עלינו לתקן, ולהרגיל את עצמנו שלא לדבר אחת בפה ואחת בלב, ויהיו פינו ולבנו שווין / הרב יצחק צבי קלוגמן הי"ד

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, אשר דברני אל בית האוצר, ומכל בית אבי לקחני, לשמור ולעמוד על משמרתי. ואחרי רעש מצרות קול שמעתי, "ואתה פה עמוד עמדי"! והנה על משמרת הקודש נצבתי, וברכת "כשם" בשמחה ברכתי. ועכשיו זה שכרי מכל עמלי, אשר עמלתי בכל ימי חלדי, אשר שפל כמוני, נותן לפניכם היום פרי עמלי. ואף כי ידעתי את שפל ערכי, והרבה עלי ישומו, ובלצון פיהם ישאלו, מי זה הוא?… ויש אשר ינידו עלי בראשם ויתמהו, וכי הזה הוא?… הלא את זה ה"צבי", בין הנגידים תמיד ראינוהו, ובין הסוחרים הגדולים מצאנוהו, ולדורש ומחבר לא הכרנוהו, ועולם הפך ראינו… סוחרים-למחברים חלוף נתחלפו, ואפשר עוד עתים יבואו, אשר המחברים יקחו מקום הסוחרים ויעשירו, ומי יתן וזאת ראינו… את כל אלה ראיתי ודוממתי, ואליכם אישים נכבדים פניתי, הטו אזנכם לאמרי פי, ואל בקשת אחיכם תשמעו, ואל מצות חז"ל תקשיבו, ולכף זכות תדינונו, וחס ושלום בל תאשימוני, ולגאה ולכזבן אל תשימוני, כי ההכרח אלצני, והרדיפות הלום הביאוני, לשום בין המחברים קני. ועלי במרומים סהדי, כי מעודי ומעולם אין דרכי ליסר ולהפיל על אחרים אשמתי, ולהוכיחם על עווני וחטאתי, ואת דברי חז"ל ידעתי; הקשוט עצמך תחילה זכרתי, ומהיות אינו נאה מקיים יראתי, על כן גם את פה קדוש שאלתי, והסכמתו נתן עמדי… ועלי במרומים סהדי, כי אלו הביאורים רשמתי רק בשבילי ובעדי, בפנקס היומן שלי, אשר כל מאורעותי שמה נרשמו, למען תהיה לעד לי, ובזמני העוצב להזכירני את אשר לעשות לי, כל ימי היותי על אדמתי. וגם לבניי אחרי אלו, יהיה להם תוכחת מוסרי, למחיה ולמשיב נפשם ונפשי. ואם דורותי אחרי יזכו, להלוך בדרכי תורת צורי, אז בלבותם יכניסו את דברי תוכחתי, ותהיה נייחא גם לנפשי, ויתוקן את אשר פגמתי. ואם יעזור ד' עוד ויזכו להיות מלומדי התורה כמגמתי, ובספר אביהם יעיינו וישמחו, ויאמרו דברי תורה בשמי, תשמח גם נשמתי, ושפתותי בקבר ידובבו, ומצות כיבוד אב האמיתי אז יזכו ויקיימו. זאת היתה כל מחשבתי ברשמי חידושי תורתי בפנקס היומין שלי, והעד על אמיתת דברי כי על כל מאמר ממאמרי נרשם למעלה את יום כתבי, כפי אשר רשמתי בפנקסי, וגם עם מי אז למדתי, ולפני איזה מפלגה דרשתי, הכל כמו שמה רשמתי, וכהיום כי מן השמים הכריחוני להוציא לאור את ספרי, אפרש לד' כפי ואשפוך לפניו שיחי, כי דברי מוסרי יכנסו תחילה ללבי ולב ביתי. ואם עוד אזכה אנכי ישמעו גם אחרים כגילי, ובלבותם אמרי יצפינו, אולי גם אנכי אזכה ואבנה את ביתי, לעבוד ד' קוני, ואל מוחי יתקרב לבבי, ואל יתרחק שוב כאשר עמדי ושמעתי בשם הצדיק הקדוש מקאצק זצל"ה שאמר כרחוק שמים מהארץ כן רחוק המוח מהלב.

ואפשר גם על זה העניין מרמז הנחת תפילין שאנו מניחים דווקא על הראש שכנגד המוח, ועל היד שכנגד הלב, כדי לקרבם ולקשרם יחד ע"י התפילין לעבודתו יתברך שמו. והד' פרשיות הנפרדות במוח שבראש, צריך הלב לחברם להיות בית אחד. והתפילין של יד גומרין השם של "שדי", כי הלב צריך לגמור עבדות המוח, עם אות יו"ד הוא חכמה, כמו שכתוב "אם חכם לבך" וגו' (משלי כ"ג) זה נקודה הפנימיות האמיתית, וזה כל עבודת האדם ע"י התפילין לקרב אלו הרחוקים הלב אל המוח, ובלי השתלמות הלב שהוא אות יו"ד של השם הנ"ל אל אותיות "שד" של השם ההוא, נשאר חס ושלום בחינת "שד" ומזיק מסיטרא בישא. כן הדבר אם לבו של אדם בל עמו, ואין לו רק רעיונותיו הנשגבות במוח, והשגות הגדולות מה שמוטל על האדם לעשות, אבל אינו רוצה בשום אופן להכניס הדברים אל הלב, זה הוא מסטרא בישא רחמנא ליצלן. וזה הוא שאמרו חז"ל "רחמנא לבא בעי".

אבל גם מה שיודע ומבין האדם דרכי ד' בכל לבו, ומקבל על עצמו לעשותם, אינו יוצא עוד ידי חובתו, אם לא יקיימם ממש בידים, על כן כורכים הרצועות על זרועו ועל פס ידו, ומחבר ומקשר ידו אל כנגד לבו, שיהיה מעשה ידיו לשם שמים בכל לבו, ומה שחושב וגומר בלבו בעבדות ד', יגמרו ידיו ויוציא מכוחו אל הפועל, על כן עושים על פס ידו אלו האותיות של שי"ן ודל"ת לצרף השם "שדי" עם היו"ד שכנגד הלב. ואם חס ושלום עושה במעשה ידיו לא לפי הבנת לבבו הטוב, נשאר גם כן בחינת "שד" ומזיק. וכאשר רחוק וגבוה השמים מהארץ כן גם רחקו הידים מהלב. ויכול האדם גם לעשות ההיפוך מה שלבו מבין, כי יכול לקבל עליו הרבה טוב, אבל כשבא לידי מעשה עושה כפי הרגלו הרע חס ושלום היפך קבלתו והבנתו. לזה מרומז השבע כריכות על זרועו, כנגד שבעת ימי הבניין ושבע מדות קדושות, שצריך על ידם לחבר הלב אל מעשה ידיו להיות אחד.

אבל העיקר הוא לקרות קריאת שמע וללמוד תורה בהתפילין כדאיתא בזוהר הקדוש גודל העניין, כדי לחבר פיו ולבו שיהיו שווין, ועל כן אמרו בברכות כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר, כיון שהוא מפריד הפה מהלב, קריאת שמע בחינת פה, מהתפילין בחינת לב, כנ"ל, הוא רק מהשפה ולחוץ, ובלב ולב ידברו, והוא כעין עדות שקר, דעד שקר מטעים דבר העדות בראיות הכרחיות ומופתים חותכים, כי כן וכן הוא, וכן היה הדבר, והוא בעצמו ראה ושמע, אבל לבו בל עמו, כי יודע הוא כי שקר ענה באחיו, כן הדבר שיכול האדם לדרוש דרשות נאות ולייסר ולהוכיח את כל העולם כולו, ובלבו ילעג למו. הוא צווח ככרוכיה "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד"!! וגם "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל וגו' ובכל מאודך וגו'", ומרעיש עולמות אצל ה"אחד"! ואם הוא בלי תפילין, היינו בלי התקשרות לבו ומוחו, אם כן דברי פיו שקר ומרמה, ומכעיס עוד לד' יתברך. הוא דורש נאה "ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך", שצריך תמיד לעסוק בתורה, או מלשון 'דבר אחד לדור' שצריך לנהוג את עצמו בכל פינות שפונה ובכל שאלות העולות בימי חייו על פי תורה, הן בלכת דידך, והן בשבת דידך, אשר כן הוא האמת, רק הוא דורש ואומר אותן הדברים הנשגבים בלי התקשרות התפילין בחינת הלב והמוח, אותו שנא ד', ודבר שקר לא יכון לנגד עיניו. וכאשר אנו מבינים כבר דברים הרחוקים הנ"ל הלב מהמוח, ומעשה ידיו מהלב כנ"ל, עוד יותר רחוקים הפה מהלב. ובאלו העניינים יש לדבר ולכתוב הרבה והרבה אשר בעוונותינו הרבים עלינו לתקן, ולהרגיל את עצמנו לדבר דברים שיהיו פיו ולבו שווין, ולא אחת בפה ואחת בלב. ובימינו אלה קראו שם מיוחד להעון גדול הזה בשם 'דיפלאמאטיע' לדבר אחת בפה בחנופה ושקרים, ואחת בלב גאות ורכילות ולשון הרע ועוד, עד שגם העוון הגדול של גזילות ושפיכת דמים בלבו, וכדומה וכדומה. וזה אשר אין לו לשון חלקלקות לדבר בלשון ההוא, ולדרוש ברבים בענייני צדקות ורעיונות נשגבות של יושר וצדק, ואהבה ואחווה ורעות ושלום, עד ידמה לכולם שפורחים בשמים, ובעולמות העליונות, ובאמת הם בשאולת תחתית בכזבים ההם. זה אין לו חלק ונחלה בין הפרנסים ועוסקי בצרכי כלל ואף לשוטה יחשב. וכדאיתא במדרש, האמת אמר אל יברא כי הוא עלמא דשיקרא, על כן השליך ד' להאמת ארצה, ולא על הארץ, שלא נאמר 'על הארץ', רק 'ארצה', לתוך הארץ ממש בעומק הרבה, וכמו שכתוב "אמת מארץ תצמח", לכשיבוא גואלנו במהרה בימינו. אבל עתה בלה ונשחת בעומק האדמה, כדרך שאר זרעים אשר נשחתים, וכל מה שנתקרב זמן הצמיחה בלה ונשחת יותר, על כן נתרבה בימים האחרונים השקר ביותר עוז. רק זמן קרוב קודם הגאולה, שנזכה אז לראות צמיחת האמת בטח גם בארץ, כבר מתחילה התחיה והצמיחה, ואפשר זה הוא ההתעוררות של הצדיקים שליט"א בזמנינו להתערב בענייני צבור וכלל, כדי לגלות האמת ולהכניס לכל מקומות "אנשי-אמת", וכסאות של יושבי-ראש יהיו מאנשי-אמת, וד' יתברך יעזור.

ואגב דכירנא מה שכתבתי בעזרת ד' באנציקלאפעדיע המוסרת שלי באות א' "איסקופה", על גמרא שבת דף ט' "איסקופה משמשת שתי רשיות, בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ, ואף על גב דלית ליה לחי", עד כאן, פרנס העיר או שאר פרנס ומושל בענייני ציבור נקרא 'איסקופה', מלשון 'אית קופה', על פי הגמרא יומא כ"ב. אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן 'קופה' של שרצים תלוין בו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, עיין שם. וגם עיין שם שהפרנס צריך להיות עומד ומשמש הצבור והיחיד כאסקופה זו אשר דרך עליה עוברים לרשות הרבים ולרשות היחיד, וצריך לדאוג תמיד דק לטובת הצבור והיחיד. וצריך תמיד להיות ביתו פתוח לרוחה להושיע את הנאנחים והנדכאים והנרדפים בכל מיני עוולות, ואז בטח הוא חשוב לפני ד' יתברך כעוסק בתורה ועבודה כל היום. ואף שמבטל תמיד מתורה ועבודה על ידי עסקי כלל, כמו שכתוב באבות "ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם", ופירשו גם המפורשים כאילו עשיתם כל התורה כולה. ויכול לכנוס לפני ולפנים אל תוך הקדושה ולהדבק בחי החיים, וזה; "פתח פתוח כלפנים" – פתחו פתוח לרוחה כנ"ל, הרי הוא כלפנים בתוך הקדושה. ואם חס ושלום "פתח נעול" לפני הצועקין והנרדפין, שאין מושיע אותם, הרי הוא כלחוץ מהקדושה, והחיצונים שלטו בו. ואם הוא מאסקופת העזרה והקדושה ולחוץ הרי הוא בדרך רחוקה, כדאיתא בגמרא פסחים, היינו דרך רחוקה מאת ד' יתברך והוא תועה מדרך השכל. ולאו דווקא פתחו של הבית נעול, כי יכול להיות אף פתחו של בית פתוח רק פתחי לבו נעול במנעל שאין שומע ומבין צעקת הדל ונדכה, וקאמר הגמרא ואף על גב דלית ליה לחי", היינו אף על פי שאינו אוחז בידו מקל ומטה מושלים לרדות בו העם במסים וארנונות וענוים שונים ממש, הרי הוא כלחוץ, כי אטו ברשיעי עסקינן, רק אפילו זה שעושה מעשיו הרעים בשב ואל תעשה ואינו מושיע להצבור ויחיד בעת צרתם בעת שיש לאל ידו, בתירוצים שונים, הרי הוא כלחוץ. וד' ירחם עליו ועלינו בישועה כללית. ועד הישועה הכללית יצמח על כל פנים האמת מהארץ ויהיו פרנסי ועוסקי בצרכי צבור אנשים כאלו שיהיה להם פתח פתוח כנ"ל, ואזנם יהיה פתוח כנ"ל, וגם עיניהם יהיו פתוחות לראות גודל העוולתה אשר נעשה בידיעתם ושלא בידיעתם על שמם.

ועוד יש רעה תחת השמש גדולה מזו , היינו כשאדם מרגיל את עצמו זמן רב לדבר בלב ולב, ידמה לו הדרך ההוא לדרך האמת, כדאמרו חז"ל; "כיון שאדם עשה עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ובדרך הלמה אפשר לומר ואם ישליש בה, נעשה לו למצוה. ואחר כך לחוב קדוש אשר מבקש עוד שכר כפנחס על מעשה זמרי שעשה, וכמו שכתבתי בכתביי על תהלים שיעזור לי ד' יתברך להוציאם לאור מתוך הרחבה ונחת על פסוק "כי הלל רשע על תאות נפשו וגו'", על פי אמרם ז"ל "העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" כי הם עושים עבירות ונדמה להם למצות שהוא רק לשם שמים, וזה "כי הלל רשע", להרשע נדמה לו כי הוא גדול כהלל הנשיא בעל מדות טובות, ולו רק לו נאה להיות הנשיא כהלל בשעתו, מחמת כי נדמה לו "על תאות" ועבירות רחמנא ליצלן, שעושה כמו אונאת דברים ולשון הרע, והלבנת פנים, ושקר, וגאות, ורציחות, שהם הכל לשם שמים ואמת לאמיתו, והכל רק בחינת "נפשו", בחינת רוחניות ונפשיות, ועל כן כאשר הוא "בוצע" וגוזל ומרמה את בני האדם להוציא את בלעם מפיהם (כמו החפשים ודומיהם), הרי זה מברך ומשבח לד' כעושה מצוה ושזכה לנצח את השקר ולגבור אמיתתו על השקר, וזה "ברך" כש"בוצע-ברך" עוד לד' על גודל חסדיו אתו, על כן איש הזה "נאץ ד'" מאוד ומאוד… כי אילו הרגיש שעושה רק עבירות ועוולות, היה שב פעם בתשובה, או פעם בהרהור תשובה, אבל אם אומר כי עושה רק מצות ולשם שמים באמת, על מה יעשה תשובה? אדרבה כאשר בא לו פעם הרהור תשובה בלבו להטיב קצת את מעשיו, ובעת כזאת היה מתעצל קצת מלעשות דבריו המכוערים באמת, חושב לפי דעתו המטורפת שנתעצל במעשה הטוב, ומקבל על עצמו ביתר עוז לעשות מעשיו הרעים, כדי להשלים התשובה שלימה. כמו שמספרים על מלך רשע אחד צורר היהודים שעשה הרבה והרבה רעות וגזירות על היהודים במדינתו, וזה היה לו למצוה גדולה, ובעת חליו, אשר בטח נענש מן השמים על רוע לבבו ומעשיו הרעים, אמר כי בטח ענשו אותו מן השמים על אשר לא השמיד עוד את כל היהודים שבמדינתו, וכאשר יעמוד מחוליו מקבל על עצמו לעשות בהם כלה, כדי לעשות תשובה שלימה ואין לך "נאץ ד'" גדול מזה… והרבה הרבה כתבתי בעזרת ד' על עוון זה של דיבור אחת בפה ואחת בלב שם בחיבורי על תהלים, וד' הטוב יצילנו משגיאות.

וכאשר ההכרח לא יגונה, וכהמלך הוא פורץ לו גדר, לעשות לו דרך. אמרתי אוציא לאור איזה חיבור מה שלא עלה על דעתי מעולם, והסכמתי כי טוב יותר ומועיל על פרקי אבות אשר אתי בעזרת ד' בכתבים, ואלקטה באמרים לחבר להיות אחד, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש, והעתקתיו גם כן לשפת יהודית המדוברת במדינתנו כדי שיבינו כולם, אף הבעלי בתים ובעלי המלאכות, וגם בית יעקב אלו הנשים, וסתם אנשים פשוטים כמוני וכגילי, כדי שימצא הספר קונים על שוק הספרים. ואגב אפשר אציל את מי שהוא שלא לטייל בשבת קודש אחר השינה בגנים ופרדסים על לא הועיל, ויעיינו קצת בספרי, אז אבנה גם אנכי ואזכה על ידם. וחוץ ממני, אשר אני מכיר את שפל ערכי שאינני ראוי להיות בין המחברים, היה דבר הגון שיוציאו התלמידי חכמים והיראי שמים את חידושי תורתם, ובפרט בענייני מוסר בזמנים הללו אשר עשות ספרי מינים הרבה אין קץ, וכמעט אין בית אשר אין שם מתים הללו, הרשעים החיים הנקראים מתים, ורעל שלהם. והיראים והתלמידי חכמים אשר חלק להם ד' מטובו כוח לחדש ולכתוב דברי תורה או מוסר יראו לגשת אל עבודת הקודש להוציא לאור את מעיינותיהם מחשש גאות, וחס ושלום "לא תהיה כהנת כפונדקת". אדרבה ימלאו הבתים מכתבי הקודש בעברית או ביהודית דברי תורה או מוסר וכדומה, וכל איש את אחיו יעזורו, ולחזקו בדברים ובכסף, למען להגדיל תורה ומוסר. ובטח בעזרת ד' יתברך יהיה גם לתועלת לאלה המחברים, אף לפי דעתם שיראים מן הקשוט עצמך תחילה, וטול קורה מבין עיניך, כי בהביטם בספריהם יבושו הם בעצמם וישובו בעזרת ד' יתברך בכל לבבם, וה' הטוב שמחכה לתשובה יקבלם בסבר פנים יפות, ואני בתוכם.

ומחמת כי שכר הדפסה מרובה אמרתי אוציא לאור ראשונה על ב' פרקים הראשונים. אך גם לזאת לא השיגה ידי בפעם אחת, על כן הנני מוציא לאור כעת רק על פרק ראשון, ובמשך הזמן אם יהיה לרצון לפני אדון כל, אוציא לאור על שאר הפרקים, ובפרט על פרק ב' אשר מוכן אל הדפוס. ויהי רעוא דלישתמעון מילי ולא אכשל בעטי, ולא יכשלו בי חברי, אמן.

השפל והנרדף יצחק צבי קלוגמאן בן הנגיד והחסיד איש תם וישר ירא אלקים באמת מוה"ר מנחם מאיר ז"ל, אשר מת קרוב לעיר אלעקסנדר, ושם מנוחת כבודו אצל האוהל של הצדיק והקדוש הרבי רבי חנוך הכהן זצל"ה, והוא פלאי. ושמעתי אומרים, כי אמר פעם בחייו כי יש לו איזה קרבות אל הרבי מאלעקסנדר זצ"ל, "ורגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה", כי הוא דר תמיד בעיר זאוויערצע, ולבסוף ימיו נחלה והובילו יתיה לבית החולים תחת עיר אלעקסנדר, אשר שם עלתה נשמתו הטהורה השמימה בשנת תרפ"ז ז' כסליו, יזכר שמו לטוב.


הרב יצחק צבי קלוגמן (קלוגמאן), בנם של הנגיד והחסיד ר' מנחם מאיר ומרת פעטשע מהעיר זאוויערצע. הרב יצחק צבי גר בוואלברום והיה מנהל בתי הספר החרדים "חדר יסודי התורה" בוואלברום, מיכוב וקרקוב, וחיבר את הספר "דברי צבי" על פרקי אבות (פרק א) "על דרך מוסר לפי רוח הזמן" (פיטרקוב, תרצ"ב), בעברית וביידיש. הספר נכתב על פי הקו החינוכי של בית הספר ושימש ככל הנראה כספר לימוד בבתי ספר דומים ברחבי פולין.

בהקדמת ספרו כתב קצת מהיוחסין של משפחתו "כדי שלא ישכח ממשפחתנו… ויהי' לזכרון לדורותנו אחרינו ונזכה לילך בעקבי אבותנו הקדושים שלא נכלם". בתוך ההקדמה מזכיר המחבר חיבורים נוספים שחיבר – אנציקלופדיה מוסרית ופירוש על ספר תהלים, וכן פירושו לפרק ב' של מסכת אבות שהיה כבר מוכן לדפוס. חיבורים אלו נשארו בכתב יד וככל הנראה אבדו בשואה.

בשנת תרצ"ב נמנה על החותמים על "היתר מאה רבנים" להתיר בעל מכבלי עיגון.

הספר זכה להסכמות הרב שלמה אלעזר מוואלברום, הרב אריה צבי פרומר הי"ד, הרב חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין, הרב יוסף נחמיה קורניצר אב"ד קראקא והרב מאיר שפירא אב"ד לובלין וראש הישיבה שם. בהסכמה לספר מתואר המחבר כרב "מופלג בתורה ויראה, וירא שמים גדול ובעל מדות".

הרב יצחק צבי נהרג עקה"ש בשואה עם אשתו וכל ילדיהם.

מספר הצפיות במאמר: 3

הקדמת רבי מרדכי דייטש הי"ד אב"ד וועליאטין, לספר 'נפש דוד'

תמונת חותמת הרב מרדכי דייטש הי"ד

הקדמה מנכד המחבר.

זה ספר תולדות האדם הגדול בענקים, אור בהיר בשחקים, הכינו וגם חקרו כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הגאון המובהק בנגלה ובנסתר הצדיק הקדוש מופת הדור כבוד קדושת מוהר הרב רבי דוד נתן זצוקלה"ה האבד"ק קרעטשניב והגליל בהרב הגאון האדיר שר התורה מאור הגדול המפורסם מורינו הרב רבי יוסף יואל זצוקל"ה אבד"ק חאדרוב בעל מחבר שו"ת יד יוסף (שנפטר ח' אלול מנוחתו כבוד בחאדרוב) הוא הגבר אשר הוקם עולה של תורה, את קסתו דרך למטרה, לגלות שפוני טמוני אורה, קולע אל השערה, לפרש בדרך פרד"ס ספר התורה, ברמזים דברי חכמים וחידותם, להראות כי ספיר גזרתם, בעומק ותוכן כוונתם, על פי הקדמות נפלאות ברירות ויקרות, בהירות ונעימות, בסברות אמיתיות וישרות, בנויות ברמות, על דרך הנגלות והנסתרות, אחת אל אחת משולבות, והיו למאורות, בשפה ברורה נדברים, במוסר השכל ומשרים, מפז ומפנינים יקרים, על כל פרשיות התורה נאמרים, להלהיב לבבות ישראל לאבינו שבשמים.

והנה מזקנים אתבונן כי כל הקרב הקרב ספר על מזבח הדפוס, בהקדמת מלין לצד עילאה ימלל, להודיע לבני אדם שבח המחבר ותהילתו דרכיו והנהגתו, והנה אם אמרתי אספרה כמו, את צדקת המחבר וקדושתו, תקצר המצע מהכיל הודו ופרישתו, והדומיה הוא תהילתו ולא אבא בגבורות, כי לא ידעתי ספורות, מי יוכל לספר מידותיו היקרות, חכמתו ויראתו הקודמת, הוא הגבר אשר שת נפשו כעפר לכל, ענוותן כהלל, שפל ברך אשר אין דומה לו. ודוד היה רועה נאמן לעדתו ק"ק קרעטשניב, נתן נפשו להרים את קרן התורה למעלה, בהשכל ודעה, והשריש בלבבם יראת ה' טהורה. ומה נהדר בקודש היה, בהתאסף ראשי עם לשמוע מלתא דאתיא מדרשא, עומד ודורש כמפי הגבורה, ונפקין מפיו זקוקין דנהורא, כל השומע קולו תצילנה אוזניו, ומראהו כמלאך אלקים נורא. עינו האירו כלפידי אש וברקים, ודרש דברים נעימים ומתוקים, יקרים מפנינים, ערבים לשומעיהם מנופת צופים. ודברים היוצאים מלב טהור ירדו חדרי בטן, גם אבנים שחקו מים לקול מוסריו, נמס לב אבן ברוח שפתיו, שפתי צדיק יביעון רצון וכל העם ענו אחריו מקודש. ואף כי היה איש חולי וידוע מכאובות, עם כל זה הקדש כל ימיו לתורה וגם לרבות הלילות, ומילא כריסו בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים וגם למודי ה' הנסתרות, ספרי קבלה וכתבי האריז"ל  הנוראות, בסתר כנפיו היו סדורות וצרורות. ועסק בשו"ת ובפלפולים, עם הגאונים האדירים, בעלי מפורשי הים ועם הגאון מהרש"ק מבראד ועם הגאון מפאקש בעל המחבר שו"ת ריב"א ועם הגאון הקדוש בעל מנוחת אשר מטשענגער זצ"ל. ותפילתו ועבודתו היו במסירות נפש ממש והחמיר על עצמו בגדרים וסייגים פרטיהם ודקדוקיהם שהטבעו על אדני הפרישות בטהרות הקודש. ובכוח תורתו ותפילתו היה פועל ישועות גדולות ונוראות. ומספרים ממנו עניינים נוראים ונפלאים אשר עין בעין ראו את רוח קודשו. וכאשר גזר אומר כן היה, ונתקיים בו 'ותגזר אומר ויקם לך', צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

והנה זה חמישים שנה מעת שעלתה נשמתו הטהורה השמימה (י"א שבט תרל"ט מנוחתו כבוד בקרעטשניב) והשאיר אחיו ברכה הרבה כתבי יד וגם חיבור הנוכחי על כל התורה והמועדים, אולם מסיבות שונות והעיקר מחסרון כיס על הוצאות הדפוס לא היה באפשרי להוציא לאור עד כה, והייתה תורה חתומה, מעין כל נעלמה, עד אשר זיכני ה' עתה להוציאו לאורה, ליהנות בם תלמידי חכמים לומדי תורה, כדי לעשות נחת רוח לאותו צדיק שיהיו שפתותיו דובבות, כמאמר חז"ל יבמות דף צ"ו ע"ב מאי דכתיב 'אגורה באהלך עולמים', וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעום הזה ויהיו שפתותי דובבות בקבר. ועיין בספר חסידים סי' רכ"ד וזה לשונו: וכל האומר דבר שמועה מפיהם, הם מתפללים עליו שם ומליצים טובה עליו. ועיין שם הסי' תתקע"ט, ועיין בפלא יועץ ערך דובב שפתי ישנים, וזה לשונו: כל תלמיד חכם שאומרים דבר תורה משמו בעול הזה שפתותיו דובבות בקבר ויש לו הנאה ונחת רוח כשותה יין קונדיטון כמו שכתוב בירושלמי עיין שם. וכבר כתב הגאון מהרש"ק בהקדמתו לספר טטו"ד מהדורא תניינא דבהוצאת חידושי תורה לאור יש בזה התקרבות לגאולה, וזה לשונו: ולכן בצאת כל ספר וספר כדת הוא התקרבות הגאולה במהרה בימינו. עיין שם. ומפני הוצאות הדפוס כי רבה, לא היה בכוחי להוציא לאור כעת כי אם חלק אחד על התורה, ואקווה בעזרת ה' יתברך להוציא לאור גם את החלק שני על התורה בקרב הימים.

וקראתי שם הספר 'נפש דוד' על שם המחבר וכמו שכתוב בסנהדרין צ"ג ע"ב מאי 'שם עולם אתן לו', אמר רבי תנחום דרש בר קפרא בציפורי: זה ספר דניאל שנקרא על שמו. וכן כתב בהקדמת הרוקח שצריך כל אדם לרשום שמו בספרו.

ועתה אברך על המוגמר ואומר ברוך ה' שהחיינו וקיימני והגיעני להוציא לאור חיבור זה, כן יזכני הקב"ה ברחמיו להוציא לאור יתר החידושים מאדוני אבי זקני המחבר ז"ל על כל התורה ועל המועדים בקרוב, וזכות אדוני אבי זקני ז"ל יעמוד לי שאזכה לעסוק בתורה הקדושה לשמה מתוך נחת והרחבה ויקויים בנו 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך מעתה ועד עולם'.

