התורה פתחה במילה “בראשית” להורות לנו את מעלת התורה / הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר הי”ד

מה טעם פתחה התורה בבראשית

איתא במדרש רבה סדר בא החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (משלי ה) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. עיין שם.

וצריך להבין שייכות הפסוק. ונראה דהנה זה ידוע לכל דעיקר בריאת העולם לא היתה כי אם בשביל התורה, כמאמר חז”ל (בפסחים ס”ח ובנדרים ל”ב) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי וכו’. עיין שם. וכן כתב רש”י על התורה בתחלת בראשית וזה לשונו, המקרא הזה אומר דרשני, בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית וכו’. עיין שם. ופירשתי בכוונת רש”י שכתב המקרא הזה אומר דרשני, דמה היה קשה ליה לרש”י בלאו האי דרשה, דאם נאמר דהוה קשה ליה במאי דהתחיל התורה בתיבת בראשית, הא זה כתב מקודם אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה וכו’. עיין שם. והנה איתא במסכת מגילה (דף ט’ ע”א) מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב”ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת, וכתבו לו אלהים ברא בראשית. ופירש שם רש”י, שלא יאמר בראשית שם הוא ושני רשויות הן וראשון ברא את השני. והקשו עליו בתוספות, הא בראשית אין שם כלל, וכתבו וזה לשונם, ונראה לפרש שהיונים היו יודעין שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם כן אלו כתבו בראשית קודם היה אומר ב’ רשויות הן, ותיבה הראשונה הוי בורא אחד ואלהים הוי השני, משום הכי הפכו לו. עיין שם.

ולפי זה נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות מה היה הכרח להקב”ה במה שנתן לנו תורתנו הקדושה להתחיל בתיבת בראשית מקודם, ולא בתיבת אלהים, ולכך כשאירע אחר כן בעת תלמי המלך כנס הזקנים לכתוב לו התורה הוה צריך אז הקב”ה ליתן עצה בלב כל אחד שיכתבו לו בתיבת האלהים מקודם מחשש הנ”ל, ואם כן הא באמת הוה יותר טוב שיתן לנו התורה בתיבת האלהים מקודם, ולא הוה צריכין למיחש משום סברת חיצוניות. על כן נראה לעניות דעתי דזה הוה קשה לרש”י הנ”ל, וזה הוא דכתב בראשית המקרא הזה אומר דרשני, כלומר מדהתחיל התורה בתיבת בראשית מקודם, על כורחך צריכין למימר דלא פשוט הוא אלא לדרשני, והלכך דריש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, כלומר דלכך נכתב בראשית מקודם להראות לנו דמה שברא הקב”ה השמים והארץ לא ברא בשביל שום דבר כי אם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חז”ל הנ”ל אלמלא תורה וכו’, הרי חזינן מזה איך תורה הקדושה היא חשובה דבשבילה הוא עיקר בריאתנו לעולם, דהקב”ה לא חס על כבודו, דהא על תיבת בראשית מקודם נוכל למימר חס ושלום דשתי רשויות יש, אך בכדי להורות לן דרך שנדע איך להוקיר התורה דהיא עיקר בריאתנו.

ואם ישאל איש, אם נאמר דכח התורה גדול כל כך דמעשה בראשית לא נברא כי אם בשבילה, למה אנו רואין בזמן הזה איך בני תורה שיגעו הרבה בתורה, כמה וכמה שרויין בצערם ומוכרחים להיות נודדים לבקש לחמם הצר, אם כן מוכרח מזה כי אין רצוי כהקב”ה כל כך את תורתנו הקדושה במה שנשמרנה בתכלית השמירה. נראה לעניות דעתי כי אין זה שום שאלה. לבד מה שראיתי תירוץ על זה בדרשות מהר”י מינץ דרוש כ’ מצאתי אחר כך במדרש רבה סדר פקודי מביא שם מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר, והיו רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה אחד של פני מרון, ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם, זהב אתם מבקשין, הרי זהב, טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. הוי ותשחק ליום אחרון. עיין שם.

ואם כן ליכא שאלתם הנ”ל מידי, דלאו כל אדם זוכה לשני שולחנות, כי אם מעט מזער, כדאמר רבא (בהוריות י’ ע”ב) אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמא מי סגי להן. עיין שם.

ובזה נבוא לבאר המדרש רבה שהתחלנו, דבאמת צריכין להבין הפסוק החודש הזה, דלכאורה נראה דהוא כפל לשון, דהא אחרי דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, למה כתב עוד ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דהא היא היא, דמחצי פסוק ראשון ידעינן גם כן דחודש ניסן הוא ראשון לחדשים. על כן נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות על גוף הדין, דהא אחרי דתשרי הוא ראשון לשנים, כן הוה צריך להיות תשרי ראשון לחדשים. ומצאתי אחר כן בדרשות הגאון בעל נודע ביהודה בספרו אהבת ציון בסוף דרוש שני, וזה לשונו, והנה ניסן הוא ראש החדשים שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, ולכאורה קשה תשרי היה ראוי להיות ראש חדשים שבו נברא העולם, מכל מקום תחלת הבריאה היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן, כמו שפירש רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שאז התחיל לצוות לעמו תורה ומצות, ובשביל זה נברא העולם מעיקרו, ונמצא יחוס עיקר בריאת העולם הוא מניסן. עיין שם.

נמצא לפי זה אחרי דקיימא לן דאף בתשרי נברא העולם, מכל מקום משום דעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן כנ”ל, הלכך צוותה התורה למנות החדשים מניסן. אבל זה ידוע דאימת שייך למנות מניסן כי אם דווקא זה האיש אשר למד תורה הקדושה או מחזיק תלמידי חכמים, אבל זה האיש אשר לא למד ולא החזיק ואינו עושה כלום בעבודת ה’ כי אם בדברים החומרים לבד, בוודאי אליבא דאמת צריך הוא למנות החדשים מתשרי, אחרי דבריאת העולם היה בתשרי ומתכלית התורה דהתחילה בניסן הא אין מה האיש כי אם במה שהוא בריה בעלמא, ועיקר הבריאה בלי תכלית הא היה בתשרי ואם כן הוא צריך למנות מתשרי, ובשבילו לא היה כדאי לברא העולם, ועל האיש הזה יפה אמרו חז”ל (בפסחים מ”ט) עם הארץ אסור לאכול בשר, כפי מה שכתב מורינו הרב יצחק עראמה בעקידת יצחק שער מ”א, שכל הנבראים מן ארבעה סוגים, כל אחד ניזון ממדרגה הפחותה ממנה, כידוע. כי הצומח עיקר מזונו מסוג הדומם הנצב תחתיו, כי יונק הצומח מחלב האדמה אשר הוא יושב עליה ומתגדל ומתרבה, והוה זה אחרי כי צורת הצומח גבוה מצורת הדומם ומיקרת צורתו שיש לו מהדומם, משום זה הוה הדומם לו למזון. וכל הבעל חי בלתי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו הוא יותר יקר מן הצומח. כן הבעל חי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו יותר מבעל חי בלתי מדבר, הלכך מזונו מבעל חי בלתי מדבר. אבל עם הארץ אשר אין בו יתרון משאר בעלי חיים, יפה אמרו חז”ל הנ”ל, דאסור לאכול בשר, אחרי דאין בו יתרון מהבהמה. וכמדומה לי שזה הרעיון על החז”ל, דעם הארץ אסור וכו’, ראיתי בספר אחד. כן זה ידוע דמי שיש בו חשיבות עצמו בתורה או בחזקת לומדי תורה זה מקרי על שמו, ומי שאין לו חשיבות עצמו ויש חשיבות אחרים, דהיינו במה שאביו גדול בתורה אזי מיקרי על שם אביו, כדאיתא במס’ אבות בן זומא אומר, וקרו ליה בן זומא, פירש הברטנורא, משום שלא היה אז מוסמך הלכך קראו ליה על שם אביו. עיין שם. וכן איתא בגמרא (במס’ תענית דף ג’) זימנין דקרו ליה בשמו רבי יהושע בן בתירא וזימנין דקרו ליה בשמו דאבא, הא מקמא דסמכוהו והא דלבתר דסמכוהו. ופירש רש”י וזה לשונו, מקמא דסמכוהו, שלא היה חשיבות עצמו, היה נקרא על שם אביו וכו’. עיין שם. וזה הוא כוונת הכתוב הנ”ל, עם כפילת לשונו, החודש הזה לכם ראש חדשים, כלומר הוו יודעין דהחודש ניסן הוא צריך להיות לכם ראש חדשים, אף דעצם בריאת העולם היה בתשרי כנ”ל, אבל למנות החדשים צריכין למנות מניסן, כיון דבו מתחיל כוונת הבריאה, לפי שאז התחיל הקב”ה לצוות לעמו תורה ומצות כנ”ל, ואם כן  הא לא כל אדם יכול למנות מניסן, כי אם דווקא מי שיש בו תכלית התורה, אבל מי שאין בו  תכלית התורה צריך הוא למנות באמת מתשרי דאז היה הבריאה הפשוטה, ותכלית הבריאה מניסן הא אין בו, כנ”ל.

וזה הוא דחוזר הכתוב בכפילת לשונו, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר אם באמת אתם יכולין לקרות ניסן ראשון מחדשי השנה, דהיינו דיהא בכם התכלית מניסן, דהיינו תורה ומצות. ולפי דברינו מקודם דמי שיש בו תורה ומצות הוא עיקר החשיבות, חשיבות עצמו, ואינו צריך להתייחס על שם אביו או על אבי אביו, הלכך שפיר קאמר על זה המדרש רבה הנ”ל, הדא הוא דכתיב יהיו לך לבדך, כלומר חשיבותך יהיה לך לעצמך, חשיבות עצמך, ואין לזרים אתך, ואינך צריך להתייחס על שם אחרים. כן נראה לעניות דעתי לבאר דברי המדרש הנ”ל.

הרי חזינן מזה איך דהתלמוד התורה חשובה להקב”ה דבשבילה ברא העולם, ואם כן בוודאי מי שיגע ועמל בתורה, משום דהתורה חשובה בעיניו אחרי דבשבילה הוא הולך על הארץ ונותן הקב”ה לו לב להבין בדברי רבותינו הקדושים בתלמוד ובפוסקים ולחדש איזה דבר בכוונת דבריהם כפי שכלו, בוודאי נפשו משתוקק להפיץ על פני תבל. לבד מה שיש איסור אם לא יעשה כן, כדאיתא בספר חסידים סימן תק”ל, כי הקב”ה גוזר מי יהיה חכם וכמה ספרים יעשה, יש שגזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה. וכל מי שגילה לו הקב”ה דבר ואינו כותבה, הרי גוזל מי שגילה לו. וכתב שם בפירוש אזולאי משם רבינו אליעזר מגרמיזא, שכל מי שמגלין לו ואינו כותבה, עתיד ליתן את הדין. עיין שם. וזה ידוע לכל כי בזמניהם היה למודם בספרים נכתבים, הילכך כתבו בלשון כתיבה, אבל בזמנינו הדפוסים הם הכתיבה, וזה ידוע דאלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צ”ב) ואם כן בוודאי צריכין למידע איך חוב מוטל על כל איש ואיש להשתתף לאותה מצוה. וכפי הנראה דבזמננו דמצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, כדאיתא ביורה דעה סימן ר”ע סעיף ב’, ולפי דעת השאגת אריה סימן ל”ו בזמנינו מצות כתיבת ספר תורה אפילו מדרבנן ליכא, עיין בפתחי תשובה בסימן הנ”ל, ועל זה חזינן דאפילו אנשים דהם מדלי דלות מפזרין ממונן בפיזור רב יותר מכדי מדתן, ועל כתיבת שאר ספרים המחודשים הם צופים בעינא בישא ובפנים זועפות, צאו וראו מה דאיתא כמדרש רבה סדר ויחי, זבולון קודם יששכר, ולמה כן, אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו. עליו הכתוב אומר עץ חיים היא וכו’. עיין שם. ובריש מתניתין דזבחים איתא שמעון אחי עזריה אומר, ופירש רש”י שם, על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צרכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, לפיכך נקרא על שמו, שלמד על ידו. וכן איתא ברש”י (סוטה כ”א ע”א). עיין שם. ובפסחים נ”ג ע”ב, אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף. עיין שם.

