קטגוריה: שמחת תורה

אחרי שבעת הימים של חג הסוכות חוגגים אנו את חג שמני עצרת. חג הסוכות מסמל את מצבו האמתי של העם העברי בגולה: רופפת ורעועה היא סכתנו, גשמי זעם ורוחות סער [נכנסו] מבעד סככה לתוכה וצלתה מרובה מחמתה. גם ישיבתנו בה היא ארעית ונבדלים אנחנו בה מכל העולם הגדול בכל שבעת ימי החג. ובשביל זה מזכירה היא לנו את מעמדנו הדל והרע בגוים ואת תנאי חיינו הרעועים והרופפים ביניהם זה אלפי שנות גולה. אבל לא רק תמונה בהירה מחיי נדודינו בגולה ייתן לנו חג הסוכות הזה, כי גם את החיים הפנימיים שלנו לכל נוראותיהם הוא יסמל ומראה הוא גם על האדמורליזציה והריק השוררים בתוך מחננו. בחג הסוכות, בעוד עמוד הבית על תלו, הקרבנו שבעים פריט בעד שלומם של כל העמים וגם עתה מוסיפים אנחנו להקריב את מבחר בנינו ואת מיטב כחותינו, את חלבנו ודמנו קרבן אשם על מזבחותיהם של כל העמים אשר אנחנו מתגוררים בארצותיהם. בני העם העברי מעשירם הם את הקולטורות של כל העמים ובכישרונותיהם המצוינים יעזרו להתקדמותם התרבותית והתפתחותם המדינית והכלכלית של כל הגוים, ואין לך מקצוע של איזה ענף מדע וחכמה שלהם, שגדולי הרוח שבנו לא ייקחו בו חלק בראש.

כן שומרים הם בנינו את כל הכרמים, אך לא את כרמנו אנו. גורמים הם כבוד ותהלה לכל העמים אבל מאומה לא יתנו ולא יוסיפו בעד כבודנו אנו. ומה הוא התשלום והשכר אשר ישלמו לנו העמים בעד כל טובותינו ועבודתינו המועילות בעבורם? אין כאן לא הכרת תודה ולא שלומים, רק התייחסות ואותות של בוז, קנאה ושנאה מצדם אלינו הם הגמול היחידי, אשר יגמלונו הם בעד כל טובותינו בעדם. אמנם את גאוני הרוח והמדע שבנו מכניסים הם תחת כנפותיהם, את מקור מחצבתם ומולדתם יעלימו ולעיני כל העמים יתפארו בהם בתור בני עמם, אבל שאר העם העברי כנבלי חרש יחשב בעיניהם. מוציאים הם רק את תוכו של הפרי, אבל את קליפתו ישליכו ככלי אין חפץ בו. וגם אם נותנים הם לנו לפעמים איזו זכיות, אזי הן בבחינת פרורים הנזרקים מעל השולחן. ומה שרע עוד ביותר הוא הדבר שעוד מוכרחים אנחנו להעמיד פנים של שביעת רצון ולהודות בעד החסדים המדומים שהועילו לחלק לנו בעלי חסד האלו. זהו השכר בעד קרבנותינו הרבים והעצומים שאנחנו מקריבים תמיר על מזבחותיהם של כל העמים!

יפה המליצה האגדה שלנו על דבר השכר הזה שמשלמים לנו העמים בעד עבודתנו בעדם את הכתוב:  "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה" (תהלים ק"ט) – בעד האהבה שאנחנו מראים להם, ישטנוני עוד, ובכל זאת עוד מתפללים אנו בעד שלומם ומוסיפים שוב להקריב קרבנות על מזבחותיהם. את כל זאת מסמל חג הסוכות שלנו. אבל אחרי חג הסוכות, סמל הגלות, בא חג שמיני עצרת, ואחרת היא גם צורתו. חג שמיני עצרת הוא חג התקווה ומסמל הוא את שיבתנו העתידה מגלות לארץ המולדת, ואת יציאתנו המקווה מעבדות לחירות ומשפלות לדרור. ביום הזה יוצאים אנו מסוכתנו הארעית והמטה לנפול ונכנסים שוב להתיישב בביתנו החזק. ולכן אם חג הסוכות מסמל את היציאה, הפזור, הגלות, ההתנוונות וגם את הדמורליזציה והרקבון שבנו, אזי חג שמיני עצרת מראה להפך, על הנחיצות של הכינוס ("עצרת" הוראתו התאסף והתכנש), ההתארגנות וההתמזגות של כחותינו אנו לטובתנו היחידה, וגם מסמל הוא את תקוות השיבה לארצנו ואת יציאתנו מגלות לחירות.

