התורה פתחה במילה “בראשית” להורות לנו את מעלת התורה / הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר הי”ד

מה טעם פתחה התורה בבראשית

איתא במדרש רבה סדר בא החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (משלי ה) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. עיין שם.

וצריך להבין שייכות הפסוק. ונראה דהנה זה ידוע לכל דעיקר בריאת העולם לא היתה כי אם בשביל התורה, כמאמר חז”ל (בפסחים ס”ח ובנדרים ל”ב) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי וכו’. עיין שם. וכן כתב רש”י על התורה בתחלת בראשית וזה לשונו, המקרא הזה אומר דרשני, בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית וכו’. עיין שם. ופירשתי בכוונת רש”י שכתב המקרא הזה אומר דרשני, דמה היה קשה ליה לרש”י בלאו האי דרשה, דאם נאמר דהוה קשה ליה במאי דהתחיל התורה בתיבת בראשית, הא זה כתב מקודם אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה וכו’. עיין שם. והנה איתא במסכת מגילה (דף ט’ ע”א) מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב”ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת, וכתבו לו אלהים ברא בראשית. ופירש שם רש”י, שלא יאמר בראשית שם הוא ושני רשויות הן וראשון ברא את השני. והקשו עליו בתוספות, הא בראשית אין שם כלל, וכתבו וזה לשונם, ונראה לפרש שהיונים היו יודעין שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם כן אלו כתבו בראשית קודם היה אומר ב’ רשויות הן, ותיבה הראשונה הוי בורא אחד ואלהים הוי השני, משום הכי הפכו לו. עיין שם.

ולפי זה נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות מה היה הכרח להקב”ה במה שנתן לנו תורתנו הקדושה להתחיל בתיבת בראשית מקודם, ולא בתיבת אלהים, ולכך כשאירע אחר כן בעת תלמי המלך כנס הזקנים לכתוב לו התורה הוה צריך אז הקב”ה ליתן עצה בלב כל אחד שיכתבו לו בתיבת האלהים מקודם מחשש הנ”ל, ואם כן הא באמת הוה יותר טוב שיתן לנו התורה בתיבת האלהים מקודם, ולא הוה צריכין למיחש משום סברת חיצוניות. על כן נראה לעניות דעתי דזה הוה קשה לרש”י הנ”ל, וזה הוא דכתב בראשית המקרא הזה אומר דרשני, כלומר מדהתחיל התורה בתיבת בראשית מקודם, על כורחך צריכין למימר דלא פשוט הוא אלא לדרשני, והלכך דריש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, כלומר דלכך נכתב בראשית מקודם להראות לנו דמה שברא הקב”ה השמים והארץ לא ברא בשביל שום דבר כי אם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חז”ל הנ”ל אלמלא תורה וכו’, הרי חזינן מזה איך תורה הקדושה היא חשובה דבשבילה הוא עיקר בריאתנו לעולם, דהקב”ה לא חס על כבודו, דהא על תיבת בראשית מקודם נוכל למימר חס ושלום דשתי רשויות יש, אך בכדי להורות לן דרך שנדע איך להוקיר התורה דהיא עיקר בריאתנו.

ואם ישאל איש, אם נאמר דכח התורה גדול כל כך דמעשה בראשית לא נברא כי אם בשבילה, למה אנו רואין בזמן הזה איך בני תורה שיגעו הרבה בתורה, כמה וכמה שרויין בצערם ומוכרחים להיות נודדים לבקש לחמם הצר, אם כן מוכרח מזה כי אין רצוי כהקב”ה כל כך את תורתנו הקדושה במה שנשמרנה בתכלית השמירה. נראה לעניות דעתי כי אין זה שום שאלה. לבד מה שראיתי תירוץ על זה בדרשות מהר”י מינץ דרוש כ’ מצאתי אחר כך במדרש רבה סדר פקודי מביא שם מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר, והיו רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה אחד של פני מרון, ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם, זהב אתם מבקשין, הרי זהב, טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. הוי ותשחק ליום אחרון. עיין שם.

ואם כן ליכא שאלתם הנ”ל מידי, דלאו כל אדם זוכה לשני שולחנות, כי אם מעט מזער, כדאמר רבא (בהוריות י’ ע”ב) אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמא מי סגי להן. עיין שם.

ובזה נבוא לבאר המדרש רבה שהתחלנו, דבאמת צריכין להבין הפסוק החודש הזה, דלכאורה נראה דהוא כפל לשון, דהא אחרי דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, למה כתב עוד ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דהא היא היא, דמחצי פסוק ראשון ידעינן גם כן דחודש ניסן הוא ראשון לחדשים. על כן נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות על גוף הדין, דהא אחרי דתשרי הוא ראשון לשנים, כן הוה צריך להיות תשרי ראשון לחדשים. ומצאתי אחר כן בדרשות הגאון בעל נודע ביהודה בספרו אהבת ציון בסוף דרוש שני, וזה לשונו, והנה ניסן הוא ראש החדשים שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, ולכאורה קשה תשרי היה ראוי להיות ראש חדשים שבו נברא העולם, מכל מקום תחלת הבריאה היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן, כמו שפירש רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שאז התחיל לצוות לעמו תורה ומצות, ובשביל זה נברא העולם מעיקרו, ונמצא יחוס עיקר בריאת העולם הוא מניסן. עיין שם.

נמצא לפי זה אחרי דקיימא לן דאף בתשרי נברא העולם, מכל מקום משום דעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן כנ”ל, הלכך צוותה התורה למנות החדשים מניסן. אבל זה ידוע דאימת שייך למנות מניסן כי אם דווקא זה האיש אשר למד תורה הקדושה או מחזיק תלמידי חכמים, אבל זה האיש אשר לא למד ולא החזיק ואינו עושה כלום בעבודת ה’ כי אם בדברים החומרים לבד, בוודאי אליבא דאמת צריך הוא למנות החדשים מתשרי, אחרי דבריאת העולם היה בתשרי ומתכלית התורה דהתחילה בניסן הא אין מה האיש כי אם במה שהוא בריה בעלמא, ועיקר הבריאה בלי תכלית הא היה בתשרי ואם כן הוא צריך למנות מתשרי, ובשבילו לא היה כדאי לברא העולם, ועל האיש הזה יפה אמרו חז”ל (בפסחים מ”ט) עם הארץ אסור לאכול בשר, כפי מה שכתב מורינו הרב יצחק עראמה בעקידת יצחק שער מ”א, שכל הנבראים מן ארבעה סוגים, כל אחד ניזון ממדרגה הפחותה ממנה, כידוע. כי הצומח עיקר מזונו מסוג הדומם הנצב תחתיו, כי יונק הצומח מחלב האדמה אשר הוא יושב עליה ומתגדל ומתרבה, והוה זה אחרי כי צורת הצומח גבוה מצורת הדומם ומיקרת צורתו שיש לו מהדומם, משום זה הוה הדומם לו למזון. וכל הבעל חי בלתי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו הוא יותר יקר מן הצומח. כן הבעל חי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו יותר מבעל חי בלתי מדבר, הלכך מזונו מבעל חי בלתי מדבר. אבל עם הארץ אשר אין בו יתרון משאר בעלי חיים, יפה אמרו חז”ל הנ”ל, דאסור לאכול בשר, אחרי דאין בו יתרון מהבהמה. וכמדומה לי שזה הרעיון על החז”ל, דעם הארץ אסור וכו’, ראיתי בספר אחד. כן זה ידוע דמי שיש בו חשיבות עצמו בתורה או בחזקת לומדי תורה זה מקרי על שמו, ומי שאין לו חשיבות עצמו ויש חשיבות אחרים, דהיינו במה שאביו גדול בתורה אזי מיקרי על שם אביו, כדאיתא במס’ אבות בן זומא אומר, וקרו ליה בן זומא, פירש הברטנורא, משום שלא היה אז מוסמך הלכך קראו ליה על שם אביו. עיין שם. וכן איתא בגמרא (במס’ תענית דף ג’) זימנין דקרו ליה בשמו רבי יהושע בן בתירא וזימנין דקרו ליה בשמו דאבא, הא מקמא דסמכוהו והא דלבתר דסמכוהו. ופירש רש”י וזה לשונו, מקמא דסמכוהו, שלא היה חשיבות עצמו, היה נקרא על שם אביו וכו’. עיין שם. וזה הוא כוונת הכתוב הנ”ל, עם כפילת לשונו, החודש הזה לכם ראש חדשים, כלומר הוו יודעין דהחודש ניסן הוא צריך להיות לכם ראש חדשים, אף דעצם בריאת העולם היה בתשרי כנ”ל, אבל למנות החדשים צריכין למנות מניסן, כיון דבו מתחיל כוונת הבריאה, לפי שאז התחיל הקב”ה לצוות לעמו תורה ומצות כנ”ל, ואם כן  הא לא כל אדם יכול למנות מניסן, כי אם דווקא מי שיש בו תכלית התורה, אבל מי שאין בו  תכלית התורה צריך הוא למנות באמת מתשרי דאז היה הבריאה הפשוטה, ותכלית הבריאה מניסן הא אין בו, כנ”ל.

וזה הוא דחוזר הכתוב בכפילת לשונו, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר אם באמת אתם יכולין לקרות ניסן ראשון מחדשי השנה, דהיינו דיהא בכם התכלית מניסן, דהיינו תורה ומצות. ולפי דברינו מקודם דמי שיש בו תורה ומצות הוא עיקר החשיבות, חשיבות עצמו, ואינו צריך להתייחס על שם אביו או על אבי אביו, הלכך שפיר קאמר על זה המדרש רבה הנ”ל, הדא הוא דכתיב יהיו לך לבדך, כלומר חשיבותך יהיה לך לעצמך, חשיבות עצמך, ואין לזרים אתך, ואינך צריך להתייחס על שם אחרים. כן נראה לעניות דעתי לבאר דברי המדרש הנ”ל.

הרי חזינן מזה איך דהתלמוד התורה חשובה להקב”ה דבשבילה ברא העולם, ואם כן בוודאי מי שיגע ועמל בתורה, משום דהתורה חשובה בעיניו אחרי דבשבילה הוא הולך על הארץ ונותן הקב”ה לו לב להבין בדברי רבותינו הקדושים בתלמוד ובפוסקים ולחדש איזה דבר בכוונת דבריהם כפי שכלו, בוודאי נפשו משתוקק להפיץ על פני תבל. לבד מה שיש איסור אם לא יעשה כן, כדאיתא בספר חסידים סימן תק”ל, כי הקב”ה גוזר מי יהיה חכם וכמה ספרים יעשה, יש שגזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה. וכל מי שגילה לו הקב”ה דבר ואינו כותבה, הרי גוזל מי שגילה לו. וכתב שם בפירוש אזולאי משם רבינו אליעזר מגרמיזא, שכל מי שמגלין לו ואינו כותבה, עתיד ליתן את הדין. עיין שם. וזה ידוע לכל כי בזמניהם היה למודם בספרים נכתבים, הילכך כתבו בלשון כתיבה, אבל בזמנינו הדפוסים הם הכתיבה, וזה ידוע דאלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צ”ב) ואם כן בוודאי צריכין למידע איך חוב מוטל על כל איש ואיש להשתתף לאותה מצוה. וכפי הנראה דבזמננו דמצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, כדאיתא ביורה דעה סימן ר”ע סעיף ב’, ולפי דעת השאגת אריה סימן ל”ו בזמנינו מצות כתיבת ספר תורה אפילו מדרבנן ליכא, עיין בפתחי תשובה בסימן הנ”ל, ועל זה חזינן דאפילו אנשים דהם מדלי דלות מפזרין ממונן בפיזור רב יותר מכדי מדתן, ועל כתיבת שאר ספרים המחודשים הם צופים בעינא בישא ובפנים זועפות, צאו וראו מה דאיתא כמדרש רבה סדר ויחי, זבולון קודם יששכר, ולמה כן, אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו. עליו הכתוב אומר עץ חיים היא וכו’. עיין שם. ובריש מתניתין דזבחים איתא שמעון אחי עזריה אומר, ופירש רש”י שם, על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צרכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, לפיכך נקרא על שמו, שלמד על ידו. וכן איתא ברש”י (סוטה כ”א ע”א). עיין שם. ובפסחים נ”ג ע”ב, אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף. עיין שם.

הגם כי ידעתי כי דברי אלה הוא למותר, אחרי כי מי שיש לו ידים רפות, בוודאי לא יבואו לידו דברי אלה, מכל מקום מה שנראה לעניות דעתי כתבתי. ועתה הנני נותן שבח והודאה ואומר ברוך לאלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, כי על ברכיו נתגדלתי, אחרי כי אוכל לומר על עצמי כדאמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן, אחרי כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו מתה אמו (קדושין ל”א ע”ב). עיין שם. ויט עלי חסדו וישקני ממי ים התלמוד. ותהלה לאל כי הראיתי חבורי הנוכחי לרבותי הרבנים הגאונים מגדולי גאוני זמנינו המפורסמים במדינתנו, ומצא חן בעיניהם, ויתנו הסכמתם עליו, כאשר יראה הקורא, כן אבקש מהקב”ה שישלח לי עזרתו, ולזכני לשבת בד’ אמות של הלכה, וירם קרן התורה עלי ועל כל ישראל, כדברי המחבר זעירא דחבריא שלמה טוביה הלוי פרידלענדער, בן לאדוני אבי הרב המופלג ושנון וירא אלקים באמת מורינו הרב שלמה טוביה מילידי עיר שצוצין דפולין.

(הקדמת ספר תפארת שלמה)


הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר נולד בשצוצין בסביבות שנת תרכ”ד (1864), נולד לאחר פטירת אביו, ונקרא על שמו. בשנת תרנ”ט (1899) הוציא לאור את ספרו “תפארת שלמה” ובו ביאור לכמה סוגיות בש”ס ובפוסקים, וחידושים וביאורים על שו”ע יורה דעה. הספר מעוטר בהסכמות של גדולי רבני ליטא המפארים את הספר ואת מחברו כלמדן, בקי וירא שמים.  

לאחר פטירת רבי יוסף לייבל, שהיה רבה של העיירה רטנה, התעוררה מחלוקת לגבי מילוי ממלא מקומו. מכיוון שלא הצליחו לבוא לידי הסכמה, כיהנו בעיירה שני רבנים, הרב הטרסקאי רבי יעקב לייבלה והרב שלמה טוביה פרידלנדר. לימים עזב את העיירה הרב יעקב לייבלה, והרב שלמה טוביה נעשה מורה הוראה יחיד בעיירה, שנודע כלמדן מפורסם ודרשן גדול. בדרשותיו בבית המדרש גדול היה מביא שפע סוגיות מהש”ס, מעלה קשיים בהבנתם, ומברר את כל התמיהות והבעיות באמצעות עיון מעמיק בדברי הרמב”ם והמפרשים. שנים רבות לא קיבל מן הקהילה משכורת, והתפרנס מדיני תורה, ממכירת חמץ, מכספים שקיבל מעריכת חופות וממכירת שמרים. נפטר בעירו בטבת תש”א (ינואר 1941) ושמו מופיע ברשימת יהודי רטנה שנרצחו בשואה בספר הזכרון של הקהילה.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, רטנה – ספורה של קהילה יהודית שהושמדה עמ’ 30 וספר תפארת שלמה.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 4

תורה ותפלה חלק א: התעמקות בהבנת גדולת התפלה / הרב אברהם גרדזנסקי הי”ד

תמונת הרב אברהם גרודזינסקי הי"ד

כנ”י אדר א’ תרח”ץ

איתא במסכת שבת י’, רבא חזי לרב המנונא דקא מאריך בצלותא, אמר מניחין חיי עולם – תורה, ועוסקין בחיי שעה – תפלה. והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. עיין שם. התארים האלו שקבעו חז”ל לתורה ולתפלה, מורים את רב המרחק ביניהם. כל מה שנתעמק להבין את גדלות התפלה, כן תגדל הכרתנו בערך התורה ואופן למודה.

אמרו ז”ל (תענית ב’) “ולעבודו בכל לבבכם”, איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה. עיין שם. התפלה שהיא ענין בקשת רחמים על מה שחסר לאדם, והודאה על מה שיש לו כבר, אינה אלא עבודה בשלמות הלב, ואין שלמות יותר גדולה בעבודה שבלב מזו של תפלה. כי התפלה הלא היא הנובעת ממקור ההכרה בהשגחה פרטית, ואמונה בה’ על כל פרט ופרט מצרכי האדם. כשהאדם יודע מכיר ומרגיש שאין בכוחו להשיג אף פרט הכי קל מכל אשר נחוץ לו, וכל מה שיש לו בחיים הוא מאת השם, ואין בידו או ביד אחרים להוסיף או לגרוע ממה שנגזר לו במנת חלקו, והוא עומד ומדבר עם הקב”ה בלשון נוכח “ברוך אתה ה'”, ומתחנן מלפניו על חיים ושלום, על רפואה ומזונות, עושר וכבוד וכל הצריך לו, ונותן הודאה על מה שיש לו כבר מאת השם, הישנה אמונה ושלמות הלב גדולה מזו?! הלא זה כל חובת האדם בעולמו, להכיר שעיני ה’ עליו בכל רגע ורגע מחייו, ועל כל פרט ופרט מצרכיו זקוק הוא אליו יתברך. וזו כל התורה כולה, כמו שאמרו (מכות כ”ד) בא חבקוק והעמידן על אחת “וצדיק באמונתו יחיה”.

תפלה אם אינה רק אמירה בעלמא, וגם לא רק כונה עם האמירה, אלא השתפכות הנפש ושיח הנשמה מעומק פנימיות חדרי הלב, מלבד שיש בא שלמות ביסודי האמונה וההשגחה. היא מטהרת את לב האדם ממדות רעות ונטיותיו הרעים. כי מקור המדות הרעות הוא מה שהאדם חושב כי יש בידו או ביד אחרים להטיב עמו או להרע לו. לכן רודף הוא אחר הכבוד והממון ואחר כל ההנאות שבעולם. שמח הוא בכשרון המעשה ההתחרות שלו, ושחכמתו השיגה את כל אלה. מצטער הוא על היסח הדעת שלו, ועל אשר עזב כל זה בידים, ונפלו לחלקם של אחרים. שקוע הוא האדם מבקר ועד ערב במחשבה, “כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. אבל כשחדור הוא אמונה ובטחון בהשגחת השם ויודע ומכיר שהכל בא לו מאתו יתברך, “ולא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר”, רק “העושר והכבוד מלפניך”, ואין אחד נוגע בחברו כמלא נימא, ומזונותיו קצובים לו, וכל מה שהיה רגיל לזקוף על חשבון עצמו, הכל הוא מאתו יתברך המחיה את כולם, ועליו לבקש ולהתפלל על כל דבר קטן או גדול – אז בטלה הגאווה והחמדה, בטלה הקנאה והשנאה, וכל שאר המדות המגונות הממלאות את כל הויתו. שמח הוא בחלקו ואינו חומד לו את תחום חברו. נותן שבח והודאה ליוצר הכל על כל החסד אשר גמלהו, ושעתיד לעשות אתו ועם כל בני ביתו. זהו בסור מרע. בעשה טוב מתעלה האדם בתפלותיו בעד כל העולם כולו. מרגיש הוא בצערו של כל אחד ואחד, מקצה העולם ועד קצהו, הן בצרכיו הגשמיים הזה בענייניו הרוחניים. על כל דבר ודבר הוא מתפלל בלשון רבים, ונותן שבח והודאה בלשון רבים. ולא רק בענייני ההווה, אלא בענייני העתיד, ביאת המשיח וקיבוץ גלויות, בנין המקדש והשראת השכינה.

