על ידי התורה יוכל לזכות להתגברות צלם-אלוקים על החומר ולהיקרא 'בן למקום' / רבי ישראל יצחק קאליש הי"ד, האדמו"ר מסקרנביץ

תמונת רבי ישראל יצחק קאליש הי"ד

"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו" וגו' (דברים יד,א), ואמרו חז"ל: אם אנו עושין רצונו של מקום נקראים בנים. ונראה לפי מה שאמרו רז"ל שלשה שותפים באדם וכו', מפני זה נקרא האדם בן לאביו ואמו, לשון בנין, שנבנה מהם, היינו הגוף החומר. ואם אדם עושה רצונו של מקום, גובר הצורה על החומר, היינו שגובר חלק האלקים, הנשמה שהקב"ה נתן בו והוא עיקר, והחומר טפל ובטל להצורה, אזי עיקר הבנין הוא הנשמה שנתן בו הקב"ה, בכן נקרא 'בן למקום' הקב"ה.

וזה שאיתא באבות פרק ג' משנה י"ח, הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו', שהא בהא תליא, על ידי שנברא אדם בצלם אלקים, והנשמה חלק האלקים יוכל לבוא שיהא נקרא 'בן למקום', והוא על ידי תורה, שעל ידה יכולה להתגבר הצורה, צלם האלקים, על החומר. וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת תזריע: זכה אדם הוא קודם לכל מעשה בראשית וכו', כנ"ל, לפי שאדם נברא בחומר וצורה מעליונים ותחתונים, שלא תהא קנאה במעשה בראשית, כאמרו ז"ל, בכן אם זכה אדם על ידי תורה ומצוות, שתורה נבראה קודם מעשה בראשית, וגברה גם כן הצורה שהוא מעליונים שנבראו מקודם, הוא קודם לכל מעשה בראשית. ואם לא זכה וגובר החומר שהוא נברא באחרונה, הוא אחור למעשה בראשית.

וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת בשלח, שהים לא קיבל עליו להיקרע מפני משה רבינו, שאמר: אני גדול ממך, שנבראתי בשלישי ואתה נבראת בשישי. היינו החומר, שגובר החומר באדם על הצורה, ואינו זוכה לנס שיקרע הים לפניו. מה עשה הקב"ה, נתן ימינו על ימינו של משה וכו'. היינו שמרמז הקב"ה לים קבלת התורה שניתן מימינו של משה, היינו על ידי שיקבלו ישראל את התורה יזכו להתגברות הצורה על החומר, והם יקדמו במעשה בראשית.

וזהו שאמרו ז"ל: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', כאיש אחד, כי קיום תרי"ג מצוות הוא רק בכללות ישראל. כי יש מצוות שאינן נוהגות בכל אחד ואחד, רק על ידי שנעשין כאיש אחד וכל אחד הוא כאבר אחד, לזאת מה שכל אחד ואחד עשה נחשב לכולם, כמו באברים, שכל מה שאבר עושה נחשב לכל הגוף. ולאחר שקרבו לפני הר סיני ופסקה זוהמתן, היינו החומר, כמו שכתוב 'ובחטא יחמתני אמי' (תהילים נא), יגבר הצורה-הנשמה, החלק שנתן הקב"ה, והוא נחצב ממקור אחד, נעשין כאיש אחד וכו'. כי עיקר חילוק בין אדם לחברו הוא מה שגופים חלוקים, וכאשר פסקה זוהמתן וגברה הצורה על החומר, היא הנשמה, החלק האלקי, שהיא נחצבה ממקור עליון, ממקום אחד, נעשין כאיש אחד. ולפי זה נקראים ישראל 'גוי אחד'.

(מתוך חוברת הזכרון 'זכרון משה')


רבי ישראל יצחק קאליש, ר' יצחק'ל, האדמו"ר מסקרנביץ (סקרניוויץ\ סקרנוויץ), מגדולי אדמו"רי פולין, נולד בשנת 1895 לאביו, האדמו"ר רבי שמעון קאליש, בן של האדמו"ר האמצעי רבי (מרדכי) מנחם מנדל מוואורקה, בנו של האדמו"ר הזקן מוואורקה רבי ישראל יצחק.

האדמו"ר רבי שמעון קאליש נפטר בכ' בתשרי תרפ"ז, והניח חמישה בנים מצויינים במעלות ובמידות: רבי מרדכי מנחם מנדל, רבי ישראל יצחק, רבי יוסף צבי (שכיהן לימים רבה הראשון של המושבה בני ברק ואדמו"ר לחסידי סקרניביץ בארץ ישראל), רבי יעקב יהודה (שכיהן לימים אדמו"ר בבלוינא) ורבי דוד (שכיהן לימים אדמו"ר בלוויטש). לאחר פטירת רבי שמעון נטו חלק מהחסידים אחר הבן הבכור, רבי מרדכי מנחם מנדל, שנודע כגדול בתורה, חכם עצום, בעל מידות, איש חסד ועסקן ציבורי נלהב שכיהן כנציג 'אגודת ישראל' במועצת קהילת וורשה. אך לאחר פטירת בנו, התדרדר מצבו הבריאותי של רבי מרדכי מנחם מנדל והוא נפטר בשנת תרפ"ט, כשנתיים אחרי פטירת אביו. לאחר פטירתו מינו החסידים את אחיו, רבי ישראל יצחק, כממלא מקום אחיו ואביו. הוא ניהל עדה של אלפי חסידים והיה האדמו"ר האחרון בסקרנביץ.

רבי ישראל יצחק נשא לאשה את מרת איטה ברכה, בת דודו, רבי חיים טננבום, האדמו"ר השני מנאדורוז'ין.  הוא נודע כגדול בתורה, מתמיד בלימוד הנגלה והנסתר, צנוע ובעל יראת שמים עילאית. כל ימיו עסק בתורה בקדושה ובטהרה, ונודע כיד ימינו של אביו. הוא עודד את הצעירים להתמיד בלימודם ולהיות גדולים בתורה. כנהוג בין צאצאי בית וואורקה, הרבי לא הרבה באמירת דברי תורה, אך הדברים שאמר נחרטי עמוקות בלב שומעיו. בנו ר' יהושע משה, שהיה עילוי גדול בתורה וביראה, חלה ונפטר בגיל עשרים בשנת תרצ"ג. בחוברת לזכרו, "זכרון משה", הובאו דברי תורה מהנפטר, מאביו ומדודו, מזקנו וכן מחבריו הקרובים.

