ד"ר יואל פייפר. בשל הישגיו המעולים בלימודי המשפטים מונה יואל לשופט בגרמניה מיד לאחר תום לימודיו. הוא פוטר ממשרתו עם עליית הנאצים לשלטון והיגר עם רעייתו להולנד. פלורה שרדה את מחנה הריכוז ברגן בלזן, ובני הזוג היגרו לאחר המלחמה למונטריאול שבקנדה.

בתו רבקה (פרידה) ובעלה פרופ' יוסף וולק הספיקו לעלות לפני השואה למושב "שדה יעקב" בארץ ישראל.

בתו הצעירה חנה פלטיאל, נשארה עם אביה הרב בגרמניה וסעדה אותו בליל הבדולח. היא אף הצליחה להחזיר מהגסטפו את ספר התורה שלו שגזלו ממנו וליוותה את אביה במסעם להולנד. בהמשך עבדה בעבודת כפייה בחברת 'פיליפס', שרדה את השואה ועלתה לארץ ישראל.

כיום יש לרב ד"ר חיים יהודה ווייל מאות צאצאים, רובם גרים בארץ ישראל ושומרי תורה ומצוות.

ראו תולדותיו במאמר בן נכדתו, הרב אליעזר מלמד: חיים ומוות על קידוש השם.

מספר הצפיות במאמר: 115

גם מה שנראה כאלו רעה הוא גם כן לטובה / הרב חיים שרייבר הי"ד

תמונת הרב חיים שרייבר הי"ד

במדרש רבה "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. והוא פלא, וצריך עיון.

ונראה לעניות דעתי לבארו דהנה ראיתי בספר הקדוש "אפסי ארץ" לאדמו"ר זי"ע בפרשת מקץ שכתב שם לפרש המדרש ילקוט פרשת בשלח על הפסוק "ויסע משה", אמר רבי סימן לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו ונעשה בריה חרשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה, נמחלו עוונותיהם, שנאמר "ויסע משה", שהסיען מעוונותיהם. עד כאן דברי המדרש. וכתב לפרש כוונת המדרש דהנה הקב"ה אם ייסר את האדם באיזהו יסורין או יפחיד אותו באיזהו פחד וינצל מזה הוא צריך להודות. אמנם לא בלבד שצריך להודות על הישועה שבאה, אלא שצריך גם כן לראות ולהבין כי מה שהיה נראה לו כמידת הדין, היה גם כן טוב וחסד. וכמו שאמר הכתוב "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". הכוונה כי צריך להבין ולהשכיל כי גם ה"יום רעה" ימלט אותו. וכמו שכתוב בפסחים דף נ' ע"א לא כהעולם הזה עולם הבא, בעולם הזה על שמועות טובות וכו', ובעולם הבא כולו הטוב והמטיב. ופירש הצל"ח כי בעולם הבא יראו עין בעין כי הכל היה אך טוב, ומה שהיה נראה כרע הוא גם כן טוב. וזה גם כן כוונת הגמרא שהמתפלל צריך לסמוך גאולה לתפילה, היינו כי כאשר יתפלל על הצרה יראה בה גם כן הגאולה, ולא לבד מה שתהיה אחר כך. וזה סמיכת גאולה לתפילה. והנה הישועה רוצה האדם לקבל, אכן העונש ומידת הדין בזה איננו מרוצה. אמנם השירה שאומר על הישועה לבדה ולא על כל מה שעבר עליו, הוא איננו השירה האמיתית. אכן השירה האמיתית הוא שיאמר שירה בין על מה שעבר הטוב הנרצה ובין על מה שהוא מוכרח לקבל, וכמו שאמר הכתוב "חסד ומשפט לך אשירה", היינו בין על החסד ובין על המשפט. וזהו שאמר המדרש "לא כל הרוצה", היינו על מה שהוא רוצה לומר שירה, דהיינו על השכר הטוב לבד. אלא "כל מי שנעשה לו נס", היינו שכל מה שנעשה ועבר עליו הוא הנס והוא הטוב לו הכל, ועל דבר זה יאמר שירה. עד כאן דברי זקיני זי"ע ודברי פי חכם חן.

וביותר מבואר זאת בשל"ה הקדוש וזה לשונו שם, העניין הטובות והרעות כולם באות בכוונה מאת ה' יתברך, הכל בכוונה מכוונת מאתו יתברך. כי הוא יתברך "עושה שלום ובורא רע", ושכר מצווה בעצם מצד המצווה ושכר עבירה בעצם מצד העבירה. אך הטובות מכוונות לעצמם והרעות לזולתם. וכאשר נדקדק נמצא כי תכלית הרעות ותכלית הטובות שווה בשווה. כי כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, ואלמלא הרעות לא היה ירא מה' יתברך, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. וכבר אמרו חז"ל אין לו להקב"ה אלא יראת שמים בלבד. עיין שם.

ובזה אמרתי לפרש מה שאיתא בגמרא ברכות דף ט' ע"ב, אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאל בשלמא דרבי ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. והקשו בתוס' והא כל העולם סומכין גאולה לתפילה, ומה רבותא דרבי ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. אמנם לפי האמור אתי שפיר, דהתם דרבי ברונא בא למדרגה זאת שכבר השיג אשר "מפי עליון לא תצא הרעות", וגם מה שנראה כאלו רעה הוא גם כן לטובתו. על כן לא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא, דהיינו שכל היום היה שמח וטוב לב, שאף שעבר עליו רגע אחד ביום ביסורין, בכל זאת היה שמח, כי ידע והאמין שלטובתו הוא. וכמו שהיה נחום איש גם זו, שעל הכל היה אומר "גם זו לטובה", וכן היה, כמו שאיתא בגמרא.

