התורה פתחה במילה “בראשית” להורות לנו את מעלת התורה / הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר הי”ד

מה טעם פתחה התורה בבראשית

איתא במדרש רבה סדר בא החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (משלי ה) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. עיין שם.

וצריך להבין שייכות הפסוק. ונראה דהנה זה ידוע לכל דעיקר בריאת העולם לא היתה כי אם בשביל התורה, כמאמר חז”ל (בפסחים ס”ח ובנדרים ל”ב) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי וכו’. עיין שם. וכן כתב רש”י על התורה בתחלת בראשית וזה לשונו, המקרא הזה אומר דרשני, בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית וכו’. עיין שם. ופירשתי בכוונת רש”י שכתב המקרא הזה אומר דרשני, דמה היה קשה ליה לרש”י בלאו האי דרשה, דאם נאמר דהוה קשה ליה במאי דהתחיל התורה בתיבת בראשית, הא זה כתב מקודם אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה וכו’. עיין שם. והנה איתא במסכת מגילה (דף ט’ ע”א) מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב”ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת, וכתבו לו אלהים ברא בראשית. ופירש שם רש”י, שלא יאמר בראשית שם הוא ושני רשויות הן וראשון ברא את השני. והקשו עליו בתוספות, הא בראשית אין שם כלל, וכתבו וזה לשונם, ונראה לפרש שהיונים היו יודעין שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם כן אלו כתבו בראשית קודם היה אומר ב’ רשויות הן, ותיבה הראשונה הוי בורא אחד ואלהים הוי השני, משום הכי הפכו לו. עיין שם.

ולפי זה נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות מה היה הכרח להקב”ה במה שנתן לנו תורתנו הקדושה להתחיל בתיבת בראשית מקודם, ולא בתיבת אלהים, ולכך כשאירע אחר כן בעת תלמי המלך כנס הזקנים לכתוב לו התורה הוה צריך אז הקב”ה ליתן עצה בלב כל אחד שיכתבו לו בתיבת האלהים מקודם מחשש הנ”ל, ואם כן הא באמת הוה יותר טוב שיתן לנו התורה בתיבת האלהים מקודם, ולא הוה צריכין למיחש משום סברת חיצוניות. על כן נראה לעניות דעתי דזה הוה קשה לרש”י הנ”ל, וזה הוא דכתב בראשית המקרא הזה אומר דרשני, כלומר מדהתחיל התורה בתיבת בראשית מקודם, על כורחך צריכין למימר דלא פשוט הוא אלא לדרשני, והלכך דריש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, כלומר דלכך נכתב בראשית מקודם להראות לנו דמה שברא הקב”ה השמים והארץ לא ברא בשביל שום דבר כי אם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חז”ל הנ”ל אלמלא תורה וכו’, הרי חזינן מזה איך תורה הקדושה היא חשובה דבשבילה הוא עיקר בריאתנו לעולם, דהקב”ה לא חס על כבודו, דהא על תיבת בראשית מקודם נוכל למימר חס ושלום דשתי רשויות יש, אך בכדי להורות לן דרך שנדע איך להוקיר התורה דהיא עיקר בריאתנו.

ואם ישאל איש, אם נאמר דכח התורה גדול כל כך דמעשה בראשית לא נברא כי אם בשבילה, למה אנו רואין בזמן הזה איך בני תורה שיגעו הרבה בתורה, כמה וכמה שרויין בצערם ומוכרחים להיות נודדים לבקש לחמם הצר, אם כן מוכרח מזה כי אין רצוי כהקב”ה כל כך את תורתנו הקדושה במה שנשמרנה בתכלית השמירה. נראה לעניות דעתי כי אין זה שום שאלה. לבד מה שראיתי תירוץ על זה בדרשות מהר”י מינץ דרוש כ’ מצאתי אחר כך במדרש רבה סדר פקודי מביא שם מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר, והיו רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה אחד של פני מרון, ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם, זהב אתם מבקשין, הרי זהב, טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. הוי ותשחק ליום אחרון. עיין שם.

ואם כן ליכא שאלתם הנ”ל מידי, דלאו כל אדם זוכה לשני שולחנות, כי אם מעט מזער, כדאמר רבא (בהוריות י’ ע”ב) אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמא מי סגי להן. עיין שם.

ובזה נבוא לבאר המדרש רבה שהתחלנו, דבאמת צריכין להבין הפסוק החודש הזה, דלכאורה נראה דהוא כפל לשון, דהא אחרי דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, למה כתב עוד ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דהא היא היא, דמחצי פסוק ראשון ידעינן גם כן דחודש ניסן הוא ראשון לחדשים. על כן נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות על גוף הדין, דהא אחרי דתשרי הוא ראשון לשנים, כן הוה צריך להיות תשרי ראשון לחדשים. ומצאתי אחר כן בדרשות הגאון בעל נודע ביהודה בספרו אהבת ציון בסוף דרוש שני, וזה לשונו, והנה ניסן הוא ראש החדשים שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, ולכאורה קשה תשרי היה ראוי להיות ראש חדשים שבו נברא העולם, מכל מקום תחלת הבריאה היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן, כמו שפירש רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שאז התחיל לצוות לעמו תורה ומצות, ובשביל זה נברא העולם מעיקרו, ונמצא יחוס עיקר בריאת העולם הוא מניסן. עיין שם.

נמצא לפי זה אחרי דקיימא לן דאף בתשרי נברא העולם, מכל מקום משום דעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן כנ”ל, הלכך צוותה התורה למנות החדשים מניסן. אבל זה ידוע דאימת שייך למנות מניסן כי אם דווקא זה האיש אשר למד תורה הקדושה או מחזיק תלמידי חכמים, אבל זה האיש אשר לא למד ולא החזיק ואינו עושה כלום בעבודת ה’ כי אם בדברים החומרים לבד, בוודאי אליבא דאמת צריך הוא למנות החדשים מתשרי, אחרי דבריאת העולם היה בתשרי ומתכלית התורה דהתחילה בניסן הא אין מה האיש כי אם במה שהוא בריה בעלמא, ועיקר הבריאה בלי תכלית הא היה בתשרי ואם כן הוא צריך למנות מתשרי, ובשבילו לא היה כדאי לברא העולם, ועל האיש הזה יפה אמרו חז”ל (בפסחים מ”ט) עם הארץ אסור לאכול בשר, כפי מה שכתב מורינו הרב יצחק עראמה בעקידת יצחק שער מ”א, שכל הנבראים מן ארבעה סוגים, כל אחד ניזון ממדרגה הפחותה ממנה, כידוע. כי הצומח עיקר מזונו מסוג הדומם הנצב תחתיו, כי יונק הצומח מחלב האדמה אשר הוא יושב עליה ומתגדל ומתרבה, והוה זה אחרי כי צורת הצומח גבוה מצורת הדומם ומיקרת צורתו שיש לו מהדומם, משום זה הוה הדומם לו למזון. וכל הבעל חי בלתי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו הוא יותר יקר מן הצומח. כן הבעל חי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו יותר מבעל חי בלתי מדבר, הלכך מזונו מבעל חי בלתי מדבר. אבל עם הארץ אשר אין בו יתרון משאר בעלי חיים, יפה אמרו חז”ל הנ”ל, דאסור לאכול בשר, אחרי דאין בו יתרון מהבהמה. וכמדומה לי שזה הרעיון על החז”ל, דעם הארץ אסור וכו’, ראיתי בספר אחד. כן זה ידוע דמי שיש בו חשיבות עצמו בתורה או בחזקת לומדי תורה זה מקרי על שמו, ומי שאין לו חשיבות עצמו ויש חשיבות אחרים, דהיינו במה שאביו גדול בתורה אזי מיקרי על שם אביו, כדאיתא במס’ אבות בן זומא אומר, וקרו ליה בן זומא, פירש הברטנורא, משום שלא היה אז מוסמך הלכך קראו ליה על שם אביו. עיין שם. וכן איתא בגמרא (במס’ תענית דף ג’) זימנין דקרו ליה בשמו רבי יהושע בן בתירא וזימנין דקרו ליה בשמו דאבא, הא מקמא דסמכוהו והא דלבתר דסמכוהו. ופירש רש”י וזה לשונו, מקמא דסמכוהו, שלא היה חשיבות עצמו, היה נקרא על שם אביו וכו’. עיין שם. וזה הוא כוונת הכתוב הנ”ל, עם כפילת לשונו, החודש הזה לכם ראש חדשים, כלומר הוו יודעין דהחודש ניסן הוא צריך להיות לכם ראש חדשים, אף דעצם בריאת העולם היה בתשרי כנ”ל, אבל למנות החדשים צריכין למנות מניסן, כיון דבו מתחיל כוונת הבריאה, לפי שאז התחיל הקב”ה לצוות לעמו תורה ומצות כנ”ל, ואם כן  הא לא כל אדם יכול למנות מניסן, כי אם דווקא מי שיש בו תכלית התורה, אבל מי שאין בו  תכלית התורה צריך הוא למנות באמת מתשרי דאז היה הבריאה הפשוטה, ותכלית הבריאה מניסן הא אין בו, כנ”ל.

וזה הוא דחוזר הכתוב בכפילת לשונו, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר אם באמת אתם יכולין לקרות ניסן ראשון מחדשי השנה, דהיינו דיהא בכם התכלית מניסן, דהיינו תורה ומצות. ולפי דברינו מקודם דמי שיש בו תורה ומצות הוא עיקר החשיבות, חשיבות עצמו, ואינו צריך להתייחס על שם אביו או על אבי אביו, הלכך שפיר קאמר על זה המדרש רבה הנ”ל, הדא הוא דכתיב יהיו לך לבדך, כלומר חשיבותך יהיה לך לעצמך, חשיבות עצמך, ואין לזרים אתך, ואינך צריך להתייחס על שם אחרים. כן נראה לעניות דעתי לבאר דברי המדרש הנ”ל.

הרי חזינן מזה איך דהתלמוד התורה חשובה להקב”ה דבשבילה ברא העולם, ואם כן בוודאי מי שיגע ועמל בתורה, משום דהתורה חשובה בעיניו אחרי דבשבילה הוא הולך על הארץ ונותן הקב”ה לו לב להבין בדברי רבותינו הקדושים בתלמוד ובפוסקים ולחדש איזה דבר בכוונת דבריהם כפי שכלו, בוודאי נפשו משתוקק להפיץ על פני תבל. לבד מה שיש איסור אם לא יעשה כן, כדאיתא בספר חסידים סימן תק”ל, כי הקב”ה גוזר מי יהיה חכם וכמה ספרים יעשה, יש שגזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה. וכל מי שגילה לו הקב”ה דבר ואינו כותבה, הרי גוזל מי שגילה לו. וכתב שם בפירוש אזולאי משם רבינו אליעזר מגרמיזא, שכל מי שמגלין לו ואינו כותבה, עתיד ליתן את הדין. עיין שם. וזה ידוע לכל כי בזמניהם היה למודם בספרים נכתבים, הילכך כתבו בלשון כתיבה, אבל בזמנינו הדפוסים הם הכתיבה, וזה ידוע דאלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צ”ב) ואם כן בוודאי צריכין למידע איך חוב מוטל על כל איש ואיש להשתתף לאותה מצוה. וכפי הנראה דבזמננו דמצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, כדאיתא ביורה דעה סימן ר”ע סעיף ב’, ולפי דעת השאגת אריה סימן ל”ו בזמנינו מצות כתיבת ספר תורה אפילו מדרבנן ליכא, עיין בפתחי תשובה בסימן הנ”ל, ועל זה חזינן דאפילו אנשים דהם מדלי דלות מפזרין ממונן בפיזור רב יותר מכדי מדתן, ועל כתיבת שאר ספרים המחודשים הם צופים בעינא בישא ובפנים זועפות, צאו וראו מה דאיתא כמדרש רבה סדר ויחי, זבולון קודם יששכר, ולמה כן, אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו. עליו הכתוב אומר עץ חיים היא וכו’. עיין שם. ובריש מתניתין דזבחים איתא שמעון אחי עזריה אומר, ופירש רש”י שם, על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צרכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, לפיכך נקרא על שמו, שלמד על ידו. וכן איתא ברש”י (סוטה כ”א ע”א). עיין שם. ובפסחים נ”ג ע”ב, אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף. עיין שם.

הגם כי ידעתי כי דברי אלה הוא למותר, אחרי כי מי שיש לו ידים רפות, בוודאי לא יבואו לידו דברי אלה, מכל מקום מה שנראה לעניות דעתי כתבתי. ועתה הנני נותן שבח והודאה ואומר ברוך לאלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, כי על ברכיו נתגדלתי, אחרי כי אוכל לומר על עצמי כדאמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן, אחרי כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו מתה אמו (קדושין ל”א ע”ב). עיין שם. ויט עלי חסדו וישקני ממי ים התלמוד. ותהלה לאל כי הראיתי חבורי הנוכחי לרבותי הרבנים הגאונים מגדולי גאוני זמנינו המפורסמים במדינתנו, ומצא חן בעיניהם, ויתנו הסכמתם עליו, כאשר יראה הקורא, כן אבקש מהקב”ה שישלח לי עזרתו, ולזכני לשבת בד’ אמות של הלכה, וירם קרן התורה עלי ועל כל ישראל, כדברי המחבר זעירא דחבריא שלמה טוביה הלוי פרידלענדער, בן לאדוני אבי הרב המופלג ושנון וירא אלקים באמת מורינו הרב שלמה טוביה מילידי עיר שצוצין דפולין.

(הקדמת ספר תפארת שלמה)


הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר נולד בשצוצין בסביבות שנת תרכ”ד (1864), נולד לאחר פטירת אביו, ונקרא על שמו. בשנת תרנ”ט (1899) הוציא לאור את ספרו “תפארת שלמה” ובו ביאור לכמה סוגיות בש”ס ובפוסקים, וחידושים וביאורים על שו”ע יורה דעה. הספר מעוטר בהסכמות של גדולי רבני ליטא המפארים את הספר ואת מחברו כלמדן, בקי וירא שמים.  

לאחר פטירת רבי יוסף לייבל, שהיה רבה של העיירה רטנה, התעוררה מחלוקת לגבי מילוי ממלא מקומו. מכיוון שלא הצליחו לבוא לידי הסכמה, כיהנו בעיירה שני רבנים, הרב הטרסקאי רבי יעקב לייבלה והרב שלמה טוביה פרידלנדר. לימים עזב את העיירה הרב יעקב לייבלה, והרב שלמה טוביה נעשה מורה הוראה יחיד בעיירה, שנודע כלמדן מפורסם ודרשן גדול. בדרשותיו בבית המדרש גדול היה מביא שפע סוגיות מהש”ס, מעלה קשיים בהבנתם, ומברר את כל התמיהות והבעיות באמצעות עיון מעמיק בדברי הרמב”ם והמפרשים. שנים רבות לא קיבל מן הקהילה משכורת, והתפרנס מדיני תורה, ממכירת חמץ, מכספים שקיבל מעריכת חופות וממכירת שמרים. נפטר בעירו בטבת תש”א (ינואר 1941) ושמו מופיע ברשימת יהודי רטנה שנרצחו בשואה בספר הזכרון של הקהילה.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, רטנה – ספורה של קהילה יהודית שהושמדה עמ’ 30 וספר תפארת שלמה.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 4

גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים / הרב שמאי בן ציון הכהן פרידמן הי”ד

בית כנסת בקרקוב

ישתבח הבורא ויתהלל היוצר שבחר מכל אומות ישראל עמו, בשבילם נברא העולם לעבודתו, קרב אותם, תורת חיים ירשנו מאתו, וחיי עולם נטע בתוכנו.

והנה נודע מספה”ק שטוב לו לאדם שזיכה אותו השי”ת לחדש איזה חידוש, לחוקקו על ספר, ולהפיצו ע”פ תבל, שגם אחרים יהנו מתורתו, כמבואר בהגהות יעב”ץ סנהדרין צט ע”א. וזה לשונו: הלומ תורה וכו’ והכותב ומבאר אותה למען המשכילין יבינו והתלמידים יעמדו על האמת ויוסיפו לקח טוב, אין לימוד גדול מזה, ואין כבוד לתורה גדול מזה. עכ”ל.

ובספר פלא יועץ אות ס’ כתב וזה לשונו: והאיש אשר חננו ה’ חכמה ודעת יסדר ספרו למען יפוצו מעינותיו חוצה ויהיו שפתותיו וכו’ ובזה יקנה זכרון ויד ושם טוב מבנים ומבנות, וכל חכם יעשה בדעת ויבחר לעשות ספרים להועיל לרבים כגון לתרץ דברי הש”ס והראשונים שלא לשם ולתהלה רק לקשט את הכלה וכו’ עכלה”ק, עיין שם.

ועיין בפרי מגדים או”ח באגרת. לכן רשמתי למזכרת, מה שהולידו רעיוני […] וגם הנני מקיים בהדפסת חיבור זה מצות כיבוד אב, כי כן ציוה עלי  אאמו”ר הרב החסיד זללה”ה שאדפיסו.

והנה אמרתי לפרש מה דמבואר במס’ ברכות דף ח, ע”א. ואמר ר”ח בר אבא משמיא דעולא, גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים וכו’. עיין שם. והקשו המפורשים ז”ל, ממה נפשך אם הנהנה מיגיעו הוא ירא שמים גם כן, אם כן פשיטא דהוא גדול, דאית ביה תרתי, ירא שמים ונהנה מיגיעו. ולמה הוצרך להביא ראיה על זה. ואם זה הנהנה אינו ירא שמים, אם כן מדוע הוא גדול מירא שמים. עכ”ק. והנה במקום אחר כתבתי לתרץ קושיא זו, על פי דכתב הגאון הקדוש החיד”א ז”ל, דהא דקיימא לן שכר מצות בהאי עלמא ליכא, זה דוקא בשכר המצוה גופא, אבל התוספות ודקדוקי המצוה ומילי דחסידי שאדם מוסיף בכל מצוה גם מה שלא נצטוה על פי הדין, נהנה הינדם משכרם גם בעולם הזה. עד כאן דבריו. והנה מי שאינו מקיים המצוה רק כצורתה ותוארה שנכתבה בתורה, זה לא מקרי נהנה בעשייתה, רק מוכרח לקיים מה דכתיב בתורה הקדושה. מה שאין כן מי שמוסיף בכל מצוה דקדוקי מצות וחומרות ומילי דחסידי, זה מיקרי נהנה בעשייתה, שכל כך חביבה המצוה עליו, עד שהוא מוסיף עליה מדעתו דקדוקים וחומרות, גם מה שלא נצטוה על פי הדין.

