עלינו לתקן, ולהרגיל את עצמנו שלא לדבר אחת בפה ואחת בלב, ויהיו פינו ולבנו שווין / הרב יצחק צבי קלוגמן הי"ד

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, אשר דברני אל בית האוצר, ומכל בית אבי לקחני, לשמור ולעמוד על משמרתי. ואחרי רעש מצרות קול שמעתי, "ואתה פה עמוד עמדי"! והנה על משמרת הקודש נצבתי, וברכת "כשם" בשמחה ברכתי. ועכשיו זה שכרי מכל עמלי, אשר עמלתי בכל ימי חלדי, אשר שפל כמוני, נותן לפניכם היום פרי עמלי. ואף כי ידעתי את שפל ערכי, והרבה עלי ישומו, ובלצון פיהם ישאלו, מי זה הוא?… ויש אשר ינידו עלי בראשם ויתמהו, וכי הזה הוא?… הלא את זה ה"צבי", בין הנגידים תמיד ראינוהו, ובין הסוחרים הגדולים מצאנוהו, ולדורש ומחבר לא הכרנוהו, ועולם הפך ראינו… סוחרים-למחברים חלוף נתחלפו, ואפשר עוד עתים יבואו, אשר המחברים יקחו מקום הסוחרים ויעשירו, ומי יתן וזאת ראינו… את כל אלה ראיתי ודוממתי, ואליכם אישים נכבדים פניתי, הטו אזנכם לאמרי פי, ואל בקשת אחיכם תשמעו, ואל מצות חז"ל תקשיבו, ולכף זכות תדינונו, וחס ושלום בל תאשימוני, ולגאה ולכזבן אל תשימוני, כי ההכרח אלצני, והרדיפות הלום הביאוני, לשום בין המחברים קני. ועלי במרומים סהדי, כי מעודי ומעולם אין דרכי ליסר ולהפיל על אחרים אשמתי, ולהוכיחם על עווני וחטאתי, ואת דברי חז"ל ידעתי; הקשוט עצמך תחילה זכרתי, ומהיות אינו נאה מקיים יראתי, על כן גם את פה קדוש שאלתי, והסכמתו נתן עמדי… ועלי במרומים סהדי, כי אלו הביאורים רשמתי רק בשבילי ובעדי, בפנקס היומן שלי, אשר כל מאורעותי שמה נרשמו, למען תהיה לעד לי, ובזמני העוצב להזכירני את אשר לעשות לי, כל ימי היותי על אדמתי. וגם לבניי אחרי אלו, יהיה להם תוכחת מוסרי, למחיה ולמשיב נפשם ונפשי. ואם דורותי אחרי יזכו, להלוך בדרכי תורת צורי, אז בלבותם יכניסו את דברי תוכחתי, ותהיה נייחא גם לנפשי, ויתוקן את אשר פגמתי. ואם יעזור ד' עוד ויזכו להיות מלומדי התורה כמגמתי, ובספר אביהם יעיינו וישמחו, ויאמרו דברי תורה בשמי, תשמח גם נשמתי, ושפתותי בקבר ידובבו, ומצות כיבוד אב האמיתי אז יזכו ויקיימו. זאת היתה כל מחשבתי ברשמי חידושי תורתי בפנקס היומין שלי, והעד על אמיתת דברי כי על כל מאמר ממאמרי נרשם למעלה את יום כתבי, כפי אשר רשמתי בפנקסי, וגם עם מי אז למדתי, ולפני איזה מפלגה דרשתי, הכל כמו שמה רשמתי, וכהיום כי מן השמים הכריחוני להוציא לאור את ספרי, אפרש לד' כפי ואשפוך לפניו שיחי, כי דברי מוסרי יכנסו תחילה ללבי ולב ביתי. ואם עוד אזכה אנכי ישמעו גם אחרים כגילי, ובלבותם אמרי יצפינו, אולי גם אנכי אזכה ואבנה את ביתי, לעבוד ד' קוני, ואל מוחי יתקרב לבבי, ואל יתרחק שוב כאשר עמדי ושמעתי בשם הצדיק הקדוש מקאצק זצל"ה שאמר כרחוק שמים מהארץ כן רחוק המוח מהלב.

ואפשר גם על זה העניין מרמז הנחת תפילין שאנו מניחים דווקא על הראש שכנגד המוח, ועל היד שכנגד הלב, כדי לקרבם ולקשרם יחד ע"י התפילין לעבודתו יתברך שמו. והד' פרשיות הנפרדות במוח שבראש, צריך הלב לחברם להיות בית אחד. והתפילין של יד גומרין השם של "שדי", כי הלב צריך לגמור עבדות המוח, עם אות יו"ד הוא חכמה, כמו שכתוב "אם חכם לבך" וגו' (משלי כ"ג) זה נקודה הפנימיות האמיתית, וזה כל עבודת האדם ע"י התפילין לקרב אלו הרחוקים הלב אל המוח, ובלי השתלמות הלב שהוא אות יו"ד של השם הנ"ל אל אותיות "שד" של השם ההוא, נשאר חס ושלום בחינת "שד" ומזיק מסיטרא בישא. כן הדבר אם לבו של אדם בל עמו, ואין לו רק רעיונותיו הנשגבות במוח, והשגות הגדולות מה שמוטל על האדם לעשות, אבל אינו רוצה בשום אופן להכניס הדברים אל הלב, זה הוא מסטרא בישא רחמנא ליצלן. וזה הוא שאמרו חז"ל "רחמנא לבא בעי".

אבל גם מה שיודע ומבין האדם דרכי ד' בכל לבו, ומקבל על עצמו לעשותם, אינו יוצא עוד ידי חובתו, אם לא יקיימם ממש בידים, על כן כורכים הרצועות על זרועו ועל פס ידו, ומחבר ומקשר ידו אל כנגד לבו, שיהיה מעשה ידיו לשם שמים בכל לבו, ומה שחושב וגומר בלבו בעבדות ד', יגמרו ידיו ויוציא מכוחו אל הפועל, על כן עושים על פס ידו אלו האותיות של שי"ן ודל"ת לצרף השם "שדי" עם היו"ד שכנגד הלב. ואם חס ושלום עושה במעשה ידיו לא לפי הבנת לבבו הטוב, נשאר גם כן בחינת "שד" ומזיק. וכאשר רחוק וגבוה השמים מהארץ כן גם רחקו הידים מהלב. ויכול האדם גם לעשות ההיפוך מה שלבו מבין, כי יכול לקבל עליו הרבה טוב, אבל כשבא לידי מעשה עושה כפי הרגלו הרע חס ושלום היפך קבלתו והבנתו. לזה מרומז השבע כריכות על זרועו, כנגד שבעת ימי הבניין ושבע מדות קדושות, שצריך על ידם לחבר הלב אל מעשה ידיו להיות אחד.

אבל העיקר הוא לקרות קריאת שמע וללמוד תורה בהתפילין כדאיתא בזוהר הקדוש גודל העניין, כדי לחבר פיו ולבו שיהיו שווין, ועל כן אמרו בברכות כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר, כיון שהוא מפריד הפה מהלב, קריאת שמע בחינת פה, מהתפילין בחינת לב, כנ"ל, הוא רק מהשפה ולחוץ, ובלב ולב ידברו, והוא כעין עדות שקר, דעד שקר מטעים דבר העדות בראיות הכרחיות ומופתים חותכים, כי כן וכן הוא, וכן היה הדבר, והוא בעצמו ראה ושמע, אבל לבו בל עמו, כי יודע הוא כי שקר ענה באחיו, כן הדבר שיכול האדם לדרוש דרשות נאות ולייסר ולהוכיח את כל העולם כולו, ובלבו ילעג למו. הוא צווח ככרוכיה "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד"!! וגם "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל וגו' ובכל מאודך וגו'", ומרעיש עולמות אצל ה"אחד"! ואם הוא בלי תפילין, היינו בלי התקשרות לבו ומוחו, אם כן דברי פיו שקר ומרמה, ומכעיס עוד לד' יתברך. הוא דורש נאה "ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך", שצריך תמיד לעסוק בתורה, או מלשון 'דבר אחד לדור' שצריך לנהוג את עצמו בכל פינות שפונה ובכל שאלות העולות בימי חייו על פי תורה, הן בלכת דידך, והן בשבת דידך, אשר כן הוא האמת, רק הוא דורש ואומר אותן הדברים הנשגבים בלי התקשרות התפילין בחינת הלב והמוח, אותו שנא ד', ודבר שקר לא יכון לנגד עיניו. וכאשר אנו מבינים כבר דברים הרחוקים הנ"ל הלב מהמוח, ומעשה ידיו מהלב כנ"ל, עוד יותר רחוקים הפה מהלב. ובאלו העניינים יש לדבר ולכתוב הרבה והרבה אשר בעוונותינו הרבים עלינו לתקן, ולהרגיל את עצמנו לדבר דברים שיהיו פיו ולבו שווין, ולא אחת בפה ואחת בלב. ובימינו אלה קראו שם מיוחד להעון גדול הזה בשם 'דיפלאמאטיע' לדבר אחת בפה בחנופה ושקרים, ואחת בלב גאות ורכילות ולשון הרע ועוד, עד שגם העוון הגדול של גזילות ושפיכת דמים בלבו, וכדומה וכדומה. וזה אשר אין לו לשון חלקלקות לדבר בלשון ההוא, ולדרוש ברבים בענייני צדקות ורעיונות נשגבות של יושר וצדק, ואהבה ואחווה ורעות ושלום, עד ידמה לכולם שפורחים בשמים, ובעולמות העליונות, ובאמת הם בשאולת תחתית בכזבים ההם. זה אין לו חלק ונחלה בין הפרנסים ועוסקי בצרכי כלל ואף לשוטה יחשב. וכדאיתא במדרש, האמת אמר אל יברא כי הוא עלמא דשיקרא, על כן השליך ד' להאמת ארצה, ולא על הארץ, שלא נאמר 'על הארץ', רק 'ארצה', לתוך הארץ ממש בעומק הרבה, וכמו שכתוב "אמת מארץ תצמח", לכשיבוא גואלנו במהרה בימינו. אבל עתה בלה ונשחת בעומק האדמה, כדרך שאר זרעים אשר נשחתים, וכל מה שנתקרב זמן הצמיחה בלה ונשחת יותר, על כן נתרבה בימים האחרונים השקר ביותר עוז. רק זמן קרוב קודם הגאולה, שנזכה אז לראות צמיחת האמת בטח גם בארץ, כבר מתחילה התחיה והצמיחה, ואפשר זה הוא ההתעוררות של הצדיקים שליט"א בזמנינו להתערב בענייני צבור וכלל, כדי לגלות האמת ולהכניס לכל מקומות "אנשי-אמת", וכסאות של יושבי-ראש יהיו מאנשי-אמת, וד' יתברך יעזור.

ואגב דכירנא מה שכתבתי בעזרת ד' באנציקלאפעדיע המוסרת שלי באות א' "איסקופה", על גמרא שבת דף ט' "איסקופה משמשת שתי רשיות, בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ, ואף על גב דלית ליה לחי", עד כאן, פרנס העיר או שאר פרנס ומושל בענייני ציבור נקרא 'איסקופה', מלשון 'אית קופה', על פי הגמרא יומא כ"ב. אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן 'קופה' של שרצים תלוין בו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, עיין שם. וגם עיין שם שהפרנס צריך להיות עומד ומשמש הצבור והיחיד כאסקופה זו אשר דרך עליה עוברים לרשות הרבים ולרשות היחיד, וצריך לדאוג תמיד דק לטובת הצבור והיחיד. וצריך תמיד להיות ביתו פתוח לרוחה להושיע את הנאנחים והנדכאים והנרדפים בכל מיני עוולות, ואז בטח הוא חשוב לפני ד' יתברך כעוסק בתורה ועבודה כל היום. ואף שמבטל תמיד מתורה ועבודה על ידי עסקי כלל, כמו שכתוב באבות "ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם", ופירשו גם המפורשים כאילו עשיתם כל התורה כולה. ויכול לכנוס לפני ולפנים אל תוך הקדושה ולהדבק בחי החיים, וזה; "פתח פתוח כלפנים" – פתחו פתוח לרוחה כנ"ל, הרי הוא כלפנים בתוך הקדושה. ואם חס ושלום "פתח נעול" לפני הצועקין והנרדפין, שאין מושיע אותם, הרי הוא כלחוץ מהקדושה, והחיצונים שלטו בו. ואם הוא מאסקופת העזרה והקדושה ולחוץ הרי הוא בדרך רחוקה, כדאיתא בגמרא פסחים, היינו דרך רחוקה מאת ד' יתברך והוא תועה מדרך השכל. ולאו דווקא פתחו של הבית נעול, כי יכול להיות אף פתחו של בית פתוח רק פתחי לבו נעול במנעל שאין שומע ומבין צעקת הדל ונדכה, וקאמר הגמרא ואף על גב דלית ליה לחי", היינו אף על פי שאינו אוחז בידו מקל ומטה מושלים לרדות בו העם במסים וארנונות וענוים שונים ממש, הרי הוא כלחוץ, כי אטו ברשיעי עסקינן, רק אפילו זה שעושה מעשיו הרעים בשב ואל תעשה ואינו מושיע להצבור ויחיד בעת צרתם בעת שיש לאל ידו, בתירוצים שונים, הרי הוא כלחוץ. וד' ירחם עליו ועלינו בישועה כללית. ועד הישועה הכללית יצמח על כל פנים האמת מהארץ ויהיו פרנסי ועוסקי בצרכי צבור אנשים כאלו שיהיה להם פתח פתוח כנ"ל, ואזנם יהיה פתוח כנ"ל, וגם עיניהם יהיו פתוחות לראות גודל העוולתה אשר נעשה בידיעתם ושלא בידיעתם על שמם.

ועוד יש רעה תחת השמש גדולה מזו , היינו כשאדם מרגיל את עצמו זמן רב לדבר בלב ולב, ידמה לו הדרך ההוא לדרך האמת, כדאמרו חז"ל; "כיון שאדם עשה עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ובדרך הלמה אפשר לומר ואם ישליש בה, נעשה לו למצוה. ואחר כך לחוב קדוש אשר מבקש עוד שכר כפנחס על מעשה זמרי שעשה, וכמו שכתבתי בכתביי על תהלים שיעזור לי ד' יתברך להוציאם לאור מתוך הרחבה ונחת על פסוק "כי הלל רשע על תאות נפשו וגו'", על פי אמרם ז"ל "העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" כי הם עושים עבירות ונדמה להם למצות שהוא רק לשם שמים, וזה "כי הלל רשע", להרשע נדמה לו כי הוא גדול כהלל הנשיא בעל מדות טובות, ולו רק לו נאה להיות הנשיא כהלל בשעתו, מחמת כי נדמה לו "על תאות" ועבירות רחמנא ליצלן, שעושה כמו אונאת דברים ולשון הרע, והלבנת פנים, ושקר, וגאות, ורציחות, שהם הכל לשם שמים ואמת לאמיתו, והכל רק בחינת "נפשו", בחינת רוחניות ונפשיות, ועל כן כאשר הוא "בוצע" וגוזל ומרמה את בני האדם להוציא את בלעם מפיהם (כמו החפשים ודומיהם), הרי זה מברך ומשבח לד' כעושה מצוה ושזכה לנצח את השקר ולגבור אמיתתו על השקר, וזה "ברך" כש"בוצע-ברך" עוד לד' על גודל חסדיו אתו, על כן איש הזה "נאץ ד'" מאוד ומאוד… כי אילו הרגיש שעושה רק עבירות ועוולות, היה שב פעם בתשובה, או פעם בהרהור תשובה, אבל אם אומר כי עושה רק מצות ולשם שמים באמת, על מה יעשה תשובה? אדרבה כאשר בא לו פעם הרהור תשובה בלבו להטיב קצת את מעשיו, ובעת כזאת היה מתעצל קצת מלעשות דבריו המכוערים באמת, חושב לפי דעתו המטורפת שנתעצל במעשה הטוב, ומקבל על עצמו ביתר עוז לעשות מעשיו הרעים, כדי להשלים התשובה שלימה. כמו שמספרים על מלך רשע אחד צורר היהודים שעשה הרבה והרבה רעות וגזירות על היהודים במדינתו, וזה היה לו למצוה גדולה, ובעת חליו, אשר בטח נענש מן השמים על רוע לבבו ומעשיו הרעים, אמר כי בטח ענשו אותו מן השמים על אשר לא השמיד עוד את כל היהודים שבמדינתו, וכאשר יעמוד מחוליו מקבל על עצמו לעשות בהם כלה, כדי לעשות תשובה שלימה ואין לך "נאץ ד'" גדול מזה… והרבה הרבה כתבתי בעזרת ד' על עוון זה של דיבור אחת בפה ואחת בלב שם בחיבורי על תהלים, וד' הטוב יצילנו משגיאות.

וכאשר ההכרח לא יגונה, וכהמלך הוא פורץ לו גדר, לעשות לו דרך. אמרתי אוציא לאור איזה חיבור מה שלא עלה על דעתי מעולם, והסכמתי כי טוב יותר ומועיל על פרקי אבות אשר אתי בעזרת ד' בכתבים, ואלקטה באמרים לחבר להיות אחד, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש, והעתקתיו גם כן לשפת יהודית המדוברת במדינתנו כדי שיבינו כולם, אף הבעלי בתים ובעלי המלאכות, וגם בית יעקב אלו הנשים, וסתם אנשים פשוטים כמוני וכגילי, כדי שימצא הספר קונים על שוק הספרים. ואגב אפשר אציל את מי שהוא שלא לטייל בשבת קודש אחר השינה בגנים ופרדסים על לא הועיל, ויעיינו קצת בספרי, אז אבנה גם אנכי ואזכה על ידם. וחוץ ממני, אשר אני מכיר את שפל ערכי שאינני ראוי להיות בין המחברים, היה דבר הגון שיוציאו התלמידי חכמים והיראי שמים את חידושי תורתם, ובפרט בענייני מוסר בזמנים הללו אשר עשות ספרי מינים הרבה אין קץ, וכמעט אין בית אשר אין שם מתים הללו, הרשעים החיים הנקראים מתים, ורעל שלהם. והיראים והתלמידי חכמים אשר חלק להם ד' מטובו כוח לחדש ולכתוב דברי תורה או מוסר יראו לגשת אל עבודת הקודש להוציא לאור את מעיינותיהם מחשש גאות, וחס ושלום "לא תהיה כהנת כפונדקת". אדרבה ימלאו הבתים מכתבי הקודש בעברית או ביהודית דברי תורה או מוסר וכדומה, וכל איש את אחיו יעזורו, ולחזקו בדברים ובכסף, למען להגדיל תורה ומוסר. ובטח בעזרת ד' יתברך יהיה גם לתועלת לאלה המחברים, אף לפי דעתם שיראים מן הקשוט עצמך תחילה, וטול קורה מבין עיניך, כי בהביטם בספריהם יבושו הם בעצמם וישובו בעזרת ד' יתברך בכל לבבם, וה' הטוב שמחכה לתשובה יקבלם בסבר פנים יפות, ואני בתוכם.

ומחמת כי שכר הדפסה מרובה אמרתי אוציא לאור ראשונה על ב' פרקים הראשונים. אך גם לזאת לא השיגה ידי בפעם אחת, על כן הנני מוציא לאור כעת רק על פרק ראשון, ובמשך הזמן אם יהיה לרצון לפני אדון כל, אוציא לאור על שאר הפרקים, ובפרט על פרק ב' אשר מוכן אל הדפוס. ויהי רעוא דלישתמעון מילי ולא אכשל בעטי, ולא יכשלו בי חברי, אמן.

השפל והנרדף יצחק צבי קלוגמאן בן הנגיד והחסיד איש תם וישר ירא אלקים באמת מוה"ר מנחם מאיר ז"ל, אשר מת קרוב לעיר אלעקסנדר, ושם מנוחת כבודו אצל האוהל של הצדיק והקדוש הרבי רבי חנוך הכהן זצל"ה, והוא פלאי. ושמעתי אומרים, כי אמר פעם בחייו כי יש לו איזה קרבות אל הרבי מאלעקסנדר זצ"ל, "ורגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה", כי הוא דר תמיד בעיר זאוויערצע, ולבסוף ימיו נחלה והובילו יתיה לבית החולים תחת עיר אלעקסנדר, אשר שם עלתה נשמתו הטהורה השמימה בשנת תרפ"ז ז' כסליו, יזכר שמו לטוב.


הרב יצחק צבי קלוגמן (קלוגמאן), בנם של הנגיד והחסיד ר' מנחם מאיר ומרת פעטשע מהעיר זאוויערצע. הרב יצחק צבי גר בוואלברום והיה מנהל בתי הספר החרדים "חדר יסודי התורה" בוואלברום, מיכוב וקרקוב, וחיבר את הספר "דברי צבי" על פרקי אבות (פרק א) "על דרך מוסר לפי רוח הזמן" (פיטרקוב, תרצ"ב), בעברית וביידיש. הספר נכתב על פי הקו החינוכי של בית הספר ושימש ככל הנראה כספר לימוד בבתי ספר דומים ברחבי פולין.

בהקדמת ספרו כתב קצת מהיוחסין של משפחתו "כדי שלא ישכח ממשפחתנו… ויהי' לזכרון לדורותנו אחרינו ונזכה לילך בעקבי אבותנו הקדושים שלא נכלם". בתוך ההקדמה מזכיר המחבר חיבורים נוספים שחיבר – אנציקלופדיה מוסרית ופירוש על ספר תהלים, וכן פירושו לפרק ב' של מסכת אבות שהיה כבר מוכן לדפוס. חיבורים אלו נשארו בכתב יד וככל הנראה אבדו בשואה.

בשנת תרצ"ב נמנה על החותמים על "היתר מאה רבנים" להתיר בעל מכבלי עיגון.

הספר זכה להסכמות הרב שלמה אלעזר מוואלברום, הרב אריה צבי פרומר הי"ד, הרב חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין, הרב יוסף נחמיה קורניצר אב"ד קראקא והרב מאיר שפירא אב"ד לובלין וראש הישיבה שם. בהסכמה לספר מתואר המחבר כרב "מופלג בתורה ויראה, וירא שמים גדול ובעל מדות".

הרב יצחק צבי נהרג עקה"ש בשואה עם אשתו וכל ילדיהם.

מספר הצפיות במאמר: 3

כל החיות והקיום ישראל בגולה היא על ידי מסירות נפש, בכוח ובמחשבה ובפועל ממש / רבי חיים יעקב אריה מורגנשטרן הי"ד מווישקוב – ראדזמין

תמונת רבי חיים יעקב אריה מורגנשטרן הי"ד

אהוביי ידידיי, ידוע כל החיות והקיום ישראל בגולה היא על ידי מסירות נפש, והמסירות נפש משלים חובת המצות שאינן נוהגין בחו"ל. ועיין בקדושת לוי ז"ל פרשת לך כי אברהם אבינו נתנסה רק בחו"ל, כדי להשלים חובת תרי"ג מצות על ידי מסירת נפש, אכן בארץ ישראל היה ביכלתו לקיים כל מצות התורה, לבד מהעקידה שהיה הנסיון בארץ ישראל. עיין שם.

ובזה תבין את אשר לפנינו תמיד לעמוד במסירות נפש, הן בשמירת שבת קודש והן הנסיון כעת במאכלות אסורות ובשאר ענינים, כי זה כל החיות שלנו כעת בגולה. ועל ידי זה נשלם כל התרי"ג מצות.

וכבר אמרתי בפרשת לך בפסוק (יב,יג): 'אמרו נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך', ותרגום אונקלוס: 'ייטיב לי בדיליך ותתקיים נפשי בפתגמייכי'. עד כאן. והוא חדוש גדול, שתרגם תיבת 'בגללך' 'בפתגמייכי'. ובתרגום יונתן איתא: 'אמטולתיך'. והנה המפרשים הקשו האיך ציוה אברהם אבינו שתאמר 'אחותי את', הלא על ידי זה בוודאי יקחו אותה למלכות, מה שאין כן אם תאמר 'אשת איש אני', הוא ספק שמא ימנעו ממנה, כי אומות העולם גדרו עצמן מעריות אחר המבול, כמו שאיתא בחז"ל.

ועל פי הנ"ל נוכל לומר, כאשר ירד אברהם אבינו עליו השלום למצרים לחו"ל לא היה יכול להתקיים שם בלי מסירות נפש, כאשר מקודם מסר נפשו אצל נמרוד על עבודה זרה, כן התחיל למסור נפשו על גילוי עריות, וציוה לשרה 'אמרי נא אחותי את', כדי למסור נפשה במסירות נפש תיכף בבואם לחו"ל, כי על יד זה ודאי יקחו אותה. ובזוהר הקדוש, דחמא עמה שכינתא, ובגין כך אתרחץ אברהם ואמר 'אחותי היא', וזה 'למען ייטב לי בעבורך', פירוש תיכף בעברך לשם, 'וחיתה נפשי בגללך', בפתגמייכי, על ידי דבריך שאמרה שהיא אחותו, והתחילה מיד במסירות נפש מצדה. ועל ידי זה נצולו שניהם. והיה אברהם אבינו עליו השלום ירא להמתין בחו"ל במצרים אף רגע אחת בלי מסירות נפש.

כבר אמרתי בדברי קדושת לוי הנזכר, על שהנסיון העקדה היה בארץ ישראל דוקא. דבנסיון האחרון הוא העקידה, האיר ה' יתברך לאברהם אבינו עליו השלום דרך חדשה בענין מסירת נפש. דעד נסיון העקידה לא היה עוד מסירות נפש בכח ובמחשבה רק בפועל ממש, כמו הנסיון הראשון באור כשדים שמסר את נפשו בפועל ממש, ואברהם אבינו עליו השלום ויצחק אבינו בלכתם להעקידה הלכו למסור נפשם בפועל ממש, כמו שנאמר: 'ויקח את המאכלת לשחוט את בנו'. ובשעה שנאמר לו: 'אל תשלח ידך אל הנער', האיר ה' יתברך את עיניו 'וירא והנה איל אחר', פירוש 'איל' הוא מלשון התחזקות כמו 'אילי הארץ' (ובלשון אשכנז: א אנדער שטארקייט). 'נאחז בסבך בקרניו', ידוע דהקרן נמצא מהמוח, והם תוקף המוחין, וזה 'נאחז בסבך בקרניו', כי נאחז באילנא רבא, היא עץ החיים, 'בקרניו' בתוקף המוח, וראה שביכולת למסור נפשו במוחא וליבא כמו בפועל ממש. וזה: 'ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו', פירוש שהעלה את המסירות נפש הפנימיות הנ"ל, המכונה בשם 'איל', שהיה חשוב כמו מסירות נפש בפועל ממש. וזה: 'לעולה', כל כך נתעלה המסירות נפש הזה, כמו שהעלה בנו ממש. וזה 'תחת בנו'. ואי אפשר עוד לבאר יותר.

