ההבדל בין אמונת העכו”ם ובין אמונת ישראל / הרב אברהם מאיר הי”ד

דרך ה'

זה ספר תולדות אדם וגו’ (בראשית ה,א) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) זה כלל גדול מזה וכו’ (בראשית רבה כד,ז).

נראה לבאר, דהנה הבדל גדול יש בין אמונת עם ישראל לבין אמונת העכו”ם, והוא, כי אמונת העכו”ם שרשה ויסודה ממחשבות ותכונות בני אדם, מעשה בני אדם מחשבתם עשו עבודה זרה לעצמם, ויראתם אינו אלא תמונתם. לא כן אצל עם קדוש ישראל. כבר הוכיחו את זה רבים וכן גדולים, שתורתינו הקדושה אי אפשר שתהיה מעשה בני אדם, כי מחשבת בני אדם אז היתה מנוגדת לדעת התורה הקדושה.
והנה מההבדל הגדול הזה אשר בין אמונתם לאמונתינו להבדיל, נוכל להבין כמה דברים אשר אנו רואים בחיי עם ישראל ובחייהם. עם ישראל מעולם לא רצה להכניס תחת כנפי השכינה את שאר האומות, אף בעת שהיו יכולים להכריחם, מנעו עצמם להרחיב אמונתם על ידי רציחות והריגות לא כן אומות העולם, הרגו ורצחו וגולו וחמסו, למען יכניסו את בני ישראל תחת כנפיהם. מצוה היתה אצלם להרוג ולאבד, אם על ידי זה יוכלו להביא איזה אדם שיקבל אמונתם. הבדל גדול זה בקל יכולים אנו להבינו על ידי הקדמתינו. אנו אין אנו יכולים להרוג ולאבד איש למען להרחיב את אמונתינו, התורה הקדושה נובעת ומקורה מה’ יתברך מקור האהבה הרחמים והחסד, והתורה הקדושה היא תמונת השם, תורה כזו לא יכולה לצוות להרוג ולאבד. תורתינו אינה מכירה רק חמלה וחנינה וחסד. לא כן אמונת העכו”ם שמקורה מאנשים, אמונה זו משקפת את האיש עם רוע מעלליו כולו, אמונתם היא תמונת האיש, האיש שאינו מכיר חמלה וחסד, האיש שאין יכול להבין למה עושה חברו היפוך ממנו, האיש שרוצה רק לאבד את כל מה שאינו כפי רצונו. אמונה כזו ורק אמונה כזו, יכולה לכתוב על דגלה רציחה והריגה.
ובזה נוכל להבין את דברי המדרש הנ”ל: זה ספר תולדות אדם. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול מזה. עד כאן. והיינו, כי תורתינו לא ממחשבות האדם יסודה ומקורה, אלא אדרבא, היא ניתנה לאדם. “זה ספר תולדות אדם”, זו ניתנה לאדם למען ישלים עצמו על ידה, ומשום הכי אמר רבי עקיבא, מאחר שלא ממחשבות האדם נעשה תורתינו, מאחר שמקורה מהקב”ה אב הרחמים והחסד, לכן ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.
וזו הכוונה מה שנאמר בפרשת ראה (דברים יב,ג) ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וגו’ לא תעשו כן לד’ אלקיכם, היינו כי התורה נתנה רשות לנתוץ ולשבר את מזבחותם ואשירתם, אמנם רק ואך למען שלא יהיו נכשלים על ידם, משום תועלת זו הותרה להם, אבל לא לעשות בזה כבוד לד’, לא לצורך השם להרחיב אמונתינו על ידי השבירה והנתיצה, לא תעשו כן לד’ אלקיכם, כי אצל השם מאוסה ומתועבת היא הנתיצה.
ובעת שנתן השם התורה לעמו ישראל אחזתן רעדה, כי חשבו שגם ישראל ירצו להרחיב אמונתם על ידי מבול אש ועל ידי מבול מים, כמו שהם עושים. ועל זה אמר בלעם לא כן הוא, אמונתכם מקורה היא מאנשים, אמונתכם תמונת האיש, ומשום הכי אינם מכירים רק אש ומים לא כן אצל ישראל. ד’ עוז לעמו יתן, ד’ נתן התורה להם, אב הרחמים וחסד, ומיד ענו כולם ד’ יברך את עמו בשלום (תהלים כט,יא. עיין זבחים קטז ע”א).

