שאלות ששלח הרב יעקב שמעון פאדווה הי"ד לרב הגאון הרוגוצובר

תמונת רבי יעקב שמעון פאדווה הי"ד

יעקב שמעון פאדווא

בהר"צ מאפאטשנא זצלל"ה

לאדז קילינסקיעגא 21

לאדז, יום ג' לס' ויחי תרצ"ה

אל כבוד הדרת גאון ישראל ותפארתו שר התורה רבינו יוסף רוזין שליט"א אבד"ק דווינסק ומצודתו פרוסה על כל קצות הגולה.

הדלקת נר עלעקטריא ביום טוב

הנני בזה לשאול דעת כ"ג שליט"א אם מותר להדליק נא עלעקטריא ביו"ט או לא, אי חשיב מוליד אור מחדש או הוא רק כמו מדליק נר מנר שדולק מכבר.

הדלקת רדיו בערב שבת שידלוק בשבת

גם ימחל נא כבוד גאונו שליט"א להודיעני דעת תורה הקדושה אם מותר לפתוח את הראדיע בערב שבת קודש סמוך לחשיכה ולהניחו פתוח כך גם בליל שבת קודש או לא.

ארי אם יש לו בושת פנים

בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ו הארי יש לו בושת פנים. ופלא מש"ס פסחים מ"ט ע"ב מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים. ויעויין עוד סנהדרין צ' ע"ב ובמדרש רבה במדבר פרשה י"ח (פסקה כב) דאכל ארי את האיש שהחייהו.

צירוף אכילת חצי זית חלב

ראיתי בפירוש רבינו גרשום מאור הגולה בחולין סוף פרק גיד הנשה (קג, א) שפירש הא דחלקו מבחוץ דקאי אחלב, ורצונו לומר סבירא ליה אכילה במעיו בעינן שיבלענו יחד במעהו. ותמהני הלא משנה שלימה רפ"ג (דכתובות) דכריתות (מ"ב) דאם אכל חצי זית חלב וחזר ואכל חצי זית חייב כיון דהוא ממין אחד.

מקור מאמר חז"ל

בתשובת הרשב"א חלק א סימן פ"ד ובספר כפתור ופרח סימן מ"ד הביאו מאמר חז"ל בזה הלשון אמרו ליה לרב פפא מה שמך אמר להו רב פפא אמר ליה והא כתוב "יהללך זר ולא פיך", אמר ליה אם אין זר, פיך. עד כאן לשונו ובעניי לא אדע מקומו איה.

חרב כחלל בראשון לטומאה

ברב עובדיה ברטנורא פסחים פרק א' משנה ו' ד"ה בנר שניטמא אם אב אב, אם ראשון ראשון. וצריך עיון דברמב"ם פרק ז' מהלכות אבות הטומאה הלכה ב' מבואר דלא אמרינן גבי ראשון חרב הרי הוא כחלל.

קרבן עולה ויורד

ברבינו בחיי פרשת ויקרא בפרשת עולה ויורד (ויקרא ה,ו) כתב כי קרבן עשיר בעולה ויורד מביא כשבה או שעירה הוא בכסף שני שקלים כיון דמיקרי "אשם" בפסוק, וקרבן הדל שמביא ב' תורים דמיהם עשירית של קרבן בהמה היו, וקרבן דלי דלות שהיא עשירית האיפה דמיו עשירית של דמי תורים הנ"ל. יעויין שם. ונפלאתי הלא גמרא ערוכה בשבועות ל"ז ע"א דשבועות העדות שהוא קרבן עולה ויורד מביא חטאת בת דנקא, ואף למצוה מן המובחר מדרבנן דיו בכבש בעולה ויורד, כמו שאמרו בש"ס כריתות דף י' ע"ב.

היש מעלת שמינה או כחושה בקרבן

בגור אריה למהר"ל כתב בפרשת בחקותי על הרש"י (ויקרא כז,י) "טוב ברע" תם בבעל מום, כתב דאין לומר טוב שמינה רע כחושה, דכלפי גבוה מה לי שמינה או כחושה. והדבר מבהיל עיין מנחות ס"ד ע"א ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה, ושם סט. ועוד בהרבה מקומות.

אש של מעלה על מזבח הפנימי

בתוספות עירובין ס"ג ע"א ד"ה מאי דריש כתבו דעל המזבח הפנימי לא היה יורד אש של מעלה לקטורת, דמערכה שניה היתה לקטורת, יעויין בפרק ב' דתמיד משנה ה', וכן כתוב בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ע'. וצריך עיון מש"ס ירושלמי סוף מסכת חגיגה לעשות מזבח 'למקטר קטורת' אין כתיב כאן אלא 'מוקטר קטורת', המזבח היה מקטר קטורת.

קשר של תפילין אי בעי קשר של קיימא

ראיתי בשו"ת אבני נזר מהגאון הקדוש מסאכטשוב חלק אורח חיים סימן קפ"ג (אות ה) שכתב אין יוצאין בתפילין אלא בקשר של קיימא כמו בשבת דלא חשיב קשר אלא של קיימא, והני דנסבי תפילין של אחרים ומשנין הקשר לפי מדת ראשם לאו שפיר עבדי, דהבעלים ישנו אחר כך הקשר לפי מדת ראשם, נמצא ראשון לא הוי של קיימא ולא יצא ידי חובתו, ומצוה לפרסם הדבר. עד כאן לשונו. אבל לפי עניות דעתי יש הרבה לעיין בדין החידוש הזה, ונפשי בשאלתי מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א להודיעני חוות דעתו הרמה דעת תורתינו הקדושה האיך לנהוג להלכה למעשה.

תולעים בעור דגי הקרפיון

ועל זאת אדרוש מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א על דבר התולעים הנמצאים בדגים הנקראים קארפען – תחת הקשקשים מובלעים בעור הדג אם מניה קרבי או מעלמא קאתי, וכדעת החכמת אדם שיש עליהם איסור דאורייתא ממש, ואם כן הוא נכון לפרסם הדבר ברבים להפרישם מאיסור תורה.

על כל זה אבקש מאד מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א למחול להודיעני תשובה ברורה וה' יתברך יחזק אותו ללמד תורה לעמו ישראל.

מנאי הדורש שלום כבוד גאונו הרמה ומתפלל בעד אריכת ימיו בבריאת גופו בתוך כל קהל עדת ישראל המצפה לשמוע לקח מפיו.

יעקב שמעון פאדוואה בן הרב הצדיק מאפאטשנא נכד הבעש"ט הקדוש זצ"ל

(קובץ תורת אמת שטפנשט, קובץ ה', תמוז תשע"ג, עמ' כב)


הרב הקדוש רבי יעקב שמעון פאדוויאה (פאדוואה/ פאדווא/ פאדווה) (1885 לערך – 1941), האדמו"ר מקאלושק בלאדז, היה מצאצאי הבעל שם טוב. אביו היה רבי  ישראל אהרן פאדוויאה (פרלוב) מאופוטשנא וסבא רבה שלו היה רבי יעקב דוד, האדמו"ר הזקן מאמשינוב.

נפטר במצור ובמצוק בגטו לודז'. אשתו ובנם ר' ישראל אהרן (1916-1944) נהרגו על קידוש השם..

גם אחיו של הרב יעקב שמעון, רבי יצחק מרדכי הי"ד האדמו"ר מאופוטשנה, נהרג על קידוש השם.

מספר הצפיות במאמר: 106

התנצלות אדם הראשון / הרב שלום שפירא הי"ד בשם חותנו רבי חיים נפתלי צבי שפירא הי"ד, ששמע מהאדמו"ר מאוסטרווצה

שמעתי מאת כבוד חותני הגאון הצדיק מהר"נ שליט"א מקאלשין ששמע מפי הקדוש רבי מאיר יחיאל מאסטראווצי, שאמר בשם אדמו"ר הגאון הקדוש ממאגלניצא זצ"ל ליישב, דהנה כתיב "ותרא האשה כי נחמד העץ וגו' ותאכל ותתן גם לאשה" וגו', משמע כי אכלו רק מחמת תאוה וחשק להעץ הנחמד.

אמנם בהסתת הנחש כתיב (ג,ה) כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים, ופירש רש"י, הנחש אמר לאדם הראשון, מן האילן הזה אכל וברא את העולם, אף אתם אם תאכלו תוכלו לברוא עולמות. והנה אם היה טעם אכילתם מחמת זה, היה גדול עוונם מנשוא, כי היא עניין כפירה בעיקר חס ושלום.

אמנם אם היה טעם אכילתם מחמת זה, מובן שהיה די להם לאכול פעם אחת, כי מה נפקא מינה בין אכילה אחת להרבה, אם בכח האילן הזה לעשות כאלקים, מה שאין כן אם אכילתם היה מחמת חשק ותאווה להעץ הנחמד לא די באכילה אחת, כי התאווה לא נשלמה באכילה פעם אחת כמובן.

וזה היה ההתנצלות של אדם הראשון, אכלתי ואוכל עוד, היינו דטעם אכילתו היה רק לתיאבון מחמת תאווה, דאף שאכלתי כבר, מכל מקום אתאווה לאכול עוד, ואין עווני גדול כל כך, ודברי פי קדשו חן ושפתיים ישק משיב דברים נכוחים.

(אוהב שלום, פרשת בראשית, דף ג, מאת הרב שלום שפירא הי"ד)


רבי חיים נפתלי צבי שפירא ("רבי נפתלי") הי”ד , נצר לבית מוגלניצא-קוז'ניץ, חתנו של רבי אבי עזרא זעליג אלעזר אונגר מקאלושין שנפטר בשנת תרס"א. רבי חיים נפתלי צבי מילא את מקום חותנו והיה במשך כחמישים שנה אדמו”ר ואב”ד בעיירה קאלשין הסמוכה לוורשה, והתפרסם בדבקותו, התלהבותו והתרגשותו הגדולים בתפילה, במידותיו הנעלות ובהיותו נוח לבריות, אוהב ישראל ואוהבה של ארץ ישראל. אביו היה הגאון הצדיק רבי אברהם ישכר בער אביגדור, אב"ד טערוויא וואלאסק הסמוכה ללינסק. בניו היו אדמו"רים מפורסמים ורבים מצאצאיו היו רבנים וצדיקים גדולים. 

אמו של רבי חיים נפתלי צבי הייתה בתו של הרב הצדיק רבי מנחם מנדל הורוויץ מלינסק, בנו של רבי אברהם חיים מלינסק, בנו של הגאון הקדוש רבי נפתלי מרופשיץ.

רבי אברהם ישכר בער אביגדור, אביו של רבי חיים נפתלי צבי, נשא לאשה בזיווג שני את בתו של הרב הצדיק רבי דוד גלר אב"ד בניזאנקיוויץ וקריפטש. 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיעו לקאלשין פליטים יהודים מוורשה, העיירה הופצצה בידי הגרמנים, ובתאריך 11.09.1939 נכנס הצבא הגרמני לעיירה והעלה באש את רוב בתיה, תוך ימים ספורים החלקו הגרמנים להתעלל ביהודים, היהודים רוכזו בכנסייה מקומית והוחזקו במשך שלשה ימים ללא מזון. רכושם של היהודים נשדד, רבים מהם נרצחו או נלקחו לעבודות כפייה. לעיירה גורשו יהודים מפביאניצה ומקאליש, ואלפי יהודים גרו בה בצפיפות נוראה וסבלו ממחלות קטלניות. בקיץ ת"ש רוכזו היהודים בגטו קאלשין והועסקו בעבודות כפייה, שבמהלכה רצחו פולנים וגרמנים את העובדים מידי פעם. בית הכנסת הגדול העיירה פוצץ ומצבות בתי העלמין היהודי פורקו ושמשו לריצוף כבישי העיירה. בשנת 1942 גורשו היהודים מגטו קאלשין לטרבלינקה. רק בודדים שרדו לאחר השואה, מקהילת קאלשין שמנתה יותר מחמשת אלפים יהודים לפני המלחמה.

בתקופת השואה הועבר רבי חיים נפתלי צבי לגטו בקאשטאל, ומשם למינסק מזוביצק, בה נספה בשנת ת"ש בהיותו כבן שמונים. כמעט כל צאצאיו, יותר ממאה נפשות מהם, נרצחו. כן נרצחו גם אחיו:

  • הרב מנחם מנדל הורוויץ מקרקוב, וחמשת בניו שהיו גדולים בתורה וביראה נהרגו על קידוש השם.
  • הרב החסיד ר' מאיר הורוויץ נהרג עם כל משפחתו בדרהאביטש.

וכן נרצחו אחיו ואחותו, שנולדו לאביו מאשתו השנייה:

  • הרב הגאון והסופר המצויין דוד אביגדור אב"ד אנדריכאוו שליד קרקוב, שנהרג עם כל משפחתו בראש השנה תש"ג בטורנה. הוא היה חכם מובהק ונואם בחסד עליון ועמד במשך חמש עשרה שנה בראש המזרחי בגליציה המערבית.
  • שרה ובעלה הרב הגביר הלמדן והמשכיל ר' מנדל פרנקיל מדינוב. הם נהרגו עם שתי בנותיהם בשנת תש"ב בעיר דאבראמיל.

 

 

 

מספר הצפיות במאמר: 88

אל נתייאש. כי אם עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוושע / האדמו"ר מסטולין רבי משה פרלוב הי"ד

תמונת רבי משה פרלוב הי"ד

אהובי אחי ורעי. עת צרה יהא ליעקב. עם ישראל נמצא עתה במצב כמו ספינה מטורפת בתוך גלים נוראים של ים זועף, וחיות הים האכזריות והמאוסות פותחים את לועם ולבלעם חיים, מאין מפלט, כי על היבשה אורבים נחשים ועקרבים אכזריים ומאוסים, כעס עצום ערוך למלחמה. מקרי העת הקיפום ראש ותלאה, החשיכו פניכם כאפר, והולכים שחוח ונדכא תחת קושי השיעבוד, בכל יום ויום מתרבים גזירות קשות ורעות כשואה וכחתף, רטט ושבץ אחזתם מפחד שלופי חרב הנרתחים בלי חמלה.

הנשמה והגוף מכל חלאת מין האנושי ומפלצות ותועבות האדם נתחברו ובידים טמאות וצפרניים גסות קורעות את לבם של ישראל. ובפרסות טמאות רומסים את כל הקדוש לעם ישראל בחוצפה ועזות נוראה. בארצנו הקדושה והיקרה תוב"א נשפך דמם של ישראל כמים, עד שכשל כוחינו מסבל, ומעמקי לבינו נזעק זעקה גדולה ומרה: אהא ה', עד מתי?! הלנצח תאכל חרב?!

אבל אל נתייאש. כי אם עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוושע, כן הבטיח לנו ה' יתברך על ידי ירמיה הנביא, וכבר אמרו לנו חז"ל בסנהדרין (דף צ"ז) "אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו, תלמידי חכמים מתמעטים והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה שנייה ממהרת לבוא". ועל הזמן הנוכחי רמזו חז"ל, ואין לנו עצה אחרת רק להתחזק ולהאמין ולבטוח בה' יתברך, ונאמין באמונה שלמה, כי רק הוא יושיענו, ואף על פי שאנחנו לא כראוי לפני ה' יתברך, ואין לנו עתה צדיקים גדולים העומדים בפרץ, כי סעו המה למנוחות ואותנו עזבו לאנחות, אך ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יפדנו, כמו שאיתא בספר הקדוש "בית אהרן" של כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הצדיק זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, שמביא בשם כבוד קדושת אדמו"ר הקדוש הרב ר' ברוך זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל – "ברוך פודה ומציל ברוך שמו", היינו שהקב"ה בעצמו עושה הפדיון בשמו הגדול ומשפיע כל טוב לישראל. וכמו שאיתא בספר הקדוש "רוקח" (סימן רט"ו) בשם ה"פסיקתא רבתי" על הפסוק "רני ושמחי": אמר להם הקב"ה למלאכי השרת, בואו ואודיע אתכם צדקתן של בני ישראל, שאני טענתי בעולם כמה פעמים צרות וייסורים הבאות עליהם בכל דור ודור ובכל שעה ושעה, ולא בעטו בי, וקוראים עצמן "רשעים" וקוראין אותי "צדיק" בפני רבים, והם אומרים בלשון הזה "אבל אנחנו חטאנו עווינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו". לפיכך מקלס שלמה את כנסת ישראל "אשת חיל מי ימצא" וכו' "אם חומה היא" וכו'.

עתה תקבלו את החיים והשלום מאדון השלום, ותחוגו את חג המצות בכשרות ובשמחה בחדוה ודיצה, ויחדש עלינו ה' יתברך את השנה בגזירות טובות ישועות ונחמות, וכל משאלות לבבנו ימלא בכל טוב באריכת ימים טובים דשנים ורעננים ומוצלחים, ואור האושר והצלחה יאירו נצח דרכינו בחיים, ויתרומם קרננו ומזלנו למעלה למעלה, עד מרום פסגת הצלחה, ונעלה אבר כיונה לעוף להסתפח בנחלת ה' בביאת גואל צדק במהרה בימינו, והיו בשלום ובטוב.

כחפץ ידידכם הדורש שלומכם הטוב ומברכם בכל טוב עד העולם.

משה בהרה"צ ישראל

(מכתבו של האדמו"ר רבי משה,לי הי"ד מסטולין אל אנ"ש בדטרויט, בפרוש השואה הנאצית. בית קרלין סטולין, עמ' שמב).

רבי משה מסטולין מדד הכל על פי מידת יראת השמים שתצא מכל דבר: הוא היה אומר "ללמוד ולהתפלל הרי חייבים, ואם מזדמן לעשות משהו אחר, ענין של רשות, יש לשאול: איזו יראת שמים תצמח מכך?". הוא נהג לחזור על דברי סבו על הפסוק: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" – פירוש הדבר שתדמה עצמך לאדם הלובש תמיד בגדים לבנים וחדשים, יקרים מאד, וצלוחית של שמן לו על ראשו ועליו להיזהר בכל רגע, שאם ינוע ראשו ילכלך השמן את בגדיו ויעלה כתמים הרבה". יראת שמים לדעתו הייתה המפתח לכל. ללא יראת שמים בלב לא תתכן מסירות נפש אמיתית, ובלי מסירות נפש אין כל ערך לעבודה. לכן ללא יראת שמים, אין אדם מסוגל לשמור באמת תורה ומצוות, ואדם ללא יראת שמים נמצא בסכנה עצומה כשהוא יחידי, כי הוא עלול לחטוא. וכך היה אומר לחסידיו: "כשיש יראה מה טוב, וכשאין חס ושלום יראה הרי ברור שצריכים לפחד תמיד מפני חוסר היראה".

הוא היה אומר בשם אבותיו ובשמו: כתוב "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". כתוב "נדברו" ולא "דברו", היינו מעצמו יצא הדיבור שלהם, כביכול דבר את עצמו, ורק אז "ויקשב ה'", רק אז הם יכולים להקשיב לקול ה', ורק אז "וישמע ה' ויכתב בספר". כל מעשה שעושה יהודי בעולם הזה, נכתב למעלה, ומכל זה נעשה ספר אחד גדול, וזהו "זה ספר תולדות האדם". וכיצד מגיעים לזה? בכוח המילים, המתפשטות לכל אברי האדם. וזהו מה שאמרו שתפילה זו עבודה שבלב, ואיזו עבודה שבלב – זו תפילה. אף שאין היא אלא בלב – היא נקראת עבודה.

(אלה אזכרה, ה, עמ' 49-48).


האדמו"ר רבי משה מסטולין (ליד פינסק, פולין), נקרא בפי החסידים ובני העיירה "ר' משה'לה". הוא נולד השנת תרנ"א לאביו האדמו"ר מסטולין, "הינוקא", רבי ישראל פרלוב, ומנעוריו ניכר בו גי נוצר לגדולות. הוא היה גאון בנגלה ובנסתר ובקי בכל מכמני התורה, והתפלל וקיים את המצוות בהתלהבות רבה, באש קודש. את עיקר חינוכו קיבל רבי משה מאביו. רבי משה היה תלמיד חכם מוסמך, גדול בתורה, בעל מעשים טובים וגומל חסדים, אוהב ישראל בכל נפשו ומאודו, עסקן שפעל בצניעות והיה מעורב עם הבריות ובעל השכלה כללית. נשא לאשה את מרת דבורה לאה בת רבי פנחס רבינוביץ מקנטיקוזבה. זמן קצר לאחר נישואיו חזר לחצר אביו בסטולין, והמשיך לעלות מעלה מעלה בתורה ובחסידות. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"א (1921) חלק עם אחיו את הירושה הרוחנית שלו, ורובם כיהנו כאדמו"רים וניהלו בתי מדרש בערים נפרדות. רבי משה ניהל חצר חסידית של אלפי חסידים בסטולין. נמשכו אליו היהודים העמלים, מפשוטי העם שאינם מחשיבים את עצמם, מבין חסידי אביו, והוא שמח בקרבתם יותר מאשר בחסידים העשירים. הוא התרחק מעסקנות מפלגתית ופעל במסירות נפש, יחד עם רבה של סטולין, הרב אשר פיאלקוב, להקמת תלמוד תורה בעיירה, בה למדו כארבע מאות תלמידים. בשנת 1922 הקים ישיבה, שנקראה בתחילה "אהל משה" ולבסוף "בית ישראל", בה למדו למעלה ממאה תלמידים, ורבי משה לאחזקת הישיבה. בראשות הישיבה כיהנו הרב משה קופולוביץ (בשנים תרפ"ו-תרפ"ח), הרב יעקב גרינברג הי"ד מסלונים והרב שמעון ז'ליכובר הי"ד.

רבי משה קירב את הדור הצעיר, היה ער לבעיות החינוך והיה מראשי הפעילים בארגון הבלתי מפלגתי "תפארת בחורים" שנועד להפיץ תורה בקרב הציבור הרחב והנוער העובד. הוא קירב כל יהודי ומצא בכל אחד את הנקודה היהודית הפנימית והטהורה. הוא זכה להערכה על פעילותו הציבורית בסטולין גם מצד הממשלה הפולנית, שהעניקה לו אות כבוד. לרבי משה היה קישור נפשי עמוק עם אארץ ישראל והוא ביקר בה פעמיים, בסתיו תרצ"ד ובשנת תרצ"ח (1933, 1938) ושמח והתרשם מבניין הארץ.

