מדוע ניזוק יוסף כשנשלח לאחיו בשליחות אביו, והרי שלוחי מצוה אינם ניזוקים? / הרב ישעיהו קאליש הי"ד וגיסו בשם חותנם הרב ליב פרידמן זצ"ל
… ונציגה פה מה שאמר סמוך לפטירתו בסיום מסכת חולין בחברת הש"ס כפי אשר שמעתי מאהובי הרבני המופלג בתורה ויראה חו"ש מוסמך להוראה כש"ת מו"ה משה אליעזר המכונה ליפמאנן דאנאטה נ"י אחד מן המיוחדים מתלמידי מו"ח ז"ל אשר לא הניח דבר קטן וגדול מתורת רבו הגדול והעתיק כמעט כל שמועותיו חדושים אשר שמע בלמוד הישיבה ובחברת הש"ס, והוא העלה בזכרונו מה שאמר אז בשעת הסיום. ולפי שהם היו דבריו האחרונים, לכן חביבים עלינו מאד להעלותם כאן בהקדמת הספר:
הנה איתא התם בסוף חולץ תניא דבי רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה. בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. בשלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת יימים. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה ותבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה?! אלה למען יאריכון ימיך, בעולם שכולו ארוך. ודילמא לא הוה? רבי יעקב מעשה חזה. ודלמא מהרהר בעבירה הוה? מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה. ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה, דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם, ואמר רב אחא בר יעקב זו מחשבת עבודה זרה. הכי קאמר אם איתא דאיכא שכר מצוה בהאי עלמא תהני עליה ותגן עליה ללא ליתי לידי הרהור וליתזק. ומסקינן בגמרא דשלוחי מצות אינם ניזוקים, דמצוה מגין ומציל אלא בחזרתן ובמקום דשכיח הזיקא.
והשתא אתי שפיר להכל שוחטין, אפילו מומר, ולא חיישינן דלמא היה לו הרהור עבודה זרה בשעת שחיטתו ויהא אסור בהנאה, אלא משום דאמרינן דמצות ד"וזבחת" שמקיים, הוא מגין עליו שלא יבוא לידי הרהור חטא.
ובסברא זו מיושב גם כן מה שהקשה הבית יוסך בסימן תכ"ט למה מתענים דוקא אחר פסח וסכות ב' ה', ולא אחר שבועות. אלא הטעם דמתענים הוא אולי חטאו מתוך משתה ושמחה, כמו שאמר איוב אולי חטאו בניו. ולכאורה קשה, הלא שמחת יום טוב הוא מצות הבורא ואמאי חיישינן לחטא, הלא אמרינן דמצות מגץ מן החטא. אלא יש לומר משום דפליגי תנאי רבי אליעזר ורבי יהושע אי אמרינן חציו לד' וחציו לכם או כולו לד' או כולו לכם. אבל בעצרת איתא בפסחים דהכל מודים דבעינן לכם. והשתא אתי שפיר, דבפסח וסוכות אינו ברור כל כך שמצוה הוא עלינו לשמח במשתה ותענוגים גשמיים, לכן חיישינן אולי חטאנו, וצריכים להתענות אחר יום טוב. אבל בעצרת דהכל מודים דמצוה לשמוח במאכל ומשתה, משום הכי אמרינן דמצוה מגין ומציל מן החטא, ואינן צריכים להתענות אחריו.
בדרך זה מיושב גם כן קושיה מהרש"ש בהגהות הש"ס על בא דאיתא בברכות אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ופירש הרב ברטנורא רמב"ם דרוב נחשים אינם נושכין. והקשה הנ"ל הא אמרינן אין הולכים בפקוח נפש אחר רוב. והניח בצריך עיון. אבל לפי הנ"ל לא קשה, דהנה אמרינן בפסחים דף ח' דשליח-מצוה אינו ניזוק אפילו בבדיקת חמץ, שהוא רק מצוה דרבנן אחר הביטול. והכי נמי במצות תפילה, שהוא מצות דרבנן לא חיישינן להיזק, רק בעקרב, שהוא שכיח הזיקא, שאני.
