מתורתו של האדמו”ר מז’אריק, רבי אהרן דוד טברסקי הי”ד

תמונת הרב דוד אהרן טברסקי הי"ד

 

* שמעתי מכבוד אדמו”ר הרב הצדיק הקדוש מזאריק שליט”א בפסוק “יש לנו אב”, אימתי יודעים אנו שיש לנו אב זקן, אותיות נז”ק, היינו כשיש חס ושלום איזה נזק על שונאי ישראל, אז מרבים אנו בתפלה לאבינו שבשמים, כי על מה שחסר לנו בגשמיות מרגישים אנו תמיד ומבקשים תמיד לאבינו שבשמים. אולם וילד זקנים, בגימטריא או”ר, היינו להוליד אור בלבו ונפשו. קטן, הוא בקטנות השכל אצלנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל בחסרונם להתפלל עליהם לאבינו שבשמים. ודברי פי חכם חן.

* שמעתי מכבוד קדושת אדמו”ר מזאריק שליט”א, ויקהל על משה ועל אהרן וכו’, הנה מדרך עם בני ישראל הקדושים כשבאים אל הצדיק מתנצלים מאד, איך כי ע”י חוסר הפרנסה, רחמנא ליצלן, אינם יכולים להביט אל התכלית האמתי לעבדו יתברך עבודה שלימה. והצדיקים טוענים כי אמת בפי עם בני ישראל הקדושים. והראיה שאמר בתוכחה, תחת אשר לא עבדת את ד’ בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הרי כי ע”י רוב כל יכולים לעבדו יתברך. והמקטרג טוען ומביא ראיה, וישמן ישרון ויבעט. אולם אין האמת אתו. חדא, דעניות, רחמנא ליצלן, מעביר את האדם על דעת קונו. ועוד, כי מאנשי המועט אין להביא ראיה על הכלל כולו. ובאמת אם היתה לישראל פרנסה בריווח, היו יכולים לעבדו יתברך יותר ויותר. וזוהי הכוונה, ויקהל על משה ועל אהרן, כי הצדיקים נקראו בחינת משה ואהרן, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא. וכל אחד צועק על חסרונותיו. ויאמרו אליהם רב לכם, היינו שהצדיקים משיבים להם יהא רעווא שירבה אצליכם ה”לכם”, היינו צרכי הגופניות, שנקרא “לכם”, ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהיה ד’, שתוכלו על ידי זה לעובדו ית’ עבודה השלימה.

* שמעתי מאדומו”ר מזאריק שליט”א, ואתחנן אל ד’ בעת ההיא לאמר, כי ואתחנן, בגמטריה תפל”ה. חז”ל אמרו, דאגה בלב איש ישיחנה, ואין שי”ח אלא תפלה. והנה עצ”ב שמח”ה בגימטריה תפלה, היינו אם בעת תפלתו יכניס היצר הרע דאגות בלבו, הן מצד פרנסתו או מצד קיצורו בעבודת ד’ יתברך, ויכניס על ידי זה עצב בלבו, אז יתאמץ להתפלל תפילתו בשמחה גדולה, שזכה על כל פנים להתפלל לפני מלך הכבוד. ועל ידי זה ימתיק את העצב, הם הדינים, בשמחה.

* מאמרם ז”ל, זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, וזקני עמי הארץ, כל זמן, שמזקינים דעתן מטורפת עליהן… ואדמו”ר מזאריק שליט”א אמר בדרך הלצה קצת, כי הנה אנו רואים בחוש בדורותינו, מי מבני דור הקדום שזכה להניח אחריו בנים הולכים בדרך התורה והיהדות, אזי הבנים מרוממים מאוד את מעלת אבותיהם, באמרם אבינו היה איש צדיק תמים במעשיו. ומי ידבר עוד מאבי אבינו הוא היה עוד מחסידי לובלין פרשיסחא והתנהגותו בקודש היה, שאין לשער ואין לספר. והבנים מתיחסים ומתפארים באבותיהם. אולם מי שהניח בנים, בני הדור הנוכחי, הרחוקים מדרך התורה והיהדות, וחכמים המה בעיניהם, המה ילעגו למעשי אבותיהם, באמרם אבינו היה איש בער ולא בינות לו, ולא ידע מה העולם דורש, ומי יאמר עוד מאבי אבינו שהיה כמעט משוגע (פטנאטיש) בתנועות משונות והנהגות מכוערות.
וזוהי הכוונה, זקני תלמידי חכמים, היינו אלו שהניחו בנים תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים ועולים במעלות ושבחים מאבותיהם וזקניהם דעתן מתיישבת עליהן, שמשבחים אותם יותר ויותר. אבל זקני עמי הארצות, אותן שהניחו בנים עמי הארץ מעקשים אורחותם, כל מה שמזקינים, שבאים לדבר מאבותיהם, יאמרו כי דעתן ה מטורפת עליהן (פאנאטיקער) משוגעים כמעט, רחמנא ליצלן מבנים כאלה. ודברי פי חכם חן.

(דברי תורה בשם רבי אהרן דוד, שהובאו בספרו של רבי ישראל באקמיסטר, “גן ישראל”)


רבי דוד אהרן טברסקי הי”ד, נולד בשנת תרמ”ב (1882) כבן לרבי יעקב אריה ליב, כנכד לרבי אברהם המגיד מטריסק וכדור חמישי לרבי נחום מטשרנוביל. נשא לאשה את מרת חיה שפרה בת רבי יצחק פרידמן מבוהוש, התיישב בזאווירטשה, אך עבר לזאריק לאחר שבזאווירטשה פרצה מחלוקת בינו לבין רבי נתן נחום רבינוביץ מראדומסק. בשנת תרס”ו [1906] נעשה אדמו”ר בז’אריק ונתקבל לכהן שם גם כרב העיר. בשנותיו האחרונות עבר לצ’נסטוחוב.

אף שחסידות טשרנובל לא היתה ידועה בפולין הקונגרסאית, ניהל את תפקידו כאדמו”ר בפאר רב, רכש לו שם וחסידיו נתרבו במהירות רבה ביותר. הצטיין במיוחד בתפילותיו המלהיבות. ביום הכיפורים נהג להתפלל בעצמו לפני העמוד החל מכל נדרי עד תפילת נעילה. קולו היה נעים ורבים נהנו משירתו. להקפות בשמחת תורה באו המונים. הוא היה רוקד בתוך העיגול כשספר תורה בזרועו וכל הקפה והקפה נמשכה כרבע שעה, כאשר חסידיו מלווים אותו בשירה אדירה ובמחיאות כפים. את הסדר שלו ערך במעמד כל חסידיו וקהל רב. היה גדול בתורה ועבודה ואהבת ישראל עד אין שיעור, ועסק בהלכה ובאגדה, ברמז, בסוד ובגימטריות.

ע”פ הרב יצחק אלפי נספה הרבי בצ’נסטוחוב בכ”א תשרי תש”ג.

לפי נוסח אחר, נמלט בתחילת מלחמת העולם השניה מזרחה לבנו שבאוסטרוב, שנכבשה בתחילת המלחמה על ידי הרוסים. שם נספה בי”א במנחם אב תש”א (4.8.1941).

בספר “מקדשי השם” מובא ביתר פירוט:

יום אחד הוציאו הגרמנים בעיר אוסטראה את האוכלוסיה היהודית לככר השוק. איש הגיסטפו בחר מתוך הקהל 10 רבנים ואדמו”רים, ביניהם, את האדמו”ר מטריסק שהיה לבוש בקפוטת-משי-ארוכה. ראש הצוררים פנה אל הרבי בלעג: “כהן גדול, עמך בסכנה, ברך אותו, עשה משהו למענו”. הרבי התעלם ממנו, לא השיבו דבר, כאילו לא אליו פנה. ראש הגיסטפו נכלם, ונזדעק: “אם כך הדבר, אז תראה איך אתה רוקד”. הרבי יצא במחול, בתחילה זימזם לו חרישית ניגון חסידי, נוגה, לבבי. הרבנים שעמדו מסביב, מחאו כפיים לפי הוראת הגרמנים, ואילו הרבי הגיע בעת ריקודו להתלהבות בלתי רגילה, וקולו הלך וגבר מרגע לרגע. וכך הוא המשיך בריקודו עד לגשר של הנהר בעיר. שם נורה יחד עם שאר הרבנים שנבחרו מתוך העדה.

התרחשויות אותו יום נורא מובא גם בעדותו של אהרן ולדמן בפנקס אוסטראה ובעדותו ב”יד ושם”. באותו יום ובלילה שלאחריו נרצחו לאחר מכן למעלה מ 3000 מיהודי אוסטראה שהובלו לבורות שנחפרו ע”י משתפי הפעולה האוקראינים, קבוצות קבוצות נגררו והועמדו על שפת הבור, נורו, והופלו אל הבור.
עם רבי אהרן דוד טברסקי הי”ד, נרצח גם בנו רבי אברהם יצחק הי”ד. בני משפחת האדמו”ר אשר נשארו בז’אריק שבפולין, גורשו לגטו צ’נסטכוב הסמוכה, וביום כפור תש”ג נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה. שם נספו בהושענא רבא, כ”א בתשרי תש”ג. ביניהם בנו רבי שלום טברסקי וזוגתו רחל, בנו רבי יוחנן וזוגתו שיינדלה, בתו רייזלה ובעלה רבי אברהם מרדכי שפירא.
לאדמו”ר נותרה לאחר המלחמה, בת אחת, מרת חווה בת ציון, אשת האדמו”ר ממחנובקא, רבי אברהם יהושע העשיל זצ”ל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות א עמ’ 335, החסידות מדור לדור א עמ’ 124, ויקיפדיה, אידישע וועלט פארומס. על חורבן קהילת צ’נסטוחוב בשואה – ניתן לקרוא באנציקלופדיה של הגטאות, על חורבן קהילת ז’רקי ניתן לקרוא באתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 6

ראית הזולת בעין טובה, הדנה לכף זכות, תשמח לב / הרב יונתן הכהן שטרסר הי”ד

טוב רואי

בגמרא (ברכות י”ז) רבי אלכסנדרי בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה’ אלקינו שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשכה ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו.

ולהבין מדוע המתין רבי אלכסנדרי עד אחר שסיים את תפלתו לומר הכי, גם מהו לשון עמידה ולא סגי ליה בישיבה.

יש לומר, בדרך מליצה, כי יש בעלי בתים אשר עינם רעה בחוק הרב ומטילים בו דופי ומבקרים מעשיו ואומרים לגרמיה הוא דעביד, בפרט בעידן צלותא מתלחשים עליו באמרם שהבעלי בתים יש להם דאגת פרנסה וזמנם יקר בעיניהם למצא טרף לביתם והרב שוהה בתפלתו באמירת “למען ירבו” בקול רם ומאריך בתפלת שמונה עשרה שהיא טירחא דציבורא, וחושדים אותו שנוהג סלסול לעצמו להרבות כבודו, ונקל להרב להתעכב בבית הכנסת כי פרנסתו מצויה לו מקופת הקהל ולו היה עליו עול מחיתו כמוהם, גם הוא היה ממהר לברוח מקיר בית הכנסת חוצה. אבל מחמת שהוא בן חורין לא יחיש ולא ירגיש בצער הבעלי בתים. אבל טח עיניהם מראות כי הרב הירא את ה’ ומכיר תעודתו הוא כמו הלב באדם ומרגיש בצער בני עדתו. ובכל צרה ועקא שלא תבא נכנס בו החץ תחלה, וישא את שמותם לפני ה’ בצלותא ובבעיתא על שתי כתפיו לזכרון. הוא הרב, הוא הדיין ומוכיח להוליכם בדרך טובה, דוגמת הכהן גדול, כמו שפירש הגאון מהרש”א ז”ל (בברכות ו’) מי בכם ירא ה’ לשמוע בקול עבדו וכו’, שקאי על הש”ץ שמזכה את הרבים בתפלתו, דוגמת הכהן גדול. ומלבד זה רוב הרבנים, בפרט בעיירות קטנות, מתפרנסים בדחקות, לא כלינו, ושמח בחלקו שזוכה להיות ממזכה הרבים ולהוריק להם שפע. אמנם בין אנשים פחותים כאלה יוחלש דעתו וידיו לא תעשינה תושיה, כמו שנאמר (פרשת כי תשא) לך רד כי שחת עמך, ופירש רש”י ז”ל, כלום לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו’ .על כן רבי אלכסנדרי בתר דסיים תפלתו, היינו שמונה עשרה, ובוודאי היה מכוון להעלות תפלת ישראל לפני השומע תפלות, והאריך בהשתפכות נפשו כדי להועיל לבני דורו, דאג אולי ימצאו שם ביניהם אנשים בוערים אשר יבזהו בלבם לומר שמחמת יוהרא, חס ושלום, מאריך בתפלתו. והיא בוודאי מחלת לב, ואם כן צדיק מה פעל, ויגיעתו חס וחלילה לריק, אמר יהי רצון מלפניך ה’ אלוקינו שתעמידני בקרן אורה – הכוונה שיביטו עלי בעיניים גלויות, כאלו הייתי מואר בקרני השמש, שידוננו לכף זכות, ולא יראו בו מומים. ולא יטעו בי ואתראה לפניהם כאיש ישר בלבבי וכמשתתף בצרתם תציגני ותעמידני. ואל תעמידני בקרן חשכה – שלא אתראה בעיניהם מצד נקודת ראות הצללים, אשר תכסה עליו עננים ואין נוגה לו, ממילא לא ידוה לבנו ולא יחשכו עינינו. כמו שנאמר (משלי טו,ל) מְאוֹר עֵינַיִם, רצונו לומר, שרואים זולתם את האדם בעיניים בהירות ורחוק מהם מחשבת פגול, יְשַׂמַּח לֵב.

