בלי תורה, הלב אטום וסתום ואי אפשר להיות יהודי טוב ולקיים מצות / הבחור ר' יוסף שמואל סופר הי"ד
א. רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה (רבי אלעזר בן ערך נקלע לשם, נמשך אחרי היין והמים המשובחים ושכח את תלמודו). כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא (כשחזר משם – קם לקרוא בספר התורה), בעא למיקרא (רצה לקרוא) "החדש הזה לכם", אמר: "החרש היה לבם". בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה (בקשו חכמים רחמים עליו וחזר תלמודו) (שבת קמ"ז:).
עיין מדרש רבה קהלת (ז,טו). נראה שהוצרך לכך יען שהיה מעין המתגבר מחודד מאוד טפי מכולם, עוקר הרים וטוחנן בסברא. וכדי שלא יזיק לראשו על פי דרך הטבע, הוצרך להנפש שם במקום מרחץ, ועל ידי כן בא לידי כך.
אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה וכו' בעא למקרא 'החדש הזה לכם', אמר 'החרש היה לבם', בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה. הא דטעה ר' אלעזר בן ערך דוקא בזה, שמעתי מאדוני אבי הגאון שליט"א [זצ"ל הי"ד], משום דהקב"ה נתן להם לישראל מצוה זו 'החודש הזה לכם', שהוא חדש ניסן, מזל טלה, כדי להבדיל אותם מתועבות מצרים שהיו עובדים לטלה, כמו שנאמר 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן'. ורבי אלעזר בן ערך, אדרבא, אימשך בתרייהו, לא הבדיל עצמו מעכו"ם, וטעה ב'החודש הזה לכם' שהוא עשוי להפריש בני ישראל מאומות העולם.
ולי נראה ללמוד מוסר השכל מכאן כנגד אלו האומרים שאין צורך בלימוד תורת ה', כי העיקר לקיים המצות, ויכולין להיות יהודי טוב אף בלי לימוד. והאמת אינו כן, כי לא עם הארץ חסיד, ומי שאיני לומד בחשק הולך, יהיה כגר שעושה קרבן פסח שאמרו עליהם אין עושין חבורת גרים וכו'. וזה היה אצל רבי אלעזר בן ערך ששכח תלמודיה והיה סבור שאף בלא זה יכול לקיים מצות ה', והיינו 'בעי למקרא החודש הזה לכם', רמז כי זה מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, והיה רוצה לומר כי מה בכך ששכח תלמודו, העיקר הוא 'החודש הזה לכם' לקיים המצות, אבל אמר כי אינו כן, כי החרש היה לבם. בלי תורה אטום וסתום הלב, ואף מצות אין יכול לקיים, וביקש שיחזור לתלמודו.
(זכרון סופרים, עמו' סו)
ב. ושמעתי מאדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד] דאיתא בספרים הקדושים להרב הצדיק ר' יעקב קארלינער זצוק"ל היה לו דביקות גדול, על שכמעט פרחה נשמתו, והיה אומר הרב הצדיק הקדוש מלובלין זצוק"ל, שיביאו עכו"ם ויגע בו, וכשיגע בו הטומאה יסתלק מקדושתו מעט – והנה במקום קדושה אין הפסק לדביקות, אדרבא תמיד מוסיף התעוררות גדולה מכח קדושת המקום, כדאיתא בר' עקיבא (ברכות ל"א.) כשהיה מתפלל אדם רואה אותו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, ולכך בני ישראל שהיה מחניהם קדוש, שהרי כל שלשה ימים היו מקדשים ומטהרים את עצמם, ולכך בא להם תמיד התעוררות גדול, והיה להם דביקות גדול מכח קדושת המקום. אבל חוץ למחנה היה כבר מקום בית הכבוד מקום טומאה, ולכך היו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל להפסיק דביקותן הגדול ולהחזיר נשמותיהם.
(זכרון סופרים, עמו' נט)
ג. תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם (תהלים סח, כ). תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום (ביצה טז.). עיין טור אורח חיים סימן רמ"ב, ואור זרוע הובא בדרכי משה סימן ר"נ עיין שם.
בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך. ברש"י על התורה על הפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ,ח) כתב, תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. וצריך להבין למה כתב רש"י כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל שהיה אומר 'ברוך ד' יום יום'. ואמר אדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד], דלעיל מיניה אמרינן 'אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנו, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום'. ויש לדייק בלשון 'אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו', דמשמע דלו הוא דהיתה מדה אחרת, ולו יאתה לעשות כן בגודל בטחונו, שהיה מוכן לעלות על גג בית המדרש לשמוע דברי תורה מאחר שלא היתה לו פרוטה ליתן לשמש בית המדרש. אבל אדם אחר לא ינהג כן. והנה יש נפקא מינה גדול בין בית שמאי לבית הלל, דמאן דנהג כבית שמאי נמצא שיש לו די מחסורו בכל יום, דהרי כבר הכין מאתמול. אבל דנהג כבית הלל אינו יודע מה יעשה למחר ומה יאכל. ורש"י פירש (שם ט') על הפסוק 'ועשית כל מלאכתיך', כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכתך'. נמצא דנהג עצמו כבית שמאי לא יבא לידי הרהור, אבל מאן דנהג כבית הלל יכול לבא בקל לידי הרהור. ולכך הלל דייקא מדה אחרת היתה לו, שזה היה דוקא להלל שהוא היה בעל בטחון גדול. אבל אדם אחר לא יעשה כן, שיכול לבא בקל לידי הרהור. ולכן פירש רש"י דוקא כדברי בית שמאי, ודוק.