וכמו בענייני גשמיות כן בענייני רוחניות, כי דרכו של אדם לחשוב כי חלק הרוחני בידו הוא, הוא המטיב את דרכיו, הוא מתקן את מדותיו, אחר שהוא בעל בחירה ובוחר הוא לעצמו את דרכו בחיים. כמו שאמרו “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”. אבל האמת אינה כן, אין ביד האדם אלא הרצון וההסכמה לבחור בטוב, אבל מעשה הטוב אינו כלל ברשותו. לא חיים ובריאות הנחוץ לכל מעשה, לא קיום המציאות הנחוצה בכל דבר מצוה, ואף לא גבורה של כבישת היצר, כמו שאמרו “אלמלא הקב”ה עוזרו לא היה יכול לו”. גם אבותינו הקדושים, שדעתם דעת המקום היתה, גם עליהם אנו אומרים “בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים”. בשביל שהכירו את אפיסתם, את אי יכלתם ללמוד מעצמם, ובטחו בה’ יתברך, בשביל זה למד להם את כל התורה כולה. כשאדם מתפלל ונותן הודאה על הדעת ועל התורה, על העבודה ועל התשובה, הוא מכיר כי גם חלק הרוחני לא שלו הוא, רק אל השם עיניו נשואות, כמו שאנו אומרים “והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך”.

ועל כל אלה, השאיפה לקרבת האלקים, והצמאון לעליה בלתי פוסקת המתבטאת בתפלה. עומד לו האדם ומתפלל על קבוץ גליות וחלק התורה התלוי בזה, בנין בית המקדש וסדר העבודה שבו, על ביאה המשיח שאז המלא הארץ דעה כמים לים מכסים. אינו מסתפק בכל התורה והמצוות שבידו לקיימן גם עכשיו, לא באמונה החזקה ובהירה, לא בשלמות המדות שאפשר לו להשתלם בהן גם עתה, אלא נפשו כמהה לשלמות עד אין סוף, לעצמו ולכל העולם כולו. חפצו לראות את הבריאה כמו שהיתה קודם החטא, ולתקן את העולם במלכות השם. מבקש הוא לעלות למרום פסגה העליה ולהעלותה עמו לתכלית השלמות. הישנה שלמות בעבודה שבלב, והוד והדר באצילות הנפש מזו של תפלה?!

חכמינו ז”ל עמדו על גודל מעלת התפלה והשלמות הכרוכה בה ואמרו (יבמות ק”ה) “המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה”. ומבאר הרב רבנו יונה (ברי”ף ברכות פ”ה) כלומר, שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כעניין שאמרו הקדמונים “כשתרצה לכוין, פשוט גופך מעל נשמתך”. עיין שם. בלי התפשטות הגשמיות אי אפשר להגיע למדרגה עליונה זו. כל זמן שיש בלב האדם אהבה ונטיה לתענוגי העולם הזה, אי אפשר להגיע לשלמות העבודה שבלב של תפלה.

אך דברי הרב רבנו יונה הנ”ל אינם כפשוטם, כי איך אפשר “שיסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף”, כי אז הלא לא ירגיש כבר בחסרונן, וכל עיקר התפלה היא בקשת רחמים ותחנונים על מה שחסר לו גם בענייני גשמיות, ואם הגיע למדרגת התפשטות הגשמיות, אינו מכוין להם כראוי, והוי כאילו עושה תפלתו קבע.

אך באמת כל תענוגי העולם הזה אינם חסרון מצד עצמותם, אלא מצד האנכי הבהמי של האדם. לולא היו באדם נטיות בהמיות אז יכול היה להתענג על כל הטוב באין מפריע. כמו אדם הראשון בגן עדן, שברא אותו הקב”ה שם והושיבו שם, אמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל. ומה שחסר לו בגן עדן הוסיפו לו מן השמים. מלאכים צולין בשר ומסננין לו יין. וכן היו כל בני אדם חיים במקום הזה ובאופן הזה אם לא חטא. אלא שהחטא גרם. כיון שחטא האדם ונעשה בעל רצון, נוטה בטבעו – לאחר שבחר בזה – לענייני גשמיות, אז אין גן עדן מקום עבורו. ענייני עולם הזה מזיקים לו, מפריעים אותו מעליה רוחנית וגשמיות נעשה לדבר הסותר לרוחניות. כשאדם מתעלה ומגיע למדרגה של קדושה, אז יתאחדו כמקדם. אכילתו כאכילת מזבח, שתייתו כנסוך היין, כי מצד עצמותם של ענייני עולם הזה אין חסרון בהם.

ולזה כוון הרב רבנו יונה, שיסיר האדם מלבו בעת התפלה כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כלומר שיסלק עצמו מן ההרגשים הבהמיים שלו. לא שלא ירגיש במה שחסר לו, כי אדרבה הרגשה זו נחוצה היא לתפלה, אלא שירגיש מה שחסר לו כאילו חסר זה לחברו. יפשיט עצמו מאנכיותו, בלי הרצונות והנטיות לענייני גשמיות. ויתפלל בעד כל אנשי תבל אשר גם הוא בתוכם, אז ירגיש בחסרון ענייני רוחניות כחסרון גשמיות, יכאב לבו על חסרון עבודת בית המקדש כעל חסרון רפואה ומזונות. כמו שמצינו בדוד המלך “מזמור שיר חנוכת הבית” וגומר, ה’ אלקי שועתי אליך ותרפאני וכו’. הא כיצד? אלא דוד המלך הרגיש בחסרון בית המקדש כאילו עומד על פי שאול תחתיות, ואינו יכול לחיות בלעדו. ושמח על חנוכת הבית כאילו “העלית מן שאול נפשי”. צמא היה להשראת השכינה כצמא למים וכרצון לחיים. כשיפשיט האדם את האנכי הבהמי שלו אז יתפלל על הכל כאחד, ויהיה שואף לעליה רוחנית כאילו לבו בשמים. זוהי שלמות של תפלה. משלמות זו של תפלה אפשר לנו להבין את השלמות של תורה. אם לחיי שעה כך, לחיי עולם על אחת כמה וכמה.

(מכתבי הרב אברהם גרדזנסקי, כנסת ישראל, תרצ”ח)


הרב אברהם גרדזנסקי נולד בוורשה, בשנת תרמ”ד (1884), לאביו הרב הצדיק רבי יצחק, שהחזיק ישיבה בוורשה, והקדיש את חייו להפצת תורה ולגמילות חסדים. לאחר תקופה קצרה בישיבות לומזה וראדין, בהיותו כבן 17 הלך ללמוד בישיבת הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל, ונעשה לאחד מתלמידיו המובהקים. הוא למד ממנו כשלושים שנה, ושקד על קניית מוסר, תיקון המידות ולימוד מעמיק. בשנת תרס”ה נסע עם שנים מחבריו להנהיג את לימוד המוסר בישיבת טלז. בחזרתו החל להזר על שיחות ה”סבא” לני תלמידי הישיבה בדיוק רב, עם כל עומק המחשבה וההרגשה. שימש יד ימינו של ה”סבא”  בעבודתו החינוכית.

בשנת תרע”א נשא לאשה את הרבנית חסיה בת משגיח הישיבה, הרב הצדיק, ר’ דב צבי הלר. במחלמת העולם הראשונה גלה עם הישיבה לקרמנצוג שבאוקראינה, שם עסק בענייני חירום והצלה לצד עבודה הישיבה שנמשכה ללא הפסק. לאחר המלחמה חזרה הישיבה לסלובודקה והרב אברהם הי”ד צורף להנהלת הישיבה והחל במתן שיחות לתלמידים.

הוא נשלח ע”י ה”סבא” עם קבוצת התלמידים הראשונה לתקן את סדרי הישיבה בארץ ישראל. כשחזר לסלובודקה בשנת תרפ”ז, נעשה המנהל הרוחני של הישיבה, וה”סבא” עלה לארץ. לאחר פטירת רעייתו נשא בעול הבית וחינוך שמונת ילדיו היתומים יחד עם המשך דאגתו לישיבתו הגדולה.

עם כניסת הרוסים לליטא הוחרם בניין הישיבה והיה קשה מאוד לספק תנאי קיום לישיבה. הסובייטים כבשו אז את פולין המזרחית וספחוה לליטא, וזרם של פליטים יהודיים מפולין הגיע לווילנא, ושם הגיעו רבים לקובנה, בירת ליטא, כדי לארגן אפשרות להימלט מעבר לים. הרב גרדזנסקי יחד עם הרב חיים עוזר גרודזנסקי מווילנא, עזרו לפליטים ופעלו להצלת יהודים רבים ככל האפשר. במקביל דאג לספק את מחסורם של בני הישיבה ושל תלמידי חכמים אחרים שנקלעו לקובנה, והיו נתונים במצוקה כלכלית קשה.
ב- 22 ביוני 1941 נכבשה ליטא על ידי הגרמנים. המצוקה גברה, ולמרות זאת המשיך הרב בלימודיו יחד עם רבנים וראשי ישיבות מפורסמים שהסתתרו בביתו.

לאחר הקמת גטו סלובודקה, נלקחו בני הישיבה והכולל לעבודת כפיה, ולאחר שהתרגלו קצת לעבודות הפרך החל הרב אברהם לאמר לפניהם שיחות בכל ליל שבת. את השיחות הוא רשם. עם חיסול הגטו נטמנו השיחות יחד עם כתבי אב”ד קובנה, אך הכתבים לא נמצאו אחר כך.

ביום י”ב בתמוז תש”א, התנפלו חיילים גרמניים על ביתו, תפסו שם כמה רבנים ורצחו אותם במבצר התשיעי בקובנה. בין הרבנים שנהרגו היה בנו של הרב אברהם גרדזנסקי, ר’ זאב, תלמיד ישיבת טלז ובלובודקה, והגאון רבי אלחנן וסרמן הי”ד. הרב גרדזסקי ניצל מכיוון ששכב בעליית הבית. בהזדמנויות אחרות ניצל הודות ליהודי קובנה שסיכנו את נפשם כדי להציל את רבם.
גם בהיותו בגטו, בצרה ובצוקה, המשיך לדאוג לתלמידיו. בתקופה איומה זו הקריא לפני בני הישיבה לשעבר שנים עשר עניינים שעליהם להתחזק בהם, אם יזכו להישאר בחיים: אמונה, שמירת שבת, טהרת המשפחה, זהירות ממאכלות אסורות, רבית, חנוך הבנים בדר התורה, בטול תורה, אהבת ריע וישראל, חסד, הסתפקות, בטחון וארץ ישראל.

בימים האחרונים של גטו סלובודקה, גלו הגרמנים את הבונקר בו הסתתר עם עוד מה מבני הישיבה, היכו אותו באכזריות, הוא סבל כאבים נוראיים והועבר לבית החולים של הגטו. למרות רצונו שיסייעו לו לצאת משם, הדבר לא התאפשר. הגרמנים שרפו את בית החולים על יושביו והרב נשרף על קידש ה’ ביום כ”ז בתמוז תש”ד. עמו נשרפו חיים כמה מאות חולים יהודים וביניהם ילדים.

בנו ר’ אליעזר נלקח אל הבלתי נודע עם עוד חמש מאות צעירים, ביום כ”ה באב תש”א, ומאז אבדו עקבותיו.

בתו מרים, נהרגה עם חיסול גטו קובנה, כאשר הבונקר בו התחבאה פוצץ.

בנו ישראל נהרג בתאונת עבודה איומה במחנה קאופרינג על יד מינכן, ביום כ”ג בטבת תש”ה. הי”ד.

בשנת תשכ”ג הוציאו בניו לאור את קובץ מאמריו בספר “תורת אברהם”. חלק ממאמרים אלו נכרכו ביחד ונשלחו ע”י המחבר לארץ ישראל עם אחרון תלמידיו שעזב את סלובקיה בפרוץ מלחמת העולם השניה. מאמרים נוספים נתנו על ידי המחבר במתנה לתלמידו או פורסמו בירחון “כנסת ישראל”.

בהקדמת “תורת אברהם” כותבים בני הרב אברהם הי”ד, כי הוא “אינו מסתפק להעיר הערות או לעורר הרגשות. כל דבריו בנויים על סוגיות הש”ס והראשונים ז”ל. מגמתו לחשף את ההלכה שבהגדה. דרך מחשבתו – דרך השקלא וטריא הנהוגה בשמעתתא… היסודות עצמם שהוא מניח – כמוהם כפסקי הלכה למעשה באותן סוגיות בהן הוא עוסק… לפנינו גאון בתורה, הנתח ומקשה, מתרץ ופוסק בסוגיות העמוקות של אמונה וחסד, יראה ומדות, מצוות וקדושה”.

בחלק א’ של הספר “מבית אברהם” (תש”ס) הודפסו מאמרים ומכתבים מכתב ידו של הרב אברהם גרדזנסקי שטרם ראו אור עד אז.

מקורות: הקדמת תורת אברהם, אתר זכור, ויקיפדיה, דף עד ביד ושם, ועוד. וראה גם אלה אזכרה ח”א עמ’ 17, וכן באישים שהכרתי. 

הערה – מקורות שונים מציינים ימים שונים כיום בו נשרפו היהודים בבית החולים, בין כ”א לכ”ט תמוז. גם לגבי שנת לידתו של הרב גרודזנסקי ישנם מספר גרסאות.

מספר הצפיות במאמר: 34

במסתרים תבכה נפש הישראלי לאביהם שבשמים, עד מתי? / הרב אברהם אבא רזניק הי”ד

תמונת הרב אברהם אבא רזניק הי"ד

במה אקדם

דרכי המחברים, ראשי המדברים, להציג אמרים, בפתחי שערים, בקרבם אל המלאכה, מה ראו על ככה, ומה הגיע אליהם, ומה חזו עיניהם לתאר פרי מעשיהם, אשר כוננו עשתונותיהם, מה אומר ומה אדבר ידעתי מעוט ערכי ושפל ערכי, איש צעיר חדל אישים, ומה אני לעמוד במקום גדולים להימנות בין חוברי ספרים. וארא לגשת אל הקודש כי ערום אנוכי גברא ערטילאי דלית ליה מגרמיה כלום, ובפרט בעתים הללו אשר בעוונותינו הרבים רבו הקנטרים והקנאים להטיל מום עובר וקיים בחוברי ספרים, והמעיינים מעטים, והמבקרים מרובים, וגם יש כאלה אשר לגמרי כקוץ בעיניהם ולשחוק והיתול בפיהם, להלעיב ולבזות לומדי תורה, ופרט למחברים ספרים, וציד להם בפיהם כי די לנו בראשונים ובאחרונים שהיו מלפנים, ועל הראשונים הם מצירים ומשטינים, על האחרונים על אחת כמה וכמה. ורק לספרים המאספים דברי שקר וליצנות והבלי העולם הזה ישימו עיניהם ואומרים לאלו משפט הבכורה להדפיסם ולהעשירם ברצי כסף, וש”ס ופוסקים בוז יבוזו ויורידו לארץ כבודם, ואומרים מאי אהני לן רבנן ואיזה תועלת מביא לחיי עולם אנושי. לזאת באתי למודעי כי לא מחשבותם מחשבותי, ולא באלה חלקי ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם. ולאלה כבר בקר משפטם החסיד רבינו יונה בשער התשובה כי לא עלינו תלונותיהם ורק שונאי השם הם פושעיו ומורדיו. דומה למלך שמרדו בו מקצת עבדיו והטיחו כלפי הרוממות של הוד מלכותו, והיות שקצרה ידם להקטין הוד כבוד של הרוממות, התנקשו והתנפלו בהתקוממות על גדודי צבאיו ועל שרי המלך המעריצים ומקדישים שמו וזכרו ובכבודו. יתימרו כקוץ בעיניהם, כחרב וכדרבונים, המלך והשלטונים, כפרוש חז”ל בעירובין (דף ע”ז) ומשנאי אהבו מות, אל תקרא משנאי אלא משניאי.

ובמה אכף לאלהי מרום ששם חלקי בין העוסקים בתורתנו הקדושה, ומיום עמדי על דעתי והייתי גולה למקום תורה, ולמדתי מתוך הדחק וקיימתי התורה מעוני. וכן גם עתה דרכי איננה צליחה להיות מאושר בחיים, ובחמלת הבורא לא נתתי טרף לפגעי הזמן ולא משתי רגלי מאהלי תורה, וברחתי אל בית תלמודי להגות בתורת ד’ וכל מחסורי השלכתי אחר גוי, ולאט לאט הנחני ד’ עד כה להביא ראשית בכורי על מזבח הדפוס בעוד ימי שחרותי וחרפי. ותודה לאל כבר ראו חידושי גדולים חקרי לב ואמרו לפעלי טוב ולעבודתי פוריה. והנה אמר החכם מכל אדם במשלי, היתה כאניות סוחר, והמליצו חז”ל ברוח קדשם, שהתורה נמשלה כאניה בים – הנה הדברים האלה יצלצלו באזני, עת יעלו על רעיוני ותשוח עלי נפשי על דבר מצב עם הישראלי, המדוכאים ומרודפים בלתי חשך, דוויים, סחופים ומטורפים, ויסורין באים עליהם מיום אל יום וקללתה מרובה מחברתה, עת ששונאי עם השם יגבירו ויעשו חיל, ימטירו לפידי אש על ישראל ותורתו, בעלילות שוא ומדוחים. וכעת נתנו עינימו להכחיד שונאיהם של ישראל חייו הרוחנים אשר הקריב חלבו ודמו, והמצוה העיקרית “וזבחת כאשר ציויתך במרה” חרקו עלימו שנימו, להיות הכל שוחטים אפילו חרש, שוטה וקטן חוץ מישראל, רחמנא ליצלן. ותחת אשר מעולם לא ראיתי שועל חנוני, וארי סבל וכעת נעשים ועושים, למען לחנק קיומם של אומה ולהכריתו מתחת שמי ד’, חס ושלום. ובראותי עוד גורל של המחזיקים בתורת ד’ אשר להם מנה אחת אפים, חשך משחור ומצבם רע ומר לא יאומן כי יסופר. ובוודאי אשמים אנחנו כי עזבנו דרך השם, וכמו שאמרו חז”ל (קידושין פ”ב) אלא שהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי, אבל לפעמים הלב מעיק ובמסתרים תבכה נפש הישראלי לאביהם שבשמים, או לי כי נדמיתי, חס ושלום, עד מתי עד מתי? אם כי חטאנו ומרדנו וגלינו מאדמתנו, האם פחותי ערך אנחנו מכל האומות שכנינו? האם הם המדרגה יותר מעולה מאתנו? לא לא, כל עוד שישראל בסתר המדרגה ומעולל קרנם ברפש ובוץ, אבני ספיר ויהלום הם, ועוד לא אבד זרחם, לעומת אבני גיר. וכאשר הקשו לשאול חז”ל במדרש רבתי שחטא חטאה ירושלים, וכי אומות עולם אינם חוטאים, אלא שזה המשילו חז”ל ברוח קדשם ישראל ותורתו כאניה בלב ים, כאשר אנו רואים הולכי ימים הנותנים בים דרך ובמים עזים נתיבה, כי כל הדרכים בחזקת סכנה, ויותר מסוכן ואימה חשיכה הוא על עוברי ים, כאשר עינינו רואות בשעה שהספינה מתפלגת מהנמל, וכל יום שמתרחקת יותר מחוג היבשה עוד תגדל האימה והסכנה. ועל מי ישימו מבטחם מחסם ומגנם, רק על כותלי האניה ולבם בטוח על רב החובל קברנט הספינה ועל תופשי משוט המוליכים אותה בדעת והשכל, ובזמן מן הזמנים אשר פחד מות מרחף עלימו ורוח סער וסופה יגבר ואניה מטורפת בים אנה ואנה, חושבת להשבר, ומתאי האניה נשמע קול צוחה, קול יללת גברים נשים וטף, אהה אבדנו כלנו אבדנו. קול יפלח עד מתי?!כליות ולב והמלחים יטילו החבילות והכלים אשר באניה אל הים להקל מעליה, והמלחים ישימו נפשם בכפם להציל את כולם ממצולות ים ומשאון דכיו. ונימוס האנושי בשלטון הספינה קודם כל דבר יצילו החלשים חסרי אונים הנשים והטף, להם משפט הבכורה להצילם בסירת דוגה, ואחריהם הגברים והגדולים, ומי ומי יורד לבטן שאול יחד עם ירכתי הספינה? אם לא המלחים ורב החובל אשר הם מנהיגי הספינה, רק הם נושאים אחריות של הספינה – כן אנחנו עם הישראלי, אשר לפי עדות חז”ל, תורתנו הקדושה היא מקומה של עולם ויסודה, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג) ורוח החיה באפנים רק אנחנו עם השם  המחזיקים בעץ החיים, אשר לאורו הולכים כל גויים. לכן כאשר יחשך אור השמש, אנחנו בין הסדן ובין הפטיש  אשר לאורו ובין הפטיש ואין פרעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, כמאמרם ז”ל, כי הוא הראשון השותה כוס התרעלה. ובמקום שאתה מוצא גדולתו של ישראל, שם אחריותו עוד יותר גדולה, כמו שאמרו חז”ל (יבמות מ) גבי גר שבא להתגייר מודיעין אותו עונשין של מצות, אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה. אי לזאת ראוי לדעת כי מטרת עם הישראלי גדולה מאד, ולעמת זה גדלה חובתם עד למאד, וכל שכן תלמידי חכמים תופסי התורה אשר אחריותם גדולה בכפלים, כדאמרו חז”ל והגד לעמי פשעם, אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות.