וזה פירוש הכתוב: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. ובתרגום אונקלוס: 'קדם ה' הכא יהון פולחין דוריא'. ועיין רש"י ז"ל, פירוש דהנה מסירות נפש בפועל ממש, אי אפשר לקיים כל ימי חיי האדם למסור נפשו בפועל ממש. אבל מסירות נפש במוחא ולבא, זה ביכולת ישראל לקיים בכל יום ובכל שעה. וזהו שכתוב: 'ה' יראה', יבחר ויראה לו את המקום זה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות, שזה יהיה נצחיית, 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', כי יהא ביכולת למסור את עצמו במסירות נפש בכל יום ויום. וזה: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא', היינו היסוד החדש שנתגלה לו בענין המסירות נפש, 'ה' יראה', אשר ה' יתברך האיר לו דרך חדשה בענין המסירות נפש: 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה' (היינו: 'דאס זאל קאנען זיין אלע טאג מסירת נפש כמו בפועל ממש'). וזה 'בהר ה' יראה', דאיתא בפסיקתא: 'ירושלים הרים סביב לה', זה הר סיני והר המוריה, עד כאן. וזה תורה ותפלה, ויהא ביכולת אדם למסור נפשו בתורה ותפלה בכל יום. וזהו שכתב רש"י: להשרות שכינתו ולהקריב כאן קרבנות. כידוע דהקרבן היא כאלו הקריב חלבו ודמו, וזה מסירות נפש בכח שנתחדש על ידי אברהם אבינו עליו השלום. ועל ידי מסירות נפש בכח נתקבלו הקרבנות בפועל, וכמו שנתקבל אילו של אברהם אבינו עליו השלום לאחר המסירות נפש שלו.

ועיין בשו"ת הרשב"א ז"ל (חלק ד סי' נה) על הכתוב: 'כי עליך הרגנו כל היום', וזה לשונו: וכי אפשר ליהרג בכל יום, אלא שבכל יום שאנו קורין קריאת שמע ואומרים 'בכל נפשך', ומסכימים על כן, הרי כאלו הורגנו באותה שעה עליו יתברך שמו, כי כל המסכים לזה כאלו עשאו. והוא שאמר 'והיו הדברים אשר כו' מצוך היום על לבבך', והיו מוסכמים וחקוקים על לבבך. עד  כאן לשונו הקדוש. ועיין במדרש רבה, 'העלהו' אמרתי לך, ולא לשחוט אותו. עד כאן. היינו שהקב"ה אמר לו להעלהו שיהא ביכולתו למסור נפשו במחשבה כמו במעשה, וניחא בזה מה שנסיון העקידה היה דוקא בארץ ישראל בהר המוריה למסור נפשו בכח כמו בפועל. ובזה תבין קושית המפרשים למה לא נתקיים מעשה העקידה כמו שאר נסיונות, כי באמת נתקיים מעשה העקידה במסירות נפש בכח כמו בפועל ממש.

 (מכתב האדמו"ר רבי חיים יעקב אריה, מערב חג פסח תרצ"ט, אשר עליו כתב נכד האדמו"ר, רבי יצחק דוד מורגנשטרן: 'בפקודת אאזמו"ר הרה"ק שליט"א שכל אחד יצפן את המכתב הלז אתו במקום המשתמר')


רבי יעקב אריה מורגנשטרן הי"ד, מווישקוב-ראדזמין, היה האדמו"ר האחרון לבית ראדזמין, לאחר שחלה הוסיפו לו את השם 'חיים'. הוא נולד בסביבות שנת תרל"ח (1878) לאביו רבי צבי הירש, האדמו"ר מלומאז' (שהיה חתן האדמו"ר רבי שלמה יהושע דוד גוטרמן האדמו"ר מראדזמין), בן רבי דוד מקוצק, בנו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק. הוא היה תלמיד של אביו. בשנת תרנ"ב נשא לאשה את רחל בת רבי מנחם קאליש אב"ד ואדמו"ר מאמשינוב.

עוד מצעירותו נהג ללמוד בכל יום שיעור בעיון מארבע לפנות בוקר ועד שמונה, גם בשבתות וימים טובים. למרות טרדותיו הרבות ברבנות ובאדמו"רות, לא שינה ממנהגו, וראה בלימוד זה את עיקר לימודו. בחצרו שולבו הנהגות בית קוצק, ראדזימין ואמשינוב.

לאחר נישואיו המשיך לשבת באהלה של תורה, וכיהן כרב בווירבזניק, ואחר כך כרב קהילת וישקוב. באלול תרפ"ו נפטר אביו, ועוד במהלך ה'שבעה' על אביו מילא את מקום אביו באדמו"רות וערך 'שולחן' לחסידים. דברי תורתו נאמרו בהתלהבות ובהתרגשות, ועשו רושם רב על החסידים. הוא התעניין בכל פרט בחיי חסידיו.

דודו, האדמו"ר רבי אהרן מנחם מנדל גוטרמן מראדזימין נפטר בט' באלול תרצ"ד ללא ילדים, ורבי חיים יעקב אריה עבר לראדזימין בשנת תרצ"ה והחל לכהן גם כאדמו"ר לחסידי ראדזימין, כאשר את מקומו ברבנות ווישקוב מילא בנו רבי דוד שלמה.

הוא נודע כגאון בנגלה ובנסתר וכאחד מגדולי האדמור"ים בפולין ואלפי חסידים נהרו אליו.

בשנת תרצ"ד נפטרה הרבנית רחל.

שנים ממכתביו שרדו ויצאו לאור בחלק ממהדורות הספר "ביכורי אבי"ב". המכתבים נכתבו בתקופה שיהודי פולין סבל ממצוקה ומחסור, לקראת פסח תרצ"ח ותרצ"ט, והם מלאים בדברי עידוד ואמונה, השתתפות בצער חסידיו והנחיות לקבל את היסורים באהבה, בסבלנות וביישוב הדעת.

ביום הכיפורים תרצ"ט עלה הרבי על הבמה לדרוש, על אף שלא נהג כך בעבר, ואמר: "ישנם אנשים שאינם מאמינים בגיהנום, לכן הקב"ה מביא גיהנום לעולם הזה". הרבי הביא את הפסוק (תהלים נ,טז-כא) "ולרשע אמר אלקים וכו' ואתה שנאת מוסר דמית אהיה כמוך". מפרש רש"י, סבור אתה שאהיה כמוך להתרצות במעשיך הרעים, "אוכיחה ואערכה לעיניך". בתרגום, אוכיחא בעלמא הדין, ואסדר דין הגיהנום מעלמא דאתי קדמך. כלומר, דיני הגיהנום מהעולם ההוא יהיו כאן לפניך בעולם הזה כי הרשעים ממשיכים הגיהנום לעולם הזה, כמו שכתוב "תייסרך רעתך".

בנו, הרב אלימלך, השיא את אחת מבנותיו בוורשה בהשתתפות אביו ובני המשפחה. בליל החתונה פלשו הגרמנים לפולין, וסעודת החתונה נערכה בחלונות מואפלים. בשל נסיבות אלו, שהו בני המשפחה בוורשה ונשארו שם, עד שנשלחו לגטו ורשה.

רבי חיים יעקב אריה נהרג עקה"ש בטרבלינקה בשלהי קיץ תש"ב. כן נספו גם שמונת בניו ומשפחותיהם:

בנו, הרב דוד שלמה הי"ד, רב ואב"ד ווישקוב, ורעייתו מלכה ליבא.

בנו, הרב ישראל יצחק, אב"ד בסלוצק, ורעייתו מרת יוטא, וילדיהם: חנוך העניך, הענא רבקה (שנשאה לבנו של האדמו"ר מקולביעל), יהושע, אברהם שלמה ושאר ילדיהם.

בנו, רבי מרדכי אב"ד סקארז'יסק, ורעייתו, וילדיהם: מנחם צבי, רבקה לאה (שנשאה לבנו של הרבי מלענטשנא הי"ד), חנה.

בנו, הרב אלימלך יהודה, רעייתו חנה רייצה (בת האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב), וילדיהם: מנחם, צבי.

בנו, ר' דוב בעריש, רעייתו יוכבד (בת האדמו"ר מוואלומין הי"ד), וילדיהם: מנחם, צבי.

בנו, ר' בנימין, רעייתו שרה (בת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב הי"ד), ובנם ישראל צבי מנחם.

בנו, ר' משה, ורעייתו רבקה (בת האדמו"ר מגרוכוב הי"ד), וילדיהם.

בנו, ר' ירחמיאל, ילדיו מאשתו הראשונה מרת חוה: שמחה בונים, מנחם, יצחק דוד (מחשובי תלמידי ישיבת חכמי לובלין) ורבקה. וכן רעייתו מזיווג שני וילדיהם.

הי"ד

.ניצלה רק בתו יוטא טויבא, אשת אחיינו רבי ירחמיאל יהודה מאיר קאליש, האדמו"ר מאמשינוב בירושלים.

דברי תורה מאת רבי חיים יעקב אריה הובאו בספרים ביכורי אבי"ב, שארית מנחם וב'קונטרס זכרון יעקב' הנלווה לספר דברי מאיר (ירושלים תשס"ד).

.

מספר הצפיות במאמר: 17

הלב הגאוני – על רבי מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין, גאון ההלכה והמחשבה, הרגש והפיוט, ומעשה ברבי ר' זושא / הרב צבי הירשהורן הי"ד

מעשה ברבי זושא

רבה של לובלין זצ"ל היה לא רק גאון ההלכה והמחשבה, אמן הפלפול והדרוש. לא רק בעל מח גאוני – כי גם בעל לב גאוני. הוא היה גאון הרגש, השירה והפיוט.

עבודתו שבלב, בשפכו צקון-לחשו כבן המתחטא על אביו שבשמים, היתה מעיין של השתפכות הנפש והתלהבות דקדושה, וזה תפס אולי את המקום המרכזי בחייו. תפלותיו חוצבי הלהבות, בשעה שעבר לפני התיבה בתור שליח-ציבור, היו חטיבה של עבודת-קודש ספוגת שפע של מתיקות ודביקות, לבביות טהורה והתעוררות צרופה ונרגשת. תדיר כשהתפלל קלחו מעיניו סילוני-דמע שריככו אפילו לבבות אבן אטומים.

המלים הקדושות של התפלה להטו על שפתותיו, רשפי אש ניתזו מפיו והוא רועם בקולו הנעים והצלול שופך שיח לבו הגדול בפני קונו: "וישגב אביון מעוני… יראו ישרים וישמחו… וכל עולה קפצה פיה…", ומטעים היה במיוחד את המלים הדשות בצער ישראל או בשמחה אלוקית, בהתגלות אלוקית או בחכמת התורה. המלים הללו כשיצאו מלוטשים ומתנגנים מלבו של הבעל-תפלה הגדול, האירו כל מוחין ונסכו חמימות באלפי המתפללים, הרעידו את נימי הלבבות הסמויים ביותר… הוא הדליק כל נפש בתפלתו, הצית אש דקדושה והביא לידי התעוררות, להרהורי-תשובה…

עד היכן היה גדול כוחו בתפלה, תעיד האפיזודה הבאה שכותב השורות היה לה עד ראיה חי.

היה זה בשבת פרשת בראשית, בבית מדרשו של הרבי זצ"ל מצ'ורטקוב. הרב מלובלין, שכיהן אז ברבנות סאנוק, בא להסתופף שבת זו בצלו של הרבי. אחרי קריאת-התורה נפתחה לפתע דלת חדרו המיוחד של הרבי. בפתח הופיעה דמותו הקורנת והוא הכריז: אני מכבד את הרב דסאנוק בברכת-החודש ותפלת מוסף! בצ'ורטקוב היה זה מאורע נדיר, שהרבי בעצמו יכבד מאן-דהוא לעבור לפני התיבה.

ואת הרב דסאנוק כשליח-ציבור, כדאי היה לראות ולשמוע. הוא כבש את הלבבות בקולו הלירי העמוק והמעורר, בירך ברכת-החודש והתפלל מוסף בהתעוררות שכזו, עד שכל קהל האלפים נגרף באווירה של יום-כיפור ומתיקות סלסוליו נמוגה בכל האברים. כתום התפלה ניגש הרב בין כל החסידים להגיד לרבי 'שבתא-טבא', ואז אמר לו הרבי בבדיחות-הדעת: סגולה נפלאה זו לא ידעתי, שהרב דסאנוק כה מיטיב גם להתפלל! החזירו הרב: גם אני לא ידעתי מזה, עד שהרבי חשף וגילה זאת!

הרבי הזמינו לקידושא-רבא בביתו, הסתגר אתו ביחידות ושוחח ארוכות. אנו ציפינו בחוץ, בפרוזדור. כשהרב דסאנוק יצא מאת הרבי נהרו פניו שבעתיים כאור החמה מרוב שמחה ואושר. כולו שרוי במצב רוח מרומם. בסעודה שלישית סעדנו על שולחנו של הרב ואז סיפר לנו משהו מתוכן סוד-שיחו עם הרבי.

הרבי הזכיר שוב את כח-התפלה המשובח שנתברך בו. נענה הרב דסאנוק: רבי, אם באמת כה גדול כוחי בתפלה, שמא אהפוך לשליח ציבור בקביעות? הרי אנכי נכדו של רבי פנחס'ל קוריצר, שכל שערי תפלה פתוחים היו לפניו?

נתערער הרבי והרצין קמעא, אחרי רגעים של דומיה פתח ואמר: רבה של סאנוק! אספר לו מעשה שאירע ברבי זושא מאניפולי. כשערך רבי זושא 'גלות' ונדד מארץ לארץ, הגיע בדרך נדודיו גם לגליציה. שם שמע כי בעיר זאלקובה יושב הגאון רבי יוזפא ומנהל ישיבה גדולה, משמיע לתלמידיו שיעורים יפים ביותר… כיתת רבי זושא את רגליו ונדד מעיר לעיר ומכפר לכפר עד שהגיע לזאלקובה ושאל על ישיבתו של רבי יוזפא. בהיכנסו לישיבה הגיד רבי יוזפא בפני תלמידיו פלפול חריף בסוגיא ד'רוב וחזקה' והפיץ אור על סוגיות פריכות ועמומות מן הבבלי והירושלמי. אף אחד מן התלמידים לא הבחין ולא שם לב להלך שנכנס ותוארו כעני קרוע ובלוע, תרמילו על שכמו ומקל עבה בידו, שהתיישב בפינה והסכית לשיעור בשקט, מבלי לגרוע עין מן הרבי ר' יוזפא.

כתום השיעור ניגש רבי זושא אל הרבי ר' יוזפא ואמר: יישר-כוח מגיע למר בעד השיעור שהגיד! שמעתי בעולם הגדול שכבודו מגיד שיעורי-תורה יפים ביותר ונדדתי ממרחקים בכדי לשמוע אותו. אמת ששיעוריו יפים ונחמדים, כדאי לי כל הטירחא ובלבד שזכיתי לשמוע…

החזירו הרבי ר' יוזפא:

– מילא מר לפחות שמע ממני משהו טוב ונהנה. מובן איפוא מדוע נשאתי חן בעיניו. ברם, פליאה בעיני למה מצא מר כל-כך הרבה חן בעיני, בו בזמן שלא שמעתי מפיו כלום ואינני יודע אפילו מי הוא…

– במה אוכל לשאת חן בעיני הזולת, הרי אינני יודע ללמוד, אינני יודע מאומה…

– לא יתכן שאין בו כלל חכמה וקדושה, כי מרגיש אנכי שהוא אוצר בחובו סגולה יקרה, המעניקה לו חן רב בעיני כל בני-בינה…

– רק להתפלל אני יודע!

– והיכן יהודי שאינו יודע להתפלל?

– אני יודע כיצד מתפללים לפני בורא כל העולמים!

– ושמא יגלה לי את סודות התפלה?

– מוטב ניכנס לחדר מיוחד ונתבודד, אז אפתח לפניו כל שערי תפלה – השיב הרבי ר' זושא.

והרבי מצורטקוב הוסיף והמשיך בסיפורו:

נכנסו שניהם לחדר סגור. הרבי ר' זושא התחיל לשנן לרבי יוזפא את סודות התפלה, עד שהוא מרוב התפעלות, לפת ראשו בשתי ידיו וקרא בהתרגשות: רבי! שמא אנטוש את ישיבתי ואלך אחריו כדרך שהלך אלישע אחרי אליהו, ואלמוד מכם לפחות כיצד להתפלל פעם בחיים תיבה אחת בשלימות לפני בורא כל העולמים, בכוונה טהורה, כדרך שכיוונו אנשי כנסת הגדולה?! השיבו הרבי ר' זושא בניחותא:

– אפרש לו שיחתי. חז"ל אמרו "כשם שפרצופיהם של בני אדם אינם דומין, כך אין דעותיהם שוות". מצויים מיליוני אנשים על פני כדור הארץ. לכולם מבנה אחיד של הפנים, עינים וחוטם ופה. בכל זאת אין פרצוף אחד דומה לשני. וקל וחומר: אם תואר החומר החיצוני הוא כה שונה ומשונה, כמה גדול השינוי שבין פנימיותם של איש ורעהו, הנשמה ותכונות הנפש. כי אם היופי הרוחני של הנשמה יהיה שווה בכל הברואים, לאיזה צורך ברא הקב"ה מיליונים כה רבים של אנשים, שאין ביניהם שום הבדל.

אלא סוד הדבר שכל אדם נשלח לעולם-הזה בכדי למלא יעוד אלוקי, להגשים מטרה שמימית נשגבה – זוהי תעודת אנוש עלי אדמות. וכמספר האנשים שהקב"ה הוריד לעולם, כן מספר היעודים והתפקידים הנפרדים, השליחויות שכל אחת אינה נוגעת בחברתה, שעליהם לבצע ולהשלים .לפיכך נטע הקב"ה בכל אדם כשרון מיוחד. הכשרון שנתברך בו ומייחד אותו, הוא המכוונו לאפיק יעוד חייו. הכשרון תוסס בו, תובע מנפשו את המטרה של שליחותו בעולם. לכן אמרו חז"ל: "לעולם ילמוד אדם ממקום שלבו חפץ", מכיון שאותו מקצוע בחכמה, זה הענף שבתורה או מדריגה זו בסולם הקדושה, שכשרונו של האדם מתאים להם ולבו נמשך אחרי ערך מסויים זה – מבטאים את ההוכחה החותכת כי זוהי המטרה וזוהי תכלית חייו עלי אדמות. זהו מה שההשגחה העליונה תובעת ודורשת ממנו. זהו רצון הבורא.

והפטיר הרבי ר' זושא: אתה, רבי יוזפא, כשרונך גדול בהרבצת תורה. נועדת מן השמים להגיד שיעורי תורה יפים ונחמדים – ואני אתפלל…

והנה במלים הללו, הדגיש הרב מלובלין זצ"ל, העמיד אותי הרבי על תפקיד חיי. הוא הועיד אותי על דעת המקום לשאת במשימה הגדולה של חינוך הדור הצעיר.

הרבי בפירוש התבטא אלי במלים של הרבי ר' זושא: אתה תהיה תופס ישיבה ותגיד לתלמידים שיעורי תורה יפים ונחמדים, ואני אתפלל!

(הרב צבי הירשהורן הי"ד, מתוך: רבי מאיר שפירא במשנה באומר ובמעש, ב, עמו' 208)

מספר הצפיות במאמר: 13

מכתב לבן שהתחתן ודרוש לשבת שובה, במעלת עבודת ה' בשמחה / הרב שמעיה לעוו הי"ד

תמונת הרב שמעיה לעוו הי"ד

ב"ה

החיים והשלום לך אהובי בני רחומי מחמד נפשי ולזוגתך כלתי הצנועה והחשובה בת גדולים שתחיה, תזכו שתבנו בית נאמן כרחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל אמן כן יהי רצון.

בני יקירי נ"י, להיות כי בעת שמחתך לא היה הזמן גרמא לדבר ולטייל אתך באריכות להורות לך הדרך אשר יעשה האדם וחי בהם, על כן אמרתי לבוא במגילת ספר כתוב הדר הוא לכל מי שרוצה לילך בדרך התורה כאשר קבלתי מפי מוריי זקינינו הגאון הצדיק זצ"ל.

ראשית דבר לאשר זכית בזכות אבות אבותי לקחת בת תלמיד חכם וגדול הדור מפורסם אשר כל העם עונים אחריו מקודש, על כן אחלה אותך שאליו תשמע כאשר יורה אותך ואל תסור מדבריו, וכאשר יאמר כן תעשה, כי נתאמת אצלי שכל דבריו המה תורה ויראת שמים , ואפילו שיחות חולין של תלמידי חכמים, כביכול, צריך לימוד. ד' יאריך ימיו ושנותיו. והגם שכל התחלות קשות, אמנם לאחר שתרגיל עצמך לשמוע בקול דברו הנאמר באמת וצדק מעומק הלב, תראה עד היכן דבריו מגיעים לתכלית האמיתי כי רצונו להרבות כבוד שמים בכל דבר ודבר.

אמנם אני מזהיר אותך שיהיה הכל בשמחה, כמאמר דוד מלך ישראל "עבדו את ד' בשמחה". ותרגיל עצמך במדות ישרות והגונות, כאשר ציווה הרמב"ן ז"ל לבנו, כמבואר באגרת הרמב"ן ז"ל, לילך בדרך הענווה האמיתית ולהסיר מדות הכעס מכל וכל, אל יזכר ואל יפקד, אפילו בעת שנראה שצריך לכעוס חס ושלום, אל תאבה ואל תשמע, כי דברי חכמים בנחת נשמעים.

ובעניין סדר לימודך יש ת"ל מי שיורה אותך, חותנך הגה"צ שליט"א. ובוודאי מהטוב שתעשה לך זמן קבוע לכל לימוד ולימוד, ותמחול לעיין בספר תשובת חות יאיר בסימן קכ"ד אופן וסדר הלימוד לשמה, יעויין שם.

וכבר נודע לך בני רחומי מאמר חז"ל, שצריך לכבד אשתו יותר מגופו, ובשאר ענינים שבינו לבינה תלמוד בשלחן ערוך אורח חיים סימן ר"מ ובראשית חכמה ושל"ה ושאר ספרים הקדושים המדברים מזה. וכן תעשה וינעם לך. ובעניין טבילת עזרא, מינה בל תזיע. ותעיין במאור ושמש פרשת אמור ותראה עד היכן הדברים מגיעים, שלכך תפילתן ותורתן של תלמידי בעש"ט הקדוש זלה"ה זי"ע עולה למעלה לאשר היו נזהרים בזה. יעויין שם.

והעיקר שכל מעשיך יהיו בהשכל ודעת באופן שתמצא חן בעיני אלקים ואדם. והכל בשמחה, שאין השכינה שורה רק מתוך שמחה של מצוה. ודי לחכימא. ותראה שתלמוד הלכות נדה בשולחן ערוך בעיון שיהיה שגור בפיך ובפרט בענייני הווסת. ובזה בל תכשל חס ושלום. ותעמידו דור ישרים כאשר בצפיתני בעזר יתברך שמו. ובין תבין אשר לפניך ובחרת בחיים, ותעלה מעלה מעלה, מדרגה לדרגה, עד רום המעלה, כאשר עם לבבך ולבב אביך המשתוקק באהבתך והמצפה לישועת ישראל ולגאולת עולם במהרה.

קריסטור, ב' לסדר 'והיתה לו ולזרעו אחריו'. 'כל הברכות' לפ"ק.
שמעי' לעוו

(מכתבה הרב שמעיה לבנו לאחר חתונתו, בני שמעיה, עמו' י)

במדרש פרשת תבא 'ושמחת בכל הטוב', אין 'טוב' אלא תורה, לכך משה מזהיר את ישראל 'עשר תעשר', עשר בשביל שתתעשר.

ונראה לי בסיעתא דשמיא לפרש בהקדם מאמרם ז"ל ביצה ט"ו ע"ב, דדריש מקרא 'כי חדות ה' הוא מעוזכם', אמר להם הקב"ה לישראל, לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע. והקשו בתוספת, מהא דאמרינן פסחים ק', עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ובפשיטות נראה לי לחלק, דהנה מקרא זה נאמר בנחמיה ח', ושם מיירו בראש השנה, כדכתיב 'ביום אחד לחדש השביעי', ואם כן להמבואר בכריתות ו' והוריות י"ב דסימנא מלתא לאכול בראש השנה רוביא, תלתא וכו' דברים המורים לסימן טוב, וכן הוא בשולחן ערוך סימן תקפ"ג מהאי טעמא לאכול בשר שמן. וברמב"ן על התורה ריש פרשת לך שכתב, ודע כי כל גזירות עירין משיוצא למטה סימן לזה לא ישתנה בשום אופן, ועל פי זה כתב בחיי אדם הלכות ראש השנה שזה הטעם שאמרו חז"ל סימנא מלתא, עיין שם. ואם כן יש לחלק דבריש שתא לסימנא טבא שפיר דמי אפילו ללוות וליקח בהקפה שלא יחסר לו מאומה, ובעזרו יתברך שמו יפרע גם כן הקפותיו. אבל לענין שבת ויום טוב אחר, נאמר עשה שבתך חול, כמו שכתב הטור ריש סימן רמ"ב.

ובספר הקדוש תולדות יעקב יוסף בפרשת תבוא כתב לתרץ קושית התוספות בדרך נפלא, על פי משל ומליצה מרבו הקדוש הבעש"ט זי"ע, לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר אחד בין אנשים פחותי ערך. ובהאריך הזמן שמה הגיע מכתב מאביו המלך, ורצה לשמוח בו מאוד, אך חשש מבני הכפר שילעיגו עליו באומרם מה יום מיומים, ולשמחה מה זו עושה. מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יין ומשקים המשכרים. ועד שהם שמחים בעסק היין, הוא מוצא עת לשמוח מאוד בשמחת אביו. והנמשל מובן, כי הנשמה בושה לשמוח בשבת בתענוגי אביו מלך מלכי המלכים הקב"ה, בהנשמה יתירה, שהוא לו אגרת שלומים מאביו, מחמת הגוף שהוא בן כפר. לכן ציוותה התורה הקדושה לענג הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף, אז יש פנאי להנשמה לשמוח בשמחת דביקות הקב"ה. וזה כוונת הש"ס, לוו עלי, כי הנשמה חלק אלקי ממעל. וקדשו קדושת היום, רצה לומר, שהנשמה תקדש את עצמה בקדושת היום. והאמינו בי, כי האמנה הוא דביקות הנשמה בהקב"ה וכו', אז אני פורע. מה שאין כן עשה שבתך חול, היינו כשאינו עושה בשביל בן המלך, רק בשביל בן כפר לחוד, שאז 'שבתך' בבחינת 'חול', אז יעשה חול ולא יצטרך לבריות. עיין שם דבריו הקדושים כי נעמו.

