העיקר הוא זריזות בעבודת ה' יתברך ולב שמח להרחיק את העצבות / אברהם צבי אונגר הי"ד

תמונת הרב אברהם צבי אונגר הי"ד

אור ליום ב' בה"ב טל אורות למב"י תש"א לפ"ק קאפוואר יע"א

שלום חיים וברכה וכל טוב סלה לך אהבת נפשי וחמדת לבבי כבן יקיר לי הבחור החשוב ירא ושלם וו"ח בנם של קדושים מר י. ש. שליט"א.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ואהע"ז אהבתיך, היגיעוני שורותיך הנעימים האירו מול עבר פני ושמחתי לראות מעשי אצבעותיך כוננו ידיך, האף אומנם תוכן מכתבך נגע עד תוך ליבי בבשורה הלוא טובה וגם לרבות הוסיף לי עוצב כי ראיתי שאתה מצטער יותר מדי והצער גרם לך שבא מכתבך בלתי מסודר עד שלא יכולתי להבין תוכן מבוקשתך ממני ונלאתי למצוא פשר דבר, ואני הנני העני ממעש לא תואר ולא הדר לא דעת ולא תבונה מה מני יהלוך ומה אוכל לייעצך ואני בער ולא אדע, ולא מחמת חוסר אהבה ודבקות אליך חס ושלום, כי אהבתך תקוע בליבי כאב את בן ירצה, וביותר מאשר הרבה נתעוררתי מדברי קדוש אביך זי"ע בשבועות שעברו בקראי בספרו הקדוש והטהור על המועדים והרגשתי בו מתיקות ונועם טעם דקדושה כבאחד מספרי תלמידי הבעש"ט זי"ע, וקשרתים על לוח ליבי קחם על זרועותי ותמיד תהילתו בפי.

ואם אמנם באת להתייעץ עמי אם אני מסכים לנסיעתך לחסות בצל כ"ק האדמו"ר מקאסאני שליט"א על זה תשובתי כי הלוא הרב הנ"ל מפורסם ברוב קדושתו ויגידו באייס צדקתו וכי להסכמה אתה צריך על זה ואם אולי כוונתך לסעדך ולתמכך בענין ההוצאות הנצרכות לך על הדרך אהובי ידידי כבני הלוא ידעת כעת מעמדי בעניני הפרנסה וגם לקבץ על יד אצל הבעלי בתים הי"ו דפה קשה כעת מכמה טעמים עם כל זאת אם על זה היה כוונתך נא בטובך כתוב לי בכתב מפורש בלי שום בושה ואזדרז בעה"י לעשות כמצותך את כל האפשרי והנה אף כי הסכמתי לעיל לנסיעתך אם אולי כוונתך להישאר שם בקאסאני נא בטובך עשה איתי אות לטובה וכתוב לי משם באריכות אופן הנהגת הישיבה דשם ואז אם יהיה ברצונך אביא הדברים עוד הפעם בכור הבחינה ואכתוב לך הסכמת דעתי העניה

ודע לך שאם עתה בדעתך לעזוב את הישיבה דקהילת קודש… אין אני מתנגד לזה מטעמים כמוסים אי אפשר לפורטם בכתב. והנה אני ממעריצי הרב הגאון הצדיק מורך ורבך שליט"א, והרבה יעצתי לחסות בצל קדושת בית מדרשו, אמנם לעת כזאת אשר אתה קצת בעצבון כאשר ראיתי ממכתבך וגם לפי טבעך ומזגך, אם כך עלתה במחשבה לפניך גם אני איעצך ויהי אלקים עמך. ויספיק לך בזה הקיצור ואני לשם שמים נתכוונתי.

הנה בידינו שני ספרי מוסר שורשיים ועיקריים, והם הולכים על שני אופנים ודרכים שונים זה מזה. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, לתכלית אחד מוליכים. והם ספר הקדוש חובת הלבבות והשני הוא ספר הקדוש ראשית חכמה. והמה בכלל על שני דרכים מוליכים בעבודת ה' יתברך, רחוקים זה מזה, כי הספר הקדוש ראשית חכמה הוא מביא את האדם לידי קדושה וטהרה על ידי אמונה פשוטה זכה וברה, והספר הקדוש חובת הלבבות דרכו בקודש לעורר את שכל האנושי להטותו ולברר לו חיוב עבודת ה' יתברך על ידי ראיות מופתיות מן השכל. ועל זה נאמר: דע את אלוקי אביך ועבדהו.

והנה בדור שלפנינו היו שני ישיבות רמות במדינתנו היותר מפורסמות, ישיבת חוסט וישיבת אונסדארף. ואני אמרתי מאז שהפרש גדול היה ביניהם, כי חוסט היה ראשית חכמה ואונסדארף היתה חובת הלבבות. והחילוק הזה היה ניכר ממש באופן הנהגות הישיבות הנ"ל, וגם ניכר הוא בכל אחד מן התלמידים עד היום הזה. ואני כבר הקדמתי לך שאין לאחד מן הדרכים שום מעלה על חברו, אמנם טבע האנשים בכלל גם כן הוא נוטה לשני דרכים הנ"ל, ומשונים המה בדעתם ואופן הילוך שכלם, ועל זה אמרו חז"ל שאין האדם זוכה ללמוד תורה רק במקום שלבו חפץ, רצה לומר במקום שמתנהג באופן אשר גם דעתו נוטה בטבעו להנהגה זו.

אמנם גם שני הדרכים צריכים זהירות יתירה שלא לנטות חס ושלום אל הקצוות יותר מידי בשני הדרכים הנ"ל, כי הנטייה אל הקצוות חס ושלום מביאה לידי היזק, ה' ישמרינו. ועתה לעת כזאת וכאשר אני רואה מעמדך ומבין מתוך מכתבך אולי ישר הוא לשנות מקומך, ודי בזה. וה' הטוב ינהלך על מי מנוחות וינחך במעגלי צדק למען שמו יתברך ובזכות אביך הצדיק זי"ע.

ועל אודות מה שביקשת ממני לעשות לך סדר למשנה ולקבוע עיתים מסודרים בדרך הלימוד וסדר העבודה, הקשית לשאול ממני, כי מיום עמדי על דעתי הרבה יגעתי וטרחתי להגיע לידי מידה זו ועדיין טחו עיני ולא ראיתי אור מימי. ביקשתי את שאהבה נפשי ביקשתיו ולא מצאתיו. עם כל זה אם רואה אדם שלא הגיע עדיין לשום מעלה לא ייפול פניו חס ושלום מזה ולא יתייאש מן הרחמים, ואפשר להבין הדברים קצת על פי מה שפירשתי דברי רבי יצחק במגילה דף ו', אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין, ולכאורה קשה דבשלומא ברישא שייך לומר אל תאמין, כלומר שלא תאמין לו שיגע, שאלו היה מתייגע בוודאי היה מוצא. אבל בסיפא על יגעתי ומצאתי תאמין מה אמונה שייך בזה, על זה שמצא למה לנו להאמינו הלוא יש ואפשר להבחינו. ואם על מה שאמר יגעתי, וכי למה לא נאמין לו כיון שאנו רואים שמצא, וכי כל כך רחוק הוא מלהאמינו עד שהתנא צריך להזהיר על זה.

אמנם ידוע כי תכלית הידיעה היא לידע שאינו יודע, ולפי זה הרישא וגם הסיפא מיירי במי שיודעים בו שיגע. ואם אדם שאנו יודעים בו שייגע יאמר לך יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין, כי מה שהוא אומר שלא מצא הוא תכלית הידיעה, וזה פשוט. אמנם משמיענו רבי יצחק שאפילו יאמר לך יגעתי ומצאתי, ובוודאי הוה אמינא שמי שאמר "מצאתי" אף על פי שאנו יודעים בו שיגע מכל מקום אי אפשר להאמינו שהרי אומר שמצא, אפילו הכי קא משמע לן שתאמין, כי אף על פי שלא הגיע עדיין לתכלית הידיעה מכל מקום כיון דייגע בוודאי מצא, אף כי לא מצא עדיין תכלית הידיעה. ובזה יובן גם כן לשון מציאה דקאמר, דכיון שמתייגע בדין הוא שייטול שכרו מה לשון מציאה שייך בזה, ולהנ"ל מובן.

ועל כן אני אומר לך שלקבוע סדר מיוחד וקבוע בענייני עבודת ה' יתברך הוא בלתי אפשרי. ואמנם כבר אמר התנא והכל לפי רוב המעשה, והעיקר הוא זריזות בעבודת ה' יתברך ולב שמח להרחיק את העצבות המבטל את הזריזות. ואם אדם רואה שמזגו נוטה חס ושלום לעצבות, צריך להגביר רצון דקדושה ולבטל רצון גופו שהוא מזגו וטבעו, שרצון הגוף ורצון דקדושה של הנשמה המה שני הפכים מתנגדים תמיד, ועל זה נאמר: חכם עיניו בראשו, והראש הוא תמיד למעלה בנהירו דאנפין, וכסיל בחושך הולך במיעוט שמחה וחשכת העצבות והדאגה. ה' ישמרינו ויצילינו.

ובשבת קודש העל"ט בסעודת זעיר אנפין פירשתי בזה מאמר הכתוב: ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וכו', על פי מה שאמרו ז"ל במשנה דזבחים: עלה בכבש ופנה לסובב וכו'. כי הנה כתיב: ולא תעלה במעלות על מזבחי. ואפשר לפרש דעל ידי הבנת וידיעת מדרגות רמות וגבוהות בידיעתם והבנתם בכוח השכל לחוד אי אפשר לזבוח יצרו הקשה. וזה שכתב לא תעלה במעלות, כלומר על ידי ידיעת המעלות לא תבוא על מזבחי, כלומר שיזבח יצרו הקשה. אמנם אמרו חז"ל במשנה הנ"ל כי הדרך המביא לזה הוא, עלה בכבש על ידי שהוא כובש יצרו ועושה נגד טבעו ורצון גופו, ופנה לסובב כלומר שעושה נגד טבעו והולך אחר עצת יצרו הטוב וחכמת אלוקים אשר בקרבו, והיינו שפנה והפך אחור מן התאוות שלו נגד הסובב שהוא רומז לחכמה שנאמר בו: סובב סובב אל דרום, אז, ובא לו לקרן דרומית מזרחית, כי הרוצה להחכים ידרים ויזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל, והבן. ובזה יובן ממושבתיכם דייקא תביאו לחם תנופה, וקשה עלי האריכות ולחכם שכמותך הקיצור יספיק.

ובזה אשים קנצי למילי, ואני עיני וליבי נשואות לשמים שיזכיני ה' יתברך לעבודה שלימה ותמה ולהרבות ולהרחיב גבול הקדושה וישימני בקרן אורה ושמחה ולה' הישועה בקיבוץ נדחי ישראל במהרה.

כאנה"ט וא"נ אוהבך לב ונפש.

הק' אברהם צבי

(מכתב מאת רבי אברהם צבי אונגר לתלמיד שביקש ללמוד בישיבת קאסוני, קובץ מחנה אברהם, עמו' כא-כד)


הרב אברהם צבי אונגר, אב"ד וראש ישיבת קאפוואר (גפובאר Kapuvar), היה מגדולי הונגריה בדור שלפני השואה ומחבר ספר "מחנה אברהם" הכולל פירוש על מסכת מקוואות וחידושים על מסכת ביצה. הוא היה דור שישי לבעל ה"פנים מאירות" ומצאצאי האר"י הקדוש.

הוא נולד בשנת תרנ"ו (1896) בצעהלים, לאביו, הרב חיים (ב"ר יחיאל מיכל אונגר), בעל הבית, תלמיד חכם בעיר צעהלים ותלמיד מובהק של הרב מנחם פרוסטניץ כ"ץ מגדולי תלמידי החתם סופר. אמו, מרת חנה, הייתה בתו של הגביר הרב אפרים שמואל זלמן ברגר, שתרם כסף רב למאבק לעצירת השפעת הרפורמים והמשכילים על קהילתו הונגריה.

בבחרותו למד הרב אברהם צבי בישיבת הרב אליעזר דוד גרינוואלד מחבר הספר 'קרן לדוד' בצעהלים ובאויבר-וישעווע. אחר כך למד בישיבת הרב שמואל רוזנברג מחבר הספר 'באר שמואל' באונסדורף ואחר כך שב ולמד אצל רבו הראשון עד לשנת תרע"ד (1914), וקיבל ממנו היתר הוראה.

בימי מלחמת העולם הראשונה גוייס הרב לצבא, וגם בימים הקשים המשיך להגות בתורה, כשספר "מנחת חינוך" היה שגור בפיו. בשנת תרע"ט (1919), לאחר המלחמה, נשא לאשה את מרת חוה לאה, בת דודו הרב ישי הכהן לווינשטיין מהעיר בעלעד, ונולדו להם עשרה ילדים. לאחר חתונתו התיישב הרב בעירו של חותנו, בעלעד, שם למד בישיבת הרב יואל פלנר ולקח ממנו את "דרך לימודו איך להתעמק ולהתייגע בלימוד על הדף בתכלית הפשט". בנוסף לימד הרב אברהם צבי שם בישיבת דודו, הרב בנימין ברגר.

