סוד גלות השכינה ומעלת הענווה / הרב חיים משה פיש הי”ד

סוד גלות השכינה ומעלת הענוה

ויקרא משה להושע בן נון יהושע. בתרגום יונתן, כד חמי משה ענוותנותיה דיהושע קרא משה להושע בן נון יהושע.

והנראה לעניות דעתי שכבר ביארתי לשבועות שהשראת השכינה והדביקות לא יתכן בלי הכנעה וענוה יתירה, וכמאמרם ז”ל שאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועניו. ולא אאריך כאן כי כבר נתבאר יפה. ועיין בליקוטי אמרים ובע”נ פרשת אמור:

והנה האר”י ז”ל ביאר הפסוק הצילה נפשי משפת שקר, שהוא סוד גלות השכינה ומה שהאדם גורם בחטאו, על פי משל למלך גדול שהיה לו בן שאינו הולך בדרך הישר וירא לנפשו אולי ילך למקום ריקים ופוחזים וילכד ברשתם ויכוהו שם ויבזוהו ויפשטו ממנו בגדי מלכות וילבשוהו בגדים צואים. לזאת יעץ המלך שילך הוא מקודם לכל מקום בא בן המלך, ובהיות שהמלך יכנס קודם יהיה מורא המלך ואימתו על האנשים ולא ירעו לבן המלך. והנה אין בושה וכלימה גדולה להמלך מזה שיצטרך לילך בכל המקומות המגונות והמבוזות עבור בנו, ומבקש מבנו חוסה נא על כבודי וחזור בך.

והנמשל מובן כי כן העבירה היא רוח הטומאה וקליפה גדולה. וכאשר יחטא האדם מכניס נשמתו להטומאה לפי ערך החטא ולא תהיה חס וחלילה תקומה להנשמה. אבל ה’ יתברך ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים משרה שכינתו שם, ועל ידי זה יוכל להיות לו תקומה. וזה גלות השכינה, בסוד ומלכותו בכל משלה. ולא עוד אלא שמוכרח להשרות שכינתו קודם שמכניס האדם נשמתו שם, בכדי שבבוא שם הנשמה תמצא שם השראת השכינה. ועל ידי זה יש אפשרות שתהיה לה תקומה ושתהרהר בתשובה ותוכל לצאת משם. עד כאן דבריו.

וזה הכוונה אלמלא הקב”ה עוזרו לא יכול לו, שהקב”ה מקדים להשרות שכינתו שם, על ידי זה יוכל להינצל מעצת היצר הרע, ואם כן מכל שכן מי שיש לו דביקות תמידי בהבורא יתברך שמו ומשיג ממש ישות כבודו והשגחתו בוודאי יתבטל אצלו היצר הרע לגמרי. וכבר הבאתי לעיל שאי אפשר להתקשר ולקבל השראת שכינה בלי ענוה והתבטלות לגמרי. והענוה סגולה גדולה לזה, כי הקדושה אינו דבר נפרד, רק התבטלות לגמרי החלק לכל. מה אין כן הסטרא אחרא אשר הפירוד הוא עניינה.

ובזה אפשר להעמיס בכוונת התרגום, שדווקא על יהושע ביקש ולא על שאר מרגלים, כדי חמי משה ענותנותיה קרא שמיה יהושע, כי על ידי הענוה יוכל להמשיך השראת שכינה וקבלת אור מאור אין סוף בלי אמצעי ועל ידי זה ינצל מעצת היצר הרע. והבן:

(בני משה לפרשת שלח)


הרב חיים משה פיש מסטמר, אב”ד ורב בעיירה מאנאשטור שברומניה, נולד רבי אליעזר פיש האדמו”ר מביקסאד-סאטמר הי”ד בשנת תרע”ח (1918). כתביו על התורה, על המועדים וחידושיו לש”ס יצאו לאור ע”י אחיו, הרב נחום צבי, בספר “בני משה” (ח”א יצא יחד עם הספר שם אליעזר. והחלק השני יצא בפני עצמו. ניו יורק תשי”ד) ובשני שערי כרכי הספר הוא כותב עליו “הרב החריף העצום סיני ועוקר הרים, הגדול בתורה ובמעשים טובים. אב בחכמה ורך בשנים הצדיק הקדוש…”.

כל היהודים הכפריים שבנפות נאגי באנה, שומוקוט ומונושטור, הוכנסו לגטו בור פאטק, משם גורשו לאושוויץ בי”א סיוון תש”ד ושם רוב בני הקהילה נרצחו.
הרב חיים משה נספה באושוויץ בכ’ בסיון תש”ד (1944), עם אשתו הרבנית חיה הינה בת בנימין זאב שוורץ, ובניהם בנימין זאב, לאה צירל וישראל.

מקורות: בני משה, דפי עד באתר “יד ושם”, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 17

הגלות הוא החיסרון היותר גדול / הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד אב”ד זגירז’

תמונת הרב שלמה יהודה ליב הכהן הי"ד

אמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה’, אמר הקב”ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח…

הספורנו בפרשת פינחס כתב לפרש את האגדה וזו לשונו:

כי אמנם הצלחת ישראל בעולם הזה היא בצד מה דומה לעניין הירח אשר אין לה בעצמה אור כלל זולתי מה שתקבל מזולתה. וזה שאף על פי שקודם לעגל היה חרות על הלוחות, חירות משעבוד מלכויות לעולם, הנה משחטאו התנצלו ולא השתמשו בכתר מלכות תמיד כמו שאר האומות אבל היה זה להם לעתים כפי שפע האור העליון עליהם ובלעדיו הלכו חשכים ואין נוגה למו, כמו שיקרה ללבנה כשלא תקבל אור השמש, כי אין מזל לישראל ולא אור כלל מעצמם זולתי אור האל יתברך בהיותם לרצון. ובכן נקרא ה’ יתברך אצל הנביאים “אור ישראל”, כאמרו והיה אור ישראל לאש,… ה’ אורי וישעי. וכאשר היו החטאים מבדילים כאמרו כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע, הלכו חשכים מבוהלים ודחופים בין האומות. ובהיות מזה נמשך חלול ה’ בלי ספק באמור להם עם ה’ אלה (ומארצם יצאו), ונאמר: בכל צרתם לו צר, כאמרם ז”ל כביכול עלי ועליך בא שודד, ובהיות חטאת ראש חודש כפרה על ישראל הגורמים מניעת האור או מיעוטו, כמו שהתקינו חז”ל באמרם שעירי חטאת לכפר בעדם זכרון לכולם יהיו תשועת נפשם מיד שונא. ובכפרה זו תהיה תשועה מה לחלול השם. לפיכך אמרו שלכך נאמר בשעיר ראש חודש חטאת לה’, מפני שכפרתו מועילה לקדוש שמו יתברך. וזה רצו באמרם אמר הקב”ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח. רצונו לומר הביאו כפרה בשבילי להשיג קדוש שמי המחולל בגוים בסבת מה שמעטתי את הירח כשהגליתי את ישראל והסתרתי פני מהם. עד כאן לשונו.

וברוך ה’ קודם שראיתי את דבריו הקדושים אמרתי לפרש את האגדה הנפלאה באופן שאמר הרב ז”ל, ואבאר הכוונה:

ידוע הדבר אשר הלבנה אין לה אור מעצמה והיא גוף חשוך ולית ליה מדגרמיה כלום וזהרותה מקבלת היא רק מקרני החמה. וממאור החמה תאיר לנו. ואורה מסיבת זריחת וניצוצי השמש שתשפיע מאורה עליה. והנה הלבנה תוכל לקבל אור החמה כי אם על חציה הפונה כלפי החמה. אבל החצי השני נסתר מהשמש , וכל זמן שתוסיף להתרחק מהשמש ככה תוסיף להראות אורה על הארץ, וכאשר יגיע הירח תחת השמש, אז הוא חשוך לגמרי, מפני שאז חלק המאור הפונה למעלה נסתר מנגד עינינו וחלק השחור פונה אל הארץ. ואולם כשיסור משם בתנועתו לצד המזרח עד שאפשר שיפול עליו חלק מה מהאור שעליו על פני הארץ, אז נראה קו מאיר והוא הנקרא מולד הלבנה. ומעט מעט הוא הולך ואור יותר, עד חצי חודש ומחצי חודש ואילך הולך האור יורד ושוקע עד שכלה לגמרי בסוף החודש.

ישראל מונים ללבנה והאומות לחמה. ונשאתי את המשל על ישראל בעולם הזה מאור הירח דלית ליה מדגרמה כלום, הולך ונודד ממדינה למדינה, מממלכה לממלכה, ללא טובה וללא אור מדגרמה לית ליה כלום. עיניו צפויות אל חסדי העמים. ואולם טובם מומם במידה זועמה. מאז שהגלנו מארצנו והלכנו בגולה, כנכרים נחשבנו, כגר נוטה ללון, יושבים בארצות לא לנו. דרכי החיים שלנו מוגדרים בחמת השנאה מעם שליו ושאנן לעם הנודד מקינו.

ואם יושבים אנחנו ימים ספורים בצל ממלכה, אשר תרשה לנו להתחמם לאורה, מהרה שוכחים הגלות, שמחים לאור גוים השופע משמש הצלחה ומנצוצי אורה שלה החודרים עלינו.

