מנהג ישראל לחבר סיום התורה עם ההתחלה / הרב משה קלונימוס פראנק הי”ד

מתן תורה

בראשית ברא א’ וגו’.

להקיף סיום התורה הקדושה עם ההתחלה וסמך לדבר בסוכה פ”ה החליל חמשה וששה, על דרך הצחות, כי הה’ חומשים וששה סדרי משנה חוזרים חלילה בהקפת כל הראש עם הסוף שמה הקפה אותיות שם ה’ להקיף ולחבר אותם.

וכן נרמז בהללוהו בתוף ומחול, להלל להקב”ה על ה’ ו’ הנ”ל. “בתוף”, נוטריקון תורה בכתב ובעל פה. ומחול, על שחוזרת חלילה… ותורת ה’ תמימה משיבת נפש, על ידי שהנפש משיב הסוף להתחלה. לכן כיונה פותה אהגה בתורת אל ותחכמני.

ואסמוך על המדרש בפרשת וארא על  “בכל עצב יהיה מותר”, וזה לשונו: “בכל הדברים שאדם נושא ונותן מהם, דברי תורה נוטל עליהם שכר” וכו’, יעויין במפורשים שם ויעוין מה שכתבנו לעיל בהקדמה באות ד’, ובעירובין (דף כ”א.) כי כל העולם חלק אחד מג’ אלפים ומאתים שבתורה, על כן גם דברי בה לא יהיו למשא. ובתהלים קי”ט “לכל תכלה ראית קץ רחבה מצותך מאד”, אין לה קץ וסוף כי חוזרת חלילה בבחינת מים שאין לה סוף ואין להקב”ה בעולמו רק ד’ אמות של הלכה בחי’ נפל למים שאין להם סוף, נפל לשון שורה כבסוף פרשת חיי “על פני כל אחיו נפל”, נפ”ל בגימטריה ק”ס כגימטריה של שם, כנודע, לכן אשתו הם כנסת ישראל אסורה להינשא לאחר לחכמת חיצונית רק בה הם אגודים וקשורים יום וליל וממנה לא יזוזו כדגים מן הים כבברכות (דף סא:) וכן נמשלו לדגים שגדלים בתוך המים, כי הם חיינו, ועליהם נאמר וידגו לרב בקרב הארץ.

ומרומז דברי הש”ס ביצה (דף לב:) כי יש בישראל ג’ מדות טובות, רחמנים ביישנים גומלי חסדים. וידגו, לשון גומלי דל, לר”ב נוטריקן רחמנים בישנים, נקוט בידן כי מנהג ישראל תורה לשלב ההתחלה עם הסוף, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ופעפוטי דאורייתא טבין, כבירושלמי ברכות פרק ט ובסוכה (דף כא:) כי שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד. יש לכלול בדבריהם שגם מה שאומרים שהתורה חוזרת חלילה ומחברים כנ”ל גם זה צריך לימוד, כי חלילה וחולין לשון אחד [כבש”ס עבודה זרה דף ד. פירש על חלילה לך וגו’ חולין הוא לך. יעויין שם]. ויעויין בספר הקדוש נשמת אדם פרק י’ כי הטמינו חכמינו ז”ל בדבריהם כמה כוונות כפטיש יפוצץ סלע, ועל זה תמכתי יסודותי בכל ספרי שאני מדבר על דרך הפטפוט דברי חולין שנעשו “על טהרה הקודש” ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו’.