ועיין תשובת שערי צדק אורח חיים סימן קכ"א לענין לשחוט ביום שני דראש השנה לצורך שבת שאחריו, שכתב להתיר. עיין שם שכתב שאפשר גם כן לאחר שהם ימים קדושים ונוראים, בוודאי כל ישראל כמאז המה בחזקת טהרה לעשות עיקר השמחה בשמחת אביו, כבן המלך הנ"ל.

ובזה נאמר להבין דברי הש"ס ברכות ו', כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר 'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות'. ואם משמחו מה שכרו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות. עיין שם. ולכאורה שמחה מה זו עושה להיות שכרו גדול כל כך. אמנם להנ"ל יש להסביר, דהנה עיקר השמחה לשמוח חתן וכלה, הוא בדרך הנ"ל, כי השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה ובלא חומה ובלא טובה, כמאמרם ביבמות ס"א. ועיקר השמחה והסעודה בשמחת הגוף, הוא שאז יש פנאי להנשמה לשמוח בדביקות הקב"ה, כי קוב"ה ואורייתא וישראל חד. ובגלל זה עיקר השמחה, שמחת הנפש, לשמוח בשמחת החתן שזוכה לתורה וחומה כנ"ל. ואם הוא משמחו באמת ואין כוונתו לשמחת הגוף, על ידי זה שכרו שהוא גם כן זוכה לתורה, מידה כנגד מידה, וכנ"ל.

ולפי זה נאמר בכוונת המדרש הנ"ל, 'ושמחת בכל הטוב', אין 'טוב' אלא 'תורה'. דהנה כתיב 'לא טוב היות לאדם לבדו', ואמרינן יבמות ס"ג, זכה עוזרתו, והיינו שעל ידי זה [ש]עוזרתו, הוא זוכה לתורה, שנשאר לו עת ללמוד. ואם כן תכלית הטובה אשר נתן ה' אלקיך לך ולביתך, הוא אשתו, שעל ידי זה יזכה לתורה. ועל כן הזהיר משה את ישראל, עשר בשביל שתתעשר, וכתיב בתריה 'למען תלמד ליראה', כי על ידי זה יהיה לו פנאי, ויהיה מקום לשמח את הגוף לתכלית שמחת הנפש בתורה ומצות.

ובזה יש להבין דברי הזוהר הקדוש שכתוב לגנות על הני דצווחין בימים הקדושים 'הב הב. הב לן מזונא. הב לן מייא'. ולכאורה הלא בביצה ט"ז אמרינן כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ומפיק ליה מקרא "כי חק לישראל הוא'", ו'חק' הוא לישנא דמזוני, מקרא ד'ואכלו את חוקם', ומקרא 'הטריפני לחם חקי', ולא לחנם השמיענו זאת חז"ל, אלא בוודאי להתפלל עליו. ואמרינן בראש השנה ט"ז, מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. וכן שתי הלחם בשבועות, על פירות האילן. וניסוך המים בחג, על גשמי שנה. עיין שם. הרי שיש לאדם לעשות פעולה שיתברך בכל צרכיו, ואם כן לפי זה מהראוי בראש השנה שנידון על מזונא, להתפלל עליו. אולם באמת יש לומר דבוודאי מי שמתפלל על צרכי הגוף שיהיה הגוף בשמחה כדי שעל ידי זה יהיה מקום לשמח הנשמה בעניין תורה ומצות, וכהמשל הנ"ל מהבעש"ט זי"ע, בוודאי ראוי לו להתפלל עליו אפילו בימים הנוראים. והזוהר הקדוש מיירי בכאלה שמגמתם הוא רק לצרכי הגוף, כבני הכפר שהשמחה שלהם רק לצרכי הגוף, בוודאי אין הזמן ראוי כעת להתפלל באופן כזה.

וזה יש לומר בפסוק "תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו", היינו אף על פי שצריך לתקוע בשופר, והעיקר לשבר הלב להתעורר בתשובה, וכמו שכתב הרמב"ם, עורו ישנים מתרדמתכם, ובכל זאת "כי חוק לישראל הוא", יש להתפלל גם על פרנסה, שעל ידי זה יהיה ה"משפט לאלקי יעקב", לקיים מצות וחוקי התורה, וכנ"ל.

ובזה יש לומר "שובה ישראל עד ה' אלקך", על דרך המבואר בספר הקדוש 'ישמח משה' על פי מאמרם ז"ל "ואתם הדבקים בה'", וכי אפשר להדבק בשכינה, אלא הדבק בתלמידי חכמים. והיינו "שובה ישראל עד ה' אלקך", להחזיק ביד ברכי תלמידי חכמים, "כי כשלת בעונך", שלא היית מחזיק לתלמיד חכם שיהיה פנוי ללמד אתכם חוקי התורה והמצוה, על כן "כשלת בעוניך,, כי שגגת תלמוד עולה זדון. עיין שם. ועל זה וכיוצא מותר להתפלל שיהיה להם פרנסה, להיות בכוחו להחזיק ידי תלתיד חכם, ועל זה אמר "קחו עמכם דברים", היינו כמו 'לכם' 'לכל צרכיכם', גם אותן הדברים שאתם מתפללים לצרכי הגוף, היינו פרנסה וחיים, "ושובו אל ה'", שאתם רוצים בזה עצמו שתסייע אתכם לידבק בה' יתברך, "אמרו אליו כל תשא עון", היינו לכל אדם אפילו מי שאינו בגדר שילמוד בעצמו, מכל מקום גם לו תשא עונו, על ידי "ונשלמה פרים שפתינו", על דרך כל הלומד פרשת עולה, כאילו הקריב עולה, ועל ידי שיחזקו ביד התלמיד חכם העוסק בתורה, ממילא הלימוד שהמה לומדים תכפר גם עליהם. אמן כן יהי רצון.

(חלק מתוך דרשה לשבת שובה, בני שמעיה, עמו' צה)


הרב שמעיה לעוו, נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו הרב אשר (בנו של הרב הצדיק המפורסם רבי מרדכי יהודה לעוו אב"ד אינטרדאם) ולאימו מרת חיה בת הרב הצדיק המפורסם רבי יהודה גרינפלד אב"ד סעמיהאלי.

הרב שמעיה נשא לאשה את מרת חוה בת הרב יעקב יהודה הכהן גליק, ואחותו של המהרש"ג, הרב שמעון גרינפלד. לאחר נישואיו התגורר במשך מספר שנים בכפר אורישור, והוציא שם לאור את ספרו של הרב דוד טעבלי מפוזן "שערי ציון".

הרב שמעיה למד אצל הסבים שלו, וכן בישיבת הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סטמאר מחבר "שבט מיהודה" ו"זכרון יהודה".

הוא היה מקושר לבניו ונכדיו של ה"דברי חיים" מצאנז, לרבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים בעל ה"קדושת יום טוב" מסיגט ולבנו רבי חיים צבי טייטלבוים מסיגט מחבר שו"ת "עצי חיים", וכן לדודו הרב אברהם יהושע פריינד מנאסוד.

דודו זקנו, היה הרב יששכר בער קאהן, רבה של קהילת ערדא-סענזשארץ, מחבר שו"ת "בינת יששכר".

משנת תר"ע (1910) כיהן כרבה של סעקעלי-קרסטור, שבטרנסילבניה (רומניה), והיה רבה היחיד של העיירה. בשנת תרע"ד. בשל מלחמת העולם הראשונה נתמעטו הכנסות הקהילה ולא היה בידם לשלם את משכורת הרב ושאר עובדי הקהילה.

מחבר ספר "בני שמעיה" – על התורה, על המועדים ודרושים ושו"ת (ברוקלין תש"ך). הספר יצא לאור על ידי בנו, הרב משה אריה לעוו, הרב מטעמשוואר ורב בית המדרש "תפלה למשה" בברוקלין, שהוסיף בה מקצת מתולדות אביו המחבר. הרב משה אריה היה חתן האדמו”ר רבי אליעזר פיש מביקסאד הי"ד שהיה תלמיד של רבי מרדכי יהודה לעוו באינטערדאם.

נהרג עקה"ש באושוויץ בכ"ח באייר תש"ד. כן נספו הרבנית חוה, וילדיהם חנה מלכה, ריקל (וחמשת ילדיה: אברהם יהושע, חנה מלכה, חיה, צירל ואשר זעליג, שנרצחו באושוויץ בט' בסיון תש"ד), שרה רבקה (וילדיה: משה שלום, פראדל ואברהם יהושע, שנרצחו באושוויץ בט"ו בסיון תש"ד) ויהושע נפתלי (שנרצח בשנת תש"ה).

בתו פייגא נצלה ונשאה לאחר המלחמה לרב יחזקאל הלוי מנדל, נכד רבי יחזקאל פנט.

מספר הצפיות במאמר: 38

הסיבה לכך שיהודי זועק "שמע ישראל" בשעת מצוקה / הרב חיים יצחק מליק הי"ד

תמונת הרב חיים יצחק מאליק הי"ד

בסימן זה התחזקות גדול בענין האמונה, ודברים המשיבים את הלב שלא לייאש את עצמו חס ושלום, על יד תוקף הגלות, ומאמר נפלא מהרמב"ם ז"ל, והסבר למה שנהגו בן עם בני ישראל שעל כל צרה שלא תבוא הם צועקים "שמע ישראל" וגו', ומאמר נחמד בענין קבלת עול מלכותו יתברך.

… עד כמה גדול כחו של מסירות נפש, ובפרט בצוק העתים הללו שאנו נרדפים מכל צד ופנה ועת צרה היא ליעקב, כי תוקף הגלות ועול השעבוד גבר מאד בעוונותינו הרבים ונסתם כל חזון, וצריך התחזקות גדול בכל עת ובכל שעה, וכמבואר בספרים הקדושים כי קודם ביאת הגואל ינסו את ישראל בענין האמונה, וכאמרם ז"ל בחגיגה (עי' מכות דף כ"ד ע"א) בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה", כי הוא יסוד שהכל תלוי בו. דאס איז דער גאנצער יוד, אין די הייליגע אמונה דארף מען אויך איינפלאנצען אין די קינדער. ואמרו ז"ל (ילקוט שמות רמז ר"מ) אין ישראל נגאלים אלא בזכות האמונה.
ואמרתי לפרש בזה מה שאנו רואין המנהג בין אחינו בני ישראל, שעל כל צרה שלא תבוא הם צועקים "שמע ישראל" כו', וכמבואר זה בספר "מאור ושמש, ועיין שם בפרשת שמות.

ואמרתי שהטעם בזה, כי כבר ידוע מה שכתב הרמב"ם ז"ל בספרו מורה נבוכים מובא בספרי מוסר וזה לשונו הטהור, והנה נגלה אלי ענין נפלא מאד יסירו בו הספיקות ויתגלו בו סודות אלקות, וכמו שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם אשר לא יסיר שכלו מד' תמיד תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש אשר תפנה מהשם בקצת העתים וכו' תסיר השגחתו בעת עסקו בענינים אחרים וכו', ולא ימצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה וכו'. יעויין שם באריכות. ואמר הכתוב "על כי אין אלקי בקרבי מצאני הרעות הללו" (דברים לא, יז), וכתב שם שסיבת ההשגחה הוא הדבקות. עד כאן דבריו בקיצור.

ממוצא דבר נשמע שכל מה שהאדם זוכר יותר בהשם יתברך, הוא מושגח יותר ממנו יתברך, וכל הצרות והתלאות המוצאות האדם היא הכל מסיבת התרחקו מהשם יתברך חס ושלום.

וההסבר לזה, דהנה כתיב "ולאום מלאום יאמץ" (בראשית כה, כג), כשזה קם זה נופל, ששני מלוכות וממשלות אי אפשר שיהיה בעיר אחד.

וכבר ידוע מה שדרשו חכמינו ז"ל על פסוק "עיר קטנה ואנשים בה מעט" וגו' (קהלת ט, יד), "עיר קטנה" זה גופו של אדם שנמשל לעיר, "ואנשים בה מעט" הן המה אבריו של האדם, "ובא אליה מלך גדול" זה היצר הרע הנקרא "מלך זקן וכסיל", כי בעת שבא היצר הטוב בהיות האדם בן י"ג שנים, כבר היצר הרע מלך על הגוף שהוא בא ביום היוולדו, "ובנה עליה מצודים גדולים", היינו שאם האדם הולך  חס ושלום בעמת יצרו הרע, אז כאילו ממליך חס ושלום על אבריו את היצר הרע וגונדא דיליה, כי השם יתברך מסיר השגחתו ממנו, וכמאמר "אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד" (סוטה דף ה' ע"א). וזה הפירוש "ובנה עליה מצודים גדולים", כי בהיות האדם תחת ממשלתו חס ושלום, אז מפיל עליו חס ושלום מצודים גדולים, גראסע פעסטוגען, צער ייסורים וניסיונות.

ומזה נבין מאד כי מה טוב ומה נעים מנהג ישראל הקדושים כי בכל צרתם חס ושלום הם רגילים לצעוק "שמע ישראל" וגו', כי הייסורים מזכירים את האדם שעל ידי עוונותיו המליך עליו את הסטרא אחרא חס ושלום ועל כן מצאוהו הרעות האלה, על כן צועק הבר ישראל "שמע ישראל" וגו', כלומר שמהיום והלאה אני מקבל עלי עול מלכות שמים, ואיני רוצה עוד בקיומו של ממשלת זדון ומלכות אחר, וכשמקבל עליו עול מלכותו יתברך, ניצל ממילא מכל צרה וצוקה.

ועל זה אנו מתפללין בכל יום בתפלה שמונה עשרה, "והסר ממנו יגון ואנחה", והאיך יוכל להיות זה, ואמר אומר "ומלוך עלינו לבדך" על ידי זה ננצל מכל צרה.

ובזה נבין הסמיכות בתפלת ימים נוראים, "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, וסמיך ליה "ותמלוך אתה הוא ד' אלקינו מהרה לבדך על כל מעשיך וכו', כי תלוי זה בזה. ועל זה צריך להיות כל עיקר בקשתינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו במהרה, ואז ממילא אל יחסר לנו כלום, כי כלום חסר מבית המלך. השם יתברך יזכנו שנזכה לקבל עלינו עול מלכות שמים מתוך נחת ומתוך שמחה, אמן כן יהי רצון.

(סיפורים נפלאים, פרק ה')


הרב החסיד ר' חיים יצחק ב"ר משה יעקב ורבקה מליק (מאליק) נולד בשנת 1895 בסיגט (מחוז מרמרוש, רומניה). אביו היה יהודי תם וישר שהפרנס מעבודתו כסנדלר.

הרב חיים יצחק היה תלמידם רבי חיים צבי טייטלבוים של בעל "עצי חיים", האדמו"ר מסיגט ושל רבי אליעזר פיש, האדמו"ר מביקסרד הי"ד, הוסמך להוראה ועלה במעלות התורה והחסידות.

הרב חיים יצחק נשא לאשה את מרת לאה בת יעקב וחיה טירנאור ונולדו להם לפחות ששה ילדים. לאחר נישואיו עבר לסאטמאר, שם המשיך ללמוד תורה מתוך הדחק וניהל שם את הישיבה של האדמו"ר מביקסרד שכבר נחלש גופנית עד שלא היה יכול ללמד בעצמו את תלמידיו. בהמשך ייסד ישיבה לבחורים צעירים מחסידי רבי אהרן ראטה. הוא כיהן כראש הישיבה, בה למדו שמונים תלמידים ומסר להם שיעורים באופן סדיר.

בשנת תר"פ עבר לסאטמאר רבי אהרן ראטה בעל "שומר אמונים", והרב חיים יצחק התקרב אליו כחסיד מן השורה ולימד בישיבתו את תלמידיו. בשנת תרפ"ה נסע רבי אהרן לארץ ישראל, וכשחזר לסאטמאר בשנת תרפ"ט סייע בידו הרב חיים יצחק לבסס את קהילתו, כפי שכתב רבי אהרן במכתב בשנת תר"צ: "הזמין לי השם תלמיד ותיק ירא וחרד לדבר ה' תלמיד חכם מופלג מנהיג ישיבה ר' חיים יצחק נ"י, והוא התחיל להחזיר העטרה ליושנה ועורר החברה הישנים". הרב חיים יצחק הדפיס מיוזמתו את נוסח תפילת "אני מאמין" ("קבלת על מלכות שמים") מאת רבי אהרן (ורבי אהרן מזכירו לטובה על כך במכתב לתלמידיו בירושלים) ועמד לימינו בהדפסת ספרו "שלחן הטהור".

הרב נודע כתלמיד חכם שכתב חידושי תורה והוציא לאור את ספריו, בהלכה, במוסר ובחסידות:

"ובחרת בחיים" – על מצוות עשה של לימוד תורה עם דברי התחזקות להתמדת התורה (סאטמאר, תר"ף).
"מכלכל חיים" – על יו"ד הלכות מליחה (סאטמאר, תרצ"ד. מהדורה שניה, עם עריכה חדשה והגהה, יצאה לאור על ידי נכדו הרב מרדכיסומפולינסקי, בירושלים תשנ"ז).
"נחלת יעקב" (ייידיש) – ימי המשיח וגודל מעלת אמונה ובטחון, ביידיש (סאטמאר, תרצ"ה).
"הנהגות צדיקים" – לקט הנהגות טובות מתלמידי הבעש"ט (סאטמאר, תרצ"ז).
"נחלת עזריאל" (יידיש) – איך ינהג האדם לפני ה', ביידיש (סאטמאר, תרצ"ח).
"סיפורים נפלאים"
– מהבעש"ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו (סאטמאר, ת"ש). את שאר ספריו לא הספיק להדפיס, וחבל על דאבדין.

בנוסף, הוא הוציא לאור גם את הספרים הללו מאת מחברים נוספים:
ספרו של החיד"א "תיקון הנשמות" (סאטמאר, תרצ"ד),
ספרו של הרב אשר ישעיהו הורוויץ "אור ישע" (סאטמאר, תרצ"ו)
ואת ספרו של רבי צבי הכהן מרימינאב "בארות המים מהדו"ת – באר לחי רואי" (סאטמאר, ת"ש).

גדולי דורו שכתבו הסכמות לספריו, ובהם הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד אב"ד שימלוי, דייני קהילת סאטמאר ורבי אליעזר פיש הי"ד האדמו"ר ואב"ד סקהליד, שיבחו את גדלותו בתורה וביראה.

לאחר נסיעת האדמו"ר רבי אהרן ראטה לארץ ישראל בשנת ת"ש, היה הרב חיים יצחק בין גדולי חסידיו שבהוראת האדמו"ר המשיכו לחזק את כל תלמידיו בחבורות הקדושות. על אף הקשיים בכרוכים במצב המלחמה, הם דאגו שהלימוד ימשך בהתמדה בישיבות בערים ברגסס וסאטמאר, ומידי פעם ארגנו שם כנסים לתלמידים, לעורר אותם לעבודת ה' ביתר שאת.

בי"ח באייר תש"ד (1944) גורש הרב חיים יצחק מגטו סאטמאר לאושוויץ, ומשם הועבר למספר מחנות עבודה, ובכולם ארגן שיעורי תורה בעל פה. בכ"ד בכסלו תש"ה נספה במחנה בוכנוואלד, תוך כדי מתן שיעור בגמרא במהלך עבודת כפיה. הי"ד.

אביו של הרב חיים יצחק, משה יעקב, נספה אף הוא באושוויץ. כן נספה דודו, הרב מנחם מנדל מליק מסאטמאר. הי"ד.

הרבנית לאה, אשת הרב חיים יצחק, גורשה מסאטמאר לאושוויץ בכ"ח באייר תש"ד. הי"ד. (בדף העד שכתבה עליה בתה, נכתב כי נספתה עם שלשה נכדות קטנות יתומות: חנה, רבקה ואסתר וולט).

נספו גם בניהם בנותיהם:
א. הרב מרדכי ורעייתו שרה (סילקה) ובתם רבקה שהיתה בת שלשה שבועות,
ב. הבחור אליעזר.
ג. מרת שרה ובעלה וצאצאיהם,
ד. מרת רבקה (רגינה) סנדל ובתה הינדלה (בלימה), שהייתה בת חצי שנה, נספו באושוויץ בשנת תש"ד (1944).

בתם, פראדל (אילונה), שרדה את השואה. כשנסעה ברכבת לאושוויץ, ביחד עם אביה, הוא מסר לה את צוואתו: "נראה שלא מוליכים אותנו למקום טוב, ואין אנו יודעים מי ישאר בחיים וצריך לקבל באהבה את רצון ה'. ומי שישאר יזהר ללכת בדרכי אבותינו ולשמור שבת וכשרות וכו' וכו' ומי שלא יזהר בזה שלא יזכר שמי עליו". לאחר המלחמה היא נישאה לדוד (בונם) סומפולינסקי, שהיה לימים פרופ' מרצה באוניברסיטת בר אילן, מייסד ומנהל המעבדה לבקטרולוגיה בבית החולים "אסף הרופא" ומנהל המעבדה בבית הרפואה "מעייני הישועה". היא מילאה על אביה הרב דפי עד, המופיעים במאגר השמות של "יד ושם".

הנכד של מרת פראדל ציים כי הרב חיים יצחק כתב בספריו על מעלת מידת ישוב הדעת "כלל גדול ועיקר שלא יהיה האדם בהול ונרדף, רק להיות תמיד במתינות ובישוב הדעת", ומתוך צוואתו לבתו, בהיותו ברכבת הנוסעת לאושוויץ, ניכר כי שמר על ישוב דעתו גם במצבים הקשים ביותר, וכך כתב הנין:
"בתוך כל המהומה הגדולה והשעה הטרופה והאיומה בנסיעה מטלטלת ברכבת מוות – נתן זקנינו הקדוש הי"ד את דעתו על העתיד הרוחני של צאצאיו והדורות הבאים, במנוחת הדעת ידע לשקול ולומר את המילים הנוקבות והנכונות שהדהדו ונשמעו באוזני בתו במשך עשרות שנים. מילים בודדות אלו, שנאמרו בישוב הדעת ובכובד ראש, מילאו את זקנתי בעוצמה גדולה, היא זכתה להינצל , ולמסור נפש בשביל לקיים את צוואתו – להמשיך ולגדל דור ישרים, לחנך אותם לתורה וליראת שמיים, לאמונה פשוטה ובהירה, לחיים יהודיים. זהו הכוח של ישוב הדעת".

עדיין חסרים לי פרטים על מה עלה בגורלן של שתי בנות נוספות של הרב חיים יצחק ורעייתו: מרת אסתר אווה אולסון ומרת רחל. לא ברור לי למה פראדל סומפולינסקי לא כתבה דף עד על אחותה שרה ומשפחתה, ומהו שמה הנכון של התינוקת של רבקה סנדל הי"ד. כן כן איני יודע את שם משפחתם של שרה ושל רחל ואיני יודע מי מבנותיו של הרב חיים יצחק מליק היא אם היתומות לבית וולט.

מספר הצפיות במאמר: 28

מקור למנהג לעמוד באמירת "מזמור לדוד" בקבלת שבת / הרב אליעזר יצחק מייזל הי"ד

תמונת הרב אליעזר יצחק מייזל הי"ד

מנהג ישראל תורה

נהגו המהדרים והחרדים לה' ולמצוותיו לעמוד בעת אמירת "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" בקבלת שבת. ואפשר להעיר מקור לזה מהא דאמרינן בברכות (דף כ"ח ע"ב) הני י"ח כנגד מי אמר, ר' הלל בריה דר' שמאול בר נחמני כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים", והוא בתוספתא פרק ג' דברכות. וכיוון ששמונה עשרה שנתקנו כנגדן בעמידה, מכל שכן הן בעצמן

וכעין זה כתב הרמ"א בסימן רל"ו, ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך ה' לעולם כו' ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י"ח ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה.