בגלויה ששלח הרבי באלול תרצ"ו, בתורה ובברכה לחסיד ששלח לו אתרוג מארץ ישראל כתב הרבי: "השוכן שחקים יכתב לחיים טובים ומתוקים בספרן של צדיקים… ובנעני אותו ישפיע ד' שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפיריון למכון בית אלוקינו, וישיב את שבותנו, ויבנה את בית מקדשנו, במהרה בימינו, וינקום נקמת דם עבדיו השפוך לעינינו, ויקבל ברחמים וברצון את תפילתינו, ויחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, עלינו ועל כל אשר לנו.. ונא להזכירני לשנה טובה במקומות הקדושים זכותם יגן עלינו בכל ענינינו". (מתוך קטלוג בית המכירות קדם, מכירה 265, פריט 317)

עם תחילת מלחמת העולם השניה נכבשה סקניביץ תוך ימים. כעבור ימים ספורים נחטפו יהודים לעבודה בגרמניה, ובין החטופים היו הרבי, המו"ץ הרב משה פרקאל ופרנסי העיר. לאחר חודש, בעקבות מאמצים רבים ובהשתדלותה של מרת דבורה קוטשינסקי שנכנסה למפקד העיר הנאצי וביקשה את שחרורם של הרבי וחשובי הקהילה, שוחרר הרבי ממעצרו במחנה העבודה בגרמניה והגיע הביתה זקן, חולה ותשוש מתת-תזונה ומעבודה קשה בתנאים קשים. בהשתדלות חסידיו עבר הרבי לאוטבוצק וכעבור זמן מה עבר משם לוורשה, משם המשיך לנהל את עדתו, על אף חוליו ומצוקותיו בהיותו שבור ורצוץ, רחוק ממשפחתו ומידידיו. בכ' בחשון תש"ב נפטר הרבי בגטו ורשה והובא לקבורה בבית העלמין בעיר, ליד אהלו של סבו הקדוש האדמו"ר האמצעי מוואורקה.

כן נספו בתו, מרים רבקה אשת הרב יצחק צבי (הירשל) שצ'דרוביצקי, בנו של רבי מאיר שלום האדמו"ר מקוברין-ביאליסטוק (שהיה למדן ועסקן נפלא), בתו, לאה אשת יעקב פינקלר, בנו של רבי חיים אשר פינקל מראדושיץ ובנו, הבחור יעקב יהודה.

מספר הצפיות במאמר: 9

הקשר בין זיווגו של אדם, קריעת ים סוף ודברי התורה הקדושה / הרב אהרן וולנוב הי"ד

איתא בחז"ל ברכות (ס"ג ב) כשנכנסו רבותינו לכרם כו', פתחו כולם בכבוד אכסנאי ודרשו כו' והלא דברים קל וחומר, ומה ארון ה' שלא היה מרחוק כו' אמרה תורה והיה כל מבקש ד', עיין רש"י, כלומר: קראו הכתוב מבקש ד', תלמידי חכמים שהולכים מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה על אחת כמה וכמה.

הנה בהשקפה ראשונה הקל וחומר זה קשה להולמו שכן יש לפרוך ולומר מה לאנשי המדבר שכן הלכו לשמוע תורה מפי משה רבנו ומשום כך נקראים בצדק מבקשי ה', תאמר לאותם שהולכים מעיר לעיר, אם אפילו מכתתים את רגליהם ללמוד תורה, אולם התורה לא מפי משה רבנו יצאה, ובכן מהו הקל וחומר?

נראה שבמאמר זה ספון רעיון נשגב, וזהו: המיגע את עצמו בתורה ומחדש בה חידושים, חדשים לבקרים, באמת הוא נקרא מבקש ה' כדאיתא חז"ל נדרים (פ"א) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה. "מהם", כלומר מעצמם ומיגיעתם שמחמת ענים אין להם ספרים ללקט מהם חידושי תורה. אמנם יש חידושי תורה מגאונים אדירי התורה אשר הם פזורים במקומות שונים ואינם סדורים במקומם הראוי, ומתוך פזורם אין לאל ידם של מבקשי התורה לטעום טעמם הערב, לכן מי שגולה מספר לספר שמתוך כך מוכרח להתגלגל פעמים גם מעיר לעיר לחפש אחריהם ולהחזירם למקומם, "ודבר שיש בו סימן או יודע מי בעליו, מכריז כדין אפילו הם מפוזרים", על אחת כמה וכמה שהכורם ומאסף אותם נקרא מבקש ה'.

ידוע שכל איש מישראל מחויב להעמיק חקר כדי להכיר ולהבין מציאות ד'. עיין פנים מאירות (ח' ראשון תשובה ל"ט) לכך אנו אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, ג' פעמים "אלקי", והיה סגי בפעם אחת לומר "אלקי אברהם יצחק ויעקב", לפי שמצינו שאמר דוד לבנו (דברי הימים כח,ט) ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו. הפירוש הפשוט, שאין לאדם להאמין באלקי מצד מנהג אבותיו, כי זה מנהג האומות, אלא מצד החקירה על פי תורתנו הקדושה, שהוא אל הבורא יתברך ויתעלה שמו, ולכך אמר "דע" את אלקי אביך, מצד החקירה. ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון אלקותו והוא הודיע אלקותו בעולם, כי בימיו היו עובדים לעכו"ם. ואם היינו אומרים "אלקי אברהם יצחק ויעקב", הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר אלהותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם, ולכך אנו אומרים "אלקי" אצל כל אחד ואחד, כדי להודיע שכל אחד מצד עצמו עמד על החקירה ומצא שאין "אחד" אלא אלהנו והוא חיזוק אמונתנו הקדושה. (ומה שאנו אומרים ואלקי, בוי"ו אצל יעקב עיין בזוהר פרשת וארא).

ועיין ב"חובת הלבבות" (שער היחוד פרק ג) וזה לשונו: "כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה ודומה לו מן העניינים המושכלים בדרך הסברא השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכח הכרתו כו', והמתעלם מחקור הזה, הרי זה מגונה ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה, והוא דומה לחולה שהוא בקי בחוליו, ובדרך רפואתו סמך על רופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות, והוא מתעצל לעיין בחוכמתו וסברתו ברפואות הרופא לדעת אם הוא מתעסק בענייניו על דרך נכונה, אם לא, והיה יכול לעמוד על זה מבלי דבר שימנעהו כו'. וכבר התבאר מן השכל, ומן הכתוב, ומן הקבלה, שאנו חייבין לעיין במה שנוכל להשיג בירורו בדעתנו".

