קטגוריה: רבני ליטא

בעזרת ה' יתברך א' פרשת תצוה

לכבוד ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם כו' כקש"ת מהור"ר בנימין הלוי ליפשיץ רב דלין (מאסס)

נפשו בשאלתו. על דבר אחד שנשא אשה על ידי קונטראקט ולא על פי דת משה וגירש גם כן על פי קונטראקט אם יש ממש בגירושין וקדושין. ודרו אחרי הקדושין כמו איש ואשתו, ועתה שנתגרשה על ידי בית המשפט שלהם, נישאת לאחר. הנני להשיבו.

אם כי השאלה חמורה, הן בדין אשת א איש הן בדין ולד ממזר, ומי אני כי אביא עד הלום, מכל מקום אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואת אשר ישים ד' בפי אדבר. הנה אם הגט של ערכאות גט אי לא, זה לית דין צריך שאלה. מפורש בגיטין י"א דכל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם כשר חוץ מגיטי נשים. אם כן אין זה בגדר שאלה. רק השאלה היא אם יש בה גדר קדושין. ובעניין זה יש לבאר.

מקור העניין הוא סוגיא לגיטין (דף פ"א) דמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי, דאמרו בית הלל דצריכה הימנו גט שני. ומוקי לה שם באיכא עדי יחוד ולא עדי ביאה, דבית הלל סבירא ליה הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ואין אדם עושה בעילת זנות ומסתמא קידשה…

ואחרי כל מה שביארנו בזה נבוא בזה לדבר השאלה ונאמר דכיון שביארנו דגדר 'אין אדם עושה בעילת זנות' הוא רק באשתו להרמב"ם, או אף להגאונים רק מפני שאין אדם משפיל עצמו לשם זנות, אבל כל שנשא רק בחוקי המלוכה, הרי משפיל עצמו לזנות, שוב אדם עושה בעילת זנות. וגם ביארנו דגדר פלגש לא הוי זנות, רק עבר על עשה דיקח אשה. וזה שהולך לישא בערכאות, הרי אין חושש לזה, אם כן ברור הוא שקדושיו אינם קדושין, ולא שייך 'הן הן עדי יחוד, הן הן עדי ביאה' שהביאה אינה לשם קדושין, אם כן ברור ואמת לדינא דכל שנתקדשה רק בערכאות, הדין דין אמת דאף אם רק בערכאות נתגרשה, מותרת להינשא לאחר.

ויען שהוא חידוש גדול בדין והוא תקנה גדולה להציל אלפי מקרים ומאורעות הן ברוסיא והן באמריקה מחשש ממזרות ועוד, אבל הוא חמור מאד, וחיפשתי ומצאתי דמסייעא לי תנא קמאי חד מרבותינו הראשונים הריב"ש בתשובה סימן ה' וסימן ו', שהקיל אף באנוס ואנוסה שנשאו בנמוסי הגויים ודרו כאיש ואשתו, דלא אמרינן 'הן הן עדי ביאה, הן עדים על קדושין', אף להגאונים, דכל שעשה בנמוסיהם קדושין גרע זה שנקרא שנתרצה על קדושי חוקיהם שאינם קדושין. ואף ששם היו אנוסים, כל שכן כאן שבשאט נפש עבר על זה, וברור ואמת.