 יונתן הכהן שטראססער מו”ץ דקדע”י ראאב

(תורת אבות, ברוקלין תש”ן,  עמ’ שט)


הרב יונתן הכהן שטרסר נולד בשנת תרנ”ח (1898) לאביו הרב עקיבא אב”ד טאקאי. בצעירותו למד תורה מאביו והיה בין טובי התלמידים בישיבת הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי”ד שהיה אז אב”ד בקרומפאך שבסלובקיה. אח”כ למד בישיבת פרסבורג אצל הרב עקיבא סופר, ה”דעת סופר”. הוסמך להוראה מרבותיו ומהרב מאיר ליב פרייא משוראן הי”ד והרב דוד וועסעלי, הדיין מפרסבורג הי”ד. לאחר נישואיו למרת פעסל בת הרב בן-ציון סנידרס אב”ד ראאב (ג’ור) שבהונגריה עסק במסחר תוך שהוא משקיע את רוב מרצו בלימוד תורה בעיון, בכתיבת חידושי תורה ובעבודת ה’. אח”כ סגר את עסקיו, התמנה שם לדיין ומו”ץ וסייע לחותנו בעיסוק בצורכי הציבור. הוא מסר הרבה שיעורים תורה מושכי לב לצעירים ולבעלי המלאכה.

בשנת 1938 פרסום “החוקים היהודיים” שהגבילו את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה. עקב כך התערערה פרנסת היהודים בראאב ומוסדות הצדקה בעיר ארגנו ועד עזרה ליהודים חסרי הפרנסה. בשנת 1942 גויסו רוב הגברים היהודים לשירות עבודת כפייה במסגרת הצבא ההונגרי, ורובם נשלחו לחזית המזרחית באוקראינה. הגרמנים כבשו את הונגריה ב-19.03.1944. כחודשים אחר כך גורשו יהודי העיר לכמה בתים בעיר שהוכרזו כגיטו, ולגטו על האי ג’ורסיגט בנהר דנובה. לאחר כשבועיים גורשו כלל היהודים לגטו שעל האי, בשל התנגדות שר הפנים ההונגרי לקיום גטו בעיר. לאחר גירוש כלל יהודי המחוז לגטו, הייתה הצפיפות שם נוראית, וכ-30 איש השתכנו בכל חדר. ב-07.06.1944  הכו ועינו חיילי הז’אנדרמריה ההונגרית את היהודים בגטו, כדי שיגלו היכן החביאו את רכושם ושדדו אותם. היהודים גורשו כ-3 ק”מ משם למחנות בפאתי העיר, על גדות הדנובה, בלא שהותר להם לקחת דבר מלבד הבגדים שעל גופם. בשבת פרשת בהעלותך, י”ט בסיוון, ה- 10.06.1944, היכו הגרמנים והשפילו את רבני קהילות ראאב ואת חברי המועצה היהודית. עד אמצע יוני גורשו כל יושבי המחנה, שמנו כ-5000 נפשות, למחנה ההשמדה אושוויץ. הרב סבל עם קהילתו בשנות הזעם ונספה עמם ביום כ”ג בסיון תש”ד. שרידים מתורתו ותולדותיו הובאו בספר תורת אבות (ברוקלין תש”ן).

מקורות: קונטרס בית אבות, בתוך ספר תורת אבות, עמ’ של-שלא, אתר בית התפוצות, אתר אנציקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 14

תורה ותפלה חלק ב: תנאים לקיום מצוות תלמוד תורה כהלכתה / הרב אברהם גרודזנסקי הי”ד

מתורתו של הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד

גדולה היא מצות תלמוד תורה יותר מכל המצוות שבתורה, ולא כל הבא ללמוד מקיים בזה את המצוה כהלכתה. ישנם הרבה תנאים בגדרי המצוה, וזקוק הוא להכשרה נפשית ושכלית לפניה ולאחריה. אך ראשית כל צריך שידע האדם קודם הלמוד ובשעת הלמוד כי בתורת השם הוא עוסק. כי אין זה ספר של חכמה מסוג השכל האנושי, ואין מטרת הלמוד בספר התורה ללמוד חכמה לשם חכמה כדי להשיג סודות הבריאה ולהבין דרכי החכמה העליונה, אלא תורת השם היא. התורה מגלה לאיש הלומד אותה את רצון השם בכל תהלוכות החיים. האדם בשעה שלומד בה שואל באורים ותומים לגלות לו את רצון ה’ בכל מעשה, דבור, מחשבה והרגשה שלו. איך לחשוב לדבר ולהתנהג על חלד. כי אין זו תורה של אפשרות מפשטה בהנהגת האדם, אלא תורת חיים המקיפה את כל ענייני החיים, ומורה לו את הדרך הנכונה בכל תסבוכת מעגלי החיים. אין שאלה שלא יוכל האדם למצוא בה את פתרונה, אם רק יעורר את חפצו להסתכל בה נכוחה, ולדרוש בה את המעשה אשר יעשה והדרך אשר ילך בה.

החובה על הלומד תורה להכיר בכל עומק הכרתו “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”. התורה נתונה לעם ישראל בשביל שבחר בהם השם, והוא מברך לנותן התורה על הבחירה והנתינה כאחד. ברכה זו חיובה מן התורה, ובכל יום ויום הוא משנן לו אותה, ונותן הודאה על חלקו. ברכה זו מעמידה את האדם על מהותה של תורה, כי אין מי שראוי ללמוד בה ולהבין אותה רק אותו עם הנבחר מכל העמים. עם זה שנתעלה באמונה והגיע למדרגת נבואה “פנים בפנים דבר ה’ עמכם” (דברים ה,ד). רק הוא ראוי לקבל תורה מאת השם, מאורסה היא לו, ונצטווה לעסוק בה ולהבין אותה.

ואחרי שנתבהרה ונתבררה לו ההכרה הזאת, טרם גשתו אל הקודש, יצרף ויזכך את נשמתו בכור השלמות והטהרה, טהרת הלב ושלמות המדות. כמו שמבאר הרבנו יונה אה המשנה (אבות פ”ג) אם אין דרך ארץ אין תורה, וזה לשונו: צריך תחילה לתקן את עצמו במדות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות. לא שילמוד תורה ואחר כך ייקח לו מצוות, כי אי אפשר וכו’. וכן מבאר הוא את המשנה (שם) כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת וכו’, שלא יאמר אדם אשנה הלכה זו ואקיימנה, אשנה כל התלמוד ואקיימנו, אם כה יאמר לא תתקיים חכמתו, כי צריך תקון המדות תחלה ואחר כך תתקיים חכמתו. עיין שם. רואים אנו מזה שאף הלומד בלב נכון על מנת לעשות, אם לא הכשיר את עצמו קודם בשלמות המדות, אין חכמתו מתקיימת. וכל שכן אם חסרה לו יראת שמים, על זה כבר צווחו חז”ל (יומא ע”ב) אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. על זה נאמר “למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין”. עיין שם.

ואז, כשהוברר לו כל זה, והכשיר עצמו לכך, הוא נכון לקיים המצוה “לעסוק בדברי תורה”, ולבקש בתורת השם את מה שברור לו בכל מלא הכרתו. היינו שלמודו הוא ענין של דרישה, שהוא דורש וחוקר את רצון השם בכל מצוות שבתורה, כמו שאמרו (מכות כ”ד) “בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר, כה אמר ה’ לבית ישראל דרשוני וחיו. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק ואימא דרשוני בכל התורה כולה”. כי כל דברי הראשונים והאתרונים הלא הם התעמקות בהבנת הש”ס. וכל השקלא וטריא שבש”ס הלא הוא בהבנת התורה שבכתב וי”ג מדות שהתורה נדרשת בהן, כדי למצוא ע”י זה את הפרטים והאופן המתאים לרצון השם בדיני המצוות.

כי רצון השם, כפי שאפשר לאדם להשיג, מתגלה הוא בתורה. רצון השם הוא רצונו הכללי, המקיף את כל התורה כולה. הוא אינו מתחלק לפרטים, אלא מאחד אח הפרטים מכל מצוות התורה יחד נשלם רצון השם יתברך. ולא רק ממצוות אלא גם מתיבות שבתורה. האותיות שבתורה כולן יחד משלימות להביע את רצון השם. ובכן ספר תורה שחסרה בה אות אחת פסולה. אבותינו הקדושים הכירו את רצון השם וממנו הבינו את כל פרטי המצוות עד שלא ניתנו. כמו שאמרו “בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצוותי חוקתי ותורתי”. שמירת כל התורה כולה, אף תקנת חכמים כערוב תבשילין (יומא כ”ח) וכדומה, קראו אותה חז”ל הכיר את בוראו, כי ההכרה אחת היא.

לכן חייב האדם לידע את כל התורה כולה, גם חלק התורה של ההלכות שאינן נוהגות בזמן הזה. לבד בשביל שאפשר שיבוא לידי מעשה לכשיבנה בית המקדש, אלא הלימוד עצמו תורה הוא, כי מכל התורה כולה, מכל המצוות יחד נשלם רצון השם. גם חיוב האב ללמד תורה לבנו הוא עד שידע הבן את כל התורה כולה (שו”ע של הרב הלכות תלמוד תורה) כי זהו הגדר האמיתי של מצות למוד התורה, שיהא האדם יודע את כל התורה כולה, ומזה ישיג את רצון השם, כי ידיעה אחת היא.

על למוד שכזה אנו מברכים “אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעסוק בדברי תורה”. אין הצווי רק ללמוד, אלא לעסוק, ליגע ולעמל בדברי תורה עד שיבין אותם הבנה שלמה מקיפה ועמוקה, ואז ירגיש את טעמם ומתק דבריהם המשמחים לבב ומשיבים נפש. לכן סמוכה היא תפלת “והערב נא” לברכת המצוה, וברכה אחת היא, שיהיו דברי תורה ערבים בפינו, ונרגיש את טעם יינה. גם השמחה של למוד התורה היא אחת מתנאי המצוה (כמבואר בשו”ע או”ח סימן תקנ”ד), ואין שמחה כהתרת הספקות, כל כמה שהוא משתדל להבין מה שהוא לומד, כל מה שהוא ממשמש ומוצא בה טעם, הרי הוא מתחזק בקיום המצוה של “לעסוק בדברי תורה”.

למוד תורה שכזה, דרישת השם בכל עת, מה נעלה הוא אצל האדם! הוא כמו אותה המדרגה הכי עליונה שרק גדול הנביאים, משה רבנו, זכה לה. רק לו היתה נתונה הרשות לדרוש את השם בכל עת, ועל כל דבר ספק אמר “עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם”. מעלה זו שבדבר השייך לנבואה לא זכה לה כי אם משה רבנו, זכו לה כל ישראל בדברים השייכים לתורה. אין זכיה זו רק רשות, אלא חובה. חוב על כל אחד מישראל להגות בתורת השם תמיד בכדי לדעת “מה יצוה ה'”. אם מסתפק הוא באיזו דבר הלכה, יהגה בה יותר ויותר, “עמדו ואשמעה”, עד שתתגלה לו התשובה האמתית, וידע את האסור והמותר. זוהי תלמוד תורה, וזה נקרא גמרא (רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק א). בטוח הוא האדם שאם רק יעמול בתורה אז ימצא מה שהוא מבקש, כמו שאמרו “יגעת ולא מצאת אל תאמין”, על כגון זה אמרו המלאכים “אשרי לילוד אשה שכך מובטח”.

למוד התורה שכזה מחייב את האדם לא רק לעמלות ויגיעה אלא להתפשטות הגשמיות. כי אם האדם רוצה להשיג את רצון השם כל ישותו מפריע לזה. כל עוד שיש בקרב לב האדם איזו הרגשה גשמית, אי אפשר לו להשיג רצון של חכמה עליונה. כל אשר ישיג – יגשם, יצמצם, והיה לעניין אחר. אם ברצותו שלא להקטין את התורה, שלא לגשם אותה במושגיו, עליו לבער את ההרגשה הגשמית מלבו. לזכך את שכלו, לטהר את מחשבתו, עד שידבק שכלו בשכל התורה. עד שיתאחד דעתו ממושגיו בדעה ומושגי התורה – אחדות שאין בה הפסקה של גשמיות וצמצום. כי להבין דעת השם ותורתו יוכל רק בהתאחד דעתו עם דעת התורה כנר עם האבוקה. אף שהנר כשלעצמו קטן הוא, אבל בהתאחדו עם האבוקה, אין ניכר קטנותו. הפסק היותר קטן מבדיל את הנר מהאבוקה ואז נשאר הוא בקטנותו. גם לתפלה נחוצה התפשטות הגשמיות, אבל רק הפשטת ה”אנכי” של האדם, כמבואר לעיל, שאת ענייני הגשמיות אדרבה צריך המתפלל להרגיש בין בבקשה בין בהודאה, אבל בלמוד תורה אין מקום להרגשה גשמית כלל. כי להשיג רצון השם הוא בא, וזה אי אפשר בלי הפשטה גמורה מהגשמיות לגמרי, לכן נקראת תורה – חיי עולם, ותפלה – חיי שעה.

מה נפלא הוא לראות שגם תפלה על גאולה עתידית, קבוץ גליות וביאת המשיח, בנין המקדש והחזרת מלכות בית דוד, גם אותם כינו בשם חיי שעה. וכן אמרו ז”ל (מגילה ט”ז): גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה קיים, לא הניחו עזרא ועלה. עיין שם. פרידת עזרא מברוך בן נריה, לא היתה שאלה של בטול תורה, אלא המעטת גודל העליה שהיתה אפשרית לו בהיותו סמוך לרבו. והעדר עזרא לבנין בית המקדש היה דבר הניכר כמובן – לבד קיום המצוות התלויות בארץ, שאי אפשר היה לו לקיים בהיותו בבבל – בכל זאת דחתה עליה של תורה את עלית עזרא לארץ ישראל, כי תלמוד תורה כנגד כולם. כי היא חיי עולם.

ולא רק עניינים רוחניים כלליים אלה, שסוף סוף האדם מרגיש בחסרונם ומצטער עליהם – כי בלא זה הוי תפלת קבע – והרגשה שלו צער גשמי הוא, הם בסוג חיי שעה, אלא אפילו שלש הראשונות שהן שבחו של מקום – כי מנין היה יודע רבא באיזה חלק של תפלה מאריך רב המנונא, אולי בשבחו של מקום – כיוון שהן בסדר התפלה של חיי שעה שאחריהן, נכנסו גם הן תחת השם הכללי הזה, לעומת תורה שכולה רצונו ושבחו של מקום, לכן שמה חיי עולם.