אכן עד מהרה תאסוף השמש נגה וקווי אורה יפלשו להם נתיב, אשר לא ידרוך הירח בו והשמש יחתום נצוציו מבלי לחדור אל גוף החשך-הירח והוא ילך קודר, חושך ולא אור, כי נשמו נתיבות האורה מלפניו.

אומנם כן, האומות נמשלים לחמה, כי שמש הצלחה ישפע להם אור וחום. יושבים בארצם שלוים ושקטים, קול נוגש לא ישמע, כי אדונים הם לעצמם וטוב הארץ בידם נתנו. לא יחסר להם לחמם וכל מקצועות המחיה והכלכלה פתוחה לפניהם. וכל ענפי התעשיה וחרשת המעשה מארץ מדינתם יצמחו ויונקותיהם יסתעפו ויסתרגו. אבל לא כן חלק יעקב, הנמשל ללבנה. וכמו הירח יקר הולך באור נדעך וקר, בתקופות ועתים חולפות יהל נרו – השאול לו מהמאור הגדול, השמש – כמו בלי כוונה מעניק לו איזה נצוצים ושולח איזה קווי אורה מקרניו להכוכב הקטן, הירח.

כן יושבים אנחנו בעולם חשוך מצפים לשולחן אחרים, הרחוקים מצדקה ומדות הכנסת אורחים. ואומנם אורחים לא קרואים אנחנו אל בעל הבית. ואם לפעמים מרשה לנו ללקט פתיתי לחם מתחת שולחנם, אכן עד מהרה גם זאת לא יתנו, וידחפו אותנו בצד ובכתף החוצה, ובחותם ר יסגרו שערי החיים ומשדי המחיה והפרנסה מגרשים.

נמשל ישראל ללבנה דלית ליה מגרמיה כלום, ורק מהשמש מקבל אור קר ומתעה. פעם בא בארוכה ופעם בקצרה. יפסוק ויכזב אורו. ואנחנו נפגעים ונכשלים בקוצים וברקנים חושך וערפל. והמצפה לשולחן אחרים העולם חשך בעדו…

 

עניין מיעוט הירח, שהעניין מיעוט וחסרון במעשה ידיו של הקב”ה וישראל מעשה ידיו, והוא בגלות. והגלות הוא החיסרון היותר גדול ונוגע כביכול לה’ יתברך. וזהו עניין גלות השכינה, כמו שנאמר “עמו אנכי בצרה”, “בכל צרתם לו צר”, ובסנהדרין מ”ו: אמר רבי מאיר בזמן שאדם מצטער שכינה מה “אומרת קלני מזרועי”. והנה חטא מלשון חסרון וכביכול נוגע להשם יתברך החסרון ואין שמו שלם. שעיר ראש חודש בא לכפר על חטא מיעוט הירח, כאליו הלבנה קובלת על מה שניטלה אורה ממנה, ומוכרחת לקבל מאור השמש – כן ישראל בגלות חייהם תלויים להם מחסדי הגויים – “נתת שמחה בליבי בעת דגנם ותירושם רבו”. התאוננות על הגלות, כי דגן ותירוש – מפרי אדמתנו – אין לנו, ונשמח רק על הדגן והתירוש שגדלו ורבו באדמה לא לנו, ושמחנו בהטוב שלהם כדי שנהיה מושפעים מטובתם (פנים יפות), וזאת חסרון בחיים הגשמיים. ואולם החיסרון בבחינה רוחנית עוד יותר גדול, כמו שנאמר “ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם”. כי כובד הגלות מטשטש צורת ישראל, מכהה קלסתר פניו. הגלות משחתת כל חלקה טובה – את הסגולות היקרות הטמונות בנשמת ישראל.

(ליקוט מתוך נוה שלום, פרק שלושים וארבע)

הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד נולד בשנת תרכ”ז (1867) לעת זקנותו של אביו הרב שלום צבי הכהן זצ”ל ששימש רבה של זגירז’ (פלך לודז’, פולין) במשך חמישים וארבע שנים והיה ראש ישיבה שהעמיד מאות תלמידים מובהקים.

הרב שלמה יהודה ליב היה חתנו של הרב צבי הכהן זצ”ל אב”ד זגירז’ אשר היה לו לאב, לרב ולמורה, ושעל שולחנו סעד במשך כעשר שנים. לאחר פטירת חותנו נבחר הרב לממלא מקום אבותיו והיה רבה של העיר במשך כארבעים שנה.

בשנת תרצ”א הוציא לאור בפיטרקוב את ספרו “נוה שלום, דרושים ופלפולים”. עם תחילת ספרו מודה המחבר לילידי עירו היושבים בניו-יורק על תמיכתם בקהילה מאז סבלם הרב במלחמת העולם הראשונה. עם כיבוש פולין בידי הגרמנים נמלט לווארשה. משם נשלח למחנות המוות.

הרב היה מחותנו של הרב יוסף פצנובסקי הי”ד, מחבר “פרדס יוסף”.

פרטים רבים נוספים על הרב שלמה יהודה ליב כהן הי”ד ניתן למצוא בספר זגירז’ (תל אביב תשל”ה) עמ’ 362-357.

מספר הצפיות במאמר: 37

אל נא לנו ליפול ברשת הייאוש והכיליון בסבך הזמן האיום והנורא / הרב חנוך העניך טשרנטשפקי הי”ד

הכח לצמוח

שוש אשיש

שוש אשיש בד’ תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני. כחתן יכהן פאר, וככלה תעדה כליה, כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח, כן אדני אלקים, יצמיח צדקה ותהלה, נגד כל הגוים (ישעיה ס”א,י).

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר, עתיד הקב”ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד, מראה (הקב”ה באצבעו, כן היא הגירסה בתוס’) באצבעו. (ובירוש’ מגילה פ”ב ה”ד) עתיד הקב”ה להיעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: שיתו לבכם לחילה (תהלים מח,יד), לחולה כתיב, והצדיקים מראין אותו באצבע. ובשיר השירים (ז,א) ובשוחר טוב (תהלים מח); עתיד הקב”ה לעשות חילה לצדיקים לעתיד לבוא, והקב”ה חל עמהן וכו’, שנאמר: (ישעיה כה,ט) ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ד’ קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו (תענית ל”א, ובמדרש הנעלם ח”א עמוד קט”ו, וילקוט ישעיה רמז תכ”ז בנוסח אחר):

אמר להם הקב”ה לישראל, בעולם הזה, אמרתם לפני פעם אחת ‘זה אלי’, אבל לעתיד לבא, אתם אומרים אותו דבר שני פעמים, שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה, קוינו לו ויושיענו, זה וגו’ (שמות רבה פרשה כג,טו):

בכל דור ודור עמדו, ועומדים עלינו הצוררים, לכלות בנו חצי זעמם, ולהאכילנו בכל פה ולשון. המאורעות והמקרים הרעים, הרעות רבות והצרות אשר קרה לנו, בזמנים שונים, ידועים למדי. חדל כח ואין אונים אנו לספר ולפרט בפרטות את כל התלאות אשר מצאתנו. איה שוקל ואיה סופר ומונה את כל הקדושים שנהרגו, שנרצחו ושנטבחו באכזריות נוראה… ובתוך דפי תולדות ודברי ימי ישראל, קרושים עדיין, קלחי דם השפוך, ונשמע עוד ההד מהקרבנות אשר ברגעים האחרונים קראו בקול: “שמע ישראל, ד’ אלקינו, ד’ אחד…”!

כל עט, כל נוצה וכל כנף, אין ביכולתם לתאר בשרר אנוש, את אשר לקינו בכל מיני מדווה, את מכותינו ואת מכאבינו אשר סבלנו. ומי יכול למדוד את כל נהרי נחלי דמים, דם הנשפך כמים, דם ואש ותמרות עשן, הסואנים וצועקים בקול רעש גדול, צועקים מרה ובוקע רקיעים, “ועדיין הדם מרתח”, ודמים בדמים נגעו, “דמי אבות ובנים – דמי חכמים וחכמות… ארץ! אל תכסי דמם…”

אבל! אל נא לנו ליפול ברשת הייאוש והכיליון, ואל נא לנו ליפול בסבך הזמן, האיום והנורא. הלא עוד תקווה נשקפה לנו, אשר ד’ ברוב רחמיו, המוחץ והרופא, הוא ירפא את שבר בת־עמו, והוא יחבוש מכותינו האנושה. ואנחנו מייחלים, גם עינינו תלויות לשמים אשר “ישלח משיחו הולך תמים” ויגאלנו מבור הגלויות. ואחרי החשך ענן וערפל, יבא היום, ויזרח השמש, ואור החמה היפה וברה, יאיר מאפליותינו, וכימות עניתנו ישמחנו:

ואם גם הגלות נמשך עוד, ואנחנו עוד לא נושענו, ואף אם גם עוד שמי היהדות, עטופים בצעיף השחרות וקדרות, וחשכו המאורות, “ואכלוני שני דבים ואריות, ושמו בית קדשי למעון פריץ חיות, מואב ועמלק קדר ונביות”. אבל אנחנו כורעים במודים, ומברכים על הרעה, דהלא “מאתו לא תצא הרעות”, כי ד’ הוא “אך טוב לישראל”. “ואם חסד, אשירה, ואם משפט, אשירה. באלקים (מדת הדין) אהלל דבר, בד’ (מדת הרחמים) אהלל דבר”. האם יכולים לבא אל ד’ ולתבוע חלקינו בדין ובמשפט. “ואם תמצה עומק הדין – מי יצדק לפניך בדין”, הלא אין מעשים לזכות בעיניך. ורק “עין נושאים לך לשמים – לב שופכים נוכחך כמים”, אשר יקדמונו רחמיך, ותקדים רחמים לרוגז, ותבוא לפניך מדת טובך, הוא מדת “ד’ ד’ אל רחום”. ו”בשוב ד’ את שיבת ציון – שובה ד’ את שבותינו”, במדת “ד’ הוי'” שהוא רחמים. ואנחנו מחכים – ארובות השמים יפתחו ועוד יאר פניו אלינו, ויזריח את שמש הצלחתינו:

גלוי וידוע כי, “בכל צרתם לו צר”, והקב”ה נוטל חלק בראש גליותינו, גם הלכה שכינה עם ישראל בגולה, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה כו'”. ועל זאת דווה לבנו, ועל אלה חשכו עינינו, כי “פתאום בא השודד עלינו, עליך לא נאמר, אלא עלינו, כביכול, עלי ועליך בא שודד”. ועל דא קא בכינו, עיני עיני ירדה מים, “בגין שכינתא דאיהי בגלותא”. ובצפיותינו אנחנו מצפים, לישועתינו, אשר יהיה בזה תשועת ד’, “שישועתן של ישראל ישועתו של הקב”ה”, “כביכול, ישראל נגאלים, וכאילו הוא נגאל”. “אני והוא הושיעה נא, אמר רבי אלעזר: ולכה לישועתה לנו (לך קרי) שישועתו של הקב”ה, ישועתן של ישראל”. ולעתיד המקווה, יהיה ישועת ד’ וישועת עמו, ואז “יגל יעקב וישמח ישראל”:

וכדי להבין את המאמרים אשר צטטנו בפתח השער, ארדה ואראה מהנעשה בגן ובשדה, לרעות בגנים וללקוט בשושנים, ונבואו בשערים, לפתור המאמרים: הנה דרך הנוטע והזורע, לפזר הזרעים על פני כל השדה. ובעת אשר ישליך הגרעינים, הלא מורא יעלה על ראשו, אולי יזרע לריק, כי יש זורע ונפסד. ולפעמים, הגרעין כלה ונאבד, בלה ונרקב כלא היה, או יהיה למאכל לעוף השמים ולחייתו ארץ. ואם גם אפילו הגרעין ישלח שרשיו בארץ, וייתן פריו, אבל לפעמים, יבא ירקון או שדפון ויכלה, או הברד יעלה עליהם ויאבדם. על הכל יבכה וידאג, וגם לפעמים אין כל בבית, כי אם הסאה וסאתיים, או הקב וקביים. ואם ייקח את הגרעינים האחרונים, אזי נשארים הם בביתו, בלי משען לחם, לחם לפי הטף. אבל “הזורעים בדמעה”, בדמעות עיניו ובני ביתו, כי יירד לחייהם, ולקח הטרף מפיהם, והוא “מאמין בחי העולמים וזורע”, בתקווה כי הארץ תוציא צמחה, “יצץ ציל ויגמול שקדים”, וגמולו ישיב לו בראשו, “וימצא מאה שערים ויברכהו ד'”. ואז “בא יבא ברנה נושא אלומותיו”. גם אמרתי לראות בבית משתה ויין, בעת יגיע תור נישואין והילולא, תור חתן וכלה, אשר כולם שמחים וטוב לב, אבל החתן והכלה מענים בצום נפשם, ומרבים בבכי ותחנונים, גם לובשים בגדים לבנים, להזכיר יום המר, אשר ילך בדרך כל הארץ. “וכשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה, ונותן בראשו במקום הנחת תפילין, או לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה, או שאר דברי אבילות בראש החתן”, והכל לעורר בקרבם רגשי עצבות ואבל, והדברים האי נעימים יעוררו בקרבם רגשי חרטה על העבר, וקבלת הטוב על להבא. ובדרך התשובה הם הולכים לבטח בדרכם, דרך החיים, ונסו יגון ואנחה, וכל האבל כליל יחלוף:

אלו בנים הבונים, הכבושים בגולה, גולה וסורה, במצור ובמצוק, המעונים ומוכים זה כמה. אבל יבא יום הגדול, יום אשר “הגדיל ד’ לעשות עמנו”, יבא יום הטוב והשטח ונשמח בהישועה, “וישישו אתה משוש כל המתאבלים עליה”. ועל יום הזה, מבשר ואומר ישעיה הנביא: “שוש אשיש בד'”. השמחה תהיה כפולה, מה שיהיה גם ישועת ד’, ובישועתו גם אנחנו ישישו וישמחו, עין בעין יראו הישועה הגדולה ו”אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה”, כי יבא בעזרה מקדש, ואבינו אב הרחמן, במדתו הטובה מדת הוי’ שהוא רחמים, ירחם עלינו, ואז “נגילה ונשמחה –  גילה אחר גילה – בישועתו”, ואף שאנחנו מתפלשים בעפר, כי עוד לא נושענו, ו”שחה לעפר נפשינו, דבקה לארץ בטננו”, אבל “ותגל נפשי”, נפש המשכלת, תגל ומקבל באהבה, כי “הנפש לא התעצב בשום דבר”. ואף בהגלות המר הזה, וכפי ראות עינינו, מתנהג עמנו במדת דינו הקשה, מדת “אלקים-דין”, גם בזאת “תגל נפשי-באלקי” ד”כל מה דעביד רחמנא לטב הוא דעביד”. וגם בעת ש”כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו”, אבל “כאשר ייסר איש את בנו, אשר בעת הכותו, תעוררו הרחמנות, ומכה אותו כלאחר יד, ביד כהה, ובמדת “כרחם אב על בנים” כן “ד’ אלקיך מיסרך”, ולא יעיר כל חמתו, וכל “מה דעביד, הכל הוא במדת, רחמנא, ולטב הוא דעביד”, כי הוא הטוב והמטיב לכל, ומאתו לא תצא הרעות. והקב”ה מוריד דמעות עלינו, ואומר “ודמע תדמע עיני, ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ד’, אמר רבי אלעזר, שלש דמעות הללו למה: אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ו”במסתרים תבכה נפשי מפני גוה – מפני גאותן של ישראל, שניטלה מהם ונתנה לעכו”ם”. ונשבע הקב”ה שלא יבא לירושלם של מעלה עד שיבא לירושלם של מטה”. ואף שעוד ידם נטויה עלינו, לכלות בנו חצי זעמם, אבל “הצור תמים פעלו-צדיק וישר הוא”. וגם עוד “תגל נפשי באלקי” – “כי הלבישני בגדי ישע”. ד’ נתן לנו צדה לדרך הרחוק, הוא הגלות הנורא, אשר אנחנו טובעים במי ים־הזועף, אשר מגיע עד הנפש, אבל הלביש אותנו בגדי הצלה, כי הקב”ה שומרנו ומצילנו משטף מים רבים, והם “בגדי ישע” ישועה ורחמים, משמי שמי קדם. גם “מעיל צדקה יעטני” כי “צדק לפניו יהלך”, שיעשה עמנו צדקה וחסד ויושיענו, “כחתן יכהן פאר”, אשר זה רגעים אחדים שמו לו “אפר תחת פאר”, “והסר המצנפת והרם העטרה”, ועתה הדור הוא בלבושו ופארו חבש עליו, ו”החתן דומה למלך”, נאות לבש, לבש עוז והתאזר, ו”ככלה תעדה כליה”, “הכינה עצמה בשנים עשר חדש” לבשה לבנים, לבושי אבל, ואחרי החופה, תעדה עצמה בעדי כסף וזהב, ואז קול חתם נשמע בששון, וקול כלה נשמע בצהלה, כי כל עצב למותר, חלף ועבר ואיננו:

“כי כארץ תוציא צמחה”, הזרע והגרעין, רק אז תתן פריה, בעת שכבר עלה עליו הכורת, אחרי אשר כבר נפסד ונרקב, ואחרי בלותו יהיה לו עדנה, ויגיע לעת הזמיר עת הקציר, אשר אסמיו ימלא בר, לחם ומזון. וכגנה זרועי תצמיח, גם כן רק אחרי אשר עלה עליו באשו, ואז “זרועיה תצמיח”. והגפן תתן פריה, פרי קדש הלולים. “כן ד׳ אלקים”, ד’ – אשר לו העוז והממשלה, אחרי רוב הצרות והתלאות, ואחרי אשר “הקב”ה פיזרן לבין האומות, שנאמר “וזרעתיה לי בארץ” וה”זרע־ישראל” אחרי הכלה וההפסד “יצמיח”, ואז “אמת מארץ תצמח”, על ידי הכח, “וצדק משמים נשקף, גם ד׳ יתן הטוב, וארצנו תתן יבולה”. וד’ הויה שהוא רחמים, יתאזר בחנינותו, ויתעטף ברחמנותו, ויצמיח “צדקה” וחסד “נגד כל הגוים”, נגד השונאים האומרים “איה אלקיהם”.אבל “אז יאמרו בגויים הגדיל ד’, לעשות עם אלה” וישכון ישראל בטח בדד, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ו”זית רענן יפה פרי תואר, קרא ד’ שמך”:

ובדרך הזה, נלך במסלה העולה בית־אל להבין דברי חז”ל “עתיד הקב”ה לעשות מחול לצדיקים וכו’, וכל אחד ואחד מראה באצבעו”, דבעת אשר יבא הזמן ל”ועלו מושיעים בהר ציון” ועין בעין יראו הישועה המקווה. ו”אז ישיר ישראל את השירה הזאת, ‘שר’ לא נאמר אלא ‘ישיר’, מכאן לתחיית המתים מן התורה”,  ויציאת מצרים ניבא להם את העת קץ, “וכימי צאתכם ממצרים אראנו נפלאות”. ואז בשירת הים אמרו: “זה אלי ואנוהו, והיו מראין אותו באצבע”, כן לעתיד “כל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו ‘זה’ קוינו לו ויושיענו”. דכמו במצרים בעת שהיינו עבדים לפרעה, וימררו את חיינו בעבודה קשה והיה מתנהג עמנו במדת הדין, מדת אלקים, אבל קוינו לאלקינו, והיינו מחכים שיגיע העת של “זה אלי ואנוהו”, ובאמת “קוינו לו ויושיענו”, כי הושיע­ ד׳ בימינו ובזרוע קדשו, ומהדין נעשה רחמים, כי “בחזק יד הוציאנו ד׳ ממצרים”, כן גם עתה בעת אשר אנחנו סובלים הרבה מאד, גם כן כמדת “אלקים” דין, בכל זה אנו מקוים ל”זה ד'” שיתהפך ממדת הדין למדת הרחמים ויגאלנו מבור הגליות, ואז, לעתיד לבא יאמרו אותו דבר שני פעמים: “הנה אלקינו זה וכו'”, היינו הודאה על העבר, והודאה על להבא. “ולא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתאמר יציאת מוסף על המלכיות”.

ואנחנו נשמחו אז בגאולה הכפולה, “נגילה – גילה הלבבית, ונשמחה – שמחה חיצונית בישועתו”, בישועת ד’ אנחנו נשמח, כי ישועתו של הקב”ה הוא ישועתן של ישראל, ויגיע העת אשר נהיה שמחים בבנין עירך, ושוש נשיש בד’ ונגילה ונשמחה בישועתו. במהרה בימינו אמן:

(הנואם העברי, שאלו שלום ירושלים, פרק טו)

הרב חנוך העניך טשרנטשפקי הי”ד, היה רב קהילת סאניק וקהילת גאלין. אביו הצדיק והחסיד ר’ דוד ב”ר צבי זאב זצ”ל היה רב ואב”ד בקהילות באדזענאוו וילאווי. לאחר נישואיו, ישב הרב חנוך העניך באהלה של תורה ונסמך על שולחן חותנו הרב החסיד ר’ פסח ב”ר יעקב קרוינינברג ז”ל בעיר דרובנין. הוא כתב חיבורים בהלכה, שו”ת ואגדה, מהם הספיק להדפיס את דער יודישער גארטען (תרצ”ה) בענייני ימים טובים, חינוך וארץ ישראל, את דער יודישער ערציהער (תרצ”ו) על דבר החינוך התורני, ואת ספר הנואם העברי – שאלו שלום ירושלים (תרצ”ח) הכולל ארבעים דרשות ונאומים, השקפות, רעיונות והגיונות על דבר עם ישראל ותורתו, בדרוש והטפה לפי רוח העת. הרב יהודה ליב צירלסון הי”ד, רבה של קעשנוב, כתב הסכמה לספריו. מאמר “אל מלא רחמים” מהרב טשרנטשפקי מופיע באוצר החיים, ומאמרו “נשיקות שונא” מופיע בקובץ דרושים (תר”צ). כן כתב באונזער גייסט, בהבאר, באור תורה, בקבוצי אפרים ועוד. וכן כתב הערות לספר שלחן העזר, מנחת ירושלים, לכונת המצות (תרצ”ו) ועוד. תשובה אליו מופיע בספר מערכי לב, בדרכי שלום ועוד, ודברים משמו מובאים במליצי אש.

בפתח דבר לספר הנואם העברי, כתב הרב שמטרת ספרו היא:

להלהיב לב ההוגים, האומרים והשומעים, להוסיף חיל ואומץ בתורת ד’, ובפרט בעת הנורא ואיום, אשר לב העם הישראלי, נשבר ונפצץ בקרבו, הרת גלי הייאוש, עב ענני אפאטיא, מחשבת אימה חשיכה, קננו במוחו ושכלו, ותרדמת הזמן ועוכריו מפילים חתיתו על כל עם הקהל ועדת־ישראל. ומהראוי לדבר אל לבו, לנחם ולחזק, ולהסר מעליו, את המון רגשותיו, המעיקים אותו, ולחבוש ולרפאות את פצעי מכותיו האנושים, גם לנטוף נטפי־עסיס ונופת צוף, לתוך כוס יגונו, ו”כוס היגונים לאט הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי, ונפשי ממרוריך” (רבי יהודה הלוי אלחריזי, בקינה “ציון הלא תשאלי”), גם לעורר מרדם ישנים, לעודדם לחזקם ולאמצם בדת אל-חי ואמונתו הטהורה.

הרב ניספה בשואה ביערות קאזמייז’ בקיץ תש”א (7/1941).

 

מספר הצפיות במאמר: 10

נחמו נחמו עמי – תפקיד מנהיגי הדור האמיתיים / הרב יצחק ברייטר הי”ד

תמונת הרב יצחק ברייטר הי"ד

מדוע אנו סובלים?

בתקופה האחרונה נשלחו מהשמים על כלל ישראל צרות שונות רח”ל, צרות בכל מקום, בא”י, ברוסיה, גרמניה, במדינתנו גופא, עינויים גדולים ומרים. מהשמים עוררו אצל כל האומות רעיונות שונים ורעים להרע לעם ישראל, ועד כדי להשמידו ח”ו. עד עתה לא חשבו אפילו אותם העמים על רעות כאלה. מלבד זאת העני עמנו במאוד, והעוני מביא לפחד והיסוס גדול ביותר, וכך אנו מדוכאים ומלאי יאוש בלי לראות שום ניצוץ של נחמה מהיכן תאיר הישועה, וכך מביאים הדברים הרבה יהודים בלא אשמתם לכפירות רחמנא ליצלן, תרעומת על ה’ יתברך, ולאט לאט מפסיקים לפעום בלבות היהודים האמונה לה’ יתברך, והאמונה בצדקת דרכיו, התקווה להגאל מכל הצרות, שהאמונה תמיד בזמנים הקשים ביותר הביאה בלב היהודי, חיזקה אותו והעלתה את מעמדו הנפשי והרוחני. הגבורה, בה הביט כל יהודי בבוז על פראי האדם שעינוהו, שהאמונה העמוקה הכניסה בקרבו, נחלשת בזמן האחרון, בגלל החלשת האמונה ביןם היהודים, במקום להתעמק ולחשוב על המצב ולראות שההשגחה העליונה רוצה להזכירנו לשוב בתשובה ושנזכור היכן אנו בעולם, הרינו מתרחקים בכל פעם יותר ויותר מאבינו שבשמים.

ידוע מהספרים הקדושים שה’ יתברך הוא אב רחמן שברא ומנהיג את העולם באופן שתתראה רחמנותו. ובגין כך נתן את התורה הקדושה לישראל כדי שעל ידי דרכי התורה הקדושה יזכו לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא, וכדי שעל ידי העצות המאירות שבתורה יבינו שה’ יתברך מנהיג את כל העולם בכללו וכל אדם בפרט בדרך משפט, חסד ורחמים.

בכל דור מעמיד הבורא את מנהיגיו אשר זוכין להנהיג את העם לדרך התורה ודעותיה. המנהיגים האלה מרגישים את כל גלות השכינה, דהיינו שכואב להם באמת מה שכבוד ה’ יתברך והאמת שבתורה הקדושה כל כך מוסתרים ומושפלים. ולכן הם מחפשים תמיד תחבולות לחזק את עצמם ואת כלל ישראל באמונה ובטחון באהבה ויראה, עם כל האמת אשר רק התורה הקדושה יכולה ליטע בלב האדם. המה רוצים לקרב את האדם לעבודת הבורא, כדי שיזכה לטוב אשר ה’ יתברך רוצה להביא לכל אדם, כמו שישעיהו הנביא אומר (ישעיה מ,א) “נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם…”, זאת אומרת אתם המנהיגים האמיתיים שבכל דור ובכל זמן, נחמו ואמצו את עמי ותשתדלו להאיר את עיניו לילך בדרכי הנצח של התורה והיהדות, כדי שיבין מה שה’ יתברך דורש מאתו, למדו אותו עצות שבקלות יחזור לאלקיו ויוכל לעבדו באמת ואמונה, כל אחד לפי מדרגתו ומצבו.