ולמען להיות ממבקשי ד' על ידי התורה הקדושה, כרמתי ואספתי דברי גאוני ארץ המפוזרים לאחדם במקום מכירם. "המכיר את מקומו" (אבות ו,ו) גם חידושי-אני ספחתי עם דבריהם, למען אמצא חן דאימא מילתא דתתקבל, כי גדול כח המאחד והמזוג דברים המחותכים, כדאיתא בחז"ל קשה זווגו של אדם, וכן גם מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף (פסחים קי"ח), לכאורה מהו הדמיון? האמנם אין לו לתנא דמיון אחר מלבד קריעת ים סוף?

אך נראה כי כל דבר הנברא להיות שלם ואחד, קשה הדבר לשנות הטבע לחלקם לשנים שלמים, כי אפילו הקב"ה אינו רוצה לשנות הטבע שברא. וכן כל דבר הנברא להיות בטבע בשנים, גם כן קשה לאחדם ולעשותם להיות אחד, כי כן ציווה ופקד ה' להטבע, וחוק הוא, ורק על ידי כוח אלקות, זו כוח התורה, יש ביכולת לשנות הטבע, היינו: להיות עושים שנים לאחד ואחד לשנים.

וידוע שמתחלה ברא הקב"ה את האדם בצלמו להיות אחד, ואחר כך: "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחזינה", עיין חז"ל ברכות (ס"א א') חלק אותו לשנים, היינו ששינה הטבע הראשון שברא בבריאה הראשונה, ואז חזר "והיו לבשר אחד", להיות בהם כוח המוליד ולשנות הטבע השני הנעשה והנתחלק על ידי יוצר הטבע הראשון. צריך לזה כוח אלקות לזווגם ולאחדם, כמו שהיה בראשונה בעת בריאה הראשונה.

וידוע עוד כי בקריעת ים סוף היה שינוי הטבע, כי הים נברא להיות אחד. "וישם את הים לחרבה ויבקעו המים", חלק אותו לשנים, שינה מעשה בראשית, ואחרי זה "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה", ואחר כך: "וירדפו מצרים וגו' ופרשיו אל תוך הים", שהמים הלכו לטבעם הראשונים, והרי גם לזה דרוש כוח אלקי כדי לבטל את השינוי בטבע שנעשה על ידי הקב"ה, לשנות ולהחזירו למצב הראשון.

וזוהי כוונת הדמיון והשיווי של זווגו של אדם כקריעת ים סוף, כי בשניהם שווים ודומים ראשית הבריאה, שינוי טבעם וגם חזרתם לטבעם הראשון כמו שהיו בעת הבריאה. הכל באופן אחד הוא.

ובזה גם כן נוכל לבאר את תשובת דוד המלך ע"ה לחכמי ישראל "לכו והתפרנסו זה מזה", כי הפרנסה נתונה בהשפעה אחת ועל ידי צינור אחד בבחינת מן שבמדבר, רק הפרנסה נתחלקה לכל פרט ופרט בפני עצמו. וזוהי שאלת חכמים "עמך ישראל צריכין פרנסה". אמר להם "לכו והתפרנסו זה מזה". כלומר: התמזגו יחדו כדי לאחד ולזווג אחד עם רעהו בענייני מסחר ומשא מתן, כדי למצוא את הפרנסה היוצאה מן השפעה הראשונה.

גם התורה הקדושה הנתונה על הר סיני תורה אחת היא תמימה, אחר כך נתחלקה לכל אחד ואחד חלקו בתורה ונתפזרה. כמו ששמעתי מפי אדמו"ר הגאון הקדוש מוהר"ר משה מרדכי מפילוב זצ"ל בשם זקנו הרבי מקאצק זצ"ל על פסוק "ראה אנכי נותן לפניכם", "ראה" לשון יחיד, "לפניכם" לשון רבים, אלא כשניתנה התורה ניתנה לכל ישראל יחד, וזהו "לפניכם" (לשון רבים). אולם כל פרט ופרט מישראל יבין וישכיל בה לפי ראות עיני שכלו והשגתו, וזהו "ראה" (לשון יחיד).

ברור איפוא שהתורה שיש לה אותה הסגולה, היינו הדברים שנתחלקו ונתחדשו על ידי כוחות שונים צריך כוח אלקי לאחדם. וזהו יכול להיות רק על ידי כוחה, כוח התורה וטבעה, היינו שהאדם יהיה גולה מעיר לעיר וממדינה למדינה, כלומר: מספר לספר ומכתבי-יד לכתבי-יד ויסדרם בסדר נכון ומשטר, כדברי התנא האלקי הלל הזקן ברכות (ס"ג א') ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליהם "כנס", כלומר: כנסם למקום אחד והקל עליהם שלא תהיה להם עבודה יתירה לחזור אחריהם, ורק על איש כזה כוונת החכמים על אחת כמה וכמה שזה נקרא מבקש ה'.

וכמנהג המחברים שמתי את שמי על ספרי בכנותי אותו "כרם אהרן", כי שם ושם אבותי בקרבו. שם אבי, אברהם נחום, ושם אמי, הענא ריזל, הם ראשי תיבות "אהרן".

והנני מסיים בתפלת ר' חזקיה בשם ר' אבהו ירושלמי ברכות (פרק ה הלכה א') יהי רצון לפניך ד' אלקנו ואלקי אבותינו שתצילנו משעות החצופות הקשות הרעות היוצאות המתרגשות לבוא לעולם אמן:

המחבר

(שביל הכרם, הקדמת המחבר לספר כרם אהרן)


ברכות לג. רש"י מתוך שהוא חכמה כו'. ובין טמא לטהור, קצת תמוה הא אנחנו לא אמרינן בהבדלה "בין טמא לטהור" ולמה ליה לרש"י להזכירו. נראה שכוונת רש"י היא, שעיקר החכמה הוא ההבדלה בין דברים הנראים בראשית ההשקפה שווים ודומים זה לזה ואין בהם בתואר החיצונות שום שינוי רשמי או צבעי, רק ההבדל טמור בפנימיות. וזה שייך בטומאה וטהרתה קדושה וחול. וכעין זה מצאתי בשם אבודרהם וזה לשונו: הטעם שתקנו הבדלה בחונן הדעת, לפי שאין אדם מגיע לדעת בין קודש לחול ואור וחושך אלא אחר חכמה גדולה ויגיעה רבה. ועוד כשם שאין לו לאדם לעשות מלאכתו במוצאי שבת קודם שיבדיל, כך אין לו לתבוע צרכיו קודם שיבדיל. ולכך קבעו ההבדלה בחונן הדעת, שהוא ראש לכל הצרכים. והכי איתא בירושלמי, אסור לאדם לתבוע צרכיו עד שעה שיבדיל. עד כאן לשונו. הצעתי זאת להרב הגאון ר' אברהם שליט"א ווינבערג ר"מ בק"ק ווארשא, ואמר לי ששמע מרבו הגאון שר התורה רבינו ר' אברהם זצ"ל מסאכטשוב שלכך ביום טוב שחל במוצאי שבת קודש מקדשין תחלה ואחר כך מבדילים, לפי שאיתא בזוהר הקדוש דקידוש הוא בבחינת דעת, זכור במוח, ואם אין דעת הבדלה מניין, ולהבדיל בין קודש לקודש שהוא הבדל דק צריכין תוספות דעת. ועל ידי הקידוש באין לבחינת דעת כזה שיוכל להבדיל בין קדושת שבת לקדושת יום טוב, לכך בתחילה מקדשין שיהיה לנו דעת יתירה, ואחר כך מבדילין.