ומה שהתורה מדברת בענייני החיים של עולם הזה, וכל המצוות המה בענייני גשמיות, וגם גדלותו של תלמוד הוא מה שהאדם בא על ידו לידי מעשה, אין זו סתירה לחיי עולם שבה, כי אף שהמעשים המה חי שעה ממש, יותר מתפלה, כי התפלה הלא היא מה שהאדם פונה מחשבתו ודבורו אל השם יתברך, רק שתוכן הדבור הוא בעניינים שהם חיי שעה, אבל מעשי האדם הלא הם בחיי שעה עצמם. אך דבר זה אינו ממעט את דמותה של תורה, אינו מקטין את ערכה, אלא מגדל את ערך המעשים. מעשים אשר יעשו לפי צווי התורה, יוצאים מסוג חיי שעה ונכנסים בענייני חי העולם. עניינים של חול נעשו עניינים של קדושה, כמו שאנו מברכים על המצוות “אשר קדשנו במצוותיו”, כי בקדושת התורה מקדש האדם את כל הבריאה. מעורות של בהמה, אדם עושה תפילין ומזוזות וגם ספר תורה. זוהי גדלותה של תורה. כשאדם מתאחד עם שכל התורה נעשה שכלו שכל התורה, וכוחו גדול לעשות מדברים של חול דברים של קודש. גם חיי שעה נעשה על ידי התורה לחיי עולם, כי חיי עולם היא.

מה נפלאים הם דברי הגאון רבי ישראל סלאנט זצ”ל בזה (אור ישראל כט,ל), זה רצונו: ובכלל בקשת תורת האמת ב’ יסודית לה: היכולת בטבעי, והטהרה במחשבתו. הטהרה – הוא אשר יכנוה החכמים בשם הכרה מדעית. וחכמי המוסר בשם התפשטות הגשמיות. היינו שיהיה השכל בודד בלי הרכבתו עם יתר כוחות הנפש אשר באדם. כי זולת זאת, נטית כוחות הנפש מסכים מבדילים בינו לבין הכרת האמת אשר גם השיקול הדעת הישר בעזורה. והנטיה תעקמנה לצעוד בדרך עקלקלות וכו’. גדר של תורה הוא בשכל המופשט מכל רצון והתפעלות הנפש, אבל התפלה יסודה התפעלות הנפש לשעתה. כמאמר רז”ל (תענית ב) ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה. לזאת התפלה היא חיי שעה והתורה חיי עולם.

בדבריו אלו הקצרים כולל מרן הגאון רבי ישראל סלאנט זצ”ל את כל דברינו הנ”ל, ועוד יותר מזה. כי שכל בודד זה, נבדל לא רק מכל כוחות הנפש ונטיות ופניות שבמדות האדם, אלא אף מהתפעלות הנפש הנחוצה בעבודה שבלב של תפלה, והוא שכל מופשט מכל הרכבה וחבור עם עניינים של חיי שעה אפילו של תפלה – היא המדרגה הכי עליונה בהתפשטות הגשמיות ההכרחית בהשגת רצון השם בלמוד התורה. זוהי גדלותה של תורה על התפלה. וכן אמרו במשנה (פאה פרק א) תלמוד תורה כנגד כולם, כנגד עיון תפלה וכו’ (כמבואר בשבת קכ”ז) כי תורה חיי עולם ותפלה חיי שעה.

(מכתבי הרב אברהם גרדזנסקי הי”ד, כנסת ישראל, תרצ”ח)

 

מספר הצפיות במאמר: 29

תורה ותפלה חלק א: התעמקות בהבנת גדולת התפלה / הרב אברהם גרדזנסקי הי”ד

תמונת הרב אברהם גרודזינסקי הי"ד

כנ”י אדר א’ תרח”ץ

איתא במסכת שבת י’, רבא חזי לרב המנונא דקא מאריך בצלותא, אמר מניחין חיי עולם – תורה, ועוסקין בחיי שעה – תפלה. והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. עיין שם. התארים האלו שקבעו חז”ל לתורה ולתפלה, מורים את רב המרחק ביניהם. כל מה שנתעמק להבין את גדלות התפלה, כן תגדל הכרתנו בערך התורה ואופן למודה.

אמרו ז”ל (תענית ב’) “ולעבודו בכל לבבכם”, איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה. עיין שם. התפלה שהיא ענין בקשת רחמים על מה שחסר לאדם, והודאה על מה שיש לו כבר, אינה אלא עבודה בשלמות הלב, ואין שלמות יותר גדולה בעבודה שבלב מזו של תפלה. כי התפלה הלא היא הנובעת ממקור ההכרה בהשגחה פרטית, ואמונה בה’ על כל פרט ופרט מצרכי האדם. כשהאדם יודע מכיר ומרגיש שאין בכוחו להשיג אף פרט הכי קל מכל אשר נחוץ לו, וכל מה שיש לו בחיים הוא מאת השם, ואין בידו או ביד אחרים להוסיף או לגרוע ממה שנגזר לו במנת חלקו, והוא עומד ומדבר עם הקב”ה בלשון נוכח “ברוך אתה ה'”, ומתחנן מלפניו על חיים ושלום, על רפואה ומזונות, עושר וכבוד וכל הצריך לו, ונותן הודאה על מה שיש לו כבר מאת השם, הישנה אמונה ושלמות הלב גדולה מזו?! הלא זה כל חובת האדם בעולמו, להכיר שעיני ה’ עליו בכל רגע ורגע מחייו, ועל כל פרט ופרט מצרכיו זקוק הוא אליו יתברך. וזו כל התורה כולה, כמו שאמרו (מכות כ”ד) בא חבקוק והעמידן על אחת “וצדיק באמונתו יחיה”.

תפלה אם אינה רק אמירה בעלמא, וגם לא רק כונה עם האמירה, אלא השתפכות הנפש ושיח הנשמה מעומק פנימיות חדרי הלב, מלבד שיש בא שלמות ביסודי האמונה וההשגחה. היא מטהרת את לב האדם ממדות רעות ונטיותיו הרעים. כי מקור המדות הרעות הוא מה שהאדם חושב כי יש בידו או ביד אחרים להטיב עמו או להרע לו. לכן רודף הוא אחר הכבוד והממון ואחר כל ההנאות שבעולם. שמח הוא בכשרון המעשה ההתחרות שלו, ושחכמתו השיגה את כל אלה. מצטער הוא על היסח הדעת שלו, ועל אשר עזב כל זה בידים, ונפלו לחלקם של אחרים. שקוע הוא האדם מבקר ועד ערב במחשבה, “כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. אבל כשחדור הוא אמונה ובטחון בהשגחת השם ויודע ומכיר שהכל בא לו מאתו יתברך, “ולא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר”, רק “העושר והכבוד מלפניך”, ואין אחד נוגע בחברו כמלא נימא, ומזונותיו קצובים לו, וכל מה שהיה רגיל לזקוף על חשבון עצמו, הכל הוא מאתו יתברך המחיה את כולם, ועליו לבקש ולהתפלל על כל דבר קטן או גדול – אז בטלה הגאווה והחמדה, בטלה הקנאה והשנאה, וכל שאר המדות המגונות הממלאות את כל הויתו. שמח הוא בחלקו ואינו חומד לו את תחום חברו. נותן שבח והודאה ליוצר הכל על כל החסד אשר גמלהו, ושעתיד לעשות אתו ועם כל בני ביתו. זהו בסור מרע. בעשה טוב מתעלה האדם בתפלותיו בעד כל העולם כולו. מרגיש הוא בצערו של כל אחד ואחד, מקצה העולם ועד קצהו, הן בצרכיו הגשמיים הזה בענייניו הרוחניים. על כל דבר ודבר הוא מתפלל בלשון רבים, ונותן שבח והודאה בלשון רבים. ולא רק בענייני ההווה, אלא בענייני העתיד, ביאת המשיח וקיבוץ גלויות, בנין המקדש והשראת השכינה.

וכמו בענייני גשמיות כן בענייני רוחניות, כי דרכו של אדם לחשוב כי חלק הרוחני בידו הוא, הוא המטיב את דרכיו, הוא מתקן את מדותיו, אחר שהוא בעל בחירה ובוחר הוא לעצמו את דרכו בחיים. כמו שאמרו “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”. אבל האמת אינה כן, אין ביד האדם אלא הרצון וההסכמה לבחור בטוב, אבל מעשה הטוב אינו כלל ברשותו. לא חיים ובריאות הנחוץ לכל מעשה, לא קיום המציאות הנחוצה בכל דבר מצוה, ואף לא גבורה של כבישת היצר, כמו שאמרו “אלמלא הקב”ה עוזרו לא היה יכול לו”. גם אבותינו הקדושים, שדעתם דעת המקום היתה, גם עליהם אנו אומרים “בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים”. בשביל שהכירו את אפיסתם, את אי יכלתם ללמוד מעצמם, ובטחו בה’ יתברך, בשביל זה למד להם את כל התורה כולה. כשאדם מתפלל ונותן הודאה על הדעת ועל התורה, על העבודה ועל התשובה, הוא מכיר כי גם חלק הרוחני לא שלו הוא, רק אל השם עיניו נשואות, כמו שאנו אומרים “והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך”.

ועל כל אלה, השאיפה לקרבת האלקים, והצמאון לעליה בלתי פוסקת המתבטאת בתפלה. עומד לו האדם ומתפלל על קבוץ גליות וחלק התורה התלוי בזה, בנין בית המקדש וסדר העבודה שבו, על ביאה המשיח שאז המלא הארץ דעה כמים לים מכסים. אינו מסתפק בכל התורה והמצוות שבידו לקיימן גם עכשיו, לא באמונה החזקה ובהירה, לא בשלמות המדות שאפשר לו להשתלם בהן גם עתה, אלא נפשו כמהה לשלמות עד אין סוף, לעצמו ולכל העולם כולו. חפצו לראות את הבריאה כמו שהיתה קודם החטא, ולתקן את העולם במלכות השם. מבקש הוא לעלות למרום פסגה העליה ולהעלותה עמו לתכלית השלמות. הישנה שלמות בעבודה שבלב, והוד והדר באצילות הנפש מזו של תפלה?!

חכמינו ז”ל עמדו על גודל מעלת התפלה והשלמות הכרוכה בה ואמרו (יבמות ק”ה) “המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה”. ומבאר הרב רבנו יונה (ברי”ף ברכות פ”ה) כלומר, שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כעניין שאמרו הקדמונים “כשתרצה לכוין, פשוט גופך מעל נשמתך”. עיין שם. בלי התפשטות הגשמיות אי אפשר להגיע למדרגה עליונה זו. כל זמן שיש בלב האדם אהבה ונטיה לתענוגי העולם הזה, אי אפשר להגיע לשלמות העבודה שבלב של תפלה.

אך דברי הרב רבנו יונה הנ”ל אינם כפשוטם, כי איך אפשר “שיסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף”, כי אז הלא לא ירגיש כבר בחסרונן, וכל עיקר התפלה היא בקשת רחמים ותחנונים על מה שחסר לו גם בענייני גשמיות, ואם הגיע למדרגת התפשטות הגשמיות, אינו מכוין להם כראוי, והוי כאילו עושה תפלתו קבע.

אך באמת כל תענוגי העולם הזה אינם חסרון מצד עצמותם, אלא מצד האנכי הבהמי של האדם. לולא היו באדם נטיות בהמיות אז יכול היה להתענג על כל הטוב באין מפריע. כמו אדם הראשון בגן עדן, שברא אותו הקב”ה שם והושיבו שם, אמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל. ומה שחסר לו בגן עדן הוסיפו לו מן השמים. מלאכים צולין בשר ומסננין לו יין. וכן היו כל בני אדם חיים במקום הזה ובאופן הזה אם לא חטא. אלא שהחטא גרם. כיון שחטא האדם ונעשה בעל רצון, נוטה בטבעו – לאחר שבחר בזה – לענייני גשמיות, אז אין גן עדן מקום עבורו. ענייני עולם הזה מזיקים לו, מפריעים אותו מעליה רוחנית וגשמיות נעשה לדבר הסותר לרוחניות. כשאדם מתעלה ומגיע למדרגה של קדושה, אז יתאחדו כמקדם. אכילתו כאכילת מזבח, שתייתו כנסוך היין, כי מצד עצמותם של ענייני עולם הזה אין חסרון בהם.

ולזה כוון הרב רבנו יונה, שיסיר האדם מלבו בעת התפלה כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כלומר שיסלק עצמו מן ההרגשים הבהמיים שלו. לא שלא ירגיש במה שחסר לו, כי אדרבה הרגשה זו נחוצה היא לתפלה, אלא שירגיש מה שחסר לו כאילו חסר זה לחברו. יפשיט עצמו מאנכיותו, בלי הרצונות והנטיות לענייני גשמיות. ויתפלל בעד כל אנשי תבל אשר גם הוא בתוכם, אז ירגיש בחסרון ענייני רוחניות כחסרון גשמיות, יכאב לבו על חסרון עבודת בית המקדש כעל חסרון רפואה ומזונות. כמו שמצינו בדוד המלך “מזמור שיר חנוכת הבית” וגומר, ה’ אלקי שועתי אליך ותרפאני וכו’. הא כיצד? אלא דוד המלך הרגיש בחסרון בית המקדש כאילו עומד על פי שאול תחתיות, ואינו יכול לחיות בלעדו. ושמח על חנוכת הבית כאילו “העלית מן שאול נפשי”. צמא היה להשראת השכינה כצמא למים וכרצון לחיים. כשיפשיט האדם את האנכי הבהמי שלו אז יתפלל על הכל כאחד, ויהיה שואף לעליה רוחנית כאילו לבו בשמים. זוהי שלמות של תפלה. משלמות זו של תפלה אפשר לנו להבין את השלמות של תורה. אם לחיי שעה כך, לחיי עולם על אחת כמה וכמה.

(מכתבי הרב אברהם גרדזנסקי, כנסת ישראל, תרצ”ח)


הרב אברהם גרדזנסקי נולד בוורשה, בשנת תרמ”ד (1884), לאביו הרב הצדיק רבי יצחק, שהחזיק ישיבה בוורשה, והקדיש את חייו להפצת תורה ולגמילות חסדים. לאחר תקופה קצרה בישיבות לומזה וראדין, בהיותו כבן 17 הלך ללמוד בישיבת הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל, ונעשה לאחד מתלמידיו המובהקים. הוא למד ממנו כשלושים שנה, ושקד על קניית מוסר, תיקון המידות ולימוד מעמיק. בשנת תרס”ה נסע עם שנים מחבריו להנהיג את לימוד המוסר בישיבת טלז. בחזרתו החל להזר על שיחות ה”סבא” לני תלמידי הישיבה בדיוק רב, עם כל עומק המחשבה וההרגשה. שימש יד ימינו של ה”סבא”  בעבודתו החינוכית.

