צדיק שדרכו להחזיר בני אדם למוטב, עובר לאחר פטירתו בגיהנם ופודה משם את הרשעים / הרב נחמיה שפירא אב"ד סאסוב הי"ד
לקוטי חידושי הרמ"ל [מאת רבי משה ליב מסאסוב]:
משנה אבות ה,כ: 'עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן'. משולל הבנה, מאי שנא דנקט 'עז פנים' מכל שאר מדות רעות. גם 'בושת פנים לגן עדן', הלא כמה מדות טובות יש שמביאין לגן עדן. אך העניין דאיתא בזוהר הקדוש [1] שמי שדרכו תמיד להוכיח בני אדם ולהחזירם בתשובה, אזי בזמן פטירתו שמוליכין אותו לגן עדן העליון, מעבירין אותו דרך גיהנם, כדי שיתאחזו בו הנשמות אשר עדיין לא נזדככו כראוי, והוא מוליך אותם עמו למעלה. והוא לו לגמול טוב, כאשר הייתה מדתו בחיים להיטיב לכל אדם ולתקנם, כן נמי אחר פטירתו, יזכה להיטיב לזולתו.
והנה 'עז פנים' נקרא הצדיק שדרכו תמיד להוכיח, ואינו בוש וירא משום אדם, לכן אחר פטירתו מוליכין אותו דרך גיהנם, שיתאחזו בו נשמות. 'ובושת פנים', היינו צדיק כזה שרק על עצמו מסתכל בעין יפה תמיד להיישר מעשיו כראוי, ואינו עוסק בטובת אחרים להוכיחם ולתקנם. זה נקרא 'בושת פנים', אותו מוליכין מיד לגן עדן, ולא ילך דרך גיהנם לתקן הנשמות בפטירתו, כי גם בחיים לא אחז במדה זאת [2].
הערות [מאת הרב נחמיה שפירא]:
[1] עיין בזוהר הקדוש פנחס דף ר"כ ע"ב. ודוק.
[2] ובזה פירש שם בספר דברי צדיקים הפסוק (וישב) 'כי ארד אל בני אבל שאולה'. וכתב וזה לשונו: והנה כתיב (עובדיה) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה'. העניין, אש בפני עצמו חם מאד אבל אינו מבעיר לזולתו, לא כן להבה שילהט דברים הקרובים אליו. כן הייתה מדת יעקב 'אש', שהיה בפני עצמו בחמימות והתלהבות גדול, אבל לא היה מבעיר לזולתו. 'ובית יוסף להבה', שמבעיר אחרים. לכן נקרא 'יוסף', שמוסף תמיד לקרב בני אדם לעבודת השם. והיה יעקב מקיים בעצמו אחר לידת יוסף מאמר חז"ל (ברכות ס"ג ע"א) בשעת המפזרין כנס, כיון שיוסף היה מוסיף תמיד עובדי ה' יתברך, לא הוצרך יעקב לעשות זאת, והיה אוחז דרכו והילוכו בקדושה, לתקן עצמו היטב הדק. כי כל צדיק אוחז דרכו והתנהגותו אשר עבורו בא לעולם, וקשה לו לפרוש מדרכו ולאחוז דרך אחר אשר לא כמדתו. והנה יעקב חשב כי יוסף אינו בזה העולם, ואין מי שיתקן בני אדם להחזירם למוטב, ויצטרך הוא לאחוז מדת יוסף, להוסיף תמיד גרים וללמד אותם חכמה ודעת. ואם כן גם אחר פטירתו יצטרך ללכת דרך גיהנם, שיתאחזו בו הנשמות כנ"ל. וזה לו לצער ולאבל, שיצטרך לעזוב דרכו בקודש ולאחוז דרך אחרת. וזה אומרו 'כי ארד' בשביל 'בני' שאינו בזה העולם 'אבל שאולה', שאצטרך ללכת דרך הגיהנם. וזה לי לאבל ולעגמת נפש. עד כאן לשונו הקדוש.
והנה בספר 'סמיכת משה', בפתיחה במילי דאגדתא, מביא גם כן הפירוש על המשנה הנ"ל, עם הפירוש על הפסוק 'כי ארד אל בני' כו'. והרחיב הדיבור בדברי חן והמתיקו מאד. אבל הוא מביא הכל בשם זקיני הקדוש הרמ"ל זצללה"ה, וכן בספר 'אילנא דחיי' (בפרשת וישב) מביא בשמו הקדוש כל העניין הזה. ומפני כי הרב הקדוש בעל 'דברי צדיקים' היה תלמיד זקיני זצוקללה"ה, ומביא בשמו רק הפירוש על המשנה בלבד, ואחר סיום פירוש המשנה כתב 'עד כאן דבריו הנחמדים', מובן מזה שלבעל הפתיחה בספר 'סמיכת משה' ולבעל ספר 'אילנא דחיי' לא הגיעה השמועה היטב.
