לחיות פירושו לפעול – הרהורי אלול / הרב ד"ר קלמן חמיידס הי"ד

תמונת הרב ד"ר קלונימוס קלמן חמיידס הי"ד

אופי האדם יוצר לאור בצורה הברורה ביותר ברגעים של זעזוע עמוק, בשעות של ייאוש. כיצד נוהג האדם במקרי אסון, כיצד הוא נוהג בזמן מצוקה, כלומר, מה הם המחשבות והרגשות שמעורר בו הסוד הגדול ביותר של קיומנו, המוות, זה בלבד הוא הקובע והמכריע לגבי השיפוט של אופיו.

העולם כולו מתפעל ומעריץ את סוקרטס. לאו דווקא בגלל אורח חייו, אלא בגלל מותו. לא הצורה בה הוא חי, אלא הצורה בה הוא מת, היא הפוכת אותו לעינינו לחכם ולפילוסוף. רק בשעת מותו הוא מופיע מולנו בכל גדלות נשמתו. באומץ לב ובהעזה הוא מת למען תורתו. בלי פחד והיסוסים הוא שותה את קובעת התרעלה. ברוח טובה ובמתינות הוא מביט בפני המוות. המנוחה הנפשית הזו מול המוות, ההעזה ואומץ-הלב הזה ברגע המוות, זיכו אותו בהערצה ובהתפעלות של העולם הבא אחריו. כי הם שהצליחו לשכנע את הדורות הבאים שהיוונים הגדולים האלה ידעו לא רק להורות ולחיות, אלא גם למות בצורה נאה.

ארוכה היא שורת האנשים ביהדות שמסרו את חייהם בשדה התורה. מי אינו מעלה כאן על הדעת את רבי יהודה בן בבא?

פעם אחת גזרה מלכות גזרה על ישראל, שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תחרב, ותחומים שסומכין בהן יעקרו. מה עשה ר' יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים. ואלו הן: ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע. כיוון שהכירו בהם אויבים, אמר להם: בני, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלוש מאות לונכיות של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה (סנהדרין יד).

אולם רק מעטים זכו לסכן את חייהם למען רעיון גדול. לגבי הרוב יפה אולי כוחה של המימרה: "על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת".

1. מה איפוא עמדתה של היהדות למוות? איך מגיבה הנפש היהודית על האירוע האחרון הזה, ששום יצור חי לא הצליח להימלט ממנו?

בצורה חדה וחלקה משיב לנו על השאלה הזאת אותו פסוק, שהיהודי היה נוהג לומר במקרי אסון: "הצור תמים פעלו".

באמון ובמסירות מקבל האיש היהודי את המוות. הוא רואה בו את המסר של רצון א-לוהים ושל הצדק  הא-לוהי. גם אם הכאב הגלל המת מדכא מאוד את לבו, הוא אינו מאשים את ההשגחה העליונהץ בעיניים דומעות הוא מביע את הסכמתו לאבדה: "ה' נתן וה' לקח". כך רואה היהודי את חוקיות הברזל של אירועי העולם. הוא תופס את החילופים הנצחיים, המתרחשים בכל מקום מול עינינו, בטבע ובחיי האדם: "בני האדם דומין לעשבי השדה", אלה פורחים ואלה נובלים. וכשם שהפרחים בשדה פורחים ונובלים בשקט, כשם שהכוכבים בשמים נדלקים ודועכים ללא קול, מזכיר לנו גם הנביא: "אל תבכו למת". לא לבכות ולא לקונן, רק להבין! להבין, כי הכניסה והיציאה הנצחית הזאת, הפריחה והנבילה

המוות והחיים טבועים עמוק בתכנית העולם, כי גם במוות אנו נצאים עם א-לוהים ובתוך א-לוהים. להבין, כי המוות אינו אלא פשפש אחד, שדשרכו אנו מגיעים לממלכה אחרת הנראית בעינינו אפילה וסודית, אך למעשה היא רק "העבר ההוא", אף הוא נשלט על ידי רחמים וחסד של א-לוהים, כמו העולם של העבר הזה, החיים.

2. אבל מדוע נחשבים אפילו בתנ"ך, אותו ספר יהודי מובהק, החיים כברכה והמוות כעונש? אם כאן כמו שם, בעבר הזה כמו בעבר ההוא שולטים חסדו ורחמיו של א-לוהים במידה שווה, מדוע רוטטת השאיפה לחיים בחרדה כזאת בתפילות היהודיות: "חיים! חיים!" זאת הקריאה החודרת כלפי מעלה מכל התפילות! לחיים מתפלל אפילו המאמין ביותר בינינו. מדוע הוא מפחד מהמוות? ומדוע מבטיחה לנו התורה את שכנו מידי פעם בפעם בפסוק "למען יאריכו ימיכם"? משום שהגשמת היהדות, מילוי תורות המוסר של התורה בעולם הזה, בעבר הזה, כרוכים לנו בזהץ "כיוון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות". משום שחוץ לחיים האלה לא יתכנו עוד שום צווים ושום איסורים, שום מוסר ושום צדק ושום אהבת אדם, משום שלכל הצווים של תורתנו ישנה משמעות רק בעולם הזה, כי העבר ההוא של החיים משמעותו גם העבר השני של הטוב והרע.

האגדה מספרת: בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש לתנה לבשר ודם? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להם תשובה. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי, מה כתוב בה: 'אנוכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. אמר להם: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתוב בה: 'כבד את אביך ואת אמך', אב ואם יש לכם? שוב מה כתוב בה: 'לא תרצח', 'לא תנאף', 'לא תגנוב'. קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? נאלמו אז המלאכים וויתרו על תביעתם לתורה, בעולם היצרים, של השנאה והקנאה בו יתכנו רצח, גניבה ורמאות, רק כאן ישנה משימה לתורה כדי להגשימה, רק כאן היא יכולה להשיג את מטרתה. היינו, לטהר את בני האדם מיצריהם ולעדן את דחפיהם הרעים. אבל אנו גם מבינים מדוע נאמר 'מצות בטלות לעתיד לבוא' (נדה סא). האדם לא יהיה עוד זקוק להן, משום שנשמתו תהיה כבר מטוהרת ומנוקה לגמרי.

על כן קשורה התורה ככוח מעצב של החיים באורח הדוק עם החיים. ומשום כך גם דחף החיים הגדול, השאיפה העצומה לחיים, הפועמת בכתבי הקודש שלנו. היהודי כמה למעש היהודי. הוא רוצה לעשות, לפעול. ומכיוון שרק עולמנו הוא עולם העשייה, מכיוון שרק כאן ניתנת לאדם היכולת לעצב את המעש ולקרב אותו לשלמות, על כן הוא מתפלל לחיים! משום כך האהבה לחיים…

על כן קשורה התורה ככוח מעצב של החיים באורח הדוק עם החיים. ומשום כך גם דחף החיים הגדול, השאיפה העצומה לחיים, הפועמת בכתבי הקודש שלנו. היהודי כמה למעש היהודי. הוא רוצה לעשות, לפעול. ומכיוון שרק עולמנו הוא עולם העשייה, מכיוון שרק כאן ניתנת לאדם היכולת לעצב את המעש ולקרב אותו לשלמות, על כן הוא מתפלל לחיים! משום כך האהבה לחיים…

רק בזמנים מסוימים ובלתי רגילים העז היהודי לבוז לחיים והיהודי השליך גם מעליו ברצון את החיים. כל פעם שנרדף בגלל התורה. כל פעם שנאלץ לוותר על הקדוש ביותר. הוא היה עולה אז ללא פחד על המוקד. הוא איפשר אז שיוציאוהו להורג ללא התנגדות, משום שבעיניו איבדו החיים את ערכם האידיאלי. איננו מפחדים מפני המוות, אבל אנו זקוקים לחיים, כדי למלא את תפקידנו, כדי לעמוד בניסיון. היה לנו יותר מסוקרטס אחד, אשר בז למוות, אשר מת למען התורה. אבל התורה מצווה עלינו "ובחרת בחיים" עליך לאהוב את החיים!

כך מעניקה התורה היהודית רק על סמך המוות טעם לחיי האדם. על ידי ההתעמקות החודרת במה שנמצא מהעבר השני של גבול הנדודים האנושיים, מקבל העבר הזה ערך של נצח, משמעות. ההרהורים במוות מחנכים אותנו לחיים, מלמדים אותנו להעריך ולכבד את החיים, מלמדים אותנו להבין כי "היום קצר והמלאכה מרובה".

כאשר אנו נזכרים במתים בימים האלה של הרהורים, והזכרון הזה של אלה שהלכו מאתנו מחדש בקרבנו את כאב הפרידה, אנו רוצים בעת ובעונה אחת להיות מודעים למשמעות חיינו, שאת תוכנם היהודי הנציח המשורר הא-לוהי במלים:
אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש: שבתי בבית ה' כל ימי חיי (תהלים כז,ד).

(דברי הגות, ספר זכרון לקהילת קטוביץ, עמו' 169-168)


הרב קלמן חמיידס (קלונימוס קלמן חאמדייעס) הי"ד נולד בשנת תרס"ב (1902) במשפחה דתית ענייה בעיירה שצ'זיץ ליד לבוב, שבמזרח גליציה. אביו ר' שולים (מאכסימיליאן) נודע כתלמיד חכם ועבד כשוחט ולאימו מרים. בתחילה למד בעיירת הולדתו ב'חדר', בישיבה ובבית המדרש. הוא למד בהתמדה והתגלה כעילוי בעל מוח מבריק ואנליטי.

בשנת תר"פ (1920) נסע לווינה ללמוד בבית המדרש למורים בווינה, בהנהלת רבה הראשי של וינה, פרופסור צבי חיות. לאחר שהשלים באופן עצמאי את לימודי הבגרות ועבר את המבחנים בהצטיינות, בשנת תרפ"ד (1924), הוא עבר ללמוד בסמינר להכשרת רבנים, ובמקביל החל ללמוד באוניברסיטת וינה, בפקולטה לפילולוגיה קלאסית ופילוסופיה. הוא זכה במלגה ובהמלצת הרב פרופ' חיות נסע ללמוד עברית וערבית, במשך שנה אחת באוניברסיטה העברית, שזה עתה קמה בירושלים. בתום השנה עבר ללמוד בסמינר הרבני בברסלאו, וקיבל ציון לשבח על עבודתו בנושא "פילון האלכסנדרוני והמדרש", ובמקביל המשיך את לימודיו באוניברסיטה בתחום הפילולוגיה הקלאסית. בשנת תרפ"ח (1928) סיים את לימודיו, והחל לכהן כרב קהילה ואב"ד בקטוביץ (בנוסף לרב ד"ר פוגלמן). בשנת תרפ"ט (1929) נשא לאשה את גרטרוד (גיטל) לבית רניגסהופר. לזוג נולדו שני בנים: צבי הירש (הרברט) ויהודה חיים יונתן (ליאון).

בתחילת כהונתו בקטוביץ פעל הרב חמיידס לפתח את החינוך היהודי במקום. הוא הרחיב את פעילות ה"תלמוד תורה", וייסד ביחד עם רעייתו בית ספר דתי לבנות בנוסח 'בית יעקב'. בשנת תרצ"ה ייסד בית ספר עברי בקטוביץ, עבור משפחות בעלות השקפה לאומית-ציונית. הרב היה נערץ על קהילתו, והיה דורש דרשות מלהיבות בבית הכנסת הגדול, בפולנית, גרמנית, יידיש ועברית. הרב היה גם מורה ל'דת משה' בבתי הספר התיכוניים בהם למדו תלמידים יהודים, והעביר הרצאות במדעי היהדות לנוער. משנת תרצ"ב (1932) הוא שימש כעורך ביטאון הקהילה היהודית בקטוביץ ופרסם שם מאמרים בנושאים אקטואליים בתחום מדעי היהדות. בשנת תרצ"ז (1937) כיהן גם כרב צבאי עבור חיילים יהודים שהוצבו במחנה בקטוביץ, ומילא את מקומו של רב העיר בנדין. הרב היה פעיל בארגונים ציוניים וכלל יהודיים בקטוביץ ועמד בראש הסניף המקומי של "חובבי האוניברסיטה העברית".

בתחילת אלול תרצ"ח (1938) כתב הרב חמיידס מכתב לסייע לר' יצחק הלוי מסוסנוביץ, שביקש לקבל היתר מאה רבנים:

לשכת הרבנות
בית דין צדק
דק"ק קאטוביץ

ב"ה ד' שופטים תרח"ץ.
הנני מאשר בזה שהזמנתי כמה פעמים את האשה אורמא הגרה בליפינע [מחוז שלזי' העליונה סמוך לכורזוב] לד"ת עם בעלה מוה"ר יצחק
בן מו"ה חיים הלוי נ"י מסאסנאוויץ ולא נענתה להזמנתי ולא באה לד"ת.
במכתב הערוך אלי מהרב דק"ק כורזוב-קעניגסהוטע כתוב ג"כ לאמור שהוא שלח אל האשהה נ"ל כ"פ שליח ב"ד להזמינה לדין ולא הקשיבה לקול הזמנתו.
האישור ניתן ביד הבעל מוה"ר יצחק נ"י בתור הוכחה וראי' בהשתדלו להשיג היתר מק' רבנים להשתחרר מכבלי העיגון.
קלונימוס קלמן חאמיידעס אבד"ק דפה

מכתב זה פורסם בקול קורא לצד מכתבם של רבי דוד הלברשטאם הי"ד (דיין בסוסנוביץ, בנו של האדמו"ר מצאנז-ז'מיגראד, רבי סיני הלברשטאם) הרב יעקב מיכאל האמפעל דומ"ץ קאטוביץ והרב אבא וואקס הי"ד אב"ד פראשאוויץ. קול קורא זה מוצג באתר בית המכירות 'אוצרות לונדון'.

בשנת תרצ"ט נסע הרב חמיידס לאנגליה, שם הוצעו לו כמה משרות, אך הוא דחה את ההצעות וחזר לקהילתו בקטוביץ.

ימים ספורים לפני פרוץ מלחמה העולם השנייה, נסעו הרב ומשפחתו לבית הוריו בעיירה שצ'זיץ. לאחר שהאזור נכבש בידי הסובייטים, נעשו תנאי החיים קשים ומסובכים, והרב נסה נואשות וללא הצלחה לקבל אישורים להגר למדינה במערב אירופה.