ולפי זה יש לומר דדבר זה משמיענו הכא ר”ח בר אבא, גדול הנהנה מיגיעו, רצונו לומר דמי שנהנה ממה שמייגע עצמו בכל מצוה, ומוסיף עליהם חומרות מדעתו (דזה מיקרי נהנה מיגיעו) איש כזה גדול יותר מירא שמים, שאין עושה המצוה רק כצורתה שנכתבה בתורה, מחמת ירא שמים. דאלו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש וגו, רצונו לומר דאין לו שכר בעולם הזה דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך וגו’ אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, היינו דיש לו עולם הזה גם כן כנ”ל. ודו”ק.

וכעת נראה לעניות דעתי ליישב קושית המפורשים הנ”ל, דהנה יש שתי מיני דרכים בענייני לימוד התורה הקדושה. יש מי שלומד יומם ולילה ומחדש חידושים. ויש מי שאינו מחדש חידושים. והנה מי שמחדש בתורה הקדושה נהנה מלימודו יותר מזה שאינו מחדש רק שלומד מחמת שהוא ירא שמיםומקיים והגית בה יומם ולילה. ואף על גב שגם זה נהנה מאוד, כמאמר הכתוב פקודי ה’ ישרים משמחי לב, מכל מקום בעל מחדש נהנה הרבה יותר, כנודע מה שכתב הרמב”ם ז”ל, שאין שמחה בעולם כטעם התרת הספיקות. וזה יש לפרש בדברי ר”ח בר אבא, גדול הנהנה מיגיעו, רצונו לומר, דמי שנהנה ממה שמייגע עצמו בתורה ומחדש חידושים, הוא גדול יותר מירא שמים, דזה יש לו גם עולם הזה שנהנה מחידושיו, מה שאין כן הירא שמים אין לו רק עולם הבא. והבן. 

(הקדמת הספר בית שמאי)


הרב שמאי הכהן פרידמן הי”ד, מלמדני קראקא, נולד בשנת תר”ס [1900] לערך לאביו הרב בן ציון דומ”צ דובצק. בשנת תר”ץ הוציא לאור את ספרו “בית שמאי” ובו חידושים פלפולים על מסכת מכות, בהסכמת הרב חיים גלרנטר מקיטוב והרב שמואל פירר מקראס. ככל הנראה נספה בשואה בשנת תש”ב [1942] לערך.

מספר הצפיות במאמר: 10

על מקום המקדש אין יכולים הגויים לערער / הרב דוד ציטרננבוים הי”ד בשם הגאון מאוסטרובצה זצ”ל

מקום המקדש איננו שלהם

דברים חריפים נפלאים מהגאון הקדוש מאסטראווצי זצ”ל.

יש ליתן טעם למה ניתנה תורה במדבר, דהנה בעבודה זרה (דף ג) אמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי מלמד שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובוהו. והיינו דאמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה. אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. והקשו המפרשים למה דוקא ארץ “יראה” שמא לא יקבלו את התורה ולא שמי ושאר מעשי בראשית. ואמרתי בילדותי על פי מה שאמרו המפרשים, מה קאמר שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית, ממה נפשך, מתי התנה, אם קודם הבריאה לא היה עם מי להתנות, ולאחר הבריאה לא חל התנאי, דקיימא לן [בבא מציעא דף צ”ד] מעשה קודם לתנאי אינו תנאי. ותירץ הזרע אברהם דכיון דהארץ היתה מרחבת כל ששת ימי בראשית, חל התנאי על מנת שהתרחבה אחר התנאי. ולפי מה שאמרו בארשית רבה דנקראת ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, משמע דשום בריאה לא התרחבה רק ארץ לבדה, אם כן אתי שפיר דלא חל התנאי אלא על הארץ לבדה, על מנת שהתרחבה, דהיה תנאי קודם למעשה, ולא שאר מעשה בראשית, משום הכי רק הארץ לבדה יראה ושקטה. וז”פ [א”ת].

ובזה יש לומר מה שכתוב בראשית רבה, דמשום הכי נתנה תורה על הר סיני ואל על שאר הרים, משום דאין לך הר שלא עבדו עבודה זרה, כמו שכתוב במסכת עבודה זרה (דף מה). והקשו המפרש מדוע לא ניתנה תורה על הר המוריה, דנבנה עליו בית המקדש, דבודאי לא נעבד עבודה זרה, דאם כן היה אסור לגבוה. ולפי מה שביארנו יש לומר (דבעבודה זרה דף ד,ב) איתא שכפה הקב”ה הר כגיגית על ישראל, ואמרו להם אם אתם מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. וכתבו המפרשים, דהיינו משום התנאי שיחזיר העולם לתהו ובוהו. וכבר כתבתי דהתנאי לא הוי חל אלא על מנת שהתרחבה הארץ, ואיתא (ביומא דף נ”ד) “ושתיה” היתה נקראת, תנא שממנה הושתת העולם. מבואר דמקום המקדש היה תחילת בריאת הארץ שברא הקב”ה קודם שהתרחבה, אם כן הר המוריה, שהוא מקום המקדש לא היה יכול לכפות כגיגית בכח התנאי, דהא התנאי אחר המעשה ולא חל התנאי על הר המוריה, והוצרך הר אחר, ולא נמצא הר שלא נעבד, רק סיני.

ועל פי זה יש לומר מה שכתוב במדרש רבה ובילקוט פרשת וישלח דעל מקום המקדש אין אומות העולם יכולים לערער ולטעון ליסטים אתם כיון שקנה דודו מארונה עיי”ש. ואינו מובן דאכתי יערערו על שאר ארץ ישראל. ואם יש תירוץ אחר, גם על המקדש אין טענה. ולפי זה אתי שפיר, דבאמת כתבו המפרשים דאין טענה לאומות העולם כיון דמעשה בראשית היה תלוי בתנאי, אם יקבלו ישראל את התורה, הוי הכל של ישראל, דהוי כמציל מזוטו של ים. אך כבר כתבנו שהתנאי לא חל אלא על מנת שהתרחבה הארץ, אבל מה שהיה בתחילת הבריאה הוי מעשה קודם לתנאי ואינו חל, אם כן יש לאומות הבריאה טענה על מקום הבריאה מימלא, לפי מה שכתוב ביומא דמקום המקדש היה תחילת הבריאה, שפיר קאמר המדרש, דגם בזה יסתם טענתם, דמקום המקדש קנה דוד מארונה בדמים, ואם כן שוב אין שום טענה לאומות העולם, דמקום המקדש קנוי לישראל בדמים, ושארי העולם הצילו מזוטו של יום. ודברי פי חכם חן.

(זר זהב)


הרב דוד ציטרננבוים, נולד בזמיגרוד בשנת תר”ל (1870) לערך, להוריו, הרב זישא וליבא. הוציא לאור בבחרותו את ספרו “דברי דוד”, בהיותו “בחור כהלכה חריף, ושנון ירא ושלם” (מתוך הסכמת הרב בנימין זאב גלר אב”ד בוברקא),  ואת ספרו “זר זהב” (תרצ”ג). הרב סיני הלברשטאם הי”ד היה בין הרבנים שכתבו הסכמות לספר “זר זהב”.

חתן ר’ חיים הערבאך מגריבוב, לשם עבר. הכין עוד שני כרכים לדפוס, אך לא הספיק להדפיסם.

ככל הנראה, נספה בשואה.

 

מספר הצפיות במאמר: 6

לא יזכה למתיקות התורה אלא מי שנזהר ללמוד תורה בהתמדה ולקיים מצוותיה / הרב מרדכי פארהאנד הי”ד

תמונת מרדכי פארהאנד הי"ד

אכל בני דבש כי טוב ונפת מתוק על חכך. כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית ותקותך לא תכרת (משלי כד,יג).

הכוונה נראה לי בסיעתא דשמיא, אם נשאל את איש המוני בשוק אשר לא ידע אורחות חיים אמתיים האם התורה מתוקה מדבש וטוב סחרה היא מכל סחורה, הלא ילעג לשואל ויאמר בודאי שברבורים אבוסים, אווזות פטומות שמנות, שליו ודגים טובים מהם. ולמה כן יענה, כי במאכלים אלו טעם טעמם הטוב. אבל את טעם התורה לא טעם עדיין, לכן בעיני בשרו אווזות פטומות טובות מדף גמרא.

ברם, האמת הרי הוא עד לעצמו כי דברי תורה מתוקים וטובים מהם. רק מכיון שלא קרב עדיין אל היכל הקודש אינו מרגיש מתיקות עריבות נעימות וחביבות התורה. אבל מי שיראת ה’ כבר נגע ללבבו וטעם טעם התורה יגיל וישמח בשמחת התורה יותר מאשר ישמח במאכלים גשמיים ערבים ומתוקים לחיך.

בתהלים (יט,יא) פירשנו הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. גם עבדך נזהר בהם וגו’. להרגיש את מתיקות התורה היא רק אם גם עבדך נזהר בהם. אם למד את התורה ונזהר בהתמדת לימודה וקיום מצותיה, אם טעם את טעם התורה רק אז ישכיל ויבין מתיקות התורה מהי.

בדרך זה יש לפרש אכל בני דבש כי טוב ונפת מתוק על חכך. כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת וגו’. דע בני, אמר החכם מכל אדם, כמו שהנך יודע ומכיר את טיב ומתיקות הדבש משום שכבר היה על חכך וטעמת בהם, כן דעה חכמה לנפשך שמתוקה היא מדבש ונופת צופים, אם מצאת. אם מצאת וטעמת את טעם התורה, תדע להבחין את מתיקותה, כמו שידעת להבין את מתיקות הדבש רק אחרי שטעמת.

(דברי מרדכי: חלק ב על מועדים ודרשות. מאת הרב מרדכי פארהאנד)


הרב מרדכי פורהנד נולד בשנת תרמ”ו, לאביו הרב משה פורהנד אב”ד נייטרא מחבר ספר ‘אהל משה’. גדל בתורה ובחסידות בבית אביו ובישיבתו הגדולה בנייטרא. עוד בילדותו לקחו אביו לכמה צדיקים, ראה שם את תפילתם והנהגתם, והתברך מהם.

עבר ללמוד אצל רבי אליעזר דייטש מחבר שו”ת פרי השדה, אצל רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים אב”ד סיגעט מחבר קדושת יו”ט, ואצל רבי משה גרינוולד אב”ד חוסט מחבר שו”ת ערוגת הבושם.

בשנת תרס”ח נשא לאשה את הרבנית ברכה בת רבי יהודה ליכטנשטיין האדמו”ר ואב”ד בעטלאן. לאחר חתונתו שימש כמו”צ בבעטלאן למשך שלוש שנים. בשנת תרס”ט, כשהיה כבן 23, הוציא לאור את הספר באר מרדכי ובו תשובותיו ההלכתיות לשאלות הלכה למעשה חמורות, שנכתבו מתוך בקיאות רחבה בכל הש”ס. בשנת תרע”ב ערך והוציא לאור את ספרו של סבו רבי מרדכי שנפלד ראב”ד נייטרא, דברי יושר עה”ת. באותה השנה עבר אביו למאקאווא, והרב מרדכי מילא את מקומו כראב”ד ור”מ בנייטרא. הרביץ תורה בתלמידיו הצעירים בישיבתו הגדולה בנייטרא, וכתב הרבה שו”ת בתכתובת עם גדולי דורו. בשנת תרפ”ג הדפיס את ספרו “קנין חדש“, מכתב יד שחיבר בהיותו אברך בבעטלאן, ושמו יצא כפוסק ומושיב גדול. למד בהתמדה עצומה ובכל לימודיו ביקש לעמוד על מקורי הדין בספרות הראשונים. מחמת מחלותיו נסע בעצת הרופאים למקום המרפא במעראן שבאיטליה. הגיע לויציה וחיפש שם דפוסים קדומים של הש”ס, הרמב”ם והטור, והלך לרומא לחפש בווטיקן את הירושלמי על סדר קדשים. בשנת תרפ”ז הוציא את הספר באר מרדכי על שו”ע יו”ד, בעיקר על הלכות נדה וטבילה ושו”ת, והספר זכה הסכמות מפליגות של גדולי דורו, ומתוכו ניכרת גדולת המחבר ובקיאות גם בחכמת הקבלה. על ספר זה עמל במשך 7 שנים, מאז היותו בן 22. חיבר מהדורה נוספת של הספר, אך לא מהדורה זו לא הודפסה. בשו”ת מוזכר שחיבר חידושים על מסכתות תענית, הוריות, סוכה, מכות ורוב עבודה זרה, שו”ת גדול בארבע חלקי השולחן ערוך, ספר הלכות גדולות ששאל ושהשיב בתכתובת עם גדולי דורו, ספר פותח שערים על כללי השו”ס, זכרון שמואל על שניות לעריות והלכות מקוואות, ועוד ספרים נוספים.

התחבא בימי השואה בנייטרא זמן רב, גרש לזקסנהויז ונפטר שם בראש חודש שבט תש”ד. אשתו הרבנית הורעלה בברגן בלזן בשנת תש”ד. בתם מרת לאה זיסל, מתה שם, מיד אחרי השחרור בשנת תש”ה.

הרב מרדכי השאיר אחריו 42 חיבורים בכל מקצועות התורה, בהם על 15 מסכתות דף על דף, ועל מדרש ואגדה ועוד. מהם הוציאו לאור את הספרים באר משה על חג הסוכות (תשמ”ט), דברי מרדכי על מועדים ודרשות (תשס”א) ועוד. 

(המאור וזכרון בספר ח”ב)

 

מספר הצפיות במאמר: 20

תורה ותפלה חלק ב: תנאים לקיום מצוות תלמוד תורה כהלכתה / הרב אברהם גרודזנסקי הי”ד

מתורתו של הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד

גדולה היא מצות תלמוד תורה יותר מכל המצוות שבתורה, ולא כל הבא ללמוד מקיים בזה את המצוה כהלכתה. ישנם הרבה תנאים בגדרי המצוה, וזקוק הוא להכשרה נפשית ושכלית לפניה ולאחריה. אך ראשית כל צריך שידע האדם קודם הלמוד ובשעת הלמוד כי בתורת השם הוא עוסק. כי אין זה ספר של חכמה מסוג השכל האנושי, ואין מטרת הלמוד בספר התורה ללמוד חכמה לשם חכמה כדי להשיג סודות הבריאה ולהבין דרכי החכמה העליונה, אלא תורת השם היא. התורה מגלה לאיש הלומד אותה את רצון השם בכל תהלוכות החיים. האדם בשעה שלומד בה שואל באורים ותומים לגלות לו את רצון ה’ בכל מעשה, דבור, מחשבה והרגשה שלו. איך לחשוב לדבר ולהתנהג על חלד. כי אין זו תורה של אפשרות מפשטה בהנהגת האדם, אלא תורת חיים המקיפה את כל ענייני החיים, ומורה לו את הדרך הנכונה בכל תסבוכת מעגלי החיים. אין שאלה שלא יוכל האדם למצוא בה את פתרונה, אם רק יעורר את חפצו להסתכל בה נכוחה, ולדרוש בה את המעשה אשר יעשה והדרך אשר ילך בה.

החובה על הלומד תורה להכיר בכל עומק הכרתו “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”. התורה נתונה לעם ישראל בשביל שבחר בהם השם, והוא מברך לנותן התורה על הבחירה והנתינה כאחד. ברכה זו חיובה מן התורה, ובכל יום ויום הוא משנן לו אותה, ונותן הודאה על חלקו. ברכה זו מעמידה את האדם על מהותה של תורה, כי אין מי שראוי ללמוד בה ולהבין אותה רק אותו עם הנבחר מכל העמים. עם זה שנתעלה באמונה והגיע למדרגת נבואה “פנים בפנים דבר ה’ עמכם” (דברים ה,ד). רק הוא ראוי לקבל תורה מאת השם, מאורסה היא לו, ונצטווה לעסוק בה ולהבין אותה.

ואחרי שנתבהרה ונתבררה לו ההכרה הזאת, טרם גשתו אל הקודש, יצרף ויזכך את נשמתו בכור השלמות והטהרה, טהרת הלב ושלמות המדות. כמו שמבאר הרבנו יונה אה המשנה (אבות פ”ג) אם אין דרך ארץ אין תורה, וזה לשונו: צריך תחילה לתקן את עצמו במדות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות. לא שילמוד תורה ואחר כך ייקח לו מצוות, כי אי אפשר וכו’. וכן מבאר הוא את המשנה (שם) כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת וכו’, שלא יאמר אדם אשנה הלכה זו ואקיימנה, אשנה כל התלמוד ואקיימנו, אם כה יאמר לא תתקיים חכמתו, כי צריך תקון המדות תחלה ואחר כך תתקיים חכמתו. עיין שם. רואים אנו מזה שאף הלומד בלב נכון על מנת לעשות, אם לא הכשיר את עצמו קודם בשלמות המדות, אין חכמתו מתקיימת. וכל שכן אם חסרה לו יראת שמים, על זה כבר צווחו חז”ל (יומא ע”ב) אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. על זה נאמר “למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין”. עיין שם.