וכן אפשר לומר שעל דרך זה נטמנו דברינו הנ”ל בש”ס ביצה (דף לח:) כי סליק רבי אבא לארץ ישראל אמר יהא רעוא אימא מלתא דתתקבל, ולעניינו יש לפרש דאורייתא מחכמה נפקת, וגם חכמה במלואה גמטריה תרי”ג, כנודע, וחכמה בחינת אבא, גם בחינת רבי אבא, כמובן, וקאמר כי סליק, רצונו לומר מהסיום להתחלה, כי בראשית חכמה כבתרגום ירושלמי, וזה מבבל, אותיות בם ב”ל, שהסיום עם ההתחלה שהם ב”ל חברם יחד על ידי שם ב”ם להשתיק השטן [כמו שנכתוב בעזרת ה’ לקמן באות נ’], לארץ ישראל, שיהיו הדברים לרצון לפני בחינת תפארת ישראל [גם נודע כי ארץ ישראל בחינת קודש אבריך הוא ושכינתיה וכבוד אלקים הסתר דבר], אמר יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל, ויתרחב לבבם על ידו ויבדחו רבנן כבשבת (דף ל:) דרבה מקמי דפתח לרבנן אמר מלתא דבדיחותא [יעויין בתפארת יונתן בפרשת ראה בפסוק וכל מבחר נדריכם טעם לדבר], היינו אגדתא, לשון אגוד, לחבר הסוף עם ההתחלה וגם לשון בד לשון אחד לחברם להיות אחד כנ”ל.

(השם אקרא, פטפטוטי אורייתא, פרשת בראשית)


הרב משה קלונימוס פראנק מצאנז, מחבר ספר “השם אקרא: אפרקסתא דעניא אפרקסתא דעניא, חלק ראשון על ספר בראשית… מאמרים שונים ע”ד הפרד”ס וע”ד המוסר וע”ד שיחות חולין שנעשו על טהרת הקודש… מן זעירא דמן חבריא בק”ק צאנז חדש” (תרצ”ג). הרב משה קלונימוס הקפיד להעלים את שמו מספרו והוא מופיע עליו רק כמוכר הספר: “הספר נמצא לקנות אצל משה פאנק [!] בצאנז חדש…”. הוא לימד תורה לשם שמים בצאנז חדש, והיה מגיד ב”חברת שומרים בעיר”, עסק בגמילות חסדיו והתפרנס מיגיע כפיו.

הרב משה קלונימוס נולד בסביבות שנת תר”ל (1870) וככל הנראה נספה בשואה בשנת ת”ש (1940). הוא היה חסיד באבוב ותלמידו המובהק של רבי יהושע פינחס בומבך אב”ד דרוהוביטש.

מקורות: אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, עמ’ 268-269.

מספר הצפיות במאמר: 4

חיבור סיום התורה לתחילתה ולתחילת המשנה, וחיבור סיום הש”ס לתחילתו / הרב חיים פינחס לוריא הי”ד מורה ההוראה מלודז’

תמונת הרב חיים פינחס לוריא הי"ד

במשנה מאימתי כו’ ראיתי בצל”ח ראשית דבריו שם דרך לחבר ולקשר התחלת המסכת בדיני קריאת שמע לסיומא דתורה הקדושה, ואף אני אענה חלקי לפי קט שכלי, הנה כתיב בסוף הפרשה וזאת הברכה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ופירש רש”י ז”ל ששיבר את הלוחות והקב”ה הסכים על ידו. והנה ראיתי מביאים בשם הש”ך על התורה כתב דעל ידי זה ששיבר משה רבינו את הלוחות זכינו לתורה שבעל פה עיין שם טעמו.

ובזה כתבנו בחידושנו על התורה לחבר סיומה לתחילתה בראשית דדרשינן ב’ ראשית, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, היינו על ידי ששיבר משה רבינו את הלוחות כנ”ל.

ועל פי זה זה כתבנו בחידושנו לבאר הא דאיתא בפסחים דף ס”ח ע”ב אמר רב יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. דהדקדוק מבואר למה לא אמר אי לאו נתינת התורה כמה יוסף איכא בשוקא, ולהנ”ל יש לומר דכוונתו הייתה על האי יומא דמשה רבינו שיבר הלוחות דעל ידי זה יש לנו תורה שבעל פה ורב יוסף היה סגי נהור ודברים שבכתב אסור לאמרן בעל פה ולא היו יכול ללמוד. אבל על ידי שיש לנו תורה שבעל פה יכול ללמוד. ולא אמר בפירוש מחמת דהיה על ידי חטא לא רצה לומר בפירוש אלא ברמז.