ואף שהרמ"א בסימן ד' החמיר בכותים שאין מקבלין אותן מפני חשש ממזרות, ולמה לא נאמר שהקדושין שלהם לפני פסולים ועל סמך זה בועלים, ושוב הרי לא הוי כלל קדושין אינם ממזרים, ברור בזה דשם הוי קדושין, דכיון דמצות שאין עושים מפני שהם כתנוק שנשבה והם אנוסים, ומצות שעושים הם עושים כישראל, שוב הקדושין שלהם קדושין. וכן מפורש במסכת כותים דקדושין שלהם הם קדושין, ויש בוולדם חשש ממזרות מפני שאין מייבמים ואין חולצין, ועיין שם. שוב מצאתי בישועות יעקב סימן ד' בפירוש הקצר סעיף קטן י"ז שעמד שם באמת דלמה החמיר הרמ"א בקראים הרי קדושיהן לפני פסולי עדות, והברור הוא כמו שביארנו דלא הוי פסולי עדות בדבר ששומרים, דבשארי דברים הם כמו תנוק שנשבה וזה ברור ומוכרח במסכת כותים, וצדקו דברי הרמ"א מאד בזה. לא כן בערכאות, שם הרי אינם עדים ולאו בני קדושין וגירושין הם. והדבר ברור לעניות דעתי להלכה. ועיין בבשמים ראש סימן ר"כ מה שכתב בדין הקראים, וכתב להכשיר מטעמים שאין נכונים, אבל צדקו דברי הרמ"א ז"ל וברור. על כל פנים בהא נחתינן וסלקינן שבערכאות דעתי נוטה להתיר. ומחמת שהוא דבר חדש יבקש הסכמה על זה מעוד גדול הדור אחד, ואז אנא מצטרפינא להתיר.

בא על החתם יום ו' פרשת תצוה י"ב לחדש אדר תרצ"ג, סלובודקה
יוסף זוסמאנאווץ

(זרע חיים, בתוך זרע יצחק, עמו' 308–320)

(מתשובתו של הרב זוסמנוביץ הובאה כאן רק ההתחלה והסוף, תוך דילוג על רוב התשובה. וראה דיון בדין קידושין אזרחיים, המובא בהרחבה בפסק דין בית הדין באשקלון, המובא באתר דעת)

הרב יוסף זוסמנוביץ הי"ד, מגדולי רבני ליטא, גאון מופלג בתורה, בחריפות ובבקיאות בבלי ובירושלמי, במדרשי ההלכה ובתוספתא, נולד שנת תרנ"ה (1895) לאביו הרב אשר דוב זוסמן, מנכדי הגאון 'שלחן שלמה'. (ע"פ המובא ב'דורשי ציון בפועל' הוא נולד בירושלים, ע"פ  'אישים וקהילות' הוא נולד בצפת, ואילו על פי שו"ת 'ממעמקים' הוא נולד במינסק ועלה בילדותו לירושלים). בשל יחוס משפחתו למשפחת די-לאון 'מאצילי ישראל אשר בגלות ספרד', אימצו חלק מבני משפחתו את השם 'די-לאון' או שהוסיפו שם זה לשם 'זוסמן'.

בצעירותו למד בישיבת 'עץ חיים' והיה תלמידם של רבי צבי פסח פרנק ורבי יעקב משה חרל"פ. קונטרס מחידושיו יצא לאור בשנת תרע"ג וצורף לספר "זכרון ישעיהו" מאת רבי ישעיהו חיים גרוסברג.

לפני מלחמת העולם הראשונה, נסע אביו למינסק כנציג 'כולל מינסק' בירושלים, ור' יוסף עבר ללמוד בישיבת סלבודקה והתפרסם בשם העילוי "הירושלמי". זמן מה למד גם בישיבת טלז. נשא לאשה את לאה, בתו של ראש הישיבת "כנסת ישראל" בסלובודקה ובחברון, הרב משה מרדכי אפשטיין. נולדו להם שני ילדים: גולדה רחל ומשה מרדכי.

הרב זומסמנוביץ העביר שיעורים בישיבה, ונודע כלמדן גדול וכדרשן מעולה. לאחר שחותנו עלה לארץ ישראל בשנת תרפ"ח והתיישב בחברון עם חלק מתלמידי ישיבת סלובודקה ורבניה, עלה הרב זוסמנוביץ לארץ ישראל, אך בערב שנת תרצ"ד חזר הרב זוסמנוביץ לכהן כממלא מקום חותנו ברבנות סלובודקה. ישיבת סלובדקה, בראשות הרב יצחק אייזיק שור, פרשה בהמשך מהקהילה והרב של קהילתם החדשה היה הרב שלמה זלמן אוסובסקי הי"ד.