ברכות נד א. עת לעשות לד' הפרו תורתך, שמעתי בשם הגאון הצדיק בעל חפץ חיים שליט"א שלשון "הפרה" היא בלי טעם ואמתלא, כדמצינו בפסוק אצל נדרי אשה אשר אביה ובעלה הפירו נדריה בלי שום פתח, מה שאין כן בנדרים שהחכם מתיר הוא בפתח. וזהו כוונת דוד המלך עליו השלום, משום "הפרו" תורתך בלי טעם, רק העם ארצות ובערות שוררת בזמנינו, לפיכך עת לעשות לד'.


ברכות סד. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר גו' ב' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום. ראיתי שיש להבין שייכות הפסוק ה' עוז לעמו יתן להמאמר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, יען כי מצינו לעיל (דף ו') מנין שהתפילין עוז הם לישראל, דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש. ובקידושין (ל"ה) שקולה מצות תפילין כנגד כל התורה. הרי חזינן דתורה גדולה, דמי נתלה במי, הוי אומר קטן נתלה בגדול תענית (ז'.) ואמרינן מכות (כ"ב:) כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, והרי חזינן דהתלמיד חכם גדול מתורה. וזהו שאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", יען כי התפילין עוז הם לישראל שיראו מהם, וכל שכן התורה, וכל שכן התלמיד חכם שהוא העוז היותר גדול. ולכן מסיים אם ה' ועז (היותר גדול, היינו התלמידי חכמים) לעמו יתן, אז (על ידי התלמיד חכם) יברך את עמו בשלום.


הרב אהרן וולנוב הי"ד – נולד בסביבות שנת תרמ"ט (1889) לאביו, ר' אברהם נחום וולנוב (וואלאנאוו), ולאימו, מרת הענא ריזל בת ר' נתנאל זלמן דארן.

לאחר פטירתה הפתאומית של אימו בי"ד בניסן תרע"ז (1917), הנציחו אהרן ואחיו משה את שם אימם בתרומה של עשרה מרק לחברת "תומכי בחורי לומדי תורה" בוורשה, כפי שהתפרסם בכתב בעת "עץ חיים" (שנה ראשונה, חוברת א, אלול תרע"ז). בכתב עת זה התפרסמו "חידושי תורה מבחורים מופלגים ומגאוני זמננו היותר מפורסמים, וגם כתבי יד מגאונים אדירי התורה נ"ע זי"ע". שם בסימן י"ב מופיעים חידושים על מסכת ברכות מאת "העלם הצעיר אהרן" מוורשה, בנו של "ר' אברהם נחום נ"י וואלאנאוו".

ר' אברהם נחום, אביו של הרב אהרן, נולד בוורשה, היה מופלג בתורה ויראה, חסיד ועניו, לן בעומקה של הלכה, הדריך את בניו בדרך התורה, ונפטר בשנת תרפ"ט..

הרב אהרן היה תלמיד חכם שעבד כסוחר בוורשה ובנובידבור. מחבר הספר "כרם אהרן" (ורשה, תרצ"א) על מסכת  ברכות. בתחילת ספרו הוא מנציח את הוריו ומודה לרעייתו רבקה (בת ר' יחיאל מנחם) "על נשאה בסבל הפרנסה ביחד אתי כאותה ה'אשת חיל' התנ"כית ורק הודות לה יכלתי להקדיש את עתותי ללמוד ולעיין בדברי חז"ל".

הרב ראובן יהודה נייפלד הי"ד, רבה של נובידבור, כתב הסכמה והערות לספר 'כרם אהרן', בהסכמתו תיאר הרב נייפלד את המחבר במילים אלו: "הרב החסיד מופלג בתורה ובחסידות איש חמודות… גם… בצוק העתים האלה איש רם המעלה הטרוד מאוד בעסקיו ובכל זאת הוא קובע עתים לתורה".

הרב ומשפחתו גורשו לגיטו ורשה, ונספו בשנת 1942.

אחיינו ומכרו של הרב כתבו עליו "דפי עד" במאגר השמות של "יד ושם".

בספר "כרם אהרן" מביא המחבר גם חידושים בשם גיסו, הרב של לקהילת קודש יבלונה. רבה של יבלונה באותה תקופה היה הרב יעקב שכנא ב"ר מוטל דומב, ושם רעייתו דבורה בת ר' יחיאל מנחם רוזנבוים.

מספר הצפיות במאמר: 40

מותר לעשות מצוות על מנת לקבל שכר רוחני בעולם הזה: להגן מהחטא, לחזק את יראת ה' ולגרור עוד מצווה / הרב חיים ליפשיץ הי"ד

תמונת הרב חיים ליפשיץ הי"ד

כדי למלא רצונך אכתוב לך דבר אחד בזו הסדרה פרשת ראה, "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וכו' את הברכה וכן'". וראיתי קושיא, מאי טעמא אצל הקללה כתוב "והקללה אם לא תשמעו וסרתם וכו'", ואצל הברכה לא כתוב "את הברכה אם תשמעו והלכתם בדרך ה'".