"ביום השמיני עצרת תהיה לכם" – מקודש הוא רק "לכם"! "אם בכל שבעת ימי החג הקרבתם שבעים פרים על אומות העולם, בשמיני עצרת תקריבו על עצמכם" (מדרש תנחומא, פרשת פנחס). אמנם אף אם החג הזה בעיקרו בא ללמד על הצורך למזג ולאמץ את כל כחותינו הפזורים ולהשתמש בהם רק לעבודתנו וטובתנו אנו, ובשביל זה קדוש ויקר הוא לנו החג הלאומי הזה מאד מאד – הנה למרות כל זאת נכנס בו עתה לא מעט גם מן הטרגיות של הגלות שלנו.

רואים אנו כי החגים הם הראי של העמים: בהם משתקפים לא רק תכונתם, אופיים ונטיותיהם המוסריות והטבעיות, כי אם גם את גלגוליהם ומאורעותיהם ההיסטוריים, נחזה בהם. ולכן כמקרה עמים אשר יחוגו אותם, יארע גם להם, וגורלם הוא גם מנת חלקם. כמחזה הזה רואים אנו גם בשמיני עצרת שלנו.

בעוד היות ישראל עם יושב על אדמתו שלו, רענן ומאושר, והיה בחגגנו מדי שנה בשנה את חג הסוכות, אותו החג המזכיר לו את חיי המתלאה והנדודים שלו במדבר – ויחוג אז מיד אחריו גם את חג שמיני עצרת, אותו החג המזכיר לו את התקופה המאושרה של בואו לארצו המובטחת, כבושו אותה, התיישבות בה וצאתו מאז מחיי נדודים לחיי קביעות ותרבות.

עתה ברבות ימי הגלות, אבד החג הזה הרבה גם מן צורת ההוד והתפארת שלו, ויד הגלות הניחה גם עליו את חותמה. קחו למשל את התפלה היפה המיוחדה לאותו החג, היא תפלת גשם, אשר בה נתפלל לאל להטריח מפלג גשם. אבל שוכחים אנו בעידן צלותא הזה, כי לא על ארצנו ירד הגשם הזה ולא את אדמתנו הוא ריווה, לא את שדותינו הוא יצמיח את כרמינו הוא יגדל! כן, בעד אחרים תפילותינו נטויה ובקשתנו שטוחה. וזוהי הטרגדיה הגדולה של עמנו הנמשך זה אלפים שנות גלותנו! כי לא רק במקצועות של המדע, החכמה, האמנות, הטכניקה והמסחר עובדים אנו בעד טובתם של אחרים, כי גם את תפילותינו הנפשיות והקדושות נקדיש גם כן לאשרם וטובותיהם! כן! "עצרת תהיה לכם", מצווה אותנו התורה, וצריכה היא להיות מוקדשת כולה לטובתנו אנו, אבל את צורתו הראויה והאמתית, ואת ביטויו המלא והחזק, יקבל שוב החג הזה בארץ ישראל, במקום שם נוכל לקיים אותו ברוב פאר והדר לכל פרטיו ודקדוקיו, אבל לא בגולה.

(קובץ מתוך ירחון "דגל ישראל", תרפ"ז, עמ' 26-27).

