קטגוריה: גיירני כשאני עומד על רגל אחת

בראשית (ד,ב) ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה וכו' וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה.

והמפרשים הרבו לבאר את הענין הזה. ואמר הרב הקדוש רבי ישראל מרוזין זצוק"ל לבאר כי עיקר תכלית האדם להגיע ולהיות אדם המעלה להדבק בד' ולעסוק בתורתו ובמצוותיו. אכן לאשר האדם מוכרח לעסוק גם במלאכה ובמסחר לפרנס אשתו ובניו, הפלא הקב"ה לעשות וקשר רוחניות בגשמיות, שיעסוק האדם בישובו של עולם והוא יקיים: בכל דרכיך דעהו.

וצריך לזכור מאמרם ז"ל (שבת ל"ב) אדם יוצא לשוק יהא דומה בעיניו כמו שנמסר לסרדיוט. והאדם צריך להצטער כל העת שהוא עוסק לפרנסתו ולעסקו ועל ידי זה מבטל מתורה ומצוות.

וכלל יש לנו (מגילה י:) כל מקום שנאמר ויהי הוא צער, ובמדרש רבה (אסתר, ויהי בימי אחשוורש): כל מקום שנאמר ויהי משמש צרה וכל מקום שנאמר והיה שמחה.

וזה שאמר הכתוב: "ויהי" הבל רועה צאן. רצונו לומר כשרעה את הצאן הצטער ודאג לזה. וקין "היה" עובד אדמה. רצונו לומר כשעסק קין בעבודת האדמה שמח בזה והסיר דעתו מהתכלית האמתית, ולכן וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. דברי פי חכם חן.

(נשלח מאת מורה ההוראה ממעזעריטש ר' מאיר זאב לעוו זצ"ל, ופורסם בקובץ הרבני הבאר, תרפ"ד, כרך א, עמ' טז)

אמר העורך, יען שאנה ד' לידי לסדר בראש "הבאר" בענין שאדם צריך להצטער על העת שהוא עוסק בפרנסתו ולעסקו שמבטל על ידי זה מתורה ומצות ד', אעתיק פה איזה דברים נחמדים מה שראיתי בענין זה בהספר היקר "לקוטי סופר" על תרי"ג מצות מהרב הגאון הצדיק המפורסמים מפאקש זצללה"ה בהקדמתו שהביא מפירוש מהר"ם אלבילד"א (שהובא בדמשק אליעזר ויחי ל"ב) שפירש על וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה וכו', והוא שראה והשיג שמנוחת עולם הבא הטוב והראוי שיהיה נכסף מהכל, אבל והארץ, והם חמדת העולם הזה, אינו טוב בהחלט אבל הם נעימים למראה עינים לבד, ואינם כן לפי האמת, ולכן נטה שכמו לסבול, ויהי למס עובד כי היותו עובד אדמה ומתעסק בעניני הארץ כל זה בעיניו למס, כי הוא ראה שאין זה האושר והתכלית ולכן עשה זה כמוכרח כעין המס שיפרע אותו אדם  בעל כורחו.

והאריך בהספר הנ"ל שם בדרך מוסר לפרש הכתוב (בפרשת תצא) "לא תעשוק שכיר עני ואביון" – זה הנשמה (עיין בתיקונים אם חבל תחבל שלמת רעך דא נשמתא קדישא, ועיין תנחומא פרשת משפטים), "ביומו תתן שכרו", של הנפש. תתן תפקידה בקיום מצות מדי יום ביומו, שהיא שכרה, יען שבאת בגוף העכור. "ולא תבא עליו השמש", שאל תדחה אותה מיום ליום, "כי עני הוא" ואליו (לגוף) הוא (הנשמה) נושא את נפשו. ונכתב בלשון זכר כי  כל זמן שלא קיים מצות הוא בבחינת דוכרא כידוע, ותזהר מאוד בזה שלא יקרא אליך אל ה' והיה בן חטא.

וכן פירש בזה הירושלמי (נדרים פ"ב) ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבה אומר זה כלל גדול בתורה. וכן מה שבש"ס שבת (דף ל"א.) באותו גר שבא לפני הלל להתגייר על מנת שילמוד כל התורה כל זמן  שעומד על רגל אחד, והשיב לו מה דעלך סני לחברך לא תעביד. הכוונה, כמו שאמר לפרש ברכת רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כ"ח) דכלל זה עיקר ויסוד בעבודת ה', כמו שצריך לזון את הגוף באכילה ושתיה ושינה וכל צרכותיו ואם יחסר לו מאומה ירגיש כל הגוף, כן צריך לשמח הנפש בתורה ועבודה וגמילות חסדים ולזונו בתרי"ג מצוות שהם מזון הנפש והנשמה. וזהו שאמר, רעך, שהוא הגוף, ורע אביך, שהוא הנשמה אשר נפח בך אביך שבשמים, אל תעזוב.