ובזה אמרתי לפרש המדרש כששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה, אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור (מובא בספר קדושת יו"ט). והוא פלא דאם לא נאמרו הנגעים אלא לאומות העולם למה נכתבו בתורה לישראל. אמנם לפי האמור יובן, דהנה כבר כתבו הקדמונים דאצל אומות העולם הנגעים באים מצד הטבע בהתגבר הלחות. אמנם אצל ישראל אשר הם למעלה מן הטבע, גם הנגעים באים שלא מצד הטבע, רק בעונש על החטאים לכפר על עוונותיהם. ועל כן לא ציותה התורה הקדושה לרפאות את המצורע בסמי רפואה לרפאותו כדרך הטבע, רק ציווה הקב"ה להמצורע שישב בדד מחוץ למחנה. וכמו שכתב בספר בית שמואל אחרון, כי מדרך הטבע נגע בא מתגבורת המרה שחורה, אם כן רפואתו הוא שילך בין אנשים, שבזה יוכל להסיר מאתו המרה השחורה, כאשר הרופאים מגידים על זה. ועל זה ציווה ה' למצורע שישב דווקא בדד מחוץ למחנה, להראות כי רפואת ה' הוא שלא כדרך הטבע, רק שישב בדד ויעשה תשובה שלימה לפני ה' יתברך, וישב ורפא לו, וייהפך לו מ"נגע" ל"עונג", כי העוונות מעכבים השפע ועל ידי שיעשה תשובה יעשה עצמו כלי מוכן לקבל השפעות טובות. ואם כן גם הנגעים הם לטובתו לעוררו לתשובה. וזה ביאור המדרש, "כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו", כי הם דימו כי גם אצל ישראל באים מצד הטבע ונתיראו, ועל זה "אמר להם משה, אלו לאומות העולם", דהיינו לאומות העולם הנגעים הם באמת מצד הטבע. "אבל אתם", לישראל, באים הנגעים שלא כדרך הטבע, רק בעונש על החטאים לעוררו לתשובה, וכשיעשה תשובה יהפך לו מנגע לעונג "לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור". והבן זאת.

וכן כתב בספר שער המלך לפרש הפסוק "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" כו'. "אני ה' א-להיכם" דייקא במידת הרחמים ובמידת הדין, דהיינו המידת הדין עשה פעולה לרחמים, שהוצאתי אתכם קודם הזמן, מחמת שהשלים קושי השעבוד, שעל ידי קושי השעבוד היה לבם לשמים. עד כאן.

זאת תורת העולה מדברי אלו אשר "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", וגם הרעות הם טובות כאשר הארכנו. ומשם בארה ביאור המדרש שהתחלנו בו. "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. דהנה לכאורה, בשלמא איש אשר ברכו ה' בעושר וכבוד והון ועושר בביתו ושלחן ערוך לפניו בכל מילי דמיטב ויין ישן ומיני מעדנים, יוכל להסב את עצמו דרך חירות ולשמוח, אבל אחד עני אשר מייגע את עצמו קודם עד שמכין צורכי הפסח, וגם את מה שהכין אינו כיאות, וגם בביתו חסר כל, האיך יכול להסיב את עצמו ולשמוח. אמנם כפי מה שאמרנו אתי שפיר, דגם אם יש לאדם יסורין או צרות צריך להאמין כי "מפי עליון לא תצא הרעות" ולטובתו הוא, אם כן שפיר יכול אף עני להסב עצמו דרך חרות ולשמוח. וזהו שאמר המדרש "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", אשר לכאורה היה נראה כי לרעתם הוא אשר הקב"ה מנהיגם בדרך רחוק ולא בדרך קצרה. אמנם באמת היה זאת לטובתם, כמו שכתב רש"י ז"ל, ומזה נראה בעליל כי אף שנראה כי רעה מאת ה' יתברך גם זה לטוב הוא. וזהו שאמר המדרש מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, כהנ"ל, ודו"ק.

(זכרון חיים, סימן א)


הרב חיים סופר שרייבר נולד בשנת תרמ"ז לאביו הרב שלום אב"ד קהילת ברעזנא, בן הרב אפרים ישראל פישל סופר אב"ד נאנש מחבר הספר "אפסי ארץ" ומגדולי תלמידי החתם סופר. הרב חיים למד בצעירותו בישיבת הגאון רבי שמואל רוזנברג באונסדורף, בעל "באר שמואל", והיה מבחירי תלמידיו. הוא נשא לאשה את מרת טויבע בת הרב דב צבי קליין מראשי קהילת מונקאטש ונולדו להם חמישה ילדים. לאחר נישואיו עבר לגור בבית חותנו במונקאטש, והמשיך לשקוד על התורה. לאחר כמה שנים מונה לראש הישיבה הגדולה במונקאטש, "הישיבה רבתי דרכי תשובה", לצידם של האדמו"ר ממונקאטש ושל ראב"ד מונקאטש, הרב דוד שליסל בעל "אמרי דוד". הוא העביר שיעורים בישיבה ב"יורה דעה", וכן העביר שיעורי הלכה אגדה ומוסר בקרב בעלי הבתים בעיר. בשנת תרפ"ז מונה לכהן כדיין ומורה צדק בבית דינו של האדמו"ר במונקאטש, ובהמשך כיהן גם כראב"ד. בנוסף כיהן כרב בית הכנסת הגדול בעיר. למרות טרדותיו הרבות, הוא ניצל כל רגע פנוי ללימוד תורה ולעבודת ה', ונודע בגדולתו בתורה, בחריפות ובבקיאות, ובגדולתו ביראה. הרב חיים נרצח באושוויץ, עם רוב בני משפחתו ובני קהילתו. הי"ד. קובץ עם מקצת מחידושי תורתו יצאו לאור בספר "זכרון חיים" (ירושלים, תשמ"ה).