הרב ישעיה זלוטניק, רב וסופר וחוקר פולקלור, מצאצאי הגאון רבי ישעיה ברלין. נולד בז'יכלין בה' בסיון תרנ"ג (1893) להוריו הרב מאיר ובלה. בהיותו בן חמש היה בקי בחומש ובפירוש רש"י, ובגיל שש עשרה נסמך לרבנות. בגיל שמונה עשרה נשא אשה את אלטע (אלכסנדרה) לבית ווינרייב. אשתו עסקה במסחר בעורות מעובדים והייתה המפרנסת העיקרית, בעוד הרב ישב והקדיש את חייו לתורה ולתעודה, ללימוד ולכתיבה. עד למלחמת העולם הראשונה שימש כרב וראש ישיבה בסטרמיעץ, שם חיבר את ספרו "פרורי השלחן". הוא תמך בתלמידיו העניים שהיו מאוכלי שולחנו. בזמן מלחמת העולם הראשונה שרפו הרוסים את כל עירו וכל רכושו נכחד. הוא נמלט בחוסר כל לראדום, שהייתה ידועה במפעלי החרושת לבורסקאות שבה, וכיהן שם כרב ומו"ץ. בשל סירובו להתפרנס מרבנות, החל לפרסם מאמרים פובליציסטיים ביידיש בעיתוני ורשה, בעיתוני חוץ, בעיתונות העברית ובעיתוני המזרחי. כתב גם תחת שם העת "ה' י' זהבי" ועסק בצורכי ציבור. בשנת תרע"ט (1919) השתתף כציר בוועידת המזרחי השנייה בוורשה ונבחר לנשיאות הוועדה ולוועדה הקבועה. הוא נודע כנואם בחסד ונתן הרצאות בבעיות השעה ובנושאים ציוניים ויהודיים. הוא מסר שיעורים קבועים בתנ"ך, בהיסטוריה של עם ישראל, בלשון העברית ובתולדות הציונות. לפני מלחמת העולם השנייה הוא היה ממייסדי הוועד האנטי -נאצי וכיהן כסגן יושב ראש הוועד הנ"ל. הוא סייע בידי צעירים דתיים לעלות לארץ ישראל כמעפילים, כאשר נמנעה מהם אשרת הכניסה בשל גזירות "הספר הלבן".הרב חלה במחלה קשה במערכת העיכול, והרופאים הורו לו לנסוע במהירות האפשרית לניתוח בברלין או בפריז, אך בשל מצוקתו הכלכלית והמשבר הכלכלי הכבד בארצו לא היו לו את המשאבים לכך. בצר לו פנה לרב יצחק נסים רחמים מבגדאד בבקשה שיסייע לו לממן את הטיפול הרפואי על מנת שיוכל להינצל ולחזור להרביץ תורה כבעבר.

הרב ישעיה זלוטניק עסק גם בעבודות מחקר ספרותית ותורנית וחיבר ספרים רבים במקצועות ההלכה, האגדה, חכמת ישראל והפולקלור, ובהם: פרורי השלחן" על ד' חלקי השלחן ערוך והש"ס ו"ילקוט ישעיהו" על התרגומים, "וויצען פון אונזער אלטען אוצר", "לעסיקאן פון יידישע חכמות" (תרפ"ט, תרצ"ו), "מאדערנע דרשות" ובו הרצאותיו המלאות באהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל (תרפ"ט), "ימים טובים פאלקלאר" עם הקדמה על מהות הבדיחה היהודית (תר"צ), "לעקסיקאן פון יודישע חכמות" (תרצ"א), "חומש פאלקלאר" (תרצ"ח).

כתבים ממנו פורסמו בכתבי עת רבניים: בתוך אוצר החיים, א, עמ' קטז-קיז (תרפ"ה), מאמרים "ראש השנה" ו"חג הסוכות ושמיני עצרת" בתוך "דגל ישראל" (תרפ"ז), במדור "שפתי ישנים", בדגל התורה (תרפ"ח), הערות בשו"ע יו"ד, באהל תורה, קראקא (תרפ"ח), חידושים בתוך קבוצי אפרים (שנה ח, תמוז-אב תרפ"ח), בהצופה לחכמת ישראל, יב (תרפ"ח), הנשר, א סי' טז (תרצ"ג), "להבנת המקרא" – בתוך שערי תורה: עולת החדש (תשרי תר"פ), מאמר "ארבעה ראשי תיבות" בתוך אהלי שם (קלויזנבורג), חדושי מגילה – מתוך חיבורו המדעי על הש"ס: ילקוט ישעיה (פורסם בשנת תרצ"א תוך הצופה לחכמת ישראל, ט"ו, עמו' 310-320). מכתב ממנו הובא בגנזים, א עמו' רל, מכתב ומאמר ממנו נמצאים בארכיונים בספרייה הלאומית. הוא פרסם מאמרי מחקר ומחשבה גם בדו שבועון "מנורה" שיצא לאור בלודז', בשבועון "המזרחי" שיצא לאור בוורשה, ב"התור", "ההד" ו"העולם". מאמרו על תקופת הגאונים פורסם "מזרח ומערב" ג עמו' 405-414, בנוסף סייע לסופרים ומשוררים אחרים בעריכה ובניקוד של יצירותיהם. קרוב לפרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בכתיבת ספרו הגדול "די יידישע עטיק אין אונזערע ספרים". מפי השמועה נודע שבתקופת היותו בגטו ראדום כתב ספר שאבד בשואה.