(מתוך קונטרס “נפש לאברהם”, הודפס בסוף הספר “נפש רב”, עמ’ רי”ז)


הרב אברהם מאיר (מאיער) נולד בבודפסט בשנת תרס”ו (1906) לאמו מרת ריקל לבית גרין ולאביו הרב אליעזר מאיר, תלמיד מובהק של הרב אברהם יונגרייז אב”ד צ’נגר שבהונגריה ורב בית הכנסת “שבת אחים”. בגיל ארבע עשרה החל ללמוד בישיבות הגדולות של הרב יהושע בוקסבוים בגלנטה ושל הרב עקיבא סופר בפרסבורג, שם הוסמך להוראה.

לאחר סיום לימודיו בישיבה חזר אל בית הוריו, שימש את אביו בתפקידים הרבניים והתמסר ללימוד תורה. בשנת תרצ”ב נשא את מרת חוה בת הרב משה ליטש סגל רוזנבאום אב”ד קליינוורדיין. לאחר חתונתו נבחר לכהן כרב קהילת מנדוק והגליל. שם נולדה בתם ריקל, אשר היתה כבת שנה וחצי כשנספתה באושוויץ יחד עם אמה. הי”ד.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ”ד באדר תש”ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט”ו בניסן תש”ד (08.04.1944), החלו ז’נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה, ובכללם את יהודי מנדוק, לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז’ וב-ט’ בסיוון תש”ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב אברהם מאיר שהה בגטו עם גיסו הרב שמואל שמעלקא רוזנבאום, אב”ד של קליינוורדיין. שניהם הובלו לאושוויץ באותו קרון. מיד עם הגעתם לשם, בי”ב בסיון תש”ד, נשלחו להריגה עם בני משפחתם ורבים מחברי קהילותיהם. הי”ד. 

מעט מחידושיו של הרב אברהם הי”ד, שנכתבו בחוברת בשנים תר”צ-תרצ”ה, התגלו בשנת תשכ”ט בעזבונו של אחיו הרופא ד”ר מרדכי מאיר. בשנת תשס”ב הוא יצאו לאור בשם “קונטרס לנפש אברהם”, בכרך אחד עם הספר של חותנו, “לחם רב”. הספר יצא בהוצאת אחיינו של המחבר, אשר הוסיף כהקדמה לקונטרס, את תולדות המחבר.

מקורות: תולדותיו בהקדמת “נפש לאברהם”, דפי עד ב”יד ושם”, ועוד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדהספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

הערה: בדפי העד כתבו אחיו ואחיינו של הרב אברהם מאיר, ששנת לידתו הוא 1906, אך אח”כ כתב האחיין בהקדמת הספר, שהוא נולד בתרס”ד (1904). בהקדמת הספר נראה שהמשלוח לאושוויץ יצא בי”ב בסיון, אך בהשוואה למקורות נוספים נראה שזה תאריך הגעתם לשם.

מספר הצפיות במאמר: 29

מה בין מאה לבין מאה ואחת – לרגל גיליון המאה של פני הנשר / הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי”ד

חגיגות הגליון המאה

כנף המאה

דוד המלך עליו השלום בהגיעו לקאפיטל מאה בתהלים אמר מזמור לתודה!