ובבחינת זאת פירש גם כן הפסוקים בפרשת וישב, שאמר יעקב לבנו יוסף "הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם". "וימצאהו איש והנה הוא טועה בשדה". ואיתא במדרש בשדה שהרג קין את הבל. לכאורה קשה האיך ניזוק יוסף, הלא שלוחי מצוה אינם ניזוקים?! וצריך לומר דמקום ששכיח הזיקא שאני, ושנאת האחים גברה כל כך על יוסף ששכיח הזיקא יקרא. ואם כן קשה למה שלח אותו אביו למקום ששכיח הזיקא. אלא יעקב טעה בדמיונו וחשב כי עוד לא פסק מלבם אהבת אחים לגמרי, כי הלא בשכם הראו במסירת נפשם, כי אש אהבת אחים תוקד בקרבם, ונקמו נקמת אחותם אחי דינה. ועל כן חשב יעקב דאינו שכיח הזיקא הוא המקום אשר שלחו. וזה שאמר ליוסף "הלא אחיך רועים בשכם" באותו מקום אשר הערו נפשם בעד אחותם דינה, ובכן אין אני חושש שתזוק בשליחותך. אבל הוא טעה בדמיונו, דקנאת אחים גברה על אהבת הטבעי שהטביע היוצר באדם כאשר ראינו בקין שהרג את הבל מחמת קנאה. וזה שאמר המדרש והנה טועה בשדה, באותו שדה שהרג קין את הבל אחיו. וזאת אשר דבר להם אביהם "ארור אפס כי עז ועברתם כי קשתה כי באפם הרגו איש", זו שכם, כלומר לא מחמת קנאת ואהבת האחווה לדינה אחותם, אלא באפם ובכעסם עשו זאת, ולראיה "כי ברצונם עקרו שור", זה יוסף שרצו לעקרו ולא חמלו עליו:
מסכת חולין היתה מסכת אחרונה אשר לימד ברבים בחברת הש"ס כאן פסק פומיה מגירסא וידום פה מפיק מרגליות, רב לך אל תוסף קראו ממרומים, והחולשה גברה עליו מיום ליום וירד יהודא מטה מטה. ויהי ביום ערב שבת קודש בתשעה ימים לירח שבט וענן כבד בא על שמי עם ישראל ונכבה המאור הגדול פתאום בצהרים בא השמש ונפל ארז לבנון בשבת חמישים ושש לימי חייו, אחר ששמש קהילתו באמת ובתמים כ"ד שנה. ויבכו אותו כל בית ישראל וכל בני הקהילה קוננו וספדו את השבר הגדול כי נוטל כבודם וזיום הודם והדרם. אשריך יהודא שיצאת נשמתך בטהרה:
אשרינו שזכינו לצקת מים על ידיו ולשרתו. להאזין בלימודו. להתחמם באורו. להתאבק בעפר רגליו. לחזות בנועמו, לראות כל תנועותיו וכל מפעליו וכל רגעי חייו אשר חי בהם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ועתה נפרוש כפינו בקידה בכריעה ובהשתחויה לפני שוכן שמים, הואל נא ברוב רחמיך וחסדיך והשפע רב ברכות עלינו ועל צאצאינו, ויקויים בנו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם. וזכות המחבר יעמול לנו לגדל את בנינו בנחת ובשמחת לתורה לחופה ולמעשים טובים אמן:
מנשים באהל תבורך זכור תזכרנה לטובה שתי בנות הגאון המחבר ז"ל הרי הן נשינו הצנועות האשת מרת בלומא תחיה והאשה מרת אסתר מלכה תחיה, וגם האשה צנועה מרת גליקל תחיה אלמנת הרב המחבר זכורה לטוב:
דברי חתני המחבר לוקחי בנותיו.