אליעזר יצחק מייזל, לאדז כ"ו מנחם אב תרס"ד

(ספר הפסגה, קובץ י, עמו' 151)


איתא בברכות (י"ב) במשנה, מזכירין יציאת מצרים בלילות, אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו' וחכמים אומרים וכו'.
ביאור משנה זו אינו מובן לי, אין אמר רבי אלעזר בן עזריה שלא זכה שתאמר יציאת מצרים, הלא סתם משנה היא " מזכירין יציאת מצרים בלילות", ואם נחשבה כ"סתם ואחר כך מחלוקת" היה לנו לפסוק כחכמים ואיך אמר לקמן (י"ד) "והא בעי לאדכורי יציאת מצרים".
הרשב"א ז"ל מביא את קושית הראב"ד ז"ל – אם לדברי חכמים לא אמרינן יציאת מצרים בלילות, נמצא שגם "אמת ואמונה" לא אמרינן, אם כן היכא משכחת לה שתים לאחריה, ומתרץ שהכל מודין שאומרין פרשת ציצית בלילה מדברי חכמים, ואומרים גם כן "אמת ואמונה", ועל זה תמה הרשב"א ז"ל מגמרא מפורשת לקמן בדף י"ד ב' עיין שם. וגם מפירוש הרמב"ם על המשניות משמע כהראב"ד ז"ל, שמבאר דברי רבי אלעזר בן עזריה ש"לא זכה שתאמר" היינו שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב יציאת מצרים.
אבל הלשון שאמר רבי אלעזר בן עזריה ש"לא זכה שתאמר יציאת מצרים בלילות" אינו כל כך מתאים, ולקמן בדף י"ד אמר רב פפא שקורין "אני ד' אלקיכם אמת" – משמע שלא אמרו פרשת ציצית וגם "זכר יציאת מצרים" שבפרשה זו לא אמרו, ומפני זה הקשה הרשב"א ז"ל ממגילה (דף כ"ב) דכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה. עיין שם. וביד המלך על הרמב"ם מתרץ שכוונת רב פפא היא על הפסוק באחרי מות (ויקרא יח,ב) שהוא פסוק שלם.
ולעניות דעתי אפשר לתרץ שכוונת רב פפא היא באמת על הפסוק השלם מפרשת ציצית, ומתחילין מ"אני ד'" הראשון דהיינו "אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם וכו' אני ד' אלקיכם אמת" ומזכירין יציאת מצרים וגם אין זה חצי פסוק. ואם תשיבני, אם כן למה מקשה לקמן בדף י"ד ב' "הא בעי לאדכורי יציאת מצרים", הלא מזכיר יציאת מצרים בפסוק הזה. לדעתי העניה, הקושיא היא רק על מה שאמר – שאם לא אמר "אני ד' אלקיכם" אינו אומר "אמת" – על זה מקשה שפיר "הא בעי לאדכורי יצירת מצרים".
ודברי רש"י ז"ל שם צריכים ביאור, שכתב על "אמר אני ד' אלקיכם" [וזה לשונו:] "דהיינו פרשת ציצית", אל מה זה ירמזון דבריו. ואולי כוונתו ש"אני ד' אלקיכם" הוא מפרשת ציצית, לא כיד המלך מפרשת אחרי מות, ואומר כל הפסוק ומזכיר יציאת מצרים.
ומדי דברי בענין פסוקי דלא פסקיה משה, נזכרתי מה ששמעתי מרבן של ישראל אדוני אבי זקני זצ"ל כד הוינא טליה, שסיפר שבהיותו כבן שבע – שאל את אביו הגדול רבי משה ז"ל, איך אומרים "יום הששי" אלה שאינם אומרים "ויהי ערב" וכו', מפני שכל פסוקי דלא פסקיה משה לא פסקינן. ותירץ שזה תלוי אם צריך שרטוט (עיין גיטין ו:), ושתי תבות לכולי עלמא כותבים בלא שרטוט ואין זה נחשב כחלק הפסוק. ולפי זה יכול לומר "אני ד' אלקיכם" דפסקינן כמתניתא "שלש כותבים" (רמב"ם הלכות ספר תורה). ומה שפסק הרמב"ם (בהלכות יבום) ששלש אין כותבים בלא שרטוט ונושאי כלי הקודש הקשו מהלכות ספר תורה הנ"ל, לדעתי הקלושה אפשר לתרץ דהטעם שאומרים בחליצה חציים של הפסוקים הוא מפני שכך ציוותה התורה, וממילא נחשבים כפסוקים שלמים, ופסוק שלם גם [אם] הוא שלש תיבות אי אפשר לכותבו בלא שרטוט.
ונחזור ליישב המשנה "מזכירין" דרבי אלעזר בן עזריה וחכמים, שהם פליגי בביאור המשנה אם "מזכירין" פירושו רק בלב (כבמגילה י"ח) או בעל פה. ומבואר בספרא בחקותי, שרק ארבע זכירות הן בעל פה, ולא קחשיב כלל יציאת מצרים מפני שהיא רק בלב, וכן הוא דעת חכמים דמשנתנו. אבל רבי אלעזר בן עזריה סבר שיציאת מצרים היא בעל פה, ולא ידע הרמז לזה עד שדרשה בן זומא. ולפי זה הכל סוברים שיציאת מצרים מדאורייתא בלב, בין ביום ובין בלילה, מפני שאם הזכירה היא בלב, הלא הוא בכלל "אל תשכח" (מגילה י"ח) ו"לאו" אין בו זמן. אבל אם היא בעל פה – עלינו למצוא רמז שהוא גם בלילה, וממילא אם התורה רמזה גם על הלילות, מזה ראיה שהחיוב הוא איננו [רק בלב] וכמו "אל תשכח", רק מ"זכור" שהוא בעל פה. ופליגי לפי זה רבי אלעזר בן עזריה וחכמים אם [הזכרת] יציאת מצרים הוא בעל פה מדאורייתא או רק מדברי חכמים. אך קשה לי אם כן למה פליגי במשנתנו בלילה, היה להם לפלוג גם ביום.
ומדי דברי בענין יציאת מצרים, אתפלא על המזרחי והמנחת חינוך [שתמהו] על רש"י ז"ל בפרשת בא, שפירש שמ"זכור את היום הזה" דרשינן שמזכירין יציאת מצרים ביום, ובמשנתנו אמרינן "ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות", שלא ראו את המכילתא על פסוק זה, וכמבואר שם כרש"י ז"ל.

(אודים מאש, אש התורה, עמ' קנט-קס)


הרב אליעזר יצחק מייזל, "ר' לייזר איטשה", בנו של רבי נתן מייזל ונכדו של רבה של לודז', הגאון רבי אליהו חיים מייזל. בצעירותו התייתם אליעזר יצחק מאביו וגדל בבית סבו בלודז'. לאחר שגדל שלח אותו סבו ללמוד בישיבת וואלוז'ין, שם הצטיין בלימודיו, גדל בתורה והיה תלמידו של אב"ד ור"מ וולאז'ין הרב רפאל שפירא. הוא רכש גם השכלה כללית והיה בקי בהוויות העולם, כישרוני, פיקח, עדין ובעל מידות. הוא התחתן עם מרת שרה רבקה בתו של רבי אליהו פיינשטיין, רבה של פרוז'ין, מחבר הספר "הליכות אליהו". לחותנו זה היו עוד שלשה חתנים מפורסמים: הרב מנחם בן ציון קראקובסקי אב"ד טימקוביץ, חיסלחביץ', נובהרדוק ובסוף ימיו מגיד מישרים ומו"צ בוילנה. הרב משה סולבייצ'יק (בנו של הגאון רבי חיים הלוי אב"ד בריסק דליטא) אב"ד רוסייני וחסילביץ', ר"מ ראשי ב"תחכמוני" בוורשה, ובסוף ימיו ראש ישיבת "רבי יצחק אלחנן" בניו יורק, והרב דוד הלוי פפייגנבוים ממלא מקום חותנו ברבנות פרוז'אני.

הרב אליעזר יצחק שימש את סבו ובהנחיית הסבא מילא משימות רבניות שונות. לאחר פטירת סבו בשנת תרע"ב (1912) היה מועמד לרבה העיר לודז', אך לא זכה רחבה של מצד החסידים. כעבור מספר שנים מונה הרב אליעזר יצחק למורה הוראה בלודז' וכחבר וועד הרבנים בעיר. הוא הצטיין בדיני תורה בענייני מסחר ובענייני אישות והיה מקובל על הבריות. הוא שמח להשכין שלום בין יהודים ונמנע מלקבל דמי פסיקה מיהודים דחוקים. בשל חכמתו ופיקחותו מצא פתרונות גם לעניינים מסובכים ביותר ויהודים היו באים אליו גם לקבלת ייעוץ בענייני מסחר. הרב היה פעיל מאוד בהחזקת ה"תלמוד תורה" שייסד סבו בלודז'. כשהתבקש לפרסם חידושי תורה בקובץ תורני לרגל כינוס ועד בני ישיבת מיר בלודז' הוסיף להם דברי חיזוק, בהם כתב: "כבוד מופלגי התורה הק', מרימי ומנופפי דגלה על ראש צעירנו חבורת בני ישיבת מיר בלודז'. דבר גדול מאד עלה בגורלכם, מופלגי התורה, לאחד את כל תלמידי בית התלמוד הגדול, הישיבה הק' דק"ק מיר והיו לאגודה אחת… החברה הלזו הציגה לה מטרה להרים דגל התורה בין לומדיה אשר אך ברוח הנאמנה מתקיימת לאומיותנו ועל ידה יקום ויחיה עמנו… ואנו תפלה יהיה ד' עמכם חלוצי התורה ועשו חיל".

לאחר כיבוש העיר לודז' בידי הנאצים, עבר הרב מייזל בלחץ ידידיו לעיר ורשה, הירש וואסר, מזכיר "ארכיון רינגנבלום" בגטו ורשה ציין את הרב אליעזר יצחק מייזל מלודז' כאחד מאנשי המופת בגטו ורשה שהיו "יהודים טובים, פקחים ומסורים לאחיהם". הרב הצטרף לוועד הרבנים הפליטים והיה פעיל מאוד בענייני הציבור. הוא עבד בגטו ב"שאפ טקאם", שהיה סדנת עבודה לאריגים, בגדי נשים וסוודרים צבאיים, מייסודם של האחים אופוליון מלודז', שהעסיקו שם רק את אנשי לודז'.

הרב נענה לקריאת רבי מנחם זמבה להשתתף בישיבת הרבנים בה הוחלט לגזור תענית ציבור ביום שני ערב ראש חודש ניסן תש"ג (05.04.1943). נקבע כי יש לייחד יום זה לתשובה, תפילה וצדקה. הרבנים ניסחו נוסח תפילה מיוחד לאותו יום, ונערכה בו מגבית "פדיון נפש" שהכנסותיה הוקדשו למעות-חיטין עבור נצרכים לפסח. הוא השתתף גם בישיבת הרבנים שדנה בעניין המרד ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטוב ולטראווניקי, שהיו אתרי השמדה. בשנת תש"ג, במהלך מרד גטו ורשה ערך בבונקר שבדירתו את סדר הסדר האחרון בגטו, בהשתתפות אחרוני הרבנים בגטו, ובהם רבי מנחם זמבה, רבי יהושע השל גולדשלג, ורבי משה בֶּר מזדונסקה וולה,  תיאור ליל הסדר בבית הרב מייזיל בספרו של טוביה בוז'יקובסקי המציין כי ההגדה נקראה לקול היריות וההתפוצצויות, בשעה שהבתים הסמוכים עלו בלהבות. כשהגיע ל"שפוך חמתך" פרץ בזעקה גדולה ומרה. הוא אמר לאחד מהלוחמים שהגיע לבתו במהלך הסדר "אני כבר זקנתי וסבתי, אך אתם הילחמו ועשו חיל, ויהי אלקים עמכם".

במהלך המרד נספו ככל הנראה גם הרב אליעזר יצחק מייזל ובתו היחידה, מינה. קרוב משפחתו של הרב, המשורר יצחק קצנלסון הי"ד ביכה את מותו כשאמר "הרב זה איש החמודות – איכה, איכה, איש החמודות, גם אתה ואת מינה, בתך, איכם? שרפוכם חיים, שרפוכם הגרמנים בהציתם אש בכל חומות הגטו… הרב בעל נפש היקרה, איכה, איכה ר' לייזר איטשה מייזל, ובתך מינה אי היא? עליתם בלהבות הגטו?!" (כתבים אחרונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד, תש"ז).

מספר הצפיות במאמר: 140

אל נתייאש. כי אם עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוושע / האדמו"ר מסטולין רבי משה פרלוב הי"ד

תמונת רבי משה פרלוב הי"ד

אהובי אחי ורעי. עת צרה יהא ליעקב. עם ישראל נמצא עתה במצב כמו ספינה מטורפת בתוך גלים נוראים של ים זועף, וחיות הים האכזריות והמאוסות פותחים את לועם ולבלעם חיים, מאין מפלט, כי על היבשה אורבים נחשים ועקרבים אכזריים ומאוסים, כעס עצום ערוך למלחמה. מקרי העת הקיפום ראש ותלאה, החשיכו פניכם כאפר, והולכים שחוח ונדכא תחת קושי השיעבוד, בכל יום ויום מתרבים גזירות קשות ורעות כשואה וכחתף, רטט ושבץ אחזתם מפחד שלופי חרב הנרתחים בלי חמלה.

הנשמה והגוף מכל חלאת מין האנושי ומפלצות ותועבות האדם נתחברו ובידים טמאות וצפרניים גסות קורעות את לבם של ישראל. ובפרסות טמאות רומסים את כל הקדוש לעם ישראל בחוצפה ועזות נוראה. בארצנו הקדושה והיקרה תוב"א נשפך דמם של ישראל כמים, עד שכשל כוחינו מסבל, ומעמקי לבינו נזעק זעקה גדולה ומרה: אהא ה', עד מתי?! הלנצח תאכל חרב?!

אבל אל נתייאש. כי אם עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוושע, כן הבטיח לנו ה' יתברך על ידי ירמיה הנביא, וכבר אמרו לנו חז"ל בסנהדרין (דף צ"ז) "אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו, תלמידי חכמים מתמעטים והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה שנייה ממהרת לבוא". ועל הזמן הנוכחי רמזו חז"ל, ואין לנו עצה אחרת רק להתחזק ולהאמין ולבטוח בה' יתברך, ונאמין באמונה שלמה, כי רק הוא יושיענו, ואף על פי שאנחנו לא כראוי לפני ה' יתברך, ואין לנו עתה צדיקים גדולים העומדים בפרץ, כי סעו המה למנוחות ואותנו עזבו לאנחות, אך ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יפדנו, כמו שאיתא בספר הקדוש "בית אהרן" של כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הצדיק זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, שמביא בשם כבוד קדושת אדמו"ר הקדוש הרב ר' ברוך זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל – "ברוך פודה ומציל ברוך שמו", היינו שהקב"ה בעצמו עושה הפדיון בשמו הגדול ומשפיע כל טוב לישראל. וכמו שאיתא בספר הקדוש "רוקח" (סימן רט"ו) בשם ה"פסיקתא רבתי" על הפסוק "רני ושמחי": אמר להם הקב"ה למלאכי השרת, בואו ואודיע אתכם צדקתן של בני ישראל, שאני טענתי בעולם כמה פעמים צרות וייסורים הבאות עליהם בכל דור ודור ובכל שעה ושעה, ולא בעטו בי, וקוראים עצמן "רשעים" וקוראין אותי "צדיק" בפני רבים, והם אומרים בלשון הזה "אבל אנחנו חטאנו עווינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו". לפיכך מקלס שלמה את כנסת ישראל "אשת חיל מי ימצא" וכו' "אם חומה היא" וכו'.

עתה תקבלו את החיים והשלום מאדון השלום, ותחוגו את חג המצות בכשרות ובשמחה בחדוה ודיצה, ויחדש עלינו ה' יתברך את השנה בגזירות טובות ישועות ונחמות, וכל משאלות לבבנו ימלא בכל טוב באריכת ימים טובים דשנים ורעננים ומוצלחים, ואור האושר והצלחה יאירו נצח דרכינו בחיים, ויתרומם קרננו ומזלנו למעלה למעלה, עד מרום פסגת הצלחה, ונעלה אבר כיונה לעוף להסתפח בנחלת ה' בביאת גואל צדק במהרה בימינו, והיו בשלום ובטוב.

כחפץ ידידכם הדורש שלומכם הטוב ומברכם בכל טוב עד העולם.

משה בהרה"צ ישראל

(מכתבו של האדמו"ר רבי משה,לי הי"ד מסטולין אל אנ"ש בדטרויט, בפרוש השואה הנאצית. בית קרלין סטולין, עמ' שמב).

רבי משה מסטולין מדד הכל על פי מידת יראת השמים שתצא מכל דבר: הוא היה אומר "ללמוד ולהתפלל הרי חייבים, ואם מזדמן לעשות משהו אחר, ענין של רשות, יש לשאול: איזו יראת שמים תצמח מכך?". הוא נהג לחזור על דברי סבו על הפסוק: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" – פירוש הדבר שתדמה עצמך לאדם הלובש תמיד בגדים לבנים וחדשים, יקרים מאד, וצלוחית של שמן לו על ראשו ועליו להיזהר בכל רגע, שאם ינוע ראשו ילכלך השמן את בגדיו ויעלה כתמים הרבה". יראת שמים לדעתו הייתה המפתח לכל. ללא יראת שמים בלב לא תתכן מסירות נפש אמיתית, ובלי מסירות נפש אין כל ערך לעבודה. לכן ללא יראת שמים, אין אדם מסוגל לשמור באמת תורה ומצוות, ואדם ללא יראת שמים נמצא בסכנה עצומה כשהוא יחידי, כי הוא עלול לחטוא. וכך היה אומר לחסידיו: "כשיש יראה מה טוב, וכשאין חס ושלום יראה הרי ברור שצריכים לפחד תמיד מפני חוסר היראה".

הוא היה אומר בשם אבותיו ובשמו: כתוב "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". כתוב "נדברו" ולא "דברו", היינו מעצמו יצא הדיבור שלהם, כביכול דבר את עצמו, ורק אז "ויקשב ה'", רק אז הם יכולים להקשיב לקול ה', ורק אז "וישמע ה' ויכתב בספר". כל מעשה שעושה יהודי בעולם הזה, נכתב למעלה, ומכל זה נעשה ספר אחד גדול, וזהו "זה ספר תולדות האדם". וכיצד מגיעים לזה? בכוח המילים, המתפשטות לכל אברי האדם. וזהו מה שאמרו שתפילה זו עבודה שבלב, ואיזו עבודה שבלב – זו תפילה. אף שאין היא אלא בלב – היא נקראת עבודה.

(אלה אזכרה, ה, עמ' 49-48).


האדמו"ר רבי משה מסטולין (ליד פינסק, פולין), נקרא בפי החסידים ובני העיירה "ר' משה'לה". הוא נולד השנת תרנ"א לאביו האדמו"ר מסטולין, "הינוקא", רבי ישראל פרלוב, ומנעוריו ניכר בו גי נוצר לגדולות. הוא היה גאון בנגלה ובנסתר ובקי בכל מכמני התורה, והתפלל וקיים את המצוות בהתלהבות רבה, באש קודש. את עיקר חינוכו קיבל רבי משה מאביו. רבי משה היה תלמיד חכם מוסמך, גדול בתורה, בעל מעשים טובים וגומל חסדים, אוהב ישראל בכל נפשו ומאודו, עסקן שפעל בצניעות והיה מעורב עם הבריות ובעל השכלה כללית. נשא לאשה את מרת דבורה לאה בת רבי פנחס רבינוביץ מקנטיקוזבה. זמן קצר לאחר נישואיו חזר לחצר אביו בסטולין, והמשיך לעלות מעלה מעלה בתורה ובחסידות. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"א (1921) חלק עם אחיו את הירושה הרוחנית שלו, ורובם כיהנו כאדמו"רים וניהלו בתי מדרש בערים נפרדות. רבי משה ניהל חצר חסידית של אלפי חסידים בסטולין. נמשכו אליו היהודים העמלים, מפשוטי העם שאינם מחשיבים את עצמם, מבין חסידי אביו, והוא שמח בקרבתם יותר מאשר בחסידים העשירים. הוא התרחק מעסקנות מפלגתית ופעל במסירות נפש, יחד עם רבה של סטולין, הרב אשר פיאלקוב, להקמת תלמוד תורה בעיירה, בה למדו כארבע מאות תלמידים. בשנת 1922 הקים ישיבה, שנקראה בתחילה "אהל משה" ולבסוף "בית ישראל", בה למדו למעלה ממאה תלמידים, ורבי משה לאחזקת הישיבה. בראשות הישיבה כיהנו הרב משה קופולוביץ (בשנים תרפ"ו-תרפ"ח), הרב יעקב גרינברג הי"ד מסלונים והרב שמעון ז'ליכובר הי"ד.

רבי משה קירב את הדור הצעיר, היה ער לבעיות החינוך והיה מראשי הפעילים בארגון הבלתי מפלגתי "תפארת בחורים" שנועד להפיץ תורה בקרב הציבור הרחב והנוער העובד. הוא קירב כל יהודי ומצא בכל אחד את הנקודה היהודית הפנימית והטהורה. הוא זכה להערכה על פעילותו הציבורית בסטולין גם מצד הממשלה הפולנית, שהעניקה לו אות כבוד. לרבי משה היה קישור נפשי עמוק עם אארץ ישראל והוא ביקר בה פעמיים, בסתיו תרצ"ד ובשנת תרצ"ח (1933, 1938) ושמח והתרשם מבניין הארץ.

קרוב לעשרים שנה ניהל רבי משה את עדת חסידיו בסטולין, הרבה התורה ובתפילה שעות מרובות ביום, עודד את חסידיו לדיבוק חברים, לעמלה של תורה ולתפילה אמיתית בהתלהבות. דברי תורתו וחידושיו כללו רעיונות עמוקים ומשובבי לב, וכמעין המתגבר היה מחדש חידושים בכל ענפי הרוח.

בשנת תרצ"ט (1939), לאחר כיבוש סטולין בידי הסובייטים, הרבי נרדף, סבל קשות, נושל מביתו והטילו עליו מיסים כבדים. בעקבות הכיבוש הגרמני סבלו היהודים מרעב, ופליטים רבים נהרו לסטולין, ובהם כאלף אלמנות ויתומים ניצולי הטבח בדיוד-הורודוק הסמוכה. על אף המצוקה הקשה עשה הרבי כל מאמץ לסייע לפליטים בהקמת בתי תמחוי ובאיסוף בגדים עבורם. גם לאחר שהיהודים גורשו לגטו המשיך הרבי לדאוג לחלשים ולרעבים, לחזק ולעודד את הכושלים ולעורר ביטחון בישועת ה' ותקווה לימים טובים יותר.

בתיה קמפינסקי ליברמן העידה ששמעה את הרבי אומר ליהודים אחדים לאחר שהגיעו ידיעות קטועות על מפלת הנאצים ליד מוסקבה: "יהודים, עוד נזכה למפלת עמלק ולישועה קרובה!".

בבוקר בכ"ט אלול תש"ב, ערב ראש השנה תש"ג (1942), רוכזו כל יהודי סטולין בכיכר השוק והובלו למקום רציחתם.

כן נספו הרבנית דבורה לאה, בניהם:

– רבי נחום שלמה, חתן הרה"ק אשר אלימלך מקוזניץ, רעייתו פעריל יהודית ובתם הקטנה.

– ר' דוד.

– ר' אהרן.

– בתם חיה שרה.

יש גויים מקומיים שטענו בשנת 1945 שהרבי, אחיו, רבי אשר, וגיסו, רבי יעקלה, הסתתרו בבית המרחץ בחצר הרבי ונספו שם בשריפה שלשה ימים לאחר הטבח.

בשואה נספה גם אחיו, האדמו"ר רבי אברהם אלימלך פרלוב מקרלין ורבי אהרן, שישב בוורשה, הסתתר במחבוא וכשראה גוי רודף אחר אשה הרה ועמד לרצוח אותה, התפרץ ממחבואו ונורה בעודו מנסה להוציא את הרובה מידי הגוי. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 269

הזכרת מלכות בימים הנוראים היא יסוד היהדות ויסוד התורה הקדושה ומצותיה / הרב שמואל דוד וויינפלד הי"ד

החגים והמועדים כשהם לעצמם היו בכל הזמנים ענין שנאמרו פירושים וטעמים וסברות הן באגדה והן בפשטיות או בדרך מוסר וכדומה, וספרים לאלפים יש לנו על החגים והמועדים.

האיש הישראלי יתרומם כל אחד לפי מדריגתו בימי מקראי קדש, ומרגיש בנפשו שגם ה"לכם" של הימים האלה יש לו דבר רוחני, ולכן סמכו כל בעלי אגדה וגם מפרשי התורה על פי הפשט את דבריהם על החגים ומועדים.

כבר דברו ופירשו המפורשים המועדים בכלל, וכל מועד וחג בפרט, אך על כל זה אדמה ואחשוב שלא יהיה למותר דברי אלה שהנני אומר בכאן, לבאר ולפרש איזה דברים בענין המועדים שצריכים ביאור ופירוש, ודברי אינם רק בדרך ע' פנים לתורה.

כמה דברים וענינים אנו מוצאים בהמועדים שצריכין ביאור וסברא, כמו ענין מלכות בראש השנה ויום הכיפורים, מאיזה טעם יש בפסח ובסכות מצות פרטיות, כמו מצה, וד' מינים וסוכה, ובשבועות ושמיני עצרת אין לנו שום מצוה פרטית, למה דוקא בחג הסוכות מביאין ע' פרים בשביל אומות העולם, וגם מצות ספירת העומר צריך טעם וסברא, ועוד דברים רבים.

בתחלה נדבר מן דבר המלכות שאנו מזכירין בימים הנוראים בראש השנה ויום הכיפורים, כי הוא לפי דעתי היסוד שעליו נבנה היהדות והתורה הקדושה עם מצותיה.

הנה השם ב"ה בא אלינו משני צדדים ומשני אופנים. האחד שברא אותנו כי הוא בורא עולם. והשני שקבלנו תורתו, וקבלנו עלינו עולו, עול תורה ועול מצות.

הצד הראשון הוא כמו מלכות, שברא אותנו ומושל בנו, ונותן לנו לחם לאכול, ובגד ללבוש, כמו מלך שכבש מדינה שכל בני המדינה מחוייבים בכבודו, ומחויבים לשמוע בקול דברו. הצד השני הוא מצד אלקות, שקבלנו עלינו מרצונינו הטוב תורתו, וקבלנו אותו לאלקים.

חילוק והבדל גדול יש בין שני הטעמים ובין שני הבחינות. מטעם בריאה ומלכות אינו מוטל החיוב דוקא על עם בני ישראל בעצמו, דאותו החוב יש לו על כל העולם, שכולם ברא, ולכולם נותן פרנסתם וחייהם, ועל כולם מושל, וממילא מוטל החוב על כל האומות ועל כל האנשים לשמוע לו ולהכיר אותו למלך. אך מצד השני, היינו מצד אלוקותו, אינו מוטל החיוב רק עלינו ועל זרעינו, שרק אנחנו קבלנו תורתו הקדושה.

עוד חילוק יש, דמטעם מלכות כל העולם נקראו "עבדים" לו, דמלך שכבש מדינה כל היושבים והנמצאים בתוכה הם עבדים לו כמובן, ומכל שכן למלך מלכי המלכים הקב"ה שנותן גם החיים והפרנסה בוודאי נקראו "עבדים". אבל מטעם א' שנקראו בני ישראל "בנים" למקום, מתוך שמרצוננו הטוב קבלנו עלינו עול תורה ולכן נקראו "בנים" למקיום.

עוד יש טעם על מה שבני ישראל נקראו "בנים" למקום מתוך יציאת מצרים, כמו שאמר הכתוב "בני בכורי ישראל", והוא בחינת "כרחם אב על בנים". כמו שאמר הכתוב "בנים אתם לד' אלקכם". גם העונשין שהשם ב"ה שולח, הם כם כן מבחינת "בנים", כמו שאמר הכתוב "כי כאשר ייסר איש את בנו ד' אלקיך מיסרך". ולכן יציאת מצרים וקבלת התורה הם אחת, כמו שאומר הכתוב "בהוציאך את העם הזה ממצרים תעברון את האלקים על ההר הזה", ששניהם הם מבחינת "בנים", מבחינה אחת.

ולכן הדברות מתחילין "אנכי ד' אלקך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", משום שיציאת מצרים וקבלת התורה הם אחד, ששניהם הם מבחינת "בנים" ושניהם תלויים זה בה, שאם לא הייתה יציאת מצרים לא הייתה קבלת התורה, ואי לאו קבלת התורה לא הייתה יציאת מצרים. ומיושב קושית המפורשים למה לא אמר "אשר בראתיך", שענין בריאת העולם הוא לגמרי דבר אחר, ואי אפשר להיות טעם על קבלת התורה.

וכעין זה אומר הכוזרי במאמר ראשון כ"ז וזה לשונו, ואילו היה חיוב התורה מפני שבראנו, היה שוה בה הלבן והשחור, כי הבל בריאותיו. אך אנו חייבים בה מפני שהוציאנו ממצרים. עד כאן לשונו. וכן אומר הרמב"ן ז"ל ויקרא כ"ז ל"ב וזה לשונו, ןזה ועם "המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים", שהוא טעם יכלול כל המצות. עד כאן לשונו.