בשנת תרע”א נשא לאשה את הרבנית חסיה בת משגיח הישיבה, הרב הצדיק, ר’ דב צבי הלר. במחלמת העולם הראשונה גלה עם הישיבה לקרמנצוג שבאוקראינה, שם עסק בענייני חירום והצלה לצד עבודה הישיבה שנמשכה ללא הפסק. לאחר המלחמה חזרה הישיבה לסלובודקה והרב אברהם הי”ד צורף להנהלת הישיבה והחל במתן שיחות לתלמידים.

הוא נשלח ע”י ה”סבא” עם קבוצת התלמידים הראשונה לתקן את סדרי הישיבה בארץ ישראל. כשחזר לסלובודקה בשנת תרפ”ז, נעשה המנהל הרוחני של הישיבה, וה”סבא” עלה לארץ. לאחר פטירת רעייתו נשא בעול הבית וחינוך שמונת ילדיו היתומים יחד עם המשך דאגתו לישיבתו הגדולה.

עם כניסת הרוסים לליטא הוחרם בניין הישיבה והיה קשה מאוד לספק תנאי קיום לישיבה. הסובייטים כבשו אז את פולין המזרחית וספחוה לליטא, וזרם של פליטים יהודיים מפולין הגיע לווילנא, ושם הגיעו רבים לקובנה, בירת ליטא, כדי לארגן אפשרות להימלט מעבר לים. הרב גרדזנסקי יחד עם הרב חיים עוזר גרודזנסקי מווילנא, עזרו לפליטים ופעלו להצלת יהודים רבים ככל האפשר. במקביל דאג לספק את מחסורם של בני הישיבה ושל תלמידי חכמים אחרים שנקלעו לקובנה, והיו נתונים במצוקה כלכלית קשה.
ב- 22 ביוני 1941 נכבשה ליטא על ידי הגרמנים. המצוקה גברה, ולמרות זאת המשיך הרב בלימודיו יחד עם רבנים וראשי ישיבות מפורסמים שהסתתרו בביתו.

לאחר הקמת גטו סלובודקה, נלקחו בני הישיבה והכולל לעבודת כפיה, ולאחר שהתרגלו קצת לעבודות הפרך החל הרב אברהם לאמר לפניהם שיחות בכל ליל שבת. את השיחות הוא רשם. עם חיסול הגטו נטמנו השיחות יחד עם כתבי אב”ד קובנה, אך הכתבים לא נמצאו אחר כך.

ביום י”ב בתמוז תש”א, התנפלו חיילים גרמניים על ביתו, תפסו שם כמה רבנים ורצחו אותם במבצר התשיעי בקובנה. בין הרבנים שנהרגו היה בנו של הרב אברהם גרדזנסקי, ר’ זאב, תלמיד ישיבת טלז ובלובודקה, והגאון רבי אלחנן וסרמן הי”ד. הרב גרדזסקי ניצל מכיוון ששכב בעליית הבית. בהזדמנויות אחרות ניצל הודות ליהודי קובנה שסיכנו את נפשם כדי להציל את רבם.
גם בהיותו בגטו, בצרה ובצוקה, המשיך לדאוג לתלמידיו. בתקופה איומה זו הקריא לפני בני הישיבה לשעבר שנים עשר עניינים שעליהם להתחזק בהם, אם יזכו להישאר בחיים: אמונה, שמירת שבת, טהרת המשפחה, זהירות ממאכלות אסורות, רבית, חנוך הבנים בדר התורה, בטול תורה, אהבת ריע וישראל, חסד, הסתפקות, בטחון וארץ ישראל.

בימים האחרונים של גטו סלובודקה, גלו הגרמנים את הבונקר בו הסתתר עם עוד מה מבני הישיבה, היכו אותו באכזריות, הוא סבל כאבים נוראיים והועבר לבית החולים של הגטו. למרות רצונו שיסייעו לו לצאת משם, הדבר לא התאפשר. הגרמנים שרפו את בית החולים על יושביו והרב נשרף על קידש ה’ ביום כ”ז בתמוז תש”ד. עמו נשרפו חיים כמה מאות חולים יהודים וביניהם ילדים.

בנו ר’ אליעזר נלקח אל הבלתי נודע עם עוד חמש מאות צעירים, ביום כ”ה באב תש”א, ומאז אבדו עקבותיו.

בתו מרים, נהרגה עם חיסול גטו קובנה, כאשר הבונקר בו התחבאה פוצץ.

בנו ישראל נהרג בתאונת עבודה איומה במחנה קאופרינג על יד מינכן, ביום כ”ג בטבת תש”ה. הי”ד.

בשנת תשכ”ג הוציאו בניו לאור את קובץ מאמריו בספר “תורת אברהם”. חלק ממאמרים אלו נכרכו ביחד ונשלחו ע”י המחבר לארץ ישראל עם אחרון תלמידיו שעזב את סלובקיה בפרוץ מלחמת העולם השניה. מאמרים נוספים נתנו על ידי המחבר במתנה לתלמידו או פורסמו בירחון “כנסת ישראל”.

בהקדמת “תורת אברהם” כותבים בני הרב אברהם הי”ד, כי הוא “אינו מסתפק להעיר הערות או לעורר הרגשות. כל דבריו בנויים על סוגיות הש”ס והראשונים ז”ל. מגמתו לחשף את ההלכה שבהגדה. דרך מחשבתו – דרך השקלא וטריא הנהוגה בשמעתתא… היסודות עצמם שהוא מניח – כמוהם כפסקי הלכה למעשה באותן סוגיות בהן הוא עוסק… לפנינו גאון בתורה, הנתח ומקשה, מתרץ ופוסק בסוגיות העמוקות של אמונה וחסד, יראה ומדות, מצוות וקדושה”.

בחלק א’ של הספר “מבית אברהם” (תש”ס) הודפסו מאמרים ומכתבים מכתב ידו של הרב אברהם גרדזנסקי שטרם ראו אור עד אז.

מקורות: הקדמת תורת אברהם, אתר זכור, ויקיפדיה, דף עד ביד ושם, ועוד. וראה גם אלה אזכרה ח”א עמ’ 17, וכן באישים שהכרתי. 

הערה – מקורות שונים מציינים ימים שונים כיום בו נשרפו היהודים בבית החולים, בין כ”א לכ”ט תמוז. גם לגבי שנת לידתו של הרב גרודזנסקי ישנם מספר גרסאות.

מספר הצפיות במאמר: 34

בזכות רחיצה וטבילה בערב שבת, זוכה להארת פנים קדושה בשבת / הרב ישראל אהרן הולר בשם הרב יצחק ליפשיץ הי”ד, האדמו”ר מוויליפולה-בריגל

תמונת רבי יצחק ליפשיץ הי"ד

הנה זמן ועידן שאני עובר אורח בנע ונד בעוונותי הרבים עם ספריי, וכמה פעמים הייתי על ימים טובים וימים נוראים במחיצת קדשו של הרב הצדיק ידיד ה’ וידיד ישראל באהבה וחיבה מו”ה יצחק ליפשיץ שליט”א אבד וויעליפאלי וכעת חונה בבריגיל, ומאוד תמיד קירב אותי (כדרכו בקודש לקרב באמת ובאהבה וחיבה ובסבר פנים יפות העוברי אורח בנע ונד, יותר מכדי כחו כידוע) הן בנתינות גדולות הן בהלבשה על שבת וחול ועל ימות החורף. ולפעמים שלח לי הנ”ל לביתי וקיים דברי הס”ח סימן תתרל”ו (ועיין ספרי זה אות ל”ב ואות ל”ג) והכל יותר מכדי כחו, ויותר מהחיוב הראוי להגון, מה שאיני. והכל להכרחיית על לחם לאכול ובגד ללבוש, ולא על מותרות, חס ושלום, שאין דרכי בביתי בכך מעולם (עיין ספרי זה ד’ כ”ה וד’ פ”ה) כנהוג בכמה מקבלים בזמנינו ובפרט בכמה בני עלייה וכדומה שהמה מן המשקלי שקלי על מותרות שאינם תועלת לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ועליהם אמר ישעיה הנביא סימן א’, בנים משחיתים, פירוש משחיתים ממון ישראל. ועיין שבת נ”ד ואור החיים קדושים יט,ב ורש”י ע”ז דיבור המתחיל “צדיק” ותראה שהמה בעצמם נקראים “כלי משחית” כהנ”ל ו”כלי חמס”, חמסן יהיב דמי על זה. (ועיין מוסר בזה בספרי זה אות מ”ו). והמה מיהבו לא יהבו לטובת ותועלת עצמן בזה ובבא. עיין ספרי זה ד’ כ”ד וד’ ס”ו. לא כתבתי חס ושלום על הכלל, אלא על הפרט. וראיתי בספר מרגניתא דרבי מאיר, רב ורבי אחד היה קמצן ואוהב כסף לעצמו, ואמר עליו הרב הקדוש מורינו הרב רבי מאיר מפרימישלאן זי”ע זה דור דורשיו, “דור שוא”, מבקשי פניך, המבקשים פני יתברך שמו בתפלה ולימוד ומקוואות וכדומה, היינו טוב לשמים ולא לבריות. “יעקב סלה”, ואינו נותן לצדקה, על דרך הפסוק הקול קול יעקב והידים ידי וכו’. עיין שם. ועיין ספרי הנוכחי אות לב. והרב שליט”א הנ”ל לא כן בזה כידוע ונראה.

ואכתוב בכאן במקום הסכמה דבר בשם אומרו, הרב שליט”א הנ”ל, אמר לפרש הפסוק “ההופכי הצור אגם מים”, עם המדרש בראשית רבה פרשה י”א, ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכו באור פניו של אדם וקדשו באור פניו. אינו דומה פניו של אדם כל ימי השבוע כמו שהוא דומה בשבת. וכתב שם העץ יוסף בשם יפה תאר רמז נפלא בזה. “יפה תאר” גימטריה “שבת”, שבאור פניו אשר באדם קדוש יאמר לו. עד כאן.
וכן איתא בשבת כ”ה, אמר ר’ יהודא אמר רב כך היה דרכו של ר’ יהודא בר עילעא ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה מים חמין ורוחץ פניו יד ורגליו ומתעטף בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה’ צבאות. עד כאן. בוודאי, המקיים ורוחץ גופו ופניו וידיו ורגליו בחמין וטבילת מקוה בערב שבת, והוא בסתם לקדושת שבת, הוא הזוכה להארת וקדושת פנים לשבת, כל אחד ואחד לפי דרגו, הן מעט הן הרבה.
ומרומז בפסוק הנ”ל, ההופכי הצור, פירוש, צורתו והפנים של איש הישראלי נהפך בשבת קדש להארת ואור פנים בקדושה יותר, על ידי אגם מים, ברחיצה במים חמין וטבילה במי מקוה בערב שבת כהנ”ל.
כן שמעתי באמת מבני תורה בעת שהייתי בוויעליפאלי בשם הרב שליט”א הנ”ל, ואחד מבחורי חמד דשם תלמיד חכם וירא שמים אמר לי אז שבאם אפשר יהיה אדפיס הנ”ל ויתרבה טהרה בישראל, והמזכה הרבים זכות הרבים תלוי בו. ועלתה בידי בסייעתא לשמיא.

(אהבת וסגולת ישראל, שנת תרצ”ב)


האדמו”ר רבי יצחק ליפשיץ הי”ד נולד בסביבות שנת תרל”א (1871) לאביו רבי נתן נטע דוב (ר’ נטע’לי) מויעליפאלי שבגליציה המערבית בן הרה”ק רבי אהרן זעליג (הנקרא רבי אהריש זצ”ל) בן רבי אריה ליב ה”אריה דבי עילאי“.

בצעירותו למד בוישניצא בישיבת רבי שלמה מבאבוב זצ”ל, אביו של ידיד נפשו, רבי בן ציון הי”ד. האדמו”ר רבי שלמה היה מכבדו לפתוח בשבת בזמר “אשת חיל”, עד שהגדיל בנו הקדושת ציון ונכנס לעול תורה ומצוות. 

רבי יצחק ליפשיץ נשא לאשה את מרת פריידא בת הרב יהושע רמר”ז שהיה דיין בקרוסנא. בשנת תרנ”ה, עוד בחיי אביו, כיהן כרבה של ויעליפאלי, ולאחר פטירת אביו בשנת תרע”ה מילא את מקומו כאדמו”ר ואב”ד. בשנות מלחמת העולם הראשונה גלה לוינה (ראה שמו ברשימת הרבנים הגולים בספר רבותינו שבגולה). בתר”ף (1920), עבר לבריגל-בז’סקו והיה לאדמו”ר מוויליפולה-בריגל. בחגים היו מגיעים אליו מאות מחסידיו, והרב נודע כבעל מופת.

מגדולי חסידיו היה רבי שמעון אנגל-הורוביץ מזליחוב.

בזמן המלחמה עבר לגטו בוכניה שם הסתתר בבונקר עם עוד כמה אדמו”רים. נורה ונספה כאשר נתגלה במחבואו בג’ באלול תש”ג (3.9.1943)

מקורות: רבנים שנספו בשואה, פורום אידישע וואלט, ספר יזכור של קהילת בריגל בז’סקו והסביבה, אנציקלופדיה לחסידות ח”ב עמ’ שמג, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ו עמ’ 850-851, מגן אבות בעניני שבת קדש מאת רבותינו הק’ מבאבוב עמ’ קעג.

מקורות נוספים:
סרטו של דוד טייטלבוים, אשר צילם בצבע את העיירה וויליפולי, בשלהי שנות ה 30 – מוצג באתר יד ושם.
ראה בספר היובל למהר”ם שפירא, מהדורה חדשה (תשמ”ג) עמ’ תמד.
וראה תולדותיו באריכות בספר שלשלת הזהב עמ’ קנ”ד-רס”ג.
אודות הרב ישראל אהרן הולר מבקשביץ- ראה מאורי גליציה חלק ב, 102-104.