על כן בהגיעי ליובל המאה מצאתי עצמי מחויב לברך. ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו חלק בתורתו להיות ממזכי הרבים להוציא לאור ספרי:

  • זכרון לראשונים (תולדות רבני ה’ מאד) ווייצן תרס”ט.
  • אבני צדק (על תולדות רבני הונגריא) פאקש־מונקאטש תרע”ד.
  • דרכי ציון(דרוש לפרשת צו ומשנת בן עזי) פרעסבורג תרפ”ב.
  • מראה יחזקאל הקטן(דרושים) בערענסאז תרפ”ג.
  • עובר אורח(דינים ותפלות) גאלאנטא תרפ”ה.
  • דרך הנשרב”ח (תולדות ותורת מרבינו נתן אדלר ז”ל) סאטמאר גאלאנטא תרפ”ה.
  • רבותינו דיחזקאל(תולדות רבינו יחזקאל מניטרא ז”ל) טירנויא תרצ”ט.
  • חידושי מהרש”ג(מהגאון מורינו שמואל גרויז ז״ל) טירנויא תרצ”ח.

וזה כעשר שנים כנפי הנשר בהלכה פלפול דרוש ואגדה וקורות גדולי ישראל וכתביהם. כף אחת עשרה זהב, ובמה אכיף ואקדם לאלקי מרום  שהגיעני ליובל המאה בחודש אשר מלפנים לצו לבטל אור התורה, וזה ענין נר חנוכה כי הזהיר בנר מצוה יזכה לאור תורה, עיין דבר נחמד משם אבי הגאון הצדיק הנשר הגדול זצ”ל גו ילקט יוסף ח”כ אפי’ מאה סי’ כ יד.

ושמעתי רמז נאה בפרשת נתן תתן לו וגו’ (ראה), ופירש רש”י פעמים. ולכאורה למה דוקא “מאה פעמים”, וכן בכל הני דרשו חז”ל (בבא מציעא ל”א) השב תשיבם, שלח-תשלח, הוכח תוכיח, עזב תעזוב, הקם תקים אפילו מאה פעמים? ואפשר לומר על פי מה שכתוב בתורת משה (צו) מה שאמר מאויבי תחכמני מצותיך וגו’, רצונו לומר אם אני לומד יותר ממספרו של היצר הרע שהוא ס”ם בגימטריה מאה, אז מצותיך לעולם היא לי, ואין ביכולתו עוד לקחת ממני. והוא על דרך שכתבו בחגיגה ט:) אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה מאה פעמים ואחד. עיין שם, [וידוע מה שאמר החיד”א ז”ל דהוא מספר מיכאל], וכן כתב כדברי יוסף [טשאבא] דענין מאה פעמים הוא לבטל כה הס”מ, [ועל זה יש להמליץ גם כן נאים הגבר הוקם על, גימטריה מאה]. ועל דרך זה שמעתי בשם הגאון רבי נתן פייטל זצ”ל לפרש מה שאמור תורה צוה לנו משה, רצונו לומר, אם אנו לומדים תורה כגימטרה צוה, הוא מאה ואחד פעמים, אז היא לנו, ואין היצר הרע יכול עוד לשלוט עליו.

והנה תוספות (בעבודה זרה נ’) כתבו, דלכן גדול המצוה ועושה יותר ממי שאינו מצוה ועושה, כי לשאינו מצווה ועושה ליכא יצר הרע המתנגדו. עיין שם. ואם כן ממילא שפיר נקטו חכמינו ז”ל בכל הנהו המספר של מאה פעמים ולא פחות ולא יותר, כי חכמינו ז”ל רצו להגביל הגבול האחרון של ציוו התורה הקדושה, כי רק עד מאה פעמים איכא יצר הרע, והוי כגדר המצות על פי התורה הקדושה, אבל יותר ממאה פעמים, אפילו אם האדם עושה אינו עוד מכח הציווי של התורה הקדושה ואינו עוד בגדר הציווי דרחמנא אלא מפאת עצמו וחשק שלו הוא עושה כי לית ליה עוד יצר הרע.