קרוב לעשרים שנה ניהל רבי משה את עדת חסידיו בסטולין, הרבה התורה ובתפילה שעות מרובות ביום, עודד את חסידיו לדיבוק חברים, לעמלה של תורה ולתפילה אמיתית בהתלהבות. דברי תורתו וחידושיו כללו רעיונות עמוקים ומשובבי לב, וכמעין המתגבר היה מחדש חידושים בכל ענפי הרוח.

בשנת תרצ"ט (1939), לאחר כיבוש סטולין בידי הסובייטים, הרבי נרדף, סבל קשות, נושל מביתו והטילו עליו מיסים כבדים. בעקבות הכיבוש הגרמני סבלו היהודים מרעב, ופליטים רבים נהרו לסטולין, ובהם כאלף אלמנות ויתומים ניצולי הטבח בדיוד-הורודוק הסמוכה. על אף המצוקה הקשה עשה הרבי כל מאמץ לסייע לפליטים בהקמת בתי תמחוי ובאיסוף בגדים עבורם. גם לאחר שהיהודים גורשו לגטו המשיך הרבי לדאוג לחלשים ולרעבים, לחזק ולעודד את הכושלים ולעורר ביטחון בישועת ה' ותקווה לימים טובים יותר.

בתיה קמפינסקי ליברמן העידה ששמעה את הרבי אומר ליהודים אחדים לאחר שהגיעו ידיעות קטועות על מפלת הנאצים ליד מוסקבה: "יהודים, עוד נזכה למפלת עמלק ולישועה קרובה!".

בבוקר בכ"ט אלול תש"ב, ערב ראש השנה תש"ג (1942), רוכזו כל יהודי סטולין בכיכר השוק והובלו למקום רציחתם.

כן נספו הרבנית דבורה לאה, בניהם:

– רבי נחום שלמה, חתן הרה"ק אשר אלימלך מקוזניץ, רעייתו פעריל יהודית ובתם הקטנה.

– ר' דוד.

– ר' אהרן.

– בתם חיה שרה.

יש גויים מקומיים שטענו בשנת 1945 שהרבי, אחיו, רבי אשר, וגיסו, רבי יעקלה, הסתתרו בבית המרחץ בחצר הרבי ונספו שם בשריפה שלשה ימים לאחר הטבח.

בשואה נספה גם אחיו, האדמו"ר רבי אברהם אלימלך פרלוב מקרלין ורבי אהרן, שישב בוורשה, הסתתר במחבוא וכשראה גוי רודף אחר אשה הרה ועמד לרצוח אותה, התפרץ ממחבואו ונורה בעודו מנסה להוציא את הרובה מידי הגוי. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 269

סדר חנוכה על פי מנהגי רבי ישראל יעקב וישורון רובין הי"ד

תמונת הרב יעקב ישראל וישורון הי"ד

תשנח. בכל שמונה ימי חנוכה סידר המנורה קודם מנחה שיהיה מוכן ועומד תיכף לזמן ההדלקה.

תשנט. דקדק להכין בעצמו הנרות לחנוכה.

תשס. דקדק מאוד על שמן זית לנרות חנוכה.

תשסא. הכין בכל יום פתילות חדשות.

תשסב. בתפלת ערבית הכריז השמש "על הניסים" קודם שמונה עשרה.

תשסג. המנורה הייתה מונחת אצל הפתח תוך חלל המזוזות תחת המשקוף על ספסל למטה מעשרה טפחים.

תשסד. דקדק ללבוש המנעלים של שבת להדלקת הנרות.

תשסה. דקדק להדליק בזמן צאת הכוכבים תיכף אחר מעריב.

תשסו. לא היו נרות דולקים על השולחן בשעת הדלקת נר חנוכה.

תשסז. נר השמש של חלק היה סמוך למנורה רחוק קצת מהמנורה. אמנם בנר קטן של "שעוה" הדליק את נרות חנוכה.

תשסח. בירך: להדליק נר חנוכה.

תשסט. הדליק לראשונה הנר הנוסף, ואמר: "הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל הנחמות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניך הקדושים וכל שמונת ימי החנוכה הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, כדי להודות ולהלל לשמך הגדול והקדוש על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתך". ובשעת אמירתו הדליק שאר הנרות.

תשע. אמר בנוסח המקובל בעמידה שבע פעמים "ויהי נועם" וגו', "יושב בסתר" וגו', ואחר כך "מזמור שיר חנוכת הבית" וגו', "למנצל בנגינות מזמור" וגו', "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" וכו', "מעוז צור", ובסופו הוסיף חרוז: "מעולם היית ישעי כבודי ומרים ראשי. שמע נא לקול שועי מלכי ואלקי קדושי. העבר חטאי ופשעי גם בגלות השלישי. חזק ישראל ומכניע יון וישמעאל, ומאדום תפדה נפשי".

תשעא. אחר הזמירות שארכו יותר מזמן שיעור ההדלקה, נטל המנורה מאצל הפתח והניחו בחלון שלצד רשות הרבים.

תשעב. ליל ו' דחנוכה יומא דהילולא של רביו זצ"ל האריך בתפלה אצל הנרות.

תשעג. ערב שבת קודש הדליק הנרות חנוכה קודם תפלת מנחה ואמר "הנרות הללו" ולא שאר הזמירות.

תשעד. במוצאי שבת קודש הדליק אחר הבדלה.

תשעה. קריאת התורה ביום ראשון חנוכה התחיל בברכת כהנים , ביום שמיני זאת חנוכה סיים בפרשת בהעלותך עד "כן עשה את המנורה".

תשעו. בראש חודש ובשבת חנוכה לא החזיר הספר תורה הראשון להבימה לאמירת קדיש

תשעז. לא אמר "מזמור שיר חנוכת הבית" אחר שיר של יום.

תשעח. בבית הכנסת הדליק הנרות אף ביום.

תשעט. ביום "זאת חנוכה" שרף את שיירי הפתילות והשמן.

(מנהגי מהריי"ו, פאר ראקאוועי תשע"ה, עמ' שצד-תה)


רבי יעקב ישראל וישורון רובין נולד בזידיטשוב בשנת תרמ"ה (1884). אביו ורבו, רבי ברוך רובין, היה אב"ד בריזדוביץ-סוליצה-ססרגון ומחבר ספר "שארית ברוך". מצאצאי שושלות זידיטשוב, רופשיץ, דאמבראוו, אור לשמים, קאזניץ, ליזענסק, פרימשלאן ועוד.

מילדותו למד תורה בהתמדה, בטהרה ובחריפות, והיה בעל זיכרון נפלא. בהיותו בן תשע ידע על בוריין את הלכות מליחה. הוא היה גאון בנגלה ובנסתר וגודלי דורו סמכו על הוראותיו. בשנת תרס"ו, בהיותו כבן 21, קיבל היתר הוראה בארבעת חלקי השולחן ערוך מגדולי דורו, ובהם רבי שלום מרדכי שבדרון מחבר שו"ת מהרש"ם, הרב משה גרינוואלד מחבר "ערוגת הבושם", הרב אריה לייבוש הורביץ מחבר שו"ת "הרי בשמים" והרב בנימין אריה ווייס מחבר שו"ת "אבן יקרה".

בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת רעכיל בת בצדיק רבי משה יוסף מסוליצה, ובתם היחידה היא הרבנית חנה אשת בן דודה האדמו"ר מספינקא בני-ברק רבי נחמן כהנא. בשנת תרע"א התאלמן, ובשנת תרע"ב נשאה לאשה ביזווג שני את מרת אלטא נחמה מלכה בת רבי חיים דוכנר אב"ד סערעט.

משנת תרס"ז כיהן כאב"ד סוליצה (מולדובה / רומניה) ועמד ללא פשרות כנגד כל שינוי מהמקובל בהלכה ובמנהג. הזהיר את ילדיו שלהקפיד על כל מנהגי ודרכי אבותיו הקדושים, לבושם והנהגתם, בשמחה ובאמונה בהשגחה פרטית. נהג לחזור הכל יום כמה פעמים על הפסוק "אשרי איש שלא ישכחך".

הפסקים שלו היו בדקדוק גדול על פי השולחן ערוך ונושאי כליו. מנהגיו היו על פי מסורות זידיטשוב וראפשיץ. הוא נהג להתפלל באריכות, בקול נעים ומתוק, וחילק ברכות במאור פנים לכל הפונים אליו להתברך. דרשותיו עוררו את קהל השומעים לתורה ולעבודה, יראה וחסידות, עבודת הבורא והטבת המידות.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ז, נאסר ע"י חיילים רוסים כאזרח אוסטריה ונכלא במחנה אזרחי חו"ל, שם המשיך בכתיבת תשובות להלכה וסייע לאסירים בעצותיו ובהדרכותיו. לאחר שהשתחרר הגיע לססרגון שבטראנסילווניה נענה לבקשת ידידיו ומקורביו להתיישב שם ולכהן כאדמו"ר לחסידי זידיטשוב, לאחר שקיבל הסכמה לכך מאת רבה של ססרגון הרב ישראל פריינד הי"ד. הוא ייסד מרכז גדול לתורה, לתפלה ולחסידות. הוא נהג באהבת ישראל בלא גבול, הכניס לביתו עשרות פליטים יהודים מפולין והזדרז בעצמו בסבר פנים יפות לדאוג לכל צורכי הכנסת האורחים. הוא הציע להם מיטות וסיפק להם מאכל ושתייה. "וכל משאת נפשו היתה רק לעשות טובה ליהודים, לקרבם בכל יכולתו ולהקריב עצנו להם בשביל אהבתו אותם אהבה עזה ללא כל פניות" (מתוך אור ישע מאת רבי אשר ישעיה רובין).

אף שנודע כאדמו"ר מפורסם, שרבים באו אליו מקרוב ומרחוק להיות אצלו ובימים טובים. הצליח להסתיר מהציבור את מסכת מנהגיו הקדושים ואת גדלותו. בשנת תרצ"ד סירב לבקשת מרכז הקהילות ברומניה לכהן כנשיא לדעת הקהילות החרדיות בזיבענבירגען

בימי מלחמת העולם השנייה עברה ססרגון לרשות הונגריה, והרבי סייע בכל יכולתו ליהודים הרבים שעברו דרך ססרגון בדרכם למחנה העבודה בכפייה. כשהגיעו יהודים בערב יום הכיפורים שלח את בני משפחתו להביא להם מזון, והם נאלצו לשהות שם כל היום וצמו במשך יומיים. ביתו שימש כמקום מקלט לפליטים ולמשתמטים מגירוש ומעבודות כפייה.

בשנת תש"ד (1944) רוכזו כל יהודי ססרגון והסביבה בגיטו קטן בעיר, ומשם גורשו כששת אלפי נפשות לאושוויץ.

הרבי גורש מססרגון לאושוויץ יחד עם רעייתו ועם קהילתו, שם הם נהרגו עקדה"ש בי"ד בסיון תש"ד.

למרות שחידש הרבה בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך ונודע כמומחה גדול בעיקר בדיני חושן משפט, רוב כתביו אבדו בשואה ושרדו רק חמישה כתבי יד. שארית מכתביו יצאו לאור ב"גיליוני יושר" (יצא לאור לראשונה עם ספרו של אביו "שארית ברוך", ירושלים, תשל"ג). בנו כתב ופרסם את מנהגי אביו בספר "מנהגי מהריי"ו" (ירושלים, תשמ"ו).

אלו בניו שנהרגו בשואה:

  • בתו הרבנית לאה, נרצחה עם בעלה הרב יקותיאל יהודה גרוס אב"ד שוגאטאג ושמונת ילדיהם: ברוך, ברכה, חנה, רחל, יוכבד, רויזא בלימה, חיים והנדיל נרצחו באושוויץ. הי"ד.

  • בנו רבי יוסף מאיר רובין האדמו"ר ממיהאלפאלווא, נשלח למחנה עבודה ונפטר במחנה טרזינשטט מספר שבועות לאחר השחרור בכ"א בסיון תש"ה, ובו' בחשון שנת תשכ"ה הובא למנוחות בבית העלמין הישן בטבריה. כתבי ידו אבדו בשואה. אשתו הרבנית אסתר בת הרב חיים גרינברג מזלינא נרצחה באושוויץ עם שני ילדיהם, חיה ראצי ומנוחה, באייר תש"ד.

  • בנו הרב אשר ישעיה הי"ד, התקבל לרבנות טוקאי אך גורש לאושוויץ עם רעייתו הרבנית חיה פעריא בת האדמו"ר רבי יוסף מאיר רובין מקערעסטור ועם ארבעת ילדותיהן. הרבנית והבנות נרצחו באושוויץ בט"ו בסיון תש"ד, והרב אשר ישעיה הועבר למחנה עבודה, ונפטר מאפיסת כוחות בכ"ט בטבת תש"ה. חיבר עשרה כרכי חידושים שאבדו בשואה. חיבורו על סדר ייחוסו על פי רישומי אביו וחותנו יצאו לאור בסוף ספר "אור ישע".

  • בתו, יוכבד, נהרגה ערב פסח תש"ה במחנה ברגן בלזן.

  • בתו הילדה שפרינצה נרצחה עם הוריה.

חלק מבניו שרדו וכיהנו כאדמו"רים בארה"ב, ובהם:

  • רבי מנחם מנדל רובין, שהיה אדמו"ר לבית רופשיץ. באדר תש"ד נשא לאשה את מרת חנה בת רבי חיים מאיר יחיאל הורביץ הי"ד אב"ד ריינזשיוו-מעליץ. בשבע הברכות שלו קיבל הרב מנחם מנדל חוזה וכתב הזמנה לשמש כרבה של מוזשאי, נשא דרשת הכתרה ותכנן ליסוע למחרת לעיר מוזשאי. באמצע הסעודה הגיע הבשורה המרה שהצורר הנאצי נכנס לבודפשט, וכולם נשלחו מיידית לביתם. הרב חזר לביתו לסעליש ולאחר מספר שבועות גורש לגטו שהוקם בה. הוא גורש עם קהילתו לאושוויץ, ונלקח משם למחנות עבודה. הוא שוחרר במחנה הריכוז עבענזע ונסע משם לפערנוואלד ועמד שם בראש ישיבת שארית הפליטה. בהמשך מונה לרב ראשי במחנה "לייפנהיים" ויסד שם ישיבה וכולל. בשנת תש"י היגר לעיר פלאטבוש שבארה"ב וייסד את קהילת "ישרון – ראפשיץ", שהייתה הקהילה החסידית הראשונה באיזורה. הוא ייסד חברת "שומרי שבת" ויבר את שו"ת "חבצלת ישרון". הוא היה יו"ר "איחוד רבנים חרדים ואדמו"רים" וכיהן בוועד הרבנים של "כולל שומרי החומות לצדקה רבי מאיר בעל הנס". הוא כיהן כמנהל רוחני בתלמוד תורה סטמאר בויליאמסבורג ובאיסט סייד, שייסד דודו האדמו"ר מסטמאר, וכמנהל הרוחני של התלמוד תורה בבורו-פארק. נפטר בשנת תשס"ח (2007) והובא למנוחות בארץ ישראל.

  • רבי שמואל שמלקא האדמו"ר מסוליצה בפאר רקאווי.

  • רבי מרדכי דוד האדמו"ר מססרגון בברוקלין.

בנוסף ניצלו חתניו רבי נחמן כהנא בנו של האדמו"ר מספינקא רבי צבי הירש הי"ד, ורבי שבתי מייזלש ב"ר חיים אב"ד סרווש.

הערה: ע"פ "זכות אבות" (בהוצאת מוסדות ס. פאולא בארה"ק, בית שמש – בני ברק, עמ' רעג) – החל לכהן כרבה של סוליצא משנת תרס"ט.

מספר הצפיות במאמר: 166

רמזים בפסוקי התורה לענייני חנוכה / רבי משה אייכנשטיין הי"ד

תמונת הרב משה אייכנשטיין הי"ד

"וישא משאת מאת פניו אליהם" וכו'. מגלה עמוקות מפרש מה שדרשו על הפסוק "ויותר יעקב לבדו" שכח פכים קטנים וחזר עליהם, שקאי על פ"ך דחנוכה. "כף ירך יעקב", "כף" אותיות "פך", על זה "ויותר יעקב לבדו", שמסר נפשו עליהם. ומה שכתוב "ויזרח לו השמש" קאי על חנוכה, היינו דייקא ל"ו, רומז הסך הכל של הנרות דחנוכה שהם ל"ו. וכן כתב המגלה עמוקות שגזירת גלות יון הייתה משום עוון מכירת יוסף. וזהו "מלך יון" גימטרייה "יוסף", ועל ידי זה אמרו "כתבו כו' על קרן השור" כו', נגד עוון מכירת יוסף, שעליו כתיב "בכור שורו" כו' "וקרני ראם קרניו". זהו תמצית דברי רבינו המגלה עמוקות.

ובזוהר הקדוש וכן במדרש רבה "ויהי מקץ שנתיים ימים", "קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות", האי קרא אוקמוה "קץ שם לחושך" איהו קץ דשמאלא כו', וקיימא בהאי דאקרי ארץ עופתה כמו אופל, תא חזי אית ארץ חיים לעילא והאי איהו ארץ ישראל כו' וכד בר נש אשתדל באורייתא ואתדבק בה זכי לאתתקפא באילנא דחיי דכתיב "עץ חיים" כו. ועיין בסוף זה ההמשך שפירש שעל ידי חנוכה מבטלים החושך ושייך זה לפרשת מקץ, יען בפרשת מקץ חל בו חנוכה ברוב השנים, וכמו שכתוב בספר עבודת ישראל שעל כן רמוז בפרשת מקץ חמש ידות לגבי בנימין, יען ברוב השנים חל חנוכה בפרשת מקץ. עיין שם ברמזי חנוכה תמצאנו.

ופרשת וישב דף קצ"א ע"א אומר הזוהר הקדוש בזה הלשון דניאל לא אשתני דיוקניה כד אפילו ליה בגובה דאריותא ובגין כך אשתזיב, אמר רבי חזקיה אי הכי הא כתיב "א-להי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני", משמע דבגין מלאכא דאסדר לפומיה לא אתחבל, אמר ליה בגין דא לא אתחבל דהא ההוא דיוקניה דבר נש זכאה איהו מלאכא ממש דסגיר פומא וקשיר לו לנטרא ליה דלא יחבלון ליה, ובגין כך "א-להא שלח מלאכיה" ההוא דכל דיוקנין דעלמא מתחקקן ביה כו' ועל דא מבעי ליה לבר נש לאסתמרא ארחוי ושבילוי בגין דלא יחטא קמיה דמאריה ויתקיים בדיוקנא דאדם. תא חזי יחזקאל נטר פומיה ממאכלי דאיסורא דכתיב "ולא בא בפי בשר פגול", זכה וקרי "בן אדם". דניאל מה כתיב ביה "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו", זכה הוא ואתקיים בדיוקניה דאדם בגין דכל מלין דעלמא כלהו דחלין מקמיה דיוקנא דאדם דאיהו שליטא על כלהו ואיהו מלכא על כלא כו'. עד כאן לשונו.

ובמדרש רבה סדר בראשית פרשה י"א אומר בזה הלשון ל"ו שעות שימשה אותה האורה, י"ב של ערב שבת, י"ב של לילי שבת, י"ב של שבת, כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון שנאמר "ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני", אותו שכתוב בו "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" בא להזדווג לו, מה עשה הקב"ה זימן לו שני רעפים כו, הדא הוא דכתיב "ולילה אור בעדני". עד כאן לשונו.

וגם אומר שם המדרש רבה בתחלת הפרשה בזה הלשון "ויברך אלקים את יום השביעי" כו', ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת, ברכו במאורות וכו', עיין שם. ובמדרש רבה פרשת בלק בזה הלשון "עתה ילחכו הקהל" כו' "כלחוך השור" כו', מה שור מנגח בקרניו, אף אלו מנגחין בתפלתן שנאמר "וקרני ראם קרניו" עד כאן לשונו לענייננו.

ובמדרש רבה פרשת וישלח וזה לשונו "ויותר יעקב לבדו ויאבק" כו' אין כתיב "ישורון" כו', אין כתיב "ומי כאל ישורון" כו', רבי ברכיה בשם רבי סימן אמר אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא, מה הקב"ה כתיב בו "ונשגב ד' לבדו" אף יעקב "ויותר יעקב לבדו" כו', עד כאן לשונו לענייננו. ועל פי הנ"ל מובן כוונת רבינו המגלה עמוקות במה שמרמז עניין חנוכה בהפסוק "ויותר יעקב לבדו" כו' שכח פכים קטנים כו', ובהפסוק "ויזרח לו השמש", ל"ו נרות של חנוכה.

והיינו יש לומר עיקר הכוונה של יעקב אבינו עליו השלום הייתה לבטל את החושך ששם זה מורה על הנחש הקדמוני וסיעתו שהם שאר מינים המזיקים וכנ"ל במדרש רבה "ואומר אך חושך ישופני", והוא הוא הסטרא דשמאלא, ומלך יון גם כןם בחינת חושך, כי אמרו ז"ל עליהם שהחשיכו עיניהם של ישראל, ועל כן בחינת הפנים רומז על אור הפנים, הרמוז גבי שבת קודש כנ"ל, ברכו באור פניו של אדם.

וזהו הנאמר גבי יעקב "ויקרא שם המקום פניאל" כו', "פנים אל פנים" כו', "ויזרח לו השמש".המשיך בחינת חנוכה שאז הישועה שגברה בחינת ימין, שהם הכהנים סטרא דחסד בחינת ימין, ובטלו היון בחינת חושך בחינת שמאלא, ובמה, על ידי בחינת שבת קודש, שהוא בחינת האור האמתי, כאמור ואנפהא נהורין כו' וכל דינין מתעברין מינה ואשתארת ביחודא דנהירא קדישא וכל שולטני רוגזין, ואיתא במדרש רבה פרשת וישלח פרשה ע"ט בזה הלשון, דבר אחר "ויחן את פני העיר", נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרה ששמר יעקב את השבת קודם שניתן. ובידי משה שם אומר אף על פי ששמרו אבותינו הקדושים כל התורה, יש לומר שהוסיף יעקב עירובי תחומין ועל ידי זה המשיך לבטל בחינת החושך של יון, חושך דנחש ויצר הרע וכל המזיקין ורוגזין סטרא דשמאלא, שיהיה אך בחינת לבדו "ונשגב ה' לבדו". ובגמרא חולין פרק א' (דף ז' ע"ב) אין עוד מלבדו כתיב.

