התורה פתחה במילה “בראשית” להורות לנו את מעלת התורה / הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר הי”ד

מה טעם פתחה התורה בבראשית

איתא במדרש רבה סדר בא החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (משלי ה) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. עיין שם.

וצריך להבין שייכות הפסוק. ונראה דהנה זה ידוע לכל דעיקר בריאת העולם לא היתה כי אם בשביל התורה, כמאמר חז”ל (בפסחים ס”ח ובנדרים ל”ב) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי וכו’. עיין שם. וכן כתב רש”י על התורה בתחלת בראשית וזה לשונו, המקרא הזה אומר דרשני, בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית וכו’. עיין שם. ופירשתי בכוונת רש”י שכתב המקרא הזה אומר דרשני, דמה היה קשה ליה לרש”י בלאו האי דרשה, דאם נאמר דהוה קשה ליה במאי דהתחיל התורה בתיבת בראשית, הא זה כתב מקודם אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה וכו’. עיין שם. והנה איתא במסכת מגילה (דף ט’ ע”א) מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב”ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת, וכתבו לו אלהים ברא בראשית. ופירש שם רש”י, שלא יאמר בראשית שם הוא ושני רשויות הן וראשון ברא את השני. והקשו עליו בתוספות, הא בראשית אין שם כלל, וכתבו וזה לשונם, ונראה לפרש שהיונים היו יודעין שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם כן אלו כתבו בראשית קודם היה אומר ב’ רשויות הן, ותיבה הראשונה הוי בורא אחד ואלהים הוי השני, משום הכי הפכו לו. עיין שם.

ולפי זה נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות מה היה הכרח להקב”ה במה שנתן לנו תורתנו הקדושה להתחיל בתיבת בראשית מקודם, ולא בתיבת אלהים, ולכך כשאירע אחר כן בעת תלמי המלך כנס הזקנים לכתוב לו התורה הוה צריך אז הקב”ה ליתן עצה בלב כל אחד שיכתבו לו בתיבת האלהים מקודם מחשש הנ”ל, ואם כן הא באמת הוה יותר טוב שיתן לנו התורה בתיבת האלהים מקודם, ולא הוה צריכין למיחש משום סברת חיצוניות. על כן נראה לעניות דעתי דזה הוה קשה לרש”י הנ”ל, וזה הוא דכתב בראשית המקרא הזה אומר דרשני, כלומר מדהתחיל התורה בתיבת בראשית מקודם, על כורחך צריכין למימר דלא פשוט הוא אלא לדרשני, והלכך דריש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, כלומר דלכך נכתב בראשית מקודם להראות לנו דמה שברא הקב”ה השמים והארץ לא ברא בשביל שום דבר כי אם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חז”ל הנ”ל אלמלא תורה וכו’, הרי חזינן מזה איך תורה הקדושה היא חשובה דבשבילה הוא עיקר בריאתנו לעולם, דהקב”ה לא חס על כבודו, דהא על תיבת בראשית מקודם נוכל למימר חס ושלום דשתי רשויות יש, אך בכדי להורות לן דרך שנדע איך להוקיר התורה דהיא עיקר בריאתנו.

ואם ישאל איש, אם נאמר דכח התורה גדול כל כך דמעשה בראשית לא נברא כי אם בשבילה, למה אנו רואין בזמן הזה איך בני תורה שיגעו הרבה בתורה, כמה וכמה שרויין בצערם ומוכרחים להיות נודדים לבקש לחמם הצר, אם כן מוכרח מזה כי אין רצוי כהקב”ה כל כך את תורתנו הקדושה במה שנשמרנה בתכלית השמירה. נראה לעניות דעתי כי אין זה שום שאלה. לבד מה שראיתי תירוץ על זה בדרשות מהר”י מינץ דרוש כ’ מצאתי אחר כך במדרש רבה סדר פקודי מביא שם מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר, והיו רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה אחד של פני מרון, ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם, זהב אתם מבקשין, הרי זהב, טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. הוי ותשחק ליום אחרון. עיין שם.

ואם כן ליכא שאלתם הנ”ל מידי, דלאו כל אדם זוכה לשני שולחנות, כי אם מעט מזער, כדאמר רבא (בהוריות י’ ע”ב) אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמא מי סגי להן. עיין שם.

ובזה נבוא לבאר המדרש רבה שהתחלנו, דבאמת צריכין להבין הפסוק החודש הזה, דלכאורה נראה דהוא כפל לשון, דהא אחרי דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, למה כתב עוד ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דהא היא היא, דמחצי פסוק ראשון ידעינן גם כן דחודש ניסן הוא ראשון לחדשים. על כן נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות על גוף הדין, דהא אחרי דתשרי הוא ראשון לשנים, כן הוה צריך להיות תשרי ראשון לחדשים. ומצאתי אחר כן בדרשות הגאון בעל נודע ביהודה בספרו אהבת ציון בסוף דרוש שני, וזה לשונו, והנה ניסן הוא ראש החדשים שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, ולכאורה קשה תשרי היה ראוי להיות ראש חדשים שבו נברא העולם, מכל מקום תחלת הבריאה היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן, כמו שפירש רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שאז התחיל לצוות לעמו תורה ומצות, ובשביל זה נברא העולם מעיקרו, ונמצא יחוס עיקר בריאת העולם הוא מניסן. עיין שם.

נמצא לפי זה אחרי דקיימא לן דאף בתשרי נברא העולם, מכל מקום משום דעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן כנ”ל, הלכך צוותה התורה למנות החדשים מניסן. אבל זה ידוע דאימת שייך למנות מניסן כי אם דווקא זה האיש אשר למד תורה הקדושה או מחזיק תלמידי חכמים, אבל זה האיש אשר לא למד ולא החזיק ואינו עושה כלום בעבודת ה’ כי אם בדברים החומרים לבד, בוודאי אליבא דאמת צריך הוא למנות החדשים מתשרי, אחרי דבריאת העולם היה בתשרי ומתכלית התורה דהתחילה בניסן הא אין מה האיש כי אם במה שהוא בריה בעלמא, ועיקר הבריאה בלי תכלית הא היה בתשרי ואם כן הוא צריך למנות מתשרי, ובשבילו לא היה כדאי לברא העולם, ועל האיש הזה יפה אמרו חז”ל (בפסחים מ”ט) עם הארץ אסור לאכול בשר, כפי מה שכתב מורינו הרב יצחק עראמה בעקידת יצחק שער מ”א, שכל הנבראים מן ארבעה סוגים, כל אחד ניזון ממדרגה הפחותה ממנה, כידוע. כי הצומח עיקר מזונו מסוג הדומם הנצב תחתיו, כי יונק הצומח מחלב האדמה אשר הוא יושב עליה ומתגדל ומתרבה, והוה זה אחרי כי צורת הצומח גבוה מצורת הדומם ומיקרת צורתו שיש לו מהדומם, משום זה הוה הדומם לו למזון. וכל הבעל חי בלתי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו הוא יותר יקר מן הצומח. כן הבעל חי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו יותר מבעל חי בלתי מדבר, הלכך מזונו מבעל חי בלתי מדבר. אבל עם הארץ אשר אין בו יתרון משאר בעלי חיים, יפה אמרו חז”ל הנ”ל, דאסור לאכול בשר, אחרי דאין בו יתרון מהבהמה. וכמדומה לי שזה הרעיון על החז”ל, דעם הארץ אסור וכו’, ראיתי בספר אחד. כן זה ידוע דמי שיש בו חשיבות עצמו בתורה או בחזקת לומדי תורה זה מקרי על שמו, ומי שאין לו חשיבות עצמו ויש חשיבות אחרים, דהיינו במה שאביו גדול בתורה אזי מיקרי על שם אביו, כדאיתא במס’ אבות בן זומא אומר, וקרו ליה בן זומא, פירש הברטנורא, משום שלא היה אז מוסמך הלכך קראו ליה על שם אביו. עיין שם. וכן איתא בגמרא (במס’ תענית דף ג’) זימנין דקרו ליה בשמו רבי יהושע בן בתירא וזימנין דקרו ליה בשמו דאבא, הא מקמא דסמכוהו והא דלבתר דסמכוהו. ופירש רש”י וזה לשונו, מקמא דסמכוהו, שלא היה חשיבות עצמו, היה נקרא על שם אביו וכו’. עיין שם. וזה הוא כוונת הכתוב הנ”ל, עם כפילת לשונו, החודש הזה לכם ראש חדשים, כלומר הוו יודעין דהחודש ניסן הוא צריך להיות לכם ראש חדשים, אף דעצם בריאת העולם היה בתשרי כנ”ל, אבל למנות החדשים צריכין למנות מניסן, כיון דבו מתחיל כוונת הבריאה, לפי שאז התחיל הקב”ה לצוות לעמו תורה ומצות כנ”ל, ואם כן  הא לא כל אדם יכול למנות מניסן, כי אם דווקא מי שיש בו תכלית התורה, אבל מי שאין בו  תכלית התורה צריך הוא למנות באמת מתשרי דאז היה הבריאה הפשוטה, ותכלית הבריאה מניסן הא אין בו, כנ”ל.

וזה הוא דחוזר הכתוב בכפילת לשונו, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר אם באמת אתם יכולין לקרות ניסן ראשון מחדשי השנה, דהיינו דיהא בכם התכלית מניסן, דהיינו תורה ומצות. ולפי דברינו מקודם דמי שיש בו תורה ומצות הוא עיקר החשיבות, חשיבות עצמו, ואינו צריך להתייחס על שם אביו או על אבי אביו, הלכך שפיר קאמר על זה המדרש רבה הנ”ל, הדא הוא דכתיב יהיו לך לבדך, כלומר חשיבותך יהיה לך לעצמך, חשיבות עצמך, ואין לזרים אתך, ואינך צריך להתייחס על שם אחרים. כן נראה לעניות דעתי לבאר דברי המדרש הנ”ל.

הרי חזינן מזה איך דהתלמוד התורה חשובה להקב”ה דבשבילה ברא העולם, ואם כן בוודאי מי שיגע ועמל בתורה, משום דהתורה חשובה בעיניו אחרי דבשבילה הוא הולך על הארץ ונותן הקב”ה לו לב להבין בדברי רבותינו הקדושים בתלמוד ובפוסקים ולחדש איזה דבר בכוונת דבריהם כפי שכלו, בוודאי נפשו משתוקק להפיץ על פני תבל. לבד מה שיש איסור אם לא יעשה כן, כדאיתא בספר חסידים סימן תק”ל, כי הקב”ה גוזר מי יהיה חכם וכמה ספרים יעשה, יש שגזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה. וכל מי שגילה לו הקב”ה דבר ואינו כותבה, הרי גוזל מי שגילה לו. וכתב שם בפירוש אזולאי משם רבינו אליעזר מגרמיזא, שכל מי שמגלין לו ואינו כותבה, עתיד ליתן את הדין. עיין שם. וזה ידוע לכל כי בזמניהם היה למודם בספרים נכתבים, הילכך כתבו בלשון כתיבה, אבל בזמנינו הדפוסים הם הכתיבה, וזה ידוע דאלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צ”ב) ואם כן בוודאי צריכין למידע איך חוב מוטל על כל איש ואיש להשתתף לאותה מצוה. וכפי הנראה דבזמננו דמצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, כדאיתא ביורה דעה סימן ר”ע סעיף ב’, ולפי דעת השאגת אריה סימן ל”ו בזמנינו מצות כתיבת ספר תורה אפילו מדרבנן ליכא, עיין בפתחי תשובה בסימן הנ”ל, ועל זה חזינן דאפילו אנשים דהם מדלי דלות מפזרין ממונן בפיזור רב יותר מכדי מדתן, ועל כתיבת שאר ספרים המחודשים הם צופים בעינא בישא ובפנים זועפות, צאו וראו מה דאיתא כמדרש רבה סדר ויחי, זבולון קודם יששכר, ולמה כן, אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו. עליו הכתוב אומר עץ חיים היא וכו’. עיין שם. ובריש מתניתין דזבחים איתא שמעון אחי עזריה אומר, ופירש רש”י שם, על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צרכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, לפיכך נקרא על שמו, שלמד על ידו. וכן איתא ברש”י (סוטה כ”א ע”א). עיין שם. ובפסחים נ”ג ע”ב, אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף. עיין שם.