ויש לרמז הדבר במה שאמרו חז”ל (מנחות מ”ג:) ועתה ישראל מה ה”א שואל מעמך, ועיין רש”י וערוך, אל תאמר מה אלא מאה. רצונם לומר, עד מספר מאה ה’ שואל מעמך שתקיימנו, אבל לאחר מאה אינו שואל עוד כי מעצמך תקיים מצותיו ותהא יראתו על פניך. ועיקר הדבר כתב גם בישמח משה. עיין שם הדבר. ובמשיב נפש לדודי זקני הגאון הצדיק זצ”ל (עקב) כתב שזה שאנו אומרים בתפלה הגואלנו מכ”ף כל העריצים, עיין שם דברים נחמדים. וגם מביא בשם זוהר חדש שגלות האחרון הוא בחטא מכירת יוסף, שמנעו ממנו ק’ ברכות בכל יום. [ומהר”ם סופר (עקב) פירש מאמר חז”ל הנ”ל חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר, ועתה וגו’, הכוונה אם מחשב האדם טובות וחסדים שעושה עמו הקב”ה בכל יום אי אפשר לחטוא ולמרוד כו’ ועל כורחו מביאו ליראה. לכך תקנו חז”ל שיברך מאה ברכות בכל יום. ואם יברך בכונה ויודה לד’ מאה פעמים ביום, אז יבא ליראת ה’. ואמרו (ברכות ל”ג) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר ועתה וגו’. ומקשינן אטו יראה מילתא זוטרתא היא. ובהנ”ל מתורץ אל תקרי ‘מה’ שהיא מילתא זוטרתא, רק ‘מאה’, אם יברך בכל יום מאה פעמים אז יראה באמת כי מילתא זוטרתא היא]. ועיין בהנשר כנף נ”ה סימן ו’, שזה ענין מאה קולות בראש השנה. ואולי זה גם כן הכוונה (משלי י”ז) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה. ובמלך יהואחז כתיב ויעש הרע בעיני ה’ וגו’ ויתן עליו עונש מאה ככר כסף וזהב (מלכים ב’ כ”ג). ולעומתו ביותם ויעש הישר בעיני ה’ ויתנו לו בני עמון מאה ככר כסף (דברי הימים ב’ כ”ז). ארך חצר המשכן היה מאה באמה (תרומה). דור בצוואתו אמר, ואני בעניי הכינותי לבית ה’ זהב ככרים מאה אלף (דברי הימים א’, כ”ב), וכשבנה שלמה המקדש מאה אמה ארכו (מלכים א’,ז’) רמונים מאה (דברי הימים ב’ ג’ וירמיה נ”ב) מזרקי זהב מאה (דברי הימים ב’, ד’) שבי הגולה נתנו לאוצר המלאכה מאה כתנות כהנים (עזרא ב’) כלי כסף מאה לככרים זהב מאה ככר (שם ח’) ובבית המקדש דלעתיד, במהרה בימינו אמן, אמר וימד משער אל שער מאה אמה (יחזקאל מ’) ארך מאה אמה ורחב מאה אמה (שם), כל לזכר משפחת שוורץאלו בלתי ספק, לא רק מקרה בלבד הם.

על כן אשורה נא פה שירת דודים, ויוחקו בעט ברזל ועופרת, למען יעמדו לי למשמרת מכתבי רבותי אחיי וידידיי החכמים והסופרים הי”ו (ואין מוקדם ומאוחר בתורה) אשר קבלתי בימים אלה, כן יגיעני ה’ למועדים ולרגלים אחרים, ששים ושמחים, ונזכה לראות בנים ובני בנים, בתורה ובמצות עוסקים, עד שוב הכהן לאורים, בעיר הקודש ירושלים, במהרה בימינו אמן.