וזה הוא הטעם שבכל התורה כולה אין תיבת "מלך" על השם ב"ה רק שלוש פעמים, וגם הם אינם רק בשירת הים ובפרשת האזינו ובנבואת בלעם, שכולם אינם עניני מצות, מתוך שבעת קבלת התורה ועול מצות קבלנו אותו בתור אלקים, לכן אין שם מקום לבחינת "מלכות".

ולכן רוב המצות הם זכר ליציאת מצרים, ואין שום מצוה שתהיה זכר למעשה בראשית, חוץ ממצות שבת, וגם במצוה הלזו שאומר בדברות הראשונות שהוא זכר למעשה בראשית, אומר בדברות אחרונות שהוא זכר ליציאת מצרים.

דבר זה שהוא יוצא מכלל כל התורה ,היינו מצות שבת שיש בה שני טעמים: א )יציאת מצרים, ב) מעשה בראשית. צריך ביאור וטעם למה ועל מה מצוה זו יוצא מן הכלל של כל התורה, שאין בה רק זכר ליציאת מצרים. אבל הדבר יובן, דידוע שמתוך קבלת התורה והמצות נתעלה עם בני ישראל לעם קדוש, כמו שאומר הכתוב קודם קבלת התורה שמות י"ט,ו': "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". והשבת הוא גם כן יום קדוש, שיש בו קדושה יתירה משאר הימים. והקדושה שיש ביום השבת הוא רק מתוך יציאת מצרים וקבלת התורה, אבל האיסור מלאכה שיש ביום השבת, הוא זכר למעשה בראשית. ומחמת זה יש בשבת שני הטעמים, בריאת העולם של איסור מלאכה, ויציאת מצרים של קדושת היום.

ולכן אמרו חז"ל גוי ששבת חייב מיתה, שאיסור מלאכה הוא זכר למעשה בראשית, מכל מקום קדושתו בא רק מתוך יציאת מצרים, ומתוך זה – היינו מתוך הקדושה שיש ביום השבת – לא שייך רק לעם בני ישראל שהוא עם קדוש, כמו שתרומה וקדשים אסורים לזרים ומותרים רק להכהנים מכוח קדושתם, כמו כן יום קדוש, היינו שבת, לא שייך רק לעם קדוש, היינו עם בני ישראל.

ובזה נוכל להבין מדוע בא מצות שבת בפרשת ויקהל שמדבר מן המקדש ואומר שם: "ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לד'", דשניהם, היינו המקדש והשבת, הם באמת ענין אחד, דכמו שהמקדש ניתן רק לישראל מתוך קדושת היום, כן גם השבת ניתן לו גם כן מכח קדושתו. ולכן גוי ששבת חייב מיתה כמובן.

ויובן לפי זה נוסח התפלה: "ולא נתתו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים ונם במנוחתו לא ישכנו ערלים" וכו', דהיה סברא שמצות שבת יהיה שייך גם לעכו"ם מפני שהוא זכר למעשה בראשית, שדבר זה כולל גם שאר העמים, לכן מדייק ואומר במצווה זו, שגם מצות שבת לא נתן להם, כי גם שבת הוא זכר ליציאת מצרים. ולכן הנוסח "ולא נתתו" הוא אחר "ושמרו", דב"ושמרו" יש בו מעשה בראשית והיה סברא שמצות שבת יהיה גם לאומות העולם, לכן אומרים תיכף לאחריו "ולא נתתו".

וזה הוא הטעם שבנוסח הברכה של הקידוש יש בו שני הטעמים: "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, שעיקר מצות שבת הוא רק זכר ליציאת מצרים, שמה שהוא זכר למעשה בראשית הוא רק זה שיום זה מובדל משאר הימים בהבריאה, אך מה שהוא ממקראי קודש הוא זכר ליציאת מצרים.

במסכת פסחים קי"ז ע"ב איתא: אמר רב אחא בר יעקב וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא "למען תזכור", וכתיב התם "זכור את יום השבת לקדשו". עד כאן. ולפי דעתי הפירוש של הגמרא כך הוא, דבדברות הראשונות נאמר "זכור את יום השבת", ודרשו רבותינו ז"ל זכריהו על היין. ובדברות אחרונות כתיב "שמור את יום השבת". ו"שמור" ו"פן" הוא לא תעשה, וממילא לפי הנחה זו הדברות ראשונות מורין על קידוש היום, והדברות אחרונות מורין על השביתה ממלאכה על הלא תעשה. ומתוך זה, מתוך שבדברות ראשונות נאמר מעשה בראשית והם מורין על קידוש היום, ממילא יציאת מצרים שנאמר רק בדברות האחרונות שהם מורין על השביתה, לא שייך להזכירו בקידוש היום כמובן, שקידוש היום הוא רק מתיבת "זכור" שנאמר בדברות ראשונות, שבו כתיב הטעם של מעשה בראשית, דיציאת מצרים נאמר רק בדברות אחרונות ושם נאמר "שמור", שהוא לא תעשה.

גם הלשון של הדברות לכאורה משמע כן, שבדברות הראשונות גם אחר שאמר הטעם של מעשה בראשית אומר הכתוב "על כן ברך ד' את יום השבת ויקדשהו", מסיים בתיבת "ויקדשהו". אבל בדברות אחרונות אומר רק בתחלה לשון "קדושה": "שמור את יום השבת לקדשו". ואחר שהזכיר יציאת מצרים אינו מזכיר לשון קדושה, והיה סברא שיציאת מצרים לא שייך לקידוש היום, לכן מביא הגמרא גזירה שווה שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. והטעם הוא כמו שכתבתי, שהקדושה של יום השבת הוא מתוך יציאת מצרים, שגם הקדושה של עם ישראל בא גם כן מיציאת מצרים.

ולא רק זאת שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש, רק שרבותינו כפלו פעמים הרבה הן בנוסח הקידוש והן בנוסח התפלה שכל מה ששבת הוא ממקראי קודש, שכל הקדושה שיש להשבת הוא בא רק מתוך יציאת מצרים, כמו שהבאתי למעלה.

הרמב"ן ז"ל על התורה פרשת ואתחנן על הפסוק "שמור את יום השבת", נותן טעם למה בדברות הראשונות מזכיר מעשה בראשית ובדברות השניות מזכיר יציאת מצרים. ולדעתי כוונתו שלכן נותן הכתוב שני טעמים, דמעשה בראשית מורה על בריאת העולם, היינו אחדות, אך אין אנו יודעין עוד מזה אם ה' יתברך משניח גם עתה על התחתונים, או שמסר הנהגת העולם לצבא השמים, כמו שטעו עמי הקדם שעבדו לצבא השמים, אבל יציאת מצרים שהייתה בדרך נס מורה על השגחת הבורא ב"ה על העולם. ודי לחכימא.

עיין ביערות דבש ח"ש דרוש ג' בסופו פירוש על הגמרא כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין, עיין שם שכתב כעין זה.

וכל הענין שיציאת מצרים, וקבלת התורה, ובחינת בנים, והשגחה פרטיות, הם תלויים זה בזה, וכולם הם ענין אחד מפורש בפסוק, שבעת יציאת מצרים אמר השם ב"ה "בני בכורי ישראל". ולכן כתיב "ויוציאנו ד' ממצרים", ומפרש בעל הגדה, לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו.

ואחר מעשה העגל, שבני ישראל שבו לתועבת מצרים, אמר השם ב"ה (שמות ל"ב,ל"ד) "לך נחה את העם אל המקום אשר דברתי לך הנה מלאכי ילך לפניך" (הנה מלאכי ולא אני, רש"י). "ושלחתי לפניך מלאך" (שם ל"ג,ב'). וכשמוע ישראל את הדבר הזה נאמר: "וישמע העם את הדבר הרע הזה (שאין השכינה שורה ומהלכת עמם, רש"י) ויתאבלו". ואחר תפלת משה רבינו ע"ה אמר לו הקב"ה "פני ילכו (כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך אני בעצמי אלך. רש"י) והניחותי לך. ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה (בזה אני חפץ, כי ע"י מלאך אל תעלינו מזה. רש"י) ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם, רש"י). הרי כל הענין מפורש בתורה.

והוא גם גמרא בבא בתרא ט' ע"א בזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקראים "בנים" למקום, בזמן שאין עושים רצונו של מקום נקראים "עבדים". וכן הוא דעת רבי יהודה קידושין ל"ו בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם נקראים "בנים", ואם אין אתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים "עבדים". ועיין בספר "תפארת בנים" על הגדה של פסח מכבוד קדושת רבינו הרב הגאון הקדוש ר' צבי הערש שפירא אב"ד דק"ק מונקאטש זצ"ל על הפסקא "ממצרים גאלתנו", עיין שם. והוא גם פסוק מפורש בפרשת האזינו: "שחת לו לא בניו מומם", ואומר שם הרמב"ן ז"ל: וקראם "לא בניו", כאשר יקראם "בניו" בעת רצון.

וזה ההבדל שיש בין בני ישראל שנקראו "בנים", שהשם ב"ה משרה שכינתו בתוכם ומשגיח עליהם בפרטות, מה שאין כן לאומות העולם שהם בחינת "עבדים" והשם ב"ה שולח להם השפע ע"י אמצעי. נוכל להבין גם כן ע"י סברא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. כן הוא גם כן להיפוך מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, וכמו שהמלך שולח הפרס והשכר של עבדיו בכלל לכל מדרגה ומדרגה ע"י שליח, אבל לבניו ולבני ביתו נותן לכל אחד ואחד בפרט ובעצמו את מה שמגיע להם, כן השם ב"ה מתנהג עם העולם, שלכל האומות שהם בחינת "עבדים" שולח השפע ע"י אמצעי בכלל. וידוע פירוש ה"מורה: על הפסוק "אשר חלק אלקים אותם לכל העמים", אבל לבני ישראל, שנקראים "בנים" למקום, יש לו השגחה פרטיות.

ואפשר שזה הוא הטעם שבני נח אינם מוזהרים על השותף. עיין תורת נביאים, מאמר תורת אבות, דף כ"ה ע"ב הערה א'. עיין רמב"ם פרק א' הלכות מלכים ושלחם ערוך יו"ד סי' קנ"ו. ואפשר שגם זה הוא הפשט של הפסוק פרשת ראה "בנים אתם לד' אלקכם לא תתגודדו".

חוץ ממה שכתבתי למעלה שיש חילוק בין בחינת "בנים" לבחינת "עבדים", ובין יציאת מצרים למעשה בראשית, יש עוד חילוקים בין זה לזה, שאם אומרים שהוא אלקים מתוך שקבלנו תורתו, זה אינו מורה עוד שהוא יחיד ומיוחד, שהעמים הקדמונים שעבדו לאלילים רבים היו מאמינים בשתי רשויות, זה עובד לזה וזה עובד לזה, ושניהם מודים בשניהם, רק זה קיבל עליו לעבוד את זה וזה קיבל עליו לעבוד את השני. זה עובד למי שברא אור, וזה למי שברא חושך. ופעמים היו עוברים לכמה אלילים ביחד. אבל אם אנו אומרים שהוא מלכינו בשביל שברא אותנו, זה מורה כבר על אחדות הבורא, שאם לא היה יחיד ומיוחד לא היה בכוחו לברוא את העולם בעצמו כמובן.

וזה הוא לפי דעתי הטעם של הגמרא ברכות ז' ע"ב, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה "אדון" עד שבא אברהם וקראו "אדון", שנאמר "ויאמר אדני אלקים במה אדע כי אירשנה". וצריך טעם למה באמת קרא אברהם להשם ב"ה בשם אל"ף דל"ת, ולא היה די בשם "אלקים". וגם מה טיבותא דאברהם בזה. ושם ל"א ע"ב איתא, "ותדר נדר ותאמר ד' צבאות", אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה "צבאות", עד שבאתה חנה וקראתו "צבאות". וגם כאן צריך ביאור וסברא. אבל לפי הנחתי שכתבתי יובן הדבר, דשם "אלקים" בעצמו אינו מורה על האחדות, ואברהם, שכל ענינו היה להודיע לכל באי עולם שאין בורא רק אחד, לכן הוסיף תיבת "אדני", שהוא מוכיח על האחדות, שהוא אדון כל העולם. וכן חנה הוסיפה תיבת "צבאות", שמורה גם כן על האחדות.

ובזה יובנו דברי התוס' שם ד"ה "לא היה אדם שקראו": ואם תאמר והא כתיב "ברוך ד' אלקי שם (בראשית ט'), ויש לומר דהתם אינו באל"ף דל"ת שהוא לשון אדנות. עד כאן. ולכאורה אינו מובן מה הוא החילוק. אבל לפי דברי הוא פשוט, דלשון "אדון" מורה על האחדות, מה שאין כן שאר השמות. ואפשר שגם זה הוא הטעם שמלכי צוק אמר "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", שגם הוא רצה להודיע אחדותו, והודיע על אופן זה.

וזה הוא לפי דעתי הטעם דרבי יוחנן במסכת ברכית מ' ע"ב שאומר דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, משום דהשם בעצמו אינו מורה על האחדות, ואנו צריכים בכל ברכותינו לפרש ולהודיע שהוא יחיד, לכן צריכים להזכיר מלכות, שרק זה מורה על האחדות. וזה בעצמו הוא הטעם של השלחן ערוך אורח חיים סימן רי"ד שפסק שאפילו לא דילג רק תיבת "העולם" לבד, צריך לחזור ולברך. ד"מלך" לבד אינו מלכות, דמלך לבד אינו מורה עוד על האחדות הגמור, דעובדי אלילים לפנים וגם כהיום מאמינים שזה ברא מים וזה ברא אש, זה ברא עליונים וזה ברא תחתונים, וכדומה, כמו שאיתא בגמרא גיטין נ"ו ע"ב, שטיטוס הרשע אמר כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים וכו', אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. עד כאן. וכן כאן בהארץ אין מלך אחד מושל על כל העולם. זה מושל במדינה זו, וזה באחרת. לכן כדי להוציא מדעות כאלו, צריך לומר "מלך העולם", שלשון זה כבר מורה על האחדות הגמור.

ובזה יובן ההבדל והחילוק בין שם בן ד' להשם אלקים, דידוע דשם בן ד' הוא רחמים ולא שייך רק אם מחזיקים עצמינו בבחינת "בנים" – "כרחם אב על בנים". והשם אלקים הוא דין, דלכן נקרא בשם אלקים מתוך שהוא דיין, ולכן נקראו הדיינים "אלהים", כמו שנאמר "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שמות כ"ב) ושם אלקים או דיין לא שייך רק מטעם מלכות, כי "מלך במשפט יעמיד ארץ", ובמקום שיש דין אין רחמים, שאין רחום בדין. ולכן לא מועיל תשובה לבני נח, שמה שמועיל תשובה הוא רק מטעם רחמים, וכיון שהם רק בבחינת "עבדים", שהוא מלכות, שהוא דין, אין שם רחמים. אבל בני ישראל, שהם בחינת "בנים" ומטעם א' [=אחדות] שהוא שם בן ד' להם מועיל תשובה. ויכול להיות שהוא הטעם של הכתוב (שמות ו') "ושמי ד' לא נודעתי להם", דקודם קבלת התורה היה השם ב"ה בבחינת מלכות, ואין שם מקום לרחמים. אבל עתה כשבא ליתן התורה הקדושה לישראל, הודיע להם השם המיוחד, מתוך שמעתה יהיו עם בני ישראל בבחינת "בנים" ויש מקום לרחמים, שהוא שם בן ד', כרחם אב על בנים.

ובזה מתורץ קושית התוספות יום טוב שהקשה למה בברכת התורה אנו אומרים שם בן ד" ובברכת המזון שם אלקים, דשם אלקים מורה על מלכות, ומטעם מלכות הוא נותן מזון לכל. לא מבחינת אלהות, דגם המלך נותן לעבדיו פרנסתיהם והשם ב"ה מפרנס לכל העולם, אף שלא קבלו את התורה, ולכן מזכירין בברכת המזון שם אלקות, אבל בברכת התורה, כבר הוא מבחינת א' [=אחדות], ולכן צריך להזכיר שם בן ד'.

במס' ר"ה דף יא, פליני רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר סובר בתשרי נברא העולם ורבי יהושע סובר בניסן נברא העולם. וכבר כתבו הספרים שאף לרבי יהושע שסובר בניסן נברא העולם, מכל מקום סובר גם כן דעיקר הבריאה, היינו המחשבה שעלה לפניו יתברך לברוא את העולם, היה בתשרי. ותפלות ראש השנה הולכים אחרי שיטה זו, שנאמר בו "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון". ובמשנה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות. גם היוסיפין בקדמוניות I-3-3 כותב שהשנה מתחלת בתשרי והמבול היה במרחשון.

ומתוך שבתשרי נברא העולם וזה מורה על מלכותו, לכן הוזמן והוקבע מאת השם ב"ה יום האחד בתשרי לדון בו את כל העולם באין הבדל בין עם ישראל ובין האומות, כמו שאיתא במשנה (ראש השנה ט"ז ע"א) בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. וכמו שיסד הפייטן, "היום הרת עולם היום יעמוד במשפט כל יצורי עולמים".

ובזה מתורץ הסתירה שיש בהגמרא שאמרינן אדם נידון בכל יום, ובמשנה אמרינן שבראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו. אך זה הוא הדבר שבראש השנה שופט בבחינת "מלך" לכל העולם, אף לעכו"ם. וזה שאמרינן אדם נידון בכל יום, הוא מבחינת "אלוקים", וזה הוא דוקא לישראל, ולא לשאר האומות. ולכן מדייק הגמרא ואומר "אדם נידון בכל יום", וכבר אמרו רבותינו ז"ל שתיבת "אדם" אינו כולל עכו"ם. אבל "האדם" כולל אף עכו"ם. כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק "אדם כי ימות באהל", ועכו"ם אינו מטמא באוהל. וכן אמרו אתם קרוים "אדם" ואין אומות העולם קרוין "אדם". וכן כתב הזוהר הקדוש פרשת יתרו מי שעוסק בתורה נקרא "אדם", מי שנימול נקרא "אדם".

וזה הוא הטעם שבראש השנה ויום הכיפורים אומרים במקום "אל", "מלך", לפי שאז הוא בבחינת "מלך" ששופט לכל באי עולם, ולא שייך בחינת "אל". וגם הוא הטעם שתוקעין בשופר בראש השנה כדי להודיע שהוא עתה בבחינת מלך מלכי המלכים, כמו שתוקעין לפני מלך.

ויובן לפי דברי אלה הפיוט "היום הרת עולם" – שבראש השנה נברא העולם, לכן "היום יעמוד במשפט כל יצורי עולמים – לא לבד ישראל אלא גם שאר העמים, אבל אנחנו גם כהיום בשתי בחינות, בחינת "בנים" מטעם התורה ובחינת "עבדים" מטעם הבריאה. לכן מתפללים "אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים, ואם בעבדים" וכו' "עד שתחנינו ותוציא כאור משפטינו".

ומה מאוד יובנו דברי הגמרא ראש השנה ל"ב ע"ב על פי מה שאמרי,ת דאיתא שם: בשלמא זכרונות ושופרות איכא טיבא, אלא מלכות תלת הוא דהוויין, "ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", "ויהי בישרו מלך", "ד' ימלוך לעולם", ואנן בעינן עשר וליכא. אמר רב הונא תא שמע "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד"  מלכות, דברי רבי יוסי, רבי יהודה אומר אינה מלכות. "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו" מלכות דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אינו מלכות. "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו" מלכות דברי ר' יוסי, רבי יהודה אומר אינה מלכות.

והדבר תמוה לכאורה, הלא בכל השלשה פסוקים לא נזכר מלכות, ומאי טעמא דרבי יוסי שאומר שהג' פסוקים הם מלכות. אך לפי דברינו הוא פשוט, מתוך שכל ענין מלכות הוא רק להראות ולהודיע על יחודו ואחדותו של השם ב"ה, וג' פסוקים אלו שכתוב בהם בפירוש שהוא אל אחד יחיד באחדות גמור, הוא כמו מלכות, זאת היא דעת רבי יוסי. אבל רבי יהודה, אף שבעיקר הדבר מודה לרבי יוסי שעל זה אי אפשר לחלוק שמלכות אינו רק להורות על האחדות, מכל מקום דעתו שצריך להזכיר תיבת "מלך", משום לא פלוג ומשום לאו כולא עלמא דינא גמירי שידעו שזה הוא כמו מלכות.

וכן איתא בתוספות ברכות מ' ע"ב בד"ה אמר אביי, דמה שאומרים בברכת מעין שבע "האל הקדוש שאין כמוהו" הוא כמו מלכות, דשני תיבות "שאין כמוהו" מורים על אחדותו.

(מאמרי מדע וחקירה: בדברי ימי ישראל ובתורתו: חגים ומועדים)


הרב החסיד ר' שמואל דוד הלוי וויינפלד הי"ד, נולד גורליץ (גליציה) בסביבות שנת תר"מ (1880) כבן זקוניו של אביו, הרב אשר ישעיה ב"ר יוסף חיים הלוי. משפחתו החזיקה כתב יחוס עד למהרש"א. היה מחסידי צאנז שינאווא וגורליץ. בסביבות שנת תר"ס (1900) התחתן עם מרת מרים בת ר' יוסף רובין מקירעמא שליד ברטפלד בצ'כיה. לאחר נישואיו גר ליד חמיו. עבר לשאלגא-טאריאן שבהונגריה, למד בהתמדה רבה ופתח שם לפרנסתו מכולת, שנוהלה על ידי אשתו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשל רדיפות נגד בעלי אזרחות פולנית, ברח לקאשוי בה גר גיסו הדיין הרב חנוך הניך פאק הי"ד. הוא נמנה על ראשי הקלוי החסידי בעיר ולפרנסתו פתח בית מלאכה לצורפות זהב. הוא נסע לאדמו"ר רבי ברוך מגורליץ ודבק באדמו"רי מוקאטש.

בשנת תרצ"ג (1933) יצא לאור ספרו "מאמרי מדע וחקירה" במונקאטש. מחקריו נועדו לסתור את דעת החוקרים המשכילים, שהציגו את תולדות ישראל בצורה מסולפת.

בשנת תרצ"ג (1933) החליט לעלות לארץ ישראל והאדמו"ר בעל "מנחת אלעזר" ממונקאטש, שהעריך אותו מאוד, סייע בהשגת הסרטיפיקט עבורו. הרב משה גולדשטיין, מזכירו של האדמו"ר ממונקאטש, כתב עליו "אחד המיוחד מאנ"ש של מרן […] איש אמונים גדול דעה רב פעלים בתורה ובחסידות […] איש מצוין ובעל כשרונות מועילות וטובות, ופה אביר ואמיץ כח להמשיך אליו אנשי שם בחכמה ובתבונה ודעת של תורה ויר"ש, ועל נוסח מונקאטש". בשנת תרצ"ו חזר לקאשוי

הוא עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים למן מה ואחר כך חזר לחו"ל והתגורר בקאשוי (כיום קושיצה, סלובקיה) (יש מי שכתב ששהה בארץ ישראל בשנים תרצ"ג-תרצ"ו, ויש מי שכתב ששהה בארץ משנת תרצ"ז לזמן מה).

אחרי פלישת הגרמנים לצ'כיה, גורש הרב לפולין, שפ נספה בד' בחשון תש"ג (1942).

בנותיו ניחא ומלכה, בעלה של ניחא הרב אברהם יהודה הכהן מאנדל-וויינפלד ואחיו הרב ישעיה יקותיאל הסתתרו במהלך השואה בעליית גג של גוי מחסידי-אומות העולם בקאשוי במשך חודשים רבים, ובניסים מרובים שרדו את השואה וניצלו. חתנו של הגוי הזה השתייך לחבורת מרצחים שארבו לדם יהודים, ואף שהיה מצוי בבית חותנו, מעולם לא התגלה לו שיש יהודים המתחבאים שם. בתו של הגוי התחננה לאביו שלא יסכן את עצמו עבור הצלת יהודים, אך הוא סירב לשמוע לה. לאחר המלחמה דאגה האחות הגדולה ניחא ובעלה לאחותה הקטנה של ניחא, מלכה, והיו לה כאב ואם.

הרב שמואל דוד וויינפלד הי"ד חיבר גם מאמרים נוספים, ובהם פירושים על ספרי דניאל ועזרא ומגילת תענית שנותרו בירושלים, וכן חידושים על תורה ועל סוגיות הש"ס, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 94

השלכת ענייניו על רצון הבורא ית"ש מועיל ומסוגל להיוושע כמו בהמיוחד שבתפלות / הרב שמואל יעקב ראטה הי"ד

תמונת הרב שמואל יעקב ראטה הי"ד

"השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה,כג). המקרא הזה אומר דרשוני וחיו. נראה לפי ענחות דעתי לפרש עפ"י דברי יחזקאל (פרשת וירא) וזה לשונו הטהור, שמעתי ממורי חמי הרב הקדוש מויישניצא זלה"ה וכמדומה לי שאמר זאת בשם רבו הרב הקדוש מלובלין זלה"ה, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, מה שנאמר גבי ישמעאל שהשליכה הגר אותו "תחת אחד השיחים". היתכן שבנה מאברהם אשר היה חביב אצלה כבבת עיניה השליכה אותו. ואמר הפירוש שהיא התפללה בכל כחה, ואח"כ השליכה את הדבר על רצון ה' יתברך. ועצה זו מועלת כמיוחדות שבתפלות. וכן הוא הפירוש "ותשלך את הילד", היינו שהשליכה את ענייניה על רצון הבורא ברוך הוא, וזה הועיל "תחת אחד השיחים", היינו "שיחים" הוא תפלות, כמו "ויצא יצחק לשוח בשדה". ו"תחת" הוא במקום, כמו "תחת השור תחת השה". ו"אחד" הוא המיוחד, כמו שמוזכר בגמרא בכמה מקומות "אחד – המיוחד". עד כאן. אם כן לפי זה בהשלכת ענייניו על רצון הבורא יתברך שמו מועיל ומסוגל להיוושע כמו בהמיוחד שבתפלות, וזהו "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך".

(שיר חדש, עז ע"ב).