ב'מבצע ברברוסה', תקפה גרמניה את ברית המועצות. לאחר שלבוב וסביבתה נכבשו בידי הגרמנים, הם החלו מיידית בדיכוי אכזרי ובגזירות נגד האוכלוסייה היהודית. בסוף שנת 1941 הוקם גטו בלבוב, והיהודים שגורשו לשם חיו בתנאים בלתי נסבלים, כשהם סובלים מרעב קשה, מחלות ודיכוי אכזרי. הרב חמיידס מונה, ביחד עם רבנים נוספים, לחבר במחלקה הדתית של היודנראט. הרב וחבריו למחלקה הדתית, נפגשו עם ראש היודנראט, ד"ר לאנדסברגר, והזהירו אותו מפני שיתוף פעולה עם הגרמנים.

באמצע שנת 1942, לאחר התחלת המשלוחים למחנות המוות, כשהיה ברור ליהודי המחנה שהם נועדו להשמדה טוטלית, נפגשו חברי המחלקה הדתית של גטו לבוב עם הארכיבישוף אנדרי שפטיצקי, איש הכנסייה היוונית-קתולית של העיר, בתאריך 14.08.1942. הוא נאות לבקשת הרבנים לשמור על כמה מאות ספרי תורה שיעבירו אליו. בנוסף הסכים, יחד עם אחיו ואחותו, לקחת על עצמם סיכון ממשי לחייהם, ולקבל מספר ילדים יהודים, ובהם גם שני בניו של הרב חמיידס, ולהחביא אותם במנזרים, כאשר כל אחד מוסתר במנזר אחר.

בשנת תש"ד (1943), בהיותו בן 41, חלה הרב חמיידס בטיפוס ומת בגטו לבוב, על סף חיסול הגטו בכסלו תש"ד (11.1943).

שני בניו שרדו את השואה. בנו צבי (הרברט), היה פרופסור מומחה לפיסיקה גרעינית באוסטרליה, ובנו יהודה-חיים (ליאון) היה רופא קרדיולוג בארצות הברית.

(מתוך ספר הזכרון לקהילת קטוביץ עמו' 148-142)

מספר הצפיות במאמר: 24

דרשת הרב אליעזר יעקב רוזניץ הי"ד בשבת ראש חודש אלול תרפ"ד

עניין תקיעת שופר

דוד המלך עליו השלום אמר בתהלים (ל"ז) "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ". אמנם בספר חובות הלבבות שער הבטחון (בפתיחה) נאמר על אחד מן הפרושים שהלך אל ארץ רחוקה לבקש הטרף ומצא עובד כוכבים והוכיחו מאד. וכאשר שאלו הגוי ומה אתה עובד, אמר לו הפרוש, אני עובד הבורא היחיד, הכל יכול, המכלכל לכל. ועל כך שאלו, אם כן למה הוצרכת לטרוח עד הנה עבור מזונותיך, ולמה לא הטריפך בביתך. ונפסקה טענת הפרוש, ושב לארצו וקבל הפרישות מן העת ההיא ולא יצא מעירו, והשליך יהבו על ה' ונתפרנס בביתו.

אבל חכמים השיבו על השאלה הנזכרת, כי היתה סיבה מה' שיסע הפרוש למרחוק עבור הפרנסה, כדי שימצא שם העובד כוכבים ויוכיחו בדרך ישרה. וכן מצאנו (בפרשת וירא) אברהם אמר להאורחים "יוקח נא מעט מים וגו' ואקחה פת לחם וגו' כי על כן עברתם על עבדכם". ולכאורה יפלא לשון דהלא יתבושו מזה. וכבר עמד על זה ברש"י. אלא שהוא הדבר שדברנו, דכאשר ראה אותם בדמות אנשים שאלם כנהוג על מגמת פניהם בדרך מהלכם. והשיבו שהולכים על השוק לאלכסנדריא להמציא טרף לנפשם. ועל זאת תבא השאלה לאברהם המאמין, שלמה לא הטריפוני בעירנו. אולם כמו שפירש באור החיים על הפסוק "יוקח נא מעט מים", שירמוז על התורה, ויקחו מעט מים מפשטי התורה, וישענו תחת העץ, התורה שנקרא "עץ חיים". ולכך אמר העץ, בה"א הידיעה. גם אמר שיקחו פת לחם, בחינת פנימית התורה. ועל זאת אמר "כי על כן עברתם על עבדכם", דזהו התכלית הסיבה שסובב ה' לכם דרך רחוקה להפרנסה, כדי שתעברו פה ותלמדו דרכי ה' והאמונה הצרופה.

ואמנם קיום התורה בכל נקרא "דרך", וכמו שכתוב באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה'" וגו'. וזהו שאמר הפסוק בתהלים "מה' מצעדי גבר כוננו", שאם תאמר דלמה הוצרך זה לכתת רגליו למרחוק, ומשיב "ודרכו יחפץ", שחפץ ה' בזה לצורך התורה וכבוד שמים, שיבא לו מכך תכלית לדרך ה'. והשתא אמינא גם אני שתכלית בואי לא כמו שנראה בהשקפה חיצונה, אלא "ודרכו יחפץ", שיסובב על ידי זה כבוד שמים. ואם כי לא נדע עד מה, הלא התורה כוללת הכל, והחכם אמר (במשלי ט"ז) "ומה' מענה לשון", והוא ידריך לשוני לכוון לתכלית הנרצה.

הנה היום ראש חודש  אלול, זמן תשובה לכל. וכדאיתא בספרים הקדושים הרמז בפסוק (בפרשת תצא) "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", היינו חודש אלול שישוב בו האדם ויתקן כל מה שעיוות בכל השנה, וכדאיתא בריש פרק כיצד מברכין "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע" וכו', ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר "הלא הוא אביך קנך", ואין אמו אלא כנסת ישראל. ואמרו ברמז המשנה "נותנין לבתולה י"ב חודש", דהיינו אלול, שמזלו בתולה, כולל כל השנה. לכן לחודש אלול יאות לקרוא "ירח ימים", חודש הכולל כל השנה. ואפשר לתת הסבר עוד על פי דתניא בחגיגה י"ט, עודהו רגלו אחת במים הוחזק בדבר קל מחזיק עצמו לדבר חמור, דהיינו שהוחזק לתרומה מחזיק עצמו לקודש, ומגביה הטבילה לדרגת קודש. וכמו כן באלול סוף השנה, שעדיין הוא מהשנה, יכול להגביה כל השנה. ותיקנו קדמונינו לתקוע כל החודש בשופר, והביא המג"א (בסימן תקפ"א סק"ב, ועיין שם במחצית השקל) רמז מהקרא "תקעו בחודש שופר".

ונראה לומר דענין התקיעה בא לעורר על שני דברים, חדא כמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' דתשובה, דרמז במצוות שופר, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וכו'. ועוד מצאנו פרשת בהעלותך "ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה", הרי שהתקיעה מעורר להתאסף ולהתאחד, והוא אחד מדרכי התשובה. וכבר מבואר בהילקוט שמעוני בהושע (ד) על הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו", רבי אומר גדול השלום שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם, אין יכולין לשלוט עליהן, שנאמר "הנח לו". ופירשו הטעם לזה דהיסורין והגלות באין לעורר על התשובה, ואכן כשיש אחדות בלאו הכי יתעוררו לתשובה, כי ישראלי יש בו ניצוץ ושורש קדושה, ועל ידי האחדות יתאחדו כל רשפי שלהבת דקדושה ויתעוררו לתשובה, ואין צורך למסרם ביד אומות העולם. ונתקן לתקוע שלשים יום קודם ראש השנה לקרב ולייחד הלבבות, ועל ידו יהיה בניקל להתעורר לתשובה ע"י תקיעת שופר בראש השנה. וירמוז הפסוק, "תקעו בחודש שופר", דהיינו כל חודש אלול, "בכסה ליום חגינו", שיוכלו להתאסף ולהתאחד בלי פירוד הלבבות ביום טוב של ראש השנה.

אולם זמן הזריזין לתשובה הוא בט"ו באב. ורמז במשנה סוף תענית "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים", הרי שיש שייכות להדדי, והתחלת התשובה בט"ו באב ונגמרת ביום הכיפורים. וכך נעיין בסדר הפרשיות המתחילות סמוך לט"ו באב, נמצא למדים מהן דרכי התשובה. הנה תחילת הדרך להתפלל ולבקש רחמים מה' יתברך. והמהרש"א במס' ברכות (דף י') נתקשה דאיך תועיל תפלת השיבנו וכו', דהכל מן השמים חוץ מיראת שמים, והבחירה ביד האדם. וביאר דמאחר שמבקש על כך, הרי בוחר בהטוב, ובכלל הבא לטהר מסייעין אותו. וזהו ענין פרשת ואתחנן, להזהיר שבימי הרצון המסוגל לקבלת התפלה יבחר האדם לעצמו על מה להתפלל, ויעשה עיקר בקשותיו על חפצי שמים, על דבר כבוד שמו יתברך. וזהו שכתוב "ואתחנן אל ה'", כלומר מה שנוגע לכבוד שמו יתברך. ואחר זה בא הרמז "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה". "עקב", מלשון סוף, דכבר סוף השנה ורק רגליה איתנהו, ומעתה על כל פנים "תשמעון את המשפטים" וגו', דאם לא עכשיו אימתי. "ושמרתם ועשיתם אותם", ותהיה כעשיה חדשה על כל השנה, כמו שרמזנו במאמרם "עודהו רגלו אחת במים, הוחזק בדבר קל מחזיק עצמו בדבר חמור", שיכול להגביה טהרת טבילתו למפרע. ואחר כך פרשת "ראה אנכי נותן לפניכם היום" וגו', המלמדנו עצה להתחזק ביראת שמיים, שיחשוב על יום זה שלפניו, ולא ידחה למחר. ועל דרך שאמר רבי אליעזר לתלמידיו (שבת קנ"ג) על שאלתם "וכי אדם יודע איזהו יום שימות כדי שישוב יום אחד לפני מיתתו", ד"כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". ומובן שכדאי להאדם לפרוע את החוב דבר יום ביומו, ולא לפרוע חוב של יומים ביום אחד. ועיין מה שכתבנו בפרשת שמיני על הפסוק "זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו".

ואחרי כן פרשת "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" וגו', וכדאיתא בחובות הלבבות שער עבודת האלקים, דהשערים באדם המה העיניים ואזנים והפה, שצריכים שמירה ועצה להנהגתם. ובמקום שאין בית דין רואה, יעשה האדם לעצמו בית דין וימנע מהחטא. ועל דרך שפירשו בספרי מוסר את מאמר התנא "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", כלומר במקום שאין עין אדם רואה, ואין לפניו בושה מאחרים, והיצר הרע מסית לדבר עבירה, השתדל להיות איש, מלשון שררה, להשתרר על עצמך ולמנוע. ובפרשת תצא ילמדנו מלחמת היצר הרע. וכמו שכתב רש"י, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. היינו, ללחום עם היצר הרע בענייני הרשות, להיות "קדש עצמך במותר לך", ולא ימתין עד שהיצר הרע יבא בגבולו להסית לעברה, חס ושלום. אלא יעשה גדרים וסייגים. ובפרשת תבא נמצא סדר ההנהגה בגידול הבנים הרמוז ב"ראשית ביכורי פרי האדמה", דאשה קרקע עולם היא. ויש ראשית בזמן ויש ראשית במעלה, והמה הבנים, אשר צריך להכניס עצמו לגדלם, כאמור "ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם". והיינו, מקום שמגדלים בו תורה ויראת שמים.

והנה בימי התשובה, כאשר נפשפש במעשים, צריך לתקן גם מעשה הבנים, האם נהגו בדרך זה כפי הנרמז בסדר הפרשיות. ואחר כך, שבת קודם ראש השנה, פרשת "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", דבכהאי גוונא נהיה בטוחים לעמוד במשפט ולזכות בדין לפניו יתברך.

הנביא ישעיה (נ"ח) "קרא בגרון אל תחשוך, כשופר הרם קולך, והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטואתם". ובספרי אגדה מדקדקים על כפל הלשון "קרא בגרון" "כשופר הרם קולך", ולאיזה ענין מדמהו להשופר, דאם על הרמת הקול, הלא כל הקולות כשרים בשופר, אפילו קול דממה דקה. ותו, מדוע הוצרך לומר "אל תחשוך".

ויש לומר בהקדם מפרשת תצא, "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך וגו' וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת, לא תוכל להתעלם". והנה כתב הרמב"ם בסוף הלכות תמורה, דרוב מצות התורה הן עצות מגדול הדעה לתקן הדעות ולהיישר המעשים. והעצה וההתעוררות ממצווה זאת נדרשת יפה באור החיים הקדוש שרמזה לנו התורה הקדושה גודל ערך מצוות הוכחה, דהיא השבת האבדה הגדולה. וביותר חל חיוב מצווה זו על צדיקי הדור, אשר נקראים "אחים" לכביכול, ואליהם קורא "לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים", הרומז על קטני הערך, עניי הדעת, שגבר בהם כוח הבהמית, והמה נדחים על ידי זה משורשם, דהלא המה עם ה'. ובאה הזהרה להשיבם לאחיך, לקרב לב בנים אל אביהם שבשמים. ואמר "וכן תעשה לחמורו", לעורר על ענייני הגוף והחומר. "וכן תעשה לשמלתו", לעורר על עניני הנשמה הנאצלת מלבוש אורו יתברך. ועיין בתיקוני זוהר מאמר "פתח אליהו". והוסיף "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת", לעורר לבות בני ישראל על עסק התורה, כל אחד לפי השגתו וחלקו הנותן לו מאת נותן התורה. דאם הוא לא יעסוק בו, הרי כאילו חלק זה, חס ושלום, בחינת אבודה. ובאמצעות תורתו, כאילו מצאתו והשיבו לבעליה. זהו תורף דבריו.

ואכתי סיומא דקרא "לא תוכל להתעלם" לא ידעני על מה הוצרך להוסיף, דהלא הפסוק ביאר "לא תראה" וגו', וחיזק במצות עשה "השב תשיבם" וכו', ותו בא להעיר "לא תוכל להתעלם". דלכאורה יכול אתה, רק אינך רשאי. והנראה לי דהקדמונים, וכן בחובות הלבבות שער עבודת האלוקים, האריכו שמצוות ה' כולל שני סוגים: שכליות, והן המצוות שאפילו לא נצטווינו בתורה, היה השכל מחייב אותן. והשני, מצוות שמעיות, דאם לא שמענו לא היינו יודעים חיובם. והרי מצות הוכחה מחויבת על פי השכל משתי פנים: האחת, דנשמות ישראל חלק אלוקי ממעל, הנקראים "בנים למקום", ומהסברא דכאשר יראה את הבן תועה בדרך מחויב להחזירו לאביו. והשנייה, מצד שהפגם של עוון, חס ושלום, פוגם למעלה בקדושה העליונה, ומי הוא הרואה איש בליעל או שכור מבולבל העושה הרס וחורבן בבית אביו ולא יתחזק למונעו מכך. כמו כן איש ישראל, בראותו עבריין הפוגם בקדושה עליונה, לבו עליו תאבל ולא יוכל להתאפק מלקנא קנאת ה' צבאות. ותו באה אזהרה (בפרשת קדושים) "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", דאפילו אינו בהרגש התעוררות הנזכרת, מכל מקום מצות הוכחה היא כמצות ציצית ותפילין. ומסיים הקרא "ולא תשא עליו חטא", דנודע שכל ישראל ערבים זה לזה, ובמה איפה ינצל שלא חטא בשביל חברו, היינו על יד'י התוכחה, דמאחר שעשה את שלו, לא יענש עליו.