בשנת תרפ"ו (1926) התמוטטה פרנסתו, ובהוראת רבו ה"קרן לדוד" קיבל על עצמו את תפקיד אב"ד העיירה קאפאוואר, לצד רב העיר, הרב דוד סניידרס הי"ד בנו של הרב בנציון סניידרס הי"ד. הקהילה שם התנתקה מהזרם הנאולוגי וחברה לאורתודוקסיה, אך רוב המשפחות היו מחללי שבת והחילונים שלטו בקהילה. הרב אברהם צבי טיפח את התלמוד תורה ופעל לבצר את היהדות, תוך שהוא סובל התנכלויות מצד החילונים בקהילה. מיד עם בואו לקהילה הקים הרב ישיבה שמנתה כארבעים בחורים. הוא לימד שיעור עיון על סדר המסכת, עם שיטות הראשונים וגדולי האחרונים, ותוך כשנתיים וחצי היה מסיים ללמוד עם תלמידיו בישיבתו את כל ששת סדרי המשנה. לצורך המחשת הבדלי השיטות צייר לעיתים לתלמידיו טבלאות מיוחדות. הוא נהג לומר לתלמידיו שתכלית הלימוד בישיבה צריכה להיות ללמוד את דרכו ושיטתו של ראש הישיבה.

הוא היה שוחט, אך בשל תפקידו כרב לא נהג לשחוט לאחרים. הרב הקפיד לטבול מידי יום במקווה. הוא חלה בשנת ת"ש ורגלו השמאלית נקטעה. בעודו מאושפז בבית החולים בפעסט עבר התקף לב. לאחר שקיבל רגל תותבת חזר לטבול במקווה, ופעם בדרכו למקווה מעד ונפל לתעלה מכוסה שלג, ולא הצליח לצאת משם עד שהגיעו התלמידים לחלץ אותו.

בתקופת המלחמה הצליח להסתיר מספר בחורים בבית חולים לחולי רוח בעירו, על ידי תשלום שוחד, ובכך הציל אותם מגיוס ל"שירות העבודה". לאחר פלישת הגרמנים, במרץ 1944, ניתנה הוראה לסגור את הישיבה והבחורים נשלחו לביתם. עם התגברות הצרות הורה הרב שכל מי שיכול יציל את נפשו ויחבור לפרטיזנים ביגוסלביה.

בי"ז בתמוז תש"ד גורשה קהילת קאפובאר לאושוויץ. הרב לקח עמו את סכין המילה, ובירידתו מקרון הרכבת באושוויץ הוא מל תינוק בן שמונת ימים בהסכמת אימו, וקרא לו שם בישראל, כשהוא מסביר ש"אם אכן נגזרה הגזרה, שילך התינוק על קידוש ה' – מוטב שיקדש את השם כשהוא מהול כיהודי".  הרב והרבנית נהרגו על קה"ש יחד עם ילדיהם אליעזר דוד, רחל, חנה, מנחם עזריה וחיה ביום י"ז בתמוז תש"ד. הי"ד.

שרדו ילדיהם הרב יצחק שלמה אונגר, הרב ישעיה יואל אונגר, הרב שמואל אפרים זלמן אונגר, הרב יחיאל מיכל אונגר ומרת בת שבע – אשתו של הרב אהרן יעקובוביץ.

בנו, הרב יצחק שלמה אונגר, סייע לאביו בניהול הישיבה וענייני הרבנות בקהילה בתקופה בה היה אביו מרותק למיטת חוליו, לימים מונה הרב יצחק שלמה לגאב"ד חוג חתם סופר בבני ברק ובשנת תשכ"ב הקים ישיבה על שם אביו. בספריו, "רשומים בשמך" ו"תורת איש", הביא הרב יצחק שלמה שמועות וחידושי תורה בשם אביו ובשם הרבי ממונקטש בעל "מנחת אלעזר".

מספר הצפיות במאמר: 123

גודל ההשתוקקות והשמחה של הרב עוזיאל בודנר (מייזליש) בכל מצווה שעשה / הרב נפתלי מנחם ולדמן הי"ד והרב אלעזר מייזליש הי"ד ועוד

חתימה וחותמת הרב נפתלי מנחם ולדמן הי"ד

יתברך הבורא וישתבח היוצר אשר זכינו והגיענו להוציא לאור חידושי אגדה על התורה המתוקים מדבר ונופש צופים מכבוד חותננו הרב הגאון הצדיק בוצינא קדישא חו"פ כבוד קדושת מו"ה ר' עוזיאל מייזעלס זצ"ל בן החריף ובקי החסיד מו"ה ר' יוסף אבדק"ק האנשאוויץ זצוקללה"ה. והנה להרבות בשבחו אין לנו רשות כי אדמו"ח זצ"ל צוה עלינו שלא לכתוב על מצבתו שום תואר רק כשאר בני אדם, רק נספר מקצת שבחו, דהיינו התנהגותו שלו. ראשית גודל השתוקקותו בכל מצוה שעשה היה כל כך בשמחה גדולה כמו איש שמרויח אלפים ורבבות ולא עברה עליו כמעט לילה אחת מלקום חצות לילה ולימד בשקידה רבה עד שהאיר היום ומסכת ביצה היה שגור על לשונו כי הוא למד מסכת ביצה כמעט מאה פעמים וסיגף את עצמו בעניני אכילה כמו שמבואר בראב"ד ז"ל והתענה תעניתים בלי שיעור ולא ידע מזה שום איש וסבל צער ויסורים בענינים שונים ולא ביטל תלמודו בשביל זה וחוץ מזה סבל צער גידול בנים ובשביל שלא הניח בן קיימא על כן קראנו את שם הספר "בן עוזיאל" שיהיה במקום בן, וטעם השני כלשון הכתוב בתורה יונתן בן עוזיאל. ואל יפלא בעיני הקורא אולי המצא תמצא לפעמים דבר אשר כבר קדמוהו בספרים הקודמים, זה היה מחמת שלא עיין רק מעט מזעיר בספרי אגדה והא ראיה שלא הביא הקדמות מספרים אחרים רק מעט מזעיר. וכשהיה דורש ברבים בשבת הגדול או בשבת תשובה, לא עיין בדברי אגדה רק מה שעלה אז במחשבתו. ויש בידינו כתבי יד על הרבה סוגיות הש"ס ומחמת צוק העיתים אי אפשר לנו להדפיסם כידוע. ועל זה מקונן ירמיה הנביא "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך", ופירשו המפורשים אבל של בן יחיד מי שאין לו אלא בן יחיד ומת, כן קרה לנו בעוונותינו הרבים כי כבוד קדושת אדמו"ח הרב הגאון הצדיק זצ"ל היה אצלינו כמו בן יחיד. ופתאום הוסר המצנפת והורם העטרה שנלקח מאתנו ארון אלקים בים שבעה עשר בתמוז שנת תרצ"ב. אוי לנו על שברנו, כמו שכתב רש"י ז"ל שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו הלוחות, על כן הדפסנו את החידושים שלו כדי שיהיו שפתותיו של אותו צדיק דובבות בקבר כמאמר חכמינו ז"ל "אגורה באהלך עולמים", ובזכות זה אנו נקוים שיליץ טוב בעדינו ובעד כל המשפחה ובעד העיר הזאת. וה' יתברך יעזור לנו שיקויים בנו מאמר הכתוב "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד' מעתה ועד עולם".

דברי חתני המחבר

ה"ק נפתלי מנחם וואלדמאן בהרב הגאון מהרמ"ע זצללה"ה דומ"צ דפה יצ"ו,

 ה"ק אלעזר מייזעלס,

ה"ק יעקב פוקס.

ה"ק שלמה זלמן ווינטערניטץ ח"ב

(בן עוזיאל, הקדמה מחתני המחבר לכבוד חמינו המחבר ז"ל)


הרב נפתלי מנחם ולדמן הי"ד בן ראב"ד בארשא רבי משה עזריאל ולדמן ומרת חנה. הרב נפתלי מנחם נשא לאשה את מרת ברכה בת רבי עוזיאל בודנר (מייזליש) מחבר הספרים 'דברי עוזיאל' ו"בן עוזיאל", דומ"ץ טשחויב, רבה של העיר קומרניק (סלובקיה) ואחר כך דיין ומו"צ ביסטריץ (בעבר אוסטרו-הונגריה, משנת 1918 רומניה ובין השנים 1940 ו-1944 הונגריה).

הרב נפתלי מנחם היה שו"ב בבארשא (בשנת תרס"ד), דומ"צ בעקלאן ולאחר פטירת חותנו בשנת תרצ"ב (1932), מילא את מקומו כדיין ומו"צ בביסטריץ וכרבם של קהילת חסידי ויז'ניץ ממוצא בוקובינה ומאמארוש בבית המדרש על שם "ר' זישא קורליך" שם.

הרב נפתלי מנחם ולדמן מוזכר בשו"ת לחם שלמה, או"ח סי' קמט, שו"ת אמרי יהודה (בסוף מהדורת תשל"ט) סי' יד, יט,כ, הוא ניזכר גם בשו"ת דברי עוזיאל סי' ב,יד וחידושיו משוקעים בספר זה..

הרב נפתלי מנחם חתום על הקדמת ספר "בן עוזיאל" מאת חתני רבי עוזיאל בודנר, לצדו חתמו גם חתני המחבר, הרב אלעזר מייזליש הי"ד והרב יעקב פוקס, מנכבדי קהילת טאשנד, וכן חתן בת המחבר הרב שלמה זלמן ווינטרניץ.

הרב נפתלי מנחם נספה באושוויץ בי"ח בסיוון תש"ד (1944). נספו גם רעייתו הרבנית וארבעה מילדיהם: יוסף יהושע, רחל, אלטא שפרינצא ומשה עוזיאל. רק שלשה מילדיהם שרדו.

גיסו, הרב אלעזר מייזעלס, שו"ב ומטובי המלמדים ב"תלמוד תורה" בבסטריץ, נולד בסביבות שנת 1892 לאביו, הרב החסיד ר' יצחק אייזיק  ולאמו מרת רוזה בלומה, נשא לאשה את מרת פערל בת הרב עוזיאל בונדר (מייזליש). שניהם נהרגו בשואה בשנת 1942 עם ילדיהם: משה דוד, חיה, מרדכי, יוסף וחיים עוזיאל. הי"ד. בנם הרב נפתלי צבי שרד את השואה

מספר הצפיות במאמר: 105

במעלת מידת השמחה / הרב יצחק מאיר אלטר הי"ד

תמונת הרב יצחק מאיר אלטר הי"ד

יום ה' דברים תר"ץ

לכבוד ידידי מוה"ר אברהם פנחס (לנדא) שליט"א.

ה'קראטיל' שלך השגתי, והנני רואה בין השיטין כי חסר לך שמחה, וכ"ק זקני רבינו הקדוש זצ"ל אמר בשם הרבי מלובלין זצ"ל על הגמרא (תענית כט, א) משנכנס אב ממעטין בשמחה, הכוונה כשם שמרבין הקדושה באדר על ידי ריבוי שמחה, כן באב ממעטין הטומאה על ידי שמחה. כנראה כי בלי שמחה אי אפשר לעשות דבר טוב כלל.

והרי אנו מאמינים בני מאמינים בדברי חז"ל, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס, ב), לכן בכל עוז צריכין לחזק בשמחה, הגם שקשה, הגם שנראה חושך, עם כל זה אין להשגיח על שום דבר, ורואין בחוש דברי רבי ר' בונם זצ"ל שאמר "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) כי על ידי שמחה נוכל לצאת מכל הצרות…

ועל השולחן בבית המדרש אמר כ"ק מו"ח מרן שליט"א מרן האמרי אמת זי"ע על חטא מי מריבה בשם הזוה"ק תצא כי כל מנהיגי ישראל עד סוף כל הדורות עמדו אז, וזה "שמעו נא המורים" (במדבר כ,י) – הם מורי ישראל. והנה גבי יעקב אבינו ע"ה נאמר ביקש לגלות את הלך ונסתם ממנו, היינו כי יעקב אבינו ע"ה ראה הדורות שיהיו קודם ביאת המשיח, ומפני צערו נסתם ממנו. כן כאן גבי משה רבינו ע"ה כשראה מנהיגי ישראל שיהיו בזמן האחרון קודם ביאת המשיח "איז דאס לשון גיווארן אפגינימען בייא עהם, אין עהר האט נישט געקענט רעדין, נאד געמיזט שלאגין דעם שטיין".

הנני ידידך עוז הדורש שלומך בלונ"ח ומצפה להצלחתך ולהרמת קרנך בגו"ר

יצחק מאיר

… ואבקשך מאוד להיות בשמחה, ושמעתי בשם הרב הגאון מאוסטראווציע ע"ה על דאיתא (בראשית לו,יב) "ותמנע היתה פלגש", ואיתא במדרש כי אמרה לא זכיתי לדבוק ביעקב אדבק על כל פנים בעשו, לא זכיתי להיות אשה לבנו אהיה על כל פנים פלגש, נמצא היתה בעצבון רב ומזה יוכל להוולד רק עמלק. כן שמעתי מרב אחד ששמע משמו והיה לי הנאה.

ושמעתי בשם רבינו הרבי ר' בונם זצ"ל על לשון "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) כי על ידי שמחה קען מען ארויס גייען פון אללע ענגשאפטין.

ותדע כי הבעל דבר עושה כל כוחותיו רק שנהיה במרה שחורה, ואם היה הבטחון על אדם – יש הספק אם יכול לעזור, אך הבטחון שלנו על רם ונשא שאין מעצור לפניו בין רב למעט. ותאמין לי כי כל העולם מלא ניסיונות.

וראיתי בספר בכורי אביב – הוא מהרב הקדוש ר' יענקיל זצ"ל מראדזמין ומביא בשם הרבי ר' בונם זצ"ל מה שביקש יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח,כ) "ונתן לי לחם לאכול", דהתפילה של יעקב היתה אם יהיה ה' עמדי ונתן לי לחם לאכול – שיהיה הנתינה מה' לבדו, לא על ידי שליח ולא על ידי טבע.

לכן נתחזק בכל כוחנו, ונזכה להיות תוך כלל ישראל, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל.