(מתוך הקדמת כלי שרת)


הרב אברהם אבא רזניק נולד בתרמ”ז (1887). פוסק ומסמיך. היה מבחירי תלמידי ישיבות וולוז’ין, סלוצק וסלובודקה, ואחרי נישואיו למד שנה אחת בכולל האברכים בראדין. בתרע”א, בשנת תרע”א (1911) נתקבל לרב בליסקובה שבליטא. נשא לאשה את הרבנית מרת אסתר בת הרב יהושע לאנדינסקי. בשנת תרע”ד (1914) בהיותו בן 23 מסר לדפוס את ספרו “כלי שרת- שאלות ותשובות, חידושי הלכות וביאורי סוגיות”, אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה עיכב את ההדפסה.  בימי מלחמת העולם הראשונה עבר אל חתנו בבריינסק, שבווהלין, שם ישב ר’ שמעון שקופ, שהיה מגדולי ראשי הישיבות בדורו. לקראת סוף המלחמה, נפטרה הרבנית אסתר ע”ה בכ”ו באלול תרע”ט, בשנתה ה-36. 

בשנת תרפ”ד (1924), מילא את מקומו של הרב יחיאל יעקב ווינברג בעל שו”ת “שרידי אש”, כשהתמנה לרבה של פילווישוק, שבאותו האזור, והיה רבה האחרון של העיר. שם הוציא לאור בסופו של דבר את ספרו “כלי שרת” בשנת תרפ”ז (1927). הספר היה נפוץ בין לומדי ישיבות ליטא. הרב רזניק הי”ד עסק הרבה בצרכי הציבור, נסע לוועידות של הרבנים בליטא, ולהתייעץ עם רבני לקובנה. היה אוהב ציון נלהב וחבר בתנועת המזרחי.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1940 סופחה פילווישוק יחד עם שאר ערי ליטא לברית המועצות. השלטון הקומוניסטי פגע בהחיים הקהילתיים, הדתיים והכלכליים של היהודים. הרב דאג לפליטים היהודים שנמלטו מפולין לעירו, שישבה על הגבול, וסייע להם במציאת מקומות עבודה. בכ”ח בסיון תש”א (23.06.41) העיירה נכבשה ע”י הגרמנים, ומיד עם בואם, הוטלו גזירות על היהודים. ביום ד’ באלול תש”א (27.08.41) רצחו הליטאים את הגברים היהודים מפילווישוק, בכפר הסמוך טילצ’יוס. כשבועיים וחצי לאחר מכן נרצחו גם הנשים והילדים.

הרב נספה באלול תש”א (1941). כן נספו בתו ועם בנו יעקב, ורבים משאר בני קהילתו.

הספר “כלי שרת” יצא לאור שוב בשנת תשי”ז (1957) ע”י בנו, דוד רזניק, קצין המחוז והממונה על מחוז תל אביב מטעם משרד הפנים. מהדורה זו כוללת תוספות מחידושי תורתו שהתפרסמו בכתבי עת רבניים, ועם דברי הערכה ואזכרה שכתב המו”ל לכבוד אביו במאמר “רבה של פילווישקי ועדתו”.

דפי עד ע”ש הרב אברהם אבא רזניק, מולאו ע”י חתנו מנחם דרמר מכפר הרוא”ה, וע”י נכדו.

בין המאמרים שכתב שרדו מאמרים ב”שערי ציון” (הודעת בעל דין. חוברת ח-ט תרפ”ח), ב”כנסת ישראל” (בדין אתרוג מורכב. תמוז תרצ”ח, ועוד).
מקורות: רבנים שנספו בשואה, כלי שרת, דפי עד באתר “יד ושם”, יהדות ליטא (תל אביב, תשל”ב) כרך ב’ עמ’ 216, וויקיפדיה ערך פילווישוק.

מספר הצפיות במאמר: 90

דרך ארץ קדמה לתורה – מתורת הסבא מסלבודקה / הרב שמואל זלמן אסבסקי הי”ד

דרך הישר

הרב זלמן אסבסקי אב”ד דוויליאמפאלע, ליטה
משיחותיו של הסבא, אדמו”ר מרן נתן צבי פינקעל זצ”ל

דרך ארץ קדמה לתורה.

ישנה תורה שלמה בשלמות האדם הקודמת לכל התורה כולה. היא לא ניתנה לאדם ע”י צווי ואזהרה אלא נובעת מתוך עצמיותו של האדם והכרח המציאות שלו. מהי התורה הזאת, ומהי דורשת מהאדם?

דרך־ארץ, וכל הטוב שבאדם, הוא מציאות השלמות של האדם שלפני החטא, מה שהיה אז בהכרח מציאותו, תורה היא לנו. אנו מחויבימ ליגע ולעמל בה להשתדל לרוכשה ולהשתלם בה לפני שאנו נכנסים לטרקלין של תורה.

האדם בחטאו נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ידידה אחד ירידה, נפילה אחר נפילה, ושקע למעמקי הקלקלה. אין זהו האדם זה שלפנינו כיום. תכונתו אחרת, טבעתו אחרת, וכל עצמיותו נתגשמה ונתקלקלה והיה לאשר לא היה מקודם. לא רק הוא אלא כל הבריאה כולה ירדה אתו ושקעה למעמקי הקללה. שינתה צביונה ונשתנה טבעה ואינה זו שהיתה קודם החטא.

תכונתו הטבעית של האדם, הבריאה כפי מה שהיא, חבויה בעונש החטא. המאור שבה נגנז ועתיד להגלות לעתיד לבא. אז נראה אותה בצביונה ובצורתה האמיתית, כפי הטבע שטבע אותה הבורא בתחילת בריאתה. ומה טבעה ותכונתה אז? נשקיף נא מהמאוחר אל המוקדם, מאחרית הימים, שאז תשוב הבריאה לאיתנה ותתגלה לנו בצורתה האמיתית, כפי שהבטיחו לנו נביאינו. ואז, – וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נוהג בם. ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן, וארי כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חוד פתן, ועל מארת צפעוני גמול ידו הדה. ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה… כמים לים מכסים (ישעיה י”א).

הוי אומר שאין הרע טבעתם ההחלטית ועצם עצמיותם של הזאב, הנמר, הפתן והצבעוני. אין זה הטבע והצורה הנכונה שטבע בם היוצר בתחילת ברייתם. אין תחילת עשייתן לנזק, אלא מרעין בישין נדבק בהם בעקב החטא וקללת הבריאה. וכמו שנשתנתה צורתם הגופנית והנחש נעשה גוחן על בטן, כן נשתנה טבעם ותכונתם הרוחנית מהטוב לרע. כי הלא כתיב “וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד”. כולם טובים  היו, כולם נאים היו, וממקור הטוב נקרו, אלא הוא הוא, האדם, קלקל את עצמו והחריב את עולמו, והביא עליו את המזיקין. לכשיכופר החטא, יתוקן המעות, ותסולק הקללה מהבריאה, ושבה לאיתנה ולטבעה הראשון. היא תתגלה לפנינו בצורתה האמיתית, והיתה לגן־עדן של קודם החטא. רק הטוב והשלום ישכון בה ולא תשמע קול צוחה בארץ (עיין רמב”ן ריש בחוקותי).

גם אחר הירידה הגדולה, ישנן מדות טובות שנשתמרו בצביונן ובתכונתן המקורית גם אצל הבעלי-חיים, ואילו לא ניתנה התורה יכולנו ללמוד צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה וכו’ (עירובין ק’). המדות הטובות האלו טבעיות הן אצלם. תכונתם הן, כפי שטבע בהם היוצר בתחילת ברייתם, ואין בהם כח הבחירה לעשות אחרת. כן היה טבע כל המון אלפי רבבות בעלי־חיים שבעולמנו כיום, כן היתה תכונת ומהות האדם שלפני החטא – טוב, אך טוב, מוכתר בכל המדות הטובות, אלא שממקור השכל נבעו, ממעמקי הנשמה האלקית שנופחה בו, ובה כח הבחירה לבחור גם ברע. אבל טבעו ועצמיותו היו – כל המדות הטובות.

נמצא שהאדם שלאחר החטא יצא ממציאותו, ועליו מוטלת עבודה רבה בקניית שלמותו ולשוב אל מציאותו – לאדם דקרא. אבל קודם החטא, זו היתה כל מציאות האדם וזו כל תכונתו הטבעית. שלם בתכלית השלמות, מוכתר בכל המדות הטובות, ולא היה זקיק לשום עמלות בהשגתן, אלא שבידו היתה הבחירה לצאת מכלל האדם ולהיות אף פחות מהעלי חיים שהטוב הוא הכרח המציאות שלהם. אך זה נחשב כבר למעין אבוד עצמו לדעת והפסדת כל מציאותו. ואין שייך לזה כל צווי ואזהרה שיהא אדם בכל היקף מציאותו, מוכתר בכל המדות הטובות, כמו שאין שייך לצוותו לא להיות בעל חי או שום בריה אחרת. אם האדם לא משתלם במדותיו בהכרח המציאות הוא מעניש את עצמו בענשו של נבוכדנאצר שנעשה בעל־חי לשבע שנים (דניאל ד’). מרצונו הטוב ובחירתו העצמית הוא יוצא מכלל האדם.

לאדם ניתנה התורה, באדם מישתעי קרא, וכל כמה שחסר בו ממציאותו נגרע מכלל מקבלי התורה. אם חסר בו מה”נעשה אדם” וכו’ – חסר בו מה”נעשה ונשמע”. עליו להשתלם קודם במדותיו ובתכונות האדם ששם אדם יהא נקרא גם עליו, שגם הוא ממקבלי התורה, וגם בו אישתעי קרא.

“אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו”. בלעדי התורה הזאת היתה לנו תורה שלמה רחבה ומקיפה של תורת האדם, זו שקדמה לכל התורה כולה. כי רק אחרי “שפסקו זוהמתם” (שבת קמ”ו), עברו את כל ההכנה הטהרה והזיכוך והיו לקדושי עליון, קיימו וקבלו עליהם את כל התורה שקדמה לקבלת התורה, אז קרבו להר סיני. הקריבה ההיא כשלעצמה “דיינו” – תורה שלמה בתורת האדם. להרבה יגיעה זקוק האדם בכדי להגיע למדרגה שלפני קבלת התורה; לרכוש לעצמו את אותה השלמות שבתורה ש”קדמה לתורה”,

דרך ארץ אמנם קדמה לתורה כי זה כל האדם.

(מתוך כנסת ישראל, סיון תרצ”ח)


הרב זלמן שלמה אסבסקי (אסאווסקי) נולד בסביבות שנת תרמ”ה (1885) בפינסק. רב גאון מפורסם, מגדולי רבני ליטא. על אף גילו הצעיר היה רב בעיירה החשובה קופיאנסק שברוסיה ואח”כ רבה האחרון של ווילאמפול סלובודקה.

רק מעטים מכתביו של הרב זלמן שלמה השתמר. חיבורו “כרם שלמה”, שהיה בשלבי עריכה, אבד. נותרו בידנו רק מעט הכתבים שהדפיס. בשנת תרפ”ג פרסם הרב בקובץ “בית ישראל” (הוצאת כולל קובנה בסלובודקה) מספר מערכות גדולות מחידושיו. בנוסף לכך ב”כנסת ישראל” מובאים מאמרים שכתב: בדין כוחו כגופו (שבט תרצ”ח), משיחותיו של הסבא (סיון תרצ”ח) ו”עומק הלב” ניסןאיירסיוון תרצ”ט.

ביום כ”ח בסיון תש”א למד הרב גמרא יחד עם בנו, ר’ יהודה. הרוצחים הליטאים, שותפי הנאצים, פרצו לביתו ורצחו אותו באכזריות נוראית כשהוא רכון מעל דפי הגמרא. (מי שמעוניין בתיאור זוועות הרוצחים יכול לחפש במקורות המצוינים מטה).  

מקורות: ליטע עמ’ 1681, חכמי ליטא עמ’ 12, אוצר הרבנים 5694, לימודי דעת זכרון בנימין עמ’ ו.

מספר הצפיות במאמר: 54

בזכות הצדקה והחזקת התורה יגאל הקב”ה את ישראל / הרב קלמן קדישביץ הי”ד

בזכות הצדקה נגאל

האדם נברא בערב שבת, כדי שיכיר חסרונותיו, יפשפש במעשיו ויעסוק בתורה ובמצות, יתקדש וילך בדרך הישר
ברוך ד’ אלקי השמים והארץ אשר ברא את הכל בששת ימי המעשה ובאחרונה ברא את האדם בערב שבת. ואמרו חז”ל (בסנהדרין ל”ח) אדם נברא בערב שבת מפני מה וכו’ שאם תזוח דעתי עליו, אומרים לי יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר כדי שיכנס למצווה מיד. עיין שם. כי האדם אם אין הולך בדרך הישר, הוא גרוע מכל הנבראים שבעולם ויוביל לחרוב כל העולם כולו, מה שאין כן כל הנבראים שאינם יכולים להזיק רק הקרוב להם ולא הרחוק, ולכן נברא באחרונה להראות לו חסרונותיו כי גם המלאכים קטרגו על בריאתו ואמרו מה אנוש כי תזכרנו (בסנהדרין ל”ח) ולא על בריאת שאר הנבראים. (ובעירובין י”ג) נוח לו לאדם שלא נברא משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו. עיין שם. אבל כשמפשפש במעשיו ועוסק במצות ובמעשים טובים אזי הוא מבחר הברואים וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה (בשבת ל’) ולכן נברא האדם סמוך לקדושת השבת שגם קדושת השבת הוא מעת הבריאה, כדכתיב ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו (ובבא בתרא קכ”א) מועדי ד’ צריכין קידוש בי”ד, שבת בראשית אינה צריכת קידוש בי”ד. ופירש רשב”ם שבת בראשית קרי לשבת משום שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית. דבשבת ראשונה כתיב בו ביכולו ויקדש אותו עכ”ל. ויום השבת גם בבריאה נשתנה מששת הימים, כמבואר (בסנהדרין ס”ה) נהר סמבטיון יוכיח. ופירש רש”י, נהר אחד של אבנים ובכל ימות השבת שוטף והולך וביום השבת שוקט ונח עכ”ל. בעל אוב יוכיח, ופירש רש”י שאינו עולה בשבת עכ”ל. קברו של אביו יוכיח, ופירש רש”י דטורנוסרופוס כל ימות שבת היה מעלה עשן שהיה נידון ונשרה ובשבת פושעי גיהינם שובתין. עד כאן לשונו. ובמדרש פרשת בראשית פרשה י”א באריכות בזה שטורנוסרופוס בדק מה יהיה מעלה את אביו כל ימות השבת ועלה, וביום השבת לא עלה, ואחר השבת עלה. ושאלו לאביו ואמר לו שאחר מיתתו נעשה יהודי. והשיב אביו שאחר מיתתו בעל כרחך שומר שבת ונח ערב שבת. ומשום קדושת השבת מחויבים לקדשו בכניסתו ולהבדיל ביציאתו, להבדילו מימות החול. ולכן גם האדם אם הולך בדרך הישר מתקדש עצמו (וביומא ל”ט) אדם מקדש עצמו מעט, מקדשיו אותו הרבה. עיין שם (ובעבודה זרה כ’) וקדושה מביאה לידי רוח הקדש.  ופירש רש”י להשרות עליו שכינה. עד כאן לשונו. ולכן היו נביאים בישראל, אבל כשאינם שומרים המצות ובטל הקדושה גורם לביטול האמונה, כי יסוד האמונה הוא תורה ומצות שמביא לקדושה ואמונה.

