הספד על האדמו”ר מבעלז רבי ישכר דוב רוקח זצ”ל – חלק 2 / הרב אשר זליג לנדא זצוק”ל

הספד על הרבי מבעלז

ואמרו חכמינו ז”ל בשבת דף ק”ה כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב”ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. והענין דהקב”ה מניח דמעות שמורידין על אדם כשר שמת בבית גנזיו וסופרן, יש לומר כיון דהדמעות שמורידין על אדם כשר שמת הוי גם כן על זה שהיות אנחנו בעונותינו גורמים שימחה שמו של הקב”ה על ידי מיתת הצדיק שהיתה לו אחיזה בשמו של הקב”ה, וכנ”ל, ועל כן חשובים אצל הקב”ה בראותו כי אנחנו רוצים לשטוף בדמעות את העוןן זה דלא תעשון כן לד’ אלקיך. ומה שסופרן יש לומר על פי מה שכתבתי בספרי קרבן אשר במדבר לתרץ דברי רש”י שכתב שם דמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. ותמה בספר דברי שאול דהא אדרבא המנין הוא גריעותא, דשולט בו עין הרע.

וכתבתי על פי מה דאיתא בגמרא דשאל כותי אחד את רבי יהושע בן קורחא כתיב בתורתכם, אחרי רבים להטות, ואנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משווים עמנו בעבודה זרה. אבל באמת יש לומר כיון דישראל נמנו, הווי ליה דבר שבמנין דלא בטל ולא שייך שיהיו בטלים לאומות העולם משום אחרי רבים להטות. אך הא דבר זה דדבר שבמנין דלא בטל, הוי רק מדרבנן ומהתורה בטל. אמנם יש לומר על פי מה דאיתא בגמרא בבא מציעא דף י’ לענין מעשר דאם קפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין. והקשו תוספות שם ד”ה קפץ, דלבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר. ואי דהוי דבר שבמנין דלא בטל הא זה הוי רק מדרבנן.

וכתב בשו”ת ביכורי שלמה בשם חידושי הרי”מ לתרץ דהא דדבר שבמנין רק מדרבנן לא בטל, היינו דוקא כשלא ציותה התורה למנות, רק דאנחנו מעצמינו מונין דבר זה. אבל היכא דהתורה ציותה למנות, הוי ליה מהתורה דבר חשוב ומהתורה לא בטל. ומעשר דאמרה התורה למנות, שוב דבר שבמנין מהתורה לא בטל. עיין שם.

וזה יש לומר גם כן בכוונת רש”י, מתוך חיבתן לפניו, שהקב”ה יש לו חיבה בישראל ואינו רוצה שיהיו העכו”ם יכולים לפתות אותם שיעבדו עבודה זרה משום דכתיב אחרי רבים להטות והם בטלים ברוב לכך מונה אותם בכל שעה ואם כן הוי ליה ישראל דבר שבמנין על ידי הקב”ה וחשובים ואפילו מהתורה אינם בטלים ולא שייך אחרי רבים להטות. עיין שם באריכות.

והנה מבואר בדברי חכמינו ז”ל שכאשר נטל יעקב הברכות מעשו הוריד הרבה דמעות על זה, ואם כן היו יכולות הדמעות שמוריד על אדם כשר שמת להיות קמא קמא בטל בדמעות של עשו, דמין במינו בטל, בפרט כיון דבשמא הוי ליה אינו מינו, דהדמעות של עשו היו על עולם הזה והדמעות שמוריד על אדם כשר הוים לשטוף העונות שגרמנו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב”ה.

ולכך הקב”ה סופרן והוי ליה דבר שבמנין על ידי הקב”ה וחשובים ואינם בטלים בדמעות של עשו. ומניחם בבית גנזיו, שאין לו באוצרו אלא יראת ד’, והדמעות הללו חביבים שרואים מזה עד כמה יראת ה’ בלבבם שבוכים על אשר גרמו לקדושת השם שימחק, ושפיר ראוים דמעות הללו להניח בבית גנזיו באוצרו של יראת השם. ודו”ק.

העולה מזה דהצדיק נתפס בעון הדור והם נתנו למדת הרחמים. ואל יאמרו שלום יהיה לי כי מיתת צדיקים מכפרת, דעל זה אמרו חכמינו ז”ל בגמרא למה נסמכה מיתת צדיקים ליום הכיפורים אלא כשם שיום הכיפורים מכפר כך מיתת צדיקים מכפר.

וכתב בשם משמואל, דלכך נקט כשם שיום הכיפורים מכפר, משום דאיתא בגמרא, האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר. והכי נמי אם יאמר אחטא ומיתת צדיקים מכפר, אין מכפרת. עיין שם בפרשת בהר. ואדרבא צריך תשובה בכיה רבה לשטוף העונות שגרמנו בעונותינו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב”ה, וכנ”ל. ועיקר התשובה, אף על גב דיש ד’ זמנים על תשובה:

א. בכל יום לעת ערב, וסימנו ובא השמש וטהר.

ב. בערב שבת, וסימנו זכור את יום השבת לקדשו.

ג. ערב ראש שנה, וסימנו ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה.

ד. ביום הכיפורים הוא התשובה הגדולה, כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם.

מכל מקום התשובה המעולה הוי קודם השינה בכל יום, דאז די בתשובה קלה משום דלא נרשם עוד העון למעלה. והזוהר הקדוש קורא אותם מארי דחשבונא. ועל זה רמז דוד המלך עליו השלום אשרי אדם לא יחשוב ה’ לו און. ורצונו לומר, שעושה תשובה קודם שנרשם העון למעלה. וזה יש לומר לעניות דעתי שרמז תורה הקדושה “לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרף”, ורצונו לומר שיתקן תיכף בלילה מה שקלקל, ואם הותיר על כל פנים בע”ש [ערב שבת] יתקן וישרף העבירה, כי אלף בעין מתחלפים באותיות אחה”ע. [עיין מאור ושמש פרשת משפטים על הפסוק אם חבל, ובעונג נפש פרשת בא מה שכתב לפרש בשם הגאון הקדוש מורינו הרב רבי שמשון מאסטרפאלי דרצונו לומר שיתקן המצות בעולם הזה ואם ממתין לעולם הבא נשרף באש של גהינם. ואם כן אין רחוק לרמז כמו שכתבתי].

וזה יש לרמז בקראי דסדרה ויצא יעקב מבאר שבע, רצונו לומר, למה יצא הצדיק שבדור המכונה בשם “יעקב” [מובחר האבות שהיתר מטתו שלימה]. “מבאר“, הוא התורה שנקרא באר, כמבואר בדברי חכמינו ז”ל [ובספרים הקדושים לפרש באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם, דהעשירים יכולים לקנות חלק בתורה של התלמידי חכמים על ידי שיחזיקו התלמידי חכמים, כיששכר וזבולון], ונקראת “שבע” מאשר כל שבע חכמות כלולות בתורה [וכל החכמות משתלשלת מתורה הקדושה ומשם מקורם ושמה ישיבו וכולם משרתת את המלכה, ועל זה אמר שלמה אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה. וכמו שכתב היערות דבש חלק ב דף מ”ה והאריך בזה לפרש הגמרא דשבת דנר מערבי היה עדות ששכינה שורה בישראל, משום שנותן בה שמן כמדת חברתה ובה היה מתחיל וממנה היה מסיים, דהכוונה דשבעה נרות הוא שבע חכמות, דחכמה נקרא נר, ונר מערבי הוא חכמת תורה הקדושה וממנה היה מתחיל, שמתורה הקדושה מקור החכמות ובה מסיים החכמות, כי הכל ישובו למקורן, כמו שהנחלים שבים ללכת אל הים. ועיין עונג נפש מקץ לפרש הקרא בזכריה, מה שכתב וישב המלאך וגו’ והנה מנורת זהב כולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה ושנים זיתים עליה, דרצונו לומר מנורת זהב, תורה הקדושה, ושבעה נרותיה, כל שבע חכמות מוצקות עליה, כי בה נכלל כל החכמות. ושני זיתים, היצר הרע ויצר טוב]. “וילך“, הלך מזה העולם ונפטר, אחרי שהיה צדיק ועסק באורייתא תדירא. על זה קאמר “חרנה“, שלא יהיה חרון אף בעולם, כי נתפס בעוון הדור וניתן למדת הדין והם ניתנו לחלק הרחמים. ואל תאמר כי שלום יהיה לי כי ניטל אשכל הכפר שמכפר עונותיהם של ישראל, רק צריך אתה תפלה ובקשה בדמעות לשטוף העונות ולעשות תשובה קודם הלינה על שפיכת דם נקי של הצדיק ולפייס דמו ועל גרמתך למחוק את השם. וזה “ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש“, להרבות תפלה ובקשה להקב”ה שהוא מקומו של עולם קודם לינה על אשר בא השמש, ששקעה שמשו של צדיק בעונותינו, ולפייס דם הנקי. “ויקח מאבני המקום”, מבניו, לעשותם עטרת לראשינו. ואחר כך “וישכב במקום ההוא”. וזה “ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא“, רצונו לומר ליקח מבניו, דאבני, אותיות אב בן. [ועיין ספר יצירה דאותיות התורה נקראים אבן. ובחיד”א, דישראל נקראים אדם בגימטריא שם מ”ה, וזה יש לומר שמות כ”ח “ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל”, דרצונו לומר, שיקח שתי אותיות משהם, דהיינו מ”ה, שיקראו בהם “בני”, שנקראו אדם שהוא בגימטריא מ”ה. וזה יש לומר כי חלק “ה'” עמו, ישראל יש להם חלק משם הויה, שמשם הויה יוצאים ד’ שמות, שם מ”ה, שם ס”ג, שם ע”ב, שם ב”ן. וישראל עמו יש להם חלק שם מ”ה]… אבן [זו התורה] (ובניו) של הצדיק שמת בעונותינו ולהשימם ראשים עלינו שינהלנו כימי קדם ויהיה מוראם עלינו ואז “וישכב במקום ההוא“, יכולים לילך לישן, כי אלקים רחום וחנון סולח לחטאים ולעונות ולפשעים ופותח שער לדופקי בתשובה ולא ננעלו שערי דמעות וגם דם הנקי של אותו צדיק נתפייסה.