אשאר בזה ידידך הדו"ש בלב ונפש חפצה, מברכך בכל מילי דמיטב, המצפה לטובתך

יצחק מאיר

קטעי אגרות נוספים במעלת השמחה

אבקשך עוד הפעם לבל תהיה בעצבות, ובאמת שמעתי בשם הרב מפאריסוב ז"ל כי "זארגען" (דאגה) הוא סם, וכנים דבריו, ויותר הוא מגרעת ממועיל, ובודאי יעזור הש"י…

(עש"ק קרח תר"פ)

אהובי אחי, בטח בה', ואפילו בעת צרה, וכן בעת הרווחה, אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, ויה"ר שיהיה לך מידו המלאה הפתוחה הקדושה. ואל תהיה בעצבות, כי השמחה רפואה לכל המכאובים.

(עש"ק תבוא תרפ"ה, ניו יורק)

ואבקשך מאוד להיות בשמחה, ובטח נודע לך מה שאמר הרבי ר' בונם זצ"ל "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) – כי על ידי שמחה יכולין לצאת מן כל מיני דחקות, ודברי אלקים חיים המה.

ולפי דעתי, כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ,ב) הרגזן לא עלה בידו רק רגזנותו, כן להיפוך, בפרט מידה טובה מרובה: השש ושמח מכל דבר עולה בידו הכל.

ומי שזוכר צורת כ"ק זקני רבינו הקדוש (השפת אמת זצ"ל) ראה בעיניו שהיה בכל רגע מלא שמחה.

(עש"ק בהעלותך תרפ"ח)

שמעתי מר'… כי היית אצלם ואתה בעצבות, וזה עוולה גדולה, וכתבו הספרים כי עצבות מזיק מאוד לפרנסה, וירושלים עיר הקודש נאמר (תהלים מח,ג) שהיא "משוש כל הארץ", על כל פנים נמצא עוד שיריים שמחה להמבקשים שמחה…

(יום ד' בראשית תרצ"ו)


הרב יצחק מאיר אלטר הי"ד, נולד בשנת תרמ"ח, כבנו הבכור של מרת חיה שרה והרב משה בצלאל אלטר הי"ד, בנו של האדמו"ר רבי יהודה ליב אלטר ה"שפת אמת" מגור. נשא לאשה את מרת פייגא בת דודו האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלטר ה"אמרי אמת", והתגורר בגור. הרב יצחק מאיר היה איש סודו ואמונו של אביו, שאהבו אהבת נפש והיה משוחח אתו מידי יום בכל עניין ועניין. בצעירותו עמד בראש "חבורה" משותפת לעובדת ה', עליה נמנו בני משפחתו הרב יצחק דוד בידרמן, רבי ישראל אלטר ה"בית ישראל" והרב יצחק מאיר לוין. הם קבעו לעצמם סדרי לימוד משותפים בתורת הנגלה והנסתר, והיו דבוקים האחד בשני כאחים.

יחד עם גיסו הרב יצחק מאיר לוין, ניהל הרב יצחק מאיר גם בית מסחר לספרים בניו יורק. ספריות שלימות נרכשו בארץ ישראל ובאירופה למכירה בניו יורק. תוך שנים ספורות בית עסק זה צבר הפסדים והספרים הוצעו למכירה במכירת חיסול בסביבות שנת תרפ"ו. פעילות בית מסחר הספרים צומצמה, ובשנת תשי"ד רכש אותה ר' מרדכי גולדמן, שעמד בראש בית מסחר והוצאת הספרים "אוצר הספרים".

בשנת תרפ"ד נולד בנו רבי בנימין מנחם. הרבנית פייגא חלתה בלידה ונפטרה ביום הברית.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, הוחלט להעביר את הרבי ה"אמרי אמת" מהעיירה הקטנה גור לעיר הבירה ורשה, כדי שיוכל להסתתר שם מהגרמנים שהחלו לחפש אותו. בי"ג בתשרי ת"ש, נהרגו הרב יצחק מאיר והמשמש המסור הרב החסיד הרב בונים לעבל הי"ד מפגיעת רסיסי פגז בבית הרבי בוורשה. בשל המשך ההפגזות נקברו ההרוגים באופן זמני בחצר הבניין, ובחול המועד הועברו לקבורה בבית העלמין של וורשה. הרב יצחק מאיר הובא לקבורה בסמוך לקבר אביו אימו רבי שמעון חיים אלטר, אחיו של ה"שפת אמת".

אוסף מכתביו יצאו לאור בספרים "זכרון שמואל" (תל אביב) ו"שם ושארית: הרה"ק רבי משה בצלאל אלטר הי"ד ובנו מוהר"ר יצחק מאיר אלטר הי"ד" (אשדוד, תשע"ג).

מספר הצפיות במאמר: 236

טעם לאמירת 'לחיים' בשתיית היין / הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין הי"ד

הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין

הנני ניתן לפניכם היום 'ברכה לחיים' מלוקט מספרן של גאונים וצדיקים מפורסמים, התנהגותם בעניין מה שנוהגין לומר בשתית היין 'לחיים', וחבירו משיב 'לחיים טובים ולשלום', וכמה טעמים נאמרו על זה וכולם נובעים ממקורים נאמנים אלו ואלו דברי אלקים חיים, והננו בתקוה ברצי"ה כי יתענגו בו הקוראים, ובקשתי שטוחה לכל אחד ואחד מאחב"י הי"ו לקנות קונטרס זה בכסף מלא והביאו ברכת החיים לבתיכם כי שם צוה ה' 'את הברכה חיים' לפ"ק. הק' חנניה יו"ט ליפא ברוין.

א] בשו"ע או"ח (סי' קע"ד) בפרמ"ג (ס"ק י"א) כתוב בשם א"ר (אות ע"ז) כששותה כוס מברך תחלה ויטעום מעט, ואחר כך יאמר 'לחיים' וכדומה דכבוד שמים עדיף. ויש אומרים שיש לומר תחלה 'לחיים' דכבוד הבריות גדול הוא. וכתב בספר לקוטי מאיר שכך נהג גם הרה"ק מסטרעטין זצלה"ה ובניו הקדושים זי"ע לומר מקודם 'לחיים' ואח"כ לברך, וכן מצאתי בספר דרך צדיקים שכך נהג הרה"ק ר' מאיר מקאלשין נכד הרה"ק היהודי מפרשיסחא זצלל"ה לומר לחיים קודם הברכה, והביא שם שראה בספר אחד ששאלו לצדיק אחד מפני מה נהג כן להקדים ברכת הדיוט לברכת שמים, והשיב שזה כעין שמקדימים מצות 'ואהבת לרעך כמוך' קודם התפלה, אולם בספר זכור לאברהם כתב אם רוצה לשתות משקה יברך תחלה וישתה מעט ואחר כך יאמר 'לחיים'.

ב] בספר אגרת הטיול בחלק הרמז כתב טעם אמירת 'לחיים' כשרוצים לשתות יין במסיבה, כי אמרינן במסכת סנהדרין כל היוצא ליהרג היו נותנים לו כוס של חלתית בכוס של יין, ולכן נוהגים חברים כששותין שאומרים 'לחיים' על כל כוס וכוס, כלומר כוס זה יהיה לחיים ולברכה ולא כאותו הכוס ששנינו שם.

ג] ובספר ט"א הביא בשם התיקונים טעם לפי שעץ הדעת שאחר אדם הראשון גפן היה, כמו שאמרו חז"ל סחטה לו אשכול ענבים וכו' ויען כי אז נגרם מיתה על העולם על ידי היין, על כן כששותים יין אומרים 'לחיים'.

ד] ובאלף המגן הנספח למט"א (סימן תרפ"ג ס"ק י"ג)  כתב אמרו חכמינו ז"ל במדרש ביקש הקב"ב להוציא כהונה משם בן נח, וע"י שהקדים ברכת עבד לברכת רבו נדחה מכהונה. על כן ראוי לאדם ליזהר בזה שיברך תחלה וישתה מעט ויאמר לחברו 'לחיים' ושותה השאר.

ה] ובספר שיחות צדיקים הביא שאיתא במדרש כששותין ואומרים 'לחיים' הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל, ואיתא בסה"ק תעלומות חכמה מהרה"ק ר' יודא צבי זי"ע מראזדיל, שאמר המדרש הלז בשם חותנו ודודו הרה"ק ר' צבי זי"ע מזידיטשוב, ואמר הרה"ק מראזדיל כי הוא לא ראה את המדרש רק מסתמא אם חותנו אמר הוא בנמצא, ופירוש בו כך כי הנה הי"א תיבות שבזכרנו לחיים וכו' הם נגד העשרת ימי התשובה ושני תיבות האחרונות 'אלקים חיים' המה נגד יום הכיפורים, והנה 'אלקים' בגימטריה 'כוס' וכששותים לחיים הקב"ה מוחל עונותיהם כי 'אלקים חיים' הוא נגד יום הכיפורים.

ו] ובדברי צדיקים (אות י' סימן ה') כתב מנהג ישראל כששותים יין ואומרים 'לחיים' זה לזה, מראה לי על פי מה שכתב בספר ישמח משה על הגמרא (שבת ס"ז ע"ב) חמרא וחיי' לפומא דרבנן ותלמידיהון, ופירש משום שידוע כשאדם שותה יין מרבה דברים ונתמעט החיות, משום כשנכנס יין יצא סוד, וידבר דברים בטלים, ועל זה נאמר נפשו יצאה בדברו, וזה דוקא כשמדבר דברים בטלים אבל דברי תורה אדרבה מרבה החיות כידוע, וזה שאמרו בגמרא חמרא וחייי, פי' לשתות יין ואף על פי כן הוא לחיים, זה דווקא לפום רבנן וכו', על כן אומרים 'לחיים' זה לזה שיזכרו שיהיה 'לחיים' ולא ידברו דברים בטלים כי אז ימעט חלילה החיים, אלא ידברו דברי תורה ויתרבה החיות. עכ"ל. ובייטב לב פרשת תבא הביא על הגמ' הנ"ל, שמעתי ממורי ז"ל הגה"ק בעל ישמח משה פירוש הדבר בשם גאון ספרדי כי על הפסוק 'ויהי האדם לנפש חיה', תרגומו לרוח ממללא, הרי נפש האדם הוא כח המדבר וכו'.

ז] ובספר אלפא ביתא בשם הה"ק מהר"מ מקאסוב (בעל אהבת שלום) זי"ע שאמר מה זה שאנו רואים שהחסידים שותים ומברכים לישועה ולרפואה, דאיתא במסכת סוטה (כ"ז) כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו, נמצא היא שותה המים והמים מפסידין אותו אם קלקל הוא, מכל שכן במדה טובה שמרובה ממדת פורעניות זה שותה ואיש אחר מקבל מזה רפואה וישועה.

ח] שם (ובסימן י') כתב כששותים יין אומרים 'לחיים' זה לזה לפי שיש יין לטובה ולברכה ויש גם כן ח"ו להיפך דהוא מסטרא 'גפן סדום גפנם', כי לרוב הוא דבר הניזק, ומצאנו שלא זלזלו השבטים רק מרוב היין, וכן בעגל אחר אכילה ושתיה 'ויקומו לצחק'. וכן כמה וכמה מחלוקות ע"י השתיה. וכן 'לא תרוה ולא תחטא'. על כן אומרים 'לחיים', שיזכירו לחיים טובים ולשלום. וכן מצאנו בר' עקיבא (שבת ס"ז) על כל כוס וכוס אמר 'חמרא וחיי' לפום רבנן' וכו'.

ט] עוד שם בשם הרה"ק מהר"ם מקאסוב זי"ע (וכן איתא בשם הרה"ק מסטרעליסק) אשר המנהג בין החסידים יראי ה' לשתות יי"ש ולומר 'לחיים' זה לזה על כל צרה של תבוא, כי 'לחיים' בגימטריה 'מנהג' ומנהג משבר ומבטל את הדין ונמתק הדין לרחמים, עי"ש שראשי תיבות של 'כוס' הוא 'ויאמר ה' סלחתי כדבריך', ומה שחסר השם כי שני יודין ששותים הם שם מלא ודפח"ח.

י] ובספר הנהגות מזידיטשוב כתוב בשם רבו הרה"ק החוזה שלובלין זי"ע אחר התפלה כששותים יי"ש יקח כוס של יי"ש ביד ימינו ויברך שהכל ואחר הברכה יקח הכוס י"ש בשמאלו וישתה בעמידה (לקוטי מאיר) וכן מצאתי בספר ילקוט אברהם בח"ב ויוסף אברהם שכך נהג הה"ק מזידיטשוב וגם הברכה אמר מעומד ואמר רמז לזה 'שרפים עומדים' עכל"ה.

יא] ובטעמי המנהגים בליקוטים (אות י"ג) כתב בשם מרן החת"ס זי"ע שהקפיד אם שותים משקה ואומרים זה לזה 'לחיים', שלא לומר 'לחיים טובים' לבד, כי אלו השתי תיבות בגמטריה 'קללה' ח"ו, רק לומר דווקא 'לחיים ולברכה' או 'לחיים טובים ולשלום', וכן ראיתי בשם הרה"ק מלובלין זצוק"ל שהקפיד על זה.

יב] ובספר עירין קדישין בליקוטים (דף כ"ב) שאמר על שתיית יי"ש קודם השינה וחסידים קוראים אותו 'ק"ש של בעש"ט' ואמר בעבור זאת נקרא 'ק"ש של בעש"ט' יען כי על פי דין שלחן ערוך אינו מברך ברכה אחרונה בורא נפשות, ולכן שותים יי"ש שלא יהא הוא בורא נפשות ח"ו.