לנכדתו שרה, לבית מנדלוביץ, ובעלה השופט פרופ' ר' יעקב בזק, נולדו ארבעה ילדים: הרב חיים בזק אב"ד צפת, הרב אליהו בזק ר"מ בישיבות מצפה רמון והר המור ומחבר הספר "מדבר בצדקה" על השואה, הרב מאיר בזק ר"מ בישיבת מעלות והשופטת תמר בזק-רפפורט.

תודה לצאצאי הרב חיים שרייבר הי"ד ששלחו לי את תמונתו.

הערה: בספר 'זכרון חיים' נכתב שהדיין הרב חיים שרייבר נהרג בחודש סיוון, אך לא ציינו תאריך מדוייק. ואילו בספר "קהילות הונגריה" עמו' 225 כתב שהרב חיים כהן נספה ביום כ"ח אייר תש"ד.

מספר הצפיות במאמר: 323

כשכל אחד אינו מכיר ערכו ורוצה להתגדל על חברו, באים לידי שנאת חנם ולשון הרע / הרב אברהם ירחמיאל ברומברג הי"ד

תמונת הרב אברהם ירחמיאל ברומברג הי"ד

"בראשית ברא" כו', אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פת ב"בראשית", משום "כח מעשיו הגיד לעמו" כו', שאם יאמרו אומות העולםם לסטים אתם כו' הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה כו' ונתנה לאשר ישר בעיניו כו' (רש"י כאן, וילקוט שמעוני מהתנחומא).

המאמר הנ"ל תמוה לכאורה, דאמר מה טעם פתח בבראית כו', הלא צורך גדול הוא להתחיל בזה שהקב"ה ברא העולם, דהוא שורש האמונה. ויעויין רמב"ן מה שכתב בזה [ודברי ברא"מ והשפתי חכמים ידועים]. וגם למה יבזו הגוים לישראל בטענת ליסטים יותר מבשאר עבירות כחטא העגל וכדומה. וגם למה בשביל טענתם ישנה סדר התורה [ועיין כלי יקר].

והנראה לפי עניות דעתי בעזרת ה' יתברך בשום לב להבין דברי הש"ס חולין (ס.) בשעה שאמר הקב"ה "למינהו" באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן כו' מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר "יהי כבוד כו' ישמח ה' במעשיו". וכל עובר ישתומם להבין דברי חכמים וחידתם, למה דווקא אז אמר שר העולם "יהי כבוד" כו' [ובחיבורי "מרגליות אברהם" עודנו בכתובים ביארתי על דרך נכון ויעויין מזה גם כן בלב אריה ופרד"ו ועו"מ].

ונראה לי בהקדם המדרש תנחומא (צו) גדול השלום שאפילו ישראל עצמן עושין עבודת גילוים ועושין חבורה, אין מידת הדין נוגעת בהן, שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו". והוא פלאי, דאם עושין עבודת גילולים, שלום מה מהני, הלא קיבוץ רשעים רע כו'. וגם קשה הלשון "עושין עבודת גילולין ועושין חבורה" דהווא ליה למימר "עושין עבודת גילולין והם בחבורה אחת" כמובן.

ויתבאר לפי עניות דעתי על פי מה שכתב הזוהר הקדוש (תולדות) "כד בער קב"ה כו' למברי אדם אמרה תורה קמיה אי בר נש יתחברי ולבתר יחטי ואנת תידון ליה אמאי יהון עובדי ידך למגנא כו' אמר לה הקב"ה הא איתקינת תשובה עד לא בראתי עלמא". ובבראשית רבה (פרשה א) "ששה דברים קדמו לבריאת העולם, רבי אהבה ברבי זעירא אמר אף התשובה". ויעויין כד הקמח דמשום הכי נברא התשובה קודם, לפי שהאדם מוטבע מיצר הרע והיה גלוי לפני הקב"ה שעתיד לחטוא, אם כן הקדים רפואה למכה וברא להם התשובה.

והנה המפרשים הקשו דלמה מהני תשובה, הא קיימא לן דמלך אינו יכול למחול על כבודו, כמבואר בקידושין (לב:) כתובות (יז.) סוטה (מא:) סנהדרין (יט.) ואיך יוכל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא למחול על כבודו במה שפשעו נגדו. ותירצו דישראל נקראים בנים למקום, ואב הרי יוכל למחול על כבודו, כקידושין (לב.) ושלחן עורך יורה דעה (ר"מ,י"ט). והנה הא דישראל נקראים בנים למקום, מבואר בזפרים הטעם משום דכמו דהבן יש לו חלק מאביו, כן יש לנו חלק אלו-ה ממעל, היינו הנשמה הקדושה, ולכן אנחנו מקראים בנים למקום. וכבר פירשו "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", רצה לומר "ואהבת לרעך כמוך" בשביך ש"אני ה'" המחיה אתכם כולכם ממקור שורש אחד ולאהוב זה את זה. ומובן דכשיש חס ושלום פירוד לבבות דאז אינם מתבוננים על מקור שורשם רק על הגופים אשר ממקומות חלוקים יפרדו, שוב לא שייך בהו תואר בנים [ויעויין אפ"י נהר שלום אות י"ט,כ] ואם כן שוב גם תשובה לא מהני, דלא שייך אב שמחל כו', ואם כן אתי שפיר המדרש תנחומא הנ"ל, דיש לומר דרצה לומר "אפילו עושין עבודת גילולים" דהיא עבירה החמורה, מכל מקום כשעושין תשובה "ועושין חבורה", היינו דעושין שלום, דאז מהני התשובה "ואין מדת הדין נוגעת בהן". וזה "חבור עצבים אפרים הנח לו", היינו כשיעשו תשובה, מה שאין כן באין עושין חבורה אחת, גם תשובה לא מהני כנ"ל. וזה יש לומר גם כן כוונת הבראשית רבה (לח) והילקוט שסיימו שם "אבל משנחלקו אומר חלק לבם עתה יאשמו", רצה לומר כשחלק לבם אז "עתה" היינו אפילו עושין תשובה, כמו שכתב בבראשית רבה (פרשה כ"א) "אין ועתה אלא תשובה", אפילו הכי "יאשמו", כיוון שאין ביניהם שלום שוב לא הוו בגדר "בנים", ושוב לא מהני תשובה…