ואז, כשהוברר לו כל זה, והכשיר עצמו לכך, הוא נכון לקיים המצוה “לעסוק בדברי תורה”, ולבקש בתורת השם את מה שברור לו בכל מלא הכרתו. היינו שלמודו הוא ענין של דרישה, שהוא דורש וחוקר את רצון השם בכל מצוות שבתורה, כמו שאמרו (מכות כ”ד) “בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר, כה אמר ה’ לבית ישראל דרשוני וחיו. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק ואימא דרשוני בכל התורה כולה”. כי כל דברי הראשונים והאתרונים הלא הם התעמקות בהבנת הש”ס. וכל השקלא וטריא שבש”ס הלא הוא בהבנת התורה שבכתב וי”ג מדות שהתורה נדרשת בהן, כדי למצוא ע”י זה את הפרטים והאופן המתאים לרצון השם בדיני המצוות.

כי רצון השם, כפי שאפשר לאדם להשיג, מתגלה הוא בתורה. רצון השם הוא רצונו הכללי, המקיף את כל התורה כולה. הוא אינו מתחלק לפרטים, אלא מאחד אח הפרטים מכל מצוות התורה יחד נשלם רצון השם יתברך. ולא רק ממצוות אלא גם מתיבות שבתורה. האותיות שבתורה כולן יחד משלימות להביע את רצון השם. ובכן ספר תורה שחסרה בה אות אחת פסולה. אבותינו הקדושים הכירו את רצון השם וממנו הבינו את כל פרטי המצוות עד שלא ניתנו. כמו שאמרו “בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצוותי חוקתי ותורתי”. שמירת כל התורה כולה, אף תקנת חכמים כערוב תבשילין (יומא כ”ח) וכדומה, קראו אותה חז”ל הכיר את בוראו, כי ההכרה אחת היא.

לכן חייב האדם לידע את כל התורה כולה, גם חלק התורה של ההלכות שאינן נוהגות בזמן הזה. לבד בשביל שאפשר שיבוא לידי מעשה לכשיבנה בית המקדש, אלא הלימוד עצמו תורה הוא, כי מכל התורה כולה, מכל המצוות יחד נשלם רצון השם. גם חיוב האב ללמד תורה לבנו הוא עד שידע הבן את כל התורה כולה (שו”ע של הרב הלכות תלמוד תורה) כי זהו הגדר האמיתי של מצות למוד התורה, שיהא האדם יודע את כל התורה כולה, ומזה ישיג את רצון השם, כי ידיעה אחת היא.

על למוד שכזה אנו מברכים “אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעסוק בדברי תורה”. אין הצווי רק ללמוד, אלא לעסוק, ליגע ולעמל בדברי תורה עד שיבין אותם הבנה שלמה מקיפה ועמוקה, ואז ירגיש את טעמם ומתק דבריהם המשמחים לבב ומשיבים נפש. לכן סמוכה היא תפלת “והערב נא” לברכת המצוה, וברכה אחת היא, שיהיו דברי תורה ערבים בפינו, ונרגיש את טעם יינה. גם השמחה של למוד התורה היא אחת מתנאי המצוה (כמבואר בשו”ע או”ח סימן תקנ”ד), ואין שמחה כהתרת הספקות, כל כמה שהוא משתדל להבין מה שהוא לומד, כל מה שהוא ממשמש ומוצא בה טעם, הרי הוא מתחזק בקיום המצוה של “לעסוק בדברי תורה”.

למוד תורה שכזה, דרישת השם בכל עת, מה נעלה הוא אצל האדם! הוא כמו אותה המדרגה הכי עליונה שרק גדול הנביאים, משה רבנו, זכה לה. רק לו היתה נתונה הרשות לדרוש את השם בכל עת, ועל כל דבר ספק אמר “עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם”. מעלה זו שבדבר השייך לנבואה לא זכה לה כי אם משה רבנו, זכו לה כל ישראל בדברים השייכים לתורה. אין זכיה זו רק רשות, אלא חובה. חוב על כל אחד מישראל להגות בתורת השם תמיד בכדי לדעת “מה יצוה ה'”. אם מסתפק הוא באיזו דבר הלכה, יהגה בה יותר ויותר, “עמדו ואשמעה”, עד שתתגלה לו התשובה האמתית, וידע את האסור והמותר. זוהי תלמוד תורה, וזה נקרא גמרא (רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק א). בטוח הוא האדם שאם רק יעמול בתורה אז ימצא מה שהוא מבקש, כמו שאמרו “יגעת ולא מצאת אל תאמין”, על כגון זה אמרו המלאכים “אשרי לילוד אשה שכך מובטח”.

למוד התורה שכזה מחייב את האדם לא רק לעמלות ויגיעה אלא להתפשטות הגשמיות. כי אם האדם רוצה להשיג את רצון השם כל ישותו מפריע לזה. כל עוד שיש בקרב לב האדם איזו הרגשה גשמית, אי אפשר לו להשיג רצון של חכמה עליונה. כל אשר ישיג – יגשם, יצמצם, והיה לעניין אחר. אם ברצותו שלא להקטין את התורה, שלא לגשם אותה במושגיו, עליו לבער את ההרגשה הגשמית מלבו. לזכך את שכלו, לטהר את מחשבתו, עד שידבק שכלו בשכל התורה. עד שיתאחד דעתו ממושגיו בדעה ומושגי התורה – אחדות שאין בה הפסקה של גשמיות וצמצום. כי להבין דעת השם ותורתו יוכל רק בהתאחד דעתו עם דעת התורה כנר עם האבוקה. אף שהנר כשלעצמו קטן הוא, אבל בהתאחדו עם האבוקה, אין ניכר קטנותו. הפסק היותר קטן מבדיל את הנר מהאבוקה ואז נשאר הוא בקטנותו. גם לתפלה נחוצה התפשטות הגשמיות, אבל רק הפשטת ה”אנכי” של האדם, כמבואר לעיל, שאת ענייני הגשמיות אדרבה צריך המתפלל להרגיש בין בבקשה בין בהודאה, אבל בלמוד תורה אין מקום להרגשה גשמית כלל. כי להשיג רצון השם הוא בא, וזה אי אפשר בלי הפשטה גמורה מהגשמיות לגמרי, לכן נקראת תורה – חיי עולם, ותפלה – חיי שעה.

מה נפלא הוא לראות שגם תפלה על גאולה עתידית, קבוץ גליות וביאת המשיח, בנין המקדש והחזרת מלכות בית דוד, גם אותם כינו בשם חיי שעה. וכן אמרו ז”ל (מגילה ט”ז): גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה קיים, לא הניחו עזרא ועלה. עיין שם. פרידת עזרא מברוך בן נריה, לא היתה שאלה של בטול תורה, אלא המעטת גודל העליה שהיתה אפשרית לו בהיותו סמוך לרבו. והעדר עזרא לבנין בית המקדש היה דבר הניכר כמובן – לבד קיום המצוות התלויות בארץ, שאי אפשר היה לו לקיים בהיותו בבבל – בכל זאת דחתה עליה של תורה את עלית עזרא לארץ ישראל, כי תלמוד תורה כנגד כולם. כי היא חיי עולם.

ולא רק עניינים רוחניים כלליים אלה, שסוף סוף האדם מרגיש בחסרונם ומצטער עליהם – כי בלא זה הוי תפלת קבע – והרגשה שלו צער גשמי הוא, הם בסוג חיי שעה, אלא אפילו שלש הראשונות שהן שבחו של מקום – כי מנין היה יודע רבא באיזה חלק של תפלה מאריך רב המנונא, אולי בשבחו של מקום – כיוון שהן בסדר התפלה של חיי שעה שאחריהן, נכנסו גם הן תחת השם הכללי הזה, לעומת תורה שכולה רצונו ושבחו של מקום, לכן שמה חיי עולם.

ומה שהתורה מדברת בענייני החיים של עולם הזה, וכל המצוות המה בענייני גשמיות, וגם גדלותו של תלמוד הוא מה שהאדם בא על ידו לידי מעשה, אין זו סתירה לחיי עולם שבה, כי אף שהמעשים המה חי שעה ממש, יותר מתפלה, כי התפלה הלא היא מה שהאדם פונה מחשבתו ודבורו אל השם יתברך, רק שתוכן הדבור הוא בעניינים שהם חיי שעה, אבל מעשי האדם הלא הם בחיי שעה עצמם. אך דבר זה אינו ממעט את דמותה של תורה, אינו מקטין את ערכה, אלא מגדל את ערך המעשים. מעשים אשר יעשו לפי צווי התורה, יוצאים מסוג חיי שעה ונכנסים בענייני חי העולם. עניינים של חול נעשו עניינים של קדושה, כמו שאנו מברכים על המצוות “אשר קדשנו במצוותיו”, כי בקדושת התורה מקדש האדם את כל הבריאה. מעורות של בהמה, אדם עושה תפילין ומזוזות וגם ספר תורה. זוהי גדלותה של תורה. כשאדם מתאחד עם שכל התורה נעשה שכלו שכל התורה, וכוחו גדול לעשות מדברים של חול דברים של קודש. גם חיי שעה נעשה על ידי התורה לחיי עולם, כי חיי עולם היא.

מה נפלאים הם דברי הגאון רבי ישראל סלאנט זצ”ל בזה (אור ישראל כט,ל), זה רצונו: ובכלל בקשת תורת האמת ב’ יסודית לה: היכולת בטבעי, והטהרה במחשבתו. הטהרה – הוא אשר יכנוה החכמים בשם הכרה מדעית. וחכמי המוסר בשם התפשטות הגשמיות. היינו שיהיה השכל בודד בלי הרכבתו עם יתר כוחות הנפש אשר באדם. כי זולת זאת, נטית כוחות הנפש מסכים מבדילים בינו לבין הכרת האמת אשר גם השיקול הדעת הישר בעזורה. והנטיה תעקמנה לצעוד בדרך עקלקלות וכו’. גדר של תורה הוא בשכל המופשט מכל רצון והתפעלות הנפש, אבל התפלה יסודה התפעלות הנפש לשעתה. כמאמר רז”ל (תענית ב) ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה. לזאת התפלה היא חיי שעה והתורה חיי עולם.

בדבריו אלו הקצרים כולל מרן הגאון רבי ישראל סלאנט זצ”ל את כל דברינו הנ”ל, ועוד יותר מזה. כי שכל בודד זה, נבדל לא רק מכל כוחות הנפש ונטיות ופניות שבמדות האדם, אלא אף מהתפעלות הנפש הנחוצה בעבודה שבלב של תפלה, והוא שכל מופשט מכל הרכבה וחבור עם עניינים של חיי שעה אפילו של תפלה – היא המדרגה הכי עליונה בהתפשטות הגשמיות ההכרחית בהשגת רצון השם בלמוד התורה. זוהי גדלותה של תורה על התפלה. וכן אמרו במשנה (פאה פרק א) תלמוד תורה כנגד כולם, כנגד עיון תפלה וכו’ (כמבואר בשבת קכ”ז) כי תורה חיי עולם ותפלה חיי שעה.

(מכתבי הרב אברהם גרדזנסקי הי”ד, כנסת ישראל, תרצ”ח)

 

מספר הצפיות במאמר: 29

מעלת כתיבת חידושי תורה בספר לתועלת הרבים / הרב אלתר יחיאל ניימן הי”ד

עלקוש

ישתבח האדון ויתפאר הבורא הנותן עוז ותעצומות לעמו ישראל, כי זכני והנני בדעה ובינה, בתורת ה’ נאמנה, מה יתרון לחומר כל ימי חיותו, וסופו לשוב לאדמתו, ינדמו מחמדי עולם, לאיש חלום חולם, שמצא הון יקר עד אין חקר, ובהקיצו מן תרדימה, אין בידו מאומה. כן מחמדי תבל, אין והכל הבל, כי אדם במותו לא ייקח תאוותו, גם בעודנו בחיים, ממנה מבקש מאתים, ולא ישיג בקשתו, עד הפרד גשמתו, נשבע במרורים ולענה, בכל עת ועונה. ואם בתורה חפצו, טוב בהגיע קיצו, גם בחיים חיותו, יתענגו רוחו ונשמתו, בתורת ה’ העריבה, וינוב בשיבה טובה, ומעת לרעה באתי, עיני ולבי נשאתי, להיודע ובוחן לבי, עורי עוזי ומשגבי, וברחמיו שמע בקולי, והיה בעוזר לי, לא ביושר לבבי, אך בזכות השלמים, נשמתם בגנזי מרומים, המה הגינו בעדי והמה היו בסעדי, לפתיחת לבי בתורה, ולהיות לעם בני ישראל למורה, ולחדש חידושי דינים לאורה, באור חיים להלכה בדינים הנחוצים להנהגה.

ובעת התחלתי לכתוב יגיעתי, ניתווסף לי בחידושי (כמו שכתוב בתנא דבי אליהו פרק כ”ז, מובא גם כן בביאורי הגר”א ליו”ד סימן רמ”ה סעיף ה’) וזה לשונו, מכאן אמרו אם יש אדם שמבין דברי תורה ומפרנס מתורתו לאחרים גם כן כדי שתרבה חכמתו לו ומוסיפין לו עליה כו’. ועיין עוד בתנא דבי אליהו שם אם יש באדם דברי תורה ואינו מפרנס מתורתו לאחרים גורם לעצמו שסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו. ועיין בזיקוקין שפירש על פי גמרא תמורה פרק ב’, ובזה יש לפרש גם כן מה שאמרו חז”ל (בעירובין נ”ד) אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו.

ונראה לי לפרש גם כן אם משים אדם עצמו כמדבר זה, דהיינו הפקר לכל שהכל דשין בתורתו, אז תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, פירוש שאין מפקיר מתורתו לאחרים ואין הכל דשין בו, אין תלמודו מתקיימת בידו, פירוש שסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו. ועיין שם עוד (בעירובין הנ”ל) אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה וכו’. ונראה גם כן לפרש על פי דברי תנא דבי אליהו הנ”ל אם מפרנס מתורתו לאחרים, נתרבה גם כן חכמתו לו ומוסיפין לו עליה וכנ”ל. יש לומר גם כן, אם משים עצמו כמדבר זה שהכי דשין בו, פירוש שמפרנסו לאחרים, ניתנה לו במתנה, פירוש תוספת החכמה שמתרבה על ידי זה היא מתנה חדשה לו, וכיוון שניתנה לו במתנה, נחלו אל ועולה לגדולה בתוספת חכמה שנתרבה לו ומזכה לרבים בחידושיו להלכה, כי זהו תועלת גדול לנשמתו הטהורה הנתונה מאל גדול ונורא לאור באור החיים. ועל ידי זה שמפרנס מתורתו לאחרים בהדפסת חידושיו להלכה, אזי זוכרין תורתו תמיד.

ועיין במדרש שמואל (פרק ב’ משנה ח’) אם למדת תורה הרבה, אל תחזק טובה לעצמך, פירוש אל יחזיק טובה זו שמצא וחידש לעצמו, אלא ילמדה לאחרים מלימוד שחידש בתורה, כי לכך נוצרת להטיב וללמד לאחרים. עיין שם.  ועיין בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ”ח סעיף ג’ דמצווה על כל אדם מישראל ללמד לתלמידים. עיין שם. ועיין בספר אהבת ציון להגאון נודע ביהודה ז”ל דרוש ט דיבור המתחיל מה יקר, שכתב שכ’ על דברי חז”ל (סנהדרין) המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, דאפשר רמז בזה בן עזאי כשאמרו לו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים, והשיב נפשי חשקה בתורה, רצונו לומר דמקיים מצוות פריה ורביה על ידי התורה שמלמד עם התלמידים ודומה כאלו הוליד בנים. ועיין שם גם כן אם זכה מאת ה’ לחבר איזה חיבור והיא נתייסד על דרך אמת, איש הזה לא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו. עיין שם. וזה עיקר הנאה כמו שכתוב במדרש רבה פרשת אחרי פרק כ”ב כי מי שהומה ומהמה אחרי תורה ותלמיד אין לו, פירש ידי משה שאינו מלמד לאחרים, מה הנאה יש לו, למד ולא לימד, אין לן הבל גדול מזה. עיין שם.

ועיין בזוהר הקדוש פרשת תרומה, וזה לשונו ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל ויפוצו מעיינותי חוצה, פירוש שביקש שה’ יתברך יעזור לו שיאמר מילתא דתתקבל, שהדברים בעצמותן יהיו טובים ויתקבלו, יהא האומר מי שיהיה, ואין חילוק מי הוא האומר. וזה מצינו גם כן בביצה ל”ח דאמר רבי אבא יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. עיין שם, מרוב ענוותנותיה דרבי אבא מתפלל גם כן ויפוצו מעיינותיו חוצה על ידי תלמידים וחיבור שמחבר וכנזכר לעיל בשם נודע ביהודה ז”ל, עיין שם שכתב זה נרמז בפסוק זה ספר תולדות אדם, שעל ידי ספר אשר חיבר מתקיים בו לדורי דורות תולדות אדם, כי זה זכרי בחיי ובשובי לעפרי, ואקרא לתלמידים ורבנן אשר בתורה חפציהם, ואלימו חטוף מילתי, להאזין ולהקשיב דיברתי, לבלתי לחובה יכרעוני, ולגאה אל יאשימוני, אחי אל תרעו, האדע שלא תדע מה לאיש כמוני אשר ידעתי חסרוני, ומיעוט הערכי השפל, לא עיקר וטפל, להתנאות בדברי תורה הנתנה בגבורה, אך כל כוונתי לזכות גופי ונשמתי להניח עד דור האחרון, אם כי ידעתי כי לא הגעתי לערך הגדולים השלמים המאירים לארץ ומפורסמים, הלא הממעיט והמרבה, יחד מקובלים בחיבה.