יג] בספר בית ישראל מהרה"ק מרוזין זצוק"ל הביא שפעם אחת נתוועדו יחדיו הרה"ק מאפטא והרה"ק ר' משה צבי מסאבראן וגם הרב הקדוש מרוזין זי"ע וכיבדו אותם במשקה והרה"ק מסאבראן נתן 'לחיים' בהושטתם ידו יד ליד, ואחר כך שתה הה"ק מרוזין ונתן 'לחיים' בפה קדשו, אבל לא הושיט את ידו וענה הרה"ק מסאבראן ואמר כתיב 'ישלח דברו וירפאם', ראשי תיבות 'ידו' מוכח כשנותנים לחיים בידו מביאים רפואה, נענה בתרי' הרב ה"ק מרוזין הנה הסופי תיבות של 'ישלח דברו ורפאם' הם 'מוח'. ואחר כך מצאתי בספר טהרות ישראל (על הלכות נדה) שהביא בשם הרב ה"ק מרוזין שהוא תיקון לחטא הידוע כשנותנים לחיים בהשטת ידו.

יד] שם (בדף ט"ו) הביא בשם הרה ה"ק מרוזין [הובא ג"כ בספר ארץ החיים אות רע"ג] שפעם אחת בא הרב ה"ק לבית מדרשו ומצא את החסידים יושבים ושותים יי"ש ומברכים זה את זה בברכת 'לחיים' כאהבת ריעים אהובים, ושאל אותם אם נזהרים לשתות יי"ש עם פערבייסען ואמר בשם הבעש"ט הקדוש זי"ע כי אם נזהרים שלא לשתות יי"ש בלי פארבייסען ניצולים מכל המכשלות. עד כאן. ואני אומר אמר הרב ה"ק מרוזין זצוק"ל כי בזה ניצולים ממיתה קודם הזמן וממיתה משונה וממיתה ע"י עכו"ם ר"ל.

טו] שם (בדף ע"ח) ראיתי בשם הרב ה"ק מרן מנחם נחום זצ"ל משטיפינעשט שאמר טעם על מנהג העולם בשתיית לחיים אומרים 'לחיים ולשלום', פירוש 'אגאנצער לחיים'. וביאר דהנה אומרים בתפלת ראש השנה ויום הכיפורים 'החותך חיים לכל חי'. ויש להתבונן מהו הלשון 'החותך', וכי החיים צריכין לחתוך. אכן דהנה אם נגזור ח"ו על האדם שימות והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו לא יחפוץ במות המת מהפך הדין של מיתה על דלות, ועני חשוב כמת. והנה 'חיים' עולה מספרו ס"ח ו'דל' עולה ל"ד, הוא חצי ממספר ס"ח, וזהו החותך 'חיים', שחתכו לחצאין ונשאר 'דל'. וזהו שאנו מבקשים שיהא 'חיים שלום' שלא יהא נחתך לחצאין ותהיה חיים עם פרנסה, השם ישמרנו מדלות ומשפלות.

טז] ובספר כנסת ישראל (דף פ') מהרב ה"ק מרוזין זצוק"ל בעניין תענית שובבי"ם ת"ת שידוע מספה"ק שהוא לתקן תיקון הברית, ואמר הרה"ק מרוזין שתיקון זה יכול להיות גם כן בשבת אחים יחד כדרך החסידים ששותין י"ש ותוקעין כפיהם זה לזה בשתיית לחיים, כי שני פעמים כ"ף בגמטריה מאתים, ומדינא ערלה בטילה במאתים, וידוע מספרים הקדושים כי הפוגם בבריתו ח"ו מושך ערלתו עליו, ודי למבין.

יז] ושם (בדף ס"ה ע"ב) על עניין ששותין ואומרים לחיים ביד ליד, שמעתי מאיש נאמן שמו ר' מאיר נכד הרה"ק מברדיטשוב זי"ע ששמע בעצמו מפה קדשו של הרה"ק ר' דוד משה מטשארטקוב זצ"ל עפ"י מעשה שבא איש אחד והגיש בקשתו על איזה ענין ובכה מאוד על איזה ענין צרה ר"ל, והרה"ק מטשארטקוב בירך אותו בישועה כדרכו בקודש שה' יתברך יהיה בעזרו, ואחר כך אמר בפה קדשו גם החסידים יברכו אותו בישועה וישתו לחיים זה לזה שה' יתברך יפקוד אותו בדבר ישועה ורחמים, ויזהרו שישתו לחיים בתקיעת כפם דווקא ולא בפה לבד, כי העניין ששותים לחיים ונותנים יד ליד הוא סגולה להרחקת הנזק ולהקרבות התועלת, וככה אמר ב' פעמים בלה"ק וגם פירוש דבריו בלשון אשכנז ואמר שזה מרומז בקאפיטיל 'יענך ה' ביום צרה' ראשי תיבות בימטריה שם 'יבק' והוא סגולה להרחקת הנזק לענות ביום צרה. ובסוף הקאפיטיל 'יעננו ביום קראנו' הוא גם כן ראשי תיבות בגימטריה שם 'יבק', והיא ענין הקרבות התועלת, וביד יש ה' אצבעות גודל, אצבע, אמה, קמיצה, זרת, ראשי תיבות בגימטרי' גם כן שם 'יבק', וכששותים לחיים ונותנים יד ליד מייחדים בזה ב' פעמים שם 'יבק', אחד להרחקת הנזק ואחד להקרבות התועלת.

יח] ובספר שפתי קודש (דף ט"ו ע"א) הביא שהרב ה"ק ר' פישל מסטריקוב זצ"ל נהג בכל לילה קודם השינה לקח מעט יי"ש ובירך עליו ושתה מעט ואז אמר 'לחיים ריבונו של עולם שאתה הוא מקור וחיי החיים יהיה לך לילה טובה'. ואמר בל"א 'אגיטע נאכט'. ופעם אחת פירוש את כוונתו, כי היה מכווין בזה שיהיה לכל חולי ישראל המוטלים על ערש דוי רפואה שלימה במהרה, כי על פי רוב דרך הטבע הוא שבלילה המחלה מתגברת יותר ויותר וצר להם להחולים. והנה כתיב 'בכל צרתם לא [לו] צר', כביכול, לכן כאשר יהיה לילה טובה לחולי ישראל, אז וודאי יהיו בזה תענוג ונחת רות לה' יתברך. ע"כ.

יט] ובשיח שרפי קידש ח"ד (אות קצ"ט) הביא בשם הגה"ק החידושי הרי"ם זי"ע טעם על זה שבבוא אורח אומרים לו שיתן תיקון והוא נותן להם משקה, דהנה נודע מספרי הצדיקים כי בכל נסיעותיו שאדם עושה 'מה' מצעדי גבר כוננו' לתקן בנסיעותיו איזה תיקון, וזהו שמזכירים את האורח שהוא צריך לתקן איזה תיקון, ולכן יהיה זהיר וזריז במעשיו שיתקן מה שצריך לתקן. ועל זה הוא מכיר להם טובה ונותן להם משקה.

כ] בספר מ"ה הביא מעשה מהרב ה"ק ר' יחיאל מאיר מגאסטינין זי"ע, וזה לשונו, 'נדחי ישראל יכנס', ידוע מנהגו בכל ראש חודש להיות יחד עם המתפללים אצלו אחר התפלה בערב ובבוקר ולשתות עמהם יחד יי"ש ולשמוח בשמחת היום עם דיבורי חידושי תורה וסיפורי מעשיות מצדיקים. והנה פעם אחת בראש חודש אלול שחרית צהלו פניו מאוד והמשיך דיבורים עד שדיבר מעניין טובת התאספות ישראל יחד אפילו בשתיה של יי"ש אם הכוונה לשם שמים לבוא להתחברות זה את זה. ואמרתי לו שהרהרתי הפסוק 'נדחי ישראל יכנס', הוא ראשי תיבות  'יין'. וענה לי הרב ה"ק הנ"ל שעלה גם ברעיוני רמז זה.

כא] והביא עוד שם בשם הרב ה"ק הנ"ל פעם אחת בראש חודש יום ב' בהיותו יחד עם המתפללים אחר התפלה לשתות יי"ש לכבוד ראש חודש וסיפר מה שאירע ליהודי הקדוש מפרשיסחא בלובלין עם הרה"ג האב"ד מלובלין שהיה נקרא 'ראש הברזל' והאב"ד הלז היה מתנגד על החסידים. והנה פעם אחת נסבה שנפגשו יחד על ברית מילה היהודי הקדוש עם הגאון האב"ד הנ"ל, והתחיל הרב אב"ד לדבר להיהודי הקדוש ואמר לו בזה הלשון, אשאל ממעלתכם שאלה אחת מדוע אצלכם חסידים המנהג כשנפגשים יחד ורוצים להתחבר ביניהם זה עם זה באהבה אומרים זה לזה נקחה נא יי"ש ונשתה יחד, ועל ידי זה באים לידי התחברות. מה שאין כן  בינינו מתנגדים לא כן הוא, שכשנפגשים יחד באהבה מתחברים עצמם ביניהם על ידי דברי תורה שאומרים זה לזה נדבר נא איזה פלפול מחידושי תורה ומפלפלים עצמם בדברי תורה, ועל ידי זה באים לידי התחברות. מוטב היה אם סיגלתם התחברות ביניכם ע"י גבורה של פלפולי תורה ולא בשתיה של יי"ש. והשיב להם היהודי הקדוש, אביא לכם ראיה מן הש"ס כי לא כן הוא כדבריכם, כי סגולת התחברות יותר חזקה ושלימה ע"י שתיה יחד מאשר ע"י פלפולים, כי ביין מצינו לחכמינו ז"ל שאסרו יינם וכו' משום בנותיהם, ובדברי תורה מצינו אצל רבי מאיר שהקשו 'ורבי מאיר היכי למד תורה מאחר' ומשני 'רבי מאיר תוכו אכל קליפתו זרק', הרי מפורש שהתחברות ע"י שתיה יותר מקרבת הדעת זה לזה לבוא על ידי זה להתחברות מבדברי תורה. וכמו כן לאידך גיסא ללימוד דרך טובה.

(תחילת ספר 'ברכה לחיים')


הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין מגרוסוורדיין, חיבר את הספרים 'ספר יוחסין – זכור לאברהם' (תרצ"ו), 'צדיק כתמר יפרח' (תש"א), 'ברכה לחיים' (תש"א), 'דרכי משה החדש' (תש"ב), 'תולדות גדולי ישראל אנשי שם' (תש"ג) תפארת שמואל (תש"ג) ו'תולדות אנשי מופת' (תש"ד), תפארת חיים, וספרים נוספים שנותרו בכתב יד: דרכי ישרים, תולדות גדולי אחרונים, אבן ישראל. נספה באושוויץ עם כל משפחתו – אמו, אשתו וארבעת ילדיו. חותנו, הרב מאיר הולנדר היה שו"ב ומו"ץ ביושב אהרישאר ונפטר בי"ח ניסן תרצ"ח.

אביו של הרב חנניה ליפא יום טוב, רבי ישראל ברוך ברוין מגרויסוורדיין חיבר את הספרים אבן ישראל (יחד עם בנו) וכנסת ישראל, נשא לאשה את אחותם של הרבנים בנימין, חיים ושמואל שמעלקי שטרן, היה תלמיד בעל קדושת יו"ט ונפטר בי"ז בכסלו תש"א.

הערה: כאן מובאים כ"א סעיפים ראשונים מתוך ל"א סעיפים שבספר 'ברכה לחיים'.

מספר הצפיות במאמר: 342

גם כי אלך בגיא צלמות – לא אירא רע ולא אפול לעצבות / הרב משה יהודה ליב טויב הי”ד

כי אתה עמדי

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו'. ופירש רש"י ז"ל למה פרשה זו סתומה לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבן של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. וקשה בזה טובה. א –למה הוצרך הכתוב לספר כמה חי יעקב אבינו עליו השלום במצרים בפני עצמו בפרט, ואחר כך לעשות כלל מכל ימי חייו ביחד. היה לו לומר בקיצור כמה ימי חייו בכלל. וכמו שכתוב באברהם אבינו עליו השלום. שלא פרט כמה חי במקום זה. רק כלל כל ימי חייו ביחד. ב – מה שאמר "ויחי יעקב בארץ מצרים", דהוא ליה לומר "ויהי יעקב בארץ מצרים" וממילא ידעינן שהיה חי שם. ג- קושית דודי הרב הצדיק מבייאלי זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא. אחר דמה דפרשה זו סתומה הוא לרמז שכיוון שנפטר יעקב אבינו עליו השלום כו', אם כן למה הסתימה הוא בכאן בפרשת 'ויחי', שמדברת מחיי יעקב. היה צריך להיות פרשה סתומה בפרשת שמות אחר מיתת יעקב אבינו עליו השלום.