הגם כי ידעתי כי דברי אלה הוא למותר, אחרי כי מי שיש לו ידים רפות, בוודאי לא יבואו לידו דברי אלה, מכל מקום מה שנראה לעניות דעתי כתבתי. ועתה הנני נותן שבח והודאה ואומר ברוך לאלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, כי על ברכיו נתגדלתי, אחרי כי אוכל לומר על עצמי כדאמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן, אחרי כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו מתה אמו (קדושין ל”א ע”ב). עיין שם. ויט עלי חסדו וישקני ממי ים התלמוד. ותהלה לאל כי הראיתי חבורי הנוכחי לרבותי הרבנים הגאונים מגדולי גאוני זמנינו המפורסמים במדינתנו, ומצא חן בעיניהם, ויתנו הסכמתם עליו, כאשר יראה הקורא, כן אבקש מהקב”ה שישלח לי עזרתו, ולזכני לשבת בד’ אמות של הלכה, וירם קרן התורה עלי ועל כל ישראל, כדברי המחבר זעירא דחבריא שלמה טוביה הלוי פרידלענדער, בן לאדוני אבי הרב המופלג ושנון וירא אלקים באמת מורינו הרב שלמה טוביה מילידי עיר שצוצין דפולין.

(הקדמת ספר תפארת שלמה)


הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר נולד בשצוצין בסביבות שנת תרכ”ד (1864), נולד לאחר פטירת אביו, ונקרא על שמו. בשנת תרנ”ט (1899) הוציא לאור את ספרו “תפארת שלמה” ובו ביאור לכמה סוגיות בש”ס ובפוסקים, וחידושים וביאורים על שו”ע יורה דעה. הספר מעוטר בהסכמות של גדולי רבני ליטא המפארים את הספר ואת מחברו כלמדן, בקי וירא שמים.  

לאחר פטירת רבי יוסף לייבל, שהיה רבה של העיירה רטנה, התעוררה מחלוקת לגבי מילוי ממלא מקומו. מכיוון שלא הצליחו לבוא לידי הסכמה, כיהנו בעיירה שני רבנים, הרב הטרסקאי רבי יעקב לייבלה והרב שלמה טוביה פרידלנדר. לימים עזב את העיירה הרב יעקב לייבלה, והרב שלמה טוביה נעשה מורה הוראה יחיד בעיירה, שנודע כלמדן מפורסם ודרשן גדול. בדרשותיו בבית המדרש גדול היה מביא שפע סוגיות מהש”ס, מעלה קשיים בהבנתם, ומברר את כל התמיהות והבעיות באמצעות עיון מעמיק בדברי הרמב”ם והמפרשים. שנים רבות לא קיבל מן הקהילה משכורת, והתפרנס מדיני תורה, ממכירת חמץ, מכספים שקיבל מעריכת חופות וממכירת שמרים. נפטר בעירו בטבת תש”א (ינואר 1941) ושמו מופיע ברשימת יהודי רטנה שנרצחו בשואה בספר הזכרון של הקהילה.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, רטנה – ספורה של קהילה יהודית שהושמדה עמ’ 30 וספר תפארת שלמה.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 4

הקשר בין פרשת ביכורים לפרשת עמלק / אברהם צבי גינצלר הי”ד

הקשר בין ביכורים לפרשת עמלק

לפרש הסמיכות של פרשת ביכורים לפרשת עמלק, וגם הספרי ריש הפרשה, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, דתמוה הוא דהא מצות ביכורים הוי רק לאחר ירושה וישיבה, עיין בחתם סופר וכתב סופר וערוגת הבשם.

ולפי עניות דעתי יש לומר כך על פי הקדמה הידועה על הפסוק רם על כל גוים ה’ על השמים כבודו, דהחילוק בין רם לגדול ידוע, דאומות העולם קרו ליה אלקא דאלקיא, ואומרים שאין כבודו להשגיח בתחתונים והוא בבחינת רם, אבל האמת מי כה’ אלקינו המגביהי לשבת, ואף על פי כן המשפילי לראות בשמים ובארץ, כידוע.

וזה נראה לי הכוונה בפסוק תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, כי עמלק בא בכח הטומאה להדיח את ישראל שיחשבו הכל רק בדרך הטבע. ועל כן כשאמרו היש ה’ בקרבינו אם אין כתיב אחריו ויבא עמלק, כי הוא הוא שורש קליפת עמלק לכפור בהשגחת ה’ יתברך. עיין רש”י שם היכן אבא וכו’.

ועיין במאור ושמש פרשת תצוה, שפירש תמחה את זכר עמלק, כי עמל”ק בגימטריא ר”ם (זה גאוה) וכשנוטלין ממנו מספר רכ”ז נשאר אהב”ה (והוא כמנין אח”ד עיי”ש), וזהו תמחה את זכר עמלק, עיין שם על פי דרכו בקודש. ולפי הנ”ל יש לומר כי עמל”ק בגימטריא ר”ם, על דרך אשר ימרוך למזימה כידוע כהנ”ל, אבל תמחה את זכ”ר עמל”ק וישאר אח”ד, אחדות גמור בהבורא ברוך הוא. וזהו תמחה את זכר עמלק מתחת השמים דייקא, לפי שאומר על השמים כבודו ולא מתחת השמים. ועל זה אמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים כנ”ל, ודוק. וזהו גם כן מה שכתב רש”י אם שקרת במדות ומשקלות (הוי דואג מגרוי האויב שנאמר מאזני מרמה תועבת ה’ וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. עד כאן לשונו), כי אם משקר במדות הוי סימן שאינו מאמין בהשגחה, על כן מיד תירא מעמלק, ודוק. וזהו אשר קרך בדרך, ר”ל להורות שהכל במקרה ח”ו, על כן תמחה את זכר עמלק כנ”ל, ודוק.

והנה מצות ביכורים פירש האלשיך שהוא שידע האדם אינו רק כאריס בארץ, והכל של הקב”ה, ועל כן פרי הראשון צריך להביא לבעל הבית. עיין שם. וזהו על דרך הנ”ל כי לא עזב ה’ יתברך את הארץ רק עדיין אגידא ביה בכל זמן, ואלמלא יצויר העדר שפעו וחיותו היה הכל כלא, ממילא הכל עדיין שלו. ורמז כורך עליה גמ”י ר”ת גדולים מעשה י‘, שמצות ביכורים מורה על זה שידעו שהכל מעשה ה’.

ומובן יותר על פי שפירשתי מה שכתב רש”י ריש פרשת בראשית, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וקשה דמהו התירוץ על קושיא שלהם, שברצונו נתנה להם וכו’, וכי אם יתן אחד מתנה לאדם הכי יכול לחזור וליטלה ממנו, הא קנאו. אבל הענין הוא דידוע החילוק בין מעשה בראשית שברא הקב”ה ובין מעשה ידי בשר ודם. אומן שעושה חפץ מעצים ואבנים או מכסף וזהב, אפשר שהאומן כבר נשכח זכרו, מכל מקום הכלי והחפץ עדיין קיים בעולם כי מעשיו מבלין אותו. אבל הקב”ה מבלה את מעשיו. והיינו טעמא, כי בשר ודם אינו בורא יש מאין רק משנה החפץ מכמות שהיה, ולאחר שעשה החפץ שוב אינו צריך להאומן, אבל בריאת מעשה בראשית היה יש מאין, וגם אחר הבריאה הכל קיים רק במאמר פיו, כפירוש הבעל שם טוב על הפסוק לעולם ה’ דברך נצב בשמים, כידוע. ואם יסלק הקב”ה חיותו מכל העולמות אפילו על רגע הכל כלא היה חס ושלום.

ולפי זה לאומות העולם האומרים שסילק ה’ יתברך את עצמו מן העולם הזה, נמצא לפי דבריהם שאין העולם צריך להשגחתו רק הכל מתנהג על פי דרך הטבע, אם כן אם נתן להם מתנה שוב אינו יכול לחזור ויטענו לסטים אתם. אבל האמת אינו כן [דגבי הקב”ה אפילו אם נתן מתנה לאחד עדיין המתנה אגידא ביה ולא יצאה עוד לגמרי מרשותו, ועל כן יש לו ליטלה בכל עת שירצה אם המקבל אינו נוהג כשורה]. ופירשנו שם שזהו גם כן הטעם שפתח בבראשית ברא אלקים, ולא אלקים ברא בראשית, כמו שכתבו לתלמי המלך, להורות דאחר הבריאה גם כן צריך לאלקותו יתברך שמו, וזהו ברא אלקים, ואם היה נכתב השם קודם הבריאה, הוי משמע דאחר כך אין צריך חס ושלום. וזהו הפירוש ברש”י ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו להורות סדר הבריאה על השגחתו התמידית בכל עת ואין להעולם חיות רק ממנו, וממילא תמיד יש לו כח לשנות המתנה, ברצונו נתנה להם וכו’, ודוק.

ובזה מובן המדרש בראשית בזכות ביכורים, כנ”ל דמצות ביכורים מורה על זה כי תמיד עיני ה’ אלקיך בה והכל של ה’ יתברך. וזהו פירוש הספרי, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, כי על ידי זה יהיה תשובה לאומות העולם שיאמרו לסטים אתם, וזהו שבשבילה תיכנס לארץ, ודוק היטב.

(יצב אברהם, חלק ב, פרשת כי תבא)


הרב הדיין רבי אברהם צבי גינצלר הי”ד נולד בהונגריה לאביו הרב יצחק אייזיק. הוא למד במשך שבע שנים אצל בעל “ערוגת הבושם” ולמד אצל רבי משה יוסף טייטלבוים אב”ד אוהעל. הוא למד ולימד מתורת רבותיו צדיקי בית בעלז וסיגוט. הוא הוסמך לרבנות ע”י הרב שמואל ענגיל אב”ד ראדימישלא.

הרב אברהם צבי היה דומ”צ בעיר הומנא שבצכוסלובקיה (כיום סלובקיה). דירתו היתה בנויה עם הקלויז, שם שקד במסירות על התורה ועל התפלה, יומם ולילה. דרך לימודו היה במתינות ועיון עצום. בני קהילתו נכנסו תמיד לביתו עם שאלות, ותמיד קבל את כולם בסבר פנים יפות ובענווה. יסד ישיבה לבחורים מבוגרים מהומנא ומהעיירות שמסביב, ונשא דרשות בכל עת לבני עדתו ללמד דעת ויראת ה’. תפילותיו הנלהבות לפני התיבה בימים הנוראים ובימים טובים, נאמרו בהשתפכות הנפש ובלב נשבר.  

במלחמת העולם השניה נלקחה קהילת הומנא לעבודת פרך ולהשמדה בסביבות חודש אב תש”ב בעיר לובלין. בין ההרוגים היה הרב אברהם צבי גינצלר, אשתו חיה צורטל ב”ר משה חיים דייטש וכמעט כל צאצאיהם, ובהם בנם יצחק אייזיק וכל משפחתו, בנם הבחור ישראל ובתם ליבא חנה. מכל צאצאיו שרדו רק שני נכדיו: הרב אלתר יחזקאל והרב מנחם מנדל, בני חתנו הרב אלישע הורוויץ הי”ד. כשגורשו רוב אנשי הקהילה למחנות ההשמדה, ונותרו מעטים בעיר בהוראת הנאצים, מסר הרב גינצלר את כתביו לתלמידו ר’ הערשל גרוס הי”ד, שישמור עליהם עד יעבור זעם. בניו, שהיו מתלמידיו הצעירים של הרב גינצלר, נשארו בחיים, הביאו את כתבי רבם לבני משפחתו. לאחר ארבעים שנה בעת עריכת הכתבים לדפוס, נמצא בעיר קשוי קוטרס נוסף מחידושי תורתו של המחבר, ובהם חידושים על תהלים ועל השולחן ערוך. כל הכתבים יצאו לאור בספר “יצב אברהם” בשנת תשע”ד. בספרו מובאים רעיונות ודרושים מרבותיו, ומהם דברים רבים שלא נדפסו במקום אחר.