ולזיכרון עולם אזכיר פה גם אשת המחבר היא זקנתי הרבנית הצדיקת שינדך לאה ע"ה (שנפטרה א' דר"ח טבת תרמ"ו מנוחתה כבוד בעיר הקודש טבריא ת"ו) בת הרב הצדיק הקדוש מוה"ר יצחק אייזיק מסטריא זצוקלה"ה (שנפטר ט' שבט מנוחתו כבוד בסטריא) שהוא נכד רבותינו הט"ז והב"ח ורבי ר' העשיל רבו של הש"ך זיע"א והיה חתן הרבה הגאון הקדוש מוה"ר צבי יוסף זצוקלה"ה אב"ד רודניק גיסו של הרב הקדוש מוה"ר אלימלך מרודניק זצוקלה"ה. ושם עולם אתן פה לבני המחבר ז"ל הרי הם דודי הרב הצדיק מוה"ר יצחק אייזיק ז"ל (שנפטר כ' תשרי תרס"ט מנוחתו כבוד בעיר הקודש טבריא) ואת דודתי הרבנית הצדיקת מרת ברכה ע"ה (שנפטרה ח"י טבת מנוחתה כבוד במיקאליעוו) אשת הרב הגאון הצדיק מוה"ר יחיאל מיכל [רדליך] שליט"א אבד"ק מיקאליעוו, ואת דודתי הרבנית הצדיקת מרת אסתר ע"ה (שנפטרה ז' חשון מנוחתה כבוד בקרעטשניב) אשת הגאון הצדיק מוה"ר אברהם רייך ז"ל מק"ק יאסין וגם דודתי הרבנית מרת נחמה ע"ה שנפטרה ט"ז אייר תרע"ו ומנוחתה כבוד בחרקוב) אשת הגאון הצדיק מוה"ר ישעיהו שלום רוקח שליט"א [הי"ד] אבד"ק ליטוויסק. תנצב"ה.

וטרם אכלה לדבר אזכיר לטוב ולברכה את אבותי היקרים שי"נ ה"ה אאמו"ר עטרת ראשי הגאון הצדיק מוה"ר משה שליט"א בהרב הגאון הקדוש המחבר ז"ל ואת עטרת ראשי אמי מורתי הרבנית הצדיקת מרת שפרה לאה תי' בת הרב הגאון הקדוש מוה"ר אברהם יצחק העללער זצוקלה"ה (שנפטר כ"ג תמוז תרס"ט מנוחתו כבוד בעירה קודש צפת ת"ו) בנו של רב האי גאון העצום עמוד ההוראה מאור הגדול המורסים בעולם מרן שמואל העללער זצוקלה"ה אב"ד דעיר הקודש צפת ת"ו והגלילות (שנפטר כ"ב טבת תרמ"ד מנוחתו כבוד בעיר הקודש צפת ת"ו) בהרב ר' ישראל נכד רבינו בעל תוספות יו"ט זיע"א. אם אמי היא זקנתי הרבנית הצדיקת מרת חנה יוטא ע"ה (שנפטרה כ"ד טבת תרע"ו מנוחתה כבוד בעיר הקודש צפת ת"ו) בת הרבנית מרת שפרה לאה ע"ה, בת הרבנית מרת מרים ע"ה, בת הרבנית הצדקת מרת חנה יוטא מגראניב ע"ה, אחות אדמו"ר הקדוש והטהור קדוש ישראל מרוזין זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, בן הרב הקדוש הרב רבי שלום מפאריביטש בן המלאך הקודש שהוא בן המגיד הגדול והקדוש ממעזעריטש זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. והרב הקדוש הרב רבי שלום הנזכר היה חתן הקדוש והטהור מוה"ר יצחק מגראניב זי"ע, בהרב הקדוש והטהור מוה"ר מרדכי מקרעמיניץ זי"ע, בהרב הצדיק הקדוש והטהור מוה"ר יחיאל מיכל מזלאטשוב זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. זאת ראיתי לחקוק בעט ברזל ועופרת, להיות למשמרת, לזיכרון לדורות, משפחות בית אבותי, כמו שכתב השל"ה הקדוש בספרו ווי העמודים בצוואתו שמהראוי שכל איש יעשה סדר יוחסין לזרעו ולזרע זרעו שיהיה לאות ולמשמרת, עיין שם טעמו. ובגלל אבות תושיע בנים וזכות אבות לבנים תזכור, זכותם יגן עלינו, ותחזינה עינינו בבניין עיר קדשינו, ע"י משיח צדקינו במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.

אלא דברי נכד המחבר כבנו הכותב בשנת בעזרת"י פה סיגעט יע"א,
הצעיר מרדכי דייטש, באאמו"ר הגאון הצדיק מהר"ם שליט"א בהרב הגאון הקדוש המחבר זצוקלה"ה.

וכדי שלא להוציא הנייר חלק אציגה נא פה גרגיר אחד שעלה על רעיוני לפרשת בפרשת לך בפסוק 'ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה' וכו'.

"הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", ופירש רש"י מדרש אגדה עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה. והקשה המהרש"א במסתכ בבא בתרא בחידושי אגדה דף ט"ז בדיבור המתחיל עפרא, האיך לא היה מסתכל אברהם בשרה מעולם, והרי אמרו בקידושין מ"א אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה, ואברהם אבינו קיים מילי דרבנן ואפיךו עירוב חצרות. ותירץ, שראה אותה כשקדה, אלא שחשב שעתה שכבר זקנה יותר מששים שנה לא תהיה יפה, וראה שאינו כן. עיין שם. ואני אוסיף להקשות דאי לא ראה אותה קודם הקידושין איך הועילו הקידושין לשיטת רבא בתמורה דף ד' ע"ב דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ואין לומר דוקא באיסור תורה אמרינן כן, כמו שכתב בתשובת רבי עקיבא איגר סי' קכ:ט ומהר"ם שי"ק אורח חיים ססי' כ"ט הביא כן מהחתם סופר חלק יורה דעה סי' ו' דזה אינו דהא כמה פוסקים סוברים דאף באיסור דרבנן אי עביד לא מהני. עיין במנחת חינוך מצוה שס"א. וכן כתב הפרי מגדים אורח חיים סי' קכ"ח משבצות זהב סקל"ט דקיימא לן גם בדרבנן אי עביד לא מהני. וכעין קושיא זו הקשה במנחת חינוך הנזכר. עיין שם. והנה קושיא זו אמרתי ליישיב על פי מה שכתב הש"ך בחושן משפט סי' […]"ח סק"ב וסמ"ע שם ס"ק […] דהא דאמרינן כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דווקא אם אי אפשר לעשות הדבר בהיתר, אבל באפשר לעשות הדבר בהיתר, אז אף על פי שנעשה באיסור גם לרבא מהני. וכן כתב בדגור מרבבה יורה דעה סי' י"א לענין שחיטה בשבת. ועיין בנודע ביהודה מהדורה תניינא יורה דעה סי' ט' בדיבור המתחיל וזה עיין שם. ואם כן הוא הדין בנידון דידן נמי כיון דהיה יכול לעשות הדבר בהיתר שיקדש הוא עצמו, ממילא אף שעשה באיסור על ידי שליח שפיר מהני, ודו"ק. ובעיקר קושיית המהרש"א הנזכרת נראה לי ליישר על פי מה שכתב הבית יוסף באורח חיים סי' ע"ה מרבינו יונה וזה לשונו וכן במגילה טפח באשה אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראיה בעלמא מותר. הרי דיש חילוק בין הסתכלות שהוא בעיון היטב ובין ראייה שהוא בהעברה בעלמא. וחילוק זה הוזכר גם במגן אברהם סי' קכ"ח ס"ק ל"ה ובסי' רכ"ה ס"ק י"ט ובסי' רכ"ט ס"ק ב' ובסימן ש"ז ס"ק כ"ג. ולפי זה יש לומר דאברהם אבינו ראה את שרה קודם הקידושין רק בהעברה בעלמא, ובאמת די בזה, כמו שכתב בקידושין מ"א 'אסור לקדש עד שיראנה', משמע שסגי בראייה בעלמא. וכן עשה אברהם אבינו קודם הקידושין. אך עתה בעת הילוכם למצרים הסתכל בה הרבה בעיון היטב ואמר 'עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את'. ובזה מדוייק לשון רש"י שכתב מדרש אגדה עד עכשיו לא 'הכיר' בה, ולא כתב שלא ראה אותה, אלא וודאי כמו שכתבנו שבוודאי ראה אותה קודם הקידושין אולם רק בראייה בעלמא, רק עכשיו הכיר בה על ידי הסתכלות היטב על ידי מעשה. ואתי שפיר.

עוד יש ליישב קושייתי הנזכרת על פי מה שתיר, בנודע ביהודה אבן העזר סי' ע"ז קושיית הגאון רבי יצחק מהאמבורג שהקשה על מה שכתוב בריש פרק ב' דקידושין האיש מקדש בו ובשלוחו, הא איכא איסורא לקדש על ידי שליח. ותירץ שם בדיבור המתחיל ומה שכתב על פי מה שכתב בבית יוסף סי' ל"ה דאם אי אפשר לקדש בעצמו, או אפילו שמחמת כבודה פנימה מותר לכתחילה לקדש על ידי שליח, ועוד שאיסור זה אינו מצד הקידושין רק שמא תתגנה בעיניו ואם גומר בדעתו שהוא מרוצה אפילו ימצא בה דבר מגונה אין כאן איסור. ואם כן איסור זה בדעתו תלוי, ולכך לא אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה. עד כאן לשונו. ולפי זה מתורץ שפיר ודו"ק.

מרדכי דייטש, נכד המחבר


הרב מרדכי דייטש אב"ד וועליאטין (מארמארוש שבצ'כוסלובקיה), ונודע בכינוי "וועליאטינער דיין", אביו, האדמו"ר רבי משה דייטש מקרעטשעניף-סיגט, שכנראה נספה בשואה, היה בנו של רבי דוד נתן דייטש בעל 'נפש דוד' על התורה. אמו של הרב מרדכי, שפרה לאה, הייתה בתו של הרב אברהם יצחק הלר מצפת, בנו של אב"ד צפת רבי שמואל הלר.

הרב מרדכי התחתן עם רבקה רחל בתו של הרב יצחק מאיר לנדא רב חברת 'תפארת שבת' בחוסט. הרב מרדכי התגורר בחלק מהזמן בחוסט, שם כיהן כמו"צ והיה מומחה בהוראה בענייני גיטין וקידושין.

היה בין הכותבים בכתב העת "אור תורה" ובירחון 'האורה' (גיליון תמוז תרפ"ט סי' לו).

בין הרבנים שתשובתם הובאה גם תשובה מאת הרב מרדכי דייטש בספר "תיקון עירוב לשבת". הוא היה בין הרבנים שחתמו על כרוז "מחאה ואזהרה גדולה ואיסור חמור של תורה" כנגד בתי ספר ציונים-חילונים בקארפטים, המופיע בספר "תיקון עולם". בשנת תרפ"ט הוא הוציא לאור את ספרו של סבו 'נפש דוד', והוסיף לו הקדמה, וכן הוציא לאור מחדש את ספרו של סבו זקנו, הרב שמואל הלר אב"ד צפת 'דרך נשר', והוסיף לו הקדמה.

הרב התכתב עם גדולי דורו בהלכה. הרב מרדכי בריסק אב"ד טאשנאד השיב לו שתי תשובות, אחת בענייני חציצה בנשים מודרניות המגדלות ציפורנים ארוכות (שו"ת מהר"ם בריסק, ב, סימן צו) ואחת בעניין השכרת דיר לנכרי המתכוון לגדל שם חזירים (שם, ג, סימן כה). האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס מספינקא בספרו שו"ת 'חקל יצחק' (סי' נז) משיב לו בעניין סכסוך בין קהילת וועליאטין ובין רבה של קיראיהאזא הסמוכה להם.

בעניין הראשון השיב לרב מרדכי דייטש גם הרב מרדכי אליעזר עהרענגרובער אב"ד ווראנוב והובא בספרו 'נחלת יוסף' (סימן ו), ושם הובאו תשובות נוספות שכתב לרב מרדכי דייטש בסימנים יב ויג בענייני השגת גבול והיתר עגונה.

תשובה בעניין היתר קציצת אילן שזיפים שפירותיו אינם ראויים לגמרי למאכל אדם, הובא בספרו של רבי יהודה ליב צירלסון, 'מערכי לב', סימן לג. תשובת הרב יששכר שלמה טייכטל אל הרב מרדכי דייטש, בעניין איסור לתלמיד חכם לוי ליצוק מים על ידי כהן עם הארץ, הובא בספרו שו"ת 'משנה שכיר', א, סי' מה.

הרב מרדכי דייטש נודע גם כבעל תפילה מצויין. הוא ביקר לעיתים רבות בשבתות ביישובי הסביבה, עבר לפני התיבה ושילב את התלמידים שליוו אותו בשירת ניגוניו. לרוב היה מציג ניגון חדש ומעורר. הוא נודע גם כדרשן מוכשר. בתחילת דרשותיו שילב ביאורים פשוטים לפרשת השבוע עם פלפול למדני חריף, ובהמשך היה משמיע דברי אגדה ומוסר בקול מתנגן ומרטיט, שחדר ללב שומעיו והביא אותם לזעזוע נפשי עמוק ולבכי.

הרב מרדכי דייטש נהרג עקה"ש באושוויץ בט"ו בסיוון תש"ד, יחד עם אשתו וששת ילדיהם, הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 7

התועלת בכתיבת חידושי תורה / הרב מנחם מנדל וייס הי"ד בשם חותנו, הרב שמחה יאיר רוזנפלד

ולאשר המאמר הזה הוא אשר כתב כבוד חותני המחבר ז"ל באחרית ימיו בהתחלת הכרך האחרון המדבר בענין תועלת כתיבת חידושי תורתו, אמרתי להציגו בפתח הספר.

וזה לשון קהלת י"א, "שלח לחמך" – הורה בזה, כי הראשונים חלקו כל פעולות האדם לשלשה חלקים, וסימנם טע"ם, טוב, ערב, מועיל. טוב הוא בעצם מתחילה ועד סוף. ערב, תחילה נעים ומוטעם, וסופו מר, כמו (משלי כ) "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיו חצץ". מועיל, אפילו כי המאכל מר, אבל תועלתו לרפא. מעשי הסכלים לרוץ אחר הערב, והחכמים אחר הטוב והמועיל, כי "החכם עיניו בראשו, והכסיל בחושך הולך" (קהלת ב), כי ההולך בחושך איננו רואה המכשול המונח לפניו, וכל זמן שהולך ואיננו נופל, משתבח בעצמו כי דרך ישר הוא הולך, עד כי נופל ונשבר, אז צועק שבר לא עלינו.

"שלח לחמך", אפילו שאתה צריך לו, והוא לחם שלך. "על פני המים", ונראה לעיל הכסיל שהוא הפסד, אבל החכם עיניו בראשו, כי יהיה מזה ריווח הרבה (כמו במשל שבאים הדגים לגאן, שהוא מרגילם אצלו ויהבו סיארא), "כי ברוב הימים תמצאנו", ואם לא היית משלח הלחם, היה לך ממנו פרנסה ליום אחד, ועל ידי ששלחתיו, "ברוב הימים", יום אחר יום, זמן הרבה "תמצאנו".

ואפשר לומר כי הוא מלשון "ימצאהו בארץ מדבר", שהתרגום הוא 'ספק צרכיהון', וכמו "יצאוני", יצאו ממנו, כן "תמצאנו", תסתפק ממנו. ואפשר לומר עוד כי רצה לומר "על פני המים", דווקא על פי התורה הקדושה (שנמשלה למים) לא פזרנות של הבל.

ויותר נראה ויש לומר, "כי ברוב הימים", הוא לזמן שהוא רוב ימים (וכמו שכתב התרגום 'לעלמא דאתי'), כמו "והארכת ימים", שדרשו רז"ל 'לעולם שכולו ארוך'. וענין 'כולו ארוך', שלכאורה אינו מובן, 'לעולם הארוך' היה לו לומר (בשלמא 'כולו טוב' ניחא, שאין בו רע כלל).

אומנם אפשר לומר, כי האריכות בדבר גשמי הוא שנוסף קצתו על קצתו ונעשה ארוך, יום על יום, ושנה על שנה, עד שנעשה זמן ארוך, כמו קושר חבל בחבל, ימא בנימא, עד שנעשה חבל ארוך, או האורג מוסיף באריגה עוד פשתים ועוד וכו'. וכן בנין ארוך, שהבונה מוסיף ובונה, עוד לבנים ועוד עצים וכו', עד שנעשה בנין ארוך. נמצא כל אלה בתחילתם אינם ארוכים. אבל אריכות ברוחניות הרי שהוא מהותו ארוך, בלי הפסק. אם כן כולו ארוך, מראשיתו ועד עולם, והבן.

כתוב בספרים הקדושים בשם הספר חסידים כי מי ששולחים לו מן השמים חידוש בתורה ואינו כותבה הוא גוזל וכו', נראה כי אפילו אם אינו מפרסם לרבים, אלא כותב ומצנע, כבר עשה את המוטל עליו. ולכאורה אינו מובן התועלת, כי היגיעה להבין דברי תורה, כבר יגע ומצא בה כפי שכלו, ומה התועלת בכתיבה, ולכאורה הוא הפסד הזמן. אבל חס ושלום לומר כן, כי האדם אינו תמיד במצב אחד, והרבה פעמים, כי אחר זמן רב, רואה האדם הזה בעצמו את כתבו והוא מתפעל ממנו ומתרגש, ובא לידי הרהור תשובה. ויקרה עוד כי כשרואה ומוצא דבר מושכל שחידש לפני שנים, והוא יודע בעצמו שאחר כך עברו בלבו דברי הבלים רבים, והוא מתבייש בעצמו מאוד, איך אפשר כי במקום שיכולתו לחשוב דברים דקים וטובים כאלה, הכנסתי בלבי דברי הבלים ומכוערים כאלה. והוא מתמרמר מאוד ומתחרט. ועל כל פנים לפי שעה, הרגעים האלה טובים המה יורגעו איש ישראל, ואינם חס ושלום אבודים.

או גם כן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, כי יקרה אשר איש יגע ועמל שנים רבות לאסוף כסף, ואחר כך בונה בכסף הזה בית גדול, והוא מסתלק לעת קץ שנותיו, ולא היה לו שום תועלת ביגיעה הזאת. אבל אחרי שנים רבות, כאשר איש חסיד עובר לפני הבית הזה, והשמש קודרת על ראשו והוא מצטער מאוד, וכשבא לפני הבית הגדול הזה, יש לו קורת רוח מן הצל שעושה הבית, או גם כשיושב שם להרגיע ולהשיב דעתו, ובזה כבר נגמר התכלית של העמל והיגיעה שעמל האיש ההוא, ויש לו זכות בעולם העליון, וניצל על ידי זה מן עונש חמור. כן אפשר להיות בעניין הזה, כי הכותב חידושי תורה בהלכה או באגדה, הנה אחר זמן רב, בהיותו נידון למעלה על עוונות ופשעים, הנה כאשר רצונו של יוצר בראשית יתברך שמו לרחם על הנשמה הזאת, מגלגל הדבר על ידי סיבובים, ובא דף אחד או שורה אחת מן הכתובים האלה ליד איש ישר, והוא משתעשע עצמו בחידושי התורה, ומרחיב הדבר בדבר ההלכה, או שנתעורר להרהור תשובה קצת על ידי דברי האגדה והחידוש, ועל ידי זה נזכר הנידון ההוא לטובה ולזכות, כמו שאמרו רז"ל בפסוק "אגורה באוהלך עולמים", ושפתותיו דובבות בקבר וכו' "דובב שפתי ישנים", והוא התכלית מהיגיעה של האיש ההוא. ועל זה יש לומר גם כן הפסוק "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב ימים תמצאנו". עד כאן דבריו.

(אורה ושמחה, פתח דבר מאת המו"ל הרב מנחם מענדיל ווייס, חתן המחבר)


הרב מנחם מנדל ווייס הי"ד, בנו של הרב דוב בעריש וחתנו של הרב שמחה יאיר רוזנפלד רב ואב"ד בקהילות קורזבארג, ראדזמין, אגורקוב ופיוטרקוב.

הרב מנחם מנדל סייע לחותנו ברבנות העיר פיוטרקוב, ולאחר פטירת חותנו, בשנת תרע"א, כיהן כדיין בעיר. בשנת תרע"ג (1913) הוציא הרב מנחם מנדל לאור את ספרו של חותנו 'אורה ושמחה' על ספר בראשית. הספר מובאים מאמרים המיוסדים ומשולבים על אמרות הצדיקים מגדולי חסידות פולין, החל מבית פסישחה ועד לחצר גור. בספר פורסמה גם צוואתו המוסרית של המחבר, בה הוא הזהיר את בני קהילתו שלא יאמרו עליו לאחר פטירתו שום שבח ותארי כבוד, ויגידו רק דברי מוסר המעוררים את העם לתשובה, ואת בניו הוא הזהיר שיתנהגו הדרך הישרה ולא יאמרו חלילה כי העולם השתנה ממה שהיה בדורות הקודמים. הרב מנחם מנדל ערך גם כתבים נוספים של חותנו, בהלכה ובאגדה, אך לא הספיק להוציא אותם לאור.

בהקדמת הספר נכתב:

בשם ה' יתברך שמו ובעזרתו
כבוד אחינו בני ישראל אוהבי תורה דורשיה ושוחריה, ד' עליכם יחיו.

הנני נותן לפניכם היום ברכה, חלק ראשון מספר הדרושים, פרי עשתונותיו של כבוד חותני המנוח הרב הגאון הצדיק חסיד ועניו מורנו ורבינו הרב שמחה יאיר זצלה"ה האבדפ"ק, אשר מעודו הקדיש לילות כימים על התורה ועל העבודה, וכל כחותיו היו קודש לד', עד אשר גברו האראלים וכו' ונלקח מאתנו הוד תפארתה, כלי חמדת ישראל – וזאת הברכה אשר השאיר לנו, אוצר כתבים רבים בכל מקצועות התורה, מלאים ברכת ד' כן בפלפול הלכה כן הדרוש, וזאת תהיה נחנתינו שדבריו הטהורים והיקרים יראו אור, ויהיו שפתותיו דובבות בקבר – ובחרנו להדפיס על דרוש בתחילה, כי כן היה רצונו הטהור, והנה זה יצא ראשונה קובץ דרושיו כסדר פרשיות התורה – אקוה כי לא תמנעו הטוב מלהביא ברכה אל תוך בתיכם, למען אשר יהיה לאל ידי להוציא לאור יתר חלקי ספר הזה, ושאר ספריו אשר הניח אחריו להפיצם על פני תבל בעזרת ה' יתברך – יקראו רבים והיה בפיהם כדבש למתוק, ויהנו מזיו חכמתו, וכאשר בחייו זרע זרע אמונים באגלי טל מוסריו, והחיה לבבות נדכאים בחן לשונו ומתק שפתיו, כן עתה דבריו החרותים על הלוחות, מאירי עינים ומשמחי לב, יעשו פרי תבואה, לקרבם לתורה לאמונה וליראה את ד'.


נאום מנחם מענדיל בהרב החסיד מו"ה דוב בעריש יחיה ווייס.
חתן הרב הגאון המחבר זצ"ל אבדפ"ק פיעטרקוב.  

שני חתניו הנוספים של הרב שמחה יאיר רוזנפלד, היו רבי יוסף אשר זליג פיש הי"ד (רבם של גרבוב וסטריקוב ואדמו"ר לאחר פטירת דודו רבי אברהם יוסף מקוצק) והרב יצחק מאיר ברודר (אב"ד יאנוב פלך לובלין).

הרב נכלא בגטו פיוטרקוב, ונרצח בטרבלינקה בשנת 1942.

מספר הצפיות במאמר: 8

עיקר קיום התורה בימינו הוא עניין נסי / הרב דוד צבי זהמאן הי"ד

תמונת הרב דוד צבי זהמאן הי"ד

אמר השפל והנבזה חרס מחרסי אדמה, אם אמנם גלי ים הרעיונים יתעורר בקרבי ברגש עוזם ובקול המולה נוראה בקול אדיר וחזק, וכנהמת ים יהמיון לאמר מי הוא זה אשר נתן איל ואון ברוחך הנדכאה ונפשך לא מטוהרה, הנטבעה במימי דלוחים, במימי רפש וטיט, כי הלא מזימותיך לא ילכו עוד על דרך המסוקלה העולה בית אל ויולדו בני שנואה מר ליולדיהם בתוך בני אהובה, ואם כן איך נתת עוז וחעצומות בנפשך להתחשב בין חוברי חיבורים, ובאתר זקוקין דנורא וביעורין דאשא מאן מעייל בר פחמא לתמן, ואיך יוכל קצוץ כנפים להתחרות את הנשר הגדול, ארך האבר, גדול הנוצה, הפולח בתעופתיו לב שמים. ואיך תוכל התנשמת עיוורת עיינים לראות ברק השמש וקווי זהרה בעת אשר שלחה נצוצי נוגה בבוקר לא עבות. ואיך יישא פנים איש בער ולא ידע נבער מדעת ואפס מזימה, לאמר אדמה לעליון ובין מרומי אל אשים כיסאי ואדברה נגד מלכים ולא אבוש. צולע ופיקח ועיוור איך יעלה השמימה.

אמנם כאשר נזכרתי גודל התשוקה של אדונינו דוד המלך עליו השלום באומרו "אגורה באהלך עולמים", צבי וחמיד ורגיג להיותו אגור בשני עולמים, בעולם עומד ועולם עובר, שיאמרו שמועה מפיו ויהיו שפתותיו דובבת בקבר, כמה שאמרו חז"ל ביבמות צ"ג כי לכומר של ענבים משולה התורה הנאצלת, מעוטה כשלמה אורה ויקרה היא מזהב ופנינים דובבת שפתי ישנים, אז אמרתי לאו מלתא זוטרתא הוא אם לגבי דוד מלכא היא רבתא אשר עשה לו השם שם גדול כאחד מהגדולים שהוא אחד מרגלי המרכבה, עם כל זה נתלבט לדבר הזה, קל וחומר כמונו היום יתמי דיתמי, תולעים ולא אישים, זביבים ויתושים, חייבים לראות ולהתבונן במה להתרצות לפני אדון כל הארץ בעת שישים פעמיו לדרך כל הארץ ויהיה משכנו בעפר הארץ וירחשו עליו שרץ השורץ על כל הארץ, בוודאי ראוי ונכון לראות את הנולד ולבקש מנוחה לגופו בעת שתתפרד ממנו נשמתו. ואל אמר 'עוד היום גדול לזה', כי מי יודע מה יולד יום. ולדעתי זה כוונת התנא באבות פ"א משנה ט"ו במה שאמר 'ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה', שלא מצא טובה להגוף בעת שתתפרד ממנו הנפש ויוותר הוא לבדו אם שתק בחיים חיותו לפרסם דבריו בעטו בדברי תורה כי במה יוודע איפו לומר דבר הלכה משמו, רק אם לא ישתוק אז טוב לו. וכן מוזהרין אנו בזה מפי ספרים וספרים, כמו שכתב בספר חסידים סי' תק"ל, עיין שם.

גם מחמת כי אחמול מאד על ילדי רעיוני, אשר מיום עמדי על דעתי המה חיי רוחי ונפשי, כי מעת בואי לעונת הפעוטות אין לי נחת רוח בעולם וגיל ועונג וחדווה רחקו ממני, וכל השלשה דברים אשר חשבו חז"ל בפסחים קי"ג ע"ב אשר חייהן אינם חיים כולהי איתנהו בי, ואף יום אחד לא עבר עלי במנוחה ואהיה נגוע כל היום ומצוקות נוראות המעכירות לב אנוש עברו ראשי, שבעתי נדודים מרבה להכיל, שתיתי מציתי כוס התרעלה, וקידר אהלוך בלי ריע ואח, ונענשתי במיתת בנים, רחמנא ליצלן, ולבן זכר עדיין לא זכיתי (ה' יתברך יושיעני שאזכה לגדל שני בנותי הילדה מרת לאת תחיה ומרת מרים תחיה לאורך ימים טובים סלה ותהא לי מהם נחת והרחבה, ויבנה מהם דור בישראל, דור של צדיקים ותלמידי חכמים, יראי השם באמת, ועיני רואות, אמן סלה). אך אחת היא יונתי תמתי אשר בצילה אתלונן, והיא תנחמני מיגוני ועוצבי, וחשכחני ייסורי התבל ותשעשעני על ברכיה. 'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוני. ועל כן מאד תעגם נפשי עלי חידושי תורתי שלא ילכו לריק ולא יהי לבוז. ועיין בפמ"ג בריש ספרו לאורח חיים באגרתו וזה לשונו: אשרי מי שמדפיס ספרו בחייו ולא יהא חס ושלום הכתבים מתבערים בערב פסח לאשפתות וזבלים, ונשים משלו בי להבהב תרנגולים, ועכברים גצי בהם. עד כאן לשונו הטהור.

גם מצד הטבע המוטבע באדם התשוקה לפרסם דבריו לאחרים, כמו שכתב רבינו יונה לברכות פרק אין עומדין בקרא "שמחה לאיש במענה פיו", התלהבות בנפשו של אדם להביע אמריו לאוהביו ורעיו. עיין שם . ועיין בהקדמה לשנת ציוני שכתב וזה לשונו: מטבע האדם לחוס ולרחם על ילדיו, ותשוקתו גדולה עד מאד שיהיו מוצלחים ויחיו חיים נעימים, וגם לאחר מותו אם היה ביכולתו לנפח בהם רוח חיים שיחיו חיים ארוכים וקיימים בוודאי שהיה מוסר לזה כל כחות נפשו ונשמתו. ואם בילדי הגוף כך, בילדי רעיונותיו על אחת כמה וכמה, שהם הילדים שעמל בהם בכל חלקי נפשו ורוחו. והאיש אשר זכה להשכיל לחידושי תורה ויגע בהם להעמידם על מכונם, אם לא ישתדל בהם להוציאם לאור הדפוס, בלי ספק לאחר פטירתו יתפרדו העלים אחת הנה ואחת הנה עד שיאבדו מן העולם. ואין לך צער ודאבון נפש גדול מזה. עד כאן לשונו.