וזה יש לומר כוונת הש"ס חולין (הנ"ל) בהקדם הפליאה "בשעה שאמר הקב"ה תדשא הארץ דשא נזדעזעו שמים וארץ, מיד העמיד הקב"ה את רגלי יוסף כנגדו". ויעויין בינת נבונים שנדחק בזה. ונראה לי בהקדם הפליאה "כשבא משה וראה תדשא הארץ דשא בכה וראה החרבן" והוא פלאי…

וגלוי וידוע דשנאת חנם ולשון הרע בא על ידי שכל אחד אינו מכיר ערכו ורוצה להתגדל על חברו. והנה החכמי מוסר כתבו דהאדם יוכל להתבונן תועלת השפלות והכפיפה ונזק הגאווה והתגדלות מאצבעות ידיו, דבזמן שהם כפופים ואין אחד נראה גדול מחברו יוכל להחזיק בידו מה שיחפוץ, אבל בזמן שהם פשוטים ואצבע אחד נראה גדול מחברו לא יוכל להחזיק בידו מאומה.

ויש לפרש בזה (ישעיה א) "ובפרשכם כפיכם כו' גם כי תרבו תפלה אנני שומע ידיכם דמים מלאו". ולכאורה היא כפל "ובפרשכם כפיכם" כו' "גם כי תרבו תפלה". ולהנ"ל אתי שפיר, דידוע דלשון הרע ושנאת חנם הן מעכבין בעד תפילתינו [ויעויין זוהר הקדוש ויקרא פ' מצורע] וזהו שאמר "ובפרשכם כפיכם" רצה לומר על ידי שיש לכם פרישת כפים, היינו שכל אחד רוצה להתגדל על חברו ועל ידי זה  יש בכם שנאת חנם ולשון הרע לכן "אעלים עיני מכם", "גם כי תרבו תפלה אינני שומע" יען "ידיכם דמים מלאו", רצה לומר על ידי השנאת חנם ולשון הרע אתם באים להלבין פני חברו ברבים, דהווא ליה כשופך דמים (ב"מ נח:) [וגם לפי מה שדרשו בנדה י"ג: אתי שפיר על פי מה שאמרו כולם דאותו העוון בא מלשון הרע. ודוק]. וזה י"ל גם כן (איכה א) "פרשה ציון בידיה אין מנחם לה", רצה לומר שפרשה בידיה, דלא היו האצבעות שוות, רק דכל אחד ואחד רצה להתגדל על חברו, "אין מנחם לה", דעל ידי זה גם תשובה לא מועיל, כנ"ל.

ובאמת אמרו "מאד מאד הוי שפל רוח" (אבות ד,ד) דצריך להתרחק מהגאווה עד קצה האחרון. בכל זאת לצורך עבודתו יתברך שמו לא יאמר כיון דחברו אינו עושה מצוה זו, גם הוא לא יעשה, או כיוון דחברו לא ירבה צדקה גם הוא לא עדיף מינא, אלא אדרבה בזה ילבש גאות, דלו נאה לעשות מצוה זו ולהרבות צדקה אף על גב דחברו מונע מזה. כמו שכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". ויש לומר דמשום נאמר בצדקה "לא תקפוץ את ידך", רצה לומר לא תקפוץ אצבעותיך לומר שאתה אינך גדול מחברך וכיון שהוא אינו עושה גם אתה כמוהו. אלא אדרבה "פתח תפתח את ידך", דאז אין כל האצבעות שוות, כן גם אתה גדול מחברך לעשות מצוות ולהרבות צדקה וחסד.

ומה נעים לפרש בזה נאום זמירות ישראל (תהלים פ"ח) "עיני דאבה מני עוני קראתיך ה' בכל יום שטחתי אליך כפי", ורבו בזה הדקדוקים כמובן. ולהנ"ל אתי שפיר דידוע דעיקר התפלה צריך להיות על גלות השכינה ולא מה שנוגע לצרכי גופו. ורק אח"כ יוכל להתפלל על צרכי גופו, ולא יהפוך הסדר לעשות מהטפל עיקר, כמו שכתוב בזוהר הקדוש "צווחין ככלבי הב הב, הב לן חיי, הב לן מזוני, ולית מאן דישגיח על אסירא דשכינתא" כו'. ובאר"צ פירש בזה (תהלים לא) "ה' אל אבושה כי קראתיך יבושו רשעים ידמו לשאול", ופירש רש"י ז"ל ידמו יכרתו כו', ותמהו בזה דאיך קללם דור בקללה כזו, הלא הוא בעצמו אמר "יתמו חטאים מן הארץ", ולא אמר "יתמו חוטאים". ועיין ברכות (י.). ולהנ"ל אתי שפיר דרצה לומר "ה' אל אבושה", רצה לומר אין לי בושת פנים ממך "כי קראתיך", רצה לומר שרק קראתי מה שנוגע אליך ואל שמך הגדול, אבל "יבשו רשעים", שהם אף בזמן שקוראים אליך "ידמו" וישיו "לשאול", היא הגיהנם שקוראים "הב הב".