ובזה יש לפרש הגמרא שבת דף ל"ג ט"ב בסופו "ויחן פני העיר", שתיקן להם מרחצאות, היינו טבילת ערב שבת קודש, שהיה כל אחד ואחד מסיח דעתו מהעוגמת נפש והיסורים ויכנס לקבל פני שבת בשמחה, כטעמא של הרמב"ם ז"ל לענין אונן שטובל ואוכל בקדשים.

וכן יוסף הצדיק פעל ועבד בזה להמשיך אור הפנים, ועל כן נקרא "בן פרת יוסף", "פרת" גימטרייה "שר פנים", ושמר שבת כדברי רבותינו ז"ל מ"טבח טבח והכן" בחינת "והיה ביום השישי והכינו את" וכו', ועל ידי זה לא שלטו בו הנחשים ועקרבים שהיו בהבור, ריק ממים אבל נחשים וכו', כי היה בו הדיוקנא דאדם כנ"ל בשם הזוהר. ועל כן אמר לעבדי פרעה "מדוע פניכם רעים היום" כשראם והנם זועפים "ספרו נא לי", כי הוא בחינת אור פנים בחינת ימין "תודיענו אורח (ואורח צדיקים כאור נגה) חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", והמשיך גם הוא בחינת ישועת חנוכה שידחה החושך מלך יון ונחש וכל הסטרא אחרא  סטרא דשמאל מפני האור דשבת קודש אור פניו דאדם, ורמוז "טבח והכן" כמו שכתב באליהו רבה הלכות חנוכה רמוז האות ח' של "טבח" עם התיבה "והכן" הוא אותיות "חנוכה".

וזהו "כי אתי יאבלו האנשים בצהרים", היינו ב' פעמים צהרים עם היוד אותיות ושני הכוללים, גימטרייה שבת – בחינת פנים "פני שבת נקבלה" – וזהו הרמוז בסופי תיבות "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" סופי תיבות "שלום", בחינת שבת, שבת שלום ומבורך.

ועל כן הגמרא שבת כ"ב ע"א בתוך עניני חנוכה מכניס הגמרא הדרש על הפסוק "והבור ריק" כו', ועל פי הנ"ל מובן ולא צריך לארכא, וכל התפילות בוקר צהרים ערב, ראשי תיבות "בצע", עולים דרך הסולם, שהוא יוסף, בחי' מט"ט, כמו שכתוב במגלה עמוקות הרמז "מה בצע כי נהרוג" כו', היינו איך יעלו הג' תפילות הרמוז בתיבת "בצע" אם נהרוג יוסף, עיין שם.

גם יש לומר יען עד שתכלה רגל מן השוק, רומז רגל, מלשון "לא רגל על לשונו", ולשון הולך רכיל שהוא בחינות רגל והנחש הקדמוני הוציא דולטוריא על בוראו, ועל כן בבחינת אור חנוכה מבטלין היצר הרע שהוא הנחש הוא החושך דמחשיך אנפי ברייתא, עיין אור החיים ריש פרשת בראשית, ועל כן שייכות המימרא של "הבור ריק" כו' אבל נחשים כו' לעניני חנוכה, כי בחנוכה מוכשר הדבר לפני המלך מלכו של עולם שכל אחד ואחד מישראל יבטל הבחינת נחש ויתקן חלק נפש-רוח-נשמה. עיין שם.

וזהו המדרש רבה הנ"ל "וקרני ראם" כו', שמנגחין בתפילותיהם, היינו לבטל ההתגברות של החושך טיט היו"ן שאמרו "כתבו לכם על קרן השור" כו'. וזהו "שכח פכים קטנים", "שכח" אותיות "חשך", ונוטריקון "שתי כתפות חוברות" שיוכלל שמאלא בימינא. ו"הצעיר" הרומז על יעקב, "ורב יעבוד צעיר", "יהיה לאלף", ב' פעמים "כתף" גימטרייה אלף, והיינו רמז לאות א', בחינת "אחד", אות א' מורה אחדות. ואחר כך "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל", בחינת אור פנים. ורש"י שם בזה הלשון "ויזרח לו" כו', כמה דתימא "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", היינו על פי הפסיקתא בשלח כל זמן שזרעו של עמלק כו' פני כנסת ישראל מכוסה ככלה, וכשימחה שמו של עמלק יהיה "והיו עיניך רואות את מוריך ולא יכנ"ף עוד מוריך". עיין שם. היינו שיתגלה בחינת פנים בפנים על ידי "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים".

וזהו "וישא משאות מאת פניו אליהם", שהמשיך עליהם מבחינת אור הפנים, הן על ידי התפילות בהתלהבות אש דקדושה, אש דיעקב ולהבה דיוסף, כמאמר הכתוב "והיה בית יעקב אש" וכו', "אש" ראשי תיבות "אלקים שד-י" גימטרייה ארבע מאות נגד "קש" שעשו גימטרייה הכי הוי. וזהו "משאת" מלשון "משיאין משואות", וכן על ידי קדושת הג' סעודות דשבת קודש המשיך עליהם אור הפנים דשבת קודש שבגמרא בבא מציעא נ"ג ע"א "כי לא תוכל שאתו", אין שאת אלא אכילה, כמו שכתוב "וישא משאות מאת פניו".

והיינו כנ"ל שכל אדם יהיה זהיר בשולחן להישמר מעשות כל רע שיהיה עליו צורת הפנים של ישראל, כמו שכתוב "כל רואיהם יכירו כי הם" וכו', כמו שכתוב באור החיים בראשית עיין שם שיש ב' מיני צלמין, צלם פשוט וצלם רוחני, צלם גימטרייה "עץ", והיינו כאור החיים הקדוש הנ"ל על הפסוק "עץ החיים" וכו' מעשות כל רע בפרט עצם מאכלות אסורות, כמו שכתב במעבר יבק שהיותר פגם הוא בענייני אכילה כשאינם כדת של תורה. עיין שם. בפרק וכשישמור אזי ישאר בדיוקני דאדם וינצל מכל רע ואור הפנים יופיע עליו וכנ"ל בזוהר הקדוש מיחזקאל ודניאל, ועל ידי זה יתבטלו כל הרוגזין ויבטל שמאלא לגמרי להכלל בימינא "ותושע לו ימינו" "למען יחלצון ידידך הושיעה ימינך וענני" אמן כן יהי רצון.

וזהו "קץ שם לחשך", כי יוסף הוא בחינת יצחק אותיות "קץ חי" כמו שכתב במגלה עמוקות בכמה מקומות, וזהו "אבן אפל וצלמות" שיתהפך מאבן נגף אבן אפל לאבן פלא אתה האל עשה פלא, שמפרש בעבודת ישראל ברמזי חנוכה שזה הפסוק רומז על חנוכה, עיין שם. וזהו "וצלמות" גימטרייה תקע"ב גימטרייה של "והים בקעת לפניהם" גימטרייה תקע"ב, גימטרייה של כ"ב הוויות, כמו שכתוב בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל פרשת בשלח, יעויין שם. והוא "זאת חנוכה", אין "זאת" אלא תורה, וזאת התורה מסוגל בימי חנוכה להשגת תורה הקדושה.

ואתה ברחמיך הרבים כו' – על פי דברי ספר עבודת ישראל שהשם "א-ל" נמשך לכל הח' ימי חנוכה, אף על פי שהאריז"ל מציין לכווין השם "א-ל" על הלילה הראשונה, יעויין שם דברי קודשו. ואמרתי הרמז "חסד א-ל כל היום", היינו תמשוך לכל יום ויום מימי חנוכה, וח' פעמים "א-ל" גימטרייה "רחם" וכל אחד כלול בחברו, נמצא שיש כאן רחמים רבים. "עמדת להם" אין עמידה אלא תפלה, שה' יתברך התפלל בעדם שיכבשו רחמיו וכו'.

(זכרון משה, פרשת וישב)


הרב הצדיק רבי משה אייכנשטיין. בנו של האדמו"ר מזידיטשוב-ווערעצקי, מחבר הספר "מלבושי שבת ויו"ט" על התורה, רבי ישכר בער אייכנשטיין, בנו של רבי אלכסנדר יום טוב ליפא בנו בכורו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב. הרב משה נולד בסביבות שנת תרל"ד (1874) [או מספר שנים קודם, כפי שמובא להלן בשם הרב נפתלי צבי לאבין]. הוא היה תלמיד אביו ותלמידו של רבי ישכר שפיגל דומ"צ זידיטשוב, ונשא לאשה את מרת שרה חנה בת דודו זקנו רבי אליהו מזידיטשוב מחבר ספר "זכרון אליהו". נולדו להם שני בנים צדיקים: רבי אליהו אב"ד זידיטשוב ורבי סנדר ליפא ממונקטש.

כיהן משנת תרנ"ב לערך כיהן כרב ואב"ד זידיטשוב (שבגאליציה), אח"כ היה אב"ד ווערעצקי. במלחמת העולם הראשונה ברח בחוסר כל מפני הרוסים ועבר לכהן כאדמו"ר מזידיטשוב במונקאטש (שבסלובקיה). גאון בנגלה ובנסתר, שהתפרסם כבעל מופת. הוא שלט בעל פה בכל התורה, הש"ס והמפרשים. נודע בתפילותיו הנעימות בנוסח אבותיו הקדושים מזידיטשוב.

בימי השואה האיומה נתפס ועונה. נהרג על קידוש השם באושווויץ בג' בסיון תש"ד (1944). אשתו וכל צאצאיהם נספו גם כן. חיבוריו על כל הש"ס ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, וחידושיו הרבים בכל חלקי התורה בשולי ספרי קודש רבים, אבדו בשואה.

משרידי כתביו יצא לאור הספר "זכרון משה" (ניו יורק, תשמ"ה), ובפתיחת הספר הובאו תולדותיו ומנהגיו. עוד הובאו בספר "זכרון משה" דברים שכתב הגאון הצדיק מזידיטשוב בערעגסאז ורב בית המדרש "עטרת צבי" בווילאסמבורג, הרב נפתלי צבי לאבין, לזכרו של רבי משה אייכנשטיין:

"הכרתי את המחבר הקדוש פנים אל פנים והייתי להבדיל בין חיים לחיים מבאי ביתו הרבה פעמים. ועוד כשהיה צעיר לימים בן ח"י שנים נתפרסם לעילוי וגדול בתורה בכל רחבי גאליציע ויש לו כמה תשובות בשו"ת מהרש"ם ואמרי יושר וכולם החשיבוהו מאוד והיה מתמיד גדול בתורה שלא פסק פומיה מגרסא והיה ג"כ פה מפיק מרגליות וראיתי כל ספריו ש"ס ופוסקים וספרי קבלה שהיה מלא וגדוש בהרבה הערות ולמד תורה לשמה מתוך דחקות גדול והיתה לו תמיד צהלת פנים מתורתו ועבודתו הקדושה להפליא והיה מלא כענוה וצדקות ופעת אחת באתי לביתו בשעה שתים בלילה והיתה לילה כיום יאיר והשולחם היה מלא וגדוש בספרים רבים שלמד בהם ותיכף ומיד כיבד אותי ובישל קאווא עבורי וביקשתי אותו שלא יטריח בעצמו ואמר לי שאברהם אבינו עליו השלום עשה גם כן בעצמו לאורחיו וגם פעם אחת רציתי לשמשו להלביש אותו המלבוש העליון ואמר לי שיש לו בקבלה מקדושת זקנו רבינו המהרי"א מזידטשוב זי"ע שכל זמן שיכולין לעזור לעצמו לא יניחו שאחרים ישמשו אותו. והיתה לו ישיבה ופעם אחת ישבתי אצלו כשעשה פתיחה להתלמידים בתחילת הזמן ואמר להם שילמדו בהתמדה רבה… וסיים המחבר להתלמידים בוודאי היום מצוה ללמוד בהתמדה אפילו שלא לשמה… עוד שמעתי מהמחבר הקדוש רבי משה זצ"ל כשהיה ילד קטן כבן ג' או ד' שנים היה חביב אצל קדושת זקנו רבינו מהרי"א כי ישב תחת השלחן אצל רגליו ורבינו הקדוש מהרי"א הושיט לו שיריים ולפי זה היה בערך שבעים וחמש שנים בשנת תש"ד כשהובילוהו לאושוויץ ובשנים האחרונות ראו אצלו הרבה ישועות… וקצת מגדולתו וצדקתו של המחבר הקדוש יכולין לראות בהקדמתו הנפלאה שכתב לספרו של אביו הקדוש הרי הוא ספר הקדוש מלבוש לשבת ויו"ט שכל מי שיש לו מוח בקדקדו יכול לראות קצת מגדלותו תורתו בנגלה ובנסתר ובעבודת הבורא יתברך שמו ברשפי שלהבת אש עיין שם".

מספר הצפיות במאמר: 143

מכתב אל הרב מנדל כשר בבירור דין החרמת שלל עמלק / הרב ראובן ישראל קוט הי"ד

תמונת הרב ראובן ישראל קוט הי"ד

ב"ה, יום וערב שבת קודש מצורע אפר"ת, קאזמינעק.

אל כבוד אהובי וידידי מוה"ר מענדל ה"י המכונה קאשער.

באתי לבקש ממך שתעיין נא בדברי אדומו"ר שליט"א מגור (מרן האמרי אמת) אשר שמעתי מפיו הקדוש, שהקשה על מה דאיתא במגילה (ח,ב) "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן", והלא המן היה מזרע עמלק – אשר כל שללם חרם, והאיך נהנה מרדכי ממנו. ותירץ דהוי כמו "עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח,א), משום דהרוגי מלכות נכסיהם למלך (סנהדרין מח,ב), והמן היה מהרוגי מלכות, ונטהרו הנכסים אצל אחשורוש. עד כאן לשונו הטהור.

ובאמת זוכר אני אשר בשנת תרע"ג בפורים אמר להיפך, שהקשה אז אדומו"ר שליט"א: מפני מה בשנה הראשונה בשעת הנס איתא שקיבלו עליהם לעשות יום טוב ומשלוח מנות, ובשנה השניה קיבלו עליהם משלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מגילה ה,ב וברש"י). ואמר שמזה נשמע שלא היה בשנה הזאת עניים. ואמר שיש לו ראיה לזה, דכתיב (אסתר ט,י-טז) "ובבזה לא שלחו ידם". ואמאי? אלא מפני שלא היו אז עניים.

וגיסו הגאון רבי יעקב מאיר נ"י אמר אז, דמאי ראיה הוא זה, דילמא לא רצו לשלוח את ידם בביזה מפני שהיה רכוש של עמלקים. והשיב אדומו"ר שליטא אליו בזה הלשון: אתה אומר היום פורים'דיג, שדבר זה שיהיה רכוש של עמלק אסור – לא היה אלא הוראת שעה (בימי מלחמת שאול, עיין שמואל א טו,ג), אבל לא שיהיה מצוה לדורות. וראיה מן "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". עד כאן לשונו הטהור אז.

ואיני מבין כלל העניין, כי בפסוק בשמואל שם כתיב ציווי לכלות רק הבעלי חיים, ועיין ברש"י שם שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמם לבהמה, ומזה נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים. הגם כי מלשון הכתוב שם "והחרמתם את כל אשר לו" נראה שגם המטלטלין בכלל האיסור, אבל המשך לשון הכתוב "משור ועד שה מגמל ועד חמור" לא משמע כן. וגם ברש"י בחומש פרשת כי תצא בסופו גם "שלא יאמרו בהמה זו משל עמלק", נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים…

ידידך המברכך בחג כשר ושמח, ראובן ישראל קאט

(שם ושארית, עמ' קנו-קנז)


הרב החסיד ראובן ישראל קוט נולד בעיירה קוזמניק שבמחוז קאליש, פולין, בשנת 1890 לאביו ר' אברהם דוד ולאמו מרת פרל. הוא נודע בילדותו כעילוי, חכם, מהיר תפיסה ורחב לב, ועד מהרה היה תלמיד חכם מופלג, חריף ובקי בש"ס ופוסקים. משפחתו הייתה משפחה של חסידי גור, נשא לאשה את מרת צירל לבית רוזנברג, ונולדו להם 4 ילדים.

ממקורות נוספים עולה כי בתקופת השואה נשלח הרב קוט לעבוד במחנה העבודה "שוואנינגן", שליד פוזן, בו הועסקו האסירים בסחיבת פסי ברזל כבדים, וסבלו צרות ומצוקות. שמו יצא במחנה כחכם ופיקח, ואפילו מפקד המחנה, איש האס.אס. גרוס, נתן לו יחס מיוחד וכינה אותו "הערר ראבינר" ומידי פעם נכנס להתווכח איתו על ענייני יהדות, מנהגים יהודים ותופעות שונות בתולדות העם היהודי. הרב ידע תמיד לעמוד ב"מבחן" ולהתחמק מ"מלכודות" מסוכנות. גם בתנאים הנוראים של אותו המחנה, הצליח הרב להתפלל בכל יום ולהימנע מאכילת איסורים של ממש. הוא השתמש בתחבולות לקיים חלק ממצוות התורה במחנה זה. בחג הסוכות הצליח לשכנע את השומר האוקראיני להסיר את גג הפח מעמדת השמירה ולכסות אותה בקש, כך שתהיה סוכה כשרה, וכשהשומר הלך לארוחת הערב חמקו יהודים לעמדת השמירה, אחד אחר השני, לברך את ברכת "לישב בסוכה".

בחנוכה תש"ג (1942), בתקופה של עבודה קשה בימי קור, רוחות עזות וגשמי זעף, השתדל הרב, ללא הצלחה, להשיג נר להדלקת חנוכה. בסופו של דבר הנר הושג והודלק בסדנת הסנדלרים, אף שהדבר היה כרוך בסכנת נפשות. קהל האסירים שנכח בהדלקה זימזם בלחש את הלחן המסורתי של "מעוז צור", והדגיש במיוחד, כשאמר וחזר ואמר את המילים: "נקום נקמת דן עבדיך מאומה הרשעה".

הרב נשאל האם נכון נוהגים בחורים חסידים שהשתדלו במסירות נפש לעבוד בשבת ב"שינוי" ביחס לדרך בה נעשתה העבודה בימי החול: לעבוד ביד שמאל, ביד כרוכה במטפחת ובסחיבה עם הגב קדימה. ה"שינוי" עורר גיחוך בקרב האסירים והיה עלול להביא לידי סכנת נפשות. כעבור מספר ימים ענה הרב:

"בוודאי שאין כל מקום ל'שינוי' כזה העלול לסכן מישהו, כולל את זה העושה אותו. לא בשבת ולא בחול. אך אם אתה שואל אותי, אם בגלל יש הגיון לעשות 'שינוי' בשבת? כי הרי ממילא אנו אנוסים לחלל את השבת אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן? לדעתי, יש בהחלט מקום ל'שינוי' כלשהו, כדי שלא נשכח את קדושת השבת. יתכן ששאלה כזו טרם נשאלה מעולם, ואין עליה תשובה. ואנו כאן במחנה שוואנינגן מחדשים וקובעים הלכה, לפיה יפסקו במתיבתא דרקיע, לפי שאנו נוהגים כאן במחנה בשוואנינגן".

כשנשאל הרב למה הוא שוקד על לימוד הלכות השבת, תוך שינון כלליה ופרטיה, ליבונם ובירורם, בעוד שבמחנה מחויבים האסירים היהודים לחלל את השבת – אולי עדיף שיהיו שוגגים ולא מזידין, ענה לשואל:

"טועה אתה ידידי הצעיר. כל עיקרה של שבת היא המצווה של 'זכירה'. כאשר יהודי נזכר בשבת, גם כשהוא אנוס לחלל את השבת ונאנח, הרי עצם הזכירה היא גם כן בבחינת 'שמירת שבת'. וכאשר יהודי מתעמק בדיני שבת, מברר ומלבן גדרי הלכה, ונאנח מעומק לבו – הרי זה גם בחינת 'שמירת שבת'". אחר כך הוסיף: "מובא בספרים הקדושים, כי הזמן של השבת הוא מעין עולם חדש היורד לעולם, מעין עולם העליון, הוא מבקש את 'תיקונו' אצל עם ישראל. את השבת יש 'לעשות'. ומהי העשייה? שיהודים יושבים ולומדים תורה, מבררים ומלבנים את הלכות שבת, את גדרי השבת, ועל ידי כל הם יורדים ומכוונים אל שורשי המצווה ותכליתה. ומזה יש נחת רוח לפני המקום. וזוהי ה'עשיה' שהיא תיקונה של שבת… בשבת יורד השפע לעולם, והוא מפרנס את כל ששת ימי המעשה… בשבת מסתלקת מידת הדין וכל העולם כולו מתמלא רחמים…". דיבורו עודד את שומעיו במחנה לשמור במידת יכולתם על קדושת השבת, אם לא על ידי שמירת שבת ממש, לפחות על ידי זכירה.

בד' בשבט תש"ג היה בחור חסידי שהזכיר שבערב חל יום הזכרון לאדמו"ר השפת אמת מגור. ר' פישל שולזינגר, יהודי פיקח, מעשי ובעל תושייה לקח על עצמו לארגן סעודת הילולא. הוא הצליח להביא לצריף החולים כמה פרוסות לחם דקיקות, מספר תפוחי אדמה צלויים, בקבוקון יי"ש מתוצרת עצמית והדליק שני בדלי נרות בשברי חרס. משתתי ה'הילולא' שתו לחיים מהבקבוקון ושמעו מפי הרב ראובן ישראל קוט רעיונות בשם ה'שפת אמת' על חשיבות התפילה, גם כשהיא תפילה שבלב הנאמרת ללא מילים, בעת צרה ומצוקה. בסיום הערב המרומם שרו ניגוני גור ובירכו ברכת המזון.

בתענית אסתר תש"ג נשלח דחוס בקרון-בהמות בקבוצה של 43 יהודים חולים שנפסלו לעבודת הפרך אל הכלא בגיטו לודז', במטרה לקבץ אותם לכלל קבוצה גדולה יותר, לקראת גירושם להשמדה אושוויץ. הרב צורף אל המשלוח ברגע האחרון על ידי ממלא מקום מפקד המחנה שאמר "גם למקום אליו תגיעו זקוקים לרבנים… אתם הולכים למפקדת השמים, אל אברהם אביכם, מיסרו לו יפה דרישת שלום". המגורשים ללודז' היו משוכנעים כי הם מגורשים למחנה ההשמדה חלמנו וכי אלו רגעי חייהם האחרונים. באותה שעה קם הרב קוט ואמר "הבה ונתפלל מעריב, נאמר קריאת שמע ונקבל עול מלכות שמים", וכולם, דתיים ושאינם דתיים יחדיו התפללו בדביקות ובהתלהבות תפילה מיוחדת מעומק ליבם.