ואמרתי בדרך פשוט כי מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ומחשבה רעה אינו מצרף למעשה, אפשר לומר עוד, לכאורה קשה והא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וכאן כתוב שכר. אלא התירוץ, מאי טעמא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי כל שכר העולם הזה אינו כדאי לנכות משכר העוה"ב, וזה יוכל לומר אם רוצה לקבל שכר גשמי מעוות, אבל אם רצה לקבל שכר אחר, כגון הא דאמרינן דמצוה מגין מן החטא, מצוה גוררת מצוה וכדומה, זה מותר. כמו ששמעתי "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך", שמעתי כי כתוב בשם האר"י הקדוש, כי מצות קימה מפני שיבה מביא לידי יראה. וזה אמרתי פירוש על הגמרא ברכות כח ע"א, רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל ויתיב אפיתחא דבי ר' נתן בר טובי, אמר כי חלפו רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא וכו', (ועיין גם עירובין כח ע"ב העובדא בלשון אחר קצת). וקשה, וכי שרי כדי לקבל אגרא, אלא זה אגרא שמביא לידי יראה, זה מותר, שרצה לקבל אגרא כדי לקיים כל המצווה, ולא שכר גשמי, זה מותר. וזה שאמר הכתוב "ראה אנכי נותן לפניכם היום", בעולם הזה ברכה, וקשה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אמר "את הברכה אשר תשמעו", וכתב רש"י על מנת שתשמעו, כי מצוה גוררת מצוה, וזה מותר, ממילא לא קשה מאי טעמא לא כתוב "והלכתם", כי בכאן רצה הכתוב להשמיענו כי על האופן הזה מותר לתשלום שכר. ודי לחכימא.

יעזור לנו השם יתברך שהתורה שאנו עסוקין בה יצילנו מן החטא ומן השגגה, ויוכל לעשות תשובה שלימה באמת ונתברך בכתיבה וחתימה טובה.

(קול דודי, עמ' צב-צג).



הרב חיים ליפשיץ נולד לאביו רבי דוד אריה ולאמו פייגל'ה בעיר ריישא שבפולין, בשנת תרנ"ד (1894). בגיל שמונה עלה עם מפחתו לארץ ולמד בישיבת "עץ חיים" בירושלים. בגיל שמונה עשרה היגר להונגריה, שם נשא לאשה את מרת רבקע צירעלע בת ראש הישיבה רבי איציק'ל יעקובויץ מקיסברגדא (קליינוורדיין). נסמך לרבנות ע"י רבי מרדכי ווינקלר בעל ה"לבושי מרדכי". מגיל עשרים וחמש שימש דיין דיין בעיר, ייסד ישיבה גדולה עם מאות תלמידים והיה ראש הישיבה. בכל שבתות הקיץ מסר שיעורים בפרקי אבות, מעבר לשיעורי הלילה הרגילים בהכל השנה. הרב חיים היה חברותא של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מלויזנבורג, לרב חיים ולרבנית רבקה צירל נולדו חמש בנות וארבעה בנים. בתו הבכורה, חנה יוטה, נשאה לאחיו בירושלים בשנת תרצ"ו (1936). שתי בנות נוספות נישאו בהונגריה. הרב חיים והרבנית רבקה צירל, נהרגו באושוויץ בי"ב בסיוון תש"ד, יחד עם ילדיהם הקטנים אלטע חיה, נתן נטע, מיכאל ומשה, ויחד עם שתים מבנותיהן הגדולות, בעליהן וילדיהם. .מכתביו הרב חיים ליפשיץ לאחינו יצאו לאור בספר "קול דודי – מכתבי תורה" (ירושלים, תשנ"ג).

מספר הצפיות במאמר: 107

ההבדל בין אמונת העכו"ם ובין אמונת ישראל / הרב אברהם מאיר הי"ד

דרך ה'

זה ספר תולדות אדם וגו' (בראשית ה,א) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) זה כלל גדול מזה וכו' (בראשית רבה כד,ז).

נראה לבאר, דהנה הבדל גדול יש בין אמונת עם ישראל לבין אמונת העכו"ם, והוא, כי אמונת העכו"ם שרשה ויסודה ממחשבות ותכונות בני אדם, מעשה בני אדם מחשבתם עשו עבודה זרה לעצמם, ויראתם אינו אלא תמונתם. לא כן אצל עם קדוש ישראל. כבר הוכיחו את זה רבים וכן גדולים, שתורתינו הקדושה אי אפשר שתהיה מעשה בני אדם, כי מחשבת בני אדם אז היתה מנוגדת לדעת התורה הקדושה.
והנה מההבדל הגדול הזה אשר בין אמונתם לאמונתינו להבדיל, נוכל להבין כמה דברים אשר אנו רואים בחיי עם ישראל ובחייהם. עם ישראל מעולם לא רצה להכניס תחת כנפי השכינה את שאר האומות, אף בעת שהיו יכולים להכריחם, מנעו עצמם להרחיב אמונתם על ידי רציחות והריגות לא כן אומות העולם, הרגו ורצחו וגולו וחמסו, למען יכניסו את בני ישראל תחת כנפיהם. מצוה היתה אצלם להרוג ולאבד, אם על ידי זה יוכלו להביא איזה אדם שיקבל אמונתם. הבדל גדול זה בקל יכולים אנו להבינו על ידי הקדמתינו. אנו אין אנו יכולים להרוג ולאבד איש למען להרחיב את אמונתינו, התורה הקדושה נובעת ומקורה מה' יתברך מקור האהבה הרחמים והחסד, והתורה הקדושה היא תמונת השם, תורה כזו לא יכולה לצוות להרוג ולאבד. תורתינו אינה מכירה רק חמלה וחנינה וחסד. לא כן אמונת העכו"ם שמקורה מאנשים, אמונה זו משקפת את האיש עם רוע מעלליו כולו, אמונתם היא תמונת האיש, האיש שאינו מכיר חמלה וחסד, האיש שאין יכול להבין למה עושה חברו היפוך ממנו, האיש שרוצה רק לאבד את כל מה שאינו כפי רצונו. אמונה כזו ורק אמונה כזו, יכולה לכתוב על דגלה רציחה והריגה.
ובזה נוכל להבין את דברי המדרש הנ"ל: זה ספר תולדות אדם. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול מזה. עד כאן. והיינו, כי תורתינו לא ממחשבות האדם יסודה ומקורה, אלא אדרבא, היא ניתנה לאדם. "זה ספר תולדות אדם", זו ניתנה לאדם למען ישלים עצמו על ידה, ומשום הכי אמר רבי עקיבא, מאחר שלא ממחשבות האדם נעשה תורתינו, מאחר שמקורה מהקב"ה אב הרחמים והחסד, לכן ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.
וזו הכוונה מה שנאמר בפרשת ראה (דברים יב,ג) ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וגו' לא תעשו כן לד' אלקיכם, היינו כי התורה נתנה רשות לנתוץ ולשבר את מזבחותם ואשירתם, אמנם רק ואך למען שלא יהיו נכשלים על ידם, משום תועלת זו הותרה להם, אבל לא לעשות בזה כבוד לד', לא לצורך השם להרחיב אמונתינו על ידי השבירה והנתיצה, לא תעשו כן לד' אלקיכם, כי אצל השם מאוסה ומתועבת היא הנתיצה.
ובעת שנתן השם התורה לעמו ישראל אחזתן רעדה, כי חשבו שגם ישראל ירצו להרחיב אמונתם על ידי מבול אש ועל ידי מבול מים, כמו שהם עושים. ועל זה אמר בלעם לא כן הוא, אמונתכם מקורה היא מאנשים, אמונתכם תמונת האיש, ומשום הכי אינם מכירים רק אש ומים לא כן אצל ישראל. ד' עוז לעמו יתן, ד' נתן התורה להם, אב הרחמים וחסד, ומיד ענו כולם ד' יברך את עמו בשלום (תהלים כט,יא. עיין זבחים קטז ע"א).