(דברי התעוררות, תרצ”ז)

 

ר’ יצחק ברייטר (תרמ”ו-תש”ג) נולד בפולין, וגדל בלי לשמוע אי-פעם על חסידות ברסלב. יום אחד, בבחרותו, בעודו סמוך על שולחן חותנו ולומד תורה בישיבת רבי צדוק בלובלין, נתקל בספריית בית המדרש בעותק ה”ליקוטי מוהר”ן”. הוא שקע בתורה ס”ד שבחלק הראשון, שפתח לפניו עולמות מחשבה חדשים שלא היו ידועים לו. בעקבות כך, הוא יצר קשר עם חסידי ברסלב באומן. בערב ראש השנה תרס”ו נסע לשם, והיה אחד הראשונים שבא לשם מפולין. כשחזר היה ר’ יצחק פעיל בהפצת משנת ברסלב בכל רחבי פולין. לפרנסתו עבד כמנהל חשבונות בוורשה. בעת המשבר הכלכלי שהיה שם בסוף שנות העשרים של המאה העשרים איבד את משרתו ומצבו הכלכלי הורע מאד. משראה שאין אפשרות לןהשיג פרנסה אחרת, התיישב בבית המדרש ועסק בתורה ובעבודת ה’ במשך כל שעות היום והלילה. באותה עת חיזק רבים לאמונה ובטחון בה’ יתברך.

באחד משיחותיו אמר: “הלא רואים אנו שבתפילת שמונה עשרה, צריך אדם לעמוד על רגליו ולא להשען בגופו. ועל כך קבעו הפוסקים, שסמיכה כלשהי אינה שמיכה, ועד היכן שיעורה, עד שיוטל הדבר שנשען עליו המתפלל ולא יפול. כן הדבר, בענייני בטחון, אם ניטל הבסיס הגשמי, כמקור הפרנסה, עליו נשען האדם ואינו נופל מבטחונו בה’ יתברך, סימן הוא שבטחונו חזק ואמונתו איתנה”.

הוא כתב מכתביו רבים, המופיעים בספרים שארית ישראל, נחלי אמונה ועוד. וכן פרסם בוורשה חוברות “דברי התעוררות” וכרוזי התעוררות להתבודדות, ללימוד השו”ע, להדפסת ספרי מוהר”ן ועוד. הוא הקים “קיבוצים” של חסידי ברסלב בוורשה ואחר כך בישיבת חכמי לובלין, לימד את תורת ברסלב, קירב אלפים לעבודת ה’ והרבה נפשות לחסידות ברסלב. כשפרצה מלחמת העולם השניה היה בוורשה, ונכלא בגטו. הגרמנים ראו בו אחד ממנהיגי היהודים, “יודן פיהרר”, ולכן היה בין הראשונים ששולחו לטרבלינקה, עם רבנים נוספים, ושם נספה.

(רבנים שנספו בשואה, שארית יצחק ועוד)

ראה תולדותיו וכתביו בספר שארית יצחק והוא סיפור חייו והנהגותיו וקובץ מאמריו, שיחותיו ומכתביו של… ר’ יצחק ברייטער (תש”נ).

מספר הצפיות במאמר: 59

דרוש לבין המצרים / הרב ישעיה יונגרייז הי”ד

חורבן

הנה חז”ל אמרו כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו.

ולתת ביאור לדברי חז”ל נראה לי בעזרת ה’ בהקדם הכתוב במגילת איכה “ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום הפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים”. ובאמת לפי פשוטו אי אפשר להבין, דאיך אפשר לומר כן שגדול היה חטאם מחטאת סדום, הלא אנשי סדום דנו נערה למיתה משונה ר”ל על אשר נתנה פת לעני, ובארץ הקדושה היה מפורסם הכנסת אורחים שלהם, כמאמר התנא בפרקי אבות “ואל אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים”.

אך לאחר העיון נראה שצדקו מאוד דברי הנביא דהנה כלא הוא אין עונשין אלא מזהירין, וכן הוא בהקב”ה יתברך שמו, בעת שרוצה לענוש את האדם בעונש חמור, ישלח עליו מקודם עונשים קלים כדי שישים על לבו שחטאיו גרמו לו כל זאת וישוב אל ה’ וירחמהו. אבל אם כל זאת לא הועיל לו שישוב והוא עומד במרדו, אז יגיע אליו עונש הראוי לו, עונש חמור ר”ל. וכמו כן היה בחורבן ירושלים ושריפת בית אלהינו וגלינו מארצנו, דקודם לזה אם הגם שכבר הגיע להם עונש חמור כזה מכל מקום הקב”ה ברחמיו הרוצה בתשובת עמו שלח עליהם שונאנו להחריב ארצנו אך לא עלתה בידם, כי הקב”ה היה מאריך אפו כי אולי ישובו מדרכם הרע ואז יישארו על מכונם וגבולם. אך כאשר ראה הקב”ה שכל זאת לא הועיל ונשארו בחטאם, אז שפך זעמו לענוש אותם בעונש חמור המגיע להם. אך יצא מן הכלל  היו אנשי סדום, כי הגם שגדול היה עוונם מנשוא ואכזריות כזו לא נשמע עוד להרוג נערה במיתה משונה יען שנתנה פת לעני, אבל לא מצינו שהיה הקב”ה מזהירם והוא באופן שישלח עליהם מקודם עונשים קלים, רק תיכף ומיד לאחר שרצו לפגוע בלוט הכו בסנוורים ושלח עליהם גפרית ואש עד שלא נשאר מהם שריד ופליט. ואולי אם הקב”ה היה שולח עליהם עונשים קלים היה עולה על דעתם שמאת ה’ היא זאת, כי חטאם גרם להם כל זאת והיו מקבלים עליהם לשוב לה’ ולקיים “פרס לרעב לחמך” והיו נשארים בחיים. וזהו שאמר הנביא “ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום”, ואם תשאל האיך אפשר לומר כן הלא בארץ הקדושה היו נותנים פת לאורחים וצדקה לעניים  ובסדום הרגו נפש בעבור שנתנה פת לעני, על זה השיב “ההפוכה כמו רגע”, פירוש שבסדום נהפך ונאבד כמו רגע בפעם אחת ולא חלו בה ידים, שלא שלח עליהם עונשים קלים מקודם ואלי אם היה שולח עליהם עונשים קלים מקודם היו נותנים על לבם לשוב לה’.

והנה אמרו חז”ל אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, ואפילו אם זמן מה נראה לנו מנוחה מן האומות כי מראים לנו אותיות אהבה, אבל פתאום נסתר כל הבניין, כי נהפך לבם לשנוא אותנו ורודפים אותנו עד חרמה. ואם נשים אל לבנו שחטאנו גרמו זאת והקב”ה מחכה שבכל עת שנשוב אליו ואז יקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ ויוליכנו קוממיות לארצנו, אז בודאי היה קץ לגלותינו, כי הקב”ה מקבל התשובה. אך יען שבכל זאת אטום לבנו מלשוב אל ה’, דין הוא גרמא שאנו גם כעת כבושים בגולה. וזהו כוונת חז”ל, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, והוא מטעם שלא עשו תשובה לשפוך בדמעות עינם ולבקש ולהתחנן לה’ שיאמר קץ לגלותינו, אז כאלו נחרב בימיו, יען הי המה היו הגורם שלא נבנה ועוד בחורבנה בעוונותינו הרבים.

והנה רבים המה אשר התעו מדרך הישר וחושבים שאם יתקרבו אל האומות במאכל ובמשתה, ישיגו מנוחה מהם. אבל גם אלה ראו שעלתה חרס בידם, כי לא יועל ולא יציל גם זאת שימלטו משנאתם ורדיפתם.

ועל דרך זה אמרתי לבאר הכתוב בפרשת תבא והפיצך ה’ בכל העמים כו’ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן ובגוים האלה לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגלך, והנראה לי בזה בעזרת ה’ דהנה כל לב ישראל יכאב וכל עין תדמע שזה כמה אלפים שנה מיום שגלינו מארצנו ואין אנו יכולים להשיג מנוחה משונאינו, ואפילו אם נשיג זאת אנו במורא תמיד שלא יצליח מעשה הרשעים להשבית אותנו מהמנוחה. והלא אין אנו מבקשים מהם אהבה, כידוע מאמר חז”ל שעשו שונא ליעקב, אבל שיתנו לנו מנוחה, זאת בצדק וביושר יכולים אנו לבקש.

וכאשר שמעתי לפרש הכתוב במגילת אסתר ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה, ויאמרו נערי המלך לא נעשה עמו דבר. ובאמת יש להפליא על תשובתם, וכי לא ידעו זאת שהמלך לא ישמע להם להיות כפוי טובה מבלי לשלם גמול לאיש אשר הצילו ממות. אך לאחר שנעיין היטב נראה שהשיבו לו תשובה נכונה. כי ליהודי יש שמחה ולמתנה גדולה יחשב לו אפילו אם רק נותנים לו מנוחה ואין רודפים אותו ואין חפץ יותר. וזה שהשיבו “לא נעשה עמו דבר”, שלא נעשה לו רעה וישב בשלום ובשלווה, וזה בעצמו יהיה נחשב לו מתנה.