מספר הצפיות במאמר: 30

די לי אילו באתי לכאן רק לעורר אדם אחד לכוונת הלב כשירד לפני התיבה / הרב מאיר גרוס הי”ד

אש העבודה שבלב

ומפיו קדשו של אאמו”ר הגאון המובהק הצדיק המפורסים שליט”א שמעתי בדרשה אחת שדרש ברוב עם הדרת מלך, ודבריו מתוקים כדבש, כי לו נאה כי לו יאה. ואמר לפרש על פי רמז הפסוק “ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים”. והלא על פי דקדוק הלשון וסדר המקראות כשהתחיל במספר גדול הולך ואומר תמיד מספר קטן הראוי לבא אחריו. ועל פי זה היה צריך לכתוב “ושבעים וחמשה” (ועיין שם בתרגום), ולמה שינה בו הכתוב לכתוב וחמשה ושבעים, עד שהיה נראה כי מלת “וחמשה” מוסב והולך על שלפניו. “ושבעים” כמו ענין בפני עצמו.

ועל זה מפרש אאמו”ר שליט”א כי ידוע מאמר הכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה, וזה חיינו בעולם הזה ועל זה החיות של האדם ציווה לנו הקב”ה “ודבקה בו”, שחיות של האדם יהיו נדבקים אל ה’ יתברך. וזהו כי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא, ומי שנדבק בתורה הקדושה, על ידי זה משיג הדביקות להקב”ה. ויסוד גדול לתורה עשה בעל השולחן ערוך, שקבע כל הלכותיה בארבעה שו”ע, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, וממילא גם השולחן הטהור מרומז בו, כי הלוא מפיו אני חיים והוא חיינו בעולם הזה.  וכשתדקדק בחשבון סימני שולחן ערוך תמצא כי ארבעה חלקי שולחן ערוך, יש בהם אלף ושבע מאות וחמשה סימנים. ולזה צריך לאדם להדבק שנותיו שהם שבעים שנה, וזהו מרומז בפסוק “ואת האלף ושבע מאות וחמשה” (הם ארבעה חלקי שולחן ערוך) “ושבעים”‘ (הם ימי שנות האדם שנדבקים בתורה) “עשה ווים לעמודים” כי זה העמוד הגדול שהעולם קיים עליו. עד כאן לשונו.

ועל פי זה אמרתי לפרש מה שאמרו חז”ל בפרק קמא דתענית לאהבה את ה’ אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם, איזהו עבודה שבלב, הוי אומר זהו תפלה. עד כאן לשונו. כי כבר ידוע הקושיה כי איך ציווה לנו הקב”ה “לאהבה” את ה’, והא ענין אהבה זולת כחו של האדם, ואין זה דבר שיכול לקנות או שיכול לצוות עליה. אולם התירוץ על זה כי על ידי דביקות בתורה כהנ”ל, באמת יכול האדם להשיג גם את האהבה, וזהו ממדות אנושי של אדם כי מאחר שדבק באיזה דבר, מאיזה טעם שיהיה, על ידי דביקות זו יצמח בסופו אהבתו לאותו דבר.

אולם הדביקות בתורה, אין הכוונה רק על לימוד התורה לבד, ואדרבה, לא המדרש עיקר אלא המעשה. ולפי זה רק עבודת ה’ יתברך ועל פי דתי וחוקי התורה, הוא ממשיך אהבה בלב האדם. ואיזהו עבודה שהוא מועיל ביותר להידבק בה’ יתברך להמשיך לב האדם לאהבה, הלא זהו עבודה שבלב. ואיזהו עבודת שבלב, הוי אומר זהו תפלה. ולעניות דעתי, לזה כוונו חז”ל בגמרא ומפני כי נסמך אהבה ה’ לעבודה, שנאמר “לאהבה את ה’ אלקיך ולעבדו”, הרי משמע כי העבודה ממשיך את האהבה, ואיזהו עבודה שבלב זהו תפלה.

ובעצם הדבר הלזה כי למה נקרא התפלה עבודה. נראה לעניות דעתי לפרש, על פי מה שהאריך בעל העקידה בטעם הקרבנות, והעלה ראשונה הטעם הוא מפני כי הקרבת הקרבן הוא העבודה אשר בו בחר הקב”ה לעבוד אותו. ומעכשיו הלא כבר כתבו הראשונים, והוא על פי ש”ס ערוכה כי התפלות במקום קרבן נתקנו. הרי לפניך הטעם שהתפלה נקרא עבודה.

ובספר יבין שמועה מבאר על פי רמז מה שנאמר ואש המזבח תוקד בו, כי עכשיו שבעוונותינו הרבים אין לנו בית המקדש ולא כהן בעבודתו, על זה מרומז בפסוק כי אותו אש של קדושה, והוא אש הקרבנות אשר דרכו להיות בוער במזבח בעת הקרבה הקרבן, ועל כן הוא “אש המזבח”, עכשיו שאין מזבח, “תוקד בו”, היינו, בלב האדם. ועל ידי זה נתקבל כקרבן. ועל פי זה ביותר מבואר הטעם כי למה נקרא התפלה עבודה שבלב.

ועל התפלות בו יאמר בספר נתיבות עולם שחיבר רבינו מהר”ל מפראג ז”ל בריש פרק ד’ בנתיב העבודה שלא תהא התפלה במקרה קרה, כי התפלה הוא הדביקות בו יתברך שהאדם מתדבק בתפילתו בו יתברך, ואם הדביקות הזה הוא במקרה בלבד, אינו נחשב דביקות כלל. כי כל מקרה הוא לזמן ולשעה, ואינו תמידי. אבל דבר שאינו מקרה, הוא תמידי, לכן ראוי שיהיה הדביקות הזה שלא במקרה כלל. ועל זה באה האזהרה שיקבע מקום לתפילתו. וזהו שאמרו בפרק קמא דברכות כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו וכו’. עד כאן לשונו.

ועל פי זה ביותר מובן מה שאמרו בגמרא, אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר לשמוע אל הרינה ואל התפלה, במקום רינה שם תהא תפלה. והוא כי כמו שהקרבת הקרבן היה לו מקום קבוע במקום קדוש, כן התפלה, יש מקום קבוע במקום קדוש, והוא בבית הכנסת – שהש”ץ מרים קולו והוא מקום רינה ומסוגל לתפלה. ועוד הרבו בתפלה לכתוב ולדרוש.

וראיתי בדרושים של בעל שמן רוקח שכתב שם בדרוש י”א כתב וזה לשונו: ומה מתקו דברי הכ”י שכתב לפרש במאמר רז”ל שאמרו המתפלל צריך שייתן עינו למטה ולבו למעלה, דהכוונה דהנה עניני עולם הזה הוא דבר הנראה לעיניים, אבל עולם הבא, עין לא ראתה, אך מי חכם ויבין זאת שאין הקב”ה מקפח שכר כל בריה. ולכן יתכן לכנות את ענייני עולם הזה בשם עין ואת העולם הבא בשם לב. והנה בעסקי עולם הזה אם ירצה לשום עינו ולבו ולקנאות במי שלמעלה, אין לדבר סוף ויהיו כל ימיו כעס ומכאובות, ועל כן כל מדה נכונה שיביט אל מי שלמטה ממנו בעושר וכבוד, ואז ישמח במתנת חלקו. וכמו שאמרו רבותינו ז”ל איזהו עשיר השמח בחלקו. אבל בענייני עולם הבא הוא להפך, כי אם ירצה לומר הנה איש הזה גרוע ממני, אין לדבר סוף כי ימצא אנשים המפרים בכל התורה ומלסטים את הבריות ושופכי דם נקי, אבל המידה הנכונה הוא לשום עינו ולבו אל מי שלמעלה ממנו בחכמה וביראה. וכמו שאמרו רבותינו ז”ל קנאת סופרים תרבה חכמה. וזהו שאמרו המתפלל צריך שיתן עינו למטה, דהיינו בעסקי עולם הזה, יראה באנשים שהמה למטה ממנו. ולבו למעלה, דהיינו מעסקי עולם הבא ישגיח ויביע במי שהוא למעלה ממנו, ויתפלל אל ה’ שייתן לו לב טהור ליראה ולאהבה את ה’ הגדול והנורא כי קנאת סופרים תרבה חכמה. עד כאן לשונו.

ואם נצטרף לזה מה שכתב בספר חסידים סימן תק”ל, וזה לשונו: הקב”ה גוזר מי נעשה חכם ומה חכמתו “וכמה ספרים יעשה”. יש שגוזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה וכו’. וכל מי שגילה לו הקב”ה דבר – ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגלה לו, כי לא גלו לו אלא לכתוב, דכתיב סוד ה’ ליראיו ובריתו להודיעם, וכתיב יפיצו מעינותיו חוצה וכו’. עד כאן לשונו.

ואם נצטרף עוד לכל זה כי לא רבים דשו בהלכות ש”ץ להוציא הדינים השייכים לש”ץ בחיבור בפני עצמו – על כן בטח אל יאשימנו הקורא הנכבד כי באתי לקרב אל המלאכה להוציא מחשבתי מכח אל הפועל בעזרת ה’ יתברך ולהביא חיבורי הנוכחי על מזבח הדפוס – ויודע ומכיר אני מך ערכי כי אינני כדאי לסמוך עלי, על כן אפרסם בשער בת רבים כי לא באתי לקבוע ההלכה ורק לעורר באתי כיד ה’ הטובה עלי, וזה יהיה שכרי מכל עמלי, אם המצא ימצא אפילו אחד אשר אחר עיון בחיבורי הלזו יהא נזהר ביותר כשירד לפני התיבה לקרב תפלת עם בני ישראל ביותר כוונת הלב ויתעורר על ידי חיבורי לעבודת הבורא יתברך שמו בלב נכון ובכוונה ישרה, אז אברך את ה’ כי זיכני עד כה, ואומר אילו לא באתי לכאן אלא בשביל דבר זה כדאי.

(הקדמת אמרי לב)


הרב מאיר גרוס נולד בשנת תרס”א (1901) לאביו הרב יאקב יוסף גרוס אב”ד אובן (בודא) דומ”צ בבודפסט, ולאמו רחל. הם שתלו בלבבו יראת ה’ והלהיבו בקרבו תשוקה אל לימוד התורה. הוא היה תלמיד הרב ישעיה זילברשטיין אב”ד וייצן, שאמר עליו ש”מובטח בו שיוציא חיבורים יקרים” וראה בו תלמיד מופלא ומופלג בתורה ויראה. וכן היה תלמידו של הרב מרדכי בריסק הי”ד אב”ד טאשנאד. אשתו הראשונה, מרת שרל, היתה בתו של רבי מרדכי מאיר בנט אב”ד שטיינמאנגער. נולד להם בן אחד, ישראל. לאחר שהתאלמן, נשא הרב מאיר לאשה את מרת שרה בת הרב דוד עזרא הירש מגאלאנטא.

חיבר “אמרי הישרים” על הלכות ספק ספיקא, אך לא הוציאו לאור מחמת הוצאות הדפוס. ספרו “אמרי לב”, יצא לאור בשנת תרצ”א (1931. ובמהדורה חוזרת יצא לאור בשנת תשכ”ו), ודן בהלכות שליח הציבור. כמו כן, פרסם מאמר ב”תל תלפיות” – אי מותר להשתתף בבחירות לועד המדינה שנקבעה לשבת. מאמר זה קוטלג בפרויקט השימור וההנצחה של הרב יהושע סג”ל דייטש, “קונטרס תל תלפיות”. כן הוציא לאור את ספרו של אביו “תבואת יקב” (תש”ב), ולבקשת אביו, צירף להוצאה זו גם את חידושי תוספת הביכורים מאת רבי אהרן ריישער. 

בשנת תרפ”ד (1924) מונה לאב”ד בשארקאד והגליל, ו”בא אל מקום אשר זה שנים רבות היה בלי רב, כצאן בלי רועה ודבר ה’ היה יקר במקום ההוא בעוונותינו הרבים, והוא זכה לתקן שם תקנות גדולות ויקרות, ליסד תלמוד תורה, וש”ס חברא, ולבנות מקווה טהרה, והחזיר העטרה ליושנה” (מתוך הקדמת חותנו לספר “אמרי לב”)

הרב נספה בז’ בשבט תש”ה (1944). דודו כתב עליו דף עד ב”יד ושם” וציין שגורש בטרנספורט ובדרך לשם הרגו אותו. ויש מי שכתב שנספה באושוויץ. 

אחיו הגדול הרב דב בער ע”ה נהרג במלחמת העולם הראשונה. שאר אחיו, הרב זאב גרוס הי”ד והרב אהרן צבי גרוס הי”ד,  עליו כתבנו כאן בעבר, נספו בשואה.

מקורות: החת”ס ותלמידיו, הקדמות אמרי לב, דפי עד ב”יד ושם”, מצבת בנו ר’ ישראל על הר הזיתים, הספר “כי אחיה ואספר” (גבריאל הלר, תשמ”ז), הספר “תפארת יצחק” (רבי יצחק אייזיק פרידמן מנירעדהאז, תשמ”ב), עולמי ספר זכרון (אהרן צבי אלון (ויינברג), תשנ”ח), ועוד.

 

מספר הצפיות במאמר: 37

מה אשיב לה’ / הרב משה אשר אקשטיין הי”ד בשם אביו

תמונת הרב משה אשר אקשטיין הי"ד מפאפא

“מה אשיב לה’ כל תגמולוהי עלי, כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא” (תהלים קט”ז) מורי ורבי הגאון הצדיק והקדוש רבי משה אשר אקשטיין זצ”ל, הי”ד, אבדק”ק סערעד יצ”ו, פירש את הפסוק בשם אביו הגאון הרב צבי עקשטיין זצ”ל שהיה דיין בק”ק פאפא. כשאדם מקבל מחברו טובה, חפץ הוא להשיב לו כגמולו הטוב – לתת לו מתנה כלשהי או לעשות לו איזה דבר טוב. אך בלתי אפשרי להשיב שום דבר לקב”ה עבור הטובות והחסדים שעושה עמנו בכל עת ועונה – ערב ובקר וצהריים, כי “לה’ הארץ ומלואה” והכל שייך לה’ “ומידך נתנו לך”. וכך פירש את הפסוק “מה אשיב” – כל מה שארצה להשיב לה’ בעד חסדיו – “להשם”, בין כה וכה שייך כבר לה’. ואם כן “כל תגמולוהי עלי”, כל החסד שעשה לי ה’ “עלי” עודנו החוב מוטל עלי. אך דבר אחד ישנו שאותו אוכל לתת משלי “כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא”.

פנחס ב”ר יעקב הערצקא.