לאחר שש שעות, העריכו המגורשים כי הם כבר קרבים לחלמנו והתלבטו האם לומר וידוי או לחכות להגעתם למחנה המוות כדי לומר את הווידוי סמוך למותם. לאחר שחזר השקט לשרור בקרון, ולאחר שהקור התגבר והחושך ירד, נשמע קולו של הרב ראובן ישראל קוט בוכה בלא הפוגות. הרב הסביר שאין הוא בוכה על חייו כי אם על שלשת בנותיו הצעירות שנותרו לבדן בבית בקוז'מינקה, שהן יתומות מאם, ובקרוב תהיינה גם יתומות מאב. "על כן אני בוכה. זוהי דאגת רב הדואג לבנותיו". בערב הגיעו לכלא בגיטו לודז' ואפילו הצליחו לשמוע את קריאת המגילה. גם בין כותלי הכלא לימד הרב ראובן ישראל קוט שיעור קבוע, גמרא ותוספות בפרק "אלו טריפות" במסכת חולין. משתתפי השיעור התבדחו אז "טריפות אוכלים וטריפות לומדים". האסרים שוכנו בתאים של עשרים איש, בדרגשים דו קומתיים. עם הזמן הצטמצמה החבורה כשחלקם חלו ונלקחו לבית החולים בגטו. מידי יום ראשון הורשו קרובי האסירים, במשך שעתיים, לעמוד מחוץ לשער הכלא ולשוחח עם קרובים מעבר לסורגי הברזל. שתים מבנותיו של הרב ראובן ישראל, שהגיעו לגטו לודז' מקוז'מינקה, הצליחו לבוא ולבקר אותו בכלאו.

בשנת 1944 גורש הרב קוט מגטו לודז להשמדה באושוויץ. הי"ד. גם בתו ציפורה, גורשה להשמדה באושוויץ. בתו גניה בנק, שרדה, עלתה לארץ ישראל והתיישבה בחיפה.

בכתבה שנכתבה על הרב ראובן ישראל קוט הי"ד ופורסמה באתר monsey.info נטען בשם נכדתו של הרב, ששמעה מאמא שלה, כי הרב קוט נולד בשנת 1897 למשפחה של 15 ילדים והוסמך לרבנות בגיל 17, בעודו נער היה חביב בעיני הרבי מגור שהיה מושיבו אצלו בשבתות. עוד נטען כי הרב קוט ייצג את קהילתו כנציג היהודי במועצה המחוזית, בשליחות הרבי מגור, עודד הרב קוט במשך שנים רבות אלפים מיהודי פולין לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. על מנת להתגבר על מגבלות "הספר הלבן", שיחד הרב קוט אנשי ממשל פולנים וקיבל תעודות לידה ריקות. באמצעות תעודות אלו שינה שמות וזהויות של יהודים, ובכך "יצר" קשרי משפחה חדשים שיאפשרו ליהודים לקבל היתר עליה (סרטיפיקט). בעקבות חשיפת מעשי הזיוף נעצר הרב קוט במהלך נסיעתו ברכבת בוורשה והושלך לכלא. כדי שלא יאלץ לאכול מזון לא כשר, טרחה בתו גניה, מידי יום, לנסוע במשך שעתיים בכל כיוון ולהביא לאביה ארוחות. לאחר מספר חודשים, לקראת תחילת משפטו ביקש הרב ראובן ישראל מאחיו כי ידאג למנות לו את עורך הדין האנטישמי ביותר בוורשה. בדקות הקצרות בהן הורשה לו להיפגש עם עורך דינו, הצליח הרב לשכנע את עורך הדין, שונא היהודים, כי שחרורו מהכלא יסייע להוצאת כל היהודים מפולין. בעקבות כך נרתם עורך הדין ופעל לשחרורו של הרב מכלאו ואף סייע בידו להשיג תעודות לידה ריקות נוספות. אנשים שאלו לעתים קרובות את הרב מתי הוא מתכוון לעלות לארץ ישראל, והוא השיב “אני כמו קברניט בספינה טובעת. זו אחריותי להוציא את כלל הנוסעים, לפני  שאעלה בעצמי לסירת ההצלה". עד כאן התיאור המובא באתר הנ"ל. לאחר בירורים שערכתי, נראה לעניות דעתי שחלק מהתיאור העובדתי המופיע בכתבה הנ"ל איננו מדויק, ואין להתייחס אל הכתבה כאל מקור היסטורי מהמן. 

מספר הצפיות במאמר: 128

נתחזק באלקים חיים ומלך עולם, בתנופה בתורה ועבודה, באהבה ואחווה וריעות / האדמו"ר מסלונים, רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

תמונת רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

א. לאנ"ש בארץ ישראל אחרי הסתלקות אביו הק' אדמו"ר מרן מהור"א זי"ע

ב"ה יום ה' לסדר כי ברוך הוא תרצ"ג. לאדז.

לאנ"ש היקרים האהובים וחביבים, וותיקים וחסידים, הקשורים בחבלי עבותות אהבה לאהבת איתן אדוננו, זכותו יעמוד בעדנו וישמרנו ויצלינו מן הדור זו לעולם.

אחרי דרישת שלומם הטוב באהבה רבה כראוי וכנכון ליראי ה' ולחושבי שמו.

… ואנא אחים יקרים, אהובים ונאמנים וכו', ונתקשר ונתאגד ונתאחד באחוד גמור וקשר אמיץ אשר כל הרוחות לא יזיזו אותו ממקומו,. ומובא בספרים, ענין פטירת הצדיקים, על פי משל: למדינה אחת שהיה להם גבור מנצח כל המלחמות, וככה הורגלו עד שכל אחד לא לבש עוד כלי המלחמה, רק כשבא הצר הצורר היה הגבור הולך ומנצח, והם ישבו בטוחים. מה עשה המלך, שרצה שכל אחד יעשה חיל, לקח הגבור מאתם, והוכרחו כולם לילך וללחום ביחד ונצחו המלחמה. כמו כן הצדיק בעת חיים חיותו, כלום חסר בבית המלך, ואחרי אשר לוקח מאתנו מחמד לבנו ותפארתנו גבורנו מלכנו מי יושיענו. ובפרט בדורות האלו שמחשיך והולך, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, היצר מתחדש בכל יום ויום, וצדיק אין בארץ, ומה יעשה הבן שלא יחטא.

העצה היעוצה לנו, כמרגלא בפומיה: ועמך כולם צדיקים, כולם כאחד, ואם אין ביניהם, זהו דברי תורה, ולהיפך רחמנא ליצלן, וילך שפי זהו בלעם בן בעור. ןכמאמר כמדומני מהסבא קדישא מלעכויטש: א שטיין אין א שטיין אז עס רייכט זיך נייט אויך פייער. נתחזק באלקים חיים ומלך עולם, וכמאמר רש"י הקדוש: אביך מת, אבל אלקיו קיים, והוא היה הווה ויהיה בימי האבות ובימי משה ובימי צדיקינו זיע"א, ואני ה' לא שניתי ולא כיליתי. ומרגלא בפומיה בשם ר' איציק קוידנובר: "דער אויבערשטער הלעפט, צדיקים העלפין, נשמות פון צדיקים פון יענער וועלט העלפין", למי שרוצה לרצות שירצה לרצות להיות יהודי. ודרך אמונה בחרתי, "וצדיק באמונתו יחיה", אפילו אחרי ששבע נפל יקום ויתעורר, והכל עמך כולם, אין איינעס, אליין קען מען גאר ניט מאכען. וכמשל חז"ל למה נמשלו ישראל לצאן שדרכם לילך ראשו של זה בצד זנבו של זה, ודי לחכימא.

ב. לאנ"ש בטבריא תו"ב – חשון תרצ"ד

אחים יקרים, נרעשים אנחנו מקול השמועות המפחידות שעושים הערביים ימחו מארץ החיים, ואנו תעבים לדעת משלומכם, כי הלב מתפלץ מהצרות המתרגשות מהכא ומהתם, צרות אחינו ברוסיא ובאשכנז, ונוסף עוד גם זה על שונאנו, וזה זמן שאין כהן ואין נביא ואין אתנו יודע עד מה, וצרות מתרבות מיום אל יום, והלחץ זו הדחק עול המדהבה מאחינו בפה, ה' ירחם וירא בעני עמו הצגים לעומו, יחלצם מענים וישמע צעקתם ויחיש עת פדיון, אף על פי שצדיק הוא ה' כי פיהו מרינו, אבל חסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו, ועלינו להתחזק ולהתאמץ באמונה ובטחון בה' שהוא גבור ורב להושיע. והאמונה היא המשכה, שבכוחה יכולים להמשיך כל טוב ברוחניות וגשמיות, ויכולים להפך הטבע מכסף לזהב, כמדומה בשם הרב מנסכיז זי"ע, ותכתב זאת לדור אחרון צדיק באמונתו יחיה, ובך חותמין "מגן אברהם", ואמונתך סביבותיך מתתא לעילא ומלעילא לתתא, מדה כנגד מדה, בך חותמים מדת אברהם איש החסד, וגם לנו החותם השני מגן דוד, והם השני יסודות יסוד ומלכות שעליהם נבנה כל  הבנין, ואז צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, שכל הרוחות לא יזיזוהו ממקומו, ויעלה בעלוי אחר עלוי להגיד כי ישר ה', הודאי שמו כן תהלתו. וזה בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (מכות כד.), ותפלה לחבקוק ה' שמעתי שמעך יראתי, שמעתי שאתה שומע יראתי ומפחדך אני בורח אליך, כי אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול, אפילו בנמוך שבנמוכים הנך. והנה נא העיר הזא"ת, כידוע הגימ', וכמאמר אזמו"ר זי"ע שצריכים הרבה להתפלל וליתן צדקה שיזכו לתשובה, אמלטה שמה אפילו על דרך שאין תשובה מועלת אמלטה שמה והיא מצע"ר בחינת אין, באין. זהו המליץ יושר מול מגיד פשע. וזהו יוקח נא, לשון תפלה, ההכנה לתפלה היא מעט – הכנעה, מים – תורה, והשענו תחת העץ – בחינת צדיק עץ חיים, ישראל ביחד, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם ואז אל אחר תעבורו. כל זה מפי סופרים ומפי ספרים…

ג. לאנ"ש בארץ הקודש – שנת תרצ"ד

רבות פעמים לבבי דורש לבוא בכתובים, לעוררם להתעורר בדברי אבותינו הקדושים ורבותינו הקדושים אשר העירו בנפשותינו ורוחותינו, אם כי רחוק זה מלבי וכליותי, אבל אלה הצאן מה חטאו, עם כי הלב מתמוגג מצער מעם אלקי אברהם הגועים בצמא לדבר אמיתה של תורה, אם כי מה הגיע אליהם לישען על קנה רצוץ כאשר אנכי היום נסתרה דרכי מה' ואני בער וכסיל לא אדעה ולהבין וההכרח לקום לילך על משענתו אפשר ונקה לא ינקה מי שאינו יכול לנקות בעצמו כדברי רבותינו זיע"א. ובפרט בראותי שרבים פונים אל אלילי זהבם וכספם, וכמאמר הצדיקים 'וימת יוסף' הוא הצדיק המשפיע תענוג בעבדות, 'ובני ישראל פרו וישרצו' נפלו בתענוג נמוך מאוד כי נשמת ישראל נמשך מעולם התענוג ונפשו אליו מתאווה, ואם אינו מוצא זה נופל בתענוגים אחרים רעים. וזה מתחילה מכניס בנפשו טענות ומענות 'בלא זה גם כן אקרא חסיד', 'ובלא זה ובלא זה', חס ושלום רחמנא ליצלן מי יודע מקום אשר נפשו ייפול וניתן בידי אשר לא יוכל קום ונופל בייאוש רחמנא ליצלן שאין לו תקומה חס ושלום. וזה מפני שסוף מעשה במחשבה תחילה שהניח המחשבה לכנוס במוחו כראותו רשעים מתערים כאזרח רענן. אבל ידע נא בנפשו האם הזן ומפרנס מביצי כינים וקרני ראמים לא יוכל לכלכלו, הלא זאת רק כי אם בא לנסותו בא אתכם אלקים לידע הישמור מצוותיך ואיך ינוס ממערכי המלחמה. ואשרי מי שפרנסתו מעירו, הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ושמעתי בשם אאדמו"ר זיע"א 'ופקחתי' את פרנסתי לשון קלוגגעמאכט, שהוא עושה מה שהורגל בין אנשים לאמור 'ער מאכט א לעבין'. חס ושלום חס ושלום הוא אינו עושה כלום, רק הכל מעשי ה' כוחנו. ויש שהיצר מאחז העיניים לטורדו בעשרו, ואחר כך גם זה אינו מניחו ומאבדו חס ושלום בשני עולמות. אבל זה שלא נתן לבו לזה, לסוף גם פרנסתו מובטחת לו, כמאמר הכתוב "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתו" אפילו פראסט גשמיות, ראשי תיבות "אבת" וסופי תיבות "יום". "ואברהם זקן בא בימים", כמאמר העולם "ער לעבט פין דיא טעג". אם אינו מקלקל הוא הולך ומתרבה בכל יום ממדרגה למדרגה עד שגם אויביו ישלים אתו. "ושכבתי ואין מחריד", אפילו מה שאין ברשותו נכנס ברשותו "ועץ השדה יתן פריו", שדבריו ומעשיו עושים רושם ויכול לצאת במלחמת תנופה, ככתוב "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב". וכשמסיר ח"ו אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. וראשית הקללה "ואם לא תשמעו לי, עד שחס ושלום "להפרכם בריתי" רחמנא ליצלם, ומטמטם לבו ומוחו ואור עיניו, כמאמר הכתוב "מכלות עינים ומדיבות נפש" ודיבורו אינו עושה רושם וצועק ואינו נענה, כמאמר חז"ל אנדרלמוסיה בא לעולם וצועקין ואינן נענין. "ותם לריק כוחכם", כי זה שרואין הרבה ער הארוועט און הארוועט און קען נעביך ציא א ברעקיל טאלק ניט צוא קומען, מפני שנעשה כמו לעכערדיקער זאק, שכל מה שנותנים בתוכו נופל. רק רחמי ה' יתברך מרובים ונתן לנו את השבת שהוא חידוש העולם או אז תרצה הארץ את שבתותיה" ויכול להתחדש כמו בריה חדשה, ובפרט בימי העמר, גימטרייה ש"י, "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", שיכול למלא מכל אשר נחסר לו מעודו.

והעיקר בתנופה בתורה ועבודה, הבלא מפיק הבלא וברית המעור מכוון נגד ברית הלשון, וכשמתקן מעט נפתח לבו ופיו בתורה ותפלה, ער קאן זאגין א אידיש ווארט. ועיקר ההכנה לקבלת התורה היה בזה העניין "הגבל את העם וקדשתו", כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה שם אתה מוצא קדושה. "ואל יהרסו העם לעלות במדרגות גבוהות, כי אם לשבר מקודם התאוות הפשוטים. וזה אפשר הטעם מהגבלה שלשה ימים, השלשה מידות הוד-יסוד-מלכות שלא יהיה לבוד, ואז ממילא הולך ומתעורר כל מה שמשיג הוא ביסוד אמיתי, ולא כמו שיש הרבה שמדמים בנפשם שהוא השמים יעוף, ומי יודע אם אין זה רק דמיון. וזה אפשר "ומשה נגש אל הערפל" וברש"י ז"ל נגש לפנים משלש מחיצות "חשך ענן וערפל". ואפשר זה נגד שלש ערלה, ערלת אזנים וערל שפתים וערלי לב. ואחר כך "ויאמר ה' אל משה", הדברים נובעים אל לבו ומעל לבו. וידוע מאמר אאמו"ר זי"ע "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים", בתוך הערפל והסתר, כמאמר "ואנכי ההסתר אסתיר", בתוך ההסתר. וכמאמר מרן מקארבין זיע"א שכל תכלית איש הישראלי לשבר ההסתר, ואחר כך ווערט עס ליכטיג. ובאמת בתוך ההסתר צריך גם כן לירא עוד יותר כמלך שמלביש עצמו במלבושים פשוטים ואז אפשר שהוא מדבר עם המלך ואינו יודע.

סוף דבר "ויחן ישראל" כאיש אחד בלב אחד, להרגיל הדיבור איש לאחיו, והקול מעורר הכוונה. [ואל יאמר] מי אנכי לדבר, כי אם באמת עניו הוא מדוע אינו בעת הצורך לזה. ואפשר שזה מפני שכשרוצה לדבר עם חברו יש לו כבר הרצון להתקרב אל האמת, מפני זה מרגיש שפלותו, ואם כן מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. והעיקר באהבה ואחווה וריעות.

והנני ידידם הדורש שלומם ואהבתם ורוצה להכלל בתוך ברכת ה' עליכם ועלינו ולקבל מעט דמעט מכל הדברים ומקדושת היום הקדוש הבא לקראתנו לשלום.

ד. לאנ"ש בארץ ישראל – שנת תרצ"ה

ב"ה. בין כסא לעשור שנת תרצ"ה.

אם כי אין פנים לחלות פניכם, כי במה אבוא לפניהם ולרש אין כל, כי קטנם עבה הרבה ממתני, רק יראתי מאוד מגחלתם, שהנחילו אבותי הקדושים ובפרט האחרון הגדיל מרן אאמו"ר איתן אדונינו הקדוש והטהור זי"ע, בעת היותו במחנם, שלא תכבה חס ושלום, שעל זה הזהירונו חז"ל הזהר בגחלתן שלא תכבה, רק צריכים לנשוב ולנשוב, להגדיל הלהבה מגחלת לשלהבת אש דת בפנימיות במוחם ולבם, כמאמר אזמו"ר מראדזמין: בראשונים כתיב "ויחפור יצחק את הבארות אשר סתמום פלשתים" וכו', אנו אין לנו כוח לזה, רק מיר וועלין ניט לאזין פארשיטן. אם כי גם זה אין ביכולתנו, אבל להניח כל עיקר בוודאי אין עצה, וההכרח להחזיק במעמד לקום ולילך על משענתו באמונה פשוטה כשור לעול וכחמור למשא, אף על פי שעוד למשא לפניו התורה והמצות, ואין מרגיש הנועם והמתיקות, רק "במצותיך האמנתי". למה תוקעין – רחמנא אמר תקעו, עש ירחם עליו בעל הרחמים ויחנהו ויאיר לפניו אור תורה ומצוה אשר כל חפץ לא ישווה בה.

ואפשר זה העניין תשר"ק פשוטה לפניה, שהוא מתחיל להתעורר האמונה פשוטה שלא נקבע עוד בלב, רק הוא רוצה לשבור לבבו לעשות פתח שיכנס בלבבו האמונה בקביעות. וזה "אמרו לפני מלכויות" (ראש השנה ט"ז.) שיאמר כל כך – "עד שתמליכונו עליכם". וכשנפתח מעט לבבו כחודו של מחט, והוא מתחיל להרגיש מעט דמעט, וזה בחינת זכרונו, "זכרתי ימים מקדם הגיתי בכל פעליך", ועכשיו אנה הוא, במה עברו ימיו ועתיו, ומתמרמר מאוד מאוד ומגיד שברון לבבו. אבל אין זה בחינה שלימה ויכול חס ושלום ליפול בייאוש. וזה מתתא לעילא, "שיעלה זיכרונכם לפני לטובה", כמאמר אאמו"ר זי"ע בשם אזמו"ר זי"ע: "זכור אזכרנו" – כשיהודי אומר "זכור", זהו הזכירה שלי? רק "אזכרנו עוד" לימים הבאים ביתר שאר ועוז, אז הקב"ה כביכול אומר "רחם", זהו האחמנות? "ארחמנו!", ארבה עליו הרבה רחמים. ותרועה כבר נכלל בשמחה ובהתחזקות שאין ה' יתברך פוסל שום בריה חס ושלום, אפילו הגרוע שבגרועים, רק אם ישוב מיד יקבלו, ככתוב מהרב מברדיטשוב זי"ע: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" – אפילו הגדול שבגדולים כאפס ואין לפניו, ומפני זה אפילו הגרוע שבגרועים גם כן יכול לומר כי לפניו יתברך שווה הקטן והגדול. וזה בחינת שופרות "במה בשופר", בקלא בלול מרוחא אשא ומים, צועק ומתחנן אל המלך, וה' יתברך מאיר לו, וממילא נכנע לבבו ואז מאיר לו יותר והולך וגדול. וכל מה שנכנע יותר, מאיר. וכל מה שמאיר לו יותר, נכנע מפני כבוד ה' והדר גאונו, והולך וגדול עד בית אלקים ושער השמים. ואחר כך תקיעה, לשון "תוקע יתד במקום נאמן" שיהיה דבר של קיימא שלא תמוט עוד. וראש השנה בחינת זריעה היום הרת עולם, ומקודם ימי אלול בחינת חרישה לעשות מקום לזריעה, ראש השנה הזריעה במלכויות ובקבלת עול מלכות שמים. ובעשרת ימי תשובה הגדילה במדותיו, ויום הכיפורים החתימה, חותמו של הקב"ה אמת, כמו דבר יקר חותמו שלא יגע בו יד זר, ואמת אין לו מתחלף, וזה שלימות הכלי שיוכל להכיל החסדים היורדים בחג הסוכות ולהמשיך האור בפנימיותו, ואחר כך שמיני עצרת "אתה הראית לדעת". וזהו "בחכמה יבנה בית" – זה ראש השנה, "ובתבונה יכונן" – יום כיפור, "ובדעת חדרים ימלאו" – סוכות ושמיני עצרת, כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. ואם טעיתי יהי רצון כאילו לא אמרתי דבר והרחום ירחמני וסליחתו תקדמני…

ועוד ארים על זה קולי, ולבי עלי דווי לקול השמועה שהגיעה לאוזני מאלו שרוצים לצאת בשווקים וברחובות אשר שם לא ימצאו האהבה, בפרט בימינו אלה אשר מחוץ תשכל חרב, ואין אצה רק כנס מפני הנחש הנוחש. ויעויין באור החיים הקדוש על פסוק "מוציא שם רע" וכו', ודי לחכימא. אחי ורעי חזקו ואמצו והרגילו בדברי אהבה וחיבה לאמץ ברכים כושלות כי, חס ושלום חס ושלום, ה' לא עזב את הארץ ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה, כי יגורך טוב  והכרח להתחזק ולהתאמץ בניסיון האחרון, ניסיון העניות כמובא בתיקונים, והרבה עשו ולא הועילו כלום, רק יבקש ממי שהעושר שלו. והמשל מהשועל מה במקום חיותו וכו', ודי לחכימא. הרחמן יראה בעוני עמו הצגים לעומו, וידרוש שלום הארץ ויושביה. ירחם המרחם ויחיש עת פדיון במהרה בימינו אמן. ויעלה נא זכרוני לפניהם לטובה לזכרני בעת שבת אחים, שיחנני נא העליון מאוצר מתנת חסד לחפוץ במעוד מעט מהטוב המוטב לגאלני, ולעורר לבי לאהבתו ולעבודתו יתברך שמו, שאל אשוב לכסלה עוד ולא נבוש בעולמים.