ובחיבורי על הדרושים פרשתי בזה הפסוק (ישעיה כט) "יען כי נגש העם בפיו ובשפתיו כבדני ולבו רחק ממני כו' ןאבדה חכמת חכמיו" כו'. והקשה היערות דבש מה מדה כנגד משה הוא. וחוץ לדרכנו יש לומר על פי מה שכתב המהרש"א מכות בהא דעירובין (י"ג.) "נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא".דרצה לומר שמנו המצוות עשה ומצאו שהם רק רמ"ח ומצוות לא תעשה הם שס"ה, ובמצוות עשה יש תועלת לבריאת האדם שיוכל לסגל מצוות עשה ולקבל שכר, ולעומת זה יש לא תעשה שיש הפסד לבריאתו. ונמנו ומצאו שרבו מצוות לא תעשה ממצוות עשה, אם כן יש הפסד יותר בבריאתו, שהמצוות לא תעשה מרובות, לכך נמנו וגמרו דנוח שלא נברא. והנה הא דבאמת נברא, תירצו המפרשים משום דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, מה שאין כן מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה, נמצא דהמצוות עשה מרובות, דיש בה המעשה והמחשבה. ופירשו בזה (בראשית ו) "וירא ה' כו' וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". ואם כן שוב המצוות לא תעשה מרובות, כיוון דאין לו מחשבות טובות, לכן "וינחם ה' כי עשה את האדם" כו'.

ובפרד"ו הביא לתרץ דאם ישראל חוטאים ועוברים על מצוות לא תעשה נוטל הקב"ה צדיק אחד מהם לכפר על עוון הדור, וכיוון שמכפר ע"י מיתת הצדיק שוב נשאר להם הזכות של קיום מצוות עשה, ושפיר נברא העולם. יעויין שם הדבר.

המובן מהנ"ל דאם ישראל מקרבין לבם לה' יתברך, ויש להם מחשבות טובות, לא צריך למיתת צדיקים אחרי דבלאו הכי העשין מרובין, כיוון דיש בהו גם כן המחשבה. מה שאין כן כשלבם רחוק ממנו ועושין מצוות בלי כוונה ומחשבה, שוב מהכרח למיתת הצדיק לכפר כנ"ל. ואם כן אתי שפיר "יען כי נגש העם כו' ולבו רחק ממני". ואם כן דאינו עושה במחשבות הלב, שוב המצוות לא תעשה מרובין וצריך למיתת צדיק, על כן "ואבדה חכמה חכמיו" כו'.

אך זה לא יתיישב בזה "ולבו רִחַק ממני", דהוא פועל יוצא, דהווא ליה למימר "ולבו רחוק ממני" [ויעויין אה"צ]. ולהנ"ל אתי שפיר דבמדרש רבה שיר השירים (פרשה ה) מבואר "שנקרא הקב"ה לבן של ישראל", יעויין שם. ויעויין גם כן בפתיחתא דאיכה (אות ט"ז ושם אות ל"א), יעויין שם הדבר. והנה במדרש רבה תרומה (פרשה ל"ה) "אמר משה לפני הקב"ה והלא עתידים הם שלא יהיה להם משכן ולא מקדש, ומה תהא עליהם. אמר הקב"ה אני נוטל מהם צדיק אחד כו' ומכפר אני עליהם על כל עוונותיהם". וידוע מה שאמרו כולם דמשום הכי ארכו ימי גולת המר הזה, יען שאין מתפללים על גלות השכינה ועל בניין בית המקדש. ופירשו בזה "אם אשכחך ירושלים", רצה לומר מלעשות עיקר התפלה על ירושלים, אז "תשכח ימיני" היא קץ הימין. וזהו "ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני", ולכאורה הוא כפל, ולהנ"ל רצה לומר דציון מקוננן שה' עזבה, ואמר הנביא "וה'", רצה לומר וה' מה אומר ומשיב "שכחני", רצה לומר שכנסת ישראל שכחני ואינה מתפללת כלל בעדי, לכן עזבתיה. ואם כן אתי שפיר, "יען כי נגש העם כו' ולבו רחק ממני", רצה לומר שמרחק ממני לבו, היינו הקב"ה, דאינו מתפלל על גלות השכינה ועל כן לא נבנה בית המקדש ואין קרבנות לכפר, לכן "ואבדה חכמת חכמיו".

וזהו שאמר "עיני דאבה מיני עוני", בכל זאת "קראתיך ה'" דייקא, רצה לומר התפללתי רק על גלות השכינה "בכל יום שטחתי אליך כפי", רצה לומר רק במה שנוגע אליך, לעבודתו יתברך שמו, שטחתי כפי והגדלתי מעשי וקראתי לנפשי חסיד דאף על גב דשאר מלכים מאומות העולם ישנים עד ג' שעות בכל זאת אני חצות לילה אקום להודות לך (יעויין ברכות ד.).