לאחר פטירת ראש ישיבת חכמי לובלין היה הרב זוסמנוביץ מועמד למלא את מקומו בראשות הישיבה ואף כיהן שם כראש ישיבה במשך מספר שבועות לתקופת ניסיון, והשמיע שיעורי עיון בסגנון ישיבות ליטא, הכוללות חקירות הגיוניות. בשנת תרצ"ז מונה הרב זוסמן לרבה של ווילקומיר, ואת מקומו ברבנות סלובודקה מילא גיסו הרב משה סקארוטי.

הרב יוסף זוסמנוביץ נספה ביער פיוואניע הסמוך לעיר ווילקומיר, יחד אשתו ושני ילדיו, ויחד עם יהודי ווילקומיר ועם יהודי  המחוז (מהעיירות וידישאק, באלניק, קאווארסק, שירווינט, פאזעלעווע, קירקל, ועוד) בחודש אב תש"א (1941), והם נקברו בבורות של קברי אחים.

הוציא לאור את ספריו "חלקו של יוסף" (תרפ"ו) על הש"ס והרמב"ם, "משפט ירושת משרה" (תרפ"ח) בדיני ירושת משרות רבניות, "זרע חיים" (תרצ"ד) יצא לאור כנספח לספר 'זרע יצחק' מאת רבי חיים יצחק שולמאן, ו"תרועת מלך" (תרצ"ז) על מסכת ראש השנה.

בנוסף הניח אחריו כתבי יד רבים מחידושיו. חלק ממאמריו פורסמו בכתבי עת ובקבצים, ובהם: "בענין לאו שיש בו מעשה" (אבן ציון, עמו' תנ), "בענין טריפה שהרג" (אודים מאש, אש התורה, עמו' רפא; כנסת ישראל ירושלים, ג, עמו' יג), "איסורי מזבח" (מוריה, שנה ה, יא-יב, שם הובאו גם תולדותיו מאת הרב בי קפלן), "טמא ודרך רחוקה וערל" (שם, ד, א-ב), "בענין נחירה ושחיטה במדבר" (וזאת ליהודה, עמו' תקלג), "בעניני נדרים" (בשמן רענן, ב, עמו' רצג), "בהלכות קרבן פסח" (קובץ המועדים, פסח א, עמו' תשצז), "בענין חזקה באכילת ערלה" (ספר הזכרון עדות ליוסף, עמו' שלז), "הדרן על ביצה ופסחים" (נר שאול, עמו' קמז), תשובה "בדבר בשר קפוא" (יד שאול, עמו' שטז), ועוד. חידושיו הובאו בספרים רבים. בשנת תשפ"ב יצא לאור "קונטרס תורת מרן הגר"י זוסמנוביץ זלה"ה".

ראה תולדותיו ב'דורשי ציון בפועל' עמו' 447-448.