ידוע על קיומו של עוד חיבור אחד שלם על יורה דעה, שנמכר בארץ, ואין ידוע כיום מקומו. בהקדמת הספר ‘יצב אברהם’ ביקש המו”ל, הרב נתן נפתלי הורוויץ, לקבל מידע על הימצאותו של כתב היד כדי שיוכלו להוציאם לאור.

הערה: בדף העד שכתב אחיין של הרבנית גינצלר הוא כותב שהרב גינצלר נספה בחלם. מההקדמה לספר ‘יצב אברהם’ ניתן להבין שהוא נספה בעיר לובלין.

מספר הצפיות במאמר: 18

ההבדל בין אמונת העכו”ם ובין אמונת ישראל / הרב אברהם מאיר הי”ד

דרך ה'

זה ספר תולדות אדם וגו’ (בראשית ה,א) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) זה כלל גדול מזה וכו’ (בראשית רבה כד,ז).

נראה לבאר, דהנה הבדל גדול יש בין אמונת עם ישראל לבין אמונת העכו”ם, והוא, כי אמונת העכו”ם שרשה ויסודה ממחשבות ותכונות בני אדם, מעשה בני אדם מחשבתם עשו עבודה זרה לעצמם, ויראתם אינו אלא תמונתם. לא כן אצל עם קדוש ישראל. כבר הוכיחו את זה רבים וכן גדולים, שתורתינו הקדושה אי אפשר שתהיה מעשה בני אדם, כי מחשבת בני אדם אז היתה מנוגדת לדעת התורה הקדושה.
והנה מההבדל הגדול הזה אשר בין אמונתם לאמונתינו להבדיל, נוכל להבין כמה דברים אשר אנו רואים בחיי עם ישראל ובחייהם. עם ישראל מעולם לא רצה להכניס תחת כנפי השכינה את שאר האומות, אף בעת שהיו יכולים להכריחם, מנעו עצמם להרחיב אמונתם על ידי רציחות והריגות לא כן אומות העולם, הרגו ורצחו וגולו וחמסו, למען יכניסו את בני ישראל תחת כנפיהם. מצוה היתה אצלם להרוג ולאבד, אם על ידי זה יוכלו להביא איזה אדם שיקבל אמונתם. הבדל גדול זה בקל יכולים אנו להבינו על ידי הקדמתינו. אנו אין אנו יכולים להרוג ולאבד איש למען להרחיב את אמונתינו, התורה הקדושה נובעת ומקורה מה’ יתברך מקור האהבה הרחמים והחסד, והתורה הקדושה היא תמונת השם, תורה כזו לא יכולה לצוות להרוג ולאבד. תורתינו אינה מכירה רק חמלה וחנינה וחסד. לא כן אמונת העכו”ם שמקורה מאנשים, אמונה זו משקפת את האיש עם רוע מעלליו כולו, אמונתם היא תמונת האיש, האיש שאינו מכיר חמלה וחסד, האיש שאין יכול להבין למה עושה חברו היפוך ממנו, האיש שרוצה רק לאבד את כל מה שאינו כפי רצונו. אמונה כזו ורק אמונה כזו, יכולה לכתוב על דגלה רציחה והריגה.
ובזה נוכל להבין את דברי המדרש הנ”ל: זה ספר תולדות אדם. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול מזה. עד כאן. והיינו, כי תורתינו לא ממחשבות האדם יסודה ומקורה, אלא אדרבא, היא ניתנה לאדם. “זה ספר תולדות אדם”, זו ניתנה לאדם למען ישלים עצמו על ידה, ומשום הכי אמר רבי עקיבא, מאחר שלא ממחשבות האדם נעשה תורתינו, מאחר שמקורה מהקב”ה אב הרחמים והחסד, לכן ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.
וזו הכוונה מה שנאמר בפרשת ראה (דברים יב,ג) ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וגו’ לא תעשו כן לד’ אלקיכם, היינו כי התורה נתנה רשות לנתוץ ולשבר את מזבחותם ואשירתם, אמנם רק ואך למען שלא יהיו נכשלים על ידם, משום תועלת זו הותרה להם, אבל לא לעשות בזה כבוד לד’, לא לצורך השם להרחיב אמונתינו על ידי השבירה והנתיצה, לא תעשו כן לד’ אלקיכם, כי אצל השם מאוסה ומתועבת היא הנתיצה.
ובעת שנתן השם התורה לעמו ישראל אחזתן רעדה, כי חשבו שגם ישראל ירצו להרחיב אמונתם על ידי מבול אש ועל ידי מבול מים, כמו שהם עושים. ועל זה אמר בלעם לא כן הוא, אמונתכם מקורה היא מאנשים, אמונתכם תמונת האיש, ומשום הכי אינם מכירים רק אש ומים לא כן אצל ישראל. ד’ עוז לעמו יתן, ד’ נתן התורה להם, אב הרחמים וחסד, ומיד ענו כולם ד’ יברך את עמו בשלום (תהלים כט,יא. עיין זבחים קטז ע”א).

(מתוך קונטרס “נפש לאברהם”, הודפס בסוף הספר “נפש רב”, עמ’ רי”ז)


הרב אברהם מאיר (מאיער) נולד בבודפסט בשנת תרס”ו (1906) לאמו מרת ריקל לבית גרין ולאביו הרב אליעזר מאיר, תלמיד מובהק של הרב אברהם יונגרייז אב”ד צ’נגר שבהונגריה ורב בית הכנסת “שבת אחים”. בגיל ארבע עשרה החל ללמוד בישיבות הגדולות של הרב יהושע בוקסבוים בגלנטה ושל הרב עקיבא סופר בפרסבורג, שם הוסמך להוראה.

לאחר סיום לימודיו בישיבה חזר אל בית הוריו, שימש את אביו בתפקידים הרבניים והתמסר ללימוד תורה. בשנת תרצ”ב נשא את מרת חוה בת הרב משה ליטש סגל רוזנבאום אב”ד קליינוורדיין. לאחר חתונתו נבחר לכהן כרב קהילת מנדוק והגליל. שם נולדה בתם ריקל, אשר היתה כבת שנה וחצי כשנספתה באושוויץ יחד עם אמה. הי”ד.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ”ד באדר תש”ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט”ו בניסן תש”ד (08.04.1944), החלו ז’נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה, ובכללם את יהודי מנדוק, לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז’ וב-ט’ בסיוון תש”ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב אברהם מאיר שהה בגטו עם גיסו הרב שמואל שמעלקא רוזנבאום, אב”ד של קליינוורדיין. שניהם הובלו לאושוויץ באותו קרון. מיד עם הגעתם לשם, בי”ב בסיון תש”ד, נשלחו להריגה עם בני משפחתם ורבים מחברי קהילותיהם. הי”ד. 

מעט מחידושיו של הרב אברהם הי”ד, שנכתבו בחוברת בשנים תר”צ-תרצ”ה, התגלו בשנת תשכ”ט בעזבונו של אחיו הרופא ד”ר מרדכי מאיר. בשנת תשס”ב הוא יצאו לאור בשם “קונטרס לנפש אברהם”, בכרך אחד עם הספר של חותנו, “לחם רב”. הספר יצא בהוצאת אחיינו של המחבר, אשר הוסיף כהקדמה לקונטרס, את תולדות המחבר.

מקורות: תולדותיו בהקדמת “נפש לאברהם”, דפי עד ב”יד ושם”, ועוד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדהספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

הערה: בדפי העד כתבו אחיו ואחיינו של הרב אברהם מאיר, ששנת לידתו הוא 1906, אך אח”כ כתב האחיין בהקדמת הספר, שהוא נולד בתרס”ד (1904). בהקדמת הספר נראה שהמשלוח לאושוויץ יצא בי”ב בסיון, אך בהשוואה למקורות נוספים נראה שזה תאריך הגעתם לשם.

מספר הצפיות במאמר: 28

עצה לבעל תשובה לעבוד את ה’ יתברך בשמחה/ הקדמת הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד לספרו גבעת לבונה

חתימת יד קודשו של רנ"ה בומבך הי"ד

פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ומתחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, שמשם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה

(מדרש תנחומא, הובא ברש”י תהלים קיט,קל)

הנה כל עובר ישתומם על דברי המדרש הנ”ל, האיך מוכח מזה שתחלת דברי ה’ במעשה בראשית יהי אור שיפתחו בדברי תורה. וגם מה הלשון יפתחו בדברי תורה, והכי המצווה בלימוד תורה היא רק לפתוח בדברי תורה, הרי המצווה להגות בה יומם ולילה.

ואחשבה לבאר דברי חז”ל ומליצותם שרעיון גדול ויסודי הטמינו בדבריהם בזה, ונקדים לבאר דברי המדרש רבה בסדר וירא בקרא דוהוא יושב פתח האהל, פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחת לגרים, יעויין שם, ואינו מובן. ובנראה בביאורו, דהנה כבר כתב בנועם אלימלך בפרשת וירא שם לפרש הקרא דוהוא יושב פתח האהל, דהיינו שהיה בו הכנעה גדולה, דאף שהיה צדיק גדול, מכל מקום החזיק עצמו שעדיין יושב בפתח והתחלה של הקדושה, דאהל רומז אל הקדושה. עד כאן דבריו הקדושים.

ולעניות דעתי נראה להסביר דבריו הקדושים, גם לבאר על פי זה סוף דברי הקרא כחום היום. דהנה רש”י ז”ל בפרשת תבא פירש הקרא היום הזה ה’ מצוך, בכל יום יהא בעיניך כחדש כאילו בו ביום נצטוית. ואינו מובן מה זה חשיבות שהיום נצטווה, ולכאורה, אדרבה, חוק הנהוג כבר מימים קדמונים יש לו ערך רב.

ושמעתי בזה מאחי מורי ורבי הגאון הצדיק מאור הגדול בעל אהל יהושע זצ”ל לבאר דבריו, דהנה בפיוט הרשות לחתן בראשית נאמר שם שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה, ואינו מובן, וחס וחלילה לומר כזה על תורה הקדושה, שאם ישנה היא עברה חס וחלילה. אכן ביאור הדבר נראה לפי מה שאמר רבנו יונה ז”ל בשער התשובה, כי מדרך התשובה היא רק לראות ולתקן מעשיו בעתיד, למאוס ברע ולבחור בטוב, כי אם יחשוב על מה שעבר יבוא לידי עצבות, חס ושלום, ולא יוכל לעבוד הבורא בשמחה. ולכן העיקר מה דאזיל אזיל ומכאן והלאה חושבנא. עד כאן דברי הרב רבנו יונה. (וכעין זה שמעתי משמיה דאדמו”ר הגאון הקדוש רבן של כל ישראל מהר”י מבעלזא זצ”ל שאמר לפרש דברי הרמב”ם שכתב דתקיעת שופר, אף על פי שחוק הוא, טעם יש בה, עורו ישנים מתרדמתכם, והוא כמו מי שישן ואחר כך ניעור, העיקר הוא לראות מה שלפניו, כי בזמן העבר היה ישן. כן הבעל תשובה יחשוב כי בתחילה היה ישן בשינת אוולת הזמן ועתה ניעור משנתו וצריך לתקן דרכיו לעתיד. עד כאן דבריו הקדושים. ובדרוש הזה אמרתי לרמז בדברי הרמב”ם, מה שאמר השל”ה הקדוש בהלכות ראש השנה בטעם הליכת תשליך בראש השנה, בהיות שצריכים אז לרחמים גדולים ולזה הולכים לנהר בו יש דגים לעורר עינא פקיחא דלמעלה, דדגים אין להם שינה, ועל זה נאמר עורה למה תישן. יעויין שם בדבריו הקדושים. וזהו הרמז ברמב”ם עורו ישנים מתרדמתכם, לעורר רחמים גדולים. והארכתי בזה). אולם באמת אם יחשוב האדם לנפשו כי מה שעבר אין לתקן, אם כן שוב יתעצב אל לבו ולא יוכל לעבוד ה’ בתורה ומצוות כראוי. ולכן נתנה תורה הקדושה עצה לבעל תשובה לעבוד את השם יתברך בשמחה, שיחשוב בלבו שהיום נתנה לו תורה הקדושה ועד היום לא היה מוזהר ולא עבר כלל ורק מהיום נצטווה והוא מקיימה מהיום ולהבא. וזהו הכוונה היום הזה ה’ מצוך, שתחשוב בכל יום שהתורה חדשה ובו ביום נצטווית עליה, ואם כן לא עבר עליה מעולם ויוכל מכאן ולהבא לקיימה וללמדה בשמחה. וזהו כוונת הפייטן, שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה. ואין הפירוש שעברה מלשון עבר ובטל ורק שעברה שעבר עליה, דאם היא ישנה אם כן הוא עצב דכבר עבר עליה, ורק שמחים בה כחדשה ובו ביום נצטוו עליה ומעולם לא עברו עליה. ומבוארים דברי הפייטן ודברי רש”י ז”ל. עד כאן דברי אחי מורי ורבי הגאון ז”ל.