והנראה לפרש בהקדם לפרש הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי וגו'". והיינו, דהנה דרך היצר הרע כשיש מקרה לא טוב להאדם איזה צרה ועוגמת נפש רחמנא ליצלן, אז הוא מפעיל בהאדם עצבות רחמנא ליצלן, שזה גורם ביותר לגרש השכינה הקדושה. דאין השכינה שורה מתוך עצבות. וכמו שאמרו ז"ל (שבת ל' ע"ב) וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום "גם" אפילו "כי אלך בגיא צלמות" רחמנא ליצלן, היינו שיש לי צרות וייסורים רחמנא ליצלן, שעל זה רוצה היצר הרע להפעיל בי עצבות, רחמנא ליצלן, אף על פי כן "לא אירא רע". היינו שאין לי יראה מן היצר הרע הנקרא "רע", והוא ראשי תיבות "רע עין". שהרי הוא היצר הרע, הוא המלאך המוות, כמו שכתבו (בבא בתרא ט"ז ע"א), והרי המלאך המוות הוא מלא עינים, דלכך הוא רע עין. ומפרשה הטעם "כי אתה עמדי", היינו מפני שיש לי שמחה מן ה' יתברך שהוא עמדי תמיד. וזה "אתה" ה' יתברך "עמדי". ומפני זה "שבטך ומשענתך" שהם ענייני הייסורים, רחמנא ליצלן, "המה ינחמוני". אחר שידעתי שהם מהשגחה הפרטית מה' יתברך, והנני שמח בזה גופא מה שה' יתברך הוא האלקים שלי ומשגיח עלי, הן לטב הן לביש, רחמנא ליצלן, וכדרך ששמעתי השם כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הצדיק הרב רבי יחזקאל מקאזמיר זכר צדיק וקדוש לחיי העולם הבא זכותו יגן עלינו, דמזה מה שהאדם אומר בכל יום הברכה "שלא עשני גוי", צריך לקבל על עצמו ששה לטרות בשר מפאת גודל השמחה שהוא איש יהודי. וכבר הבאתי מזה בספרי האריכות.

והנה זה העניין הוא דהיה אצל יעקב אבינו עליו השלום שהוא היה סובל כמה וכמה צרות, דכמה הרפתקאי דעבר עליה. צרת עשו, צרת לבן, צרת דינה, צרת רחל, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין. ואחר כך כל אלה לירד בגלות למצרים. דזהו באמת מה שאמר יעקב אבינו עליו השלום לפרעה "מעט ורעים היו ימי שני חיים", דהיינו מפאת הצרות שעברו עליו. וכמו שכתוב במדרש רבה "לא שלותי ולא שקטתי וגו'", "לא שלותי" מעשו, "ולא שקטתי" מלבן, "ולא נחתי מדינה. "ויבא רוגז" – זה רוגזו של יוסף. ואחר כל זה היה בשמחה. שלא הפעילו היסורים והצרות בו שום עצבות. כי היה בוטח בה' יתברך שבוודאי הכל לטובה. ועל דרך הבטחון לנחום איש גמזו, כמו שכתוב בגמרא (תענית כא עמוד א) דאף דאפקוהו לקטלא אמר "גם זו לטובה". עיין שם. שהוא מפני שהיה יודע דה' יתברך הוא פטרונו המשגיח עליו. ומאתו לא תצא הרעות. וממילא על ידי זה גופא אפשר להיות בשמחה גדולה אפילו בשעת צרתו כנ"ל. וזה מה שאמרו במדרש רבה (ריש פרשת ויצא) דאף שנטל אליפז ממונו של יעקב אבינו עליו השלום, אמר "מה אנא מוביד ברי מן בריי, אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ". והיינו שהיה מאמין בה' יתברך שאפילו הרעה הוא טובה. וכנ"ל, ולכך הוא דהיה מלא שמחה, ולא היה בעצב ודאגה, שמפיל היצר הרע כנ"ל, דהיצר הרע לא היה יכול לו כלל.

והוא דעל פי זה יבואר הכתובים שלפנינו. ויחי יעקב בארץ מצרים וגו', והיינו דאחר כל הצרות והרפתקאות שעברו עליו, אף על פי כן היה חי, שהיה נחשב החיים שלו אצלו, כאילו יש לו כל טוב. וכידוע כי החיים בצרות, רחמנא ליצלן, וכידוע כי החיים בצרות אין נקראים חיים, רחמנא ליצלן, אין נקרא "חיים", דלכך עני חשוב כמת, ומי שאין לו בנים נקרא "מת". דאין החיים חיים כלל, דהמצטרך מואס בחיים. אבל יעקב אבינו עליו השלום, אף שהיה מצטער בצרות רבות, היה חי בשמחה וחדוה, (ועיין בזוהר הקדוש פרשה זו דף רט"ז ע"ב, דפרשת "ויחי יעקב", שהוא חדוה ושמחה. עיין שם), ומפרש הכתוב מאי טעמא, "שבע עשרה שנה", שהיה לו שמחה מה' יתברך, שהוא בבחינת שבע עשרה שנה, דהשם הוי'ה במספר קטן גימטריה שבע עשרה. וכן השם אהו'ה גימטריה שבע עשרה. והיינו שהיה לו שמחה מאת ה' יתברך שהוא אלקיו ובודאי משגיח עליו לטובה. ולאיזה עניין השמיענו הכתוב זה כאן, על זה פירש רש"י ז"ל לפי כיוון שנפטר עיין יעקב אבינו כו'. היינו דמי שנפטר ממנו בחינה הזאת דיעקב אבינו דיעקב אבינו עליו השלום, דהיינו שנופל חס ושלום לעצבות מצד הייסורים והצרות, רחמנא ליצלן, שאינו יכול לשמח את עצמו בזה מה שהקב"ה הוא פטרונו, אז נסתמו עיניהם ולבן של ישראל מפני צרת השיעבוד, היינו מצרת השיעבוד של יצר הרע יותר ויותר. ודי לחכימא….

(דברי משה, פרשת ויחי, עמ' 218-219, הרב משה יהודה ליב טויב הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 188

מתורתו של האדמו"ר מז'אריק, רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד

תמונת הרב דוד אהרן טברסקי הי"ד

* שמעתי מכבוד אדמו"ר הרב הצדיק הקדוש מזאריק שליט"א בפסוק "יש לנו אב", אימתי יודעים אנו שיש לנו אב זקן, אותיות נז"ק, היינו כשיש חס ושלום איזה נזק על שונאי ישראל, אז מרבים אנו בתפלה לאבינו שבשמים, כי על מה שחסר לנו בגשמיות מרגישים אנו תמיד ומבקשים תמיד לאבינו שבשמים. אולם וילד זקנים, בגימטריא או"ר, היינו להוליד אור בלבו ונפשו. קטן, הוא בקטנות השכל אצלנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל בחסרונם להתפלל עליהם לאבינו שבשמים. ודברי פי חכם חן.

* שמעתי מכבוד קדושת אדמו"ר מזאריק שליט"א, ויקהל על משה ועל אהרן וכו', הנה מדרך עם בני ישראל הקדושים כשבאים אל הצדיק מתנצלים מאד, איך כי ע"י חוסר הפרנסה, רחמנא ליצלן, אינם יכולים להביט אל התכלית האמתי לעבדו יתברך עבודה שלימה. והצדיקים טוענים כי אמת בפי עם בני ישראל הקדושים. והראיה שאמר בתוכחה, תחת אשר לא עבדת את ד' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הרי כי ע"י רוב כל יכולים לעבדו יתברך. והמקטרג טוען ומביא ראיה, וישמן ישרון ויבעט. אולם אין האמת אתו. חדא, דעניות, רחמנא ליצלן, מעביר את האדם על דעת קונו. ועוד, כי מאנשי המועט אין להביא ראיה על הכלל כולו. ובאמת אם היתה לישראל פרנסה בריווח, היו יכולים לעבדו יתברך יותר ויותר. וזוהי הכוונה, ויקהל על משה ועל אהרן, כי הצדיקים נקראו בחינת משה ואהרן, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא. וכל אחד צועק על חסרונותיו. ויאמרו אליהם רב לכם, היינו שהצדיקים משיבים להם יהא רעווא שירבה אצליכם ה"לכם", היינו צרכי הגופניות, שנקרא "לכם", ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהיה ד', שתוכלו על ידי זה לעובדו ית' עבודה השלימה.

* שמעתי מאדומו"ר מזאריק שליט"א, ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמר, כי ואתחנן, בגמטריה תפל"ה. חז"ל אמרו, דאגה בלב איש ישיחנה, ואין שי"ח אלא תפלה. והנה עצ"ב שמח"ה בגימטריה תפלה, היינו אם בעת תפלתו יכניס היצר הרע דאגות בלבו, הן מצד פרנסתו או מצד קיצורו בעבודת ד' יתברך, ויכניס על ידי זה עצב בלבו, אז יתאמץ להתפלל תפילתו בשמחה גדולה, שזכה על כל פנים להתפלל לפני מלך הכבוד. ועל ידי זה ימתיק את העצב, הם הדינים, בשמחה.

* מאמרם ז"ל, זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, וזקני עמי הארץ, כל זמן, שמזקינים דעתן מטורפת עליהן… ואדמו"ר מזאריק שליט"א אמר בדרך הלצה קצת, כי הנה אנו רואים בחוש בדורותינו, מי מבני דור הקדום שזכה להניח אחריו בנים הולכים בדרך התורה והיהדות, אזי הבנים מרוממים מאוד את מעלת אבותיהם, באמרם אבינו היה איש צדיק תמים במעשיו. ומי ידבר עוד מאבי אבינו הוא היה עוד מחסידי לובלין פרשיסחא והתנהגותו בקודש היה, שאין לשער ואין לספר. והבנים מתיחסים ומתפארים באבותיהם. אולם מי שהניח בנים, בני הדור הנוכחי, הרחוקים מדרך התורה והיהדות, וחכמים המה בעיניהם, המה ילעגו למעשי אבותיהם, באמרם אבינו היה איש בער ולא בינות לו, ולא ידע מה העולם דורש, ומי יאמר עוד מאבי אבינו שהיה כמעט משוגע (פטנאטיש) בתנועות משונות והנהגות מכוערות.
וזוהי הכוונה, זקני תלמידי חכמים, היינו אלו שהניחו בנים תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים ועולים במעלות ושבחים מאבותיהם וזקניהם דעתן מתיישבת עליהן, שמשבחים אותם יותר ויותר. אבל זקני עמי הארצות, אותן שהניחו בנים עמי הארץ מעקשים אורחותם, כל מה שמזקינים, שבאים לדבר מאבותיהם, יאמרו כי דעתן ה מטורפת עליהן (פאנאטיקער) משוגעים כמעט, רחמנא ליצלן מבנים כאלה. ודברי פי חכם חן.

(דברי תורה בשם רבי דוד אהרן, שהובאו בספרו של רבי ישראל באקמיסטר, "גן ישראל")


רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד, נולד בשנת תרמ"ב (1882) כבן לרבי יעקב אריה ליב, כנכד לרבי אברהם המגיד מטריסק וכדור חמישי לרבי נחום מטשרנוביל. נשא לאשה את מרת חיה שפרה בת רבי יצחק פרידמן מבוהוש, התיישב בזאווירטשה, אך עבר לזאריק לאחר שבזאווירטשה פרצה מחלוקת בינו לבין רבי נתן נחום רבינוביץ מראדומסק. בשנת תרס"ו [1906] נעשה אדמו"ר בז'אריק ונתקבל לכהן שם גם כרב העיר. בשנותיו האחרונות עבר לצ'נסטוחוב.

אף שחסידות טשרנובל לא היתה ידועה בפולין הקונגרסאית, ניהל את תפקידו כאדמו"ר בפאר רב, רכש לו שם וחסידיו נתרבו במהירות רבה ביותר. הצטיין במיוחד בתפילותיו המלהיבות. ביום הכיפורים נהג להתפלל בעצמו לפני העמוד החל מכל נדרי עד תפילת נעילה. קולו היה נעים ורבים נהנו משירתו. להקפות בשמחת תורה באו המונים. הוא היה רוקד בתוך העיגול כשספר תורה בזרועו וכל הקפה והקפה נמשכה כרבע שעה, כאשר חסידיו מלווים אותו בשירה אדירה ובמחיאות כפים. את הסדר שלו ערך במעמד כל חסידיו וקהל רב. היה גדול בתורה ועבודה ואהבת ישראל עד אין שיעור, ועסק בהלכה ובאגדה, ברמז, בסוד ובגימטריות.

ע"פ הרב יצחק אלפי נספה הרבי בצ'נסטוחוב בכ"א תשרי תש"ג.

לפי נוסח אחר, נמלט בתחילת מלחמת העולם השניה מזרחה לבנו שבאוסטרוב, שנכבשה בתחילת המלחמה על ידי הרוסים. שם נספה בי"א במנחם אב תש"א (4.8.1941).

בספר "מקדשי השם" מובא ביתר פירוט:

יום אחד הוציאו הגרמנים בעיר אוסטראה את האוכלוסיה היהודית לככר השוק. איש הגיסטפו בחר מתוך הקהל 10 רבנים ואדמו"רים, ביניהם, את האדמו"ר מטריסק שהיה לבוש בקפוטת-משי-ארוכה. ראש הצוררים פנה אל הרבי בלעג: "כהן גדול, עמך בסכנה, ברך אותו, עשה משהו למענו". הרבי התעלם ממנו, לא השיבו דבר, כאילו לא אליו פנה. ראש הגיסטפו נכלם, ונזדעק: "אם כך הדבר, אז תראה איך אתה רוקד". הרבי יצא במחול, בתחילה זימזם לו חרישית ניגון חסידי, נוגה, לבבי. הרבנים שעמדו מסביב, מחאו כפיים לפי הוראת הגרמנים, ואילו הרבי הגיע בעת ריקודו להתלהבות בלתי רגילה, וקולו הלך וגבר מרגע לרגע. וכך הוא המשיך בריקודו עד לגשר של הנהר בעיר. שם נורה יחד עם שאר הרבנים שנבחרו מתוך העדה.