וזה שהזהיר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו ויהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, כמו שאתם נזהרים שלא למנוע מזון ומחייה מבשרכם ודמכם וכל מגמתכם שיהיה להם תענוג יתירה, כן תשגיחו על נשמתכם הקדושה לכלכלו ולזונו במזון רוחני. וזה שהשיב הלל לאותו גר, מה דעלך (לגופך) סני, לחברך (לנשמתך) גם כן לא תעביד. ואמר ואהבת לרעך (לנשמתך) כמוך, שתאהב נשמתך לכלכלו בכל מה דצריך כגופך, וזה כלל גדול בתורה.

וסיים בזה שעל פי דברי  אלבילד"א הנ"ל המלץ לפירוש מחז"ל יומא (כ"ח:) קיים אברהם אבינו כל התורה אפילו עירובי תבשילין, ועל פי אמרם ז"ל בברכות (סג.) דרש בר קפרא איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה הוי אומר בכל דרכיך דעהו, דהוא שורש ועמוד גדול לכל הנהגות בני אדם עם ה' בכל עת ובכל שעה ולא בתורה ובתפלה לבד, כי אם גם בעסקו בענינים גשמיים במשאו ובמתנו באכילה ובשתיה בשכבו ובקומו יהיה כוונתו לצורך עבודתו יתברך שמו וכל מעשיו לשם שמים כמבואר באורח חיים (סימן רל"א) ואברהם אבינו כל דרכיו ומצעדיו היו מכוונים לו יתברך שמו, ואפילו עריבות ומתיקות התבשילין היו מוקטרים ומוגשים לכבודו יתברך שמו.

ובהספד שאמרתי בקצרה (ושיש לי ברוך ה' בכתובים באריכות) על אמי זקנתי הצדיקת והחסידה מרת שיינדיל הינדא ע"ה שנפטרה בשנת תרע"ט ביום כ"ח לחודש טבת (אשר ההספד הלזה יש לומר ולכתוב על אחותי הצנועה והחסידה מרת אסתר פרומטשי ע"ה שנפטרה ביום א' דראש השנה משנה הנוכחי תרפ"ג) כתבתי דברים היקרים מהספר הנ"ל באריכות אשר אם ירצה ה' אתן להם מקום ב"הבאר" בכרך הלזה או בכרכים הבאים אם ירצה ה' לזכרון עולם, וכעת למען חביבות ויקרות הדברים ולמען שהספר הנ"ל לא שכיח כל כך במדינתנו העתקתי אותם בפה שמצאתי מקום ללין וה' יתברך יהיה בעזרתי וימהר רעיוני להיות מאוהבי שמו ודורשי היכלו תמיד באמת ובלב שלם ושיקויים בנו מאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. אמן כן יהי רצון.

הק' צבי הירש פרידלינג, העורך והמו"ל

—-

באי"ה נכתוב ברשומות הבאות מתורותיו ומתולדותיו הרב המפורסם אב"ד בוסקוביץ הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, שנספה בשואה בשנת תש"ג.

מספר הצפיות במאמר: 369

אגדה על דרך הפלפול

במסכת שבת דף ל"א מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין. בא לפני הלל גייריה, ואמר לו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואידך פירושה הוא זיל גמור.

נראה לעניות דעתי בעזרת ה' לפרש על דרך פלפול.

עיין בסוטה דף ל"ה: תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה. ר' יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, ואחר כך סדוהו אותו בסיד. אמר ליה ר' שמעון, לדבריך היאך למדו עובדי כוכבים את התורה. אמר ליה, בינה יתירה נתן להם הקב"ה בעובדי כוכבים ושגרו נוטירין שלהם וקלפו את הסיד והשיאוה, באותה שעה נתחתם גזר דינם של עובדי כוכבים לבאר שחת, שהיה להם ללמוד תורה ולא למדו. רבי שמעון אומר על גבי סיד כתבוה, וכתבו להם למטה (בסוף הדף) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, הא למדת שאם היו חוזרים בתשובה היו מקבלים אותם. עיין פרש"י ז"ל.

הנה ראיתי בשם הגאון ר' יונתן אייבעשיטץ, שכתב שלכאורה תמוה מאד הא גוי שעוסק בתורה הוא חייב מיתה, אם כן היה עובר על לפני עור לא תתן מכשול.