ומעתה זהו הכוונה באברהם אבינו עליו השלום שהיה יושב פתח האהל, שנדמה לו שהוא עדיין בפתח והתחלה של הקדושה. וכדברי הנועם אלימלך הנ”ל, דבוודאי היה אברהם אבינו עליו השלום מגודל הענווה חושב שלא קיים רצון ה’ יתברך כראוי עד כה, ולזה היה חושב שהיום נצטווה והוא כעת בהתחלת הקדושה. ואולם המקור לזה היה מקרא כחום היום, היינו דזה היה ממש כהך קרא דהיום הזה, ומובנים דברי הנועם אלימלך הנ”ל בצירוף ביאור הקרא דכחום היום, והבן. והנה דרך הזה יונעם לבעלי תשובה, כי אף שעברו על התורה, מכל מקום היום נצטוו ויכולים מעכשיו לסגל מצוות ומעשים טובים ותורה, וכן הגרים, אף שקודם גירות עברו אף על ז’ מצוות, מכל מקום יוכלו לכנוס תחת כנפי השכינה בעצה הזו. וזהו הכוונה במדרש רבה הנ”ל, אתה פתחת דרך לעוברים ושבים, והכוונה עוברי עבירה ושבים ועושים תשובה, יוכלו מעתה לעבוד מעתה לעבוד ה’ בשמחה, וכן הגרים, וכל זאת בעצת אברהם אבינו עליו השלום דיושב פתח האהל כחום היום, וכנזכר לעיל.

ונראה להעמיק יותר בביאור הלשון כחום היום. דהנה כבר הביא רש”י ז”ל בריש בראשית קושית רבי יצחק דלא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם. ונראה דהנה תורה הקדושה נמשלה לאור בקרא כדכתיב כי נר מצווה ותורה אור. והכוונה לדעתי, על פי דברי רבנו יונה הנ”ל, שלא יפול לב האדם בגשתו אל הקודש לתורה בזוכרו ימים הראשונים, והעצה לזה דהיום נצטווה. והנה זה הוא בבחינת אור השמש, שאנו מברכים יוצר אור והיינו שבכל יום בורא מחדש, דאתמול שקעה חמה והיום בהנץ יוצר האור מחדש. וכן החושך, כמבואר במה מקומות. וכן הוא בתורה הקדושה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום נצטווה, וזה בחינת אור היום ומשום הכי תורה אור, ומהאי טעמא אנו מברכים גם כן בברכת התורה נותן התורה, ולא נתן התורה, משום דבכל יום נותנה מחדש. ועיין בטו”ז או”ח סימן מז כתב גם כן דנותן בכל יום, רק שכתב בדרך אחר קצת. ומעתה משום הכי התחיל ה’ יתברך מבראשית ברא, שבהתחלת לימוד התורה בל יתעצב אל לבו מהימים שעברו, לזה תיכף בהתחלת התורה כתיב יהי אור, שהיינו שהכל בבחינת אור שבכל יום יהיה בעיניך כאלו היום נצטווה.

וזה מרומז בקרא דפרשת ואתחנן וידעת היום והשיבות אל לבבך. ועמד שם האור החיים מה ידע מהיום מיומים אם ישוב אל לבו. יעויין שם. ובהנ”ל יבואר שהבעל תשובה לא יתעצב בימי התשובה מהימים שעברו דכבר כתבה תורה היום הזה ה’ מצוך, וכתב רש”י, דמהיום נצטווה, ובדברינו יבואר היום הזה, היינו כמו שהיום הזה נתהווה בכל יום, כמו כן ה’ מצוך. וזה וידעת היום, היינו הקרא דהיום הזה, וגם דהוא דוגמת היום, ובזה והשבות אל לבבך, דזה דרך ועצה טובה לבעלי תשובה, וזהו כחום היום דאברהם אבינו עליו השלום עומד בפתח הקדושה בבחינת חום היום וכנ”ל, ומעתה מבואר דברי התנחומא הנ”ל. תחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, והיינו דהתורה פתחה בזה בכדי שיהיה דרך לבעלי תשובה, וזהו מבין פתיים, ממנו יבינו הכל, אף הבעלי עברה, לפתוח בדברי תורה, והיינו שכעת נצטווה ועומד בפתח וכנזכר לעיל בדברינו. וחתני הגאון מורנו הרב יוסף מרדכי שליט”א האב”ק גאליגורא העירני על פי זה לפרש מה שאמרו חז”ל ואין עתה אלא תשובה, והכוונה דדרך התשובה הוא לחשוב, ועתה, היינו כעת נצטויתי. וזהו דרך גדול לתשובה. עד כאן דבריו. דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן, וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ .

(מתוך הקדמת המחבר לגבעת הלבונה)


בשנת תרמ”ה נולד הרב נפתלי הירץ ב”ר יוסף, ממשפחת בומבך שהעמידה דורות של רבנים ולומדים רבים בגאליציה ופולין. בצעירותו למד בשקידה אצל אביו ואצל אחיו הגדול הרה”ג ר’ יהושע פנחס זצ”ל אב”ד אשפצין מחבר הספר שו”ת אהל יהושע. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה בדברצין שבהונגריה, אח”כ היה רב במגריב. בשנת תרפ”ה התקבל כרב וראב”ד בסמבור עד שעלה הכורת עליו ועל משפחתו וקהלתו במוקד השואה במחנה ההשמדה בלזיץ, ונעקד על קידוש ה’ בט”ו מרחשוון תש”ג. הי”ד.

אשתו הראשונה, מרת יהודית בת ר’ ישראל יעקב קרוס מליביטשוב, נפטרה בשנת תרע”ג. בזיווג שני נשא את מרת גיטל בת רבי חיים ערליך מברענזא ודברצין.

במשך כלל ימיו נמנה בין חשובי חסידי בעלז ורבניה, והיה אחד מגדולי הדור לפני השואה. ספרו שו”ת גבעת הלבונה (לובלין תרצ”ט), על שו”ע או”ח עד סוף הלכות שבת, מעוטר בהסכמות נלהבות של זקני ופארי הדור, ר’ חיים עוזר גרודזנסקי זצ”ל אב”ד וילנא, הרב אברהם יעקב הלוי הורוביץ אב”ד פארבוזא ומחבר ספר שו”ת צור יעקב וכן הרב אהרן וואלקין זצ”ל אב”ד פינסק שחיבר ספרים רבים.

בהכנת הספר טרחו תלמידיו, ר’ יצחק אייזיק הכהן יאלעס הי”ד, ובן אחותו ר’ יוסף שאלל הי”ד שצרף בסוף הספר את קונטרסו “נס על הגבעה” ובו פלפול בענייני חנוכה.

לאחר שנים היה הספר “גבעת הלבונה” נדיר, ובן אחות המחבר, ר’ שמעון מרגליות, הוציאו לאור במהדורה שניה, “למען יהיו שפתותיו דובבות בעולם העליון וימליץ טוב בעדנו. אמן כן יהי רצון”.

מקורות: הקדמת גבעת הלבונה מהדורה שניה, מאורי גליציה חלק א 464-467, דפי עד באתר יד ושם.

בתמונה למעלה: חתימת יד קודשו של הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד

מספר הצפיות במאמר: 19

המתפלל רק על צורכי עולם הזה והגוף נקרא רשע / הרב אברהם דירנפלד הי”ד

הנצחת קהילת פאפא

כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון.

יש לפרש על פי מה שכתב בבית שמואל אחרון מאמר חז”ל הנהו בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בדנהמא, רצונו לומר, כל יגיעם ועבודתם שיהיה להם לאכול, ואוכלים כדי שיהיה להם כח לעבוד. ואם כן מותר האדם מן הבהמה אין, וזה אכלי נהמא כדי שיוכלו לאכול עוד נהמא, בנהמא, כלומר, בעבור נהמא.

ובאהבת ציון מפרש סביב רשעים יתהלכון, דהרשעים המה סובבים תמיד בעגולה אחת, דאוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, והגוף עובד שיהיה לו מה לאכול, ואוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, נמצא כי תמיד הולכין וסובבין בעגולה זו. אך באמת צריך האדם לאכול כדי שיהיה בריא ולעשות רצון בוראו ולקיים מצותיו. ונודע דעולם הזה נקרא אחור, כמו שאמרו חז”ל על הפסוק אחור וקדם צרתני, אחור בעולם הזה וקדם לעולם הבא, וזה שאמר הש”ס כל המתפלל אחורי בית הכנסת, דהנה תכלית תפלת בית הכנסת על צרכי הנפש. אמנם המתפלל רק על צורכי עולם הזה והגוף נקרא אחורי בית הכנסת, ועל כן נקרא רשע, כדכתיב סביב רשעים יתהלכון. ועל זה אמר אביי לא אמרו אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל במהדר אפיה לביה כנישתא, כלומר שמתפלל על צורכי עולם הזה שעל ידי כן יהיה ביכלתו לעבוד ד’ יתברך שפיר דמי (פנינים יקרים).

(בית יוסף, הרב אברהם דירנפלד הי”ד)

פדה בשלום נפשי.

יש לפרש הפסוק, הנה אם אדם יודע באדם שהוא שונאו יכול לשמור ממנו, ואין כל כך סכנה. על כן אמר דוד המלך עליו השלום, “כי לא אויב יחרפני ואסתר”, שאוכל להסתיר מפניו, אבל “ואתה אנוש כערכי”, “אשר יחדיו נמתיק סוד”. וכן פירשו המפורשים (מלכים א,ב) “וישם דמי מלחמה בשלום“, שהרג יואב את אבנר על ידי שדבר עמו בשלום והראה עצמו כאוהב. וזה “פדה בשלום נפשי”, שהיה בסכנה תחת מסווה השלום (ילקוט אליעזר).

ועל זה הדרך יש לפרש “ויאמר קין אל הבל אחיו”. ותמוה דלא נתפרש מה אמר לו, וגם תיבת “אחיו” מיותר דהלא ידוע דאחיו הוא. אך אמרו חז”ל (מדרש רבה פרשה כ”ד) דהבל היה גיבור יותר מקין. מה עשה קין, רימהו והראה לו אחווה ואהבה, ועל ידי כן “ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו”. והוא שרמזה לנו התורה איך הורגו, על ידי “ויאמר קין אל הבל אחיו“, כלומר אמירה הוא בכל מקום אמירה רכה ונעימה. מה שאין כן דיבור הוא קשה. וסימן לדבר “דבר אדוני הארץ אתנו קשות”. “אל הבל אחיו”; הראה עצמו כאוהב ואח, ועל ידי כן ויהרגהו (אור החיים הקדוש).

(שם)

המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף, זקף בשם.

יש לפרש על דרך מליצה, כי המתפלל לד’ ומאמין בהשגחתו יתברך, כשהוא כורע ויורד, רחמנא ליצלן, עד לעפר, בכל זאת לא יתרעם על מידותיו יתברך, אלא כורע בברוך. וכשם שמברך על הטוב, כך מברך על הרעה. וכשהוא זוקף ועולה על במותי ההצלחה, לא יבעט חס וחלילה לומר כחי ועוצם ידי וכו’ אלא זוקף בשם, ותולה גדולתו בד’ יתברך שמו (י”ג בשם המפרשים).

(שם)


הרב אברהם דירנפלד הי”ד, נולד בנייטרא לאביו הרב ישראל ולאמו לאה. סביו היו הרב יעקב, שהתנדב לשמש כמורה ההוראה בנייטרא במשך שנים רבות, והרב יוסף העניג האב”ד בנייטרא וראש ישיבה שם.