אולם יחרד לבבי, פן ימצא במכתבי שגיאה שיצאה ממני, אתחנן מהקורא ללמד עלי לזכותי, כי מה שחנני החונן לאדם דעת לחדש בחידושי להלכה ולפלפול העליתי, שלא לשכוח ממני ויהא תקוע בזכרוני, ולזכות גם כן הרבים כוונתי. ובמחשבתי שיהיה מקויים בי כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, פירוש חטא לשון חסרון כדאיתא אני ובני שלמה חטאים, אנכי אחטנה בפרשת ויצא עיין שם ברש”י הקדוש ז”ל. וכל מי שמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, פירוש אין חסרון בא על ידו, שיהא שגיאה יצא מפיו. ואף על פי כן, שגיאות מי יבין. ומכל מקום אפילו שלא יהא בחיבור זה רק כדולא חספא, מכל מקום אולי ישכח מאן דמשכח מרגניתא תותיה. גם על זה כדאי החיבור הזה כמבואר בהקדמת הגאון האדיר ונורא בספרו חוות דעת שכתב שיש שכר על זה. והרועה אותי מעודי הוא יכפר בעדי.

והנה נא ידעתי כי על חיבורים שלי ימצאו אנשים הרבה אשר יוציאו דיבה, מי הוא זה אשר בחיבורים אלו יחזה, אך קדמתי לחבריא שלי גדולי וגאוני ארץ בזמנינו בקונטרסים מחיבורים שלי והסכימו כולם להוציא לאור עולם ושבחו מאד להחיבורים. על כן בעזרת חי החיים יהיה לי לזכות לקיים ולשמור הדין מדינים בנוגע להלכה ולמעשה לאור באור החיים. וכתפלת רבי אבא הנ”ל דהתפלל יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל ויהא האומר מי שיהיה, וכנ”ל. הגם מי אני כמיעוט ערכי כמוני ברוב שגיונות וחטאות נתלכלכתי שיהא נתקבל תפלתי, אך מסווה בושת על פני הלבשתי ובגזילת דמעותי על לחיי מבכי אולי יהיה זה תיקון קצת לנשמתי לכפר עוון חטאתי, ובזה תתקבל תפלתי, כמו שכתב המפרש אזולאי בספר חסידים סימן תק”ל בשם ספר לב אריה, וזה לשונו, בזמן שבית המקדש היה קיים כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו, וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזהו חידוש זה עולה לו במקום קרבן, ופירש בזה הפסוק (בתהלים) זבח ומנחה לא חפצת וגו’, הכוונה בזמן שאין בית המקדש קיים וליכא קורבן, אז ליכא קרבן, אז אמרתי במגילת ספר כתוב עלי, שהספר יעלה במקום קרבן. עיין שם:

ובדרך זה נראה לפרש אגדת חז”ל (עבודה זרה י”ט) על זה שכתוב כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, פעם נקראת תורת ה’ ופעם נקראת תורתו, אך אחד שלמד נקראת על שמו. עיין שם. על פי הנ”ל נראה כי בזמן שבית המקדש היה קיים, אז מביא קרבן ומתכפר לו, ולא הוצרך לימודו בתורה שיתכפר לו, דתורה גם כן מכפר, כדאיתא (במנחות ק”י ובמגילה ל”א ובמדרש תנחומא פרשת אחרי סימן י’). ובזמן שבית המקדש היה קיים היתה לו כפרה בקרבן שהביא, אם כן היה לימודו לשם מצוות לימוד התורה דייקא ולא לסיבת עצמו ולכפרת חטאו, אזי שפיר נקראת תורת ה’,  דהיינו לשם ה’, וכמו שכתב  חתם סופר (נדרים פ”א) דזה נקרא תורה לשמה, או כמו שכתב בספר חסידים ושל”ה הקדוש כדי לידע לקיים המצוות, זהו גם כן נקרא תורה לשמה. מה שאין כן אם לומד לכפרת חטאו, דהיינו בזמן שאין בית המקדש קיים וליכא קרבן והוערך ללימוד תורתו שיתכפר לו במקום קרבן אז הוי לימוד תורתו לכפרתו, והלוואי יועיל בזה, נקרא תורתו. ומי ייתן שילמד הרבה כל כך שיוכל לבא לכלל זה שיהיה די לו לכפרה ויהיה עולה גם כן לשם מצוות לימוד התורה לשם ה’. ובזה נוכל גם כן לפרש הפסוק (במשלי) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. פירוש כי לקח טוב נתתי לכם, לסיבתכם, שיהיה בזה גם כן לכפרה על חטאתיכם, ותורתי, פירוש, שיהיה התורה שלי לשם ה’ וכנ”ל, אל תעזובו, פירוש אם אל תעזבו ה’ ולא תהיה בכם שום חטא, אזי אינכם צריכים לימוד תורתכם לכפרת חטאתיכם, אז יהא מיקריא תורתו, פירוש לשם ה’:

ועוד יש לומר, להא דפעם נקראת תורת ה’ ופעם נקראת תורתו, על פי מה שהבאתי לעיל בשם הגאון נודע ביהודה ז”ל דכל מצוות מקיים אדם בעולם הזה, אבל כשמת נעשה חפשי ואי אפשר לעשותם, ואפילו תולדות שמוליד על ידי שלומד עם תלמידים פסק ממנו בשעת מותו. אבל אם זכה מאת ד’ לחבר איזהו חיבור, אם נתייסד על דרך האמת, איש הזה לא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו. עיין שם. ואפילו שאינם כמו החיבורים הקודמים המאירים לאורם בעולם, אף על פי כן המה גם כן חשובים בחיבה, כמו שכתבנו לעיל וכמו שכתב בספר חסידים סימן תתקמ”ה ובפירוש אזולאי שם בשם כתבי רבי חיים ויטל משם האר”י ז”ל דעתה גברה הסטרא אחרא והמעט שעושים כעת חשוב לפניו יתברך שמו כהרבה שהיו עושים ראשונים. עיין שם. אם כן אפילו בחיבורים שבזמנינו אם זכה לחבר איזהו חיבור גם כן לא פסק מלהעמיד תלמידים, ומבואר ביבמות צ”ז ובכמה דוכתי בש”ס כל תלמיד חכם שאומרים דבר חכמה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. עיין שם. אם כן ילמדו שניהם, הרב והתלמיד הלומד מספרו, ובזה לא פסק לימודו גם במותו.

ובזה יש לפרש גם כן הא דכתיב תורת ד’ חפצו, דהיינו לקיים המצוות בעולם הזה, אולם תורתו, דהיינו מה שמחדש איזהו חידוש בתורה ומחבר איזה חיבור שיהיה אחריו ברכה שילמדו מספרו שחיבר, אזי היא תורתו. וזה פירוש בתורתו יהגה יומם ולילה, דהיינו בתורתו ממש, פירוש בחידושיו וחיבוריו, יהגה יומם, היינו בעולם הזה, ולילה, היינו לאחר מותו, שהוא אז בחינת לילה, גם כן לא פסק לימודו. ובזה האופן נוכל גם כן לפרש הפסוק (במשלי) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, פירוש טעמה כי טוב סחרה, פירוש מסחרה סביב סביב לחזור תורתו לכל, שיהא הכל דשין בה על ידי חיבוריו וחידושיו להלכה, לא יכבה בלילה, דהיינו אפילו לאחר מותו, שהוא אז בבחינת לילה, גם כן לא יכבה נרה לאור מה שהיה מאיר לאחרים באור החיים, מה שעל ידי זה היה מזכה לאחרים לבוא לחיים נצחי, לחיי עולם הבא, אמן:

ובזה נוכל גם כן לבאר הא דאיתא במדרש רבה פרשת תצא רבנן אמרו נעשה דברי תורה חן לרשיותך, כיצד, אדם כשיזקין בני תורה באין ומסבבין אותו ושואלין אותו דברי תורה, עיין שם. ופירש מתנות כהונת, לרשיותך, לזקנותך, שאז אדם נעשה רש ותש כחו. ולפי האמור נראה לי לפרש גם כן לרשיותך, בעת שאדם נעשה רש, דהיינו לאחר מותו, אם נשאר איזה חידוש בפרט להלכה ולהנהגה לאור באור החיים אחריו, אז היא לוית חן. וזהו שאמרו רבנן הנ”ל נעשה דברי תורה חן לרשיותך, והיא באמת חן לאדם שמת והניח אחריו ברכה בחידושי תורה, וטוב עין הוא יבורך בזה ובבא. ועיין בתנא דבי אליהו פרק ג’, זה הכלל כל הנושא פנים לתורה זוכה ומקבל פני השכינה, ופירש בזיקוקין שמחדש חידושי תורה. עיין שם. אם כן טובה היא לו בב’ עולמים, במה שמחדש חידושי תורה. ועיין בנדרים ל”ח בפירוש הרא”ש ז”ל טוב עין זה משה, כי נתן מלחמו לדל, אין לחם אלא תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי. אין דל אלא ישראל, שנאמר וידל ישראל עד מאד. עד כאן לשונו. ומסיק הגמרא פלפולא בעלמא. פירוש הרא”ש ז”ל הבנה וחריפות, כי כל חכמה ושכל הרמוזים בכתב התורה בצורות האותיות. עד כאן לשונו.

ועיין בזכור אורח חיים הלכה ל”א אות ג’ דתלמיד חכם שהיה יכול לעסוק בעיון ולחדש מה שקבל מסיני, ומניח עיון ולומד גירסא, אין לך ביטול תורה גדול מזה. ובזה פירש פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. עיין שם. וכל שכן מי שיכול לעסוק בעיון ולחדש בהלכה ומניח זה, בוודאי יש בזה ביטול תורה ומבטל לרבים החידוש הלכה זו, ואור זה נאבד גם כן ממנו, וכנזכר לעיל בשם תנא דבי אליהו, לסוף מתמעטת בידו, וידוע כל תלמיד חכם הוא בבחינת משה, כדאיתא ברש”י (חולין צ”ג) משה, תלמיד חכם. אם כן כל תלמיד חכם שנוהג בתורה ולומד בהבנה ובחריפות ומוסרה לישראל להאיר להם האור באור החיים, עליו הכתוב אומר, טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, בהדפסת חידושיו ולקוטיו בשולחן ערוך אורח החיים, ולהפיצם בין עמינו בני ישראל הקדושים. חוץ מזה מה שמקיים בזה אל תמנע טוב מבעליו בפזירת חידושיו לאור עולם, כדאיתא בזוהר הקדוש תזריע, וכתב שם, אם מונע חידוש מחבירו יש לו עונש גדול. ואם כן בזה שהפיץ חידושיו מבטל מעצמו עונש זה. ולא עוד אלא שממשיך ברכת שיתברכו ישראל, כדאיתא (סוטח ל”ח:) אל תקרי יבורך, אלא יברך. הוי ברכה לו וברכה לישראל. הגם דאיתא בספר פתגמין קדישין בשם הרב הקדוש רבי אהרן זצוק”ל מגיד מישרים דק”ק זיטאמיר, וזה לשונו גם צריך לידע אדם שהוא מלובש עדיין בגשמיות אינו רשאי לחדש שום דבר בתורה, כדי שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. עד כאן לשונו הקדוש. עיין שם. מכל מקום, שולחן ערוך אורח חיים הנתונה לכל אדם ולכלל כל ישראל, אפילו שהוא גשמי, להאיר לו באור החיים להסיר ממנו הגשמי שהוא מלובש בו, בוודאי רשאי כל אדם לחדש באור החיים ולהאיר לזולתו, ויתברכו בזה לרבים ואין חטא בא על ידו, פירוש חסרון, לא עוד אלא שיבורך גם כן במאמר החכם טוב עין הוא יבורך, ותורה נקראת טוב (ברכות ח’).

ובתיבת עין מרומז שמי עי”ן ואלפי”ן המה מאותיות המתחלפין ונוטריקין אלתר יחיאל ניימאן. וקראתי חיבורים שלי בידם טוב עין, שיהיה נרשם שם המחבר בחיבורו כדי שיאמרו הדברים בשם אמרם, ויקוים הפסוק אגורה באהלך עולמים, כדאיתא (יבמות צ”ז:), וכן מצינו בזוהר הקדוש פרשת ויחי שביקש ר’ יצחק מן חבירו ר’ יהודה שלש מילין וחד מנהון שיאמר דברי תורה מן שמו. עיין שם, ועיין בספר רוקח ז”ל שכל אדם צריך לרשום שמו בספרו וכו’, וכן נהנו כל אחרונים. ויהא רעוא שיהא חלקי עמהם, ואסדר תפלתי לפני אדון כל שיהיו חידושי להלכה ערבין על שומעיהן, וכדאיתא (מדרש רבה ובמדרש תנחומא כי תשא) כל מי שאומר דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן אסור לאמרן. הרי מבואר דיש גם כן איסור בזה. וכדי שלא ליפול ברשת זו אבקש מהמעיינים בזה הספר שלא יסמכו עלי בהעתקת גדולי וגאוני פוסקים רק לכל אחד ואחד אני מזהיר לעיין במקומם, ועל זה מה שאני הוספתי משלי להלכה ולפלפול גם כן אני מזהיר לעיין היטב, לא בחפזון, כי שגיאות מי יבין וד’ יתברך ברוב חמלה יכפר בעדי אמן:

ויהי רצון שיהיה לי לזכות ולברכה בזה ובבא וגם לכל המסייעים לי לזכות ולצדקה יחשב להם להוושע בכל עניינים לטובתו ולטובת ה’ ולא לכסילות והוללות חס ושלום יהיה הברכה, רק לדברי קדושה ומצווה יהיה לו כל הצלחות. ויהא רעוא שיהא מקובל ברכתי ברכת הדיוט אמן:

ממני הצעיר באלפי יהודה דמן חבריא העוסקים בחידושי תורה להלכה למעשה, אלתר יחיאל ניימאן בן המופלג החסיד וכו’ מרדכי מנחם יחי’ נכד הרב הצדיק המפורסם וכו’ וכו’ ר’ דוד’ל מלעלוב זצוקללה”ה חתן הרה”ג החסיד המנוח ר’ יצחק פלטיאל ז”ל דומ”ץ דפ”ק נכד הרה”ג המקובל ר’ דוד’ל טאריספאלער זצלה”ה זי”ע ועכ”ח אמן:

(הקדמת טוב עין)


הרב אלתר יחיאל בן הנגיד החסיד ר’ מרדכי מנחם ניימאן ומרת חוה ריקל, יליד בענדין, מנהל ור”מ בק”ק דכמביץ, ואח”כ דומ”ץ בק”ק אלקיש, שם הוציא לאור את ספרו “טוב עין” בשנת תרצ”ז (1938). הספר מעוטר בהסכמות רבים מאדמו”רי דורו, המשבחים את הספר ואת הסופר, כתלמיד חכם גדול, החריף ובקי בש”ס ובפוסקים, בפלפול ובסברא, מופלג בתורה, ירא וחרד, בר אוריין ובר אבהן. עוד עולה מההסכמות שהיה אז איש חלוש השוקד על התורה במסירות נפש, ושהוא החליף מכתבי שו”ת עם האדמו”ר מטשעבין. אשת הרב אלתר יחיאל, הרבנית שרה פייגיל היתה בת הרב יצחק פלטיאל שהיה דומ”ץ אלקוש והיה מפורסם כמי שעסק בתורה ובחסידות כל ימיו.

בספר “שם ושארית” (אשדוד, תשע”ג) כותב אליו הרב משה בצלאל אלטר הי”ד, במענה למכתבו, ופונה אליו במילים: “כבוד הרב המופלג החסיד היר”א וכו’ אלטר יחיאל יחי’ מו”צ בעלקוש”.

הרב אלתר יחיאל, הרבנית שרה פייגיל וילדיהם ליב, יצחק, מלכה וחנה גיטל נספו בשואה. ככל הנראה באושוויץ בשנת תש”ב.

מקורות: ספר יזכור לקהילת אלקיש עמ’ 275, ספר טוב עין, שם ושארית. לקורות יהודי אלקיש בשואה ראה בספר יזכור של הקהילה.

מספר הצפיות במאמר: 64

גדרי מצות תלמוד תורה / הרב שלמה ירמיה גרינברג הי”ד

הרב גרינברג הי"ד תרצ"ז

דרוש לתלמוד תורה אשר דרשתי בחברת תלמוד תורה שנת תרנ”ט בעיר אסטראלענקא.

בסוגיא דקידושין (דף כ”ט ע”ב) וברב אלפס שם… ויתבארו בענין זה כמה דנים מחודשים אשר חדשתי בעזרת ד’ יתברך:

תנו רבנן האב חייב בבנו ללמדו תורה, מנלן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, והיכא דלא אגמריה אבוה מחויב איהו ליגמר נפשיה, דכתיב ולמדתם. עד כאן לשון הגמרא. ופירש רש”י ז”ל וזה לשונו: קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. עד כאן לשון רש”י ז”ל. איהי מנלן ולא מיחייבה דכתיב ולימדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבא למילף נפשה, דכתיב ולמדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו, מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו, אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. תנו רבנן, הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר אם בנו זריז ומוצלח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודם. עד כאן לשון הגמרא. ובשולחן ערוך פסקינן כרבי יהודה:

ובגמרא (דף ל’ ע”א) איתא עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה וגמרא הלכות ואגדות. מיתיבי למדו מקרא אין מלמדו משנה, ואמר רבא מקרא זו תורה. פירש רש”י ז”ל, אין חובת בנו עליו אלא במקרא, מכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו. תורה, ולא נביאים וכתובים. עד כאן לשון רש”י. ומתרץ הגמרא כזבולון בן דן, ולא כזבולון בן דן, כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן, דאילו התם מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד. ופריך הגמרא ואבי אביו מי מיחייב, והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך, לומר לך שכל המלמד כו’ תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. ומתרץ הגמרא, הוא דאמר כי האי תנא, דתניא ולמדתם אותם את בניכם, אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין, תלמוד לומר והודעתם לבניך ולבני בניך. אם כן מה תלמוד לומר בניכם ולא בנותיכם. אמר ר’ יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת לפני ד’ אל’ בחורב. עד כאן לשון הגמרא:

והנה הרי”ף ז”ל הביא מימרא דר’ יהושע בן לוי, וזה לשונו: כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת. עד כאן לשונו.