ובטח יהיה למליץ יושר בעדינו, שלא יהיה פרץ וצוחה ברחובותינו, ויבא גואלנו משיח צדקנו במהרה בימינו כן יהי רצון אמן.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק”ל)

מספר הצפיות במאמר: 10

רעות וצרות: זיבורא ועקרבא, שנעשות צרות זו לזו / הרב שמעון לנגסם הי”ד

צרות רבות ורעות

שם (חגיגה ה.), מאי רעות וצרות, אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא.

עיין תוספות חמימי לעקרבא, קרירי לזיבורא. עיין שם. וזהו פירוש קדירה דבי שיתפי לא קרירי ולא חמימי, דכל הדן דין אמת לאמיתו, נעשה שותף למעשה בראשית, דביש דין למטה אין דין מעלה והעולם נברא בדין ושיתוף מדת הרחמים, ושפיר דנעשה שיתוף למעשה בראשית, נמצא דהעולם הוי קדירה דבי שיתפי, אז לא תהיה בעולם מכת זיבורא ועקרבא, ולא תצטרך לרפואה דחמימי וקרירי.

או יאמר, לפי מה שתירצו קושית התוספות כתובות ל’, הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, והוא דלקיום עשה קום ועשה בעינן חמימות, ושלא לעבור על לא תעשה לשב ואל תעשה בעינן קרירות וזהו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, היינו צינים ופחים, קרירות וחמימות. ומי שהוא עובד את יוצרו ואת יצרו, מקרי חציו עבד וחציו בן חורין ממילא הגוף מיקרי דבי שיתפי, וזה לא קרירי ולא חמימי, דלאיש כזה הוי קדירה דבי שותפי לא קרירי, שלא יעבור על לא תעשה, ולא חמימי לקיום מצות עשה, וזה שנעשות צרות זו לזו.

ואפשר דזיבורא הוא לשון התנשאות בלשון אשכנז “אין בין”, עיין מדרש פנחס מקארץ, ועקרבא הוא שיפלות, ורפואה להתנשאות, הוא קרירות, ורפואה לשפלות, הוא חמימות, ולקיות מצוות עשה בעינן חמימות, ויגבה לבו בדרכי ד’ וגו’, והיינו קודם שעשה וקיים המצוה, אבל לאחר שעשה וכבר קיים את המצות עשה, טוב הוא שלא יזכר כלל מה שעשה, ולהשפיל את עצמו ולמעט מה שעשה, דבעינן קרירות ושפלות. אבל שלא יעבור על מצות לא תעשה הוא להיפוך, דבעינן קרירות ושפלות שלא יעבור, ואם חס ושלום נזדמן שעבר, ומתחרט וביקש לעשות תשובה, דשוב הוי קיום מצות עשה, אז יהדר דבעינן חמימות והתנשאות שלא יהיה נעצב, ושלא למעט החטא, רק להרבות ולהגדיל, ושלא לשכוח מה שעשה, רק לקיים וחטאתי לנגדי תמיד, וזהו למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, והבן.

ובזה אפשר לפרש המקרא בראשית, והיו העטפים [פרש”י לשון איחור] ללבן והקשרים [פרש”י לשון בכירות] ליעקב, דיש לפרש, לב חכם לימין ולב כסיל לשמאל, דכתבנו, דלאחר הקיום המצוה טוב למעט מה שעשה עד שלא יזכר כלל מה שעשה, דלאחר קיום מצות עשה אם רם לבבו, הרפואה, ושכחת, מה שעשה, וה’ יתברך זוכר כל הנשכחות. אבל אם עבר עבירה, מחה תמחה את זכר “עמלק” ולא תשכח, שלא יהיה “רם” לבבו ושכחת, רק וחטאתי לנגדי תמיד. וידוע שאותיות הקודמין מתיבת “לב” הוא “אך” ואותיות המאוחרין הוא “גם” ואכין ורקין למעט, וגם הוא לרבות, וחכם הוא כשמקיים המצות, וכסיל הוא מי שעובר חס ושלום, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. וזה לב חכם לימין, היינו לאחר שקיים מצות עשה, הוא טוב אותיות הימין מתיבת “לב” שהוא “אך”. לב כסיל לשמאל, היינו לאחר שעבר חס ושלום, יעמוד לפניו אותיות השמאל מתיבת “לב”, היינו “גם”, לרבות ולהגדיל מה שעבר ועשה שלא ישכח. ועשיות טוב הוא מעלת יעקב, וחס ושלום עשיות רע הוא רעת לבן. וכן, יעקב הוא עקב ענווה. ולבן, הוא מלשון ללבן הלבן חטאינו כשלג וכצמר. וזהו העטופים “ללבן” [דיש בתיבת לבן אותיות “לב”], היינו אותיות המאוחרות מתיבת “לב”, שהוא “גם”, ללבן, אם עבר חס ושלום ועשה רע כלבן, או שצריך ללבן, ירבה ויגדיל החטא, שגם הוא לרבות. והקשרים ליעקב, פירוש אותיות הקודמין מתיבת “לב”, שהן בכירות, דהקודם הוא בכור למה שלאחריו, שהוא אותיות “אך”, למעט, ליעקב, להעושה טוב כיעקב, שיהיה עניו, דעקב ענווה.

ובזה יובן בנוסח על חטא באות יו”ד, על חטא שחטאנו לפני ביודעים ובלא יודעים, הלא החטאים היודעים צריך לפרט החטא. ולפי מה שאמרנו, עיקר לכלל יהודי, היו”ד, שלא לזכור כלל מה שעשה טוב, ושלא לשכוח מה שעשה רע [ובזה אפשר לפרש, בדרך צחות, חבל על דאבדין, ולא משתכחין, היינו שצריך לצווח וי וי על דאבדן שמה שעושה רע הוא מאבד ואינו זוכר, ולא משתכחין, לשון שכחה, היינו מה שעושה טוב אינו שוכח כלל]. וזהו עיקר החטא ביודעים, שיודע מה שעשה טוב, ובלא יודעים, מה שעשה רע, וזהו זיבורא ועקרבא שנעשות צרות זו לזו.

או יאמר דהחטא ביודעים, שיודעין את בוראם ומתכוון למרוד. ובלא יודעים, מה שעשה רע, וזהו זיבורא ועקרבא שנעשות צרות זו לזו. או יאמר דהחטא ביודעים, שיודעין את בוראם ומכוון למרוד. ובלא יודעים, שתכלית הידוע שנדע, וכו’, והבן.

וזהו פירוש המקרא בראשית, כי רבם רעת האדם וגו’ רק רע, היינו דכל היצר רק למעט שלא חטא כלל, ובזה יש לומר טוב מעט לצדיק, היינו למעט מה שעשה מצוה, מהמון רשעים רבים ולהגדיל מה שעשה עבירות. והבן.

(מתוך “קונטרס שמן למאור”, פתיחת לספר שלמי רגלים  מאת הרב שמעון לנגסם הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 8

הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי – ביאור על דרך הפשט, הדרש, הרמז והצחות / הרב משה קלונימוס פרנק הי”ד

ואם אין מתה

הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן. ובלתי מובן למה תמות אם אין לה בנים. והרבה תירוצים נאמרו על זה. וגם אני אענה חלקי בעזרת ה’ יתברך [ובפשטות יש לומר דאם יהיו לה בנים, תהיה נחשבת גם במיתתה כחיה]. גם צריכין להבין מה שאמרה אחר שילדה את יוסף, אסף אלקים את חרפתי וכו’. איזה חרפה היה לה. ויעויין שם ברש”י ז”ל. ויותר תמוה מה חרה ליעקב על רחל שאמרה כן, וכי זה דרך צדיקים לחרות אפם אם מבקשים מהם להתפלל אפילו בעד איש זר. וגם מה השיב לה התחת אלקים אנכי, הרי צדיק גוזר הקב”ה מקיים. לכן נראה לעניות דעתי לתרץ כל זה בחדא מחתא על פי ש”ס עבודה זרה (נ”ד:) הרי שבא על הערוה היה הדין שלא יוליד, אך בשביל שוטה זה לא ישנה הקב”ה טבע העולם… יש לומר דרחל סברה כי קדושיה היו בשכר שאעשה עמך והוה קידושין במלווה דלא הוי קידושין. ויעויין באור החיים ז”ל הקדוש שלכן נתן לבן את לאה במקומה בביאה ונמצא שלקח אח רחל אחר כך באיסור. וכיון שהיא בטבע עקרה, לא עביד לה הקב”ה נס, דרק הטבע נשארת במקום איסור. וזה שאמרה ליעקב ואם אין, אם אין לי בנים, מתה אנכי, דאז נשמע כי נלקחתי לך באיסור אחות אשה, ואני חייב מיתה בידי שמים. והשיב לה יעקב, התחת אלקים אנכי, וכמו שאמרו, ויקרא לו אל אלקי ישראל מלמד שהקב”ה קרא ליעקב אל. ובציוני ז”ל פרשת אחרי כתב הטעם של איסור עריות דהוה כמשתמש בשרביט המלך מלו של עולם, דוגמת המרכבה קדושה שאיש אל אחיו ידבקו. ולכן הותר ליעקב ב’ אחיות על שקראו הקב”ה אל, ואמר לו אני אל בעליונים ואתה בתחתונים…, לכן הותר לו להשתמש בשרביט המלך, וקל להבין, לכן חרה אפו על רחל שחשדה אותו כי דר עמה באיסור, ואמר לה התחת אלקים, הה’ היא ה’ הידוע, הכי בלתי נודע כי תחת אלקים אני, ואין עלי איסור של ב’ אחיות…, אשר מנע ממך פרי בטן, ממך דייקא כי הקב”ה מתאווה לתפילתך, כביבמות (ס”ד.), ולכן אחר שילדה את יוסף אמרה אסף אלקים את חרפתי, כיון שהולדתי על פי נס, נשמע כי גם אני לא נלקחתי באיסור ליעקב. וקל להבין [משנת תרנ”ו].