הקב”ה משנה הטבע לגאולת ישראל
ובפרשת שמות כתיב ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ד’ אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור (ובקדושין ע”א) רבי אבינא רמי כתיב זה שמי וכתיב זה זכרי, לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביוד הא ונקרא באלף דלת. עיין שם. ביאור הפסוק כן, כי מצרים בעת שהיו ישראל שם היו עשירים מאד בכסף ובזהב כי בשנות הרעב בימי יוסף בא כל הכסף מכל הארץ למצרים בעד האוכל ונעשה מצרים ממלכה עשירה וגדולה בעולם, והיאך יעמדו ישראל נגד ממלכה כזו ולמרוד בהם. ולכן אמר הקב”ה למשה שיאמר לישראל ד’ אלקי אבותיכם, שהוא משנה הטבע כמו ששנה לאברהם שהצילו מכבשן האש וכן ליצחק כשאמר לו אבימלך מלך פלשתים לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד ונתייבשו אצל פלשתים המעיינות והאילנות לא עשו פרי. וכשראו כן באו אצלו לפייסו שימחול להם, וכמו שכתוב בתרגום יונתן פרשת תולדות פרשת רביעי. וכן ליעקב הצילו מלבן ומעשיו. ולכן גם לבני ישראל יעשה נסים ושינוי הטבע (ובברכות ז’) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מיום שברא הקב”ה את העולם לא היה אדם שקרא להקב”ה אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון. ופירש המהרש”א שם, שאדון מורה על שינוי הטבע, ואברהם הודיע בעולם שהקב”ה משנה הטבע. עיין שם. ולכן אמר זה שמי לעולם, היינו הויה, שפירושו היה הוה ויהיה, זה לעולם. אבל זכרי, היינו אדנות, שמורה על שינוי הטבע הוא רק לדור דור, היינו ב’ דורות, דור של יציאת מצרים ודור של ימות המשיח, שאז ישתנה הטבע, וכמו שכתוב מיכה ז’, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וכמו שכתב הראב”ד בפי”א מהלכות מלכים. עיין שם. ולדעת הרמב”ם שם קאי על העולם הבא כי הכל נרמז בתורה מה שיהיה עד עולם.

כל מה שיהיה עד עולם רמוז בתורה
ועיין ספרא דצניעותא פה דף נ”ה בביאור הגר”א שם, וזה לשונו והכלל כי מה שהיה והוה ויהיה עד עולם הכל כלל בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. ולא הכללים בלבד אלא הפרטים של כל מין ומין ושל כל אדם ומה שאירע לו מיום הולדתו עד סופו וכל גלגוליו וכל פרטיו ופרטי פרטיו, וכן של מין בהמה וחיה וכל בעל חי בעולם וכל עשב וצומח ודומם וכל פרטיהם ופרטי פרטיהם מכל מין ומין עד לעולם, ומה שיארע להם ושרשם וכו’, וכל זה כולו נכלל בפסוק בראשית עד נח, וכללו נכלל בפרשה ראשונה עד ברא אלקים לעשות. וכלל כללי הכללים בפסוק ראשון, בז’ תיבות, ז’ אלפי. כמו שכתב בפרק א’, שתא אלפי שני בשתא קדמאה. עד כאן לשון הגר”א. ועיין בזוהר פרשת בהעלתך דף קנ”ב אמר ווי להדיא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומילין דהדיוט, דאי הכי אפילו בזימנא דא אנן יכולין למעבד אורייתא במלין דהדיוטא ושבחא יתיר מכלהו וכו’ אלא כל מלין דאורייתא מילין עילאין אינון ורזין עילאין וכו’ תא חזי מלאכי עלאה בשעתא דנחתין לתתא מתלבשי בלבושי דהאי עלמא, ואי לא מתלבשי בלבושא דהאי עלמא לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל להון עלמא. ואי במלאכין כך, באורייתא על אחת כמה, כיון דנחתת לעלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל. והאי סיפור דאורייתא לבושא דאורייתא איקרא, בגין כך אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה דתחות לבושא דאורייתא וגו’. עד כן לשונו. וכן כתב הרמב”ן בפתיחת התורה וזה לשונו, יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב”ה ומפני זה ספר תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר פסול. עד כאן לשונו.  ועיין בזוהר פרשת וירא קף קי”ז בשית מאת שנין לשתיתא [לאלף הששי] יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה כבר נש דמתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא, אוף הכי נמי, וסימנך בשנת שש מאות שנה לחיי נח נבקעו כל מעינות תהום רבה. עד כאן לשון הזוהר. ובזה ייתישב מה שרבים תמהו מדוע במאה האחרונה נתחדשו בעולם כל החוכמות שבעולם, כידוע, ולא קודם מזה. אנו רואים שהזוהר שנתחבר זה יותר מאלף וחמש מאות שנה מרמז לזה וזה מופת חותך שהזוהר נתחבר ברוח הקודש.

אתחלתא דגאולה מתעוררת, אך להמשך בנין הארץ נחוצים תורה, תשובה וצדקה
וכאשר ברחמי שמים התנוצץ בימינו עמוד השחר של גאולה אתחלתא דגאולה ונתרבתה העליה לארץ ישראל ועשה פרי. ועיין בסנהדרין דף צ”ח ע”א אמר רבי אבא אין לך קץ מגונה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, ופירש רש”י מגולה מזה כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר. עד כאן לשונו. וכבר רמז לזה הגאון בעל יריעות שלמה בהקדמה. ועוד רמז לגמרא דברכות דף מ”ט אימתי בונה ירושלים ד’, בזמן שנדחי ישראל יכנס. עיין שם. אך כאשר גרמו העונות נתכסה הישועה לעת עתה, כי לבנין הארץ נחוץ שמירת התורה. ועיין בברכות מ”ט, כל שלא אמר תורה בברכת ארץ לא יצא ידי חובתו. ובירושלמי ברכות פ”א הל”ו, לא הזכיר תורה בברכת הארץ מחזירין אותו, שנאמר, ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו, מפני מה, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו נצורו, וגם לזה רמז הגאון הנ”ל שליט”א שם.

ד’ אמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. וקבלת התורה היה קודם ביאת הארץ וד’ רוצה בתשובה. ועיין בספרא דצניעותא בביאור הנר”א שם שכתב שביום הששי בבראשית מרומז הקץ, וסיים שם הגר”א, ואני משביע בחי העולמים שמי שיבין זאת לא יגלה. עד כאן לשונו. ומה שנתרבה הגלות בארץ ישראל מפני הישמעאלים, ואנחנו מחכים לד’ שיפולו כבר. כתב הבעל הטורים סוף פרשת חיי שרה על הפסוק על פני כל אחיו נפל, וסמיך ליה אלה תולדות יצחק, לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים, אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק. עד כאן לשונו. ועיין בסנהדרין דף צ”ח רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בעתה אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה. עיין שם. ובישעיה א’ ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ופירש הרד”ק ובצדקה שיעשו ישובו לה הגולים ממנה. וזהו ושביה בצדקה. עד כאן לשונו. וכן כתב במצודת דוד, ההשבה מן הגלות תהיה על ידי הצדקה אשר יעשו. עד כאן לשונו. ובזכות הצדקה והחזקת התורה שישראל עושין יגאל הקב”ה את כל ישראל ויביאם לארצינו הקדושה במהרה בימינו אמן.

(מתוך ההקדמה לספר תולדות יצחק)


הרב קלמן יצחק קדישביץ הי”ד, “הצדיק מלוטובא”, תלמיד ישיבת טאלז, מגדולי התורה וההוראה בליטא בדור שלפני השואה, נולד לאביו פסח מרדכי, באנרקסט-לוטבא שבליטא, בסביבות שנת תרל”ח (1888). הוא נשא לאשה את הרבנית מרת שינא טויבא בת הרב יצחק סאקראטאס הכהן. הרב קלמן יצחק נהג ללמוד כל היום בטלית ותפילין.

בשנות גלותו במלחמת העולם הראשונה שכן בעיר יעליסאוועמנדאד פלך דערסאן. אח”כ כיהן כרבה של אנישקט שבליטא. בשנת תרצ”ז (1937) הוציא לאור את ספרו תולדות יצחק ובו הערות על הש”ס, והפוסקים וחידושים, עם הסכמת הרב אברהם דובער כהנא שפירא ורבנים  נוספים.

השמדת יהודי אניקשט החלה בסוף יוני 1941. כשבועיים לאחר הכיבוש צוו כאלפים יהודי אנישקט לנטוש את בתיהם ולעבור לגור בבית המדרש ובחצר שלידו. האנשים הצטופפו בדוחק רב. לאחר זמן מה הוצאו היהודים ליער הסמוך בשיליאליס, שם הוחזקו תחת כיפת הרקיע למשך מספר שבועות בקור ובגשם. רבים חלו וגם מתו בתנאים אלו. הגברים והנשים הוצאו לעבודות כפייה, עד שבסוף יולי הוחזרו כל היהודים ליער ורוכזו שם גם כל יהודי הסביבה. בד’ אב תש”א (28.7.1941) נלקחו היהודים בקבוצות, על ידי ליטאים בהשגחת הגרמנים, לגבעות חול המרוחקות מספר קילומטרים מאנישקט. נאמר להם שהם הולכים למחנה עבודה ובקרוב יצטרפו אליהם בני ביתם. לפני הירצחם התעללו בהם הרוצחים והשפילו אותם תוך שהם מאלצים אותם לבצע “אימוני ספורט” משותים, מתישים ומחלישים, עד לכלות כוחם. עם הנרצחים בקבוצה הראשונה היה גם הרב קדישביץ שנורה עם קהילתו על שפת בור, בהיותו מעוטף בטלית ועטור בתפילין, בקדושה ובטהרה. לאחר מספר שבועות נלקחו לשם הנשים והילדים ונרצחו גם הם. הי”ד.

מקורות: אתרי ההריגה של יהדות ליטא – אתר יוצאי ליטא בישראל, אניקשט – באתר ויקיפדיה, דף עד באתר יד ושם, אתר רבנים שנספו בשואהיהדות ליטא – שלשה כרכים.

מקורות נוספים: רבני ליטא עמ’ 4, פנקס הקהילות ליטא עמ’ 154-155, 344, יהדות ליטא תמונות וציונים עמ’ 95, 235, חורבן ליטע עמ’ 199-200.

מספר הצפיות במאמר: 19

דרשת שבת הגדול א, חלק 1: סימני הטומאה בשאלת הבן הרשע / הרב אהרן וואלקין הי”ד

תמונת הרב אהרן וואלקין הי"ד

והיה כי יאמר ואליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה שסוף התורה עתידה להשתכח מישראל. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות בנים ובני בנים (מכילתא פרשת בא, כו).

והנה הדעה הראשונה שבמכילתא, כי בשורת השאלה של “מה העבודה לכם” היתה בשורה רעה, היא דעה מובנת, לפי שידוע ששאלה זו היא שאלת הרשע. ובוודאי לא טובה הבשורה שיעמדו שואלים כאלה בקרב בנינו.

אבל הדיעה השניה כי בשורה טובה היתה זאת, תמיהה היא. כי לשמחה מה זו עושה בבנים כחשים כמו אלה. ועוד מה נפלאת היא הסתירה של שני המאמרים הללו הבאים כאחד על פסוק אחד, והם מתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה.

הנה כבר טרחו הדייקנים והפרשנים למצוא סימני הטומאה שבשאלת הרשע, דאי משום שאמר מה העבודה הזאת “לכם” והוציא את עצמו מן הכלל, והלא גם החכם מוציא עצמו מן הכלל באמרו מה העדות גו’ אשר צוה ה’ “אתכם”. ועיין בירושלמי פרק ערבי פסחים הלכה ד’ שבאמת מגיה הגרסא בבן החכם ושינה, אשר ציווה ה’ “אותנו”, והיינו מטעם זה, דאילו לגרסא דידן “אתכם” מוציא גם הוא את עצמו מן הכלל, ומה בינו לבין הרשע.

והנראה לי ליישב גרסא דידן, דשפיר מצינו סימן טומאה גדול ברשע. והוא על פי מה שאמר הכתוב שמע בני מוסר אביך, האי “מוסר” דקאמר הכתוב אין פירושו לשון תוכחה, כמו שמורגלים אנו לפרש תמיד לשון מוסר. אלא פירושו “מסורת” מלשון מסירה. וכוונתו כלומר אותן הדינים והמצוות והמנהגים שמסר לך אביך, מחויב אתה לשמוע, דמפני שלא רבים יחכמו להבין חכמת תורה הקדושה וטעמי מצוותיה ואפילו החכמים הגדולים אין בכחם לירד לסוף דעת התורה, מפ”י חכמתם. וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בקהלת, אמרתי אחכמה, אבל היא רחוקה ממני. ומי בא בסוד ה’ להבין סודותיו ותכלית הידיעה הוא שנדע שלא ידענו. משום הכי מדרך השלמים להיות זהיר במסורת אבות, וכל אותן הדינים ומנהגים שהיו קדושים אצל אביהם, יחזיקו גם הם את הדבר לקדש. בוא קורא יקר ואחווך עד היכן היו השלמים ששכלם רחב להבין מעצמם ובכל זאת היו נזהרים במסורת אבות, הן בחולין (דף צ”א ע”ב) אמרו חז”ל כתיב ויצא יעקב גו’ וילך חרנה, אמר יעקב אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואנכי לא התפללתי, כך יהיב דעתיה למיהדר מיד קפצה לו הארץ. יעויין שם. הרי שמתחלה לא יהיב יעקב דעתיה להחזיק מקום הזה לקדוש, שראוי להתפלל שם, ומשום הכי עבר עליו, אחרי שהוא בעצמו לא מצא בו שום יתרון קדושה. רק שלבסוף חזר מדעתו זה, ואמר שאף על גב כשהוא לעצמו לא יבין בשכלו למה החזיקו אבותיו מקום זה לקדוש, מכל מקום לא בחכמה יומדד כח הקדושה, ואחרי שאבותיו התפללו במקום הזה ומצאו אותו לקדוש, אינו רשאי הוא לבנות על שכלו ודעתו, ומשום הכי חזר גם הוא להתפלל שם. והנה רגילים אנו לשמוע מפי המתפלספים ומתמשכלים, כי המה אינם מהפתאים המאמינים לכל דבר שיאמרו להם הסבתות הזקנות. ואותו הדבר שלפי דעתם ושכלם לא ימצאו בו קדושה, לא יוכלו לשמרה בקדושה.

אבל מה נואלו אפוא האנשים הללו, להעמיד על דעתם הפעוטה בדברים העומדים ברומו של עולם, אשר גם ידיעה בתחלה לא היה להם מעולם על זה. וכי שכלם רחב יותר משכל יעקב אבינו, ובכל זאת גם הוא לא עמד על דעתו ושכלו בדבר כזה שהיה לו מסורת אבות. ומכאן תוכחה מגולה לכמה צעירי עמנו אשר ערו עד היסוד גם ליסודות התורה, כגון שבת, תפילין, ציצית וכדומה, באמרם שלא יבינו בשכלם קדושת תפילין וציצית מהו. ומה יום מיומים שישמרו את השבת בקדושה מיוחדה. אבל איך לא יבושו לזכור, איך שאבותיהם החזיקו את העניינים לקדוש עד שמסרו נפשותיהם על זה. ומקומות שאבותיהם ואבות אבותיהם החזיקום לקדוש, איך לא יבושו לדורסם ברגל ולעבור ולבטל המקום הזה. והרי הראינו לדעת שמדרך השלמים האמתיים להחזיק ולשמוע במסורת אבות בלבד.

ובכך זאת אם בא לשאול טעמי המצוות גם כן, נוכל לתת לו השם “חכם”, אחרי שמקיים המצוות כאשר באו בקבלה, גם אם לא ימצא הטעם, רק שאחר כך טורח ויגע לשאול ולבקש הטעם, אין זה מזיק כל כך. לא כן אותו הבן אשר הוא בעצמו בודאי לא ישמור המצווה הזאת שאינו מוצא בה טעם, ואינו רוצה גם לשאול ולהטריח אחר ידיעת הטעם, אלא שיתאמץ עוד להשפיע מרוחו גם על אביו שגם הוא יסור מאיוולתו, לשמור מצוות שאין בהם טעם. זהו סימן הטומאה שברשע. וזהו שתציין התורה אצל שאלת החכם כתיב והיה “כי ישאלך” בנך, כלומר כיון שבא בדרך שאלה, ולא בתור מצוה ומפקד, הרי הוא חכם, ואצל הרשע כתיב והיה כי “יאמרו” אליכם, דכיוון שאינו בא כשואל, כי אם אומר, מצות ומפקד גם לאביו שיסור מדרך הקדש, הרי הוא רשע גמור.

והנה כאשר נבוא להתבונן במצב צעירנו על פי סימן טומאה הזה, אז תמונה מבהילה תצא לפנינו, לחשוב כולם לרשעים כי הלא אצל מי מבנינו לא נמצא סימן טומאה הזה, שכולם לבד שלא “ישאלו” מאבותיהם. אלא עוד “יאמרו” להם שיסורו גם הם מדרך ה’. אכן באמת כאשר נעמיק לראות אז נראה כי לא כצעקתה הבאה עשו, ועוד נמצא בהם זכותים גדולים ומסירת נפש ממש על קדושת הדת והתורה, אשר שלהם גדול משלנו.

(מצח אהרן, חלק ב, דרוש א לשבת הגדול)

הרב אהרן וואלקין הי”ד מגדולי הפוסקים, הדרשנים ומרביצי התורה בליטא, נולד בשומיאטש שברוסיה הלבנה בשנת תרכ”ה לאביו ר’ יעקב צבי. למד בישיבת וולוז’ין והתחבב מאד על ראש הישיבה הנצי”ב, שכן בלט מאד בהתמדתו ובכשרונו. בהיותו בן 18 התחתן עם רחל סורוצקין, בת למשפחת רבנים מפורסמת ברוסיה. לאחר נישואיו החל ללמוד בכולל בקובנא אצל רבי יצחק אלחנן ספקטור, ממנו נסמך להוראה ולדיינות. תוך זמן קצר נבחר, בגיל שלושים, לכהן כרב בגרוזר בליטא במקום רבי יצחק יעקב רבינוביץ שהתמנה לרב העיר פוניבז’. הרב ניהל ישיבה בגרוזר. שמו התפרסם בזכות ספר הדרשות שהדפיס, שהתפרסם בחמש מהדורות והקנה לו שם ברוסיה ובליטא.

בשנת תרס”ה התמנה לרבנות בעיירה שאד, ובשנת תרע”ב נתקבל כרב ואב”ד בעיירה אמציסלאב (צ’יסלאוו) אשר ברוסיה הלבנה.

בהיותו רב באמציסלאב נעצר על ידי השלטון הקומוניסטי בשל מלחמתו ביבסקציה ונכלא למשך מספר חודשים. גם במעצרו המשיך ללמוד ולכתוב חידושי תורה. חבורו חיבורו “בית אהרן” על מסכת בבא קמא נכתב בכלא, ובהקדמת הספר כתב המחבר: “וכתלי בית האסורים יוכיחו בשעה שגם עלי עבר כוס התרעלה להיות יושב כשבוי בצל קורתם וכו’, שמה ישבתי נגדה נא המון כל אסורים, הרוצחים והגנבים וכל ארבע אבות מזיקים וכתבתי את חיבורי”.

לאחר מאמצים רבים הצליח הרב להמלט מרוסיה בדרך נס, והגיע לפולין, שם התקבל לכהן כרבה של פינסק הגדולה, ובהמלך כהונתו איחד את קהילת פינסק עם קהילת קארלין הצמודה לקהילת פינסק קארלין.

הוא התפרסם כאחד מגדולי פוסקי ההלכה, והשיב תשובות לכל רחבי מזרח אירופה. כמו כן, היה פעיל גדול בעניינים ציבוריים. הוא השתתף בכנס היסוד של אגודת ישראל בקטוביץ בשנת תרע”ג ונשא שם דברים. בשנת תרפ”ב יצא יחד עם הרב עזריאל הילדסהיימר מגרמניה לסיור באנגליה ובארה”ב לצורך פרסום האגודה ורעיונותיה. במהלך מסעו הוצעו לו משרות רבונת מכבודות בארה”ב, אולם הוא סרב להן. כמו כן השתתף בכנסייה הגדולה בווינה.