וקשה אמאי לא הביא כלשון הגמרא, כל המלמד את בן בנו וכו’ והוא לא כתב רק על בנו.

ב’ – קשה על האי מאן דאמר ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, מנא ליה האי דרש ולא את בנותיכם, דהא איצטריך לדרוש ולא בני בניכם.

ג’ – קשה למאי איצטריך למימר בקושיה, ואמר רבא מקרא זו תורה, ופירש רש”י ז”ל ולא נביאים וכתובים. אפילו הוה מקרא כל תנ”ך, נמי קשה לרב יהודה אמר שמואל דאמר דצריך ללמדו מקרא משנה וכו’ וברייתא קאמר אין מלמד משנה…

והנה נראה לעניות דעתי דעיקר לימוד לבניך ולא לבנותיך מקרא ושננתם, דאפילו בחנם ליכא חיוב על בנות, דאי מקרא ולמדתם הוה אמינא דוקא בשכר פטור, דליכא חיוב ללמד בנות בשכר, להכי איצטריך קרא ושננתם לבניך דאפילו בחנם נמי פטור. וקרא והודעתם לבניך ולבני בניך, ללמד דבן בנו קודם לבן חבירו. וחילוק יש דבנו חייב ללמדו אפילו בשכר, מקרא דולמדתם, ובן בנו אינו חייב לשכור לו מלמד, רק קודם לבן חבירו, ובנו אפילו בשכר קודם לבן חבירו אפילו בחנם. זה היא שיטת רש”י ז”ל דגמרא דלן לא דריש לבניך אלו תלמידים כדדריש בספרי, דאלו דריש לבניך אלו תלמידים לא ידעינן ולא לבנותיך, דאיצטריך לכתוב לשון לבניך כמו ויצאו בני הנביאים. רק גמרא דריש לבניך כמשמעו בניך ממש, על כן מדייק לבניך ולא לבנותיך.
ושיטת התוספות (דף ל”ד) שהבאתי לעיל סבירי דגמרא דילן נמי דריש ושננתם לבניך אלו תלמידים. לכן מביאים התוספות קרא והודעתם לבניך ולא לבנותיך, דאפילו בחנם נמי פטור, ואלו בשכר ידעינן מקרא ולמדתם וכו’…

נמצא למידין לפי שיטה זו להלכה דנוכל לדרוש דרשה דספרי לבניך אלו תלמידים, ולא יהא סתירה לגמרא דידן לבחנם אפילו לתלמידים מחויב, ודרש והודעתם לבניך ולבני בניך דאפילו אבי אביו מחויב היינו בשכר בבנו, ובבן בנו להקדים לבן חבירו. ובבנו דמחויב אפילו בשכר נלמד מקרא ולמדתם את בניכם, ומהאי קרא נלמוד ולא את בנותיכם. ובשכר בבנו מחויב ללמוד הכל, אפילו נביאים וכתובים, ולא כרבא דאמר מקרא זו תורה לבד ולא נביאים וכתובים, דדווקא קודם דאמר הגמרא הדרש לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש בתלמוד וכו’, יוכל להיות ורק תורה לבד מחויב ללמד, אבל אחר כך דאמרינן לעולם ישליש אדם וכו’, על כרחך בחנם מחויב ללמדו הכל, וממילא בשכר מחויב ללמוד כל התנ”ך כנ”ל…

ולפי זה ניחא דברי הרי”ף ז”ל, מה שהקשינו אמאי לא הביא כל המלמד את בן בנו תורה, רק המלמד את בן חבירו כאילו קבלה מהר סיני. לפי מה שפרשנו דעיקר קרא ולמדתם קאי על בשכר, נמצא דכל איש ואיש מישראל יכול לקיים מצות תלמוד תורה, אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו מחויב לשכור מלמד לבנו, על כן שפיר שייך כאילו קבלה מהר סיני, דקבלת התורה היתה כל ישראל ביחד. אבל בבן בנו, דאינו חייב ללמדו בשכר, רק מי שיכול ללמוד מחויב ללמדו בחנם, לא שייך כאלו קבלה מהר סיני, דמי שאין יכול ללמוד בעצמו אינו מחוייב ואינו שווה בכל ישראל כנ”ל:

ולפי זה קשה על טענות המלאכים שרצו לקבל את התורה, דהא כל טענתם היתה דרצו לקבל רק לימוד התורה, אבל לא המצות, דהא זאת ידעו דמצות אין יכולין לקיים, ועל כרחך רק לימוד התורה, דלימוד התורה מצוה בפני עצמו, כמאמר הגמרא נדרים (דף פ”א) דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשו, עד שפירשו ד’ בעצמו, דכתיב ויאמר ד’ על עזבם את תורתי וכו’, שאין מברכין בתורה תחלה. ויעיין בחידושי אגדות שם:

והנה בחידושי חתם סופר נדרים פירש וזה לשונו, כשנדקדק בלשון “תורה לשמה” מהו לשון לשמה, ולא אמר לשם שמים, אלא שיש תורה לשם שמים, אך אין כוונתו אלא לקיים המצות ולידע הלכה לעשות המעשה, והתורה כזו אינה מגינה ומצלי אלא בעידנא דעסיק בה. אך באמת עיקר מצות עסק התורה היא מצוה בפני עצמה להגות בה יומם ולילה, לא לבד לידע המצוה. וזה הפירוש עוסק בתורה לשמה, לשם לימוד התורה, ובשעת החורבן לא עסקו על זה אופן, ובמה יודע זאת, אמר רב יהודה וכו’ שלא ברכו בתורה תחלה, כדמסקינן פרק התכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצוה מברכין עליה ושאין עשיתה גמר מצוה אין מברכין עליה. והלימוד לשיטתם אינו גמר מצוה, על כן אין מברכין עליה. אבל אי מברך עליה, מודה שלימוד גופא מצוה בפני עצמה. ולשיטתם אין צריכין לברך ברכת התורה. עד כאן לשונו בקיצור ודברי פי חכם חן:

הרי דלימוד התורה היא מצוה בפני עצמה, ועל זה נתקן ברכת לעסוק בדברי תורה וברכת ונתן, דברכת לעסוק על לימוד התורה, וברכת אשר נתן על קיום המצות, ומסתמא המלאכים לא רצו לקבל רק לימוד התורה. והנה לפי מה שכתבתי דעיקר לימוד התורה היא בשכר, קשה איך רצו לקבל הלימוד. ואפשר לומר דסוברים כדעת התוספות נדרים (דף ל”ה) דלימוד התורה היא רק בחנם, ואמר לו ד’ למשה רבינו שיחזיר להם תשובה, שאפילו לפי דבריהם שייך יותר התורה לתינוקת של בית רבן, כמאמר הגמרא כל כתבי, אין העולם מתקיים אלא בשביל תינוקת של בית רבן, אמר ליה רב פפא לרב יהודה דידי ודידך מאי, אמר ליה אין דומה הבל פה שיש בו חטא, להבל פה שאין בו חטא. וכמאמר הגמרא כל עיר שאין בה תינוקת של בית רבן מחרימין אותה, ואמרי מחריבין אותה, נמצא שעולם עומד דוקא על תינוקת של בית רבן:

ויעויין בספר מהר”ל מפראג בנתיבות עולם, וזה לשונו: כי הדבר שהוא התחלת התורה הוא יותר עיקר, דאם אין התחלה אין דבר, ולפיכך אם אין תינוקת של בית רבן שהיא התחלת התורה, דבר זה הוא חורבן התורה. וזה אמרם שם אמר רב כהנא לא חרבה ירושלים אלא על שביטלו בה תינוקת של בית רבן:

ובזה נראה לעניות דעתי לפרש הגמרא שלא ברכו בתורה שביטלו תינוקת של בית רבן שהוא התחלה לתורה. אמר לפניו רבנו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, שהוא גם כן אין בו חטא, הבל קדושה, אמר לו אחוז בכסא כבודי, הכוונה שיראה להם אשר בלימוד התורה יוכלו לעלות עד כסא כבוד יותר ממלאכים, שהצדיק יותר מעלה ממלאך.

היוצא לנו דעיקר לימוד התורה של קרא ולמדתם על בשכר, ובזה שייך כל ישראל אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו:

ועל פי זה ניחא המדרש פרשת תרומה, וזה לשונו: ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם, יש בו כסף שנאמר אמרות ד’ אמרות טהורות כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר הנחמדים מזהב. יש לך אדם שלוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אכל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים, שנאמר שלחיך פרדס רמונים וכו’ ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר ד’ לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמו, שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך וכו’.
כוונת המדרש שהוקשה לו איך שייך הלשון ויקחו לי תרומה, הווא ליה לכתוב ויתנו לי תרומה. אלא שהקב”ה ואורייתא וישראל חד הוא. דנוטריקין של ישראל ראשי תבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה, ורצה הקב”ה שיהיה לכל ישראל חלק בתורה, ואין השכינה שורה אלא על ששים ריבוא, ונמכר עם התורה. וכוונת המדרש יש בו זהב שדות וכרמים אפילו למי שיש בו זהב שדות וכרמים שייך בלימוד התורה, אפילו שאינו יכול ללמוד בעצמו, יש לו גם כן חלק בתורה שנותן שכר לחברת תלמוד תורה, ואז איכא השראות שכינה על כל ישראל. כן נראה לעניות דעתי בעזרת ד’ יתברך:

(הדרשה מובאת כאן עם דילוגים. לדרשה כולה ראה מנחת ש”י מאת הרב שלמה ירמיהו גרינברג)

מספר הצפיות במאמר: 40

יש לנו חיוב גדול לחדש בתורה כל אחד כפי שכלו / הרב שלמה ירמיה גרינברג הי”ד

בית המדרש הגדול באוסטרולנקה

הקדמה

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר שם חלקי מיושבי בית המדרש שזה תכלית בריאת העולם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חכמינו ז”ל על תיבת בראשית. הכוונה שהתורה הקדושה תמיד נקראת ראשית, כי מי יאמר שהגיע לכוונת תכלית שבה, וכן בכל המצות ועבודת ד’ יתברך, מי יאמר שירד לעומקה. וזה תכלית בריאת אדם שתמיד יהיה במחשבתו בעוסקו בתורה ובמצות שהיא רק ראשית והתחלה לענודה. ובזה נוכל לפרש הכתוב ראשית חכמה יראת ד’ וגו’, היינו אם החכמה נקרא אצלו ראשית, אז הוא יראת ד’, הם רק ביושבי בית המדרש, שהם יודעים שהוא רק ראשית ולא ירדו לתכליתה. וזה כוונת רבי נחוניה בן הקנה שתיקן הודאה ששם חלקו מיושבי בית המדרש.

חסדי ד’ אזכיר על אשר גמלנו, אשר הביאנו עד הלום להקריב ספרי ראשית בכורים, מנחתי מנחת עני, מה דרכו של עני להקריב את נפשו כך הקרבתי פרי מעללי ושכלי בדבר ד’ זו הלכה, בכל נפשי וכחי בשאלות ותשובות בארבעה חלקי שולחן ערוך בהספיקות אשר היו לי, וברוך ד’ בררתי אותם להלכה כיד ד’ הטובה עלי.

רבות יגעתי ומעט מצאתי, ראשית תרומתי אשר חנני ד’ בתורתו להבין בגמרא וברמב”ם ובשולחן ערוך ולבוא עד גמר הלכה. וידעתי אני מך ערכי שלא הגעתי למדה זו להורות לרבים לקבל אחריות דעלמא עלי, כי אף לקטני המחברים לא דמיתי וקטנם עבה ממתני, טעל כן זחלתי ואירא לקרבה למלאכה זו אולי, חס וחלילה, שגיתי בהוראה וימצא איש יסמוך על הוראתי להורות להלכה למעשה ויהיה החטא תלוי בי, חס וחלילה. מיד חזרתי אמרתי כי ספרי יגיע גם לדייני ישראל אשר יש להם יד להורות, ובוודאי ישקלו הדבר בשכלם אם יוכלו לסמוך על זה למעשה. ואף על פי כן לא רציתי להדפיס רק מתחילה להציע לפני גדולי וגאוני זמנינו. ונחנו הסכמתם שראוי הדבר להוציא לאור ייהנו רבים בו. על כן נתתי לבית הדפוס. ואבקש כל מי שיעיין בספרי זה, שלא יסמוך עלי עד אשר ישקול הדבר בשכלו איזה פעמים, אז יכול לסמוך, כי לא באתי בחיבורי זה רק לעורר על המעיין.

ברוך ד’ אשר בחר בני מכל עם ונתן לנו תורת אמת והבדילנו מכל העמים והראה לנו אהבה וחיבה, שהרשה לנו לחדש בתורתו, כפי שכל האנושי כן יקים. ועל זה מברכין אשר נתן לנו תורת אמת, הכוונה שנתן לנו במתנה שהתורה תתנהג כפי שכל האנושי, כי לא בשמים הוא, כמאמר הגמרא בבא מציעא במתיבתא דרקיע, ולא נתנה תורה למלאכי השרת, אפילו באמת הדין להיפך ברקיע, אף על פי כן, הפסק הלכה רק כפי אשר יפסקו הבית דין שלמטה. יעויין בדרשות הר”ן ז”ל.

ועל פי זה יש לבאר מאמר הגמרא נדרים (דף פ”א ע”א) אמר רב יהודא אמר רב, מאי דכתיב מי האיש ויבן זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפרשה הקב”ה בעצמו וכו’, שאין מברכין בתורה תחילה. עד כאן לשונו. וכבר הקשו בהבנת דברי הגמרא שעל ג’ עבירות החמורות שהיו, לא נאבדה הארץ, רק מחמת ברכת התורה תחילה. יעוין בר”ן שם. ולפי הנ”ל ניחא דהנה איתא בספר אמרי שפר על התורה מהרב הגאון מרש”ק ז”ל בספר תרומה מה שמאריך שם על המדרש, ומפרש גם כן שם דברי הגמרא שבת דהמלאכים טענו בשעת מתן תורה מה אנוש כי תזכרנו וגו’ תנה הודך על השמים. והקשה הלא אפשר ששניהם יחד יודעין את התורה, וכי מי שיכול ללמוד פסוק אחד עם חבירו, הכי בזה גוזל השני את הפרק ההוא מן הראשון, הא הראשון יודע הפרק כמו שלמד מקודם. ואם כן הכי נמי אצל המלאכים, הגם שנתנה תורה לישראל, מכל מקום גם הם יכולין לידע וללמוד. אך לפי הנ”ל ניחא, דהנה הקב”ה נתן לנו התורה כפי אשר יורה שכלם האנושי כן יקום, אף שהשכל אלקי מורה להיפך, וכמו שאמרו חכמינו ז”ל במסכת ראש השנה, אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, והביא דכרי הר”ן ז”ל בדרשותיו דמבאר הגמרא, בבא מציעא דנחלקו במתיכתא דרקיע, אמרו מאן נוכח רבה בר נחמני, דמאי טעמא הוצרכו לשאול מרבה בר נחמני. וכתב, דהנה שכל אלקית ושכל אנושי אינן שוות כלל, רק המה הפכיים לגמרי, והנה הקב”ה נתן לנו התורה וכתב בה אחרי רבים להטות, הרי התורה נתנה לבני אדם שיתנהגו בה כפי דעתם ושכלם, על כן שאלו לרבה בר נחמני שהוא מכריע מה שהשכל אנושי מכריע, אף שהקב”ה אומר טהור. לכן שפיר טענו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו, שתתן התורה להתנהג על פי שכל האנושי, אדרבא תנה הודך על השמים, שיהיה התורה מתנהג על פי שכל אלקות כן יהיה וכן יקום, לא על פי שכל האנושי. יעוין שם. ודברי פי חכם חן. עד כאן.

וכל זה הוא מחמת שנתן לנו התורה במחנה, על כן כפי שמורה שכל האנושי כן יקום. ועל זה אנו מברכין אשר נתן לנו כמתנה. נמצא לפי זה ניחא דברי הגמרא שלא ברכו בתורה תחילה, היינו שלא ברכו הברכה אשר נתן לנו במחנה כפי אשר יפסקו הבית דין של מטה, רק כפי שכל עליון כן יש לנו לפסוק. ואם כן יוכל להיות מזה כל הריסת התורה והמצווה ויוכל להיות היפך כל המצוות אם אין אנו משגיחין כפי שכל האנושי. וזה גרע מג’ עבירות החמורות רחמנא ליצלן, כי לא יכול לבוא מזה הריסת כל התורה דיודעין שזה עבירה, אבל אם לא ברכו בתורה תחילה לשיטתם הדין כך, ועל פי שכל האנושי אינו כן, וזה ברור בכוונת הגמרא.

ובזה נוכל לומר כוונת המגיד, אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. וקשה מה זו מעלה קרבת הר סיני בלי תורה. אכל לפי הנ”ל ניחא דהכוונה דלא נתן לנו התורה במתנה. וכך הפירוש אלו קרבנו לפני הר סיני לקבל את התורה, וקבלנו רק שלא נתן לנו במתנה, דיינו. על אחת כמה וכמה שיש להודות ולשבח להקב”ה שנתן לנו התורה כמתנה, ויש לנו רשות לחדש חידושי תורה כל אחד ואחד כפי שכלו. נמצא לפי זה שיש לנו חיוב גדול לחדש בתורה כל אחד כפי שכלו כיון שנתקן ברכה על זה.