(מתוך קונטרס "נפש לאברהם", הודפס בסוף הספר "נפש רב", עמ' רי"ז)


הרב אברהם מאיר (מאיער) נולד בבודפסט בשנת תרס"ו (1906) לאמו מרת ריקל לבית גרין ולאביו הרב אליעזר מאיר, תלמיד מובהק של הרב אברהם יונגרייז אב"ד צ'נגר שבהונגריה ורב בית הכנסת "שבת אחים". בגיל ארבע עשרה החל ללמוד בישיבות הגדולות של הרב יהושע בוקסבוים בגלנטה ושל הרב עקיבא סופר בפרסבורג, שם הוסמך להוראה.

לאחר סיום לימודיו בישיבה חזר אל בית הוריו, שימש את אביו בתפקידים הרבניים והתמסר ללימוד תורה. בשנת תרצ"ב נשא את מרת חוה בת הרב משה ליטש סגל רוזנבאום אב"ד קליינוורדיין. לאחר חתונתו נבחר לכהן כרב קהילת מנדוק והגליל. שם נולדה בתם ריקל, אשר היתה כבת שנה וחצי כשנספתה באושוויץ יחד עם אמה. הי"ד.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ"ד באדר תש"ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט"ו בניסן תש"ד (08.04.1944), החלו ז'נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה, ובכללם את יהודי מנדוק, לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז' וב-ט' בסיוון תש"ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב אברהם מאיר שהה בגטו עם גיסו הרב שמואל שמעלקא רוזנבאום, אב"ד של קליינוורדיין. שניהם הובלו לאושוויץ באותו קרון. מיד עם הגעתם לשם, בי"ב בסיון תש"ד, נשלחו להריגה עם בני משפחתם ורבים מחברי קהילותיהם. הי"ד.

מעט מחידושיו של הרב אברהם הי"ד, שנכתבו בחוברת בשנים תר"צ-תרצ"ה, התגלו בשנת תשכ"ט בעזבונו של אחיו הרופא ד"ר מרדכי מאיר. בשנת תשס"ב הוא יצאו לאור בשם "קונטרס לנפש אברהם", בכרך אחד עם הספר של חותנו, "לחם רב". הספר יצא בהוצאת אחיינו של המחבר, אשר הוסיף כהקדמה לקונטרס, את תולדות המחבר.

מקורות: תולדותיו בהקדמת "נפש לאברהם", דפי עד ב"יד ושם", ועוד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדהספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

הערה: בדפי העד כתבו אחיו ואחיינו של הרב אברהם מאיר, ששנת לידתו הוא 1906, אך אח"כ כתב האחיין בהקדמת הספר, שהוא נולד בתרס"ד (1904). בהקדמת הספר נראה שהמשלוח לאושוויץ יצא בי"ב בסיון, אך בהשוואה למקורות נוספים נראה שזה תאריך הגעתם לשם.

מספר הצפיות במאמר: 119

מה בין מאה לבין מאה ואחת – לרגל גיליון המאה של פני הנשר / הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי"ד

חגיגות הגליון המאה

כנף המאה

דוד המלך עליו השלום בהגיעו לקאפיטל מאה בתהלים אמר מזמור לתודה!

על כן בהגיעי ליובל המאה מצאתי עצמי מחויב לברך. ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו חלק בתורתו להיות ממזכי הרבים להוציא לאור ספרי:

  • זכרון לראשונים (תולדות רבני ה' מאד) ווייצן תרס"ט.
  • אבני צדק (על תולדות רבני הונגריא) פאקש־מונקאטש תרע"ד.
  • דרכי ציון (דרוש לפרשת צו ומשנת בן עזי) פרעסבורג תרפ"ב.
  • מראה יחזקאל הקטן (דרושים) בערענסאז תרפ"ג.
  • עובר אורח(דינים ותפלות) גאלאנטא תרפ"ה.
  • דרך הנשר ב"ח (תולדות ותורת מרבינו נתן אדלר ז"ל) סאטמאר גאלאנטא תרפ"ה.
  • רבותינו דיחזקאל (תולדות רבינו יחזקאל מניטרא ז"ל) טירנויא תרצ"ט.
  • חידושי מהרש"ג (מהגאון מורינו שמואל גרויז ז״ל) טירנויא תרצ"ח.

וזה כעשר שנים כנפי הנשר בהלכה פלפול דרוש ואגדה וקורות גדולי ישראל וכתביהם. כף אחת עשרה זהב, ובמה אכיף ואקדם לאלקי מרום  שהגיעני ליובל המאה בחודש אשר מלפנים לצו לבטל אור התורה, וזה ענין נר חנוכה כי הזהיר בנר מצוה יזכה לאור תורה, עיין דבר נחמד משם אבי הגאון הצדיק הנשר הגדול זצ"ל גו ילקט יוסף ח"כ אפי' מאה סי' כ יד.

ושמעתי רמז נאה בפרשת נתן תתן לו וגו' (ראה), ופירש רש"י פעמים. ולכאורה למה דוקא "מאה פעמים", וכן בכל הני דרשו חז"ל (בבא מציעא ל"א) השב תשיבם, שלח-תשלח, הוכח תוכיח, עזב תעזוב, הקם תקים אפילו מאה פעמים? ואפשר לומר על פי מה שכתוב בתורת משה (צו) מה שאמר מאויבי תחכמני מצותיך וגו', רצונו לומר אם אני לומד יותר ממספרו של היצר הרע שהוא ס"ם בגימטריה מאה, אז מצותיך לעולם היא לי, ואין ביכולתו עוד לקחת ממני. והוא על דרך שכתבו בחגיגה ט:) אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה מאה פעמים ואחד. עיין שם, [וידוע מה שאמר החיד"א ז"ל דהוא מספר מיכאל], וכן כתב כדברי יוסף [טשאבא] דענין מאה פעמים הוא לבטל כה הס"מ, [ועל זה יש להמליץ גם כן נאים הגבר הוקם על, גימטריה מאה]. ועל דרך זה שמעתי בשם הגאון רבי נתן פייטל זצ"ל לפרש מה שאמור תורה צוה לנו משה, רצונו לומר, אם אנו לומדים תורה כגימטרה צוה, הוא מאה ואחד פעמים, אז היא לנו, ואין היצר הרע יכול עוד לשלוט עליו.