עוד יש לפרש על דרך הרמז, היות כי ראשי תיבות של הבה לי בנים, הם הלב, והכוונה שהבן שבתוכה הוא דוגמת הלב, כאשר ניטל הלב טריפה ואי אפשר לחיות כלל, כמו שכתב בשו”ת חכם צבי ז”ל, כן מזלה חזי על בנה בנימין שבלדתה אותו תמות. ולכן אמרה הבה לי בנים, גמטריה של ג’ תיבות אלו בבנימין, ואם אין, רוצונה לומר, כשיצא ממני ולא יהיה בי עוד, מתה אנכי. ולכן קראה אותו בן אוני, כי הוא כוחה, וכמה שנאמר אתה כוחי וראשית אוני [משנת תרע”ח].

ובדרך הצחות יש לומר על פי ש”ס תענית (כ”ג.) או חברותא או מיתותא. ועל ידי שחשבה כי לאה ילדה על ידי שהיתה שנואה והיא לא ילדה על ידי שהיתה אהובה, לכן אמרה ואם אין מתה אנכי, טוב לי יותר להיות שנואה, להיות נחשב כמתה, כדי להיות לי בנים. וקל להבין:

(השם אקרא על פרשת ויצא)


 

הרב משה קלונימוס פרנק, מצאנז חדש, נולד בסביבות שנת תר”ל (1870) וככל הנראה נספה בשואה בשנת ת”ש (1940). הרב היה תלמיד מובהק של הרב יהושע פינחס באמבאך ובמשך שנים רבות, הפיץ תורה ברבים לשם שמים.

בשנת תרצ”ג (1933) הוציא לאור את ספרו “השם אקרא – אפרקסתא דעניא” על ספר בראשית. הספר ומחברו, זכו להסכמות נלהבות מהרבנים: הרב שמואל פיהרער אב”ד קראס, הרב חנה הלברשטאם מק”ק רישא אב”ד קאלאטשיטץ, הרב דוב בעריש מייזליש אב”ד אוהל,הרב אליהו באמבאך אב”ד אשפצין, הרב נחום ווידענפעלד אב”ד דאמבראווי, רבי חנוך סעדיה מסטריקוב, הרב שמואל אהרן מיללער אב”ד לאבאווא, דוב בעריש ווידענפעלד אב”ד טשעבין, הרב מרדכי זאב אב”ד גריבוב מצאנז חדש, הרב אריה צבי פרומר אב”ד קוזנילוב  מסאסנאווצע ומהרב יעקב ישכר בער רוזנבוים מסלאטפינה.

 ראה: מאורי גאליציה, ח”ד, עמ’ 268.

מספר הצפיות במאמר: 36

דרשת שבת הגדול א, חלק 1: סימני הטומאה בשאלת הבן הרשע / הרב אהרן וואלקין הי”ד

תמונת הרב אהרן וואלקין הי"ד

והיה כי יאמר ואליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה שסוף התורה עתידה להשתכח מישראל. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות בנים ובני בנים (מכילתא פרשת בא, כו).

והנה הדעה הראשונה שבמכילתא, כי בשורת השאלה של “מה העבודה לכם” היתה בשורה רעה, היא דעה מובנת, לפי שידוע ששאלה זו היא שאלת הרשע. ובוודאי לא טובה הבשורה שיעמדו שואלים כאלה בקרב בנינו.

אבל הדיעה השניה כי בשורה טובה היתה זאת, תמיהה היא. כי לשמחה מה זו עושה בבנים כחשים כמו אלה. ועוד מה נפלאת היא הסתירה של שני המאמרים הללו הבאים כאחד על פסוק אחד, והם מתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה.

הנה כבר טרחו הדייקנים והפרשנים למצוא סימני הטומאה שבשאלת הרשע, דאי משום שאמר מה העבודה הזאת “לכם” והוציא את עצמו מן הכלל, והלא גם החכם מוציא עצמו מן הכלל באמרו מה העדות גו’ אשר צוה ה’ “אתכם”. ועיין בירושלמי פרק ערבי פסחים הלכה ד’ שבאמת מגיה הגרסא בבן החכם ושינה, אשר ציווה ה’ “אותנו”, והיינו מטעם זה, דאילו לגרסא דידן “אתכם” מוציא גם הוא את עצמו מן הכלל, ומה בינו לבין הרשע.

והנראה לי ליישב גרסא דידן, דשפיר מצינו סימן טומאה גדול ברשע. והוא על פי מה שאמר הכתוב שמע בני מוסר אביך, האי “מוסר” דקאמר הכתוב אין פירושו לשון תוכחה, כמו שמורגלים אנו לפרש תמיד לשון מוסר. אלא פירושו “מסורת” מלשון מסירה. וכוונתו כלומר אותן הדינים והמצוות והמנהגים שמסר לך אביך, מחויב אתה לשמוע, דמפני שלא רבים יחכמו להבין חכמת תורה הקדושה וטעמי מצוותיה ואפילו החכמים הגדולים אין בכחם לירד לסוף דעת התורה, מפ”י חכמתם. וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בקהלת, אמרתי אחכמה, אבל היא רחוקה ממני. ומי בא בסוד ה’ להבין סודותיו ותכלית הידיעה הוא שנדע שלא ידענו. משום הכי מדרך השלמים להיות זהיר במסורת אבות, וכל אותן הדינים ומנהגים שהיו קדושים אצל אביהם, יחזיקו גם הם את הדבר לקדש. בוא קורא יקר ואחווך עד היכן היו השלמים ששכלם רחב להבין מעצמם ובכל זאת היו נזהרים במסורת אבות, הן בחולין (דף צ”א ע”ב) אמרו חז”ל כתיב ויצא יעקב גו’ וילך חרנה, אמר יעקב אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואנכי לא התפללתי, כך יהיב דעתיה למיהדר מיד קפצה לו הארץ. יעויין שם. הרי שמתחלה לא יהיב יעקב דעתיה להחזיק מקום הזה לקדוש, שראוי להתפלל שם, ומשום הכי עבר עליו, אחרי שהוא בעצמו לא מצא בו שום יתרון קדושה. רק שלבסוף חזר מדעתו זה, ואמר שאף על גב כשהוא לעצמו לא יבין בשכלו למה החזיקו אבותיו מקום זה לקדוש, מכל מקום לא בחכמה יומדד כח הקדושה, ואחרי שאבותיו התפללו במקום הזה ומצאו אותו לקדוש, אינו רשאי הוא לבנות על שכלו ודעתו, ומשום הכי חזר גם הוא להתפלל שם. והנה רגילים אנו לשמוע מפי המתפלספים ומתמשכלים, כי המה אינם מהפתאים המאמינים לכל דבר שיאמרו להם הסבתות הזקנות. ואותו הדבר שלפי דעתם ושכלם לא ימצאו בו קדושה, לא יוכלו לשמרה בקדושה.

אבל מה נואלו אפוא האנשים הללו, להעמיד על דעתם הפעוטה בדברים העומדים ברומו של עולם, אשר גם ידיעה בתחלה לא היה להם מעולם על זה. וכי שכלם רחב יותר משכל יעקב אבינו, ובכל זאת גם הוא לא עמד על דעתו ושכלו בדבר כזה שהיה לו מסורת אבות. ומכאן תוכחה מגולה לכמה צעירי עמנו אשר ערו עד היסוד גם ליסודות התורה, כגון שבת, תפילין, ציצית וכדומה, באמרם שלא יבינו בשכלם קדושת תפילין וציצית מהו. ומה יום מיומים שישמרו את השבת בקדושה מיוחדה. אבל איך לא יבושו לזכור, איך שאבותיהם החזיקו את העניינים לקדוש עד שמסרו נפשותיהם על זה. ומקומות שאבותיהם ואבות אבותיהם החזיקום לקדוש, איך לא יבושו לדורסם ברגל ולעבור ולבטל המקום הזה. והרי הראינו לדעת שמדרך השלמים האמתיים להחזיק ולשמוע במסורת אבות בלבד.

ובכך זאת אם בא לשאול טעמי המצוות גם כן, נוכל לתת לו השם “חכם”, אחרי שמקיים המצוות כאשר באו בקבלה, גם אם לא ימצא הטעם, רק שאחר כך טורח ויגע לשאול ולבקש הטעם, אין זה מזיק כל כך. לא כן אותו הבן אשר הוא בעצמו בודאי לא ישמור המצווה הזאת שאינו מוצא בה טעם, ואינו רוצה גם לשאול ולהטריח אחר ידיעת הטעם, אלא שיתאמץ עוד להשפיע מרוחו גם על אביו שגם הוא יסור מאיוולתו, לשמור מצוות שאין בהם טעם. זהו סימן הטומאה שברשע. וזהו שתציין התורה אצל שאלת החכם כתיב והיה “כי ישאלך” בנך, כלומר כיון שבא בדרך שאלה, ולא בתור מצוה ומפקד, הרי הוא חכם, ואצל הרשע כתיב והיה כי “יאמרו” אליכם, דכיוון שאינו בא כשואל, כי אם אומר, מצות ומפקד גם לאביו שיסור מדרך הקדש, הרי הוא רשע גמור.

והנה כאשר נבוא להתבונן במצב צעירנו על פי סימן טומאה הזה, אז תמונה מבהילה תצא לפנינו, לחשוב כולם לרשעים כי הלא אצל מי מבנינו לא נמצא סימן טומאה הזה, שכולם לבד שלא “ישאלו” מאבותיהם. אלא עוד “יאמרו” להם שיסורו גם הם מדרך ה’. אכן באמת כאשר נעמיק לראות אז נראה כי לא כצעקתה הבאה עשו, ועוד נמצא בהם זכותים גדולים ומסירת נפש ממש על קדושת הדת והתורה, אשר שלהם גדול משלנו.