"הטוב ומטיב לרעים ולטובים". הדבר צריך ביאור כמובן כי המלך במשפט יעמוד ארץ. וגם מקרא מלא דיבר הכתוב (תהלים קכה,ד) "הטיבה ה' לטובים". נראה לפי עניות דעתי לבאר בסייעתא דשמיא על פי מה שמפרש בספר הקודש "ישמח משה" (פרשת קרח) הפסוק "כי כל העדה כולם קדושים" בארוכה, ובספר הקדוש "ייטב לב" (פרשת בלק) הביאו לפרש המסורה "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה", ואידך "וכולו מחמדים". ושורש הדברים על שמצינו כמה דברים שהן בעצמותן חריפים ומרים, כמו מלח ותבלין, אשר לא יוכל האדם לאוכלן לבדן, ועם דברים אחרים הם טובים, ולא יאכל תפל בלי מלח, ומלח ממתיקו. ועל דרך זה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה (ברכות יא) כתיב "רע" ("ובורא רע") וקרינן "הכל" לישנא מעליא, רצה לומר אם שהדבר בפרוטרוט נראה רע, אבל בכללות הוא למעליותא. וכמו כן נמצא בני אדם בתוך עדת בני ישראל אשר בעצמותן נראים לכאורה בלתי יפים, אבל בכללות ישראל כולם יפים אף נעים, כי זה יש לו מדה טובה זאת, וזה יש לו מדה טובה אחרת וכדומה. וזה עוסק בתורה וזה במצות ומעשים טובים וזה בצדקה. אפילו פושעים מלאים מצוות כרמון, זה בחכמתו וזה בעשרו, וזה בגבורתו להציל עשוק מיד עושקו. ובכללות כל מילי דמיטב איתנייהו ביה. על כן לעולם אל יוצא אדם את עצמו מהכלל, על דרך שנאמר "בתוך עמי אנכי יושנת", וכדמפרש הזוהר הקדוש, והקב"ה צריך להשגיח על ישראל בכלליותן ולא בפרטיותן. עיין שם שהאריך עוד בדברים נאים. ועל דרך זה חל חובת ביאור גם כן שהרי כל חרוז מ"וכל מאמינים" יש לו שייכות לשלפניו  שמתחיל תמיד מהעניין שלפניו. וזהו לאחר שאמר "הטוב ומטיב לרעים ולטובים", חוזר ומתמה "וכל מאמינים שהוא טוב לכל" בתמיה "היודע יצר כל יצורים". כלומר, הרי יודע מחשבות אוון של כל אחד, שהרי "וכל מאמינים שהיא יוצרם בבטן", ולכן יודע מה שבליבם והאיך הוא טוב לכל. ומתרץ "הכל יכול", הכל יכול לעשות "וכוללם יחד", על ידי שכוללם יחד.

(שיר חדש, עז ע"א).

אמר רב חמא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סמני הקטרת (כריתות דף ו'). עד כאן.  לכאורה יש לדקדק למה נקט זאת דווקא אצל תענית, ולא אצל שאר מצות. ונראה לפי עניות דעתי לפרש בסייעתא דשמיא על פי משל המובא בליקוטי חתם סופר על התורה בשם המגיד מקרעמניץ ז"ל, משל לאדם אחד שלא יוצלח לשום עסק במשא ומתן, ואשתו רגזה עליו בתמידות שיעסוק בשום דבר. והוא היה בטלן ולא הצליח בשום דבר, רק כלה ממונו באכילה ושתייה בלתי התעסקות בדרך ארץ. פעם אחת גמר בדעתו דשמע דבהרי חושך מצויים אבנים טובות ומרגליות כאבנים, וסיכן עצמו בסכנת הדרכים להגיע שמה. וכיוון שבא לשם והיה תמיד חושך וביקש לקנות לו נר אחד להאיר לו , והוצרך לתת בעד נר עשרה דינרי זהב, ומתמה הלא במקומינו מצוי לקנות נר אחד בעד פרוטה, והשיבו לו שאין להם חלב הרבה. ואחר כך שאל למכור לו אבנים טובות ומרגליות, והביאו לו קופה אחת מלא באבנים טובות באיזה פרוטות. והנה חשב בדעתו קל וחומר, אם אבנים טובות שהם במקום זה בזול, אפילו הכי חשובים הם אצלנו, חלב שגם כאן הוא ביוקר וחשיבות קל וחומר שיהא עכשיו חשוב בעירנו שעל כורחך הוגדל השער מאז ועד עתה. ונטל כל הממון מה שנטל מביתו ולקח לו חלב ביוקר ושכר עגלות להביאם לביתו. והוא הלך לפניהם איזה ימים, ובא לביתו לשלום. ושאלה אשתו היכן האבנים אשר לקחת שם. והשיב שהסחורה שקנה שם נשאר עם העגלות ויבואו לאחר איזה זמן. ואמרה לו אשתו שוטה שבשוטים, הלא צרור אחד של אבנים טובות היה לך להביא עמך ביד והיה לנו עשירות רב. ושוטה זה לא נטל עמו כלום רק החלב שקנה שם. ונעוד שהיה החלב על הדרך נתקלקל, והיה כל יגיעו לריק. ולא היה לו מדרך זה רק טורח רב והפקד ממון שנטל עמו מביתו. והנמשל הוא הנשמה עליונה שהיא למעלה מכל המלאכים ולא תוכל לעשות שום שליחות למעלה כמלאכים, ועל ידי זה הוא נהנה מנהמא דכסיפא, לכן היא נשתלחא להרי חושך, הוא עולם הזה, שמצויים בו אבנים טובות לרוב כאבנים, דהיינו שבאפשר לסגל מצוות ומעשים טובים מתרי"ג מצוות, מה שלא שכוח למעלה במלאכים רק בעולם הזה, וצריך לנר, דהיינו הכנות מזון ומלבושים ודירה ובית ושאל צרכי עולם הזה מה שלא הוצרך למעלה. וחכם אינו נוטל רק אבנים טובות ומרגליות, היינו מצות ומעשים טובים ואינו משגיח על השאר צרכים כל כך. ושוטה אומר אם עשיות המצות, שהוא בעולם הזה דבר זול, חשוב למעלה, צרכי עולם הזה שגם בעולם הזה הוא חשוב מכל שכן שהוא חשוב למעלה, דלא שכיח שם כלל מענייני עולם הזה ועוסק על ידי זה תמיד בעניינים גשמיים, באכילה ושתיה ותאוות. ועל ידי זה הוא קונה חלב ודם בכסליו. וכיון שחוזר למעלה, אז הגוף לקבר יובל, ונשמח שבה ריקם בלי הלוויית המצוות. וכיוון שבא למעלה פוגעים בה מלאכי מעלה, ושואלים אותה היכן הסחורה. ואומרת שיש לה החלב שקנתה בעולם הזה. ובאמת הוא בושה גדולה, החלב והגוף הלא יסריח בקבר. ולא היה לה להביא עמה רק צרור של מצוות ומעשים טובים בלבד, דהמה באים עמה מיד כי הם רוחניים. והיינו דכתיב "בנפשו יביא לחמו", היינו שהנשמה צריכה עמה ביחד הלחם שקנתה בעולם הזה, ולא לקנות קניינים קנייני הגוף שלא בא עמה רק לאחר זמן ובתוך כך הוא נסרח. עד כאן ודברי פי חכם חן ושפתיים ישק.
ובזה נבין היטב מאמר הגמרא (שבת ל"א עמו' ב) על הפסוק "זה דרכם כסל למו" (תהלים מט,יד) יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להן חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה". פירש רש"י, לעיל מיניה כתיב "קרבם בתימו לעולם", דהיינו קבורה. והדר כתיב "זה דרכם כסל למו", כלומר יודעין הם שזה דרכם, אבל "כסל למו", כליותיהם מחופין בחלבם. ושמא תאמר מחמת החלב שכחו והרי הם שוגגין, תלמוד לומר "ואחריהם", את העתיד לבוא בנפשם אחרי אובדם, "בפיהם ירצו סלה", ויספרו תמיד ואף על פי כן אינן חוזרין. עד כאן. לכאורה הוא מקושי ההבנה, שמי שיום המיתה לפניו תמיד ומספר ממנו, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ה' עמו' א) "ואם לאו יזכור לו יום המיתה", לא די שאינו חוזר אלא עוד ירבה חלב על הכסלים. וכן הוא משנה שלימה (אבות פרק ג) "עקביא בן מחללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה כו' ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה", אם כן למה ירבה להם עוד חלב. ולפי המשל הנ"ל נבין היטב שהכסיל לא יבין את זאת, והכסיל בחושך הולך, כהנ"ל, שסובר שזה הוא העיקר להרבות חלב ליום המיתה, על כן "כסל למו", שכל מה שאחריהם בפיהם יותר ירבו להם חלב.
והנה כל ישראל ערבים זה בזה, ומצד הערבות אין אנו רשאים לרחק להפושעים לגמרי, אלא אדרבה אנו צריכים עוד לקרבם קצת, אולי נוכל להחזירם בתשובה ולהוציא יקר מזולל ולקרבם בצל כנפי השכינה. ואין התקרבות יותר ממה שנכלל אותם בתענית צבור, שבזה מוציאים אותם מטעותם, שהרי טעותם הוא שצרכי הגוף העיקר להרבות לו חלב ודם כהמשל הנ"ל, ובהתענית מראים להם שאין זה העיקר, שהרי בהתענית ממעטים ומחסרים עוד החלב והדם, וממילא גם הם לא יאכלו על הדם והחלב. זהו שאמר "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית", שעד אז אין אנו יוצאים ידי חובת הערבות מהם, על כן אינה תענית. והביא ראיה מחלבנה, שאף על פי שיש לה ריח רע, אף על פי כן מנאה הכתוב עם שאר סמני הקטורת שריחן טוב ונתבטל ביניהם, כמו כן נמי הפושעי ישראל, הגם שכל מגמותיו להרבות חלב ודם, שסופן להסריח כמשל הנ"ל, אף על פי כן יש לו עוד תקנה שלא לפרוש אותו מן הצבור המתענים ולא ישחית בעבור העשרה.

(שיר חדש, צ ע"א).


הרב החסיד רבי שמואל יעקב ראטה, שו"ב בקליינווארדיין (הונגריה) נולד בשנת תרל"ו (1876) לאימו מרת חנה ומרים ולאביו רבי משה שמעון ראטה אב"ד דיורא, בנו של רבי יואל צבי ראטה אב"ד חוסט מחבר שו"ת "בית היוצר". בזיווג ראשון נשא לאשה בשנת תרנ"ט את מרת הינדל בת הרב חיים אלטר זוסמאן, חתנו של הגאון מנאנאש בעל "אפסי ארץ". עוד בצעירותו כתב עליו הגאון מנאנאש כי הוא תלמיד חכם גדול וירא ה'. ובזיווג שני את מרת רחל והיא גדלה במסירות את ארבעת היתומים בני אחותה והיתה להם לאם. הרב שמואל יעקב היה גיסו של הרב יצחק פרנקל מחבר "עטרת אליהו" ו"אבני אליהו".

מחבר הספרים "דברי שיר" על התורה ועל המועדים (תרע"ד ותרפ"ד), "שיר חדש" על התורה ומועדים וליקוטים (תרצ"ב), "שיר ידידות" (תשי"ד), "נזר שיר" ו"שושנת יעקב". לקט מספרים אלו יצא לאור בספר "עלי שיר" (תשע"ב). בשנת תרצ"ט הוציא הרב ראטה לאור את ספרו 'עבודת שיר' הכולל תורה ומליצה, פירושים ובירואים באורח שירים ופרפראות לתורה. ספריו יצאו לאור עם הסכמות מגדולי הרבנים בהונגריה.

לפני חג השבועות תש"ד, כאשר הרב היה במחנה הסגר יחד עם שאר יהודי קליינווארדיין, חרד הרב לגורל כתבי היד שלו וטמן אותם באדמה. לצד כתבי היד הטמין גם את הבקשה הבאה:

בעזה"י. קול קורא.
הנה מאחר שעת צרה היא "ליעקב" כעת וממנה נושע לזאת לא אדע האם אזכה עוד לראות בהדפסות הקונטרסים שמונחים כאן בהטמנה זו דהיינו קוטנרס שי"ר ידידות על התורה וחידושי דברי שי"ר על ליקוטי ש"ס ונזר שי"ר על שושנים שונים שושנת יעקב, אשר חנן אלקים בהם ברור חוח"ס. לכן אבקש את כל מי שיגיע הקונטריסים הללו לידו שיראה שיבואו לידי הדפסה בעזהי"ת ואבטיח לו בעזר אלקי יעקב שייטב לו בזה ובבא בברכה והצלחה ובכל טוב סלה לו ולזרעו אחריו.
ה"ק שמואל יעקב ראטה בעהמח"ס דברי שי"ר ושי"ר חדש.

חתנו של הרב שמואל יעקב ראטה, הרב שמואל דוב גוטליב, שרד את השואה ובתום המלחמה חזר לקליינווארדיין והגיעו לידיו כתבי חמיו שהוטמנו בקרקע. הוא העביר את הכתבים לידי גיסו, חתן נוסף של הרב ראטה, הרב שלום אליהו פלברבוים, על מנת להוציאם לאור. כעבור מספר שנים הוציא לאור הרב פלברבוים את כתביו חמיו. ובהקדמתו כותב המוציא לאור כי יהודי גרוסווארדיין גורשו על ידי "הנאצים הארורים הרשעים ימ"ש שהובילו אותם לאוישוויץ מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד אחר חג השבועות שנת תש"ד הגיענו לשם ליל שב"ק י"ב סיון, ולאחר קבלת שבת לקחו את הזקנים, הנשים והטף לתאי השמדה. אוי לעינים שכך רואות".

הרב פלברבוים מציין בהקדמתו גם את הסיבות שהביאו אותו לטרוח ולהוציא לאור את כתבי חמיו המנוח:

"וראוי וחובה עלי להביאם לבית הדפוס שיפוצו מעינות חוצה למען יהיו שפתות דובבות בקבר. וגם מוטל עלי לעשות נחת רוח לכבוד נשמתו הטהורה כמאמר חכמינו ז"ל (קדושין ל"א:) כיצד מצות כבוד אב מכבדו בחייו ובמותו, במותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו וכו' מכאן ואילך אומר זכרונו לברכה לחיי העולם הבא. ואין לך אמירת דבר שמועה מפיו כהדפסת חידושי תורתו. לזאת שנסתי מתני אני הצעיר בעזר העוזר, לאהבת התורה ולכבוד המחבר, להוציא תעלומות כתב יד קודשו. ובפרט כי גילה דעתו בקול קורא… ומבקש מי שיבא הכתבים לידו יעלה אותם על מזבח הדפוס… ובחמלת ה' עלי נשארתי בין החיים, ותמיד היה לנגד עיני צוואת מורי חמי ז"ל".  

הרב שלום אליהו פלברבוים הנציח את זכרם של הרב שמואל יעקב ראטה שנהרג עקה"ש באושוויץ עם רעייתו רחל ורוב קהילת קליינווארדיין בי"ב בסיון תש"ד. והזכיר גם את צאצאיהם שנהרגו גם הם עקה"ש: בנם רבי אליהו צבי ורעייתו רבקה לבית קליין וחמשת ילדיהם, בתם הענדל לאווי (אשת ר' אברהם הלוי) ושבעת ילדיה, בתם פיגא פעסל גולדברגר ובעלה רבי יעקב יצחק וחמשת ילדיהם, ובתם גיטל גוטליב (אשת שמואל דוב) וילדיהם רבקה ויצחק.

ב"דפי עד" במאגר "יד ושם" ובספרים נוספים הונצחו עוד כמה ילדי רבי שמואל יעקב ראטה, מאשתו הראשונה: הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד (תרס"א לערך-תש"ה) אב"ד וויידיטשקא בעלה של מרת חיה אסתר טויבא הי"ד לבית גולד, הרב משה שמעון ראטה הי"ד (תר"ס-תש"ד) אב"ד דיורא בעלה של מרת אסתר הענטשא לבית כ"ץ, ומרת הענא מאן (אשת הרב יהושע) שנפטרה בחיי אביה בשנת תרצ"ד (1934) ומרת מרים חנה מאן הי"ד (אשת הרב יהושע בזיווג שני, לאחר פטירת אחותה),

מתוך שנים עשר ילדיו, שרדו לאחר השואה רק שלוש בנות.

בנו הרב ישראל אפרים פישל הוציא לאור את הספר של סבו זקנו רבי יואל ראטה, "דרשות בית היוצר" והוסיף עליו את חיבורו "אהל אפרים", בפתיחת הספר , הציג הרב ישראל אפרים פישל מכתבו ברכה מאת אביו, הרב שמואל יעקב ראטה:

הנה מקום איתי להציג מכתב גלוי שקבלתי בעת שנגמרו שני הקונטרסים הראשונים מאאמו"ר הה"ג החסיד האמתי צדיק תמים מוה"ר שמואל יעקב ראטה שליט"א בעהמ"ח ס' דברי שיר ב"ח וס' שיר חדש ושאר ספרים וז"ל:

בעזהשי"ת יום ו' עש"ק לס' כי מצאת חן בעיני שנת ת'ר'נ'ן' לפ"ק פה קליינווארדיין יצ"ו.

שבת שלום ומבורך וכל טוב סלה לכבוד אהובי בני היקר הרב… כש"ת מוה"ר ישראל אפרים פישל אבדק"ק וויידיטשקע והגליל שליט"א עש"ז הרבנית מנב"ת מרת חי' אסתר טויבא תחי' עם יו"ח נכדי היקרים הב' המשכיל משה שמעון נ"י, ואחיו חיים אלטר נ"י, מרדכי יצחק נ"י, הילדה הינדל פיגה תחי', עם הילד שעשועים אברהם יהושוע העשיל נ"י.

אחרי דרך מבוא השלום הנני בזה ששמחה וששון עזרני בכפלים, בעת קבלתי ממך הבן יקיר לי אפרים, הקונטרסים שתים, וברוך ה' אשר זכינו לאורות שתים, אשר מאירים ככוכבים בשמים, וכשמש בצהרים, בדברים מאירים כספירים, והם מלאים חסידות ויראת שמים, ה"ה הדרשות בית היוצר ואהל אפרים. ומה מאד שמח לבי במה שהעירו אותך בזה מן השמים ורוח טהרה רוח אלקים חופף עליך להעלות על מזבח הדפוס הדרשות של אא"ז מו"ר הקדוש והטהור זי"ע ועליך ועל מעשה ידיך שזכית לנטות עליו אהליך עטרת זקנים בני בנים ונחשב לרצונו ולכבודו כבנין אבנים וחפץ ה' בידך יצלח וכל הצטרכותך ירויח ותקותי תאמצינו כי גם דבריך ימצאו חסד וחנינא ויהי' מדא דקפצו עלי' זבינא ותזכה אותה להגמירה מהחל עד כלה להגדיל תורה ולהאדירה וירא שמים יוצא ידי שנים לדרשות בית היצור ואהל אפרים לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל ובאהלי אפרים. כעתירת נפש אביך אוהב נפשך המחכה בכליון עינים להרמת קרן משיח וקרן התורה וליהודים יהי' שמחה וששון ואורה ונזכה לעלות לציון ברנה ובשי"ר וזה לך דברי שי"ר והקב"ה יוסף לך עד בלי די ובלי שיעור ותתהדר בדברי שי"ר.

מספר הצפיות במאמר: 170

אין ראוי לנו להתפלל רק בעבור כבוד שמו הגדול המחולל בעמים לבדו / הרב ישראל מאיר גליק זצוק"ל

תמונת הרב ישראל מאיר גליק הי"ד

אמרתי לפרש מה שאנו אומרים בנוסח תפילת "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין לזולתו ראוי להתפלל", ראיתי בספר אחד שמדקדק בשם הגאון רבי שלמה קלוגר מבראד ז"ל, דאם הכוונה כפשוטו, כך היה לו לומר "שלפניו לבדו ראוי להתפלל ואין לפני זולתו ראוי להתפלל". ואני מוסיף להקשות, כי הנה הלשון "ראוי" משמע שרק ראוי להתפלל לפניו, הלא מחויבים ועומדים אנו להתפלל לפניו. ועוד שאמר "ואין לזולתו ראוי להתפלל", שמשמע שרק אינו ראוי להתפלל לזולתו, הלוא גם איסור יש בדבר. ונראה לי הכוונה, דהנה כבר צווחו קדמאי כי עיקר תפילת האדם לא יהיה רק בעבור חיי ומזוני (חיים ופרנסה) רק עיקר תפילתנו תהיה (על זה) ששכינתא בגלותא (שהשכינה בגלות) ועמו אנכי בצרה, לא לנו ה' לא לנו, אין זאת עיקר תפילתנו, כי אם לשמך תן כבוד וכו', עשה למען שמך וכו'. ובזה פירשתי הפסוק "לישועתך קיוויתי ה'", שעיקר תקוותנו שתהיה תשועת ה', כי אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחה שמו של עמלק. וזה מה שאמר "לו לבדו ראוי להתפלל", שאין ראוי לנו להתפלל רק בעבור כבוד שמו הגדול המחולל בעמים לבדו, והיינו "לו לבדו". "ואין לזולתו ראוי להתפלל", אבל לא בעבור דברים אחרים צרכי הגוף יהיה כל עיקר תפלתנו, ואף שמותר לנו להתפלל גם בעד זה, אבל עיקר התפילה לא יהיה רק לו לבדו שיתקדש שמו הגדול במהרה בימינו אמן.

(מגד ירחים, סיגעט סיון תרנ"ח, דף כט א-ב; אמרי ישראל, דף מד עמ' ב – מה עמ' א).

"איש על דגלו", במדרש רבה הדא הוא דכתיב "נרננה בישועתך ובשל אלקינו נדגול", אמרו ישראל להקב"ה הרי אנו מרננים בישועתך , מה לעשות לנו בשמך נרננה בישועתך. הכוונה כי ידוע שתפלתינו ובקשתינו צריך להיות בעבור שמו הגדול המחולל בין הגוים ואנו מתפללים שיקדש שם שמים, וכמו שמפרש הבעש"ט הקדוש "ימלא ד'" כל משאלותיך, רצה לומר שעיקר בקשתינו תהיה שיהיה השם מלא מה שעתה בגלות אינו מלא, ולא בעד הנאת הגוף. ואף אם הקב"ה מטיב עמנו בענייני הגופניות, אבל שמחתנו הוא רק בזה מה שנתרומם על ידי זה קדושת שמו הגדול. וזהו שאמר "איש על דגלו" של הקב"ה, וזה "ונרננה בישועתך, רצה לומר שיהיה ישועתך שתושע אתה ולא לנו ד' כי לשמך הגדול. וזהו שאמר המדרש אחר כך "ויושע ד' ביום ההוא" – "ויוָשע" כביכול, כאלו הוא נגאל, "ובשם אלקינו נדגול", שקבע הקב"ה שמו בשמינו ועשה אותנו דגלים, שנאמר "איש על דגלו", רצה לומר שכל ישועתנו הוא רק במה שעל ידי ישועתנו היא ישועה גם כן להקב"ה והוא קידוש השם.

(אמרי ישראל, דף קיא עמו' א)

"וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד" וגו' (בראשית יט,כז).
במדרש (עיין בראשית רבה ס"ח ט', ברכות כ"ו ע"ב) שלשה אבות התקינו שמתפללים ג' פעמים ביום. אברהם התקין תפלת שחרית וכו'. ויש לדקדק שאמר לשון "התקינו", דהווא ליה למימר "יסדו". ונראה לי דהנה באמת אנו חטאים וכמעט קשה להתפלל תפלה אחת בלי מחשבה פסולה כלל, ובפרט לכווין השמות וההיכלות הקדושים כאשר הוא מן הראוי, ושפיר יסוד על זה תפלה מי אנכי שאזכה להתפלל לפני הקב"ה והוא מלך מלכי המלכים ואנכי איש חוטא וכו', ולא די שאין אנו מתקנים בתפלותינו, אלא אדרבה מוסיפים חטא על פשע. אבל כל זה היה אם היינו מתפללים תפלת עצמינו, אבל הרי אנו מתפללים תפלות שיסדו לנו האבות, ואנו תולין תפלתינו בתפלתם. וכאשר התפללו האבות הם כבר התקינו [בזאת את] תפלתינו ועל סמך תפילתם, שהתפללו האבות הקדושים תפילות האלו, אנו מתפללים. וזהו שאמר ג' אבות הראשונים "התקינו", רצה לומר, לא לבד שייסדו אלא התקינו ותקנו את תפילתינו הפסולות, ועל סמך תפילתם אנו מתפללים.

(אמרי ישראל, דף קי עמו' א)

"ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם" (בראשית לז,לה). וצריך ביאור למה לא התנחם, עיין רש"י. גם מה שאמר "כל" צריך בירור, דדי היה לו לומר "בניו ובנותיו". ונראה כי באמת צרת רבים חצי נחמה (עיין דברים רבה ב,כ"ב). ואם היה רואה יעקב שצרתו הוא צרת רבים היה באמת מתנחם, אבל אחרי כי קמו "כל בניו ובנותיו" ולא היה רק צרת יחיד, על כן "וימאן להתנחם".

(אמרי ישראל, דף לו עמו' ב))

"למה זה עזבתן האיש" פירש רש"י הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, "ויאכל לחם", שמא ישא אחת מכם. עיין במפרשים שהקשו למה אמר ברמז, כמה דאת אמר "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" ולא אמר בפירוש "וישא אחת מכם". ונראה לי דמה שהאדם בזמן הזה כמה פעמים מונע עצמו מלישא אשה הוא מפני שרוצים להתנהג עצמם בנשיאות ושולחנם יהיה כשולחן המלך, כי רוצים למלאות בטנם במאכלים ובמעדנים ואם יישא אשה לא יהיה לו באפשר להמציא כל כך, על כן מתעצלים לבוא בקשר שידוכים. לא כן מי שאינו נותן עיניו בממון ואינו מבקש רק לאכול לחם ולא מותרות, כאשר אמר יעקב אבינו עליו השלום "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", איש כזה בקל יישא אשה כי לחם לאכול הוא בנקל למצוא. ועל כן אמר גם אליעזר כאשר נתן לעצמו סימן "והנערה וגו' אותה הוכחת", הגם שלא יהיה לה עשירות, כי גם הוא לא היה צריך רק לחם ולא מותרות. והנה כאשר הרגיש יתרו שהוא מזרעו של יעקב, וידע שלא יבקש רק לחם ולא מותרות, וכאשר יהיה לו זאת יישא אשה, על כן אמר "קראן לו ויאכל לחם", שיישא אחת מכם כי לחם יהיה לו, ועל כן "ויואל משה לשבת את האיש".

(אמרי ישראל, דף נא עמו' ב).