ה. לאנ"ש בארץ הקודש תבנה ותכונן בימי מאורעות הדמים בשנת תרצ"ו, בפרוש חג השבועות.

זה רבות פעמים ניסיתי להתחיל לבוא בכתובים אליכם ולא איסתעייא מילתא, מרבות הרפתקאות ועקוב הלב ואנוש מכל העובר עלינו ועליכם, הגזירות המתחדשות בכל יום נוסף על התמידיות, שכמעט כבר הורגלנו בזה, ואי אפשר לתאר מצב אנ"ש בפה, והאחרונות השמועות המבהילות ממחניכם ואטימת הלב והמוח ורפו כל ידים, אוי נא לנו כי כן הגיע לנו בימינו, או לעיניים שכך רואות ואוזניים שכך שומעות, אף כי צדיק ה' בכל דרכיו, אבל ראה ה' והביטה למי עוללת כה, עם מי, עם עזובי קיר לבות, ובמה, הלא טוב גערה מהכות מאה. ואמרו חז"ל (ברכות ז.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם מהכות מאה מלקיות, ומאמר צדיקים עז פנים לגהינום, מען ווערט אין גיהינום אויך ניט פאר פאלין, אבל לבושת פנים ההכרח לגן-עדן כמאמר המשורר משפטינו האירה, וכמאמר הבעש"ט זיע"א על "א-ל נקמות הופיע" וכו'. ולב יודע מרת נפשו עליו כאשר "ה' יתן חכמה" ו"מפיו דעת ותבונה", כמאמר "אתה החילות", שההתחלה גם כן ממנו. אבל מה נעשה האלקים מצא את עוון עבדיו אין עצה רק הננו עבדים לאדוננו, לך אני אדוני המלך וכל אשר לי, "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" כי ימינו פשוטה, "כי לא יחפוץ במות וכו' כי אם בשובו", "נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים", "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני ובצעקו אליו שמע", ו"מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו". ואפשר "וירא בצר להם בשמעו את רנתם", שהקדוש ברוך הוא מתאווה לשמוע תחינת ותפילת ישראל בכלל ובפרט, איש כפי נגעי לבבו, לכן הוא מיצר לו כדי שיצעק אליו ותיכף ישועתו קרובה. אבל יבקש מה' יתברך שבמקום "ויצעקו בצר להם" יותר טוב שנודה על חסדיו. ואאמו"ר הקדוש והטהור זי"ע היה חוזר תמיד: "ואנכי הסתר אסתיר", שני פעמים הסתר, שהקב"ה מסתיר עצמו בתוך ההסתר. אנא ירחם ה' יתברך על עמו ועל ארצו בהתעוררות רחמים וחסדים נגלים עלינו.

והנה ימי החג ממשמשים ובאים ומהראוי היה להאריך מעט, אבל אי אפשר לבוא כעת בארוכה בשום אופן. ואנא ידינוני לכף זכות – והגם שאינה זכות – ויבקשו עלי רחמים מרובים, כמו שאמרו רבים יבקשו עליו רחמים ודי לחכימא, שיטה לבבנו לעבודתו יתברך שמו, ולקבל מחמדה גנוזה מעט זיק אור שלא נטבע בטיט היון כי רחמיו מרובים אפילו על עני ואביון שכמונו, שנדע העיקר: וואס מען טאר ניט טאר מען ניט, און וואס מען מעג הייל זיך ניט, יזכינו ה' יתברך לקבל התורה בשמחה וטוב לב וחג שמח וכל טוב סלה, ידידם הדורש שלומם ומתרפס באהבתם.

(זכרון קדוש, עמ' נה-סא)


האדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד נולד בשבט תרע"ב, והיה בנו יחידו של האדמו"ר רבי אברהם (השני) בעל "בית אברהם" מסלונים, ונינו של מייסד חסידות סלונים בעל "יסוד העבודה" ו"חסד לאברהם". מצד אימו, הרבנית אלקה ברכה בת רבי צבי מורגנשטרן, היה צאצא לאדמו"רים מלנטשנה, קוצק, רדזימין ולמז. מצעירותו שקד על התורה ועל העבודה, בחשיבה חריפה ומעמיקה וברגש לוהט וסוער, בכישרונות נפלאים ובמידות נאצלות. לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ג, בהיותו בן 21, הכיתרוהו החסידים כממלא מקום אביו. הוא כיהן כנשיא ישיבת "תורת חסד" בברנוביץ שבמזרח פולין ועמד בראש "כולל רייסין" בארץ ישראל. על אף גילו הצעיר נודע הרבי כפיקח, ענוותן, מתמיד ומלחין. הוא זכה הרבי להערכה רבה מאת רבי חיים עוזר גרודזנסקי ורבי אלחנן בונם וסרמן הי"ד, והיה אחד מחשובי האדמו"רים בדורו.

בשנת תש"ד נשא לאשה את מרת סימה בת האדמו"ר רבי יצחק מנדל הי"ד מאלכסנדר ובמשך שש שנים ישב בחצר חותנו. בימי מאורעות הדמים של "המרד הערבי הגדול", בשנים תרצ"ו-תרצ"ט, עודד את חסידיו בארץ ישראל והפיח בהם רוח חדשה. גם לאחר הכיבוש הרוסי המשיך הרבי לעודד את היחידים ואת הציבור, על אף הסכנה שבדבר. עם התגברות הסכנה הוצא לרבי לברוח לווילנה ולנסות להמשיך משם לארץ ישראל, אך הרבי החליט להישאר עם עדתו ולקשור את גורלו בגורלם. לקראת פסח שנת ת"ש כתב הרבי אגרת, בה נכתב בין השאר: "אפשר טעיתי מה שנשארתי בפה, אבל מה אעשה כי טפלי תליי בי, וד"ל".

לאחר שהנאצים כבשו את מזרח פולין הרבי גורש לגיטו ברנוביץ. לאחר שרוב תושבי הגיטו נרצחו בידי השומרים האוקראינים בשושן פורים תש"ב (1942), הועבר הרבי עם עוד כארבעים יהודים למחנה הכפייה קדליצובה הסמוכה. גם לאחר רצח רעייתו הרבנית, בתם היחידה שרה ואימו הרבנית, בכ"ג בחשון תש"ג, ולאחר שרוב חסידיו נרצחו, המשיך הרבי לקבל את ייסוריו באהבה ולחזק את כל סביבתו. הוא החמיר על עצמו לשמור על המצוות לחומרה, על אף הסכנה שבכך. הוא לא אכל חמץ בפסח, התחמק מעבודה בשבת ומיעט עד כמה שניתן במלאכות שנדרש לעשותם בה, הוא המשיך להניח טלית ותפילין ולהתפלל שלוש פעמים ביום, וסירב להניח מעיל בימות הקור הנוראי, מחשש שעטנז.

הרבי נרצח, יחד עם עוד שמונה יהודים, במחנה קדליצובה ביום ו' חשון תש"ד (1943). יום פטירתו מצוין בחסידות סלונים כיום זיכרון לכלל תלמידי ישיבת "תורת חסד" בברנוביץ, לכלל חסידי סלונים שנספו ולחורבן הכללי של בית ישראל בשואה.

בשנת תשכ"ז פורסמו מכתביו בספר "זיכרון קדוש", בהוצאת ראש ישיבת סלונים (ולימים האדמו"ר) רבי שלום נוח ברזובסקי. ארבעה ממכתביו יצאו לאור בחוברת "קונטרס כתבי קודש" (תש"ח). בעקבות השבר עם הוודע דבר מותו של הרבי, כתב "ועד חסידי סלונים בארה"ק" בסוף החוברת הנ"ל:

"בעודנו עומדים שבורים ורצוצים משבר הגולה כולה, קהלות הקודש שנחרבו ונהרסו עם כל מחמידיהם, ובתוכם כל היקרים לנו אנשי אמנה שאבדו והיו להרג ולמשסה – בא שבר ובשורה קורעת לב כי אבד צדיק מן הארץ, כלי חמדתינו, שריד בית מקדשינו מרן הקדוש מוה"ר שלמה דוד יהושע, זכותו יגן ועכ"י. אשר כרועה נאמן לא נטש את צאנו מעת בא צר ואויב וילכוד ארץ והחריד תבל ויושביה, עד היום האחרון כאשר כלה אויב חמתו וצאן קדושים היו לטרף (כאשר הודיע לארה"ק במכתבו לפני חג הפסח הת"ש כי "משום טפלי תלויי ביה" לא נתנו לבו לעזבם לנפשם ולבקש מנוס לו). וביום ו' מר חשון תש"ד, נפלה עטרת ראנו ונלקח מחמד עינינו. הוא נסע למנוחות ואותנו עזב לאנחות… ועתה חשך האור בעדנו ונשארנו יתומים עזובים, אין לנו מנהל ואין לנו מנחם ומשיב רוח. גדול כים שברנו, מי ירפא לנו ומי יאיר לנו חשכת לבבנו בעקבתא דמשיחא. אוי לנו שכך עלתה  לנו בימי חשך ואפלה אלו, אשר ענן וערפל יכסה ארץ ברחני ובגשמי".

מספר הצפיות במאמר: 176

הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו רוצה בטובתנו להריק לנו כל מיני השפעות טובות / רבי יצחק ישעיה הלברשטאם הי"ד

תמונת רבי יצחק ישעיה הלברשטאם הי"ד

בפרשת בחקותי. "אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם" וגו'. ואמרו חכז"ל (ע"ז ה' ע"א) על פסוק זה, אין "אם" אלא לשון תחנונים. עיין שם. והכוונה שמאחר שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו רוצה בטובתנו להריק לנו כל מיני השפעות טובות, לכן מבקש ומתחנן לפנינו שנלך בחקותיו. והנה מבואר בגמרא (יומא ל"ח ע"ב) אמר רבי יוחנן כיוון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, שנאמר "רגלי חסידיו ישמור". ומאחר דכתיב (תהלים צ') "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", נמצא שרוב שנותיו של אדם הזוכה לגבורות היא מ"א שנה, לזה אמר הכתוב כאן "אם בחקותי תלכו", אותיות מ' א', לרמז על מ"א שנה, שהקב"ה מבקש אותנו לילך בדרכיו מ"א שנה, ואז יש הבטחה של "רגלי חסידיו ישמור", ועל ידי זה ייטיב הקב"ה עמנו, "ונתתי גשמיכם בעתם" וגו'.

(מתוך מכתב רבי יחזקאל גרובנר מדטרויט, קובץ בית שלמה, אייר תש"מ).

בפרשת שלח. "היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ". פירש זקיני הגה"ק רבי יצחק ישעיה מטשחויב זצוק"ל הי"ד (בדרשה שנשא כשהיה בוויען) דאיתא בזוהר הקדוש פרשת פנחס (דף רל"ו ע"א) "היש בה עץ" איהו צדיק. וזהו פירוש הכתוב "היש בה עץ", דכל זמן שהצדיק נמצא אתנו בעולם, עץ חיים הוא לאלו החוסים בצלו ובאים אליו להגין עליהם ולשמרם מכל רע, ו"אם אין", פירוש דאם נעדר והלך הצדיק ואיננו עוד אתנו, אז צריכים להתחזק ולהמשיך ההתקשרות בבניו. וזהו פירוש "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", וכמו שפירש רש"י על הפסוק (ישעיה ד') "ופרי הארץ לגאון ולתפארת", הם בני הצדיקים פרי עץ חיים יהיו "לגאון ולתפארת" וכו'. כי זכותו של הצדיק שנסתלק מאתנו עומד לגאון לבניו להשפיע כל מיני השפעות טובות.

(תהלת חיים, א, פרשת שלח, עמ' עד, בשם האדמו"ר מטשרנוביל-ב"ב).


האדמו"ר רבי יצחק ישעיה הלברשטאם מטשחויב, בן זקוניו של האדמו"ר רבי חיים מצאנז בעל ה"דברי חיים", נולד בשנת תרכ"ד (1864). אביו אמר עליו שנשמתו קדושה וכי הוא חיפשה "בכל העולמות". בהיותו בן שתים עשרה הסתלק אביו הגאון הקדוש מצאנז ורבי יצחק ישעיה התחנך בבית אחיו רבי יחזקאל שרגא משינאווא, רבי ברוך מגורליץ ורבי דוד מקאשנוב. בשנת תרמ"ב נשא לאשה את מרת פריידא בת רבי יחיאל העשיל מקרילוביץ, חתנו של האדמו"ר רבי יהושע מבעלז. לאחר חתונתו התיישב בבעלז, וקיבל בחסידות מסבה של אשתו. בגיל תשע עשרה כיהן כרבה של טשחויב, ועל שמה נקרא כל ימיו "ר' ישעי'לה טשכויב'ר". בשנת תרנ"ג עבר לסטמר, ומשם עבר לקרקוב ובה הקים את קלויז וחצר. הוא התפרסם כצדיק, מתמיד, בעל מופתים ופזרן בצדקה, הנערץ על גדולי דורו ואלפי חסידים נהרו אליו, בעיקר ממחוזות הונגריה. פעל למען עניי ארץ ישראל ולחם נגד אפיית מצות במכונה. בצורתו ובאישיותו דמה לאביו, והיה מאריך ב"טיש" בשבת עד לאור הבוקר. בזיווג שני נשא לאשה את מרת אסתר בת רבי יעקב צבי (רבינוביץ) מפאריסוב. זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה נמלט ללבוב, שהייתה בשטח הכיבוש הרוסי, והחסידים פעלו למנוע את גירושו לסיביר. לאחר שהעיר נכבשה בידי הגרמנים, הוא נדד ממקום למקום והגיע לגיטו קרקוב. רבי ישעיה יעץ לכל חסיד לברוח מפני הגרמנים, וכמה מהחסידים שמעו לעצתו וברחו ליערות ולהרים בחיפוש אחר דרך לעבור את הגבול להונגריה. לאחר שהחל חיסול גטו קרקוב ויהודים רבים שולחו לפלאשוב ומשם לאושוויץ, הוברח הרבי לגטו בוכניה, בה ישבו האדמו"ר מבעלז ואדמו"רים נוספים. הוא סירב לבקשת החסידים לנסות להבריח אותו להונגריה עם הרבי מבעלז ועם אחיו רבי מרדכי מבילגוריי, כי לא רצה לעזוב את בני משפחתו. לגרמנים נודע על קיומו של הרבי בבוכניה. הם ערכו חיפושים אחריו ולסוף מצאו את הבונקר בו הסתתר ורצחו את כל יושביו, בג' באלול תש"ג (1943).

יש הגורסים שהרבי הוצא להורג בכיכר העיר יחד עם האדמו"ר רבי מאיר מוויליפולי, כששניהם עטופים בטליתותיהם.

עוד אחד מאחיו של רבי ישעיה הי"ד, האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מראצפערט, נהרג גם הוא עקה"ש בשואה.

קונטרס גדול של דברי תורתו של רבי ישעיה, שנרשמו על ידי החסידים, אבד בשואה. שרידים מדברי תורתו יצאו לאור בספר "רבינו הקדוש מטשחויב" (מכון זכרון משה, בני ברק, תשנ"ח).

בניו מזיווג ראשון היו:

1. רבי חיים מטשחויב (תרמ"ב-תשט"ז) בניו יורק. 2. רעכל-דבורה אשת האדמו"ר רבי חיים יצחק טברסקי (תרמ"ו-תש"ג) מצ'רנוביל-לויעב בקייב. 3. הענא אשת האדמו"ר רבי מנחם מנדל הלברשטאם הי"ד (תר"ן-תש"ב) ממושינא-קרקוב.

בניו מזיווג שני היו:

1. רבי יעקב צבי הי"ד (תרנ"ו-תש"ג), אב"ד סוכא, מייחד ישיבות "דברי חיים" בקרקוב, בסכא ובחשאנוב. 2. רבי יחזקאל שרגא הי"ד, חתנו של רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד מבאבוב.

הערה: ב"ספר האדמור"ים" מאת יצחק אלפסי, עמ' 90, נכתב כי רבי ישעיה ניספה בכ"א בתמוז תש"ג.

חתימת האדמו"ר מטשחויב הי"ד

תמונת רבי יצחק חיים טברסקי הי"ד

חתנו של האדמו"ר רבי ישעיה מטשחויב, האדמו"ר רבי יצחק [חיים] טברסקי מצ'רנוביל-לויעב הי"ד, הנ"ל, ברח מרוסיה הלבנה, בעקבות פוגרומים ורדיפות, והתיישב בעיר קייב שבאוקראינה. למרות האיומים והסכנות המשיך הרב לפעול במסירות נפש להפצת תורה וחסידות ולחיזוק את הקהילות היהודיות ברחבי רוסיה, בשל פעילותו סבל מעויינות השלטון הרוסי ובשנת תרפ"ט (1929) גורש בהוראת השלטון מדירתו לרחוב, עם אשתו ושבעת ילדיו, כפי שעולה ממכתבו ל"עזרת תורה" בשנת 1929, בו כתב:

בעזה"י יום ד' ב' דר"ח אדר שני תרפ"ט קיעב.
להחבורה הנכבדה "עזרת תורה" העוסקים בצרכי ציבור באמונה, כולם יעמדו על הברכה בעיר נאוי יארק!
אחדש"ה! אף שאין בטבעי לבוא בכתובים ובקשות אך ההכרח לא יגונה כי ממש באו מים עד נפש, ונמצא אני וזוג' ושבעה ילדים קטנים כאני' בלב ים, כי אצלנו נגזרה גזירה וניתן דת ודין אשר הרבנים צריכים להשליך אותם החוצה מהדירות אשר הם דרים כעת, וגם אסורים לדור בכל החצרות השייכים להמלוכה, ובעירנו רובם ככולם שייכים להם, והגזירה העיקר נפלה עלי כי אצלי הילדים קטנים ואינם שייכים עוד לעבוד אצל המלוכה. ועוד נגזר עלינו אשר אנשים בערכנו אינם צריכים למכור להם לחם, והיוקר מתגבר מיום ליום וצריכים לגוע ברעב ח"ו.לכן באתי בבקשה גדולה, חוסו נא, רחמו נא, רחמו נא עלי ועל ב"ב שי' התלוים בצוארי, להנות מטובם לשלוח לי מתנתם בעין יפה ברוח נדיבה איזה סכום הגון שיהי' ביכולתי לשכור איזה דירה אפילו רחוק מהעיר אצל איש פרטי שיהי' ביכולתי לדור אצלו, וגם על זה צריך סכום רב לשלם להשכן היושב בדירתו דמי חזקה כמו שנהוג בארצנו, כי אפילו לא ישלחו תיכף מנתם אז ישליכו אותנו החוצה תחת כ[י]פת השמים אפילו בחורף, כי כך היא הגזירה לעשות נקמה מאחינו המאמינים, ודי לחכימא ברמיזא. תקותי… אשר מרחמים על כל ישראל יעשו המצוה הגדולה וירחמו עלי ועל ב"ב שי' אשר הם תשעה נפשות, ויפדו אותנו מסכנת נפשות, ובזכות המצוה הגדולה יתברכו כולם בכל משאלות לבם לטובה, ונזכה להרמת קרן ישראל ברו"פ ולגאולה שלימה בקרב במהרה בימינו א"ס. אסיים מכתבי הנכתב לא בדיו רק בדמים ממש, ידידם בלי מכירם דו"ש מכבדם כערכם הרם והנישא,
יצחק בהרה"צ המפ' מו"ה אי"ה זצוקללה"ה נכד הרה"צ המפ' מו"ה הר' אהרן זצוקללה"ה מצערנאביל לבית טווערסקי.

בשנת תרצ"ז (1937), באמצע אמירת הסליחות הראשונות בחודש אלול, נאסר הרבי מצ'רנוביל-לויעב והושלך לבית הכלא בקייב למשך שנה. לאחר שנה גורש לערבות סיביר וסבל שם מתנאים תת-אנושיים, ורק כעבור שנה נודע למשפחתו לאן גורש. בשנת תש"א ושוב בשנת תש"ב שבו וגירשו אותו ממחנה למחנה בלא ליידע את משפחתו על מקומו. בשנת תש"ג (1943) הוא צם במשך כל ימי הפסח, על מנת להימנע מאכילת חמץ. בכ"ד בניסן תש"ג נפטר הרבי ומקום קבורתו לא נודע.

הערה: בספר "רבינו הקדוש מטשחויב" הביא את עדות בתו רבקה של רבי יצחק חיים, על כך שאביה נפטר ביום האחרון של פסח, כ"ב ניסן תש"ג.

מספר הצפיות במאמר: 230

עיקר עבודת אהרן הכהן בהדלקת הנרות הייתה להעלות ולהלהיב נשמת ישראל לאביהם שבשמים / הרב ישעיהו שלום רוקח הי"ד בשם אבי סבו ה'שר שלום' מבעלז זצ"ל

תמונת רבי ישעיה שלום רוקח הי"ד

והנה בקיץ העבר שמעתי מהרב רבי ישעיה שלום רוקח אב"ד קהילת קודש ואנאוויטש, נכד הקדוש מבעלזא ז"ל, בשם זקינו רב שר שלום מבעלזא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, בביאור פסוקי דמנורה בפרשת בהעלותך (במדבר ח,ב-ד) "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה, וזה מעשה המנורה עד ירכה עד פרחה". וקשה למה כתיב "הנרת" חסר ואחר כך כתיב מלא ושוב כתיב נמי חסר. וכן קשה מה שפירש רש"י "להגיד שלא שינה", מה רבותא דאהרן בזה.