הרב אברהם  היה תלמידו של הרב שאול בראך זצ”ל אב”ד ור”מ בקאשוי והרב שמואל רוזנברג זצ”ל אב”ד ור”מ באונסדורף והרב יואל פעלנר אב”ד ור”מ בבעלעד. הוא נשא לאשה את תרצה, בתם של הצדיק המפורסם רבי צבי הופמן ורעייתו שרה מהעיר פאפא, שמחוז וספרם בהונגריה, ובמשך כמה שנים נסמך על שולחנם ועסק בתלמודו בשקידה עצומה.

במלחמת העולם הראשונה ניצל בנס בהיותו בשדה מערכה על הר דומבארד.

הוא הנהיג ישיבה גדולה בפאפא, יחד עם הרב עזריאל גשטטנר זצ”ל, ובמשך שנים רבות והעמיד באהבה ובמסירות מאות תלמידים, ובהם תלמידי חכמים מופלגים. בנוסף שימש כרב בחברת ש”ס, שם ישב שנים רבות באהלה של תורה, העביר שיעורים בבוקר ובערב ודרש ברבים בכל שבת. הרב יגע בתורה מתוך הדחק הוא והיה מפורסם כתלמיד חכם עצום, צדיק כביר ואיש חסיד ואמת.

בשנת תרצ”ז (1937) הוציא לאור את ספרו “בית ישראל” ובו ליקוט של פירושים מאת ראשונים ואחרונים על תחילת מסכת ברכות. הרבנים שכתבו הסכמה לספר היו הרב שאול בראך, הרב יעקב יחזקיה גרינוואלד, הרב יהושע בוקסבוים הי”ד והרב אשר אנשיל כ”ץ הי”ד.

בשנת תרצ”ח (1938) חזר והוציא את הספר במהדורה חדשה, בשם “בית יוסף“. בהקדמת הספר כתב: הנה חברתי זה הספר  (והוא קיצור של ספרי “בית ישראל” עם איזה הוספות חדשות) כדי שיהיה שוה לכל נפש ושירוץ בו הקורא ולא ילאה המעיין בו מחמת רוב הפלפולים וברורי השיטות אשר בררתי בעזרת ה’ יתברך בספרי “בית ישראל” אלא ירוו הלומדים צמאונם בפנינים יקרים ובדברים מתוקים מדבש ונופת צופים בפלפלת כ”ש מרבותינו הקדושים זכותם יגן עלינו אשר נמצא בספרי הנוכחי מועט הכמות ורב האיכות.

במתכונת זו חיבר פירוש על רוב מסכתות הש”ס, וחיבורים נוספים בשאר מקצועות התורה. את ספריו הוא חיבר ביגיעה רבה לילות כימים ללא ליאות, תוך שהוא אוסף ומלקט פירושים מודפסים וכתבי יד, ומסדרם בסדר דפי המסכת לתועלת הלומדים.

למרות סבלו הרב בשנותיו האחרונות המשיך לשקוד על תורתו, וכשהיה קשה ללמוד מספר חזר על תלמודו בעל פה.

בכ”ד באייר תש”ד (17/5/1944) פרסם סגן הממונה על המחוז וספרם את צו הגטואיזציה שבעקבות הוקם הגטו בפאפא. היהודים גורשו לגטו בתאריכים 23-31/5/1944. בגטו שוכנו 2,565 יהודים בצפיפות נוראה. גטו נוסף הוקם בעיר בשטחו של מפעל נטוש לייצור דשנים ובו שוכנו יהודים מהיישובים הסמוכים. באמצע יוני 1944 הועברו לגטו זה גם תושביו של גטו העיר, לאחר שנחקרו בעינויים על מנת שיגלו היכן הסתירו חפצי ערך. בי”ד בסיון (5/7/1944) גורשו 3,000 יהודים ממפעל הדשנים לאושוויץ. המאות היהודים הנותרים גורשו בו ביום למחנה שרוור, ולמחרת גורשו משם לאושוויץ.

הרב ניספה באושוויץ בשבת פרשת בלק, י”ז בתמוז תש”ד (8/7/1944) עם אשתו ועם עשרה מילדיהם, הי”ד.

 

שנים מבניו נשלחו לאושוויץ, שרדו, עלו לארץ, ולימים שבו והוציאו לאור, את מה ששרד מכתבי אביהם, במהדורה חדשה הכוללת שני חלקים מספר “בית יוסף” על מסכת ברכות, וחלק אחד על מסכת ביצה. אחד מהבנים שימש כראש ישיבת בעלז בירושלים.

הרב אברהם דירנפלד ומשפחתו הי"ד

מקורות: ספרי הרב הי”ד, הקדמת בני המחבר לספר בית יוסף מהדורה ג, קהילת פאפא באנציקלופדיה של הגיטאות, ויקיפדיה – שואת יהודי הונגריה.

מקורות נוספים: חכמי הונגריה עמ’ 532-533, ספר יזכור לקהילת פאפא, חכמי הונגריה עמ’ 532 (ירושלים, תשנ”ז), הקדמת ספרו בית יוסף מהדורה ו.

מספר הצפיות במאמר: 61

כל דבר מתעורר מהפוכו / הרב גבריאל גשטטנר הי”ד

תמונת הרב גבריאל גשטטנר הי"ד

ויאמר ה’ אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. וברש”י זכה עזר, לא זכה כנגדו.

ונראה לי על פי מה שכתוב במקום אחר לפרש הא דהוצרך לכפות הר כגיגית הא ישראל אמרו נעשה ונשמע, משום דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו זה לעומת זה עשה אלקים, על כן הם עלו למתן תורה שלא בהדרגה ומיד שקבלו התורה נעשו כמצווין ועומדין, אם כן מיד נתגדל גם יצרם שלא בהדרגה, אם כן אף שקבלו התורה מעצמם, אבל מיד אחר כך נתגדל כל כך יצרם זה לעומת זה, דמיד משום זה רצו לחזור, דאדעתא דהכי לא קיבלו. על כן הוצרך כפיה.

ועל פי זה נתתי גם כן טעם על מה שהובא במגן אברהם סימן ת”ץ שהיו ישראל ישנים באותו הלילה שקודם מתן תורה. ופרשתי על פי זה כמה פסוקים בפרשת תשא ומדרשי חז”ל המוקשים דאיך באו ישראל לחטא גרוע של עגל עד שהמלך במסיבו, והוא משום דעדיין לא היו מלומדין ביצר הרע גדול וקשה כזה.

והנה אם נושא אדם אשה וזכה לאשה צנועה וטובה, אם כן יעלה לפעמים שלא בהדרגה, והגם שעד היום נצח היצר הרע, אבל הלא כעת אדרבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ועל ידי זה נתגדל גם כן יצרו, אם כי על ידי הנישואין נחלש היצר בכמה עניינים כמו שאמרו חז”ל קידושין (דף כ”ט) יראת ד’ טהורה ישא אשה ואחר כך יעסוק בתורה, מכל מקום לעומת זה מתחדשים לאחר החתונה כמה יצר הרע של דברים חדשים, כגון התרשלות מלימוד התורה מחמת הפרנסה וכדומה וכו’ וכו’ על כן אמרו חז”ל זכה עזר, וגם זכה מלשון נצחון כמו בהא זכנהו ר”א בברכות (דף י”ב ע”ב) ובנדה ל”ב אם מנצח להיצר הרע אז נעשה לו עזר. אבל אם חלילה לא זכה ולא נצח להיצר הרע, אז אדרבא אותו עזר בעצמה אשר היא לו לטובה ולסייעו, על ידי זה גופא נתגדל היצר זה לעומת זה ונעשה אותו עזר לנגדו. ועל כן אנו אומרים שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן, בלי יצר הרע.

ובדרך זה יתפרש בפרשת פרה זאת חוקת התורה אשר צוה ה’, כי גבי תורה גם כן אמרו חז”ל (קידושין דף ל’) ושמתם סם-תם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשת לו וכו’ וזה עניין פרה אדומה שהיא מטמא טהורים ומטהר טמאים ודו”ק.

באופן אחר יש לפרש עוד דכבר נתקשו המפרשים בהא דאמרינן ריש סוטה מ’ יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני, והלא הבחירה ניתן ביד האדם ולמה איפוא מכריזין כאן הזיווג. אלא מפני כי לכח הלידה מוכרח טבע של התנגדות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש וכמו שפירש ויעתר יצחק לנוכח אשתו, כי רק בכח התנגדות זה לעומת זה כל דבר מתעורר מהפוכו. וזה עניין הנ”ל כי היצר הרע מתגבר בהתנגדות להקדושה, והטומאה נתעורר מן הטהרה, וזה הוא עניין פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים, שאם נופל על טמא מת אזי מעורר הטהרה ובנפול על אדם טהור מעורר הטומאה. רק לעתיד לבוא כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. עיין בספר אך פרי תבואה שכתב כן באריכות. ובזה פרשתי שעל כן פרה אדומה מכפר על חטא העגל, שגם כן היה ענין זה שחטאם באה על ידי כח של כל דבר מתפעל מהיפוכו ודו”ק.

נחזור לעניין הזיווג, דכיון שצריך להיות הלידה על ידי שני הפכים בנושא אחד, אם כן לעולם לא יתרצו הזיווג זה בזה כי הם קצת הפכיים, על כן צריך הכרזה מקודם. עיין בספר שלחן העזר סימן ב’ סעיף קטן ב שמביא זה וזה הוא הכוונה אעשה לו עזר והעזר הוא בזה גופא אשר הוא כנגדו ודו”ק.

(שפתי גבריאל על התורה, פרשת בראשית)


הרב גבריאל זכרון למשפחת הרב גבריאל גשטטנר הי"דגשטטנר הי”ד, נולד בסביבות שנת תר”נ (1890). הוא היה אב”ד בקהילת קודש סאמבאטהלי שבהונגריה, ונודע כתלמיד חכם גדול וצדיק תמים שכל מעשיו לשם שמים. מנעוריו ועד ליומו האחרון, למד תורה בשקידה נפלאה, בענווה, בקדושה ובטהרה. רבותיו היו הגאון הרב שמואל רוזנברג  זצ”ל אב”ד ור”מ מאונסדארף, והגאון הרב אליעזר דוד גרינוואלד זצ”ל אב”ד ור”מ מסטאמר והגאון הרב עקיבא סופר אב”ד ור”מ מפרסבורג זצ”ל.

לאחר חתונתו, לפני התמנותו לאב”ד עסק במשא ומתן יחד עם אחיו, הרב בנימין הי”ד, אך גם אז התמיד בלימוד התורה יומם ולילה, עשה תורתו קבע, הוסיף לחדש חידושי תורה ולימד תורה ברבים. לאחר שנבחר לאב”ד ור”מ בקהילת סאמבאטהלי, העמיד תלמידים הרבה והפיץ תורה ברבים. הוא חינך את תלמידיו בדרכי התורה ויראת שמים. הוא תיקן תקנות רבות לחיזוק הדת בקהילה ונשא דרשות בהתלהבות נפלאה, בדברים היוצאים מן הלב.

הרב נהרג באושוויץ עם אשתו וכל בניהם, ועם רובם אנשי קהילתו. הי”ד.

אנשי עירו סיפרו שטרם שהובל עם בני קהילתו לאושוויץ, שם נשרפו על קידוש השם ברבים, דרש להם דרשה ארוכה בבית הכנסת וחיזק את ליבם לקבל עליהם אמונה שלימה במסירות נפש ולקבל באהבה כל אש יעבור עליהם מבלי להתרעם על מידותיהרב גבריאל גשטטנר וקהילתו הי"דו יתברך שמו. הדברים כל כך עוררו את הקהל, עד שהם התחילו במעגל של ריקוד שמחה בבית הכנסת על קבלת עול מלכות שמים, למרות שהבינו מה ממתין להם.

 

מעט מאוד מכתביו נותרו טמונים באדמה בשנות השואה ונצלו, כאשר רוב רובם של הכתבים אבדו. רוב הכתבים ששרדו הם מהשנים תער”ה-תרע”ח (1915-1918), מתקופת בחרותו, עד היותו כבן עשרים.