וקושיא זו הקשה התוספות בחגיגה דף י"ג. על הא דאמרינן אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים, דכתיב ומשפטים בל ידעום, והקשה הרב רבנו אלחנן תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו הרי עובד על לפני עור לא תתן מכשול. ובז' מצות שלהם, מצוה ללמדם, ועל כורחך דמיירי (איסור מסירת דברי תורה לעובד כוכבים) בהתורה כולה. (עד כאן דברי התוספות).

ובלאו הכי קשה מה דאמר בפרק החולץ גר שבא להתגייר מלמדין אותו קלות וחמורות וגופי תורה, אי פריש נפרוש, אם כן עובר על לפני עיוור.

ותירץ בשם המפרשים דהא דאמרינן דחייב מיתה, היינו אם למד מעצמו, דילמא יטעה בדבר מצוה. אבל אם למד על ידי ישראל על נכון מותר, דבזה לא אתי למטעי, ואם כן ליכא לפני עור, לכך קאמר הגמרא הטעם משום ומשפטים בל ידעום. אם כן קושייתנו על האבנים נמי לא קשיא מידי, דעל האבנים היו כותבים באר היטב, וליכא למטעי. וכל זה אי כתבוה על האבנים.

אבל אם סיידו בסיד ואומות העולם שלחו נוטירן שלהם וקלפו הסיד והעתיקו, אם כן לא קשיא דעברו על לפני עור, דלא כתבוה שיקראו האומות העולם. ובשביל כך סיידוה בסיד, עיין שם.

והנה תליא אם קשים גרים לישראל כספחת, עיין ביבמות מ"ז, כתבו על האבנים וסיידו בסיד כדי שלא יקראו. אבל אי טוב הוא לישראל לקבל גרים אז כתבוה על הסיד למען ילמדו ויגיירו ואם כן יש כאן לפני עור. וצריך לומר כהנ"ל דעל האבנים היו כותבים באר היטב וליכא למטעי וליכא לפני עור. עיין כל זה בספר ברכה משולשת מאמר פ"ז בשם הגאון הנ"ל.

ולפי זה יהיה פירוש הגמרא בשבת כך, דנכרי שבא להתגייר לפני שמאי ואמר לו על מנת שילמדנו כל התורה כולה בעוד שעומד על רגל אחת, היינו בעוד שהוא בבריאות, כל זמן שיכול לעמוד על רגל אחת שאינו זקן. עיין במסכת חולין ל"ה. הנה לא רצה שילמדו הז' מצות רק כל התורה כולה. דחפו שמאי דקסבר שקשים גרים לישראל כספחת ולא טוב לקבל גרים, ממילא סובר דכתבו על האבנים וסיידו בסיד כדי שלא יקראו, משום הכי דחפו באמת הבניין, דכל בניין בונין בסיד ונוטלים האמת הבנין דכתלים יהיו שווים. אבל כשבא לפני הלל גייריה, דהלל סובר דטוב לישראל לקבל גרים, אם כן קסבר דכתבוה על הסיד למען ילמדו ויגיירו, משום הכי גייריה.

הנה הא דקשים גרים לישראל כספחת דכתיב (ישעיה י"ד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. ופירש"י ז"ל לשון ספחת, שאוחזים מעשיהן הראשונים ולומדין ישראל מהם או סומכים עליהן באיסור והיתר. ואיתא, כי גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן ואם יקבלו את הגרים יכולין ישראל ללמוד מהן ועוד יכשילו אותם באסור והתר. והנה אמרו חז"ל דיהיה ממון של חבריך חביב עליך כשלך, ועוד איתא בספרים הקדושים אשר התורה אסרה עריות דאם יעבוד עליהן אדם מזיק בזה לחברו, וזהו שאמר לו הלל שקבלו, דסבור דטוב הוא לקבל גרים ורק קשה לקבל משום ספחת דהוא גזל ועריות ואסור והתר, ועל זה אמר לו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ולא תכשיל לחברך ישראל בדברים אלו, דכל מה דסני לך לחברך לא תעביד, ואידך איסור והיתר פירושה הוא זיל גמור, ואם כן ליכא לפני עור. ודו"ק.

(תפארת משה, מאמר כז, עם שינויי עריכה)

—

בשנת תרח"ץ יצא לאור בפיטרקוב הספר תפארת משה חלק ראשון, הכולל דרושים לחזוק התורה והדת והתעוררות על הגאולה, תוך ביאור כמה אגדות ומדרשי חז"ל. הספר נכתב על ידי הרב החסיד החריף ר' משה בלאו מדוקלא.