ישעי' קאליש דיין דפה
שלמה בנעט, בן הגאון מו"ה יחזקאל בנעט זצ"ל אב"ד דק"ק ס. וואראהל
(מתוך הקדמת חתני הרב ליב פרידמן, הרב ישעיהו קאליש הי"ד והרב שלמה בנעט הי"ד, בהקדמתם לספרו שו"ת הריב"ד)
הרב ישעיהו קאליש אב"ד טורנוי ומבית הדין הגדול בפרסבורג, נולד בעיר דיאסעג שבהונגריה בסביבות שנת תרמ"ג (1883) לאביו הרב גרשון קאליש מחבר הספר "עבודת הגרשוני" על הש"ס. היה תלמיד מובהק למהר"ם שיק, למד בישיבת פרסבורג מהרב שמחה בונים סופר מחבר "שבט סופר", למד במשך שנתיים בפולין אצל המנחת אלעזר ואצל הרב יצחק שמעלקיס מחבר "בית יצחק" מלבוב, בטאפאלטשאני מהרב יצחק שוויגער, ומהרב ישעיה עהרענפעלד אב"ד שוראן. שבהיותו בחור נסע כחבר במשלחת בחורים מישיבת פרסבורג לאסיפת רבנים בבודפסט. נסמך להוראה מרבותיו הרב שמחה בונים סופר והרב ישעיה עהרענפעלד, מהרב דוד ניימאן ראב"ד פרסבורג, מהרב ישעיה זילברשטיין אב"ד וויצן ומהרב יוסף צבי דושינסקי אב"ד ירושלים. בשנת תרס"ח (1908) התחתן עם מרת ברטה בלומה בת הרב ר' לייב פרידמן ראב"ד פרסבורג מחבר הספר "שו"ת הריב"ד" (הוצא לאור ע"י הרב ישעיה קאליש הי"ד, בשנת תרפ"ב), ונולדו להם שמונה ילדים. בהיותו כבן שלושים מונה לדיין בפרסבורג, ובשנת תש"א (1941) מונה לראב"ד.
במשך שנים נתן שיעורים בשולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה לתלמידי הישיבה הגדולה, ולאחר פטירת חותנו לימד את "השיעור הפשוט" בתלמוד עם ראשונים ואחרונים. לימד בחברת הש"ס תלמוד סדר נשים לחבורת בעלי בתים שהיו תלמידי חכמים מופלגים. הוא התפרסם בכל המדינה כפוסק בעל שיעור קומה ושאלות רבות נשלחו אליו. הוא התכתב עם המעשי למלך ולבוש מרדכי. היו לו חידושי תורה בכתב יד.
בין מאמריו ניתן למצוא מאמרים בתל תלפיות – תרע"ד ותרע"ו, ובפני הנשר השישי (תרצ"ח). מאמרו "בעניין זמן קבלת הקניין בכתובה" הובא בספר כתובה כהלכתה (תשנ"ו). חידושיו לפרשת וירא מימי צעירותו הובאו בספר הגהות מהר"י קרט.
תשובה אליו בשו"ת ברכת חיים מהרב חיים יצחק ירוחם הי"ד (תשט"ו), בשו"ת משנה שכיר חו"מ כד (תשנ"ו), מאת הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד, בשו"ת מוהר"ש מאת הרב שמואל ענגיל.(תשי"ד) ובהמעין מאת הרב חיים יצחק ירוחם (תשט"ו). וראה מכתב אליו בספר היובל קרנות צדי"ק.
הרב הי"ד חתם על הסכמה לבית המדות (תש"א), וסמך להוראה את הרב זאב צבי פארהאנד אב"ד פראג (המאור וזכרון בספר), את הרב מברוקלין הרב יחזקאל שרגא הכהן כהנא (המאור) ואת הרב בנימין זאב בנדיקט רבה של אחוזה שבחיפה (הרמב"ם ללא סטיה מן התלמוד – אסופת שיעורים).