נרצח על ידי הנאצים, יחד עם אשתו בבית העלמין בשידלוביץ, באקציה שנערכה בי"ד באדר ב' תש"ג (21.03.1943).

(בספר "לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור", 3, עמ' 656-655 כתב שנולד בגלובנה, פלך לודז, בשנת 1892, ונרצח ב 19.02.1943. בספר האנציקלופדיה של הציונות הדתית, א, עמו' 319-321 כתב שנולד בפלוצק בשנת תרנ"ב 1892. בדף עד שכתבה בתו ברכה טונטר עולה שנולד בשנת 1888, ונספה בשנת 1942 בשידלביץ, אך בדף עד שכתבה בתו סוניה פסטרנק עולה שנולד בשנת 1893).

מפעל חייו של אביו, הרב מאיר זלוטניק, רבה של גלובאטשוב שליד ראדום, היה בחיבור ספר מעמיק על התוספות ובעלי התוספות. בטרם הספיק להוציא את הכתבים לאור, פרצה מלחמת העולם השנייה והכתבים אבדו. עם פלישת הנאצים ברח הרב מאיר זלוטניק למקומות שונים והגיע לקוזיניץ. הנאצים התעללו בו וגילחו את זקנו. הוא לבש טלית ותפילין וחיכה למעניו. הם חזרו ורצחו אותו ביריות והוא הובא לקבורה בבית בהעלמין בקוזיניץ. אשתו וילדיו נרצחו במחנות ההשמדה.

מספר הצפיות במאמר: 123

הקדמה,

לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה. הנני כותב ספר זה ובו חידושים במקרא במשנה ובש"ס בהלכות ובאגדות. וחסתי על דברי התורה הקדושה שלא יאבדו וקיבצתים בילקוטי, והוצאתיו לאורה, יהגו בו יראי ה' וחושבי שמו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ויתרומם קרן התורה במהרה. ומה' אתפלל, יזכני לחדש חידושים אמיתיים ולעבדו באמת ואהיה ממזכי הרבים וכבוד שמים יתרבה.

הכותב למען כבוד התורה,

משה קנאהל, בן אדוני אבי הרב הגדול בתורה ויראה מו"ה דוד קנאהל שליט"א מסטניסלאב. סטרי, ניסן תרפ"ט.

אחרים – "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב), ואיתא בסנהדרין ק': ישיחנה לאחרים. ושמעתי בשם גדול אחד שאמר בדרך צחות, מאן אחרים רבי מאיר (הוריות י"ג:), ולכן מנהג ישראל על כל תפלה ובקשה נותנים צדקה לקופת רבי מאיר בעל הנס. וכעין זה איתא בספרים הקדושים, "ויירא יעקב מאד ויצר לו" שלא יהרוג את אחרים, מאן אחרים רבי מאיר שיצא מגזע אנטונינוס. (בית משה, עמ' ג).

איש – באבות פרק שני "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הנה הסיום הזה אינו מסוג אחד עם הדיבורים הקודמים דחושב והולך כל הדברים שאי אפשר להיות, ומה שייך דיבור זה לכאן. ונראה דהתנא השמיענו בזה, אף על פי שכל הדברים האלה לא יאותו רק לאיש שמסוגל לכך, אבל במקום שאין אנשים אל תאמר הואיל ואני איני ראוי לכל המדות האלה אמנע מהם. לזה אמר שלא כן הוא. אלא במקום שאין אנשים, אז תשתדל להיות חסיד למד מלמד ומחכים, כי אז במקום שאין אנשים אל תשגיח בזה שהמידות שלך אינן מסוגלות להמעלות האלו, רק תשתדל להיות איש. (בית משה, עמ' ד).

אמנה – במדרש רבה בשלח כג ה, "תשורי מראש אמנה", אמר רבי יוסטא הר הוא ושמו "אמנה", עד אותו הר ארץ ישראל, ממנו ולהלם חוץ לארץ. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי כשיגיעו הגלויות לשם יהיו אומרים שירה, לכך נאמר "תשורי מראש אמנה". שמעתי בשם הגאון הצדיק רבי ישכר דוב זצ"ל מבעלזא, ידוע דבארץ ישראל היתה התגלות אלקות בכל מקום, וכמה נסים היו שם באתגליא, כדאיתא באבות עשרה נסים וכו', אבל בגלות הכל באיתכסיא, וישראל קדושים עובדים את ה' יתברך באמונה. ולכן ההר הזה נקרא "אמנה", כי ממנו ולהלן הכל באמונה. ולכן כשיתכנסו הגלויות יהיו עומדים על ההר הזה, בטרם יכנסו לארץ אשר שם הכל בהתגלות, ירצו לומר עוד על כל פנים שירה אחת באמונה, כי מאוד יהיה להם געגועים על העבודה הקדושה שעבדו לה' יתברך באמונה. ולכן בטרם יבואו למקום אשר בו כבוד שמים בהתגלות, יאמרו שירה אחת בחוץ לארץ משום חשיבות עבודת הבורא באמונה. והבן הדברים כי קדושים, ופי צדיק מקור חיים. (בית משה, עמ' ה).