אלה הדברים אשר הרהבה בנפשי עוז לגשת אל מלאכת הקודש ואתנהלה לעטי מקום אשר דרכו שמה הראשונים יסודתם בהררי קדם ואקיץ כישן וכגבור מתרונן וגערתי ברעיוני ואעופה אשכונה לעלות במרכבה לצבא צבא בהוית דאביי ורבא, לסקל כל מכשול וליישר מסילה ולחפש בחדרי הפוסקים הראשונים לשפוט עלימו משרים. ואמרתי יעבור עלי מה ארוצה לתפוס משוט, לראות באבי הנחל, הפרחה הגפן. ואכן רוח הוא באנוש נשמת השם תבינהו, הקטן לאלף וחיילים לגבר, ובטחתי באמיץ כח רוב אונים שיצילני משגיונים וחקרתי אחרי כל שרשי דינים בש"ס ופוסקים לחזק כל בדק. ולקחתי בידי מאזני משפט לפלס יושר על נקודת האמת, וכל דמיונות כוזבת הלאה זריתי ולא בניתי מגדל גבוה עד השמים על יסוד טפל כמוץ אשר תדפינו רוח.

וידעתי גם ידעתי כי ישטמוני בעלי חצים שנונים כקוצים בחמת המקנאים לאמר מי הוא זה אשר בא להוסיף עלינו ספרים חדשים וכל מגמתו להראות חזותו לרבים וילבש גאוה ללבוש עטרת להגדל בין נשיאי העדה אנשי שם אשר בארץ המה לאמר זה דבר חדש מלא וגדוש. כהנה וכהנה קרבו בני עוננה, שפתותיהם בחוץ תרונה, ואלה מאלה נפרדו ללשוניהם בגויהם. אך משאתם לא אפחד, כי כל איש אשר יש לו מוח בקדקדו יראה ויבין כי לא כימים הראשונים ימים האחרונים. כי בימים הראשונים היו תלמידי חכמים חשובים בעיני הקצינים היישבים ראשונה במלכות, וכל המוני עם מקטנם ועד גדולם היו מהללים ומשבחים אותו והיו נכנעים לפניו, אליו כל ברך יכרעון. אז אם חיבר איזה תלמיד חכם ספר היה מקום לחשוד אותו כי רוח גאה אחזהו, וגם בדבר תורה מעות כונס. לא כן בימים האלה אשר תלמידי חכמים מבוזים בעיני המון, וממש כקליפת השום בעיניהם, ונתקיים כעת בעוונותינו הרבים ממש כל מה שמבואר סוף סוטה, אחד מהם לא נעדר. ורק עמי הארץ הן הם נטורי קרתא, על פיהם יצאו כל עניני העיר, ועל פיהם יבואו, והמה נקראים עכשיו 'אנשי שם'.

ועל פי זה פירשתי מאמר הקרא סוף פרשת בראשית "הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחר כן וגו' המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם". עד כאן. דכוין דידוע דעיקר תכלית הבריאה היה שאל יתהלל הגבור בגבורה אנושיית רק בכבישת היצר, וכמאמר התנא איזה גבור וכו', לא בחיל ולא בכח. אך בדור המבול נחלף והומר הגבורה באנושיית, ולזה קראו "גבור" ו"אנשי שם" ולתלמידי חכמים הכובשים יצרם קראו "נפילים", כי גבורה אנושיית נמנע מהם, כמו שאמרו חז"ל מאן קציר ומריעי רבנן. וזה כיוון הכתוב "הנפילים" וגו' ש"בימים ההם", וגם אחר כך כאשר באו בני האלים אל בנות האדם, קראו "נפילים" לאנשים צדיקים אשר מעולם בשנים קדמניות היו המה הגבורים ואנשי שם, ועתה החליפו התואר הזה ונקראו "נפילים". ולא ידעו ולא יבינו כי גבורה אנושיית מהבל יחד. ומעתה אם הצרעת הממארת שוררת עכשיו עליונים למטה ותחתונים למעלה. ועיין בשושנת העמקים בהקדמתו שכתב שראה כת מהם חושב שאם ידבר עם התלמיד חכם יעשרהו עושר גדול. עיין שם. ואם כך בימיו מכל שכן בימינו אשר קרן התורה ירדה עשר מעלות אחורנית וכמעט היא ממש מסירות נפש אם עוסק בימי נעורים בתורה הקדושה לבדה, כי לא הכל יבינו כי עולם הזה הוא עולם עובר וימי חלדו של אדם המה מעט ורעים ותכלית הוא עולם הבא, יום שכולו ארוך. כי זה לא ניתן להבחין רק לדעת גדול בתורה וחכמה, אבל לקטני הדעת התירו חז"ל ללמוד תורה שלא לשמה, וכפי שביאר רבינו הרמב"ם בפירוש המשניות באריכות. ואם כן בדורינו אשר בעוונותינו הרבים חכמת סופרים הסריח, איך נוכל לומר שילמוד שלא לשמה, כי מה תכלית יהיה לו בזה בראותו ממש גהינם פתוחה לו מתחתיו.

וכבר פירש המאירי הקרא "עת לעשות לד' הפרו תורתיך", שכיוון שכעת צריכין ללמוד רק לד' לבדו, כי "הפרו תורתיך", היינו כי התלמידי חכמים אינן חשובים בעיני המון ולא יש שום כוונה שילמוד שלא לשמה. עד כאן דבריו. ובאמת עיקר קיום התורה בימינו הוא עניין נסי, וכמו שהבטיחה לנו התורה "כי לא תשכח מפי זרעו". ובזה פרשתי מאמר חז"ל בחגיגה י"ד שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל וכו' ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם "ירהבו" וכו'. עיין שם. ולכאורה אינו מובן, הכי חס ושלום היה שונא ישראל שיהיה לו קירור הדעת ברעתן. אמנם לפי זה יש לומר דעיין שם שמבאר "משען ומשענה" וגו' שכיון שתתבטל התורה בישראל, ומזה היה עיגום נפש אליו שלא תתחזק עונשן על ידי זה, כי זה עיקר קיום העולם והוא משלשה עמודים אשר העולם עומד עליו. אך כאשר אמר "ירהבו" וגו', שמזה ראה בזיון לומדי התורה והוגיה, ואם כן היה לו קירור הדעת, כי לא יתרבה העונש כל כך בעד זה, כי לא יוכלו לצייר לצעירי הימים תענוג הרוחני אשר בלימוד התורה הקדושה, הן בזה הן בבא. ואם כן אין מקים לחשוד התלמיד חכם אם מדפיס איזה ספר והוציא עליו הוצאה כי עיקר מטרתו הכבוד המדומה, כי הלוואי לא יהיה לו בזיין בזה.

והנה קראתי לספרי זה "קב זהב" מחמת שעולה כשמי "דוד צבי", וגם על פי מה שאמרו חז"ל ביבמות מ"ט משנת רבי אליעזר בן יעקב קב. ופירש רש"י שהיא מעט. וגם זה הוא מעט מן המעט מחידושי הרבים, הן בהלכה הן באגדה הן במדרשים מפליאים, רק מחמת הוצאת הדפוס לא יכולתי להדפיס יותר מי"ד סמנים כמנין "זהב". וה' יתברך יושיעני להגות בתורה הקדושה לשמה, ושאוכל להדפיס כל חידושי תורה מתוך חיי נחת דקדושה ואזכה לשוב בתשובה שלימה לפניו ולעשות רצונו, ויקרב לנו משיחו ויתרומם קרן התורה ולומדיה, אמן סלה. ואבקש מכל מעיין בחיבורי שאם ימצא להשיג העניינים אל יצא לריב מהר ואל ישפוך בוז וקלון, כי ידע כי לילות כימים שמתי עד אשר ביררתי דברים הללו, רק מחמת אשר כח הבשרי קצר מהשיג וטבע האנושי חסר מהשלים, ובפרט לאיש אשר אין לו דיבוק חברים וחידוד התלמידים, בוודאי עלול לשגיאות. ועם כל זה אבקש שיודיעני מזה, אולי אוכל לתקן דברי ולהעמידם על מכונם, ואם לא אודה ולא אבוש כי דברים שאמרתי טעות הן בידי. והדן אותי לזכות, ידין אותו המקום לזכות. כנפש הצעיר המצפה לתשועת ה' יתברך כהרף עין, הצעיר דוד צבי בן אאמו"ר הרה"נ הרב אליקים געציל עליו השלום אשר נאסף אל עמיו בימי נעוריו ולא הגיע לחמשים שנה, וכל מגמתו ורצונו היה בימי חלדו להדריכנו על ברכי התורה והיראה. אנא השם יהיה נא לרצון לפניך תורתי בעדו וינוח בשלום על משכבו אמן סלה.

ואתה תשמע מן השמים תפילתי ותצליח לאמי מורתי הנגידה והצנועה מרת מיטא בילא תחיה לאורך ימים טובים סלה אשר גדלתני, וכמה מהצער נצטערה עד הבאתני עד הלום. ויהי רצון שתהא לה נחה והרחבה מכל יוצאי חלציה ח שיחיו וממני. אמן סלה.

(הקדמת קב זהב)


הרב דוד צבי (טבלי) זהמאן, הידוע בשם "ר' טעבלי דוקלר", נולד לאביו ר' אליקים גציל ולאימו מיטא בילא, בעיר סטרי, הסמוכה ללבוב, בגילציה המזרחית, בשנת תרכ"ד (1864). היה גאון, צדיק וחסיד, חריף ובקי, מחבר ופוסק, גדול במידות ועדין נפש, מגדולי פולין. היה חסידם של רבי דוד משה האדמו"ר הזקן מטשורטקוב ובנו רבי ישראל, וביקר בחצרות רבים מאדמו"רי גליציה. מנעוריו למד תורה ביגיעה ובשקידה רבה, מתוך התמסרות עצומה. היה תלמיד רבני עירו והמשיך ללמוד בעצמו עד לשעות המאוחרות בלילה. בין רבותיו היו הרב זאב וואלף המר אב"ד בלושוביץ ומורה צדק בסטרי והרב אריה ליבוש הורביץ, רב בקהילות זלוזיץ, סטרי וסטאניסלאב, בעל ה"הרי בשמים". בילדותו התייתם מאביו וסבל עוני ונדודים, כפי שהעיד על עצמו בהקדמתו לספרו "קב זהב": "מעת בואי לעונת הפעוטות אין לי נחת רוח בעולם ואף יום אחד לא עבר עלי במנוחה… ומצוקות נוראות עברו על ראשי".

בהיותו בן 18, בשנת תרמ"ב (1882), נשא לאשה את שאשא בתו של הרב יוסף משה טייכר, רב בזוולין וחבר בית הדין בפשמישל, מחבר הספר "שערי עזרה" על תקנת עגונות. לאחר נישואיו שקד ר' טבלי על לימודו יומם ולילה בפשמישל. למד מאה דפי גמרא כל יום ובכל שתי שבתות היה ללמוד את כל סדר מועד כך "שביום שבת אחד היה לומד מסכתות שבת, עירובין ופסחים, ובשת השניה גמר שאר המסכתות מסדר מועד… כשהגיע מוצאי שבת, נדבק לשונו לחכו ונפל אין אונים, כי זה היה נוסף על שלש הסעודות ועל תפילותיו, שדרכו בקודש היה להאריך בהם בבכיות" (מעדותו של האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם שבבחרותו היה תלמידו של הרב דוד צבי).

אחרי מספר שנות נישואין נפטרו לו בניו בנעוריהם ונותרו לו שתי בנות, לאה אשת הרב חיים הירשפרונג ומרים. כיהן חבר בבית דינו של רבי יצחק שמלקיש בפשמישל, שביקש ממנו להגיה את ספרו המפורסם "בית יצחק" והעיד עליו כי הוא "ידידי הרב הגאון החריף ובקי בחדרי התורה סיני ועוקר הרים זך השכל ונקי הרעיון… תלמיד חכם מובהק ומוסמך… גברא דמרא סייעי' לאסיקי שמעתתא אליביא דהלכתא ונפיש חיליה לפלפל ולסלסל בגפ"ת בדרך יפה ונעים צח ובהיר".

בהיותו בן 28, משנת תרנ"ב (1892) מונה לראב"ד בעיירה דוקלא ושימש בתפקיד זה במשך חמישים שנה. היה מסור לענייני הקהילה ולתלמידיו הרבים. הוא המשיך ללמוד בשקידה וענה לשואליו הרבים בענייני הלכה. היה נשא ונתן עמם בהלכה עם ידידיו פוסקי דורו – ובהם: רבי יואב יהושע וינגרטן בעל ה"חלקת יואב", רבי אברהם מנחם שטיינברג מבראד בעל ה"מחזה אברהם", רבי יוסף ענגיל אב"ד קראקא, רבי שמואל ענגיל אב"ד ראדומישלא, רבי מנחם מאניש באב"ד מטראופול בעל "חבצלת השרון" ורבי מאיר אריק, וזכה להכרה והערכה עצומה מאת גדולי דורו. שאלות הלכתיות סבוכות הופנו אליו והוא נקרא להצטרף לחבר הרבנים בשבתם לדון במשפטים הרבניים הגדולים. הוצעה לו משרת הרבנות בקראקא, אך הוא סירב לה.

מידי יום חידש חידושי תורה, והעלה אותם על הכתב. בשנת תרמ"ט יצא לאור קונטרס "העלם דבר" שהודפס בתוף ספרו של חמיו "אמרי יוסף". בשנת תרע"ב הוציא לאור בסאניק את הספר "קול הרמ"ז" מאת רבי מרדכי זאב אב"ד ראהביטש, שהיה מצאצאי ה"פני יהושע" ואבי חמותו, הרבנית חיה גולדה טייכר. הרב דוד צבי חיבר גם את הספר "קב זהב" על מצות תוכחה (מונקאטש, תרנ"ט) ו"מנחת סולת" על ספר החינוך. מפני הוצאת הדפוס הדפיס רק חלק קטן מספר זה הכולל את חידושיו רק על מ"א מצוות מהתרי"ג (בילגורי, תרצ"ד). בהמשך הוציא לאור חלק נוסף עד למצוה קי"ד (לובלין, תרצ"ז). חמישה חלקים נוספים מספר זה לא הודפסו. בנוסף, כתב עוד עשרות ספרים, שו"ת וחידושים בש"ס, אך רובם אבדו בשואה טרם שהודפסו.

נהג לארח בביתו עוברים ושבים, ובהם גם רבנים שהגיע לשמוע ממנו הכרעות הלכתיות בשאלות קשות של עגינות, גיטין וענייני ממונות. במלחמת העולם הראשונה נמלט לבודפסט, שם המשיך בהרבצת תורה ובמענה לשואליו. לאחר המלחמה חזר לקהילתו והיה מגודלי הפוסקים שהכריעו בדבר עגונות המלחמה.

בסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בתאריך 08.09.1939, כבשו הגרמנים את העיירה דוקלה וגירשו את רוב יהודי דוקלה מזרחה לשטח ברית המועצות. הם התעללו ביהודים שנותרו בעיירה, הטילו עליהם גזירות וציוו על עבודות כפייה. גם הרב זהמאן סבל השפלות ועינויים מהנאצים, וזקנו ופיאותיו קוצצו. הניסיון להבריח אותו בעגלה לרימינוב, כשל,

באביב 1942 רוכזו יהודי דוקלה בגטו סגור בעיירה, באוגוסט 1942 הקיפה המשטרה האוקראינית את גטו דוקלה. הזקנים והתשושים, ובהם הרב, גורשו ליער קרסונה הסמוך ונרצחו שם בל' באב, א' דר"ח אלול תש"ב, כ-300 הגברים היהודים, שהועסקו בשני מחנות עבודה בדוקלה, נרצחו בדצמבר 1942. יתר יהודי העיירה גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. הי"ד.

נכדו, הרב פנחס הירשפורנג, חסיד טשורטקוב, מגדולי תלמידי ישיבת חכמי לובלין, היה גאון מפורסם ורבה של מונטריאול.

מספר הצפיות במאמר: 118

אם נוכיח את בנינו בלא יסוד מדברי רז"ל לא יועילו דברינו / הרב אברהם דוב ליכטנשטיין הי"ד

אבות ובנים ודברי חכמים

ב"ה שיל"ת.

אקדמות מילין.

אודה ה' בכל לבב, בסוד ישרים ועדה אשר הפליא והגדיל חסדו עלי לאסוף חידושי תורה דברים יקרים ונחמדים העומדים ברומו של עולם מכ"ק א"ז הרב הגאון הקדוש אספקלריא המאירה מרן יהודה ל"ש [ליכטנשטיין] זצללה"ה שהיה אב"ד ור"מ ב"ם שנה בק"ק בעטלאן יע"א [מגזע גאונים וקדושים רבינו ישעי' הירוויטץ ז"ל בעל השל"ה הקדוש ורבינו מרדכי יפה בעל הלבושים זלה"ה ועשרים וששה דורות למעלה בקודש ישבו על כסא הוראה זה אחר זה בעיר גרויסמעזריטש בנרויס פולין כאשר מוזכר בספר משכיל אל דל בהקדמה] אשר לקטתי מכתבי יד קדשו ציצים ופרחים המאירים את נפשות ישראל כולם מלאים חכמה דעת מוסרים להישיר וללמד זכות על עם הקודש, כאשר זה היה דרכו מעודו להעיר ולעורר את בני ישראל לתשובה ולמעשים טובים ללמדם תורה ויראת שמים, בכה והתחנן בתפילתו כל היום על צרות ישראל וגלות השכינה, ובכל רגע ורגע היה יושב ומצפה על גאולת ישראל ופדות נפשינו, גודל התלהבותו בעבודת השם, ואהבתו לישראל, רבו מלספר, ורבים ינהרו מבני ישראל אל כבודו ובעזרת ה' לישועתו מצפים. ובשנת תרפ"א ט' לחודש שבט הורם העטרה עטרת תפארת ישראל ויהודא קדישא ז"ל נשמתו עלתה למעלה, וזה כמה שאמרו לנו על מה אחרו דבריו ז"ל לבוא בדפוס כדי להלהיב נפשות ישראל ותלמידיו המאוים לשמוע דברי קדשו, כדאיתא (ירושלמי שקלים פ"ב) דבריהם הן הן זכרונם, ואיתא במדרש (תנחומא תשא) זכור לאברהם ליצחק ולישראל, דבר אחר אמרו להם "המתים שלנו אינם מתים", שנאמר (תהלים קמ"ט) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. ואיתא (זוהר אחרי ע"א) צדיקים מגינין על עלמא בחייהון, ובמיתתהון יותר מחייהון. ואיתא (יבמות צ"ו) אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים ס"א) אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה (ופירש רש"י שיהיו שפתי נעות בקבר כאילו אני חי) דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. אמר רבי יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא מאי קראה (שיר השירים ז) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה, שפתותיהם דובבות בקבר. וכתב שם המרש"א הדיבור הוא כח הנשמה על ידי כלי הגוף, וכל דיבור משובח מוליד כח רוחני בדומה משובח. ובאמרו בשם אמרו, אותו כח רוחני שנולד כבר, הוא מעורר מולידיו בב' עולמות, שהם הנשמה בעולם הבא וכלי הדיבור שהם השפתים בעולם הזה, גם כי הם בקבר כבר. ומביא הדמיון מיין הטוב המונח בבור, הוא רוחש ודובב על ידי כח האצבע המעוררו, כן השפתים גם כי מונחים בבור שחת רוחשים על ידי כח המעוררו. עד כאן לשונו.

וזקני הגאון הקדוש מו"ה יודא זצוק"ל פירש הגמרא לקרב הדבר אל השכל על פי פשטות, והיינו באביב בעת שהגפן עושה תנועה חדשה לחיות, אזי היין העומד בחבית גם כן מתנענע ומבשל שנית ונשאר בתוקפו, ובזה מראה שיש לו התקשרות עם מולידיו. ולהיפוך הוא בשאר אילנות, בזמן שמוציאים פרח ויציצו, אז הפירות הישנים מתעפשים. וזהו שכתוב וחכך כיין הטוב, דבורך יהיה כיין שעומד בטובו ומראה ההתקשרות, הולך לדודי למישרים, יראה על ידי שתלך בדרך התורה ולדבקה בו, שהיא מקום היושר והטוב, תזכה לדובב שפתי ישנים, כמו שאמרו שפתותיו נעות בקבר.

מדי דברי בו זכור אזכור פטירת הרבנית הצדקת אמי זקנתי מרת רחל ז"ל [בת הגאון האמתי הקדוש מרן אברהם ישכר לייכטאג זצ"ל] אשת חיל עטרת בעלה המפורסמת בצדקתה, ובטוב לבה כפה פרשה לעני בסתר ובגלוי, ידיה שלחה לאביון ותשחק ליום אחרון, שהלכה לעולמה א' אייר תרנ"ז תנצב"ה.

ולדודי הרב וכו' מו"ה אליהו ל"ש [ליכטנשטיין] ז"ל מהוניאד בן אדוני אבי זקני הגאון הקדוש מרן יהודה ל"ש [ליכטנשטיין] זצוק"ל איש חיל חסיד וענו, נפטר במלחמת עולם, ז' אייר תרע"ה, מנוחתו כבוד בק' מעזא טארקאני סמוך לטיסאפירעד.

ולאחיו הרב וכו' מו"ה חיים יעקב זצ"ל אשר עודנו באבו נקטף. היה אחד מן השרידים החסידים, הלך לעולמו בגראסווארדיין ז"ך אדר תרצ"ה. המון רב של אנשים ונשים הלכו ללוותו בכבוד גדול ובמספד רב.

ולאחיו הרב וכו' מו"ה משה הלל ל"ש [ליכטנשטיין] ז"ל ששבק לן חיים במבחר שנותיו בפעטראוועסעלא (סערביען) י"ג שבט תרצ"ז היה אחד מהיחידים שהצטיין במידותיו התרומיות, מתן בסתר יראת ה', חבל על דאבדין, תנצב"ה, יעירו ויקוצו ישני חברון, יקומו ויראו בעני בניהם הסחופים הדויים מכף רגל ועד ראש, ונזכה לגאולת עולמים במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

איתא בגמרא (מגילה כ"ח) שמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא. ואמרו (ירושלמי שקלים פ"ג) רבי יצחק השיב דכיון שהוא סומך אפלטר לא הוית ביה דעתיא ובעיט. ואיתא (בבראשית רבה ל"ד) חד תלמיד מן דרבי יוסי הוי יתיב קודמוי הוה מסביר ליה ולא סבר ליה. אמר ליה למה לית את סבר, אמר ליה דאנא גלי מאתראי. ואמרו רז"ל (ילקוט שיר השירים תתקפ"ו): כשהיתה בפרוטה מצויה אדם מתאוה דבר משנה, דבר הלכה, דבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכיות, אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא, דבר אגדה. עד כאן לשונו. כשנתבונן עתה בדורותינו מעצבינו המעציב צוק העתים ורב תלאות העוברות עלינו בני הגולה, עול הפרנסה, שעבוד מלכיות, צירוף אחר צירוף, בזוזי ובזוזי דבזוזי, מה נעני אבתרייהו אם אנו באים לקיים למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', רק על פי דברי חכמינו ז"ל המה נזכרים ונעשים, כי חיים הם למוצאיהם וכל בשרו מרפא. ואם אין אנו זוכרים מאמרי רז"ל, וגם אם נזכרים איזה מימרא, והיא שלא בדיוק, ואם נרצה לחפש אין מוצאים, ומאפס פנאי לחפש הרבה ולפעמים מספק שמא לא ימצאוה כלל מתייאשים ומניחים ואין מחפשים יותר. ואם נוכיח את בנינו בלא יסוד מדברי רז"ל לא יועילו, כי הם דברי מה בכך ומילי דכדי. ורמז לזה כתב אבי זקני הגאון הקדוש מרן יעקב קאפל ל"ש [ליכטנשטיין] ז"ל [שהיה אב"ד בעקלעאן ט-מורעש ראדאויץ ושם מנוחתו כבוד, נפטר תרמ"ה ח' טבת] כתיב (תהלים קי"ט) רחוק מרשעים ישועה, הגם שהם לומדים התורה מכל מקום רחוק הוא שיושעו ויחזרו למוטב, והוא משום כי חוקיך לא דרשו, דלימודם אינו לפי דרשת חז"ל. ואם אינם לומדים משנה וגמרא הלכות ואגדה, אזי הנערים נשארים נעורים, ואין להם במה לנצח היצר הרע דתבלין כנגדה אין לו. עד כאן דבריו. והעיקר היא שיהיה תורת אמת בפיהו תפוחי זהב במשכיות כסף. ואז דברי תוכחתו יעשו רושם, ושמרו דרך ה', ויצוינו לעשות את כל החוקים האלה וגו' לטוב לנו כל הימים ולחיותינו כיום הזה. וכן איתא (זוהר קרח קע"ו) כל מאן דאשתדל באורייתא אחיד באילנא דחיי, וכיון דאחיד ביה בכולא אחיד.

ובספר פלא יועץ ערך אסיפה כותב, וזה לשונו, כמה אסיפות גדולות עשו לנו בעלי אסופות אשר בכל דור ודור, זכו וזיכו את הרבים, זכות הרבים תלוי בם, כי אלמלא הם נשתכחה תורה מישראל בדורות אלו אשר טרדות הזמן רבו עלינו ואין הפנאי מסכים ללמוד ספרים הרבה אין קץ. ומי הוא זה אשר תשיג ידו להיות כל הספרים נמצאים אצלו וכו', וכן יעשה בכל דור ודור כל תלמיד חכם אשר חננו ה' דעת ישתדל להועיל וכו' ויעשו אסיפות אסיפות כיד ה' הטובה עליהם מי מקצורי דינים על ד' טורים, מי מכללים, מי מהקדמות לדרושים, מי מתוכחת מוסר וכדומה. כל אשר עושים, חסד גדול יחשב, ואין לך חסד גדול מזה שהוא חסד בנפש, ועושי אלה הם מזכים את הרבים וזכות הרבים תלוי בם. עד כאן דבריו. ואיתא (בפסיקתא זיט' בראשית ט"ז) אין דור אחד יכול לתקן כל הדורות, אלא בכל דור ודור שרי ישראל מודיעין לעם ה' דרך ה' ומתקנין ומחדשין ומוסיפין על הראשונים על דרך עבודת א-להינו. ומצוה זו של ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד, היא נוהגת תדיר, והיא יסוד גדול לחנוך בנינו על דרכי התורה והיראה, כדאיתא (בראשית רבה מ"ה) אם אין גדיים אין תישים, אם אין תישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה. לכן אמרתי אספה לי דברים יקרים מאמרי חז"ל, עניינים הנוגעים לחנוך היהודי, ושם הספר קראתיו ילקוט אברהם.

גם אמרתי אלקטה אמרים בכתבי יד גאוני וצדיקי ממשפחתנו למעלה בקודש, ספוני טמוני קודש, אשר עדיין לא ראו אור הדפוס. וכעת בידי כתב יד מאדוני זקני, הגאון הגדול, שר התורה, הצדיק המפורסם יסוד עולם, מו"ה אברהם ישכר דוב אב"ד דק"ק רעדים ומנוחתו כבוד בבעטלאן [נפטר תרנ"ז ט"ז תמוז] בן הרב הגאון הצדיק כקש"ת מו"ה אליהו זצ"ל בן הרב שלמה ז"ל מקלאסני במדינת פולין. וכפי שמובא בהקדמה של ספר תורת אליהו היה לו כתב יחוס עד המגיני שלמה. ולקטתים אחת על אחת כדרך שעשה הרב מו"ה דוד בן הרב מורינו הירץ פויזנער ז"ל בחבורו ילקוט דוד, כמובא בשם הגדולים וזה לשונו, והמחבר נכד החסיד מורינו אליהו טוביה זצ"ל ונדפס בדיהרנפורט שנת תנ"א, והוא ילקוט הקדמות מהמפרשים המפורסמים. וזה רבות בשנים אשר ספר ילקוט דוד אינו בנמצא במדינתינו ורבים אומרים מי יראנו טוב, ואין טוב אלא תורה. לכן אמרתי להוציא לאורה, וסדרתי כפי סדר ספר ילקוט אברהם לחלקים תשעה, כדי שירוץ עין כל קורא בו, ואם יחפוש איזה ענין הוא מוצא עליו הרבה מאמרי רז"ל. ובמאמרים שהוספתי הצגתי כוכב על כל מאמר, ובכמה מקומות הוספתי גם דעתי העניה, זעיר שם, כפי אשר חנני ה', ורשמתי בתיבה מוקף (ד"ע) למען ידע הקורא למי הוא. ואם ימצא הקורא בספר בדברי חז"ל שהבאתי עניינים הנוגעים בגוף הדין להלכה, לא יסמוך על המימרא עד שיעיין בדברי רז"ל בפנים, כי לפעמים לא הבאתי מסקנת המאמר. ואקוה לה' אשר יהיה תועלת לרבים ויהיה מקובל על הבריות, וכל הקוראים בו ימצאו מבוקשם, איש ואיש כרצונו הטוב.

ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות אדוני אבי זקני הרבנים הגאונים הקדושים זצ"ל, וזכות כל הצדיקים קדושי עליון שהובאו דבריהם בספר זה, יעמוס לנו ולזרענו ולזרע זרענו, שיקויים בנו מקרא שכתוב ולא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם, ונזכה לעסוק בתורה ומצות מתוך הרחבה, לתורה ולגדולה, חיי אריכי ומזוני רויחי ובריות גופא, זרעא חייא וקיימא והצלחה בכל עניינים לטובה. ואני תפלה לאל חיי להצילני מדין קשה ומבעל דין קשה ומדינה של גיהנם, וזכות צדיקי יסודי עולם יגן בעדנו ונזכה לגאולה שלימה בכלל ובפרט, ופדויי ה' יבואו לציון ברנה, במהרה בימינו אמן.