הרב הרב אברהם שטרן הי"ד מזכירו בידידות בספרו מליצי אש.
במוצאי יום הכיפורים תש"ה גורש עם אחרוני יהודי פרסבורג לאושוויץ, ונהרג שם בי"ח בתשרי תש"ה (05.10.1944) יחד עם רבים מבני קהילתו ומבני משפחתו, ובהם אשתו הרבנית, בניהם, כלתם מרת בילא בת הרב הגאון רבי שמעון ליבוביץ אב"ד יאקא, נכדיהם הפעוטות שמעון ושולמית. הי"ד.
בחידושי החת"ס, לונדון תשט"ו, מתאר בפירוט המוציא לאור, הרב שטרן, את אותו המשלוח מפרסבורג לאושוויץ בו הוא נסע:
"לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי בשנות השואה הנוראה שעברו עלינו. שנות ראינו רעה. ואני בתוך הגולה יותר מאלפים ושתי מאות נפשות משארית הפליטה יהודי פרעשבורג הנשארים שם מן השבי שבשנת תש"ב, בו שב"ת כל שמחה, שנשלחו חושך ולא אור ליום ו' עש"ק, י"ב תשרי תש"ה למחנה סערעד (סלובקיה), ומשם ביום ג', ב' של סוכות, למחנה אוישוויטץ, והגענו שם אור ליום ה', ד' של סוכות. שם נפרדו ממני כל מחמודי עיני: אמי מורתי הצדקת, אחי היקר ואחיותיי היקרות הי"ד, המה לוקחו לימין כצאן לטבח יובל ואני עם מתי מספר לשמאל, התעיף עיני בם ואינם, ובו ביום הומתו באכזריות בתאי הגאזים ונשרפו עקד"ה. את אלה עקדות תראה ותקום נקמת דם עבדיך והשב שבעתיים אל חיק מענינו חרפתם אשר חרפוך ה'… אל מלא רחמים שוכן במרומים, דיין אלמנות ואבי יתומים ימציא לנשמתם המאירה מנוחה תחת כנפי השכינה, בגן עדן תהא מנוחתם, ה' הוא נחלתם וינוחו בשלום על משכבותם".
עוד שם היו משה אריה ווטיץ בן ר' יהודה ווטיץ, ורעייתו שרה זנטה לבית זקבך שהיתה מורה מסורה ומוערצת בבית יעקב בווינה, עם תשעת ילדיהם: רחל, אסתר, חנה, בנימין זאב, לביאה, שמואל, ישראל שמחה, מרדכי מרכוס והתינוקת מרים. הי"ד.
כיומיים לאחר רציחתם, בלילה של אור לכ"א בתשרי תש"ה (7.10.1944), פרץ מרד הזונדר-קומנדו (ראה מאמר באתר זה על הדיין הרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי"ד שנהרג בפיצוץ המשרפות במרד), ואחריה הופסקה למעשה ההשמדה בתאי הגזים.
מקורות: תולדות אנשי שם (תש"י), הוספות לקונטרס ותשר דבורה, הישיבות בהונגריה דברי ימיהן ובעיותיהן, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם, דף עד על שמו ב"אתר יד ושם" מאת בתו.
עוד ראה אודותיו במאמר ביידיש על פרסבורג – אידישע ווארט, כסלו תשל"ט, וראה מכתבו המובא בספר קרית ארבע על התורה (תשכ"ה).