ומאוד הפליגו חכמינו ז”ל בשבחן של מחדשי חידושי תורה. עיין בתנא דבי אליהו פרק י’ וכו’, וכן בשו”ת מן השמים לרבנו יעקב מקורביל סימן ל”ב מה שהשיבו לו מן השמים. ויעוין בספר חסידים סימן תק”צ, וזה לשונו, מי תיכן רוח ד’, כי הקב”ה גוזר מי יהיה חכם ומה חכמתו וכמה שנים וכמה ספרים יעשה. יש שגוזר עליו שיעשה ספר אחד או שנים או שלשה, וכל מי שגלה לו הקב”ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב סוד ד’ ליראיו ובריתו להודיעם, וכתיב יפוצו מעינותיך חוצה. וזה שכתב יביא במשפט על כל נעלם, שגורם שנעלם וכו’. עד כאן לשונו. על כן קמתי מחשכת הבלי זמן, אמרתי במה אקדם לד’, אולי כיוונתי באיזה מקום להלכה ולא אכתבנה. וידעתי כי ילעיגו עלי אנשים ויאמרו הגם זה במחברים יקרא. אבל אמרתי מה לך להשגיח על זולתך, ואין כוונתי בזה חס וחלילה להתגדר בה או בשביל קרדום לחפר בה.

וקראתי ספרי “מנחת ש”י”. תיבת ש”י ראשי תיבות שלמה ירמיה, ותיבת מנחת לרמז שם אבי מורי נ”י, אותיות מנח שם נחם כשם אבי נ”י, ואות תיו גם כן חשבון כשם אבי נ”י ר’ נחם צבי חשבון ארבעה מאות. וגם לרמז שם אמי מורתי לאה תחיה, על מספר קטן במנחת שי. וממעמקי לבבי אפרוש ידי לד’ ואתפלל לפניו שיברך את אבי מורי נ”י ואת אמי מורתי תחיה בעושר ובאושר ובכבוד ובאריכות ימים שמעולם גדלונו על דרכי התורה והיראה וכל חייהם ומגמתם רק לגדל בניהם לתורה. אנא ד’ ישלם להם פעלם ומשכורתם כפולה, ויבלו ימיהם בנחת, מתוך הרחבת הלב. אמן.

ויהי רצון שלא ימוש התורה מאתנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה עד עמוד הכהן לאורים ותומים במהרה בימינו אמן.

 המחבר

הקדמת מנחת ש”י


הרב שלמה ירמיה בן הרב נחום צבי גרינברג, נולד בפרושיניץ סביבות שנת תר”ל (1870).

הוא היה חסידו של האדמו”ר מאמשינוב, רבי מנחם קאליש. כבר בתרנ”ה (1895) היה מו”צ באסטראלענקא שבמחוז ביאליסטוק שבפולין, והמשיך בתפקיד זה במשך עשרות שנים. שמו התפרסם בעולם התורה לאחר שהוציא לאור את ספרו “מנחת ש”י” (פיטרקוב, תרע”ב), ובו שו”ת בארבעת חלקי השולחן ערוך ודרושים על דרך הפלפול. רבנים גדולים כתבו את הסכמת לספר, ובהם רבי מנחם [קאליש] מאמשינוב, רבי מאיר יחיאל הלוי [העלשטאק] מאסטראווצא, רבי מלכיאל צבי הלוי [טענענבוים], רבי אליהו קלאצקין לובלין, רבי יוסף [קאליש] מאסטרוב, רבי יצחק בורשטין אב”ד אסטראלענקא, ועוד. 

הרב שלמה ירמיה ורעייתו שפינצע, נספו בשואה בסביבות שנת תש”א. הי”ד.

מקורות: ספר קהילת אוסטרולנקה, מנחת ש”י, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 39

עיקר תלמוד תורה, הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל במאור שבה, שהיא החכמה והדעת המביאים לידי מעשה / הרב יחזקאל ברשטיין הי”ד

מתן תורה

כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלקים מעולות, מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים מפני שהעולה כולה כליל לאשים וכו’, ותלמוד תורה חביבה לפני המקום יותר מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום, שנאמר אז תבין יראת ה’ ודעת אלקים תמצא. עד כאן (אבות דרבי נתן פרק ד).

אם נשקיף בעין חודרת בדברי רז”ל אלו נראה שמה שהפליגו במעלת תלמוד תורה שתכליתה לידע דעת אלקים, לא כוונו לתלמוד תורה הבא לפרקים ודרך ארעי כהקרבת הקרבנות, ולא זו הדרן להגיע לתכלית הנרצה הלזו. אלא על ידי יגיעה רבה ותלמוד תורה תדיר, שאז רק אז יכול להשיג ולידע דעת המקום. וכמאמר הכתוב ברישא דקרא “אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה’ ודעת אלקים תמצא”, וכן אמרו במדרש (שיר השרים רבה) ר’ פנחס בן יאיר פתח אם תבקשנה ככסף וכו’, משל לאדם אם מאבד סלע או בילרין בתוך ביתו, כמה נרות וכמה פתילות הוא מדליק עד שיעמוד עליהם וימצאם וכו’ דברי תורה, שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא כל שכן שאתה צריך לחפש אחריהם כמטמונים הללו. הוי אם תבקשנה ככסף. אמר רבי אלעזר מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא הנחתי שם אדם ויצאתי. פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים והתכנים [עוסקים במלאכתם] ואמרתי כתיב אם ככסף תבקשנה וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה’, ואנו לא מבלים ולא כתבנים. עד כאן. הרי שהתרשלות קלה פעם אחת מונעת להשיג דעתו של מקום אפילו אחרי יגיעה רבה ותדירה כאותה של רבי אלעזר, ולא עוד שאפילו גם אם עוסק בתורה תדיר בלי הרף וישים עינו ולבו להשגת עומק התורה והיראה כבקשת הכסף ובחיפוש מטמונים, רק שלא יחשיב אותה באותו הערך הראוי לה ולא יכיר רום ערך מעלת התורה אשר כסף וזהב לא יערכנה, וכדאיתא בירושלמי (ריש פאה) כתיב כל חפציך לא ישוו בה אפילו כל העולם כלו אינו שווה לדבר אחד מן התורה, אי אפשר לו לזכות בכתרה של תורה. וכדאיתא בנדרים (דף פ”א) מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה’ אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, ויאמר ה’ על עזבם אח תורתי וכו’ שלא ברכו בתורה תחלה. וכתב הר”ן בשם הרב רבינו יונה ז”ל דאי אפשר לפרש כפשוטו שלא עסקו בתורה, דאם כן כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו, והלא דבר גלוי הוא, אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהין על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה כל כך בעיניהם שלא היו עוסקין בה לשמה, ומשם הכי היו מזלזלין בברכתה. עד כאן. וכן פירש”י בבבא מציעא (דף פ”ה) דכיון דלא מברכי, גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להםץ עיין שם. והדבר מתמיה ומאחר שעסקו בתורה תמיד כל כך עד שהחכמים והנביאים לא הרגישו רפיון כלל, אמאי קאמר על עזבם את תורתי, הם שוקדים על דלתי התורה יומם ולילה ורחמנא קרי לה עזיבת התורה. אלא ודאי דכל שאין התורה חשובה כל כך בעיניהם, והוא מחמת שאין מכירין את רום ערך התורה במדה הדרושה, הרי הם רחוקים מהשגת כתרה של תורה, וכאלו עזבו אותה לגמרי חשיב. והטעם ביארו לנו רז”ל במה שאמרו (ילקוט שמעוני ירמיה) ואותי עזבי ותורתי לא שמרו, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה, המאיר שבה היה מחזירן למוטב. עד כאן. והיינו משום דעיקר תלמוד תורה הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל בהמאור שבה, ורצוני לומר החכמה והדעת המביא לידי מעשה, כדכתיב ולמדתם ועשיתם ,וזהו מה שאמרו ז”ל ברכות (דף ח.) אין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד, וכמו שביאר הרמב”ם ז”ל בהקדמתו לפירוש המשניות, יעויין שם באורך. וכשאין התורה חשובה בעיניו כל כך לפי שאינו מכיר את רום ערכה, אינו זוכה להסתכל בהמאור שבה. וזהו אמרם ז”ל (שם) ויתר הקב”ה על ג’ עבירות ולא ויתר על מאסה של תורה, דכתיב על עזבם את תורתי. עד כאן. כלומר, דאף שעסקו בתורה תדיר, וכמו שכתבו לעיל, מכל מקום לגבי רחמנא הם בכלל ממאסים בה בזה שלא עמדו להתבונן ולהשיג גודל חשיבותה ולחבבה כראוי.

וכשנתבונן עוד בזה נראה עד כמה גדול חטא זה, ואיתא בתנחומא (פרשת שמיני) רבי שמעון אמר כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה, והיה אינו אלא שמחה. השיבו חכמים ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. אמר להם אף היא אינה של שמחה לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו האור, שכך אמר רבי בר סימון, אותו האור שברא הקב”ה ביום ראשון היה אדם הראשון צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וכיון שראה הקב”ה מעשה דור אנוש ודור המבול, עמד וגנזו מהם, שנאמר וימנע מרשעים אורם, והיכן גנזו לצדיקים בגן עדן. השיבוהו עוד ויהי ערב ויהי בקר וכו’, אמר להם אף היא אינה של שמחה, שכל מעשה בראשית צריכין תיקון החטים לטחון וכו’. השיבוהו עוד, והיה כאשר נלכדה ירושלים. אמר להם אף היא אינה של צרה, שאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עוונותיהם, שנאמר תם עונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותן. עד כאן. וכן איתא בבראשית רבה (פרשה מ”ב) ובפסיקתא רבתי (פ”ה ופ”ז) בשיניו קצת. עיין שם . והדבר מפליא מאוד דאם עיקר בריאת האור שהיה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו אינו של שמחה, מחמת שנגנז אחר כמה דורות, והרי זה לא היה בהכרח מצד עיקר הבריאה, אלא מחמת שקלקלו במעשיהם, והדבר תלוי בבחירתם, ואף על פי כן קשה הדבר לפני המקום מה שמנע מרשעים אורם, עד שגם עיקר הבריאה קודם הגניזה אינה של שמחה כיון שיש בה צד נדנוד עצב, על דרך האפשרות. וכן מזה הטעם כל מעשי בראשית אינם של שמחה מחמת שצריכין תיקון, אף שבעיקר הבריאה לא היה האדם נצרך לזה, כדאיתא בסנהדרין ( דף נ”ט) אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, מלאכים צולין לו בשר ומסננין לו יין. וכיון שחטא נטרד. וכן עיקר הבריאה לא היתה צריכה תיקון, וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה ט”ו) רבי נחמיה אמר המוציא לחם מן הארץ -שכבר הוציא. ופירש שכבר הוציא לחם מן ה ארץ כהווייתו ונגזר עליו בזעת אפך ונהפך לתבואה, ומכל מקום אין זה בכלל שמחה, כיון דאפשר שיבוא לידי קלקול ואין שמחה אלא כשהיא שלמה בכללה כשאין בה שום נדנוד עצב אפילו על צד אפשרות רחוקה.
ואחרי כל אלה רואים אנו שחורבן ירושלים הוא בכלל שמחה מחמת שנמחל להם העוון, והרי עם ישראל טובע בים של דמעות לאלפים ולרבבות נהרגים ונשחטים והשאר לשבי ולבזה, ולשמחה מה זו עושה, אם עיקר הבריאה כולה אינה של שמחה מחמת צד נדנוד עצב על דרך אפשרות שאינו בטיל אפילו ברובא דרובא, איה איפוא כל הצער והיגון על חורבן ירושלים שיתבטל במיעוטא דמיעוטא של שמחה מחילת העוון. למדנו מזה עד כמה מגיע גודל החטא – של אי הכרה בחשיבות התורה שאף הוא דק עד אין נבדק, שהחכמים והנביאים (ולגירסת הילקוט שמעוני ורש”י, גם מלאכי השרת) לא עמדו בזה – שבזמן שהוא נשאר באדם, אין רע למעלה מזה, שכל טובות שבעולם אין שוות לו, וכשנמחל אותו החטא הוא הטוב האמתי שאין למעלה ממנו, וכל הצער והיגון נהפך כולו לשמחה, כיוון שהם גרמו למחילת העוון, שהיא השמחה השלמה שאין דוגמתה.

(הק­דמת דברי יחזקאל)


הרב יחזקאל ב”ר צבי הירש הלוי ברשטיין, נולד בטרסטינה בשנת תרמ”ט (1889 בערך). מגיל צעיר למד בישיבות ליטא. משנת תרס”ח למד בישיבת סלובודקה והאזין גם לשיעוריו של הרב ברוך דב ליבוביץ, ראש ישיבת “כנסת בית יצחק”.

בשנת תרע”ג עבר להתגורר בעיירה וואבאלניק, לאחר שנשא לאשה את מרת שפרה בת הרב אבא ראובן אש. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התארגנה בבתי המדרש ישיבה זמנית לתלמידים שגלו לעיירה, והרב יחזקאל ברשטין לימד בה יחד עם רבה של וואבאלניק,  רבי יהודה לייב פורר. אחד מתלמידיהם מאותם ימים היה הרב אלעזר מנחם מן שך.

במהלך המלחמה הגיע הרב יחזקאל לקרמנצ’וג, בה שהתה גם ישיבת “כנסת ישראל” מסלובודקה. בין השנים תרע”ח-תרפ”ב (1918-1922), שימש כר”מ בישיבת רבי אברהם לייב שור, בקרילוב שבמחוז חרסון. לאחר סגירת הישיבה חזר לסלובודקה והיה מעשרת האברכים שלמדו בכולל סלובודקה, שנתייסד בשנת תרפ”ב ע”י הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל. בכולל למדו בעיקר סדר קודשים, כשהסבא היה מוסר בפניהם שיחות מיוחדות. שמו נודע בעולם הישיבות וספרו “דברי יחזקאל” (תרצ”ה) זכה תפוצה רחבה. הרב יחזקאל מונה כר”מ בישיבת “אור ישראל” בסלבודקה-קובנה, ואחר כך היה ראש הישיבה. הוא נהרג עם יהודים רבים בפורט התשיעי בקובנה, יום לאחר “האקציה הגדולה” בגטו הגדול של קובנה, בח’ בחשון תש”ב (20/10/1941) הי״ד. עמו נהרגו עשרות תלמידים מהישיבה, והרבנים, הרב ישראל יעקב לובאטשנסקי, הרב מרדכי ליפשיץ עם משפחתו, הרב נפתלי ווסרמן והרב זלמן שטיין ובני משפחתו. בשואה נרצחו גם אשתו הרבנית שפרה ובנותיהם מינה רבקה, וכן בתם מרים ברגשטיין ובנה צבי הירש. רק בתו חיה ליבא אבין, שרדה, לאחר שנסעה עוד לפני נמלחמה לדרום אפריקה. לימים היא ומפחתה עלו לישראל.

מאמר “בדין עציץ נקוב“, מאת הרב ברנשטיין הי”ד, יצא לאור בכתבי בית ישראל, תרפ”ג, ומאמרו “בדין חציצה” הופיע שם בשנת תרצ”ח. לקט ממאמריו הובאו ב”דברי יחזקאל” בהוצאת מישור (בני ברק 2013).

מקורות: ישורון יח, ישורון כא, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם – רבותיה ותלמידיה של ישיבת סלובודקה מקדשים שם שמים, דברי יחזקאל, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 34

נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי – על בסיס דברי תורה הבנויים ומתוקנים עם יסודות מהררי קודש, ניתן לבנות בנין המאיר / הרב צבי לוסטיג הי”ד

הנר והאור

נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי. אם נאמר נר למה נאמר אור, ואם נאמר אור למה נאמר נר אלא אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה מעט אני מתחיל בהם וכשאני נכנס בתוכו שערים הרבה נפתחים לי (ילקוט תהלים קי”ט רמז תתע”ח).

דרכי מחברי חבורים וכוהני ספרים, להקדים אמרים, נעימים וישרים, להסביר ולהטעים לברר ולבאר, על מה חבורו ארג בשפר, על איזה דרך דבריו יסד, אם בעמקים שדד, לירד במצולות ים בעיונים, לצלול ולהעלות סברות עמוקות ומענינים, או בבקיאות במרחבי חכמה הרחיבו גבולם, ובנצורות ישנות פתחו אולם, או בדרכי חריפות דרך קשתם, ובששר הפילפול משחו עיטם, כי מי אשר בעומקי העיון גדלו והצליחו ועשו פרי, או בבקיאות צברו כרי, או אם בדרכי הפילפול חזקו וגברו, בפליאות וחידות עברו, בתורת תמימה לפלפל ולסלסל, ובחריפות דבריו לכלכל, כי חצבו עמודיה שלשה אלה, חדושים, בתורה על ידיהם להעלות מעלה, לידע ולהבין ולהשכל, תורת ה’ אשר בעבורה עולם שכלל, הלכה לברר ולהבהיר, פלאות להזהיר ולהצהיר, עומק מושגים להשיג בבהירות עיניים לאנהירות, הן הנה קצות דרכי התורה, ללמוד וללמד ולשמור במורא, בעזר צר צורה ועולם ברא, ולעם קדושו נתנה באזהרה, לחשוב מחשבות עבורה להגדיל תורה ולהאדירה.