אברהם דוב ל"ש [ליכטנשטיין]

(הקדמת חנוך בית יהודה)


הרב אברהם דוב ליכטנשטיין הי"ד, בנו של הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד. כיהן לצד אביו כרב לכניץ והגליל. הוציא את ספר סבו הרב ברוך בענדיט ליכטנשטיין הי"ד "חינוך בית יהודה" (בעטלעאן, תרצ"ז) והוסיף עליו ליקוט משלו בשם "ילקוט אברהם". נספה באושוויץ יחד עם אביו ועם רעייתו רייזל (בת הרב חיים יעקב ליכטנשטיין) בי"ג בסיון תש"ד. נספו גם שלשת בנותיהם חוה פיגא, ליבא ושרה.

נספו גם אחותו רחל שרה ובעלה הרב משה שמואל בריסק רבה העיירות לונקה וג'ימש. ואחיו יעקב משה ליכטנשטיין, יצחק ישראל ליכטנשטיין, הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין אב"ד סילאדיצ'ה ואשתו הרבנית רחל לאה (בת הרב שלמה זלמן קליין) וחמשת ילדיהם הקטנים. הי"ד.

כשהגיע הרב יוסף שמואל עם אשתו וחמשת ילדיו לאושוויץ, הופנו בני משפחתו שמאלה למוות והוא עצמו ימינה אל העבודה. כשהתעקש ללכת יחד עם אשתו ועם ילדיו, המיתוהו הגרמנים שהיו במקום בקת של רובה. הרב יוסף שמואל כתב הסכמה לספר "'קהלת משה" (אראדעא, תרצ"ח).

שרד אחיו אליהו דוד ליכטנשטיין, שנפטר בשנת תשנ"ג.

מספר הצפיות במאמר: 143

ומה מאד נכבד היום, שמחה ואורה, כשזוכה למצווה הגדולה של הדפסת הספרים של קדושי עליון / הרב משה שמעון ראטה הי"ד

ב"ה י"א אלול שהאי שת"א לפ"ק וו' נאמעני יע"א.

הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה הוא ייטיב לך הכתיבה והחתימה בספרן של צדיקים ובתוך כל ישראל ה"ה כבוד אהובי אחי הגדול יקיר נפשי וחמדת לבי הרב… כקש"ת מוה"ר ישראל אפרים פישל ראטה האב"ד דק"ק וויידיטשקע והגלילות בעל המחבר אהל אפרים.

גלילות ימינך האיר נגד עיני ברב שמחות לבבי ועונג נפש כי הגיע העת והעונה שזכית לברך ברכה על המוגמר שנגמר בהדפסה ספר הקדוש דרשות בית היוצר חלק ראשון מהדורא תניינא על ספר בראשית והוא תעלומות חכמה כתבי קודש שהניח אחריו ברכה ה"ה קדוש זקינינו הגאון האדיר מאור הגולה מרן יואל צבי ראטה  זצוקללה"ה האבדק"ק חוסט יע"א בעל המחבר שו"ת בית היוצר והוא חמדה גניזה שהיה טמון ומכוסה מן העין זה יובל שנים, וזה היום שקוינו ראינו אור מאור הגנוז והיה לנו למשיבת נפש. ומה מאוד גדלה שמחתי בזה שנתגלגל זכות זה על ידי, כי אני התחלתי במצוה לעורר על הדפסת כתב יד קודש זה אשר היה מונח אצל כבוד קדושת דודינו הגאון הצדיק חו"פ וה"ר יצחק פרענקעל זצוק"ל דיינא רבה בעיר הקודש ירושלים תובב"א וביקשתי מאתו זה חמשה עשר שנים ושלחם לי תכף בסבר פנים יפות ובשמחה רבה, כי היה משתוקק מאד שאוציאם לאור, אבל לא עלתה בידי מפני כמה עכובים שהיו לי. ומה מאד נכבד היום, שמחה ואורה, שאתה זכית לזה המצוה הגדולה להתחיל להדפסה ולגמור אותה לטובה. ומובן גודל טרחתך ועמלתך על זה, ובפרט בצוק הימים אלו. ובודאי זכות מרן קדוש זקנינו ז"ל יגן עליך באלף המגן ושפתותיו הקדושים יהיו דובבות להמליץ טוב בעדך. וד' הטוב יהיה בעזרתך שתוכל להוציא לאור גם להלאה את כל הכתבי יד קודשו אשר ישנם תחת ידך וגם ההספדים על גדולי הדור, ובפרט אותו חיבור הנפלא בהלכה ואגדה על חנוכה, יהי רצון שתזכה להוציאם לאור במוקדם. וגם את הקונטרס הנשאר עוד בירושלים, חידושי תורה ששמע כבוד קדושת דודי הנ"ל מפי קדוש זקני המחבר זי"ע והוא כתבם על פנקסו בעודו מאוכלי שלחנו הטהור מיד אחר חתונתו. כן כתב לי אז כבוד קדושת דודינו הנ"ך מפי קודש בעלה מחבר שו"ת בני ציון. מה טוב להביאם לכאן ולהדפיסם גם זאת בעזרת ה' יתברך.

אהובי אחי היקר שליט"א ראיתי הקדמתך היקר שערכת ועמדת על הר הבית לרשות מקצת מעלות הבית היוצר קדוש זקינינו זי"ע להכיר מי הוא הבעל הבית והוא רק מקצת שבחו ממה שמקובל אצלינו ושמעתי מספרים עליו. ומאד הוטב בעיני שקראת שם להקונטרס הקדמה "הר הבית", שמו הנאה לו, וכוונת בזה גם כן שיהא לזכרון נשמת אמנו הצדיקת והחסידה חכמת לב מרת הינדל עליה השלום שנקטפה בדמי ימיה בת שלשים שנה לימי חייה (מיום ליום) ולקח האם מעל הבנים כ"ז אלול תרס"ח לפ"ק. ואיתא במדרש אין הרים אלא אבות. ואשה נקראת בית, כדאיתא בגמרא. 'הר' ראשי תיבות 'הינדל ראטה' (וכן עשו כמה גדולים. הנודע ביהודה קרא את שם חבורו צל"ח על שם אמו זלה"ה וגאון הקדוש מופת הדור בעל ייטב לב זי"ע קרא ספרו הקדוש "רב טוב" על שם אמו הצדיקת וכו' ריזשא בלימא טייטלבוים עליה השלום) וראויה אמנו שתהיה נזכרת על יינה של תורה, כי זה היה כל מגמתה וחפצה ורצונה שנלך בדרכי ה' באמת. ואף שלא זכינו שתגדל אותנו, מכל מקום הניחה לנו זאת בצוואתה בכתב לזכרון שיהיה תמיד לעינינו כל ימי חיינו. ואעתיק בזה לשון הצוואה במה שנודע לזה העניין שיהיה למשמרת גם לדורות וזה לשונה: קינדער הארצדיקע, איך בעט ענק זעהר איהר זאלט פאלגן ענקער גיטן טאטן עט ענק גיט זיין ווייטער ווייס איך ענק נישט צו זאגן עטץ זאלץ ענק דערמאנען איך ענקער מאנען וואס מיין לעבען איזט נאר ענק  ​זאל זיט זיין אין דער מאנטץ ענקער גיטן טאטן ער זאל מיר זעהן איין טובה ציא טאהן ער זאל אין מיר נישט אין גאנצן פערגעסן דען איך האב מיר ווייניג וואס מיט צונעמען בעט איך ענק זייער עטץ זאלץ גיין אין גאטעס וועג וועט ענק גיט זיין יונגלעך זיסע נאר, אין חסידישן וועג, אין פרימען וועג, פישעלע לעבן דיא ביסט מיין עלצטער זאהן, געבאכט אויך זייא. עד כאן לשונה. יהי רצון שתהא נשמתה צרורה בצרור החיים ותמליץ טוב בעדינו.

הנה ידוע מה שכתב הגאון הקדוש מה"ו שעפטל בנו של השל"ה הקדוש זי"ע שראוי בכל איש ישראל יעשה סדר יוחסין לזרעו אחריו שיהי לאות למשמרת. עיין שם התועלת מזה. על כן לדעתי טוב הוא להציב גם כן בריש הספר הקדוש הזה מקור מחצבת קדוש זקנינו המחבר זי"ע שהיה מגדולי היחוס מגזע הגאון רבן של כל בני הגולה רבינו חיים כהן ראפאפורט זי"ע אבדק"ק לעמבערג ונכד להגאון האמיתי מהו' יוסף כ"ץ אב"ד ק"ק קראקע בעל שו"ת שארית יוסף, ואת ייחוס של זקנתי מחברתו הטבורה של זקננו בעל המחבר זי"ע הכל באר היטב כאשר כתבתי לך מכבר הסדר ייחוס על הש"כ והרמ"א.

והואיל שזכית לעטרהו בזר זהב ובנית אוהל לבית וחיבר אפרים הנחת לו וחוברת לו את האהל להיות אחד, ועטרת אותו בפירות פרי עשתנותיך, והוא "עטרת זקנים בני בנים", והקרא מסיים "תפארת בנים אבותם". על כן העתיק משם גם ייחוסינו משאר צדדים, כגון משפחת זקנתינו הרבנית אשת זקנינו הגאון הצדיק מדיורע זצ"ל נכדה להאי בוצינא קדישא מופת הדור מרן יהודה ליביש אבדק"ק נ' מאדע, שהיה ראש חסידי אשוואר דור אחר דור קדושים. וסדר הייחוס שלנו עם הקדוש אלקי מוה"ר יעקב יצחק החוזה מלובלין ולגאון הקדוש מו"ה יצחק אייזיק מקומארנע בעל "היכל הברכה", ולהקדוש מופת הדוק מה"ר רבי ר' שמעון מיערעסלעוו זי"ע. וגם מצד אמנו עליה השלום על כל פנים עד הגאונים המפורסמים גם כעת בעולם מצד אחד עד השר הגדול הגאון הקדוש ר' שאול וואל, ומצד השני עד ה"מגלה עמוקות", ומצד אחד להגאון בעל "פני יהושע", כאשר תראה הכל באר היטב בקונטרס אשר ישנו תחת ידיך ששלחתי לך זה כמה שבועות. גם תציב את משפחת זוגתך תחיה עד הגאון הקדוש מאפטע זי"ע ויהי רצון שלא יפסוק יחוסינו לעולם ולא נבוש מאבותינו גם זרעינו וזרע זרעינו עד עולם אמן סלה ועד.

עוד זאת באתי לעוררך שלא הזכרת אשר כבוד קדושת זקני היה דבק בהגאון הקדוש מרן צבי הערש האבדק"ק ליסקע ז"ל. סיפר לי הרבני הנגיד המפואר מוכתר בתורה ויראה מהו' בן ציון ענגל נ"י מגאווע כי כשלמד בישיבת זקני זצ"ל בחוסט התפלל פעם אחת לפני העמוד ביום א' בשחרית, וכשיים השמונה עשרה רמז לו קדוש זקני שיאמר קדיש, ועשה כן, אבל בעיניו היה לפלא על מניעת התחנה מה זה ועל מה זה, אבל לא הרהיב בנפשו עוז לשאול על זה. ולאחר התפלה היה רגיל ללמוד בתפילין דרבינו תם שלחן ערוך אורח חיים עם התלמידים, ואז עמדו באיזה עניין בלימוד שעל ידי זה היה יכול לשאול על זה את פי מורו ורבו הקדוש למה מנע אמירת התחנון. והשיב לו זקני זצ"ל, גם אני לא אדע על מה, רק שנתגלה לי הגאון הקדוש מליסקע זי"ע ואמר לי שלא יאמר תחנה ותו לא אמר לי, ואני לא אדע כוונתו. ואולי כי הקדוש הנ"ל היה נוהג שלא אמר תחנון ביום א', ואולי רוצה שגם אני אתנהג כן, ולעת עתה לא אדע אם אקבל זאת עלי להתנהג כן, אבל לעת עתה עשיתי כמבוקשו. ואחר כך למד להלן. ותשובה זאת הייתה בעיני תלמידיו פליאה יותר. ובתוך כך הזכיר עצמו תלמידו הנ"ל כי היום י"ד אב, יום הלולא דהקדוש מליסקע זי"ע, ואמר זאת לרבו ונתמלא שמחה, ואמר "היות ששכחתי שהיום יום הלולא דיליה, ועל כן בא הקדוש בעצמו להזכירנו". ותיכף שלח אחר י"ש ומיני מזונות וחלק תיקון גדול, והיה בשמחה מאד. וגם עניין פלא סיפר לי כבוד קדושת דודי הגאון הקדוש חו"פ אבדק"ק ליסקא שליט"א ואין כאן מקום להאריך בספורי מעשיות. ועיין הספר "תפארת חיים" שמביא גם כן כמה מעשיות מקדוש זקני זי"ע.

עוד דבר אחד אעורר במה שהבאת בהקדמה מימי ילדותו של כבוד קדושת זקנינו שהיה ניכר כי קדוש מרחם אמו הוא. למה לא הבאת מה שמספרים ממנו, והובא בספר "אמרי צדיקים" מהרב הגאון בנם של קדושים מוה"ר אברהם איטינגא ז"ל, וזה לשונו: הרב הגאון רבי יואל צבי ראטה זצ"ל אבדק"ק חוסט בעל המחבר בית היוצר כשהיה ילד קטן בן ד' או ה' שנים ויושב אצל אביו על הסדר שמע שאמר אביו "אדיר הוא זכאי הוא חסיד הוא", שאל לאביו, אם כן שהקב"ה אינו אשכנזי רק חסיד, מדוע אינו אומר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה". עד כאן לשונו ודברי פי חכם חן ושפתים ישק משיב דברים נכוחים. והוא שאמרו רז"ל כלו כל הקיצין ואין אתנו יודע עד מה יהיה עול הגלות, כי לביה לפומיה לא גליה. ובספר ישן הנקרא "בית פרץ" הביא בשם קדוש אחד אמר עם הספר דזהו שאמר הכתוב "כלו עיני לאמרתך (שאנחנו מיחלים) לאמר (בפה) מתי תרחמנו". ובזה פירש בספר הנ"ל הפסוק "הגידה לי שאהבה נפשי", היינו שיגיד ה' יתברך בפה "אימתי יהיה שאהבה נפשי ויגלה קץ הפלאות", עיין שם.

ובזה נראה לעניות דעתי לפרש הפסוק "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם", היינו שיאמר בפה הנחמה שיגלה מלבא לפומי גם כן ויאמר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה", בעגלא ובזמן קריב, אמן כן יהי רצון. וזכות זקנינו הקדוש המחבר ז"ל יגן עלינו ועל כל ישראל להיות נושעים בדבר ישועה ורחמים ולביאת משיחינו ובנין בית מקדשינו במהרה בימינו אמן סלה ועד.

הק' משה שמעון ראטה.


הרב משה שמעון ראטה הי"ד, נולד בסביבות שנת תרס"ב לאביו הרב שמואל יעקב הי"ד ולאימו הינדל ראטה מקליינווארדיין, אימו נפטרה עליו בילדתו בשנת תרס"ח (1908). נשא לאשה את מרת אסתר הענטשא בת הרב ישראל דוד כ”ץ .

הרב משה שמעון כיהן כרב בקהילת דיורע, וישב באהלה של תורה בקהילת קודש וואשארוש נאמעני.

כפי שעולה מהמכתב המצוטט כאן, הרב משה שמעון כתב את ספר יוחסין של משפחתם, ושלח אותו לאחיו הרב ישראל אפרים פישל אב"ד וויידיטשקה, שביקש להדפסו בהקדמת "דרשות בית היוצר" חלק ב. בספר "כל הכתוב לחיים" (עמ' טז) מדווח הרב חיים אלטר, בנו של הרב ישראל אפרים פישל, כי לדאבון הלב סדר יוחסין זה אבד בצוק העתים.

הרב משה שמעון ראטה נרצח עקה"ש באושוויץ בחודש סיון תש"ד.

בסביבות שנת תשס"ה (2005) יצא לאור ספר "ליקוטי בית היוצר", עם קונטרס "שירת משה" מאת רבי משה שמעון ב"ר שמואל יעקב ראטה.

מספר הצפיות במאמר: 164

על ידי שמעורר בלימודו גם את תורתם של החכמים שנפטרו, עולה גם תורתו לרצון / הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד

בית ישראל נמשלה לגפן שעצים חיים נשענים על עצים המתים

דרשות האלה הניח אחריו ברכה כבוד קדושת זקני הגאון האדיר צדיק יסוד עולם חקו"פ מופת הדור מרן יואל צבי ראטה זצוקלה"ה האב"ד ור"מ דק"ק חוסט, פילדעש, ה' איפאלי' בערעזנא יצ"ו וכולם אופן ודרך אחד להם לפרש כל פרשה ופרשה וכל סיפור וסיפור שבתורה לתכלית המוסר, כי תורתינו הקדושה אינה סיפורי מעשיות. בין מעשה בריאות שמים וארץ, בין מעשה אדם וחוה, מבול ודור הפלגה, אבות והשבטים, כולם ניתנו מרועה אחד, מאל אחד, לתכלית אמיתי, למען קחת מוסר, להשריש בליבנו את האמונה בבורא כולם ובהשגחתו יתברך ולכווין את לומדיה לדרכי חיים. ולתכלית זה מכוונים כל הסיפורים ואמירות וציווים לצרף בהם את בני ישראל בדעות ומדות, לשמור עלינו בנערותינו, לתת לנו אחרית טוב בזקנותינו. וספרים הקדושים מתלמידי בעש"ט הקדוש זי"ע מלאים בדרך זה כי התורה הקדושה היא נצחית בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום. ובעקביהם הלך גם כן זקני ז"ל בזה הספר, לבאר את הפשוט בדרך המוסר, להוציא את המקרא מנרתיקה, לעורר על המוסר שבתוך תוכו ולחמם את הלבבות במאור שבתוכה, כדי לעשות את רצונו יתברך שמו בחשק נמרצה. והנה כשנתן הקב"ה את התורה, נתנה לפי כוח של כל אחד ואחד. הזקנים לפי כוחם והבחורים לפי כוחם. אף משה לפי כוחו. כן הוא במדרש רבה (שמות ה') עיין שם. ומדקא פרט משה בפני עצמו, מזה נראה שכוונת המדרש שכל אחד לפי כוחו הרוחני ומדרגתו. ולכן משה רבינו, שהיה עולה במעלות על כל ישראל, על כן מנה אותו בפני עצמו. ולכאורה כל התורה בשווה ניתנה, כגדול כקטן, כאזרח כגר, ואין לך בן חורין לפטור הימנה. אכן במוסרים ומדות הישרות ומעלות הנשגבות היוצאים מן התורה, שאב כל אחד מבאר התורה לפי ערכו.

בית ישראל ורבבות אפרים יודעים אשר כל הנשמות ישראל שהיו עתידים להיוולד עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן כולים היו כלולים בתוך השישים ריבוא נשמות ישראל שעמדו במעמד הנבחר, כי אלפים ורבבות מישראל משורשים המה בנשמה אחת. ונטל הקב"ה אותן השישים ריבוא נשמות ושתלן בכל דור ודור. ויחידי סגולה המה בחינת ראש ומוח ולב של הנשמה, ושאר העם בחינת שאר אברים שבקומת אדם. וזה העניין של דור דור ודורשיו ודור ומנהיגיו, והבן. והמה אחוזים וקשורים באותיות התורה, כמו שפירש בספר הקדוש תורת משה מחתם סופר בפרשת יתרו בשם הגאון רבי עמרם חסידא על הפסוק "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", אשר בשעת מתן תורה הכיר כל אחד ואחד את שורש נשמתו ושורש נשמת חברו באיזה אות הוא אחוז, וכיוון שהן הן מרכבה לאותיות התורה, התייצבו למטה יחדיו שיהיו מכוונים ממש כפי מה שנצטרפו האותיות למעלה. מי שהכיר ששורש נשמתו באות ב' של "בראשית" והכיר נמי שחברו מאות ר' וכן מי הוא מאות א' וכן כולם קורבו עצמם לעמוד בסדר נכון. וזה "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", לעמוד בסדר התורה. ודברי פי חכם חן. וכבר כתבו הספרים הקדושים שבאמת בכל אות מאותיות התורה מרומז כל התורה כולה, כי ברוחניים כך הוא המדה שאחד כלול מהכל. ואולי ניתן להאמר לדרכינו אשר לכך נתנה התורה בששים ריבוא אותיות, יען ידוע אשר בשישים ריבוא אופנים על כל עניין הייתה כוונת היוצר.

דרשות שהתורה נדרשת בהן שיתגלו לפי הנזכר לעיל כל ישראל צריכים זה לזה, לפי שכל נשמה קיבלה חלקה בפנים מסבירות בתורה באופן אחר, וזה אינו יכול להתגלות רק על ידי אותה נשמה. ואפילו משה רבינו ע"ה שזכה לכל התורה כולה, הוצרך הקב"ה כביכול לגלות לו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות, והבן. ודברינו יהיו מובנים בטוב טעם ע"י דברי החיד"א בספר שמחת הרגל על ההגדה, על האי משנה (ברכות פרק א, משנה ה) "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא" וכו', שכוונת רבי אלעזר בן עזריה הייתה במופת כי דברי תורה אין מי שיוציאם לאור, כי אם מי שקיבל החלק ההוא מסיני, ובלעדיו אי אפשר. וזהו שאמר "הרי אני כבן שבעים שנה", שנתייגע הרבה בלימוד והתיש כחו עד אשר ידמה לזקן, ועם כל זה לא זכה לחידוש דבר זה, "עד שדרשה בן זומא", שהיה תלמיד דן לפניהם. והרי זה בא ללמד לדבר זה הוא חלקו בתורה, שאי אפשר לאחר לאמרו. עד כאן. ובזה פירשתי הסמיכות להאי מעשה שהיו מסובים התנאים הקדושים רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. ולכאורה כל אחד ואחד ידע את התורה ואת הסיפור של יציאת מצרים. אבל לדרכינו, אשר כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו מבין בפנים אחרות את המוסר היוצא מן הכתובים האלו, על כן שפיר הוצרכו הקדושים האלו זה לזה. ובזה יש להבין מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"ב) "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", כי בוודאי אין כוונתם על ביאה ויציאה ריקנית, רק שיתגלה על ידה חלקה שבתורה מה שקיבלה בסיני, כנ"ל. ובשחר טל ילדותי פירשתי בזה את הפסוק (שמות יט,יז) "ויוצא משה את העם לקראת הא-להים", על פי מה ששמעתי מאדוני אבי מורי ורבי שליט"א, שמרן הרה"ק בעל דברי חיים ז"ל אמר בשם אותו גר צדק הגראף פוטוצקי ז"ל, שהסביר את העניין מה שאנו רואים שהרבה מאומות העולם מתייהדים ומתגיירים, ולעומת זה יש גם כן יהודים שמשתמדים ויוצאים מן הדת, רחמנא ליצלן. והסביר העניין על פי המדרש שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, וישראל קיבלו באהבה. אכן בוודאי היו נמצאים בין אומות העולם הרבה אנשים שרצו לקבל, ובין היהודים היה גם כן מי שלא רצה, רק הכל נידון אחר רובו. על כן ניתנה התורה לישראל. אכן על ידי המסבב כל הסיבות נסתבב הדבר אשר נשמות שרצו אז בקבלת התורה יחזרו לזה העולם בזמנים הבאים, ויתעורר עליהם החשק שהיה להם אז בשעת מתן תורה ויתגיירו. וכן להיפוך ברשעי ישראל, רחמנא ליצלן. ומדברים הנ"ל למדנו שהיה בישראל גם כן מי שלא רצה בקבלת התורה. ואם כן קשה איך בטלו ברובה, הלא כשחנו לפני ההר היו קבועים, ו"כל קבוע כמחצה על מחצה". על כן "ויוצא אותם משה", כדי שיהיו ניידים, ושפיר בטלו ברוב. ובהנ"ל יש להשוות ב' מאמרים שנראים כסותרים זה את זה. האחד הוא במדרש על הפסוק בברכת כהנים "יברכך ה' וישמרך", יברכך בתלמוד, וישמרך שיכתבין מילך. ובספרי איתא "וישמרך", ישמור לך את הקץ. ולדרכינו יש לומר, דהא בהא תליא, שעל ידי שיכתבין מילך ויתבדרין מילך בעלמא, ויהיה "מלאה הארץ דעה", ויצאו כל הנשמות מן האוצר ששמו "גוף" ונזכה לקץ הגאולה. על כן אחינו בני ישראל היראים אינם חסים על כספם ועתם, וקונים כל ספר שנבנה על הקדמות אמיתיות, אפילו מספק דאורייתא, פן יש בה מדעת עליון, ומכל שכן דברים האלה שיצא מאחד משרי התורה בעל שו"ת "בית היוצר"…

דרשות הצדיקים שחידשו בחייהם אם בזמן שכבר ינוחו בקבריהם יתאמרו אחריהם והעולם יתבשם מתוכחותיהם, אז ידובבו גם הם שפתותיהם, כמאמרם ז"ל (יבמות צ"ז) כל תלמיד חכם שאמרו דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. ובירושלמי (שקלים פרק ב הלכה ה) הוסיף אלה הדברים ומה הנאה יש לו כהדין דשתי יין עתיק. ואולי ניתן להבין את דברי הירושלמי כי הנה אסור להנות בעולם הזה הנאה גופנית מדברי תורה, רק למחר לעולם הבא מקבלים שכרם על ידי שיתבדרו דבריהם בעולם הזה, ובטח יהיה שכר יותר מאלו היו נהנים בעולם הזה, כי יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי עולם הזה. ומובן הדמיון כמי שמניח את יינו להתיישן. והנה כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל מאד היה נשמר שלא להנות הנאה גשמית בעולם הזה. גם שמעתי מדרכו בקודש יען אשר דרשותיו היו חביבות מאוד בעיני העם, עד שלרגלי דרשותיו היו כל הציבור מתאספים יחד בשעה שישב ודרש ומלט את כל העיר בחכמתו, ואפילו זוויות בית הכנסת היו תמיד מלאים מפה אל פה בשעת דרשה. וכדי להינצל מהנאה גשמית בעת אשר הגיע לסיום איזה חילוק נפלא או איזה פירוש נאה בחידושי אגדה, כאשר כבר הניח ההקדמות הצריכים וראה שהשומעים מבינים כבר מעתה גם בעצמם את דברי החידוש בשום שכל קצת, חדל מלסיים והסיע עצמו לדבר אחר, כי אז בשעת הסיום שכל העולם מבינים שהוא כפתור ופרח ורואים שהעולם נהנים מזה, אז יכולים חס ושלום לבוא לידי התנשאות ולידי הנאה גשמית, ולכן התרחק מזה כמטחווי קשת ויקבל שכרו כעת משלם על ידי שבני ישראל היראים יתעוררו בדרשותיו הנעימים.

בית ישראל נמשלה לגפן שעצים חיים נשענים על עצים המתים, ונמצא התועלת גדול לנו בזה כי תורתינו ותפלתינו שיעלו לרצון לפני אדון כל צריכים אנו לסיועת הצדיקים ז"ל, כמו שכתב כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל בקשרו מספד מבעל הגאון הצדיק מוה"ר מנחם א"ש (אשר אתי בכתובים) לפרש מאמר חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא". והקשו המפרשים מדוע לא אמר "כל הלומד", ופירש זקיני בעל המחבר ז"ל על פי מה שביאר לעיל בדברי האר"י ז"ל שבכל תורה ומדות ומעשים טובים שהאדם עושה בעולם הזה הוא מעורר גם כן התורה ומצוות ומעשים טובים של הצדיקים הקודמים שכבר נסתלקו. ועל ידי זה אנו זוכים לשנתעטף תורתינו ועבודתינו בתורתם ועבודתם, ועל ידם יהיו פורחים לעילא. וגם ניתוסף לנו על ידי זה יותר השגה בלימוד בתורתם ובמעשים טובים, וכן ניתוסף גם כן כוח למעלה, שיוכלו עוד יותר יותר לעלות ממדרגה למדרגה בעולמות העליונים. ועל כגון זה נוכל לומר דכאן המתים יורשים את החיים, שהצדיקים שנסתלקו כבר יורשים את החיים, כי החיים על ידי עסקיהם בתורה ומצוות ומעשים טובים המה מוסיפים כוח בהצדיקים בעולם הבא. ובזה פירש הפסוק (קהלת ד) "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה", דהיינו שהשבח של המתים שכבר מתו הוא מן החיים שעוסקים בתורה ומצוות ומעשים טובים ובזה מעוררים גם התורה ומצוות ומעשים טובים של המתים שיש להם על ידם עלויא. עד כאן. נמצא אשר מי שעוסק בתורה באופן שהוא זוכה ומזכה אחרים, היינו הישיני עפר, ויקיצו במה שהוא מעורר תורה ומעשים טובים שלהם, ואז זכות הצדיקים תלויה בו, להיות לו נחלה בנחלתם בעולם הבא, מדה כנגד מדה. ועוד יותר שהוא דומה להם בבחינה זו, כמו הרב לתלמיד, ויקויים בו שלא יהא תלמיד בגן עדן ורבו בגיהנם. וכמו שהוא גורם בתורתו שילכו מחיל אל חיל, כמו כן גם הוא ילך מחיל אל חיל. וזהו שאמר "כל השונה הלכות", דהיינו כשהוא לומד בזה האופן שבלימודו של עצמו הוא חוזר ושונה גם הלמוד של הצדיקים שכבר נסתלקו כנ"ל, בזה הוא מובטח לו שהוא בן עולם הבא כנ"ל. ובזה הוסיף לפרש שם דודי מה"ר יצחק פרענקעל ז"ל את המשנה "שנו חכמים בלשון המשנה", היינו כשהחכמים למדו תורה היה בזה האופן שבלימודם התעוררו גם הלימוד של החכמים הקודמים ועל ידי תורתם עולה גם תורתו לרצון לפני היוצר.