אבל חילוק בין דרגות התוכחה בין מי שעושה מצות התוכחה רק מכוח שנצטווה, לבין מי שאצלו מצד רצון פנימי מצד השכל, דמאחר שיוצאים מקרב לב וקנאת ה' בוערה בליבו עד שלא יוכל להתאפק ולעצור במילין, דבריו יעשו רושם יותר בלב השומעם, מאשר דברים הבאים רק מפיו ושפתיו ידבר ולא ירגיש מרירות בליבו. וכן שמעתי על שם הגאון מורינו הרב רבי משה גרינוולד אב"ד קהילת קודש חוסט לפרש מאמרם "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב", דכאשר הלב מלא על גדותיו במרירות וקנאת ה' צבאות ואין מחזיק עוד עד שיוציאם לחוץ דרך פיו, דבורים כאלו נכנסים אל לב השומעם. ועד דרך זה יתפרש האזהרה במצות השבת אבדת אחיך, הרומז על התוכחה, שלא תהא רק על צו הציווי ומצוות השמעית לבד, אלא שמהראוי להתעורר בראותך איש שפל רוח נדחה מדרך הטוב, עד שליבך יתמלא על כל גדותיו. וזהו שאמר "וכן תעשה לכל אבדת אחיך וגו' לא תוכל להתעלם", אלא יצאו הדברים לחוץ דרך הפה. והנה הגרון הוא פתח הלב, וכאשר הלב מלא ישפוך שיחו דרך הגרון, עד שאין צורך לעורר הדיבור, רק שלא יעצור פיו ולא יחשוך הדיבור. ועל כן הזהיר הנביא שתוכחת ישראל תהא על דרך הנ"ל: "קרא בגרון", כלומר מלב מלא על כל גדותיו, עד שלא יהא צורך לעורר הדיבור, רק "אל תחשוך" אותם. "כשופר הרם קולך", דהשופר עיקרו היא חכמה ואינה מלאכה, וכמו דאמרו רבותינו ז"ל במסכת ראש השנה (דף כ"ט:). ובא להזהיר דאף שהלב מלא על כל גדותיו והדיבור כאילו יוצא מאליו, צריך שיהא בחכמה, שחס ושלום לא יבייש ויקטרג, ורק לגלות טפח ולכסות טפחיים, כפי צורך השעה, ולא להטריח יותר מדאי. וראיתי מליצה נאה, החכם חושב ומתבונן הרבה ואין לו פנאי לדבר הרבה, והכסיל מדבר הרבה ואין לו פנאי לחשוב ולהתבונן בדבריו.

עוד אפשר לומר ברמז השופר, דאם לפעמים אינו במדרגה זאת, דמכל מקום "אל יחשוך", ולא ימנע התוכחה, רק יכריח עצמו לומר תוכחה, כמו השופר שתוקעין בו בכוח ובהכרח. ועוד יש לומר ברמז קול השופר, אשר "קול דממה דקה ישמע" במקום שתוקעין, מכל מקום מלאכים יחפזון למעלה בקודש, ויש בכח השופר לערבב השטן העומד לפני בית דין שלמעלה ומהפך מכסא דין לכסא רחמים. כמו כן לפעמים נדמה כי תוכחתו לחנם באה ולא יהיו דבוריו נשמעים, מכל מקום לא ימנע ולא יחשוך תוכחה, דאם לא יעשו עכשיו פירות, אפשר דלאחר זמן כן יועילו. ואם לא במקום הזה, אולי במקום אחר. כי הדיבור משוטט עד שימצא מקום לעשות בו אות לטובה. המשל אומרים "איין יידישער קרעכץ געיט ניכט פארלארען" ("אנחה של יהודי אין הולכת לאיבוד"). והדיבורים הנאמרים לשם שמים באמת, בכל ענין יעשו רושם.

עוד ירמוז במשל השופר, דהמוכיח אם יתבונן וימצא עצמו מלא פגם, אם כן יאמר לאחרים "מי יתן טהור מטמא". אולם מצאנו בשופר, דאף שלא הוכשר למלאכת שמים, רק מבהמה טהורה אף שאינה כשרה, השופר כשר. מאחר שמינו מבהמה טהורה, אך שאינה כשרה, השופר כשר, מאחר שמינו טהור. כמו כן המוכיח, אף שלא ימצא עצמו שלם וכשר, מכל מקום מאחר שהוא מין טהור, ואומר הקדמות אמיתיים ובלשון טהור, כבר הורשה לו ויש לו כוח להוכיחם. וה' יתברך ברחמיו יזכנו לשמוע קול השופר הגדול ובקיבוץ נדחי ישראל, במהרה בימינו אמן.


הרב אליעזר יעקב בן הרב משה צבי רוזניץ, נולד בסביבות שנת תרל"ז (1877) בפעטראוואסעלא, והיה חסיד מופלג, תלמיד חכם מלא וגדוש, שדבק עד להפליא בצדיקי דורו, וביחוד באדמו"ר יששכר דב רוקח מבלעז. בעודו ילד התייתם מאביו. למד בסאטמר בישיבת רבי יהודה גרינוולד, מחבר שו"ת "זכרון יהודה" (ראה תשובת רבו אליו ה"זכרון יהודה", ב, סי' קצ"ב), שאהב אותו כבן והעריך אותו מאוד כאחד מבחירי תלמידיו. הוא עסק במסחר לפרנסתו ושימש דיין, מגיד מישרים וראש ישיבת בקהילת זענטא (סנטה, בהונגריה, ממלחמת העולם הראשונה ביגוסלביה, וכיום בצפון סרביה) ורב בעיירה קניזשא, הסמוכה לזענטא. הוא נהג להתדפק על בתי נדיבים על מנת לאסוף את כל הדרוש עבור הנזקקים, בעוד שהוא מסתפק במועט וחי בצניעות רבה. במשך ארבעים וחמש שנה העמיד תלמידים ולימד דעת את העם. הוא נהג לדרוש בכל שבת לפני תפילת מנחה. בקיץ היה דורש על פרקי אבות ובחורף על פסוקי תהלים. בנוסף נשא דרשות במועדים, הספיד את גדולי ישראל שנפטרו ועורר רחמים על בני ישראל שהיו נתונים בצרה ברוסיה. בדרשותיו הרבה להשתמש במשלים ובמליצות. במוקד דרשותיו עמדה הדאגה לחינוך הבנים והבנות, והרחקתם מדרכים מסוכנים ודעות נפסדות. הוא היה רגיל לומר שעכשיו חסרים לנו המזבח והקרבנות, שהיו עיקר העבודה במקדש, ואף על פי כן יכול כל אחד לקיים זה בעצמו בהדרכת בניו ובני ביתו. וביאר את הפסוק "אותם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", שכל אחד יכול להיות כהן ולהקריב קרבן על ידי שידריך בניו בדרך ה' במסירות נפש, "זה קרבן האמיתי לעמוד נגד כל מאורעות וניסיונות הזמן".

הרב השאיר אחריו חיבורים  רבים בכל מקצועות התורה: דברי אגדה, חידושים בסוגיות הש"ס, תקנות עגונות, חידושים על התורה ומועדים, חיבור על הגדה של פסח, ביאור על תהלים, ספר על החסידות וההנהגות של גדולי הצדיקים ועוד. חלק מכתביו אבדו בשואה, וממה שנשאר יצאו לאור ספר "קול יעקב" על התורה ודרשות (תשכ"ו, תשמ"ז), חידושים בסוגיות הש"ס (תשל"ו, תשמ"ב-תשמ"ה) ועל ספר תהלים (תשנ"ו). דרשותיו מלאי יראת שמים והתעוררות לעבודת ה' ולימוד תורתו. בדרשותיו הביא תורות ששמע מאדמו"רי בעלז, כך שהרבה מאמרות קודשם נשתמרו על ידו. תולדותיו הובאו בראש ספר "קול יעקב" על התורה ודרשות (תשכ"ו). בנו של המחבר, הרב אברהם חיים הוא שהוציא לאור את ספרי אביו.

לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי מדינות הציר וסיפוחה להונגריה, החלה רדיפת היהודים. יהודים מסנטה נשלחו לעבודות כפייה בהונגריה ובאוקראינה. לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה בשנת 1944 נעצרו יהודי העיר ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, וביניהם הרב אליעזר יעקב רוזניץ, שנרצח בי"ח בתמוז תש"ד, עם רוב משפחתו.

מספר הצפיות במאמר: 139

אין לנו דרך אחרת רק לעשות תשובה ולבקש סליחה מד' / הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד

דיין ומו"ץ נייפעסט

דרשו ד' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישב אל ד' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח (ישעי' נ"ח), ודרשו חכמינו ז"ל אימת, אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים. (ר"ה י"ח: יבמות מ"ט).

חז"ל דרשו על "דרשו ד' בהמצאו" אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ויום כיפור. כי ימים אלו מסוגלים לתשובה, כי אז קרוב ד' לכל קוראיו והוא עת רצון, כי בר"ח אלול עלה משה בהר סיני לקבל לוחות שניות ונשתהה שם ארבעים יום וירד בעשרה בתשרי שהיה אז גמר כפרה, ומן אז הוקדשו ימים אלו לימי רצון ויום י' בתשרי ליום הכפורים. והביאו לזה רמזים "אני לדודי ודודי לי" ראשי תיבות "אלול" להורות אל קרבת ד' אלינו בחודש הזה וכמ"כ "ומל ד' את לבבך ואת לבב זרעך" הוא ג"כ ר"ת אלול, כמובא כל זה בספרי קודש ומשם תדרשנו. והרמזים אלה נראים כסותרים זה את זה, כי מהרמז "אני לדודי ודודי לי" משמע דצריך אתערותא דלתתא דהיינו שהאדם יתחיל לשוב ואז הקב"ה מסייעו כמשפט "הבא לטהר מסייעין אותו", ומרמז "ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך", משמע שהקב"ה בעצמו ימול וישלח עליו אתערותא דלעילא. אולם צדקו הרמזים על פי מה שכתב היערות דבש לפרש מאמרם ז"ל במס' תענית [דף ד] כנסת ישראל מבקשת מהקב"ה "ויבא כגשם לנו", והקב"ה משיב בתי את מבקשת דבר שאינו במציאות תמיד, אני אתן לך דבר הנמצא תמיד, וזה "אהיה כטל לישראל". ופירש הגאון הנ"ל דהנה כל המחקרים כתבו כי גשם הוא לחות הארץ העולה מעלה, וחלקי מים זכים העולים, וכאשר יגיעו למעלה יתקבצו כי חום השמש מגרשם מלמעלה להתקבץ יחד, כי לא נשא החום לשאת אותם להיותם ב' הפכים, וירדו לארץ. ולכן כאשר תתייבש האדמה ולא יעלו לחות כל כך, לא ירדו גשמים. אבל הטל אינו מלחות ארץ, רק ירדו מנטיפות הלחות בחלק האויר הרחוק מאתנו ועומד תמיד קר ולח ומשם יטפו אגלי טל על הארץ. ולכך יום ביומו כהחם קצת היום ירדו טיפי טל מן חלק אויר המקורר, כנודע. ולכך טל אינו נעצר לעולם.

וכן הדבר בתשובה צריך אתערותא דלתתא מלמטה, והאדם צריך לעלות מעט בתשובה ואחר כך הקב"ה עזרו. וכן אמרו במדרש אמר הקב"ה "פתחו לי כסדק של מחט ואני אפתח לכם כשערו של היכל", אבל צריך על כל פנים עובדא דלתתא. אמנם לעתיד אם חס ושלום לא יעשו תשובה מכל מקום נגאלים, כי הקב"ה ישפיע עליהם אתערותא דלעילא. וזה הכוונה בגמרא הנ"ל כי כנסת ישראל חשבה שבלתי אתערותא דלתתא לא תהיה שפעת אלקים מלמעלה, כי כן הוא החוק והנימוס מלפניו, ולכך בקשו "ויבא כגשם לנו", בבחינת "גשם" שהוא מעליות חלקי מים דקים וחלקים קטנים. השיב הקב"ה, את מבקשת דבר הבלתי נמצא תמיד, כי אולי לא יהיו חס ושלום זכאים, על כן "אני אהיה כטל לישראל", הבא מלמעלה ואשפיע עליכם אתערותא דלעילא.

ולי נראה דהכל הולך אחר הכוונה הטובה באם הקב"ה רואה שרצונינו לעשות רצונו רק נסתמו מאתנו מעייני ההתעוררות, שעברנו חס ושלום על דברים המעכבים את התשובה, אז הקב"ה פותח לנו שערי רחמים שנשוב. על כן כאשר כנסת ישראל בקשה "ויבא כגשם לנו", דהיינו שאנו נהיה המתחילים והקב"ה המסייע, אז משיב הקב"ה אם כה היא כוונתך הטוב, אז אעשה מדה כנגד מדה "ואהיה כטל לישראל", שאני אהיה המתחיל. ואם כן צדקו שני הרמזים, הרמז הראשון הוא "אני לדודי" להורות כי העיקר הוא אתערותא שלנו "ודודי לי" ורק הקב"ה יהיה המסייע. ואם כה נעשה אז בא הרמז השני "ומל ד' את לבבך ואת לבב זרעך", אפילו באם לבבך תהיה ערל ובלתי נכנע לד', אבל רצונך לשוב, אז הקב"ה ימול את ערלת הלב.