אך המאמינים בה’ יודעים היטב שבמשך ימי הגלות אשר אנו סובלים משנאת העכו”ם, הוא הכל מן השמים, כי חטאנו גרמו זאת, והוא עונש מאתו יתברך שמו אשר רוצה בתשובת ישראל, ואז ושב ורפא לו, שלא יהיה בהם כח לשלוט בנו.

אמנם רבים מקלי הדעת אשר הכו בסנוורים ואינם מאמינים שהכל הוא מאתו יתברך שמו חושבים מחשבות שהשנאה הוא מחמת ההרחקה במאכל ובמשתה, ולהסיר השנאה מהם אפשר לתקן זאת שיתקרבו אליהם לאכול עמהם במסיבה אחת מבשר פגולם ולשתות מיין נסכם ואז יסור השנאה ויהיה אהבה ואחווה ושלום וריעות ביניהם.

אמנם יש מקלי דעת אשר לא יסתפקו בזה ויוסיפו לחזק אהבת האומות עליהם שעושים כמתכונתם לחוג יום אידם ובעת הווינאכט שלהם הנקרא קאראטשאן גם הם עושים קריסטענבוים כאשר הוא מנהג וחק אצל העכו”ם.

והנה הדרך השני הוא גרוע הרבה והרבה מן הראשון, כי האוכל ושותה עמהם לבקש התקרבות, על כל פנים ממלאים תאוותם ממאכל ומשתה שלהם. אבל אלו שחוגים גם חגם באופן הנ”ל, הלא אין להם שום הנאה מזה שיאמרו שיצרם תכפו, וגם לא ראו זאת מאבותיהם שיהיה מענה בפיהם שמחמת ההרגל עשו כן. ובמכוון עושים רק מפני כן שיתדמו להם. אך אפילו לכת השניה תקוותם הוא שווא ומדוחים, כי יהיו נרדפים ושונאים מאומות העולם אפילו לאחר התועבות האלה וא יועי ולא יציל להשיג על ידי זה אהבה מהם. וזהו שאמר הכתוב והפיצך ה’ אלהיך בכל העמים כו’ , ובוודאי יהיה לך מהם גם רדיפות, ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה, פירוש שאין לך שום תאווה לזה כדבר אשר להעושה אין שום ידיעה והרגשה שיהיה לו תאווה מזה, נוסף לזה, ואבותיך, שגם אבותיך לא עשאו כן לעבוד עץ ואבן, שאין לך שום אמתלא שאתה עושה מחמת ההרגל. והכל יהיה מחמת תכלית הנרצה להשיג מהם אהבה. אך הבטיח כי לא יועיל ולא יציל להסיר השנאה יען, ובגוים האלה לא תרגיע ולא יהיה לך מנוח לכף רגליך, הגם שאתה תעשה כמותם לעבוד עץ ואבן.

והנה לא אלמן ישראל ורבים המה אשר מבינים היטב שכל זמן שאנו בגלות אין שום תקווה שיהיה לנו מנוחה בין האומות ושופכים תחנתם לפני ה’ שישוב אותנו לארצנו, אך אינו בסגנון אחד, כאשר אבאר בהקדם הכתוב במגלת איכה כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באכל להשיב נפש.

ולתת באור לדברי הכתוב נראה לי בעזרת ה’ בהקדם הכתובים בשמואל, ויען המבשר ויאמר נס ישראל מפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופנחס וארון אלהים נלקחה. ויהי כהזכירו את ארון האלהים… ותשבר מפרקתו וימת… וכלתו אשת פנחס הרה ללת ותשמע את השמועה אל הלקח ארון האלהים ומת חמיה ואישהּ, ותכרע ותלד כו’. וכעת מותה ותדברנה הנצבות עליה אל תראי כי בן ילדת, ולא ענתה ולא שתה לבה, ותקרא לנער איכבוד, לאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים ואל חמיה ואישהּ. והאלשיך ז”ל אמר על זה דבר נחמד, כי לעלי נאמר שני בשורות רעות, האחד שמתו שני בניו, והיא צערא דגופה אשר אין למעלה ממנו. והשני, וארון אלהים נלקחה, והיא צער השכינה. ומדרך הטבע היה שיותר יכאב לו השמועה שמתו שני בניו. אך גילה הכתוב, ויהי כהזכירו את ארון אלהים ותשבר מפרקתו וימות, כי יותר היה מכאיב לו צער השכינה מצערא דגופא, כי מהשמועה ממיתת בניו לא נתפעל כל כך שימות. וכן היה באשת פנחס, ששמעה שמת בעל נעוריה וגם כי הלקח ארון אלהים. ומהטבע היה שיכאיב לה יותר צער השמועה ממיתת בעלה, אך גילה הכתוב, ותקרא לנער איכבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון אלהים ואל חמיה ואישהּ. והזכירה מקודם צער השכינה ואחר כך הצער ממות חמיה ואישה, כי יותר היה מכאיב לה צער השכינה מצערא דגופא.

והנה בעת שחרב עירנו וניטל בית תפארתנו הבית המקדש וגלינו מארצנו, אם כי היה צערא דגופא אשר אין למעלה ממנו, כי נשבר מטה לחם ובדאבון לבב עלה בזכרונם השפע שהיה להם בעת אשר ישבו על אדמת הקודש איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, אבל יראי השם היה מכאיב להם יותר צער השכינה והוא חורבן בית המקדש שהיה משרה שכינתו שם והקריבו לפניו קורבנות. אך אלה במדרגה פחותה שפכו בדמעות עינם רק על כי שבתה מדהבה ואינם יודעים באיזה אופן יפרנסו עצמן, וזהו שמקונן הנביא כל עמה נאנחים מהיכן יקחו לחם, נתנו מחמדיהם באכל להשיב נפש, פירוש שכל חמדה שלהם הוא רק להשיג אוכל ובזה הוא די להם, אבל לא שמו על לבם גלות השכינה.

והנה כאשר נשים על לבבנו דורות שלפנינו האיך התאבלו על ירושלים נראה ונבחין כמה ירדנו אחורנית. גם בזה הנה יסופר מנודע ביהודה ז”ל שמהתחלת י”ז תמוז עד לאחר ט’ באב התענה בכל יום ובלילה אכל ר פת חריבה ושתה מים.

והנה אין אני רוצה לבנות יסוד מזה, כי לאו כל אדם זוכה להיות במדרגה נשגבה כאיש גדול בענקים הנודע ביהודה ז”ל, אך אדבר מדורות שלאחריו, הנה שאר בשרי הרב הגאון דק”ק מעזא קיוועשד נ”י סיפר לי שבסעטעטשע שהיה שם רב הגאון הקדוש אדוני אבי זקני ז”ל שהיה אביו של אדוני אבי זקהני הגאון הקדוש מנוחת אשר ז”ל, שהיה רב בק”ק טשענגער, והיו שם יהודים רק אנשים פשוטים אשר התפרנסו את עצמן מזה שהלכו לכפרים לישא וליתן עם הנכרים דשם, ולעת ערב שבו למקומם. ולכל אחד היה בשקו ספר של”ה הקדוש, ולא הלכו לביתן רק תיכף ומיד לבית הכנסת, ושם למד עמהם רבם ז”ל מספר של”ה. והנה בליל פורים התאספו אצל רבם ז”ל לשמוח במשתה היין, ולאחר חצות ראו שנחסרו מהנאספים שני יהודים ונבהלו מאוד, כי חשבו אולי אסון אירע להם, והלכו לחפש בכל הצדדים. ובחדר אחד קטן שהיה שם תנוי בנויה מצאו אותם שהיו יושבים על הארץ ועשו תיקון חצות בקול נאנחה גדולה הורידו כנחל דמעה. והנה נגש אחד אליהם ואמר היתכן שבפורים אשר הוא יום משתה ושמחה יעשו תיקון חצות. ואז השיב לו אחד לאז מיך גיין מיט דיין פורים וואס האב איך פין דעם פורים אז אינער הייזעל איז אבגעברענט געווארען. ועתה פקח וראה עד היכן הגיע מדרגתם בזה להתאבל על ירושלים ועל חרבן בית המקדש, הגם שהיו אנשים פשוטים, ובעת אשר השמחה במעונה לשמוח ולאכול ולשתות, נשבר בקרבם בזכרם עיר הקודש עד שהורידו כנחל דמעה ועשו תיקון חצות. והם קיימו באמת אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

סיפר לי מורי וחמי הגאון הצדיק מו”ה מאיר ז”ל שהיה אבדק”ק בילקע, שהחוקר המפורסם משה מדעססויא שהוא במדינת אשכנז, אשר ידוע שהיראים פרשו ממנו וגם בניו נשתמדו ר”ל והיו מבקרים אותו גם שרים ושרות לדבר עמו בעניני מדע. ופעם אחת באה אליו אשה גרעפין לבקרו בט’ באב, ולגודל תמיהתה מצאה אותו יושב על הקרקע והקינה בידו ובוכה בקול מר צורח. והנה הגם שידעה שאותו יום הוא אבל ליהודים, אבל חשבה יען שהוא מאנשי מאדערין, לא יחזיק בזה מנהג ישראל להתאבל, ובפרט לבכות במר לבו. והנה היא גילתה לו מצפוני לבבה ושאלה אותו על זה. ואז לקח נייר וכתב לה אחד מהציונים אשר חיבר ר’ יהודה הלוי ז”ל על לשון אשכנז והראה לה. וכאשר קראה את הנכתב נתעוררה כל כך עד שהתחילה לבכות. ואז אמר לה, ראה גם ראה, הנה כל הענין אינו נוגע לא לך ולא לאומה שלך, ובכל זאת כאשר ראית את המכתב נתעוררת כל כך עד שהיית מוכרחת לבכות, ואיך לא אבכה אנכי, הלא כל איש מישראל בזכרו את כל הנעשה ביום הזה יהיה לבו נשבר בקרבו ויוריד כנחל דמעה, אפילו הוא מהמאדרעין.