דרשות רבי אלעזר במסכת ברכות דף ט"ז פירשתי בזה האופן וזה לשונו שם, אמר רבי אלעזר מאי דכתיב "כן אברכך בחיי" וכו', "כן אברכך בחיי", זה קריאת שמע, "בשמך אשא כפי", זו תפלה. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר וכו', ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, שנאמר "ושפתי רננות יהלל פי". ונתקשו המפרשים היכן מרומז כאן עולם הבא ובאיזה אופן יזכה לזה. עיין במהרש"א חדושי אגדות. אבל לפי מה שהרווחנו מדברי כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל שבאם אומר קריאת שמע ולמוד תורה באופן שמתעורר גם כן קריאת שמע ותורתם של הצדיקים הקודמים אזי נעשה הוא להצדיקים הנ"ל בחינת רבם, שעל ידו ילכו מחיל אל חיל, ועל ידי זה מוכרחים ליתן [לו] גם כן הנחלה וחלק בגן עדן, שלא יהיה תלמידו בגן עדן ורבו בגיהנם. וזה שאמר "ושפתי רננות יהלל פי", ופירש רש"י ז"ל "רננות" רבים משמע. ולדרכינו היינו גם הכנה והתפלה של הצדיקים הקודמים נתעורר על ידי תפלתו, ועל ידי זה יזכה לשתי עולמות, שעל ידם יהיו תורתו ותפילתו פורחות לעילא ויזכה לעולם הבא כנ"ל.

בית ישראל אומרים בשמונה עשרה "כי אתה שומע תפלת כל פה". וכתבו הספרים הקדושים לכוון להלביש נשמתו בלבוש הצדיקים, בסוד "מה רב (גימטרייה "עב קל") טובך. ועל ידי זה נפרדים ממנו הקליפות ומועיל שתהיה תפלתו נשמעת. ולדרכנו, היינו כשיגיע ל"כי אתה שומע תפלת כל פה" ישים על לבו מך ערכו, שבאמת הוא מצד עצמו אינו ראוי שיקבל תפלתו, רק שמבקש שיתלבש תפלתו בתפלת הצדיקים. ועל ידי זה יתקבל תפלתו גם כן לפי אדון כל. ואולי ניתן להאמור שזה יהיה פירוש הפסוק (קהלת יז) "כי עוף השמים יוליך את הקול", על פי דברי התיקונים בתיקון חמשאה ש"עוף" קאי על נשמתין קדושין דמצפצפין בכמה צלותין. והבן. ובזה יש לפרש את תיבת "ותפלתם" השני שבברכת "רצה", שנתקשו המפורשים הלא התפלת ישראל שיתקבל, כבר ביקש בתחילת הברכה, כשאמר "רצה ה' א-לוהינו בעמך ישראל ולתפלתם". ולדרכינו אתי שפיר, על פי דברי הטור (סימן קכ) שפירש "ואשי ישראל", נשמות הצדיקים שביד מלאך מיכאל. עיין שם. ולדרכינו קאי על אלה הצדיקים שנתלבשו בהם תפלותינו, ואתי שפיר. והנה לכאורה איזה התקשרות יש לנו עם הצדיקים הנ"ל שיתעטפו תפלותינו בתפלתם, רק כשאנו אומרים שמועה מפיהם ואנו מעוררים בהם חיות חדש להיות דובב שפתי ישנים, על ידי זה יש לנו שייכות עמהם שיתעטף תורתינו ותפלותינו בתורתם ותפלתם ומעשים טובים שלהם ואין לך תועלת גדול מזה, כי הנה ידוע אשר כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל היה בין יחידי סגולה בעבודת היוצר.

(מתוך הקדמת המו"ל בספר "דרשות בית היוצר" על התורה, חלק א).

הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד, נולד לאביו הרב שמואל יעקב ראטה הי"ד ולאימו מרת הינדל בנאנאש שבמחוז דברצ'ין הונגריה, בסביבות שנת תר"ס (1900). הוא גדל בתורה ב"חסידישער קלויז" בקליינווארדיין.

כבר בילדותו ניכר היה שהוא עילוי, חריף, מתמיד ובעל זיכרון עצום. אביו לא שלח אותו ללמוד בחדר אלא לימודו בעצמו. הוא נהג איתו בחומרה ולימוד אותו הרבה, בכמות ובאיכות. את הלימודים החלו מידי יום בעלות השחר, בשיעור שנמשך לפחות שעתיים, עד לתפילת שחרית. בהמשך היום היה ישראל אפרים פישל חוזר על לימודו ובערב היה אביו עורך לו מבחן. בהיותו בן חמש החל אביו ללמדו גמרא ועד מהרה לימדו דף בכל יום. עוד לפני בר המצוה ידע בעל פה את מסכת נדרים עם הר"ן. בשנת בר המצוה למד "זמן" אחד אצל הגאון רבי שמעון גרינפעלד (המהרש"ג) בסעמיהאלי. אחר כך חזר ללמוד כמנהגו אצל אביו, בזכות לימוד זה קנה בגיל צעיר ידיעות בכל מקצועות התורה, בחשן משפט, בספרי שו"ת  מוסר וחסידות, שלא היו נלמדות בחדר או בישיבה ולא היו מצויים אף אצל בחורים גדולים ממנו. 

נשא לאשה את מרת חיה אסתר טויבא בת הרב שלום גולד משאטוריאליא-איהאי (אויהל). אחר נישואיו התגורר באויהל וסייע שם לרב המקומי, הרב דוד דוב מייזליש הי"ד, בניהול ישיבתו. משנת תר"צ (1930) מונה לאב"ד וואידיטשקא והגליל, והמשיך לנהל את הישיבה, בה למדו בחורים שהגיעו אתו מאויהל עם בחורים נוספים שהגיעו מהסביבה. הישיבה התנהלה ברוח חסידות מונקאטש. הרב ראטה הוציא לאור את ספר "דרשות בית היוצר" ואת ספר "יוצר אור" מאת אבי זקנו רבי יואל צבי ראטה, והוסיף לספר "דרשות בית היוצר" את חיבורו "אהל אפרים" (תרצ"ח) והוסיף לספר "יוצר אור", את חיבורן "אור לישראל" (תש"ד) ובו דברי פלפול ואגדה. הספר יצא לאור עם הסכמה מאת רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד. מכתבו לרב צבי הירש מייזליש, פורסם בשו"ת מקדשי השם, ח"א סי' טז.

בשנת תרצ"ח, בעקבות השתלטות הגרמנים על צ'כוסלובקיה, נסגרה הישיבה בשל קרבתה לגבול. בשנת ת"ש היא שבה ונפתחה, אך נסגרה שוב לאחר שנה.

הרב ישראל אפרים פישל ואחיו הרב משה שמעון בירכו על אחד מהאתרוגים הבודדים שהיו בהונגריה בחג הסוכות תש"ד (ראה "מצות 'ארבעה מינים ברחבי הונגריה בשנת תש"ד", עלי זכרון ל, עמ' ב).

הוא גורש עם קהילתו ומשפחתו לגיטו בעיר המחוז אויהל ומשם לאושוויץ. בהגיעם לאושוויץ נשלח עם שנים מבניו למחנה עבודה, בעוד אשתו ושאר ילדיו נשלחו לתאי הגזים. הוא הועסק באושוויץ בעבודות פרך בסחיבת אבנים עד שהגיע לאפיסת כוחות והיה חשש כי לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. הרב יהושע משה אהרונסון נפגש ברב ישראל אפרים פישל באושוויץ, זיהה שהוא תלמיד חכם גדול ואיש אמת, ודן אתו לעתים קרובות בענייני הלכה ודברי תורה, בהיותם באושוויץ. הרב אהרונסון הצליח לשכנע קאפו יהודי שיעביר את הרב ראטה לקבוצת עבודה אחרת, ל"קומאנדו הנדסה", בה זכו ליותר מזון ועבדו בעבודה פחות מייגעת, והדבר סייע לרב ראטה להתאושש, אף שסירב לאכול מהמאכלים האסורים והתקיים על פרוסת לחם יבשה. הקאפו תבע את הרב ראטה לדין תורה לפני הרב אהרונסון, על כך שהוא הסתכן בהצלת הרב ראטה, בעוד שהרב ראטה מסרב לאכול מהמזון הטרף ובכך מסכן את חייו (ראה "דין תורה באושביץ" בתוך ספר "הקדושה ובגבורה" עמ' 28-32, מאת יהושע אייבשיץ. בספר קהילות הונגריה, עמ' 142, כתב שנרצח ביום ח' שבט תש"ה).

בשעת נסיגת הגרמנים מפולין, ליום השני של "צעדת המוות", בה' בשבט תש"ה (ינואר 1945), נלקחו אלפי יהודים לאחר היערות בקרבת העיר גלייביץ ונורו שם למוות. בין הנרצחים היה גם הרב ישראל אפרים פישל הי"ד.

בשואה נרצחו גם ילדיהם משה שמעון, מרדכי יעקב, הינאל פיגא ואברהם יהושע הרשל. הי"ד.

בנם הרה"ח חיים אלטר רוט (תרפ"ט-תשנ"ו), גורש לאושוויץ עם הוריו ואחיו, ושרד את המחנות. בהקדמתו לספר "דרשות בית היוצר" כתב על מסירות הנפש שלו לקרוא כל יום באושוויץ קריאת שמע ולהניח את התפילין שלו, מכוח מסירות נפשו של אביו ואמונתו שהגאולה קרובה לבוא. הוא מתאר בנוסף לכך, גם את חושותיו ביום השחרור ובתקופה שאחריה:

אני עצמי הייתי בשעת השחרור מעול הרוצחים ימ"ש בן ט"ז פחות שני חדשים. נותרתי לבדי בעולם, ממש יחידי מכל בית אבא. כל כך בודד הייתי, עד שחשבתי שמחוץ לאותם כמה מאות היהודים שראיתי שם בסביבתי לא נותרו עוד ח"ו יהודים בעולם, לאחר כל ההריגות והרציחות באושוויץ ולאחר מה שקרה בסוף המלחמה בפינוי מאושוויץ, שהיה יותר גרוע מאושוויץ גופא… כדי לצייר בעיני הקורא באיזה מצב היינו ועד כמה גדול היה הנסיון, אזכיר כאן פרט אחד קטן, המלמד על הכלל כולו: במשך כל התקופה שהייתי במחנות ההשמדה קראתי "שמע ישראל" בכל יום. ולא זו בלבד, אלא המשכתי בזה גם אחרי השחרור – והנסיון להשאר דבוק באמונת השי"ת אחרי השחרור היה קשה יותר מהנסיון בעת החורבן עצמו. הקורא בודאי יתמה על כך, אבל המציאות היתה, שבמחנות פיעמה בנו כל הזמן התקוה הגדולה שמיד למחר תבוא הגאולה, וכפי שאבי רגיל היה לומר: "משיח צדקנו יבוא לאושוויץ", וחשבנו שלפתע פתאום תהיה ההתגלות והגאולה ונראה עין בעין מדוע סבלנו ונבין מה הוא החשבון והתכלית של היסורים. אבל היותר קשה היה כאשר הגיע יום השחרור – קראו לזה "שחרור", אבל אינני יודע איזה שחרור הוא זה – ואז ראינו את החורבן הנורא שמסביבינו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה, והעולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם – לנוכח כל זה יהודים רבים שהחזיקו מעמד ועמדו בנסיונות קשים אבדו, לדאבון לבנו, את אמונתם ולא עצרו כח להמשיך הלאה… זכיתי שלא הפסקתי לקרוא קריאת שמע אפילו יום אחד, גם זכות יתירה נפלה בחלקי שהנחתי באושוויץ במשך שמונה חדשים את התפילין הפרטיים שלי, דבר שרק מעטים זכו לו,.. ובודאי זכיתי לזה מכוחו של אבא שמסר נפשו על מצות תפילין.

בתום השואה דבק ר' חיים אלטר ראטה באדמו"ר מקלויזנבורג במחנות העקורים. הוא היגר לניו יורק והיה איש עסקים מוצלח ונדיב ידוע. עלה לארץ ישראל, התגורר בנתניה ושימש יו"ר נאמני בית החולים לניאדו ונשיא קהילת צאנז. ספדו לו האדמו"רים מצאנז ומביאלא בני-ברק. זיכרונותיו מבית אבא וזכרונותיו מתקופת השואה – עלו לאתר זיכרון בספר.

מספר הצפיות במאמר: 160

השלכת ענייניו על רצון הבורא ית"ש מועיל ומסוגל להיוושע כמו בהמיוחד שבתפלות / הרב שמואל יעקב ראטה הי"ד

תמונת הרב שמואל יעקב ראטה הי"ד

"השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה,כג). המקרא הזה אומר דרשוני וחיו. נראה לפי ענחות דעתי לפרש עפ"י דברי יחזקאל (פרשת וירא) וזה לשונו הטהור, שמעתי ממורי חמי הרב הקדוש מויישניצא זלה"ה וכמדומה לי שאמר זאת בשם רבו הרב הקדוש מלובלין זלה"ה, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, מה שנאמר גבי ישמעאל שהשליכה הגר אותו "תחת אחד השיחים". היתכן שבנה מאברהם אשר היה חביב אצלה כבבת עיניה השליכה אותו. ואמר הפירוש שהיא התפללה בכל כחה, ואח"כ השליכה את הדבר על רצון ה' יתברך. ועצה זו מועלת כמיוחדות שבתפלות. וכן הוא הפירוש "ותשלך את הילד", היינו שהשליכה את ענייניה על רצון הבורא ברוך הוא, וזה הועיל "תחת אחד השיחים", היינו "שיחים" הוא תפלות, כמו "ויצא יצחק לשוח בשדה". ו"תחת" הוא במקום, כמו "תחת השור תחת השה". ו"אחד" הוא המיוחד, כמו שמוזכר בגמרא בכמה מקומות "אחד – המיוחד". עד כאן. אם כן לפי זה בהשלכת ענייניו על רצון הבורא יתברך שמו מועיל ומסוגל להיוושע כמו בהמיוחד שבתפלות, וזהו "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך".

(שיר חדש, עז ע"ב).

"הטוב ומטיב לרעים ולטובים". הדבר צריך ביאור כמובן כי המלך במשפט יעמוד ארץ. וגם מקרא מלא דיבר הכתוב (תהלים קכה,ד) "הטיבה ה' לטובים". נראה לפי עניות דעתי לבאר בסייעתא דשמיא על פי מה שמפרש בספר הקודש "ישמח משה" (פרשת קרח) הפסוק "כי כל העדה כולם קדושים" בארוכה, ובספר הקדוש "ייטב לב" (פרשת בלק) הביאו לפרש המסורה "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה", ואידך "וכולו מחמדים". ושורש הדברים על שמצינו כמה דברים שהן בעצמותן חריפים ומרים, כמו מלח ותבלין, אשר לא יוכל האדם לאוכלן לבדן, ועם דברים אחרים הם טובים, ולא יאכל תפל בלי מלח, ומלח ממתיקו. ועל דרך זה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה (ברכות יא) כתיב "רע" ("ובורא רע") וקרינן "הכל" לישנא מעליא, רצה לומר אם שהדבר בפרוטרוט נראה רע, אבל בכללות הוא למעליותא. וכמו כן נמצא בני אדם בתוך עדת בני ישראל אשר בעצמותן נראים לכאורה בלתי יפים, אבל בכללות ישראל כולם יפים אף נעים, כי זה יש לו מדה טובה זאת, וזה יש לו מדה טובה אחרת וכדומה. וזה עוסק בתורה וזה במצות ומעשים טובים וזה בצדקה. אפילו פושעים מלאים מצוות כרמון, זה בחכמתו וזה בעשרו, וזה בגבורתו להציל עשוק מיד עושקו. ובכללות כל מילי דמיטב איתנייהו ביה. על כן לעולם אל יוצא אדם את עצמו מהכלל, על דרך שנאמר "בתוך עמי אנכי יושנת", וכדמפרש הזוהר הקדוש, והקב"ה צריך להשגיח על ישראל בכלליותן ולא בפרטיותן. עיין שם שהאריך עוד בדברים נאים. ועל דרך זה חל חובת ביאור גם כן שהרי כל חרוז מ"וכל מאמינים" יש לו שייכות לשלפניו  שמתחיל תמיד מהעניין שלפניו. וזהו לאחר שאמר "הטוב ומטיב לרעים ולטובים", חוזר ומתמה "וכל מאמינים שהוא טוב לכל" בתמיה "היודע יצר כל יצורים". כלומר, הרי יודע מחשבות אוון של כל אחד, שהרי "וכל מאמינים שהיא יוצרם בבטן", ולכן יודע מה שבליבם והאיך הוא טוב לכל. ומתרץ "הכל יכול", הכל יכול לעשות "וכוללם יחד", על ידי שכוללם יחד.

(שיר חדש, עז ע"א).

אמר רב חמא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סמני הקטרת (כריתות דף ו'). עד כאן.  לכאורה יש לדקדק למה נקט זאת דווקא אצל תענית, ולא אצל שאר מצות. ונראה לפי עניות דעתי לפרש בסייעתא דשמיא על פי משל המובא בליקוטי חתם סופר על התורה בשם המגיד מקרעמניץ ז"ל, משל לאדם אחד שלא יוצלח לשום עסק במשא ומתן, ואשתו רגזה עליו בתמידות שיעסוק בשום דבר. והוא היה בטלן ולא הצליח בשום דבר, רק כלה ממונו באכילה ושתייה בלתי התעסקות בדרך ארץ. פעם אחת גמר בדעתו דשמע דבהרי חושך מצויים אבנים טובות ומרגליות כאבנים, וסיכן עצמו בסכנת הדרכים להגיע שמה. וכיוון שבא לשם והיה תמיד חושך וביקש לקנות לו נר אחד להאיר לו , והוצרך לתת בעד נר עשרה דינרי זהב, ומתמה הלא במקומינו מצוי לקנות נר אחד בעד פרוטה, והשיבו לו שאין להם חלב הרבה. ואחר כך שאל למכור לו אבנים טובות ומרגליות, והביאו לו קופה אחת מלא באבנים טובות באיזה פרוטות. והנה חשב בדעתו קל וחומר, אם אבנים טובות שהם במקום זה בזול, אפילו הכי חשובים הם אצלנו, חלב שגם כאן הוא ביוקר וחשיבות קל וחומר שיהא עכשיו חשוב בעירנו שעל כורחך הוגדל השער מאז ועד עתה. ונטל כל הממון מה שנטל מביתו ולקח לו חלב ביוקר ושכר עגלות להביאם לביתו. והוא הלך לפניהם איזה ימים, ובא לביתו לשלום. ושאלה אשתו היכן האבנים אשר לקחת שם. והשיב שהסחורה שקנה שם נשאר עם העגלות ויבואו לאחר איזה זמן. ואמרה לו אשתו שוטה שבשוטים, הלא צרור אחד של אבנים טובות היה לך להביא עמך ביד והיה לנו עשירות רב. ושוטה זה לא נטל עמו כלום רק החלב שקנה שם. ונעוד שהיה החלב על הדרך נתקלקל, והיה כל יגיעו לריק. ולא היה לו מדרך זה רק טורח רב והפקד ממון שנטל עמו מביתו. והנמשל הוא הנשמה עליונה שהיא למעלה מכל המלאכים ולא תוכל לעשות שום שליחות למעלה כמלאכים, ועל ידי זה הוא נהנה מנהמא דכסיפא, לכן היא נשתלחא להרי חושך, הוא עולם הזה, שמצויים בו אבנים טובות לרוב כאבנים, דהיינו שבאפשר לסגל מצוות ומעשים טובים מתרי"ג מצוות, מה שלא שכוח למעלה במלאכים רק בעולם הזה, וצריך לנר, דהיינו הכנות מזון ומלבושים ודירה ובית ושאל צרכי עולם הזה מה שלא הוצרך למעלה. וחכם אינו נוטל רק אבנים טובות ומרגליות, היינו מצות ומעשים טובים ואינו משגיח על השאר צרכים כל כך. ושוטה אומר אם עשיות המצות, שהוא בעולם הזה דבר זול, חשוב למעלה, צרכי עולם הזה שגם בעולם הזה הוא חשוב מכל שכן שהוא חשוב למעלה, דלא שכיח שם כלל מענייני עולם הזה ועוסק על ידי זה תמיד בעניינים גשמיים, באכילה ושתיה ותאוות. ועל ידי זה הוא קונה חלב ודם בכסליו. וכיון שחוזר למעלה, אז הגוף לקבר יובל, ונשמח שבה ריקם בלי הלוויית המצוות. וכיוון שבא למעלה פוגעים בה מלאכי מעלה, ושואלים אותה היכן הסחורה. ואומרת שיש לה החלב שקנתה בעולם הזה. ובאמת הוא בושה גדולה, החלב והגוף הלא יסריח בקבר. ולא היה לה להביא עמה רק צרור של מצוות ומעשים טובים בלבד, דהמה באים עמה מיד כי הם רוחניים. והיינו דכתיב "בנפשו יביא לחמו", היינו שהנשמה צריכה עמה ביחד הלחם שקנתה בעולם הזה, ולא לקנות קניינים קנייני הגוף שלא בא עמה רק לאחר זמן ובתוך כך הוא נסרח. עד כאן ודברי פי חכם חן ושפתיים ישק.
ובזה נבין היטב מאמר הגמרא (שבת ל"א עמו' ב) על הפסוק "זה דרכם כסל למו" (תהלים מט,יד) יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להן חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה". פירש רש"י, לעיל מיניה כתיב "קרבם בתימו לעולם", דהיינו קבורה. והדר כתיב "זה דרכם כסל למו", כלומר יודעין הם שזה דרכם, אבל "כסל למו", כליותיהם מחופין בחלבם. ושמא תאמר מחמת החלב שכחו והרי הם שוגגין, תלמוד לומר "ואחריהם", את העתיד לבוא בנפשם אחרי אובדם, "בפיהם ירצו סלה", ויספרו תמיד ואף על פי כן אינן חוזרין. עד כאן. לכאורה הוא מקושי ההבנה, שמי שיום המיתה לפניו תמיד ומספר ממנו, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ה' עמו' א) "ואם לאו יזכור לו יום המיתה", לא די שאינו חוזר אלא עוד ירבה חלב על הכסלים. וכן הוא משנה שלימה (אבות פרק ג) "עקביא בן מחללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה כו' ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה", אם כן למה ירבה להם עוד חלב. ולפי המשל הנ"ל נבין היטב שהכסיל לא יבין את זאת, והכסיל בחושך הולך, כהנ"ל, שסובר שזה הוא העיקר להרבות חלב ליום המיתה, על כן "כסל למו", שכל מה שאחריהם בפיהם יותר ירבו להם חלב.
והנה כל ישראל ערבים זה בזה, ומצד הערבות אין אנו רשאים לרחק להפושעים לגמרי, אלא אדרבה אנו צריכים עוד לקרבם קצת, אולי נוכל להחזירם בתשובה ולהוציא יקר מזולל ולקרבם בצל כנפי השכינה. ואין התקרבות יותר ממה שנכלל אותם בתענית צבור, שבזה מוציאים אותם מטעותם, שהרי טעותם הוא שצרכי הגוף העיקר להרבות לו חלב ודם כהמשל הנ"ל, ובהתענית מראים להם שאין זה העיקר, שהרי בהתענית ממעטים ומחסרים עוד החלב והדם, וממילא גם הם לא יאכלו על הדם והחלב. זהו שאמר "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית", שעד אז אין אנו יוצאים ידי חובת הערבות מהם, על כן אינה תענית. והביא ראיה מחלבנה, שאף על פי שיש לה ריח רע, אף על פי כן מנאה הכתוב עם שאר סמני הקטורת שריחן טוב ונתבטל ביניהם, כמו כן נמי הפושעי ישראל, הגם שכל מגמותיו להרבות חלב ודם, שסופן להסריח כמשל הנ"ל, אף על פי כן יש לו עוד תקנה שלא לפרוש אותו מן הצבור המתענים ולא ישחית בעבור העשרה.

(שיר חדש, צ ע"א).


הרב החסיד רבי שמואל יעקב ראטה, שו"ב בקליינווארדיין (הונגריה) נולד בשנת תרל"ו (1876) לאימו מרת חנה ומרים ולאביו רבי משה שמעון ראטה אב"ד דיורא, בנו של רבי יואל צבי ראטה אב"ד חוסט מחבר שו"ת "בית היוצר". בזיווג ראשון נשא לאשה בשנת תרנ"ט את מרת הינדל בת הרב חיים אלטר זוסמאן, חתנו של הגאון מנאנאש בעל "אפסי ארץ". עוד בצעירותו כתב עליו הגאון מנאנאש כי הוא תלמיד חכם גדול וירא ה'. ובזיווג שני את מרת רחל והיא גדלה במסירות את ארבעת היתומים בני אחותה והיתה להם לאם. הרב שמואל יעקב היה גיסו של הרב יצחק פרנקל מחבר "עטרת אליהו" ו"אבני אליהו".

מחבר הספרים "דברי שיר" על התורה ועל המועדים (תרע"ד ותרפ"ד), "שיר חדש" על התורה ומועדים וליקוטים (תרצ"ב), "שיר ידידות" (תשי"ד), "נזר שיר" ו"שושנת יעקב". לקט מספרים אלו יצא לאור בספר "עלי שיר" (תשע"ב). בשנת תרצ"ט הוציא הרב ראטה לאור את ספרו 'עבודת שיר' הכולל תורה ומליצה, פירושים ובירואים באורח שירים ופרפראות לתורה. ספריו יצאו לאור עם הסכמות מגדולי הרבנים בהונגריה.

לפני חג השבועות תש"ד, כאשר הרב היה במחנה הסגר יחד עם שאר יהודי קליינווארדיין, חרד הרב לגורל כתבי היד שלו וטמן אותם באדמה. לצד כתבי היד הטמין גם את הבקשה הבאה:

בעזה"י. קול קורא.
הנה מאחר שעת צרה היא "ליעקב" כעת וממנה נושע לזאת לא אדע האם אזכה עוד לראות בהדפסות הקונטרסים שמונחים כאן בהטמנה זו דהיינו קוטנרס שי"ר ידידות על התורה וחידושי דברי שי"ר על ליקוטי ש"ס ונזר שי"ר על שושנים שונים שושנת יעקב, אשר חנן אלקים בהם ברור חוח"ס. לכן אבקש את כל מי שיגיע הקונטריסים הללו לידו שיראה שיבואו לידי הדפסה בעזהי"ת ואבטיח לו בעזר אלקי יעקב שייטב לו בזה ובבא בברכה והצלחה ובכל טוב סלה לו ולזרעו אחריו.
ה"ק שמואל יעקב ראטה בעהמח"ס דברי שי"ר ושי"ר חדש.

חתנו של הרב שמואל יעקב ראטה, הרב שמואל דוב גוטליב, שרד את השואה ובתום המלחמה חזר לקליינווארדיין והגיעו לידיו כתבי חמיו שהוטמנו בקרקע. הוא העביר את הכתבים לידי גיסו, חתן נוסף של הרב ראטה, הרב שלום אליהו פלברבוים, על מנת להוציאם לאור. כעבור מספר שנים הוציא לאור הרב פלברבוים את כתביו חמיו. ובהקדמתו כותב המוציא לאור כי יהודי גרוסווארדיין גורשו על ידי "הנאצים הארורים הרשעים ימ"ש שהובילו אותם לאוישוויץ מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד אחר חג השבועות שנת תש"ד הגיענו לשם ליל שב"ק י"ב סיון, ולאחר קבלת שבת לקחו את הזקנים, הנשים והטף לתאי השמדה. אוי לעינים שכך רואות".

הרב פלברבוים מציין בהקדמתו גם את הסיבות שהביאו אותו לטרוח ולהוציא לאור את כתבי חמיו המנוח:

"וראוי וחובה עלי להביאם לבית הדפוס שיפוצו מעינות חוצה למען יהיו שפתות דובבות בקבר. וגם מוטל עלי לעשות נחת רוח לכבוד נשמתו הטהורה כמאמר חכמינו ז"ל (קדושין ל"א:) כיצד מצות כבוד אב מכבדו בחייו ובמותו, במותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו וכו' מכאן ואילך אומר זכרונו לברכה לחיי העולם הבא. ואין לך אמירת דבר שמועה מפיו כהדפסת חידושי תורתו. לזאת שנסתי מתני אני הצעיר בעזר העוזר, לאהבת התורה ולכבוד המחבר, להוציא תעלומות כתב יד קודשו. ובפרט כי גילה דעתו בקול קורא… ומבקש מי שיבא הכתבים לידו יעלה אותם על מזבח הדפוס… ובחמלת ה' עלי נשארתי בין החיים, ותמיד היה לנגד עיני צוואת מורי חמי ז"ל".  

הרב שלום אליהו פלברבוים הנציח את זכרם של הרב שמואל יעקב ראטה שנהרג עקה"ש באושוויץ עם רעייתו רחל ורוב קהילת קליינווארדיין בי"ב בסיון תש"ד. והזכיר גם את צאצאיהם שנהרגו גם הם עקה"ש: בנם רבי אליהו צבי ורעייתו רבקה לבית קליין וחמשת ילדיהם, בתם הענדל לאווי (אשת ר' אברהם הלוי) ושבעת ילדיה, בתם פיגא פעסל גולדברגר ובעלה רבי יעקב יצחק וחמשת ילדיהם, ובתם גיטל גוטליב (אשת שמואל דוב) וילדיהם רבקה ויצחק.