מחבר “בית אהרן” על מסכתות בבא מציעא, כתובות ובבא קמא (תרס”ה, תרע”א, תרפ”ג), “מצח אהרן” דרושים (תרס”ח-תרפ”ו), “חושן אהרן” על חושן משפט (תרפ”ז, תרפ”ח), שו”ת “זקן אהרן” (תרצ”ב-תרצ”ח) ופירוש סביב ליראיו על ספר היראים (תרצ”ה).

עם פרוץ השואה הועבר על ידי הנאצים לגטו פינסק. גם בזמן המלחמה המשיכו להגיע אל הרב שאלות מקרוב ומרחוק, והרב המשיך לענות ולהורות. הרב  נרצח בגטו סמוך לפסח תש”א.

מקורות: ויקישיבה, אתר קדם, ויקיפדיה,ספר זכרון לקהילות ליטא, תולדות הרב הי”ד מאת בנו הרב שמואל וואלקין בספר זקן אהרון ח”ב (ניו יורק תש”א). וראה תולדותיו בפירוט במאמרו של הרב אליעזר הכהן כ”צמאן, נעימות התורה, ישורון (2002), הקולמוס והספר, עמ’ תתצא.

יזכור בספר זקן אהרן

מספר הצפיות במאמר: 21

דברי שמואל, מאמר א, חלק 1: מדוע בכה ר’ יוחנן בן זכאי / הרב שמואל רובין הי”ד מרודושקוביץ

שעורים

ת”ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה וכו’ (כתובות ס”ו:)

להבין ולחוש מה שרבן יוחנן בן זכאי הבין וחש נוכל גם אנחנו בעת שנחדור מעט אל תוך המאמר ולהבינו מה שרבן יוחנן בן זכאי בכה זאת נבין, וגם אנחנו בכה נבכה עמו. ולא דמעות פשוטות נוזלות מעינינו כי אם דם תמצית לבנו מהול בדמעותינו, בעת שנראה בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר והננו ללעג ולקלס בגוים, והננו נעים ונדים לגולים מארץ לארץ וממדינה למדינה. ואם אמנם זאת עוד אפשר לטובת קיומנו בזמן הגלות כי בעת שהננו משנים את המקום שלנו לארץ אחרת למקום אשר לא יכירונו במצבנו שהיינו בהמקום שיצאנו משם, אז לא יבושו בני עמנו לעשות מסחרים גם לילך בחצרות לקנות אפילו סמרטוטים. בביתם היו אפילו אדונים גבירים וכאשר מוכרחים לילך במדינה אחרת אז לא יבושו לעבוד אפילו מלאכה בזויה, וזאת היא אפשר לאשרנו להושע מדלותנו ומלחצנו. וכאשר נחדור בעמקי נפשותינו איך שתפולנה בערך חיינו, ואז הננו רואים איך על פת לחם יפשע גבר ויסיר ממנו רגש האנושי וכבודו יחולל. שוה נא בנפשך, איש בעל מוח חושב מחשבות ולב הוגה דעות ייפרד מארץ מגורו אשר שם היה בעל דעה איש הרוח, ויגורש לארץ אחרת אשר שם מוזרים לו חיי הארץ ושפתם וכתינוק שנולד יחל להתלמד שפת הארץ ונימוסיה ומשליך אחרי גוו כל כבודו ואישיותו, עושה מעשה מסחר כאלה שאינה לפי רוחו ונפשו להשיג לחם עבורו ולשלוח הביתה כסף בעד אשתו וילדיה. ובעת שנראה זאת בעינינו, עיני אחים, צרות ותלאות עמנו יעקב סבא אשר יסבול בארצות גלותו ותמיד ילך מדחי אל דחי. ולמרות שיבוא איש הישראלי לאמעריקא וילקט פרורים ועוד יתן כסף די מחיר הפרורים, ולא די שלא ייכבדוהו עבור זאת שהוא ישתדל שלא יאבד כל דבר ויוקיר המחיר מכל סחורה תהיה אפילו בזויה, וגרי הארץ ישיגו כסף הרבה וחשוב במחיר הפרורים, אלא עוד יקראו אחריו מלא ויתרחקו ממנו. והלא אז בעל כרחנו אם גם נהיה קרי רוח מאד, גם אז כאשר מעט במתינות נחדור על זאת, בכה נבכה בדמעות שליש ודם נוזל בדמעותינו על עמינו האומלל אשר במחיר כחותיו הרעננים וכישרונותיו הנעלים ישלם בעד הפרורים שילקט מבין גללי בהמתן של ערביים, והם הערביים עוד יביטו עלינו בשאט נפש. ולכן בכה נבכה גם אנחנו עם רבנו רבן יוחנן בן זכאי על בני ובנות נקדימון, אצילי בני ישראל, אשר הזמן בוגד בהם ויעמידו אותנו למטרה לחצי לעג השאננים ובוז לגאיונים. ולהבין בטח אנו מבנים מדוע בכה רבן יוחנן בן זכאי, הוי ואבוי גם אנחנו נזעוק מרה עם רבנו על רע גורלנו בתבל, רחמנא ליצלן.

(דברי שמואל, מאמר א)

בשנת תרפ”ח יצא לאור בווילנה הספר “דברי שמואל” מאת הרב שמואל רובין הי”ד מהעיירה רודושקוביץ שליד ווילנה. הספר מכיל ארבעה עשר עמודים וכולל שני מאמרים (מאמר א: מעשה ברבי יוחנן בן זכאי. מאמר ב: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד).

בפתיחת הספר פונה הרב המחבר אל הקוראים:

קוראים נכבדים! הנני נותן לפניכם היום חבורי זה “דברי שמואל” בו תמצאו רעיונות קדושות לנצחיות תורתנו הקדושה ועמנו מה שחדשתי בעזרת ה’ יתברך החונן לאדם דעת, בצירוף דברים יקרים מה שראיתי בספרי דרוש השייכים להענינים המובאים מספרי. והנני מקוה לה’ כי מספרי זה מעט מעט הכמות ורב האיכות תתענגו ממנו ותזכרו את שמי לטובה.

המחבר שמואל רובין.

מתאריכי ההסכמות שנתנו לספר ניתן לראות שהספר חובר שנים רבות לפני שיצא לאור, וייתכן שפרסומו נדחה מפני צוק העתים ומצב כלכלי קשה.

תמונת הרב מאיר רבינזון זצ"לרבה של רודושקוביץ, הרב מאיר רובינזון זצ”ל, כותב בהסכמתו, בט”ו באדר תרע”ב: אנכי אקבל בלי נדר הספר “דברי שמואל” מהרב המופלג ושלם ר’ שמואל בהרר”י ז”ל רובין שליט”א, באשר מכיר אנכי אותו לאיש המעלה ויקר ערך ובעל כשרון להטפה.

הרב זעליג ציוני, רבה של הורודוק כותב בשנת תרע”ד בהסמתו: עבר דרך פה הרב המופלג ויקר דרשן מצויין מו”ה שמואל בהרר”י ז”ל רובין יחיה והראה לפני את חבורו “דברי שמואל” על אגדות ומאמרי חז”ל אשר מבאר אותם על פי דרך תורתנו ואת כל קודשינו, לכן גם ידי תיכון עמו ומצוה לקרב את הרב המחבר הנ”ל בכל מאי דאפשר, וגם אנכי אקח ספר אחד בלי נדר.

פרטים על תולדותיו של הרב שמואל רובין הי”ד ניתן למצוא בספר הזכרון לקהילת רודושקוביץ (תמונה 199):

כיובל שנים עבדו באמונה על טהרת הקודש, שני השמשים הראשיים בעיירה: ר’ ירחמיאל בן הנדל, איש פקח ורצוי למתפללים, שעמד על משמרתו בתום לב בבית הכנסת הגדול והשלים את התהלים בכל יום. בנו ר’ יחזקאל רובין היה איש עליז וחביב ועסק בתורה כל ימיו. אף זכה לגדל בנים מופלגים בתורה ומדע כר’ שמואל רובין והד”ר ישראל רבקאי (רובין).

הד”ר ישראל רבקאי כותב על אחיו בספר הזכרון לקהילת רודושקוביץ (תמונה 186): אחי שמואל (רובין) – בעל תוכן נפשי מורכב היה… ברצותו כמשכיל נאמן לחיות מעמל כפיים ובמאסו בעסקי תיווך מסחרי, קפץ לא פעם ועבר ממקצוע פרודקטיבי אחד למשנהו; בהיותו כבר אב למשפחה למד את מקצוע השענות, אחר כך מלאכת הבורסקאות. בעודנו צעיר הכשיר את עצמו למלאכת שוחט ובודק, נסע לאמריקה ועבד ב”שאפ”… ואך כלפי דבר אחד היתה לו יציבות נפשית – כלפי זיקתו להשכלה וציונות. תמיד עיין בספרים, תמיד למד דף יומי – ב”דברי ימי ישראל” לצבי גרץ. כשמוכרח היה למצוא את פרנסתו ב”מלמדות” היה מלהיב את תלמידיו בפרקי תנ”ך שהיה מוסרם ומסבירם ברוח השכלה ובאש קודש כאחת. היה גם נואם מחונן, הוגה דעות מקורי. כתב כמה מחקרי דרוש ואף פרסם ספר קטן בשטח זה.

(וראה את דברי ד”ר ישראל ברקאי עם אביו הרב יחזקאל, שם בתמונה 183).

בסוף ספר הזכרון (תמונה 225), ניתן למצוא ברשימת קדושי העיירה את משפחת הרב שמואל הי”ד: רובין שמואל, אשתו חסיה ובניהם ירחמיאל וישראל.

בדפי העד של “יד ושם” ניתן למצוא דפי שכתבה רבקה רובין, אלמנת ד”ר ישראל רבקאי (רובין). היא כתבה על הרב שמואל ב”ר יחזקאל ורחל לאה שהיה מלמד ושוחט, ושם אשתו חאשה הינדה, והיו להם שני ילדים: ירחמיאל (נולד בשנת 1915) והנדל (נולדה בשנת 1920).

בפתיחת הספר “דברי שמואל”, מזכיר המחבר את הנשמות הקדושות של הוריו, חותנו ובנותיו. שם ניתן לראות שבתו ביילא נפטרה בי’ באב תרע”ו, ובתו שרה פעשע נפטרה בכ”ז בטבת תרפ”ד.

קהילת רודושקוביץ הושמדה בשנים 1941-1942. הי”ד.

יהי רצון שבפרסום מאמרים אלו באתר זה, נעשה נחת רוח למחבר הי”ד שביקש מאתנו להתענג על דבריו ולזכור את שמו לטובה.

 

מספר הצפיות במאמר: 36

שורש מחלקות ודוד ורבו של יואב האם יש להכרית נקבות עמלק / הרב חיים ראובן רובינשטיין הי”ד

מרתף השואה

ב”ה יורבורג (ליטה)

דודאי ראובן. בבבא בתרא דף כ”א, ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי וכו’ כי ששת חדשים ישב שם יואב עד הכרית כל זָכָָר באדום, אמר ליה והא אנן זֵכֶר קרינן, חד אמר קטליה וחד אמר לא קטליה. במאי פליגי. גם קשיא וכי לא ידע יואב ורבו שנצטוו שאול (שמואל א,טו) והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק, ונענש על עברו, ועוד מצינו בברכות ג׳ מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים ואחר כך שר צבא למלך יואב, ואם כן לא עשה מעצמו.

על כן נראה לי שתלוי במחלוקת (יבמות ע”ז) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, רבי שמעון אומר, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם. ואם כן יש לפרש גם כן “זָכָָר” ולא “זֵכֶר” מטעם (קידושין ד’:) דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, היינו להכרית הלוחמים הזכרים, וגם הנקמה בזכרים יען שחתך המילות וזרק כלפי מעלה, לפי טעם דרש זה לא קטליה, וציווי שמואל אל שאול רק לשעה נצטוו.

ולמאן דאמר דקטליה, לא דריש טעמיה דקרא ולא נתגלו טעמי תורה כמובא במסכת סנהדרין דף כ”א וגזרת הכתוב הוא להכרית גם הנקבות ואפשר גם כן שנולד משורש פורה ראש ולענה, בסנהדרין צ”ט אחות לוטן תמנע, תמנע הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. וברי״ף לא רצה לקבלה דהוה ממזרת ואם כן הצורך לעקור כל “זֵכֶר”. והמורה נבוכים ח”ג פרק נ’ שהשם יתברך צווה למחות זכר עמלק לבד, ועמלק אמנם היה בן אליפז מן תמנע אחות לוטן, אך שאר בני עשו לא צווה להרגן, נמצא שרבו של יואב ודוד פליגי בסברות הנ”ל, ואלו ואלו דברי אלקים “חיים” כחגיגה  ג’ ועירובין נ”ג וניתנו מרועה אחד. חיים ראובן רובינשטיין רב פה.

בית ועד לחכמים, תרפ”ד, סימן תרנ”ט

הרב חיים ראובן רובינשטיין, נולד בשנת 1888. בתל תלפיות תרע”א (ובספרו תפלת חיים) מובא מכתב ממנו שנכתב מפרנקפורט א”מ. הוא שימש כדיין קהילת יורבורג בשנותיה האחרונות, וסייע לרב בהכוונת הקהילה. הוא היה דורש בדברי תורה

רבה של יורבורג

בבית הכנסת. בביתו היתה ספריה תורנית גדולה. ימים ולילות הקדיש הרב רובינשטיין למחקרים בתחום היהדות והוציא בנושא זה את הספרים “תפלת חיים” ו”דברי ראובן” על חשבונו הפרטי. ספריו תורגמו לגרמנית למען יהודי גרמניה. את רוב הספרים היה מחלק במתנה על מנת להפיץ דעת תורה ברבים. לאחר פטירת רבה של יורבורג, הרב אברהם דיאמנט זצ”ל בשנת 1940, כיהן במקומו הרב רובינשטיין כרב הקהילה שנה אחת בלבד. הרב דיבר בחביבות ונחת עם כל אדם וסייע לרבים מבני עירו לעלות לארץ בנישואים פיקטיביים, וסיפק להם את התעודות הדרושות.

השואה בליטא התחילה מיד עם פלישת קלגסי הנאצים לליטא. מעטים הצליחו להימלט. קהילות קטנות נחרבו עד היסוד על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים, כבר בימים הראשונים לפלישתם, רכושם נשדד ובתיהם נהרסו. למעשה, רק שלוש קהילות התקיימו זמן ממושך יותר, והן, וילנה, קובנה ושבלי, בהן הוקמו גיטאות ליהודים ברבעים קטנים. בפונוביז’ וקיידני היו מחנות עבודה בלבד. יהודי הגיטו נצטוו לענוד טלאי צהוב. הזקנים, הילדים והחלשים הוצאו להורג, בקובנה בפורט ה-7 וה-9, ובווילנה בפונאר.

כשפרצו הנאצים ליורבורג, היה גורלו של הרב מר כגורל כל בני עדתו. תקופה הראשונה לאחר הכיבוש, שלטו הליטאים ביורבורג. המשטרה הליטאית היא זו שפגעה ביהודים, חייבה אותם לעבוד עבודות בזויות, חייבו את היהודים להרוס את בית הכנסת המפואר מעץ שעמד בעיר מאות שנים.

הרוצחים אנשי המשטרה החשאית התעללו ברב ואילצו אותו בשבת 28.6.1941 להביא את ספרייתו העשירה ואת כתבי היד שלו בעגלת יד לערמה הגדולה של כל ספרי התורה וספרי הקודש, שהועלו באש בחצר בית הכנסת, כשקהל היהודים, גברים ונשים, הוכרחו להתבזות, לשיר ולרקוד בעוד ההמון עומד מסביב , חוגג ושמח. אנשי אינטליגנציה ורופאים יהודים הוצאו להורג, לאחר שהושפלו ועונו בידי ליטאים מקומיים.
ב-3 ביולי 1941, ח’ בתמוז תש”א, עצרו אנשי משטרה גרמניים בעזרת הליטאים, 322 יהודים, הובילו אותם לבית העלמין היהודי ושם ירו בהם לתוך בורות שנחפרו מראש. הרב הושפל על ידי בני העוולה ועונה למוות, כשנרצח בחודש אב תש”א, יחד עם בני קהילתו בבית העלמין.
בחודשים יולי – אוגוסט נמשכו האקציות במיוחד נגד קשישים וחולים. ב- 4 בספטמבר 1941 נעצרו 520 נשים וילדים. הם נאסרו בבניין בית הספר היהודי במשך 3 ימים ואח”כ הועברו לחורשת סמלינינק הסמוכה לעיר, שם נורו למוות באש מקלעים ורובים. כמה צעירות הצליחו לברוח משם. כעבור שבוע הוצאו להורג כל היהודים שנותרו בעיר.

מקורות:

יידישע שטעט, ספר זכרון לקהילת יורבורג ליטא, מירושלים לליטא – קהילת יורבורג, רבנים שנספו בשואה.

בתמונה: הרב אברהם ב”ר אשר דיאמנט זצ”ל, רבה של יורבורג.

מספר הצפיות במאמר: 38

עשה את המוטל עליך להיטיב, לתקן, להושיע ולנחם / הרב יצחק שמואלוביץ הי”ד

תמונת ישיבת לידא 1913

ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש:

והנה דמעת העשוקים – ואין להם מנחם!

ומיד עושקיהם כח – ואין להם מנחם! (קהלת)

בן אדם! רק בשעת התחדשות פנימית, בשעת טהרת הנפש והזדככות הנשמה, רק בשעה זו יכלת להביע דברים כאלה!

דרך המלים המעטות האלה נשקפת נפש מרגשת בצער האדם, נפש סובלת ומתענה יחד עם כל האומללים, הנענים ונדכאים!

מה גדול, מה נשגב הצער הזה!!

התדע מי זה מצטער? השכינה אשר בקרבך! האהבה הנצחית, הקדושה העליונה, הגבורה האלקית!

ומה עמוק, מה נורא הצער הזה!

אנשים מצטערים, נענים, סובלים, נדחקים ונרמסים תחת רגל גאוה – היחיש הקץ ליסוריהם, לענוייהם?! היבוא להם מושיע וגואל?!

אין להם מושיע!!

אנשים הולכים שחוח תחת משא יגונם הגדול המעיק עליהם, אנשים תועים בגיא צלמות, חלקלקות ואפלה, חושך ואפלה מסביב – חושך ואפלה גם בתוך נפשם – ומוצא אין! ורע להם, ומר להם… אין תקווה… היאוש מתגבר…

היופיע להם מנחם – זה שיגלה לפניהם את האור האלקי שבנשמתם; זה שיעודדם, שיחזקם, שיפיח בעצמותיהם היבשות, הנמקות, רוח של חיים, של תקוה, של בטחון ־ היבוא?! היופיע?! – – אין ל הם מ נחם!!…

פה מגיע, צערך, בן אדם, למרום פסגתו!