ולפי זה אתי שפיר הפליאה (המובאת לעיל) דעיקר שנאת חנם בא על ידי שכל אחד אינו מכיר ערך מי שהוא גדול ממנו [ועיין כד הקמח, שנח] ולכן "כשבא משה וראה תדשא הארץ דשא", ולא אמר "למינהו", ועל ידי זה יצאו בערבוביא, וכמו כן ירצו בני אדם להיות בערבוביא ולא יכיר מעלת חברו (ויעויין רש"י דברים א,כב) ועל ידי זה יהיה שנאת חנם, על כן "ברה וראה החורבן", שהיה רק בשביל שנאת חנם כנ"ל. ויש להמתיק יותר לפי מה שכתב הלבוש, הובאו דבריו ג"כ בחסדי אבות (פרק א משנה יח) ד"דשא" מרמז "דין שלום אמת", דזה קיום העולם כמשנה הנ"ל. ולכן כשראה משה "תדשא הארץ דשא" דבעי דווקא דין שלום אמת, בכה וראה החורבן בידעו דהאדם עלול להתקוטט [וכמו שטען השלום בעת בריאת העולם אל יברא שכולו קטטה, וכן האמת קטרגה שלא יברא שכולו שקרים, כמבואר בבראשית רבה (פרשה ח) ואין כאן מקום להאריך. ויעויין אפו"י מים הנאמנים].

וידוע דסיבת שנאת חנם בא גם כן מחסרון אמונה, ולכן אם יפסיד חס ושלום באיזה עסק מדמה בלבו שחברו גרם לו היזק, ועל כן ישנא את אחיו. וזה שנאת חנם, דבאמת הכל מן השמים. וכבר פירשו המדרש (מיכה ו) "עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי", ואיתא במדרש "ענה בי" וקבל שכר "ולא תענה ברעך עד שקר", ותמוה. אך רצה לומר "עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך" הן בגוף או בממון, "ענה בי" שתתלה בי, דעל ידי נעשה הכל. ואז תעשה תשובה ותקבל שכר. "ולא תענה ברעך עד שקר" לומר שהוא הגורם ולהשטימו חנם. ויש לומר בזה גם גן על דרך המבואר (בפרשת מטות) "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'". ולכאורה תיבת "לאמר" מיותר. ויעויין באור החיים. ולהנ"ל רצה לומר דציוום "לאמר" אל כל מה שיקרא אותם "זה הדבר אשר צוה ה'", שהכל הוא מן השמים, וגם "זה הדבר", רצה לומר אף על פי שנראה לו דבר קשה ודין, יאמר "אשר צוה ה'" רחמים. וכמו שמובא סוף ברכות (ס:) וטור שלחן ערוך אורח חיים (ר"ל, ס"ה) "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד".

ולפי זה אתי שפיר הפליאה הנ"ל "בשעה שאמר הקב"ה תדשא הארץ דשא", שהוא מרמז דין שלום אמת, שהם הג' דברים שהעולם קיים עליהם "נזדזעו שמים וארץ", בידעם דהאדם עלול להתקוטט ולא יהיה להם קיום, דהרי על ידי ריב וקטטה גם תשובה לא מועילה. "מיד העמיד הקב"ה את רגלי יוסף כנגדו". רצה לומר דהאדם ילמד את עצמו מיוסף הצדיק דאם כי אחיו גמלוהו רעה, אבל הוא כלכלם וגמל אתם טוב, יען שידע שהכל הוא מה' יתברך והכל הוא לטובה. כן כל אדם יתבונן בדעת,  ויסיר מלבו חרון אף וכעס, ויהיה שלום על ישראל.

ולפי זה אתי שפיר הש"ס חולין (הנ"ל) דידוע דכל העולם לא נברא אלא בשביל התורה, כמו שכתב רש"י מבראשית רבה, ויעויין גם כן נדרים (לב.). והגם דהאדם המוטבע מיצר הרע עלול לחטוא, מכל מקום הא מהני תשובה. וכבר נתבאר דתשובה מהני דווקא אם יש אחדות ושלום. ושלום בא על ידי שכל אחד מכיר מעלת חברו, ואם כן אתי שפיר "בשעה כו' נשאו הדשאים קל וחומר בעצמן כו' מיד כל אחד ואחד יצאו למינו". ואם כן יש מזה תוכחת מגולה שלא להיות בערבוביא, רק שכל אחד יכיר מעלת חברו, ויהי על ידי זה שלום, ויהיה מהני תשובה, ויהיה קיום לעולם, על כן אז "פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' כו' ישמח ה' במעשיו". ואתי שפיר. ודו"ק.

(מתוך "מרגליות אברהם", בראש ספר "עמק אברהם").


הרב אברהם ירחמיאל ברומברג הי"ד, נולד לאביו רבי ישראל יחיאל מיכל בשנת תרל"ז (1877). בצעירותו נסמך להוראה על ידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא ורבי משה נחום ירושלימסק אב"ד קיעלץ ומעוד רבים מגדולי דורו, שהעידו על עומק ידיעותיו בש"ס ובפוסקים. נשא לאשה את מרת רחל בת רבי אלימלך רובינשטיין אב"ד ראחוב, שעלה אחר כך לירושלים. בגיל עשרים וארבע, בשנת תרס"א (1901), מונה לרב ואב"ד פרלוב שברוסיה. בשנת תרס"ו (1906) מונה לרב ואב"ד לענטשנא. שבפלך לובלין. בתו לאה נישאה לרבי אהרן וינטרויב אב"ד ליסוביק שבפולין, מתלמידי המתיבתא בוורשה ומחסידי טריסק.