ביטחון – בפרשת משפטים "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא". רמוז בכאן על דרך המוסר רמז נכון, ונקדים הקדמות קטנות: אם האדם אינו שם ה' מבטחו ואומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אזי יש כוח ורשות להמשחית לחבל בו, כמו שכתוב "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו" (ירמיה יז,ה). איתא בזוהר הקדוש כל ברכאן דלעילא ותתא ביוצא שביעאה תליין. במסכת שבת דף יב: איתא, שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. נמצא דמי שאינו בוטח בה', רק תולה כל העניינים בכוח ידו, וברפואת החולה תולה בכוחו ובממונו שנתן לרופאים לרפאותו, ואינו מאמין כי מאת ה' היתה זאת, אזי יש רשות למשחית לחבל בו ואין בו כל עוון במלאך המשחית. וזה רמוז בכאן "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו", בכחו ובעוצם ידו, "ונקה המכה", אז ינקה המלאך המכה בו, כי צריך האדם לידע כי "רק שבתו יתן" שהשבת קודש משפיע, כדברי הזוהר הקדוש הנ"ל, "ורפא ירפא" כדאיתא שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ולא בכוח זרועו, רק בכח השבת הגדול והקדוש. (בית משה, עמ' ח)

בעבורו, בצדקו – בתפלת גשם לשמיני עצרת, "בעברו אל תמנע מים", "בצדקו חון חשרת מים". יש להבין למה נקט אחר אברהם, יעקב, אהרן "העבורו", ואחר יצחק, משה ושבטים נקט לשון "בצדקו". גם למה בזה נכתב "אל תמנע מים" דמשמע ברכה קטנה, שהמים אל ימנעו אבל לא בשפע, ובזה נכתב "חון חשרת מים" שפירושו בשפע. ונראה לעניות דעתי לפרש ברמז על פי מה שנקדים הקדמות קטנות. א) צדק הוא דין. עיין זוהר הקדוש פרשת בחקותי, ועיין רש"י תענית חץ ד"ה שנאמר אמת. ב) אברהם מידתו חסד, ויצחק מדתו גבורה, ויעקב מדתו תפארת, שהוא ממזג חסד וגבורה. משה ואהרן, הוא לוי וכהן. ידוע דלוי מדתו גבורה, וכהן מדתו חסד. כל זה ידוע בדברי הזוהר הקדוש ובמקובלים. ג) על ידי מסירת נפש יש כח לצדיק לגזור גזירה ותתקיים, כדאיתא בברכות כ. רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא וכו' קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם. ד) הבא להתפלל ולעורר מדת החסד, יוכל לפעול שלא ימנעו צינורות השפע, אבל לא שישפיעו במדה גדושה. אבל הבא בטענת דין יוכל לפעול שישולם כל מה שמגיע חלף עבודתו. עיין בתוספות ברכות י"ז: ד"ה והן נזונין בזרוע. ועתה יבוארו הדברים בס"ד, דאברהם, יעקב ואהרן, דמדתם חסד, והגם דביעקב ממוזג גם כן גבורה, עם כל זה במקום שיש חסד וגבורה מצינו שהקדים הקב"ה רחמים לדין, ולכן בחרוז אברהם, יעקב, אהרן, שמעורר מדת החסד נקט לשון "בעבורו", דאי אפשר לומר "בצדקו" דצדק הוא דין, והם מדתם חסד. ולא יכול לומר "חשרת מים", כי כשמעורר מדת חסד לחון אף אותם שאינם כדאים, די בזה שאל ימנע מים. אבל ביצחק ומשה שהם מדתם גבורה, ובחרוז השבטים נכתב "תולדותם נשפך דמם עליך כמים" דהוא מסירת נפש על קידוש השם, בהם נקט "בצדקו", והכוונה, אם במשפט נעמוד ונהיה כדאים, אז תתן שכר שלם "חון חשרת מים". (בית משה, עמ' יב)