ובדרך זו כתבנו בחידושנו לשבת דף פ”ח ע”א לישב קושיות התוספות שם בהא דקאמר בגמרא שם שיבר את הלוחות כו’ מה דרש קל וחומר כו’ והקשו דקל וחומר ניתן לדרוש ולא הוי מדעתו, ולהאמור יש לומר דאם לא היה שובר את הלוחות, דלא היה תורה שבעל פה, לא היינו דורשין קל וחומר, אלא משה רבינו מעצמו דרש כן, והקב”ה הסכים עמו אף דלא הווא עדיין תורה שבע”פ.

ובזה אתי שפיר קושית המגן אברהם סי’ תצ”ד על מה שאני אומרים מתן תורתינו כו’, דהסכמת הקב”ה לדרש משה רבינו הוי כנתינה ממש, והנה טעמא דמשה רבינו ששיבר הלוחות מבואר בסוף פרק קמא מחמת דפרקו מעליהם עול מלכות שמים ואמרו אלה כו’ ורצה שיהיו נדונים כפנוים עיין שם. ולזה התחיל רבינו הקדוש בדיני קריאת שמע שהוא קבלת עול מלכות שמים, שזהו תיקון חטא הנ”ל. ואפשר לפי מה שכתבו התוספות לקמן די”ב ע”ב בדבור המתחיל בקשו, בשם הירושלמי דאותן ג’ פרשיות שתקנו בקריאת שמע, לפי שבהן עשרת הדיברות. ועיין בבאר היטב אורח חיים סימן ס”א אות א’ מביאו ומבאר, ואם כן כיון דמשה רבינו שיבר הלוחות שהיה כתוב בהן עשרת הדברות לכן מסמיך רבינו הקדוש פרשת קריאת שמע באמירת עשרת הדברות שזה הוא תקונו כנ”ל.

ועל דרך זה ראיתי בספר ישמח משה בפרשת דברים בדבור המתחיל והנ”ל כתב לחבר סיום הש”ס לתחילתו, דהסיום הוא תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום כו’ דלכאורה איך אפשר לחזור כל הלכות בכל יום, אלא העניין דבקריאת שמע נרמז עשרת הדברות ובעשרת הדברות נכלל כל התורה כולה, אם כן הקורא קריאת שמע פעמים בכל יום הרי הוא חוזר כל התורה כולה, וזהו שאמר כל השונה כו’, ואיך אפשר, לזה פתח מאימתי קורין קריאת שמע. ואם כן היינו כללות התורה כנ”ל.

 

הרב חיים פינחס לוריא נולד בשנת תרכ”ד, 1864, בעיר זדונסקה וואלה כבן יחיד לאביו ר’ שלמה זלמן צבי זצ”ל שהיה למדן מצויין, חסיד, פרנס העיר ובעל מפעל לאריגה. נשא לאשה את הרבנית אסתר גיננעדל ע”ה בת הגאון החסיד ר’ שלמה אברהם קרון זצ”ל, מחבר הספר “כתר שלמה”. לאחר נישואיו עבר ר’ חיים פינחס לדוואהרט ושקד על התורה והעבודה במשך מספר שנים. אח”כ עסק במסחר עד לשנת תרס”ה.

עוד מימי עלומי אני טרוד בטרדת המסחר מאד. נע ונד מביתי וצרות רבות עברו עלי ראשי עד אין מספר, ותודה לאל מן המיצר קראתי וגזלתי שינה מעיני והיה לי הלילה ללמוד והיום למלאכה… וחנני ה’ דעה ובינה וזכיתי לחדש הרבה פלפולים והרבה מהם חידשתי על אם הדרך ומצאתי אחר כך שכוונתי לדעת גדולים וברכתי שהנחני ‘בדרך’ אמת. ודבר זה הלהיב בנפשי עוז בתשוקה יתירה ללמוד בעיון עמוק לחדש חידושי תורה (מתוך הקדמת ספרו “פתח הדעת” הלכות מליחה).