ויש לומר עוד על פי מה שפרשתי דברי הנביא ישעיהו "השמן לב העם הזה, ואזניו הכבד, ועיניו השע פן יראה בעיניו וכו' ולבבו יבין ושב ורפה לו", ופרשתי על פי משל, עשיר גדול בעל נכסים רבים נחלש לעת זקנתו, ויהי כאשר קרבו ימיו למות, וידע כי אחר פטירתו יהיה ריב בין האחים אודות הירושה, לזאת רצה שהוא בעצמו יחלק לכל אחד חלקו, לזאת שלח אחר כל בגיו שיבאו, וכן עשו. אולם עד אשר התאספו יחד נחלש הזקן מאד עד אשר לא ידע מאומה. ולהיות כי האחים בעצמם הסכימו שטוב היה שאביהם יחלק לכל אחד חלקו, שלחו אחר רופא מומחה ובקשו ממנו שייתן לאביהם אינעקטיאנען להשיב לו חייו על איזהו שעות עד אשר יעשה החלוקה. וכן עשה הרופא, כתב להם רעצגפט, ואמר להם כה וכה תעשו ואז ישיב לדעתו על איזהו שעות ויוכל לחלק לכם ירושתכם. הבנים עשו ככל אשר ציווה הרופא לא הפילו דבר, אבל הזקן לא שב לדעתו. ובראותם כי נכזבה תוחלתם, רצו אל הרופא ואמרו לו אדוני הרופא! רפואתך לא פעלה מאומה. השיב הרופא כי הוא מן הנמנע, כי האינעקטיאן אשר כתבתי לכם הוא היותר חזק ובכחו להשיב נפש. והתחיל לחקור אצלם עשיתם כה וכה, השיבו הן, וכה היה התשובה על כל שאלה ושאלה שאל הרופא, אולי לא היה בו נשמת חיים בעת עשיית האינעקטיאן? השיבו כי כבר היה מת. התחיל הרופא לצחק הכי חשבתם שאוכל להחיות מתים. הנה באמת הרפואה שנתתי טובה היא מאד, אבל רק לאנשים אשר יש בהם נשמת חיים ועוד בו נשמתו, אבל הכי תחשבו שתפעול רפואה לאדם מת?!

הנמשל, כמו שיש חולי הגוף, כמו כן יש חולי הנפש. וכמו שיש רפואות לחולי הגוף, כן יש רפואה לחולי הנפש. והיא התשובה, ורופא הנפשות הוא המוכיח אשר יעריך את מהות חולי הנפש ולפיהן יסדר התשובה, והתוכחה והמוסר הם כמו "אינעקטיאן" אשר בעל כורחו תפעל פעולתה, כי אפילו אם האדם קשה כברזל ומצחו כנחושה, עם כל זה אמרו חז"ל: "ברזל קשה אש מפעפו" אש התורה, "כה דברי כאש" מפעפו כי "הדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". אולם דבהיות כן יקשה הלא הנביאים שהיו לנו היו כמלאכי אלקים, והשמיעו תמיד במרום קולם כקול חוצב להבות אש עד אשר נחר גרונם בקראם, ולא פעלו מאומה והכי נחשוב שדבריהם לא יצאו מן הלב, אולם חז"ל נתנו תשובה מספקת לזה במה שאמרו "נכנסים אל הלב", בזה קלעו על השערה, כי דווקא באם השומעים יש להם לב, "לב בשר", אז יש מקום שיכנסו דברים היוצאים "מן הלב", כי מצא מין את מינו וניעור. אבל באם השומע יש לו "לב אבן" וכבר מת לב הבשר שבתוכו הכי יוכלו ליכנס דברים היוצאים מן הלב באבן? על כן כאשר ראה ישעיהו הנביא אשר נתן לו ד' לשון למודים לדעת לעות, ומכל מקום לא מצאו דבריו מסילות בלב השומעים, שפט כי אין זה רק "השמן לב העם הזה", לבם אינו "לב בשר" רק "שומן" כי באם היה להם לב בשר אז אין ספק כי "ושב ורפא לו".

אולם ד' אמר לו "קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרים קולך", יאמר אמת הדבר כי לבם לב שומן וברזל ולא תוכל לפעול אצלם כל השנה מאומה, אבל איעצך המתן בתוכחתך עד אשר השופר ישמיע קולו "עורו ישנים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם", כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה. "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", ואם בחודש "אלול" תרום קולך, ואז תגיד לעמי פשעם, אז אין ספק כי "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו". וזה הכוונה "קרא בגרון אל תחשוך", אבל איעצך שיהיה "כשופר" כאשר השופר יתחיל לעורר העם אז "הרים קולך ותגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם".

וכאשר שמע ישעיהו העצה הזאת לא מנע הטוב מלהודיע זאת אל הדרשנים ואמר להם, אתם "הדרשנים והמוכיחים" איעצכם ויהיה אלקים עמכם, דרשו ד' בהמצאו, דרשו בעד ד' בעת אשר הוא ממציא את עצמו, דהיינו בעשרה ימים שבין ראש השנה וים הכיפורים או בחודש אלול "קראוהו בהיותו קרוב" ואז אין ספק ש"יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו".

על כן רבותי יעדתי גם כן יום השבת הזה אשר למחרתו יהיה ראש חודש אלול לדרוש בדברים המעוררים אל התשובה ואקווה כי קול השופר יסייעני שיכנסו דברי באזניכם ואולי אבנה גם אנכי ממנו.

והנה, רבותי! החודש הזה, "חודש אלול", מדבר בעדו ואין צריך לי להרבות בדברים, כי אנו עומדים לפני יום הדין אשר ספרי חיים וספרי מתים נפתחים, וכל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון "ובראש השנה יכתבו וביום צום כיפור יחתמון", כמה יעברון וכמה יבראון, "מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירים", ואנו רואים בחברת בני אדם כי כל אדם אשר יש לו משא ומתן, בבא שנה חדשה יעשה חשבון על השנה שעברה, לראות את "האקטיב הפאסיב" שלו, למען ידע איך להתנהג עם הוצאותיו. ובאם רואה שיש לו "פאסיב" אז בהכרח יעשה אחד משנים אלה, או יגדיל באיזה אופן את ההכנסות, או ימעיט הוצאותיו, כה יעשה ערום בדעת. ותדעו רבותי, כמו שיש "אקטיב ופאסיב" בענייני ממונות, כמו כן יש "אקטיב ופאסיב" בחיי הנפשות. ה"אקטיב" המה המצות ומעשים טובים, וה"פאסיב" המה הפשעים והעוונות אשר יעשה האדם בכל השנה. והאדם השלם צרי לראות שלא יהיה לו "פאסיב", ויהיה לו לכל הפחות מחצה זכויות, על כן לפני בא העת אשר מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה, החיוב על כל אדם לעשות חשבון הנפש. והנה רבותי היקרים אני חושב באם נעשה החשבון מה"אקטיב" שלנו אז נמצאהו בחמשה רגעים, ובמהירות גדולה נוכל לחשוב כמה דפים גמרא למדנו בכל השנה, וכמה תפלות התפללנו בכוונה, כי "לב יודע מרת נפשו". אולם רבותי באס נרצה לחשוב את ה"פאסיב" שלנו אז נצטרך לזה זמן רב, כי נתבונן נא בה"אשמנו" אשר אנו אומרים בכל יום אם לא עברנו על כל כ"ב אותיותיה בכל "כוונותיה ודקדוקיה ופרטיה", וכמו כן באם נשים עין בקורת על וידוי הגדול נראה עין בעין כי לא שכחנו לעבור אפילו על אחד מהם, אם כן  מה יהיה שורה אחרונה מחשבון הזה, בעצמינו נכיר כל אחד ואחד כי גדלה ה"פאסיב" ועונינו מגיעים עד השמים ואין לנו דרך אחרת רק לעשות תשובה ולבקש סליחה מד'.

(תחילת דרוש יא, עת תשובת השנה, גיא חזיון, ח"א מאת הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 96

משל בן המלך ורמז לעניינו של השופר / האדמו"ר רבי קלמיש קלונימוס מפיאסצענא הי"ד

תמונת הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד

וזאת יכול להיות רמז התקיעות, ונוכל להבין ע"פ משל, והגם שהמשל הוא מענין משל של כ"ק אא"מ זצוקל"ה שנמשכה ממשל של המגיד הגדול זצ"ל מ"מ נמשילה לפי מצבינו כדי שגם אנו נאחז בתורתם ובתפלתם.

היה מלך גדול שמלך על כמה מדינות קרובות ורחוקות, אבל מדינה אחת היתה ביניהם רחוקה מאד שאנשיה היו פראים וכל מה שנמצא היה עוד במצב הפראי. המאכלים גסים, המלבושים שקים וסמרטוטים, וכל מנהגיה ותהלוכותיה פראי היה, וכל תהלוכותה והנהגתה עם אנשיה היה מסוכן עד שמאנו כל השרים ללכת שמה להנהיג את המדינה. ויהי היום, הוא היום שימנה המלך את השרים על כל המדינות, נפקד מקום מדינה ההיא כי אין איש שיאות לקבל על שכמו נטל העבודה הזאת. אז אמר המלך לבנו, כולם שרים זרים הם לכן ממאנים הם בעבודה יתירה בשבילי. אבל אתה, באשר אתה בני אל תסרב לעשות זאת בשבילי ואל תעשה קרחה במלכותי ואל תאבד מדינה זו מחסרון מנהיג טוב. ענה בן המלך, שמח אני בעבודתי, יען כי למענך היא רק זאת אני מבקש מן המלך על כל פנים שתעזרני בכל שאבקשך ואף אם יהיה נחוץ לי לבקש אותך שתבא בעצמך אלי, גם כן תאות. ויבטיח לו המלך ככל אשר שאל, ובן המלך נסע שמה. הן אמת שבראשונה סבל הרבה מכל גסותיה של המדינה ממאכליה וכו' וכל תהלוכותיה, כי איך יערב לבן מלך שרגיל בתפנוקי המלך לאכול פת קיבר והמפונק שנתאמן עלי תולע איך ילבש שק וכדומה. אבל סוף כל סוף התרגל בהם, וינהג את המדינה הכבדה לטובת המלך. וכפעם בפעם שאל מאת המלך ככל אשר צריך לטובת הנהגת המדינה, והרבה פעמים כשהתקוממו בני המדינה נגדו או רק כשהתגעגע למלך כתב למלך שיבא אליו, ואז נכנעו כל שונאיו. אבל אורך זמן שהותו במדינה השכיחוהו מעט מעט את לשון המלך, והיה נאלץ לכתוב למלך בלשון מדינה זו שהתרגל בה, וזה הרע לו הרבה כי בני המדינה חפשו במכתביו ששלח למלך וקלקלו ומחקו שם כרצונם. וביותר הפריעו את ראיית הבן מלך עם אביו וכל הזמנים שיעד הבן מלך לאביו ובקשו שיבא מחקו. ואם נודעו שסוף כל סוף יבא המלך, אז ליום המוגבל סיבכו את הבן מלך במלחמות במקומות אחרים כדי שלא יתראה עם אביו. וכך עבר זמן זמנים והבן מלך את אביו לא ראה. והנה כאשר עבר זמן הרבה כזה שלא ראה הבן מלך את אביו ויתלקדו מאד געגועי הבן.

והנה כאשר עבר זמן הרבה כזה שלא ראה הבן מלך את אביו, ויתלקדו מאד געגועי הבן לאביו ימים הרבה לא אכל, את הנהגת המדינה כמעט עזב מגודל צערו, כי הוא לא ידע מה הם עושים במכתביו ולא ידע מה זה ועל מה זה כמה פעמים כבר ביקש לאביו שיבא ואינו שומר את הבטחתו. והציק לו הדבר, עד שנחלה מגודל צערו, אז נזכר בן המלך כי בין הדברים שנתן לו המלך צידה לדרך נתן לו גם פעמון סכנה (גגעוואלד גלאק) אשר אם ח"ו יהיה בסכנה גדולה לא יחכה עד שישלח מכתב למלך שיבא רק יפעם בזה וימהר המלך לבא. והנה האם יש סכנה גדולה מזו, כי האם אפשר לי לחכות עוד שלא אראה את אבי. ויקח את הפעמון הגדול ויפעם ונעשה רעש גדול בכל חצר המלך על סכנת בן המלך. והמלך מהר ויבא למקום בנו לשאלהו על הסכנה. אז בכה בן המלך את ששואלני על הסכנה האם יש יותר סכנה מזה שאתה נתרחק ממני. אתה יודע שירדתי למדינה רחוקה זו, רחוקה מגופי ורחוקה מתכונת נפשי, הכל בשבילך, וכל תקותי היתה שעוד אזכה להתראות אתך יותר מכפי ישבי בחצר המלך, שם לא הייתי בסכנה והיה די לי אם רק בימים טובים ראיתיך, אבל כאן תבוא אלי יותר פעמים תכופות, כי בכל רגע היו סכנה מרחפת עלי ראשי. והיה כדאי בעצמי לקבל עלי הסכנה, הכל כדי שאזכה להיות יותר קרוב אליך. ולסוף עזבתני זה כמה וכל ההענקה שאתה מעניק לי פה היא שאתה מצוה לבני המדינה שיכלכלוני, אבל האם באתי הנה לאכול, האם היה חסר לי בביתך מאכלי מלכים. כמה סבלתי בראשונה עד שהורגלתי לאכול את המאכלים הגסים, והכל למענך עשיתי, ולבסוף עזבתני, וכל אשרו ושכרו של בן מלך היא חתיכת פת. איך נפלתי משמים. ויבך בכי גדול, הן אמת שגופי מושחת מן מאכליהם וממלחמותיהם אבל לא מזה נחליתי, ולא על זה אני בוכה, רק על דא ודאי קא בכינא על שנתרחקת ממני.

אז סיפר המלך לבנו איך שכל מכתביו נשחתו באשר כי יודעים בני המדינה את תוכן מכתביו, כי בלשונם כתב, וכמה פעמים הייתי אצלך אף שלא מצאתי במכתבך שום בקשה שאבא, אבל גם אני מתגעגע אליך. אבל כשבאתי לא מצאתיך בביתך, לכן התחיל המלך לדבר עם בנו שוב בלשונו כדי שלא יבינו העומדים עליו ויתקשרו שוב כמקדם ויעדו זמנים שיתראו יחד באיזה אופן ומקום. והבן מלך שב לעבודתו שמח וטוב לב. ויהי כי ארכו לו שם הימים ויתרגל הבן מלך להשתכר מעט ולהרדם, ויקר מקרה שכשהיה המלך אצלו היה שכור נים ולא נים תיר ולא תיר, ואף שאמרו, כמדומני מהבעש"ט ז"ל, שיין קשה פחד מפיגו, ומאימת אביו עמד ודיבר עמו כיאות, אבל לא היה יכול לצמצם את רעיונו לדבר בלשון אביו, רק בלשון בני המדינה שהתרגל כבר, ושוב שמעו שונאיו את הזמנים שיעדו להתראות והתחילו שוב לשחק בו ולמשכהו למקומות אחרים ולסבכהו במלחמות בעתים הללו כדי שלא יתראה עם המלך.