(מצח אהרן, חלק ב, דרוש א לשבת הגדול)

הרב אהרן וואלקין הי”ד מגדולי הפוסקים, הדרשנים ומרביצי התורה בליטא, נולד בשומיאטש שברוסיה הלבנה בשנת תרכ”ה לאביו ר’ יעקב צבי. למד בישיבת וולוז’ין והתחבב מאד על ראש הישיבה הנצי”ב, שכן בלט מאד בהתמדתו ובכשרונו. בהיותו בן 18 התחתן עם רחל סורוצקין, בת למשפחת רבנים מפורסמת ברוסיה. לאחר נישואיו החל ללמוד בכולל בקובנא אצל רבי יצחק אלחנן ספקטור, ממנו נסמך להוראה ולדיינות. תוך זמן קצר נבחר, בגיל שלושים, לכהן כרב בגרוזר בליטא במקום רבי יצחק יעקב רבינוביץ שהתמנה לרב העיר פוניבז’. הרב ניהל ישיבה בגרוזר. שמו התפרסם בזכות ספר הדרשות שהדפיס, שהתפרסם בחמש מהדורות והקנה לו שם ברוסיה ובליטא.

בשנת תרס”ה התמנה לרבנות בעיירה שאד, ובשנת תרע”ב נתקבל כרב ואב”ד בעיירה אמציסלאב (צ’יסלאוו) אשר ברוסיה הלבנה.

בהיותו רב באמציסלאב נעצר על ידי השלטון הקומוניסטי בשל מלחמתו ביבסקציה ונכלא למשך מספר חודשים. גם במעצרו המשיך ללמוד ולכתוב חידושי תורה. חבורו חיבורו “בית אהרן” על מסכת בבא קמא נכתב בכלא, ובהקדמת הספר כתב המחבר: “וכתלי בית האסורים יוכיחו בשעה שגם עלי עבר כוס התרעלה להיות יושב כשבוי בצל קורתם וכו’, שמה ישבתי נגדה נא המון כל אסורים, הרוצחים והגנבים וכל ארבע אבות מזיקים וכתבתי את חיבורי”.

לאחר מאמצים רבים הצליח הרב להמלט מרוסיה בדרך נס, והגיע לפולין, שם התקבל לכהן כרבה של פינסק הגדולה, ובהמלך כהונתו איחד את קהילת פינסק עם קהילת קארלין הצמודה לקהילת פינסק קארלין.

הוא התפרסם כאחד מגדולי פוסקי ההלכה, והשיב תשובות לכל רחבי מזרח אירופה. כמו כן, היה פעיל גדול בעניינים ציבוריים. הוא השתתף בכנס היסוד של אגודת ישראל בקטוביץ בשנת תרע”ג ונשא שם דברים. בשנת תרפ”ב יצא יחד עם הרב עזריאל הילדסהיימר מגרמניה לסיור באנגליה ובארה”ב לצורך פרסום האגודה ורעיונותיה. במהלך מסעו הוצעו לו משרות רבונת מכבודות בארה”ב, אולם הוא סרב להן. כמו כן השתתף בכנסייה הגדולה בווינה.

מחבר “בית אהרן” על מסכתות בבא מציעא, כתובות ובבא קמא (תרס”ה, תרע”א, תרפ”ג), “מצח אהרן” דרושים (תרס”ח-תרפ”ו), “חושן אהרן” על חושן משפט (תרפ”ז, תרפ”ח), שו”ת “זקן אהרן” (תרצ”ב-תרצ”ח) ופירוש סביב ליראיו על ספר היראים (תרצ”ה).

עם פרוץ השואה הועבר על ידי הנאצים לגטו פינסק. גם בזמן המלחמה המשיכו להגיע אל הרב שאלות מקרוב ומרחוק, והרב המשיך לענות ולהורות. הרב  נרצח בגטו סמוך לפסח תש”א.

מקורות: ויקישיבה, אתר קדם, ויקיפדיה,ספר זכרון לקהילות ליטא, תולדות הרב הי”ד מאת בנו הרב שמואל וואלקין בספר זקן אהרון ח”ב (ניו יורק תש”א). וראה תולדותיו בפירוט במאמרו של הרב אליעזר הכהן כ”צמאן, נעימות התורה, ישורון (2002), הקולמוס והספר, עמ’ תתצא.

יזכור בספר זקן אהרן

מספר הצפיות במאמר: 21

גניבת התרפים של לבן / הרב יחיאל מיכל הולנדר הי”ד

שיירת גמלים

ב”ה טארני

בפרשת ויצא (בראשית לא,ל) בפסוק ועתה הלך הלכת כי נכסף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי, הנה צריך לבאר דאיזה שייכות יש מזה לזה דמשמע מן הכתוב דזה בזה תלוי, דאם הלך מעמו לבית אביו למה גנבת וגו’. ולכאו’ אינו מובן איזה שייכות יש לו. ועיין בפנים יפות כאן מה שכתב על זה דברים נחמדים.

ולפי עניות דעתי דהנה בתשובת שבות יעקב חלק ג סימן ל”ח הוכיח דמותר לגזול עבודה זרה מעכו”ם, אפילו למאן דאמר גזל נכרי אסור מהתורה, מרחל אמנו שגנבה התרפים מלבן, עיין שם. ובספר “חמדת ישראל” ח”א בקונטרס נר מצווה העיר על דבריו דמהכי תיתי יהיה מותר לגזול עבודה זרה מבן נח, דכיון דלהעכו”ם מותר ליהנות מעבודה זרה, אם כן הוא ככל ממונו, ואם כן למה יהיה מותר לגזול ממנו, הא אינו מצווה שיבער העבודה זרה של עכו”ם, עיין שם.

והנה מה שאמר דמותר לבן נח ליהנות מעבודה זרה שלו, הדין עמו, שכן כתבו גם המנחת חינוך סוף מצוה תכ”ח, והבי”צ יו”ד ח”ב סימן קס”ו, עיין שם. ואם כן תוקשי מרחל אמנו דלמה גנבה התרפים. אך יש לומר דכיון דבני נח נצטוו על הדינין, כמבואר בסנהדרין דף נ'”ו ע”ב, והיינו להושיב בית דין לכוף על ז’ מצות בני נח לקיימם. ועיין ברמב”ם סוף פרק ט מהלכות מלכים. ואפילו יחיד מבני נח מוזהר על זה, כמו שכתב בספר “זכותא דאברהם” מהגה”ק מטשעשכינאווי ז”ל, אם כן יש לומר דבכלל זה יש מצוה לבער עבודה זרה מבן נח חבירו, כדי שלא יכשל בה ושפיר גנבה התרפים מאביה, שמותר מכח מצות דינין כנ”ל.

[הערת עורך “הירדן”: לפי מה דמבואר בגמרא סנהדרין כ”ז וברמב”ם סוף פרק ט הלכות מלכים, דאשה לא תדין להם, אם כן אינן מצוות על הדינין, אם כן שוב הדרה קושיא לדוחתא, למה גנבה רחל את התרפים].

אך מצאתי ד”ח בחידושי התוספות לכתובות דף י”א ע”א, שכתב דדווקה בבני נח עצמם, מאחד לחבירו, איכא מצות דינין, אבל מישראל לבן נח ליכא מצוות דינין שהישראל ידונו אותם, עיין שם. ואחרי עלות כל זה, יש לפרש הכתוב המובא בראש דברינו, דהשאלה היתה דכיון דהלך הלכת כי נכסף ניספת לבית אביך, והיינו דאתה רוצה לקיים מצוות כיבוד אב, ועל כרחך שיש לך דין ישראל, דבן נח אינו מוזהר על כיבוד אב דאינו מז’ מצות, ואם כן למה גנבת את אלהי, דכיוון דישראל אתה הרי אינך מוזהר על דינין לדון בני נח ולכופם על ז’ מצוותם, אם כן אין לך היתר לגנוב העבודה הזרה שלי, דגזל היא, כיוון דמותר בהנאה לבני נח, וקשה ממה נפשך, וכיסוד דברי החמדת ישראל והחתם סופר הנ”ל ודו”ק.

(ההמשך יבוא אי”ה)

יחיאל מיכל הכהן האללנדער

(הירדן, תר”ץ, סימן ח)

הרב יחיאל מיכל ב”ר שלמה הכהן הולנדר הי”ד נולד בתרס”ח (1908). מנעוריו היה ילד פלא בכישרונותיו ובשקדתו על תורתו. למד אצל הרב רפאל צימטבוים מבריגל בישיבת טורנא (היא טרנוב, בגליציה המערבית), והיה מתלמידיו החביבים של הגאון הרב מאיר אריק זצ״ל מחבר ספרי שו”ת אמרי יושר, מנחת פתים ועוד. נסע עם אביו לבלז וקיבל מהאדמו”ר רבי ישכר דוב רוקח זצ”ל הנחיה לעיין בחידושיו היטב ולשרוף בשעת ביעור חמץ את החידושים שאינן מכוונים להלכה. בשנת תרפ”ח נשא לאשה את מרת מעכא הדס בת ר’ בנימין וולף וקסלר. בשנת תרצ”ג כבר היה דומ”ץ ור”מ בטרנוב ונודע כאחד מגדולי רבני גליציה, בעל מוח חריף והגיון חודר. נהג ללמד שיעורים קבועים בקלויז של בלז. דרש מידי שבת בסעודה שלישית בבית הכנסת הגדול.

בתרצ”ג נכתב אל הרב יחיאל מיכל מכתב מהרב נחום ויידנפלד הי”ד (המופיע בשו”ת חזון נחום סימן יג). בשנת תרפ”ד יצא לאור שו”ת באר חיים מרדכי מאת הרב חיים מרדכי רולר ובו תשובה לרב הולנדר (שם סימן כג). בשנת תרפ”ט כותב לו תשובה הרב אברהם יעקב הורביץ הי”ד אב”ד פרבוזא ( המכתב מופיע בצור יעקב סימן קא), וכן כתב לו הרב דוב בריש ווינדנפלד זצ”ל בדובב מישרים חלק ג (סימן קטו).