ב"דפי עד" במאגר "יד ושם" ובספרים נוספים הונצחו עוד כמה ילדי רבי שמואל יעקב ראטה, מאשתו הראשונה: הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד (תרס"א לערך-תש"ה) אב"ד וויידיטשקא בעלה של מרת חיה אסתר טויבא הי"ד לבית גולד, הרב משה שמעון ראטה הי"ד (תר"ס-תש"ד) אב"ד דיורא בעלה של מרת אסתר הענטשא לבית כ"ץ, ומרת הענא מאן (אשת הרב יהושע) שנפטרה בחיי אביה בשנת תרצ"ד (1934) ומרת מרים חנה מאן הי"ד (אשת הרב יהושע בזיווג שני, לאחר פטירת אחותה),

מתוך שנים עשר ילדיו, שרדו לאחר השואה רק שלוש בנות.

בנו הרב ישראל אפרים פישל הוציא לאור את הספר של סבו זקנו רבי יואל ראטה, "דרשות בית היוצר" והוסיף עליו את חיבורו "אהל אפרים", בפתיחת הספר , הציג הרב ישראל אפרים פישל מכתבו ברכה מאת אביו, הרב שמואל יעקב ראטה:

הנה מקום איתי להציג מכתב גלוי שקבלתי בעת שנגמרו שני הקונטרסים הראשונים מאאמו"ר הה"ג החסיד האמתי צדיק תמים מוה"ר שמואל יעקב ראטה שליט"א בעהמ"ח ס' דברי שיר ב"ח וס' שיר חדש ושאר ספרים וז"ל:

בעזהשי"ת יום ו' עש"ק לס' כי מצאת חן בעיני שנת ת'ר'נ'ן' לפ"ק פה קליינווארדיין יצ"ו.

שבת שלום ומבורך וכל טוב סלה לכבוד אהובי בני היקר הרב… כש"ת מוה"ר ישראל אפרים פישל אבדק"ק וויידיטשקע והגליל שליט"א עש"ז הרבנית מנב"ת מרת חי' אסתר טויבא תחי' עם יו"ח נכדי היקרים הב' המשכיל משה שמעון נ"י, ואחיו חיים אלטר נ"י, מרדכי יצחק נ"י, הילדה הינדל פיגה תחי', עם הילד שעשועים אברהם יהושוע העשיל נ"י.

אחרי דרך מבוא השלום הנני בזה ששמחה וששון עזרני בכפלים, בעת קבלתי ממך הבן יקיר לי אפרים, הקונטרסים שתים, וברוך ה' אשר זכינו לאורות שתים, אשר מאירים ככוכבים בשמים, וכשמש בצהרים, בדברים מאירים כספירים, והם מלאים חסידות ויראת שמים, ה"ה הדרשות בית היוצר ואהל אפרים. ומה מאד שמח לבי במה שהעירו אותך בזה מן השמים ורוח טהרה רוח אלקים חופף עליך להעלות על מזבח הדפוס הדרשות של אא"ז מו"ר הקדוש והטהור זי"ע ועליך ועל מעשה ידיך שזכית לנטות עליו אהליך עטרת זקנים בני בנים ונחשב לרצונו ולכבודו כבנין אבנים וחפץ ה' בידך יצלח וכל הצטרכותך ירויח ותקותי תאמצינו כי גם דבריך ימצאו חסד וחנינא ויהי' מדא דקפצו עלי' זבינא ותזכה אותה להגמירה מהחל עד כלה להגדיל תורה ולהאדירה וירא שמים יוצא ידי שנים לדרשות בית היצור ואהל אפרים לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל ובאהלי אפרים. כעתירת נפש אביך אוהב נפשך המחכה בכליון עינים להרמת קרן משיח וקרן התורה וליהודים יהי' שמחה וששון ואורה ונזכה לעלות לציון ברנה ובשי"ר וזה לך דברי שי"ר והקב"ה יוסף לך עד בלי די ובלי שיעור ותתהדר בדברי שי"ר.

מספר הצפיות במאמר: 170

אין ראוי לנו להתפלל רק בעבור כבוד שמו הגדול המחולל בעמים לבדו / הרב ישראל מאיר גליק זצוק"ל

תמונת הרב ישראל מאיר גליק הי"ד

אמרתי לפרש מה שאנו אומרים בנוסח תפילת "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין לזולתו ראוי להתפלל", ראיתי בספר אחד שמדקדק בשם הגאון רבי שלמה קלוגר מבראד ז"ל, דאם הכוונה כפשוטו, כך היה לו לומר "שלפניו לבדו ראוי להתפלל ואין לפני זולתו ראוי להתפלל". ואני מוסיף להקשות, כי הנה הלשון "ראוי" משמע שרק ראוי להתפלל לפניו, הלא מחויבים ועומדים אנו להתפלל לפניו. ועוד שאמר "ואין לזולתו ראוי להתפלל", שמשמע שרק אינו ראוי להתפלל לזולתו, הלוא גם איסור יש בדבר. ונראה לי הכוונה, דהנה כבר צווחו קדמאי כי עיקר תפילת האדם לא יהיה רק בעבור חיי ומזוני (חיים ופרנסה) רק עיקר תפילתנו תהיה (על זה) ששכינתא בגלותא (שהשכינה בגלות) ועמו אנכי בצרה, לא לנו ה' לא לנו, אין זאת עיקר תפילתנו, כי אם לשמך תן כבוד וכו', עשה למען שמך וכו'. ובזה פירשתי הפסוק "לישועתך קיוויתי ה'", שעיקר תקוותנו שתהיה תשועת ה', כי אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחה שמו של עמלק. וזה מה שאמר "לו לבדו ראוי להתפלל", שאין ראוי לנו להתפלל רק בעבור כבוד שמו הגדול המחולל בעמים לבדו, והיינו "לו לבדו". "ואין לזולתו ראוי להתפלל", אבל לא בעבור דברים אחרים צרכי הגוף יהיה כל עיקר תפלתנו, ואף שמותר לנו להתפלל גם בעד זה, אבל עיקר התפילה לא יהיה רק לו לבדו שיתקדש שמו הגדול במהרה בימינו אמן.

(מגד ירחים, סיגעט סיון תרנ"ח, דף כט א-ב; אמרי ישראל, דף מד עמ' ב – מה עמ' א).

"איש על דגלו", במדרש רבה הדא הוא דכתיב "נרננה בישועתך ובשל אלקינו נדגול", אמרו ישראל להקב"ה הרי אנו מרננים בישועתך , מה לעשות לנו בשמך נרננה בישועתך. הכוונה כי ידוע שתפלתינו ובקשתינו צריך להיות בעבור שמו הגדול המחולל בין הגוים ואנו מתפללים שיקדש שם שמים, וכמו שמפרש הבעש"ט הקדוש "ימלא ד'" כל משאלותיך, רצה לומר שעיקר בקשתינו תהיה שיהיה השם מלא מה שעתה בגלות אינו מלא, ולא בעד הנאת הגוף. ואף אם הקב"ה מטיב עמנו בענייני הגופניות, אבל שמחתנו הוא רק בזה מה שנתרומם על ידי זה קדושת שמו הגדול. וזהו שאמר "איש על דגלו" של הקב"ה, וזה "ונרננה בישועתך, רצה לומר שיהיה ישועתך שתושע אתה ולא לנו ד' כי לשמך הגדול. וזהו שאמר המדרש אחר כך "ויושע ד' ביום ההוא" – "ויוָשע" כביכול, כאלו הוא נגאל, "ובשם אלקינו נדגול", שקבע הקב"ה שמו בשמינו ועשה אותנו דגלים, שנאמר "איש על דגלו", רצה לומר שכל ישועתנו הוא רק במה שעל ידי ישועתנו היא ישועה גם כן להקב"ה והוא קידוש השם.

(אמרי ישראל, דף קיא עמו' א)

"וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד" וגו' (בראשית יט,כז).
במדרש (עיין בראשית רבה ס"ח ט', ברכות כ"ו ע"ב) שלשה אבות התקינו שמתפללים ג' פעמים ביום. אברהם התקין תפלת שחרית וכו'. ויש לדקדק שאמר לשון "התקינו", דהווא ליה למימר "יסדו". ונראה לי דהנה באמת אנו חטאים וכמעט קשה להתפלל תפלה אחת בלי מחשבה פסולה כלל, ובפרט לכווין השמות וההיכלות הקדושים כאשר הוא מן הראוי, ושפיר יסוד על זה תפלה מי אנכי שאזכה להתפלל לפני הקב"ה והוא מלך מלכי המלכים ואנכי איש חוטא וכו', ולא די שאין אנו מתקנים בתפלותינו, אלא אדרבה מוסיפים חטא על פשע. אבל כל זה היה אם היינו מתפללים תפלת עצמינו, אבל הרי אנו מתפללים תפלות שיסדו לנו האבות, ואנו תולין תפלתינו בתפלתם. וכאשר התפללו האבות הם כבר התקינו [בזאת את] תפלתינו ועל סמך תפילתם, שהתפללו האבות הקדושים תפילות האלו, אנו מתפללים. וזהו שאמר ג' אבות הראשונים "התקינו", רצה לומר, לא לבד שייסדו אלא התקינו ותקנו את תפילתינו הפסולות, ועל סמך תפילתם אנו מתפללים.

(אמרי ישראל, דף קי עמו' א)

"ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם" (בראשית לז,לה). וצריך ביאור למה לא התנחם, עיין רש"י. גם מה שאמר "כל" צריך בירור, דדי היה לו לומר "בניו ובנותיו". ונראה כי באמת צרת רבים חצי נחמה (עיין דברים רבה ב,כ"ב). ואם היה רואה יעקב שצרתו הוא צרת רבים היה באמת מתנחם, אבל אחרי כי קמו "כל בניו ובנותיו" ולא היה רק צרת יחיד, על כן "וימאן להתנחם".

(אמרי ישראל, דף לו עמו' ב))

"למה זה עזבתן האיש" פירש רש"י הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, "ויאכל לחם", שמא ישא אחת מכם. עיין במפרשים שהקשו למה אמר ברמז, כמה דאת אמר "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" ולא אמר בפירוש "וישא אחת מכם". ונראה לי דמה שהאדם בזמן הזה כמה פעמים מונע עצמו מלישא אשה הוא מפני שרוצים להתנהג עצמם בנשיאות ושולחנם יהיה כשולחן המלך, כי רוצים למלאות בטנם במאכלים ובמעדנים ואם יישא אשה לא יהיה לו באפשר להמציא כל כך, על כן מתעצלים לבוא בקשר שידוכים. לא כן מי שאינו נותן עיניו בממון ואינו מבקש רק לאכול לחם ולא מותרות, כאשר אמר יעקב אבינו עליו השלום "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", איש כזה בקל יישא אשה כי לחם לאכול הוא בנקל למצוא. ועל כן אמר גם אליעזר כאשר נתן לעצמו סימן "והנערה וגו' אותה הוכחת", הגם שלא יהיה לה עשירות, כי גם הוא לא היה צריך רק לחם ולא מותרות. והנה כאשר הרגיש יתרו שהוא מזרעו של יעקב, וידע שלא יבקש רק לחם ולא מותרות, וכאשר יהיה לו זאת יישא אשה, על כן אמר "קראן לו ויאכל לחם", שיישא אחת מכם כי לחם יהיה לו, ועל כן "ויואל משה לשבת את האיש".

(אמרי ישראל, דף נא עמו' ב).

או יאמר לסיום הט"ו שיר המעלות, כמו שאמר דוד "אגורה באוהלך עולמים" בעולם הזה ובעולם הבא על ידי שיאמרו מזמוריו , וכל מי שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, והוא על פי מה שכתב בשבט מוסר סי' ל"ה, שעל ידי החידושים שאדם כותב נארג מלבוש ונבנים למעלה היכלות וחופות נפלאים שתתעדן בהם הנשמה, ובהיות הן ראוי לאדם שכל חידוש שחידש יעלו על הספר כדי שיבנה הבניין למעלה. ואפילו חידוש קטן אל יהיה קל בעיניו, לפי שאפילו בניין אבנים גדולה אין מתקנים כי אם על ידי בניין אבנים קטנים בין אבן לאבן. כן הוא למעלה בבניין שנעשה מהאותיות שנתהווה מהכתיבה. עיין שם שמבאר זאת שאל תקשה איך יתכן שבעבור שאני כותב כאן יתהווה בניין למעלה, קל וחומר מהדיבור הוא שאין בו ממש ועם כל זה גורם לפעול באדם דבר כנראה במרים שלקתה בצרעת בעבר הדיבור, והכתיבה שהוא מעשה קל וחומר ומה גם שמדה טובה מרובה, עיין שם, ובאלשיך שמביא על הפסוק "עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ", וזה לשונו: כי הנה אמרו חז"ל על מאמר הנביא "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", "אשר עשיתי" לא נאמר אלא "אשר אני עושה", מלמד שכל יום עושה הקב"ה שמים וארץ חדשים והם רוחניים, ומה גם לחכמי האמת האומרים כי מעסק התורה וסודותיה נעשים אורות רוחניים ומהם נעשים לצדיקים לעתיד לבוא, והם הבטיח הוא יתברך את ישראל באומרו "כי כאשר השמים החדשים וגו' עומדים לפני נאום ד' כן יעמוד זרעכם ושמכם". ובזה יאמר הנה אין ספק כי עזרי לא יבצר מעם ד', הלא הוא עושה תמיד שמים וארץ, ולמה הם אם לא לעושי רצונו, ואין ספק שלא יניחהו ויהיה כל הטוב ההוא חנם, כי אם שיקיים אומרו "ככה יעמוד זרעכם ושמכם". עיין שם. וזהו שאמר ד"ה גם כאן. ונדקדק מתחלה מה שאמר "הנה ברכו ד' כל עבדי ד'" שהוא מיותר, דוודאי אם יברך ד', הוא מעובדי ד', הווא ליה למימר רק "הנה ברכו את ד'". או אולי מי שלא היה עד עתה מעובדי ד' אינו רשאי להתחיל ולברך את ד' אם רוצה לשוב אליו והוא צריך ביאור. ועוד יש לדקדק מה שאמר "העומדים בבית ד'" וכי אינו רשאי לעבוד את ד' גם בישיבה, מדוע דווקא העומדים. ג', מה שאמר "בלילות", וכי ביום אינם עומדים בבית ד', אדרבה, והוא צריך ביאור. אבל הנה ידוע שכל זמן שהאדם חי ועוסק במצוות נקרא "הולך", אבל כאשר מת אז במתים חופשי נקרא "עומד". וגם ידוע שלילה מכונה בשם מיתה. מעתה אמר השומר הנאמן שישתדל האדם שיברך את ד' גם אחר פטירתו מהעולם הזה, והוא על ידי החידושי תורה שחידש שיאמרו בשמו. וזהו שאמר "הנה ברכו ד'", רצה לומר בעולם הבא "כל עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות", הכוונה גם שם לאחר הסתלקותם שנקרא "לילה" ושם האדם עומד הוא, ישתדלו שיברכו גם שם את ד'. ומפרש באיזה אופן "שאו ידיכם קודש", המה הידיים שיכתבו חידושיהם, ועל ידי זה נעשו היכלות וחופות שמים רוחניות, ועל ידי זה יברכו את ד' ילכו מחיל אל חיל. וזה שמסיים "יברכך ד' מציון", המרמז לתורה, המצוינים בהלכה, הברכה יבא מהתורה שעל ידם עשה שמים וארץ, כמו שכתב האלשיך הנ"ל.ועתה אברך על המוגמר לא' גומר עלי, שזכני לפרש הט"ו שיר המעלות אשר אמרו יעקב ודוד בעת צרתם, וד' ירחיב את גבולינו, ואזכה לחדש חידושים לגור באהלו עולמים, ולראות בנים ובני בתים עוסקים בתורה ובמצוות מרוב חדווה ושמחה. אמן כן יהי רצון.

(אמרי ישראל, דף קעט עמו' ב – קפ עמו' א).


רבי ישראל מאיר גליק, נולד בסביבות שנת תרל"ב לאביו רבי יצחק גליק, שהיה אב"ד קישקון פאלאג' האזא ואח"כ אב"ד שאיו סאנט פעטער והיה מחברם של "חינוך בית יצחק" על התורה ושו"ת "חינוך בית יצחק". בשנת תרמ"ח (1888) נשא לאשה את מרת רחל (רוזה) ונולדו להם ארבעה בנים ושש בנות: הרב יצחק, הרב יחיאל, הרב צבי זאב, משה אהרן (שנפטר בגיל שלשה חדשים), בריינדל הי"ד (אשת הרב יצחק אייזיק אלתר פרידמן), יוטל הי"ד (אשת הרב יחיאל מיכל גולדברגר הי"ד), רייזל (אשת משה זאב רוזנברג הי"ד אב"ד קאבא), פערל (אשת רבי דוד יחזקאל יונגרייז הי"ד), אסתר הי"ד (אשת הרב יצחק אייזיק היימליך הי"ד) ויהודית הי"ד (אשת הרב משה יעקב וויטריאל). אביה של הרבנית רחל, רבי אברהם גרינברג, היה הרב וראש הישיבה בקעזמרק (קזמארוק), שבצפון סלובקיה, לרגלי הרי טאטרה. רבי ישראל מאיר היה תלמיד רבי שמואל רוזנברג בישיבת אונסדורף. בשנת תר"נ (1890) התמנה רבי ישראל מאיר לדיין ומורה הוראה בקעזמרק, למגיד מישרים, ולרב בית הכנסת "ש"ס חברה". באולם הסמוך לדירתו היה מעביר שיעור גמרא יומי לבעלי בתים בשפה ברורה ומובנת לכל, ומידי שנה היה עורך חגיגה לכבוד סיום הש"ס.

פרסם דברי תורה בכתבי עת תורניים, והכין לדפוס ספר "פרישת השמלה" על "שמלה חדשה" ואת הספר על "תיקון ליל ויום יארצייט". מתוך כתביו יצאו לאור קונטרס "זכרון אהבה" שיצא לאור כנספח לספרו של אביו שו"ת "חינוך בית יצחק" (שאמלוי, תרצ"ו) והספר "אמרי ישראל" (מונקאטש, תרצ"ט) על התורה והמועדים והספדים, רק כשלשה עותקים מהספר שרדו, ומהם יצאו לאור מהדורות נוספות שנים רבות אחר כך.

לקראת חג הסוכות היה מזכה את בני קהילתו ומוכר להם אתרוגים ולולבים מארץ ישראל. אהבתו לארץ ישראל ניכרת מסיום הקדמתו לספרו, בה כתב ש"אזכה עוד לנסוע לירושלים עיר הקדושה תובב"א עם זוגתי הצדקה הרבנית מרת רחל תחיה ולראות בבניין ציון וירושלים וביאת גואל צדק במהרה בימינו".

הרב ישראל מאיר גליק נפטר ביום כ"ד אייר תש"ב, לאחר שכבר החלו המשלוחים של יהודי העיר למחנות העבודה ולמחנות המוות, ואפשר שנפטר משברון לב. הוא נקבר בקעזמרק, ליד חותנו הרב אברהם גרינבורג. כעבור כשבועיים החלה הגליית כלל יהודי העיר למחנות המוות.

רבים מצאצאיו ובני קהילתו נספו.

מספר הצפיות במאמר: 156

במה יפה כחו של עם ישראל? / הרב אלימלך פרנקל תאומים הי"ד

תמונת הרב אלימלך פרנקל תאומים הי"ד ובנו

ראש הפלאה.

בשם ד'.

איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לד' (במדבר ו, א).

וקשה הלשון שנאמר שם הפעולה קודם המקור. ונדרש במכילתין (ג' עמוד א).

העם הישראלי המעט והדל מכל העמים. העם הזה המתבוסס בדמו, לוחם מלחמת קיומו, באורך גלותו. וחכמי האומות עומדים בתמהון ושואלים במה כח העם הזה יפה? כל העמים העריצים אשר חרפו, רמסו ורטטו, בני העם הזה. כל העמים האלה כבר ספו מבמת התבל אבד זכרם מן הארץ. והעם הזה למרות התלאות הנוראות, הנהו חי וקיים! ועוד תקותו בטוחה להיות לנס ולאור עמים?

אנחנו בני העם הזה. יודעים במה כוחנו יפה. יודעים אנחנו כי התורה והמצוה, הם הם יסוד חיי הישראלי, שני צנתרי דדהבא אלה, הם הם המזהירים והמאירים את חיי האומה, בכל עבר ופינה. התורה האלקית הנצחיית היא נשמת העם, המצוות הם מיתריו גידיו עצביו ועורקיו, שני עמודי אש הללו כל כך גבוהים ונשאים, שמרימים ומנשאים את העם אשר לאורם הוא הולך, ממעל למקום וזמן, ובאורם נסע ונלך מתוך חשכת אורך הגלות להיות לנס עמים:

וד' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגומר (שמות יג, כא-כב) בעמוד המצוה שהוא ענן מקיף תהלוכות החיים של עמנו. יומם. הוא עמוד היומי, כי המצוות נוהגים רובן ביום, והם לנחותם הדרך, הדרך הגלותי המדברי השוממי, והדרך החפשי השחרורי. ולילה בעמוד אש להאיר להם, ובעמוד אש של תורה שנוהג בלילה כמאמרם ז"ל (חגיגה י"ב:) כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, ללכת יומם ולילה, על ידי אלו שני העמודים יש לו לעם הישראלי זכות הליכה יומם, בעת שחרורו, ולילה בעת גלותו, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם, בעת שהוציאנו ד' יתברך מסבלות מצרים אל חיי החרות גוף ונפש, הבטיח לנו כי אם לא ימיש עמוד הענן יומם זה עמוד המצות כאמור, ועמוד האש לילה, הוא עמוד התורה שלא איברי לילה אלא לגירסא, אז, לפני העם, לעולם לא יסוג העם אחור, הלך ילך קדימה באין מפריע בעדו:

חיבה יתירה נודעת לנו בעמוד התורה, שאם המצוות שאדם עושה צריכות כוונה לשמה שיכון לשם המצַוה ומצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה. הנה אֵשה של תורה סגולתה וכוחה גדול כל כך שאף אם לא יזכה האדם ללימוד לשמה יתקדש על ידה לעלות על מרום המדריגה, כי המאור שבה מחזירו למוטב, וכמאמרם ז"ל (סוטה כ"א) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, אהבה וכוחה של תורה:

ולהבין הדברים במה כחה של תורה אמיץ וחזק כל כך, שאף טרם נטהר האדם מזוהמת הנחש, למודה עולה לריח נחוח ולא כן מעשה המצוה, נראה על פי מה דמבואר בש"ס ב"ב (י.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור. אף דבכל המצות אסור לעבוד את רבו על מנת לקבל פרס, אולם במצוות כאלו שעל ידם מביא חיות לחבירו, עיקר הוא מעשה המצוה, ואין דנים אם מחשבתו מטוהרה, אחרי שהמכוון מהמצוה נעשה בפועל, ונקל על פי זה להבין גם כח לימוד התורה, כיון שעל ידי עסק הלימוד הוא בא לידי המעשה להבין ולהשכיל לדעת את ד' ולעבדו, ונותן בזה חיות לנשמתו להיות מקושר באור החיים, וודאי לא יקטן מהמחיה גופו של חבירו ולכן גם לימוד שלא לשמה עולה לרצון, וזה שמצינו שדרשו רז"ל בשם רבי חייא בר אבא עתיד הקב"ה לעשות צל וחומה לבעלי מצוות, היינו צדקה, [עיין בספר בני יששכר מאמר צלא דמהימנותא] אצל בעלי תורה בגן עדן. דשניהם פעולתם עולה לגבוה אף בלי כוונה רצויה. וזהו תשובת רבי עקיבא על השאלה (קדושין מ:) אי תלמוד גדול אי מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר לימוד גדול, נענו כולם ואמרו לימוד גדול שמביא לידי מעשה. מכיון שעל ידי הלימוד יבוא לידי מעשים טובים להציל את נפשו מרדת שחת, עולה גם שלא לשמה לריח נחוח, וגדולה הוא ממעשה המצוה שמוכרח לחבר עם המעשה הכוונה. וכיוצא בזה ראיתי זה כביר בספר צמח דוד מהגאון הקדוש מדינאב זצ"ל [ואינו תחת ידי כעת] לפרש הקרא שמח זבולון בצאתך, זבולון המחזיק ידי לומדי תורה אין לך לדאוג שמא לימוד תורתו של יששכר אינו לשמה, ורק לעולם תשמח משום שכוונתך לטובה. ואם ככה הוא שיששכר בתורתו מביא את זבולון לשכר טוב, יוכל גם יששכר לשמח באהלו, כי תורתו עולה לרצון ודברי פי חכם חן:

ובפרט כשמחונן האדם בשכל ובינה ללמוד וללמד תורה הקדושה בעיון ובפלפול התלמידים השואבים מאור חכמתו, בוודאי תורתו עולה מעלה לנחת רוח וקוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. וזהו כוונת מאמרם ז"ל (סוטה כ"א) מצוה בעידנא דעסיק בה, היינו לשמה, מגינא ומצלא מן החטא. בעידנא דלא עסיק בה, כלומד שלא לשמה, לא מצלא מן החטא. אבל תורה בין בעידגא דעסיק [לעסוק בדברי תורה, פירש הט"ז באורח חיים סימן מ"ו, דקאי על פלפול של תורה] בה לשמה, בין בעידנא דלא עסיק בה לשמה מגינא ומצלא מן החטא:

וכן יש לכוון במאמרם (יבמות צ"ו) מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לדור בשתי עולמות, אלא כיון שאומרים דבר הלכה משמו שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים. הכוונה כי אף שהתלמיד חכם מטייל ביה חיגנא בשכינתא בגן עדן, מכל מקום הדין הוא דמת פטור מן המצות, כי אין בכוחו אז לכוון, ומצוה בלי כוונה לא פרחא לעילא. אולם אם הניח אחריו ברכה ומזכה את הרבים בפלפולא דאורייתא ומקנה לאחרים ידיעה בתורה הקדושה יחשב לו זאת כאילו לומד בעצמו ומתענגת נשמתו תענוג רוחני בעולם העליון, כיון שגם בחיים גדול כוחה של תורה שנשמתו מזדככת אפילו בלא כוונה לשמה. ומביאים רז'"ל ראיה מן הפסוק וחכך כיין הטוב, כלומר אף אם רק טועם טעמה של תורה בחיך, מוציאה מפיו ואינה יוצאת מפנימיותיו בלמוד לשמה, יתחשב זה כיין הטוב, כיינה של תורה טובה ורצויה לפניו יתברך, משום שהולך לדודי למישרים, שהוליך ומוביל את אחרים למישרים, להיישר להם צורתא דשמעתתא בעיון ובפלפול, ומביאים לידי מעשים מישרים, ואם כן הוא, דובב שפתי ישנים, גם אחר מותו יחשב לו זאת כאילו הוא לומד תורה בפועל ממש:

יש לכוון במאמרם (תענית ז) הלומד תורה לשמה נעשה לו סם חיים, שלימוד תורה לשמה מסוגל לו לאריכות ימים, כמו שנאמר אורך ימים בימינה. והלומד שלא לשמה נעשה לו סמא דמותא, הכוונה כנזכר למעלה, דכיון שאם מניח תלמיד חכם ברכה בתורה לאחרים גם אחר מותו, שאי אפשר לו לפעול ולקיים עוד, מכל מקום זאת התורה שהניח היא לו סם מרפא לנשמתו גם אחר מותו. כן גם מי שעוסק בתורה בחיים חיותו ואפילו שלא לשמה, אם אך מזכה את הרבים בתורתו הנה היא לו באותו סם מרפא דמותא, גם בעודנו חי, ועולה לרצון לפני יוצרו וקונו. [ועיין בפרי מגדים אורח חיים סוף סימן תרנ"א באשל אברהם]:

וזה יש לרמז בכוונת הפסוק המוצג בראש דברינו: איש כי ידר נדר נזיר להזיר. כלומר שיהיה נזיר ומופרש מתאוות רעות, ידור נדר להקדיש ולהקריב מובחר עתותיו לתורה, אף שאינו בכוונה רצויה וקדושה כל כך. אם אך פעולתו פעולה יוצאת, להזיר שאחרים ילמדו ממעשיו, וישאבו ממעיין חכמתו ותורתו, אזי הוא לד', הנה מעשיו ופעולותיו רצוים הם ותורתו וצדקתו עומדת לעד:

הדברים האמיתים הללו הרהיבוני נפשי עוז והתחלתי זה כחמשה חדשים לחדש ולכתוב חידושים על מסכת נדרים ולהיות נמנה בין המחברים ולהפיץ חלק הראשון על פני תבל, ואף שידעתי מיעוט ערכי שלא הגעתי למדרגת לימוד תורה לשמה. ותמכתי יתדותי בזכות אבותי הקדושים זצל"ה למצוא חן בעיני התלמידים ההוגים בתורת ד' לעיין בספרי. ובעזרת ד' יתברך ימצאו אבני חפץ לפלפל בהוויות הסוגיות לבנות ולסתור להגדיל תורה ולהאדירה, והיה זה שכרי שאבנה גם אנכי על ידם לזכות את נשמתי, שאזכה להגות בתורה הקדושה לשמה ולהיות מהעושים והמעשים באמת ובתמים ושלא ימוש תורה הקדושה מפי זרעי וזרע זרעי עד עולם:

ועתה הנני כורע במודים על כל הטוב אשר גמלתני ד'. ושמת חלקי מחובשי בית המדרש מנעורי עד היום הזה, ולמרות כל הרפתקאות דעדו עלי. כי בהיותי נער קטן כבן תשע, חשכו עלי המאורות ונפל עטרת ראשי ופארי אדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון הצדיק זצ"ל, ונפטר ביום כ"ו אדר שני שנת תרנ"ד לפ"ק. ונשארתי יתום עזוב בלי משען ומשענה בגשמי וברוחני, והודות לחריצות אמי מורתי הצדיקת הרבנית מרת בילא ע"ה בת הרב הגאון הצדיק מו"ה אלעזר הלוי איש הורוויץ זצ"ל אבד"ק ראהאטין בעל המחבר ספר "דבר הלכה" [בן הרב הגאון רשכבה"ג מו"ה משולם ישכר זצ"ל האבד"ק סטאניסלאב וחתן הרב הגאון הצדיק מו"ה אפרים פישל זצ"ל האבד"ק מונקאטש בן אחיו של הגה"ק מו"ה נפתלי מראפשיץ זצ"ל זי'"ע] שעמלה בכל כוחה ובחפץ כפיה עלה בידה להדריכני על ברכי התורה. וכמו תמונה חיה עודנה מרחפת לפני ונועם דבריה תמיד אלי להלהיב לבי לתורה ולתעודה. וספרה לפני ממעלת התמדת אביה הרב הגאון הצדיק זצ"ל שהתחרה עם הבעלי מלאכה בעירו להשכים ולהעיר את השחר לעסוק בתורה ועבודת ד' קודם שעמדו הם על מלאכתם. כה הרבתה עלי דברים לחזקני ולעודדני שאוסיף גם אני טבעת אחת לשלשלת הרבנים זה יותר מששים דורות גדולי המאורות אנשי שם, ושלא יפסוק חס וחלילה מזרעה. זכרה נא אדון כל הנשמות שתחסה בצל כנפיך בגן עדן עם אבותיה הקדושים ותמליץ זכות בעדינו שנזכה שעבודתה לא תשיב ריקם ואזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות השם שיהיו לתפארת אבותינו הקדושים, ושיקוים בי התורה מחזרת על אכסניה שלה:

וקראתי את ספרי זה בשם  "הפלאת נדרים" על  שם הפסוק איש כי יפליא לנדר. ומרומז בו גם שמי ושם אבי ושם משפחתי בראשי תבות. ולאשר ידעתי גודל משבר הכלכלי השורר כעת בעוונותינו הרבים במדינתנו, ובפרט בין לומדי תורה, דפסתי מועט דפסתי עתה רק חלק אחד על פרק הראשון ממסכת נדרים ואחרי נמכר גאולה תהיה לחלקים הבאים אם ירצה ד', וד' יתברך יעזרני למצוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם ושאזכה יחד עם זוגתי הרבנית הצנועה תחיה בנתא דמוריין מו"ח הרב הגאון רשכבה"ג מו"ה דוד מנחם באב"ד שליט"א האבד"ק טארנאפאל בעל המחבר ספר שו"ת "חבצלת השרון" לגדל את יוצאי חלצינו היקרים שליט"א. ושנזכה לקבל נחת מיוצאי חלצינו הנשואים שליט"א, מבני הה"ג מו"ה יהושע העשל פרענקיל תאומים שליט"א רב בעיר לנדאן. ומבתי הצנועה מרת יוכבד תחיה. אנא ד' הרם את קרנם את ביתם ואת זרעם באושר ועושר ושנזכה לראות מהם בית נאמן לד' ולתורתו שלא נבוש ולא נכלם חס וחלילה בזה ובבא עד בוא גאולת נפשינו ונזכה לעלות לציון וירושלים בשמחת עולם:

בעתירת עבדך המתחנן אליך בקול שועה ורוח נשברה אסקופה הנדרסת לרבנן ותלמידיהן,

הצעיר אלימלך פרענקיל תאומים האבד"ק יאברוב והגליל.