(זכרון סופרים, עמו' רצ)
ד. אמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. שמעתי מאדוני אבי עטרת ראשי שליט"א [הי"ד זיע"א] לפרש, כי אמרינן באבות איזהו עשיר השמח בחלקו, כי אם רואה תמיד בחלק של חברו אינו נהנה דבר מעושרו, דאפילו אינו חסר לו כלום ויש לו הכל, כל מה שמתאוה, אבל צר לו כי גם לחברו נתן הקב"ה את הברכה, ואפשר שיש לו יותר ממנו. ולכך אפילו נתן הקב"ה את הברכה בתוך עדרו או תבואותיו מה יש לו מזה, והלא אינו נהנה מזה כלום, ואין זה ברכה. והיינו 'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין', שמתנסה עיניו ואינו רואה בשל אחרים ושמח בחלקו, זה הוא הברכה.
(זכרון סופרים, עמו' שיז)
ה. אהיה זנב לאריות ואכתוב הנראה לעניות דעתי – בפרשת פקודי (ויקרא מ,יז) כתיב, 'ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן'. וכתיב בפרשת שמיני (ט,א) 'ויהי ביום השמיני' וגו', כתב רש"י שמיני למילואים הוא ראש חדש ניסן שהוקם המשכן בו ביום וכו'. ומאין נודע לנו שאחד לחודש הראשון שהוקם בו המשכן הוא ראש חודש ניסן, אם לאו מהפסוק 'החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה'. ועוד יותר דכתב שפתי חכמים בריש פרשת שמיני טעם הקמת המשכן בראש חודש ניסן הוא, יען דתלינן קדושה ביום קדוש, ואותו יום נטל עשר עטרות, וכיון שבאותו יום היה כבר קדושה ראשון למעשי בראשית וראשון לחדשים, ולכן קבעו גם שמונה דברים האחרים בפעם אחת לאותו יום. זה תוכן דבריו.
והנה מעשי בראשית שהיה באחד בניסן לא מצינו מפורש, ואדרבא פלוגתא הוא בראש השנה י"א ע"א בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ומפורש יצא ראשון לחדשים 'החודש הזה לכם' וגו', נמצא ידיעתינו לזמן הקמת המשכן נובע מהפסוק 'החודש הזה' וגו'. וכל עצמו של הקמת המשכן ביום ראש חדש ניסן אינו רק מחמת ראשון לחדשים, מחמת הפסוק 'החודש הזה' וגו' והדין עם הירושלמי – והכי פירושו בדין הוא שיקדים החדש לפרשת פרה, שהרי בא' בניסן הוקם המשכן, וכל זה לא ידעינן רק מהפסוק 'החדש הזה' וגו', נמצא בפסוק 'החודש הזה' נרמז לנו טעם זמנו וזמנו של הקמת המשכן, ובודאי הדין שיקראו מקודם זאת ואחר כך פרשת פרה שגם זמנו תלוי בפסוק 'החדש הזה' וגו', שהרי בשני בניסן נשרפה הפרה, ואי לאו הקמת המשכן באחד בניסן לא היה שריפת הפרה בב' בניסן, כי אי אפשר לשרוף הפרה קודם לה משום דבעי 'והזה אל נכח פני אוהל מועד'. ולפי זה מצינו שפיר שייכות להקמת המשכן עם פרשת 'החודש הזה' וגו' כנ"ל.
ובזה נבין מאמר ר' יצחק שבו התחיל רש"י לפרש את התורה, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל אח התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהוא מצוה ראשונה וכו'. וצריך ביאור הלא בודאי צריכין אנו לידע מקודם האמנת הבריאה שבלא זה אין כלום, וגם לידע אשר נתגלגל לאבותינו שירדו למצרים ונזדככו בכור הברזל שעל ידי זה זכו ונעשו ראויים לקבלת התורה והמצות, אבל יען שלא נתפרש בתורה זמן התחלת הבריאה ורבי יהושע שאומר בניסן נברא העולם, ידעינן זה משום דניסן הוא ראשון לחדשים, ותלינן קדושה ביום קדוש, ובודאי לכך נקבע ניסן ראשון לחדשים משום דבאותו יום היה ראשון למעשה בראשית, וכיון דזמן התחלת הבריאה ידעינן מהפסוק 'החדש הזה לכם' וגו', שפיר קאמר רבי יצחק שבו היה צריך להתחיל את התורה כדי לידע זמן התחלת הבריאה.