הגם כי ידעתי כי דברי אלה הוא למותר, אחרי כי מי שיש לו ידים רפות, בוודאי לא יבואו לידו דברי אלה, מכל מקום מה שנראה לעניות דעתי כתבתי. ועתה הנני נותן שבח והודאה ואומר ברוך לאלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, כי על ברכיו נתגדלתי, אחרי כי אוכל לומר על עצמי כדאמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן, אחרי כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו מתה אמו (קדושין ל”א ע”ב). עיין שם. ויט עלי חסדו וישקני ממי ים התלמוד. ותהלה לאל כי הראיתי חבורי הנוכחי לרבותי הרבנים הגאונים מגדולי גאוני זמנינו המפורסמים במדינתנו, ומצא חן בעיניהם, ויתנו הסכמתם עליו, כאשר יראה הקורא, כן אבקש מהקב”ה שישלח לי עזרתו, ולזכני לשבת בד’ אמות של הלכה, וירם קרן התורה עלי ועל כל ישראל, כדברי המחבר זעירא דחבריא שלמה טוביה הלוי פרידלענדער, בן לאדוני אבי הרב המופלג ושנון וירא אלקים באמת מורינו הרב שלמה טוביה מילידי עיר שצוצין דפולין.

(הקדמת ספר תפארת שלמה)


הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר נולד בשצוצין בסביבות שנת תרכ”ד (1864), נולד לאחר פטירת אביו, ונקרא על שמו. בשנת תרנ”ט (1899) הוציא לאור את ספרו “תפארת שלמה” ובו ביאור לכמה סוגיות בש”ס ובפוסקים, וחידושים וביאורים על שו”ע יורה דעה. הספר מעוטר בהסכמות של גדולי רבני ליטא המפארים את הספר ואת מחברו כלמדן, בקי וירא שמים.  

לאחר פטירת רבי יוסף לייבל, שהיה רבה של העיירה רטנה, התעוררה מחלוקת לגבי מילוי ממלא מקומו. מכיוון שלא הצליחו לבוא לידי הסכמה, כיהנו בעיירה שני רבנים, הרב הטרסקאי רבי יעקב לייבלה והרב שלמה טוביה פרידלנדר. לימים עזב את העיירה הרב יעקב לייבלה, והרב שלמה טוביה נעשה מורה הוראה יחיד בעיירה, שנודע כלמדן מפורסם ודרשן גדול. בדרשותיו בבית המדרש גדול היה מביא שפע סוגיות מהש”ס, מעלה קשיים בהבנתם, ומברר את כל התמיהות והבעיות באמצעות עיון מעמיק בדברי הרמב”ם והמפרשים. שנים רבות לא קיבל מן הקהילה משכורת, והתפרנס מדיני תורה, ממכירת חמץ, מכספים שקיבל מעריכת חופות וממכירת שמרים. נפטר בעירו בטבת תש”א (ינואר 1941) ושמו מופיע ברשימת יהודי רטנה שנרצחו בשואה בספר הזכרון של הקהילה.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, רטנה – ספורה של קהילה יהודית שהושמדה עמ’ 30 וספר תפארת שלמה.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 4

גדרי מצות תלמוד תורה / הרב שלמה ירמיה גרינברג הי”ד

הרב גרינברג הי"ד תרצ"ז

דרוש לתלמוד תורה אשר דרשתי בחברת תלמוד תורה שנת תרנ”ט בעיר אסטראלענקא.

בסוגיא דקידושין (דף כ”ט ע”ב) וברב אלפס שם… ויתבארו בענין זה כמה דנים מחודשים אשר חדשתי בעזרת ד’ יתברך:

תנו רבנן האב חייב בבנו ללמדו תורה, מנלן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, והיכא דלא אגמריה אבוה מחויב איהו ליגמר נפשיה, דכתיב ולמדתם. עד כאן לשון הגמרא. ופירש רש”י ז”ל וזה לשונו: קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. עד כאן לשון רש”י ז”ל. איהי מנלן ולא מיחייבה דכתיב ולימדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבא למילף נפשה, דכתיב ולמדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו, מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו, אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. תנו רבנן, הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר אם בנו זריז ומוצלח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודם. עד כאן לשון הגמרא. ובשולחן ערוך פסקינן כרבי יהודה:

ובגמרא (דף ל’ ע”א) איתא עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה וגמרא הלכות ואגדות. מיתיבי למדו מקרא אין מלמדו משנה, ואמר רבא מקרא זו תורה. פירש רש”י ז”ל, אין חובת בנו עליו אלא במקרא, מכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו. תורה, ולא נביאים וכתובים. עד כאן לשון רש”י. ומתרץ הגמרא כזבולון בן דן, ולא כזבולון בן דן, כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן, דאילו התם מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד. ופריך הגמרא ואבי אביו מי מיחייב, והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך, לומר לך שכל המלמד כו’ תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. ומתרץ הגמרא, הוא דאמר כי האי תנא, דתניא ולמדתם אותם את בניכם, אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין, תלמוד לומר והודעתם לבניך ולבני בניך. אם כן מה תלמוד לומר בניכם ולא בנותיכם. אמר ר’ יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת לפני ד’ אל’ בחורב. עד כאן לשון הגמרא:

והנה הרי”ף ז”ל הביא מימרא דר’ יהושע בן לוי, וזה לשונו: כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת. עד כאן לשונו.

וקשה אמאי לא הביא כלשון הגמרא, כל המלמד את בן בנו וכו’ והוא לא כתב רק על בנו.

ב’ – קשה על האי מאן דאמר ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, מנא ליה האי דרש ולא את בנותיכם, דהא איצטריך לדרוש ולא בני בניכם.

ג’ – קשה למאי איצטריך למימר בקושיה, ואמר רבא מקרא זו תורה, ופירש רש”י ז”ל ולא נביאים וכתובים. אפילו הוה מקרא כל תנ”ך, נמי קשה לרב יהודה אמר שמואל דאמר דצריך ללמדו מקרא משנה וכו’ וברייתא קאמר אין מלמד משנה…

והנה נראה לעניות דעתי דעיקר לימוד לבניך ולא לבנותיך מקרא ושננתם, דאפילו בחנם ליכא חיוב על בנות, דאי מקרא ולמדתם הוה אמינא דוקא בשכר פטור, דליכא חיוב ללמד בנות בשכר, להכי איצטריך קרא ושננתם לבניך דאפילו בחנם נמי פטור. וקרא והודעתם לבניך ולבני בניך, ללמד דבן בנו קודם לבן חבירו. וחילוק יש דבנו חייב ללמדו אפילו בשכר, מקרא דולמדתם, ובן בנו אינו חייב לשכור לו מלמד, רק קודם לבן חבירו, ובנו אפילו בשכר קודם לבן חבירו אפילו בחנם. זה היא שיטת רש”י ז”ל דגמרא דלן לא דריש לבניך אלו תלמידים כדדריש בספרי, דאלו דריש לבניך אלו תלמידים לא ידעינן ולא לבנותיך, דאיצטריך לכתוב לשון לבניך כמו ויצאו בני הנביאים. רק גמרא דריש לבניך כמשמעו בניך ממש, על כן מדייק לבניך ולא לבנותיך.
ושיטת התוספות (דף ל”ד) שהבאתי לעיל סבירי דגמרא דילן נמי דריש ושננתם לבניך אלו תלמידים. לכן מביאים התוספות קרא והודעתם לבניך ולא לבנותיך, דאפילו בחנם נמי פטור, ואלו בשכר ידעינן מקרא ולמדתם וכו’…

נמצא למידין לפי שיטה זו להלכה דנוכל לדרוש דרשה דספרי לבניך אלו תלמידים, ולא יהא סתירה לגמרא דידן לבחנם אפילו לתלמידים מחויב, ודרש והודעתם לבניך ולבני בניך דאפילו אבי אביו מחויב היינו בשכר בבנו, ובבן בנו להקדים לבן חבירו. ובבנו דמחויב אפילו בשכר נלמד מקרא ולמדתם את בניכם, ומהאי קרא נלמוד ולא את בנותיכם. ובשכר בבנו מחויב ללמוד הכל, אפילו נביאים וכתובים, ולא כרבא דאמר מקרא זו תורה לבד ולא נביאים וכתובים, דדווקא קודם דאמר הגמרא הדרש לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש בתלמוד וכו’, יוכל להיות ורק תורה לבד מחויב ללמד, אבל אחר כך דאמרינן לעולם ישליש אדם וכו’, על כרחך בחנם מחויב ללמדו הכל, וממילא בשכר מחויב ללמוד כל התנ”ך כנ”ל…

ולפי זה ניחא דברי הרי”ף ז”ל, מה שהקשינו אמאי לא הביא כל המלמד את בן בנו תורה, רק המלמד את בן חבירו כאילו קבלה מהר סיני. לפי מה שפרשנו דעיקר קרא ולמדתם קאי על בשכר, נמצא דכל איש ואיש מישראל יכול לקיים מצות תלמוד תורה, אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו מחויב לשכור מלמד לבנו, על כן שפיר שייך כאילו קבלה מהר סיני, דקבלת התורה היתה כל ישראל ביחד. אבל בבן בנו, דאינו חייב ללמדו בשכר, רק מי שיכול ללמוד מחויב ללמדו בחנם, לא שייך כאלו קבלה מהר סיני, דמי שאין יכול ללמוד בעצמו אינו מחוייב ואינו שווה בכל ישראל כנ”ל:

ולפי זה קשה על טענות המלאכים שרצו לקבל את התורה, דהא כל טענתם היתה דרצו לקבל רק לימוד התורה, אבל לא המצות, דהא זאת ידעו דמצות אין יכולין לקיים, ועל כרחך רק לימוד התורה, דלימוד התורה מצוה בפני עצמו, כמאמר הגמרא נדרים (דף פ”א) דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשו, עד שפירשו ד’ בעצמו, דכתיב ויאמר ד’ על עזבם את תורתי וכו’, שאין מברכין בתורה תחלה. ויעיין בחידושי אגדות שם:

והנה בחידושי חתם סופר נדרים פירש וזה לשונו, כשנדקדק בלשון “תורה לשמה” מהו לשון לשמה, ולא אמר לשם שמים, אלא שיש תורה לשם שמים, אך אין כוונתו אלא לקיים המצות ולידע הלכה לעשות המעשה, והתורה כזו אינה מגינה ומצלי אלא בעידנא דעסיק בה. אך באמת עיקר מצות עסק התורה היא מצוה בפני עצמה להגות בה יומם ולילה, לא לבד לידע המצוה. וזה הפירוש עוסק בתורה לשמה, לשם לימוד התורה, ובשעת החורבן לא עסקו על זה אופן, ובמה יודע זאת, אמר רב יהודה וכו’ שלא ברכו בתורה תחלה, כדמסקינן פרק התכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצוה מברכין עליה ושאין עשיתה גמר מצוה אין מברכין עליה. והלימוד לשיטתם אינו גמר מצוה, על כן אין מברכין עליה. אבל אי מברך עליה, מודה שלימוד גופא מצוה בפני עצמה. ולשיטתם אין צריכין לברך ברכת התורה. עד כאן לשונו בקיצור ודברי פי חכם חן:

הרי דלימוד התורה היא מצוה בפני עצמה, ועל זה נתקן ברכת לעסוק בדברי תורה וברכת ונתן, דברכת לעסוק על לימוד התורה, וברכת אשר נתן על קיום המצות, ומסתמא המלאכים לא רצו לקבל רק לימוד התורה. והנה לפי מה שכתבתי דעיקר לימוד התורה היא בשכר, קשה איך רצו לקבל הלימוד. ואפשר לומר דסוברים כדעת התוספות נדרים (דף ל”ה) דלימוד התורה היא רק בחנם, ואמר לו ד’ למשה רבינו שיחזיר להם תשובה, שאפילו לפי דבריהם שייך יותר התורה לתינוקת של בית רבן, כמאמר הגמרא כל כתבי, אין העולם מתקיים אלא בשביל תינוקת של בית רבן, אמר ליה רב פפא לרב יהודה דידי ודידך מאי, אמר ליה אין דומה הבל פה שיש בו חטא, להבל פה שאין בו חטא. וכמאמר הגמרא כל עיר שאין בה תינוקת של בית רבן מחרימין אותה, ואמרי מחריבין אותה, נמצא שעולם עומד דוקא על תינוקת של בית רבן:

ויעויין בספר מהר”ל מפראג בנתיבות עולם, וזה לשונו: כי הדבר שהוא התחלת התורה הוא יותר עיקר, דאם אין התחלה אין דבר, ולפיכך אם אין תינוקת של בית רבן שהיא התחלת התורה, דבר זה הוא חורבן התורה. וזה אמרם שם אמר רב כהנא לא חרבה ירושלים אלא על שביטלו בה תינוקת של בית רבן:

ובזה נראה לעניות דעתי לפרש הגמרא שלא ברכו בתורה שביטלו תינוקת של בית רבן שהוא התחלה לתורה. אמר לפניו רבנו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, שהוא גם כן אין בו חטא, הבל קדושה, אמר לו אחוז בכסא כבודי, הכוונה שיראה להם אשר בלימוד התורה יוכלו לעלות עד כסא כבוד יותר ממלאכים, שהצדיק יותר מעלה ממלאך.

היוצא לנו דעיקר לימוד התורה של קרא ולמדתם על בשכר, ובזה שייך כל ישראל אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו:

ועל פי זה ניחא המדרש פרשת תרומה, וזה לשונו: ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם, יש בו כסף שנאמר אמרות ד’ אמרות טהורות כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר הנחמדים מזהב. יש לך אדם שלוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אכל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים, שנאמר שלחיך פרדס רמונים וכו’ ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר ד’ לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמו, שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך וכו’.
כוונת המדרש שהוקשה לו איך שייך הלשון ויקחו לי תרומה, הווא ליה לכתוב ויתנו לי תרומה. אלא שהקב”ה ואורייתא וישראל חד הוא. דנוטריקין של ישראל ראשי תבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה, ורצה הקב”ה שיהיה לכל ישראל חלק בתורה, ואין השכינה שורה אלא על ששים ריבוא, ונמכר עם התורה. וכוונת המדרש יש בו זהב שדות וכרמים אפילו למי שיש בו זהב שדות וכרמים שייך בלימוד התורה, אפילו שאינו יכול ללמוד בעצמו, יש לו גם כן חלק בתורה שנותן שכר לחברת תלמוד תורה, ואז איכא השראות שכינה על כל ישראל. כן נראה לעניות דעתי בעזרת ד’ יתברך:

(הדרשה מובאת כאן עם דילוגים. לדרשה כולה ראה מנחת ש”י מאת הרב שלמה ירמיהו גרינברג)

מספר הצפיות במאמר: 40

הדרך להימנע מהתנשאות וגאווה העלולים לבוא בעקבות עשיית המצוות / הרב משה אליעזר אהרנגרובר הי”ד

איך למנוע גאווה הבאה מעשיית מצוות

אמר רבי יצחק מה דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, מה אומנתו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר, צדק תדברון. יכול יגיס דעתו. תלמוד לומר, מישרים תשפטו בני אדם (חולין, פ”ט.). ופירש רש”י, מישרים, כמישור ארץ  חלקה שנוחה לדרוס.
ויש לדקדק דלמה מביא סיפא דקרא תשפטו בני אדם, הא מתיבת מישרים למדנו שלא יגיס דעתו שיעשה עצמו כמישור. והני שלש תיבות תשפטו בני אדם אין להם שום שייכות למה דכתוב לעיל מיניה:

ונראה על פי מה שכתבתי לפרש מקרא קודש ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. ואמרתי בדרך רמז על פי מה שאמרנו במקום אחר על הא דתנן מצוה גוררת מצוה, ולכאורה לפי זה מי שעשה פעם אחת מצוה אחת היה לו לעשות תמיד מצוות, ואנן חזינן דאינו כן. ואמרתי הטעם לזה על פי מה שאמר בחובת הלבבות דמי שעושה מצוה פוגע בשני יצרים, קודם עשיות המצוה ואחר עשייתה. קודם עשיות המצוה בא היצר הרע למנוע אותו מלעשות המצוה, ולאחר עשייתה בא היצר הרע אליו להסיתו להתנשאות לגאוה ולגודל לב, חס וחלילה, ואם חלילה נתפתה ובא לידי התפארות על עבודתו ושמירת המצוה גורם לו עוון החמור הזה שנפסק כח המצוה לגרור אחריה מצוה אחרת:

ותקנה לזה שלא יבוא לידי התנשאות לאחר עשיות המצוה שיעמוד הכן וישמור מחשבתו בשעת עשיות המצוה שיעשנה בלי שום פניה בלתי לה’ לבדו, ואז מגינה ומצלת אותו מעין הרהור גאוה גם לאחר עשייתה. ואף על גב דאמרו ז”ל מצוה רק בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלת, מכל מקום זה דווקא להציל מעון אחר שלא בגרמא דמצוה, על עוון כזה אין המצוה מגינה רק בעידנא דעסיק בה,  אבל עוון שבא בגרמא דמצוה גופא, דהיינו הרהור גאוה על עשיות המצוה עצמה, על עוון כזה מגינה ומצלת אפילו שלא בעידנא דעסיק בה:

אמנם רק מצוה שנעשה לשם שמים בלי שום פניה מגינה ומצלת, אבל אם עושה בתערובת כוונות זרות אין בכח מצוה כזו להגן עליו שלא יבוא לידי גאוה אחר עשייתה, וממלא נפסק כח של מצוה גוררת מצוה. ולכן הזהיר הכתוב שישמור כוונתו ומחשבתו בעת עשיות המצוה זך ונקי בלי שום תערובת מחשבות זרות, ואז תגין עליו המצוה שלא יבוא לידי גאוה לאחר עשייתה, ולא יופסק כח המצוה גוררת מצוה ויזכה לעשות מצוות תמיד:

ואם כן הכי פירושו בקרא הנ”ל, ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך. המנורה מרמז על התורה והמצוות, כמו שכתוב כי נר מצוה ותורה אור. והזהיר הכתוב שיהיה שמן זית זך נקי מכל שמץ תערובת מחשבה פסולה רק בלתי לה’ לבדו, ואז יזכה להיות כתית למאור, כלומר בלי גאוה וגאון, רק מוכנע ומוכתת בלב נשבר ונדכה, וממילא יועיל לו להעלות נר תמיד, שלא יופסק הכח של מצוה גוררת מצוה:

ובזה פירשתי מקרא קודש בתהילים גיבורי כח עושין דברו לשמוע בקול דברו. גיבורי כח אותם המתגברים על ייצרם בשעה שעוסקים בתורה ומצות, שלא יבואו לידי הרהור מחשבה זרה ועושין הכל לשם שמים, וזה גורם להם שמצוה גוררת מצוה ויזכו לעשות עוד מצוות. והיינו דקאמר גיבורי כח עושין דברו באופן זה שיגרום להם לשמוע בקול דברו גם לעתיד, כי מצוה כזו גוררת עוד מצוה:

וגם רבי יצחק בא ללמדנו תקנה להינצל מן הגאווה, כשזוכה לדבר צדק, דהיינו תורה ברבים, והיינו שיבין ויכיר שלא גילו לו מן השמים דברי ופירושי תורה הללו אלא כדי לזכות בהם את הרבים, וזכות הרבים תלוי בו והם גרמו לו שזכה לפירושים הללו, ולא בזכותיה דידיה תלי מלתא. ואם כן גאוה וגודל לב מניין לו. והיינו דקאמר, יכול יגיס דעתו תלמוד לומר מישרים, שיעשה עצמו כמישור, והטעם לזה משום תשפטו בני אדם, כלומר ואין זה זכות שלו אלא זכותא דרבים כי היכא דישפוט בני אדם שיגיעו לאהבת התורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. ואם כן אין מקום לגאוה:

ואפילו אם דברי התורה שאומר ברבים אינם אלא לפלפולא בעלמא, אפילו הכי יש בזה זכות רבים, כמבואר בספרים הקדושים דפלפול התורה גורם לעבודת השם יתברך. כי מוסיף קדושה וטהרה על כל העוסקים בו. וזה סוד מה שאמרו רז”ל במסכת במסכת תמורה דף ט”ז ע”א שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה והחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו דשכחה בא מיניקת הקליפות מתוך הקדושה ועל ידי פלפול התורה מוציא הקליפות מתוך הקדושה ועבר השכחה על ידי התגברות הקדושה, ולכן החזירם עתניאל בן קנז בפלפולו:

ובזה אמרתי לפרש מקרא קודש תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אישמעינן הכתוב דתורה צריכה להיות אצלינו כירושה, שאמרו ז”ל במסכת בבא בתרא אין לה הפסק, כך התורה לא יופסק ולא ימישו מפינו ומפי זרעינו וזרע זרעינו. כמו שאמר הפסוק דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. ארץ נקראת התורה כמבואר בתרגום יונתן על פסוק גבור בארן יהיה זרעו, ומתרגם גבור באורייתא יהיה זרעו. ואף כאן פירושו של תיבת ארץ, היינו התורה, לאישמעינן דהתורה לא יופסק ממנו, דור הולך ודור בא אבל הארץ, היינו התורה, לעולם עומדת, כי צריכין אנו להשתדל לגדל בנינו על ברכי התורה והיראה וגם שיהיו מוצלחים לתורה, ולזה ׳סייע לנו פלפול התורה, כי על ידי פלפולא של תורה יתרבה הקדושה והטהרה:

 (תחילת הקדמת המחבר לספרו נחלת יוסף)


 

הרב מרדכי אליעזר אהרנגרובר (עהרנגרובר) הי”ד, נולד בסביבות שנת תרל”ה (1875), בפאקש הונגריה, לאביו הצדיק הרב יוסף הלוי ולאמו מרת שרה פיגא, שהיתה מצד אמה נכדת הגאון מחבר שו”ת שערי חיים אב”ד ק”ק העליש, ומצד אביה היתה נכדת הגאון רבי יואב מחבר שערי בינה וחן טוב, אב”ד באנטוב.