אברהם יהודה הכהן שווארטץ

(פני הנשר, הנשר העשירי ק, כנף ג-ד, סימן כ”ג)


הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, נולד בשנת תרמ”ד לאביו הרב נפתלי הכהן שוורץ אב”ד מאד. כאחיו הרבנים, הרב יוסף שוורץ הי”ד מגורסווארדיין עורך הירחון “וילקט יוסף”, הרב פנחס זעליג הי”ד מקליינווארדיין עורך הירחון “אור תורה”, והרב שמואל הי”ד מסאטמר עורך “לקט ששנ”ה”, גם הרב אברהם יהודה הי”ד ערך כתב עת תורני, “פני הנשר”, וחיבר ספרים. כן נספה גם אחיהם הרב מנחם ישעיה הי”ד.

מספר הצפיות במאמר: 48

עיקר הברכה והטוב בעשיית המצוות היא השמיעה בדבר ד’ / רבי ישראל שפירא הי”ד

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה וכו׳

מלה ראיה משמשת על ראיה גשמית וראיה שכלית, ראיה גשמית מחייבת אחריה עשייה, שמסתכל בדבר כדי לדעת איך לעשות. וראיה רוחנית, ההסתכלות בעצמה היא תכלית הדבר, כי עיקר הכוונה היא השגת העניין בשכלו ודעתו. ובעניין קיום המצוות העיקר היא כוונת הלב, אחר כוונת הלב הן הדברים, והעשיה באה ממילא מההשתוקקות לקיים רצון ד׳ גם על ידי עשיה. וזהו, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, ראה בראיה שכלית להתבונן היטב בעניין הברכה והקללה בטוב וברע. את הברכה אשר תשמעו וכו’, כי מיד שתבואו על ידי ההסתכלות בדרכי ד׳ להיות שומע בקול ד’ זה נחשב לברכה, כי זהו עיקר התכלית המכוון שיהיה האדם דבוק במחשבתו בד’ לעשות רצונו. והקללה אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וכו’, אבל הקללה אינה נחשבת מיד אחר שלא תשמעו לעשות את מצוות ד’, אך אחר אשר תסורו ועבדתם אלוהים אחרים וכו׳, כי ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצווה, שאין עיקר הקלקול בביטול העשייה, כי אם בעשיית הרע או בפריקת עול חס וחלילה. ובזה שאינו רודף אחר המצוות אין הקללה שורה עליו, לפיכך אינו מסתפק הכתוב במה שאמר והקללה אם לא תשמעו, כי אם מסיים וסרתם ועבדתם וכו׳, שזהו עיקר הקללה והרע, כמו שאמרו בירושלמי, אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, שאף זה שאין עושה עוולה נקרא הולך בדרך ד’ :

את הברכה אשר תשמעו וכו’ והקללה אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וכו’,

יש לדקדק, שבברכה נאמר בקצור ובדרך כלל, ובקללה נאמר באריכות וסרתם ועבדתם וכו’ ואינו מסתפק באמרו אם לא תשמעו אל מצוות ד׳ אלוקיכם, כמו שכתוב בברכה. ועוד יש לדייק שבברכה כתיב אשר תשמעו, ובקללה כתיב אם לא תשמעו.

והנראה בזה שהפסוק מרמז לשני סוגי בני אדם שומרי התורה בפועל. ופירוש הפסוק כן הוא, את הברכה אשר תשמעו, כי עיקר הברכה והטוב בעשיית המצוות היא השמיעה בדבר ד’, על ידי שרצונו לשמוע בקול ד׳ ולעשות רצונו ואינו מבדיל ובורר בעשיות שתהיינה נאותות לו כפי חשקו ורצונו, כי אם בענווה ובהכנעה לעשות רצון הבורא ברוך הוא. והקללה אם לא משמעו, אם עושה מצוות ד׳ ואין עיקר כוונתו השמיעה בקול ד’, כי אם להנאת עצמו להתפאר ולהתגאות. ובזה הוא נחשב כאילו סר מדרך­ ד’ לעבוד אלוהים אחרים, כי אינו עובד את ד׳ כי אם עובד את עצמו. וד’ יתברך יטהר לבנו משגיאות לעבדו בלבב שלם.