בשנת תרצ”ז (1937) פרסם את ספרו שו”ת אמרי כהן. תשובה ממנו מופיע בקובץ עץ חיים (תשס”ט)  ספר זה קיבל הסכמות נלהבות של גדולי דורו.

הרב נספה בשואה בסביבות שנת תש”ב (1942), כן נספו משפחתו, הוריו ואחיו ומשפחותיהם. הי”ד.

לקריאה נוספת על חורבן קהילת טרנוב בשואה ראה בדף הקהילה באתר יד ושם.

מספר הצפיות במאמר: 33

דרוש לחנוכה – חלק א: התחלת ביאור הקשר בין דודאי ראובן, הצלת יוסף ונר חנוכה / האדמו”ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד

תמונת הרב יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד

סאקלוב

לחנוכה

בילקוט שיר השירים, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן שהלך להציל את יוסף, ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה. וצריך בירור.

א. נראה דהנה יש שתי הנהגות בעולם, אחת הנהגה טבעית, מה שהקב”ה סידר משטר עולמו ושם בטבע כל הנבראים לעשות מה שהופקד עליו וכולם עושים את שעליהם ולא ישנו את תפקידם. ויש עוד הנהגה ניסית אשר בעת הצורך הקב”ה משנה את הטבע ומשד מערכי שמים ועושה נפלאות שלא כסדר הטבע ובה מכלה עושי רשעה. ובוטח בד’ ישוגב בהן, כידוע. וכמה חשו חז”ל שלא להטריח ליוצרם לעשות ניסים זולת במקום ובעת הצורך לכל העולם כדי שיתגדל ויתקדש שמו. ואפילו אותו חסיד שצמחו לו דדים להניק את בנו (שבת נ”ג:) אמר אביי שם כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. וכן במעשה דרבי יוסי בן יוקרת שהעניש את בנו על שהטריח את קונו להוציא תאנה שלא בעונתה (תענית כ”ד.) ובמעשה דרבא (שם בעמוד ב) ועוד ועוד. ובזה יתפרש מה שאמרו חז”ל (ברכות דף ז:) מזמור לדוד, קינה לדוד מבעי ליה, אלא בשעה שאמר הקב”ה לדוד הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה עצב דלמא עבד או ממזר דלא חייס עלי, כיון שחזי דאבשלום בנו הוא שמח, אמר סתם ברא רחים על אבא. וקשה הא חזינן דלא רחים עליו ובכל העת היה מטרד ממלכותו והיה מתכפר בשעיר כהדיוט. ואיך היה שמח שיוחזר לו המלוכה, ואם היה עולה על דעתו שיוחזר לו המלוכה לא היה עליו דין הדיוט (ולא אזכור כעת אם יש כח ביד מלך להסיר מלכותו מעליו בלא דעת העם, ולכאורה הרי זה בכלל מלך שמחל על כבודו שאין כבודו מחול). ואם לומר שחשב שעל כל פנים ייחוס עליו ולא יהרגהו ובזה היה שמח, אין זה נכון כי מאה מיתות ולא קנאה אחת, שאפילו משה רבנו עליו השלום שהיה עניו מכל אדם קיבל עליו למות מקנאה זו, כדרך אומרם ז”ל (ברבה סוף פרשת האזינו) כי הצדיקים שררתם לה’ היא חיותם. אבל הפירוש הוא מפני שקשה היה לדוד להתפלל לד’ שיעשה עמו עתה ניסים בלתי טבעיים אחר שנגזר עליו להקים לו רעה, ואם היה קם עליו עבד או ממזר שאין בטבעו לחוס היה צריך לניסים בלתי טבעיים ומפני זה היה עצוב מאוד, וכשראה שהקים עליו בנו, ובטבע הבן באמת לרחם על אביו ויש לו עתה מקום להתפלל שלא ישונה עליו סדרי בראשית שהבן לא יחוס על אביו, אך יהיה העולם מנהגו נוהג וממילא יוחזר לו גם המלוכה, כי אין בטבע העולם להמליך בן בחיי אביו על לא דבר (וכבר המפרשים כתבו כעין זה).

ב. מעתה הפיל קושיא על ראובן, אמת שרצונו היה להציל את יוסף מיד השבטים שלא יהיה ביד בעלי בחירה כדאיתא בזוהר הקדוש (ועיין באור החיים על התורה). אבל איך השליך את יוסף לבור נחשים ועקרבים דאגב איצצא מזקי (ברכות דף ל”ג.) ואפילו לרבנן הסברי נחש מעצמו מקיא ופטור המכיש (סנהדרין ע”ז:) מודי היכי דזרקו לבור נחשים דאגב דוחקא מזקי דחייב, דהווי כזרקו על חודו של חרב, והיה צריך ניסים שלא כדרך הטבע שינצל. מה שאין כן אם היה ביד אחיו הצדיקים, שהטבע אח לרחם על אחיו והסכנה היתה שלא בדרך הטבע, הרי ודאי כל למעט בנסים עדיף טפי. על זה אמר המדרש הדודאים נתנו ריח: זה ראובן, כי מן הדודאים לקח ראובן ראיה להציל את יוסף בדרך הזה, וכמו שיבואר.

ג. והנה האמהות היו עקרות והפצירו הרבה בתפלה להוליד בנים, על כן כשמצא ראובן דודאים בשדה, שהם מסוגלים להריון, כמ”ש הרמב”ן (פרשת ויצא) לקחם ראובן להביאם לאמו כדי למעט בניסא. ובזה פירשתי מאמרם ז”ל (ברבה שם) על הכתוב “וילך ראובן” הדא הוא דכתיב “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”. “יותן את הארץ לעבדך”. עיין במפרשים שנדחקו לפרש לגנאי שיצא לחמוד ממון לפני אחיו וכן עשה בביאתו לארץ. ואני אומר שדרשו לשבח אותו צדיק. כי ידוע שהתפלה הוא ענין נשגב מאוד ואינו רק לצרכו של אדם לבד, וכן הוא במדרש ואתחנן, יכול יהיה תובע צרכיו ויוצא לו, תלמוד לומר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. רנה זה קלוסו של הקב”ה ותפלה לצרכו של אדם, אבא שאול אומר זה סימן לתפלה, אם כיון אדם לבו לתפלה יהיה מובטח שתפלתו נשמעת. ומאוד צריך אדם להתאמץ לכוון בתפלה רק לד’ לבדו. וזהו כוונתם צרכיו של אדם באמצע התפלה תקנוה, פירוש שיכוון בתפלתו על צרכיו שהם רק אמצעי שע”י שיהיו לו צרכיו יהיה לבו פנוי לתורה ועבודה, אבל עיקר התפלה לייחד שמא דקוב”ה ושכינתיה והעלאת עולמות כידוע .באמת דבר קשה הוא שלא יתערב בעמדו בתפלה לפני ד’ יתברך הנאת ונגיעת עצמו, לכן ראובן בראותו איך שהאמהות מתאמצות בתפלה על הריון רצה לזכות להם הריון על פי טבע, כדי שתפלתם תהיה רק לשם ד’ לבדו, וכוונה זו גם כי­ יזקין לא סר ממנו, כי ידוע שמלחמת ארץ ישראל היא מלחמת מצווה ודוחה שבת, והכל יוצאין למלחמה זו אפילו חתן מחופתו, והיא להכרית ז’ עממין הקוצים הסובבים את השושנה העליונה. ומובן כי למלחמת מצווה כזו צריכים טהרת הלב לכווין בה לשם מצווה לבדה, ולא ללכת לכבוש ארצם לשבת ליהנות שמה בנשיהם בניהם ומקניהם. וחש שלא יתערב במלחמה זו הנאת עצמו שלי עולם הזה, על כן ביקש שבט ראובן שיינתן לו בעד מקנהו נשיו ובניו ארץ סחון ועוג בעבר הירדן, ואחר כך יעברו חלוצים מכל חמדה גופניות לפני ד’ להכרית הז’ עממין ויהיה רק כוונת מצווה לבדה בלי התערבות הנאת עצמם, וזה רעיון נכבד. ואף על פי כן אמרו במדרש (סוף פרשת מטות) על הפסוק נחלה מבוהלת ואחריתה לא תבורך, כי ישוב ארץ ישראל אפילו לצורך פרנסתם היא המצווה כמו מצוות מצה שהיא דווקא לאכול לתיאבון להשקיט רעבון גופו. ואין כאן מקום להאריך.

אך לפי זה יפול הקושיא הראשונה על ראובן מדוע נתנם ללאה אמו אשר כבר היו לה בנים ולא לרחל העקרה כדי שלא תצטרך לנס, וגם על אמו לאה קשה בהתחנן אליה רחל שתתן לה מדודאי בנה מדוע השיבה לה קשות המעט קחתך את אישי וגו’, איך תרע עינה באחותה שמסרה לה סימנים ונהגה בה טובת עין. אכן יש בזה כוונה מיוחדת. כי כבר בארתי מאמר הכתוב:

ד. ותקנה רחל באחותה וגו’ הבא לי בנים ואם אין מתה אנכי וגו’ התחת אלקים אנכי וגו’. דיש להבין מדוע חרה אף יעקב על עקרת ביתו הלא אין אדם נתפס על צערו, וגם איך הבליטה רחל דברים כאלו, וכי לא ידעה כי נחלת בנים מאת ד’ הוא. אך העניין הוא, כי כבר נאמרו הרבה תירוצים על נשואי יעקב ב’ אחיות:

  • א – שאסור אחות אשה נתבאר טעמו בתורה, לא תיקח לצרור, שלא יהיו צרות זו לזו. וכיוון שרחל עשתה דבר גדול כזה, למסור הסימנים לאחותה, לא יצוייר בה סוג של לצרור ומותרת לו (ואם כי אי אפשר להקל בשום איסור תורה מפני טעם, וחכם מכל אדם נכשל מפני שהלך אחר הטעם, אולם קודם מתן תורה שהאבות קיימו רק מהשגתם טרם שנצטוו היו יכולים להקל היכי דלא היה שייך הטעם).
  • ב – כתב הרמב”ן (פרשת תולדות) כי האבות שמרו את התורה רק בארץ ישראל, ויעקב נשא ב’ אחיות בחו”ל, כי המצוות המשפט לאלקי הארץ הוא. עיין שם.
  • ג – תירץ בזוהר הקדוש כי העריות הם מדות גבוהות ואיסור אחיות היא ממדת החסד, וקין נשא אחותו, כי עולם חסד יבנה, ועל כן אסורים לכל אדם, כי אסור להשתמש בשרביטו של מלך. והאבות הן הם המרכבה וסמל המדות. עיין שם.