יאברוב יום ו' ערב שבת קודש לסדר "אקוד ואשתחוה לד'" תרצ"ו.

(הקדמת ספר הפלא"ת נדרים)

—-

הרב אלימלך תאומים-פרנקל, נולד בשנת תרמ"ה (1884), לאביו הרב יהושע השל אב"ד לובאטשוב ולאמו מרת בילא. בעודו ילד, בשנת תרנ"ד (1894), נפטר אביו. בשנת תרע"ב (1912) נתמנה להיות רבה של יאברוב, שבגליציה המזרחית, במקום חותנו שעבר לכהן בטרנופול. אחרי מלחמת העולם הראשונה מילא תפקיד חשוב בשיקום הקהילות היהודיות בגליציה שנפגעו במלחמה. אשתו, הרבנית רייזל חיה שפרה בת הרב דוב מנחם מאניש באבד זצ"ל אב"ד טרנאפאל, עסקה הרבה בענייני הציבור בעיִרה ועמדה לימין בעלה בכל ענייני הנהגת הציבור ובקשרים עם השלטונות. באב תרע"ד (1914) השתתף בלבוב באסיפה של רבנים שנועדה להכין את הקרקע ליסוד אגודת ישראל בגליציה המזרחית, אך לפני מלחמת העולם השניה התרחק מן הפעילות בתחום זה. חיבר חידושים ופירושים על מסכת נדרים, שחלקם יצאו לאור בתרצ"ו בספרו הפלא"ת נדרים. כמו כן כתב הרבה תשובות בהלכה, אך הם אבדו בימי השואה. הרב נספה בבלז'ץ יחד עם בני משפחתו וקהילתו בשבת כ"ז חשון תש"ג (1942).
בנו, הרב יעקב יצחק, נפרד מאביו מספר שבועות לפני תחילת מלחמת העולם השניה, עבר תלאות רבות ונותר השריד היחיד למשפחתו. בשנת תשמ"ב, הוא עמד להוציא לאור מהדורה מחודשת של ספרו של אביו, אך נפטר לפני שהספיק לסיים את הכנת הספר לדפוס. בנו, הרב אלימלך משה, נכד הרב המחבר הי"ד, המשיך במלאכת הוצאת הספר והוציאו לאור.

מספר הצפיות במאמר: 208

מצוות סוכה מלמדת שעולם הזה הוא רק דירת ארעי / הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד

תמונת הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד

בעזהי"ת ויתעלה לעד, שנת תרצ"ד לפ"ק, כ"ד ימים לירח איתנים, יום ברא דמועדא חג הסוכות העל"ט, יום היארצייט של כ"ק זקני שר התורה הרב הקדוש בעהמ"ח שו"ת קול אריה, זכותו יגן עלי באלף המגן ויהיו שפתותיו דובבות תפלה לפני כסא הכבוד לעורר רחמים עלי ועל כלל ישראל.

ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים ע"ו). יש לרמז בפסוק הזה, דהנה כתבו הקדמונים דמצות סוכה ז' ימים מרמז על ז' עשרות שנים של ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואמרה התורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי (סוכה ב'), שידע האדם שעולם הזה הוא רק דירת ארעי, ועיקר הדירה הוא העולם הבא, כמו שאמרו חז"ל באבות פרק ד העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא (עיין אלשיך הקדוש פרשת אמור) – ונתן הקב"ה מצווה הלז בתחילת השנה אחר ראש השנה ויום הכיפורים כדי לידע ולזכור במשך כל השנה שהוא בעולם הזה רק כאורח נטה ללון וימינו כצל עובר ויעמוד בתשובתו שעשה בעשרת ימי תשובה ויתחזק בעבודת ד' ובתורתו. נמצא דמצוות סוכה אינו נשלם לגמרי בשעת מצוותו, ורק כאשר יעבור השנה בשלימות הנרצה, והוא זכר על עניין דירת ארעי בכל יום ויום בכל פרט ממעשיו, אז נשתלם למפרע מצוות סוכה. והנה תיבת ציון הוא מרמז על תורה ומצוות, כמו שדרשו חז"ל בברכות ח' על הפסוק אוהב ד' שערי ציון, שערים המצויינים בהלכה, ובספרי פרשת עקב (על הפסוק ושמתם) הציבי לך ציונים (ירמיה ל"א) אלו המצוות שישראל מצויינים בהם. וזהו שרמז בפסוק הנ"ל ויהי בשלם סוכו, שרק אז נתקיים בשלימות מצוות סוכה, אם מעונתו בציון, שביתו מצויין בכל השנה בתורה ומצוות ומעשים טובים ומתנהגת על פי יסוד מצוות סוכה שמלמדת שעולם הזה הוא רק דירת ארעי והעיקר הוא עולם הבא, אז נשלם למפרע מצוות סוכה. וזהו שאנו מבקשים בהושענות, הושענא סוכת שלם, שמצוות סוכה תהיה בשלימות על ידי עבודה של משך כל השנה כנ"ל.

הרב משה יהודה הי"ד, רב הצעיר של קהילת סערדאהעלי, נולד ביום י' בסיון תרס"ז ונהרג באושוויץ ביום כ"ז סיון תש"ד, בלא שהשאיר אחריו בנים, ביחד עם אביו ורבו הרב הגאון החסיד ר' אשר אנשיל כ"ץ הי"ד ועם כל בני קהילתו, קהילת סערדאהעלי אשר למד עמהם תורה הרבה, ודרש לפניהם שנים רבות דברי אגדה ומוסר, בהתעוררות גדולה.

הרב משה יהודה היה נכדו ותלמידו של הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד אב"ד שאמלוי, וחתנו של הרב יעקב יחזקיה גרינוולד אב"ד פאפא. עוד בהיותו אברך הסמוך על שולחן חותנו, שם לילות כימים בתורה עד להפליא, והיה גאון עצום ואוצר בלום מלא וגדוש בתורה ובחסידות. הוא נסמך להוראה בנעוריו ע"י הגאון ר' שמואל ענגיל מראדומישלא זצ"ל, מהגאון ר' ישעיהו זילברשטיין מוויצן זצ"ל, מהגאון ר' מרדכי לייב וינקלר ממאד זצ"ל, מהגאון ר' שמעון גרינפלד מסעמיהאלי זצ"ל ומסבו הגאון שלמה זלמן עהרנרייך משאמלוי זצ"ל הי"ד, ואחר חתונתו קיבל סמיכה להוראה מהרב הגאון המובהק ר' שבתי שעפטיל וייס זצ"ל אב"ד שימאני. הוא כתב חידושים חריפים ונפלאים בכל מקצועות התורה, ובהם חיבור גדול על סוגיות הש"ס, חיבור על ד' חלקי השו"ע, שו"ת, חיבורים בהלכה ובאגדה ועל תרי"ג מצוות. בשנת תרח"ץ הודפס ספרו של חותנו זקנו, ערוגת הבושם על סוגיות איסור חל על איסור, עם הגהות הרב משה יהודה כ"ץ. רוב כתביו נשרפו בידי הרשעים ונותרו רק מעט אודים מוצלים מאש שנמצאו על ידי אחיו, הרב יהושע כ"ץ, בשובו ממחנות העבודה לאחר המלחמה הנראה.

מתוך כתבי הרב משה יהודה הי"ד, הדפיס אחיו, הרב יהושע כ"ץ, את הספר "ויגד משה", בסיוע בניו שעמלו על מלאכת פענוח, עריכה, סיכום והוספת תוספות מרובות, סידורי מפתח ועוד.

בכתבים שנמצאו נמצאה גם צוואתו, בה ביקש שידפיסו את חידושי תורתו לעילוי נשמתו, בתנאי שיראו ויעיינו אם הם ראויים להוציאם לאור, והוא מבטיח שימליץ טוב למעלה על כל המסייעים בזה לעילוי נשמתו. וביקש שידפיסו בתור הקדמה לספרו את פירשו לפסוק "לא המתים יהללו י-ה":

לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך י-ה וכו' (תהלים קטו). הכוונה על פי מה שדרשו חז"ל על הפסוק במתים חפשי, כיוון שהאדם מת נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות (שבת ל'), אולם זהו רק בסתם בני אדם, אבל אם מחדש חידושים בתורה ומפרסמם בעולם, אז ע"י שהחיים מזכירים חידושי תורתו, נחשב כאילו הוא היה גם כן בחיים, כמו שאמרו חז"ל ביבמות צ"ו, אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה וכו' דעל ידי זה יהיו שפתותיו דובבות בקבר (ועיין עוד מדרש תנחומא פרשת תשא אות ג' מה שדרשו על הפסוק והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון).

והנה אמרו חז"ל במנחות כ"ט על הפסוק כי בי-ה ד' צור עולמים, אלו ב' עולמות שברא הקב"ה עולם הבא ביו"ד ועולם הז בה"א. והנה על ידי שמניח חידושי תורתו בעולם הזה ואומרים דבר שמועה מפיו, מתקיים בו אגורה באהלך עולמים ונעשה בו קישור ושילוב בין עולם הבא ועלם הזה, שגם אחרי מיתתו כאשר הוא כבר בעולם הבא נחשב כאילו הוא עדיין חי בעולם הזה, והוא בחינת י-ה שמרמז על ב' עולמות ביחד.

וזהו שאמר לא המתים יהללו י-ה, קאי על הרשעים שנקראים מתים (ברכות י"ח) שהם אחרי מיתתם אין להם עוד שום התקשרות לעולם הזה, ולא כל יורדי דומה, רצונו לומר, אפילו הצדיקים שמתו ולא הניחו מחידושי תורתם כלום בעולם הזה שיזכירו מהם לאחר מיתתם, רק כמתו העולם דוממים ושותקים מהם. וזה הכוונה במה שאמר יורדי דומה, שיורדים לקבר ונשאר העולם דוממים אחריהם. אבל רצונינו ובקשתינו הוא, ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם, דעל ידי חידושי תורתינו שיאמרו בשמינו נהיה עד עולם, בבחינת י-ה, שילוב וקישור עולם הבא עם עולם הזה.

הרב נהרג עקה"ש ביום כ"ז בסיון תש"ד.

מספר הצפיות במאמר: 242

בפיך ובלבבך לעשותו / מתוך הקדמה לדרשת בר המצוה של הרב אליהו בומבך הי"ד

חותמת הרב אליהו בומבך הי"ד

שירת המענה

שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב (משלי ט"ו)

אברך את ה' אשר יעצני.

לילות וימים בתורה לשום מעיני.

יושר הורי זכר לי לרחמני.

החייני וקימני ליום שקויתי הגיעני.

ותפארת ישראל עטרת תפארה עטרני.

קבעתי אותו חובה, לעסוק בתורה בשקידה, נשאתי לבי אל המלאכה לקרבה. במלאכת שמים להתחזקה אשר לא נפלאת הוא ולא רחוקה. כמקרא מלא הוא בתורה פ' נצבים, כי המצוה הזאת כו' לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא כו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ובביאור מקראי קודש אלו עמדו כל גדולי המפורשים דהרי לפי הסדר מחשבה קודמת לדיבור ולמעשה, ואם כן בהיפך היה לו לכתוב כי קרוב הדבר בלבבך ובפיך לעשותו:

אחשבה לדעת זאת עם הקדמת אחת אשר שמעתי מאאמו"ר הרב שליט"א לפרש מה שדרשו חכז"ל על הקרא למען תהיה תורת ה' בפיך – מן המותר בפיך, אשר לפי הפשט אין לו מובן. (וחכז"ל למדו מזה לכל התורה כולה שצריך מן המותר בפיך). וביאר אאמו"ר שליט"א על דרך אגדה, לפי המבואר בגמרא דקידושין דף מ', גבורי כח עושי דברו, כגון ר' צדוק תבעתיה מטרונא, אמר לה איכא מידי למיכל, אמרה לו איכא דבר טמא כו'. אשר אינו מובן לפי פשוטו.

והגאון בעל תורת יקותיאל בספרו מרפא לשון ביאר הענין עפ"י משנת רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, יש הרבה מצות עשה לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו'. והענין הוא כי יש הרבה מצות עשה ולא תעשה בתורה אשר נפשו של אדם מחמדתן ויצרו מסיתו לעבור עליהם וצריך ללחום מלחמת מצוה ולהתגבר עליו. ויש הרבה מצות לא תעשה שנוח לו לאדם לקיימם מבלי שיצטרך לעצור כח רב במלחמתו, כמו אכילת שקצים ורמשים ודברים הטמאים, אשר גם לולי אזהרת התורה היו מואסין מדברים אלו. ואחר שנצטוינו על זה, נוח לנו לקיים מצות המלך. ואולם ידוע כי מצוה גוררת מצוה, ועל ידי קיום מצות אלו שנוח לנו לקיימם, יתגבר כח השכלי על האדם להתיש כח החומרי ולעצור כח ללחום מלחמת היצר לקיים גם המצות אשר הלב חומד הפוכם, ולכך הרבה לנו ה' תורה ומצות כאלו אשר מעצמם היינו מקיימים אותם בכדי שגם אלו המצות נקיים מחמת שציוה לכו ה' יתברך  לקיימם, ועל ידי זה מצוה גוררת מצוה, לקיים גם המצות שצריך ללחום עם היצר. וזה הי' ענין ר' צדוק שכשהסיתה אותו לדבר עבירה, ירא לנפשו פן ואולי לא יוכל להתגבר על יצרו. לכך נתן לו עצה ואמר איכא מידי למיכל וידע שבודאי תרצה ליתן לו דבר טמא, וכשלא יאכל אז ממילא יוכל לעצור כח גם נגד הדבר הקשה הזה. וזה הרמז הכתוב בפסוק, גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, היינו שהם מתגברים מגד היצר בדברים הצריכין להתגבר. ועל ידי מה מתגברים, על ידי שהם עושי דברו, מצות שיוכלו לקיים בנקל, וממילא גורר גם כן מצוה אחרת, לשמוע בקול דברו, בדברים הצריכים למלחמה וכנ"ל. עד כאן דברי הגאון ז"ל והובא בספר זכרון יצחק פ' בא והוא מתוק מדבש.

ובזה ביאר אאמו"ר שליט"א הקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך, והיינו דאף שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ואינה נקנית אלא ביגיעה וקשה להתגבר על היצר המונע. עם כל זה יש עצה לזה, בפיך, וכמו שדרשו ז"ל מן המותר בפיך, שאם שומר עצמו מאכילת דברים טמאים, שנוח לקיים זה, אז יעצור כח להתגבר על יצרו ולעסוק בתורה ביגיעה. וכעובדא דר' צדוק הנ"ל, עכ"ד אאמו"ר שליט"א.

ובזה יתבאר לנו מקרא קודש בסדר פרשתנו פ' תולדות, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. ופירוש רש"י ז"ל ידוע, והאונקלס תרגם על כי ציד בפיו, ארי מצידיה הוה אכיל. ורש"י ז"ל הבין מהתרגום כי מפרש ציד בפיו של יצחק. אמכם אינו מובן דאהבת יצחק לעשו בשביל דברים פשוטים כאלו.

ועיין מה שפרש בזה מר זקיני הגאון הקדוש מו"ה אליהו זצלה"ה אבדפה"ק בספרו אזור אליהו, על דרך אומרם ז"ל גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, יעוין שם. ולדרכינו נאמר כי אהבת יצחק לעשו היה אף שהכיר אותו ללב חומד מחמת רתיחת הדם שבו והוא צריך ללחום מלחמת חובה עם המסיח ומדיח, עם כל זה, ידע כי יוכל להתגבר על יצרו בהיותו עוסק בצידת הטהורים ופורש עצמו מצידת דברים טמאים, כאשר האכיל את יצחק דברים טהורים. ואם כן ממילא שיוכל להתגבר על יצרו לקיים כל התורה, דמצוה גוררת מצוה. אולם רבקה אהבה ליעקב, אף שלא נזדמן לידו צידת דברים טמאים, עם כל זה מעצמו היה מתחזק לקיים כל התורה בתמימות, (וכבר הוא מחלוקה קדומה אם מושל ברוחו עדיף או צדיק מטבעו עדיף, ועיין ברמב"ם בשמנה פרקים שלו, ויש להרחיב הדיבור בזה ואקצר) והוא איש תם יושב אוהלים וכו'.

כן נאמר גם כן בפירוש הכתוב שהתחלנו בו, כי המצוה הזאת לא נפלאת הוא ממך, אשר לדעת חכז"ל קאי זה על לימוד התורה הקדושה, אמר על זה דאף שצריך יגיעה ולמשול ברוחו, עם כל זה קרוב אליך הדבר מאוד על ידי, בפיך, והיינו דברים המותרים בפיך ותשמור עצמן מאכילת דברים אסורים שנוח להיזהר מהם, וממילא יגרור מצוה אחרת, בלבבך לעשותו, כל התורה והמצוה, וכנ"ל, וזה נכון :

ואחשוב עוד לפרש על פי מה שאמרו התוספות בקידושין ובבא קמא דף י"ז על אומרם ז"ל, תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, לחלק דמי שלא למד עוד צריך להקדים הלימוד למעשה, ולמי שכבר למד אז המעשה קודם עיין שם.

ויש לומר שזה כוונת הכתוב שקרוב הדבר מאוד לקיים כל המצות על ידי עשק התורה בפה, וכאמרם ז"ל ליגמר אינש והדר ליסבר, ואחרי זה, בלבבך, שהבינה הוא בלב, וכדאיתא במדרש ילקוט משלי א' שהלב מבין דעת, ואחרי זה יבא, לעשותו, שהתלמיד מביא לידי מעשה.

ובש"ס דבבא קמא י"ז שם מחלק בין לגמור, דאז מעשה קודם, ובין לאגמורי, דאז תלמוד קודם. ושמעתי מאאמו"ר הרב שליט"א שאמר, שיש לומר דמי שזיכהו ה' לחדש חידושי הלכות ולתרוצי סוגיא וכותב דבריו על ספר, הנה זה עדיף עוד יותר מלאגמורי לאחרים, שהרי על ידי שכותב הדבר על ספר, ויוכל כל אחד ללמוד בו ולהגות בו ותסתיים שמעתא, שפיר אמרינן דתלמוד עדיף. ובפרט אם מפרסם הדבר בדפוס ומקוים בו אגורה באהלך עולמים.

ובזה יש לבאר כוונת הכתובים בתהלים מ', אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי לעשות רצונך א' חפצתי ותורתך בתוך מעי בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת. והעניין הוא כי אמר דוד המלך עליו השלום שיוכלו לכתוב הדברים במגלת ספר, אם שעל ידי זה מעוכב מעשות המעשה, על כך אמר אם כי לעשות רצונך א' חפצתי, דמעשה גדול, היינו, כשתורתך בתוך מעי, שאיני לומד לאחרים. אבל בשרתי צדק בקהל רב, כשלומד עם אחרים, בזה הלימוד גדול ורב יותר מן המעשה. וגם כשכותב דבריו על ספר, הנה שפתי לא אכלא, שהרי על ידי זה שפתותיו דובבות בכל עת ובכל רגע, אם יגיעו בתורת אמת וזכה לכוון אל האמת שאז התלמוד גדול, ה' אתה ידעת כי כוונתי לבא אל האמת ולכוון הלכה לאמיתה.

ונוכל להמליץ עם זה מאמרם ז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, היינו שכתב דבריו על ספר, ואז תלמודו מתקיים בידו ממש, וזה הוה גדול מן המעשה. ויש לומר שזה כוונתם תלמוד גדול,  ובאיזה תלמוד אמרו, שהוא מביא לידי מעשה, היינו שעוסק ביגיעה ומחדש חידושים וכותבם על ספר חוקה, שאז יש בו מעשה ממש, וכנ"ל.

והן גם אני הצעיר שבתלמידי אאמו"ר הרב שליט"א, אשר הדריכני בנתיב הלימוד והעיון, נטיתי שכמי לסבול בעול התורה והמצוה. ומה שחנני ה' בעניות דעתי כתבתי על ספר למשמרת לבל תהא אות אחת מן התורה נעדרת, וזה יצא ראשונה להדפיס הקונטרס הקטן הזה, וה' יעזור לי דאימא מילתא דתתקבל ושימצאו דברי חן בעיני התלמידי חכמים, ושתלמוד יביאני לילי מעשה קיום המצוות  כדת וכהלכה.

והנני חותם מעין הפתיחה נותן הולאה לשעבר, ומתפלל העתיד, יחזקני ה' ויאמצני דעה ובינה יחנני להוסיף אומץ בתורה ולחדש דברים נכונים כאשר עם לבבי ולבב הורי שליט"א. ושבתי בבית ה' לאורך ימים לפ"ק.

פה דרהאביטש יום א' לסדר ומברכיך ברוך, נזר"ת לפ"ק. אנא זעירא ולא מן חבריא

אליהו באאמו"ר הרב הגה"ג וכו' מו"ה יהושע פנחס שליט"א הראבדפה"ק יצ"ו.

(הקדמת המחבר לספרו מענה אליהו)

הגאון רבי אליהו בומבך (באמבאך) הי"ד אב"ד אושפיצין, ביום א׳ בחשון תרמ"ד (1884), ונעקד׳׳ה ל׳׳ג בעומר תש׳׳ג (1943).  מילדותו היה בעל מוח נדיר ובעל זכרון נפלא, ובגיל כמה חדשים כבר ידע לומר כמה פסוקים. ביום בר המצוה שלו, יום חמישי, ב' דר"ח מרחשון תרנ"ז (1896), דרש בחריפות רבה, באסיפת גדולי וחכמי עירו, ובלל עשרים ושש מערכות ופירכות מסובכות מכל הש"ס תוך שהוא מתרץ הרבה קושיות, ותהום כל העיר. באותה שנה הודפסה דרשתו בספר בשם "קונטרס מענה אליהו", עם הסכמת אביו, הרב יהושע פנחס אב"ד דראהאביטש ומחבר הספר "אהל יהושע", והסכמת סבו, הרב יוסף בומבך.

בשנת תרס"ז (1907) נתקבל כרב בעיר קענטי שליד ביליץ. השתייך לאגודת ישראל, והשתתף בוועידת יסוד התנועה בקטוביץ בשנת תרע"ב (1912). בשנת תרפ"א (1921) כשנפטר אביו מילא את מקומו באושפעצין, כאב"ד וראש הישיבה הגבוהה. יהודי העיר חבבו אותו מאוד, ואף הנכרים קמו לכבודו ביראת כבוד. היה חתן, תלמיד וחסיד בכל לב ונפש, של האדמו"ר מקאמארנא, רבי יעקב משה ספרין. לאחר פטירת חמיו המשיך לנסוע לבנו ר' שלום, שהיה גיסו, ואחר כך אל בנו רבי ברוך שהיה חתנו. חיבורו על מסכת מכות נאבד בשואה, כמה משו"ת שלו נדפסו בשו"ת אהל יהושע מאת אביו. הוא ברח לסוסנוביץ, ונפטר ברכבת בדרך מסוסנוביץ לאושוויץ.

מקורות: אלהי שם עמ' 441, אלה אזכרה ו עמ' 67-70, אנציקלופדיה לחכמי גליציה א 447-450, רבנים שנספו בשואה, פנקס הקהילות, גליציה המערבית ושלזיה עמ 328, חבל הכסף.

מספר הצפיות במאמר: 181

הקדמת לב אריה – חלק ראשון: על תלמיד חכם לכתוב הלכה, ובלבד שיכתוב בענווה / הרב דב אריה קליג הי"ד

ספר לב אריה
הרב דוב אריה קליג, נולד בסביבות תרמ"ה ונספה בשואה בשנת ת"ש, הי"ד. תולדותיו הובאו במאורי גליציה חלק רביעי עמ' 509.
הקדמתו לספרו "לב אריה", תובא בעזרת ה' יתברך, במלואה, מחמת חשיבותה ומחמת בקשת המחבר בשער ספרו לקרוא את ההקדמה כולה, מתחילתה ועד סופה. מחמת אריכות הדברים, הם יובאו כאן בסדרה של ששה רשומות.
ההקדמה מאפשרת לנו להכיר את תולדות המחבר ואת מסירותו ללמוד התורה, את מצבו ומצב משפחתו, את חשיבות כתיבת דברי תורה, את יחסו לתמורות שעבר העם היהודי בתקופתו, את המצופה ממנהיגי הדור ומוריו, את צערו הגדול של המחבר על כתבי היד שכתבם בעמל רב ואבדו במלחמת העולם הראשונה. במהלך ההקדמה מבאר המחבר את היחס בין הוראת הלכה ואגדה, כפי שעולה מעיון במדרשים ובמקורות נוספים. הספר יצא לאור בתרצ"ו, אך רוב ההקדמה נכתבה כבר בשנת תר"צ.

הנה איתא בפרשת אבות (א, טז) שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא עכ"ל:

והנה כבר נתקשו בזה המפורשים במה דכייל ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כי הלא הלימוד והגדה בתורה לא תעשה בשתיקה כי אם בדיבור. ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם ההבדל בדבור.

וגם לפי פשוטו דמיירי במילי דעלמא האיך שייך אחר כך הסמיכה ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה.

וגם יש לדקדק במה שאמר לגוף טוב, הלא אין לחוש על הנאת הגוף כי אם על הנאת הנפש וזהו עיקרו של אדם, והכי הויא ליה למימר ולא מצאתי "לאדם" טוב (והנה בספרי "לב שמח", מה שיש לי בכתב יד על כל פרקי אבות הארכתי שם בזה המאמר, אך כאן אמרתי לפרש באופן אחר בהבנת דברי חז"ל וחידותם).

הנה במשנה הקודמת איתא שם ר' גמליאל היה אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק, ולכאורה יש ללמוד מזה בהיוולד איזה שאלה לספיקה בדינא הלכות יאמר האדם הלא יש רב למורה ומה לי להכניס ראשי בתלי תולים של הלכות לבא בכתובים להגיד דעתו הנקלה. ואנכי זעירה מן חברייא, ובמה נחשב הוא, והדבר מסורה ללב הגדולים אשר בארץ המה, ועל פיהם יצאו ועל פיהם יבואו, ונפשי מסולקת מן הספיקות, אשמרה דרכי מחטוא בלשוני ואשים לפי מחסום. ואם כה יאמר עוכר נפשו כי הלא צבא לאנוש עלי ארץ, וכמות כל אדם ימותון. ואף שבעודו בחיים חיתו עוסק בתורה ובמצות כל זה הוא גומל לנפשו שתשיב למקורה מקור מחצבתה ולהנות מזיו השכינה ולא תאכל מנהמא דכסיפא. אך עדיין הגוף שהוא המסייעו לדבר מצוה וסוגף עצמו לתורה ולמצות בהפרד נפשו ממנו עפר הוא ואל עפר תשיב ובמה יגמול טוב בעמלו ולא יסיף זכרו מזרעו. והקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה.