הרב מרדכי אליעזר נשא לאשה את מרת צפורה פראדל בת הרב פנחס הכהן שטיינר אב”ד אילאק ורעייתו מרת חיה שרה. לאחר נישואיו היה מתגורר ליד חמיו. הרב אליעזר מרדכי כותב על אשתו בהערכה רבה עד למאוד: “אשר תמיד היא לעזר ויש לה חלק גדול בספר הזה ואי אפשר לי לספר שבחה כי גודל צדקתה וכשרון מעשיה ומדותיה הטובים אין לספר”. בנם הרב הלל מאיר משה, חתן הגאון הרב משה גרינוולד מחבר “ערוגת הבושם”, נפטר בחיי הוריו, והם שגדלו את ילדיו, זיסל, אסתר לאה ופנחס.

למד אצל רבי משה הלוי פולק אב”ד באניהאד והיה תלמיד חביב הרב שמחה בונים סופר ה”שבט סופר”. משנת תרס”א היה דיין ורב בית המדרש של רבי גרשון שטאדלר בשטיינמאנגער (סאמבאטהעלי ) שבמערב הונגריה, ובערך משנת תרס”ח רב דחברת ש”ס בפאפא ודיין שם. משנת תרע”ב היה אב”ד ווראנוב והגליל.

בשנת תרצ”ג הוציא לאור את ספרו “נחלת יוסף. חלק א, אות א” גדוש בבירורים הלכתיים מתוך פלפול ומשא ומתן של הלכות, בחריפות  עצומה ובבקיאות נפלאה בש”ס ובפוסקים. את שאר הספר, עד לאות ת’, כתב המחבר, אך לא זכה להוציאם לאור בשל מגבלות תקציב ושעת הדחק, כפי שכתב בפתיחת ספרו: אקוה בעזרת ה’ יתברך שכל אוהבי תורה ודורשי תושיה יאמרו לכסף מוצא ויקנו את הספר הזה לעזרני ולתמכני למען יהיה ביכולתי להפיק זממי מכח אל הפועל הנרצה להוציא לאור שאר החלקים עד אות ת’. ואם כי ידעתי גם ידעתי שעת צרה היא ליעקב, שהשפע מתמעט והולכת והפרנסה מצומצם ובצוק העיתים הללו בעוונותינו הרבים גלגל החוסר חוזר בעולם, בכל זאת קוה קויתי שישראל קדושים מאמינים בני מאמינים יאמינו בדברי חז”ל שאמרו כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, וכתב בדרכי משה ריש הלכות שבת והוא הדין בכל המצות, והרי זה כמעט בכלל זה נהנה וזה לא חסר. וכל העוזרים יהיו בכלל הברכה אמן”.

כתב הסכמה לספר טללי שנה ומספר שבועות לפני מותו כתב הסכמה לספר עולת תמיד, תשובות אליו נמצאות בשו”ת שבט סופר (חלק אורח חיים סימן מד, חלק אבן העזר סימן כג) ובשו”ת דעת סופר (חלק אבן העזר סימן ו).. גיסו, הרב יוסף מאיר משה הכהן שטיינר הי”ד מביא דבר תורה ממנו בספרו “אפיקי מים” (פרשת וישלח).

חתנו, בעלה של זיסל הי”ד, האברך הגאון הגדול חסידא ופרישא מוה”ר משה גרינוואלד הי”ד, בן הגה”צ מוה”ר יקותיאל יהודא גרינוואלד זצ”ל אבד”ק יארע, נמלט עם משפחתו ממדינת סלאוואקי בשנות הצרות, והגיע לעיר נייפעסט, שם סייעו בידו משפחת הרבנים גשטטנר והושיבוהו בק”ק ראקוש פאלוטא הסמוכה לנייפעסט. ובהיותו שם הוציא לאור את הספר “עולת תמיד” מאת סבו, בעל ערוגת הבושם, והוסיף עליו את הפירוש “מנחת תמיד” (בודפסט תש”ג).

נסיבות פטירתו של הרב מרדכי אליעזר, מתבהרות מנוסח מצבתו בבית העלמין בקהילת ביארמאט (באלאשא-ג’ארמאט):

פ”נ הרב הגאון האמתי העמקן הנפלא בוצינא קדישא חסידא ופרישא צדיק תמים היה משים לילות כימים. עבד את קונו בכל כחו ואונו מוהר’ מרדכי אליעזר זלל”ה ענגובער בעמח”ס נחלת יוסף ועוד הרבה חיבורים בכתב יד. הרביץ תורה ויראת שמים בק”ק סאמבאטהעלי ופאפא תע”א. ואחר כך שימש בכתר הרבנות בק”ק ווראנוב והגליל ל”ב שנים, ומחמת הגירוש הנורא עזב את קהלתו הקדושה בחול המועד סוכות בהאי שתא ועיף בצמא ויגע בדרך הגיע לפה ק”ק ביארמאט תע”א ונתקבל בכבוד ובאהבה. ולדאבוננו לא ארכו הימים ובמוצאי שבת קודש פרשת ויצא יצאה נשמתו בטהרה יג כסליו תש”ג תנצב”ה

בן המו”מ בתורה ויראת שמים יוסף עליו השלום מפאלש??א ולאמו הצדקת מרת שרה פיגא עליה השלום. מנוחתם כבוד בירושלים עיר הקודש תובב”א.

מקורות: נחלת יוסף, אתר עם כיתובי מצבות בקהילת ביארמאט, להורות נתן.
וראה חכמי הונגריה (תשנ”ז) עמ’ 461, וכן ראה החתם סופר ותלמידיו.

מספר הצפיות במאמר: 32

חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים למרות העושר והכבוד / הרב שלום שפירא הי”ד

מחזור הירח

יתברך המאציל ונותן התורה לעמו ישראל שנתן חלקנו בתורתו ומנעורי ועד כה עזרני בזכות אבותינו הקדושים זי”ע להגות בתורה הקדושה ולחדש חידושי תורה, אף כי נפשי יודעת מאוד כי עדיין רחוק אני אני מהשתלמות בתורה הקדושה כרחוק מזרח ממערב ובפרט לחדש חידושי תורה, אכן תמכתי יתדותי על דברי הספר הקדוש שבט מוסר בפרק כ”א, וזה לשונו, גם נראה לי לתקון כל העבירות אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו. על ידי החידושים נבנים עולמות ושמים חדשים ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו. ואם אינו בר הכי לחדש יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון, ישתדל בכחו לשמש לתלמידי חכמים המחדשים תלמוד תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה לו גם חלק בחידושי התורה שמחדשים מסיבת הכנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק  בתורה לחדש בה וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים וכו’. ונראה רמז לדבר אחרי מעשה העגל, שעבודת גילולים כולל כל העבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, לרמוז להם שיקהל קהלות ברבים לדרוש בשבתות ומועדים הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, כדי שעל ידי חידושי הדרושים יתקנו ויבנו החרבות שהחריבו בעשיית העגל. וסיום דבריו הקדושים שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כי אם החידושים שאדם מחדש בתורה הקדושה. ולמפורסמות אין צריך להרבות  בראיות וכו’. עיין שם.

הגם שבמה הכתוב מדבר בלומדים לשמה ומתחדשים חידושים לאמתה של תורה, אכן כבר אמרו רבותינו ז”ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה בפסחים נ’ ובכמה מקומות וגם אמרו רבותינו ז”ל בצוואת רבי אליעזר הגדול ובזוהר הקדוש שלח אל תהי בז לכל אדם כי כמה מרגליות ימצא באפרקסותו של עני, ואיתא בספרים הקדשוים דדבר אחד הגון ואמתי מגין על כל הספר. העתקתי כל דבריו הקדשוים  הנ”ל למען ידעו מה נואלו הרבה מבני עמנו הדוברים עתק על כל מחברי ספרים ואומרים מה זה הביא לנו, האם חסר לנו תורת ראשונים, ועל הראשונים אנו מצטערים, ואתם באתם להוסיף עליהם. ועל פי רוב אומרים זאת אנשים עשירים שמחזיקים את עצמם לבני תורה ולומדים בכל יום, אבל מה בצע בלימודם אם אינם חובבים התורה ומחזיקים את לומדיה, ואדרבה מרפים אותם על ידי זה.

פוק חזי מה שכתב הר”ן ז”ל בנדרים פ”א על דברי הגמרא ויאמר ה’ על עזבם את תורתי וכו’, היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רבי יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, כתב הר”ן ומצאתי במגילת סתרים של הרבינו יונה ז”ל דקרא הכי דייק, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שהיו עוזבים את התורה ולא עסקו בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי דעוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה כו’, ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה כו’. יין שם. אלו דברי החסיד ז”ל והם נאים ראוים למי שאומרם. עד כאן לשונו. כי העיקר היא חביבות התורה, ולא כמצות אנשים מלומדה, ובמה יוודע אפוא, בהתייגעו בדברי תורה למצוא בם דברי חפץ וחידוש להגדילה ולהאדירה, כאדם המשתעשע באבנים טובות ומרגליות, ובהחזקה בידי לומדי תורה ומחדשים בה כנ”ל. ואמרו רבותינו ז”ל בירושלמי סוטה,  למד ולימד ושמר ועשה והיתה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה כו’,  לא למד כו’ ולא היה סיפק בידו והחזיק הרי הוא בכלל ברוך. וכן הוא במדרש רבה בחקותי וקהלת ז’.

והנה בדברי הגמרא הנ”ל דקאמר זאת על השאלה דמפני מה אין תלמידי חכמים מצויין לצאת תלמידי חכמים מבניהן. ועל זה תירץ רבינא מפני מאין מברכין בתורה תחלה, דצריך לבאר דוכי מגרע גרע מה שאביו תלמיד חכם שלא יצא תלמיד חכם מבניו, ויש לומר בדרך צחות דעל התלמידי חכמים העשירים האמורים למעלה בדברינו מדבר כאן, שאינם מחבבים הלומדי תורה ואינם נותנים משפט הבכורה להבן תורה וחכם באחור ישיבנה, וזהו הפירוש שאין מברכין בתורה תחלה, ורצונו לומר, דמאן דרחים רבנן ומוקיר רבנן הווי ליה בני וחתני רבנן, מה שאין כן מי שאינו כן. ועל פי פשוט, הוא הגורם דמחמת זה שהבנים רואים שאצל אביהם אף שהוא לומד וטעם טעם התורה אין התורה חביבה, הם אין חפצים ללמוד כלל, ונעשים עמי הארץ ושונאי תורה, בר מינן, ועל ידי זה גם אבותיהם, אף שהם לומדי תורה, יחשבו לעמי הארץ , כמו שכתוב בש'”ס ברכות מ”ז, איזהו עם הארץ כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה.

ועל דרך זה אמרתי במה שאמרו בנוסח יהי רצון שאומרים כשמברכים החודש, חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא כו’ חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים. ומקשין העולם, הרי כבר אמרו חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא (בש”ס ברכות ט”ז, בתפלת רב, איתא כאן רק יראת חטא, וכן בסידור יעב”ץ מוקף יראת שמים, והוא על פי הש”ס). ויש לומר, בדרך צחות, אבל קרוב לאמת, בהעיר עוד ששינה כאן מכל הסדר שלמעלה שאמרו חיים של שלום, חיים של ברכה וכו’, או חיים שיש בהם כו’, אבל עתה אומרים, שתהא בנו אהבת תורה כו’.