והנה קורא נעים הרבה היה לי להביא מעניינים כזה, אבל גם מכל הנ”ל, די שיקח מוסר השכל באיזה אופן צריך להתאבל על חרבן עירנו ובית מקדשנו, ובפרט בט’ באב ביום המאורע, ובזכות זה נזכה לראות בבנינה ושיקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ במהרה בימינו אמן.

(הרב ישעיה יונגרייז הי”ד, חזון ישעיה דרושים)

אשרי המקיים צוואת הרב הי”ד ואומר בשמו מתורתו ברבים.

מספר הצפיות במאמר: 69

נרות חנוכה כעדות שהשכינה שרויה בישראל/ ארץ צבי, הרב אריה צבי פרומר הי”ד

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד

דבר אל הקורא: בלוג זה נועד להביא אליך מאוצרות הרוח והדעת של רבותינו הקדושים הי”ד.  בתוך אוצרות אלו ישנם דרשות המובנות לכל נפש, וישנם אפיקי דעת עמוקים המצריכים לימוד מעמיק. אופי מדיה זו מכוון אותי שלא להביא דברים שרבים יתקשו להבינם ללא הקדמות ורקע מתאים. אך לא ארצה למנוע מכם גם מהאוצרות שצריך קצת סיוע בהבנתם. הדברים המובאים להלן, מלוות בכותרות מודגשות, שכתבתי להקל על הקורא להבין את הנאמר, כך שגם מי שאין לו את הרקע ואת הניסיון בהבנת כתבים כגון אלו, יוכל למצוא בהם חפץ ולהבינם. הכותרות נועדו רק להקל על המעיין, ואל ללמוד להיות כבול למובא בכותרת – שיותר ממה שכתבתי בהם מובא במאמר.

“…והנה דבר ידוע, שכשאין בית־המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות; אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן, בגלותנו…” (רמב״ן, בהעלותך).

מכל עבודות המקדש נותרה לנו בזמן הגלות רק עבודת הנרות, בנרות חנוכה – לפי שהם עדות שהשכינה שורה עמנו גם בגלותנו

ברמב״ן פר׳ בהעלותך (במדבר ח׳, ב׳), דהדלקת המנורה נשארה לנו גם בגלות, בהדלקת נר חנוכה. וראוי לתת טעם: מה נשתנתה עבודה זו מכל עבודות המקדש, שמכולן לא נשאר לנו שיור אלא מהדלקת המנורה, ונראה לתת טעם פשוט בזה דהנה בשבת (כ״ב, ע״ב) על הפסוק: יערוך אותו אהרן ובניו – ״וכי לאורה הוא צריך אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל״ וכו’, הנה דעיקר תכלית מצוה זו היא שתהא לעדות, שהשכינה שורה בישראל, ועל־כן נשאר לנו מזה גם בגלות, להורות שאעפ״י שגלו – שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א). וגם בגלות – השכינה שורה אל ישראל.

ויש לבאר איך נרות חנוכה מעידות שהשכינה שורה בישראל
ולבאר איך מצות נר חנוכה היא ג״כ עדות שהשכינה שורה בישראל.

נחלקו חכמים ורבי אליעזר לגבי תנורו של עכנאי – האם מועיל חיבור על ידי דבר אחר, כגון על ידי החול שבין חוליות החרס של התנור. לדעת רבי אליעזר – אין זה מועיל, ולכן התנור נחשב כמנותץ, וטהור. ולדעת חכמים – מועיל החיבור והתנור טמא. וחכמים נידו את רבי אליעזר להבדילו מקהל ישראל. כי לשיטתם אין זה נידוי, שהרי רבי אליעזר וקהל ישראל דבוקים בה’, ולשיטתם חיבור ע”י דבר אחר הרי הוא נחשב חיבור. וסברו חכמים שרבי אליעזר יוכרח להודות לשיטתם, כדי לצאת מהנידוי.ארץ צבי

נראה קצת על־דרך הפלפול, ואקדים דברי הרמב״ן פר׳ אחרי (ויקרא י״ח, כ״ה) דעיקר קיום המצות הוא בארץ־ישראל, ולא בחוץ־לארץ, דהדר בחו״ל דומה למי שאין לו אלו־ה, כמו שאחז״ל (כתובות ק״י, ע״ב), ולכאורה כל יגיעותינו בגלות בתורה ובמצות הן לריק, וח״ו לומר כן. ונראה לענ״ד להקדים דברי הגמרא ב״מ נ״ט, ע״ב דאיתא שם פלוגתא בין רבי אליעזר וחכמים גבי תנור של עכנאי שחתכו חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה, דרבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, ולבסוף ברכוהו לרבי אליעזר. ולכאורה למה בשאר פלוגתות של יחיד ורבים, אף דהלכה כרבים, לא מצינו שינדו ליחיד החולק על דעתם, ואדרבה מצינו בריש פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק״ל, ע״א) דר׳ אליעזר ס״ל דמכשירי מילה דוחין שבת, ועיר אחת עשו כמותו והיה להם שכר גדול, אף דחכמים פליגו על זה. ואמרתי לבאר, דבסוגית תנור של עכנאי נידוהו לרבי אליעזר משום דלפי דעתם, בפלוגתא זו עצמה, אין הנדוי חשיבא נדוי, דסברת פלוגתתם גבי תנור שחתכוהו לחוליות חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה היא, דר״א סבירא ליה דאף דהתנור מחובר כעת ע״י החול, חשוב כנתוץ, דחיבור על־ידי דבר אחר לא מהני, ומצד עצמו חשיב כנתוץ, וחכמים מטמאין, דסבירא ליה דחיבור על־ידי דבר אחר גם־כן מהני; ור״א הרי הוא רבו של רבי עקיבא, שהיה מקור התורה שבעל־פה, ומרע״ה אמר עליו (פסיקתא דר״כ ד,קע״ז): ״יהי רצון שיצא זה מחלצי״ — בודאי היה דבוק תמיד בשי״ת בדבקות נפלאה, וכלל ישראל אף הוא דבק בשי״ת, א״כ אף דנדוהו לרבי אליעזר והבדילוהו מכלל ישראל, מכל מקום נשאר דבוק בישראל באמצעות השי״ת, דהרי חכמים סברו דחיבור ע״י דבר אחר גם־כן חשיב חיבור. אך לפי דעתו של ר״א עצמו דלא מהני חיבור ע״י דבר אחר, חשיב שפיר דנידוהו. וכיון דלפי דעת חכמים אין זה נחשב נדוי, ע״כ נדוהו. גם סברו שעל־ ידי זה יהא מוכרח להודות לשיטתם כדי לצאת מן הנדוי, כי לדעת ר״א הרי חשיב נדוי, ולדעת חכמים החולקים עליו אינו נדוי.

אבל רבי אליעזר סבר, שאף שלשיטתו אין חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור, ולכן הוא, מצדו, נבדל מהציבור בעקבות הנידוי, הרי שדי בכך שאין הציבור בדילים ממנו (כי לשיטתם חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור) בכדי שלא יהיה נידויו נידוי.

אכן לר״א הוה ס״ל דאף לפי דעתם אין זה נחשב נדוי, דעיקר דין נדוי הוא שנבדל מקהל הגולה, כמפורש בכתוב וס״ל א״כ לר״א דלא אזלינן בתר דידיה, רק בתר הציבור, שנבדל מהם, והרי הציבור סבירא ליה דבהאי גונא לא חשיב נדוי, דמכל־מקום הם מחוברים אליו, אף דאם נדון מצד היחיד שמתנדה, חשיב שנבדל מהם, מ״מ בתר דידהו אזלינן, וכיון דהם אין נבדלין ממנו לא חשיב הבדל. ועי׳ כעי״ז בגמרא מנחות כ״ג, ע״א דפליגי בגמרא לענין מין במינו אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל – עי״ש, ומבואר שם חידוש כזה, דנבלה עם שחוטה חשיב מין במינו, ושחוטה עם נבלה חשיב מין בשאינו מינו עי״ש היטב, וה״נ דכוותא כלל ישראל עם רבי אליעזר חשיב דבר אחד (דלשיטתם לא חשיב נבדל), ורבי אליעזר עם כלל ישראל לא חשיב דבר אחד, וס״ל לרבי אליעזר דהאי גונא חשיב מחובר עם ישראל ולא נבדל, וחכמים סוברים להיפך – ודו״ק.

בזמן הגלות עם ישראל נפרד מהשכינה – אך השכינה שרויה בתוכם. ונמצא שלדעת חכמים גלו ישראל ונבדלו מהשכינה, והדר בחו”ל דומה כמי שאין לו אלוה, אך לדעת רבי אליעזר היות והשכינה לא בדלה מעם ישראל, אין כלל גלות.