גם מנחם אין להם, לאומללים האלה!… וסובלים המה בלי קץ, בלי אחרית… ואחיהם בני האדם – רעים המה! נחשים וצפעונים המה!… אינם מרגישים בצער אחיהם האומללים, אינם מושיעים, אינם מנחמים!!…

אולם לאט לך, בן אדם! אל תוציא משפט!…

אתה מרגיש בצערם התהומי של אחיך, בני האדם האומללים? כן

היה אתה להם למנחם!!

לך אל הנענים והנדכאים – והוצאת להם את נפשך, ושפכת עליהם את אהבתך הבוערת, והבערת בם את אש האלקים – והוקל להם, וחם להם, ואור להם!

ואל ה”מאושרים” השבעים תבוא, בן אדם! והשמעת להם את קול האלקים, ואצלת מרוחך, רוח הקדש, עליהם, ועודדת בקרבם רגשי האהבה הנצחית, וגם הם יעשו כמוך!

ואל הפושעים ה״עושקים” תבוא, והוכח תוכיחם על חייהם המקולקלים, וקרא תקרא אותם לתשובה, לחרטה!

אל תקבל, בן אדם, אל תתאונן על צער אחיך, כי מלא תמלא את תעודתך הקדושה בחייך! אל תתאונן, אל תצטער – כי עשה תעשה את המוטל עליך – להיטיב, לתקן, להושיע ולנחם!

כן הוא, אח אומלל! אם נפשך נקרעת לגזרים מצער עמק ומיסורים נוראים, אם סובל אתה מכאובים פנימיים איומים, אם המון פגעים ונגעים באים עליך ומרגיזים מנוחתך, שודדים ממך את היקר והאהוב עליך ומאימים גם על נפשך לקחתה – הוי, אח נענה! אם בשעה רעה ומרה כזאת מתמלטים מפיך דברים נוראים על האלקים ועל החיים ־ דע, כי טועה אתה!

כי בזה שאתה מצטער וסובל בנפשך מן המקרים והפגעים הרעים הבאים עליך – אתה בעצמך אשם!

כי לו התקרבת באותה השעה הנוראה אל ה’ אלקיך מקור האהבה והסליחה, החסד והרחמים; לו היית נכון לחבק בזרועותיך, את כל אדם, את כל חיה, את כל עשב – לאמץ היטב, היטב אל הלב את כל הטבע, את כל היקום, את כל הבריאה ולאהב בלי קץ ובלי תכלית, בלי כל שכר וגמול –

לאין ולאפס היו כל היסורים והפגעים שבאו עליך!

אז היית פושט את צווארך לשחיטה בקריאת “שמע ישראל”!

אז היית עולה על המוקד ושירי תהלים בפיך!!

(מושיע ומנחם, מתוך “ממקור הנצח“)

הרב יצחק שמואלוביץ הי”ד, מחנך, סופר, עסקן ציבורי והוגה דעות מעמיק, נולד בשנת 1893 וגדל בתורה בישיבות ובעיקר בישיבתו של הרב יצחק יעקב ריינס זצ”ל לידא. הוא היה ממייסדי ומנהלי רשת החינוך הציונית דתית “יבנה” בליטא. בשנת 1916 ייסד בווילנה את אגודת “צעירי מזרח” והיה מבוני ומראשי התנועה הדתית “צעירי ישראל”. כיהן כסגן מנהל בקורסים למורים של תנועה זו ולימד בסמינר למורים של “יבנה” בטלז.  בשנת 1928 ייסד את הגימנסיה החרדית (“האוניברסלית”) “יבנה” בקובנה וניהל אותה עד הכיבוש הסובייטי ב-1940. היה המייסד והעורך של כתב העת “הנאמן” (תרפ”ח-תרצ”א) וממייסדי ביטאון היהדות החרדית בליטא ה”אידישער לעבן”.

בשנת תרצ”ב פרסם בקובנה חוברת בשם “ממקור הנצח”. בפתיחת חוברת זו כותב המחבר:

הדברים, הניתנים בזה לפניכם, הם פרי הגות רוח, שבאה מתוך תפלה ומתוך עיון בכתבי הקדש ובמאמרי חז”ל, אשר הרגשתי חובה בנפשי לפרסמם: אולי ימצא בהם מי מאחי, כמוני, אי־איזה נוחם לנפש ומרפא לנשמה בתוך סערת החיים ומהומות השטן של הדור; אולי תתרקם על ידם איזו מחשבה קלה בלב המרוחקים בזרוע ממקור חייהם – לשוב ולהתקרב אל תורת ה’, נביאיו וחכמיו – אל מקור חיי הנצח!

המחבר מציין את תוכנתו להוציא לאור ספר כסדרה של חוברות, בכדי להקל על הקונים, והוא מבקש מהקוראים:

והיה אם בקראכם, אחי, את הדברים האלה ושמעתם בהם את הד קול לבכם אתם – אל נא תאחרו מבוא בקשר את המחבר ומהביע לפניו את הגות לבכם, כדי שיקוים בנו: “יחד לב וגל אבן מפי באר מים” – על ידי יחוד הלבבות של השואפים לחיי אמת וטהרת הלב יגלו בארות מים חיים של תורה הקדושה, יפתחו מעינות הישועה ושאב נשאב מהם כולנו בנערינו ובזקנינו, הקרובים והרחוקים – נטהר לבנו לעבדו בלבב שלם ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו!

הרב יצחק נשא לאשה את אלה שמואלוביץ לבית שוורץ, מחנכת בבתי ספר “יבנה”, עסקנית, בתחום החינוך החרדי, מנהיגת “בנות יעקב” בליטא ועורכת ביטאונן. יחד עם רבים מגיטו קובנה, גם בני הזוג וילדיהן נלקחו להשמדה באקצייה ביום ה’ בתשרי תש”ב (26.9.1941), הי”ד.

עוד ראה אודות הגימנסיה הראילית העברית בקובנה מיסודו של הרב יוסף צבי קרליבך הי”ד בויקיפדיה.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 32

ראש השנה למעשרות / מתוך “חובת הארץ” מאת הרב משה קרביץ הי”ד

ספר חובת הארץ מאת הרב משה קרביץ הי"ד

א) באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות וירקות ובט”ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות. כיצד תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות (היינו שגדלו באופן שראוין לאכילה) לפני ראש השנה של שלישית אף על פי שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישין מהן מעשר שני. וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט”ו בשבט של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו אחר כך בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט”ו בשבט של רביעית. אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט”ו בשבט מתעשרין להבא (סימן של”א סעיף קכ”ה).

ב) הירק בשעת לקיטתו עשורו. כיצד אם נלקט ביום ראש השנה של שלישית, אף על פי שבא לעונת המעשרות ונגמר בשניה, מפרישין ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית, מעשר שני. וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן, הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית. כיצד אם נלקט בשלישית אחר ט”ו בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני, אף על פי שנגמרה בשניה. וכן אם נלקט ברביעית קודם ט”ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני. נלקט בחמישית אחר ט”ו בשבט מפרישין ממנו מעשר שני. ואף על פי שהולכין אחר לקיטתו, אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפילו היתה כזית ונעשית בשביעית ככיכר, חייבת במעשרות (סעיף קכ”ו).

ג) האביונות של צלף נותנין עליהם חומר האילן וחומרי זרעים, שאם היו משנה שניה שנכנס לשלישית ונלקטו קודם ט”ו בשבט, מפרישין מעשר ראשון. ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו נותנו לעניים (סעיף קכ”ז) (ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני, ונמצא כמו שהפריש מעשר שני ומעשר עני, ש”ך).

ד) פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית, או של שלישית ברביעית הולכים אחר הרוב. מחצה למחצה, מפרישין מעשר שני מן הכל, אבל לא מעשר עני, שמעשר שני חמור, שהרי הוא קודש ומעשר עני חול. וכן פירות שהן ספק אם פירות שניה הם או פירות שלישית, מפריש מהם מעשר שני (סעיף קכ”ח).

(שביעית פרק ב’ משנה ז’) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית, ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. והובא משנה זו ראש השנה י”ג וברמב”ם, וגם במשנה ח’ ר’ שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרע לזרע בתחלה כיוצא בהן, ר’ שמעון אומר אפונין הגמלנין כיוצא בהן, ר’ אליעזר אומר אפונין הגמלנין משתרמלו לפני ראש השנה. והרמב”ם פוסק ככל אלה דאזלינן בתר גמר פרי, היינו כשמואל שם, והראב”ד ז”ל השיגו במקצת. וז”ל התוספות שם: אחר גמר פרי אין זה אחר לקיטה דזימנין דנגמר לפני ראש השנה ונלקט אחר ראש השנה. וכל ירק נמי הולכין בו אחר גמר פרי, אלא דנקיט בכל דוכתא בתר לקיטה, משום דלקיטה תיכף לגמר פרי, אכל הני אין לקיטתן בגמר פרי עכ”ל. וזה לא כדעת הרמב”ם ושולחן ערוך שפסקו דלקיטה דוקא הובא סעיף ב’.

(חובת הארץ, סימן י)

 

הרב משה הי”ד ב”ר ירוחם פישל ז”ל נולד בתרמ”ו (1886). הוא שימש כר”מ בישיבת לידא, שברוסיה הלבנה. היה ראש הישיבה הקטנה בשאדובה, שבליטא. אחר כך היה רב בפאיורה שבליטא. ספרו, “חובת הארץ”, הוא מאחרוני הספרים היהודיים שהודפסו בליטא לפני השואה.

בפתיחת ספרו כותב המחבר דברים אל הקורא, ובהם הוא מסביר את חשיבות ידיעת המצוות התלויות בארץ, ומה הניע אותו לכתוב ספר זה:

מפני שקשה לבקש תמיד לקנות ממה שנמצאו ממונים על הפרשת תרומות ומעשרות, כי לא בכל מקום ימצאו, לכן החוב על כל אחד הדר בארצנו להיות בקי בהלכות אלו. ומפני שבשולחן ערוך הוא סימן אחד גדול (סימן של”א מחזיק קמ”ו סעיפים) ובו נכללו כל הלכות אלו. וקשה לקנות כל היורה דעה מפני סימן אחד וגם כי שם נכללו יחד, ומי שאינו רגיל בהלכות אלו קשה לו לעמוד על כל הלכה והלכה כראוי. לכן מצאתי את עצמי מחויב בזה לתקן. תחלת ההתעוררות נולד לי מפני בני יחיו הנמצאים שם, ואמרתי שכדאי לתקן גם לאחרים, לכן לקטתי ההלכות אלו הנחוצים משולחן ערוך מסימן הנ”ל ומעט מזעיר מרמב”ם ז”ל וקצת מה שנתחדש לי, וחלקתים לי”ב סימנים, וכל סימן לסעיפים, בכדי להקל הלימוד בזה. ומי שירצה לדעת איזה הלכה יראה במפתח וידע למצא תיכף מה שצריך… הדברים הפשוטים כתוב בפנים, ומה שיש בו פקפוק קצת נכתב בהגהה ונרשם על כל הלכה מקורו ומוצאו, ומה שלא נמצא פה צריך לשאול למורה הוראה הבקי בדינים אלו, כי נמצאו שאלות רכות בזה יותר ממה שרגיל בבשר וחלב וכיוצא בזה. בפרט בדיני תערובות פירות הפטורים עם החייבים והמעושרים שנתערבו עם הטבל, והפירות שגדלו בשנה הראשונה ושניה שנתערבו בשלישית, ופירות הרביעית והחמישית שנתערבו בששית, וכולם שנתערבו בפירות שביעית, ופירות שנה ראשונה שנתערבו בשנה שניה שאין תורמין ומעשרין מפירות שנה אחת על של שנה אחרת, אף שמעשרותיהן שוין. ושאלות רבות כאלו איזה פירות חייבים ואיזו מהן פטורים, על כל זה צריך שאלת הכם מובהק למותר לי להתנצל ולהקטין ערכי בזה, כי אין זאת חכמה אלא מלאכה להעתיק הדברים ממקום למקום.

הבא על החתום שני ימים לחדש שבט שנת תרצ”ה.

נאום משה בא”א מו”ר ירוחם פישל ז”ל רב בפיורא.

ובחתימת הספר כתב הרב המחבר על מעלת קיום מצוות התלויות בארץ, ובכך הוא מסיים את דבריו:

לעת כזאת אשר נתרבו תודה לא-ל יושבי ארצנו במקומות רבות, ושם אפשר להיות ישראל מרובים, וגם כי מקווים אנחנו שיתרבו עוד בעזרת ד’ יתברך, ולכן לפחות מי שרוצה לקיים מצות אלו החביבים, אם יש לו שדה או כרם או גינה, שיבקש לו בעת הקצירה והבצירה מי שהוא בקי בהלכות אלו, למען יוכל לקיים אלה המצות כראוי, וגם לבלתי יתערב לו פירות החייבים במעשר כפירות הפטורים… יש להדר, למי שחביבים לו מצות, להיות קונה שדה קטנה ולקיים בה מצוות התלוים בארץ, לפחות פעם אחת בחייו, וד’ יתברך יזכנו לקיים בה כל המצוות התלוים בארץ, ונזכה לביאת הגואל במהרה בימינו אמן.

בחלקת הקדושים בהר הזיתים, על מצבת בנו ר’ אברהם קרביץ, מונצחים הוריו. אביו, הרב הגאון ר’ משה הי”ד, אב”ד פיורה שבליטא, שנספה בכ”ב בתמוז תש”א. ואמו, מרת פרל לאה בת ר’ מרדכי בלוך הי”ד, שנספתה בכ’ באלול תש”א. כן מונצח אחיו, ר’ יעקב מאיר הי”ד, נהרג עם כל חבריו בישיבת קלם שבליטא, בחודש אב תש”א. אחותו, אחיותיו, רחל אסובסקי ומשפחתה הי”ד, מרת חיה קאטץ ומשפחתה, מרת חסיא גרודניק ובעלה יוסף, מרת בלומה. הי”ד.

ברשימת אתרי ההריגה של יהדות ליטא, באתר איגוד יוצאי ליטא בישראל, ניתן לראות שקהילת פיורה הוכחדה בכ”ד באלול תש”א, ביער טובינאי 7 ק”מ משילל.

מספר הצפיות במאמר: 12

ממלכת כהנים – פרק א: שבטי ישראל לדגליהם / הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד

ישראל חונה לשבטיו

“ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל” (שמות יט).

נקדים בזה מאמרם ז”ל (במדבר רבה ב) על הפסוק וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים וכו’ אלו הדגלים, התחיל אמר מי יכול ליגע באלו, מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם  שנאמר “שוכן לשבטיו” מכאן למדנו שהדגלים היו גדר וגדולה לישראל לכך נאמר איש על דגלו, עד כאן.

ולהבין אנו צריכים איזו גדולה וגדר יכולים היו למצוא בדגלי ישראל יותר מדגלי שאר אומות העולם, ומה ראה איפא כאן, בלעם זה הנביא הגדול, עד כי מדי נשאו את עיניו אל המחנה ודגליה, נחה עליו רוח ה’ לגמור את ההלל על ישראל בשירת “מה טובו”!?

נקדים בזה להבין עוד את מאמרם ז”ל בפרשת הדגלים (במדבר רבה ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מה תלמוד לומר לבית אבותם, הדא הוא דכתיב אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, בשעה שאמר הקב”ה למשה עשה להם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר, אמר עכשיו עתידה המחלקת להנתן בין השבטים, אמר לו הקב”ה מה אם אני אומר לשבטו של יהודא שישרה במזרח, הוא אומר אי אפשר אלא בדרום וכו’ אמר לו הקב”ה מה איכפת לך, מעצמן הן מכירין את דירתם דייתיקי יש בידם מיעקב אביהם האיך לשרות בדגלים, כמו שטענו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן, דאמר רבי חמא בר חנינא כיון שבא יעקב אבינו לפטור מן העולם קרא לבניו, דכתיב ויקרא יעקב לבניו, ובירכן וציון על דרכי האלהים וקבלו עליהם מלכות שמים. משגמר דבריו אמר להם, כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי. ולא יגע אדם אחר במיטתי ולא אחד מן המצריים ולא אחד מבניכם מפני שנטלו מבנות כנען, וכן הוא אומר ויעשו לו בניו כאשר ציום, וישאו אותו בניו. האיך ציוום? אלא אמר להם, בני יהודא ישכר זבולון, יטענו את מיטתי מן המזרח. ראובן שמעון גד ישאו את מיטתי מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין יטענו מן המערב. דן ואשר ונפתלי יטענו מן הצפון. יוסף אל יטעון לפי שהוא מלך ואתם צריכים לחלק לו כבוד. לוי אל יטעון לפי שהוא טוען את הארץ, ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת. ואם עשיתם וטענתם את מיטתי כשם שצוויתי אתכם, האלהים עתיד להשרות אתכם דגלים. כיון שנפטר, טענו אותו כמו שציום, שנאמר, ויעשו לו בניו כן כאשר צום, הוי אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק זה הקב”ה שפעל פעולות טובות עם ישראל, שלא ציום לחנות דגלים אלא במצוות אביהם, שלא ליתן מחלקת ביניהם, לכך נאמר לבית אבותם, כעניין שהקיפו את מיטת אביהם כן יחנו הוי לבית אבותם יחנו בני ישראל. עד כאן.

ומה שיש להעיר בזה הוא, למה היה אמנם ליעקב אבינו עליו השלום לצוות כלל על ענין הקפת המיטה, מה שישמש אחר כך יסוד, לימים יבאו, בעניין הדגלים, ולבא בכל חשבונות המקומות והכבודים האלה, אשר נותן אפשרות גם לחיכוכים וסכסוכים בין השבטים. וכמו שאמר משה “עכשיו עתידה המחלקת להינתן בין השבטים” כל אלה למה? ואם אמנם לוא גם נניח כי הדגלים היו דבר נאה והגון לישראל, הנה הלא ידוע כי אין לך דבר עומד בפני המחלקת ובמקום שיש לחשוש על דבר הפרת השלום אין להתלקח “בכבודים” למי שהוא, ולחלק ולאמר, פלוני ישרה במזרח ופלוני במערב. גם בהקפת המיטה וגם בנשיאת הארון למה באו כל החשבונות האלה שאינם מרבים את השלום בישראל? ולא עוד אלא שיעקב היה צריך לדעת, כמדומה, את פירושם של משטמת אחים וקנאת בנים, וכמו שאמרו ז”ל “שבשביל שני סלעים מלת שעשה יעקב כתונת פסים ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים”, ואם כן למה ראה עוד לחזור על החזון הזה לפני מותו, ולצוות אחריו גם לדורות הבאים, לנטוע תמיד שורש הבדלות בין שבט לשבט ובין איש לרעהו, הלא כמדומה כי תורת ההשוואה הכללית של בני אדם, היא ראויה יותר להכרה מצד האדם המפותח, כי מה יתגאה אנוש חציר להבל דמה? והמעט הוא למיוחסים השונים של החברה הכללית, כי יש להם גם עושר גם חכמה, כי יבקשו עוד כבוד להשתרר עלינו גם השתרר בהמון הבדלות אישיות וחברתיות, ודגלים מבדילים שונים? כל הקוצים הדוקרים שבני אדם מטילים זה לזה, ומה גם בין אחים בני אב אחד למה? הלא מאז הננו ממאסים את היהירות ואת ההתנשאות הריקה, שאינה אומרת כלום, וכמו שכתוב תועבת ה’ כל גבה לב. אם כן לאיזה תכלית בא יעקב אבינו עליו השלום בצוואת שכיב מרע זו, לפני מותו, בכל חשבונות הכבוד האלה, של מזרח ומערב, חשבונות לא נעימים כלל לאחדים? ובכלל יש לדרוש את כל “הפרטים הנפלאים” של הצוואה הגדולה הזאת, כאשר יבואר בעזרת ה’ יתברך מתוך הרצאת הדברים בפרקים הבאים.