אך יש לומר דהנה עינינו רואות בעוונותינו הרבים באנשים ששמש הצלחה זרחה להם, לפעמים, אף אם מתחלה היו אוהבי תורה ויראי שמים, אחר כך כשנעשו עשירים הפך לבם לשנוא לומדי תורה וגם יראת שמים יעזבו. כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט. ישורון, היינו אף האנשים הישרים, כמו שכתוב ומאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון וכו’. וזהו שאמרו במדרש רבה, יברכך ה’ בממון, וישמרך שתעשה מהן מצוות. היינו, אף כשיברכך בממון, תהיה אוהב תורה ומצוות. וסתם מצוה במדרש רבה היינו צדקת החזקת לומדי תורה, כידוע. ולכן אתי שפיר כשמתפללים על עושר וכבוד, אומרים תיכף עוד הפעם שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, היינו שתשאר אצלנו האהבת תורה ויראת שמים גם שיהא בנו, היינו על כל בני ביתנו, עושר וכבוד, לא חס וחלילה כנ”ל. ואומרים אהבת תורה, ולא תלמוד תורה על פי דברינו הנ”ל, דהעשירים על פי רוב אין להם פנאי ללמוד בעצמם, אך אמרו רבותינו ז”ל כתובות קי”א מצינו להם תקנה מן התורה על ידי החזקת תלמיד חכם ולהנאותו מנכסיו. וזה שמתפללים חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים.

ואגב אמינא מה דראוי עוד להעיר בהאי ענינא על השינוי שבתחלה אומרים ביהי רצון, שיש בהם יראת חטא, כמו מה שכתבנו מש”ס ברכות, ואחר כך אומרים אהבת תורה ויראה שמים.

ויש לומר גם כן על דרך הנ”ל דיראת חטא, היינו לירא מעצם החטא (לא יראת עונש ומניעת שכר טוב), וכמו שכתוב (בפרשת יתרו) בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמרו חז'”ל בנדרים, זו היא הבושה. וזאת היא יראה מעצם החטא. ועל זה אומרים אחר כך, שאין בהם בושה וכלימה, שאם נהיה יראי חטא לא נבוש ולא נכלם, וכמו שאמרו בברכות שם בתפלת רבי זירא שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם. ואחר כך שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים יחד, היינו כנ”ל, שנעשה בהעושר מצוות, כמובא במדרש הנ”ל, ולירא מהשמים שלא יעזבנו בחצי ימיו, כמו שפירשו על הכתוב עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, היינו אם אינו מתנהג בהעושר כמשפט הכתוב בתורה, וכמו שכתוב באיוב החנם ירא איוב אלקים כו’ מעשה ידיו ברכת, היינו, שלכן הוא ירא שלא יקחו ממנו העושר בחזרה. וגם נאמר, יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ופירשנו כי העושר השמור לבעליו לבד, שאינו עושה ממנו צדקה להחזיק תלמידי חכמים, הוא לרעתו, חס וחלילה. ולכן אנו מסיימים שימלא משאלות לבנו לטובה, שלא יהיה העושר והכבוד שהתפללנו עליו שמור לרעתנו חס וחלילה, רק לטובה.

או יש לומר, לאידך גיסא דיראת חטא, היינו כפשוטו, ויראת שמים הוא מדרגה למעלה. והפירוש על דרך דאיתא בילקוט האזינו השמים, הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן כו’ ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני כו’. והרי הדברים קל וחומר מה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם כו’ לא כל שכן. ומובא בזוהר הקדוש ובתיקונים כמה פעמים אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין עותריה דלא ינשיל מיניה כו’, לאו איהו יראה כדבעי, אלא בעי למידחל למאריה בין בטובו בין בעקא. ויש לומר שזה הפירוש באבות פ”א, הוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם, היינו שיהיה לכם המורא של שמים, שהוא שלא על מנת לקבל פרס, שלא נעשו לשכר ולא להפסד אף על פי כן יראין את ה’ ואינם משנים מדתן. ועל דרך זה גם כן הכוונה כאן, אחרי שאומרים חיים של עושר וכבוד, מתפללים שאף על פי כן לא יהיה בנו היראה הגרועה בגין עותריה, כמו שכתוב החנם ירא איוב אלקים כו’ מעשה ידיו ברכת, רק יהיה בנו יראת השמים שהוא בלי שום קיווי שכר ויראת הפסד, רק ששמחים לעשות רצונו, כמו שכתוב והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש, וכמו שמה שאמרו בילקוט הנ”ל.

(מתוך הקדמת הרב שלום שפירא הי”ד לספרו אהב שלום)

מספר הצפיות במאמר: 37

תומכי רבנים: חלק ח – ביאור לכך שעלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין וכו’, ולאהבת יצחק לעשו / הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד

חותמת מערכת הבאר

ויש לומר דזה הרמז האמור בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושתפו במדת הרחמים.

ונראה דהנה איתא במדרש על פסוק ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצורו, ששאל דוד הקב”ה למה יהיה זה דל וזה עשיר היה ראוי שישב עולם לפני אלקים. ועיין בתולדות פרשת ראה שפירש על האמור לפני אלקים, דרצונו לומר על פי הדין היה ראוי להתחלק ההון והעושר בין הכל בשווה. והשיבו רוח הקודש אם כן חסד ואמת מן ינצרוהו, עם מי יעשה צדקה זו עם זו. עד כאן.

ולדעתי נראה דאמר לפני אלקים על פי דאיתא בתוספות יום טוב הטעם בברכת התורה אומרו ברכו ד’, ובברכת המזון אמרו נברך אלקינו, משום דהתורה נותן לנו מצד החסד שבחר בנו מכל העמים, אבל מזונות חייב ליתן לנו מצד הדין כיוון שבראנו חייב ליתן לנו הצטרכות, ועל זה אמר נברך אלקינו.

ועל זה אמר ישב עולם לפני אלקים כפי הדין דחייב ליתן לכל הברואים כל הצטרכותם בלי שום מניעה, ועל זה אמר חסד ואמת מן ינצרוהו, עם מי יעשה צדקה זו בזו, דיותר מה שהעשיר עושה עם העני, העני עושה עם העשיר, זה נותן לו עולם הזה וזה נותן לו עולם הבא.

וזה יש לומר האמור שבתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, דהיה ראוי להתחלק ההון והעושר בין הכל בשווה וראה שאין העולם מתקיים, דחסד ואמת מן ינצרוהו, ועל ידי זה שתפו במדת הרחמים שיהיה עני ועשיר ויעשה צדקה וחסד זו עם זו והכל יבוא על מקומו בשלום שיתחלקו זו עם זו בעולם הזה ובעולם הבא, כיששכר וזבולון. ועל זה אמר ולא עוד שהקדימו מדת הרחמים למדת הדין כהאמור שמח זבלון בצאתך ויששכר באהליך, שהקדימו זבולון ליששכר. והבן.

והנה במה שנאמר ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, יש להבין דחלילה לחשוד כן את יצחק שיקבל שוחד מעשו. אלא הכוונה על ידי שעשו היה צד בפיו, על ידי זה סבר יצחק שעשו יהיו ממחזיקי תורה, כמו שנאמר בזבולון שהיה יוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבין ועוסקין בתורה, כך יתנהגו בני עשו ובני ישמעאל עם ישראל. וכמו שהקדים הפסוק זבולון ליששכר, כך היה אוהב יצחק לעשו ביותר מן יעקב, שתורתו של ישראל יהיה על ידי בני עשו ובני ישמעאל, כמו שאמר שהקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה. ועל זה אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שעשו יהיה מתומכי דאורייתא בידי הסמיכה ויעקב יעסוק בתורה שהוא בקול. אבל הפסוק אומר שלא הכירו כי היו ידיו כידי עשו, והיה רודף את יעקב בידו ובחרבו, ומכל שכן שלא היה סומכו.

ועל ידי זה רבקה שראתה שיתרוצצו הבנים בקרבה שיש שנאה ביניהם ועשו אינו רוצה לתמוך ליעקב, אדרבה היה רודף אותו כאמור שהיו מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות.

ולכאורה קשה דבאם יעקב היה רוצה בעולם הבא ועשו בעולם הזה אם כן לא היו צריכין מריבה, רק יתחלקו שווה בשווה. אלא דיעקב היה רוצה כמו שהיה תכלית הבריאה, שיהיה יעקב עם עשו כמו יששכר וזבולון והוא יתן לו חלק מעולם הבא ועשו יתן לו מעלם הזה ויתחלקו שווה בשווה. אבל עשו לא רצה בזה רק היה רודף את יעקב, ולקח העולם הזה כולה שלי, ועל ידי כן לא יוכל יעקב גם כן לבוא לעולם הבא דאם אין קמח אין תורה. ועל זה אמרה רבקה למה זה אנכי, דבאם עשו לא היה עוזר ליעקב שיוכל לעסוק בתורה הנתנה בסיני דנאמר אנכי ד’ אלקך, היכן יהיה הקיום להתורה, דהא על עשו הוטל לעסוק בחכמת הטבע בישוב העולם ואסור לו לעסוק בתורה, כאמור גוי העוסק בתורה וכו’. ויעקב אי אפשר לעסוק בתורה דכל תורה שאין עמה דרך ארץ סופה בטילה ועשו אינו רוצה להחזיק ולתומכו ליעקב, אדרבה רודפו. על זה ותלך לדרש את ד’, היינו לדרוש האמר את ד’ אלקיך לרבות תלמידי חכמים, שמחוייב לכבדו ולירא ממנו ולעוזרו ולתומכו כדי שיוכל לעסוק בתורה. ואם כן כיוון דעשו הוא מתנגדו, היכן יהיה באפשרי לישראל לעסוק בתורה. על זה אמר לה ד’ שני גוים בבטנך וגו’, היינו על ידי בני עשו ובני ישמעאל לא יהיו מחזיקים לישראל לעסוק בתורה על ידי זה יפרוש הקב”ה מישראל בעצמו שבט לוי וכהנים. וכן כל תלמיד חכם הוא בחינת כהן, רב קרא בכהני, שציווה להם הקב”ה להיות תורתם אומנתם ולהיות מופרשים מענייני העולם הזה ועל כלל ישראל מחויב להיות מתומכי דאורייתא, להפריש תרומות ומעשרות ובכורים. וכן המהנה תלמיד חכם כאלו הקריב תמידים ובכורים. ועל ידי זה חלק כחלק יתחלקו כזבולון ויששכר. ועל זה אמר לה שני גוים בבטנך זה יעקב ועשו ושני לאומים ממעיך יפרדו, דגם ליעקב בעצמו יתפרד שני סוגים כיששכר וזבולון ולאום מלאום יאמץ, ששבט לוי וכהנים יתחזק על ידי כלל ישראל בהפרשת תרומות ומעשרות וכן זבולון יוצא לפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה. ורב יעבד צעיר, שהכהנים והתלמידי חכמים כיששכר יעבד צעיר לזכות אותם בעולם הבא מחלקם.

ומצאתי ראיתי שכן הוא עת הרבה מהקדמונים בטעמא דמילתא אשר יצחק רצה לברך את עשו, הוא כי כך היה סדר הבריאה מתחילה ברא ד’ יתברך האדם והנחש אשר האדם יעסוק בתורה והנחש יעבוד האדמה, כמו שאמרו חז”ל (סנהדרין נ”ט) חבל על שמש גדול שאבד העולם וכו’. ואחר כך באבוד הנחש נבראו קין והבל, שקין יהיה עובד האדמה ויחזק את הבל. חזר וברא יעקב ועשו, שיהיה עשו המחזיק ללומדי תורה. ולכן אהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ופירש התרגום ארי מצידיה הוה אכיל, והיינו דעושה מה שמוטל עליו לעשות לכן ביקש לברכו מטל השמים ומשמני הארץ יעבדוך עמים וגו’, כי ראוי הוא לזה. ורבקה הבינה מה שבלב עשו (וכמו שידוע המליצה כי יצחק שהיה עולה תמימה מתגדל אצל אברהם ושרה התמימים ולא היה יודע שיש מי שירמה ושלא יהיה פיו ולבו שווה, מה שאין כן רבקה שגדלה מתחלה אצל לבן ומבינה בענייני הרמאות, היתה יודעת כוונת עשו הרשע) שלא להחזיק יעקב ולכן השתדלה לסבב שיטול יעקב הברכות בעצמו ולא יצטרך אשר עשו יפרנסנו (עיין בילקוט סופרים ביאור הפכפך דרך איש וזר).