חיבר חיבורים רבים בכל מקצועות התורה, ומתוכם הוציא לאור את הספר "עמק אברהם" (בילגורייא, תרע"ב), על הלכות שחיטה וכיסוי הדם. לספרו נכתבו הסכמות רבנים מכל רחבי רוסיה הגדולה, רבי יהודה ליב צירלסון מקישינוב, רבי יצחק דאנציג מפטרבורג הבירה,  ואף מערים רחוקות מגאליציה והונגריה. בין כתביו שלא יצאו לאור היו הספרים "שדה אברהם" על התורה והש"ס, דרשות "מרגליות אברהם" (שרק מקצתן הודפס בספרו "עמק אברהם"), "זרע אברהם" ובו פלפולים וחקרי הלכות, ועוד. הוא פרסם מאמרים בכתב העת התורניים, ובהם "בית ועד לחכמים", "הבאר", "וילקט יוסף", ועוד, והתכתב עם גדולי דורו בהלכה.

בשנות השואה נהרגו הרב ובני קהילתו, כן אבדו רוב כתביו. הי"ד.

חותמת ברמברג

מספר הצפיות במאמר: 140

עצה לבעל תשובה / דברים בשם רבה של אונגוואר, הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד

תמונת הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד,ד). איתא במסורה "אותם פרו ורבו", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", "ואתם הדבקים" וכו'. שמעתי לפרש זה מאדמו"ר הגאון אב"ד דק"ק צעהלם ר' יוסף אלימלך כהנא זצוק"ל, שיש שלש כתות בני אדם, צדיקים גמורים פורשים עצמם הרבה מהם לגמרי מעניני עולם הזה, ואין להם שום עסק עם בני אדם. אבל זה לא טוב, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכמו שפירש החתם סופר ז"ל על חנוך שהתהלך חנוך לפני אלוקים ולא התחבר כלום עם בני אדם, אז לקח אותו ה' אל השמים, שצדיק כזה לא שייך בעולם הזה. הכת השני לגמרי שקועים בתאוות עולם הזה ותענוגיו. זה בטח לא טוב. אבל המובחר הוא דרך הבינוני, להיות דבוק בעבודת ה' אבל גם להתחבר עם בני אדם להיות טוב להם לגמול להם חסד. וכמו שדורשים בגמרא מפסוק זה, וכי איך אפשר להדבק בה', אלא כמו שהוא עושה כל מיני חסד, כך אתם תדבקו במדותיו ותעשו כל מיני חסד עם בני אדם. וזה "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", שתהיו דבוקים בו, וגם תדבקו במידותיו להיות טובים עם בני אדם, אז "חיים כולכם היום", יהיה לכם חיים שלמים – עולם הזה (ולא כמו לכת ראשונה שאין להם עולם הזה) וגם עולם הבא (ולא כמו לכת שנייה שיש להם רק עולם הזה). עד כאן תוכן דבריו. וזה גם פירוש המסורה, דכת אחת אומרת "ואתם פרו ורבו", רק תענוגי עולם הזה. והשנייה אומרת תהיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", להיות ממש כמלאכי השרת, מצוינים ומובדלים לגמרי מכל דבר. ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", כנ"ל, להיות טובים בעיני אלוקים ואדם. זה היא הדרך הישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

(שיח אליעזר, בני ברק תשנ"ט, מאת הרב אליעזר ברויער, עמ' קיז-קיח)

שמעתי מאדמו"ר ר' יוסף אלימלך כהנא אב"ד דק"ק מעהלים זצוק"ל לבאר המדרש שמביא על "ויצא יעקב מבאר שבע", את הפסוק "אשא עיני אל ההרים וכו' עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", דהנה אם הבעל תשובה מתחיל להתבונן על מעשיו הרעים ועל כל מה שעבר עליו יבא לידי ייאוש גמור, ואיך יכול להתחיל להיטיב מעשיו. ואז יש עצה אחת, לשכוח כל מה שעבר עליו, ולקבל עליו להיות איש חדש וכאילו לחיות חיים חדשים. ועל שם זה נקראת התשובה בשם "עתה", ללמד שמעכשיו יתחיל מחדש, ואל יחשוב על העבר. וראיה מזה ממעשה בראשית, שאז לא היה עדיין אדם עם זכויות שבעבורו ה' יברא את העולם רק ברא על סמך העתיד, שידע שהאדם יעבוד אותו. וזה הפירוש "אשא עיני אל ההרים", אל ההורים, שאם אתבונן על מעשי אבות שהיו קדושי עליון ואני עני ושפל בלי מעשים טובים, אז "מאין יבא עזרי". אבל התשובה "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", שברא העולם על סמך העתיד, כך אני בוטח שמעכשיו אתחיל חיים חדשים וה' יעזור לי על סמך זה. וזה אנחנו מבקשים, "השיבנו ה' אליך ונשובה", אבל מאיפה יש כח לזה אחרי חיים מלאי עבירות, על זה ממשיך, "חדש ימינו" – שה' יזכנו שנרגיש עתה כמו בבריאת העולם, שהיה על שם העתיד, כך ה' ייתן לנו כוח להתחיל מחדש על שם מעשינו בעתיד.

(שיח אליעזר, עמ' קפה-קפו).

"בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז,ג). ע"פ ששמעתי מאדמו"ר ר' יוסף אלימלך כהנא אב"ד דק"ק צעהלים זצוק"ל לתרץ שאלת התוספות שפעם אמרו תחילת דינו של אדם אם נשא ונתן באמונה, ופעם אחרת כתוב שהשאלה הראשונה היא אם קבע עיתים לתורה. ותירץ הוא ששניהם עולים כאחד, שסתם אדם צריך לעסוק הרבה שעות ופעמים אפילו רוב או כל היום בפרנסתו, אבל אחרי שעבד הרבה שעות צריך להאמין באמונה שלימה ששאר זמנו קודש לה' וללמוד תורה, שמה שיוסיף עכשיו עוד לעבוד לא יביא לו פרנסה, כיון שגוזל זמנו מהתורה, רק ה' יזמין לו בתוך הזמן מה שצריך. היוצא, מי שנושא ונותן באמונה, שמאמין באמונה שלימה שה' קובע לו פרנסתו מראש השנה עד ראש השנה, ממילא יש לו גם כן זמן ללמוד, וזה תלוי בזה, ושניהם אחד. וזה הפירוש "בטח בה'", שאם תחיה בביטחון בה', "ועשה טוב", אין טוב אלא תורה, אז תעסוק, ויהיה לך זמן לעסוק בתורה. "שכן ארץ" ותוכל גם כן לעסוק בדרך ארץ בלי פחד. "ורעה אמונה", שהאמונה שבך תהיה מנהיגה אותך בדרך הנכונה.

(שיח אליעזר, עמ' קצב)


הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד, רב גאון גדול ומפורסם שנולד ברוסנוביץ' בשנת תרכ"ו לאביו הרב יצחק אייזיק כהנא אב"ד רוסנוביץ' וזשדני. בילדתו היה תלמיד סבו הרב יצחק אייזיק הלוי ביליצר אב"ד נאג'י-אידה, מחבר ספר 'באר יצחק' על התורה. בצעירותו למד באונגוואר אצל רבי שלמה גנצפריד, ראב"ד אונגוואר, מחבר הספר 'קיצור שלחן ערוך' ואצל רבי חיים צבי מנהיימר, מחבר שו"ת 'עין הבדולח'. לימים כתב הרב יוסף אלימלך בהסכמתו לספר 'עין הבדולח': "גם אני זכיתי ליצוק מים על ידו בימי בחרותי והיו עיני רואות את מורי ומדריכי ומבקש תורה מפיו ממלל רברבן והיה בפי כדבש למתוק. אשרני מה טוב חלקי ומה נעים גורלי". אחר כך היה תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה'שבט סופר', בישיבת פרסבורג. נסמך להוראה על ידי רבותיו ה'שבט סופר' ועל ידי הרב שלמה גנצפריד. הרב יוסף אלימלך היה בזיווג ראשון חתנו של הרב משה סג"ל יונגרייז אב"ד קאשוי, ובזיווג שני היה חתנו של הרב יאיר קאלוש ממזלבורץ. בשנת תרנ"ב (1892), לאחר פטירת אביו, מונה הרב יוסף אלימלך לאב"ד זשדני, הקים בה ישיבה והחל בכתיבת ספריו. משנת תרע"ו (1916) היה אב"ד וראש ישיבה בבאניהאד. משנת תרפ"ג (1923) כיהן כאב"ד וראש ישיבה בצעהלים ותרצ"א כיהן כאב"ד ורב ישיבה באונגוואר (אוז'האראד). הוא הנהיג את ישיבתו סדר לימוד קפדני, התמסר למסור שיעורים רבים לתלמידיו ובחן אותם בכל שבוע. התלמידים למדו בהתמדה גדולה ששה דפי גמרא מידי שבוע עם מפרשים, ושלחן עורך אורח חיים עם מגן אברהם ויורה דעה עם הט"ז והש"ך. בסוף הזמן נערכו חזרות על הלימוד והתלמידים עמדו למבחן על כל מה שלמדו באותו זמן. הרב פעל רבות לביסוס הקהילה ומוסדותיה, חיזק את למוד התורה, היה נשיא ועד הרבנים ברוסיה הקרפטית ונשיא 'כולל שומרי החומות בארץ ישראל'.

בנו, הרב שרגא פייש כהנא, נפטר בשנת תרע"ט (1919) בהיותו בן 27, ועל מצבתו בבית העלמין במארגרטן נכתב "… יודעיו ומכיריו עליו מקוננים, יגע בתורה בז"ך שנים מה שהתלמיד ותיק במאה שנים". גיסו של הרב יוסף צבי, הרב צבי רייכמן, היה אב"ד נאדי-אידא, וחיבר את ספר 'הר צבי' על התורה וחידושי סוגיות הש"ס.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפוררות הקיסרות האוסטרו-הונגרית, צורפה אונגוואר לצ'כוסלובקיה, ובשנת 1938 היא עברה לשלטון הונגריה שהחל לאכוף חוקים אנטי יהודיים.

רוב יהודי אונגוואר נספו בשואה, על שואת יהודי אונגוואר נכתב במאמר על האדמו"ר מאונגוואר הי"ד. חתנו של הרב יוסף אלימלך, הרב משה נתן הלוי יונגרייז אב"ד הערנאד זשאדאני נספה בד' בסיוון תש"ד. הרב יוסף אלימלך כהנא גורש במשלוח האחרון מאונגוואר לאושוויץ ונהרג עקה"ש עם אשתו הרבנית ועם חלק מקהילתו ומתלמידיו בי' בסיוון תש"ד (ויש אומרים בי"א בסיון תש"ד). ספר תשובותיו "פני יוסף" וחידושיו שהיו בכתבי יד אבדו בשואה, אך ניתן למצוא שרידים מכתביו בכתבי עת תורניים, בספרי השו"ת של בני דורו ובספרי תלמידיו. בשנת תשכ"ט הוציא לאור נכדו, הרב יצחק אייזיק יונגרייז, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו בספר "חידושי מהר"י כהן".

כן נספו בשואה בניו הרב יצחק אייזיק כהנא, רבה של פאררא-ענטש, והרב יהושע כהנא. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 235

1 2 3 4