(מאמר ארבע עשר, הגיונות לשבת תשובה תרע”ה, תועפת ראם, חלק ב)

 

הרב אברהם משה וויטקינד נולד באמדור, פלך הורודנה, בשנת תרמ”ב (1882), לאביו הרב חיים אהרן. היה רב סעלוב, הסמוכה לנוברדוק, ובולטרימנץ, פלך ווילנה, מחבר ספרי “תועפת ראם”, ד”ח.

הרב כתב בהסכמתו הנלהבת לספרי הרב מתתיהו יחזקאל גוטמן:

מע”כ הרב הגאון הסופר הגדול האשכול הנפלא מו”ה מ”י גוטמן שליט”א לרוב עונג הגיעני ג’ ספריו, כ”מ מבקש לדעה את הרושם, אני משיבו בזה כי בלילה שנתקבלו ספריו, אותו הלילה היה לי ליל שמורים, כי כל הלילה בלעתי בבליעת רעב וצמא את דבריו הנמרצים הפולטים ברקי ברקים מזהירים ומתנשאים עד לב השמים… ידע נא רומעכ”ת כי הרבה ספרים מונחים אצלי שטרם זכו כלל כי אעיין בהם מפני תכנם הריק וסגנונם המלא חלודה…  הדושת”ה אברהם משה וויטקינד אבד”ק באלטרוסאנץ (ליטא). המח”ס “תועפת ראם” בארבעה חלקים.

במאמר במובא כאן דן המחבר הי”ד על חשיבות עניין הבדלה בין ישראל לעמים, בפרט, ועל חשיבות השמירה על הייחודיות הלאומית, בכלל, בלא להיכנע לרוחות השואפות לאחדות עמים המוחקת את כל ההבדלים והסגולות של כל עם, שבט ופרט. וכבר בהקדמת חלק ב’ של ספר זה, “תועפת רא”ם”, כותב המחבר באותו עניין:
תקופתנו אומרת כי האנושית צריכה להתחדש ולהתבסס בייחוד על יסוד השוואות של בני-אדם מבלי הבדל בין עם לעם בין איש לרעהו; לכל בני אדם מבלי הבט מאיזה מעמד או מפלגה שהיא ישנן זכיות שוות להשתמש עם זכיות החברה והנאות החיים, ולפיכך תורה אחת ומשפט אחד לכל המין האנושי, כקטן כגדול, כעם, ככהן, הכל שוים לפני החוק!
אבל כמדומני, כי כל האומר כי הדימוקרטיא החדשה באה להשוות קטן וגדול בעולם, אינו אלא טועה, כי דבר זה הוא מן הנמנעות בטבע, ולהיפך, היא באה להחזיר את תכונת ההבדלה, בציון-הכשרונות שבין איש לאיש, ליושנה.

הרב אברהם משה נהרג ביום ח’ במנחם אב תש”א (1.8.1941).

על שואת יהודי בוטרימנץ ניתן לקרוא באתר “יד ושם”.

מקורות: חכמי ליטא (תשי”ט), דברי אפרים (תש”ט) ועוד.

ראה גם:  דורשי ציון בפועל (תשס”ו).

מספר הצפיות במאמר: 19

עצם וסיבה בקורות האומה / מאמר לעשרה בטבת מאת הרב אליעזר יעקב גרודסקי הי”ד

תמונת הרב אליעזר יעקב גרודסקי הי"ד

לפי מה שנתבאר במאמר הקודם, כי לכל דבר ועניין יש שני אופני ערך, של עצם ושל סיבה, נמצא על ידי זה הבנה ופתרון לעניינים נכבדים בדברי ימי האומה.

הנה בזכרון המאורעות הנוראות של האומה קבעו ארבעה צומות: צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי (זכריה ח) ונחלקו תנאי על יום צום העשירי הזה, רבי עקיבא למד שהוא יום עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על העיר ועל זה היום נאמר להנביא יחזקאל בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים בעצם היום הזה. ורבי שמעון בן יוחאי למד שהוא יום חמישה בטבת שבו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותינו בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר (יחזקאל כד, לג). והעם נהגו כרבי עקיבא שהוא יום עשירי בטבת. ואמנם יש מהראשונים שאמרו כי הצרה ופורעניות של יום זה גדולה יותר משאר ימי פורעניות, ודבר זה הביא רבינו הבית יוסף בטור אורח חיים תק”ן, וזה לשונו, והרב רבנו דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת משונה משאר תעניות הוא שאם היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו בעצם היום הזה, כמו ביום כפור. וכתב על זה מרן הבית יוסף, ולא ידעתי מנין לו זה. עיין שם. ונבאר הדבר.

אחד מן הדברים החשובים להאנושיות היא הידיעה של השתלשלות וקישור המעשים מתחילה ועד סוף. בני אדם מתמרמרים ומתרגזים מהרבה מאורעות מפני כי רחוקים המסובב מהסיבה, התכלית מהגורם, ולעיניהם נדמה כי עתה נהיה הדבר. ולכן בתמהון שואלים מדוע ולמה? ואולם כשהם חוקרים ודורשים למקור הדבר ושורשו ומתבוננים כי כבר הוא בעולמים, המאורע של עכשיו אינו אלא התגלות מחזה ממה שהיה מקודם, אזי משלימים הם עם גורלם ודעתם מתישבת עליהם. ואמנם כך הוא טבוע בעולם, כי מציאותו של כל דבר והידיעה ההשגה האנושיות של זה המציאות אינם באים בשוה. ודבר זה ידוע בחוקי הטבע. הנה אם אנו מרגישים שינוי אוויר, מקור לחום וכדומה, לא בא השינוי הזה בשעה שהרגשנו בו, רק מקורם לזה. ועוף השמים אשר חוש הרגשתם יפה יותר משל האדם הם הרגישו מקודם הדבר. כן אם אנו שומעים קול רעם הוא רק אחר שכבר נעשה הרעם. גם מה שאנו משיגים על ידי חוש הראות, אין זה בא ביחד ממש עם מציאות דבר הנראה, ולכן אור הכוכבים שהם מרחק רב מאתנו, יעבור זמן רב עד שאורם מגיע אלינו, ואפילו אם ידעך ויכבה זהרם ואורם עדיין יהיו נראים אלינו. ואמנם כן הוא בכל מאורעות הנעשות בעולם, הנה לעין הפשוט נדמה כי עתה הם נעשים ונתהוים, ואבל באמת אין זה אלא דמיון, והם נעשו משכבר הימים, רק לעיני בני אדם נגלה עתה הדבר. לדוגמא נקח מדברי ימי עם הרוסי, המהפכה הגדולה בשנת תרע”ח ומפלתה של מלכות בית רומאנוב, הנה חוקרי דברי הימים יודעים כי לא אז בזמן שפרצה המהפכה נעשה הדבר אך הרבה קודם לזה כבר היו הסיבות הגורמות לזה. הנה בשביל דבר זה לבד אשר בזמן שחרור האכרים מעבדות לא נתנו להם אחוזת אדמה ונשארו בשעבוד עקונומי אצל האצילים הביאה לידי שנאה וקנאה שלא יהיה שלום ומנוחה בארץ, ובהכרח היה שבאיזה זמן אחר כך תפרוץ מהפכה – באותה שעה שנחתם דבר המלכות המניפסט הזה, אשר האכרים יצאו מעול האצילים אבל בלי אחוזת ארץ, נעשה דבר עיוורון פוליטי בלי ראות מראשית את האחרית, ואז חתמו גם את גזר הדין על בית המלכות ומשפחת האצילים שיעברו מן הארץ. בשנת תרע”ח קצרו הפרי אשר שרשיו נטעו יובל שנים קודם בשנת תרכ”א. לא ידעו ולא הבינו אז כי אם הארץ תהיה לאחוזה להאצילים, שהם חלק מעט מיושבי הארץ, והמון מיליוני האכרים ישארו פרוליטאריים בעירום ובחוסר, אי אפשר כי תהיה שלום ומנוחה בארץ…

כן בדברי ימי ישראל אנו מוצאים הרבה כדבר הזה שנתחוללו ונעשו מעשים ומאורעות חשובים, אשר מקור סבתן הוא זמן רב קודם לכן…

ובדבר הזה הוא שנחלקו תנאי על קביעת צום העשירי איזה הוא חמור הסיבה או העצם – על איזה יום ראוי לקבוע תענית, אם על יום פורעניות של סיבה שסבב החורבן לאחר כן, או על יום שהיה בו פורעניות בעצם שנרגש בו כאב השבר שקרה. רבי עקיבא למד שהוא יום עשירי בטבת, שבו סמך מלך בבל על העיר. הנה אם בערכו העצמי פורענות זה לא גדול הוא, כי כמה פעמים היה שבא צר אויב במדינה. אולם לפי ערך הסביי פורענות זה חמור הוא משארי פורעניות, כי אם לא אותו היום עשרה בטבת שבו סמך על העיר, לא היה יום שבו הובקעה העיר בי”ז בתמוז ויום שחרבו העיר ובית המקדש ט’ באב. אבל רבי שמעון בן יוחאי למד שהוא יום חמשה בטבת, יום שחל בו הפורעניות בעצם ונרגש השבר והכאב שבא שמועה לגולה, ועשאו יום שמועה כיום שרפה, כמו שנאמר (יחזקאל כא) ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהיתה.

ואולם העם נהנו כרבי עקיבא לקבוע יום תענית בעשירי בטבת, כי יום זה ראש כל מרעין. והוסיף רבינו אבודרהם ז”ל לבאר, כי חמור אותו היום עשירי בטבת אפילו מתשעה באב שבו נכפלו הצרות, כי אם לא המאורע הפורענות של יום זה לא היו שאר הפורעניות. ויש רמז והוכחה לדבריו של אבודרהם מהכתוב, הנה על שארי פורעניות לא נאמר בדיוק זמן היום, רק החודש: צום הרביעי, צום החמישי והשביעי. ואולם יום זה עשרה בטבת נאמר ליחזקאל לזכור אותו ביחוד, כתב לך את שם היום הזה, את עצם היום הזה שבו סמך מלך בבל על ירושלים. וטעם הדבר כי לשאר הפורעניות לא אותו הזמן יום ושעה גרמו. שורש החורבן והסבה כבר מקורם היה ולכן אין הם דוחים את השבת, ואבל יום פורעניות עשירי בטבת הוא התחלה וסיבה לכל שאר הפורעניות ונאמר להנביא שם עצם היום הזה ביחוד, ולכן דוחה את השבת, כי חמורה הסבה מהעצם.

תורה ודעת א, אמרי דעת לפרשת ויגש

הערת עורך הבלוג: המאמר כאן מובא רק באופן חלקי, ללימוד המאמר כולו, מומלץ לעיין בספר ממנו נלקח מאמר זה.

הרב אליעזר יעקב הי”ד היה רבה של העיירה וורקליאן (ורקליאני) שבלטביה. אביו, הרב משה דוד הכהן גראדסקי זצ”ל’ שימש ברבנות בעיירה פרייל, כיהן כמורה הוראה בדווינסק ונקבר לצד ידיד נפשו הגאון ר’ מאיר שמחה זצ”ל.

הרב אליעזר יעקב חיבר את הספר “תורה ודעת” על התורה כולה, אך הספיק להדפיס רק את חלק א’ על ספר בראשית (ריגא, תרצ”ו). בשער הספר מתאר הרב המחבר את תוכן ספרו “הכולל מאמרים הגיוניים, דברי חקר ורעיונות במדרש, חידושים וביאורי הלכה, דבר בעתו בפרשה השבוע, להאיר באור התורה והדעת הדרך הנכונה בהליכות החיים ולשמוע דעת התורה והשקפות חז”ל למצוא פתרון לשאלות העולמיות על פי התורה והמצוה”.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה זרמו לוורקליאן פליטים יהודים מלטוויה ומליטא. בשנת 1940 נכבשה העיירה ע”י הסובייטים, שחיסלו את מוסדות הציבור היהודיים והחלו בהלאמת הרכוש הפרטי.

ביום ג’ בתמוז תש”א פינו הסובייטים את העיר, וכמה מאות יהודים התפנו עמם. עשרות מהם התגייסו לצבא האדום ורבים נפלו בקרב. כעבור זמן קצר נכנסו הגרמנים לעיירה והוטלו גזירות על היהודים. יהודים נחטפו לעבודות משפילות והוטלה עליהם עבודת כפייה. בתי יהודים, חנויותיהם ורכושם הוחרמו, והיהודים גורשו לגטו בפרוור סמוך לבית העלמין היהודי ונאסר עליהם לצאת למרכז העיירה. ביום י”א באב תש”א, נצטוו כל היהודים להתרכז כביכול לשם יציאה לעבודה. כ-540 היהודים שהתייצבו במקום הריכוז נלקחו לבית העלמין היהודי ונורו ליד בור שחפרו במו ידיהם. בחודשים שלאחר מכן ערכו הגרמנים מצוד אחרים יהודים מומרים בעיירה, והוציאו אותם להורג. טרם נסיגתם, ציוו הגרמנים על איכרים מקומיים לשרוף את גופות הנרצחים שבבורות הירי בעיירה. גם רבה של העיירה, הרב אליעזר יעקב גורדסקי, נספה עם חורבן קהילתו בשואה. הי”ד.

 

מספר הצפיות במאמר: 36

מאימתי יוכל היות השלום בישראל / הרב כלב מאיר פייבל זיו הי”ד

ספר גולת כלב

… נמצא יצא לנו מדברינו דמחשבה מועיל לטמא וכל שכן דמחשבה יועיל לטהר עצמו במצות, על כן בזה נוכל לישב משנה י”ב א”ר יהושע בן לוי עתיד הקב”ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש”י עולמות שנאמר להנחיל לאוהבי יש, דקשה קושית התוספות יום טוב ז”ל שהקשה מאי לכל צדיק וצדיק, דיש לתרץ באופן זה על פי מה שאמרו רז”ל (בסנהדרין קי”א ע”א) על הפסיק לכן הרחיבה שאול ופערה פיה לבלי חוק, אמר ריש לקיש מי שמשייר אפילו חוק אחד, ור׳ יוחנן אמר אפילו לא למד אלא חוק אחד:

ונראה לי לומר דמחולקין בזה, אי מצוות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה, דהנה יש מחלוקת בין המפרשים מהו נקרא צדיק. יש אומרים דצדיק אינו נקרא כי אם שמקיים תרי”ג מצוות אפילו בלא כוונה, ויש אומרים דצדיק נקרא אפילו אינו מקיים רק מקצת מצוות, אך אם הוא בכוונה עצומה ובמחשבה טהורה. ובזה פליגי ריש לקש ור׳ יוחנן, דריש לקיש סבר דמצוות אינן צריכות כוונה ולא נקרא צדיק רק מי למקיים כל התרי”ג מצות, על כן אמר מי שמשייר אפילו חוק אחד, אבל ר’ יוחנן סבר אפילו לא למד אלא חוק אחד רק שמכווין, נקרא צדיק:

ובזה יתבאר דברי ר׳ יהושע בן לוי דכוונתו כך הוא, מתיר הקב”ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, הן הצדיק שמקיים כל התרי”ג מצות שלא בכוונה, והן הצדיק שמקיים רק מקצת מצות ובכוונה עצומה ובמחשבה טהורה. אך זאת נוכל לשאול הלא צווה הקב”ה לקיים כל התרי”ג מצות, ואיך יכול כל אדם לקיים אותם הלא בהתרי”ג מצות יש מצות כהונה מה שאין נוהג בישראלים, ועוד מצוות שאין כל אדם יכול לקיימם? רק אם יש שלום בישראל אזי נחשבו כולם כגוף אחד, ומה שיעשה זה נחשב כאילו עשה חבירו וכולם בכלל יכולים לקיים כל התרי”ג מצוות, על כן זאת נוכל להלביש בדברי ר׳ שמעון בן חלפתא שמסיים את המשנה אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר “ה׳ עוז יברך את עמו בשלום”, כי ע”י השלום יתקיים כל התרי”ג מצות, והתוספות יום טוב פירש “עוז”, זה תורה.

ולכאורה יש עוד להקשות הלא ע”י התורה ימצאו מחלוקת בישראל בין תלמידי חכמים לעמי ארצות כדאיתא (בפסחים מ”ט ע”א) אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, אלמא יש שנאה בין תלמידי חכמים לעמי הארצות ע”י התורה? אך גם זאת נוכל לתרץ הדבר בהך דאיתא (בברכות ס”ז ע”ב ובסוטה כ”ב ע”א) תנו רבנן איזה עם הארץ כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית דברי ר’ אליעזר וכו’. על כן זאת נוכל לרמז משנה ראשונה דברכות מאימתי קורין את שמע בערבית, שתהיה השאלה מאימתי יוכל היות השלום בישראל, ע”י שיהיו קורין את שמע בערבית אז תהיה שלום בין עמי הארצות לבין תלמידי חכמים, ואז יוכל כל ישראל לקיים כל התורה כולה והתרי”ג מצות, יהי רצון שיתגבר השלום בישראל וישובו לארצם בשלום וחדוה במהרה בימינו אמן סלה ונזכה לראות בנין בית המקדש במהרה בימינו אמן סלה:

(סיום על ששה סדרי משנה, גולת כלב)

הרב כלב מאיר פייבל הי”ד נולד לאביו ר’ שמואל יחיאל זיו בעיר שאד שבפלך קובנה בליטא. ספרו “גולת כלב” יצא בתרס”ו עם הסכמות הרב משה דאנישעווסקי מסלבודקה והרב שמואל יעקב רבינוביץ מיעלאק.

כן מופיעה שם המלצת הרב צבי הירש רבינוביץ מקובנה להיותו ראוי לתפקיד רב ואב”ד:

כאשר יודע אנכי מכבר את כבוד הרב הג׳ חריף ובקי משנתו זך ונקי וירא אלקים באמת וכו’ מוה׳ כלב מאיר זיו נ”י מפה, אשר ידיו רב לו בגמרא ופוסקים, ורב חילו לחדש חדושים ערבים ונעימים, ולבד עוצם תורתו ויראתו, הוא מצוין במדותיו הטובות והנחמדות, וכעת דחיקא ליה שעתא טובא, וההכרח יאלצהו לבקש מקום לשרת שם בקודש ולהיות רב ואב”ד והנני להודיע תהלתו אשר ראוי הוא לכהן פאר בקהילה חשובה ומפוארה בישראל, והעדה שתבחרהו לרב ואב”ד ימצאו בו את כל חפצם בכל הפרטים, וחפץ ה’ יצליח בידו להביאהו אל המנוחה אשי ממקומו יקראוהו לשבת על כסא הרבנות בעיר חשובה ומפוארה כנפשו הטהורה, ונפש המדבר לכבוד התורה והאי גברא רבא ויקירא :

הרב היה אב”ד מיישאד, ונתקבל בתרפ”ט לרב ואב”ד בעיר שילעל.