(זכרון סופרים, עמו' תז)
ו. כי אתא רב דימי אמר שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה 'ירהבו נער בזקן והנקלה בנכבד' (חגיגה יד.). והוא תמוה למה נתקרר דעתו של ישעיה דוקא בפסוק זה, וכי לא היה די י"ח קללות. ואמר לי אבא אדמו"ר הגאון שליט"א [זצוק"ל הי"ד] לבאר על פי משל, שפעם אחת אירע שאחד במדינה מרד במלכות והשיא בעצתו הרבה אנשים אשר גם כן נתחברו עמו כנגד מלכם. אבל לא ארכו הימים ותגבר יד המלך, והשיב להם גמולם בראשם. האחד נחנק, האחד נשרף וכו', כל אחד קיבל ענשו הראוי לו, זה משונה מזה. אבל הראש שבהם אשר הוא יסוד הסיבה אותו לא המיתו, רק הניחוהו סגור בחדר מיוחד חושך ורע. ויהי בקרב הימים נשמע בכל הארץ פתגם המלך שכל הנערים הנוהגים לסבוב בעיר מחמת שאין להם מלאכה, הרעים בעזות פנים, המה יבואו ליום מיוחד אל המלך. ויהי בבא יום המועד ויאמר אליהם המלך, לכם לא בחרתי לעשות שום מלאכה, רק בכל יום ויום תלכו אל החדר של ראש המורדים הזה, ותסיתו אותו בעזות פניכם בכל כחכם וככל משאלות לבכם, למען אשר תוכלו לצער אותו עד מאוד. ויען אחד מהנערים אדוני המלך למה קנסת משפט כזה על איש הלזה, כי לא די לו שאין לו חרות והוא סגור ומסוגר מן העולם וכמעט חייו אינם חיים, ולמה אתה רוצה לעשות לו את הדבר הרע הזה. אל נא אדוני. ויען המלך לו, דע כי לאיש הזה אם הייתי עושה לו כל המשפטים והעונשים משונים הראויים לו גם אז אין תקוה שיתחרט וישוב ממעשיו הרעים, כי יחשוב בלבו באמרו היום גברה יד המלך עלי, ומחר יהיה להיפוך, מי יודע איך ישתנו העיתים והמזלות, וכשם שהוא עושה עכשיו עמי, כן אשלם גם אני גמולו בראשו. וכזאת וכזאת לא יתן לב להכניע עצמו אל המלך ולשוב. רק בזה המעשה אשר אני רוצה לעשות חשבתי אולי יהיה נהפך לבבו הערל לחשוב מחשבות טהורות, כי בראותו אתכם ומה שאתם עושים לו יצטער בלבבו, איך נערים עזי פנים באים לאיש כמוני, וכי זה המשפט שנערים פני זקנים יכלימו, ואז יאמר בלבו הלא גם אני הייתי כן נער עז פנים בהלכי למרוד כנגד אדוני המלך אשר אני כנגדו גרוע עוד יותר מנער זה אלי, ואז יש תקוה שישוב ממעשיו הרעים בתשובה שלימה ולא ימרוד עוד.
והנמשל מובן מאליו. הקב"ה יתברך שמו נתן לנו תורה ומצות לשמור אותם ולעשותם, ואם אנו מורדים חס ושלום נגדו יתברך שמו לא די אם יעניש אותנו כל כך, כי נחשוב בלבבנו היום הוא מעניש אותנו, ומחר לא יעשה לנו מאומה, ואנו בשרירות לבינו נלך חס ושלום. אבל אם נערים עזי פנים ילבינו פני זקנים, אז יחשבו כמו שאין הנער הזה ראוי לבא אלי, כך מכל שכן איך העזתי פנים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו. כזאת וכזאת יחשוב ויתן החי אל לבו, ועל ידי זה יכנסו בו מחשבות טהורות לשוב אל ה' בתשובה שלימה. על כן לא נתקררה דעתו של ישעיה עד שאמר להם מקרא זה 'ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד', ורק אם יתנו זה לליבם אז יחזרו למוטב, ורק זה יכול להביאם אל הדרך הטובה והישרה, והבן כי נכון הוא.
(זכרון סופרים, עמו' תיח)
הבחור המופלג ר' יוסף שמואל סופר הי"ד נולד לאביו הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט ולרעייתו הרבנית רבקה מירל. הוא פרסם מספר חידושים בכתב העת הנשר שנה שמינית (ת"ש) עמו' סו ו-קי, והניח אחריו חידושים בכתב יד, ובהם גם חידושים בשם אביו.
ר' יוסף שמואל נספה בכ"ג בסיון תש"ד באושוויץ. רבים מבני משפחתו נספו גם הם.
תמונת חתימת כתב ידו של ר' יוסף שמואל סופר, משלהי שנת תרצ"ט, מובאת באדיבות בית המכירות צפונות.
מספר הצפיות במאמר: 61