ולזאת מצאתי מרגיע בלשון חכמים מרפא ביבמות (דף צ"ט) שאמרו כל תלמיד חכם שאמרו דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר (עיין מה שכתבתי בהקדמה לספרי לב אדם בחלק ראשון באריכות מזה). ולזאת האדם העוסק בדבר הלכה וחוקק בעט סופר ליעשנה, כוון בזאת עת מצוא מרגוע לנפשו וגופו בהאמור דבר הלכה משמו, וזהו שאמר, ר' שמעון בנו של רבן גמליאל אומר, אחרי שמעו דברי אביו שעמד ומכריז עשה לך רב והסתלק מן הספיקות, ומתיירא היה לבל יחזיקו בהו ידי תלמידי חכמים להתרשל מלעסוק ולחוות דעתם בדבר ספק הנולד ויהיה כל דבר הקשה יקריבו אל גדול הדור וממנו יראו וכן יעשה.

לזה אמר שמעון בנו כל ימי גדלתי בין חכמים והיה ספק בידי לשמור לפי מחסום נגדם לכל דבר הספק, אך אף על פי כן אמרתי לא טוב הדבר הזה, כי לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כלומר, היינו אחרי הפרד ממנו נפשו היקרה ולא יישאר רק גוף לבד לא טוב לו משתיקה שישתוק האדם בעודו בחיים חיותו לדבר דבר בעמו בדבר הלכה, כי במה יוודע איפה לדבר הלכה בשמו להיות שפתותיו דובבות בקבר.

ושלא יאמר האדם אעסוק ואהגה בתורה ובחידושי אורייתא במדרש ובפלפול, אבל לא אכנס ראשי לתקוע בדבר הלכה למעשה בכדי להסתלק עצמו מן הספק, ובזה יוצא ידי חובת שניהם, ולזה מסיים דלא כן הוא, ואומר ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. היינו המעשה אשר יעשה בדבר הלכה שיאמר משמו להורות העם אשר יעשה בדבר הלכה.

וזהו שמסיים וכל המרבה דברים מביא חטא, שדרך קצת מחברי חבור לדבר גבוהות על גאונים קדמונים במקום שתופסים דבריהם כאילו מהם תצא תורה ולא ידעו ולא יבינו לשאין אנו אלא כננס על גבי ענק. ולולי דדלי חספא לא מצא מרגניתא תותי, לזה מזהיר כל המרבה בדברים מביא חטא.

ובזה י"ל כוונת הגמרא חולין (ד' פ"ט) אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון משרים תשפטו בני אדם, מאי אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם, יכול אף לדבר תורה תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיש דעתו, תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם. הכוונה כמו שביארנו לעיל שבדבר תורה מצווה להרבות מילין ולגלות דעתו, אך שלא יגיס דעתו בהשגותו על הקדמונים:

 

מספר הצפיות במאמר: 141

מתוך הקדמת שו"ת משמיע שלום לרב שלום ווידער הי"ד

מצבת זכרון לרב שלום ווידר הי"ד

הגאון הגדול המפורסם צדיק תמים, מוה״ר שלום ווידער זצ״ל, הי״ד, גדולי הרבנים והפוסקים בהונגריה, אב״ד דקהל יראים נירעדהאז והגליל (בארשא הונגריה, תרכ"ה 1865 – אושוויץ, ט"ז בסיון תש"ד 1944). אביו ר' חייב ליב, היה סוחר נכבד מחסדי ה"דברי חיים" מצאנז ובנו ה"דברי יחזקאל" משינובה, וממקורבי האדמו"ר ה"ייטב לב" מסיגט. הרב שלום נודע עוד בצעירותו כלמדן מובהק, עילוי ושקדן גדול, הבקי בש"ס ופוסקים. הוא למד בדטארקטאן-ברגסאז, ולאחר מכן אצל רבי יקותיאל טייטלבוים זצ"ל, בעל "ייטב לב". לאחר נישואיו עם בתו של רבי יצחק אייזיק פרידמן אב"ד נירדהאזה, היה סמוך על שלחן חותנו והתמסר ללימוד התורה יומם ולילה. בשנת תרנ"ז, מספר שנים לאחר פטירת חותנו בשנת תרנ"ד, מילא רבי שלום את מקומו כרבה של נירדהאזה ועמד שם בראש ישיבה. הוא הרביץ תורה במשך עשרות שנים, והעמיד אלפי תלמידים, מהם עמדו תלמידי חכמים גדולים ואנשי מעשה. הוא הרבה לגדור את פרצות הדור והתנגד לכל חידוש בלבוש ולכל חריגה מהמסורת המקובלת מדור דור. הוא התנגד לכל המפלגות היהודיות, ובתקופתו לא הקימה שום מפלגה סניף בנירדהאזה. בדרשותיו הנלהבות עורר את שומעיו למסירות נפש למען התורה ומצוותיה. הוא התפלל בהתלהבות ובדבקות, והרבה להסתופף בצל גדולי האדמו"רים גם בזקנותו. הוא השיב מאות תשובות לגדולי הדור על שאלות הלכתיות שונות. ופרסם את חידושיו בירחונים התורניים בהונגריה וברומניה. לאחר כינוס הרבנים בהונגריה בענין חוק הימום הבהמה, ערך הרב פסק דין מפורש בנידון, ותמציתו הועברה לממשלה.ערב פרוץ המלחמה עמד להוציאן לאור את תשובותיו ואת חידושיו בכל מכמני התורה, אותם רשם בפנקסים במשך עשרות שנים, אך הדבר לא עלה בידו.

באיסור חג פסח תש"ד, גורש עם קהילתו לגיטו שהוקם בנירדהאזה. משם גורש עם שאר יהודי הגטו לאושוויץ, ימים ספורים לאחר חג השבועות לאושוויץ, ונהרג עקה"ש בט"ז בסיוון תש"ד. הי"ד.
לאחר החורבן אסף בנו, רבי שלמה דב ווידער, מתוך הריסות הגיטו שרידים מכתביו של אביו, והתייגע לאחות את הקרעים ולהעתיק עד כמה שאפשר והביאם לארה״ב. שם הוציאם לאור בספר "שו"ת משמיע שלום", ניו יורק, תשל"א (1971). התווספו עליהם מספר תשובות שהיו בידי תלמידיו וצאצאיו, שרידי הדור ההוא. הספר מכיל כשלש מאות עמוד בפורמט גדול, הוא אוסף צ״ז תשובות לשאלות בארבע חלקי השו״ע. התשובות כולן כאחת בכל מקצועות התורה, מצטיינות בבהירות הרעיון, צחות השפה וחדירה לעומק הענינים. לפני הגאון המחבר הובאו שאלות בכל עניני סדרי החיים המתחדשים יום יום, ובין השאר, סוחרי מניות שאלו מה הדין לגבי שבת, חמץ בפסח, איסורי הנאה וכו׳. שאלה לגבי גזרת הימום הבהמות קודם שחיטה, כשרות אור החשמל למצוות, בעניין צורות עופות השונים, שאלות נכבדות בעניני נדה ומקואות, סם להפלת עובר בסיכון, בעניני חרם דרבנו גרשום, קידושין וגירושין אצל המתבוללים, דיני משפטים ודיני תורה, השגת גבול רבנות, הוצאת מעות רבי מאיר בעל הנס לטובת פדיון שבויים, כמה תשובות נכבדות באיסור והיתר, בדבר כותים וצדוקים ומלאכת חוה״מ, ועוד ועוד תשובות נכבדות העושות רושם עצום על כל רב ומורה בישראל.

בהקדמת הספר הובאו קורות חיי הרב הי"ד, ובהם הדברים הבאים:

פרשת חייו של רבינו זצ״ל מזהירה בזוהר הוד והדרת קודש, אם כאב״ד של קהלת נירעדהאז, אב ומנהיג נאמן לעדתו, ואם כראש ישיבה שהרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, להם הי׳ מסור בכל לבו ונפשו, ואם כפוסק שהורה הלכה לרבים בהיותו תל תלפיות ששאלו ממנו דבר תורה מקרוב ומרחוק, שאלות קלות כחמורות, ואם כלוחם מלחמת ד׳ העומד בפרץ ללא חת וליאות. ובכל זאת לא חשך מעמל נפשו לרשום את חידושיו בשבתו באהלה של תורה ואת תשובותיו בהלכה כפוסק ומשיב, או את דרשותיו שהשמיע בקול חוצב להבות אש. עשרות שנים רשם המחבר זצ״ל את חידושיו בכל מכמני התורה, כמבואר בס׳ חסידים סי׳ תק״ל דכל מי שגילה לו הקב״ה דבר ואינו כותבו ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב וכו׳ עיין שם ובפירוש הרב חיד״א ז״ל. ובשו״ת מן השמים מרבינו יעקב ממרויש ז״ל מבעלי התוספות סי׳ ל״ב כותב, ששאל אם מותר לכתוב במועד דברי תורה, והשיבו לו, אוהב ד׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב (תהלים פ״ז ב׳), אוהב ד׳ שערים המצויינים בהלכה (ברכות ח׳ ע״א), בשמחדשים חידושים בהלכה וכו׳, וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות בהלכות חמורות ובפסקים החמורים, נאהב ונחמד לפני מלך העליון, והדברים והמחשבות ההם הם כמרגליות היקרות בעיניו. ואם על אבדת כסף או שוד כסף התירה התורה לעשות מלאכה בחוה״מ, כ׳׳ש שיש לחוס על אבדת המרגליות היקרות ההן לכתבן ולחתמן למען לא יאבדו, והכותב והחותם יקבל שכר עליהם, ע״כ.

וכך היו מסודרים אצל רבינו פנקסים שלמים מלאים הרבה מאות תשובות לגדולי התורה שבזמנו ולסתם תלמידי חסמים שפנו אליו בשאלותיהם המסובכות, וכן הרבה חידושים וביאורי סוגיות בענינים שונים, ודברי אגדה נעימים לחיך, ועמד להוציאם לאור להגדיל תורה ולהאדירה.

אולם לשברנו הגדול לא יצא אל הפועל זממו הטוב של רבינו זצ״ל, כי אז פרצה מלחמת העולם האחרונה וסערה איומה פקדה את קהילת ישראל בגלות אירופה, באו ימי עברה וזעם, סבל ותלאות ויסורים קשים ונוראים. אללי שכך עלתה לנו. קהלות שלמות, בתוכן קדושי עליון, מאורי הדור, גאונים וצדיקים, ראשי אלפי ישראל עם תינוקות של בית רבן, זקן ונער ועולל הובלו בידי חיות טורפות לעקדת הגדולה והנוראה. השואה האיומה לא פסחה על קהילת נירעדהאז, המרצחים השפלים הגיעו שערי׳, הרסו את מעונותי׳ ורמסו כל קודש וכל יקר. במסירות נפש קיבל עליו רבינו זצ״ל את היסורים הקשים, רוחו האיתנה לא נשברה, הנה עולת בעיני רוחנו איך הוא מבלה את ימיו האחרונים ועושה את דרכו האחרונה ביחד עם הגהצה״ק ר׳ שלום אליעזר האלברשטאם מראצפערט זצוק״ל, בנו של הגאון הקדוש בעל דברי חיים מצאנז זי״ע, איך במצב איום זה נדברו יראי ד׳ איש אל רעהו, עמוקי שרעפים ממתיקים סוד ברשפי אש קודש, בבחינת הוד שבגבורה, עד הגיעו למקום העקדה באוישוויץ, שם קידש שם שמים ונשמתו הקדושה והטהורה עלתה בסערה השמימה בט״ז סיון תש״ד. נירעדהאז היהודית היתה לבז ולמרמס, בתי הכנסיות ובתי המדרשות, בתי מקדש מעט, נחרבו, וקול התורה אשר נשמע שם שנים רבות נשתתק. ירושתו הרוחנית הגדולה של רבינו הי״ד שנשארה בכתב, נעזבה בביתו המיותם, כמעט כל כתביו המרובים במקצועות שונים בתורה נעלמו ואינם בידינו הגוילין נשרפו וגם האותיות פרחו מאתנו לדאבון לבינו. אולם כיורשי רבינו הי״ד אמרנו לעצמנו כי לא נצא ח״ו ידי חובתנו אם לא נעשה כל מאמץ כדי ללקט לכל הפחות את המעט מזעיר הניתן ללקט כדי להציג יד ושם לתורתו.

נכון מה שמבארים בזמננו כותבי ההקדמות לספרי קדושי החורבן האחרון שמטרתם בהוצאת הספרים לאור כדי שיהיו דובבות שפתותיהם של המחברים הי״ד, ומביאים דברי חז״ל (יבמות צ״ו ע״ב ובכמה מקומות בש״ס בבלי וירושלמי ומדרשים), אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים (תהלים ס״א ה׳) וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב״ה, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר ר׳ יוחנן משום ר״ש בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוהי׳ז שפתותיו דובבות בקבר, אמר ר׳ יצחק וכו׳ מאי קראה, וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים (שה״ש ז׳ י׳) ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר.

מבלי להאריך בענין זה שכבר דשו בו רבים, ברצוני להוסיף הערה חדשה שהיא דבר בעתו בתקופה שלנו שלאחר חורבן אירופה. עפ״י מהרש״א מהדורא בתרא ביבמות שם על המאמר הנ״ל שכותב: נראה דזו היתה כוונת יעקב במה שאמר כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית ל״ז ל״ה), עפ״י מ״ש רש״י שכל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר ליוסף, א״כ נצטער כמו שנצטער דוד וביקש שיאמרו שמועה מפיו, ואמר עכשיו שנטרף יוסף מן העולם אם כן לא יהי׳ מי שיאמר דבר תורה משמי וארד אל בני לשאול כאבל שאסור לו לדבר מדכתיב (ויקרא י״ג מ״ה) ועל שפם יעטה (במו״ק ט״ו ע״א ״שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו״) כך לא יהיו שפתותי מדברות. ובזה מיושב שגבי בנימין לא אמר אבל שאולה אלא ביגון שאולה, וזה שאמר יעקב אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך (בראשית מ״ו ל׳) אמר עכשיו שעודך חי אם כן יהי׳ מי שיאמר שמועה מפי ואמותה בפעם הזאת אבל אח״כ בקבר אהי׳ כאילו חי, עכ״ל.

ובדרך זה נלפענ״ד מה שאנו מברכים אשר נתן לנו תורת אמת, שהיא תורה שבכתב, בחינת תפארת, וחיי עולם נטע בתוכנו, שהיא תורה שבע״פ, חכמה תתאה, כמבואר בסידור יעב״ץ ז״ל, שכותב שם עוד שבברכה ראשונה אנו אומרים ונתן לנו את תורתו, שבתחילה נקראת תורת ד׳ ואחר שלמד נקראת תורתו (ע״ז י״ט ע״א), וזה נטע בתוכנו, להקרא על שמנו, ע״כ. ולפי הנ״ל אפשר לומר שע״י שאנו לומדים תורה שבע״פ שנקראת חיי עולם כנ״ל ומחדשים חידושים שייאמרו בשמנו, יהיו שפתותינו דובבות בקבר וממילא נחי׳ חיי עולם, ושפיר אנו מברכים וחיי עולם נטע בתוכנו.

על יסוד הדברים האלה נלפענ״ד שבתקופתנו האיומה שהתלמידים נרצחו ביחד עם רבותיהם הי״ד, ולא יוכלו לומר דברי תורה מפי רבותיהם, הרי מצב זה דומה ממש לאותו של יעקב כשחשב שטרף טורף יוסף כדלעיל במהרש״א, ע״כ ברור שצריך בודאי ובודאי לפרסם את תורותיהם של הקדושים לקיים אגורה באהלך עולמים שיהיו שפתותיהם דובבות ע״י ספריהם…העולה מכל זה שבימינו שלנו שלא זכינו שקדושינו היקרים הי״ד יבאו לקבר ישראל, עלינו לעשות את כל המאמצים וההשתדלויות להוציא לאור ולהפיץ את דברי תורותיהם כדי ששפתותיהם תהיינה דובבות בעולם הבא. וזה אחד הטעמים שקראנו את שם הספר משמיע שלום, כי הספר משמיע את רבינו שלום הי״ד ששפתותיו תהיינה דובבות בעוה״ב. וכמו שביקש דוד המלך ע״ה, יהיו לרצון אמרי פי (תהלים י״ט ט״ז) שייכתבו לדורות ויוחקו לדורות (מדרש שם), כנלפענ״ד, וד׳ ית״ש ינחני במעגלי צדק למען שמו, אמן.

(מקורות: אתר זכור, אתר jewish heritage משם לקוחה התמונה שבעמוד זה שצולמה בבית העלמין בנירצ'האזה, הקדמות לספר משמיע שלום, סופרים וספרים – המאור: כסלו טבת תשל"ב, אלה אזכרה ח"ה עמ' 170-174).

מספר הצפיות במאמר: 247

הקדמת המוציא לאור לספר דברי חנה / ביאור "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר"

תמונת הרב חנה הלברשטם הי"ד

ב"ה

ישמחו החסידים ויגילו הלומדים בזאת הברכה אשר אנכי נותן  לפניכם היום הני ספרי קודש מכ"ק אדמו"ר הרב הגאון הצדיק הקדוש עובד ד׳ מנעוריו, עומד בפרץ וגודר גדר ולוחם מלחמת  ד׳ במסירות נפש, רבן של ישראל כקש"ת מרן חנה הלברשטאם זצוקללה"ה אבד"ק קאלאשיטץ הי"ד ואח"כ תקע משכן קדשו בעיר רישא. אשר נהרג בעוה"ר ע"י הרשעים הנאצים ימ"ש וכפי המשוער היתה ביום ב׳ דחול המועד סוכות שנת תש"ג.

האדמו"ר זצללה"ה הי"ד הי׳ בנו של הרה"ק ר׳ מנחם מענדיל הלברשטאם אבד"ק פריסטיק בן הרה"ק ר' ליבוש אבד"ק דוקלא בן הגה"ק מוה׳׳ר ר׳ דוד מקרשאנוב בן רבינו הקדוש רשכבה"ג הבעל דברי חיים מצאנז זצללה"ה זי"ע ועכי"א.

אמו של אדמו"ר זצלה"ה הי"ד היתה הרבנית הצדיקת המפורסמת  במדותי' הטובות, מנשים המצוינות שבדור מרת פיגא בילא הי"ד בת רבינו הקדוש מאור הגולה מרן הבעל דברי יחזקאל משינאווא זצלה"ה זי"ע.

במה אקדם ד׳ אכף לאלקי מרום אשר שם נפשי בחיים ולא נתן למוט רגלי במלחמה האיומה והנוראה אשר שם שמות בארץ, ואחר כמה הרפתקאות ותלאות רבות דעדו עלי עוד זיכני השי"ת להוציא לאור תעלומות חכמה ולהקים שם וזכר למרן המחבר הקדוש והטהור זצללה"ה אשר בעוה"ר לא נשאר אף אחד מזרעו, זרע קודש הלולים  לד׳ הי"ד.

אמרתי בלבבי אקיים מה דאיתא במסכת שבת ד׳ ל"ג ע"ב ברשב"י שאמר הואיל ואיתרחיש ניסא איזיל אתקין מילתא, ומבואר  בבאה"ט או"ה סי׳ רי"ח סק"ד כשנעשה נס לאדם יתקן איזה צרכי רבים, ולכן העמסתי עול על שכמי להדפיס הני ספרי קודש אשר בודאי  צרכי רבים הם וברכה לכל מורה ות"ח העוסק בהלכות ובפרט הלכות חמורות ועמוקות כאלו. ועוד נוסף לזה תהי׳ טובה ותועלת גדול לכל אחד ואחד אשר ילמוד בהספרים הק׳ הללו שיגרום על ידי זה שתהיה שפתותיו של אותו צדיק דובבות בקבר, כדאיתא בש"ס יבמות ד׳ צ׳׳ו ובכורות ד׳ ל"א אשר על זה ביקש דוד המלך עליו השלום אגורה באהלך עולמים עיי"ש.  ועל ידי זה ודאי ימליץ טוב עלינו ועל זרעינו ונשא ברכה מאת ד׳ כדרכו בקודש בחיים חיותו. והנה למותר להלל ולפאר את כבוד קדושת  אדמו"ר זי"ע כי לו דומי' תהלה והמפורסמות אינן צריכות ראי׳ וכבר  נודע בין החיים גודל צדקתו וחסידותו, עבודתו ופרישותו וגאונותו בתורה, ואת אשר הסכימו עליו צדיקי הדור שהי׳ לפניו זי"ע, ועל כולנה גודל אהבת ישראל אשר הי׳ בוער בקרבו כלהבת אש אשר ממש לא  יאומן כי יסופר ורק מי שזכה להסתופף בצלו צל הקודש ראה נפלאות מגודל אהבתו לכל בר ישראל כקטן כגדול. וכל מי שבא אצלו בלב נשבר  ומלא עגמת נפש ויסורים אזי תיכף בדרכו על מפתן ביתו וראה את פני קדשו נתרגש מאור קדושתו ונתמלא שמחה וששון וכל היסורים וע"נ חלפו והלכו להם, עוד טרם דבר אתו והציע לפניו את מבוקשו, והי׳ אח וידיד לכל אחד ואחד. ואפילו אדם פשוט הרגיש בו אח לצרה וידיד נאמן והי׳ קולע אל השערה בעצותיו הקדושות והמחוכמות, והי׳ תקיף בדעתו להביע עצתו אף בדברים הכי נשגבים וגדולים והי׳ אב ופטרון לכל, להאיר מתוך חשיכה את לב הנבוך והנדבה ובדברותיו הקדושים והנעימים. הפיח ממש רוח חיים ושמחה בלב כאחד ואחד. ובזה נראה לי לפרש הגמרא בב"ב ד׳ צ"א ע"ב אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי אוה"ע בשורה ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברניטה. אשר מהראוי להתבונן אמאי מתחילה המשילו גדולי אוה"ע את אברהם אבינו עליו השלום למנהיג העולם ואח"כ הקטינו לדמותו רק למנהיג הספינה שהוא מדריגה קטנה ונמוכה ממנהיג העולם. אבל באמת כאשר נעיין היטב, יותר גדולה מדריגתו של קברניט הספינה ממנהיג העולם. כי מדרך העולם כשימות מלך המדינה רק השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות המה יודעים ומבינים להעריך החסרון הגדול בהעדרו של המלך, אבל יתר העם שומעים ויודעים שמת מלכם, אבל אינם מרגישים כל כך את החסרון הגדול בהעדרו של המלך. אבל כשיקרה מקרה שיסעו אנשים על ספינה בלב ים ופתאום נתפשטה השמועה שמת הקברניט של הספינה אזי כל הנוסעים כולם כאחד בלי הבדל בין קטן וגדול יחד כולם ירגישו תיכף ומיד בגודל הסכנה המרחפת עליהם. ולכן גדולי אוה"ע לאחר שהספידוהו לאברהם אבינו עליו השלום בתור מנהיג העולם שבו וראו כי לא הספדוהו כהלכה בזה שהכתירוהו בתור מנהיג העולם אשר בהעדרו ירגישו רק השרים הגדולים. ובכו והספידו אותו אוי לה לספינה שאבד קברניטה, אשר בהעדרו ירגישו כולם כאחד. כדברים האלה נוכל לומר בהלקח מאתנו עטרת ראשנו ונזר תפארתנו, רבינו הקדוש הי"ד זצלה"ה, כי כל אחד ואחד שזכה לראות פני הבית משכן קדשו, יהי׳ מי שיהי׳ הי׳ נהנה ממנו עצה ותושיה ובחסרונו והעדרו כולנו יחד כואבים ונאנחים ושואלים מי מביא לנו תמורתו, ואין לנו במה להתנחם רק בזה שזכינו לשארית נחלתו הני ספרי קודש וגם מעט מחדושיו על התורה אשר נאסף מאנ"ש מהנשאר בזכרונם אשר שמעו מפיו הקדוש של מרן המחבר זצלה"ה ורק זאת תהיה נחמתנו לעצבון לבנו וכובד רוחנו.

ספרו של הרב חנה הלברשטם הי"דובזכות שנהגה בספריו הק׳ ואומרים שמועה מפיו הקדוש תהינה שפתותיו דובבות בקבר להמליץ טוב בעדנו. וגדולים צדיקים וכו׳ להעתיר בעדנו שנזכה לפדות נפשנו ולביאת גואלנו בביאת משיחנו בב"א. ובזה נראה לי לפרש הגמרא בברכות דף י"ח ע"ב כי החיים ידעו שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים וכן להיפך ברשעים דנקראים מתים אף בחייהם, ולכאורה למאי נ"מ בזה ומה יתרון יש לצדיקים בזה דנקראים חיים ומה חסרון יש לרשעים בזה דנקראים מתים. אמנם יש לומר בזה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר שליט"א, לפרש הפסוק אם בחקותי תלכו וכו׳ ופירש רש׳׳י שתהי׳ עמלים בתורה ובמד"ר זה שאמר דוד המלך עליו השלום השבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. ועיין במפרשים שהקשו על אמרו תלכו דייקא, ועל פירוש רש"י שתהיו עמלים בתורה, ועל המדרש שתלה זה הפסוק מתהלים לפרשתנו. ואמר לפרש עפ"י מה דהסביר לן קדוש זקנינו בספרו הק׳ בני יששכר במאמרי חדשי כסלו טבת מאמר ב׳ סימן ג׳ הטעם מה שמצינו בגמרא יבמות ד׳ צ"ו ע"ב שהקפיד ר"י על תלמידו ר"א שלא אמר שמועה מפיו. והקשה שם מאי כולי האי, ותרצו דעל דבר זה ביקש דוד ג"כ אגורה באהלך עולמים, בשתי עולמות דכשיאמרו שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כדכתיב דובב שפתי ישנים ע"ש. והקשה קדוש זקני זצלה"ה ומהו הנאה להנפטר אשר שפתותיו דובבות, והסביר זאת, דהנה כתיב היום לעשותם, ודרשו בו, היום לעשותם ולמהר לקבל שכרם. ממילא כל מה שהאדם מרבה ללמוד תורה בעוה"ז יתרבה שכרו לעוה"ב בג"ע, ובצאתו מן העולם הזה הוא מקבל שכר כפי רבות תורתו, אבל אין לו עוד תקוה שיתרבה שכרו יותר, רק מה שלמד ועשה מצוות ומעשים טובים בהיותו בגוף ניתוסף שכרו בכל פעם וע"כ כל ימי חיי האדם בעוה׳׳ז נקרא מהלך. מה שאין כן בצאתו מן העולם הזה נשאר עומד שאין לו עוד קווי שיתעלה במדריגה בכל פעם ויתוסף שכרו רק כפי הנפסק עליו בעת צאתו, בזה המעמד נשאר עומד. והנה בגמ׳ שבת דף נ"ה אמרינן שם על הזוג והענבל שהוא ג"כ כלי לקבלת טומאה אף דהוא עשוי רק לשמיעת קול, ונפקא לה מן כל דבר אשר יבוא באש, אפילו דיבור יבוא באש, רצ"ל אפילו כלי שאינו ראוי להשתמש רק לדיבור, היינו שמשמיע קול, מיקרי גם כן כלי. ואמרינן שם בגמ׳ כשניטל הענבל אפילו הכי עדיין כלי הוא לפי שראוי להקישו על גבי כלי אחרינא ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה, הגם שעושה מלאכתו ע"י דבר אחר מיקרי עושה מעין מלאכתו ושם כלי עלי׳, נמצא בנידון דידן אף כשנפרד הגוף מן הנשמה והוי ככלי שנשברה, אפילו הכי אם תלמידיו אומרים שמועה מפיו הנה שפתותיו דובבות ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה ע"י דבר אחר וכלי מיקרי, נמצא מיקרי בכל פעם שהגוף לומד ממש בדיבור בעוה"ז וניתוסף לו בכל פעם שכרו בעוה"ב, ויתעלה בכל פעם רוחו ונשמתו בגן עדן, וזה שהקפיד ר"י על תלמידו ר"א שלא אמר שמועה מפיו, עכלה"ק.

ובזה פירש אאמו"ר שליט"א כוונת הפסוק אם בחקותי תלכו וכדפירש רש"י שתהיו עמלים בתורה, היינו, ע"י שלומד עם בניו כמ"ש ואת עמלנו אלו הבנים או עם התלמידים שנחשבו כבנים, כדאמרינן בגמ׳ סנהדרין דף י"ט, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. תלכו הרי אתם בבחינת תלכו תמיד אף בעוה"ב, ולא תהי׳ לעולם בבחינת עומד, כיון שבניכם ותלמידיכם ילמדו אחר כך ויאמרו שמועות מפיכם הרי כאלו אתם בעצמכם לומדים וזה כוונת המדרש אמר דוד המע"ה חשבתי דרכי היינו בהא דכתיב אם בחקותי תלכו, אנה יש לי לילך עם החוקים ובאיזה דרך, ונתיישבתי שאין דרך אחר לילך רק ואשיבה רגלי אל עדותיך, היינו, רק ע"י לימוד התורה יכולים לילך תמיד בלי הפסק ולהיות בבחינת הולך אף לאחר פטירה לעוה"ב עכ"ד ודפח"ח.

(דברי חנה, הקדמת המו"ל)

תולדותיו הובאו ברבנים שנספו בשואה. בדף עד ביד-ושם נכתב ע"י קרבו משפחתו שהרב הי"ד ברח לפריסטיק, הוגלה ליאסלו ושם נהרג ביריה, בי"ח בתשרי תש"ב.

 

מספר הצפיות במאמר: 281