(עטרת צבי)


הרב משה אשר אקשטיין הי”ד נולד בשנת תרמ”ט (1889) בעיר פאפא לאביו הרב צבי, דיין הקהילה החרדית בפאפא. הוא למד בצעירותו ב”מחזיקי תורה” בטופולצ’ני, והצטיין בכשרונותיו ובהתמדתו. בגיל שש עשרה ידע בעל פה את כל התנ”ך ומפרשיו. למד מספר שנים בישיבת בלד. במשך עשר שנים ישב על התורה ועל העבודה בישיבת ה”חתם סופר” בראשות הרב הגאון רבי עקיבא סופר בפרשבורג. כשלמד בישיבת “חברת מגידים” התגלה כנואם בחסד עליון ובעלי בתים רבים היו באים לשמוע את שיעוריו.

משנת תר”פ היה רב ואב”ד של הקהילה העתיקה סרד (שעל נהר ואג), שם לימד תורה לבחורים, הרחיב את הישיבה וייסד את הפנימיה הראשונה לתלמידי ישיבה בסלובוקיה. בכל יום ששי היה בוחן בעצמו את כל תלמידי הישיבה והיה מעודכן במצבו של כל אחד מהם ודאג לכל צורכיהם. במשך שנים רבות התמסר לישיבתו ולא לקח אפילו יום חופשה אחד.

הרב היה נוסע בערים וישובים ומשקיע זמן רב בארגון תומכי הישיבות. בשנת תר”ץ (1930) יסד את חברת “מחזיקי ישיבות”, שסייעה לחיזוק ישיבות סלובקציה עד לכיבוש הנאצי (ראה בדרכנו).

הרב משה אשר אקשטיין היה אחד מהרבנים חברי ועד המרכז שהתחילו לבקר בערים במערב סלובקיה לקדם את מגבית “מפעל הרגעים –  לבנין ארצינו הקדושה ברוח התורה והמסורה”.

הרב הי”ד היה בין ראשי מארגני אגודת ישראל בסלובקיה, נבחר בשנת תרצ”ה (1935) ליו”ר הועד הפועל של אגודת ישראל בצ’כוסלובקיה, והוא נאם את נאום הפתיחה בכנסיה הגדולה השלישית בשנת תרצ”ז (1937) במרינבאד.

ביום השביעי  של פסח תש”ב (8/4/1942) גורש הרב עם אשתו הרבנית ושני בניהם למחנה מיידאנק. הרב נהרג שם על קידוש ה’ ביום ב’ באייר (19/4/1942).

בתו היחידה נשאה לר’ שמואל וינברג, שהיה לימים ראש ערית בני ברק.

מקורות: ספר יזכור לקהלת פאפא, מאמר לזכרו מאת מ. רוזמנר מבני ברק, בבית יעקב גליון 96 (אייר-סיון תשכ”ז).

לתולדות השואה בסרד, ראה: ויקיפדיה, אתר בית התפוצות, אתר יד ושם.

הערות ממנו נמצאים בכתב העת פני הנשר – הנשר הששי כנף שמני סימן ע”ט, הנשר הרביעי כנף תריסר סימן פו. ותשובה אליו נמצאת בשו”ת הריב”ד או”ח סימן כג.

מספר הצפיות במאמר: 48

כשעושים תשובה, עולים מיד לדרגות גבוהות / רבי משה (משה’ניו) פרידמן הי”ד, ועדות עליו מאת הדיין הרב לייב לנגפוס הי”ד

תמונת רבי משה פרידמן הי"ד

איתא בזוהר הקדוש דכשבני ישראל עושים תשובה, באים בשעתא חדא למדרגות גבוהות וגדולות…

ובזה מבואר הפסוק, זה השער לה’ צדיקים יבואו בו (תהלים קיח,כ). דהנה אמרו חז”ל (שבת קד.) דלכך יש לאות ה’ רווח למעלה, לרמז שבעל עבירה, כשחוזר בו משאיר לו ה’ יתברך פתח ושער שיוכל להכנס בו, ומקבל אותו בתשובה.

וזה הפירוש: זה השער [ה-שער] לה’, היינו שה-ה’ מרמז על תשובה, ואז כשעושים תשובה, מיד צדיקים יבואו בו. דכשעושים תשובה עולים מיד למדריגות גבוהות ונהיים בבחינת צדיקים ודו”ק.

וזה הפירוש בפסוק: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו’ (ויקרא יד,ג), היינו דתיכף ומיד ביום טהרתו, כשעושה תשובה, מיד – והובא אל הכהן, מביאים אותו מן השמים לדרגת כהן, עובד ה’ בשלימות וזוכה למדריגות גבוהות וכנ”ל.

אך על כל פנים כתיב אחר כך בפסוק: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו’ (יד,ג), היינו שיש לו לטהר ולקדש עצמו, להמשיך בדרגות שיש לו בעבודת ה’. וכמו שגם בני ישראל שיצאו ממצרים, והיו אז בדרגות גבוהות, בכל אופן הוצרכו שבעה שבועות לספור עד שזכו לדרגה שיוכלו לקבל את התורה, הכי נמי בבחינה זו, אחד שעושה תשובה וכנ”ל ע”כ.

(שו”ת דרכי משה, חלק אמרי קודש, הובא בתורת החסידות ח”א עמ’ 88).


רבי משה (שכונה בשם החיבה “ר’ משה’ניו”) פרידמן הי”ד מבויאן-קראקא בן רבי שלום יוסף, שהיה נכדו של ר’ ישראל מרוז’ין, נולד בפורים תרמ”א (1881) בהוסאטין שבאוקראינה.

התייתם מאביו כשהיה בן שנתיים וגדל אצל סבו, רבי מרדכי שרגא, האדמו”ר מהוסאטין, ואחר כך אצל דודו האדמו”ר רבי ישראל. בהיותו בן עשרים, בשנת תרס”א (1901), התחתן עם מרת מרים, בת רבי מנחם נחום מבויאן-צ’רנוביץ, נכדת האדמו”ר מבויאן, ועבר לגור בבויאן. שם המשיך לעמול בתורה והתפרסם כלמדן וחסיד הבקי בכל מקצועות התורה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו לווינה, שם פגש בין הגולים ברבנים ואדמו”רים רבים.  בשנת תרע”ח (1918) נפטר האדמו”ר מבויאן, ורבי משה מונה לאדמו”ר מבויאן תחתיו.

מלבד גדולתו בתורת הנגלה והנסתר, בדייקנות, בשקידה ובלמדנות, בפסיקת הלכה וביראת שמים, היה האדמו”ר בקי בהוויות העולם העוסק בצורכי ציבור. הוא מונה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ונמנה על מנהיגי יהדות פולין.

בסוף קיץ תרפ”ה (1925) עבר לקרקוב והיה בה לדמות מרכזית. הוא נודע בשם האדמו”ר מבויאן-קראקא. הופעתו החיצונית הייתה מרשימה, ודיבורו היה תמיד בנחת ומלווה בחיוך. רבים מהחסידים, מהלמדנים ומהמחנכים, ומכלל הציבור, נהנו מפסיקותיו, מהנהגותיו ומעצתו.

בשנת תרצ”ד (1933), לאחר פטירתו ראש ישיבת חכמי לובלין, רבי יהודה מאיר שפירא, מונה האדמו”ר מבויאן-קראקא לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.

בתחילת הכיבוש הנאצי שהה האדמו”ר בקרקוב ובחורף תש”א (1940) ברח לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו, לנהל “שולחנות” ולענות לשאלות קשות ומסובכות שהזמן גרמן.

בחודש סיוון תש”ב (1942) התחילו האקציות בגטו. הרבי הצליח להתאשפז בבית חולים מתוך הנחה ששם בטוח יותר, ולאחר זמן חזר לביתו וקיים שם תפילה במניין מצומצם. בערב ראש השנה הצליח להתפלל במניין בעליית הגג, למרות אקציה נוספת שנערכה באותה עת. ב-א’ בכסלו תש”ג (10.11.1942) נאלץ הרב לעזוב את ביתו ולהתחבא בבית אחד מחסידיו. בינתיים נעשו מאמצים רבים לחלצו מתחת ידי הנאצים.

ב-ב’ אלול תש”ג (2.9.1943) נערכה האקציה האחרונה בטרנוב. בתחילה החליט הרבי לא להגיע למקום הריכוז אלא לחזור להתחבא בבונקר, אך משום מה שינה את דעתו והלך עם כולם למקום הריכוז. לאחר שאחד מאנשי היודנרט ניסה ללא הצלחה להוציאו מהקבוצה המיועדת להשמדה, נלקחו הרבי והרבנית, יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת לאושוויץ בקרונות צפופים ומלאים סיד.

יש הטוענים שהרבי נספה במהלך הנסיעה ברכבת סמוך לבוכניה. ויש עדויות על כך שהרבי הגיע לאושוויץ בג’ באלול. וכך כתב איש ה”זונדר קומנדו” באושוויץ, הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון הרב אריה יהודה ליב לנגפוס הי”ד, ברשימות שנמצאו לאחר השואה:

כשהתפשט יחד עם כולם נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתופסו בדש בגדו פנה אליו בגרמנית: אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל, עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו, בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם, דמנו השפוך מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח עד אשר חמתו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם.

דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה: “שמע ישראל”, ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים.

(“מגילת אושביץ” בר מרק הוצאת עם-עובד תל-אביב תשל”ח. בסתר רעם  הוצאת מוסד הרב קוק עמוד 412).

ר’ משה-ניו כתב תשובות רבות כמענה לשאלות רבני הדור. לפני שנשלח הרבי להשמדה הוא קבר את כתביו במרתף ביתו, אבל הם לעולם לא נמצאו. רבים מכתביו, שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו, נשלחו ללונדון, אך נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו, חידושיו ודברי תורתו שרדו ויצאו לאור בשו”ת “דעת משה” (ירושלים, תש”ז ותשמ”ד).

מקורות: אתר זכור, ויקיפדיה, תורת החסידות ח”א עמ’ 87, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’ 224, “דעת משה” – בהקדמה ובפרק על תולדות.

עוד ראה: גטו טראנוב – באתר האנציקלופדיה של הגטאות.


תמונת הרב לייב לנגפוס הי"דהרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי”ד למד בישיבות בוורשה. הוא היה חתן של הרב במקוב-מזובצקי ואחרי פטירתו היה לרב ואב”ד שם. במהלך השואה גורש הרב מגטו מקוב-מזוביצקי לאושוויץ ואולץ להתייצב בזונדר-קומדו בתפקיד של הכנת שער הנשים שנגזז למשלוח לגרמניה.

בליל הושענא רבה תש”ה (7.10.1944) פתחו אנשי הזונדר קומנדו היהודים במרד. במהלך המרד ופיצוץ המשרפות בחומר נפץ מוברח, שפעל ללא מנגנון השהיה, נהרג הרב לנגפוס הי”ד. זמן קצר לאחר המרד, הופסקו משלוחים חדשים של יהודים לבירקנאו. בהמשך, פורק המחנה ותושביו הוגלו ל”צעדת המוות”.

החל משנת תש”ג ועד לשנת תש”ה, לקראת המרד, כתב הרב יומן וחתם בו בראשי התיבות איר”א (אריה יהודה “רגל ארוכה”). יומנו הוא אחת התעודות החשובות ביותר על אשר התרחש באושוויץ-בירקנאו ועל תולדות השואה בכלל. היומן היה טמון באדמה ליד משרפה מספר  ונמצא בשנת תשי”ב. וחלקים ממנו שמורים עד היום במוזיאון אושוויץ הנמצא במחנה עצמו, ועיקרו נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהיומן כבר לא ניתן לקריאה ורק התרגום לפולנית השתמר. יומנו של הדיין לנגפוס הי”ד נדפס בחוברת “בלעטער פאר גשיכטע” (וורשה, תשי”ד) עמ’ 100-107, תחת הכותרת ” אין גרויל פון רציחה -אשוויענשימער כראניק פון אומבאקאנטן מחבר”.

בסתיו תשל”א מצאו עוד מסמך בתוך צנצנת זכוכית שאף הוא נשאר מהרב לנגפוס הי”ד המתאר את הגרוש מגטו מקוב- מזוביצקי בחשוון תש”ג.

מקורות: פורום חדרי חרדים, גטו מקוב מזובייצקי – באתר האנציקלופדיה של הגטאות, ועוד.

ראה תולדותיו (באנגלית) באתרים: Amerika pink, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 49

מי שעובד ד’ חוץ לדרך הטבע ממש במסירת נפש בלי שום פניה, יכול לפעול למעלה מן הטבע / הרב שלום שיין הי”ד

לזכר הרב שלום הכהן שיין

ב”ה “דברי שלום”, סימן צ”ו.

כתוב בסמ”ג (לאוין לא תעשה סד): שהקב”ה שומע תאות ענוים, אף על פי שלא התפללו על זה, שנאמר: תאות ענוים שמעת ד’ תכין לבם תקשיב אזנך (תהלים י,יז).

ויש להקשות: הלא מי לנו ענו ביותר ממשה רבינו עליו השלום, שהתורה העידה עליו: “והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה” (במדבר יב,ג). ואמר רבי אלעזר: גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לן גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, ואף על פי כן לא נענה אלא בתפלה וגו’ (ברכות לב ע”ב). וראה במדרש תנחומא פרשת תבא. ואין לומר דהתם דוקא במקום שיש לבטל גזר דין מפני שהקב”ה מתאוה לתפלתם של צדיקים הנותנים כח בפמליא של מעלה למדת הרחמים שתתגבר על מדת הדין, יעוין ביבמות סד ע”א, ובחולין ס ע”ב, ובאגדות מהרש”א שם, מה שאין כן הכא, דהא מסתימת דרשת בעל הסמ”ג משמע דבכל אופנים אין צריך תפלה.

ואם כן איפוא יש להקשות עוד מהא דאיתא בגמרא (תענית כה ע”ב) שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה, כסבורים העם לומר שבחו של צבור הוא. אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה לעבד שמבקש פרס מרבו ואמר להם תנו לו ואל אשמע קולו. הרי חזינן דלאו מעליותא היא. וידועה תשובת רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו על שאלתם מפני מה לא ירד לישראל מן פעם אחת בשנה (יומא עו ע”א).