בשנת תרס”ה עבר ללודז’ והיה בן בית אצל רבה של לודז’, הגאון ר’ אליהו חיים מייזל זצ”ל. הוא פתח בית חרושת יחד עם שותף שהתגלה כנוכל. השותף גנב את כספי העסק וברח מחוץ למדינה, תוך שהוא משאיר את שותפו בחובות. כחסיד גור, הוא נסע ושטח את מצוקתו לפני האדמו”ר מגור זצ”ל, שהורה לו להיות מורה הוראה.

גרמו עוני, כי הגדילו עלי עקב שלומי אמוני וקוני, ואת שטרותיה אשר במו שמתי בטוחות, השאירו אצלי לצור עפ”י צלוחות, אנשי מרמה בזזו איש לו, לוו ולא שלמו, חילי בלעו, ואת מסחרי השמו, תל עולם לא יוכל להבנות, כי רכושי וממוני היו מצומצמות, לשלם כל החובות, ולפרוע השטרות, שבאו בחזרות, ובכן אבדתי זכותי בשתי השלחנות , ואשא עיני ואראה כי הוצגתי כלי ריק, אפס כספי ובכיסי אין רו”כ, הטף והילדים עלי עלות, ובביתי התגנב העוני והדלות, הלחץ והדחקות, וחסר לחם חוקות, באפס עצה לסחור בסחורה, הטיתי שכמי לקבל עלי רב ומורה, ותהי לי למופת ולאות, כי מאת ד’ היתה זאת, כי חלף אשר מקודש היה כל עסקי בה במכירת סחורה, ובפרוע פרעות, היתה לי עתה למקום קביעת תורה, ולהורות הוראות, וכל הימים לרבות , דלתי פתיחות להגיד להשואלים דבר ד’ בהלכות חמורות, בדיני שחיטות וטריפות, בשר בחלב ותערובות, בדיני טמאות וטהרות, בפתחי נדות, בשפירים ושליות, ובחפיפות וטבילות, ושמחות ואבילות , בדיני נטילת ידיים שחרית, ולסעודות, בדיני קריאת שמע ותפלות, בדיני שבתות ומועדות,  וכל דבר הצריכה לשעתה, דבר הוראה בעתה, הלכות ביעור חמץ ובדיקה, ואכילת מצות, ושתיית ארבע כוסות כחוקה, וביומא אריכתא באכילה במיני מתוקה וקול שופר בלי סדוקה, ושעורו ומדתו בארוכה, ואיזה קולת מפסוקה, והכשר ארבע מינים וסוכה, ובהלכות חנוכה, במה מדליקין בלילה, וגם בהלכות מגילה, בקריאתה והילולא, ובדיני אישות, קדושות ופרישות… (מתוך הקדמת משיב הלכה)

במשך עשרות שנים היה מורה הוראה בעיר לודז’ רבתי. מצעירותו ועד זקנותו, היה משכים בשתיים בלילה לעסוק בלימוד תורה ולכתוב את חידושי תורתו, ולא פסק פומיה מגירסה עד חצות הלילה. כל היום היתה דלתו פתוחה לענות בשאלות איסור והיתר. קבע שיעורים קבועים לתלמידים שלמדו ממנו את דרכי ההוראה הלכה למעשה. בשקדנות גדולה ובזכרון נפלא עמל על כתיבת ספריו הגאוניים. ביתו היה בית של חסד ומלא אורחים.