ברא – "בראשית ברא", שמעתי רמז נכון בשם הרב הקדוש רבי ירחמיאל בנו של היהודי הקדוש מפרשיסחא זצ"ל, שאמר דאיש ישראל צריך שה' יתברך ישפיע לו קודם כול בני, חיי, מזוני. ורמוז בתורה "בראשית ברא". "בר" הוא לשון בן, כמו שכתוב "מה ברי" (משלי לא). וגם הוא מלשון בריאת הגוף, שהוא חיים. וגם הוא מלשון מזוני, כמו שכתוב "ויצבר יוסף בר" (בראשית מא,מט). ובנו הרב הקדוש רבי נתן דוד זצ"ל משידלאווצע מילא את דבריו, דמילת "ברא" עולה מספרו בגימטריא "בני חיי מזוני". (בית משה, עמ' יג)

גאולה – איזהו בן העולם הבא, זהו הסומך גאולה לתפלה (ברכות ד:). רעיון קדוש צפון בזה, דהתורה הקדושה מלמדת אותנו שלא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, ולא כמו בעוונותינו הרבים בזמנינו שקמו חדשים מקרוב, וקנו שדות וכרמים בארץ ישראל, והרבה מעמי הארץ מתפארים שהוא הגאולה האמיתית, והרבה מהם מתייאשים מן הגאולה חס ושלום. לא כן אמרה התורה הקדושה ולא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא יגאלנו. ועל זה אנו מתפללים בבוקר ובערב שהוא יגאלנו בקרוב, והגאולה שלימה תלויה בתשובה ותפלה. איזהו בן העולם הבא זהו הסומך גאולה לתפלה, שלא יאמר כי הגאולה תלויה בכחו ועוצם ידו, אלא יבין וישכיל כי הגאולה תלויה בתפלה לה' יתברך ובתשובה שלימה, עד אשר ישקיף וירא ה' משמים. (בית משה, עמ' טו).

גבורה – ברכת "אוזר ישראל בגבורה" (אורח חיים מו), יש לדעת מה עניין גבורה אצל לבישת האבנט. ושמעתי מהרב הגאון רבי פינחס כ"ץ שליט"א דומו"ץ בסטניסלאב, על מי מאי דאיתא דלא נבראו רעמים אלא עקמומית שבלב (ברכות נ"ט.) ואבנט מכפר על הרהור הלב (זבחים פ"ח:) נמצינו למדים שהרעמים והאבנט שניהם באים לתקן הלב, אלא שהרעמים מתקנים אלהבא לפשט העקמומית כדי שלא יחטא, והאבנט מתקן את העבר ומכפרו. וכמו שברעמים אמרינן "שכחו וגבורתו מלא עולם", כמו כן אמרינן באבנט לשון "גבורה", שהגבורות שבזה ושזה מתקנים הלב לעבודת הבורא. (בית משה, עמ' טו).

גיהנם – רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין (עירובין י"ט.). לכאורה פליאה גדולה הוא, היתכן הרשע הזה בראותו כי כבר עומד על פתחו של גהינם ותפתה ערוך לפניו ולא איכפת ליה. אתמהה. ואמרתי בדרך צחות, על פי מה דאיתא בספרים הקדושים דלפעמים מכניסים את הצדיק שיעבור דרך הגיהנם, למען יהיה על ידו תיקון לרשעים הנדונים שם. והרשע הזה זדון לבו השיאו לחשוב כי צדיק הוא, ומה שהוא עומד על פתחו של גהינם הוא כדי שעל ידו יהיה תיקון להרשעים הנדונים שם ויעלו עמו. (בית משה, עמ' טז).

הרב משה קנול, נולד בסטניסלב להוריו, הדיין רבי דוד (צבי) ורחל לבית רוטפלד, היה תלמידו של רבי דוד הורביץ אב"ד סטניסלב. גר בסטרי. כיהן כאב"ד מיקוליטשין, שבנפת נדבורנה, בגליציה המזרחית (כיום אוקראינה).

מחבר קובץ חידושים ומאמרים על סדר א"ב "בית משה" (פיוטרקוב, תרפ"ט), חלק א', על אותיות א-ג. דברי תורה ממנו פורסם גם בכתבי העת "משכנות יעקב" ו"הבאר", ודברים משמו הובאו ב"פרדס יוסף" מאת רבי יוסף פאצאנובסקי הי"ד (פרשת בהר) ובספר "אהבת יהונתן" מאת רבי בנימין שמרלר (פרשת משפטים). בעיתון נייער מארגען⁩⁩, 3.6.1937 עמ' 3 מוזכר הרב משה קנאהל ממיקוליטשין, כאחד מתשעת הרבנים שהתעסקו ברב המנוח מטרנופול, רבי מנחם מוניש באב"ד.