התרחשויות אותו יום נורא מובא גם בעדותו של אהרן ולדמן בפנקס אוסטראה ובעדותו ב"יד ושם". באותו יום ובלילה שלאחריו נרצחו לאחר מכן למעלה מ 3000 מיהודי אוסטראה שהובלו לבורות שנחפרו ע"י משתפי הפעולה האוקראינים, קבוצות קבוצות נגררו והועמדו על שפת הבור, נורו, והופלו אל הבור.
עם רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד, נרצח גם בנו רבי אברהם יצחק הי"ד. בני משפחת האדמו"ר אשר נשארו בז'אריק שבפולין, גורשו לגטו צ'נסטכוב הסמוכה, וביום כפור תש"ג נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה. שם נספו בהושענא רבא, כ"א בתשרי תש"ג. ביניהם בנו רבי שלום טברסקי וזוגתו רחל, בנו רבי יוחנן וזוגתו שיינדלה, בתו רייזלה ובעלה רבי אברהם מרדכי שפירא.
לאדמו"ר נותרה לאחר המלחמה, בת אחת, מרת חווה בת ציון, אשת האדמו"ר ממחנובקא, רבי אברהם יהושע העשיל זצ"ל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות א עמ' 335, החסידות מדור לדור א עמ' 124, ויקיפדיה, אידישע וועלט פארומס. על חורבן קהילת צ'נסטוחוב בשואה – ניתן לקרוא באנציקלופדיה של הגטאות, על חורבן קהילת ז'רקי ניתן לקרוא באתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 206

סיבת המרה השחורה של רבי נחמן / ר' הלל צייטלין הי"ד

תמונת ר' הלל צייטלין הי"ד

פעם אחת אמר רבי נחמן לתלמידיו: "מהנגלה שלי אין אתם צריכים ללמוד. אף על פי שאני על פי רוב בעצבות אין אתם צריכים ללמוד מזה". מי שהזהיר תמיד על השמחה, מי שציווה תמיד להתרחק מיגוני העצב בתכלית הריחוק, מי שאמר תמיד שהמרה שחורה מביאה לידי כפירה ולידי הרהורים רעים, מי שלמד ש"עיקר העליות והירידות של האדם הוא כפי השמחה בו יתברך" היה בעצמו מלא יגון וענן כסה את פניו היפים.

ברצות רבי נחמן להסביר לתלמידיו סבת יגונו אמר להם, שהוא הולך במקום שממה ועליו לקצץ אילנות הגדלים שמה זה אלפי שנים, לקצץ ולחזור לקצץ עד שתהא הדרך שם כבושה לרבים… ויש אשר הסביר להם, שתוגתו הפנימית באה לו בירושה מזקנו הבעש"ט והבעש"ט הוא ממשפחת דוד המלך עליו השלום, שצעק תמיד לה' מלב נשבר ונדכה.

והולך היה הצדיק מברסלב בין בני-אדם כאבל בין החתנים, כי דמיונו החזק צייר לפניו את כל הרעות והייסורים, אשר יסבול כל איש ואיש מיום היוולדו ועד יום מותו. הוא לא יכל לשכוח אף רגע שכל שמחת בני-אדם רק לרגעים וכל ימי חייהם מלאים צרות ואנחות, אסונות ופגעים.

"כל בני העולם" – אמר רבי נחמן לתלמידיו – "מלאים ייסורים ופגעים, ואפילו הגיבורים הגדולים והשרים כלם מלאים כעס ומכאובים ומלאים טרדות ודאגות ועצבות ויגון ואנחה תמיד. כל אחד יש לו ייסורים מיוחדים. אפילו מי שנדמה שיש לו כל תענוגים: עושר ונכסים וארמונות גדולים וכלים נפלאים ותכשיטים וסגולות מלכים – אם נסתכל בו היטב הוא גם כן מלא כעס ומכאובים הרבה תמיד בכמה מיני אופנים ועניינים".

ואת השקפתו הבהירה על רוב הצער שבעולם הוא מביע בהיתול מר ושנון מאד: "הנה הכל אומרים שיש עולם הזה ועולם הבא. והנה עולם הבא אנו מאמינים שיש עולם הבא, אפשר שיש גם עולם הזה באיזה עולם, כי בכאן נראה שהוא גיהנם".

העולם שלפנינו בכל תשוקותיו ושאיפותיו, הנאותיו ותענוגיו, מלחמותיו ונצחונותיו, שאונו והמונו, עמלו ועבודתו הוא רק עמק הבכא, צער בלי קץ וגבול. ומה היא הטובה אשר הביאה ההשתלמות הרבה, החכמה וההשכלה, הנימוסים היפים, הטכניקה היפה – אם גם עתה נשפך דם אדם כמים בעד כל רגל אדמה וכל דבר קטן?

"הם חכמים גדולים" – היה אומר – "והם חושבים וחוקרים בחכמתם איך לעשות כלי-זין נפלא שיוכל להרוג אלפי נפשות בפעם אחת".

ונוסף על הצער הרגיל ישנו גם צער רוחני הגדול הרבה מן הצער הרגיל, ובמידה שאדם גדול יותר ברוח גם צערו גדול ויסוריו רבים יותר.

ואף על פי שלא חדל רבי נחמן להורות, כי חיי המאמין האמתי הם בבחינת "וטוב לב משתה תמיד", שהוא חי חיים טובים, לפי שהוא מקבל באהבה כל העובר עליו ובוטח בה' הטוב והמטיב, בכל זאת הדברים אמורים בנוגע למאמינים פשוטים (שכאלה היו תלמידיו) ואולם לא בצדיק עצמו במובנו של ר' נחמן. כלומר: מבין הכל, יודע הכל, סוקר הכל, מרחם על הכל, חפץ בטובת הכל.

"׳ש שיש לי ייסורים מעצמו" – אומר ר' נחמן – "ויש שיש לו ייסורים משכניו ויש שיש ייסורים ממשפחתו ויש שיש לו ייסורים מעירו ויש שיש לו ייסורים מכל העולם".

מלבד הצער העולמי, על פי מושגנו עתה, או ייסורים מכל העולם. כפי מבטאו של רבי נחמן, הממלא את לב כל גדול הרוח, הנה יש צער עולמי עוד יותר גדול ועוד יותר עמוק.

חפץ הוא האדם לפתור את חידת החיים והעולם, חפץ הוא להשיג את סוד הבריאה, תכליתה וקיומה, חפץ הוא לשמוע תשובה ברורה על השאלות העולמיות המענות אותו ומציקות לו, חפץ הוא להשיג השגות גדולות ונפלאות מעת לעת, להוסיף שלימות רוחנית, לעלות ממדרגה למדרגה, והנה הוא נכשל בכל פעם ופעם בטעותים גסים, בעוונות גדולים וקטנים. והנה רואה הוא למגינת לבו כי עדין עומד הוא בחוץ, כי עדין הכל סתום וחתום בעדו באלף עזקין, כי עדין אינו משיג כלום וכי עדין הוא בשר ודם פשוט, בשר ודם בעל נטיות טבעיות שונות, ורבות בו גם מידות לא טובות ותכונות לא טובות. והמאמין רואה בזה על פי דרכו, כאלו דוחפים אותו לחוץ, כאלו מרמזים לו מן השמים, שאינם חפצים במעשיו הטובים ובגעגועיו וכיסופיו הגדולים לאלהי מרום, כאלו חטאו רב כל-כך עד שאינם חפצים להכניסו תחת כנפי השכינה, מגרשים אותו מן ההיכלות העליונים למען לא יראה את גנזי המלך, מלכו של עולם.

וכל מה שהאדם גדול יותר, כל מה שטבעו דק ביותר, כל מה שתכונתו יותר עשירה ונשגבה, הוא עלול ביותר להענה בלי-קץ על קוצר המשיג ועומק המושג, על גסות הגוף שאינו מניחו לראות את האור הגדול – אור העליון.

וזוהי צרת ה"מרה שחורה" שעליה ידבר כל-כך בספרי רבי  נחמן ותלמידיו.

ורבי נחמן מצווה ומזהיר לתלמידו ללחום עם ה"מרה שחורה" עד רדתה, להכניעה, לבטלה ולעקרה מן השרש. ואולם, כנראה, מצאה לה מקום טוב בלב רבי נחמן עצמו ובלבות גדולי תלמידיו. רבי נתן תלמידו של ר' נחמן, מוכיח במכתביו את בנו על ה"מרה שחורה" שלו, מוכיח וחוזר ומוכיח, מראה לדעת, שאין על מה להתעצב כלל וכלל, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, שהעיקר רק השמחה; שהכל טוב וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. בכל זאת הוא מקבל מבנו עוד הפעם מכתבים מלאים התאוננות מרה; רבי נתן אינו חדל להשיב ובנו אינו חדל לשאול.

המרה שחורה היא בלב כל איש מבקש אמת, כל חד וחד לפום שעורא דליה. בלבותיהם של תלמידי רבי נחמן היתה לה תכונה ידועה ומוגבלת: היראה הגדולה מן העוון, היראה הגדולה מן הפגם והיזק המוסבים על ידי החטא בעולמות העליונים, הדעת שעדין רב הדרך אל השלמות. ואולם בלבו של רבי נחמן עצמו היתה עמוקה לאין שעור וערך מאשר בלבות תלמידו, כי בלב רבי נחמן עם כל קדושתו ופרישותו, אמונתו ותמימותו שרר הצער של פויסט…

(מתוך "רבי נחמן מברסלב, חייו ותורתו", מאת הלל צייטלין הי"ד)


ר' הלל צייטלין הי"ד, נולד בתרל"א (1871) בקארמה, שבפלך מוהליב, ברוסיה הלבנה, למשפחה חב"דית, ורכש ידיעות מקיפות ביהדות מרבותיו, ובהם, הרב זלמן דוכמן רבה של קארמה והאדמו"ר רבי שלום בער מרצ'יצא. הוא התבלט כעילוי חריף. בגיל 15 התייתם, ולפרנסתו החל לשמש כמורה לעברית. בעקבות חשיפתו לספרות פילוסופית וספרי ביקורת המקרא, נולדה בו ספקנות דתית. אישיותו עברה גלגולים שונים. פרעות קישינב והומל זיעזעו אותו, וגרמו לו לחרדות קשות לגבי גורל העם היהודי. בתרס"ו (1906), עבר לוורשה, ושם כתב הרבה בעיתונים היינט ומָאמענט. הוא חזר בתשובה מוחלטת וזכה. הוא היה בקי נפלא בכל חדרי התורה, ונמשך לתורת הסוד לחסידות, ובמיוחד לחסידויות ברסלב וחב"ד. הוא פרסם אלפי מאמרים, קונטרסים וספרים, בעיקר בענייני תורת הסוד והחסידות, כגון רבי נחמן מברסלב חייו ותורתו והחסידות לשיטותיה וזרמיה (תר"ע, 1910), "שמועסן איבער דער חב"דישער וועלט-אנעהמונג" (שיחות אודות השקפת העולם של חב"ד, תרצ"ח, 1938). מאמריו חדורי להט דתי המאופיינים בחיפוש רוחני מתמיד וברגישות לסבלו של העם.

בשנת תרפ"ה ביקר בארץ ישראל, ביחד עם חבורת עיתונאים מטעם "הקרן הקיימת לישראל".

הוא התאמץ מאוד להשיג סרטיפיקט מהסוכנות היהודית, אך לא הצליח בכך ונלכד בגטו ורשה. בערוב ימיו, היה ר' הלל צייטלין מקורב מאוד למשפיעים המרכזים של ברסלב בווארשא, ביניהם הרב יצחק ברייטר הי"ד. הוא גורש מוורשה לטרבלינקה, בכ"ט באלול תש"ב (1942), כשהוא עטוף בטלית ומוכתר בתפילין, ובידו ספר הזוהר הקדוש. גם כל בני משפחתו נספו בשואה, מלבד בנו, הסופר אהרן צייטלין.

כתביו כונסו ב "שריפטן" (תר"ע, 1910), כתבים נבחרים, א-ב (תרע"א-תרע"ב, 1911-1910), ספר צייטלין (תש"ה, 1945), בפרדס החסידות והקבלה (תש"ך, 1960), על גבול שני העולמות (תשכ"ה, 1965), ספרן של יחידים (תשל"ט, 1979), אלף בית של יהדות (תשמ"ג, 1983), רבי נחמן מברסלב: צער העולם וכיסופי משיח, ועוד.

רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה (וראה עוד בקישורים למקורות נוספים שם), חב"דפדיה.

ראה עוד: חסיד משכיל ברסלב'ר – לדמותו של ר' הלל צייטלין הי"ד, בבלוג של דוד גבירצמן. ובספר לנתיבות ישראל חלק ב – זכר למקדש הלל. וראה  חיבורו של ר' הלל הי"ד, "בין שני הרים גדולים" – לדמותו הרוחנית של רא"י קוק, כפי שהתפרסם במוסף שבת של מקור ראשון.

וראה אודותיו בשטורעם.נט, ובמאמר אודותיו בספרו של ישראל ארליך, שבעים פנים.

מספר הצפיות במאמר: 1138

הבכייה פותחת את השער, אך השמחה משברת את המחיצה / הרב פינחס זליג גליקסמן הי"ד מלודז

בשמחה היה כל ימי חייו

הרב ר' משה נחמיה הכהן היה בעל קומה וכביר כח ועשוי לבלי חת. מעשה שבלכתו בדרך יחידי לפשיסחא או לווארקי, הרעימהו שודד אחד ויתנכל להמיתו. ויך אותו ר' משה נחמיה מכת לחי חזקה, והשודד נפל מתעלף מתבוסס בדמו. והוא אחז דרכו הלאה שוקט ובוטח. מספרים כי ר' משה נחמיה היה מתחנן אל הגזלן, כי ירשהו לכל הפחות, לשתות עוד מעט יי"ש, אשר נמצא אצלו, והגזלן הטה לו חסד וירשהו, ואחר השתית עשה לו מעשה רב ההוא.

תקוה אפוא נשקפה לו, כי יאריך ימים מאד. אבל לא כן היה, כי בשנת תרי"ג היא שנת הס"ד לימי חייו, בהיותו בדרך שובו מווארקי אחר חג השבועות, סר לעיר לודז, ופה חלה בדלקת הריאה, ימים אחדים הוכח במכאוב על משכבו ונתבקש בישיבה של מעלה.