ואפשר לומר לפי עניות דעתי: כי באשר יש חילוק בין מתפללים על דרך שאמר רבי אלעזר (תענית יד ע”ב) לא הכל בקריעה ולא הכל בנפילה וכו’, ויש מתפלל על אחרים ונענה, ועל עצמו אינו נענה, דאין חבוש מתיר עצמו וכו’. יעוין בברכות ה ע”ב, ובחולין פו ע”א, ובספר חסידים סימן תשנג. וכן בעתים יש חילוק בין עת לעת. יעוין בזוהר הקדוש פרשת אחרי דף נח, ובמדרש רבה קהלת ט. כמו כן לאו כללא היא לומר על הכל באופן זה תנו לו ואל אשמע קולו, דהנה בדניאל (י,יב) כתיב: כי מן היום הראשון אשר נתת אל לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך, בישעיה (סה,כד) כתיב: והיה טרם יקראו ואני אענה. בגמרא ברכות כ ע”א, תענית כד ע”ב, סנהדרין קו ע”ב איתא: דכי הוה שליף רב יהודה חד מסאנא אתי מטרא.

ובכן נראה לעניות דעתי דמה שכתב בעל הסמ”ג אף על פי שלא התפללו על זה, היינו שהכינו את עצמם לתפלה ולא הספיקו להתפלל עד שנענו, וכדאיתא במדרש רבה דברים (פרשה יב) אמרי רבנן יש תפלה וכו’ ויש תפלה שעד שלא יתפלל אותה נענה, שנאמר (ישעיה סה,כד) והיה טרם יקראו ואני אענה. והכי איתא במדרש שמואל פרשה ד, יש תפלה שלא תספיק לצאת מן הפה עד שנענה.

והנה בתענית כה ע”ב גרסינן, מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה וכו’ ולא נענה וירד רבי עקיבא ואמר אבינו מלכנו וכו’ וירדו גשמים וכו’ יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו, דנראה מזה דמדת ענוה שקולה יותר מזכות אבות, אף על פי שידוע דאינה דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו’ (יבמות סד ע”א) כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו, ומי שעובד ד’ חוץ לדרך הטבע במסירת לב ונפש ממש בלי שום פניה יש ביכלתו לפעול גם כן למעלה מן הטבע.

ויש להעיר מהא דאיתא בזוהר הקדוש שמות דף טו ע”א בזה הענין דאמר לו עקיבא אמשול לכם משל: רבי אליעזר דמי לרחימא דמלכא, דרחים ליה יתיר וכו’ ולא בעי למתן ליה בעותיה בבהילו וכו’ אנא דמי לעבדא דמלכא וכו’ דאמר מלכא הבו ליה בעותיה בבהילו ולא ליעול להבא וכו’ נחה דעתיה דרבי אליעזר. יעוין שם. ויש לומר לעניות דעתי, דרבי עקיבא אמר כן מצד ענותנותו, שחשב את עצמו כעבד שנאמר עליו הבו ליה בעותיה בבהילו ולא ליעול להכא. ולא כמו שחשב רבי יוחנן בן זכאי את רבי חנינא בן דוסא כעבד לפני המלך (ברכות לד ע”ב) לפרוש רש”י שם על דרך שאמר חוני המעגל שאני כבן בית לפניך (תענית כג ע”א). והא דנחה דעתו של ר’ אליעזר דגם זה אפשר להיות לפעמים שעכבת מלוא הבקשה תהיה בכדי שלא יפרד מהר המבקש האהוב.

ולענין הרבות תפלה, מבואר בברכות דף לב ע”ב דכל המאריך בתפלה אין תפלתו חוזרת ריקם ובלבד שלא יעיין בה לצפות שתעשה בקשתו. יעוין שם. ובמדרש שמואל פרשה ב איכא מאן דלמד מחנה שהרבתה להתפלל, דכל המרבה בתפלה נענה. ואיכא מאן דאמר שבשביל שהרבתה להתפלל נתקצרו ימיו של שמואל. ואולי מאן דאמר זה סבירא ליה שהיה גם כן עיון תפלה באופן המעורר דין, כדאיתא בברכות נה ע”א, ובראש השנה טז ע”ב, ובזוהר הקדוש מקץ דף רב ע”ב. אבל בלי עיון תפלה כזה יש לפעול הרבה בתפלה ובתחנונים, כדאיתא בתנא דבי אליהו סדר אליהו זוטא פרק ו, ובמדרש תנחומא פרשת וירא, ובספר חסידים סימן קל דאפילו מי שאין לו זכות, אם הנהו מרבה תפלה ותחנונים הרי זה נענה.

אמנם כאשר ידוע שהקב”ה מדקדק עם סביביו, יעוין בשקלים פרק ה הלכה א, וביבמות קכא ע”ב, ובבבא קמא נ ע”א נגזר עשר פעמים על משה רבינו עליו השלום איש האלקים מסבת אי־קדושת השם במי מריבה שלא יכנס לארץ ישראל, ולא נחתם גזר דין הקשה עד שנגלה עליו וכו’ ואמר לו גזרה היא מלפני שלא תעבור (מדרש רבה דברים יא). ובכל זאת הלא גדול כחה של תפלה אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה, והועילה תפלתו שיראה את הארץ. יעוין בברכות לב ע”ב, ובמדרש רבה דברים ח, ואולם גזרת המיתה לא היה אפשר לבטל דאמר לו הקב”ה למשה אם לא אמיתך בעולם הזה האיך אחיה אותך לעולם הבא, ולא עוד אלא שאתה עושה תורתי פלסתר, שכתוב בתורתי על ידיך ואין מידי מציל. וגם בדבר הזה הונח לו שהקב”ה בכבודו ובעצמו נשקו ונטל נשמתו בנשיקת פה. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

שלום הכהן שיין הרב דפה רינא פלך בסרביא

(דברי שלום סימן צ”ו, התפרסם גם בבית ועד לחכמים)


הרב שלום ב”ר אליהו הכהן שיין הי”ד נולד בשנת תרל”ד (1874), והיה אב”ד ורב גאון מפורסם ברינה (Reiny) אשר בפלך בסרביה (רוסיה/רומניה).

הוא כתב את הספרים הבאים: שערי שלום – מאסף בדרך שו”ת חידות ופתרונות בארבעת חלקי השולחן ערוך (תר”ע-תרפ”ו), קונטרס נתיבות שלום – חידות ופתרונות בענייני מצוות פריה ורביה (תרפ”ח), נוה שלום – הערות בענייני האמת והשלום (תרפ”ט), דברי שלום – – הערה בעניני נסים ושביב אור באגדה (תרפ”ט), ברית שלום – הערות להתגברות השכל ולהתרופפות היצר (תרצ”א), משפט שלום – שביבי אור בנתיבות המשפט (תרצ”ג), עצת שלום – הערות להתחזקות בקיום הטוב (תרצ”ו). מלבד זאת כתב רבות בכתבי העת הרבניים ובהם אהל יצחק, שערי תורה, הפרדסבית ועד לחכמים, ואסיפת חכמים.

את הרווחים ממכירת הספר “שערי שלום” הקדיש המחבר להחזקת הישיבה הגדולה בעיר סאטמר (סאטי־מארע) שברומניה, שבה למדו כארבע מאות בחורים, כפי שמופיע בדגלנו.

מכתב אליו מופיע בסימן נ”ה ב”קונטרס באר חיים מרדכי” (תרפ”ד).

בשנת תרפ”ה יצא לאור הקובץ השני של כתב העת “אפיריון” ובו הידיעה הבאה, ממנה עולה שהרב שיין תכנן לעלות לארץ ישראל:

מתוך אפיריון תרפה

גיסו כתב דף עד המופיע באתר “יד ושם” ובו ישנם פרטים נוספים אודות הרב ומשפחתו: הרב נשא לאשה את מרת לאה לבית לוי. הרב נספה בטרנסניסטריה.

עוד ראה: השואה בבסרביה – אתר יד ושם, טרנסניסטריה – אזור הכיבוש הרומני – ויקיפדיה, ממלכת המוות – טרנסניסטריה – אתר יד ושם, טרנסניסטריה – גיא ההריגה של יהדות רומניה – אתר גימלאי בנק דיסקונט.

מספר הצפיות במאמר: 13

עתה צריך להתפלל עבור ישועה כוללת ונצחית / הרב דוב בער ארמן הי”ד בשם האדמו”ר מונקטש זצ”ל והאדמו”ר רבי חיים ליב לייפר הי”ד

ספרי הרב דב בער ארמן

רישומי דברים מה ששמעתי מן אדמו”ר מורנו הרב רבי חיים אלעזר זצ”ל

ופעם אחת אצל שלש סעודות בשבת תשובה סיפר כי איש אחד בא מול מרן הרבי הקדוש מצאנז (בעשרת ימי תשובה) בבקשתו אודות הפרנסה, ואמר לו המשל הידוע עם בן המלך אשר היה מלומד בכל ענינים (כיאות לבן מלך) אולם היה עקשן גדול ולא היה במציאות להעבירו מדעתו. המלך שת עצות בנפשו ושלחו למרחקים ונתן אותו תחת איש כפרי וציווהו כי יכלכל אותו בלחם צר ומים לחץ ויתן לו דירה פשוטה למאוד למען יזכור את מרודו ויקבל עליו להטיב מעלליו ויבקש מאביו המלך כי ירחם עליו לקחתו אצלו בחזרה. אבל בן המלך נתגשם ככה כי שכח את כל אשר היה לו. עם כל זה להמלך היו גיגועין על בנו והתיישב בדעתו ועשה לוסערייזע דרך שמה וכרוז יצא כי רשות לכל איש לבא אל המלך (בלי בקשת רשיון כנימוס) אם יש לו איזה בקשה לבקש. וכאשר בא המלך דרך שמה וחרדו לקראתו וגם בנו הנ״ל בתוכם והכירו זה את זה ובנו זה על זה, ושאל אותו המלך מה בקשתך ותעש. ואמר אם על המלך טוב יצווה להכפרי בעל אנסניא שלו כי יתן לו מזונתיו וארוחותיו ביתר שאת לבל יצטרך לסבול גודל עינוי הרעבון. והמלך נשא קולו ויבך, ואמר אוי לי כי לשווא תקוותי, כי הלא עתה היה לך העת המוכשר לבקש דברים נצחיים להושיבך על מקומך במקום חדרי מלכים, ולא לבקש על עניני אכילה וגשמיות. וכמו כן אתה (המבקש הנ״ל) הלא עתה עת המוכשר לבקש ישועה אמיתית והגאולה שלימה, אשר בזה נכללו כל הישועות, גם עניני גשמיות הנצרכים. כן יהי רצון, אמן.

וידיד נפשי הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב רבי חיים ליב לייפער שיחיה מאונגוואר (נכד להרבי הקדוש מפרימשילאן) אמר לי בשם תלמידי בעש”ט הקדוש זכרונם לחייי העולם על הפסוק (כ”ה לסדר וירא, בראשית כ״א) והוכיח אברהם את אבימלך (היינו אבי מלך מלכו של עולם) על אודות באר המים (היינו השפע שלנו) אשר גזלו עבדי המלך (היינו האומות העולם הנקראים עבדים) ויאמר (אבי מלך ומלכו של עולם) לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה (היינו בבחינת הידיעה והבחירה כמו כי כביכול סילק מעצמו בזה את הידיעה כי הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי כתיב) וגם אתה לא הגדת לי, היינו בפרוס הפסח זמן אמירת ההגדה (שנידונין על התבואה), וגם אנכי ירמז על שבועות (זמן מתן תורה של אנכי) שאז בעצרת נידונין על הפירות, גם כן לא שמעתי בלתי היום (זה ראש השנה).

עתה תאמר לי מן עניין פרנסה?! הלא עתה צריך להתפלל עבור ישועה כוללת ונצחית. והמש”י.

ועיין בספר היכל הברכה (לחומשי קאמארנא) כי הביא גם כן על הפסוק הנ”ל כמה פירושים נוראים ונפלאים, בסגנון ואופן הנ”ל.

(זכרנו לחיים)

הרב החסיד רבי דוב בר ארמן נולד בסביבות שנת תר”ך (1860). אביו , ר’ משה שמואל ב”ר נתן אליהו עהרמאן זצ”ל אב”ד אירשא, היה מיוחס “מגזע תרשישים עד משפחת קרן הצבי (בעל חכם צבי) זל”ה” (הייחוס מוזכר בסוף הקדמת דברים ערבים חלק א, ומובא בפירוט בספר זכרנו לחיים). הרב דב בר התגורר בפערבעניק שבמחוז זמפלן, ולאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לקליינווארדיין. הוא קיבל תורה מרבותיו דודו הגאון מהר”מ שיק זצ”ל, הגאון ר’ אברהם יודא לייב שווארץ מחבר הספר “קול אריה” אב”ד ברנסאז ומאד, הגאון ר’ ישעיה בייערן משארוש פאטאק והגאון ר’ עמרם חסידא מחבר הספר “בית שערים”. הרב הרבה להסתופף בחצרות צדיקים קדושי עולם זי”ע, ראה את עבודתם הקדושה של צדיקי דורו ושמע על עבודת הצדיקים מדורות הקודמים. בספריו, דברים ערבים (שני חלקים) (תרס”ג-תרס”ה), פאר וכבוד (תרע”א-תרע”ב) וזכרנו לחיים (תרצ”ח) – הוא מביא סיפורי מעשיות מגדולי החסידות והצדיקים, לתועלת הציבור ולהנחלת הדברים לדורות הבאים. הרב ניספה באושוויץ בקיץ תש”ד (1944). ספרי המחבר יצאו לאור בהוצאה מחודשת בשנת תשל”ג ע”י בני המחבר ונכדיו.

רבי יששכר בער לייפר ב”ר יוסף מבורשה ב”ר ישכר בער מנדבורנה, עבר לגור באונגוואר, שהייתה עיר של מתנגדים, וכיהן בה כאדמו”ר מטמשוואר. שלושת בניו, רבי מאיר, רבי חיים (מרדכי אריה) לייב ורבי ראובן מנחם כיהנו כאדמו”רים בחיי אביהם באונגוואר. שלושתם נרצחו בשואה.