בן אחיו קיבץ את הקטעים המפוזרים ששרדו, מתוך גליונות בודדים ודפים מפוזרים, והוציא אותם לאור בשנת תשכ”ג כספר בשם “שפתי גבריאל”, על התורה ועל מסכתות הש”ס. וכך כותב המוציא לאור בהקדמתו:

והנה מאז תמיד הייתי מחשב מתי יבא לידי ואזכה להוציא לאור כלי חמדה כתביו החמדים, לעשות נחת רוח לנשמתו הטהורה. ועתה אשתחוה ואכרעה לפני צורי וגואלי, אשר עזרני אחר יגיעות רבות לברך על המוגמר, ושפתי לא אכלא, מברכת הודאה, שנתגלגל הזכות על ידו להשלים המלאכה הזאת, ויפוצו חוצה מעיינותיו, למען יתרחשון בעולמים שפתותיו. ונכון לבי בטוח, כי יהיה לנחת רוח, וימצא חן בעיני הלומדים, בפרט תלמידיו הנאמנים, המתאווים לרוות צימאונם, בדברי רבם ומאורם. וסהדי במרומים כי לא לכבודי עשיתי זאת, ולא לשום הנאת ממון, רק כוונתי להקים שם עולם לכבוד דודי המחבר זצ”ל, ולשום לו שארית בארץ, וכמאמרם ז”ל אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם, כי גם בן ובת לא נשאר לו, למען הזכר עליהם שמו, כולם עלו על המוקד ונהרגו על קדושם השם יתברך. ובזה אקים מצבת קודש לנשמותיהם הקדושים הי”ד.

יום הזכרון של הקהילה הוא ט”ז-י”ז בתמוז, כמובא ספר זכרון לקהילות מחוז וואש.

 

מספר הצפיות במאמר: 24

לא על ידי עצבות יבנה העולם, כי אם על ידי שמחה וחדוות הנפש / הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי”ד

הכל בשמחה

אווגוסטוב.

 ויצא קין מלפני ד’, מהיכן יצא, ר”י בשם ר’ איבו אמר השפיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה כו’, ר”ה בשם רבי חנינא בן דוסא אמר יצא שמח כו’ פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת (בראשית רבה כב).

תשובה של עצבות, המצב הנפשי של אדם הראשון אחר החטא היה מצב של עצבות, של זעזועים פנימיים וחטיטה עמוקה בקרקע הנשמה, כמו התינוק החוטא בבית אביו, ואביו יכהו על הלחי. יש תינוק שהוא בן חכם וישמח אב, והוא נושק תיכף את יד אביו ומתפייס עמו בלב שמח, והוא שבע רצון וגם רוח אביו נוחה הימנו. ויש תינוק קשה עורף ובעל בכי, אשר מיילל כל היום, ובזה יצער את אביו עול יותר מאשר חטא, ואביו רואה אותו כשהוא יושב בודד בפינה ואינו אוכל כל היום ומזיק לבריאותו, ולב האב יתפקע מצער וכאב.

וכן הוא האדם החוטא לאביו שבשמים והקב”ה מיסרהו, והוא מתענה ומסגף את נפשו, והולך שומם כל היום, אינו אוכל ואינו שותה וממאס בעולם הזה ופורש את עצמו אפילו מן המותר ומתרחק מבני אדם ומפחד תמיד שמא ייפול ברשת היצר הרע. ואפילו עם בני ביתו לא יתעניין והוא מתבודד בחדרו ועוסק כל היום בבכי ואנחה.

וכשם שהוא פורש מחברת בני אדם, כן האנשים מתרחקים ממנו ומחזיקים אותו לבעל מרה שחורה ולאדם שאינו מן הישוב. ולמרות ידיעותיו המקיפות ומידותיו התרומיות, אינם מעמידים אותו בראש מוסדות התורה והחסד, אשר הוא בלבו הער ונפשו הנקייה היה ראוי לעמוד בראשם. אבל כיון שהוא טרוד כל היום בשקו ותעניתו הוא מתרחק מכל משרה ומכל מינוי ופקודה, כי אין לי פנאי לפקח על עסקי רבים, וממילא יתמנו במקומו אנשים אחרים שאינם ראויים לאותה אצטלא, לשאת את משא העם ולעסוק בצרכי צבור באמונה להרביץ ולהפיץ תורה ברבים, ולהחזיק ביד עניים והיורדים ממצבם, וכל העניינים הנזכרים נמסרים בידי אנשים הרחוקים בהחלט מהצורך הנפשי לדברים כאלה וכל פעולותיהם במקצועות אלה הן רק לשם כבוד או לחפות על ידיהם על הנהגתם המקולקלת בין אדם לחברו, הנהגה של גנבה וחמס ועל הנהגתם המופרעת בינם לקונם, כידוע.

פרי תשובה כזו, תשובה הבאה מתוך עצבות, אינה מביאה אלא הרס חיצוני בלבד, אבל היא מכניסה גם הרס פנימי. ביתו של השב בתשובה כזו פור יתפורר, בניו יתגדלו ללא תורה וללא דרך ארץ, כיון שאביהם לא נמצא בחברתם לדבר אליהם דברים טובים היוצאים מן הלב להדריכם בדרך הישרה. והוא, האב שמתבודד תמיד ויושב שומם, מתראה בעיני הבנים כמשוגע איש הרוח, ומהרהרים בלבם כי זה אינו בגדר האפשרות להיות צדיק וירא ד’  כאביהם, לסגף את הנפש ולא ליהנות כלל מעולם הזה, ומתדמים בנפשם כי היא דרך התורה לשבת תמיד בפינה נדחית בשק ותענית. ועל ידי זה הם בועטים באביהם ובתורת ד’ ויוצאים לתרבות רעה. וכיון שהאב רואה דרכיהם הנשחתות הוא פורש את עצמו יותר מחברתם ומחברת בני אדם בכלל, וכמעט שהוא קץ בחייו, ואינו משים על לבו כי הוא בעצמו גרם לכל זה, להירוס החיצוני והפנימי, מהתרחקותו מבניו ומבני אדם, מבדידותו והתייחדותו ובריחתו מן העולם.

בעתים האלה אנו רואים בעינינו את החורבן הרוחני, את ההריסה בכל ענייני קודש ואת הבנים הבועטים באבותיהם, מהו הסיבה שסבבה כל זה? אמנם המלחמה העולמית עם כל תוצאותיה כל נוראותיה ופחדיה, היא העונש אשר ענש ד’ אותנו. הרבה טירות נחרבו באין יושב ועם ד’ נתן למרמס ונדונו בארבע מיטות, רחמנא ליצלן. ויש מצדיקי הדור שמצאו את עצמם אשמים בשביל שלא הוכיחו את בני דורם, ונשבר לבם בקרבם ורפו ידיהם לעשות דבר מה ליישב את העולם ולבנות את הנהרסות, וכל הו>ם הם הולכים שוממים ולא ימצאו ידיהם לעשות תושייה ואך מתבודדים במחשבותיהם לדאוג על העבר ולבכות על חורבן העולם. אבל צרכי העולם תובעים את סיפוקם, ובכן יתמנו מנהיגי הצבור מעצמם, ומובן שמתמנים כאלה אשר אינם ראויים כלל למשרה זו, גבאי בתי המדרש מגולחי זקן המה, למרות הכתוב בתורה, שהם מתכבדים בה “לא תשחית את פאת זקנך”.  גבאי התלמודי תורה הוא איש שאינו בן תורה והכרת פניו ענתה בו שאינו מחבב את התורה ולומדיה, ומינויו הוא אך מפני הכבוד והגאווה וכדומה. והתלמידים הקטנים הרואים את מידותיו הנשחתות  ובשמעם את התועבות אשר עשה המדריך הזה בעבר, ואך בכדי לחפות על מעשיו האי-נאותים שבעבר נעשה לגבאי ועסקן במצוות, גם הם ישנאו את התורה. כי הגבאים והמדריכים כאלה מבזים את התורה ומשניאים עליהם את הדת, כי אם הם בעצמם מחנכי את בניהם בבתי הספר של נכרים, איך איפה יחנכו ילדי אחרים בדרך התורה. הם סותרים את עצמם ואת מעשי ידיהם והצביעות והשקר ניכרים מתוך דרכיהם המהופכות, ומפאה זה נחרב ונהרס כל בנין בית ישראל, ובני הדור הבא מתגדלים על ברכי החפשים פורקי עול שהתחילו לעסוק בישוב העולם ויוצאים לתרבות רעה, רחמנא ליצלן.

אדם הראשון לאחר החטא היה באותו מצב הנפשי, כאשר נענש מאת ה’ להגלות מגן עדן והפחידו בעונש מיתה לו ולבניו עד סוף כל הדורות, נשבר לבו עד שפירש מן האשה ק”ל שנה (בראשית רבה כג) וסיגף את עצמו לשבת במים עד צווארו ונעשה כל גופי ככבירה (פרקי דרבי אליעזר) והתבודד באהלו ולא עסק בישובו של עולם, ובין כך נכנס הרס פנימי בביתו, קין בנו הרג את אחיו ובטח בכה אדם הראשון אביהם עוד יותר ויותר, והתייאש מכל, והתייחד בפנתו, וכשהוא התבודד והתייחד נתגדל קין הרוצח והוליד בנים ובנות ולא התפעל כלל מחטאו ומעוונו הגדול, מהרציחה הנוראה, והוא “גונב דעת העליונה” כאלו הוא מתחרט על הרעה אשר עשה, מראה סימני הכנעה והוא כמקבל על עצמי עול גלות (וישב בארץ נוד), ועוסק בישובו של עולם (ויהי בונה עיר) ומטפל בחינוך דור הבא (ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, על שם החינוך). ותחת השפעתו נתווסדו בתי ספר לבנים ולבנות, ואולי גם בתי משחק (תופשי כנור ועוגב) והכל לשם ישוב ותיקון העולם. וכשפגע בו אדם הראשון וראה מה שזכה הרוצח הזה ליסד, וכי כבר נשכחה רציחתו הנוראה, ושמש הצלחה זרחה לו (וכביאור ר”י האות הנאמר בכתוב דשם ד’ לקין אות —הזריח לי גלגל חמה), והכלבים העזי פנים שבדור ומלקקי פנכא הם נעשי שומרים לראשו (וכביאור רב האות הנ”ל שאמר כלב מסר לו, בבראשית רבה כב) והמה התחברו אליו ונעשו לחיילותיו. והם מנשאים את הרוצח ואומרים לרשע צדיק אתה וחולקים לו כבוד ומזמרים לפניו תשבחות, והראשונית לא יזכרו ולא יפקדו.

וכיון שראה אדם הראשון  כל זה הבין בדעתו שלא טוב עשה בהנהגתו שפירש מן העולם וגרם שנמסרה ההנהגה ותיקון העולם בידי בנו הרוצח, אשר בנינו – סתירה, ופרי חינוכו של קין הוא המבול לשחת כל בשר כי מלאה הארץ חמס ומרשעים יצא רשע, וטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, וכיוון שכל תוכו של קין היה רצח ושוד, ממילא השפיע על תלמידיו וחניכיו להיות כמוהו – התחיל אדם הראשון להתנהג בשיטה אחרת, ותחת אשר עד עכשו סיגף עצמו,  פתח עתה בשיר והודיה ואמר “מזמור שיר ליום השבת”, כי “טוב להודות לד’ ולזמר לשמך עליון”. לא על ידי העצבות יבנה העולם, כי אם על ידי שמחה וחדוות הנפש, וזאת היא דרך התשובה האמתית לעבוד את ד’ ולעסוק ביישובו של עולם להשפיע על הדור הצעיר מרוחו במוסדות התורה והחינוך. ואך על ידי עשה טוב יסור מרע וחטאתו תכופר.

 עזריאל נח קושעלעווסקי מפה הנ”ל

(קובץ דרושים, תר”צ, סימן יח)

מספר הצפיות במאמר: 5

על הצער בעת שהוא עוסק בפרנסתו ומבטל על ידי זה מתורה ומצוות / פורסם ב”הבאר” בעריכת הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד בשם רבי ישראל מרוזין זצ”ל

צער ביטול תורה בשל פרנסה

בראשית (ד,ב) ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה וכו’ וישע ד’ אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה.