ככל הנראה הוא נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו בשואה גם שלשת ילדיו בגילאים 4, 6 ו- 8. 

על קורות יהודי מיקוליצ'ין בשואה, ראה אתר מורשת יהדות פולין.

הערה: חלק מהמידע כאן מבוסס על דף עד שמילאה בת דודתו. בדפי עד שמילאה היא כתבה שהרב משה קנול נולד בשנת 1910, שאביו נולד בשנת 1882, שאמו נולדה בשנת 1888, ושאחותו רבקה נולדה בשנת 1917.. במקורות אחרים היה מי שהעריך שנולד בסביבות 1890, והיה מי שכתב שהיה אב"ד מיקוליצשין בשנים 1915-1940.

מספר הצפיות במאמר: 135

בראשית ברא א' וגו'.

להקיף סיום התורה הקדושה עם ההתחלה וסמך לדבר בסוכה פ"ה החליל חמשה וששה, על דרך הצחות, כי הה' חומשים וששה סדרי משנה חוזרים חלילה בהקפת כל הראש עם הסוף שמה הקפה אותיות שם ה' להקיף ולחבר אותם.

וכן נרמז בהללוהו בתוף ומחול, להלל להקב"ה על ה' ו' הנ"ל. "בתוף", נוטריקון תורה בכתב ובעל פה. ומחול, על שחוזרת חלילה… ותורת ה' תמימה משיבת נפש, על ידי שהנפש משיב הסוף להתחלה. לכן כיונה פותה אהגה בתורת אל ותחכמני.

ואסמוך על המדרש בפרשת וארא על  "בכל עצב יהיה מותר", וזה לשונו: "בכל הדברים שאדם נושא ונותן מהם, דברי תורה נוטל עליהם שכר" וכו', יעויין במפורשים שם ויעוין מה שכתבנו לעיל בהקדמה באות ד', ובעירובין (דף כ"א.) כי כל העולם חלק אחד מג' אלפים ומאתים שבתורה, על כן גם דברי בה לא יהיו למשא. ובתהלים קי"ט "לכל תכלה ראית קץ רחבה מצותך מאד", אין לה קץ וסוף כי חוזרת חלילה בבחינת מים שאין לה סוף ואין להקב"ה בעולמו רק ד' אמות של הלכה בחי' נפל למים שאין להם סוף, נפל לשון שורה כבסוף פרשת חיי "על פני כל אחיו נפל", נפ"ל בגימטריה ק"ס כגימטריה של שם, כנודע, לכן אשתו הם כנסת ישראל אסורה להינשא לאחר לחכמת חיצונית רק בה הם אגודים וקשורים יום וליל וממנה לא יזוזו כדגים מן הים כבברכות (דף סא:) וכן נמשלו לדגים שגדלים בתוך המים, כי הם חיינו, ועליהם נאמר וידגו לרב בקרב הארץ.

ומרומז דברי הש"ס ביצה (דף לב:) כי יש בישראל ג' מדות טובות, רחמנים ביישנים גומלי חסדים. וידגו, לשון גומלי דל, לר"ב נוטריקן רחמנים בישנים, נקוט בידן כי מנהג ישראל תורה לשלב ההתחלה עם הסוף, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ופעפוטי דאורייתא טבין, כבירושלמי ברכות פרק ט ובסוכה (דף כא:) כי שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד. יש לכלול בדבריהם שגם מה שאומרים שהתורה חוזרת חלילה ומחברים כנ"ל גם זה צריך לימוד, כי חלילה וחולין לשון אחד [כבש"ס עבודה זרה דף ד. פירש על חלילה לך וגו' חולין הוא לך. יעויין שם]. ויעויין בספר הקדוש נשמת אדם פרק י' כי הטמינו חכמינו ז"ל בדבריהם כמה כוונות כפטיש יפוצץ סלע, ועל זה תמכתי יסודותי בכל ספרי שאני מדבר על דרך הפטפוט דברי חולין שנעשו "על טהרה הקודש" ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו'.