ואמרו ז”ל (בעבודה זרה דף נד:) הרי שבא על אשת חברו, בדין הוא שלא תלד, אלא העולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. וכן בכל ביאת איסור כמו שכתבו המפרשים. ואפשר שמפני זה היו האמהות עקרות, מפני שצפוי לפניו יתברך שיהיה עליהן לעז חס וחלילה, בשרה אמרו מאבימלך נתעברה, ברבקה חשדו את אליעזר מפני שהיתה מוכת עץ ולא היה לה בתולים, רחל ולאה היו ב’ אחיות, ויש מחלוקת בדבר מי מהן נשואה היתה באיסור, יש אומרים שקידושי רחל היו קידושין ולאה נשאה באיסור, ויש אומרים כי שכר עבודה אינה קידושין שאין משתלמת אלא בסוף ונישואי רחל היו באיסור. ולכן היו עקרות ונפקדו על ידי נס, להורות שביאתן היתר גמור, דאם היו ביאת איסור, בדין היה שלא תלדנה. ואין לומר עולם כמנהגו נוהג, דהרי במנהג העולם לא היו ראויין להוליד, שהרי היו עקרות. וזהו שאמר הכתוב  “וירא ד’ כי שנואה לאה”, שראה צערה שסוברת שהיא השנואה בנישואין באיסור, לכן ויפתח את רחמה בדרך נס, ונתברר שרחל האחרונה, כי היא היתה מותרת גם באחרונה, דלמה שכתבנו אזלה הטעם של לצרור, כמו שכתבנו למעלה. וזהו שאמר הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה וגו’ ותקנה וגו’. ואחרי ראותה כי נכנס קנאה בלבה על אחותה והבינה כי גם היא בכלל לצרור, חששה כי מעתה היא אסורה ליעקב על כן אמרה ליעקב שיתפלל עליה שתלד ותסור קנאתה, ואין אין, הרי אסורה עליו ותמות מאותו הצער.

ואמנם דלא יוקשה דסוף סוף קנאתה רחל באחותה ונתעורר הטעם דלצרור, אם כן מתחלה באיסור נשאה ומה יועיל הלידה שתלד עתה. אמרו ז”ל במדרש רבה שקנאתה במעשיה הטובים שאלולי היתה צדיקת לא זכתה לבנים. כלומר שבאמת לא שנתה רחל טעמה לצרור את אחותה, וקנאה זו היתה רק במעשים טובים כעין קנאת סופרים להרבות חכמה. ואולם מפני שהצדיקים מדקדקים במעשיהם ומחמירים על עצמם, וגם הקב”ה מדקדק עמהם כחוט השערה, חששה רחל אולי גם בקנאה זו יש מטעם לצרור, ועל ידי זה יש קטרוג עליה שלא תלד, על כן הפצירה ביעקב שיחגור מתניו להתפלל בעדה שיהיו לה בנים ולא ימתין על תפלתה, כי תפלתה אינה רצויה מפני קנאתה בלאה. ועל זה נאמר ויחר אף יעקב ברחל על הוציאה דברים כאלה שיהיה חס וחלילה שום קטרוג, חשד ומגרעת במשכבו בעניין שתי אחיות, וגילה לה בלשון עיקר ההיתר של שתי אחיות למו, ואמר התחת אלקים אנכי, פירוש, כי ידוע שכל העולם נמסר לשרים של מעלה המנהיגים כל אחד חלקו, לבד ארץ ישראל שלא נמסרה לשום שר רק עיני ד’ בה והיא תחת הנהנת ד’ יתברך לבדו. ואמר לה וכי בארץ אשר תחת אלקים אנכי עתה שיהיה קטרוג של שתי אחיות (וכתירוץ הרמב”ן). ארץ ישראל בניחותא (וכיוון לתירוץ הזוהר הקדוש) שהוא תחת א’ מרגלי המרכבה ומותר לו להשתמש בשרביטו של מלך:

ה. ואחר שהרגיע רוחה שנישואיה היו בהיתר גמור כשראתה הדודאים המסוגלים להריון ביקשה מאחותה שתתן גם לה. כי מעתה רק ממנה נמנע פרי בטן ולמה תבקש על נס, וכל למעט בניסא טפי עדיף. אבל לאה שידעה מחליפות דברים שהיו בינה ובין יעקב, סברה שעדיין רחל בשיטתה עומדת ורצונה בדודאים כדי שיהיה העולם כמנהגו נוהג ואפילו באיסור גמור אין הקב”ה משנה טבע העולם, מכל שכן על קטרוג קל. אמרה המעט (לך לראיה) קחתך את אישי שמייחד כל דירתו אצלך, שאין בזה שום שמץ איסור ולמה תחריד עוד, הלא חרדת אדם ייתן מוקש ולמה לך הדודאים שיהיה נראה שהעולם כמנהגו נוהג, והשיבה רחל שרצונה בדודאים רק כדי למעט הנס. ובעת דברה עם יעקב חזרה לבחינתה הראשונה שאין לה שום קנאה שיהיה בה חשש לצרור, וגם על מחשבתה של קנאת מעשים טובים שבה בתשובת המשקל אמרה לכן ישכב עמך הלילה, ונהגה עמה טובת עין ממש כבתחלה ואין חשש לצרור, ורק רצונה בהדודאים למעט בניסא, ולכן נתנה לאה לרחל הדודאים. ומה שאמרו ז”ל שבשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו, אין הכוונה שלא עשתה כהוגן, רק הכוונה כי השנות הדבור עתה עם לאה ובירור מעשיה שנתנה הלילה לה כדי לדעת שאין בלבה חשש לצרור היה זלזול במשכב הצדיק עד עתה לחשוש שהיה בו חשש איסור שתי אחיות, והקב”ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, לכן לא זכתה להקבר עמו:

ונמצא לפי זה, ראובן שלא רצה ליתן הדודאים לרחל כדין עשה, כי אחרי כל התירוצים הוא רק על פי משפט התורה. אבל העולם לא ידע מזה, על כן חשב כי רחל מוכרחת להיפקד בדרך נס, כדי שיתפרסם שאין בנשואיה חשש איסור וידע כל העולם שכל תהלוכות האבות ותולדותיהם על פי חוקי התורה הם, ומעתה נבין כי הדודאים נתנו ריח להציל את יוסף גם כן בדרך נס כאשר יבואר:

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, תרפ”ד, דרוש ל, מאת האדמו”ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד)

 

 

מספר הצפיות במאמר: 40

מה נורא צרות העולם הזה, אין זה כי אם שער השמים / הרב דוב בר ברגמן הי”ד

אגודת גמ"ח סטוקלושק

… מוכרח אני ליתן לפני הקוראים ציור קטן מימי נעורי בעת שלמדתי בהישיבה, אכסניא שלי, כמובן, היתה אצל איש לא אמיד שכר יום, בכל ימות השבוע היתה שם אכסניא יפה. אבל לא כן ביום הערב שבת, כי ביום ערב שבת לא היתה לו מנוחה: הבנים הקטנים צועקים ללחם ואין פורש להם, מחמת כי בעלת הבית היתה טרודה מאוד להכין צרכי שבת, לאפות חלות, להכין תבשילי בשר ודגים, וכדומה, כל מלאכת ידיה היתה בבהילות, וכל מעשיה כמעט שנפלה מידיה, החלות נופלות מהמרדה, ואף גם לבעלה, כאשר בא באמצע היום ממלאכתו לבקש קצת אוכל להשיב נפשו, הרימה עליו בקולות: איך אתה מעיז את פניך לבקש ממני אוכל. הלא רואה אתה בעיניך, איך שאני טרודה מאוד, וגם הבנים הקטנים לא טעמו עוד היום מאומה, האם לא תדע או שכחת כי היום ערב שבת. וכה היה סבל בעל הבית בכל ערב שבת צער גדול, וכל תקוותו ונחמתו היתה לחכות על ליל סעודת שבת, ואז התענג כטוב לבו וישכח כל צערו שהיתה לו מהערב שבת. אבל מה נורא היה המחזה לראות מקרא נורא אשרר קרא אותו פעם אחת בליל שבת קודש. הוא שב מבית הכנסת, ואמר לאשתו בשמחת הנפש שבת טוב, אבל היא לא ענתה לו מאומה, כי ישבה בפינת הבית ודאגה מאוד. ועל שאלתו בתמהון לב, מה נהיתה? אז ענתה לו בעלת הבית במרירות גדולה, ואמרה לו, בוודאי רעב אתה מאוד, כי לא אכלת כל היום, אבל תדע כי גם כעת אין לי מה לתת לך לאכול, כי הרב אסר לנו כל התבשיל גם באיסור הנאה שלא ליתן מזה אף לבעל חי. והסיבה היתה כך: הלא תדע כי אין לי מי שיעזור לי במלאכתי להכין הכל, וילד הקטן בכה כל היום, אז בשלתי קצת חלב עבורו, ובשגגה נפל הכלי עם החלב בתוך הקדרה של הבשר, ומה אני אשמה בדבר. ומי יוכל לצייר בנפשו את גודל עוגמת הנפש שיה שורר אז בבית, וביחוד מבעל הבית בעצמו, אשר סבל כל כך רעב כל היום של הערב שבת ולבסוף גם בשבת לא היה לו מה לאכול.