הנמשל מובן מאליו המלך מלכי המלכים שלח את נשמות ישראל בבחינת בני בכורי ישראל לעולם הזה שהיא באמת מקום סכנה לנשמה וקבלנו זאת עלינו לטובתו ית' לעשות התגלות אלקות בארץ. והנה בראשונה היה התגלות אלקות, וכל עיקר עבודתינו היתה בחינת מחשבה שאין שום מלאך ומקטרג יודע מזה כנ"ל. וכפי שהמשכנו את אלקותו יתברך נמשך אלינו ולא היה יכול זר להתערב בתוכם, אבל מגודל שהייתנו פה שכחנו מעט מעט מעבודה בחינת אצילות וכל עיקר עבודתינו ותפלתנו היא בפה, לכן הרבה תפלות נפגמים והרבה ח"ו נופלים ביד הסטרא אחרא, אם אינם כהוגן ואף התפלה שזכתה לעלות יש עליה מקטרגים, והפריע הרבה ראייתנו עם אבינו. ואף כשד' בעצמו בא מגעגועו, כביכול, אלינו, אמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. האדם מסובך אז בדאגות וטרדות גשמיות אשר המקטריגים ושלוחי הע' שרים של מעלה מסבכים אותנו.

אבל באמתחותינו נמצא פעמון (געוואלד גלאק) הוא השופר שד' צוה לנו שבכל מלחמה ובכל צרה שלא תבא נתקע בשופר ונעשה רעש גדול בכל העולמות והמלך בעצמו בא אלינו ומתגלה אלינו.

(דרך המלך, ראש השנה תקפ"ו, רבי קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד האדמו"ר מפיאסצענא)

מספר הצפיות במאמר: 262

שמע קולנו… וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו / ר' יחזקאל שטרן מפרשוב (הי"ד?)

יחזקאל שטרן

שמע קולנו ד' אלקינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו.

כאן הבן שואל, על כפילות הלשון "שמע וקבל", שאם ישמע ד' את קולנו בוודאי יקבל את תפילתנו, דהא אם חס וחלילה אינו רוצה לקבל אז גם הקול אינו סובל, כנאמר ע"י הנביא (ישעיה א,טו) גם כי תרבו תפלה אינני שומע, וכבר האריכו בזה כמה מפרשים, לדרוש בפנים שונות.

ובבלי להבין אמרי בינה, גם אני הצעיר חלקי אענה על פי מה שראיתי בשם האלשיך הקדוש לפרש דברי נעים זמירות ישראל (תהלים כא,ג) תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה. דהנה המלך שרוצה למלאות משאלות עבדו, עם כל זה לפעמים שאינו אוהבו כל כך, ודבריו עליו למשא, אז תיכף בבא אל המלך כשמבין מבוקשו, ישיבתו כבר ידוע לי מבוקשך, אינך צריך להאריך במילין, אמלא עתירתך ולא תדבר. אולם כשהמעתיר הוא מאוהבי המלך והוא מתענג משיחתו וערבו עליו דבריו, אז גם בבואו אל המלך והוא מבין שאלתו, עם כל זה ימתין עד שידבר דבריו, יען כי יתענג מדבריו. והוא מאמר חז"ל שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום "תאות לבו נתת לו", בעוד שהיתה הבקשה בלבו, גמרת כביכול בדעתך למלאות מבוקשו. עם כל זה "וארשת שפתיו בל מנעת סלה׳", כי מתענג מדבורו הנאוה. עד כאן דבריו. עיין שם. וביוסף תהלות (סימן קמ"א) למרן החיד"א ז"ל על הפסוק ד' קראתיך חושה לי האזינה קולי בקראי לך, עיין שם. ועל פי זה הדברים נאמנו מאד "שמע קולינו ד' אלקינו" ובעוד שהבקשה עדיין בלבנו, תחוס ותרחם למלאות מבוקשנו. ובכל זאת גם כן "תקבל ברחמים וברצון את תפילתנו", כי אנו בניך ואתה אבינו, ובוודאי תתענג מדברינו.

יחזקאל שטערן פרעשוב.

(מתוך כתב העת פני הנשר, הנשר החמישי, כנף א-ב, סימן ט, תרצ"ז)

ובהיותי בזה אזכיר עוד דבר נאה מכ"ק אדמו"ר הגאון מו"ה יואב אדלר אב"ד האנשאוויץ שליט"א שאמר ברמז ולקחת אשה לבני ליצחק ר"ת אלול. והכוונה דהנה חודש תשרי הוא דין, כידוע, על כן מזלו מאזנין, ואז שורר מדת יצחק מדת גבורה ועל ידי התשובה  ואז שורר מדת יצחק מדת גבורה. ועל ידי התשובה שעושין בחודש אלול נמתק מדת הגבורה ומעוררים מדת הרחמים. אשה הוא חודש אלול שמזלו בתולה, (כמו שכתוב בספרים שאל ימתינו בתשובה על תשרי, רק יקדימו מיד בחודש אלול, אחרי אב שמזלו ארי, וזה "אחרי ארי ולא אחרי אשה"). ועל כן אמר "ולקחת אשה" שהוא חודש אלול, רצונו לומר שתעשה תשובה באלול, "לבני ליצחק", רצונו לומר למדת הגבורה, שעל ידי התשובה בחודש הזה יהיו הדינים והגבורות נמתקים בעזרת ה'. ודברי פי חכם חן.

יחזקאל שטערן פרעשוב.

(פני הנשר, הנשר החמישי, כנף תרסרי, נד)

ובשם קרוב משפחתו, הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד, מביא הרב יחזקאל שטרן:

אמר הכותב, ובזה נ"ל מה שדקדק שאר בשרי הגאון אב"ד שימלויא שליט"א על מה שאומרים בברכה אחריתא דז' ברכות הנשואין; אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רנה דיצה וחדווה אהבה, ואחווה שלום ורעות. דהנה תיבות חתן וכלה הווא ליה למימר או בתחלה או בסוף ומדוע הפסיק בין ב' הראשונים לח' האחרונים?

ויובן על פי מה שאמרו בב"י או"ח סימן נ"ז עשרה לשונות של שבח יש בקדיש יתגדל ויתקדש, יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל נגד י' מאמרות  שנברא העולם ונגד י' דברות. לכן ב' ראשונות יתגדל ויתקדש לבד, וח' אחרונות לבד, שאנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו, וח' אחרונות מפי משה. והוא ענין עשר קדושות (כלים פרק א' משנה ו') ואין פותחין מעשרה פסוקים בקריאת התורה (מגילה כ"א) ועשרה דברים נאמרו בירושלים (ב"ק פ"ב) י' פעמים מזכיר כהן גדול את השם ביום הכיפורים (רבינו בחיי פרשת אחרי) ועשר ספירות (ספר יצירה פרק א') עשרה שמות של שבח נקרא הקב"ה (אבות דרבי נתן פרק לד) עשר כתות מלאכים המשמשין לכסא הכבוד (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב') עשר חופות לאדם הראשון (יחזקאל כ"ח, ב"ב ע"ה) עשרה הלולים אמר דוד (ראש השנה ל"ב) עשרה שמות נקרא תפלה (דברים רבה פ"ב) בזכות עשרה דברים נכנס אהרן לקדש הקדשים (ויקרא פכ"א) עשרה מעלות במדות האדם (ע"ז כ' ע"ב) עשרה לשונות של תשובה (ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ז) וכדומה. ויהי רצון שיקויים בנו במהרה נבואת (זכריה ח' ושבת ל"ב) אשר יחזיקו עשר אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי וגו'.


הרב יחזקאל שטרן מהארשפאלווא היה תלמיד בישיבת "תורת חיים" בפרשוב"נשיא אגודת "אוהלי תורה", פרסם מאמרים תורניים רבים במספר כתבי עת (פני הנשר ד-ח, ליקוטי ששנ"ה ועוד), והוא מופיע במספר שו"ת של גדולי דורו.

בנוסף למאמרים הוא פרסם גם חידות, היה בין פותרי חידות וכראש חברת "אוהבי תורה" קרא למחברים לשלוח את ספריהם לחברה בסלובקיה.

מתוך כתביו ניתן ללמוד על משפחתו. אביו, ר' יוסף, נולד לאחר פטירת אביו, הרב יוסף ב"ר משה ואיטל שטרן, מק"ק לימאנוב. על הרב יוסף, כותב נכדו הרב יחזקאל: "הרב המפורסם פאר הנגידים, תורה וחכמה בו יחדיו מצומדים, מופלא ומופלג בתורה וחסידות, נודע בשער בת רבים לשם ולתפארת".

דודו של הרב יחזקאל, אחי אביו, מו"ה אליהו שטרן מק"ק לימאנוב "המפורסם לשם ולתהלה, זקן מופלג בתורה, ויראת ד' טהורה, פאר הנגידים, וגדולי החסידים איש האשכולת בכל המעלות וכו' וכו'… אשר זכה בימי ילדותו להיות בצל קרשו של כ"ק מרן קודש הקדשים בעל דברי חיים זצוקללה"ה וקיבל ברכתו, ואחר כך היה מגדולי החסידים היושבים ראשונה במלכות שלמה המלך מלכי רבנן ציס"ע הגה"ג חכימא דיהודאי כחד מדרי קדמאי מרן שלמה האלבערשטאם אב"ד באבוב זצוקללה"ה, והיה חביב מאוד וגם מגדולי החסידים של אדמו"ר הגה"ק ציס"ע וכו' כקש"ת מרן בן ציון הלבערשטאם אב"ד ורם דק"ק באבוב שליט"א, וזה כמה שנים היה ברצונו לעלות לארה"ק וכבר היו מסודרים בידו כל הכתבי תעודה אך על פי סיבות שונות נתעכב מן השמים, ובשנה העברה היה מוכן כבר עוד הפעם להנסיעה ונחלה רחמנא ליצלן, וכמה חדשים היה מוטל על ערש דוי בצער גדול שלא זכה לעלות לארה"ק".

דוד נוסף, הרב שלמה שטערן, היגר לבוטלימור שבארה"ב.

סבתו, היתה הצדיקה המפורסמת מרת פיגל בת יונה יודה.

אמו, של הרב יחזקאל, היא מרת שינדל פרומט בת הרה"ג החסיד מו"ה משה פערל. על אחיה, כותב הרב יחזקאל: "כבוד דודי הרב הח"ב אוצר התורה ויראה החסיד המפורסם מו"ה חיים יחזקאל בהג"מ משה (ומלכה) פערל מלימוניב יצ"ו".

אחיו הצעיר, דוד, היה בחור מופלג בתורה ויראת אלקים (אור תורה).

עוד כותב הרב יחזקאל על "אא"ז האי סבא קדישא הנודע בשערים, אור המאיר בתורתו ובצדקתו לארץ ולדרים, הגאון האמיתי שר התורה, שהרביץ קדושה וטהרה, המפורסם וכו' כש"ת מו"ה שלמה ברוך בהג"מ יודא טייטלבוים זצוקל"ה ראב"ד דק"ק סטראסקוב יע"א". הרב יחזקאל מרבה להביא ציטוטים מכתבי היד של הרשב"ט זצ"ל, ודן בדבריו.

על בתו של הרשב"ט, כותב הרב יחזקאל שטרן: "זקנתי הצדיקת המפורסמת בשם טוב מרת טעמא בת חיה ע"ה, אשת אא"ז הרב הגאון החסיד מ' יחזקאל סענינער, שנפטרה בי' בניסן תרע"ה בק"ק זאברוב".

הרב יחזקאל שטרן היה בקשר עם רבים מגדולי התורה בדורו שענו לשאלותיו בהלכה. מתוך כתביהם ניכר עד כמה העריכו ואהבו אותו;

הרב יצחק צבי אמסעל אב"ד זבארוב והגליל כותב לו "אל כבוד ידיד נפשי עמק הברכה, אשרי שלו ככה, ידיו רב לו בהלכה, לוחם מלחמות התורה, ויודע לערוך מערכה, הבחור החו"ב, משנתו עמר נקי. כש"ת מו"ה יחזקאל שטערן נ"י, אב"י בעיר פרעשאוו יצ"ו". (פני הנשר, הנשר החמישי, כנף חדסרי, נג)

הרב חיים שכטר, כותב עליו "נשאלתי מהחכם חרשים נבון לחשים החו"ב בחדר"ת צמ"ס וכו' כש"ת מו"ה יחזקאל שטערן שליט"א נשיא אגודת יראים "אהבי תורה" בקהילת פרעשוב יע"א נכד גאון ישראל וקדושו וכו' מרנא ורבנא הרשב"ט זצ"ל", וכן כתב עליו "נשיא אגודת היראים "אוהבי תורה" בק"ק פרעשבורג מדינת טשעכין, מפרעשוב" (אוצר חיים, ח"א. ועיין שם שהשיב לו מספר תשובות).

בשנת תרצ"ג כותב לו הרב יוסף צב"י דושינסקי: לענף עץ עבות ה"ה כבוד הבחור המו"מ חו"ש יר"א מרבים כש"ת מו"ה יחזקאל שטערן נ"י (פני הנשר, הנשר החמישי כנף תריסר נד). באותה שנה כותב לו הרב אהרן וולקין הי"ד: "כבוד ידידי הרב וכו' יחזקאל שטערן נ"י בעיר פרעשאוו צעחאסלאווקי… מפני שידוע לי קצת דרכו בקודש שאין לצדיק זה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה אר באהבתה ישגה תמיד מיצר ודואג על הספיקות ושמח בהתרתן, ולכן בכדי שלא יצטער אותו צדיק מיהרתי להשיבו מיד…" (זקן אהרן תנינא, או"ח, סימן ה)

בשנת תרצ"ד כותב לו הרב יחזקאל ווידמאן אב"ד סיטשל הי"ד: לכבוד האברך המופלא ומופלג בתורה ויראת שמים חריף ובקי ומלא ברכת ד' במדות טובות ובבקשת החכמה והדעת וכו' כבוד מורנו ורבנו הרב יחזקאל שטערן נ"י (בק"ק פרעשוב יע"א). (פני הנשר, הנשר הששי, כנף הראשון, סימן ו).

באותה שנה כותב לו הרב חנוך העניך טשארניטשפקי אב"ד גאלין: "אהובי ידיד נפשי הבחור המופלא ומופלג החו"ב יר"א המפורסים במעלות ומדות תרומיות בנש"ק וכו' כש"ת מוה' יחזקאל שטערן שי׳ נשיא האגודת יראים אוהבי תורה בק"ק פרעשאב יע"א" (אור תורה, ג, סימן צב).