בין חיבוריו נמצאים: פתח הדעת על הלכות מליחה (תרע”א) ועל הלכות בשר בחלב (תרפ”ו), משיב הלכה ובו תשובות בכל חלקי השו”ע וקונטרס שולחן משפט (תרפ”ג, תרפ”ה), שדה חיים – קיצור דיני אבילות למועדין, לראש חודש ולשבת (תרצ”ב), פני חיים – חידושים, פילפולים וביאורים למסכת ברכות, ובסופו כדוגמא מספרו זכרון פנחס על הש”ס (תרצ”ז), פתח הפרדס על חמישה חומשי תורה בדרך פרד”ס ועוד.

בשנת תש”י מצא בנו את אחד מספרי השו”ע של אביו שעליו רשם את הגהותיו, והוציאו לאור כקונטרס בסוף הספר קהלת חיים.

כל ימיו השתוקק לעלות לארץ ישראל. הוא נפטר בגיטו לודז’ בד’ באייר תש”א ונקבר שם בבית העלמין.

(מקורות: הקדמות ספריו, דף עד באתר יד ושם)

מספר הצפיות במאמר: 67

מתורתם של רעק”א והגר”א לראש השנה ולשמחת תורה / הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד

רעק"א והגר"א

ושמעתי בעניין שישו ושמחו בשמחת תורה דהבדל בין ששון לשמחה כתב הגה”ק הגר”א מווילנא ז”ל דשמחה יאמר בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם. וששון כשהדבר עומד על גמר טובו ושלימות פעולתו כמאמר שמחים בצאתם וששים בבואם, כאשר יצאו על הארץ ישמחו ובעת בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישושו. ונאמר (איוב ג) השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, שבהתחדש להם רגע ראשונה של מיתה הם שמחים, וכאשר נגמר רצונם ישישו, ואם כן לכאורה מה טעם שאומרים בשמחת תורה שישו ושמחו, ששון קודם לשמחה, והווא ליה למימר שמחו ושישו, אך לפי שאומרים זה אחר קריאת התורה שמסיימים אז התורה, ומתחילין תיכף בראשית, לכן אומרים לשון שישו על הסיום ושמחו על ההתחלה.

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד, הוספה לכרך ג-ד הבאר שנה טו)

בחורף דשנת תר”ם בלמדי בישיבת אדמו”ר הגה”ק בעל אגודת אזוב זצ”ל בא לשם הגה״ק מנאשעלסק זצ״ל לבקר את אביו הגה”ק בחליו. עמדתי בין העומדים לפניו, הלומדים והחסידים,ושמעתי…
גם סיפר אז הגה”ק בעל אבני נזר כי הגה”ק הרב רבי עקיבא איגר זצ”ל אבד״ק פוזנא הגיד פעם אחת מוסר לפני עדתו לפני תקיעת שופר, וכה דבריו בפיוט ונתנה תוקף אומרים אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו, מה כחרס וכו’. דלכאורה משל כחרס היה צריך לומר אחר וסופו לעפר ומאי הפסיק עם בנפשו יביא לחמו?
ודיבר בקדשו, כי באם אדם יסודו מעפר וסופו לעפר למה שולחים האדם לעולם הזה, אכן באם לא היה בא האדם לעבוד עבודתו בעולם התחתון היה נהנה מזיו השכינה, אבל היה נהמא דכסופא אבל עם ביאתו למטה, אז בנפשו יביא לחמו, דהלחם שהוא אוכל בעולם הבא, זוודא לאורחא (פת בסלו), יהא חלקו ולחמו, ולא יהיה נהמא דכסופא. והרה”ק שיבח מאוד הדברים הללו בג׳ פעמים טוב אמר, טוב אמר, טוב אמר:

וכשאני לעצמי הנני מבין בזה, מה שנאמר בפרשת וירא ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, דעל ידי זה שמכניס אורחים עניים, ומאכילם ומסעד לבם, על ידי זה הבעל הבית קונה לו לעולם הבא שיהא לחמו, ומיושב הדקדוק דהווא ליה למימר ואתנה פת לחם. והבן:

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד, שם)

מספר הצפיות במאמר: 39