בו נתקיים מאמר חז"ל (סוכה נ"ג): רגלוהי דבר אינש אינון עריבין ביה, לאתרא דמתבעי, לתמן מובילין יתיה. נראה הדבר, כאלו מאנה ההשגחה העליונה לתת לאותו חסיד מנוחת עולם במקום אשר בגד בו, ותבחר לו מקום מנוחה הטוב ממנו.

והנה לפני פטירתו היתה דעתו מיושבת עליו מאד, כראוי לתלמידו המובהק על הרבי ר' בונם. מעשה,  בשעה שצדיק זה הלך למות ראה את זוגתו והנה היא בוכה, ויאמר לה: "למה את בוכה, הלא כל ימי למדתי את עצמי למות". גם תלמידו ר' משה נחמיה הלה, כפי הנראה, מלמד עצמו למות, אחרי אשר קודם יציאת נשמתו הבין השכיל כל כך לצוות, שעל מצבתו לא יחרתו רק המלים האלה:

פ"נ

הרב החסיד המפורסם בשמחה היה כל ימיו מו"ה

משה נחמיה בן מו"ר בנימין הכהן זצלה"ה נו"נ ביום ד' ט"ז סיון תרי"ג לפ"ק.

בנוסח מצבתו זה חפץ בוודאי אותו חסיד להורות דרכה של החסידות, אשר לפיה כלל הוא, כי האדם צריך להתחזק ולהתגבר ולהיות בשמחה תמיד, באשר השמחה מורה שאוהב הוא את הדבר הרבה, והיא מדרגה יותר גדולה מן הבכייה, כי הבכייה פותחת את השער, והשמחה משברת את המחיצה. משל הוא, כמו שני אנשים המתאבקים זה עם זה, אם אחד הוא עצל, ינוצח בקל לנפול, אף שהוא גבור מחברו.

עדותו על עצמו ברגעי חייו האחרונים היתה בוודאי נאמנה, כי אין אדם משקר ומשטה בשעת מיתה, אבל היא מעוררת השתוממות בקרבנו, כי איך היה יכול להיות שרוי בשמחה, בזמן אשר רבים קמו עליו, הרעימוהו והכעיסוהו, קפחוהו בהלכות, וירדו לחייו. אכן מכתבו של אותו צדיק יסוד עולם ר' יצחק מווארקי יניח דעתנו. ידע הרב ר' משה נחמיה, כי מורו ורבו הרב הדומה למלאך ד' צבאות, עומד לימינו ומצדיקהו, התעודד ויתחזק ויהי אך שמח, כדרכו תמיד, כי הוא היה שקול יותר מן כל מנגדיו, ולעומתו מה הם נחשבים.

בכל אופן יכול הרב ר' משה נחמיה להיות בדבר הזה למשל ולמופת בישראל.

שמעתי אומרים, כי השאיר אחריו קובץ של כתבים בענייני הלכה ואגדה, אבל נאבדו.

(מתוך "הרב של שמחה", תולדות רבי משה נחמיה הכהן זצ"ל, מאת ר' פינחס זליג גליקסמן הי"ד)

הרב פינחס זליג גליקסמן הי"ד נולד בלסק בב' בחשון תרכ"ז (22/10/1865) לאביו הרב אברהם צבי הירש, ולאמו מרת זלטה בת רבי יצחק זעליג הלוי פרנקל, מחשובי חסידי קוצק. הרב אברהם צבי הירש היה תלמיד חכם גדול ובקי בהוויות העולם, והדריך את בניו לאהבת התורה והחכמה ולאהבת ישראל גדולה, ונטע בליבם אמונה חזקה.

הרב פינחס זעליג גדל בלודז. עוד בשנות צעירותו הצטיין הרב בידיעת תורה נרחבת , ובידע בחוכמת העולם, אותם הביא לידי ביטוי כסופר חסידי מוכשר. הוא ראה בעטו מכשיר המתאים להפצת תורה ויהדות להמוני העם בתקופתו, וכתב במשך כששים שנה.

כבר בצעירותו השתתף הרב בכתבי עת שונים ביידיש ובעברית. הוא הרבה לכתוב על קהילות ועל תולדות אנשים חשובים. עם היותו נטוע בעולם הספרים, כתלמיד חכם וכסופר, היה עוסק בצורכי ציבור באמונה ושמו יצא למרחוק.

בתחילת דרכו הספרותית הכין לדפוס את ספרי סבו של אביו, הרב הגאון הצדיק יסוד עולם הגדול בנגלה ובנסתר, כליל החכמות והמדעים מו"ה ברוך בענדיט גליקסמן זצ"ל. לאחר שהרב פינחס זעליג נשא אשה והיה סמוך על שולחן חותנו רבי יוסף יששכר רוזנשטיין בראדומסק, מסר לו אביו את כתבי היד להכשרתם לדפוס. לספרים הוסיף הרב הקדמות ואת הסכמות הרבנים שקיבל לפרסומן.

הספר "נחלת ברוך" על כמה מסכתות בהלכה ובאגדה ועל פרק שירה, פורסם בשנת תרס"ב. הספר "בריחי זהב" ה"מורה דרך לנבוכים ביסודות התורה שבעל פה, דת יהודית וחכמת הקבלה. ומלמד את הטועים באמונה דעת ותבונה", פורסם בשנת תרס"ט, ובמהדורה השניה בשנת תרפ"ח צורף מכתב על חכמת הקבלה. הספר השלישי שפרסם היה "ספר ויכוח" ובו דו שיח בין כומר המקטרג על ישראל, תורתם ומנהגיהם, ובין שר ומלך המלמדים עליהם זכות. לספר הוסיף הרב פינחס מאמר משלו על אי ענישת אדם על סמך הודאת עצמו.

גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהחל בפרסום יצירותיו הספרותיות המקוריות, המשיך להוציא את כתבי סבו של אביו, "טעם ברוך" (תרפ"ח) ובו פירוש על ספרי משלי ואיכה, "בית תפילה" (תרפ"ח) ובו ביאור על סדר התפילה ועל הגדה של פסח, "ברכת קודש" ("בית תפילה חלק שני", תר"צ) ובו ביאור לשיר השירים, תהלים ופרקי אבות, "תכלית חכמה" ("בית תפילה ג" תרצ"ג) ובו פירוש למגילת קהלת. "ביאור ומדרש תורה" (תר"צ) על חמישה חומשי תורה ומדרש רבה, וספר "אמרי ברוך" (תרצ"ה) ובו פרוש לספר איוב בצירוף מקצת ספרו "שבט הגדי".

רבי פינחס זעליג הצטיין בתיאור תולדות רבנים ואדמו"רים. בחיבורו הראשון "תפארת אדם" ב"כ (תרפ"ג-תרפ"ד) כתב על תולדות אביו ופרסם בו מכתבים ממנו. החיבור כולל פרשיות מתולדות חסידות קוצק, איז'ביצא, גור ואלכסנדר, ומגדולי דורו והדורות הקודמים. בספרו השני "עיר לאסק וחכמיה" (תרפ"ו) מתאר המחבר את תולדות קהילת לאסק במשך שלוש מאות שנות קיומה. ספרו "הרב של שמחה" (תר"צ) מתאר את דמותו של הגאון רבי משה נחמיה הכהן אב"ד דווארט. לספר מצורפים מכתבים מהאדמו"רים רבי בונים ורבי יצחק מווארקי. לספרו "מענה לנחום סוקולוב" (תרצ"ב) צורפו תולדות הגאון החסיד רבי הירש טומאשובר מבית האדמו"ר מקוצק. הספר "רבי זאב ליפשיץ" (תרצ"ד) עוסק בתולדותיו של רבי זאב לישפיץ, רבה של רדזינוב, מלאווא ואוזורקוב, ובתולדות גיסו האדמו"ר רבי אברהם מצ'יכאנוב. בספר נכתב גם על תולדות אוזורקוב ורבניה. בתרצ"ו פרסם את ספרו "רבינו אליקים געץ" רבה של הילדסהיים בגרמניה. ובשנת תרצ"ח-תרצ"ט פרסם את שני חלקי ספרו הגדול על הרבי מקוצק, "דער קאצקער רבי", ובו יצא להגן בלהט של קדושה על אותו קדוש וטהור מדברים בלתי נכונים שתלו בו סופרים אחרים, שהציגו את קוצק באור לא נכון. חלקים גדולים של הספר תורגמו לעברית והודפסו בספר "היכל קאצק – הרבי מקאצק וששים גיבורים סביב לו" (הוצאת "נצח", תל אביב, תשי"ט-תשכ"א).

בנוסף ליקט הרב גליקסמן דברי התורה על פרשות השבוע ועל מועדי השנה ופרסם אותם בגליונות בשם "פון דער סדרה" (תרצ"א. החוברות הוצאו בהמשך כספר עוד על ידי המחבר. הדברים תורגמו ויצאו כספר בשם "מתוך הפרשה ועל המועדים" ההוצאת משאבים, ירושלים תשמ"ג).

בשנת תרצ"ד הוציא לאור את "פרק שירה" עם פירושי היעב"ץ, המבי"ט ואבי זקנו, רבי ברוך בנדיט גליקסמן. רבי פינחס זעליג צירף לספר את הפרק על "תולדות היעב"ץ ויחסו לארץ ישראל", וכן על תולדות המבי"ט.

בשנת תרצ"ז הוציא לאור את "רפדוני בתפוחים", ובה מופיע פירושו של רבי אליקים געץ לאגדות רבה בר בר חנה. לספר צירף המוציא לאור קיצור מתולדות המחבר.

בתרצ"ח פרסם יחד עם ד"ר פ. פרידמן קובץ בפולנית בשם "בית העלמין היהודי הישן בלודז", ובו ביוגרפיות של אנשים חשובים הקבורים שם.

בירחון "בית יעקב" (שבט תרצ"ו) נכתבו דברי הערכה לרב גליקסמן לרגל יובל השבעים שלו.

הרב פינחס זעליג נספה בשואה בגיטו לודז' (אלה אזכרה, ה), או שנהרג ב- 9/1942 במחנה ההשמדה חלמנו (דף עד ב"יד ושם").

לקריאה נוספת באנגלית על תולדות ר' פינחס זליג גליקסמן הי"ד – ראה מאמרו של חיים ליב פוקס.

(תולדות המחבר שהובאו כאן מבוססים ברובם על מאמר מתוך "אלה אזכרה")

מספר הצפיות במאמר: 136

לא על ידי עצבות יבנה העולם, כי אם על ידי שמחה וחדוות הנפש / הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד

הכל בשמחה

אווגוסטוב.

 ויצא קין מלפני ד', מהיכן יצא, ר"י בשם ר' איבו אמר השפיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה כו', ר"ה בשם רבי חנינא בן דוסא אמר יצא שמח כו' פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת (בראשית רבה כב).

תשובה של עצבות, המצב הנפשי של אדם הראשון אחר החטא היה מצב של עצבות, של זעזועים פנימיים וחטיטה עמוקה בקרקע הנשמה, כמו התינוק החוטא בבית אביו, ואביו יכהו על הלחי. יש תינוק שהוא בן חכם וישמח אב, והוא נושק תיכף את יד אביו ומתפייס עמו בלב שמח, והוא שבע רצון וגם רוח אביו נוחה הימנו. ויש תינוק קשה עורף ובעל בכי, אשר מיילל כל היום, ובזה יצער את אביו עול יותר מאשר חטא, ואביו רואה אותו כשהוא יושב בודד בפינה ואינו אוכל כל היום ומזיק לבריאותו, ולב האב יתפקע מצער וכאב.

וכן הוא האדם החוטא לאביו שבשמים והקב"ה מיסרהו, והוא מתענה ומסגף את נפשו, והולך שומם כל היום, אינו אוכל ואינו שותה וממאס בעולם הזה ופורש את עצמו אפילו מן המותר ומתרחק מבני אדם ומפחד תמיד שמא ייפול ברשת היצר הרע. ואפילו עם בני ביתו לא יתעניין והוא מתבודד בחדרו ועוסק כל היום בבכי ואנחה.

וכשם שהוא פורש מחברת בני אדם, כן האנשים מתרחקים ממנו ומחזיקים אותו לבעל מרה שחורה ולאדם שאינו מן הישוב. ולמרות ידיעותיו המקיפות ומידותיו התרומיות, אינם מעמידים אותו בראש מוסדות התורה והחסד, אשר הוא בלבו הער ונפשו הנקייה היה ראוי לעמוד בראשם. אבל כיון שהוא טרוד כל היום בשקו ותעניתו הוא מתרחק מכל משרה ומכל מינוי ופקודה, כי אין לי פנאי לפקח על עסקי רבים, וממילא יתמנו במקומו אנשים אחרים שאינם ראויים לאותה אצטלא, לשאת את משא העם ולעסוק בצרכי צבור באמונה להרביץ ולהפיץ תורה ברבים, ולהחזיק ביד עניים והיורדים ממצבם, וכל העניינים הנזכרים נמסרים בידי אנשים הרחוקים בהחלט מהצורך הנפשי לדברים כאלה וכל פעולותיהם במקצועות אלה הן רק לשם כבוד או לחפות על ידיהם על הנהגתם המקולקלת בין אדם לחברו, הנהגה של גנבה וחמס ועל הנהגתם המופרעת בינם לקונם, כידוע.