המאמר האחרון מאת הרב יחזקאל שטערן יצא לאור בספר "הפוסק" סימן תתפ"ח (תשרי תש"ו. אולי לאחר מות מחבר המאמר)  לאחר הבאת תורות מכתב יד סבו הרב הגאון שלמה ברוך טייטלבוים ראב"ד, ר"מ ומנהיג קהילת סטרופקוב, חותם הרב יחזקאל במילים אלו: יחזקאל שטערן מפרעשאב יע"א המצפה לישועת ה' בכלל כ"י במהרה דידן. מדברים אלו ניתן להבין שהרב יחזקאל היה שם, בפרשוב, בשנות הצרה והצוקה, במהלך השואה.

בעקבות הפלישה הנאצית לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיע לפרשוב זרם פליטים יהודים מפולין, ויהודי העיר סייעו לקליטתם ולהברחתם להונגריה והלאה.

באביב 1941 הייתה פרשוב העיר הראשונה בסלובקיה בה נדרשו יהודיה לענוד סימן זיהוי על שרווליהם. היהודים הותקפו בהתפרעויות של המון מוסת שתקף את גופם ורכושם. בינואר 1941 הועלה באש בית הכנסת "היכל אברהם" באירוע שנודע כ"ליל הבדולח של פרשוב". בהדרגה נשללו מן היהודים זכויותיהם הכלכליות, עסקיהם נסגרו, רכושם הוחרם, ובאזורים מוגדרים בעיר נדרשו יהודים להתפנות מבתיהם. יהודים הוצאו ממערכת החינוך הממלכתית, ורופאים יהודים סולקו מעבודתם. באוקטובר 1941 הגיעו לעיר פליטים רבים מבין יהודי ברטיסלבה שגורשו מעירם. בזמן זה החלו יהודי העיר להישלח לעבודות כפייה.

בשלהי חורף תש"ב (03.1942) החל גירוש יהודי פרשוב למחנות ההשמדה בפולין. ראשונות רוכזו ונשלחו לאושוויץ בנות הקהילה הצעירות, ולאחריהם שולחו הרווקים בני 15-35 באפריל 1942. לאחר מכן, בשלהי אייר (05.1942) החל איסוף המשפחות לגירוש. רובן נשלחו לגטאות שונים במחוז לובלין בפולין עד יוני 1942 ומשם הועברו יחד עם היהודים המקומיים בעיקר אל מחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה. אחרוני היהודים נשלחו באוקטובר אותה שנה, בעיקר זקנים, נכים וחולים סופניים.

עדיין לא הצלחתי לברר מה עלה בגורלו של נשיא אגודת "אוהבי תורה, הרב יחזקאל שטרן, הבחור המופלג בתורה ויראה מפרשוב.


מאמרים לדוגמה מאת הרב יחזקאל שטרן ניתן למצוא בקישורים אלו, לאתר היברו-בוקס:

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12926&st=&pgnum=25

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12929&st=&pgnum=47

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12929&st=&pgnum=49

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_12930_56.pdf

http://hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_12925_78.pdf

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=6

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=28

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=30

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=65

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=71

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=80

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12927&pgnum=90

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23295&pgnum=194

המידע על חורבן קהילת פרשוב, לקוח ברובו מויקיפדיה, והתמונה לקוחה מפורום אידישע וואלט.

מספר הצפיות במאמר: 272

גודל מעלת האמונה הפשוטה, והקשר לצירוף ההוי"ה השולט בחודש אלול / הרב יצחק אייזיק אייכנשטיין הי"ד

ספרו של הרב יצחק איזיק אייכנשטיין הי"ד

תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם, אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, עליו הכתוב אומר (תהלים קי"ב) הון ועושר בביתו, וצדקתו עומדת לעד (ירושלמי פרק ג' דכלאים)

הצירוף הששי מהי"ב צירופי הוי"ה השולט בחודש אלול הוא ההו"י יוצא מן סופי תיבות הקרא וצדקה תהיה לנו כי וגו'.

וצריך להבין למה נבחרו תיבות הללו דווקא, והלא בכמה מקראי קודש נרשם צירוף הזה.

ואפשר לומר על פי מה דנודע מספרים הקדושים דאף על פי דמוטל על כל אחד ואחד להכיר מציאות ה' יתברך על ידי הכרה עצמית בדרך מחקר והשכל עד מקום שיד שכלו מגעת, כמו שאמר הכתוב דע את אלקי אביך וגו', מכל מקום נחוץ להקדים אמונה הפשוטה, שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים מדור דור. כי החקירה בלבד היא בחזקת סכנה, מפאת ששכל האנושי הוא מוגבל. והאדם באשר הוא אדם איננו יכול לחדור עם שכלו המוגבל לתוך עומקם של דברים העומדים ברומו של עולם. ואם יאמר האדם שמאמין רק מה ששכלו משיג, יכול האדם ליפול (חס ושלום) ברשת הכפירה. ועוד זאת, דבאם האמונה במציאות ה' יתברך היא בדרך מחקר בלבד, אז איננה יכולה להתקיים אצל האדם לימים רבים. כי בניסיון קל הוא פושט צורה ולובש צורה ומשליך את אמונתו אחרי גוו, כמו שהורה לנו הניסיון בכל דור ודור. וכבר העיר הגאון מהר"י יעב"ץ זצללה"ה שעיניו ראו בשעת גזירת שמד, רחמנא ליצלן, שאותם החוקרים אשר עמדו במציאות ה' יתברך בדרך מחקר המירו כבודם בלא יועיל ביום זעם, ואלו אשר האמינו במציאות ה' יתברך באמונה הפשוטה שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים, קדשו שם שמים במסירת נפש נפלאה, אפילו נשים וקטני הדעת.

וכמו שפירש הגאון בעל חתם סופר ז"ל דברי הש"ס (חגיגה יד:) ארבעה נכנסו לפרדס. בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אמר יצא לתרבות רעה, רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ויש לדקדק על תיבות נכנס בשלום, וכי רבי עקיבא בלבד נכנס בשלום, והלא כלם נכנסו בשלום, ולא היה חלוק בינו לבין חבריו רק בהיציאה בלבד, ולא הווא ליה למימר רק רבי עקיבא יצא בשלום? ופירש הגאון הנזכר על פי הדברים הנאמרים למעלה, כי האמונה בדרך מחקר היא בחזקה סכנה, מפאת ששכל האנושי הוא מוגבל, ואיננו יכול לחדור עם שכלו המוגבל לתוך עמקם של דברים גבוהים ונעלים. ובקל יוכל האדם ליפול (חס ושלום) ברשת הכפירה. ועל כן נחוץ להקדים בעת הכניסה לפרדס החכמה – להשיג מציאת ה' יתברך בדרך מחקר – את אמונה הפשוטה והיא הקבלה מאבותינו הקדושים, שיקבע האדם בדעתו שמאמין באמונה שלמה במציאה ה' יתברך ובכל דברי תורתנו הקדושה, שזאת התורה היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום ושלא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו. ואף אם יפגע במקום קשה ההבנה לא יזוז אותו דבר זה מאמונתו החזקה אף זוז כל שהוא. ואז לא יאונה לו לצדיק כל עוון בשימו פעמיו עלי דרך החקירה להשיג מציאה ה' יתברך גם בדרך מחקר והשכל. וזה כוונת מאמרם ז"ל הנזכר למעלה, ארבעה נכנסו לפרדס, והכוונה, לפרדס החכמה להשיג מציאת ה' יתברך בדרך מחקר והשכל, וכו' רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, והיינו על ידי שנכנס בשלום לפרדס החכמה שהקדים קודם המחקר את אמונה הפשוטה, שקבע בדעתו שמאמין באמונה שלמה בכל דברי תורה הקדושה שנתנו מרועה אחד, ואף אם יפגע במקום ספק שאין יד שכלו מגמת שם, לא תחלש על ידי  זה האמונה, זה גרם לו שיצא בשלום, שלא נפגע בשימו פעמיו עלי דרך החקירה.

ובזה יש לפרש היטב דברי הירושלמי הניצבים בפתח מאמרנו. תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם. אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, עליו הכתוב אומר (תהלים קי"ב) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, דלכאורה יש לדקדק הרבה בדברי הירושלמי הללו, דמפני מה דווקא ספר תורה של אביו, וכי ספר תורה דידיה אין כאן חשש כלל. וגם קשה על הלשון אין רואה סימן ברכה לעולם, והלא איסורא נמי איכא ולא חסרון ברכה בלבד, כדתניא (במגילה כז.) לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שאינו צריך לו. עיין שם. וגם מה שמסיים הירושלמי עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, איננו מובן, דמה ענין צדקה אצל ספר תורה, ומס טובה של צדקה כאן? אבל לפי האמור למעלה מובן היטב דברי הירושלמי דהנה אמונה הפשוטה שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים, נקראת בשם צדקה, משום דבאם השריש אדם בלבו את אמונה הפשוטה שמאמין אף בדברים שהם למעלה מן הסכמה, שאין יד שכל האדם מגעת שם להבין אותם על ברים, מחמת עומק העניין, נחשבה אמונה זו אצל ה' יתברך לצדקה, שמוסיף מצדו להאמין אף בדבר שאין שכלו משיגו. מה שאין כן אם משיג האדם מציאת השם בדרך מחקר והשכל בלבד, אז לא יונח על אמונה זו שם צדקה. כי מקור אמונה זו היא החכמה והגעת אשר חנן ד' אותו מתחלת היצירה, והרי הוא כמחזיר פקדונו אשר הפקד אתו השם. ועיין בספר בני"ש במאמר מעלת התורה שהרחיב בזה הדיבור בפירוש הכתוב (בראשית ט"ו) והאמין בד' ויחשבה לו צדקה) ולפי זה מובן שפיר דברי הירושלמי (הנזכרים למעלה) דנודע מאמרם ז"ל דאף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצווה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את דברי השירה הזאת וגו', ופירש הגאון בעל עוללות אפרים (במאמר קל"ט) דהכוונה הוא, דאף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, והיא "אמונה הפשוטה, שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים. עם כל זה מצווה להשיג משלו, וכתיבה זו היא מלשון כתבם על לוח לבך, שהיא החקירה בלב להשיג מציאה השם גם בדרך מחקר והשכל, כמו שאמר הכתוב דע את אלקי אביך וגו'. עיין שם. אבל כבר כתבנו למעלה, שעיקר והיסו היא אמונה הפשוטה, דקודם הכניסה לפרדס החכמה צריך האדם להשריש בלבבו הקבלה והמסורה מאבתינו הקדושים. וזה כוונת דברי הירושלמי, המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם, והכוונה, דמי שמזלזל בספר תורה שהנחילו אביו, והיא אמונה הפשוטה אשר היא נחלה מאבותינו הקדושים, ורוצה להשיג מציאת השם בדרך מחקר והשכל בלבד, אינו רואה סימן ברכה לעולם. כי אמונה מצד החקירה בלבד איננה מתקיימת לעולמים, כי בניסיון קל הוא לובש צורה ופושט צורה ומשליך את אמונתו אחר גוו, כי אי אפשר שלא ינקשו רגליו בשימו פעמיו עלי דרך החקירה בפגעו במקום קשה ההבנה שאין יד שכל האדם מגעת שם. אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, שאיננו מזלזל באמונה הפשוטה שהנחילו לו אבותיו ומקדימה קודם הכניסה לפרדס החכמה, שמאמין אף בדבר שאין שכלו משיגו, עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. והיינו מי שמקיים בביתו את ההון והעושר, והיא אמונה המסורתית שהנחילו לו אבותיו, אז וצדקתו, אמונה זו המקובלת אצל ה' יתברך לצדקה, עומדת לעד, בטוח הוא שלא יאונה לו כל עון ומכשול בשימו פעמיו עלי דרך החקירה, להשיג מציאת השם גם בדרך מחקר והשכל, הבן הדברים.

ובזה יש לפרש הכתוב (במשלי ט"ז) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. והוא על פי מה שכתבנו למעלה דאם האדם רוצה שיהיו כל ימיו באמונה, אז הוא מוכרח להקדים את אמונה הפשוטה קודם הכניסה לפרדס החכמה להשיג מציאת השם בדרך מחקר והשכל, ואז בטוח הוא שיהיו כל ימיו תמימים באמונה. וזה פירוש הכתוב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, אם רוצה אדם שגם השיבה תהיה בתפארת מעוטרת בנזר האמונה, זאת אפשר למצוא רק בדרך צדקה, אם שם לעיקר חשוב את אמונה הפשוטה הנקראת בשם צדקה, והבן.

וזה אפשר דמרמז הצירוף הזה – של חודש אלול – ההוי"ה היוצא מן סופי תיבות הקרא וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאה לפני ד' אלקינו כאשר צונו. דהנה איתא במדרש רבה פרשת ראה על כתוב כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' שזו קריאת שמע ששקולה כנגד כל המצוה. וכמו כן, יש לומר דגם כתוב הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, מרמז על קריאת שמע, שקולה כנגד כל המצות, דהא שפה אמת ודברים אחדים הם. וכבר כתב הגאון מהר"י יעב"ץ זצללה"ה בספרו אור החיים, דקריאת שמע היא בבחינת אמונה פשוטה שהיא למעלה מן החכמה, שנקראה בשם צדקה, דאלו נאמר ראה ישראל, היתה הכוונה על ראיה שכלית, להכיר מציאת השם בדרך מחקר והשכל, עכשיו שנאמר שמע ישראל, על כורכך היא הקבלה מאבותינו הקדושה, שהיא אמונה הפשוטה, והאמונה היא העיקר והיסוד של כל מצות התורה הקדושה כמאמרם ז"ל (במכות ד' כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, וכמו שרמז מל זה דוד המלך עליו השלום בתמניא אפי (תהלים קי"ט) כל מצותיך אמונה, שכל מצות התורה הקדושה נכללות נכללות באמונה, וסתם אמונה היא אמונה הפשוטה, כי דבר המושג באמצעות הדעת לא יונח על זה שם אמונה, כמו שלא יונח שם אמונה על דבר הנראה בחוש הראות. וזה פירוש הכתוב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, והכוונה, שאם נשריש בלבנו את אמונה הפשוטה המרומזת בתיבות כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, שהיא קריאת שמע, דהיא אמונה הפשוטה, תחשב זאת לנו לצדקה לפני ד' אלקינו, מחמת שמוסיפים אנו להאמין אף בדבר שאיננו מושג מצד השכל והדעת.