והנה זה ידוע לכל שהעולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא דומה לשבת, כמאמרם ז”ל, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג), ולכן מחויב כל בר דעת להכין את עצמו כל ימי חייו בתורה ומעשים טובים בכדי שיהיה במה להתענג בהעולם הנצחי, כי הלא חיי העולם הזה הוא חיי הבל ורעות רוח, כמו שאמר הפילוסוף אריסטו “אין שעה בלי רעה ואין רגע בלי פגע”. ובפרט לעם הישראלי אשר הולכים תמיד מגוי אל גוי ומדחי אל דחי, בלי מנוחה ומרגוע לנפשם, מדאגת פרנסה ומצער גידול בנים, וכדומה, אשר אי אפשר לפורטם כי רבים הם. ובמה יתנחם ישראל, רק בזה שיש לו תקווה לזכות לחיי הנצח להעולם שכלו טוב, לעולם כזה שיפה קורח רוח מכל חיי העולם הזה.

וזה שאמר יעקב אבינו, “מה נורא המקום הזה”, העולם הזה נורא מאוד, ומי יוכל לסבול כל כך צרות נוראות. כי אומנם שיעקב העצמו בהיותו אצל הוריו, לא חסר לו מאומה, והיה לו כל טוב, אבל בעת שברח מעשו קרה לו אסון נורא בדרך, שהתנפל עליו אליפז להורגו בטענה צודקת לפי דעתו: דודי היקר, הלא תדע, כי אבי ציווה להרוג אותך, ואנכי מחויב לקיים מצוות כבוד אב. כמו שמספרים באופן זה על איש בן כפר עם הארץ גדול וחסיד שוטה, שפעם אחת בא לעיר אמל הרב, ובקש ממנו, אולי יזדמן לפניו אורח הגון למדן וירא שמים, ישלח אצלו להכפר, והוא יכבד אותו במאכל ובמשקה ובנדבה הגונה. ואחרי איזה ימים בא אצל הרב איזה אורח נכבד ובקש ממנו שישתדל עבורו עבור עניין של הכנסת כלה, ומיד נתן לו עצה שילך להכפר על שבת קודש והבטיח לוו שיתענג מאוד אצלו בכל העניינים ובוודאי ישיג אצלו גם נדבה כראוי. וכן היה כי הכפרי קבל את האורח הלז בסבר פנים יפות, והאכיל אותו מעדני מלך, כל השלוש סעודות של השבת קודש. אולם במוצאי שבת קודש כאשר האורח כבר שכב על משכבו, שמע כי הבעל הבית ואשתו מדברים ביניהם בלחש, ואחר כך שמע שמשחיזין סכין, ומזה נבהל מאוד, ופתאום ראה נגד עיניו איך שבעל הבית עומד נגדו בידו סכין גדול.  ועל שאלתו, מה זה רצונך, ענה אותו בקרירות, ברצוני לשחוט אותך. מיד קם האורח ממשכבו ויבקש שייתן לו רשות לומר וידוי, ויתרצה לו על זה. וכיוון שראה האורח, כי בעל הבית פנה את עצמו כה וכה, מיד שבר את החלון, וברח על נפשו בכל כחו ערום ויחף, אף שהיה הקור גדול. וכאשר הגיע אל בית הרב, דפק בקול גדול על הדלת” “מהרו הצילו אותי!”, ומה מאוד נבהלו כל אנשי בית הרב בעת שראו את האורח אשר כמעט נקפה מקור, וצועק עליהם בקול מר, הוי גזלנים, למי שלחתם אותי, לרוצח יער, אשר היה כפשע ביני ובין המוות! הרב ועל בני בתו נבהלו מאוד מהמחזה הלז, כי הלא ידעו היטב כי בן הכפר הלז הוא איש טוב ומפזר הרבה מתנות. וכה חכו עד אור הבוקר, ומיד שלחו להביא את האיש הפרא לבית הרב. ועל שאלת הרב, האם אמת הדבר שברצונך היה להרוג את האורח? כן הדבר, ענה בקרירות גדולה, רב יקר, מה פשעי ומה חטאתי, הלא בתם לבבי חפצתי לעשות זאת. והסבה שגרמה לי היתה זאת, כי ה’ הזמין לפני פה בכפר פרנסה בשופי. והעיקר העסקנית בחנות ובמרזח הלא רק אשתי. אבל לדאבון לבי, היא מורגלת לנסוע מידי שנה בשנה בימי חודש אלול לקברות אבותיה, דרך רחוקה מאוד, ומזה יש לי היזק גדול, כי מבלעדיה כל עסקינו יורדים לטמיון. ובכל הסכמנו בינינו, אני ואשתי, לשחוט את האורח הזה, באשר ידעתי על ידי הרב כי הוא באמת איש צדיק, ולקברו סמוך לגבולי, ובזה יהיה לי תועלת גדולה שלא תצטרך אשתי לנסוע למרחקים לבקש קברן של צדיקים.

כן בא אליפז באופן זה וטען דודי יעקב, שאין ברצונו להרוג אותו, אלא בכדי לקיים בזה מצווה של כבוד אב. ועל זה ענה אותו יעקב כן. בוודאי תדע אתה כי עני חשוב כמת, ובזה תקיים המצווה של אביך, אשר ציווה להמיתני. וכאשר נשאר אחר כך יעקב עני גדול בעירום ובחוסר כל, אז יצאה אנחה גדולה מלבו ואמר: מה נורא המקום הזה! כי יעקב הבין שכל הקורות תאוותו הוא סימן לדורות הבאים, כידוע מעשה אבות סימן לבנים, ואם כן נורא הוא מאוד. וחשב בדעתו, האם יוכל היות כי העולם הזה עם צרות כאלה מידי יום ויום, זו היא תכלית של הבריאה אשר אמר ה’ כי טוב! וברגע נתיישב בדעתו ואמר “לא”, “אין זה”, רצונו לומר, העולם הזה אין הוא העיקר, “כי אם בית אלקים”, לחיות חיי נצח, “וזה” אם כן למה לנו העולם הזה, “הוא שער השמים”, כמאמרם ז”ל באבות, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.

(מתוך הקדמת הרב דובער ברגמן לספרו “דובר מישרים”)

הרב דובער ב”ר יוסף זאב ברגמן, נולד בלומז’ה בשנת תרמ”א, 1881, ונספה עם קהילתו בשואה באב תש”א. הרב היה תלמיד בישיבת לומז’ה וסלבודקה, והוסמך להוראה ע”י הרב רבינוביץ רבה של מינסק.

הוא היה רב בסומעלישאק, גוסלאווישאק וסטוקלישוק, ומחבר ספר “דובר מישרים”. בהסכמה לספר מתאר כותב רבה של ריגא הרב מנחם מענדיל ז”ק זצ”ל, חותנו של הרב ישראל משה כלאב הי”ד:

בזה הנני מכיר את כבוד הרב הגאון חו”ב בחד”ת ומובהק בהוראה ויקר המעלות ובמדות ומעשים טובים ויראת ה’ כבש”ת כמוהר”ר דובער בערגמאן הגאב”ד שטאקלישאק המחבר “דובר מישרים”, כי מלבד שהוא רק מובהק ומחשובי ומיקירי רבני ליטא, רב מלא תורה, המדה גדושה ביראת ה’ בטוב טעם ודעת וסברא ישרה, ונועם המדות, רצוי ומקובל על הבריות, עוד זאת, גם ספרו זה דובר מישרים, כשמו כן הוא הוגה ומחווה דעת בהיגיון יושר ואמרי נועם דברים כבושים, ורעיונות נלבבות המעוררים הלב והרגש לטוב ומועיל המשובצים בדברי חז”ל, תפוחי זהב במשכיות כסף.

(מקורות: הקדמת דובר מישרים, יהדות ליטא עמ’ 15, יידישע שטעט, שטעטלעך און דארפישע ישובים אין ליטע, דף עד באתר יד ושם, ועוד. בתמונה למעלה: אגודת “גמילות חסד” סטוקלושק, באדיבות ארכיון יד ושם).

מספר הצפיות במאמר: 23

מאמר בעניין החינוך / הרב ירחמיאל שולמן הי”ד

תמונת הרב ירחמיאל שולמן הי"ד
התפרסם ב"אור המוסר" - חוברת טו, שנה יא - עמ' נח, תל אביב תרצ"ג

א. ואהיה אצלו אמון. אמון פדגוג כמו שכתוב כאשר ישא האומן את היונק (מדרש רבה). הנה התורה נקראת “תורת חסד”, “תורת אמת” כמ”ש ותורתך אמת “תורת משפט”, אין טוב אלא תורה, אין מנוחה אלא תורה, אין כבוד אלא תורה, מכל מקום לפני הבורא יתברך נקראת אמון ואהיה אצלו אמון. בעיניו חשובה התורה כאומן פדגוג. היינו שהעיקר מהתורה שהאדם יסדר את חייו על פי התורה בכל ענייניו. ויהיה מחונך מהתורה, שיהא ניכר עליו חינוך התורה בכל פרטי חייו בכל המקצועים.

ולזה נתנה התורה להאדם ולזה נבראת התורה אלפי שנה קודם שנברא העולם. הבורא עולם הכין וברא את החינוך טרם שברא את העולם אלפים שנה.

ולכן מצינו אבותינו הקדושים שכל יסודותם וכל לימודם היה החינוך, ידעו להוקיר את החינוך. מצינו בתורה “ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות”. והנה המפרשים תמהו על זה. (עיין ברש”י וברמב”ן) למה נכתב זאת בתורה ולמה בכה כ”כ על המינקת הזקנה. ורש”י פירש שנתבשר גם ממיתת רבקה. אבל עדיין קשה למה לא כתבה התורה מחייה כלום ורק ממיתתה. מה מלמדנו בזה? ושנית קשה למה בכה על יצחק אביו ולא קרא המקום על הבכי אלא כתיב ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. וכן במיתת אברהם כתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וכאן במיתת מינקת אמו קרא המקום על שם המאורע. כ”כ היה המקרה הזה חקוק אצלו בלבו. וגם בכה עליה. איזה שייכת היא ליעקב. הלא אותיות שבתורה ספורות הנהו אפילו התגין ספורים. ואפילו התנא במשנה משמט אות משום לישנא קלילא. ואמר חב המזיק ולא חייב המזיק. אולם לפי דברנו התורה מלמדת אותנו דבר גדול. עד כמה היה יקר ענין החינוך אצל יעקב אבינו ע”ה. עד שעל העדרה של המחנכת אמו עשה עליו רושם עז וחזק כל כך והרגיש האבידה הגדולה על שקבע על זה המאורע שם מיוחד “אלון בכות”, כלומר על זה צריכין לבכות ולבכות. כי פה נטמנה מחנכת אמו שהשפיעה עליה ולמדה אותה דרכי החיים. וכמ”ש התרגום יונתן פדגוגתא דרבקה. כ”כ היה יקר אצלו החינוך. וכ”כ היה בוכה ונאנק על העדר המחנך. ועל אברהם ויצחק ע”ה אין התורה צריכה לפרסמה כי זה מובן מאליו.