בראש הספר מובאים מכתבי הסמיכות שקבל בימי בחרותו, בשנת תרפ"ט, מאת הרב הגאון דוד צבי (טאבלי) זעהמאן הי"ד אב"ד דוקלא מחבר ספר "קב הזהב" ו"מנחת סולת", ר' דוד מנחם מאניש באב"ד אב"ד טארנאפאל זצ"ל ור' שמואל פיהרער הי"ד אב"ד קראסנא מחבר ספר "הר שפר".

ההסכמות לספר נתנו ע"י מקורב לאדמו"ר מבאיאן, ע"י האדמו"ר רבי שם קלינברג הי"ד מזאלישיטץ, ע"י מקורב לאדמו"ר מאוסטילע, ע"י הרב נחום ווידנפלד זצ"ל מדאמבראווע מחבר ספרי שו"ת חזון נחום, ע"י הרב שמעיה הלוי שטיינברג הי"ד אב"ד פערמישלאן וע"י ר' צבי לבית אייזשטאט מקראקא.

בסוף הספר מזכיר המחבר את כוונותיו להזכיר, אם ירצה ה', את שמות מזמיני הספר אשר סייעו בנדבת לבם להדפסת הספר, בכרך השני של "תפארת משה" שהיה מתוכנן לצאת בהמשך. ככל הנראה לא יצא לאור חלק ב' מהספר.

באתר "יד ושם" מופיע דף עד ע"ש הרב משה בלאו, שנולד בדוקלא פולין בשנת 1905. הוא היה נשוי לשרה פרידה, ושימש כראש ישיבה. הרב התגורר לפני המלחמה בסצ'אקוף.

אף שאין לי הוכחות מוחלטות לכך, מסתבר הדבר שדף העד מתייחס לרב משה בלאו מדוקלא, מחבר "תפארת משה".

מספר הצפיות במאמר: 78

שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' (הושע יד), ואמרו חז"ל על הפסוק קחו עמכם דברים, קחו עמכם מדברים.

ולכאורה למה צריכים למדברים, למבררים ומחזקים, כדי שיהיה יכלתו לשוב אל ה', הרי עיקר התשובה במחשבה היא? וברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כמו שנראה ממה שמצינן בקדושין, הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, חוששין לקדושין, שמא הרהר תשובת בלבו, אפילו היה רשע גמור, הרי שיכול להיות בעל תשובה, בתוך כדי דיבור, של הרי­ את מקודשת לי? וכבר שואלים בעולם למה צריכין להרבות כל כך במוסר בהתפעלות, ולהרבות כל כך בעבודה, בדיבור ובבירור על ידי דיבוק חברים, הלא לא ברעש ה' כי אם בקול דממה דקה? ואם כן למדברים למה צריכים? ומה המה שני מיני התשובה, מה שאמר, שובה ישראל עד ה', ואחר כך הוסיף לאמר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'? גם ראוי להבין מה שאמר כי כשלתי בעונך. מאי נפקא מינה, מאיזה סיבה באו לו המכשולים, אם מעוונותיו או מעוונות חבריו, או מן העולם, הלוא סוף כל סוף מכשולים המה, וצריך לשוב מהם?

מצינן בגמרא (שבת פ"ב) מעשה בעכו"ם אחד שבא לפני שמאי הזקן, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא זיל גמור, עיין שם. והדברים צריכים ביאור, כי הלא ידוע ומפורסם כי בשאלת ובקשת הגר ללמדהו כל התורה כולה על רגל אחת, היתה כוונתו לשאול מה מהות התורה? וביקש יסוד להתורה, שיוכל לעמוד עליו, ומדוע דחפו שמאי באמת הבנין שבידו? ובמה הסתפק הגר עם היסוד של אהבת הבריות שהורהו הלל, האם נכלל ב"דעלך סני לחברך לא תעביד" אף המצוות של בין אדם למקום, כמו לימוד התורה לשמה, ולעמוד על גדרי הפרישות, ולזכות הרבים, וכל המצוות המעשיות שבתורה? אמנם יתכן לפרש קצת שתי הדרכים של שמאי והלל עליהם השלום, למה שנוגע לעבודתנו ולתיקון עצמינו, איך שנשוב בתשובה שלימה, עד ה', כמו שדרשו חז"ל, עֵד ה'! שלא ישוב עוד לכסלה, ולא ייפול עוד במצודת עוונותיו, ולא יסתבך עוד בתהום טעותיו וחשבונותיו המוטעים, של המבוכה הכוללת אשר רבים חללים הפילה; כי הגר שבא להתגייר, היה מבקש דרך ויסוד לתיקון מידות נפשו, ושיהיה לו תובע וגוער פנימי לשוב מהחטאים שחטא, כמו שאמר החכם, "ואיך ישובו החוטאים הפתאים מן החטא, אם לא יהיה בנפשם גוער"?