 

מספר הצפיות במאמר: 37

דברי התעוררות ליום א’ דסליחות / הרב שמואל שמעלקא סג”ל רוזנבוים הי”ד

הרב הי"ד

נָכוֹן לִבִּי אֱלֹקִים, נָכוֹן לִבִּי, אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה. עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר (תהלים נז,ח-ט). היה אמר דוד עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, דרך השחר להיות מעורר בני אדם, אבל אני מעורר את השחר (מדרש תנחומא בהעלתך סימן י). אעירה שחר, אנא הווינא מעורר שחרא, שחרא לא הוה מעורר לי (ירושלמי ברכות פ”א).

אפשר לפרש הכוונה, בהקדם כוונת הכתוב: ואני תפילתי לך ד’ עת רצון, אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך (תהלים סט,יד), ופירש רש”י ז”ל תהי עת תפילתי עת רצון. אמנם לכאורה ראוי לדקדק, כי היה צריך לכתוב ואני תפילתי בעת רצון, וכנראה מפני זה פירש רש”י עת תפילתי. אמנם גם זה צריך הסבר, כי לא נכתב עת תפילתי.

אולם יש לפרש על פי מה שמובא בשם חתן סופר ז”ל על הפסוק “תהילת ד’ ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד“, ופירש הוא ז”ל הכוונה: התפילה הרצויה שמתפללין אותה בכוונה, מלבד שהיא מקובלת ותפילתו נשמעת, עוד זאת שהיא עושה רושם חזק על השומעים אותה. חברים מקשיבים, עד שהם מתפעלים ומתעוררים וגם הם יפארו וירוממו וישוררו ויעתירו מעומק הלב אתו עמו, וזו כוונת דוד המלך עליו השלום: תהילת ד’ ידבר פי, אז, ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד. כי מכח תפילתי יתרוממו בהתרוממות הנפש לשפוך שיח לפני ד’ ולעמוד ולהתחזק. עד כאן תורף דבריו. ודברי פי חכם חן יש”י.

והנה בוודאי התפילה יותר מתקבלת בעת רצון, וכמאמר הכתוב “בעת עניתיך וביום ישועה עזרתיך וגו’” (ישעיה מט, א). אמנם כשנתבונן בדרך משל במלך בשר ודם, אשר אין לבוא אצלו בכל עת, רק בעתים המזומנים לראות את פני המלך, אמנם מי שהוא חביב אצלו, אשר יוכל לכלכל דבריו במשפט, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופן, בשים שכל ובינה, בטוב טעם ודעת, אמריו אמרי נועם והמלך אהבו, לזה אין מן הצורך להמתין על העת הקבוע לבוא לפני המלך כי בכל עת ובכל עונה הוא חביב לפני אדונו ומלכו. והסיבה לזה, מדברו הנאוה אשר יערב על המלך להיות שומעו, וקולו הערב אשר יתן את מתקו ולמלך ינעם להטות אזנו ולהאזין אליו כי הוא יפה אף נעים, ועל ידי זה הוא עושה לעצמו אצל המלך עת רצון.

וזה הוא אפשר בכוונת הכתוב, כי כמו שהוא במשל, כן הוא אלף אלפי אלפים הבדלות כביכול אצל מלך מלכי המלכים הקב”ה מלכו של עולם, שתפילת צדיק גופא היא כמו העת רצון והיא גורמת עת רצון. וזה “ואני תפילתי לך ד’ עת רצון וגו'”, ואינו מוכרח לצפות ולחכות שיהיה הזמן עת רצון, כי תפילתי הזכה לא תשיב ריקם ובכל עת רצויה היא, וכנ”ל. ובודאי דוד המלך עליו השלום אשר התחנן והתפלל כה מעומק הלב, אשר היה יכול לומר תהילת ד’ ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד (וכפירוש החתן סופר ז”ל) שגם אחרים התפעלו והתפללו עמו בהדרת קודש, הוא היה יכול נם לומר “ואני תפילתי לך ד’ עת רצון”, כי תפילת אדוננו דוד המלך עליו השלום היתה חביבה אצל ה’ יתברך כל עת, כתפילת הצדיקים השלמים שעושים רושם. מה גם תפילת נעים זמירות ישראל משיח אלקי יעקב דוד המלך עליו השלום.

וזה אפשר בכוונת הירושלמי וכוונת מאמר חז”ל דרך השחר להיות מעורר בני אדם. כי ידוע שהשחר, דהיינו קודם אור היום, הוא עת רצון (כמובא במגן אברהם סימן תקפ”א סק”א). ועניין הזה הוא בוודאי מעורר את בני האדם. וזה דרך השחר להיות מעורר ב ני אדם, כ ירצו ויחפצו להתפלל בעת רצון, “אבל אני מעורר השחר”, דהיינו שדוד המלך עליו השלום היה יכול לעורר רחמים ולהפך רצון כביכול מה’ יתברך בכל זמן ועידן. ו”שחר” לפי זה הוא רמז על עת רצון כמו שהביא הג”ר “והוא עת רצון” וזה “אבל אני מעורר השחר”, דהיינו שאני אפעל בתפילתי, שתהיה עת רצון. וזה גם כן לשון הירושלמי “אנא הוינא מעורר שחרא, שחרא לא הוה מעורר לי”.

אמנם לא מספיק במה שמתחננים לקב”ה, כי צריכים אנו להתחרט על מעשינו הרעים והעברות שגרמו להסתלקות השכינה ולהסתר פנים כדי לעורר על ידי מצוות ומעשים טובים “שעת רצון”. אמנם “השחר” הוא עת רצון ובני אדם משתדלים שיתפללו בעת רצון. כי נכון הדבר. אולם האדם צריך להשתדל “לעורר ה שחר”, דהיינו לעורר רחמים ולגרום על ידי פעולותינו לעת רצון, וזה “דרך השחר להיות מעורר בני אדם” אבל “אני מעורר השחר”, דדך רמז, לא רק בסוף הלילה, אלא בכל עת הנני משתדל שיהיה רעווא ורצון מאת ה’ יתברך.

אף שקבלה בידינו שלא לעורר חס ושלום מדת הדין על ישראל בימים הקדושים האלה, מכל מקום עלי להזכיר בקצירת האומר דברי תוכחה בראשי־פרקים. אמרו חז”ל “אחרים אומרים צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה’ אלקינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה ברוך אתה ד’ שומע תפלה” (ברכות כט:) אמר רב הונא הלכה כאחרים (שם). פירש רש”י ודעתם קצרה. ואינם יודעים לפרש צרכיהם.

צרכי עמך ישראל מרובים, חלול שבת קודש גורם ח”ו חסרון הפרנסה. וכן אמרו חז”ל אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חלול שבת (שבת קיט:) וגם אמרו ז”ל העושה מלאכה בערב שבת וערב יום טוב אינו רואה סימן ברכה (פסחים דף נ:) ומכל שכן מי שעושה ח”ו מלאכה בשבת ויום טוב. וצריכים להזהר בשמירת שבת קודש כהלכתה שנפרצה בעוונותינו הרבים בזמן האחרון.

כן אמרו: גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ (אבות ה,ט). נבדוק מה יש בידינו ח”ו מעבירות אלו ומאביזרייהו:

עבודה זרה: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה.

גילוי עריות: נדה, צניעות, כל כבודה בת מלך פנימה גדר לזה.

שפיכת דמים: המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (בבא מציעא נט:).

השמטת הארץ: עינו רעה בשל עניים, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עלך אך ד’ והיה בך חטא, נתן תתן לו וגו’ (דברים טו, ט־י), נבדוק היום אם באמת יצאנו ידי חובתנו בעניין צדקה כדבעי לעזור זה את זה.

אנו מתפללים בימים הקדושים הבאים עלינו לטובה על הרבה דברים “מעוררים את השחר” אבל העיקר להתפלל על דבר הכולל הכל, והוא על למוד התורה, אבל זה בידנו אנו, כפי שהתפלל דוד המלך עליו השלום “אחת שאלתי מאת ד’ אותה אבקש שבתי בבית ד’ כל ימי חיי” (תהלים כז) הכוונה אם מבקש האדם מאת הקב”ה שיצליחוהו בקניינים גשמים, הלא ד’ יוכל להשפיע לו גם בלי שיצטרך האדם הזה ליגע בשבילו, כגון שימצא אוצר טמון כסף וזהב ורב פנינים, ואין צריך לבקש אחריו. אמנם מי ששואל מאת הקב”ה יראת שמים וידיעת התורה, זהו מה שהקב”ה מבקש מן האדם עצמו שיתחזק בה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וזה אחת שאלתי מאת ד’, אולם אותו הדבר הוא אינו כשאר דברים אשר אין אני מוכרח לבקש אחריהם, אמנם אותה אבקש (מלשון אם תבקשנה ככסף) והוא: שבתי בבית ה’ כל ימי חיי וגו’. שמע קולנו ד’ אלקינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו.

(אלה דברי שמואל, דרוש א)

הרב הגאון המפורסם לשבח ולתהילה והדרשן הנפלא מו”ה שמואל שמלעקא סג”ל רוזנבוים זצ”ל הי”ד אבד”ק קליינוורדן, ממלא מקום אביו הרב משה חיים סג”ל ליטש רוזנבוים זצ”ל שהיה רב, אב”ד ור”מ בקהל קליינוורדן במשך ארבעים וחמש שנה וחיבר ספרי שו”ת וחידושי תורה. הרב שמואל שמעלקא נסמך להוראה ע”י גאוני הונגריה: הרב ישעיה זילברשטיין זצ”ל אב”ד וויטצן, הרב מרדכי ליב ווינקלר זצ”ל אב”ד מאד והרב יוסף אלימך כהנא זצ”ל הי”ד אב”ד אונגוואהר.

הרב, נהרג באושוויץ בי”ב בסיוון תש”ד. כן נספו כמעט כל משפחתו וקהילתו. הי”ד.

בנו, ר’ פינחס סג”ל ליטש רוזנבוים, עסק בימי הזעם בהצלת מאות יהודים בתחכום רב ובמסירות נפש. הוא נותר כמעט שריד יחיד למשפחתו העניפה, והוציא משארית כתבי אביו את הספר “אלה דברי שמואל”.

בהקדמת הספר כותב ר’ פינחס:

עד זיבולא בתרייתא עסק באורייתא, שם לילות כימין, מאין הפוגות טרח ויגע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. למרות המון טרדות הכלל שהו עמוסות על שכמו; צרכי קהילה גדולה ולימוד הישיבה. ובפרט ובפרט עיניו היו פקוחות על תינוקות של בית רבן. טרח להנהיג העם על דרכי התורה ויראה טהורה במעגלי צדק בשבט מוסר שבט מלכותו, בדרשותיו הנפלאות בעמדו במקהלות בראשי עם קודש. אמת מה נהדר היה ככהן גדול העומד לשרת, שפתותיו מלאות נופת, צוף אמרותיו הנאות ירדו חדרי בטן ועשו רושם בלבבות ועוררו נפשות שומעיהן.

אך לא ארכו הימים ואתמה מאד על מאור היום אשר זרח אל כל ויחשיך אלי ואליך ובא השודד מארץ מרחקים מגרמאניא, הנצים הארורים. עלה מות בחלונינו ואבד והרס כל מחמדינו. ואין זכרון לראשונים, כי גם לא זכו קדושינו לשוב אל עפרם להקבר בארץ בבית החיים, ולא ניתן לנו להשתטח על מקום קבורתם, ואין בידינו להציב ציון על מקום קדושתם. על כן קמתי אני שנשארתי לבדי מכל בית אבי, מבין אלפי סכנות בחמלת ד’ עלי נמלטתי, ועודני צעיר, כבן עשרים, כמעט מחובשי בית־המדרש יצאתי, ועמדתי גלמוד בלי משען ומשענה. שבתי במר נפשי, שבתי אל בית הורי החרב, וקבצתי קהל הנשארת, וחיבתם אל בית אבי הראו לי, קהל עדתי, והושיבו אותי על כסא אבותי, ושמשתי שנים אחדות במקום שהתפללו שם אבותי נ״ע. הגם שכתר מלכותם ראשי לא הלם. מרגוע לנפשי לא מצאתי ובגולה יצאתי והלכתי מארצי וממולדתי ומבית אבי להגיע אל מחוז חפצי. הגם שהתמהמהתי, אקוה לאל מרום, יזכני להגשים רעיוני לעלות לארץ קדושי.

ולמען יעמוד זכרון אאמו״ר זצוק״ל לנצח אמרתי אני אל לבי, אלכה נא ואלקטה כמלקט בשבלים, מהמעט הנשאר בנס מכתבי יד של אבא מארי זלל״ה מבין השרופים כאודים ניצולים, חידושי תורה על ענינים וסוגיות שונים, ומהנשאר מתשובותיו להלכה, אשר מהם יראה הקורא ידו הגדולה בתורה; ורוב בקיאותו בש”ס ופוסקים ובתשובות האחרונים, כאשר צלל במי ים התלמוד האדירים, בפרט הראה כחו הגדול בתשובתו הארוכה בענין היתר עגונה, שטרח ומצא כדי גאולתו להתיר אשה מכבליה. ואזכיר פה מסירת נפשו על התורה שבזמן שפשטה הרשעה, וידי ארורים כבר הציתו את האש, וכמעט כל הגולה כבר עומדת במדורת אש, עש”ק פ’ ויקהל־פקודי היה בשנת ומדד עוד לא שקטה רוחו, ולא נחה ידו ועסק בתורה וכתב תשובה גדולה בענין מצה שמורה וידיו גלולות כספר תורה, עד רמסו וחמסו אותו ואת משפחתו לגיא ההריגה ושריפה. וכן יש אתי בכתובים חידושי תורה ואגדה נאה ורשמי דרשותיו, ואבנה מהם ציון להעמיד שמו וזכרו לדור דורים ולנצח נצחים, על כן הבאתי עלים לתרופה לדפוס מהם ולהעלותם על ספר, וחובבי תושיה יהנו מנועם צוף אמרותיו וימצאו חן בעיני קוראיו והוגיו. ואעשה בזה נחת רוח לנשמתו הטהורה ושפתותיו יהיו דובבות בשמי שמיא, אשר שמה שבה רוחו לגנזי מתמים; ויקוים בזה מאמר חז״ל (יבמות צו:) “אגורה באהליך עולמים”, וכי אפשר לו לאדם לגור בשתי עולמות, אלא אמר דוד יהי רצון שיאמרו הלכה בשמי ויהיו שפתותי דובבות בקבר, שנאמר, וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישינים״.

 

מספר הצפיות במאמר: 56