וכן מצינו באברהם אבינו “וירק את חניכיו” ועיין פירוש רש”י ז”ל שם, הנה לא כתיב נעריו ועבדיו אלא “חניכיו”, היינו אף על פי שאברהם אבינו עליו השלום היה הפילוסוף הגדול שהכיר את בוראו ובן ג׳ שנה, ובוודאי לימד דעת את העם באמונה והכרת הבורא, מכל מקום קראם התורה חניכיו. מפני שעיקר עבודתו היה לחנכם על פי ההכרה הזאת, מה שהכיר ועשה בעצמו, זאת חינך את אחרים. וכן מצינו עליו “ויתן אל הנער”, ופירשו חז”ל לחנכו במצוות. לא רק בטעאריע של הטבה, כי אם בפראקטיקע. וכן בכל דבר ודבר, כמו שהתנהג בעצמו ובחיי הפרישות והסתפקות חינך גם לתלמידיו בדרך זה. ולכן גם עתה להלחם במסירת נפש בעד מי שנפרד ממנו והזיק אותי כל כך שריחק נבואה מהבית. לא לקח כי אם מחונכיו, ולדעת חז”ל לא היה זה אלא אליעזר לבד. הרי שהעיקר היה אצל אברהם אבינו ע”ה אלא החינוך.

ב. וכן מצינו במרדכי ויהי אומן את הדסה. לא כתיב ויהי מגדל את הדסה. אלא “אומן” היינו שחנכה בחיי השלימות. וכל הנסיונות שעמדה בהם בבית אחשורש שלא הגידה את עמה ואת מולדתה אף על פי שהיתה מחזקת את מעמדה ומשמרתה על ידי זה שהיא מגזע מלכות, ממשפחת מלכים ואציליים, משפחת שאול המלך. ומפני מה לא הגידה אסתר, רק ברחה מן הכבוד ולא הועיל כל התחבולות שעשה אחשורש כדי שתגיד, מפני שמרדכי צווה עליה אשר לא תגיד כאשר היתה באמנה אתו, שכך חינך אותה מחנכה הגדול מרדכי הצדיק. היינו, ולא רק שגידל יתומה בביתו, אלא חינך אותה בתיקון המדות, בענוה ופרישות, עד כדי כך שתוכלה לעמוד בכל מיני נסיונות ולא תוותר מדרך השלימות אפילו כחוט השערה.

ולכן מצינו  התביעה בתורה “ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם”, ופירש הרמב”ן ז”ל אין להם אומן ומגדל, והמשכיל יבין. ואם כי קצר מאוד פירושו, אבל מפירוש רש”י ז”ל מבואר יותר. לא אמון בם אין גידולי ניכרת בהם. כי הורתים דרך טובה וסרו ממנה. אומן מלשון ויהי אמון (עהרציהונג) עכ”ל.

והנה הקושיא עצומה מאד, בכל הפרשה תבע אותם על עבירות חמורות. יקניאו בזרים בתועבות יכעסוהו יזבחו לשדים וגו’, והיינו עוון עבודה זרה, ולא נפסק עליהם עונש כזה. ועתה ענשו אותם בעונש חמור כזה “הסתרת פנים”, שהוא העונש הקשה מכל העונשים. וכמו שכתב הגר”א ז”ל שזה היה טענת קין “הן גרשת אותי מכל”, איני ירא מכל עונש וקללה אעפ”י שגרשת אותי מעל פני האדמה וקללת האדמה. אבל ו”מפניך אסתר”, זה גרוע לי מכל. וכן מצינו “כי באור פניך נתת לנו תורת חיים”, כל ההצלחות היא רק “בהארת פנים” וכל הקללות “בהסתרת פנים”, ואם כן עונש קשה כזה נגזר עליהם בעד מה? בעד בנים לא אומן בהם, שאין גידולי ניכר בהם. אתמהה!…

אלא הוא הדבר שאמרנו – שאין לך חטא ותביעה על האדם מהחטא שאינו מכיר את התורה לפדגוג. “אין להם אומן ומגדל”, זה תביעה נוראה ועצומה. והעונש הנורא של “הסתרת פנים” לא על עוון עבודה זרה, אלא על זה, מפני שאם אינו מכיר את התורה למחנך ואין לו מגדל ואומן ואינו ניכר בהם החינוך זה גרוע מכל, שאף על פי שאינו משוקע כל כך ברע אבל “אבד את הדרך” ותועה הוא בדרכי החיים, ולא יראה אור לעולם, ואין לו אחרית “אראה מה אחריתם”. אם הוא “לומד את התורה ואין התורה מלמדת אותו”, אם הוא לוקח מהתורה את החכמה, ההכרה, הידיעה, ולא את החיים, אינו יודע “מהות התורה”, “ואהיה אצלו אומן”, חסר לו הכל ואין לו אומן ומגדל, נכרת הוא מן החיים, חס וחלילה.

ג. ועד כמה תלוי בחינוך כל האדם מצינו בחז”ל (מד”ר ויצא). וילך ראובן בימי קציר חטים, זהו שאמר הכתוב “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה” יותן הארץ הזאת לעבדיך, עכ”ל. המדרש הזה אומר דרשוני. לפי קוצר דעתינו היינו מיחסים המדרש הזה למדרש פליאה. אבל חז”ל, חכמים ורופאי הנפשות המה, ראו הדברים ביחס לנפש האדם שלא היה על דעתינו. המה גילו לנו מסתרי ומצפוני הנפש של האדם. שיש יחס מה ששבט ראובן בחרו את עבר הירדן עם ראובן הקטן בן ד׳ שנים שהיה הולך בימי קציר חטים בין השדות לטייל, שהנטייה הזאת שמצינו אצל ראובן יותר מכל השבטים, שהלך בשדה אם כן היה לו איזה נטייה לארציות, לעבודת אדמה. אף על פי שנטייה דקה כזאת בטל במיעוטא, ולא מצינו בו שום שינוי בחייו משאר שבטים שהיה עוסק ועובד אדמתו יותר מהם. אלא כולם שבטי ה’ נתחנכו על ברכי אביהם שאמר להם דרך השלימות. מנטייה כזו נשארה ופעלה ועשתה רושם כל כך על יוצאי חלציו עד שתלו חז”ל מפני מה לא נתאוו כל השבטים לעבר הירדן ורק שבט ראובן, מפני נטייה זו שהיתה בראובן שהלך בימי קציר חטים. נעתקה להם מדור לדור בירושה.

“חנוך לנער עפ”י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”, היינו לא לבד שלא יסור הוא בעצמו כשיזקין, אלא גם כשיזקין ע”י נכדיו אחר כמה דורות, לא יסורו מהחינוך והגידול הזה שהיה בנער הראשון אביהם וזקנם. מבהיל הדבר ונורא מאד. כמה פועל החינוך לדור דורות, שכל השבט אח”כ היה עליהם טענה חזקה “לב כסיל לשמאלו” אלו שבט ראובן. ועוד כמה טענות עליהם. ואח”כ הגורל שלהם היה מר מכל השבטים, שגלו בראשונה על יד סנחריב. ומה גרם להם. לפי דעתנו היינו מיחסים לההווה שלהם. רכשו רכוש הרבה במלחמתם עם סיחון, והמקום מקום מקנה, לכן חיבבו את עבר הירדן. אבל מחז”ל גילו לנו אחרת. שהשורש נמשך מעת שהלך ראובן בימי קציר חטים. הטיול שטייל הילד ראובן בהיותו בן ארבע שנים גרם אח”כ ששבטו גלה ע”י סנחריב מארצם קודם לכל ישראל. וגרם שקראו להם כסיל. כל כך תלוי הכל בחינוך. וביותר בימי נערותו של אדם ידע שהתורה היא אומן ומגדל. ובזה יגיע לנתיב ההצלחה. סליק.

הגאון הצדיק רבי ירחמיאל (דער סלבודקער) ב”ר דוד שולמן הי”ד היה אחד מאישי המוסר הנפלאים ביותר, שטיפח ועיצב הסבא מנובהרדוק. שנים רבות כיהן כמנהל רוחני בישיבות “בית–יוסף” במעזריטש (לימין ראש הישיבה הגאון ר’ אהרן ויינשטיין זצ”ל מחבר ספרי “דרכי אהרן”) ובישיבת פינסק-קרלין (לימין ראש הישיבה הגה”צ רבי שמואל וויינטרויב זצ”ל). הוא היה אהוב על כל תלמידיו ונתפרסם כאישיות מופת במידותיו הנאצלות, בנועם הליכותיו עם הבריות ובמסירת נפשו, וכגאון מעמיק במחשבת המוסר. יחד עם תלמידיו קידש שם שמים בשואה הנאצית, בעיר וילקומיר שבליטא, בהותירו אחריו שני קבצים מודפסים, גדושים עיוני-מוסר, בשם “פניני החכמה” ו”פניני השלמות“, שיצאו להן מוניטין בישיבות המוסרניות עוד בטרם השואה.

(א. ספרן, מדף הספרים, בית יעקב, גיליון 61, סיון תשכ”ד, ירושלים).

 

מספר הצפיות במאמר: 13