וכעין זה ממש הוא גם עם ישראל בגלות. הם נפרדים מן השכינה, שהרי בנים שגלו מעל שולחן אביהם, אף דהשכינה שרויה בתוכם הרי הם בגלות. מ״מ כיון שהוא בהסתר פנים מהם, נמצא שמצדם יש הבדלה ביניהם לאביהם שבשמים, אמנם השכינה עצמה מחוברת עמנו בגלות, דמצד השכינה ליכא הסתר, דדעת שכינה איכא (עי׳ ב״ק כ״א, ע״א) ולדעת רבי אליעזר הנ״ל  האי גונא לא חשיב כלל הבדל, ונמצא דליכא גלות כלל, ולא חשיב כלל שגלו מעל שלחן אביהם. אמנם לדעת רוב החולקים עליו חשיב עתה שנבדלים מהשי״ת, ע״כ כתב הרמב״ן שפיר בפרשת אחרי וכנ״ל שבחו״ל אין עיקר תכלית המכוון מן המצות, משום דההלכה היא כחכמים וע״כ הדר בחו״ל דומה למי שאין לו א־לוה.

לעתיד לבוא, כשתהיה הלכה כבית שמאי, יוכרע כרבי אליעזר שגם במשך הגלות היתה דבקות בה’, וגם התורה והמצות שעשו ישראל בחוץ לארץ יתעלו לעשות פרי כתורה ומצות שבארץ ישראל.

אמנם כל זה היום. אבל הרי לעתיד לבוא תהא הלכה כבית־שמאי, כידוע, ורבי אליעזר שמותי הוא, והיינו שהיה מתלמידי בית־שמאי, כמש״כ התוס׳ שבת ק״ל, ע״ב בשם הירושלמי, וא״כ לעתיד תהא ההלכה כרבי אליעזר, בסברא זו, דכל שהקהל הם אחד עמו, אף שהוא נבדל מהם, מ״מ לא חשיב נבדל כלל, וא״כ אזי תגלה ג״כ למפרע שגם בכל משך היותנו בגלות, לא היינו נפרדים כלל, משום דכל מקום שגלו – שכינה עמהם, ויש להם אלו־ה אף בחו״ל, וא״כ למפרע יתעלו התורה והמצות שעשו בני־ישראל בגלות, ויעשו פרי למעלה ממש כמו בארץ־ישראל – ונכון מאד, בס״ד.

וכשם שאין אומרים הלל על נס שבחו”ל, יש לומר גם שאין לאומרו גם על נס שבארץ ישראל כשהיא יורדת מקדושתה, אם כן מדוע אומרים הלל על נס חנוכה שנעשה בטרם נחנך המקדש וחזר לקדושתו?

והנה במגילה (י״ד, ע״א) איתא: ״אין אומרין הלל על נס שבחוצה־לארץ” – וי״ל דאפילו בארץ־ישראל אין לומר הלל, ורק בזמן שכל עשר קדושות שבה שנשנו בפ״ק דכלים, הם בשלמות, אבל אם חסר אחת מעשר קדושות, לא שייך כלל לומר הלל, דעיקר שלימות קדושת ארץ־ישראל היא המקדש. וא״כ יש להקשות איך אומרים הלל על נס חנוכה, כיון שבאו פריצים וחללוה, ויצאה לחולין כדאי׳ בע״ז (נ״ב, ע״ב), אף די״ל דבאין כאחד, דעל־ידי הנס נתחנך המקדש וחזר לקדושתו, מ״מ מצינו דלא אמרינן באין כאחד רק בתר מעיקרא אזלינן, עי׳ שבת (צ״ט, ע״ב), ואין לומר, דבפך אחד של שמן שנשאר טהור, נתחנך המקדש וחזר לקדושתו קודם הנס דלא משמע כן, דכיון דנקראין שמונת ימי חנוכה, מלשון חינוך, מוכח דלא חזר לגמרי לקדושתו רק אחרי אשר עברו כל שמונת הימים.

מצד הקב”ה השוכן בתוכנו גם בטומאתנו, גם בחו”ל וגם בארץ ישראל קודם נס וחנוכת המקדש, השכינה שורה וישנה קדושת ארץ ישראל גמורה. אלא מצד ישראל כשאין מקדש, חסרה קדושת ארץ ישראל. ולפי שכשיש מחלוקת בין דברי הרב (הקב”ה) ודברי התלמיד (ישראל) – שומעים לרב, לכן אומרים שהנס בזמן חנוכת המקדש, וקדושת ארץ ישראל, באו בו זמנית, ואומרים הלל על הנס.

ע״כ נראה לבאר בזה. דהנה בתמורה (כ״ה, ע״א) איתא: ״אמר על הבכור, עם יציאת רובו עולה… דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים״, – וחלה קדושת בכורה ולא קדושת עולה, הנה מבואר כאן דהיכא דיש לצדד לכאן ולכאן  – אזלינן בתר דברי הרב, והוא  המכריע. הכי נמי מצינו סתירה בענין זה, דלפעמים אומרים באין כאחד ולפעמים אזלינן בתר מעיקרא. וצריך שיהיה ראוי קודם המעשה, כדאיתא בגמרא שבת (צ״ט, ע״ב) ובסוכה (י״ב, ע״ב) לענין: ״תעשה ולא מן העשוי״, ועי׳ בר״ן ר״פ כל הצלמים, וכיון דאפי׳ כשישראל בחוץ־לארץ ממש, מ״מ מצד השי״ת אין חסרה להם קדושת ארץ־ישראל כלל, כי השי״ת נמצא בכל מקום, וכמו שאחז״ל: כל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א), רק מצד ישראל נחשב זה בחו״ל, וכאן דמצד הרב, שהוא השי״ת, גם קודם הנס חשיב ארץ־ישראל גמור, אף דמפאת התלמיד שהם ישראל עדיין חסרים קדושת ארץ־ישראל בשעה שאין מקדש, מ״מ שוב אמרינן באין כאחד, משום ״דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים״ ודו״ק.

לכן עצם קביעת ההודאה והלל על נס חנוכה, מעידה שגם טרם חנוכת המנורה אין זה נחשב כנס שבחוץ לארץ, כי גם בגלות השכינה שורה בישראל. ועניין זה הוא עצם מהותו של יום טוב של חנוכה.

וא״כ מזה שקבעו נר חנוכה להודות ולהלל, ש״מ דאפילו בגלות ג״כ שורה השכינה בישראל. ומצד השי״ת הם דבקים ב-ה׳, ולכן לא חשיב נס שבחו״ל, וא״כ נר חנוכה הוא שפיר עדות שהשכינה שורה בישראל, כמו המנורה במקדש – ודו״ק. וע״כ מסתבר הדבר שנרות חנוכה יהיו נקבעין, באמצעות נס שנעשה בנרות המנורה משום דכל מהות יום־טוב של חנוכה, משמשת עדות שהשכינה שורה בישראל גם בגלות, כמו שהעידו הנרות במקדש.

—-

 הרב הגאון אריה צבי פרומר זצ״ל נולד בתרמ”ד,1884. היה תלמיד וחסיד היה לאדמו״ר שר־התורה רבי אברהם מסוכאטשוב שבאזור ורשה, בעל אגלי־טל ושו״ת אבני־נזר זצוקללה״ה. עם הסתלקותו של האדמו״ר בתר”ע, 1910, מינה ממלא־מקומו בעל ״שם משמואל״ את הרב־הגאון כראש ישיבת “בית אברהם” בסוכאטשוב, והוא דבק ברבותיו הגדולים עד יום אחרון. ממעיינם הזך והטהור של תורה וחסידות שתה, ועל־פי דרכם בנה טפחות־טפחות לדברי תורה וחסידות שלו — אותם כתב ואותם השמיע לשומעיו הנלהבים בימי שבת ומועד. כשחרבה העיר בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה, ואחר כך התמנה כרב בקוז’יגלוב, ושם ניהל ישיבה. השלטונות הפולניים גרשו אותו משם. בתרפ”ד,1924, בא לזאויירצ’ה, שבזגלמביה, אך השלטונות לא אשרו למנות אותו כרבה של העיר. משם עבר לכהן כרב בסוסנוביץ. בשלושת הרגלים היו רבים מחסידי סוכאטשוב בבנדין עולים אליו לרגל.

אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא בתרצ”ה,1935, ניהל זמן מה את ישיבת חכמי לובלין, עם הרב אריה לייב לנדא מקולביל הי”ד. בחורף תרצ”ה,1935, ביקר בארץ ישראל עם האדמו”ר דוד בורנשטיין מסוכאטשוב הי”ד. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, ושם הקים, עם הרב אברהם וינברג הי”ד, ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14, וגם השתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד ב”שופ” לנעליים. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי, שלמעשה היו מחנות השמדה. נספה בטרבלינקה. לפי פנקס בנדין במיידאנק.

(מבוסס גם על אתר רבנים שנספו בשואה. וראה עוד על תולדותיו בספר ארץ צבי אמרות טהורות דברי תורה וחסידות על סדר הפרשיות, בבלוג בקצרה, שבעים פנים עמ’ 286, ועוד).

מספר הצפיות במאמר: 54