מספר הצפיות במאמר: 238
ובזכות שנהגה בספריו הק׳ ואומרים שמועה מפיו הקדוש תהינה שפתותיו דובבות בקבר להמליץ טוב בעדנו. וגדולים צדיקים וכו׳ להעתיר בעדנו שנזכה לפדות נפשנו ולביאת גואלנו בביאת משיחנו בב"א. ובזה נראה לי לפרש הגמרא בברכות דף י"ח ע"ב כי החיים ידעו שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים וכן להיפך ברשעים דנקראים מתים אף בחייהם, ולכאורה למאי נ"מ בזה ומה יתרון יש לצדיקים בזה דנקראים חיים ומה חסרון יש לרשעים בזה דנקראים מתים. אמנם יש לומר בזה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר שליט"א, לפרש הפסוק אם בחקותי תלכו וכו׳ ופירש רש׳׳י שתהי׳ עמלים בתורה ובמד"ר זה שאמר דוד המלך עליו השלום השבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. ועיין במפרשים שהקשו על אמרו תלכו דייקא, ועל פירוש רש"י שתהיו עמלים בתורה, ועל המדרש שתלה זה הפסוק מתהלים לפרשתנו. ואמר לפרש עפ"י מה דהסביר לן קדוש זקנינו בספרו הק׳ בני יששכר במאמרי חדשי כסלו טבת מאמר ב׳ סימן ג׳ הטעם מה שמצינו בגמרא יבמות ד׳ צ"ו ע"ב שהקפיד ר"י על תלמידו ר"א שלא אמר שמועה מפיו. והקשה שם מאי כולי האי, ותרצו דעל דבר זה ביקש דוד ג"כ אגורה באהלך עולמים, בשתי עולמות דכשיאמרו שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כדכתיב דובב שפתי ישנים ע"ש. והקשה קדוש זקני זצלה"ה ומהו הנאה להנפטר אשר שפתותיו דובבות, והסביר זאת, דהנה כתיב היום לעשותם, ודרשו בו, היום לעשותם ולמהר לקבל שכרם. ממילא כל מה שהאדם מרבה ללמוד תורה בעוה"ז יתרבה שכרו לעוה"ב בג"ע, ובצאתו מן העולם הזה הוא מקבל שכר כפי רבות תורתו, אבל אין לו עוד תקוה שיתרבה שכרו יותר, רק מה שלמד ועשה מצוות ומעשים טובים בהיותו בגוף ניתוסף שכרו בכל פעם וע"כ כל ימי חיי האדם בעוה׳׳ז נקרא מהלך. מה שאין כן בצאתו מן העולם הזה נשאר עומד שאין לו עוד קווי שיתעלה במדריגה בכל פעם ויתוסף שכרו רק כפי הנפסק עליו בעת צאתו, בזה המעמד נשאר עומד. והנה בגמ׳ שבת דף נ"ה אמרינן שם על הזוג והענבל שהוא ג"כ כלי לקבלת טומאה אף דהוא עשוי רק לשמיעת קול, ונפקא לה מן כל דבר אשר יבוא באש, אפילו דיבור יבוא באש, רצ"ל אפילו כלי שאינו ראוי להשתמש רק לדיבור, היינו שמשמיע קול, מיקרי גם כן כלי. ואמרינן שם בגמ׳ כשניטל הענבל אפילו הכי עדיין כלי הוא לפי שראוי להקישו על גבי כלי אחרינא ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה, הגם שעושה מלאכתו ע"י דבר אחר מיקרי עושה מעין מלאכתו ושם כלי עלי׳, נמצא בנידון דידן אף כשנפרד הגוף מן הנשמה והוי ככלי שנשברה, אפילו הכי אם תלמידיו אומרים שמועה מפיו הנה שפתותיו דובבות ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה ע"י דבר אחר וכלי מיקרי, נמצא מיקרי בכל פעם שהגוף לומד ממש בדיבור בעוה"ז וניתוסף לו בכל פעם שכרו בעוה"ב, ויתעלה בכל פעם רוחו ונשמתו בגן עדן, וזה שהקפיד ר"י על תלמידו ר"א שלא אמר שמועה מפיו, עכלה"ק.