או יאמר לסיום הט"ו שיר המעלות, כמו שאמר דוד "אגורה באוהלך עולמים" בעולם הזה ובעולם הבא על ידי שיאמרו מזמוריו , וכל מי שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, והוא על פי מה שכתב בשבט מוסר סי' ל"ה, שעל ידי החידושים שאדם כותב נארג מלבוש ונבנים למעלה היכלות וחופות נפלאים שתתעדן בהם הנשמה, ובהיות הן ראוי לאדם שכל חידוש שחידש יעלו על הספר כדי שיבנה הבניין למעלה. ואפילו חידוש קטן אל יהיה קל בעיניו, לפי שאפילו בניין אבנים גדולה אין מתקנים כי אם על ידי בניין אבנים קטנים בין אבן לאבן. כן הוא למעלה בבניין שנעשה מהאותיות שנתהווה מהכתיבה. עיין שם שמבאר זאת שאל תקשה איך יתכן שבעבור שאני כותב כאן יתהווה בניין למעלה, קל וחומר מהדיבור הוא שאין בו ממש ועם כל זה גורם לפעול באדם דבר כנראה במרים שלקתה בצרעת בעבר הדיבור, והכתיבה שהוא מעשה קל וחומר ומה גם שמדה טובה מרובה, עיין שם, ובאלשיך שמביא על הפסוק "עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ", וזה לשונו: כי הנה אמרו חז"ל על מאמר הנביא "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", "אשר עשיתי" לא נאמר אלא "אשר אני עושה", מלמד שכל יום עושה הקב"ה שמים וארץ חדשים והם רוחניים, ומה גם לחכמי האמת האומרים כי מעסק התורה וסודותיה נעשים אורות רוחניים ומהם נעשים לצדיקים לעתיד לבוא, והם הבטיח הוא יתברך את ישראל באומרו "כי כאשר השמים החדשים וגו' עומדים לפני נאום ד' כן יעמוד זרעכם ושמכם". ובזה יאמר הנה אין ספק כי עזרי לא יבצר מעם ד', הלא הוא עושה תמיד שמים וארץ, ולמה הם אם לא לעושי רצונו, ואין ספק שלא יניחהו ויהיה כל הטוב ההוא חנם, כי אם שיקיים אומרו "ככה יעמוד זרעכם ושמכם". עיין שם. וזהו שאמר ד"ה גם כאן. ונדקדק מתחלה מה שאמר "הנה ברכו ד' כל עבדי ד'" שהוא מיותר, דוודאי אם יברך ד', הוא מעובדי ד', הווא ליה למימר רק "הנה ברכו את ד'". או אולי מי שלא היה עד עתה מעובדי ד' אינו רשאי להתחיל ולברך את ד' אם רוצה לשוב אליו והוא צריך ביאור. ועוד יש לדקדק מה שאמר "העומדים בבית ד'" וכי אינו רשאי לעבוד את ד' גם בישיבה, מדוע דווקא העומדים. ג', מה שאמר "בלילות", וכי ביום אינם עומדים בבית ד', אדרבה, והוא צריך ביאור. אבל הנה ידוע שכל זמן שהאדם חי ועוסק במצוות נקרא "הולך", אבל כאשר מת אז במתים חופשי נקרא "עומד". וגם ידוע שלילה מכונה בשם מיתה. מעתה אמר השומר הנאמן שישתדל האדם שיברך את ד' גם אחר פטירתו מהעולם הזה, והוא על ידי החידושי תורה שחידש שיאמרו בשמו. וזהו שאמר "הנה ברכו ד'", רצה לומר בעולם הבא "כל עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות", הכוונה גם שם לאחר הסתלקותם שנקרא "לילה" ושם האדם עומד הוא, ישתדלו שיברכו גם שם את ד'. ומפרש באיזה אופן "שאו ידיכם קודש", המה הידיים שיכתבו חידושיהם, ועל ידי זה נעשו היכלות וחופות שמים רוחניות, ועל ידי זה יברכו את ד' ילכו מחיל אל חיל. וזה שמסיים "יברכך ד' מציון", המרמז לתורה, המצוינים בהלכה, הברכה יבא מהתורה שעל ידם עשה שמים וארץ, כמו שכתב האלשיך הנ"ל.ועתה אברך על המוגמר לא' גומר עלי, שזכני לפרש הט"ו שיר המעלות אשר אמרו יעקב ודוד בעת צרתם, וד' ירחיב את גבולינו, ואזכה לחדש חידושים לגור באהלו עולמים, ולראות בנים ובני בתים עוסקים בתורה ובמצוות מרוב חדווה ושמחה. אמן כן יהי רצון.

(אמרי ישראל, דף קעט עמו' ב – קפ עמו' א).


רבי ישראל מאיר גליק, נולד בסביבות שנת תרל"ב לאביו רבי יצחק גליק, שהיה אב"ד קישקון פאלאג' האזא ואח"כ אב"ד שאיו סאנט פעטער והיה מחברם של "חינוך בית יצחק" על התורה ושו"ת "חינוך בית יצחק". בשנת תרמ"ח (1888) נשא לאשה את מרת רחל (רוזה) ונולדו להם ארבעה בנים ושש בנות: הרב יצחק, הרב יחיאל, הרב צבי זאב, משה אהרן (שנפטר בגיל שלשה חדשים), בריינדל הי"ד (אשת הרב יצחק אייזיק אלתר פרידמן), יוטל הי"ד (אשת הרב יחיאל מיכל גולדברגר הי"ד), רייזל (אשת משה זאב רוזנברג הי"ד אב"ד קאבא), פערל (אשת רבי דוד יחזקאל יונגרייז הי"ד), אסתר הי"ד (אשת הרב יצחק אייזיק היימליך הי"ד) ויהודית הי"ד (אשת הרב משה יעקב וויטריאל). אביה של הרבנית רחל, רבי אברהם גרינברג, היה הרב וראש הישיבה בקעזמרק (קזמארוק), שבצפון סלובקיה, לרגלי הרי טאטרה. רבי ישראל מאיר היה תלמיד רבי שמואל רוזנברג בישיבת אונסדורף. בשנת תר"נ (1890) התמנה רבי ישראל מאיר לדיין ומורה הוראה בקעזמרק, למגיד מישרים, ולרב בית הכנסת "ש"ס חברה". באולם הסמוך לדירתו היה מעביר שיעור גמרא יומי לבעלי בתים בשפה ברורה ומובנת לכל, ומידי שנה היה עורך חגיגה לכבוד סיום הש"ס.

פרסם דברי תורה בכתבי עת תורניים, והכין לדפוס ספר "פרישת השמלה" על "שמלה חדשה" ואת הספר על "תיקון ליל ויום יארצייט". מתוך כתביו יצאו לאור קונטרס "זכרון אהבה" שיצא לאור כנספח לספרו של אביו שו"ת "חינוך בית יצחק" (שאמלוי, תרצ"ו) והספר "אמרי ישראל" (מונקאטש, תרצ"ט) על התורה והמועדים והספדים, רק כשלשה עותקים מהספר שרדו, ומהם יצאו לאור מהדורות נוספות שנים רבות אחר כך.

לקראת חג הסוכות היה מזכה את בני קהילתו ומוכר להם אתרוגים ולולבים מארץ ישראל. אהבתו לארץ ישראל ניכרת מסיום הקדמתו לספרו, בה כתב ש"אזכה עוד לנסוע לירושלים עיר הקדושה תובב"א עם זוגתי הצדקה הרבנית מרת רחל תחיה ולראות בבניין ציון וירושלים וביאת גואל צדק במהרה בימינו".

הרב ישראל מאיר גליק נפטר ביום כ"ד אייר תש"ב, לאחר שכבר החלו המשלוחים של יהודי העיר למחנות העבודה ולמחנות המוות, ואפשר שנפטר משברון לב. הוא נקבר בקעזמרק, ליד חותנו הרב אברהם גרינבורג. כעבור כשבועיים החלה הגליית כלל יהודי העיר למחנות המוות.

רבים מצאצאיו ובני קהילתו נספו.

מספר הצפיות במאמר: 156

דרשה לזכר חללי מאורעות תרפ"ט בארץ ישראל; בעוונותינו הרבים אין הפרט מרגיש בצרת הכלל / הרב רפאל יחזקאל הוכברג זצוק"ל

הרמת קול הספד על חללי תרפ"ט

דרוש קדושי ארץ ישראל, שאמרתי בבית הכנסת דפה שמיני עצרת קודם הזכרת נשמות על המקרה החללים שנפלו בארץ אבותינו מידי הפראים הערבאים האכזרים שנת תר"צ לפ"ק.

כולנו כאיש אחד עומדים שחוח ברוח נמוכה בשברון לב, להזכיר נשמות אבותינו וקרובינו שיהיה להם כפרה ומנוחה בקבר, כמו שכתוב במדרש רבה "כפר לעמך ישראל – אלו המתים". גם הם צריכים כפרה, והם יעלו וימליצו טוב בעדינו.

עוד אזכרה ואשפכה עלי נפשי מנשמת הקדושים שנהרגו בחודש אב בארץ הקדושה מידי הערבים הפראים.

זה הרכוש יש לנו למכביר, האזכרות משנת תתנ"ו אשר זה זמן לא כביר ספדנו בתשעה באב, גם ביום הכיפורים עשינו הזכרה על עשרת הרוגי מלכות, כי חרותה על כל לוח לב ישראל אסונם והספדם. אך ההבדל הוא כי בזמנים ההם עוד לפני שמונה מאות שנה ועוד יותר, כי בית ישראל עוד לא נתרופפה, ומבנה גויהם עוד איתן הנה הנם, אז כל ישראל הרגישו האסון אשר קרה הכלל כמו על הפרט, כי כולם אחים בני אב אחד הם, ובאותיות חמימות ונלהבות כתבו קינותיהם על ספר בבהגה ונהי והוי. ועד עתה יחדרו הקינות עמוק עמוק בלב היהודי, וזיכרונם לא ימחו מספר. אבל בזמנינו אלה, כי בעוונותינו הרבים נתפרדה החבילה ונקרעה לשנים עשר קרעים, אז לא ירגיש איש פרטי צרת הכלל. ועוד יתירה עשו שונאי ה' ועמו, יבקשו עלילות לרפא את שברנו  ואסוננו על נקלה, בדברים בדויים ומעשה תיתועים, באמרם כי הקדושים הנהרגים היו מוזרים להדת ורחוקים מתורה הקדושה. אבל באמת אם איש יכיר איש לאחיו, אז הוא לצרה יולד לקונן עליו בנהי ואבוי, כי בשר בנפשו הוא, ולא ייזכר המגרעת שלו בעת אסונו, לאמר שלום יהיה לי.

עוד סיבה אחת אשר לא נרגיש כעת צרת הרבים, מחמת כי כל אחד טרוד בפרנסתו, לכן אך בעדו ונפשות ביתו יפלל לקונו. כמו שאמר המקונן, כל עמה נאנחים מבקשים לם. ובזוהר הקדוש קרי להו 'צווחין ככלבא הב לנא מזונא וכו". והוא משל לאחד שהיה עשיר ונפל ממדרגתו והיה מהכרח לעקור מביתו ולהיות נע ונד בארץ. והיתה לו בת יחידה ענוגה ורכת לב ובכל עת לידה היתה מקשת לילד. ובתחבולת והצלת הרופאים ילדה. ובכה לפני אביה, מה יהיה אם תחיל תזעק בתכלית חבלי לידה במקום זרים, מי ידאג לה הביא הרופאים הדרושים לה. ואביה ניחמה, כי ישראל רחמנים בני רחמנים המה,, ובכל מקום יבואו לה לעזרתה. אף נתן צו לבניו כי בעת לידתה ילכו הם לצעוק ברחובות קריה בכדי שיתאספו אנשים לעזור לה. אבל לדאבון לב הבנים כי לא היה להם ככר לחם מוכרחים היו לכתת רגלם לבקש לחם לשבור רעבונם. ואחותם עזבו גלמודה וסורה ומסתכנת בלידתה, ולא היה מי שיזעק לבקש עזרה, ומתה. רחמנא ליצלן.

כמו כן אנחנו בני ישראל. כמו הרה תקרב ללדת בן היינו מפניך ה'. אמר הנביא. זה קרוב לשני אלפי שנה אנו גולים מארצות פזורנו ומתקשים בלידה מהגאולה העתידה אשר הוחש לנו. אך בעת שהיו מורנו גדולי ישראל והמה היו רועים את העם, היו זועקים בכל פינה להצלה וישועה. אבל בעתים הללו, כי דור יתום הוא, בעוונותינו הרבים, גם מחמת חוסר לחם וכובד הגלות, ילך כל איש לדרכו לבקש לחם. ולא נרגיש צרת הכלל כי שכינתא בגלותא. ואין מי להחיש לעזרה. ובסכנה גדולה אנחנו אולי תימוט בית ישראל חס ושלום.

דוד המלך אמר בתהלים, עד אנה ה' תסתיר את פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי, כי בזה הדבר אשר נחוץ לי כעת לתאר לפניכם האסון הנורא כי אירע לאחינו בארץ ישראל שנהרגו מאה וחמישים יהודים במיתת אכזריות מידי הפראים הערבאים, ואשית עצות בנפשי לעורר אתכם כי אכניס היגון בלבבכם להרגיש בצרת אחינו, זאת תהבל אותי, עד אנא ירום אויבי עלי, כי מחמת התפרדות איש מאחיהו יש לדאוג פן יתגבר אויב, כי אם כולנו בני איש אחד נחנו, אז בוודאי, נחנו נעבור חלוצים. לכן צריכים אנו לזעוק בתפילה ובתחנונים, האירה עיני פן אישן המות, כי איש אשר כל ימיו במכאובים הוא יתרגל בזה ולא יזעק עוד. אבל בהגיע עת קיצו, אמר בנפשו כי לא ידעו האנשים עת מיתתו כי יחשבו כי אך ישן הנהו, מחמת העם לא יתעורר כי אם בבכי ובצעקה כן אנחנו בני ישראל מחמת אריכות הגלות נתרגל בנודדנו ולא נצעק עוד, לכן ישנים אנו מתרדמת הזמן ויש סכנה פן אישן המוות, חס ושלום (ספר קה"י).

ובכן נזכר נא נשמת הקדושים אשר מסרו נפשם על קדושת כותל המערבי להלחם עם שונאינו בחרף נפש. אמרינן בירושלמי 'לעולם יראה אדם שיהיה לו יתד נאמן בבית המקדש'. כמו כן אם בעוונותינו בית קדשנו היתה למאכולת אש, אבל בהישאר עוד היתד נאמן, זה כותל מערבי, אל לא אמרנו נואש. וזה דומה מי שמניח דירתו ריקם ויסיע עצמו משם, אם יניח שם עוד איזה דבר באותו הבית, אז סימן הוא כי לא עקר דירתו לחלוטין, אך יחזור עוד לביתו. כן הדבר הזה, כי הכותל המערבי הנשאר לפליטה הוא עדות כי לא זזה השכינה, שהיא במערב, מישראל, וקדושה ראשונה קידשה לשעתה קידשה לעתיד לבוא, כמו שפסק הרמב"ם ז"ל הלכות בית הבחירה. ויש עוד תקווה לאחריתנו, כי הגם שנהרגו הכהנים והנביאים ונשרפה התורה אב רק הגווילין והגוויות נשרפו, אבל האותיות והנשמות פורחות באוויר. ואור תורתנו הנצחים המאירה לארץ ולדרים, היא תעודדה אותנו כי נשאר לעולמים.

אמרינו בש"ס 'מעולם לא זזה שכינה מאחורי כותל  המערבי'. היינו, אף אלו ישראל שהם יעמדו מאחורי הכותל, ואם אולי עברו על איזו מצוות מהתורה פונים לאחרו, אבל מכל מקום נקראים קדושים… כי מי שנהרג בידי עכו"ם קדוש נקרא (ש"ס סנהדרין).

אמרינן במדרש רבא שיר השירים 'אני ישנה ולבי ער', אני ישנה מן המצוות, אבל לבי ער להקב"ה. כי בדבר הנוגע להנקודה שבלב אז אפילו פושעי ישראל מעותדים למסור נפשם על מוקדה במזבח היהדות (עיין דרוש א').

שלמה המלך עליו השלום אמר ראשיך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן, היינו ראשך הם ראשי העם המעולים והצדיקים שבהם נמשלו לכרמל, שהוא מלך ורך ורטובים במצוות ומעשים טובים. ודלת ראשך כארגמן, גם דלת העם הקיצונים שבהם הגם כי יסוגו מעט מאחור והם עומדים אחורי כותל מערבי, אפילו הכי אל תתייאש מהם, כי הם כאבדה המתבקשת, ואמרינן במשנה כלים פרק כ"ד, 'ארגמן אם נאבד מהבעלים, אין לו יאוש, מפני שהוא חשוב. עיין שם. וכן אם נאבדו איזה נפשות מבעליו, מה' יתברך ותורתו, אבל אין להם ייאוש, כי עוד הם אדוקים וקשורים בעומק בעומק לבם להיהדות (שמעתי).

איתא בפסיקתא, 'ראש השנה ויום הכיפורים מביא השטן עבירות מישראל, ולקח ה' יתברך לשקול אותם ביחד עם המצוות, ושקלים המה במאזנים ביחד שווה בשווה. והלך השטן להביא עוד עבירות, ובין כך ובין כך נוטל ה' יתברך העבירות מהמשקל ומטמינם תחת פורפורא שלו כו". עיין שם. וכתב שם ב'זרע אפרים' מהגאון רבי [אפרים] זלמן מרגליות הפירוש שישנו במדרש רבה, כי ה' יתברך יטבול ידו בדם הרוגי ישראל ובזה ישוב חרון אפו מהם. כי הקדושים ההם שנהרגו בידי עכו"ם הם מליצי יושר על ישראל. ולכן טמן ה' יתברך העוונות בפרפורא, בלבוש אדום שלו, היא מתבוססת בדם הרוגי ישראל שמסרו נפשם על קדושת ה' ובזה מוחל העוונות, מטעם כי אם אמנם שחטו עוו ופשעו, אבל לבן הוא ער לדבר שבקדושה, כי מסרו נפשם על כותל המערבי, להציל מידי הערבים הפראים.

כן יזכור עתה השם דם הקדושים האלו, כי נישמותם צרורות תחת כנפי השכינה כמו אפשרו של יצחק שנעקד וטמון תחת כסא הכבוד, והם ימליצו טוב בעדנו. אמן.

(דברי יחזקאל חלק ב', שהודפסו בסוף הספר מראה יחזקאל חלק א', בילגוריא תרצ"ח, דרוש ה')


הרב רפאל יחזקאל הוכברג נולד בגלינה שבמזרח גליציה (גליניאני, הלייאי, כיום אוקראינה), בשנת תרל"א (1871), לאביו הרב דוד משה, שהיה חסיד ירא שמים ותלמיד חכם גדול, שכל שאיפתו היתה שיגדלו בניו בתורה ובתעודה. מצעירותו למד בהתמדה בלתי פוסקת, שלט בלשון ובדקדוק עברי ואף כתב גיליונות של שירים בחרוזים. היה תלמידו של רבי משה'ניו פרידמן הי"ד. בסביבות שנת תרנ"ז (1897) היה לדיין ומו"צ בזידיטשוב, ובשנת תרע"א (1911) מונה לדיין בגלינה. עשר שנים היה חבר בבית דינו של הרב מאיר שפירא, ואחר כך מונה להיות ראב"ד. לאחר שעזב הרב מאיר שפירא את גליניאני, לא נבחר רב במקומו, אך בהמשך שימש הרב רפאל יחזקאל כמרא דאתרא.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ברחו רוב יהודי העיר, בית הכנסת נחרב בידי הרוסים ונשרף, ובתים רבים נשדדו בידי האוכלוסיה הנוצרית המקומית. באותם ימים המשיך הרב רפאל יחיאל לנהל את ענייני הקהילה ולדאוג למעטים שלא ברחו ממנה, תוך שהוא מייסד את "חברת טהרת המקווה" לחיזוק היהדות. חיבתו לציון ואישיותו הססגונית רבת הגוונים באה לידי ביטוי בדרשותיו ובכתביו. לדרשות שנשא בערב יום הכיפורים, הייתה השפעה רבה. ספרו שו"ת מראה יחזקאל (בילגורייא, תרצ"ח) יצא לאור עם הסכמת ר' יהודה ליב צירלסון הי"ד.  בהקדמת הספר, מזכיר הרב רפאל יחיאל את תלאותיו. יחד עם ספר זה הדפיס, חלק שני, בשם "דברי יחזקאל", ובו עשרות מדרשותיו בשנים תרע"ה עד תרצ"ג, בענייני אירועי השעה (חנוכת בית כנסת, "המאורעות בארץ אשכנז שנלחצו אחינו שם מתגרת יד הצורר וגזרו תענית ציבור בכל העולם", "כאזכרה על החללים שנפלו בארץ ישראל בשנת תר"צ", ועוד), חגים, פרשות השבוע והספדים.

זמן קצר לפני המלחמה נפטרה הרבנית. ערב מלחמת העולם השנייה מנו יהודי גלינה כ-2,300 נפש. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה גלינה שהייתה באזור המזרחי של פולין,  על ידי ברית המועצות, כפי שנקבע בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, בין גרמניה הנאצית לברית המועצות. בעקבות כך, נסגרו מוסדות הקהילה היהודית, הופסקה הפעילות הציבורית היהודית ונאסרה פעילות ציונית-פוליטית. השלטונות הסובייטיים הגלו מזרחה יהודים שהואשמו בעבירות כלכליות, יהודים בעלי הון ופעילים פוליטיים בקרב הציונים ואנשי הבונד. עם פרוץ "מבצע ברברוסה", נמלט הצבא הסובייטי, והעיר נכבשה בידי הגרמנים בתאריך 1.7.1941. כעבור יומיים, שרפו הגרמנים ספרי תורה. הם ציוו על היהודים לענוד סרטי זיהוי, והחלו לחטוף אותם לעבודות כפייה. בתאריך 28.8.1941 הוקם היודנרט וכעבור כחודש הם חוייבו לשלוח מידי יום 100 יהודים לעבודות במחנה קורוביצה, ובהמשך נחטפו יהודים לעבודות במחנה יאקטורוב. באביב 1942 התגברו הרעב והטיפוס בעיר. יהודים שיצאו בלילות לשדות לחפש מזון נתפסו בידי אוקראינים שארבו להם ונרצחו. רבים מהצעירים היהודים שניסו לברוח לרומניה ולהונגריה, נתפשו ונרצחו. באותה שנה נפטר הרב רפאל יחיאל, וזכה לבוא לקבר ישראל בגלינה.

בתאריך 20.11.1942 יצא צו שהורה על גירוש יהודי גלינה והסביבה לגטאות, ורובם גורשו לגטו פשמילאני. תוך תקופה קצרה שולחו יהודי העיירה מהגטאות אליהם הועברו למחנה ההשמדה בלז'ץ. עם חיסול של הגטו, ברחו 37 יהודים מגלינה בחזרה לעירם, אך אוקראינים תפסו אותם ורצחו אותם. יהודים שהצליחו להסתתר בבונקרים וביערות בסיוע איכרים פולנים, נתפסו ונרצחו בידי אוקראינים. לאחר שחרורה של גלינה ב 07.1944 בידי הצבא האדום שבו אליה 25 ניצולים יהודים, שעזבו אותה תוך שנתיים.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ב עמ' 85, אתר בית התפוצות, מרכז מורשת יהדות פולין, קהילת גלינא 1473-1943 תולדותיה וחרבנה, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 111

כוחה של תפילת לאה אמנו עליה השלום / הרב יעקב טירהויז הי"ד

תמונת הרב יעקב טירהויז הי"ד

ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה (בראשית ל,כא). ברש"י שם, פירשו רבותינו בברכות שדנה לאה דין בעצמה כו'. עיין שם. והתפללה עליו ונהפכה לנקבה. משמע שהתפללה אחר שכבר היה הולד במעיה בצורת זכר, ונהפכה לנקבה.
ולכאורה, מה ראתה אמנו לאה להתפלל ולהטריח את ד' יתברך בתפלה כזאת, אשר אמרו רבותינו עליה במסכת ברכות בפרק הרואה, "הצועק לשעבר הרי זה תפלת שווא. כיצד, הייתה אשתו מעוברת, ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זה תפלת שווא".
אכן נראה לעניות דעתי, שתשובתה בצדה. והיינו מה שאמרו רבותינו במסכת ברכות, שדנה לאה דין בעצמה. הכי פירושו, שסמכה להתפלל תפלה כזאת על הוולד שבמעיה, אף כי נראה כתפלת שווא, לפי דברי חכמינו ז"ל, מכל מקום דנה דין, היינו, למדה במה מצינו בעצמה או מדין קל וחומר מהתפלה שהתפללה מכבר על עצמה ונתקבלה והועילה תפילתה, אף על פי שגם כן הייתה כבר כמו צועקת לשעבר. והיינו ב[בראשית] פרק כ"ט פסוק י"ז, על עיני לאה רכות, מביא רש"י ממסכת בבא בתרא (קכ"ז) שהייתה סבורה לעלות בגורלו של עשו, והייתה בוכה, שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה שתי בנות ללבן, הגדולה לגדול וכו'. ולאה אמנו מדבכתה כל כך והתפללה עד שהיו עיניה רכות, לא רק למה שהיו הכל אומרים הגדולה לגדול, רק כפי שמפורש בכמה מקומות, שהאמהות הקדושות היו נביאות, וודאי ידעה בנבואה כי כן הכריזו עוד ארבעים יום קודם היצירה, כמאמר חכמינו ז"ל, כי אז מכריזין בת פלוני לפלוני. וכאן הכריזו כפי לשון שמביא רש"י מהמדרש, הגדולה לגדול, כמו שהכל אמרו.
ובאשר כי נראה מדברי חכמינו ז"ל כי על ידי תפלה יכולים לנתק קשר הכרוז של ארבעים יום קודם היצירה, במה שהרשו חכמינו ז"ל לדבר מעניין שידוכין בכל העתים, משום שמא יקדמנו אחר ברחמים. וכן עשתה אמנו לאה, הרבה בבכיות לפני הקב"ה, ואף כי בימיה הצריכה לנס גדול לשנות קשר חיתון שהיה ע"י כרוז משמי שמים, כי אינה דומה לימים ההם מימי התנאים עד הנה, כי בעזרת ד' עם בני ישראל פרו וישרצו, ויש לאלפים ולרבבות אנשים ונשים יראים ושלמים, יפין ויפות, בכל מעלות שבעולם. ואם לפעמים יתפרד קשר חיתון ממה שהכריזו ע"י רחמים, הן מצד אחר והן ע"י תפלת הבן והבת, הרבה ריווח והצלה לפניו או לפניה, למצוא חפצם בכל המעלות שבעולם. וכשם שהועילה תפילתה על הפרישה, כך תועיל על הדרישה. ודברים כאלה אינם באים לכלל נסים כל כך, מה שאין כן, בימי אמנו לאה, כי בימיה לא היו בעולם מאבותינו הקדושים רק יעקב ועשו ושני אמהות הקדושות, רחל ולאה. ולו יהי כי עשו לא נהג כחפצה, מכל מקום מבני האבות הנהו, ועל כל פנים מיוחס היה, ושארי האומות עוברי עבודה זרה שהיו בימיהם, כידוע, שהיו מגונים ומכוערים ומזוהמים במידות רעות מאד מאד, אשר גם עשו נגדם לצדיק יחשב. ולמי יעלה על דעת שיש מקום לתפילתה לשנות את הכרוז שלה לעניין החיתון, הלא נחוץ לה נס גדול יותר ויותר מהצועק "יהי רצון שתלד אשתי זכר", אחר שהייתה מעוברת, כי היפלא מד' דבר. וכן באמת היה לה נס בתוך נס, והיינו שנתן הקדוש ברוך הוא בלבו של עשו למכור את בכורתו ליעקב, ומעתה כל ענייני גדלות שהיו שייכים לעשו, שייכים עתה ליעקב. ובכן יקיים הכרוז שתהיה הגדולה לגדול, ולא ישונה, לכן ניתן מאת הקב"ה בלב לבן לרמות את יעקב, לתת לו לאה במקום רחל, כל זה פעלה בתפילתה. ועל זה סמכה לאה אמנו בדין "קל וחומר" או "מה מצינו", לבקש על הוולד שבמעיה שהיה זכר שנהפך לנקבה, כי נס זה אינו מגיע לנס שנעשה "לה – לעצמה", שניצולה מעשו, על ידי נסים גדולים כפל כפלים, כנזכר למעלה.
וכמו שעשה הקדוש ברוך הוא נסים ונפלאות לאבותינו ולאמותינו הקדושים, מאברהם ושרה ולהלן, כן נזכה לעשות עמנו נסים בזכותם, ולהביאנו אל גבול תפארתנו במהרה בימינו. אמן.