מספר הצפיות במאמר: 8

אל הקורא

הנה ידוע, כי עניין חינוך הבנים בדרך התורה הוא מדברים העומדים ברומו של עולם, והזהרנו על זה בתורה הקדושה כמה פעמים, כמו 'ושננתם לבניך "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' וכו', ובפרשת בא 'והגדת לבנך', 'והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו' וכו'. וכן בפרשת ואתחנן, 'למען תירא את ד' אלוקיך וכו' אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך' וכו'. ובפרשת תצא גבי בן סורר ומורה כתיב 'ויסרו אותו', וכן בפרשת וילך גבי מצות הקהל כתיב 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף למען ישמעו ולמען ילמדו' וכו'. וכן מצוות 'יראה כל זכורך' אם הקטן יכול לאחוז בידו של אביו, מחויב להעלותו. וכן בפרשה וירא גבי אברהם אבינו כתיב 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט', פירש רש"י לשון חיבה, היינו כי הקב"ה אהב את אברהם אבינו מפני אשר צוה את בניו לשמור דרך ד'. וכשנתבונן בזה כי אחר כל המעלות ומסירת נפש של אברהם אבינו שהושלך בכבשן האש מפני כבוד ד', לא מצינו בתורה שהקב"ה אהב אותו, ורק מפני אשר צוה את בניו לשמור את דרך ד', מפני כי עניין חינוך הבנים הוא חביב לפני הקב"ה מאד. וכן בפרשת האזינו כאשר גמר משה רבנו שירת האזינו אמר בסוף דבריו 'שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצות את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, כי לא דבר רק הוא מכם וכו' ובדבר הזה תאריכו ימים', כלומר על ידי חינוך הבנים בתורה וברוח ישראל סבא תזכו לאריכות ימים ושלשלת הזהב לא תפסק, וגם הבנים ילמדו את בניהם תורה, וכן תמיד.
והנה מצאנו ברז"ל שדאגו מאד בעד החינוך, כדאיתא בעירובין פ' במשנה שם: ולא אמרו לערוב בחצרות אלא כדי שלא לשכוח את התינוקות. פירוש כי לאחר שנשתתפו במבוי שוב אינו צריך לערובי חצרות, אלא מפני שהתינוקות אינם יודעים מה שעשו במבוי, לזאת תיקנו לערוב עירובי חצרות. וכן בפסחים קט"ו חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל שלא ישנו התינוקות, אמרו עליו על רבי עקיבא מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש, חוץ מערבי פסחים בשביל תינוקות כדי שלא ישנו. וכן שם בדף קט"ו, למה עוקרין את השלחן, אמרי דבי רבי ינאי כדי שיכירו תינוקות וישאלו.
והנה בזמננו נתרפה מאד העניין הגדול הזה של חינוך הבנים, בעוונותינו הרבים, לזאת ראיתי כי טוב ונחוץ לאסוף מחז"ל מגמרא ומדרשים ומספרים הקדושים מעניין החינוך (כמו מספר מנורת המאור ראשית חכמה, של"ה הקדוש, אגרת התשובה לרבינו יונה, שמירת הלשון ועוד). וסדרתי את הדברים בפרקים. וכבר כתב אחד מן הראשונים כי אף שאין בהספר חינוך רק הסידור היפה, גם בן יש בזה תועלת. וכאשר ראו גדולי ישראל את הספר הזה אמרו לי כי טוב ונחוץ ליתן את הדברים בדפוס. ותקוותי בד' כי מי שיקרא את הספר הזה יתעורר לבו לחנך את בניו בתורה ומצוות, ובזכות זה יתקיים בנו דברי הנביא: 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לא אבות על בנים ולב בנים על אבותם' ונזכה לגאולה שלמה אמן. כן דברי המצפה לישועת ד', אברהם דוב בלאאמו"ר מוה"ר לעמיל זלל"ה טערנא, רק בקהילת יאסווען…

פרק ה. יבואר לזהר בקטנים בכיסוי הראש.