וכתב הקדוש הנ"ל דידוע דעיקר עבודת אהרן הכהן היתה בהדלקת הנרות להעלות ולהלהיב נשמת ישראל לאביהם שבשמים, כי "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), וכפי בחינת עבודתו כך היה מעלה את נשמותיהן של ישראל לדביקות השם. והיה בא הציווי ממנו יתברך דלאו דוקא את הנשמות הגבוהות והגדולות במעלה יעלה בהדלקתו, אלא גם הנשמות השפלים והקטנות והחסרים מכל מעלה, כידוע דישנם נשמות שונות גדולות ויקירי ערך וגם קטנות ופחותי ערך, ואהרן בקדושת הדלקתו הוצרך להעלות את הכל בשווה, וקטן וגדול שם הוא אצל עבודתו. וזה ודאי עבודה גדולה וקשה שבמקדש, כי לנשמה שהיא מטבעה מסוגלת וקרובה אל הקדושה בקל יוכל להעלותה, מה שאין כן נשמה שהיא רחוקה מהקדושה צריך לזה כח גדול לקרבה אל הקדושה. וה' יתברך דכתיב גביה "כי לא ידח ממנו נדח" ציווה לאהרן לקרב גם נשמות הקטנות ולהעלות הכל בשווה.

וזה המכוון בפסוק הנ"ל "דבר אל אהרן גו' בהעלותך את הנרת" חסר כתיב, לרמז דהעיקר בא הציווי להעלות את נרות החסרים, היינו הנשמות הפחותים והחסרים מכל מעלה, כי הנשמות המלאות והגבוהות הוא דבר פשוט וקל להעלות אותן, אבל היה מוכרח להשתדל שכולן יאורו בשווה – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", שגם החסרים יאירו כמו המלאות. וזה שאמר אחר כך "ויעש כן אהרן גו' העלה נרתיה", שבאמת העלה גם הנשמות הקטנות והחסרים "כאשר צוה ה' את משה".

וזהו שאמר רש"י "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה", רצה לומר שלא שינה בין נשמה לנשמה, כולם העלה בשווה. והיינו רבותא דאהרן שהיה כוחו גדול לתקן הכל בשווה.

ואמר עוד "וזה מעשה המנורה". לכאורה קשה מה ענין מעשה המנורה לכאן. אבל רצה לומר שלא יחשוב האדם אחר שקלקל מעשיו שאי אפשר חס ושלום לתקן כל כך עד שיהיה הכל שלם בלי פגם כלל ובלי שישאר איזה רושם. על זה בא הפסוק לגלות "וזה מעשה המנורה מקשה עד יריכה עד פרחה", רצה לומר שהעלה ותיקן את הנשמות שהיו חסרים ופגומים בתכלית השלימות, עד שנעשו אחד באחדות השלם, בלי שום רושם ופגם כלל וכלל, והכל הביא באחדות האמיתי. עד כאן דברי קדוש ישראל מרן רב שר שלום מבעלזא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

(הרב שלמה יששכר טייכטל הי"ד בספרו משנה שכיר, מועדים א, עמ' 532-533, בשם רבי ישעיה שלום רוקח הי"ד בשם אבי זקנו האדמו"ר רבי שלום מבעלזא).


רבי ישעיה שלום רוקח הי”ד, צדיק מפורסם, רב גאון, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, מצאצאי אדמו"רים מרופשיץ ומבעלז. בנו של רבי אפרים זלמן רוקח מהרובישוב, בנו של רבי יהודה רוקח מאוחאן בנו של הרב הקדוש רבי שלום מבעלז.

נולד בסביבות שנת תר"ך (1860). היה תלמיד זקנו רבי חנינא הורביץ אב"ד אולינוב, וגדל בבית דודו זקנו הרה"ק רבי משה מרוזוודוב, שחינכו לתורה ויראת שמים, ולימדו לפעול ישועות עבור כלל ישראל ולנהוג כמנהגי בית רופשיץ. בהיותו בן שלוש עשרה נשא לאשה את מרת נחמה בת רבי נתן דוד דייטש אב"ד קרטשינוב (קרעטשניף). בשנת תרל"ט, לאחר פטירת חותנו, עבר לגור בקהילת אולייאנב לצד אמו הגלמודה, ונשאר שם עד לשנת תרנ"ד. משנת תרנ"ו בערך כיהן כרב ואדמו”ר בוואנוביץ (וואניאוויטש) שליד סאמבור, ונודע בפי כל בתואר "וואניאוויטשער רבי". בשנת תרס"ז עבר לגור בליטוביסק, פתח שם בית מדרש. האדמו"רים מבעלז ומלאזוב הרבה לשבח את גודל מעלותיו והשגיו.

במלחמת העולם הראשונה סבל רבות, נדד כפליט. בט"ז באייר תרע"ו, בהיותם בחרקוב, נפטרה רעייתו. הוא נפצע ברגלו, וצלע מעט עד אחרית ימיו. הוא נלקח בשבי בידי רוסיה ונשלח לגלות בסיביר, אך בשל מחלתו נשאר בחרקוב. בתום המלחמה נחלץ מרוסיה ונקלט בקהילת פרשוב בסיוע הנדיב ר' יצחק ארינשטיין. הרב נשא אשה בזיווג שני, חזר לזמן מה לליטוביסק, ואחרי שנת תרפ"ה התיישב כאדמו"ר בטורקא.

הוציא לאור את ספרו “ילקוט ישר” (בילגוריי, תרצ"ח) שנכתב על דרך הקבלה והחסידות, עם צירופי שמות על פי הקדמות האריז"ל והבעש"ט. ספרו כולל גם על לקט מספרים ומכתבי יד של אבותיו ומבאר ערכים על סדר הא' ב', כעין ספר ערכי הכינויים.

במשך יותר מארבעים שנה עמל יומם ולילה בליקוט דברי תורתו של אבי-זקנו, רבי שלום מבעלזא, “הרב שר שלום”, בסידורם ובהגהתם.  זמן קצר לפני פתיחת מלחמת העולם השנייה הגיע אליו בנו משה לבקרו בטורקא, ואביו שחשש מפני המלחמה הגדולה העומדת בפתח, מסר לו את כתב היד (למעט כתב היד על ספר דברים) וציין את חששו שכתבי היד יאבדו בצוק העיתים. כמענה לשאלת בנו מדוע אינו חושש לחייו ובורח מפני הסכנה, ענה שהוא נשאר כאן יחד עם כלל ישראל. לימים, הודפס ה“מדבר קדש” בעיקר מתוך כתב יד זה.

הרב חיבר ספרים נוספים וקיווה להוציא לאור, ובהם הספרים "דברי שלום" על חמישה חומשי תורה, "חזון למועד" על המועדים, "מבשר שלום" על כל האותיות רבתי בכל התנ"ך, "משמיע ישועה" על כל האותיות הזעירות שבתנ"ך, "קונטרס קנאת סופרים" בענייני אגדה. בנוסף עמל לסיים את כתיבת ספרו "שיר חדש" על פרק שירה  וחיבורים נוספים. כתבים אלו אבדו במהלך השואה.

באחרית ימיו התעוור והתענה בגטו עם אחיו. הרב נהרג על קידוש ה’, באקציא הראשונה שנערכה בטורקה, שהחלה ביום י"ח בטבת תש”ב (07.01.1942). הגרמנים והשוטרים האוקראינים עברו בין בתי היהודים ואספו אותם לכיוון בנין המשטרה, תוך שהם מכים אותם מכות רצח. יחד עם זקנים וזקנות יהודים נכלא רבי ישעיה שלום במחסן בבניין משטרה, שם המשיכו להכות אותם במקלות. על פי עדות המובאת ה"ספר הזכרון ליוצאי טורקה על נהר סטרי" הצמיד איש גסטאפו קירב אקדח לאפו של הרבי ואמר: "תריח את זה ותתפלל לאלוקיך, שיעזור לך" והמשיך להכות בו ללא הרף", והרבי שתק. למחרת, וביום שאחריו, הובלו קבוצות של יהודים מתחנת המשטרה במשאיות לשדה מחוץ לעיר, בדרך ליאבלונקה, ונורו לתוך בורות. יש שציינו את יום כ"ב בטבת תש"ב כיום הזיכרון של הרבי, עם זאת יש מי שטוען שהעדות הנ"ל עולה שמסתבר שנרצח כבר כמה ימים קודם לכן, בי"ט או בכ' בחודש.

מתוך אחד עשר ילדיו נספו בשואה:
בנו הבכור רבי נפתלי אב"ד קאטוב ומשפחתו.
בנו רבי יעקב, בנו רבי ישראל דוד אב"ד ווינטש וקאטוב ובתו שיינדל.
בנו הצעיר ר' (אפרים) יהושע (שיע'לה) ומשפחתו.
בנו רבי אלטר אליעזר רוקח מירוסלב נפטר בט' אדר א תש"ב, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והניח אשה וילדים שחלקם הגיעו לרוסיה.
ילדי רבי ישעיה שלום רוקח ששרדו את השואה, התגוררו בישראל, בארה"ב ובלונדון.

מספר הצפיות במאמר: 181

יזהר מאד מאד שלא להצר לשום בר ישראל / רבי משה בצלאל אלטר הי"ד

תמונת רבי משה בצלאל אלטר הי"ד

קטעי ציטוטים מתוך מכתביו ודבריו של רבי משה בצלאל:

"והנני דורש שלום ידיד נפשי החסיד… ועליך אתמה ביותר מדוע יושב אתה ושותק, ולא תשתיק המחלוקת. ובפה אומרים: מאחר שאין לכם דאגת פרנסה יש פנאי לחשוב על מחלוקת. ואם כי איני חושדך ח"ו שתהיה מבעלי המחלוקת, אבל הלא אתה איש פנוי, ורודף שלום מעולם, קבל נא עליך זו המצוה לעת זקנתך, וחפץ ד' בידך יצלח להחזיר השלום באמת.

אלו דברי ידידך דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"יום ב' מקץ תרצ"א.

… ויש לי עגמת נפש מסגנון מכתביך, שמוכח מתוכם שיש לך שנאה על כמה אנשים, שיש לאו מפורש לא תשנא את אחיך בלבבך, ומצות עשה ואהבת לרעך כמוך, ובודאי לא נאמר זה על אנשים ידידים ביניהם, על זה לא הוצרך התורה לצאת ולהזהיר, רק בכהאי גוונא שהיצר הרע דורש מהאדם שישנא לחבירו, אז הזמן לקיים 'ואהבת', וממילא כמים הפנים, ונדחה השנאה מהאחר, ונעשים שניהם אוהבים.

ואתה אשר תמיד היית איש אוהב לבריות, ולא ידעת כלל לצער שום איש, ואתה בארץ ישראל המחכמת, וצריכין להטהר מהמידות הרעות מידי יום ביום יותר ויותר

ותהלה לא-ל באיסור טריפות ויתר איסורים נזהרים, ולמה יגרע הלאו ד'לא תשנא' שהוא איסור שבין אדם לחבירו וחמור יותר, וגורם ללשון הרע ועוד איסורים רחמנא ליצלן.

ואם כי יש לך עוולות ממי, הלא כמה גדול המעביר על מדותיו, וכמה נחת רוח תעשה בזה למעלה, כי אחדות ישראל דבר גדול מאוד. ואקוה כי תשים דברי אלה על לבך למלאות מבוקשי, ואם כי יקשה לך בתחילה, אבל אחר כך יערב ויבושם לך.

ואם תודיעני שתאות לזה, אדבר עם כ"ק אחי מרן שליט"א מזה.

דברי דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"והנני דורש שלום כבוד… וכאשר נאמר 'סתירת זקנים בנין', אכפיל מבוקשי להתבונן ולקיים מה שנאמר 'עזוב תעזוב', עזוב מה דבלבך כו' (אונקלוס שמות כג,ה). וגם לי יש עוולות מאנשים, ובשביל זה יהיה לי שנאה על מי מישראל? חס ושלום! והלא צריכין לומר בכל לילה 'שרי לכל מאן דמצער לי', רק אני. אומר מפורש להאיש: כן עשית לי, וגם אם אינו מפייס אותי נשאר לי תביעה עליו, אבל לא שנאה חס ושלום. וראה נא במסילת ישרים פרק י"א… תתבונן כי צודקים דברי דברי…

דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"יום ב' ויחי תרצ"א.

… מוכרח אתה לשכוח בכל אלה, ולהתקשר בשלום עם כולם, כי אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת, וכאשר יהיה השלום  – ממילא ימלאו מבוקשך… ואם תצטרכו לוותר משלכם, כדאי הכל למען השלום.

ומה שאמרו חז"ל אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת, מה קא משמע לן, הכל רואין זאת, רק הפירוש אפילו שדומה לאדם בבירור שבכהאי גוונא טוב יותר המחלוקת מהשלום, על זה אמרו שאינו כן, ואין שום דבר טוב יוצא ממחלוקת… ואם כי קשה מאוד בתחילה, אבל הוא אחד [מהדברים] שהעולם קיים על זה, בכן נא חזק והתחזק ועמוד בזה למלאות מבוקשי, ותעשה בזה דבר גדול…

דברי ידידך דורש שלומך בכל לב ונפש חפצה,

משה בצלאל

האדמו"ר מגור מרן הפני מנחם סיפר ביום פטירתו של דודו רבי משה בצלאל: "פעם בתוכחתו על מעשה של משובת נעורים אמר לי: יהודי הוא כמו ספר תורה, וצריך להזהר שלא להרים עליו יד. היו אלו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ומני אז איני מסוגל לתת ליהודי מכה, ואפילו לצורך מצות חינוך מיעטתי בכך" (אוצר דרשות פני מנחם, ח"א עמ' צד-צה – כ"ג אלול תשמ"ח).

באחד ממכתביו הזכיר ה'פני מנחם' כי במהלך תקופת מלחמת העולם השנייה למד תורה ומוסר עם דודו מידי יום כחצי שעה עד ליציאתו מוורשה: "בסך הכל הדיבורים שדיבר עמי הר"ר משה בצלאל הם אחת עשרה, ואני זוכר רק עשר, והראשון היה להיות נזהר מאד מאד שלא להצר לשום בר ישראל" (אוצר מכתבים פני מנחם, מכתב רב).

(שם ושארית)


רבי משה בצלאל אלטר, בנו של האדמו"ר בעל ה"שפת אמת", ואחיו של האדמו"ר ה"אמרי אמת", נולד בחודש אדר שנת תרכ"ח (1868). מצעירותו למד תורה בשקידה עצומה מאביו הקדוש ומבחירי המלמדים, והתעלה בתורה וביראה, בקדושה ובטהרה.

בחודש שבט תרמ"ד נשא לאשה את מרת חיה שרה, בת דודו רבי שמעון חיים אלטר. לאחר חתונתו המשיך להתגורר בחצר גור, בצל אביו הקדוש, ולעמול בצניעות ובשקידה רבה בתורה ובעבודת ה'.  

לאחר פטירת אביו, נעשה חסיד נאמן של אחיו ועמד לפניו באימה כחסיד מן המניין. ה"אמרי אמת" הורה בצוואתו שלאחר פטירתו אחיו "רבי משה בצלאל ינהיג את קהל החסידים, והוא ימשיך את לבכם לאביכם שבשמים".

בשנת תרפ"ה ביקר רבי משה בצלאל בארץ ישראל, ובשנת תרצ"ט (1929) קיבל סרטיפיקט ותכנן לעלות לארץ ישראל. בהמשך ויתר על הסרטיפיקט לטובת נכדו.

בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עבר עם האדמו"ר ה'אמרי אמת' לגיטו ורשה, שם המשיך לעמול בתורה וללמדה.  

לאחר שאחיו ה'אמרי אמת' עזב את פולין ועלה לארץ ישראל, היה רבי משה בצלאל למנהיגם של חסידי גור בפולין. יחד עם אחיו, רבי מנחם מנדל אלטר הי"ד, פעל להמשך לימוד התורה בגיטו, עודד את רוחם של אחיו היהודים המעונים בגיטו וניסה להקל על סבלם.

עם התגברות המשלוחים למחנות המוות, עבר, יחד עם רבנים נוספים, לעבוד בבית החרושת לנעליים "שולץ" שניהל ר' אברהם הנדל.

רבי משה בצלאל נתפס יחד עם יהודים נוספים ונלקח לרחבת המשלוחים. הלל זיידמן כותב ביומנו שבעמל רב ובשוחד עצום הצליח ר' אברהם הנדל להביא לשחרורו. במהלך ה'אקציה הגדולה' בגיטו ורשה, נתפס שוב, וממש ברגע האחרון חולץ מקרון הרכבת בסיוע שוטר יהודי. כעבור מספר ימים נתפס שוב וגורש לטרבלינקה, שם נרצח על קידוש ה', בכ"ג באלול תש"ב (1942). עמו נספו רוב בני משפחתו. הי"ד. מסופר כי לפני מותו אמר ש"לפעמים גם המוות הוא מצווה, אם הולכים בשמחה לעשות את רצון הבורא יתברך ויתעלה".

אחיו האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להימלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש, אחיו רבי נחמיה הי"ד נפטר בגטו ורשה בכ"ב בתמוז תש"ב. אחיו רבי מנחם מנדל הי"ד נרצח בטרבלינקה בחודש אב תש"ב, ואחותו אסתר בידרמן הי"ד נרצחה בראש השנה תש"ג,

בנו הילד יהודה אריה לייב ז"ל נפטר על פני אביו. בנו רבי יצחק מאיר הי"ד נהרג בהפגזה גרמנים על ורשה בפרוץ המלחמה. כן נהרגו בניו רבי דוד ורבי יואל, וחתנו רבי לייבל קמינר. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 142

במעלת מידת השמחה / הרב יצחק מאיר אלטר הי"ד

תמונת הרב יצחק מאיר אלטר הי"ד

יום ה' דברים תר"ץ

לכבוד ידידי מוה"ר אברהם פנחס (לנדא) שליט"א.

ה'קראטיל' שלך השגתי, והנני רואה בין השיטין כי חסר לך שמחה, וכ"ק זקני רבינו הקדוש זצ"ל אמר בשם הרבי מלובלין זצ"ל על הגמרא (תענית כט, א) משנכנס אב ממעטין בשמחה, הכוונה כשם שמרבין הקדושה באדר על ידי ריבוי שמחה, כן באב ממעטין הטומאה על ידי שמחה. כנראה כי בלי שמחה אי אפשר לעשות דבר טוב כלל.

והרי אנו מאמינים בני מאמינים בדברי חז"ל, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס, ב), לכן בכל עוז צריכין לחזק בשמחה, הגם שקשה, הגם שנראה חושך, עם כל זה אין להשגיח על שום דבר, ורואין בחוש דברי רבי ר' בונם זצ"ל שאמר "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) כי על ידי שמחה נוכל לצאת מכל הצרות…

ועל השולחן בבית המדרש אמר כ"ק מו"ח מרן שליט"א מרן האמרי אמת זי"ע על חטא מי מריבה בשם הזוה"ק תצא כי כל מנהיגי ישראל עד סוף כל הדורות עמדו אז, וזה "שמעו נא המורים" (במדבר כ,י) – הם מורי ישראל. והנה גבי יעקב אבינו ע"ה נאמר ביקש לגלות את הלך ונסתם ממנו, היינו כי יעקב אבינו ע"ה ראה הדורות שיהיו קודם ביאת המשיח, ומפני צערו נסתם ממנו. כן כאן גבי משה רבינו ע"ה כשראה מנהיגי ישראל שיהיו בזמן האחרון קודם ביאת המשיח "איז דאס לשון גיווארן אפגינימען בייא עהם, אין עהר האט נישט געקענט רעדין, נאד געמיזט שלאגין דעם שטיין".

הנני ידידך עוז הדורש שלומך בלונ"ח ומצפה להצלחתך ולהרמת קרנך בגו"ר

יצחק מאיר

… ואבקשך מאוד להיות בשמחה, ושמעתי בשם הרב הגאון מאוסטראווציע ע"ה על דאיתא (בראשית לו,יב) "ותמנע היתה פלגש", ואיתא במדרש כי אמרה לא זכיתי לדבוק ביעקב אדבק על כל פנים בעשו, לא זכיתי להיות אשה לבנו אהיה על כל פנים פלגש, נמצא היתה בעצבון רב ומזה יוכל להוולד רק עמלק. כן שמעתי מרב אחד ששמע משמו והיה לי הנאה.

ושמעתי בשם רבינו הרבי ר' בונם זצ"ל על לשון "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) כי על ידי שמחה קען מען ארויס גייען פון אללע ענגשאפטין.

ותדע כי הבעל דבר עושה כל כוחותיו רק שנהיה במרה שחורה, ואם היה הבטחון על אדם – יש הספק אם יכול לעזור, אך הבטחון שלנו על רם ונשא שאין מעצור לפניו בין רב למעט. ותאמין לי כי כל העולם מלא ניסיונות.

וראיתי בספר בכורי אביב – הוא מהרב הקדוש ר' יענקיל זצ"ל מראדזמין ומביא בשם הרבי ר' בונם זצ"ל מה שביקש יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח,כ) "ונתן לי לחם לאכול", דהתפילה של יעקב היתה אם יהיה ה' עמדי ונתן לי לחם לאכול – שיהיה הנתינה מה' לבדו, לא על ידי שליח ולא על ידי טבע.

לכן נתחזק בכל כוחנו, ונזכה להיות תוך כלל ישראל, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל.

אשאר בזה ידידך הדו"ש בלב ונפש חפצה, מברכך בכל מילי דמיטב, המצפה לטובתך

יצחק מאיר

קטעי אגרות נוספים במעלת השמחה

אבקשך עוד הפעם לבל תהיה בעצבות, ובאמת שמעתי בשם הרב מפאריסוב ז"ל כי "זארגען" (דאגה) הוא סם, וכנים דבריו, ויותר הוא מגרעת ממועיל, ובודאי יעזור הש"י…

(עש"ק קרח תר"פ)

אהובי אחי, בטח בה', ואפילו בעת צרה, וכן בעת הרווחה, אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, ויה"ר שיהיה לך מידו המלאה הפתוחה הקדושה. ואל תהיה בעצבות, כי השמחה רפואה לכל המכאובים.

(עש"ק תבוא תרפ"ה, ניו יורק)

ואבקשך מאוד להיות בשמחה, ובטח נודע לך מה שאמר הרבי ר' בונם זצ"ל "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) – כי על ידי שמחה יכולין לצאת מן כל מיני דחקות, ודברי אלקים חיים המה.

ולפי דעתי, כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ,ב) הרגזן לא עלה בידו רק רגזנותו, כן להיפוך, בפרט מידה טובה מרובה: השש ושמח מכל דבר עולה בידו הכל.