פרי תשובה כזו, תשובה הבאה מתוך עצבות, אינה מביאה אלא הרס חיצוני בלבד, אבל היא מכניסה גם הרס פנימי. ביתו של השב בתשובה כזו פור יתפורר, בניו יתגדלו ללא תורה וללא דרך ארץ, כיון שאביהם לא נמצא בחברתם לדבר אליהם דברים טובים היוצאים מן הלב להדריכם בדרך הישרה. והוא, האב שמתבודד תמיד ויושב שומם, מתראה בעיני הבנים כמשוגע איש הרוח, ומהרהרים בלבם כי זה אינו בגדר האפשרות להיות צדיק וירא ד'  כאביהם, לסגף את הנפש ולא ליהנות כלל מעולם הזה, ומתדמים בנפשם כי היא דרך התורה לשבת תמיד בפינה נדחית בשק ותענית. ועל ידי זה הם בועטים באביהם ובתורת ד' ויוצאים לתרבות רעה. וכיון שהאב רואה דרכיהם הנשחתות הוא פורש את עצמו יותר מחברתם ומחברת בני אדם בכלל, וכמעט שהוא קץ בחייו, ואינו משים על לבו כי הוא בעצמו גרם לכל זה, להירוס החיצוני והפנימי, מהתרחקותו מבניו ומבני אדם, מבדידותו והתייחדותו ובריחתו מן העולם.

בעתים האלה אנו רואים בעינינו את החורבן הרוחני, את ההריסה בכל ענייני קודש ואת הבנים הבועטים באבותיהם, מהו הסיבה שסבבה כל זה? אמנם המלחמה העולמית עם כל תוצאותיה כל נוראותיה ופחדיה, היא העונש אשר ענש ד' אותנו. הרבה טירות נחרבו באין יושב ועם ד' נתן למרמס ונדונו בארבע מיטות, רחמנא ליצלן. ויש מצדיקי הדור שמצאו את עצמם אשמים בשביל שלא הוכיחו את בני דורם, ונשבר לבם בקרבם ורפו ידיהם לעשות דבר מה ליישב את העולם ולבנות את הנהרסות, וכל היום הם הולכים שוממים ולא ימצאו ידיהם לעשות תושייה ואך מתבודדים במחשבותיהם לדאוג על העבר ולבכות על חורבן העולם. אבל צרכי העולם תובעים את סיפוקם, ובכן יתמנו מנהיגי הצבור מעצמם, ומובן שמתמנים כאלה אשר אינם ראויים כלל למשרה זו, גבאי בתי המדרש מגולחי זקן המה, למרות הכתוב בתורה, שהם מתכבדים בה "לא תשחית את פאת זקנך".  גבאי התלמודי תורה הוא איש שאינו בן תורה והכרת פניו ענתה בו שאינו מחבב את התורה ולומדיה, ומינויו הוא אך מפני הכבוד והגאווה וכדומה. והתלמידים הקטנים הרואים את מידותיו הנשחתות  ובשמעם את התועבות אשר עשה המדריך הזה בעבר, ואך בכדי לחפות על מעשיו האי-נאותים שבעבר נעשה לגבאי ועסקן במצוות, גם הם ישנאו את התורה. כי הגבאים והמדריכים כאלה מבזים את התורה ומשניאים עליהם את הדת, כי אם הם בעצמם מחנכי את בניהם בבתי הספר של נכרים, איך איפה יחנכו ילדי אחרים בדרך התורה. הם סותרים את עצמם ואת מעשי ידיהם והצביעות והשקר ניכרים מתוך דרכיהם המהופכות, ומפאה זה נחרב ונהרס כל בנין בית ישראל, ובני הדור הבא מתגדלים על ברכי החפשים פורקי עול שהתחילו לעסוק בישוב העולם ויוצאים לתרבות רעה, רחמנא ליצלן.

אדם הראשון לאחר החטא היה באותו מצב הנפשי, כאשר נענש מאת ה' להגלות מגן עדן והפחידו בעונש מיתה לו ולבניו עד סוף כל הדורות, נשבר לבו עד שפירש מן האשה ק"ל שנה (בראשית רבה כג) וסיגף את עצמו לשבת במים עד צווארו ונעשה כל גופי ככבירה (פרקי דרבי אליעזר) והתבודד באהלו ולא עסק בישובו של עולם, ובין כך נכנס הרס פנימי בביתו, קין בנו הרג את אחיו ובטח בכה אדם הראשון אביהם עוד יותר ויותר, והתייאש מכל, והתייחד בפנתו, וכשהוא התבודד והתייחד נתגדל קין הרוצח והוליד בנים ובנות ולא התפעל כלל מחטאו ומעוונו הגדול, מהרציחה הנוראה, והוא "גונב דעת העליונה" כאלו הוא מתחרט על הרעה אשר עשה, מראה סימני הכנעה והוא כמקבל על עצמי עול גלות (וישב בארץ נוד), ועוסק בישובו של עולם (ויהי בונה עיר) ומטפל בחינוך דור הבא (ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, על שם החינוך). ותחת השפעתו נתווסדו בתי ספר לבנים ולבנות, ואולי גם בתי משחק (תופשי כנור ועוגב) והכל לשם ישוב ותיקון העולם. וכשפגע בו אדם הראשון וראה מה שזכה הרוצח הזה ליסד, וכי כבר נשכחה רציחתו הנוראה, ושמש הצלחה זרחה לו (וכביאור ר"י האות הנאמר בכתוב דשם ד' לקין אות —הזריח לי גלגל חמה), והכלבים העזי פנים שבדור ומלקקי פנכא הם נעשי שומרים לראשו (וכביאור רב האות הנ"ל שאמר כלב מסר לו, בבראשית רבה כב) והמה התחברו אליו ונעשו לחיילותיו. והם מנשאים את הרוצח ואומרים לרשע צדיק אתה וחולקים לו כבוד ומזמרים לפניו תשבחות, והראשונית לא יזכרו ולא יפקדו.

וכיון שראה אדם הראשון  כל זה הבין בדעתו שלא טוב עשה בהנהגתו שפירש מן העולם וגרם שנמסרה ההנהגה ותיקון העולם בידי בנו הרוצח, אשר בנינו – סתירה, ופרי חינוכו של קין הוא המבול לשחת כל בשר כי מלאה הארץ חמס ומרשעים יצא רשע, וטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, וכיוון שכל תוכו של קין היה רצח ושוד, ממילא השפיע על תלמידיו וחניכיו להיות כמוהו – התחיל אדם הראשון להתנהג בשיטה אחרת, ותחת אשר עד עכשו סיגף עצמו,  פתח עתה בשיר והודיה ואמר "מזמור שיר ליום השבת", כי "טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון". לא על ידי העצבות יבנה העולם, כי אם על ידי שמחה וחדוות הנפש, וזאת היא דרך התשובה האמתית לעבוד את ד' ולעסוק ביישובו של עולם להשפיע על הדור הצעיר מרוחו במוסדות התורה והחינוך. ואך על ידי עשה טוב יסור מרע וחטאתו תכופר.

 עזריאל נח קושעלעווסקי מפה הנ"ל

(קובץ דרושים, תר"צ, סימן יח)

מספר הצפיות במאמר: 56

צריך לעסוק בתורה מתוך שמחה / הרב משה יהודה ליב טויב הי"ד

לחמה ויינה של תורה

ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון.

ולכאורה צריך להבין דהפסוק נאמר שלא על הסדר, דהיה צריך לכתוב, ומלכי צדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון הוציא לחם ויין. דהרי תיבת והוא כהן מוסב על שם, וכמו שאמרו ז"ל (נדרים ל"ב עמוד ב).

והנראה הביאור בזה. דהנה אברהם אבינו עליו השלום הרביץ תורה בעולם. וכמו שאמרו (יומא כ"ח עמוד ב) אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה כו'. עיין שם, ואברהם אבינו עליו השלום גופא היה שפל בעיניו מאוד, וכמו שכתוב ואנכי עפר ואפר, ודרך עבודה הזאת משריש ומכניס בתלמידיו, שיהיו שפלים בעיניהם. וידוע הוא דכל מדה דקדושה צריך שמירה ביותר שלא יסתעף ממנה בחינת מדה רעה דקליפה, וכמו מדת החסד ואהבה שיכול להסתעף ממנה אהבה זרה, בסוד הכתוב ואיש כי יקח אחותו חסד הוא, וכידוע ליודעי חן. וכמו כן הוא בכל המצוות. וכך השפלות והעניוות יכול להסתעף מזה עצבות ומרה שחורה. כי השפל בעיניו הוא מתמרמר תמיד מאוד, שנדמה לו כי הוא רחוק מהקדושה. ולכך יכול להסתעף מזה עצבות ומרה שחורה, שהוא דבר מגונה מאוד. וכמן שאמר הרב חיים ויטל ז"ל בספר שערי קדושה כי העצבות הוא שער התחלת גירוי היצר הרע, עיין שם. ולכך מלכי צדק שהיה יודע בחינת עבודת אברהם אבינו עליו השלום להורות לתלמידיו שיהיו שפלים בעניהם, היה חושש פן על ידי זה יהיה נמשך ונסתעף שיבואו לידי עצבות, חס וחלילה, ולכך הורה לו דרך העבודה לתלמידיו, דבעבודת ד' צריך להיות בשמחה לשכוח אז מכל בחינת שפלות ומרירות, רק יהיה בשמחה גדולה, בבחינת עבדו את ד' בשמחה, ויקיים מה שכתוב ויגבה לבו בדרכי ד', וכידוע.

וזה הפירוש ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. לחם הוא התורה, וכמו שכתוב, לכו לחמו בלחמי. ויין רומז על שמחה, וכו שכתוב, ויין ישמח לבב אנוש. והיינו דרמז לו דעסק התורה הקדושה צריך להיות מתוך שמחה ולא מתוך עצבות. והוא כהן לאל עליון, כלומר, בזה האופן יכול להיות כהן העובד לאל עליון, שתהיה עבודתו להשם יתברך עבודה תמה העולה למעלה. וכנ״ל.

או יש לומר, והוא כהן לאל עליון, דאחר מה שאמרנו, הוציא לחם ויין, דצריך להיות עסק התורה מתוך שמחה, לכאורה לשמחה מה זו עושה. על זה אמר והוא כהן לאל עליון, דשמחתו יהיה מזה גופא על שזכה להיות עובד למלך הכבוד יתברך, דאיזה שמחה יש בעולם יותר מזה, מה שהמלאכים שרים ואופנים מצפים כמה וכמה שנים שיהיה מתן להם רשות לומר קדוש, ואנחנו עם ישראל מהללים שמו יתברך כמה פעמים בכל יום בלי גבול, שאין לך זכיה'גדולה יותר מזו, דלפי זה מה מאוד צריך להיות האדם מלא שמחה שקרבנו לשמו הגדול להיות עבדים נאמנים למלכינו יתברך, דזה והוא כהן לאל עליון. וזהו על דרך מה ששמעתי בשם כבוד קדושת אדוני אבי זקיני הרב הקדוש רבי יחזקאל מקאזמיר זצוקללה״ה זי״ע דמשמחה הזאת שזוכה איש הישראלי לומר ברכת שלא עשני גוי בכל בוקר, צריך האדם לקבל עליו ששה לטרות בשר. והוא כמבואר, והבן.

(דברי משה, פרשת לך לך)


הרב משה יהודה הי"ד נולד לאביו הצדיק מקוזמיר רבי ירחמיאל צבי משיננה זצ"ל ב"ר אפרים זצ"ל בן רבי יחזקאל טויב זצ"ל מייסד שושלת קוזמיר. ר' משה יהודה ליב היה תלמיד חכם גדול ובעל קול נעים וחוש מוזיקלי, אך לא חיבר ניגונים. בשנת תרע"ז, שנה לאחר פטירת אביו האדמו"ר מקוזמיר, מילא רבי משה יהודה ליב את מקומו וקבע את דירתו בבית אביו בוורשה. חותנו היה הרב החסיד המפורסם ר' משה אב"ד טשמיעליב פלך רדום, אחיינו ותלמידו ובן ביתו של האדמו"ר רבי צדוק הכהן הגדול מלובלין.

רבי משה יהודה אהב את ארץ ישראל ובאמרי תורתו הרבה להעלות את זכר ציון. הוא חיבר את הספר דברי משה (ורשה, תרצ"ב) על ספר בראשית, והוציא לאור את ספר אביו אמרי צבי (ורשה, תרפ"ו) ואת הספר כתבי קודש (ורשה, תרפ"ו) מאת היהודי הקדוש מפרשיסחא. בראש ספרו מופיעים הסכמות מאת רבי אברהם מרדכי אלטר זצ"ל האדמו"ר מגור, רבי אלטר עזריאל מאיר איגר הי"ד האדמו"ר מלובלין, רבי יחזקאל הלוי הולשטוק הי"ד האדמו"ר מאוסטרובצא, רבי אלטר ישראל שמעון פרלוב זצ"ל האדמו"ר מנובומינסק, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד האדמו"ר מקוצק סוקולוב, רבי יצחק מנחם מנדל דנציגר הי"ד האדמו"ר מאלכסנדר, הרב חיים יהושע גוטשכטר הי"ד מרבני וורשה, הרב מנחם זמבה הי"ד מפראגא והרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד מרבני ורשה. בפתיחת הספר מביא המחבר ברוב ענוותנותו התנצלות על מה ראה להדפיס את הספר, אותו הוא מייעד "רק לאנשים קטני הדעת וחסרי בינה ושפלי ערך כמוני".

בקיץ תש"ב, 1942, היה הרב בין היהודים הראשונים שנשלחו להשמדה בטרבלינקה. הי"ד.

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה, נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה – ירושלים תשי"ב – עמ' 176, ועוד)

לעיון נוסף, ראה: החסידות מדור לדור, ב, עמ 389.

חתימת הרב משה יהודה טאב הי"ד

חתימת הרב משה יהודה טאב הי"ד

מספר הצפיות במאמר: 136