וכאשר אמשש בספרי הכתובים מזה ומזה, זחלתי כי לא אמצא דבר אשר יאמר עליו כי הוא זה, האח! חזותי ראיתי, יגעתי ומצאתי, סברה עמוקה משאיל, כי אולי מבין סברותי ומלול, ואם קולי אתן ברחובות, חזו וראו מפעלות, כי חדשות דליתי במטמונות, מלתא חדתא דמיתי בדמיונות, סבבו עלי רעיונות, אם כי דברי טובות הנות, אולי נמצאו בספרים שונות ויחשדוני מקנאי קנאות להמצא כגנב במחתרת, לגנוב חס וחלילה מזר לכחש וללבוש אדרת, ואם ישאו בידך מחידושים אשר חשבת לעליונות, הן הנה אשר העלית קמשונות, ואם בדעתי אחשב חשבונות, אמת כי כל אלה מידי נפולות, אמנם על דרכי הפילפול עשיתי גדולות, לקשור חבל בחבל נימא בנימא ליפות, ושזרתי וארגתי מחוטים טוויות עניניים מפליאי פלאות, אשר לחיך הנם מתוקות, ושפתים משוקות וללשון יערב ערבות, הדר וענף עץ עבות, ודברי חכמים וחידות, על ידיהם מתאימות, ישבונו בקרבי שרעפי, ואספוק אל כפי, ואשוב אל לבי הן עודני באבי, האם קניתי בינה, האם בתורה לנתי לינה, לידע טוב טעמה וסחרה, אם מגדלי פורח באוירה? ואולי כמוץ אשר רוח תדפנו, בנינך הננו, לדלג גבעות והרים רמות, רחוקים לקרב בזרועות, והנם כל אהד על כנם בניות, ובאת לעקור נטועות, ליטע ולהיותם יחדיו שכונות, להיות אחדים וזוגות, ויינך לא במים של תורה מזיגות, ואשר אחשב לישרים ומסולאות, ממטבע של חכמים נפסלות, ואשר אפאר לחדוד ועקומות מחליקות, מלאים פגומות וצפורן מחגירות, ואולי בעבור תפארה, לראות חידושים בזיו והדרה, דלגת שור וחוג האמת רגלך מעברת, כדי שהחידוד לבל תהי נעדרת, ואם לתוכן עין חודרת עוברת, יראה כי מלאתם בקנה עופרת, ואם כן למה לחוקם במחברת, אם שלשה אלה עיקרים הנזכרים, מחיבורך נחסרים. אכן אחרי שובי ניחמתי, ומלכלות עטי מאנתי, ומלחרוט עלי גיליון לא מנעתי, דברי תורה אשר נטעתי, בעזר הבורא אשר חנן דעתי, שאם בכללות הדברים לאמת לא יתאחדו, קרסולי בעזרת ה’ לא ימעדו, ואם נכוניות התכללותם לא אחליט, ממצוא בהם דברים נכונים לא אמעיט, ישרים וברורים, ודברים נאותים בהם גרורים, הערות שונות טובות הרהורים, בקודש יסודתם, ודברי בהם חקקתי מישבותם, ומהם פריו הוצאתם, ליפותם לנאותם, אחד פה ואחד פה נמצאים, הערות שונות באילת אהבים, בשכליים נמשחים ונבללים, דברים חשובים ולא נבטלים, קיימים ולא נמללים, ואם זוטר מיליי, פעם או פעמיים, אחד המרבה והממעיט בלבד שיכוון לבו לשמים,. וכבר ידוע מפי ספרים וסופרים תרשישים ואראלים, שדברים אשר בכוונת הלב מאוד מעולים, וגבהו מעלתם אם בפז מסולאיםף גם אם יחסר מהם כוונה הראוי כדיאות, ובפני עצמם אינם כדאיות וראויות, לזכות להבא על ידם פני מלך לראות מסייעות, להגיע אל הקודש ואל המחוזות, לטהר לב ולזכך מחשבות, כמו שאמרו רבותינו הקדושים והטהורים אשר באורם נראה אור ונלך מישרים, לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה שמתוכה בא לשמה באמת, לעסוק בתורה אשר חיים מנעמת. אמן כן יהי רצון.

ועל פי הנ”ל אחשבה לדעת בכוונת הכתוב הניצב בפתח דברינו נר לרגלי ואור לנתיבתי, כי כבר האריך הבעל עקידה (בפרשת וישב) כי פעולה אשר יפעלו מבלי משים למטרת תכליתה נקרא חשך, שהיא העדר האור, אם כן בראשית השקפה ימס לב המתעסק בתורה עמוקה משאול, ואיך יגיע לתכליתה להבינה ולהשיג, פעולת פועל בלתי בעל תכלית יתברך שמו ויתעלה. אמנם באמת ידוע מדברי חז”ל כי כל הגה ודיבר בתורה הקדושה הוה קומה שלימה וכל מחשבה והרהור בדברי תורה מועילה. והנה נתיב הוא הדרך המשמש להולכים להגיע על ידה למטרת חפצם. ואם כן הנתיב הוא רק אמצעי להתכלית ולא יפול עליה תכונת אור כנ”ל. ולזה אמר הכתוב נר לרגלי דברך, כלומר, אם נרי הם דברך, דברי תורתו, אורייתא וקב”ה חד, אז אור לנתיבתי, אפילו דברים שאינם תכליתיות ורק להגעתה הם משמשים, כמו הפילפול בהויות וקושיות ופירוקים שהם הנתיב להוציא הלכה ברורה אפילו הכח הם בחינת אור בפני עצמם, וזה ואור לנתיבתי, והבן. וביתר ביאור על פי זה יבואר גם כן הילקוט הנ”ל, דהנה מעיקר לימוד התורה הוא לייגע להבין טעמיה וסברותיה, לפלפל ולסלסל בה, כמו שכתב הט”ז אורח חיים סימן מ”ז בטעם ברכת התורה בלשון לעסוק בתורה, שהעיקר הוא התעסקות משא ומתן בתורה. יעויין שם.

ואדמו”ר הגאון הקדוש מאורן של ישראל, איש אלקי מרן חיים אלעזר שפירא הכ”מ זי”ע האבד”ק מונקאטש יצ”ו כתב לפרש פסוק בחקתיך אשתעשע לא אשכח דבריך (תהלים קי”ט) דמבואר במדרש חז”ל דלכן נברא השכחה, דאם לא היתה שכחה, אדם שונה פרקו ולא ישכחה ולא ילמוד אחר כך. ואמנם הא תינח מי שלומד בפשטות, אבל מי שלומד ע”י פילפול משא מתןן, כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא טעם, ואף אם לא ישכח יחזור וילמוד, וזהו בחקתיך אשתעשע, אם הם בחינת שעשועין פילפולא דאוריתא, אז לא אשכח דבריך. עד כאן דבריו הקדושים, זי”ע. כי על ידי פילפול התורה נתרחב השגת התורה, ותורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק, מגינא ומצלא, והוא הכלי חמדה שניתן להם לישראל בבחינת כלי שרת שמקדשין.

ויש לפרש מקראי קודש (שמות ב’) וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב וירא אלקים וכו’ וידע אלקים. דהנה אמרינן בש”ס כריתות כ”ג דכלי שרת מקדש פסולים, יעויין שם, דהיינו קדשים פסולים להקריבן כלי שרת מקדשן, ועיין מה שכתבנו בזה בסימן א’] ואמנם דוקא הני פסולי דהוה פסילן בקודש כמו מזבחין הפסולים בקודש, היינו פסולין שנעשו לאחר שהם קודש, אבל פסולין שנעשו קודם שנעשו קודש אין המזבח מקדשין. יעויין ש”ס נדה (דף מ”א), והדא הוא דכתיב “כלי שרת”. והנה התורה הנקראת כלי חמדה היא בחינת כלי שרת. ועוד מצינו במדרש חז”ל לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו’, דהוה השלום גם כן בבחינת כלי, כלי שרת, ועל זה נאמר חבור עצבים אפרים הנח לו, שעל ידי השלום מקדשין להקריבן לאביהם שבשמים, וכן על ידי התורה. והנה בעת שצפה הקב”ה את הקץ לגאול את ישראל ממצרים, לא היו ראוים מזכותם שהיו מהם נטמאים בטומאת מצרים, ואם כן לא היו ראוים לגאולה, דהוה עליהם שם פסולים. ואך על ידי השלום, דהוה כלי שרת מקדש פסולים, היו ראוים על ידה ליגאל. ולזה כשראה משה שיש בהם דלטורין, אמר אכן נודע הדבר על מה שלא נגאלו עוד, כיון שאין להם שלום, אם כן אין ראוים להיות קדוש לה’, ולזה אמר משה לה’ מי אנכי כי אלך אל פרעה וכו’, באיזה זכות, כפירוש רש”י, כין שאין להם שלום ואם כן אין ראויים להתקדש, ולזה השיב לו הקב”ה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (שמות ג’) הכוונה נהי ללא היתה להם מדת השלום, מכל מקום  מכוח התורה שיקבלו על ההר, זה דהוה גם כן בחינת כלי שרת וזה מקדשם להיות מפקיע מידי שעבוד. ואמנם הנה הא תינח לאחר שקבלו התורה שהוה עם קדוש לה’, נחשב לזה לפסולי בקודש שיהיה כלי שרת מקדשן, אבל במצרים קודם מתן תורה, הרי לא הוה פסילו בקדש, דהא חטאו קודם שקבלו התורה ואם כן לא מהני להו קדושת כלי שרת. ואמנם הנה כבר התחילה קדושת ישראל מימי האבות, שהיה להם דין ישראל, ואם כן מה שחטאו אחר כך הוה פסולי בקודש ושפיר מהני להו כלי שרת להתקדש על ידי התורה. ואך הלא לכאורה אכתי הוה שלא בזמנו, שלא נשלם הזמן, אך כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנו. ואך התוספות סוכה (לף נ’) כתבו דאפילו כלי שרת מקדש שלא מדעת וגם מקדש שלא בזמנו, אבל שלא בזמנו ושלא מדעת תרוויהו בהדי הדדי לא מקדש, יעויין שם, ועל פי זה אפשר לכוון במקרא קדש הנ”ל וישמע אלקים את נאקתם, שראה גודל הגלות ועלה לגאלם ואף דלא היו להך זכות, ואם כן הוה בגדר פסולים, ואך הלא -יקבלו התורה והתורה היא כלי שרת ומקדשן, ואך הלא אכתי קודם קבלת התורה לא הוה פסילו בקודש, ולא מהני להו כלי שרת, לזה אמר ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וכו’, שכבר כרת ברית עם אברהם ומאז התחילה קדושת ישראל ושפיר נחשב לפסילו בקודש ושפיר מהני כלי שרת לקדשן, ואך אכחי הוה שלא בזמנו, לזה אמר וידע אלקים, דהוה בחינת לדעת ושלא בזמנו לדעת שפיר מקדש, ודו”ק, ואתי שפיר.

ונחזיר לדידן, דאמנם לימוד התורה הוא שיהיה בנוי על הקדמות אמיתות מגדולי רבותינו, ויותר שההקדמה קרובה למרכז האמת, כן הוא האמיתות התולדה. והנה דברים אשר יצאו מכוח אל הפועל הם נקראים מעט, כי כל דבר אשר יצא מהכוח אל הפועל הוא מוגבל כפי שיעורו, אבל דברים אשר הם עדיין בכוח ולא יצאו לחוץ, הם נקראים הרבה, כי הם עדיין אינם מוגבלים. וידוע מספרים הקדושים כי הבלתי מוגבל בכלי גדלה ורבה מהמוגבל בצד זולת צד, כי למה שבפועל ומוגבל בכלי הוא בפועל נאחז בכלי. והנה נר היא הכלי המאיר ומשותף משמן ופתילה וכלי המחזיקם ואם משותפים כראוי שמן ופתילה טובה אז חיש מהר יזרח אור הישר. ולא כן אם אינו מתוקן כראוי, ירפרף אורו בעקלתון הגבהה למעלה ולמטה. ובדמיון הזה הוא בדברי תורה, אם מתוקנים ההקדמות יסודתם בהררי קודש, ועל זה יבנה בנינו אז יזהיר אור נתיבתו להאיר באור מאיר, ולא כן בהיפך. ולזה אמר נר לרגלי דברך, אם דבריך, כלומר דברי תורה הם נרי, הקדמותי הם בחינת דברך, מרבותינו הראשונים וגדולי אחרונים, אז ואור לנתיבתי, אז גם נתיבתי, מה שהוצאתי מהם בחינת אור. ולזה שפיר קאמר המדרש כך אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה מעט אני מתחיל, היינו כי הקדמותי הם בחינת מעט, מוגבלים בכלי האמת להיות מקורם ממקור קדוש יהלך, ולכן כשאני נכנס בהם שערים הרבה נפתחים לי ממנה.

ועל זה תמכתי יסודתי, בעזרת ה’ יתברך, כי רוב מה שכתוב כאן בנוי על תורת הראשונים וגדולי רבותינו האחרונים אשר מפיהם אנו חיים. ולכן אקווה כי לא נתרחקו הרבה מחוג האמת בעזרת הק יתברך ואדברה נגד מלכים ולא אבוש בעזרת ה’ יתברך. וקראיתי שם ספרי “ידי סופר” להיות ראשי תיבות יכט סופר, לזכרון נשמת חמותי הרבנית המפורסמת בצדקתה מרת יכט סופר ע”ה הרבנית מפה בת הרב הגאון הגדול המפורסם כבוד קדושת מורינו ורבינו הרב שלמה סופר זצל”ה אבד”ק בערעגסאס יצ”ו בן הגאון הקדוש צדיק יסוד עולם מרן אברהם שמואל בנימין סופר זצל”ה, אבד”ק פרסבורג, בן רבינו הקדוש מאור הגולה מרן משה סופר זצוק”ל זי”ע אב”ד קהילת פרסבורג בעל חתם  סופר. וגם להיות שמי נרמז בתוכו, כי ידי סופר עם הכולל כמנין שמי ושם אמי מורתי תחיה צביה בן דבורה, חושבנא דדין כחושבנא דדין.

ויהי רצון שלא נבוש ולא נכלם ואזכה ללמוד ולשמור ולעשות ולהגות בתורת ה’ ויראהו כל הימים, ובימנו יושיע יהודה וירושלים בהרמת קרן התורה וקרן ישראל בביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.

פה וו’נאמעני יצ”ו ג’ לסדר ויקהל כ”א אדר א’ חצר”ת לפ”ק

צבי לוסטיג בן הרבני הגדול בתורת הרב החסיד המפואר כש”ת חיים זאב שליט”א.

(הקדמת ידי סופר)


 הרב יהודה צבי בן הרב חיים זאב לוסטיג הי”ד, נולד בדעברצין בשנת תרע”ו (1912). הוא למד בישיבת המהרש”ג בסעמיהאלי, בישיבת הרב משה פארהאנד במאקאווע, בישיבת הרב שלמה צבי שטראססער בדעברצין ובישיבת האדמו”ר ממונקטש, רבי חיים אלעזר שפירא. הוא מונה לראש ישיבה שם בשנת תרצ”ט. נשא לאשה את מרת שרה בת הרב אליהו כהן הי”ד רבה של נאמין, ומונה לאב”ד טארפא. ספרו ידי סופר (תרצ”ח), ובו מקצת חידושיו, עשו רושם גדול על הלומדים. 

מקצת חידושיו ומכתבים אליו התפרסמו בכתבי עת רבניים, כגון: הכוכב (תרצ”ה), הכוכב (תשי”ב), ישורון, תולדות ישראל, שו”ת באר משה, חזון נחום, שו”ת מהר”ם בריסק, גינת ורדים ט, כוכבי אור, 

הרב נודע כתלמיד חכם עצום, חריף ובקי בש”ס ופוסקים, שהצטיין בכשרונותיו וחידש חידושים רבים ונפלאים בכל מקצועות התורה. 

בג’ בסיוון תש”ד הובל לאושוויץ עם רעייתו ועם שני ילדיו הקטנים. 

מקורות: הסכמות ידי סופר, הכוכב תשי”ב , דף זכרון באבני זכרון ח”ג וח”ד ובהגהות הירושלמי. וראה קהילות הונגריה ושם הגדולים מארץ הגר.

מספר הצפיות במאמר: 126

דרך ארץ קדמה לתורה – מתורת הסבא מסלבודקה / הרב שמואל זלמן אסבסקי הי”ד

דרך הישר

הרב זלמן אסבסקי אב”ד דוויליאמפאלע, ליטה
משיחותיו של הסבא, אדמו”ר מרן נתן צבי פינקעל זצ”ל

דרך ארץ קדמה לתורה.

ישנה תורה שלמה בשלמות האדם הקודמת לכל התורה כולה. היא לא ניתנה לאדם ע”י צווי ואזהרה אלא נובעת מתוך עצמיותו של האדם והכרח המציאות שלו. מהי התורה הזאת, ומהי דורשת מהאדם?

דרך־ארץ, וכל הטוב שבאדם, הוא מציאות השלמות של האדם שלפני החטא, מה שהיה אז בהכרח מציאותו, תורה היא לנו. אנו מחויבימ ליגע ולעמל בה להשתדל לרוכשה ולהשתלם בה לפני שאנו נכנסים לטרקלין של תורה.

האדם בחטאו נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ידידה אחד ירידה, נפילה אחר נפילה, ושקע למעמקי הקלקלה. אין זהו האדם זה שלפנינו כיום. תכונתו אחרת, טבעתו אחרת, וכל עצמיותו נתגשמה ונתקלקלה והיה לאשר לא היה מקודם. לא רק הוא אלא כל הבריאה כולה ירדה אתו ושקעה למעמקי הקללה. שינתה צביונה ונשתנה טבעה ואינה זו שהיתה קודם החטא.

תכונתו הטבעית של האדם, הבריאה כפי מה שהיא, חבויה בעונש החטא. המאור שבה נגנז ועתיד להגלות לעתיד לבא. אז נראה אותה בצביונה ובצורתה האמיתית, כפי הטבע שטבע אותה הבורא בתחילת בריאתה. ומה טבעה ותכונתה אז? נשקיף נא מהמאוחר אל המוקדם, מאחרית הימים, שאז תשוב הבריאה לאיתנה ותתגלה לנו בצורתה האמיתית, כפי שהבטיחו לנו נביאינו. ואז, – וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נוהג בם. ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן, וארי כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חוד פתן, ועל מארת צפעוני גמול ידו הדה. ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה… כמים לים מכסים (ישעיה י”א).

הוי אומר שאין הרע טבעתם ההחלטית ועצם עצמיותם של הזאב, הנמר, הפתן והצבעוני. אין זה הטבע והצורה הנכונה שטבע בם היוצר בתחילת ברייתם. אין תחילת עשייתן לנזק, אלא מרעין בישין נדבק בהם בעקב החטא וקללת הבריאה. וכמו שנשתנתה צורתם הגופנית והנחש נעשה גוחן על בטן, כן נשתנה טבעם ותכונתם הרוחנית מהטוב לרע. כי הלא כתיב “וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד”. כולם טובים  היו, כולם נאים היו, וממקור הטוב נקרו, אלא הוא הוא, האדם, קלקל את עצמו והחריב את עולמו, והביא עליו את המזיקין. לכשיכופר החטא, יתוקן המעות, ותסולק הקללה מהבריאה, ושבה לאיתנה ולטבעה הראשון. היא תתגלה לפנינו בצורתה האמיתית, והיתה לגן־עדן של קודם החטא. רק הטוב והשלום ישכון בה ולא תשמע קול צוחה בארץ (עיין רמב”ן ריש בחוקותי).