ומפני כן יוצא הצירוף של חודש אלול מקרא זה, יען שהאמונה הוא כללות כל התורה כולה, והחודש הזה הוא זמן תשובה שכל אחד צריך לחפש ולבדוק בחורין ובסדקין לבער כל חמירא לתקן מעשיו המקולקלים של כל השנה, ולקבל עליו על להבא לשמור ולעשות את מצוות התורה, לכן בא צירוף הזה לרמז שבימי תשובה הללו היא העיקר שישים האדם את לבבו להתחזק באמונה הפשוטה שהיא כללת כל התורה, הנרמזת בכתוב זה, שלא לחקור אחר העתידות, אלא להשליך על ד' יהבו, ובלב בטוח בד' ישים לדרך פעמיו לקראת שנה החדשה, ואז לא יאונה לו כל און ומכשול. כי אמונה הפשוטה היא יסוד מוסד לשמירה כל מצות התורה הקדושה. הבן הדברים.

(חגים וזמנים, מאמר שערי תשובה סעיף א)


הרב יצחק אייזיק אייכנשטיין מחבר ספר הדרושים "חגים וזמני" (מונקץ’ תרצ”ח). בנו של הרב אליהו אייכנשטיין שכיהן כאב"ד זאקופנה שבפולין משנת תרמ"ה (1885), בנו של הרב שלמה יעקב אייכנשטיין מסטרי, בנו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב.

העיר מונקץ' שוכנת לרגלי הרי הקרפטים, ודרכה זורם הנהר לטוריצה. הנהר מחלק את העיר, וגשר מחבר בין אורצוויג (בשמה הההונגרי) או ראסווגובו ("סוף הרוסי"; בשמה הצ'כי, אורוס-וואג, ראסוויגעף) לבין השטח המרכזי של העיר. הרב יצחק אייזיק נשא לאשה את מרת דבורה בת הרב בן-ציון ווייס אב"ד ראסווגובו. רבי יצחק אייזיק ישב במשך מספר שנים על התורה בקהילת חותנו עד שמונה לממלא מקומו של אביו ברבנות זאקופנה.

הרב יצחק איזיק אייכנשטיין הי"ד חיבר מאמר הלכתי שהודפס בכתב העת "בית ועד לחכמים" (תמוז תרפ"ד, שנה ג' חוברת י"ח, סי' תשס"ו) וכן חיבר את הספר חגים וזמנים (מונקץ' תרצ"ח, 1938). ובו דרושים ומאמרים לתקופת השנה וגם דברי הלכה שונים. הספר זכה למספר הסכמות נלהבות ובהם הסכמת אבי המחבר,הרב אליהו אב"ד זאקופנה שבפולין, שכותב: בעת עברתי בין בתרי אמרותיך זלגו עיני דמעות מרוב שמחה אשר מלאה כל חדרי לבבי בראותי בספרך דברים בוקעים ויורדים לחדרי לב מתוקים מדבש ונופת צופים, וברכתי עליהם ברכה הנהנין וברכה שהחיינו, אשר זכני השם לראות פרי עשתונותיך בתורה הקדושה בדפוס וזכית לעלות למעלות אבותינו הגאונים והקדושים אשר נשמתם בגנזי מרומים.

בכ"ב באייר תש"ד (15.5.1944) גורשו היהודים מבית החרושת ללבנים שבגטו מונקץ' לאושוויץ, לאחר מכן הועברו שאר כל יהודי מונקץ' מגטו העיר לבית החרושת ללבנים, ובין כ"ו באייר לב' בסיון תש"ד (19-24.5.1944) גם הם גורשו משם לאושוויץ.

הרב נהרג עקה"ש באושוויץ עם רעייתו הרבנית דבורה ועם ארבעת ילדיהם, פייגא פרל, אהרן, רחל וצירל ,בכ"ח באייר תש"ד (21.05.1944).

הערות:

על פי המובא באחד מדפי העד, הרב נספה באושוויץ בי' באלול תש"ד. מתוך דפי העד באתר יד ושם ניתן ללמוד שנולד בשנת 1908 בזאקופנה, אך לפי זה יוצא שפרסם מאמר בכתב העת "בית ועד לחכמים" בהיותו כבן 16.

שמו של הרב הונצח בהגדה של פסח, נוסח ספינקא, (הרב יעקב אליעזר וייס, ירושלים, תשכ"ד) ובמדרש אהרן (הרב אהרון וייס, 1978), והוא מוזכר ב"קהילות הונגריה" ו'שבחו של אהרן'.

על חורבן קהילת יהודי מונקץ' בשואה – ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מספר הצפיות במאמר: 165

הקשר בין הפסוק 'ונתתי לזרעך את כל הארצות האל' ובין חודש אלול הרמוז בו / הרב שלמה דומיניץ הי"ד

לזכר קהילת ויליצ'קה

ונתתי לזרעך את כל הארצות האל (פרשת חיי שרה).

זרעיך, תולדות המה מעשים טובים, ארץ מדת שפלות, וכמובא בספרים הקדושים. או יאמר הארצות, עניני ארציות. אכילה, שתיה, ממון (משגל) חלקו של עשיו, ונתינום המה גם ליעקב להניפם תנופה לה', כדכתיב אשם לה'. ובשם הקדוש הרב משה ליב מסאסוב כתב לאמר, לדעת בארץ דרכך תענוגי עולם הזה הנקראים ארציות, המה יהיה דרכך, דרך השמים בארץ, לעבודה בדברי הארציות. בספר הקדוש אור המאיר, ביאר ארץ ישראל גבוה מכל הארצות, מכל הארציות, הארציות של ישראל גבוה ועולה כמקומות עליונים.

אדומ"ר הרב הצדיק צבי אלימלך מבלוזב יצ"ו אמר במאמר הכתוב והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, שתעלו לי לשמי אף דברים הארציים, ולא בשביל צורך גופני. ובזה אמרתי אתהלך לפני ה' בארצות החיים, זהו מקום שווקים ורחובות (שבת). הארציות זהו מקום שווקים ורחובות, שם ישוטטו רעיונו בשביל החיים, חיי נצחיים, בחינת סולם, בגימטריה ממון, מוצב ארצה, וראשו, העיקר, מגיע השמימה. רעיון זה מרמז רש"י הקדוש, בפסוק ויבאנו אל המקום הזה, זו בית המקדש, ויתן לנו את הארץ הזאת, כמשמעו (דברים כ"ו). הארציות שנתן לנו היא בשביל זה, צורך בית המקדש. ובתוספות יבמות וקידושין, הביאו, והוא מן הגמרא, כי הראיון היה בשביל, למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים (ובמקום אחר הארכתי).

בספרי דמרן אדוני אבי זקני זצוק"ל (כתב יד על מגלת אסתר, מגילת ספר שמו. משנת ב'ח'ר'ת' בחיי"ם) כתב וזה לשונו, ויהי בימי אחשורוש, אין ויהי אלא לשון צער, הוא אחשורש, מלך טיפוש, מלך טיפיש, הוא היצר הרע, מלך זקן וכסיל, אחיו של רש, אחיו של היצר הטוב. אחיזתו בטבעת, הוא הטבע המסית לאדם, בהנהגת הטבע, אכילה שתיה ממון, בהראותו חמדתו תאוות הממון, תאוה היא לעינים. את עושר כבוד מלכותו, תאוות העושר, עשירים יושבים בכבודו של עולם. ימים רבים, כי לא לעולם חוסן. עשה משתה, ובזה הוא הסתת היצר וכו', כי גדולה לגימה. והאריך שם בדברי טעם, וחבל על הני כתבים דמתאבדים ולא נתנו בדפוס.

בפרפראות להרב הקדוש מרוזין ז"ל, הביא, ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, בשלוש אלה, א'ש'ם' יגרה היצר הרע בנפש האדם. ואמר הכתוב ושחט אותו, על ירך – זה משגל, המזבח – זה אכילה, שלחן דומה למזבח, צפונה – זה ממון, הרוצה להעשיר יצפין. כת הקודמין פירשו, על שתי לחם יבצעו תמימים, לחם היא מאכל, לחם היא משגל כדכתיב הלחם אשר הוא אוכל, על שתי אלה יבצעו לעשוקים התמימים. ועם כל זה שהבאתי, מובן הרמז אלול כאן.

או יאמר, הן אמרו ז"ל, לכך נקראת ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה, ומעתה קל וחומר לבשר ודם .

(רמזי אלול, רמז יב מתוך קי"ט רמזים לחודש אלול המפורטים בספר)


 

על חשיבות העיסוק ברמזי חודש אלול מתוך הפסוקים כתב הרב שלמה דומיניץ הי"ד, בהקדמת ספרו "רמזי אלול":

ישמע האוזן ויקשב השומע, מה שספרי יראים מביאים כי חרדת הדין של חדשי אלול ותשרי, הלוא המה ימי תשובה ורצון, זהרי חמה, זריק נציצין המתוצצים גם לעתות מזומנים מימות השנה הגם שאמרו ז"ל, אדם נידון בכל יום ובכל שעה, ונמצא כל ימיו בתשובה (ר"ה ט"ז). וכדאיתא בזוהר הקדוש קרח בכל יומא ויומא עבדין במתקלא סלקין ומשגיחון עלייהו לעילא. עיין שם. האי לפקידה בעלמא הוא מכל מקום העיקר הוא חדשי אלול ותשרי כי אז שורר דין הגמור ונהפכין לרחמים גמורים וכל דינין מימות השנה מעוברן מיניה, ודורשי רשימת אתנחא סימנא טבא לחודש אלול מראשי תיבות של פסוקים ידועים, כגון אנה לידו ושמתי לך, את לבבך ואת לבב, אני לדודי ודודי לי (חי"א) והוא לאות כי ימי חדשי האלה, ימי רחמים המה יאותים מוכשרים ומקובלים לתשובה יותר משאר ימות השנה.

עוד הוא מן המודיעים, מספרי קדושים כי אור המאיר של חודש אלול עם כל אלה נציצין קדושין של הכתיבה וחתימה ומסורת הפתקין ביד הרצים שליחי הרעה וטבה, מבריקם ומצהירים גם במועדים מוכנים היעודים לחמלה רבה אשר גם בהם נפשת רבות מתעוררים, ושערי רחמים עומדים צפופים, צף לצף קו לקו להדופקים בתשובה, והן המה על שם חודש אלול יקראון…

ולאשר כי אחרי כל החזון, ואתרי מליאות הקדמות יקרות מלפנינו ומלאחרינו נראה ונשמע כי אור המאור של חידש אלול יפצל פצלות לבנות, זקוקי אורות בוקעין לעילא לאתחזאין נהורין לעדן עדנין אחראין הבערה ללהב יצא גם על ראשי חדשים ורגלים אחרים, וכי אחרים גם בשם אלולין יקראין סוד האלולי"ם מתעשרין בפני עצמן (בכורות נ"ז) וזהו שנקטו בלשונם, נותנים לבתולה שנים עשר חודש, אלול מזל בתולה, בזוהר הקדוש תרומה כתב מפורש, ראש השנה היא ראש וכולל של כל י"ב חדשי השנה. בספר דברי שלום הביא כי זקנו סבא קדושא מהר"ם מלעכויטש ז"ל היה אומר ראש השנה, דער קאפף פון יאהר, המוח וראש של כל השנה, כמאמר ז"ל גופא בתר רישא גריר. עיין שם.

בגמרא אמרו משה תיקון להם לישראל, הלכות פסח בפסח עצרת בעצרת חג בחג (מגילה ד'). והקשה מהרש"א דנקט ג' רגלים הא גם ראש השנה ויום הכיפורים כתובים בפרשה. ומשני דלא תיקנו רק על מצות הבא מזמן לזמן. אבל ראש השנה ויום הכיפורים לא מיקרי מזמן לזמן, שיש לאדם ליתן לבו לתשובה בכל ימות השנה. עיין שם וראה נפלאות מה שכתב בבעלי התוספות על התורה בפרשת בהעלותך על הפסוק לא יום אחד תאכלו, כי אלול מספר ס"ז, כמנין שבתות וימים טובים שנה. עיין שם.

לכן כמו מראש הבאתי, שנתנו הראשונים סימנים של ראשי תיבות על חודש אלול, כן גם אני שנסתי מתני, והלכתי באיזה מקומן של שבחים לסדר סדר רמזים. ומצאתי דאתי לידי פסוקים חרוזים מסוגלים בראשיהם, ראשי תיבות אשר על תיבת אלול דנין ומורים, וכל איש המבין דבר לאשורו יכלכל בדעתו ויבין בשכלו לעשות למענו בונים כוונות למלאכת רמזים האלה, איש איש לפי מעללו דבר דיבר על אופנו לזכר עולמים, לתקן שורשו במקומות עליונים, וההיא דאמר דוני דני שמע מיניה מדן קאתי, ירדוף עד דן ששמו חוב"ה, יפשפש במעשיו למען דעת להמתיק דינו לרחמים, ואז אולי אבנה גם אנכי ממנו לטהר נפשי נפש החוטאת, לבוא שעת הכושר. ועת רעותא מן קדם אביהן די בשמיא לשוב בתשובה שלמה.

לאחר ההקדמה הוסיף וכתב המחבר על חשיבות שהוא רואה בכך שבעצמו הוציא לאור את החיבור הזה:

פעם אחת בהתאחסן אצלי חסיד אחד מחסידי זמנינו הרב המופלג בתורה ויראת שמים, בעל המחבר ספר ארץ ישראל על תהלים, חפץ ממני לתת לו לוחות רמזי אלול הנרשמים אצלי בשביל לחברו לעשותו סניף, לספרו שעשה ולקבענו בדפוס. והייתי ממאן בזה, כי אמרתי אני בלבבי עני בדעת אנכי סוחר פשט הנני, ולרש אין כל כי אם קבצ"ה אחת קטנה שקבצתי וקמצתי על ידי יד כהה בעתים מזומנים ורחוקים לזכרן ימים הבאים, ואם יקח זאת מאתי, גלמוד אהיה, ומה אעשה אני, מאין יבוא עזרי, להיות טרף בביתי בית עולמים. לכן לעצתי לבי לא הכנותי שאלתו לא מלאתי. הנחתי זאת ברשותי אתי במחצתי למשמרת נשמתי, וכמאמרם ז"ל מי שבא לכאן ותלמידו בידו קנה חכמה קנה בינה יד כותבת אתו, זהו אשרו ועושרו, זה הודו וזיוו (פסחים נ'):

את תולדות הרב שלמה דומיניץ הי"ד ומקורות לעיון נוסף – ניתן למצוא במאמר כמה נפיש האי גברא ממשה ושתין רבוון.