והמפרשים הרבו לבאר את הענין הזה. ואמר הרב הקדוש רבי ישראל מרוזין זצוק”ל לבאר כי עיקר תכלית האדם להגיע ולהיות אדם המעלה להדבק בד’ ולעסוק בתורתו ובמצוותיו. אכן לאשר האדם מוכרח לעסוק גם במלאכה ובמסחר לפרנס אשתו ובניו, הפלא הקב”ה לעשות וקשר רוחניות בגשמיות, שיעסוק האדם בישובו של עולם והוא יקיים: בכל דרכיך דעהו.

וצריך לזכור מאמרם ז”ל (שבת ל”ב) אדם יוצא לשוק יהא דומה בעיניו כמו שנמסר לסרדיוט. והאדם צריך להצטער כל העת שהוא עוסק לפרנסתו ולעסקו ועל ידי זה מבטל מתורה ומצוות.

וכלל יש לנו (מגילה י:) כל מקום שנאמר ויהי הוא צער, ובמדרש רבה (אסתר, ויהי בימי אחשוורש): כל מקום שנאמר ויהי משמש צרה וכל מקום שנאמר והיה שמחה.

וזה שאמר הכתוב: “ויהי” הבל רועה צאן. רצונו לומר כשרעה את הצאן הצטער ודאג לזה. וקין “היה” עובד אדמה. רצונו לומר כשעסק קין בעבודת האדמה שמח בזה והסיר דעתו מהתכלית האמתית, ולכן וישע ד’ אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. דברי פי חכם חן.

(נשלח מאת מורה ההוראה ממעזעריטש ר’ מאיר זאב לעוו זצ”ל, ופורסם בקובץ הרבני הבאר, תרפ”ד, כרך א, עמ’ טז)

אמר העורך, יען שאנה ד’ לידי לסדר בראש “הבאר” בענין שאדם צריך להצטער על העת שהוא עוסק בפרנסתו ולעסקו שמבטל על ידי זה מתורה ומצות ד’, אעתיק פה איזה דברים נחמדים מה שראיתי בענין זה בהספר היקר “לקוטי סופר” על תרי”ג מצות מהרב הגאון הצדיק המפורסמים מפאקש זצללה”ה בהקדמתו שהביא מפירוש מהר”ם אלבילד”א (שהובא בדמשק אליעזר ויחי ל”ב) שפירש על וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה וכו’, והוא שראה והשיג שמנוחת עולם הבא הטוב והראוי שיהיה נכסף מהכל, אבל והארץ, והם חמדת העולם הזה, אינו טוב בהחלט אבל הם נעימים למראה עינים לבד, ואינם כן לפי האמת, ולכן נטה שכמו לסבול, ויהי למס עובד כי היותו עובד אדמה ומתעסק בעניני הארץ כל זה בעיניו למס, כי הוא ראה שאין זה האושר והתכלית ולכן עשה זה כמוכרח כעין המס שיפרע אותו אדם  בעל כורחו.

והאריך בהספר הנ”ל שם בדרך מוסר לפרש הכתוב (בפרשת תצא) “לא תעשוק שכיר עני ואביון” – זה הנשמה (עיין בתיקונים אם חבל תחבל שלמת רעך דא נשמתא קדישא, ועיין תנחומא פרשת משפטים), “ביומו תתן שכרו”, של הנפש. תתן תפקידה בקיום מצות מדי יום ביומו, שהיא שכרה, יען שבאת בגוף העכור. “ולא תבא עליו השמש”, שאל תדחה אותה מיום ליום, “כי עני הוא” ואליו (לגוף) הוא (הנשמה) נושא את נפשו. ונכתב בלשון זכר כי  כל זמן שלא קיים מצות הוא בבחינת דוכרא כידוע, ותזהר מאוד בזה שלא יקרא אליך אל ה’ והיה בן חטא.

וכן פירש בזה הירושלמי (נדרים פ”ב) ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבה אומר זה כלל גדול בתורה. וכן מה שבש”ס שבת (דף ל”א.) באותו גר שבא לפני הלל להתגייר על מנת שילמוד כל התורה כל זמן  שעומד על רגל אחד, והשיב לו מה דעלך סני לחברך לא תעביד. הכוונה, כמו שאמר לפרש ברכת רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כ”ח) דכלל זה עיקר ויסוד בעבודת ה’, כמו שצריך לזון את הגוף באכילה ושתיה ושינה וכל צרכותיו ואם יחסר לו מאומה ירגיש כל הגוף, כן צריך לשמח הנפש בתורה ועבודה וגמילות חסדים ולזונו בתרי”ג מצוות שהם מזון הנפש והנשמה. וזהו שאמר, רעך, שהוא הגוף, ורע אביך, שהוא הנשמה אשר נפח בך אביך שבשמים, אל תעזוב.

וזה שהזהיר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו ויהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, כמו שאתם נזהרים שלא למנוע מזון ומחייה מבשרכם ודמכם וכל מגמתכם שיהיה להם תענוג יתירה, כן תשגיחו על נשמתכם הקדושה לכלכלו ולזונו במזון רוחני. וזה שהשיב הלל לאותו גר, מה דעלך (לגופך) סני, לחברך (לנשמתך) גם כן לא תעביד. ואמר ואהבת לרעך (לנשמתך) כמוך, שתאהב נשמתך לכלכלו בכל מה דצריך כגופך, וזה כלל גדול בתורה.

וסיים בזה שעל פי דברי  אלבילד”א הנ”ל המלץ לפירוש מחז”ל יומא (כ”ח:) קיים אברהם אבינו כל התורה אפילו עירובי תבשילין, ועל פי אמרם ז”ל בברכות (סג.) דרש בר קפרא איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה הוי אומר בכל דרכיך דעהו, דהוא שורש ועמוד גדול לכל הנהגות בני אדם עם ה’ בכל עת ובכל שעה ולא בתורה ובתפלה לבד, כי אם גם בעסקו בענינים גשמיים במשאו ובמתנו באכילה ובשתיה בשכבו ובקומו יהיה כוונתו לצורך עבודתו יתברך שמו וכל מעשיו לשם שמים כמבואר באורח חיים (סימן רל”א) ואברהם אבינו כל דרכיו ומצעדיו היו מכוונים לו יתברך שמו, ואפילו עריבות ומתיקות התבשילין היו מוקטרים ומוגשים לכבודו יתברך שמו.

ובהספד שאמרתי בקצרה (ושיש לי ברוך ה’ בכתובים באריכות) על אמי זקנתי הצדיקת והחסידה מרת שיינדיל הינדא ע”ה שנפטרה בשנת תרע”ט ביום כ”ח לחודש טבת (אשר ההספד הלזה יש לומר ולכתוב על אחותי הצנועה והחסידה מרת אסתר פרומטשי ע”ה שנפטרה ביום א’ דראש השנה משנה הנוכחי תרפ”ג) כתבתי דברים היקרים מהספר הנ”ל באריכות אשר אם ירצה ה’ אתן להם מקום ב”הבאר” בכרך הלזה או בכרכים הבאים אם ירצה ה’ לזכרון עולם, וכעת למען חביבות ויקרות הדברים ולמען שהספר הנ”ל לא שכיח כל כך במדינתנו העתקתי אותם בפה שמצאתי מקום ללין וה’ יתברך יהיה בעזרתי וימהר רעיוני להיות מאוהבי שמו ודורשי היכלו תמיד באמת ובלב שלם ושיקויים בנו מאמר הכתוב ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום. אמן כן יהי רצון.

הק’ צבי הירש פרידלינג, העורך והמו”ל

—-

באי”ה נכתוב ברשומות הבאות מתורותיו ומתולדותיו הרב המפורסם אב”ד בוסקוביץ הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד, שנספה בשואה בשנת תש”ג.

מספר הצפיות במאמר: 104

חיבור סיום התורה לתחילתה ולתחילת המשנה, וחיבור סיום הש”ס לתחילתו / הרב חיים פינחס לוריא הי”ד מורה ההוראה מלודז’

תמונת הרב חיים פינחס לוריא הי"ד

במשנה מאימתי כו’ ראיתי בצל”ח ראשית דבריו שם דרך לחבר ולקשר התחלת המסכת בדיני קריאת שמע לסיומא דתורה הקדושה, ואף אני אענה חלקי לפי קט שכלי, הנה כתיב בסוף הפרשה וזאת הברכה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ופירש רש”י ז”ל ששיבר את הלוחות והקב”ה הסכים על ידו. והנה ראיתי מביאים בשם הש”ך על התורה כתב דעל ידי זה ששיבר משה רבינו את הלוחות זכינו לתורה שבעל פה עיין שם טעמו.

ובזה כתבנו בחידושנו על התורה לחבר סיומה לתחילתה בראשית דדרשינן ב’ ראשית, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, היינו על ידי ששיבר משה רבינו את הלוחות כנ”ל.

ועל פי זה זה כתבנו בחידושנו לבאר הא דאיתא בפסחים דף ס”ח ע”ב אמר רב יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. דהדקדוק מבואר למה לא אמר אי לאו נתינת התורה כמה יוסף איכא בשוקא, ולהנ”ל יש לומר דכוונתו הייתה על האי יומא דמשה רבינו שיבר הלוחות דעל ידי זה יש לנו תורה שבעל פה ורב יוסף היה סגי נהור ודברים שבכתב אסור לאמרן בעל פה ולא היו יכול ללמוד. אבל על ידי שיש לנו תורה שבעל פה יכול ללמוד. ולא אמר בפירוש מחמת דהיה על ידי חטא לא רצה לומר בפירוש אלא ברמז.

ובדרך זו כתבנו בחידושנו לשבת דף פ”ח ע”א לישב קושיות התוספות שם בהא דקאמר בגמרא שם שיבר את הלוחות כו’ מה דרש קל וחומר כו’ והקשו דקל וחומר ניתן לדרוש ולא הוי מדעתו, ולהאמור יש לומר דאם לא היה שובר את הלוחות, דלא היה תורה שבעל פה, לא היינו דורשין קל וחומר, אלא משה רבינו מעצמו דרש כן, והקב”ה הסכים עמו אף דלא הווא עדיין תורה שבע”פ.

ובזה אתי שפיר קושית המגן אברהם סי’ תצ”ד על מה שאני אומרים מתן תורתינו כו’, דהסכמת הקב”ה לדרש משה רבינו הוי כנתינה ממש, והנה טעמא דמשה רבינו ששיבר הלוחות מבואר בסוף פרק קמא מחמת דפרקו מעליהם עול מלכות שמים ואמרו אלה כו’ ורצה שיהיו נדונים כפנוים עיין שם. ולזה התחיל רבינו הקדוש בדיני קריאת שמע שהוא קבלת עול מלכות שמים, שזהו תיקון חטא הנ”ל. ואפשר לפי מה שכתבו התוספות לקמן די”ב ע”ב בדבור המתחיל בקשו, בשם הירושלמי דאותן ג’ פרשיות שתקנו בקריאת שמע, לפי שבהן עשרת הדיברות. ועיין בבאר היטב אורח חיים סימן ס”א אות א’ מביאו ומבאר, ואם כן כיון דמשה רבינו שיבר הלוחות שהיה כתוב בהן עשרת הדברות לכן מסמיך רבינו הקדוש פרשת קריאת שמע באמירת עשרת הדברות שזה הוא תקונו כנ”ל.

ועל דרך זה ראיתי בספר ישמח משה בפרשת דברים בדבור המתחיל והנ”ל כתב לחבר סיום הש”ס לתחילתו, דהסיום הוא תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום כו’ דלכאורה איך אפשר לחזור כל הלכות בכל יום, אלא העניין דבקריאת שמע נרמז עשרת הדברות ובעשרת הדברות נכלל כל התורה כולה, אם כן הקורא קריאת שמע פעמים בכל יום הרי הוא חוזר כל התורה כולה, וזהו שאמר כל השונה כו’, ואיך אפשר, לזה פתח מאימתי קורין קריאת שמע. ואם כן היינו כללות התורה כנ”ל.

 

הרב חיים פינחס לוריא נולד בשנת תרכ”ד, 1864, בעיר זדונסקה וואלה כבן יחיד לאביו ר’ שלמה זלמן צבי זצ”ל שהיה למדן מצויין, חסיד, פרנס העיר ובעל מפעל לאריגה. נשא לאשה את הרבנית אסתר גיננעדל ע”ה בת הגאון החסיד ר’ שלמה אברהם קרון זצ”ל, מחבר הספר “כתר שלמה”. לאחר נישואיו עבר ר’ חיים פינחס לדוואהרט ושקד על התורה והעבודה במשך מספר שנים. אח”כ עסק במסחר עד לשנת תרס”ה.