גם אחר הירידה הגדולה, ישנן מדות טובות שנשתמרו בצביונן ובתכונתן המקורית גם אצל הבעלי-חיים, ואילו לא ניתנה התורה יכולנו ללמוד צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה וכו’ (עירובין ק’). המדות הטובות האלו טבעיות הן אצלם. תכונתם הן, כפי שטבע בהם היוצר בתחילת ברייתם, ואין בהם כח הבחירה לעשות אחרת. כן היה טבע כל המון אלפי רבבות בעלי־חיים שבעולמנו כיום, כן היתה תכונת ומהות האדם שלפני החטא – טוב, אך טוב, מוכתר בכל המדות הטובות, אלא שממקור השכל נבעו, ממעמקי הנשמה האלקית שנופחה בו, ובה כח הבחירה לבחור גם ברע. אבל טבעו ועצמיותו היו – כל המדות הטובות.

נמצא שהאדם שלאחר החטא יצא ממציאותו, ועליו מוטלת עבודה רבה בקניית שלמותו ולשוב אל מציאותו – לאדם דקרא. אבל קודם החטא, זו היתה כל מציאות האדם וזו כל תכונתו הטבעית. שלם בתכלית השלמות, מוכתר בכל המדות הטובות, ולא היה זקיק לשום עמלות בהשגתן, אלא שבידו היתה הבחירה לצאת מכלל האדם ולהיות אף פחות מהעלי חיים שהטוב הוא הכרח המציאות שלהם. אך זה נחשב כבר למעין אבוד עצמו לדעת והפסדת כל מציאותו. ואין שייך לזה כל צווי ואזהרה שיהא אדם בכל היקף מציאותו, מוכתר בכל המדות הטובות, כמו שאין שייך לצוותו לא להיות בעל חי או שום בריה אחרת. אם האדם לא משתלם במדותיו בהכרח המציאות הוא מעניש את עצמו בענשו של נבוכדנאצר שנעשה בעל־חי לשבע שנים (דניאל ד’). מרצונו הטוב ובחירתו העצמית הוא יוצא מכלל האדם.

לאדם ניתנה התורה, באדם מישתעי קרא, וכל כמה שחסר בו ממציאותו נגרע מכלל מקבלי התורה. אם חסר בו מה”נעשה אדם” וכו’ – חסר בו מה”נעשה ונשמע”. עליו להשתלם קודם במדותיו ובתכונות האדם ששם אדם יהא נקרא גם עליו, שגם הוא ממקבלי התורה, וגם בו אישתעי קרא.

“אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו”. בלעדי התורה הזאת היתה לנו תורה שלמה רחבה ומקיפה של תורת האדם, זו שקדמה לכל התורה כולה. כי רק אחרי “שפסקו זוהמתם” (שבת קמ”ו), עברו את כל ההכנה הטהרה והזיכוך והיו לקדושי עליון, קיימו וקבלו עליהם את כל התורה שקדמה לקבלת התורה, אז קרבו להר סיני. הקריבה ההיא כשלעצמה “דיינו” – תורה שלמה בתורת האדם. להרבה יגיעה זקוק האדם בכדי להגיע למדרגה שלפני קבלת התורה; לרכוש לעצמו את אותה השלמות שבתורה ש”קדמה לתורה”,

דרך ארץ אמנם קדמה לתורה כי זה כל האדם.

(מתוך כנסת ישראל, סיון תרצ”ח)


הרב זלמן שלמה אסבסקי (אסאווסקי) נולד בסביבות שנת תרמ”ה (1885) בפינסק. רב גאון מפורסם, מגדולי רבני ליטא. על אף גילו הצעיר היה רב בעיירה החשובה קופיאנסק שברוסיה ואח”כ רבה האחרון של ווילאמפול סלובודקה.

רק מעטים מכתביו של הרב זלמן שלמה השתמר. חיבורו “כרם שלמה”, שהיה בשלבי עריכה, אבד. נותרו בידנו רק מעט הכתבים שהדפיס. בשנת תרפ”ג פרסם הרב בקובץ “בית ישראל” (הוצאת כולל קובנה בסלובודקה) מספר מערכות גדולות מחידושיו. בנוסף לכך ב”כנסת ישראל” מובאים מאמרים שכתב: בדין כוחו כגופו (שבט תרצ”ח), משיחותיו של הסבא (סיון תרצ”ח) ו”עומק הלב” ניסןאיירסיוון תרצ”ט.

ביום כ”ח בסיון תש”א למד הרב גמרא יחד עם בנו, ר’ יהודה. הרוצחים הליטאים, שותפי הנאצים, פרצו לביתו ורצחו אותו באכזריות נוראית כשהוא רכון מעל דפי הגמרא. (מי שמעוניין בתיאור זוועות הרוצחים יכול לחפש במקורות המצוינים מטה).  

מקורות: ליטע עמ’ 1681, חכמי ליטא עמ’ 12, אוצר הרבנים 5694, לימודי דעת זכרון בנימין עמ’ ו.

מספר הצפיות במאמר: 54

הדאגה והיגון – מי התיר לך?! / רבי בן ציון הלברשטאם הי”ד

תמונת רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד

מכתב קודש

מכבוד קדושת אדומו”ר רשכבה”ג מרן הקדוש מבאבוב יע”א

ב”ה ה’ לסדר המללמ”ה תרצ”ט באבוב יע”א.

לידידי שאר בשרי האברך המופלג בתורה ויראה תלמיד ותיק בבית מדרשנו כש”מ שמואל יעקלי יחי’ (יכונה) בערגער מבעטש.

מכתבך קבלתי ויותר ממה שכתבת קריתי מבין שורותך, וראיתי כי דלפה נפשך מתוגה והנך מלא דאגות על העתיד מהיכן ירק זה חי, ולמותר להבינך עד כמה ירדו דבריך אלה אלי לחדרי בטני דכתיבין ודקריין, כי זאת בין תבין ותדגיש מעצמך. אמנם בכל זאת לא אעצור כוח לעבור על דבריך בשתיקה ואוכיחך בתוכחה מגולה מאהבה מסתרת. שלא יבהלוך רעיונך כלל רק תשים בטחונך בד’ יתברך הזן ומפרנס לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. הגם כי ניתן עול ברזל על האדם להביא טרף לביתו, ככתוב וברכתיך בכל אשר תעשה, אבל זאת אומרת רק לענין עשיה והשתדלות, ולא להאנח ולדאוג שהוא ללא יועיל. ואם ידאג אדם כל היום וכל הלילה לא יברא אפילו פרוסה קטנה, אדרבא הוא מבלבל את מחשבתו ומטמטם את לבו מבלי ידע אנה לפנות ומה לעשות. ואלמלי לא ניתן רשות ממעל לעסוק במסחר או במלאכה, הלא היה חטא ועון פלילי להרהר אחר מדותיו של הקב”ה ולחשוב מחשבת פגול על המחיה ועל הכלכלה, כי אם לישא עין לשמים ולא להושיט אצבע למים קרים. אך כאשר עלה ברצונו הפשוט לשום עול הפרנסה על האדם, צריכין משרתיו עשו רצונו לעסוק במסחר וקנין בחריצות והרי הוא ככל עבודת הקודש עליהם, וצריך האדם לעשותה בזריזות ובלב שלם להשלים רצון קונו. אבל הדאגה והיגון מי התיר לך. ואשר כתבת כי בני גילך שהיו חבריך בימי נעוריך להבלים ולמעשים תעתועים הם השגו חיל ושוכבים אדינרי, אל יקנא לבך בחטאים. וחוץ ממה שיש לך ברוך ד’ להתהלל עם נחלתך בעמלך בתורה הקדושה ובספרי מוסר, אשר רק בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, ויפה שעה אחת מבאר מים חיים ומשאר ספרי צדיקים מכל הונם ורכושם, אשר בוודאי לבם ודעתם רחוק מזה, אלא אפילו במילי דעלמא אל יעלה עליך רוח הקנאה, כי האדם יראה לעינים ואינו יודע מטמנותיו של חבירו, ומי יודע אם הם אינם מתקנאים בך, האתה יודע רזי עולם כמה דאגות ואנחות הסובבים אותם מכל צד ואם היו מגלים לפניך מסתורם לא תחפוץ להחליף אותך עמהם גם אם יתנו לך מלא ביתם כסף וזהב. ומלבד זה לא עולה על לב אדם להתקנא בנחש אשר עפר יאכל ופרנסתו מצויה לו בניקל ובכל מקום שהוא לא יחסר לחמו. אך דנתי אותך לכף זכות, כי לעורר רחמים כתבת זאת, כאמור לדוד למה יאמרו וכו’, ואני מסיים סיפא דקרא, כל אשר חפץ ד’ עשה, וכן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה ימלא טוב ותושע בקרוב בכלל כל המחכים לישועות ד’. כנפש שאר בשרו הדורש שלומו באהבה רבה,

ה”ק בן ציון הלברשטאם

האותיות בראש האגרת הם ראשי תבות הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ישר והפוך, והרמז כי עבודת האדם להעלות כל דבר גשמי לשורשו על דרך ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, וזה הראשי תבות ממעלה למטה והפוך בה ממטה למעלה יען גם זאת הוא בסיוע דלעילא. והבן ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

(חיי עולם, תש”ג)


מכתב חשוב זה, בענייני ביטחון בה’ והסרת הדאגה והקנאה, נכתב ונשלח בשנת תרצ”ט (1939), מאת האדמו”ר מבאבוב, רבי בן ציון הלברשטאם הי”ד, לתלמידו היקר ר’ שמואל יעקב ברגר הי”ד.

על האדמו”ר הי”ד כתבנו במאמר הקודם.

דף עד שם התלמיד, ר’ שמואל יעקב ב”ר אברהם יצחק ברגר, נמצא באתר “יד ושם”. דף זה נכתב על ידי חברו בישיבת “עץ חיים” בבאבוב.

כאן המקום להודות ל”יד ושם” על מפעל הנגשת דפי העד ברשת האינטרנט, באופן שמאפשר לגשת בקלות למידע ולהוסיף לחקור בעניין.

מספר הצפיות במאמר: 95

ביאור האר”י ז”ל לבקשת דוד “אחת שאלתי מאת ד’…” / הרב משה גרינוולד הי”ד

מצבות מהר ציון

ונא אל יפלא בעיניכם אחיי ורעי כי הרהבתי בנפשי עוז לגשת אל הקודש ולהוסיף מחול על הקודש ולא נעלם ממני מיעוט ידיעתי ושפלותי בתורה ויראת שמים רך בשנים ובחכמה. אמנם אמרתי בלבי בן יכבד אב וכמה פעמים שעסקתי בכתבי יד קודשו ובספרא דבי רב אאז”ל אמר לי אאמו”ר עטרת ראשי  זצלה”ה בדברי התעוררות דע בני כי אין התכלית לספר בשבח החידוש ולהפליא הדברים כי אם ללמוד דרך הלמוד וסדר הלמוד ולעיין היטב האם יש לפלפל ולהוסיף על הבנין בפלפול נאה ובסברות ישרות וברורות ואמיתיות, וזהו עטרת זקנים, ולא להיות רק שר המסכי”ם, כי אין בזה עניוות. ולהיפך אם בא יבא העיר”ה וצרפו פנימה בספר, אין כאן עוד גאות, כי אם אדרבה בזה הבן יכבד אב. ומלבד דבר זה יש לי טעם הכמוס בזה ואשים יד לפה. ותקוותי חזקה כי גם דברי ימצא חן בעיני צעירי תלמידי חכמים, ותלמידים. וברוך ה’ כמה וכמה פעמים גערתי בהמון דאגותי ובמה שסבלתי בעוונותי הרבים שרבו למעלה מראש כי בעוונותינו הרבים מדחי אל דחי הלכנו ובמצולות התלאות נלכדנו. וחזקתי בכל כחי ועמדתי הרבה פעמים על ענין אחד כמה ימים וכמה לילות עד שהעמדתי בסיעתא דשמיא הדבר על בוריו דבר דיבור על אופניו ורק המאור תורה האירני מתוך חשיכה, ונסו יגון ואנחה, ובפרט בעת ההוא אשר כל ראש לחלי וכל לבב דוי. ולבי נשבר לשברי שברים על שבר בת עמי וקול דמי אחינו בית ישראל צועקים מגירושים וטלטולים, הריגות ורציחות, שנתערבו דמי בנים ואבות מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימות, ה’ ירחם על שארית עמו ישראל ואין לנו שיור רק התורה לחזק במעוזו של תורה אשר עומד לנו לחומה נשגבה, וזהו שאמר אדוננו המלך החסיד ע”ה (תהלים קי”ט) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, רחמנא ליצלן, רצונו לומר דרק ע”י התורה הקדושה אנו מתחזקים בגלות המר הזה אשר בעוונותינו הרבים כבר כשל כח הסבל, וה’ יתברך ירחם ויוציאנו מצרה לרווחה ומאפלה לאורה במהרה בימינו אמן סלה.

והנני נותן הודאה על העבר חסדי השם כי לא תמנו והגדיל חסדו עלינו, וראה ראינו עין בעין, השגחה פרטיות. ברוך השם כי הפליא חסדו עלינו. וכה אתחנן אל ה’ יתברך כי יחלץ אותנו גם להבא ממצר טרדות הזמן ופגעיו, וברוב רחמיו וחסדיו אל יעזבנו ואל יטשנו. ועוד אזכה לשקוד על דלתי תורה הקדושה באמת ובתמים ולראות בכבוד התורה ולומדיה כי ישובו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן.

ואזכיר את זוגתי היקרה והצדקת מנשים באהל תבורך מרת זיסל שתחיה לאורך ימים טובים וארוכים, ותהי משכורתה שלימה מאת ה’ חלף עבודתה ותשוקתה כי רבה שאהגה בתורה, ונזכה לגדל בנינו היקרים והנעימים שיחיו לאורך ימים  טובים וארוכים מתוך עושר וכבוד נחת והרחבת הדעת דקדושה ולראות מכל יוצאי חלציהם נחת בזכות אבותינו הקדושים, ויתקיים בנו מאמר הכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגו’. אמן כן יהי רצון.

ואסיים בדברי המשורר האלקי הניצב בפתח השער אחת שאלתי מאת ה’ אותה אבקש שבתי בבית ה’ כל ימי חיי לחזות בנועם ה’ ולבקר בהיכלו. (עיין מה שכתבנו לעיל לפרש בסייעתא דשמיא) וראיתי בשם האר”י הקדוש זי”ע, אחת ראשי תיבות ארץ ישראל חיי עולם הבא תורה, אלו שלשה מתנות שנתן הקב”ה לישראל, כמאמר חז”ל, וכולם הם אחת, כי זו גוררות זו. וזה “אחת היא לאמה” אלו דברי קודשו,  ודוק.

ואני הפעוט הוספתי על פי דברי קודשו לפרש הכתוב הלאה, ועל פי מה שמבואר שם בדברי חז”ל (ברכות דף ה’ ע”א, ומכילתא סוף פרשת יתרו, וספרי פרשת ואתחנן) שלשה מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא וגו’, עיין שם. ונודע דלשון “שבתי” מורה על שלום ושלוה, כמו שבת אחים. וכן וישב יעקב פירש רש”י ממדרש רבה ביקש יעקב לישב בשלוה. וכן ביארו המפורשים הכתוב (תהלים קל”ז) על נהרות בבל שם ישבנו, רצונו לומר ישבנו שם ישיבת קבע והיה לנו נחלת שדה וכרם, כמו שנאמר בנו בתים ושבו ונטעו כרמים ואכלו את פרין, ובכל זה גם בכינו בזכרנו את ציון, מפני שזכרנו את קדושת ציון מבית המקדש ועבודה ושכינת קדשו, ועל זה בכינו על האושר הרוחני שנאבד מאתנו. וזה שביקש המלך החסיד עליו השלום אחר דהתורה הקדושה וארץ ישראל ועולם הבא ניתנה ע”י יסורין כנ”ל, “שבתי בבית ה’ כל ימי חיי”, היינו שאזכה לישב על התורה ועבודה בשלום ובשלוה, השקט ובטח, בלי צער, ובלי יסורין “לחזות בנועם ה'” היינו עולם הבא, ליום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, “ולבקר בהיכלו” היינו ארץ ישראל, אשר על ידי זה נזכה ממילא לבנין הר מרום הרים, וקרן עמו ישראל ירום.

וה’ יתברך יחזקני ויאמצני ולהאיר עיני במאור תורתו הקדושה, ולחדש חידושין דאורייתא אליבא דהלכתא, מתוך הרחבת הדעת דקדושה ולראות בישועות ישראל, מי יתן מציון ישועות ישראל, לעלות לציון ברנה ושבחות, ובשובע שמחות, לראות כהנים בעבודתן בזבחים ומנחות, ולוים בדוכנן רנה פוצחות, וישראל במעמדן בארץ נכוחות במהרה בימינו אמן סלה.

כעתירת היושב ומצפה בכל עת ובכל רגע ורגע לאורו של משיח

משה בן צפרה גרינוואלד

בלאאמו”ר מוה”ר יקותיאל יודא ז”ל שהיה אבד”ק יארע תע”א

בן הגה”ק המחבר ז”ל “בעל ערוגת הבושם

ראקושפאלויטא, ה’ קדושים, ט”ז למנין בני ישראל, תש”ג לפ”ק.

(סוף הקדמת הרב משה גרינוואלד הי”ד לספר עולת תמיד עם פירוש מנחת תמיד)

 

מספר הצפיות במאמר: 42