והנה תוספות (בעבודה זרה נ') כתבו, דלכן גדול המצוה ועושה יותר ממי שאינו מצוה ועושה, כי לשאינו מצווה ועושה ליכא יצר הרע המתנגדו. עיין שם. ואם כן ממילא שפיר נקטו חכמינו ז"ל בכל הנהו המספר של מאה פעמים ולא פחות ולא יותר, כי חכמינו ז"ל רצו להגביל הגבול האחרון של ציוו התורה הקדושה, כי רק עד מאה פעמים איכא יצר הרע, והוי כגדר המצות על פי התורה הקדושה, אבל יותר ממאה פעמים, אפילו אם האדם עושה אינו עוד מכח הציווי של התורה הקדושה ואינו עוד בגדר הציווי דרחמנא אלא מפאת עצמו וחשק שלו הוא עושה כי לית ליה עוד יצר הרע.

ויש לרמז הדבר במה שאמרו חז"ל (מנחות מ"ג:) ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך, ועיין רש"י וערוך, אל תאמר מה אלא מאה. רצונם לומר, עד מספר מאה ה' שואל מעמך שתקיימנו, אבל לאחר מאה אינו שואל עוד כי מעצמך תקיים מצותיו ותהא יראתו על פניך. ועיקר הדבר כתב גם בישמח משה. עיין שם הדבר. ובמשיב נפש לדודי זקני הגאון הצדיק זצ"ל (עקב) כתב שזה שאנו אומרים בתפלה הגואלנו מכ"ף כל העריצים, עיין שם דברים נחמדים. וגם מביא בשם זוהר חדש שגלות האחרון הוא בחטא מכירת יוסף, שמנעו ממנו ק' ברכות בכל יום. [ומהר"ם סופר (עקב) פירש מאמר חז"ל הנ"ל חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר, ועתה וגו', הכוונה אם מחשב האדם טובות וחסדים שעושה עמו הקב"ה בכל יום אי אפשר לחטוא ולמרוד כו' ועל כורחו מביאו ליראה. לכך תקנו חז"ל שיברך מאה ברכות בכל יום. ואם יברך בכונה ויודה לד' מאה פעמים ביום, אז יבא ליראת ה'. ואמרו (ברכות ל"ג) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר ועתה וגו'. ומקשינן אטו יראה מילתא זוטרתא היא. ובהנ"ל מתורץ אל תקרי 'מה' שהיא מילתא זוטרתא, רק 'מאה', אם יברך בכל יום מאה פעמים אז יראה באמת כי מילתא זוטרתא היא]. ועיין בהנשר כנף נ"ה סימן ו', שזה ענין מאה קולות בראש השנה. ואולי זה גם כן הכוונה (משלי י"ז) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה. ובמלך יהואחז כתיב ויעש הרע בעיני ה' וגו' ויתן עליו עונש מאה ככר כסף וזהב (מלכים ב' כ"ג). ולעומתו ביותם ויעש הישר בעיני ה' ויתנו לו בני עמון מאה ככר כסף (דברי הימים ב' כ"ז). ארך חצר המשכן היה מאה באמה (תרומה). דור בצוואתו אמר, ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף (דברי הימים א', כ"ב), וכשבנה שלמה המקדש מאה אמה ארכו (מלכים א',ז') רמונים מאה (דברי הימים ב' ג' וירמיה נ"ב) מזרקי זהב מאה (דברי הימים ב', ד') שבי הגולה נתנו לאוצר המלאכה מאה כתנות כהנים (עזרא ב') כלי כסף מאה לככרים זהב מאה ככר (שם ח') ובבית המקדש דלעתיד, במהרה בימינו אמן, אמר וימד משער אל שער מאה אמה (יחזקאל מ') ארך מאה אמה ורחב מאה אמה (שם), כל http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12932&pgnum=31לזכר משפחת שוורץאלו בלתי ספק, לא רק מקרה בלבד הם.

על כן אשורה נא פה שירת דודים, ויוחקו בעט ברזל ועופרת, למען יעמדו לי למשמרת מכתבי רבותי אחיי וידידיי החכמים והסופרים הי"ו (ואין מוקדם ומאוחר בתורה) אשר קבלתי בימים אלה, כן יגיעני ה' למועדים ולרגלים אחרים, ששים ושמחים, ונזכה לראות בנים ובני בנים, בתורה ובמצות עוסקים, עד שוב הכהן לאורים, בעיר הקודש ירושלים, במהרה בימינו אמן.

אברהם יהודה הכהן שווארטץ

(פני הנשר, הנשר העשירי ק, כנף ג-ד, סימן כ"ג)


הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, נולד בשנת תרמ"ד לאביו הרב נפתלי הכהן שוורץ אב"ד מאד. כאחיו הרבנים, הרב יוסף שוורץ הי"ד מגורסווארדיין עורך הירחון "וילקט יוסף", הרב פנחס זעליג הי"ד מקליינווארדיין עורך הירחון "אור תורה", והרב שמואל הי"ד מסאטמר עורך "לקט ששנ"ה", גם הרב אברהם יהודה הי"ד ערך כתב עת תורני, "פני הנשר", וחיבר ספרים, ובהם "מראה כהן על ספר דרך הנשר ותורת אמת" (תרפ"ח), "מראה כהן על ספר דרך הנשר ותורת אמת ח"ב" וספר "רבותא דיחזקאל" (תרצ"ז). כן נספה גם אחיהם הרב מנחם ישעיה הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 157