מספר הצפיות במאמר: 74

ביאור האר"י ז"ל לבקשת דוד "אחת שאלתי מאת ד'…" / הרב משה גרינוולד הי"ד

מצבות מהר ציון

ונא אל יפלא בעיניכם אחיי ורעי כי הרהבתי בנפשי עוז לגשת אל הקודש ולהוסיף מחול על הקודש ולא נעלם ממני מיעוט ידיעתי ושפלותי בתורה ויראת שמים רך בשנים ובחכמה. אמנם אמרתי בלבי בן יכבד אב וכמה פעמים שעסקתי בכתבי יד קודשו ובספרא דבי רב אאז"ל אמר לי אאמו"ר עטרת ראשי  זצלה"ה בדברי התעוררות דע בני כי אין התכלית לספר בשבח החידוש ולהפליא הדברים כי אם ללמוד דרך הלמוד וסדר הלמוד ולעיין היטב האם יש לפלפל ולהוסיף על הבנין בפלפול נאה ובסברות ישרות וברורות ואמיתיות, וזהו עטרת זקנים, ולא להיות רק שר המסכי"ם, כי אין בזה עניוות. ולהיפך אם בא יבא העיר"ה וצרפו פנימה בספר, אין כאן עוד גאות, כי אם אדרבה בזה הבן יכבד אב. ומלבד דבר זה יש לי טעם הכמוס בזה ואשים יד לפה. ותקוותי חזקה כי גם דברי ימצא חן בעיני צעירי תלמידי חכמים, ותלמידים. וברוך ה' כמה וכמה פעמים גערתי בהמון דאגותי ובמה שסבלתי בעוונותי הרבים שרבו למעלה מראש כי בעוונותינו הרבים מדחי אל דחי הלכנו ובמצולות התלאות נלכדנו. וחזקתי בכל כחי ועמדתי הרבה פעמים על ענין אחד כמה ימים וכמה לילות עד שהעמדתי בסיעתא דשמיא הדבר על בוריו דבר דיבור על אופניו ורק המאור תורה האירני מתוך חשיכה, ונסו יגון ואנחה, ובפרט בעת ההוא אשר כל ראש לחלי וכל לבב דוי. ולבי נשבר לשברי שברים על שבר בת עמי וקול דמי אחינו בית ישראל צועקים מגירושים וטלטולים, הריגות ורציחות, שנתערבו דמי בנים ואבות מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימות, ה' ירחם על שארית עמו ישראל ואין לנו שיור רק התורה לחזק במעוזו של תורה אשר עומד לנו לחומה נשגבה, וזהו שאמר אדוננו המלך החסיד ע"ה (תהלים קי"ט) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, רחמנא ליצלן, רצונו לומר דרק ע"י התורה הקדושה אנו מתחזקים בגלות המר הזה אשר בעוונותינו הרבים כבר כשל כח הסבל, וה' יתברך ירחם ויוציאנו מצרה לרווחה ומאפלה לאורה במהרה בימינו אמן סלה.

והנני נותן הודאה על העבר חסדי השם כי לא תמנו והגדיל חסדו עלינו, וראה ראינו עין בעין, השגחה פרטיות. ברוך השם כי הפליא חסדו עלינו. וכה אתחנן אל ה' יתברך כי יחלץ אותנו גם להבא ממצר טרדות הזמן ופגעיו, וברוב רחמיו וחסדיו אל יעזבנו ואל יטשנו. ועוד אזכה לשקוד על דלתי תורה הקדושה באמת ובתמים ולראות בכבוד התורה ולומדיה כי ישובו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן.

ואזכיר את זוגתי היקרה והצדקת מנשים באהל תבורך מרת זיסל שתחיה לאורך ימים טובים וארוכים, ותהי משכורתה שלימה מאת ה' חלף עבודתה ותשוקתה כי רבה שאהגה בתורה, ונזכה לגדל בנינו היקרים והנעימים שיחיו לאורך ימים  טובים וארוכים מתוך עושר וכבוד נחת והרחבת הדעת דקדושה ולראות מכל יוצאי חלציהם נחת בזכות אבותינו הקדושים, ויתקיים בנו מאמר הכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגו'. אמן כן יהי רצון.

ואסיים בדברי המשורר האלקי הניצב בפתח השער אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. (עיין מה שכתבנו לעיל לפרש בסייעתא דשמיא) וראיתי בשם האר"י הקדוש זי"ע, אחת ראשי תיבות ארץ ישראל חיי עולם הבא תורה, אלו שלשה מתנות שנתן הקב"ה לישראל, כמאמר חז"ל, וכולם הם אחת, כי זו גוררות זו. וזה "אחת היא לאמה" אלו דברי קודשו,  ודוק.

ואני הפעוט הוספתי על פי דברי קודשו לפרש הכתוב הלאה, ועל פי מה שמבואר שם בדברי חז"ל (ברכות דף ה' ע"א, ומכילתא סוף פרשת יתרו, וספרי פרשת ואתחנן) שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא וגו', עיין שם. ונודע דלשון "שבתי" מורה על שלום ושלוה, כמו שבת אחים. וכן וישב יעקב פירש רש"י ממדרש רבה ביקש יעקב לישב בשלוה. וכן ביארו המפורשים הכתוב (תהלים קל"ז) על נהרות בבל שם ישבנו, רצונו לומר ישבנו שם ישיבת קבע והיה לנו נחלת שדה וכרם, כמו שנאמר בנו בתים ושבו ונטעו כרמים ואכלו את פרין, ובכל זה גם בכינו בזכרנו את ציון, מפני שזכרנו את קדושת ציון מבית המקדש ועבודה ושכינת קדשו, ועל זה בכינו על האושר הרוחני שנאבד מאתנו. וזה שביקש המלך החסיד עליו השלום אחר דהתורה הקדושה וארץ ישראל ועולם הבא ניתנה ע"י יסורין כנ"ל, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", היינו שאזכה לישב על התורה ועבודה בשלום ובשלוה, השקט ובטח, בלי צער, ובלי יסורין "לחזות בנועם ה'" היינו עולם הבא, ליום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, "ולבקר בהיכלו" היינו ארץ ישראל, אשר על ידי זה נזכה ממילא לבנין הר מרום הרים, וקרן עמו ישראל ירום.

וה' יתברך יחזקני ויאמצני ולהאיר עיני במאור תורתו הקדושה, ולחדש חידושין דאורייתא אליבא דהלכתא, מתוך הרחבת הדעת דקדושה ולראות בישועות ישראל, מי יתן מציון ישועות ישראל, לעלות לציון ברנה ושבחות, ובשובע שמחות, לראות כהנים בעבודתן בזבחים ומנחות, ולוים בדוכנן רנה פוצחות, וישראל במעמדן בארץ נכוחות במהרה בימינו אמן סלה.

כעתירת היושב ומצפה בכל עת ובכל רגע ורגע לאורו של משיח

משה בן צפרה גרינוואלד

בלאאמו"ר מוה"ר יקותיאל יודא ז"ל שהיה אבד"ק יארע תע"א

בן הגה"ק המחבר ז"ל "בעל ערוגת הבושם"

ראקושפאלויטא, ה' קדושים, ט"ז למנין בני ישראל, תש"ג לפ"ק.

(סוף הקדמת הרב משה גרינוואלד הי"ד לספר עולת תמיד עם פירוש מנחת תמיד)

 

מספר הצפיות במאמר: 179

רמזים בראשי תיבות וסופי תיבות לעניינו של חודש אלול / הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד

תמונת הרב יוסף שוורץ הי"ד

דורשי רשומות נותנים שלשה רמזים בפסוקים שונים על חודש אלול:

  • ומל ה״א את לבבך ואת לבב זרעך.
  • אני לדודי ודודי לי.
  • ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.

וכתב במטה אפרים (סימן תקפ״א) דהם רומזים על מה שאמרו:  תשובה  ותפלה, וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה. הפסוק הראשון:  ומל ה״א וגו' הוא רמז לתשובה. השני:  אני לדודי וגו' הוא רמז לתפלה. והפסוק השלישי:  ומשלות מנות וגו', רומז לצדקה, ושיש להקדים פני עליון בדברים אלו טרם בוא יום הגדול והנורא, (וכ״כ בקיצור שו״ע סי' קכ״ח).

ועל דרך זה שמעתי לפרש:  תכן לך הדרך ושלשת את גבול ארצך (שופטים), דהנה מבואר בשם האריז״ל:  הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, דהוא מרמז על חודש אלול, שהקב״ה בטובו הגדול נתן לנו החודש הזה שיעשה האדם לעצמו בו דרך ושביל שלא יפול בסער הים ובמים עזים, היינו תאוות העולם הזה. וזה תכין לך הדרך (אלול) ושלשת (רצונו לומר על ידי שלשה דברים, תשובה תפלה וצדקה) את גבול ארצך, היינו הארציות שלך, ולהכין עצמך לעשות הטוב והישר.

ובשם הש״ך (על התורה) הביא רמז בפסוק: לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (מטות) סופי תבות אלול, וכתב הכוונה בהא דנוהגים לעשות היתר נדרים בחודש זה (והביאו בברכי יוסף), ולעניות דעתי הרמז בפסוק זה, על דרך מוסר, השייך לעניינינו…

מצינו בפרשת ויקהל:  ויצאו כל עדת ישראל מפני משה. וכתב בספר תורת משה נתן לרמז בזה מוסר השכל נגד המון עם שבאים לשמוע דרשה מפי החכם, ובשעה ההיא מתעוררים עצמם ואף בוכים ושופכים דמעה, אכל אחר כך כל אחד פונה הדברים מדעתו ואין שמים עוד כלל העניין על לב, וכאמת אמר דוד המלך עליו השלום, לכו בנים שמעו לי, אף לאחד שתלכו גם כן יעשו הדברים רושם בלבביכם, כאלו עוד אתם שומעים ולא יצא הדבר מלבבכם… ולכן משבח הכתוב את ישראל "ויצאו כל עדת ישראל", אף שכבר יצאו, עם כל זה, "מלפני משה" היו תמיד, פני משה נגד עיניהם ונתעוררו במוסר לשמוע דבריו — וכן אני אומר, רבותי! אתם באתם לשמוע ההספד שעשיתי על גיסי יקירי הרב הגאון זצ״ל, ושפכתם אתם עמי דמעות יחד, אבל זה איננו די, אלא אף גם כשתלכו לביתכם צריך להיות נגד עיניכם המאורע. והחי יתן אל לנו, שלא יהיה הצדיק אבד ואין איש שם על לב – וכאשר אמרתי לפרש וסבבו בשוק הסופדים, היינו לא רק לפני המטה יספדו אותו, אלא גם בשוק, אחר כך, יזכרו אותו, ויקחו מוסר ממנו לילך בדרך טובים. וכן פירוש חבל על דאבדין, ולא משתכחין, שלא תמצא דמיתתו גרמה תשובה. וכמו שכתוב (ירמיה) לשוא הכתי אתכם מוסר לא לקחו. ועוד הלא נאמר (חקת) הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא, רצונו לומר אם הזכרת יום המיתה איננו עושה רושם אצל האדם, אז חס וחלילה מורה כי נשמתו (הנקרא משכן ה') איננו טהורה. והוא גם כן הרמז שהתחלנו, לא יחל דברו ככל, סופי תבות אלול, כי התשובה שמקבלים על עצמנו בימים הללו צריכים להחזיק, ושלא יהיה רק פטומי מילי בעלמא, לפי שעה, אלא ככל היוצא מפיו יעשה, ואז יהיה הצדיק הנפטר מליץ יושר בעדינו, והקב"ה ימחה דמעה מעל כל פנים ובמהרה ישני עפר יקומו מאדמתם, ועת ספוד יתהפך לעת רקוד, והפכת מספדי למחול, ויקויים אז תשמח בתולה (הוא חודש אלול) במחול (במחילות עוונות), יהודה וישראל יושעו לנצח, והקב"ה יעשה סוף וקיץ לצרתינו, ויוציאנו מאפלה לאורה, ויגדור ברחמים פרצותינו, ואין עוד צווחה ברחובותינו, תכל שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה, אמן כן יהי רצון.

(אבל משה)

חתימת הרב שוורץ הי"דהרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד, נולד בתרל"ה, 1875, בעיירה אויבערווישיוה במחוז מרמורש לאביו ר' נפתלי שוורץ ממאד, מגדולי רבני הונגריה.

רבו המובהק של הרב יוסף היה ר' יעקב טננבוים (מחבר ספרי "נהרי אפרסמון"). נסמך לרבנות על ידי הרב משה גרינוולד מחוסט, ר' שלום מרדכי שבדרון מברעזאן (מחבר ספרים רבים ובהם: גילוי דעת, דעת תורה, דרכי שלום, ליקוטי תורה, משפט שלום, עין הרועים, תכלת מרדכי) ועוד.

נשא לאשה את בת הרב אליעזר דייטש מבוניהד. עם פטירת חמיו שימש כדיין בעיר. בשנת 1924 עבר לגרוסוורדין ושם שימש עד אחרית ימיו כרב קהילת "מחזיקי תורה".

הרב יוסף הכהן חיבר ספרים רבים, בהם ספרי שו"ת, חידושים ופלפולים, הספדים ודינים שימושיים. עיקר עבודתו הספרותית הייתה בעריכת כתב העת התורני "וילקט יוסף" שיצא לאור בהונגריה במשך 20 שנה. במסגרת עבודתו זו בא בכתובים עם רבים מגדולי הדור ושמו נזכר בעשרות ספרי שו"ת.

כן כתב ערכים באנציקלופדיה "אוצר ישראל" של יהודה דוד אייזנשטיין, ועסק בהוצאה לאור של כתבי אביו, ר' נפתלי שוורץ (כגון אילה שלוחה ועוד), של חמיו ושל אחרים. כתב: עשרות ספרים, ובהם: צפנת פענח – על שו"ת יד יצחק (מונקטש, תרס"ט), מזכרת אבל – הספד על מרת הינדל קאהן (בודפשט, תרע"ח), מועד כל חי (קליינווארדין, תרפ"ה), אגרת צפון (סעאיני, תרפ"ז), גנזי יוסף – שו"ת ופלפולים, (דעווה, תר"ץ), מספד וקינה – הספד על החפץ חיים (גרוסוורדן, תרצ"ד), ויצבר יוסף, שו"ת ופלפולים (גרוסוורדן, תרצ"ו), אבל ישראל – הספד על האדמו"ר ר' ישראל האגר מויז'ניץ (גרוסוורדין, תרצ"ו) , זכרון בספר – הספד על הרב חיים גראס (בודפשט), זכרון בנימין – הספד על הרב בנימין פוקס (אראדעא,תרצ"ו), זכרון למשה – תולדות החת"ס וחידושיו (אראדעא, תרצ"ח), אבל משה – הספד על הרב משה דייטש (גרוסוורדין, תש"ב).

בשנת תש"ד, 1944, נשלח הרב שוורץ עם בני קהילתו לאושוויץ, שם נספה  ביום ט' בסיוון.

(מתוך ויקיפדיה וספרי הרב הי"ד).

מספר הצפיות במאמר: 355