ומי שזוכר צורת כ"ק זקני רבינו הקדוש (השפת אמת זצ"ל) ראה בעיניו שהיה בכל רגע מלא שמחה.

(עש"ק בהעלותך תרפ"ח)

שמעתי מר'… כי היית אצלם ואתה בעצבות, וזה עוולה גדולה, וכתבו הספרים כי עצבות מזיק מאוד לפרנסה, וירושלים עיר הקודש נאמר (תהלים מח,ג) שהיא "משוש כל הארץ", על כל פנים נמצא עוד שיריים שמחה להמבקשים שמחה…

(יום ד' בראשית תרצ"ו)


הרב יצחק מאיר אלטר הי"ד, נולד בשנת תרמ"ח, כבנו הבכור של מרת חיה שרה והרב משה בצלאל אלטר הי"ד, בנו של האדמו"ר רבי יהודה ליב אלטר ה"שפת אמת" מגור. נשא לאשה את מרת פייגא בת דודו האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלטר ה"אמרי אמת", והתגורר בגור. הרב יצחק מאיר היה איש סודו ואמונו של אביו, שאהבו אהבת נפש והיה משוחח אתו מידי יום בכל עניין ועניין. בצעירותו עמד בראש "חבורה" משותפת לעובדת ה', עליה נמנו בני משפחתו הרב יצחק דוד בידרמן, רבי ישראל אלטר ה"בית ישראל" והרב יצחק מאיר לוין. הם קבעו לעצמם סדרי לימוד משותפים בתורת הנגלה והנסתר, והיו דבוקים האחד בשני כאחים.

יחד עם גיסו הרב יצחק מאיר לוין, ניהל הרב יצחק מאיר גם בית מסחר לספרים בניו יורק. ספריות שלימות נרכשו בארץ ישראל ובאירופה למכירה בניו יורק. תוך שנים ספורות בית עסק זה צבר הפסדים והספרים הוצעו למכירה במכירת חיסול בסביבות שנת תרפ"ו. פעילות בית מסחר הספרים צומצמה, ובשנת תשי"ד רכש אותה ר' מרדכי גולדמן, שעמד בראש בית מסחר והוצאת הספרים "אוצר הספרים".

בשנת תרפ"ד נולד בנו רבי בנימין מנחם. הרבנית פייגא חלתה בלידה ונפטרה ביום הברית.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, הוחלט להעביר את הרבי ה"אמרי אמת" מהעיירה הקטנה גור לעיר הבירה ורשה, כדי שיוכל להסתתר שם מהגרמנים שהחלו לחפש אותו. בי"ג בתשרי ת"ש, נהרגו הרב יצחק מאיר והמשמש המסור הרב החסיד הרב בונים לעבל הי"ד מפגיעת רסיסי פגז בבית הרבי בוורשה. בשל המשך ההפגזות נקברו ההרוגים באופן זמני בחצר הבניין, ובחול המועד הועברו לקבורה בבית העלמין של וורשה. הרב יצחק מאיר הובא לקבורה בסמוך לקבר אביו אימו רבי שמעון חיים אלטר, אחיו של ה"שפת אמת".

אוסף מכתביו יצאו לאור בספרים "זכרון שמואל" (תל אביב) ו"שם ושארית: הרה"ק רבי משה בצלאל אלטר הי"ד ובנו מוהר"ר יצחק מאיר אלטר הי"ד" (אשדוד, תשע"ג).

מספר הצפיות במאמר: 236

העיקר הוא עבדות ה' יתברך / רבי דוד לייפר הי"ד, האדמו"ר מנדבורנה באניא

כבד מאוד במקנה

"ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר ושפחות ועבדים וחמורים ואתונות וגמלים". יש לדייק, כיון שהיה לאברהם כל אלה למה נקט הכתוב "ויהי" שהוא לשון צער, כמובא בגמרא מגילה (י:) כל מקום שנאמר "ויהי" לשון צער הוא. וביותר תגדל הפליאה דאצל לוט כתיב "וגם ללוט ההולך את אברם היה" וגו', לשון שמחה, ולשמחה מה זו עושה אצל איש רשע.

ויש לפרש על פי דברי ה"קדושת לוי" על הפסוק (תהלים לד,י) "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו", דהיראים מחשבים תמיד אולי מנכין להם הזכיות בעולם הזה בעת שיש להם די צרכם. ולכן מוסיפין יראה תדיר. וכשרואה הקב"ה שהם מהרהרים בתשובה מצד המורא שמנכין להם הזכויות, אזי הקב"ה מוסיף להם עוד טובה, שפע חיים ושפע פרנסה.

וכן היה אצל אברהם אבינו ע"ה שלא שמח שמחה גדולה מנכסיו המרובים, רק היה לו צער מזה, מחמת שהצדיק אין מגמתו על עושר ונכסים אלא על עבדות הבורא ב"ה, וזהו שאמר הכתוב "ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן" וכו', לשון צער, שלא רדף אחר ריבוי הפרנסה ולא שם מחשבתו כלל על העשירות, ונצטער שמא ירבה דאגה מחמת ריבוי הנכסים. וכן אולי ינכה לו ה' יתברך מזכויותיו, והקב"ה יען ראה שאברהם אינו משים רעיונו על הכסף וזהב, לזאת ברכו ה' לרוב בכל טוב בעושר וגדולה באופן ש"ברכת ה' היא תעשיר" ואז "לא יוסיף עצב עמה", ולא יטרידנו מעבדות ה' יתברך. אומנם לוט לא היה כן עמו, וכל מחשבתו היתה בגשמיות וממילא שייך אצלו לשון שמחה.

וכן ראיתי ב"כתב סופר" שפירש כעין זה, וזה לשונו, לשון "כבד מאד" הווא ליה למימר "היה". ונראה לי שכוונת הקרא שהיה לו למשא וכבד עליו מקנה והון רב ולא חפץ באלה. אבל ראה והבין כי חפץ ורצון ה' הוא שסיבב כל הסיבות האלו, לכן לקח כל העושר מאת פרעה. עכ"ל. ולפי זה אומר אני שמתורץ בזה מה שאמר אברהם "למען ייטב לי בעבורך", ופירש רש"י, "יתנו לי מתנות". ולכאורה קשה לפי מה שפרשתי שהיה לו צער ממקנה והון רב, ולמשא כבד היה לו, איך רצה שיתנו לו מתנות. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דרק מחמת שהיה רצון הבורא ב"ה שייקח, לכן לקח המתנות. אבל הוא בעצמו היה לו צער מזה מצד רוב דביקותו בהקב"ה, שלא תטרד מחשבתו בעניינים גשמיים, ולא היה לו שמחה מהעושר ומהנכסים, כי העיקר אצלו היה עבודת ה' יתברך.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לשון "כבד" אומר דרשני. ויש לפרש על פי אמרם ז"ל (עירובין יג:) כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו. הכוונה בזה, שצריך האדם לעשות בעיניו את כל ענין עולם הזה טפל, ועבדות השם עיקר. ומצד עצת היצר הוא להיפך, ולא כן היה אצל אברהם אבינו שכל כוונתו היה להגדיל כבוד שמים. ומובא בספר "חומת אנך", "כבד" בגימטריא מספר שם הוי"ה ב"ה.

וזה פירוש הפסוק "ואברם כבד מאד", היינו שהיה כל מגמתו באותיות הוי"ה ב"ה, בלתי לה' לבדו, ועל ידי זה זכה שבירך ה' אותו במקנה בכסף ובזהב. כמו שראיתי באיזה ספר על מאמרם (שבט מוסר פי"ז) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מפני הכבוד" וכו', שכל הרודף אחר הכבוד, הכוונה מותרות פרנסה, אזי הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מן הכבוד, היינו מן מתרות הפרנסה ועיקר אצלו הוא עבדות הבורא ב"ה, אזי הפרנסה ברווח רודפת אחריו. וכן היה אברהם אבינו שלא רדף אחר מותרות הפרנסה, ועיקר היה אצלו עבדות הבורא להגדיל כבוד שמו בעולם, על כן זכה לעלות לגדולה.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לכאורה סיפר זה הכתוב, כדי להודיענו שאברהם היה עשיר גדול, אם כן היה לו לומר בסתם, "ואברם היה עשיר גדול" וממילא נדע שהיה לו כסף וזהב, כי עשיר גדול יש לו כסף וזהב. ואם אין לו כי אם קרקעות וכדו', אזי בקל יוכל למכרם ולהשיג תמורתם כסף וזהב. וגם לאיזה צורך הודיעני הכתוב שהיה עשיר במקנה, כי בוודאי העשיר אם רוצה שיהיה לו צאן, יוכל לקנות לו בכל עת. ועוד יש לדייק למה אמר כסדר זה, מקנה כסף זהב, הלא מצד החשיבות היה לו לכתוב "ואברם עבד מאד בזהב ובכסף ובמקנה". ותו קשה מהו הלשון "כבד". היה לו לומר "ואברם היה עשיר במקנה בכסף ובזהב".

ויש ליישב בדרך מוסר על פי כמה הקדמות. הנה בתחילת הפרשה כתוב, "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", וראיתי בשם הגאון רבי שאול מאמשטרדאם זי"ע לפרש כפל לשון בפרשה הקודמת, אצל "תולדות נח נח" וגו'. וזה לשונו, בגמרא דעירובין דף י"ג: איתא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, חד אמר נח לו לאדם שלא נברא משנברא, וחד אמר נח לו לאדם שנברא משלא נברא, ופירש הגאון הנ"ל באופן שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אדם שהוא מתגאה בעולה הזה שלו, ונדמה לו שנח לו שנברא, בוודאי לאדם כזה היה נח שלא נברא כלל, כי עתיד הוא ליתן את הדין על זה. אבל אדם שהוא מתמרמר תמיד על חטאיו ועל מעשיו המקולקלים ויודע בנפשו שלא יצא ידי חובתו נגד הבורא ב"ה אפילו אחד מיני אלף ממה שראוי לו לעשות עבור הטובות נסים ונפלאות שעשה עמו הקב"ה מעת צאתו מרחם אמו, ולאדם כזה דומה בעיניו שנח לו שלא נברא, ולכן באמת לאדם הנוהג כן, נח לו שנברא משלא נברא.

וזהו נמי ביאור הכתוב "אלא תולדות נח נח", מנח אחד יוצא נח השני, שמי שנח לו בעיניו שלא נברא, נח לו שנברא, ואיפכא מי שנח לו שנברא, לזה נח לו שלא נברא. עכ"ל.

ועל פי הנ"ל נחזור לפרש בענייננו, דאברהם אבינו ע"ה בוודאי היה במדרגה הזו שסבר בדעתו שנח היה לו שלא נברא משנברא מגודל ענוותנותו כאשר העיד עליו הכתוב שאמר "ואנכי עפר ואפר". ודרך הצדיקים לבקש מה' יתברך להודיעם באיזה דרך ילכו בעבדות הבורא ב"ה, ושינחם באורח מישור. ובוודאי גם אברהם אבינו ע"ה היה מתפלל לה' יתברך שיורה אותו דרך ה', כי היה רכושו רב והיה בין אנשי רשע, לא ידע איך לעשות שיהיה מן ההולכים בתמים למלאות רצון קונו, כי חש למה שכתוב בתורה (דברים ח,יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך".

ועל זה השיב לו הקב"ה, "ויאמר ה' אל אברם לך לך", ופירש רש"י להנאתך ולטובתך, פי' לטובת הנשמה. "מארצך", היינו מן הארציות שהם הדברים הגשמיים לבלתי ליהנות מהם יותר מן הנצרך לטובת הנפש. ואם תאמר הרי אני בין אנשי רשע והמקום גורם לילך אחר המותרות, על זה אמר לו הקב"ה, "וממולדתך", תלך לגמרי מן הארץ אשר אתה דר בה. ואם תאמר קשה עלי המעשה לקיים מה שכתוב בתהלים (קיב,ט) "פזר נתן לאביונים" לחלק מותר כספי לצדקה והכנסת אורחים, מחמת שעדיין אני בבית אבי. על זה אמר לו הקב"ה "ומבית אביך", שילך גם מבית אביו.

ואם תאמר הלא מותר לאדם להנות גם מעולם הזה, כגון לקנות דירה ומלבושים לו ולבני ביתו, ובפרט לכבוד שבת ויום טוב שמצווה לילך בבגדים נאים, ומצווה לשמח את אשתו ובניו בבגדים נאים כמבואר בשו"ע או"ח (תקכט,ב) וזה לשונו, חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, ובסעיף א' כתב שבגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. אם כן יש עתים אשר רשאי האדם ליהנות מדברים הארציים, על זה אמר לו הקב"ה, "אל הארץ אשר אראך", היינו מאיזה ארציות רשאי אתה להנות, "אשר אראך", דייקא כשהם לצורך הנפש ולא להתענג עצמו בדשן בדברים המותרים.

וכתב הרב החיד"א בספרו "חומת אנך" דתיבת "כבד" בגמטריא שם הוי"ה. והשתא אתי שפיר כל הדקדוקים הנ"ל, דלכן אמר הכתוב "ואברם כבד מאד", רצונו לומר שהיה נזהר מאד שלא להסיח דעתו משם הוי"ה ב"ה כדרך צדיקים גמורים, ועל ידי זה שהיה דבוק בהשם ב"ה, עשה רצון קונו. ראשית "במקנה", שנתן לאכול מן המקנה לכל אדם הנצרך והכניס אורחים בלב שלם, ועוד, גם "בכסף" פיזר נתן, ואפילו "בזהב", שהוא דבר יקר, גם בזה רדף אחד רצון העניים למלאות מבוקשם, והסדר קאי בדרך לא זו אף זו.

ועוד יש לומר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", על פי מה שאמר אא"ז הרה"ק הרבי רבי מרדכי מנאדווערנע זצוקללה"ה שהחווה על אחד מאנשיו ואמר שיש לאל ידו לעשותו לעשיר גדול, אמנם רואה הוא שיזיק לו העשירות. אך אצל אברהם אבינו, ראה הקב"ה שלא יזיק לו העשירות מצד ענוות קדשו, כפי שהעיד עליו הכתוב שאמר על עצמו "אנכי עפר ואפר". וזה ביאור הכתוב "ואברם כבד מאד". "מאד" עולה מספר "מה", שהוא מדת ענווה כמו "ונחנו מה", ובשביל זה נתברך במקנה בכסף ובזהב.

(אוהב חסד, עמ' יח-כב)


רבי דוד לייפר הי"ד, נולד בעיר בושטינא בשנת תרנ"א (1891) לאביו רבי ישכר בער (רבי בערצי) לייפר מסאטמר ואימו רבקה לבית חודרוב. רבי דוד גדל בילדותו בסמוך לסבו רבי מרדכי לייפר מנדבורנה, בעיר בושטינא, ואחר כך היה תלמידו של הגאון רבי יהודה גרינוואלד, רבה של סאטמר בעל "קרן לדוד", שסמכו להוראה. על מנת שלא להתגייס לצבא, נאלץ לאכול מאכלים שפגעו במערכת העיכול שלו, וכתוצאה מכל נשאר כל חייו חלוש וחולה מעיים. הוא נשא לאשה את מרת אסתר רחל בת רבי אהרן יחיאל ראפפורט, נולדו להם חמישה בנים ובת. הוא היה סמוך על שולחן חותנו בנדבורנה במשך מספר שנים. בשנת תרע"ד, סמוך לתחילת מלחמת העולם הראשונה, חזר להונגריה, התגורר בבית אימו וניהל את בית מדרשו של אביו. בשנת תרע"ח עבר לגור בעיר באניא, עיר במחוז מרמורש שבצפון מערב רומניה, שנחשבה מקום מרפא, על מנת להקל על כאביו. כמחצית מתושבי העיר היו יהודים, ובהשפעתו הם התקרבו לדרך הבעל שם טוב ונעשו חסידים. החלו להתקבץ בבית מדרשו, ללמוד מתורתו ומדרכיו בקודש. למרות שרוב שעות היום נאלץ לשכב במיטה, התאמץ לעסוק בתורה ביום ובלילה ולהעלות על הכתב את חידושיו ואת דברי קודשם של אביו והסבים שלו. דרכו בעבודת ה' הייתה דרך ההתלהבות והדבקות, שמחה של מצווה ונועם של קדושה. הוא התפלל בנעימות נפלאות, שר זמירות וניגן בכינור, והידר בהכנסת אורחים ובסיוע ליהודים פליטי המלחמות. הוא דאג אישית לצורכי אורחיו הרבים, הקשי בלצרותיהם והרבה לפייס אותם ולנחמם. במהלך השנים נסע על פי פקודת הרופאים לעיירות מרפא שונות, והצליח בנסיעות אלו לפגוש את צדיקי דורו.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו הרדיפות אחר היהודים, ורבי דוד הורה להרבות באמירת תהלים ובתפילות בבית מדרשו. לאחר פלישת הנאצים להונגריה, המצב הלך והחמיר. גוי שנהג לקבל את ברכותיו של רבי דוד, הציע להבריח אותו ולהחביא אותו בבונקר שבבית בכפר נידח, אך רבי דוד מסרב ואומר "אין אני חשוב יותר מכל יהודי אחר, ואשר יעלה בגורלם של כל היהודים, יעלה בגורלי".

לאחר חג השבועות רוכזו היהודים בכיכר העיר וגורשו לאושוויץ. בין המגורשים למחנה ההשמדה היו רבי דוד לייפר ושלשה מילדיו, אברהם מאיר, יצחק ורבקה, שנספו יחד עקה"ש בט"ז בסיוון תש"ד.

רוב כתבי רבי דוד לייפר אבדו בשואה. בשנת תש"ה, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שב בנו הבכור, רבי אהרן יחיאל לייפר לימים האדמו"ר מנדבורנה-צפת, לבית הוריו לחפש שרידים מחפצי משפחתו, ומצא בערמת אשפה שתי חוברות בכתב ידו של אביו, ומקצת מחפצי הקודש שלו. בחוברות הללו שרידים מחידושיו של רבי דוד לייפר הי"ד על התורה והמועדים, שנאמרו על ידו בדרשותיו לקהל חסידיו בסעודה שלישית. רבי אהרן יחיאל, עלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והתגורר בעיר צפת. שם הקים בית מדרש בשם "נזר הקודש" על שם הצדיקים לבית נדבורנה-זדיטשוב-ראפשיץ. נפטר בשנת תש"ס (2000). המחברות שמצא יצאו לאור לאחר עשרות שנים רבות, והודפסו בספר "אוהב חסד" (נתניה, תשס"א), בהוצאת הרב זאב וואלף לייפר בן האדמו"ר מנדבורנה-חיפה.

בנו השני של רבי דוד לייפר, רבי יששכר בער, האדמו"ר מנדבורנה-בורו פארק, הקים בית מדרש בהארמאנשטאט, עלה לארץ ישראל וקבע את מקומו בכפר סבא. לאחר מספר שנים עבר לבורו פארק, והקים שם את בית המדרש " זכרון דוד", על שם אביו. נפטר בשנת תשס"ה (2005).

בנו השלישי, רבי מרדכי, גר לאחר המלחמה בארה"ב, ונפטר בשם בשנת תשכ"א (1961).

מספר הצפיות במאמר: 158

העיקר לעורר על סוכת דוד הנופלת / האדמו"ר 'חקל יצחק' מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד

תמונת רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד

'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (בראשית כד,סג). ופירשתי דנודע דעיקר התפלה צריך להיות על ביאת הגואל ולבטל הגלות, כאשר פירשו הקדמונים (תהלים קב,א) 'תפלה לעני' היינו משיח, כטעם (זכריה ט,ט) עני ורוכב על החמור, 'כי יעטוף' שנתאחר, מלשון (בראשית ל,מב) 'והיו העטופים ללבן'. ונודע דעיקר הפגם בעינים, כמאמר הכתוב (איכה א,טז) 'עיני עיני יורדה מים'.

וזה פירוש הפסוק 'ויצא יצחק לשוח בשדה', להתפלל על החורבן שנקרא 'שדה', כמו שכתוב (ירמיה כו,יח) 'ציון שדה תחרש'. 'לפנות ערב', לבטל ולפנות הגלות המכונה 'ערב' כדאיתא בריש פסחים, ובמדרש רבה בראשית על פסוק 'ויהי ערב' וכו'. ודייקא 'בשדה', דעיקר התיקון לעשות מ'שקר' 'שדה', כדאיתא בכוונות ליל שבת, ואזי 'וישא עיניו', נעשה תיקון בעינים, 'וירא והנה גמלים באים', דנמשך על ידי תפילתו מאור החכמה דעולה 'גמל' כנ"ל.

ולפי זה לא קשה קושית התוס' הנ"ל (דיבור הקודם) דלעולם יש לומר שהתפלל בתוך בית, ומה דכתיב 'בשדה' היינו על החורבן שנקרא 'שדה' כטעם 'ציון שדה' וגו'. ולפי מה שכתבי בשם הידי משה (נט,יא) שהיה אז יום שני דסוכות, ויסדו חז"ל לומר 'הושענא אבן שתיה, בית הבחירה וגו' דביר המוצנע', יש לומר 'לשוח בשדה' נוטריקון 'הושענא בית שתיה דביר המוצנע'. או יש לומר 'בשדה' נוטריקון 'בסוכת דוד הנופלת', דהיינו בשביל המקדש הנקרא 'סוכת דוד', דהשי"ן שמאלית מתחלפת בסמ"ך.

(ליקוטי חקל יצחק, מועדים, סוכות, עמ' רכ)


האדמו"ר מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, נולד בספינקא שבחבל מרמרוש, בשנת תרל"ה (1875) לאביו האדמו"ר ה"אמרי יוסף" מספינקא, רבי יוסף מאיר ווייס ולאימו מרת פערל, לאחר שנים רבות של צפייה ותוחלת, ובברכתם של רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב ושל ה"דברי חיים" מצאנז. הוא נקרא על שם מהרי"א מזידיטשוב. מילדותו למד בכישרון רב ובשקידה רבה בהדרכת אביו, ורכש ידיעות בכל חלקי התורה, עד שנעשה לגאון עצום בנגלה ובנסתר. בגיל 15 התחתן עם מרת מרים בת רבי ישכר בער אייכנשטיין בווערעצקי, מחבר הספר "מלבוש לשבת ויום טוב" ובנו של מהרי"א מזידיטשוב.