אמור מעתה יש לומר דכוונת יעקב היה גם כן בעת שברכו יצחק אביו, שעל פי אמת שבעת שנפשי תהיה חשקה בתורה ולהיות מיושבי בד’ אמות של הלכה ואחי העוסק בעלם הזה ובמסחר יבין החיוב המוטל עליו ויושיט לי ידו להיות לי לאחי עזר ולאחי סמך לא היה נצרך לי כל כך הברכות טובת העולם הזה כי מה לי יותר מליישב באהל אהלו של תורה ואחי העוסק בפרגמטיא יחזיק את בני ביתי בפרנסתי כמובן, אך העיקר צריך לי הברכות בעת “בצרתה לי קראתי ויענני”, היינו בעת שאחי העוסק בעולם הזה בפרגמטיא לא יעשה החיוב המוטל עליו ואדרבה ישאל מה הני לן רבנן ומה לי ליתן די צורך בחינם לזה היושב בטל, ויהיה לי לסבול הצער מהדחקות שבביתי כנ”ל באריכות, על אחים כהללו אם יהיה לי, חס וחלילה, הנני צריך להברכות שלא יהיה צריך חס וחלילה אז למסור דיני לשמים לעונשם בדברים לא טובים להראותם מן השמים שהם צריכים לי בשאלות איסור והיתר וזה בגיטין ובחליצה וכדומה וכנ”ל באריכות, ומתרץ דברי הזוה”ק הנ”ל כי שייך באמת שהיה זה לומר בעת הברכות כנ”ל ודו”ק כי נכון הוא לפי עניו דעתי על דרך הפרד”ס.

וד’ יתברך ירחם גם בדורינו אלה על הני ברכי רבנן דשלהו והתלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך הדחק שלא יהיה נצרכים למסור דינם לשמים על בני קהילתם שלא מבינים החוב הגדול המוטל עליהם להחזיקם בפרנסתם ושיהיה שלום באיש על מחנהו ובאיש על דגלו, היינו הבעלי בתים העוסקים במסחר יהיה להם השלום וברכה והצלחה במחניהם והתלמידי חכמים הרבנים היושבים על מדין יהיה השלום על דגלם, היא בדגל התורה שיהיה להם מנוחה שלימה שרוצה בה לעסוק בתורת ברחבת הדעת ובזכות השלום הלזה בא לציון גואל במהרה בימינו  אמן כן יהי רצון.

 

ה ק’ צבי הירש פרידליע אב”ד דק”ק ביסקוביץ והגליל. העורך והמו”ל הבאר

 

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

 

 

מספר הצפיות במאמר: 28

תומכי רבנים: חלק ז – האומות נענשים על שדחו את בקשת הקב”ה לעשותם מתמכי דאורייתא / הרב צבי הירש פרידלניג הי”ד

החמור והשה

והנה ראיתי בהכתבים הנשלחים אלי מאז מידיד נפשי הרב הגאון וכו’ מוה”ר ר’ מאיר שליט”א האבדק”ק ליביטש שכעת בנאדווארני, שכתב לפרש העניין האמור ד’ מסיני בא וזרח משעיר למו, שאמרם ז”ל שהלך לבני עשו ולבני ישמעאל שיקבלו התורה ולא רצו. וקשה וכי אפשר לומר כן שיעזוב ד’ את עמו, שבטי ישורון, ליתן התורה לבני עשו וישמעאל, הא הברכות שרצה יצחק ליתן לעשו לא רצה השם וכן בישמעאל אמר גרש את האמה הזאת ואת בנה, וכעת הוא רוצה ליתן התורה להם ולא לישראל?! אלא נראה גם כן שהקב”ה רצה שיקבלו בני עשו וישראל התורה באופן זה שיהיה בבחינת זבולון שיעסקו בעולם הזה ולפרנס את בני ישראל ליתן לתוך פיו של ישראל ולהיות מתומכי דאורייתא, ועל ידי זה יתחלקו חלק כחלק עם ישראל כיששכר וזבולון, דעל ידם יוכלו ישראל לעסוק בתורה ולא יהיו צריכין לעסוק בענייני העולם הזה ויהיו ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ויש לומר דזה ירמז דאמר בפרשת יתרו קודם מתן תורה, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. וקשה על האמור בכפל לשון שמוע תשמע. אלא יש לומר הכוונה בזה ועתה אם שמוע תשמעו, בין ישראל ובין בני עשו וישמעאל תשמעו בקולו, וכל אחד ואחד יקבל התורה כפי חלקו, שיהיו בני עשו וישמעאל בחינת זבולון להיות מתומכי דאורייתא, אזי אף על פי כן והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי הארץ, שכל אומות העולם יהיו במכירי השם לעזור לישראל שיוכל לקיים התורה ולעסוק בתורה ולא יהיה נצרכים ישראל לעסוק בענייני עולם הזה לקיום צרכי הגוף רק ד’ לבד הוא נחלתם, אף על פי כן תהיו אתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שיהיו ישראל למעלה מבני עשו וישמעאל, כאמרם ז”ל שכל הנביאים לא נתנבאו רק למהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל לתלמיד חכם בעצמו עין לא ראתה אלקים זולתך. ועל ידי זה ואתם תהיה לי וגו’. אבל לא עשה כן לכל גוי, ולא רצו לקבל עליהם עול תורה להיות מתומכי דאורייתא, ועיין ראה ויתר גוים והיה מוכרח הקב”ה לחלק בישראל בעצמם בשני סוגים. סוג האחד שיעסקו בענייני עולם הזה כזבולון וכלל ישראל. וסוג השני כיששכר וכהנים ולוים שיהיו מפורשים מעולם הזה לעסוק כתורה תמיד.

על ידי זה יש לומר האמור במדרש כי הקב”ה נוטל כל עונות ישראל ומשימן בראשי של עשו וטוען שר של עשו מה כחי לסבול כל החטאים וכו’. ותמהו בזה וכי חלילה מלך יעוות משפט – ליתן חטאת ישראל בראשו של עשו, וגם זה טענה שאין כחו לסבול כל החטאים הלא באמת כן הרצון לפניו לכלותו.

ובזה יתפרש שפיר דעל ידי זה נתן הקב”ה כל עונות על עשו, לפי שהוא גורם בזה שלא רצה לקבל עליו עול תורה להיות מתומכי דאורייתא, ואם היה כן לא היו נצרכים ישראל לעסוק בענייני עולם הזה והיו מפרושי העולם ולא היו חוטאים. רק על ידי זה שלא רצו לקבל עליהם עול תורה שיהיה במחזיקי תורה, ואדרבה רודפים את ישראל על ידי זה היה גורם לישראל לבוא לידי עוונות, ועל ידי זה נוטל כל עונות ישראל ומשימן בראשו של עשו. ועל זה טוען עשו מה כחו לסבול כל החטאים, היינו שכביכול גם הקב”ה גורם בזה כאמור בעבודה זרה שטענו בני ישמעאל ובני עשו כלום כפת עלינו ההר כגיגית ולא קבלנו, שבאם היה כופה עליהם ההר כגיגית אזי היו מוכרחים לקבל עליהם עול תורה כזה להיות מתומכי דאורייתא והיה יכול ישראל לעסוק בתורה בלי שום מניעה ותורה מצלת, כאומרם בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין נגדו. ואם כן בניבול הקב”ה גורם לזה, על ידי זה נוטל הקב”ה גם כן עונות ישראל ומטמינים תחת פורפירא דיליה. והבן.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

 

 

מספר הצפיות במאמר: 26

תומכי רבנים: חלק ו – בתהליך טהרת המצורע ותשובתו לומד המיטהר על גודל מעלת הכהן והרב / הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד

יונים

 על זה אמרה תורה זאת תהיה תורת המצורע, שכל ענין המצורע בעבור המוציא שם רע, ייקח מזה תורה ולמוד גדול לכל ימי חייו, גם לימי טהרתו יישאר לו זכרונו לדוד ודור ולא יזוז ממנו לעולם. ומפרש הכתוב יען כי והובא אל הכהן, כי נגעים היא מעניינים המובאים אל הכהן, כי נצרך לזה עיון רב וטורח גדול. ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, כי בכל פעם הכהן יצא חוץ לשלוש מחנות ויטריח את עצמו מאוד, ואז יראה הכהן כי על ידי זה נרפא נגע הצרעת מין הצרוע, כי מעתה נגע המוציא שם רע נרפא ממנו ולבבו יבין ושב ורפא לו בראותו כי גם הכהן לא טמן ידו בצלחת כי אם יגע הרבה בתורה ויודע לשחות בעמקי ים התלמוד, להבין ולהורות בנגעים ואהלות ושאלות חמורות, ושיטות עמוקות שבהן, אשר לא בנקל להשיגן, ואז יכיר עוותתו, כי אך לחנם התמרמר עליו. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים וכו’, ובזה הורה לנו למוד גדול, שכמו שהשני צפרים היו מתחלה שניהם שווים וכל אחת מהם יכולה להישחט, ובכל זאת עשתה יד השגיחה העליונה שאחת נשחטת והשנית נטבלה בדם חברתה בשביל הזאת מצורע ושילחה לחפשי על פני השדה, ומזה ייקחו מוסר המוציא שם רע על התלמיד חכם ועינו רעה במה שמוטל עליו לפרנסו, כי הלא תראה ששניהם היה ילדים צפרים, טהורים עומדים בחדר אחד והיו שניכם עלולים להיות רבנים ולהקריב חלב ודם על ד’ ותורתו ולחיות חיי צער ויגון, אשר זה מרומז לשחוט בכלי חרס על מים חיים, בשביל התורה שהיא חיים לעולם אך חיי צער בעולם הזה. אך השגחה העליונה הבדיל ביניכם כי התלמיד חכם פירש לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ללמוד תורה ולהמית את עצמו באהלו של תורה, ואתה בחרת לך לשוט בעולם ההבל בשעה שהוא עוסק בתורה ועמל ויגע בה אתה התענגת על רוב טוב במסחר ומשא ומתן, הוא נדר שינה מעיניו לשים לילות כימים להגות בתורת ד’ ואתה שחקת בקלפים בחברת עילוזים, הוא כתת רגליו מישיבה לישיבה לבקש דבר ד’ וישן על ספסל בית המדרש בלא כח, ואתה הלכת לקרקיסאות ולטאטריות של עכו”ם לשמח אלי גיל כעמים בסוד משחקות. ואחר כך כאשר הוא נעשה תלמיד חכם גדול בתורה ואך אינו בקי בטוב העולם ולא ידע בצורתי דזוזא ואיך מרויחין אותו, כי לא ידע שום עסק זולת התורה, ואתה אחרי אשר התענגת על רוב טוב וגם מנוסה בכמה עסקים טובים ונעשית עושר גדול, עוד תרע עינך באחיך התלמיד חכם אשר נשחט אל כלי חרס על מים חיים, זו התורה,  והמית את עצמו על קדושתה ואתה עוד יש לך לב להטבל בדמו, לשפך עליו בוז וקלון ולדבר עליו לשון הרע ולהשלח על פני השדה, וזאת לא תעלה על לבך כי אך בזכות דמו שנשפך על מים חיים אתה שולחת על פני השדה, כי לו נשפך הדם טרם נתן אל הכלי, כי אז גם השנית תמות, כמבואר בתורת כהנים, ועל ידי אשר יזה הכהן שבע פעמים על המוציא שם רע,  ישים זאת אל לבו ויתרשם עליו היטב זה הרעיון, כי שבע פעמים הם תמיד דיי לשים לב כידוע מספר הזוהר הקדוש סוד ז’ הזאות פנימיות. וגם האזוב  והעץ ארז מרמזים לזה ששניכם הם ביד ד’ ומי שהגביה אותך לארז ואותו השפיל לעפר יכול להיות באמת להיפך, כי התלמיד חכם נמשל לארז בלבנון ואתה הוא האזוב המושפל לעפר, ואך על ידי הקשור והחבור יחד העץ ארז והאזוב בשני התולעת, על ידי זה יתרפא המצורע מצרעתו, עם הארץ לא יצור את התלמיד חכם, והתלמיד חכם לא ימסור דינו לשמים, אך יהיה שלום ואחדות ביניהם ושב ורפא לו.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