דהנה נודע דרכו בקודש של כבוד קדושת זקיני הרמ"ל זצללה"ה שהיה נע ונד שנים רבות לפדות שבויים, ובדרך מהלכו תיקן כמה נפשות ישראל. ומספרים כי את הרב הקדוש הרבי ר' יצחק אייזיק מקאליף זצללה"ה, הביא הוא לרבו הגאון הקדוש הרבי ר' שמואל שמלקה מניקלשבורג זצללה"ה, בהיותו (הרב הקדוש מקאליף) עוד בילדותו. ושמעתי מספרים ממגידי אמת בשם מרן הקדוש הרבי ר' מענדלי מפריסטיק (או מרימנוב) זצללה"ה, שראה בחזיון, שאחר פטירת זקיני הרמ"ל לא רצה לעלות לגן עדן עד שיתנו חופש לכל הרשעים שבניהנם, שיעלו אתו לגן עדן. ויפק רצון מד', ועלתה בידו לפדות כל הרשעים, ונתרוקן כל הגיהנם, נקי מכל. ומקובל שאמר בזה הלשון "גלאבטס (בפתח תחת האלף) מער, כמו שמנקים הבית עם פלאדער וויוש [=עם מטאטא]'". (מפני שהיה יליד מעהרן, היה לשונו הקדוש משונה קצת במבטא ממבטה שלנו). לקיים מה שנאמר (איוב כב) 'ותגזור אומר ויקם לך'. (שם לג) 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו', ויאמר פדעהו מרדת שחת' וגו'. כדרכו בחיים חייתו. וכנ"ל.
הרב נחמיה שפירא, נולד בשנת תרל"ד, ונודע בצעירותו כעילוי חריף. אביו, הרב משה יהודה ליב, אב"ד סאסוב וסטריזוב, היה בנו של רבי שלמה מסטריזוב-מונקאטש בעל ה"שם שלמה", (בנו של רבי אלעזר שפירא מלאנצהוט, בנו של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר') חתן רבי יקותיאל שמעלקא מסאסוב בנו של רבי משה יהודה ליב מסאסוב. אמו של הרב נחמיה, מרת חנה, היתה בת הרב ברוך מגורליץ, בנו של האדמו"ר ה"דברי חיים" מצאנז.
לזמן קצר למד אצל דודו הגאון הצדיק המפורסם, רבי צבי הירש שפירא, בעל ה'דרכי תשובה', ונודע כגדול בתורה וביראה, בנגלה ובנסתר.
נשא לאשה את מרת נחמה טילא בת הצדיק המפורסם רבי ישעיה נפתלי הירץ שפירא מדינוב, בנו של רבי דוד מדינוב, בנו של רבי צבי הירש שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר'.
במשך שנים רבות היה רבה של סאסוב. במלחמת העולם הראשונה התגורר עם אביו ועם משפחתו בווינה, שם פעל כמוהל מומחה בבתי החולים. משנת תרפ"ב התיישב בעיירה סטריזוב ומילא את מקום אביו ברבנות בעיירה, לצדו של רב נוסף. הוא ביקר בבתי נדיבים בארה"ב, על מנת להתרים אותם.
עם כניסת היהודים לסטריזוב, נשאר הרב עם קהילתו וניסה לפעול להקל על מצבם של יהודי העיירה. בחודש תמוז תש"ב גורשו יהודי סריזוב לגיטו ריישא. הרב נספה בשואה יחד עם בני קהילתו ועם משפחתו, ובהם רעייתו וכל ילדיהם ונכדיהם:
- הרב ישעיה נפתלי הירץ דומ"ץ בדוקלא ורעייתו מרת ריקל רייזל (בת רבי מנחם מנדל הלפרין מברז'ן, הרבי מדוקלא) ושני בניהם המופלגים בתורה. נרצחו בג' באלול תש"ב.
- הרב שלמה ורעייתו רבקה (בת הרב משה חיים אפרים הלוי איש הורביץ, מוואליע-מיכאווע) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.
- הרבנית פרימא ובעלה הרב חיים ספרין אב"ד סאלא (בן הרב זיידה ספרין מדאבראמיל, רב בסאלא) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.
על פי קטלוג 'אוצרות לונדון' נספה הרב, עם בני משפחתו, בדרך בין סטריזוב ובין גיטו ריישא.
בעבודה ויגיעה קשה במשך כמה שנים עלה בידו להוציא לאור את חידושי הרמ"ל (ג' חלקים) מתוך כתבי ידו של רבי משה ליב מסאסוב, והוסיף עליהם הגהות וביאורים. בשנותיו האחרונות סידר והכין לדפוס עוד חידושי תורה רבים שלו ושל אביו, אך הם אבדו בשואה, עם חורבן בני המשפחה ובני הקהילה.
תמונת חתימת הרב נחמיה שפירא ותמונה מהנייר הרשמי שלו מובאים באדיבות בית המכירות 'אוצרות לונדון'.
מספר הצפיות במאמר: 7