רבי יחצק אייזיק נודע בהתמדתו ויגיעתו בלימוד תורה לילות כימים, בפלפוליו העצומים ובחידושיו המפליאים, בגודל קדושתו וצדקתו ובעבודתו בתפלה בהתלהבות ובמסירות נפש. בשנת תרס"ד (1904) אביו הזקן חלה בשבץ והיה משותק, ובנו, רבי יחצק אייזיק, הנהיג למעשה את חסידי ספינקא. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ט, הוא מילא את מקום אביו באופן רשמי ועמד בראש אחת החצרות החסידיות הגדולות בחבל מרמרוש. גם בהיותו אדמו"ר לאלפי חסידים הסתופפו בצילו וזכו לברכותיו, המשיך הרבי מספינקא בהתמדתו בתורה יומם ולילה, ולמד למעלה מעשרים שעות ביממה. רבי יצחק אייזיק כתב ששה הקדמות לספרי "אמרי יוסף" שחיבר אביו על התורה והמועדים. דבריו בהקדמות אלו מעוררים ליראת ה' ולאהבתו, לאמונת ה' ולאמונת הצדיקים ומלהיבים אל הלבבות לעבודת ה' יתברך בשמחה ובטוב לבב. אלפי חסידים נהגו להגות בהקדמות אלו בייחוד בחודש אלול, להתעורר ליראה ולתשובה. כן יצאו לאור בחייו תשובות ממנו בחיבור "בן פורת יוסף" שהודפס בסוף ספריו של אביו.

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטו הרבי וחסידיו מהצבא הרוסי, הגיעו לבודפסט והמשיכו למונקאטש, שם ייסד הרבי מספינקא את ישיבת "בית יוסף" ועמד בראשה. בשנת תר"ץ (1930)  עבר הרבי עם ישיבתו לעיר סאליש, וחצרו הייתה כבר לאחת משלושת החסידויות הגדולות בהונגריה.

ערב מלחמת העולם השנייה חולקה צ'כוסלובקיה, ומחוז מגוריו של הרבי עבר לשלטון הונגרי שחוקק חוקים אנטי-יהודיים. הרבי מספינקא סייע ליהודים שנמלטו מפולין, שיכן אותם במחבוא בביתו וסיפק להם מסמכים מזויפים. לאחר תפיסת פליט יהודי מפולין בחצרו נעצר הרבי למשך יומיים. שבועות ספורים לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה, גורשו כ-12,000 יהודי סעליש והסביבה ונדחסו לגטו, יום לאחר חג הפסח. הגטו הוקם בבנייני הקהילה בעיר, והיהודים העשירים עונו בבית הכנסת כדי להכריח אותם לגלות היכן הטמינו את רכושם. החסידים ביקשו למלט את רבם והשיגו עבורו אשרות כניסה לארץ ישראל ולבריטניה, אך הרבי החליט להישאר עם חסידיו. הגטו חוסל והיהודים גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו החל מכ"ט באייר תש"ד (15.05.1944), בשני משלוחים, שהגיעו לאושוויץ בימים ז' ו-י"ג בסיון תש"ד. גם הרבי מספינקא נהרג שם על קידוש השם בי"ג בסיון. הוא  השאיר אחריו את כתבי היד "חקל יצחק" על התורה, הגהות על מסכת ברכות, שו"ת "חקל יצחק", דרשות בר מצוה שחיבר לבנו בכורו רבי ישראל חיים הי"ד, ולבנו נפתלי צבי הי"ד אב"ד בילקא. רוב חיבור השו"ת, וחיבור דרשות ופלפולים בסוגיות חנוכה אשר היה כבר מוכן לדפוס, אבדו בשואה. שרידי כתביו של ה"חקל יצחק" נלקטו, נערכו ויצאו לאור כתבי היד שניצלו בדרך נס על ידי נכדו וממלא מקומו, האדמו"ר מספינקא רבי יעקב יוסף, משנת תשי"ב (1952). הספרים יצאו בהוצאה חוזרת כעבור כחמישים שנה, וספר "ליקוטי חלק יצחק על המועדים" יצא לאור בשנת תשע"ה עם החיבור "מעשה אבות" המביא סיפורים ועובדות על האדמו"רים מספינקא על שבת ומועדי ישראל.

שלשת ילדיו של ה"חקל יצחק" נהרגו גם הם בשואה. נהרגו גם חתנו, רבי אברהם אביש הורוביץ רבה של קראלי שברומניה, ורוב נכדיו.

מספר הצפיות במאמר: 195

ממצוות השופר נעשה סוכה / רבי שם קלינברג הי"ד

תמונת רבי שם קלינגברג הי"ד

החדש תשרי בריש החדש הוא ראש השנה ומצוותו השופר, ובחצי השני המצוה היא סוכה. ונראה לי שזה סוד מה שאמרו "ופרוש עלינו סכת רחמים וחיים ושלום", שכן "ופרוש", צירופו "שופר", ממצות השופר נעשה הסוכה.

והיינו כמו שנתבאר במקום אחר על מה שהקשה (זוהר ריש אחרי) שפעם אחת כתוב "עבדו את ה' ביראה", ופעם אחת כתוב "עבדו את ה' בשמחה". והיינו שתחילת העבודה צריכה להיות ביראה, ולפי גודל היראה ממשיך עליו השכינה הקדושה, שהוא סוד יראת ד', כמו שכתוב בתיקוני זוהר. ואם כן השמחה ממילא באה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. והטעם כי אין אדם מרגיש שמחה מהמצוה אלא אם כן מיגע את עצמו בה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות) גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, וכמו שכתבו המפרשים, ולפי גודל היגיעה כך מרגיש השמחה.

והנה השופר רומז על יראה, כמו שכתוב "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו". ובחצי החודש השני מתחילה השמחה, זמן שמחתנו, ואתי שפיר "עבדו את ד' ביראה", בחצי החדש הראשון, ו"עבדו את ד' בשמחה" בחצי החדש השני. ותודה לא-ל הארכתי בזה במקום אחר.

והנה כתבתי באמתחתי שהסוכה היא דוגמת ארץ ישראל, על כן הוא "זמן שמחתנו", כי השכינה הקדושה שורה בארץ ישראל, ושם הוא מקום השמחה. ולכן איפסקה הלכה שסוכה היא דירת "ארעי", נוטריקון ארבעה גבולי ארץ ישראל: אשקלון, רקם, עכו, ים, כמבואר בריש גטין. כי בסוכה צריכין להרגיש קדושת ארץ ישראל, וההכנה לזה הוא השופר, כנ"ל. ולכן שופר במילוי "שין ויו פא ריש" עולה: "אשקלון, רקם, עכו, ים". וזהו שכתוב "ופרוש עלינו סוכת שלומך".

והבן יותר על פי מה שנתבאר בספר יצירה, שיש עולם שנה נפש. והנה בחלק העולם בחר ה' יתברך את ארץ ישראל. ובנפש בחר בישראל. ובשנה בחר בחדש תשרי, כי זה החודש שכל הכלל ישראל עושין תשובה ומרצין בתורה ובתפלה יותר מכל השנה. על כן ציווה לנו ה' יתברך לעשות סוכות, שהוא דוגמת ארץ ישראל, שאז נכללין כל הני ג' עולם-שנה-נפש יחד באהבה גדולה, כמו שאמרו "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה", וכמו שכתב דודינו הגאון הקדוש מורינו הרב צבי הירש שהכוונה על הסוכה, סימן לדבר "דירת ארעי" עולה תתצ"ה, כמניין "הבוחר בעמו ישראל באהבה", שאז נראית חיבת ה' יתברך לעמו ישראל שמסר המאני קרבא ביידהו והכניסם תחת כנפיו, שהיא הסוכה שיש בה קדושת ארץ ישראל. וזהו סוד הכתוב "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת", כי מצות סוכה היא הכנה להקמת סוכת דוד. לכן "דירת ארעי" עולה כמניין "את סכת דוד". ולעתיד יהא דירת קבע, וידרוש "ברוך אתה ד', עולה ד' פעמים דופן עם סכך, "הבוחר בעמו ישראל באהבה", עולה "דירת ארעי", כנ"ל.

וכאשר זכינו שמהשופר נעשה הסוכה, אמינא עוד פרפרת כלשהיא לההוא תבשילא, על פי מה שכתוב (בעבודת ישראל ריש תבא) על מה שאמרו רז"ל (דברים רבה שם) מה "לשקוד על דלתותי", אמר הקב"ה אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת אל תעמוד בפתח החיצון, אלא הוי נתכוון ליכנס דלת לפנים מן הדלת. "על דלתי" לא כתיב כאן, אלא "על דלתותי", ב' דלתות, רומז ענין גדול, כמו שכתב הראב"ד פירוש לספר יצירה כי המלכות "א-דני" ומדת התדבקות נקרא "א-"ל שדי", ובב' שמות אלו יש אותיות ד' ד', וצריך לייחד ולדבק אותם, והנשאר מב' שמות אלו הם "יש אני", שעל ידי זה מנושא המלכות, עיין שם.

ולדעתי, יש לומר "יש" נקרא מדת יסוד צדיק, רזא דשם "ש-די", וכמו שכתבו חז"ל סוף עוקצין, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק "שי" עולמות. ו"אין" נקרא בחינת מלכות, כי לית לה מגרמה כלום, ושניהם בחינת צדיק וצדק שצריכים ליחדם תמיד (עיין זהר וישב קפ"ב). ויען שעיקר כוונת ה' יתברך הוא שיתגלה בחינת מלכות שמים, כידוע, לבא בסוד ד', על כן נרמזים שניהם בשופר, שכן הנעלם מן "שין" "פא", הוא "אין", ומן "ריש" "יש", שהם דלת לפנים מדלת, שצריכים לייחדם כנ"ל.

והעניין על פי מה שכתב המהרי"ל בהלכות שופר, שבהשופר נכנסין לפני ולפנים, כמו שנכנס הכהן הגדול בקדש הקדשים, ושם הוא סוד ב' דלתות שנפתחו לו ע"י דוד המלך עליו השלם, כמו שאמרו חז"ל (שבת) שמהאי טעמא יש ב"דוד", ב' דלתין, כמו שכתבנו תודה לא-ל בערכו, ואין מקום האסף פה, והדברים עתיקין. והוא סוד הכף והמחתה שהכניס הכהן הגדול כמבואר ב"עבודת ישראל" בדרושי יום הכיפורים. עיין שם.

ובזה גם כן יובן שמהשופר נעשה הסוכה, על פי מה שנתבאר, תודה לא-ל (בעניין סוכה) שהכשר סוכה הוא ב' דפנות ושלישית אפילו טפח וצורת הפתח. והנה צורת הפתח הוא סוד אות ה', וכמבואר בזוהר בא על הפסוק "והגעתם אל המשקוף" וגו', עיין שם. והטעם כי הוא סוד השער שהצדיקים נכנסים בו, דוק היטב. והנה האותיות שלפני השם הוי'ה ברוך הוא הם "טדהד" ובו נרמז סוד הסוכה. ב' דלתין, ב' דפנות. הט' – שלישית אפילו טפח. ה' – צורת הפתח. וזהו שאמר הכתוב "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" ודוק היטב. ולפי מה שנתבאר שמהשופר נעשה הסוכה אמינא, אלו ב' דלתות שבזה השם רומזין על ב' דלתות של ב' שמות א'דני ש-די, ט' רזא דצדיק, מדה התשיעית, שהוא סוד השם ש-די. ה' רזא דשם א'דני כידוע. ומרוב הטרדה אי אפשר להאריך יותר כעת. עד כאן.

(אהלי שם, עמו' צא-צג)


רבי שם קלינגברג הי"ד נולד בשנת תר"ל (1870) לאביו האדמו"ר מזאלושיץ רבי אברהם מרדכי, נכדו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקומרנה וחתן רבי משה רוטנברג רבה של סקוליה, מצאצאי הב"ח והט"ז. רבי שם היה תלמיד מובהק של אביו והוסמך להוראה על ידי רבי חיים לייבוש הורביץ, רבה של קרקוב. הוא התחתן עם מרת שלאמצי הי"ד בת רבי ישראל הורביץ אב"ד ווייסליץ. לאחר נישואיו המשיך ללמוד בהתמדה וללמד את תלמידיו. היה רב גאון ומקובל, צדיק, גדול בתורת הנגלה והנסתר, קדוש ופיקח מפורסם, ומשנת תרע"ח (1918) כיהן כאדמו"ר מז'אלושיץ בקרקוב. ביתו שימש מרכז לחסד, לתורה ולחסידות, תורתו הייתה כמעיין המתגבר והוא סייע, קירב ועודד יהודים רבים קשיי יום שבאו אליו. בדרשותיו הלהיב את בני עדתו לתורה ויראת שמים, ואת תלמידיו המובחרים לימד קבלה. ניגוניו בשבת היו ניגוני לב, ששר בדבקות נפלאה ובחרדת קודש. הוא ברח מן הכבוד והסתיר את מעשיו מעיני הבריות. הוא אהב שלום והתרחק מן המחלוקת ומן הפוליטיקה. עוד בצעירותו ההדיר את ספרו של האר"י ז"ל "ליקוטי הש"ס". אלפי ספרי הקודש בספרייתו היו מלאים בהגהותיו וחידושיו. בנוסף חיבר ביאור על כל ספר הזוהר, חיבור ארוך על כ"ב אותיות דרושים בקבלה וחידושים על הש"ס והפוסקים. רוב כתביו אבדו בשואה, ורק שרידים מתורתו יצאו לאור בספר "אהלי שם" על התורה ועל המועדים (ירושלים, תשכ"א), בהוצאת בן המחבר, הרב משה קלינגברג, שצירף לספר את ספרו שלו לאור "ברכת משה".

הוא התריע מפני החורבן המתקרב וביקש להזעיק רבים מגודלי הדור להרעיש עולמות ולבטל את רוע הגזירה. לאחר כיבוש קרקוב בידי הגרמנים, חיפשו ללכוד אותו, אך הוא נמלט והסתתר במשך שנתיים בעיירה הסמוכה נפלומיץ, והמשיך שם בעבודת הקודש שלו. אח"כ הוברח במסירות נפש על ידי חסידיו לגטו קרקוב, הסתתר שם בבונקר והמשך למסור שיעורים בסתר, בלא שהפסיק אף יום אחד משיעוריו הקבועים בנגלה ובנסתר. לילה אחד העיר את בנו, שישן לאחר יום עבודת כפייה מפרכת, ואמר לו "עמוד ובוא וחטוף ממני, לפני שלוקחים אותי ממך", והם ישבו ללמוד יחד גמרא ותוספות. בשנת תש"ג גורש למחנה פלאשוב. לאחר חג פסח, בכ"ח בניסן תש"ג (1943), בעת ביצוע סלקציה, הורו הנאצים להוציא להורג את הרבי באופן פומבי, לעיני כל האסירים היהודים. למרות שהמרצחים הורו לו להתפשט הוא התעקש להישאר עם הציצית, והספיק לאמר וידוי ולהתחיל בקריאת "שמע ישראל" לפני שנורה ונהרג על קידוש ה'. עוד הספיק לומר "הריני כפרתם של ישראל". אשתו הרבנית נספתה בכ"ד אדר ב' תש"ג. כן נספו בנם רבי מנחם מענדיל, נשיא אגודת ישראל בקרקוב, ורעייתו חוה עם ילדיהם יצחק אייזיק יהודה יחיאל ולאה. בתם הינדה שרה לברטוב עם בניה אברהם מרדכי ונחום אפרים. בתם ראדיל יוסקוביץ עם ילדיה רייזא ויהודה אריה ליב שלום. בתם חיה יהודית בומבך עם בעלה הרב שמואל וילדיהם רייזע, פייגע ופריידא. בתם גיטל פרנקל-תאומים עם בעלה הרב יעקב יצחק ובנם ישראל. הי"ד.

מילדי רבי שם קלינגברג שרדו בנם רבי משה לימים האדמו"ר מז'אלושיץ באנטוורפן ובנם רבי יצחק אייזיק.

מספר הצפיות במאמר: 220

הלבוש איננו העיקר, כי אם החיות הפנימית / הרב ישראל משה סילמאן הי"ד

תמונת הרב משה ישראל סילמאן הי"ד

ב"ה.

ברכת החיים השלום וכטו"ס לכבוד אהובי גיסי החכם לכשירצה מוה"ר יחיאל ברוך שליט"א.

הן מכתבך קבלתי…

הנה אמרתי לכתוב לך אשר שמעתי בשם כבוד קדושת אא"ז מרן זצוק"ל בדבר המדרש מובא גם בטור או"ח בסי' תר"ה דהאי חייט קנה דג לסעודת ערב יום הכיפורים בדמים יקרים, דצריך בירור למה דווקא חייט. ואמר ברוח קדשו דידוע דצדיקים מגולגלים בדגים, ולהכי קלים דאין צריכים שחיטה, ואחרים בעופות ואחרים בהמות. אומנם צריך מובן דאם צדיקי המה למה להם הגלגול. ואמר דהכוונה מי שאמונתו שלמה וחזקה שיודע שיש בורא עולם המשגיח עליו, אולם במעשה וכו' זה צריך תיקון ודי לו בדגים. ולעומת זה בין הצדיקים ישנם צדיקים גדולים אשר לא יבצר מהם לתקן כל נפש, תהיה באיזה מקום שתהיה, כי סוף כל סוף לא יידח ממנו נידח ואין עוד מלבדו. ויש צדיקים קטנים אשר מעשיהם הוא זה שמנקודות הטובות אשר מוצאים אצל הנפש של חברו הוא משפרם ומייפם עד שנתקן הכל. ולצדיק כזה יקרא בשם "חייט" אשר הוא עושה בגד. אולם צריך מקודם לחוטים ובלא חוטים לא יפעל מעשהו ולא יוכל לארוג מן שערות בעלמא, וצריך לחוטים. ומעתה מובן כיוון שהוא אותו החייט הרגיש בעצמו שלנפשות כאלו הוא יכול לתקן, לכן היצר בכל כוחו אחר זה שיוכל לפעול טוב. ותוכל להבין גם בלבוש אחר, כי לא הלבוש עיקר, כי אם החיות הפנימי. והבן.

וכעניין זה שמענו תמיד מפי קודשו בעניין השבח של 'אין כאלוקינו', שאי אפשר ואסור לחקור בעניין 'מי כאלוקינו' רק ואך באופן שקודם הידיעה הברורה אשר היא מורשה לנפש הישראלית מעת מעמד הר סיני ומורשת אבותינו הקדושים אשר 'אין כאלוקינו'.  וכה עלה במחשבתי העניין.

"ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים", כי החילוק בעניין חקירה להבדיל הבאה מתוך קלות ראש, אשר עיקרה רק תעיה בדרך הנקרא "בלאנדזשען", כי הלא מתחיל בזה ואח"כ יודע שזה לא היה כלום, ולא הלך רק תעה. אבל אנחנו, הנה כל המתחיל באיזה עניין אינו תועה, כי אם הולך, וכל זה בהקדמת "אין כאלוקינו".

ויש לדבר בזה הרבה מן פה לאוזן שומעת ומבקשת האמת לאמיתו, כמבואר בהלכה דהרמב"ם ז"ל…

נחזור לענייננו, במכתבך אתה מראה תבנית איומה מאוד, וגם בדבר הבלים נעשית שומר לשפה יודישיסט, הנה לא הלבוש עיקר ולא לילך אחרי דקדוק השפה, כי אם אחרי דיבור הפנימי, הוא צריך להיות נכתב בהקולמוס.

הנה קרב ובא זמן כניסת יום הקדוש אשר תקוותינו אליו בששת ימי המעשה, ואברכך בברכת שבתא טבא.

תמוהים בעיני דבריך שאין לך פנאי לעיין הספרי הרב הקדוש ר"נ מברסלוב, הגם שבעיקר הדברים אין דעתי נוחה להשים כל העיון בדברי קדוש אחד, ובפרט שכתב כל דבריו בקדושה נפלאה…

וזולת מזה חפצתי לידע אם באמת אתה עסוק כל כך במסחר, ואולי גם לשום דבר אין לך פנאי. אולם הרי יש לך שבת קודש.

אחתום בכל חותמי ברכות, ידידך גיסך, משה ישראל…

(מכתב בכתב יד קודשו, באדיבות בית המכירות תפארת)


הרב ישראל משה סילמאן הי"ד נולד בגוסטאנין בשנת תרס"ח (1908) לאביו, הרב דוד אב"ד גסטינין, ולאימו יענטא, בת האדמו"ר מאוסטרובצה רבי מאיר יחיאל האלשטוק. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"ב (1922) נסע ללמוד באוסטרובצה והיה תלמיד מובהק של סבו. הוא התחתן בצאנז בי"ב באלול תרפ"ו, בהיותו בן 18, עם [חיה] מרים בת רבי יחיאל נתן הלברשטאם אב"ד בארדיוב (צ'כיה), נכדו של האדמו"ר רבי ברוך הלברשטאם מגורליץ, בנו של האדמו"ר ה'דברי חיים' מצאנז. הרב ישראל משה היה צדיק נשגב, עילוי, בקי בכל מכמני התורה, גאון וחריף עצום. לאחר פטירת חותנו מונה כדיין בבארדיוב, על אף גילו הצעיר. לצידו פעל הדיין הישיש רבי יצחק טייטלבום, שגורש לפולין עם משפחתו בט' באב תש"ב.

בזמן מלחמת העולם השנייה, חזר לאוסטרובצה, משם גורש למחנה השמדה בשנת תש"ד.

מכתבו אל הגאון הרוגוצו'בר הובא בכרם שלמה (שנה יג, קונ' ג עמ' כח). כתב יד נוסף ממנו, ובו סיכום חידושי סבו "בסוגיא דרבי חנינא סגן הכהנים" נמצא לאחר השואה בבית חותנו, ויצא לאור בכתב העת מוריה, ניסן תשע"ח, עמ' פז. חידושים ממנו הובאו בשו"ת מקדשי השם (ח"א, סי' סו וח"ב, סי' סז), וכן בתוך ספרי סבו רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, "מאיר עיני חכמים". בספר "מאיר עיני חכמים" חלק א מוזכר כי חברת חידושי תורה שכתב,  הושאר אצל הרבי ממעליץ רבי יצחק הורוויץ. כתב היד לספר "מאיר עיני חכמים" מהדורה תניינא נכתב על ידו, ונמצא לאחר השואה על ידי הרב ישראל אונגר, שהביאו למונטריאול ומסר אותו לרב ראובן מנדלבוים להוציאו לאור. מכתבים אליו וחידושים נוספים ממנו הובאו בספרי השו"ת ובכתבי עת תורניים בני דורו.

מספר הצפיות במאמר: 136

1 2 3 4 6