מספר הצפיות במאמר: 20

תומכי רבנים: חלק ג – הנותן מתנות לכהן בלב שמח – יבורך, ואם לאו – יזמן לו הקב”ה צרות ויזדקק לכהן / הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד

עת חיים היא

והדבר תלוי לפי העניין, כי למי שיש לו לב להבין תכלית כוונת הכהנים והמתנות שלהם ונותן אותם בלב שמח וטוב עין הוא יבורך ולא יזדמן אצלו שום נגע ושום מחלה בגופו באשתו ובניו ובממונו ולא יצטרך אל הכהן ואל הוראתו ואל יזדקר לפניו שום חטא ועוון ויתקיים בו וידעת כי שלום אהליך ופקדת נוך ולא תחטא. ואך אם עינו צרה בכל מתי שנותן מלחמו לתופסי התורה ושופך עליהם תמיד קיתון של בוז וחושבם לאוכלי לחם העצבים ושופך את דמם בכל פעם שיבוא הכהן אל גרנו ליקח ממנו אחד משישים לתרומה או הפרוטה שנותן עבור מכס הבשר והמלח נרות ושמרים אשר מהם מתפרנסים רבנים ומורי הוראות אשר על פי רוב יספיקו להם אך על לחם צר ומים לחץ, ולאנשים כאלה אשר אינם מבינים תכלית כוונת החזקת  ידי הכהנים והמורים בעם ואך למותר הם בעיניהם וצועקין חמס מאי אהני לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תני, והם אותם קוראים חז”ל אפיקורסים ומלעיג על דברי חכמים כדאיתא בסנהדרין פרק חלק, ועליהם אמרו חז”ל שבת (דף קי”ט) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו בה קטן וגדול, שנאמר והיה כעם ככהן, ולהם הקב”ה מזמין קטטות ומריבות נגעים וסוטות גיטין חליצות ומאונין והיתר עגונה וכדומה משאלות החמורות מכל אסון ופגע שיזדמן להם ויבאו אל הכהן והמורה הוראה להטריח עבורו בכח התורה למען יוכחו לדעת כי  גם הכהנים לא יאכלו לחם העצבים שלהם חנם ואז יקל לו מעל לבו ולא יתגרה מדון עמהם, כדאיתא במדרש רבה שמות פרשה ט”ו צער גדול היה לו למשה בדבר וכי כבוד של אהרן אחי לראות נגעים, אמר לו הקב”ה ולא נהנה ממנו עשרים וארבעה מתנות כהונה, במתלא אמרי דאכיל בהדי קורא ילקי בהדי קילא. והכוונה בזה למה שאמרנו כי למי שמתן עשרים וארבע מתנות בעין יפה בוודאי לא יזדמן אצלו חלילה אחד מארבעה מראות נגעים ואך לאלו האנשים אשר רעה עינם בכהנים ושופך עליו בוז עבור כל פרוטה שמהנה אותו, להם נותן ארבעה מראות נגעים, כדי שיטריח את הכהן לטפל בטהרתו ואז יבין כי לא על חנם מפרנסו. וכן איתא שם בגמרא ברכות דף ס”ג, אמר רבי יוחנן, למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות, לומר לך כל מי שיש בידו תרומות ומעשרות ואינם נותנם לכהן לסוף נצרך לכהן על ידי אשתו.

הרי לנו כל מה שאמרנו, ולכן סמכה התורה פרשת שמיני שמסיים בה והבדלתם בין הבהמה הטהורה ובין הבהמה הטמאה, ואחר כך, אשה כי תזריע ואחר כך אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת, יען כי כל הפרשה שמיני מדברת מעניני איסור והיתר להבדיל בין הבהמה הנאכלת ובין הבהמה אשר אינה נאכלת, ואמרו חז”ל במסכת חולין מ”ב, אין צריך לומר בין פרה לגמל, אלא בין עוף שנשחט רובו ולעוף שלא נשחט רובו, וכדומה מהענינים העמוקים והשאלות החמורות אשר נצרך לזה עיון רב ושאלת חכם ועל ידי זה יבא לשאל תורה מפי הכהנים והמורים, ועל ידי זה יהיו מקושרים ונאחזים העם אל הכהנים והכהנים אל העם ויהיו נכבדים בעיניהם, ואז יזכו לאשה ותוליד בנים ובנות ובמלואת ימי טהרה תביא אל הכהן הקינים ויברך אותם שיזכם ד’ תמיד בשמחות כאלה ולגדל את בניהם לתורה ולחופה ולמעשים טובים. מה שאין כן אם עינו צרה בעשרים וארבע מתנות כהונה, אזי אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת וכן שאר יסורים אשר יטרידו את מוח הכהן ולהיות ידיו מלוכלכות בשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, ואז ירגיע את רוח הצר עין כאשר יראה כי  גם הכהן ישיג פתו בזיעת אפים ובטורח גדול.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

מספר הצפיות במאמר: 2

תומכי רבנים: חלק ב – פרנסת כהנים ותלמידי חכמים, הסכם יששכר וזבולון והדמיון לחברת ביטוח / הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד

שפע כלכלי

וזהו שתקנו לברך לעסוק בדברי תורה ולא תקנו לברך ללמוד את התורה, יען כי ללמוד לא כל אדם זוכה ולאו כל מוחא סביל דא. אך לעסוק, דהיינו לעשות עסק עבור התלמיד חכם למען יוכל התלמיד חכם ללמוד את התורה, כמו שפירש רש”י כל העושה פרקמטיא לתלמיד חכם שמתעסק בממון תלמיד חכם כדי להגיע לידם שכר והם פנוים לעסוק בתורה וזהו נקרא עסק התורה אשר לזה יוכל כל אחד לזכות על ידי שמהנה לתלמיד חכם מנכסיו, כי לולא זאת נשתכחה תורה מישראל. כי מי יוכל לקוות מבעלי בתים העוסקים במשא ומתם לחשוף תעלומות אשר אך התלמיד חכם ברוב שקידתם דולים ומשקים גם לצאן מרעיתם אשר לאור חכמתם יתהלכו ועל ידם מתדבקו בשכינה שהיא אש אוכלה אש, ועל ידי זה ינצלו מדינה של גיהנם, כמו שאמרו חז”ל חגיגה, תלמיד חכם אין אור של גיהנים שולט בהם קל וחומר מסלמנדרי, כי אש התורה מגינה עליהם ודוחה מהם אש של גיהינם, ולכן גם המחזיקים בידי לומדי תורה יחסיון בצלם, כי בצל החכמה בצל הכסף. מה שאין כן מי שפורש מלהחזיק בידם נופל בגיהנם. וזהו שאמרו חז”ל במסכתא בבא בתרא דף ע”ח כל הפורש את עצמו מדברי תורה אש אוכלתו, שנאמר מהאש יצאו כו’, כי אז נשארו בלי מחסה.

נמצא שהענין שנצטוו ישראל לפרנס כהניהם ותלמידי חכמים שבהם הוא כמו שבכל הערים הגדולות יש חברות אחריות מאש ומכריחים את כל הבעלי בתים להכניס סכום קצוב מכל הונם ורכושם לקופת החברה בכל שנה למען ינצלו מאסון אש, כי אז יקבל מהחברה מחירו ולא ישאר חלילה בעירום ובחוסר כל, כך ציוה ד’ להחזיק בידי לומדי תורה ולהעניקם מטובו ומיגיעו ואז יהיה לבו סמוך ובטוח כי נפשו בטוב תלין. וזהו פירוש שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, כי ידוע אשר יששכר וזבולון עשו גם כן על דרך זה, יששכר עסק בתורה וזבולון מפרנסו. והנה מדרך המבטיחים את עצמם בחברת אחריות מאש בכל פעם שנושאים מכסת כסף האחריות להחברה נפשם ירעה על הוצאות כספם אשר ברוב עמל השיגיהו לתת אותם לאנשים היושבים ספונים בביתם והם השאננים ומתענגים על רוב טוב מיגיעת אחרים, אך כאשר יזדמן כי תצא אש ותאכל יגיעו עד היסוד והוא בא אז בכח האחריות לבשר את נזקו והם משלמים לו בכסף מלא בעד כל חוט ושרוך נעל, אז הדבר להיפך, הוא ישמח מאוד כי בעד סך מועט שהכניס להם יקבל מהן עתה הון עצום ומצילו מרדת שחת. אך בעלי האחריות אינם שמחים אז כי הפסידו עליו הרבה. כן הוא הדבר אצל יששכר וזבולון, זבולון ישמח בצאתך כאשר יצא מזה העולם ויבא להעולם אמת אז יראה כי כל מחמדי ומנעימי ההבל ועסקיו הרבים עלו בתוהו ויאבדו ומאומה לא נשאר מעמלו ואך עבור מעט מכסת כסף האחריות ששלם להחברה הלזו מצילהו מדינה של גיהנים ונותנת לו אחרית ותקוה להיות נשמתו צרורה בצרור החיים את ד’ ולהתדבק בד’ יתברך, אז פחד ורחב לבבו ויקרא משמחת לבבו טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. אך אצל ישכר הוא להיפך כי הוא אך ישמח באהליך כאשר יושב באהל של תורה בעולם הזה וזבולון מטיל לכיסו ומפרנסו ולא נצרך לו לפרוש את עצמו לימים ומדבריות ולהעמיד את עצמו במקום סכנה קור וחום ופחד גנבים וגזלנים ואחריות יוקרא וזילא כי אם יושב בחדר אהלה של תורה ומחמם את עצמו אצל התנור ושם מטה וכסא ושלחן ומנורה ומחדש חדושי תורה וישמח בהם מאוד, אך כאשר יבא לעולם האמת ושם יראה שמוכרח הוא ליתן מחלקו גם לזבולון שעולה להון רב, כמו שאמרו חז”ל יפה קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, אז לא ישמח ישכר אשר בעד שכר מועט שקיבל, כי במה נחשב הוא, מוכרח עתה לפזר עבורו הון רב. נמצא כי תכלית כוונת מתנות כהונה הם אך לטובת הנותנים כי על ידם יזכו להתברך בעולם הזה מכל טוב, כמו שדרשו חז”ל ברכות דף ס”ג, ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה ממון הרבה, וכן להיפוך כאשר לא יתן לכהן אז הקב”ה יתן לו מתנת כהונה כמבואר שם, וכן במדרש תנחומא מעשה כזה, וגם יזכו על ידם לעולם הבא ולהנצל מאש של גיהינם:

ובכל זאת להפיס דעת הכהנים ותלמידי חכמים לבל יראו את עצמם כאילו אכלו נהמא דכסיופא וכן הבעלי בתים לא יתרעמו עליהם שאוכלים אצלם לחם של חסד חנם לכן צוה ד’ יתברך על כמה ענינים לבא אל הכהן ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, שאת או ספחת והובא אל הכהן, ואיש כי תשטה אשתו והביא אל הכהן, זה ימצא מחט בקורקבן התרנגול וזה ימצא חטה בהלביבות על פסח, זה ימצא מחט בהמסס, זו תמצא כתם  כגריס ועוד, ואצל זה נשתטת אשתו ומבקש היתר מאה רבנים להתיר לו חרם דרבנו גרשום, זה ישיא את בתו לאיש ובעבור שנה אחת ימות בלא זרע ותבוא להרב לסדר לה חליצה, וזו תבוא להתיר עגונה או לסדר גט וכדומה מכל צרה שלא תבוא יבאו להרב המורה או להכהן לדרוש עזרתו והרב יעיין בספרים וילאה את מוחו ועיניו למצוא להם היתר בכח התורה, אף כי באמת העיקר תכלית כוונת הכהן והמורה הוראה לא אך בעבור עניינים אלו ועל כל צרה שלא תבוא חלילה, כי אם לתכלית היותר טוב והמועיל בזה, כאשר בארנו כי הם אך למען הפיס את דעתם.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

מספר הצפיות במאמר: 9

תומכי רבנים: חלק א – ובו יבוארו הטעמים לציווי על ישראל לפרנס את הכהנים / הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד

תמונת הרב צבי הירש פרידלינג

ב”ה ביסקוביץ

דרוש א’

תומכי רבנים

ממה שאמרתי בחידושי תורתי בסעודה שלישית בפרשת תולדות תפר”ח לפני המסובים על שלחני בבית מדרשי בפה ביסקוביץ יע”א.

איתא בזוהר הקדוש, ויתן לך האלקים מטל השמים, תא חזי שיר המעלות אל ד’ בצרתה לי קראתי ויענני, דהאי קרא על עובדא דא עיין שם:

והנה יש להבין דברי הזוהר הלא רק בשעה שאמר יצחק ליעקב גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם לא הנה אז היה יעקב בפחדו סגי דדחיל דאבוי ידע ליה ואשתמודע קמוה, ואז שייך קרא דבצרתה לי קראתי, וכמו שאמר ר’ אליעזר שם בזוהר, אבל בשעתיא דברכתא דברוך ליה יצחק אביו ואמר ליה ויתן לך מטל השמים, הלא אז כבר עבר הפחד ואין שייך כלל אז קרא דבצרתה לי קראתי כמובן.

ונראה לפי עניות דעתי בהקדים מה שכתב בהספר חמש ידות על הענין הבאת המצורע אל הכהן שיש להבין מה זה ענין כהונה אל המצורע כי היה רק לדרוש ברופאים ולהביאהו אל בית החפשית. גם על הענין מהשתי הצפרים לשחוט האחת ולטבול בדמה את השניה ולזרוק על המטהר ולשלחה על פני השדה גם כן הוא ענין עמוק מאוד ודרשות חז”ל ידועות ובכל זאת טוב גם לנו להשיג מעט איזה מוסר והנהגה ישרה מזה כי אורייתא סתום וגליא, ולבד הטעמים הכמוסים בזה שיש בו, בודאי יש בו גם טעם ונימוק ישר המתאים על פי הגיון אנושי והיא:

דהנה ידוע שהכהנים היו תמיד מורי הוראות בישראל, כמו שאומר הכתוב ולהורות את בני ישראל את החוקים וכו’ כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו’, וכנגד זה ציווה ד’ לבני ישראל לתת להם כ”ד מתנות כהונה ואף כי המצוה הזאת מתקבל גם על פי טעם פשוט, כי על כן צוה ד’ יתברך לפרנס את המורה הוראות שלהם כדי שיהיה להם פנאי להגות בתורה ולמשקל ולמטרי בשמעתא אשר לזה נצרך יגיעה רבה ולהיות בקי בכל חדרי התורה ובמי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות חבילות של משנה, כמו שדרשו חז”ל עירובין דף נ”ה על הפסוק ולא מעבר לים היא, אמר רבי יוחנן לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים.

אך זה הטעם לבד לא יספיק לזה כי אז יקשה לנו מדוע יטיל ד’ יתברך על ישראל לפרנסם, הלא אין מעצור לד’ להושיע וביכלתו יתברך גם להמציא להכהנים ותופסי התורה פרנסתם בעתים על ידי סתרי פלאותיו, כמו שהוא זן ומפרנס לכל בשר, כמו שדרשו חז”ל כתובות ס”ז, ואתה נותן להם את אכלם בעתו, מלמד שלכל איש ואיש הקב”ה מזמין לו פרנסתו בעתו, ומדוע יעמוס הקב”ה על ישראל לפרנסם ואולי יצר עינם מלתת מלחמם ויגיעם להכהנים אשר לא עמלו ולא גדלו בו. אך באמת יש עוד טעם לזה והוא האמתי על פי מה דאיתא במסכת כתובות דף קי”א, ואתם הדביקים בד’ אליקיכם, וכי אפשר לאדם לדבוק בשכינה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ומהנה לתלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו מתדבק בשכינה. וכן אמרו בפסחים (דף נ”ג) כל המטיל מלאי לכיס תלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף, באשר כי כל אחד מישראל טרוד בפרנסתו ואין להם פנאי לזכות בכתרה של תורה, ולכן צוה ד’ יתברך לפרנס דיניהם וסופריהם ומורי הוראות שלהם ועל ידי זה יזכו גם המה לאור באור ד’.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

 —

הרב צבי הירש הי”ד ב”ר דב בער פרידלינג נולד בשנת תרנ”ג בזאמושץ’. בהיותו בן אחד עשרה נפטר אביו. בנעוריו למד בבתי המדרש בעיר הולדתו, ומשנת תרע”א פרסם מאמרים תורניים בקבצים רבים ובהם “המאסף”, “תל תלפיות”, “אסיפת חכמים”, “אהל יצחק”, “וילקט יוסף”, “שערי תורה”, “דגל התורה” ועוד.

לפני מלחמת העולם הראשונה, ארגן עם אחיו קבוצות ללימוד תורה בבית המדרש לצעירי העיר ופעל לחיזוק ולביצור חומות הדת. יריביו האנטי-דתיים רדפוהו בשל כך בחמת זעם ובאלימות קשה ואף העלילו עליו לפני השלטונות והביאו למאסרו.

היה חתן הרב לוי מאנטנער זצ”ל דיין מבעלזא. נדד וסבל במלחמת העולם הראשונה, חלה קשות, היה מספר פעמים בסכנת מוות מחרב המלחמה ושכל את בתו. כתבי חידושיו ופלפוליו הרבים נשרפו בבית חותנו בבעלזא בעת המלחמה ההיא. בשנת תר”פ עבר הרב לוי זצ”ל להתגורר בביתו בזאמושץ’ עם שלשה מנכדיו היתומים.

בזיווג שני נשא את מרת יהודית בת רבי יהושע עוזיאל ויינטרוב זצ”ל, האדמו”ר ממארקשוב שהתגורר בוורשה.

מתרפ”ד,1924, כיהן כרב בביסקופיצה, שבגליציה המזרחית, שם הקים את בית הספר “בית יעקב”, מקווה חדש, ותיקן את בית הכנסת ואת בית המדרש. רוב תושבי העיירה היו מגיעים לשיעוריו הקבועים ולדרשותיו יצא שם לתהלה.

ואחרי זמן מה הוציא לאור את הירחון התורני “הבאר”, עם תוספת מיוחדת לנוער, “הדלי”. החוברות הביאו את דברי רבים מחכמי הדור, מכל קצווי תבל. קובץ “הבאר” בשנה הרביעית יצא לאור לאחר הפסקה “מפאת כי עורכו היה טרוד בעניינים פרטיים ומשפחתיים” (דגלנו, סיון תרפ”ח, שנה ז חוברת ז, עמ’ 17). אף שהיה גדול ובקי להפלא, בעל מחשבה מעמיקה ומקורית, ועסק בפילוסופיה ומחקרים בכל שטחיי החיים, תווך הבנת נפש העם ותכונת האדם, כתב את כל חיבוריו והסכמותיו בענווה רבה.

בשל הירידה בכבוד התורה ראה לנכון לכתוב את הספרים “רץ כצבי” (ב”כ) ו”קיום העולם” המעוררים לכבד ולהוקיר את תלמידי החכמים ולומדי התורה, לתמוך בהם ולגדל את הבנים לתורה וליראת שמים. בהקדמת ספרו “רץ כצבי” הביא את ייחוס משפחתו. היה גיסו של הרב ר’ צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד, ויחד פעלו רבות בשדה הרבנות. בהקדמת ספריו מאחל לאשתו שתבורך מאדון כל להיפקד במהרה בפקודת ישועה ורחמים בבנים תלמדי חכמים וחיים ארוכים ומזונות מרווחים ובשמחת ישרי לב. (בדף עד ב”יד ושם” כותבת אחותו את שמות ילדיו הקטנים שנולדו אח”כ ונספו בשואה).

בספרו “חיים הנצחיים” עמד על חיוב הבן לכבד את הוריו לאחר מותם ופירט את כל הדינים והתפילות לעניין זה.

ספריו והחוברות שערך מעוטרים בהסכמות נלהבות של ראשי הרבנים והאדמו”רים.

בתרצ”ו,1936, עבר לוורשה, ושם התמנה כרבה של שכונת פאוואנזיק, כדי להרחיב את פעולתו החינוכית והרבנית במרץ רב. אך בשל צוק העיתים הלך והחמיר מצב יהודי פולין מיום ליום. תנאי המחיה היו קשים והיוקר היה רב, עד שבקושי רב החזיקו מעמד המוסדות הדתיים והציבוריים הוותיקים ולא ניתן היה להגשים את התוכניות החדשות שהגה הרב צבי הירש. בשנים אלה ידע הרב מחסור ואף רעב, וקשיי הפרנסה דכאו את רוחו של הרב שביקש לפעול גדולות ונצורות.

בשנת תרצ”ח פרסם כי סידר לדפוס ספר תהלים עם פירוש “ילקוט צבי”, בחמישה חלקים, ובו ליקט מתוך אלפי ספרים את תורת הבעל שם טוב, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, בתוספת נופך משלו.  אך נראה שלא זכה להוציא לאור את הספר.

בחוברות אונזער גייסט, ניתן למצוא מספר מאמרים מאת הרב פרידלינג הי”ד, כגון: שלום ואחדות קיום התורה והיהדות (תרפ”ז) דרוש וועגען קינדער ערציהנוג (תרפ”ט) וכן נמצאו שם מאמרים מאת הרבנית יהודית הי”ד משנת תרפ”ח ומתרפ”ט.

כשפרצה מלחמת העולם השניה נהרס בית הרב בוורשה עד היסוד. הוא חזר בחוסר כל לביסקופיצה. שם נתפס ועבר התעללויות קשות ועינויים שייסרוהו והחלישו את גופו. בשנת תש”ג, כשהתנפלו עליו המרצחים הנאצים באלות ובקתות רובים, החזיר את נשמתו לבוראו. הי”ד.

הערה: את שנת לידתו חישבתי מתוך כתביו. שנים אחרות הוצעו לשנת לידתו בדף העד ובאלה אזכרה.

מקורות: מאמרים וספרים מאת הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד, אוצר הרבנים, אלה אזכרה ז, רבנים שנספו בשואה ועוד.

 

מספר הצפיות במאמר: 41