(בינת ישראל, פרשת ראה)

רבי ישראל מגרודז’יסק (תרל”ד, 1874 – אלול תש”ב, 1942), בן הרב חיים מאיר יחיאל שפירא זצ”ל. בין אחיו של הרב חיים מאיר שפירא, היו האדמו”ר מפיאסצ’נה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי”ד מחבר חובת התלמידים, הכשרת האברכים, אש קודש ועוד, והרב ישעיה שפירא זצ”ל.

הרב ישראל, התייתם בצעירותו וגדל תחת השגחתם של שני סביו, האדמו”רים רבי אלימלך שפירא מגרודז’יסק זצ”ל ורבי יצחק פרידמן מבוהוש זצ”ל. רבי ישראל מיזג בתוכו תכונות של שני בתי האדמו”רים: מלכות של ריז’ין ועממיות של קוז’ניץ.הוא היה ידוע כמלחין גדול, בעל חוש מוזיקלי וקול ערב, וחיבר ניגונים חסידיים רבים. רבי ישראל נישא לנחמה פייגא בת דודו רבי אשר מסטולין (השני). בשנת תרנ”ב, לאחר פטירת סביו, התמנה כאדמו”ר בעיירה גרודז’יסק, בהיותו בן שמונה עשרה בלבד. החסידים נמשכו אליו בשל דברי תורתו, ניגוניו, אצילותו ויחד עם זאת פשטותו. לאחר עשרים שהנהיג האדמו”ר חצר בגרודז’יסק, במשך למעלה מעשרים שנה, עבר לוורשה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והנהיג שם את חצרו. הוא החל לסלול דרך חדשה בחסידות והעדיף את החינוך המאורגן על פני החדרים הפרטיים שכל מלמד פתח בעצמו.

את דברי תורתו כינסו החסידים לספרים “אמונת ישראל” (תרע”ז) ו”בינת ישראל” (תרצ”ח). בעלון בית יעקב (אדר א’ וב’ תשכ”ז) הופיע מאמרו “שורש ותכלית האמונה של עם ישראל”.

בתקופת השואה נטל חלק בהנהגת גטו ורשה והמשיך לנהוג בה אדמו”רות. ‏אף שחסידיו עמלו רבות להצילו והשיגו עבורו מסמכים, העדיף האדמו”ר שלא לעזוב את חסידיו ונשאר אתם בגטו וורשה.

נספה במחנה ההשמדה טרבלינקה באלול תש”ב, 1942.

כשהכניסו את האנשים של המחנה, קהל של אלפי איש, לחצר ההשמדה בטרבלינקי, הקהל פנה אל כ”ק אדמו”ר: “רבינו מה הוא אומר עכשו?” אז פתח רבינו הקדוש ואמר בנחת: “שמעו אחי ואחיותי, עם ה’, לא עלינו להרהר אחרי מעשיו של הקב”ה ואם נגזר שבזמן הזה אנחנו נהיה הקרבנות של חבלי משיח בדרגה זאת של הגאולה ולעלות על המוקד, אשרינו שזכינו לכך, ומה שחז”ל אמרו “ייתי ולא אחמיניה”, היינו טרם שמגיעים לכך, אבל אנחנו שהגענו לדרגה זו, צריכים אנו לשמוח כי זכינו שאפרנו יטהר את עם ישראל כולו. הנני מצוה עליכם שבל תהססו ולא תבכו בלכתכם לכבשן, אדרבא היו בשמחה, ובניגון ‘אני מאמין’ וכר’ עקיבא בשעתו תסתלקו ב ‘שמע ישראל’, ב ‘אחד’ ”
הקהל קיים את דברי קדשו ובניגון “אני מאמין” ובקריאת “שמע ישראל” קידשו שם שמים ברבים. הי”ד ויהי זכרם ברוך

(מתוך הקדמת בן המחבר, ר’ אברהם אלימלך שפירא, למהדורה השניה של ספר “אמונת ישראל”, חלק שני, ירושלים תשכ”ח).

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו”רים שנספו בשואה, ועוד)

 

 

מספר הצפיות במאמר: 45