עוד מימי עלומי אני טרוד בטרדת המסחר מאד. נע ונד מביתי וצרות רבות עברו עלי ראשי עד אין מספר, ותודה לאל מן המיצר קראתי וגזלתי שינה מעיני והיה לי הלילה ללמוד והיום למלאכה… וחנני ה’ דעה ובינה וזכיתי לחדש הרבה פלפולים והרבה מהם חידשתי על אם הדרך ומצאתי אחר כך שכוונתי לדעת גדולים וברכתי שהנחני ‘בדרך’ אמת. ודבר זה הלהיב בנפשי עוז בתשוקה יתירה ללמוד בעיון עמוק לחדש חידושי תורה (מתוך הקדמת ספרו “פתח הדעת” הלכות מליחה).

בשנת תרס”ה עבר ללודז’ והיה בן בית אצל רבה של לודז’, הגאון ר’ אליהו חיים מייזל זצ”ל. הוא פתח בית חרושת יחד עם שותף שהתגלה כנוכל. השותף גנב את כספי העסק וברח מחוץ למדינה, תוך שהוא משאיר את שותפו בחובות. כחסיד גור, הוא נסע ושטח את מצוקתו לפני האדמו”ר מגור זצ”ל, שהורה לו להיות מורה הוראה.

גרמו עוני, כי הגדילו עלי עקב שלומי אמוני וקוני, ואת שטרותיה אשר במו שמתי בטוחות, השאירו אצלי לצור עפ”י צלוחות, אנשי מרמה בזזו איש לו, לוו ולא שלמו, חילי בלעו, ואת מסחרי השמו, תל עולם לא יוכל להבנות, כי רכושי וממוני היו מצומצמות, לשלם כל החובות, ולפרוע השטרות, שבאו בחזרות, ובכן אבדתי זכותי בשתי השלחנות , ואשא עיני ואראה כי הוצגתי כלי ריק, אפס כספי ובכיסי אין רו”כ, הטף והילדים עלי עלות, ובביתי התגנב העוני והדלות, הלחץ והדחקות, וחסר לחם חוקות, באפס עצה לסחור בסחורה, הטיתי שכמי לקבל עלי רב ומורה, ותהי לי למופת ולאות, כי מאת ד’ היתה זאת, כי חלף אשר מקודש היה כל עסקי בה במכירת סחורה, ובפרוע פרעות, היתה לי עתה למקום קביעת תורה, ולהורות הוראות, וכל הימים לרבות , דלתי פתיחות להגיד להשואלים דבר ד’ בהלכות חמורות, בדיני שחיטות וטריפות, בשר בחלב ותערובות, בדיני טמאות וטהרות, בפתחי נדות, בשפירים ושליות, ובחפיפות וטבילות, ושמחות ואבילות , בדיני נטילת ידיים שחרית, ולסעודות, בדיני קריאת שמע ותפלות, בדיני שבתות ומועדות,  וכל דבר הצריכה לשעתה, דבר הוראה בעתה, הלכות ביעור חמץ ובדיקה, ואכילת מצות, ושתיית ארבע כוסות כחוקה, וביומא אריכתא באכילה במיני מתוקה וקול שופר בלי סדוקה, ושעורו ומדתו בארוכה, ואיזה קולת מפסוקה, והכשר ארבע מינים וסוכה, ובהלכות חנוכה, במה מדליקין בלילה, וגם בהלכות מגילה, בקריאתה והילולא, ובדיני אישות, קדושות ופרישות… (מתוך הקדמת משיב הלכה)

במשך עשרות שנים היה מורה הוראה בעיר לודז’ רבתי. מצעירותו ועד זקנותו, היה משכים בשתיים בלילה לעסוק בלימוד תורה ולכתוב את חידושי תורתו, ולא פסק פומיה מגירסה עד חצות הלילה. כל היום היתה דלתו פתוחה לענות בשאלות איסור והיתר. קבע שיעורים קבועים לתלמידים שלמדו ממנו את דרכי ההוראה הלכה למעשה. בשקדנות גדולה ובזכרון נפלא עמל על כתיבת ספריו הגאוניים. ביתו היה בית של חסד ומלא אורחים.

בין חיבוריו נמצאים: פתח הדעת על הלכות מליחה (תרע”א) ועל הלכות בשר בחלב (תרפ”ו), משיב הלכה ובו תשובות בכל חלקי השו”ע וקונטרס שולחן משפט (תרפ”ג, תרפ”ה), שדה חיים – קיצור דיני אבילות למועדין, לראש חודש ולשבת (תרצ”ב), פני חיים – חידושים, פילפולים וביאורים למסכת ברכות, ובסופו כדוגמא מספרו זכרון פנחס על הש”ס (תרצ”ז), פתח הפרדס על חמישה חומשי תורה בדרך פרד”ס ועוד.

בשנת תש”י מצא בנו את אחד מספרי השו”ע של אביו שעליו רשם את הגהותיו, והוציאו לאור כקונטרס בסוף הספר קהלת חיים.

כל ימיו השתוקק לעלות לארץ ישראל. הוא נפטר בגיטו לודז’ בד’ באייר תש”א ונקבר שם בבית העלמין.

(מקורות: הקדמות ספריו, דף עד באתר יד ושם)

מספר הצפיות במאמר: 67

הטעם לקריאה לתחילת השנה “ראש השנה” / הרב נתן נטע שלמה שליסל הי”ד

תמונת הרב נטע שלמה שליסל הי"ד

הרב נטע שלמה שליסל הי”ד נולד בזבורוב שבהונגריה (כיום סלובקיה), בט”ו בניסן תרס”ד, 1904, לאביו הדומ”ץ ר’ דוד. בשנת תרפ”ב הגיע ללמוד בישיבת האדמו”ר ממונקטש שבהונגריה (כיום אוקראינה), בעל המנחת אלעזר, וכבר כבחור צעיר מינהו כר”מ. בשנת תרפ”ו נשא את מרת רחל בת ר’ יחזקאל מילר, ועבר אל חמיו בקרניץ. בשנת תר”ץ שב למונקטש כר”מ ומו”ץ, רב ומגיד בבית המדרש “ישועות ישראל”, שם דרש מידי שבת. לאחר פטירת אביו בשנת ת”ש, מילא ר’ נטע שלמה את מקומו כראב”ד.

בין כתביו הרבים נמצאים גם הספרים גירסא דינקותא שכתב בנעוריו, נטע שעשועים פלפולים בסוגיות ושו”ת, קונטרס דרך נש”ר, קשר עליון דאורייתא, שולחן נגד צוררי, הגהות לספרו של אביו גן דוד, ועוד. כתב עוד הרבה ביאורים לסוגיות הש”ס שלא הודפסו. כמו כן תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן ח, שם סימן ט, סימן י וסימן לו.שליסל

הרב, רעייתו ושלושה מילדיהם הקטנים מלכה, יחזקאל וחיים לייזר, נספו באושוויץ, בג’ בסיון תש”ד, 1944. בת נוספת, חיה, קפאה למוות בפראוס על יד דנציג בתחילת שנת 1945. הי”ד.

(מאורי גליציה חלק ה, דפי עד באתר יד ושם)

 

התורה הקדושה מסיימת ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ומתחלת בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וגו’. וכבר האריכו רבים וכן שלימים, ראשונים ואחרונים, בהרבה אופנים. לבא בקשרות קשר של קיימא, ולדרוש סמוכין מרישא לסיפא, וסיפא לרישא, וגם אני אענה את חלקי אמרה נפשי כיד ה’ הטובה עלי בעזרת ה’.

ואומר ראשון תחילה בדרך מוסר קצת, דהנה הבעל הטורים כתב דבראשית – אותיות א’ בתשרי, ועוד כתב דבראשית ברא בגימטריה בראש השנה נברא עיין שם, וצריך לדעה כוונת רמזותיו אשר רומז בזה רבינו הבעלי טורים זי”ע.

והנראה לעניות דעתי, דהנה א’ בתשרי שהוא מוקטר ומוגש לשם בכל קהל עדת ישראל בשם ראש השנה (עיין ביחזקאל מא) שמה קגרים לנו לחקור ולדרוש למה קראו אותו בשם זה דווקא “ראש השנה” ולא תחילת השנה כאשר באמת נוהגים לפרש את ראש השנה בשם תחילת השנה.

אמנם יש לומר דכוונה עמוקא קבעו לנו לקראתו “ראש השנה” לידע ולהודיע שיום זה של א’ בתשרי הוא באמת הראש לשנה ולא רק תחילת השנה בלבד, רק ראש לכל דבר שבקדושה. וכמו שהראש באדם הוא המלך לכל האברים, והוא המרכז לכל הגוף של רמ”ח אברים ושס”ה גידים להטותם כחפצו ורצונו, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, דרך צינורות ועורקי הראש, כן צריך להיות יום זה הקדוש והנורא, ראש לשנה הבאה בשס”ה ימים להטותם לתחיה בתורה ועבודה, כמצוות הבורא. וכמו שהראש בהאדם יש בו חושים היותר מובהקים, חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח של כל השנה כולה הבאה לקראתינו לשלום, והראש השנה שכולה קודש לה’ יאיר וישמיע ויטעים ויריח טעמה וממשה דאורייתא בנר מצווה ואור תורה לכל הימים מרישא לסיפא. אמנם כמו שבאדם הראש הוא המלך על כל אברים דווקא בהיותו בצוותא חדא עם הגוף, אבל כאשר מתיזין, חס וחלילה, את הראש בסייף מן הגוף אז אין לו להראש שום חשיבות יתירה, הנה כמו כן בהראש של השנה נמי, שדווקא אם היום זה מחובר לטהרה, עם כל ימי שבתות השנה, אז הוא ראש וראשון בחשיבות גדול, ויום זה תחילת מעשיך זיכרון – לכל השנה – ליום ראשון. אולם אם חס וחלילה אין שום התחברות לראש השנה עם כל ימי השנה, כי בכלות הימים הקדושים איש לדרכו פונה, זה לכרמו, וזה לזיתו, זה למסחרו, וזה לביתו, ואין משימים על הלב לזכור את בוראו ויוצרו, ולהשלים חוקם חוק התורה והמצווה, להתפלל בכל יום בכוונה ולהיזהר מכל דבר רע כמו בראש השנה, אז אין לראשי כזה שום חשיבות לכאורה חלילה, חס לא יעלה. (וכבר נודע דברי קדוש ה’ רבינו הנודע ביהודה זצלל”ה מה שאמר בדרך הלצה “מכף רגל ועד ראש אין בו מתום”, דהיינו שמכף רגל, שהוא שמיני עצרת דרגל בפני עצמו הוא בדברי חז”ל, ועד ראש השנה הבא, העולם שוכחים שיוצאו מימים הקדושים והנוראים ועושים סיום להתורה בשמיני עצרת ושמחת תורה, אבל הוא סיום ללא התחלה, ושוכחים את עצמם בעוונותינו הרבים,  ואין בהם מתום כל השנה הן בדברים הנוגעים בין אדם למקום ובן בדברים הנוגעים בין אדם לחברו, ה’ ירחם ויערה עלינו רוח טהרה במהרה להיות שב בתשובה שלימה כל השנה כולה, אמן כן יהי רצון). ובכן שפיר קראו ליום א’ בתשרי ראש השנה דווקא לחקוק בזיכרוננו תכף ומיד בעמדנו לפני ה’ בתשובה ביום זה שנדע שהוא בבחינת ראש של כל אדם, ושצריך לחברו ולהמשיכו בחיים של תורה וברכה, וחיים של עושר וכבוד ואהבת תורה ויראה שמים, לכל השס”ה ימים כלם שווה לטובה, ורק אז הוא יום הנורא הזה מיוחס ומרומם במעלה, בשם ראש השנה, להשיג בו מבוקשנו בכתיבה וחתימה טובה בכל טוב בסיעתא דשמיא.

(מתוך קשר עליון דאורייתא. המשך הדברים יובאו בע”ה ברשומה הבאה)

 

 

 

מספר הצפיות במאמר: 65