וכן אפשר לומר שעל דרך זה נטמנו דברינו הנ"ל בש"ס ביצה (דף לח:) כי סליק רבי אבא לארץ ישראל אמר יהא רעוא אימא מלתא דתתקבל, ולעניינו יש לפרש דאורייתא מחכמה נפקת, וגם חכמה במלואה גמטריה תרי"ג, כנודע, וחכמה בחינת אבא, גם בחינת רבי אבא, כמובן, וקאמר כי סליק, רצונו לומר מהסיום להתחלה, כי בראשית חכמה כבתרגום ירושלמי, וזה מבבל, אותיות בם ב"ל, שהסיום עם ההתחלה שהם ב"ל חברם יחד על ידי שם ב"ם להשתיק השטן [כמו שנכתוב בעזרת ה' לקמן באות נ'], לארץ ישראל, שיהיו הדברים לרצון לפני בחינת תפארת ישראל [גם נודע כי ארץ ישראל בחינת קודש אבריך הוא ושכינתיה וכבוד אלקים הסתר דבר], אמר יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל, ויתרחב לבבם על ידו ויבדחו רבנן כבשבת (דף ל:) דרבה מקמי דפתח לרבנן אמר מלתא דבדיחותא [יעויין בתפארת יונתן בפרשת ראה בפסוק וכל מבחר נדריכם טעם לדבר], היינו אגדתא, לשון אגוד, לחבר הסוף עם ההתחלה וגם לשון בד לשון אחד לחברם להיות אחד כנ"ל.

(הרב משה קלונימוס פרנק הי"ד, השם אקרא, פטפטוטי אורייתא, פרשת בראשית)

מספר הצפיות במאמר: 104

ושמעתי בעניין שישו ושמחו בשמחת תורה דהבדל בין ששון לשמחה כתב הגה"ק הגר"א מווילנא ז"ל דשמחה יאמר בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם. וששון כשהדבר עומד על גמר טובו ושלימות פעולתו כמאמר שמחים בצאתם וששים בבואם, כאשר יצאו על הארץ ישמחו ובעת בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישושו. ונאמר (איוב ג) השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, שבהתחדש להם רגע ראשונה של מיתה הם שמחים, וכאשר נגמר רצונם ישישו, ואם כן לכאורה מה טעם שאומרים בשמחת תורה שישו ושמחו, ששון קודם לשמחה, והווא ליה למימר שמחו ושישו, אך לפי שאומרים זה אחר קריאת התורה שמסיימים אז התורה, ומתחילין תיכף בראשית, לכן אומרים לשון שישו על הסיום ושמחו על ההתחלה.

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הוספה לכרך ג-ד הבאר שנה טו)

בחורף דשנת תר"ם בלמדי בישיבת אדמו"ר הגה"ק בעל אגודת אזוב זצ"ל בא לשם הגה״ק מנאשעלסק זצ״ל לבקר את אביו הגה"ק בחליו. עמדתי בין העומדים לפניו, הלומדים והחסידים,ושמעתי…
גם סיפר אז הגה"ק בעל אבני נזר כי הגה"ק הרב רבי עקיבא איגר זצ"ל אבד״ק פוזנא הגיד פעם אחת מוסר לפני עדתו לפני תקיעת שופר, וכה דבריו בפיוט ונתנה תוקף אומרים אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו, מה כחרס וכו'. דלכאורה משל כחרס היה צריך לומר אחר וסופו לעפר ומאי הפסיק עם בנפשו יביא לחמו?
ודיבר בקדשו, כי באם אדם יסודו מעפר וסופו לעפר למה שולחים האדם לעולם הזה, אכן באם לא היה בא האדם לעבוד עבודתו בעולם התחתון היה נהנה מזיו השכינה, אבל היה נהמא דכסופא אבל עם ביאתו למטה, אז בנפשו יביא לחמו, דהלחם שהוא אוכל בעולם הבא, זוודא לאורחא (פת בסלו), יהא חלקו ולחמו, ולא יהיה נהמא דכסופא. והרה"ק שיבח מאוד הדברים הללו בג׳ פעמים טוב אמר, טוב אמר, טוב אמר:

וכשאני לעצמי הנני מבין בזה, מה שנאמר בפרשת וירא ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, דעל ידי זה שמכניס אורחים עניים, ומאכילם ומסעד לבם, על ידי זה הבעל הבית קונה לו לעולם הבא שיהא לחמו, ומיושב הדקדוק דהווא ליה למימר ואתנה פת לחם. והבן:

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, שם)

מספר הצפיות במאמר: 110