עיקר הברכה והטוב בעשיית המצוות היא השמיעה בדבר ד' / רבי ישראל שפירא הי"ד

תמונת הרב ישראל שפירא הי"ד

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה וכו׳

מלה ראיה משמשת על ראיה גשמית וראיה שכלית, ראיה גשמית מחייבת אחריה עשייה, שמסתכל בדבר כדי לדעת איך לעשות. וראיה רוחנית, ההסתכלות בעצמה היא תכלית הדבר, כי עיקר הכוונה היא השגת העניין בשכלו ודעתו. ובעניין קיום המצוות העיקר היא כוונת הלב, אחר כוונת הלב הן הדברים, והעשיה באה ממילא מההשתוקקות לקיים רצון ד׳ גם על ידי עשיה. וזהו, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, ראה בראיה שכלית להתבונן היטב בעניין הברכה והקללה בטוב וברע. את הברכה אשר תשמעו וכו', כי מיד שתבואו על ידי ההסתכלות בדרכי ד׳ להיות שומע בקול ד' זה נחשב לברכה, כי זהו עיקר התכלית המכוון שיהיה האדם דבוק במחשבתו בד' לעשות רצונו. והקללה אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וכו', אבל הקללה אינה נחשבת מיד אחר שלא תשמעו לעשות את מצוות ד', אך אחר אשר תסורו ועבדתם אלוהים אחרים וכו׳, כי ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצווה, שאין עיקר הקלקול בביטול העשייה, כי אם בעשיית הרע או בפריקת עול חס וחלילה. ובזה שאינו רודף אחר המצוות אין הקללה שורה עליו, לפיכך אינו מסתפק הכתוב במה שאמר והקללה אם לא תשמעו, כי אם מסיים וסרתם ועבדתם וכו׳, שזהו עיקר הקללה והרע, כמו שאמרו בירושלמי, אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, שאף זה שאין עושה עוולה נקרא הולך בדרך ד' :

את הברכה אשר תשמעו וכו' והקללה אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וכו',

יש לדקדק, שבברכה נאמר בקצור ובדרך כלל, ובקללה נאמר באריכות וסרתם ועבדתם וכו' ואינו מסתפק באמרו אם לא תשמעו אל מצוות ד׳ אלוקיכם, כמו שכתוב בברכה. ועוד יש לדייק שבברכה כתיב אשר תשמעו, ובקללה כתיב אם לא תשמעו.

והנראה בזה שהפסוק מרמז לשני סוגי בני אדם שומרי התורה בפועל. ופירוש הפסוק כן הוא, את הברכה אשר תשמעו, כי עיקר הברכה והטוב בעשיית המצוות היא השמיעה בדבר ד', על ידי שרצונו לשמוע בקול ד׳ ולעשות רצונו ואינו מבדיל ובורר בעשיות שתהיינה נאותות לו כפי חשקו ורצונו, כי אם בענווה ובהכנעה לעשות רצון הבורא ברוך הוא. והקללה אם לא משמעו, אם עושה מצוות ד׳ ואין עיקר כוונתו השמיעה בקול ד', כי אם להנאת עצמו להתפאר ולהתגאות. ובזה הוא נחשב כאילו סר מדרך­ ד' לעבוד אלוהים אחרים, כי אינו עובד את ד׳ כי אם עובד את עצמו. וד' יתברך יטהר לבנו משגיאות לעבדו בלבב שלם.

(בינת ישראל, פרשת ראה)

רבי ישראל מגרודז'יסק (תרל"ד, 1874 – אלול תש"ב, 1942), בן הרב חיים מאיר יחיאל שפירא זצ"ל. בני אחיו של הרב חיים מאיר שפירא, היו האדמו"ר מפיאסצ'נה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד מחבר חובת התלמידים, הכשרת האברכים, אש קודש ועוד, והרב ישעיה שפירא זצ"ל.

הרב ישראל, התייתם בצעירותו וגדל תחת השגחתם של שני סביו, האדמו"רים רבי אלימלך שפירא מגרודז'יסק זצ"ל ורבי יצחק פרידמן מבוהוש זצ"ל. רבי ישראל מיזג בתוכו תכונות של שני בתי האדמו"רים: מלכות של ריז'ין ועממיות של קוז'ניץ.הוא היה ידוע כמלחין גדול, בעל חוש מוזיקלי וקול ערב, וחיבר ניגונים חסידיים רבים. רבי ישראל נישא לנחמה פייגא בת דודו רבי אשר מסטולין (השני). בשנת תרנ"ב, לאחר פטירת סביו, התמנה כאדמו"ר בעיירה גרודז'יסק, בהיותו בן שמונה עשרה בלבד. החסידים נמשכו אליו בשל דברי תורתו, ניגוניו, אצילותו ויחד עם זאת פשטותו. לאחר עשרים שהנהיג האדמו"ר חצר בגרודז'יסק, במשך למעלה מעשרים שנה, עבר לוורשה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והנהיג שם את חצרו. הוא החל לסלול דרך חדשה בחסידות והעדיף את החינוך המאורגן על פני החדרים הפרטיים שכל מלמד פתח בעצמו.

את דברי תורתו כינסו החסידים לספרים "אמונת ישראל" (תרע"ז) ו"בינת ישראל" (תרצ"ח). בעלון בית יעקב (אדר א' וב' תשכ"ז) הופיע מאמרו "שורש ותכלית האמונה של עם ישראל".

בתקופת השואה נטל חלק בהנהגת גטו ורשה והמשיך לנהוג בה אדמו"רות. ‏אף שחסידיו עמלו רבות להצילו והשיגו עבורו מסמכים, העדיף האדמו"ר שלא לעזוב את חסידיו ונשאר אתם בגטו וורשה.

נספה במחנה ההשמדה טרבלינקה באלול תש"ב, 1942.

כשהכניסו את האנשים של המחנה, קהל של אלפי איש, לחצר ההשמדה בטרבלינקי, הקהל פנה אל כ"ק אדמו"ר: "רבינו מה הוא אומר עכשו?" אז פתח רבינו הקדוש ואמר בנחת: "שמעו אחי ואחיותי, עם ה', לא עלינו להרהר אחרי מעשיו של הקב"ה ואם נגזר שבזמן הזה אנחנו נהיה הקרבנות של חבלי משיח בדרגה זאת של הגאולה ולעלות על המוקד, אשרינו שזכינו לכך, ומה שחז"ל אמרו "ייתי ולא אחמיניה", היינו טרם שמגיעים לכך, אבל אנחנו שהגענו לדרגה זו, צריכים אנו לשמוח כי זכינו שאפרנו יטהר את עם ישראל כולו. הנני מצוה עליכם שבל תהססו ולא תבכו בלכתכם לכבשן, אדרבא היו בשמחה, ובניגון 'אני מאמין' וכר' עקיבא בשעתו תסתלקו ב 'שמע ישראל', ב 'אחד' "
הקהל קיים את דברי קדשו ובניגון "אני מאמין" ובקריאת "שמע ישראל" קידשו שם שמים ברבים. הי"ד ויהי זכרם ברוך

(מתוך הקדמת בן המחבר, ר' אברהם אלימלך שפירא, למהדורה השניה של ספר "אמונת ישראל", חלק שני, ירושלים תשכ"ח).

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו"רים שנספו בשואה, ועוד)

מספר הצפיות במאמר: 239