גיסו הרב זעליג ראובן בנגיס זצ”ל מזכירו בספרו “לפלגות ראובן“. ב”תורת ארץ ישראל” (תרצ”בתרצ”ג) מופיעים שו”ת של הרב כלב מאיר בהלכות שבת.

בספר דברי אפרים נמסר שהרב נהרג באב תש”א, אך באוצר הרבנים מצוין שנספה בתש”ג.

 

מספר הצפיות במאמר: 10

מה נורא צרות העולם הזה, אין זה כי אם שער השמים / הרב דוב בר ברגמן הי”ד

אגודת גמ"ח סטוקלושק

… מוכרח אני ליתן לפני הקוראים ציור קטן מימי נעורי בעת שלמדתי בהישיבה, אכסניא שלי, כמובן, היתה אצל איש לא אמיד שכר יום, בכל ימות השבוע היתה שם אכסניא יפה. אבל לא כן ביום הערב שבת, כי ביום ערב שבת לא היתה לו מנוחה: הבנים הקטנים צועקים ללחם ואין פורש להם, מחמת כי בעלת הבית היתה טרודה מאוד להכין צרכי שבת, לאפות חלות, להכין תבשילי בשר ודגים, וכדומה, כל מלאכת ידיה היתה בבהילות, וכל מעשיה כמעט שנפלה מידיה, החלות נופלות מהמרדה, ואף גם לבעלה, כאשר בא באמצע היום ממלאכתו לבקש קצת אוכל להשיב נפשו, הרימה עליו בקולות: איך אתה מעיז את פניך לבקש ממני אוכל. הלא רואה אתה בעיניך, איך שאני טרודה מאוד, וגם הבנים הקטנים לא טעמו עוד היום מאומה, האם לא תדע או שכחת כי היום ערב שבת. וכה היה סבל בעל הבית בכל ערב שבת צער גדול, וכל תקוותו ונחמתו היתה לחכות על ליל סעודת שבת, ואז התענג כטוב לבו וישכח כל צערו שהיתה לו מהערב שבת. אבל מה נורא היה המחזה לראות מקרא נורא אשרר קרא אותו פעם אחת בליל שבת קודש. הוא שב מבית הכנסת, ואמר לאשתו בשמחת הנפש שבת טוב, אבל היא לא ענתה לו מאומה, כי ישבה בפינת הבית ודאגה מאוד. ועל שאלתו בתמהון לב, מה נהיתה? אז ענתה לו בעלת הבית במרירות גדולה, ואמרה לו, בוודאי רעב אתה מאוד, כי לא אכלת כל היום, אבל תדע כי גם כעת אין לי מה לתת לך לאכול, כי הרב אסר לנו כל התבשיל גם באיסור הנאה שלא ליתן מזה אף לבעל חי. והסיבה היתה כך: הלא תדע כי אין לי מי שיעזור לי במלאכתי להכין הכל, וילד הקטן בכה כל היום, אז בשלתי קצת חלב עבורו, ובשגגה נפל הכלי עם החלב בתוך הקדרה של הבשר, ומה אני אשמה בדבר. ומי יוכל לצייר בנפשו את גודל עוגמת הנפש שיה שורר אז בבית, וביחוד מבעל הבית בעצמו, אשר סבל כל כך רעב כל היום של הערב שבת ולבסוף גם בשבת לא היה לו מה לאכול.

והנה זה ידוע לכל שהעולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא דומה לשבת, כמאמרם ז”ל, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג), ולכן מחויב כל בר דעת להכין את עצמו כל ימי חייו בתורה ומעשים טובים בכדי שיהיה במה להתענג בהעולם הנצחי, כי הלא חיי העולם הזה הוא חיי הבל ורעות רוח, כמו שאמר הפילוסוף אריסטו “אין שעה בלי רעה ואין רגע בלי פגע”. ובפרט לעם הישראלי אשר הולכים תמיד מגוי אל גוי ומדחי אל דחי, בלי מנוחה ומרגוע לנפשם, מדאגת פרנסה ומצער גידול בנים, וכדומה, אשר אי אפשר לפורטם כי רבים הם. ובמה יתנחם ישראל, רק בזה שיש לו תקווה לזכות לחיי הנצח להעולם שכלו טוב, לעולם כזה שיפה קורח רוח מכל חיי העולם הזה.

וזה שאמר יעקב אבינו, “מה נורא המקום הזה”, העולם הזה נורא מאוד, ומי יוכל לסבול כל כך צרות נוראות. כי אומנם שיעקב העצמו בהיותו אצל הוריו, לא חסר לו מאומה, והיה לו כל טוב, אבל בעת שברח מעשו קרה לו אסון נורא בדרך, שהתנפל עליו אליפז להורגו בטענה צודקת לפי דעתו: דודי היקר, הלא תדע, כי אבי ציווה להרוג אותך, ואנכי מחויב לקיים מצוות כבוד אב. כמו שמספרים באופן זה על איש בן כפר עם הארץ גדול וחסיד שוטה, שפעם אחת בא לעיר אמל הרב, ובקש ממנו, אולי יזדמן לפניו אורח הגון למדן וירא שמים, ישלח אצלו להכפר, והוא יכבד אותו במאכל ובמשקה ובנדבה הגונה. ואחרי איזה ימים בא אצל הרב איזה אורח נכבד ובקש ממנו שישתדל עבורו עבור עניין של הכנסת כלה, ומיד נתן לו עצה שילך להכפר על שבת קודש והבטיח לוו שיתענג מאוד אצלו בכל העניינים ובוודאי ישיג אצלו גם נדבה כראוי. וכן היה כי הכפרי קבל את האורח הלז בסבר פנים יפות, והאכיל אותו מעדני מלך, כל השלוש סעודות של השבת קודש. אולם במוצאי שבת קודש כאשר האורח כבר שכב על משכבו, שמע כי הבעל הבית ואשתו מדברים ביניהם בלחש, ואחר כך שמע שמשחיזין סכין, ומזה נבהל מאוד, ופתאום ראה נגד עיניו איך שבעל הבית עומד נגדו בידו סכין גדול.  ועל שאלתו, מה זה רצונך, ענה אותו בקרירות, ברצוני לשחוט אותך. מיד קם האורח ממשכבו ויבקש שייתן לו רשות לומר וידוי, ויתרצה לו על זה. וכיוון שראה האורח, כי בעל הבית פנה את עצמו כה וכה, מיד שבר את החלון, וברח על נפשו בכל כחו ערום ויחף, אף שהיה הקור גדול. וכאשר הגיע אל בית הרב, דפק בקול גדול על הדלת” “מהרו הצילו אותי!”, ומה מאוד נבהלו כל אנשי בית הרב בעת שראו את האורח אשר כמעט נקפה מקור, וצועק עליהם בקול מר, הוי גזלנים, למי שלחתם אותי, לרוצח יער, אשר היה כפשע ביני ובין המוות! הרב ועל בני בתו נבהלו מאוד מהמחזה הלז, כי הלא ידעו היטב כי בן הכפר הלז הוא איש טוב ומפזר הרבה מתנות. וכה חכו עד אור הבוקר, ומיד שלחו להביא את האיש הפרא לבית הרב. ועל שאלת הרב, האם אמת הדבר שברצונך היה להרוג את האורח? כן הדבר, ענה בקרירות גדולה, רב יקר, מה פשעי ומה חטאתי, הלא בתם לבבי חפצתי לעשות זאת. והסבה שגרמה לי היתה זאת, כי ה’ הזמין לפני פה בכפר פרנסה בשופי. והעיקר העסקנית בחנות ובמרזח הלא רק אשתי. אבל לדאבון לבי, היא מורגלת לנסוע מידי שנה בשנה בימי חודש אלול לקברות אבותיה, דרך רחוקה מאוד, ומזה יש לי היזק גדול, כי מבלעדיה כל עסקינו יורדים לטמיון. ובכל הסכמנו בינינו, אני ואשתי, לשחוט את האורח הזה, באשר ידעתי על ידי הרב כי הוא באמת איש צדיק, ולקברו סמוך לגבולי, ובזה יהיה לי תועלת גדולה שלא תצטרך אשתי לנסוע למרחקים לבקש קברן של צדיקים.

כן בא אליפז באופן זה וטען דודי יעקב, שאין ברצונו להרוג אותו, אלא בכדי לקיים בזה מצווה של כבוד אב. ועל זה ענה אותו יעקב כן. בוודאי תדע אתה כי עני חשוב כמת, ובזה תקיים המצווה של אביך, אשר ציווה להמיתני. וכאשר נשאר אחר כך יעקב עני גדול בעירום ובחוסר כל, אז יצאה אנחה גדולה מלבו ואמר: מה נורא המקום הזה! כי יעקב הבין שכל הקורות תאוותו הוא סימן לדורות הבאים, כידוע מעשה אבות סימן לבנים, ואם כן נורא הוא מאוד. וחשב בדעתו, האם יוכל היות כי העולם הזה עם צרות כאלה מידי יום ויום, זו היא תכלית של הבריאה אשר אמר ה’ כי טוב! וברגע נתיישב בדעתו ואמר “לא”, “אין זה”, רצונו לומר, העולם הזה אין הוא העיקר, “כי אם בית אלקים”, לחיות חיי נצח, “וזה” אם כן למה לנו העולם הזה, “הוא שער השמים”, כמאמרם ז”ל באבות, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.

(מתוך הקדמת הרב דובער ברגמן לספרו “דובר מישרים”)

הרב דובער ב”ר יוסף זאב ברגמן, נולד בלומז’ה בשנת תרמ”א, 1881, ונספה עם קהילתו בשואה באב תש”א. הרב היה תלמיד בישיבת לומז’ה וסלבודקה, והוסמך להוראה ע”י הרב רבינוביץ רבה של מינסק.

הוא היה רב בסומעלישאק, גוסלאווישאק וסטוקלישוק, ומחבר ספר “דובר מישרים”. בהסכמה לספר מתאר כותב רבה של ריגא הרב מנחם מענדיל ז”ק זצ”ל, חותנו של הרב ישראל משה כלאב הי”ד:

בזה הנני מכיר את כבוד הרב הגאון חו”ב בחד”ת ומובהק בהוראה ויקר המעלות ובמדות ומעשים טובים ויראת ה’ כבש”ת כמוהר”ר דובער בערגמאן הגאב”ד שטאקלישאק המחבר “דובר מישרים”, כי מלבד שהוא רק מובהק ומחשובי ומיקירי רבני ליטא, רב מלא תורה, המדה גדושה ביראת ה’ בטוב טעם ודעת וסברא ישרה, ונועם המדות, רצוי ומקובל על הבריות, עוד זאת, גם ספרו זה דובר מישרים, כשמו כן הוא הוגה ומחווה דעת בהיגיון יושר ואמרי נועם דברים כבושים, ורעיונות נלבבות המעוררים הלב והרגש לטוב ומועיל המשובצים בדברי חז”ל, תפוחי זהב במשכיות כסף.

(מקורות: הקדמת דובר מישרים, יהדות ליטא עמ’ 15, יידישע שטעט, שטעטלעך און דארפישע ישובים אין ליטע, דף עד באתר יד ושם, ועוד. בתמונה למעלה: אגודת “גמילות חסד” סטוקלושק, באדיבות ארכיון יד ושם).

מספר הצפיות במאמר: 23

מה בין תשובה מאהבה, תשובה מיראה ותשובה מייסורים / הרב חיים זאב חרש הי”ד

אתר זכרון ביער רומבולה

והנה שלשה מיני תשובה יש.

תשובה מאהבה ומיראה ותשובה על ידי ייסורים רחמנא ליצלן. בתשובה מאהבה ויראה נקראים בנים (עיין יומא פ”ו ברש”י ד”ה כאן מאהבה ומיראה). במדרגה השלישית זו תשובה על ידי ייסורים נקראים עבדים. תשובה מאהבה היא המעולה שבכולן שזדונות נעשו לו כזכויות, ולכן תשובה זו מתקבלת אפילו ממדת הדין שאין כאן שום קטרוג. אבל תשובה מיראה זדונות נעשו כשגגות, ועדין נקרא חוטא, והנפש החוטאת היא תמות, ורק מצד הרחמים תשובה כזו מתקבלת. ושתי תשובות אלו מתקבלות כל השנה, כי כל אב חפץ בבניו בכל עת ועידן ששבים אליו. אבל תשובה מיסורין, שנקרא עבד, אינה מתקבלת אלא כשהקב”ה יושב על כסא מלכותו. זהו “דרשו ה’ בהמצאו”, בין כסא לעשור, ואין מלך בלא עם וברוב עם הדרת מלך. ועל דרך זה ביאר ה”נודע ביהודה” הפסוקים (תהלים ק”ג) “וחסד ה’ מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם, ה’ בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה”. דצדק נקרא משפט כדכתיב “בצדק תשפט עמיתך”.
והנה אף כי מיראה נקרא גם כן בנים, בכל זאת, מאהבה היא המעולה שבבנים ולכן נקרא “בני בנים”. וזה “וחסד ה’ מעולם ועד עולם על יראיו“, היינו לשבים מיראה צריך חסד ה’ שתקובל תשובתו, אמנם “וצדקתו“, מדת המשפט, “לבני בנים” להמעולים שבבנים, להשבים מאהבה הם מתקבלים אף ממדת הדין, כיון שזדונות נעשו זכויות. ואיתא (מנחות מ”א) מלאכא אשכחיה לרבי קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסתוא, ציצית מה תהא עליה. אמר ליה ענשיתו אעשה. אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. והנה העושה תשובה מיראה בוודאי כיון דתשובתו מיראת העונש, אין עושה תשובה רק על לא תעשה, ולא על עשה, כיוון דאין הקב”ה מענישו כי אם בעידן ריתחא…
והנה כל מקום שנאמר השמר, פן ואל אינו אלא לא תעשה, וזה באור “כה אמר ה’ קול ברמה נשמע וכו’ מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו”. דלכאורה האי “בניה” מיותר והווא ליה למימר “מאנה להנחם כי איננו”. אלא היא בוכה על שיתערבו בגויים וילמדו מעשיהם ויאבדו שם בנים מהם, ואף כי יגאלם ה’ למען שמו לא יהיו במדרגת בנים. והשיב לה ה’ “מנעי קולך מבכי וכו’ כי יש שכר לפעולתך נאם ה’ ושבו בנים לגבולם”, שיהיו בבחינת בנים למקום. אמנם זה יהא בסוף לאחרית הימים ויש תקוה לאחריתך. אמנם כעת בא עלינו הזיבורא והעקרבא זו המלחמה הנוראה ותשובתינו היא על ידי ייסורים, ואין לנו שעה מסוגלת לתשובה זו כי אם באלו הימים שאנו אומרים “המלך הקדוש, המלך המשפט, ומלכותו בכל משלה”. ובפרט ביום הכפורים שהשטן לית ליה רשות לאשטוני (יומא ב’, נדרים ל”ב).

ובזה נוכל לומר עוד טעם על שאנו מטילין גורלות על שני שעירים ביום הכיפורים, גורל אחד לה’ וגורל אחד לעזאזל, לפי שעונש עברה עברה והיצר הרע עצמו הולך ומקטרג עליו, הוא השטן, הוא היצר הרע, הוא המלאך המוות (ב”ב ט”ז). וכשהאיש עושה תשובה ע”י ייסורים ואין השטן מתגבר עליו למנוע ממנו תשובה פחותה כזו, לפיכך גם הוא יקבל חלקו על ידי תשובה זו. מה שאין כן על ידי תשובה מאהבה, שהיצר הרע מתגבר מאד למנוע ממנו תשובה זו והוא זובח יצרו, אין לו שום חלק בו.
וזה “שובה ישראל עד ה’ אלהיך”, היינו כל זמן שה’ יושב על כסא מלכותו וצריך לעבדים. “כי כשלת בעונך”, רצונו לומר כי כבר נענשת בעונך ולכן שבת אל ה’ ולא מאהבה, תשובתך טובה רק בימים האלה שימינו פשוטה לקבל כל השבים. נחפשה דרכינו ונעשה כעת תשובה כזו ויקבל תשובתינו הפחותה. (אמנם עיין תענית ט”ז, מדרש איכה פרשה ג’ סימן ל”ג), ונחתם בספרן של צדיקים גמורים. וממדרגה למדרגה נעלה לתשובה מיראה ואחר כך לאהבה ונזכה לגאולה שלמה ולביאת הגואל אמן.

(קטע מתוך דרוש לשמחת תורה וליום הכפורים, שמחת חיים. בדרשה הדים לנוראות מלחמת העולם הראשונה)

הרב חיים זאב חאראש נולד בסביבות שנת תר”מ, 1880, בוויסוקי דליטא לאביו הרב ר’ אשר שמואל חאראש ולאמו הצדקת מרת פעשא, נשא לאשה את רחל בת רבי לוי פאלאצקי, ראש השוחטים בדווינסק, ששימש שם שו”ב במשך שנים רבות.

הרב חיים זאב חאראש היה מופלג גדול בתורה, מופלג ביראת שמים, מפואר במידות ומוכתר בנימוסין, דרשן עממי מצויין, אוהב ישראל, מלמד זכות ומליץ יושר. הוא שימש ברבנות בעיירה דוגעלישאק, פלך ווילנא. במלחמת העולם הראשונה אבדו רבים מכתבי חידושיו.

שנים רבות שימש מגיד מישרים בבית המדרש פיטאו, במקומו של הרב ר’ שלמה מנדל. היה תלמידם של הגאונים רבי מאיר שמחה והרוגוצ’ובי. שניהם החשיבוהו וחיבבוהו: רבי מאיר שמחה היה רגיל לקרוא לו “בני”, והרוגוצ’ובי היה צובט לחיו ברבים ואומר “וולוול’ה שלי יודע תורה”.

חיבר ספר “חזון אש” (ורשה, תרע”ב) וספר “שמחת חיים” (ריגה, תר”ץ) הכולל דרשות על סדרי הפרשיות ולימים הנוראים, הדרנים לסיומי מסכתות הש”ס וקונטרס הספדים. בהקדמת ספרו זה כותב המחבר: “ואנכי חסתי על המחברים להזכירם בשמם, אקוה לה’ שימצאו אנשים שיאמרו משמי גם כן, ועל ידי זה תהא לי שמחת חיים נצח ועד אמן סלה“.

נספה בטבח ביהודי ריגה ביער רומבולה, ביום עברה, ח’ בכסליו תש”ב, 1941. כן נספו בשואה הרבנית רחל, ובניהם צבי אריה, ישראל זלמן, בתם שרה חיה ובעלה הרב יצחק קובנט, בתם שינה רוזה ובעלה הרב יעקב סולקיס, ובתם סימה. הי”ד.

(יהדות לטביה עמ’ 387, דף עד שכתבו בנו, הקדמת “שמחת חיים”)

מידע נוסף על אתר ההריגה ברומבולה – נמצא באתר יד ושם.

התמונה בראש דף זה לקוחה מויקיפדיה והועלתה ע”י dr. avishai teicher.

מספר הצפיות במאמר: 50

1 2