ומי יהיה המברר האמיתי על טעותי שכלו בעוד שהישרות שלו צולל בים חשבונותיו הרבים. והנה זה דבר ידוע ומפורסם, שהאדם צריך תמיד לברוא את עצמו, כי זה מציאות האדם בעולמו, לראות תמיד את עצמו כמו שאינו, כי כל הוויות שבעולם התחלתם מהעדר, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל על כל הבריאה, שתמיד דבוק העדר בחומר ובצורה, אשר זה סוד התפתחותם, כן הוא אצל האדם, "שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון" כי צריך האדם, לדעת חסרונותיו ולתקנם, ולבנות מעצמו בנין מפואר, לפי שהוא בחיר של כל הנבראים אשר בראו אלהים לעשות, היינו שיעשה אחר כך וישתדל להשלים הבריאה שנברא בעבורה. ועל זה השיב לו שמאי הזקן בתשובה של "אמת הבנין", שאם האדם יודע ומכיר איך שצריך להיות, ואיך שהוא נמצא עכשיו, כמו שאמר החכם מכל אדם "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרלים, וגדר אבניו נהרסה", והוא משל על נפש האדם, שצריך האדם לשקוד במלאכת הקודש, לגדור נפשו מן הרע, ולהצילה מהמדות הרעות, על ידי ההשתדלות והמעשה. והאדם מתעצל בעבודתו, ונלקה בכפלים, מפני שהכל נברא בעבור האדם, והאדם נברא לברוא את עצמו, ולבנות ביתו הנצחי, כמו שאמר החכם "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט,א), שהכל עמודים עבור ביתו של אדם, כדי שיהיה ביכלתו ובחכמתו לבנות ביתו. ועל זה דרשו חז"ל, זכה הוא נוחל שבע ארצות, לא זכה הוא מתחלק לשבע ארצות, וביכלתו של אדם לזכות ולנחל בשבע ארצות, והוא עשה את עצמו בהיפוך, שאיננו בונה ואיננו נוחל. וזה יכול להיות התביעה היותר גדולה על האדם כדי שיהיה תמיד "אמת הבנין" בידו…

ועל ענין דרך ויסוד לתיקון המדות, כיון שבמדות האדם ישנם דבר והפוכו, והאדם צריך לסדר כחותיו בזמנם ובמקומם הראוי להם, ועל זה השיב לו גם כן שמאי הזקן "באמת הבנין", היינו כמו בבנין בונים על ידי קני-המדה, להעמיד הכותל כשורה, ומהכותל גופא יתלמד איך להניח הלבנים זו על זו ביושר, כן הוא בשלימות האדם, אחר הכרת היושר והצדק, ומשתדל לעשות על פי היושר התוריי כל פעולותיו, והמה גופא יורוהו איך להיישיר מעשיו הלאה. הכרת הנגיעות תלמדהו, הרגשת הפעולות תדריכהו, ושניהם יחד יבררוהו, ואז הרצון והנטיות הטבעיות יעקרו, ובין טוב שברע, ורע שבטוב יבקר, כמו שאמרו חז"ל על אברהם אבינו עליו השלום, שנעשה לו שתי כליותיו, כשתי מעיינות נובעות חכמה. ויתכן לאמר שמעין אחד להכיר התלמיד חכם שבעכו"ם, ומעין שני להכיר העכו"ם שבתלמיד חכם, כמו שאמר הכתוב "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה" (משלי כ,ה), ובזה הורה שמאי הזקן את הגר שבא להתגייר, שצריך לצאת כקטן שנולד, ולאחוז תמיד בידו המשקל השווה, לשקול מעשיו על פי התורה, בלי נטות ימין ושמאל. ולזה הראה לו "אמת הבנין". וכן כל בעל תשובה שצריך לצאת כקטן שנולד, לתקון מעשיו ומדותיו בגדר שאין לו זכות ולא חובה, ואם האדם פוסל את הזכות ממילא יתבטל החוב, כי לא יתכן חוב בלי זכות, ואימתי יוכל האדם לחדש לבו ורוחו כך? בשעה שהתבונה שלו תהיה מקורה ברוך, מן המים העמוקים אשר בלבו, אז יאמר לו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו…

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 90