(עקבי יעקב)


הרב יעקב טירהויז הי"ד, נולד בשנת תר"ל (1870 לערך), לאביו נפתלי הירץ טירהויז אב"ד וולוצ'יסק שברוסיה. בגיל תשע עשרה נשא את מרת חוה בת ר' אליקי גצל מלכוביץ, שהייתה לאם ילדיו ונפטרה בתרצ"ב. לאחר פטירתה נשא בשנית אשה. בהמשך עבר לעיירת הגבול פאדוואלאטישסק, כנראה על מנת למנוע את גיוסו לצבא הצאר. שם השתלב בעסקי הסחר הבינלאומי בתבואה ובדגן. שמו הטוב ויושרו סייעו לו לעמוד בראש חברה שעסקיה חבקו עולם, ועם זאת שקד על לימוד התורה ועל חסידותו. עד שהיה מבורך בעושר והצלחה, ניהל בית מסחר גדול, והמשיך לשקוד על תלמודו. חיבר את הספר "עקבי יעקב" (חידושים על הש"ס ועל התורה, תרצ"ח). כאשר השמיע את חידושיו לפני ר"י ענגיל, ר"מ אריק ור"ד הורוביץ מסאניסלב, הם שיבחו אותו.

הוא היה עורך תיקון חצות בלילה בבכי רב, וטובל בכל בוקר אף בימי הקור העז. לאחר התפלה היה לומד במשך 14 שעות ביממה, וסיים כל שנתיים את הש"ס, ובזיקנותו סיים אותו בכל שנה. כשהגיע הדואר היה נכנס למשרדו לזמן קצר על מנת לעבור על הדואר ולקבל החלטות מסחריות, ומיד שב ללימודו. בכל שבוע קיבל את השבת כבר בחצות יום שישי, ושבת במשך 31 שעות. פעל רבות לחיזוק הדת ולפעולות חסד. היה מקורב לרבי מהוסיאטין, פיקח עד למאוד, ומהדר במצוות. בתקופת המלחמה נמלט לסקאלאט שליד טארנופול, שם נלכד ונרצח בט"ו בסיוון תש"ג..

בנו ר' מנחם נחום נספה בי"א בתמוז תש"א.

מספר הצפיות במאמר: 818

תוכחה כנגד קלקולים בסדרי התפילה ובזלזול בקדושת בית הכנסת / הרב קלונימוס קלמן גולדברגר הי"ד

מוסר בעניין התפלה

יש לעורר הרבה על פרצת התפלה הנהוגה בזמננו שחוטפים התפילות בלי כוונת הלב, וכי תפלה כזו תעמוד במקום עבודת הקרבנות? והכי עליה נאמר לי דעת חז"ל ונשלמה פרים שפתינו, כיודע? ואתם האומרים שצריכים למהר בתפילתם בשבי שלא יאבדו הכוונה על ידי אריכות התפילה. הבל יפצה פיהם, ורק טענת היצר על לשונם. כי אדרבא, להמאריכין אפשר שעולה להם בין ובין כך לרכז את מחשבותם לכוון יפה על כל פנים במקצת תפילתם ולא כן אצל החוטפים הנזכרים, רק אחרי גמר תפילתם שהתפללו, אבל בשעת תפילתם לבם הלך אצל עסקיהם. והרבה אנשים תולים עצמם באילן גדול הרבנים מבעלז זצ"ל, אבל על כיוצא בזה אמרו חז"ל במשנה "לא כל מי שרוצה לטול את ה' יבא ויטול". מספרים מהגאון ר' דוד דויטש ז"ל שהיה מנהגות להתפלל לאט לאט כתינוק שלא לחטוף אף נקודה אחת שכל אות ונקודה יש להם שורש למעלה.

ופעם שאלו את החתם סופר ז"ל בימי בחרותו, שלמה הוא מאריך בתפילתו, האם לא טוב יותר לולי למד באותו הזמן. והשיב, הלא אמרו חז"ל המאריך בתפילתו, מאריכין לו ימיו ושנותיו, שכיוון שכן אחיה יותר מאחרים ובאותו זמן אלמוד את אשר אחרתי על ידי תפילתי.

וכבר אמרו חז"ל (ברכות ל"ב) המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם…

גם ראיתי לעורר פה אודות התינוקות שאין משגיחין עליהם בשעת התפילה. וליבי עלי דווי כשאני רואה, להבדיל, את הכומרים המובילין את השרצים לבית תפילתם ומחנכים אותם שיעמדו שם בדרך ארץ וילדי ישראל הקדושים הם באים לבית הכנסת כצאן בלי רועה, שאבותיהם אין להם פנאי להדריך אותם לפי שהם טרודים על המחיה ועל הכלכלה, וביותר בזמן הזה, והתינוקות של בית רבן באים במרוצה לבית הכנסת, רצים בלך ושוב, בשיחה ובשחוק כמו בבית מרזח, ועומדים שם ושפתותיהם אינם נעות ואמן יהא שמיה רבה מאן דכר שמיה, שמתוך שיחה אינם שומעים את הבעל תפילה. ואמרתי פעם לנער אחד שצריך לעמוד בבית הכנסת באימה וביראה כמו העומד לפני המלך, והשיב לי הכי כמעט רגע, ותראה סבת כל מחלה וכל נגע, שיבואו גם בני התורה בשיחה לבית הכנסת ואינם משתחווים כיאות לפני ארון הקודש, וחטפים את התפילה במהירות בלי כוונה. ועל הרבנים להשגיח על סדר התפילה ולצוות הגבאים והשמשים להשגיח על העומדים בבית הכנסת, שלא יחטפו התפילות . הא כשעומדים לפני בית הכנסת בחבורה בלשון הרע וליצנות, יש להם להמון העם פנאי, ורק בבית הכנסת ממהרים ואצים בתפילתם. כן יעשו גם תקנה חמורה להעמיד שומרים אצל עזרת הנשים להשגיח שיבואו רק בצניעות לבי הכנסת ולא ייראו ולא יפחדו מהבריות ומהמחלוקת.

(דבר אמת, תפלה, עמ' עה)


הרב קלונימוס קלמן גולדברגר נולד בשנת תרכ"ו (1866) לאביו הרב אשר זעליג. הוא התגורר ביאקא (Jóka, Jelka), הסמוכה לפרסבורג, והיה תלמידם של הרב מכאל פאפא ראש ישיבת סערדהאעל, השבט סופר והחתן סופר. נשא לאשה את מרת אידל בת הרב ישראל הכהן.

בשנת ת"ש הוציא לאור את ספרו "דבר אמת – תכליתו: להזכיר… דברים שנכשלים בהם… ואלו הם: לשון לאומים ודרשת בלע"ז, חכמת חצניות, שנוי השם, התדמות לנכרים, התבדלות מפושעים ועוד". הספר יצא חלקים חלקים בשל מגבלות תקציביות ומצוקת העיתים, כפי שכתב בראש ספרו: "ואין אתי לכסף מוצא להוצאות הדפוס שרבו מאד מאד בזמן הקשה והמר הזה, לכן החלטתי בדעתי מחמת נחיצות העניין להזכיר דברים העומדים ברומו של עולם שנשכחו מלב בני דורנו, גם מהכשרים שבהם, להדפיסו קמעא קמעא בכמה חלקים קטנים כדי להקל על ידי זה על המוכר והקונה גם יחד ואחרי השלמת הדפוס של כל הספר כולו יחבר הקונה חלקים הקטנים האלה והיו לאחדים בידו לספר שלם מסוים שיהיה לתועלת בפרט לבחורים צעירים שעוד לא טעמו טעם חטא של התחדשות שונות וישמו אל לבם דעת וברור הלכות אלו של גדולי ישראל זי"ע שליקטתי מדבריהם בקונטרסי ומלובנים מדעתם ופיהם של גאוני עולם מגיני הדור אשר בצלם אנו חיים".

בסוף הספר מופיעה הסכמתו של הרב יצק וייס רבה של וערבא, ומצויין כי נשלחו עוד שתי הסכמות מרבנים גדולים ומפורסמים ממדינת הונגריה, "אבל איני יכול להדפיסן מפני הסגר הבי דואר  נגד איגרות הכתובת בלשון הקודש".

תוכן העניינים בספר מציג את תכני הספר: "א. שינוי לשון ודרשות בלע"ז. ב. ספרים חיצונים, חכמות זרות וספרי רמ"ד. ג. שינוי השם. ד. התדמות לנכרים. ה. הבדלות מפושעים. ו. רבנות. ז. דרשות. ח. למוד התלמדים. ט. תפלה. י. מנהגים". חלק מתכני הספר הועתקו מכתבי הרב עקיבא יוסף שלזינגר, כמבואר בהקדמת מחבר הספר "דבר אמת". 

הרב קלונימוס קלמן גודברג הי"ד נספה בשואה בשנת תש"ד (1944).

 

מספר הצפיות במאמר: 122

מתורתו של האדמו"ר מז'אריק, רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד

תמונת הרב דוד אהרן טברסקי הי"ד

* שמעתי מכבוד אדמו"ר הרב הצדיק הקדוש מזאריק שליט"א בפסוק "יש לנו אב", אימתי יודעים אנו שיש לנו אב זקן, אותיות נז"ק, היינו כשיש חס ושלום איזה נזק על שונאי ישראל, אז מרבים אנו בתפלה לאבינו שבשמים, כי על מה שחסר לנו בגשמיות מרגישים אנו תמיד ומבקשים תמיד לאבינו שבשמים. אולם וילד זקנים, בגימטריא או"ר, היינו להוליד אור בלבו ונפשו. קטן, הוא בקטנות השכל אצלנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל בחסרונם להתפלל עליהם לאבינו שבשמים. ודברי פי חכם חן.

* שמעתי מכבוד קדושת אדמו"ר מזאריק שליט"א, ויקהל על משה ועל אהרן וכו', הנה מדרך עם בני ישראל הקדושים כשבאים אל הצדיק מתנצלים מאד, איך כי ע"י חוסר הפרנסה, רחמנא ליצלן, אינם יכולים להביט אל התכלית האמתי לעבדו יתברך עבודה שלימה. והצדיקים טוענים כי אמת בפי עם בני ישראל הקדושים. והראיה שאמר בתוכחה, תחת אשר לא עבדת את ד' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הרי כי ע"י רוב כל יכולים לעבדו יתברך. והמקטרג טוען ומביא ראיה, וישמן ישרון ויבעט. אולם אין האמת אתו. חדא, דעניות, רחמנא ליצלן, מעביר את האדם על דעת קונו. ועוד, כי מאנשי המועט אין להביא ראיה על הכלל כולו. ובאמת אם היתה לישראל פרנסה בריווח, היו יכולים לעבדו יתברך יותר ויותר. וזוהי הכוונה, ויקהל על משה ועל אהרן, כי הצדיקים נקראו בחינת משה ואהרן, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא. וכל אחד צועק על חסרונותיו. ויאמרו אליהם רב לכם, היינו שהצדיקים משיבים להם יהא רעווא שירבה אצליכם ה"לכם", היינו צרכי הגופניות, שנקרא "לכם", ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהיה ד', שתוכלו על ידי זה לעובדו ית' עבודה השלימה.

* שמעתי מאדומו"ר מזאריק שליט"א, ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמר, כי ואתחנן, בגמטריה תפל"ה. חז"ל אמרו, דאגה בלב איש ישיחנה, ואין שי"ח אלא תפלה. והנה עצ"ב שמח"ה בגימטריה תפלה, היינו אם בעת תפלתו יכניס היצר הרע דאגות בלבו, הן מצד פרנסתו או מצד קיצורו בעבודת ד' יתברך, ויכניס על ידי זה עצב בלבו, אז יתאמץ להתפלל תפילתו בשמחה גדולה, שזכה על כל פנים להתפלל לפני מלך הכבוד. ועל ידי זה ימתיק את העצב, הם הדינים, בשמחה.

* מאמרם ז"ל, זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, וזקני עמי הארץ, כל זמן, שמזקינים דעתן מטורפת עליהן… ואדמו"ר מזאריק שליט"א אמר בדרך הלצה קצת, כי הנה אנו רואים בחוש בדורותינו, מי מבני דור הקדום שזכה להניח אחריו בנים הולכים בדרך התורה והיהדות, אזי הבנים מרוממים מאוד את מעלת אבותיהם, באמרם אבינו היה איש צדיק תמים במעשיו. ומי ידבר עוד מאבי אבינו הוא היה עוד מחסידי לובלין פרשיסחא והתנהגותו בקודש היה, שאין לשער ואין לספר. והבנים מתיחסים ומתפארים באבותיהם. אולם מי שהניח בנים, בני הדור הנוכחי, הרחוקים מדרך התורה והיהדות, וחכמים המה בעיניהם, המה ילעגו למעשי אבותיהם, באמרם אבינו היה איש בער ולא בינות לו, ולא ידע מה העולם דורש, ומי יאמר עוד מאבי אבינו שהיה כמעט משוגע (פטנאטיש) בתנועות משונות והנהגות מכוערות.
וזוהי הכוונה, זקני תלמידי חכמים, היינו אלו שהניחו בנים תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים ועולים במעלות ושבחים מאבותיהם וזקניהם דעתן מתיישבת עליהן, שמשבחים אותם יותר ויותר. אבל זקני עמי הארצות, אותן שהניחו בנים עמי הארץ מעקשים אורחותם, כל מה שמזקינים, שבאים לדבר מאבותיהם, יאמרו כי דעתן ה מטורפת עליהן (פאנאטיקער) משוגעים כמעט, רחמנא ליצלן מבנים כאלה. ודברי פי חכם חן.

(דברי תורה בשם רבי דוד אהרן, שהובאו בספרו של רבי ישראל באקמיסטר, "גן ישראל")


רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד, נולד בשנת תרמ"ב (1882) כבן לרבי יעקב אריה ליב, כנכד לרבי אברהם המגיד מטריסק וכדור חמישי לרבי נחום מטשרנוביל. נשא לאשה את מרת חיה שפרה בת רבי יצחק פרידמן מבוהוש, התיישב בזאווירטשה, אך עבר לזאריק לאחר שבזאווירטשה פרצה מחלוקת בינו לבין רבי נתן נחום רבינוביץ מראדומסק. בשנת תרס"ו [1906] נעשה אדמו"ר בז'אריק ונתקבל לכהן שם גם כרב העיר. בשנותיו האחרונות עבר לצ'נסטוחוב.

אף שחסידות טשרנובל לא היתה ידועה בפולין הקונגרסאית, ניהל את תפקידו כאדמו"ר בפאר רב, רכש לו שם וחסידיו נתרבו במהירות רבה ביותר. הצטיין במיוחד בתפילותיו המלהיבות. ביום הכיפורים נהג להתפלל בעצמו לפני העמוד החל מכל נדרי עד תפילת נעילה. קולו היה נעים ורבים נהנו משירתו. להקפות בשמחת תורה באו המונים. הוא היה רוקד בתוך העיגול כשספר תורה בזרועו וכל הקפה והקפה נמשכה כרבע שעה, כאשר חסידיו מלווים אותו בשירה אדירה ובמחיאות כפים. את הסדר שלו ערך במעמד כל חסידיו וקהל רב. היה גדול בתורה ועבודה ואהבת ישראל עד אין שיעור, ועסק בהלכה ובאגדה, ברמז, בסוד ובגימטריות.

ע"פ הרב יצחק אלפי נספה הרבי בצ'נסטוחוב בכ"א תשרי תש"ג.

לפי נוסח אחר, נמלט בתחילת מלחמת העולם השניה מזרחה לבנו שבאוסטרוב, שנכבשה בתחילת המלחמה על ידי הרוסים. שם נספה בי"א במנחם אב תש"א (4.8.1941).

בספר "מקדשי השם" מובא ביתר פירוט:

יום אחד הוציאו הגרמנים בעיר אוסטראה את האוכלוסיה היהודית לככר השוק. איש הגיסטפו בחר מתוך הקהל 10 רבנים ואדמו"רים, ביניהם, את האדמו"ר מטריסק שהיה לבוש בקפוטת-משי-ארוכה. ראש הצוררים פנה אל הרבי בלעג: "כהן גדול, עמך בסכנה, ברך אותו, עשה משהו למענו". הרבי התעלם ממנו, לא השיבו דבר, כאילו לא אליו פנה. ראש הגיסטפו נכלם, ונזדעק: "אם כך הדבר, אז תראה איך אתה רוקד". הרבי יצא במחול, בתחילה זימזם לו חרישית ניגון חסידי, נוגה, לבבי. הרבנים שעמדו מסביב, מחאו כפיים לפי הוראת הגרמנים, ואילו הרבי הגיע בעת ריקודו להתלהבות בלתי רגילה, וקולו הלך וגבר מרגע לרגע. וכך הוא המשיך בריקודו עד לגשר של הנהר בעיר. שם נורה יחד עם שאר הרבנים שנבחרו מתוך העדה.

התרחשויות אותו יום נורא מובא גם בעדותו של אהרן ולדמן בפנקס אוסטראה ובעדותו ב"יד ושם". באותו יום ובלילה שלאחריו נרצחו לאחר מכן למעלה מ 3000 מיהודי אוסטראה שהובלו לבורות שנחפרו ע"י משתפי הפעולה האוקראינים, קבוצות קבוצות נגררו והועמדו על שפת הבור, נורו, והופלו אל הבור.
עם רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד, נרצח גם בנו רבי אברהם יצחק הי"ד. בני משפחת האדמו"ר אשר נשארו בז'אריק שבפולין, גורשו לגטו צ'נסטכוב הסמוכה, וביום כפור תש"ג נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה. שם נספו בהושענא רבא, כ"א בתשרי תש"ג. ביניהם בנו רבי שלום טברסקי וזוגתו רחל, בנו רבי יוחנן וזוגתו שיינדלה, בתו רייזלה ובעלה רבי אברהם מרדכי שפירא.
לאדמו"ר נותרה לאחר המלחמה, בת אחת, מרת חווה בת ציון, אשת האדמו"ר ממחנובקא, רבי אברהם יהושע העשיל זצ"ל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות א עמ' 335, החסידות מדור לדור א עמ' 124, ויקיפדיה, אידישע וועלט פארומס. על חורבן קהילת צ'נסטוחוב בשואה – ניתן לקרוא באנציקלופדיה של הגטאות, על חורבן קהילת ז'רקי ניתן לקרוא באתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 206

ראית הזולת בעין טובה, הדנה לכף זכות, תשמח לב / הרב יהונתן הכהן שטרסר הי"ד

תמונת הרב יהונתן הכהן שטרסר הי"ד

בגמרא (ברכות י"ז) רבי אלכסנדרי בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשכה ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו.

ולהבין מדוע המתין רבי אלכסנדרי עד אחר שסיים את תפלתו לומר הכי, גם מהו לשון עמידה ולא סגי ליה בישיבה.

יש לומר, בדרך מליצה, כי יש בעלי בתים אשר עינם רעה בחוק הרב ומטילים בו דופי ומבקרים מעשיו ואומרים לגרמיה הוא דעביד, בפרט בעידן צלותא מתלחשים עליו באמרם שהבעלי בתים יש להם דאגת פרנסה וזמנם יקר בעיניהם למצא טרף לביתם והרב שוהה בתפלתו באמירת "למען ירבו" בקול רם ומאריך בתפלת שמונה עשרה שהיא טירחא דציבורא, וחושדים אותו שנוהג סלסול לעצמו להרבות כבודו, ונקל להרב להתעכב בבית הכנסת כי פרנסתו מצויה לו מקופת הקהל ולו היה עליו עול מחיתו כמוהם, גם הוא היה ממהר לברוח מקיר בית הכנסת חוצה. אבל מחמת שהוא בן חורין לא יחיש ולא ירגיש בצער הבעלי בתים. אבל טח עיניהם מראות כי הרב הירא את ה' ומכיר תעודתו הוא כמו הלב באדם ומרגיש בצער בני עדתו. ובכל צרה ועקא שלא תבא נכנס בו החץ תחלה, וישא את שמותם לפני ה' בצלותא ובבעיתא על שתי כתפיו לזכרון. הוא הרב, הוא הדיין ומוכיח להוליכם בדרך טובה, דוגמת הכהן גדול, כמו שפירש הגאון מהרש"א ז"ל (בברכות ו') מי בכם ירא ה' לשמוע בקול עבדו וכו', שקאי על הש"ץ שמזכה את הרבים בתפלתו, דוגמת הכהן גדול. ומלבד זה רוב הרבנים, בפרט בעיירות קטנות, מתפרנסים בדחקות, לא כלינו, ושמח בחלקו שזוכה להיות ממזכה הרבים ולהוריק להם שפע. אמנם בין אנשים פחותים כאלה יוחלש דעתו וידיו לא תעשינה תושיה, כמו שנאמר (פרשת כי תשא) לך רד כי שחת עמך, ופירש רש"י ז"ל, כלום לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו' .על כן רבי אלכסנדרי בתר דסיים תפלתו, היינו שמונה עשרה, ובוודאי היה מכוון להעלות תפלת ישראל לפני השומע תפלות, והאריך בהשתפכות נפשו כדי להועיל לבני דורו, דאג אולי ימצאו שם ביניהם אנשים בוערים אשר יבזהו בלבם לומר שמחמת יוהרא, חס ושלום, מאריך בתפלתו. והיא בוודאי מחלת לב, ואם כן צדיק מה פעל, ויגיעתו חס וחלילה לריק, אמר יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתעמידני בקרן אורה – הכוונה שיביטו עלי בעיניים גלויות, כאלו הייתי מואר בקרני השמש, שידוננו לכף זכות, ולא יראו בו מומים. ולא יטעו בי ואתראה לפניהם כאיש ישר בלבבי וכמשתתף בצרתם תציגני ותעמידני. ואל תעמידני בקרן חשכה – שלא אתראה בעיניהם מצד נקודת ראות הצללים, אשר תכסה עליו עננים ואין נוגה לו, ממילא לא ידוה לבנו ולא יחשכו עינינו. כמו שנאמר (משלי טו,ל) מְאוֹר עֵינַיִם, רצונו לומר, שרואים זולתם את האדם בעיניים בהירות ורחוק מהם מחשבת פגול, יְשַׂמַּח לֵב.

יונתן הכהן שטראססער מו"ץ דקדע"י ראאב

(תורת אבות, ברוקלין תש"ן,  עמ' שט)


הרב יהונתן הכהן שטרסר נולד בשנת תרנ"ח (1898) לאביו הרב עקיבא אב"ד טאקאי. בצעירותו למד תורה מאביו והיה בין טובי התלמידים בישיבת הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד שהיה אז אב"ד בקרומפאך שבסלובקיה. אח"כ למד בישיבת פרסבורג אצל הרב עקיבא סופר, ה"דעת סופר". הוסמך להוראה מרבותיו ומהרב מאיר ליב פרייא משוראן הי"ד והרב דוד וועסעלי, הדיין מפרסבורג הי"ד. לאחר נישואיו למרת פעסל בת הרב בן-ציון סנידרס אב"ד ראאב (ג'ור) שבהונגריה עסק במסחר תוך שהוא משקיע את רוב מרצו בלימוד תורה בעיון, בכתיבת חידושי תורה ובעבודת ה'. אח"כ סגר את עסקיו, התמנה שם לדיין ומו"ץ וסייע לחותנו בעיסוק בצורכי הציבור. הוא מסר הרבה שיעורים תורה מושכי לב לצעירים ולבעלי המלאכה.

בשנת 1938 פרסום "החוקים היהודיים" שהגבילו את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה. עקב כך התערערה פרנסת היהודים בראאב ומוסדות הצדקה בעיר ארגנו ועד עזרה ליהודים חסרי הפרנסה. בשנת 1942 גויסו רוב הגברים היהודים לשירות עבודת כפייה במסגרת הצבא ההונגרי, ורובם נשלחו לחזית המזרחית באוקראינה. הגרמנים כבשו את הונגריה ב-19.03.1944. כחודשים אחר כך גורשו יהודי העיר לכמה בתים בעיר שהוכרזו כגיטו, ולגטו על האי ג'ורסיגט בנהר דנובה. לאחר כשבועיים גורשו כלל היהודים לגטו שעל האי, בשל התנגדות שר הפנים ההונגרי לקיום גטו בעיר. לאחר גירוש כלל יהודי המחוז לגטו, הייתה הצפיפות שם נוראית, וכ-30 איש השתכנו בכל חדר. ב-07.06.1944  הכו ועינו חיילי הז'אנדרמריה ההונגרית את היהודים בגטו, כדי שיגלו היכן החביאו את רכושם ושדדו אותם. היהודים גורשו כ-3 ק"מ משם למחנות בפאתי העיר, על גדות הדנובה, בלא שהותר להם לקחת דבר מלבד הבגדים שעל גופם. בשבת פרשת בהעלותך, י"ט בסיוון, ה- 10.06.1944, היכו הגרמנים והשפילו את רבני קהילות ראאב ואת חברי המועצה היהודית. עד אמצע יוני גורשו כל יושבי המחנה, שמנו כ-5000 נפשות, למחנה ההשמדה אושוויץ. הרב סבל עם קהילתו בשנות הזעם ונספה עמם ביום כ"ג בסיון תש"ד. שרידים מתורתו ותולדותיו הובאו בספר תורת אבות (ברוקלין תש"ן).

[יש מי שכתב באתר MyHeritage שהרב נספה במחנה הריכוז מאטהאוזן ב- 16.11.1944, ל' בחשון תש"ה].

מקורות: קונטרס בית אבות, בתוך ספר תורת אבות, עמ' של-שלא, אתר בית התפוצות, אתר אנציקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 99

1 2