הנה בזמננו אלו נעשה כמעט בהיתר לילך בגילוי הראש ואין מחנכים את הבנים בקטנותם בזה, וממילא הולכים ושונים בגדלותם וחושבים שאין בזה שום חטא. ובאמת הוא איסור גמור. וזה לשון השולחן ערוך אורח חיים סימן ב' סעיף קטן ו' ולא ילכו ד' אמות בגילוי הראש. עיין שם (וכתבו אפילו לישן במצנפת קלה). וכתב הט"ז בסימן ח' וזה לשונו: ונראה לי שיש איסור גמור בזה, כיון שחוק הוא עכשיו בין העכו"ם שעושין כן תמיד, ואם כן זה נכלל בכלל 'ובחוקותיהם לא תלכו', כל שכן בחוק זה שיש לו טעם, דכיסוי הראש מורה על יראת שמים כההיא דסוף שבת: כסי ראשך כי היכי דלהוי עלך אמתי דמרך. עד כאן לשון הט"ז. עיין שם. וזה אפילו יושב בביתו, וכל שכן בחוץ. והנה בגמרא שבת הנ"ל איתא שם, כי אימיה דרב נחמן בר' יצחק אמרו לה כלדאי 'בריך גנבא הוה', לא שבקתיה לגלויי ראשו, עד שפעם אחת שנפלו לו הגלמא מעל ראשו, אז שליט ביה יצר הרע ולקח אשכול של תמרים מדקל שאינו שלו, עיין שם בגמרא. וכנתבונן בזה נראה כמה גדול כח העניין של כסוי הראש, כי הלא היה לו נטייה לזה, וכמו שראו הכלדאי, וכל זמן שכסה ראשו לא נשלט עליו היצר הרע, וזה מפני שכסוי הראש גורם ליראת שמים. והנה איתא במסכת כלה: כי שני תינוקות עברו לפני חכמים, אחד בכיסוי ראש ואחד בגלוי הראש. ואמרו על מי שהלך בגילוי הראש שהוא עז פנים. עיין שם. נראה מזה שכיסוי הראש גורם לבושה ולצניעות, ועל ידי זה בא ליראת שמים, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק 'לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו' זו הבושה, וכל המתבייש לא במהרה הוא חוטא. על כן נחוץ מאד להרגיל את הקטנים בכיסוי הראש, ואז גם כי יזקינו לא יסורו ממנו.

פרק ו. בענין חינוך בדרך ארץ.
ידוע כי דרך ארץ קדמה לתורה. ולזאת כמו שהאב מחויב לחנוך את בניו בתורה ובמצות, כן מחויב לחנכם בדרך ארץ. ועוד יותר מזה וכמאמר רז"ל באבות 'אם אין דרך ארץ אין תורה', וביותר בבית המדרש שהבנים הקטנים רצים ושבים בבית המדרש בעת התפילה ומבלבלים דעת המתפללים, והאב אינו משים על לבו להשגיח שיעמוד בנו אצלו בדרך ארץ, כפי כבוד בית המדרש מקדש מעט ויענה 'אמן, יהא שמי רבה' וכו'. ובאמת האב מחויב לחנכו במצות של מורא מקדש כמו בכל המצות, ועניין 'אמן' הוא ענין גדול מאד, וכמו שאמרו חז"ל: תינוק מאימתי בא לעולם הבא משיענה 'אמן'. ו'אמן של התינוק חשוב יותר משל הגדולים, כי הוא הבל שאין בו חטא, וזה זכות גדול להאב, כי בוודאי יתנהג גם כן כשיגדל באופן זה, לעמוד בדרך ארץ בבית המדרש וירוויח כל התפילות בכוונה. ואם חס ושלום האב בעצמו מדבר בעת חזרת הש"ץ ובקריאת התורה, מלבד שהאב עושה בעצמו איסור, עוד הוא מקלקל את בנו ומחטיא אותו. וכתוב בראשית חכמה כי צריך האדם להיזהר ביותר ולשמור פיו ולשונו, שלא ידבר בפני בנו בדבר מגונה, וכל שכן לעשותו. ואף על פי שהדבר מגונה מצד עצמו, מכל מקום יותר מגונה אם עשה זה בפני בנו, שמא ילמוד ממנו. ואם יאמר לו האב 'למה עשית כך וכך', יאמר לו הבן 'והלא כך וכך עשית גם אתה. סוף דבר, ישתדל מאד להרחיק את בנו מן הכעור ומן הדומה לו. וכשיעשה האב מצוה, יעשה בפני בנו וילמדנו לעשות כך, כדי שילמוד הבן לעשות כמעשה אביו, ויזכה האב לטוב ולזרע ולברכה.

פרק ז. יבואר חיוב של חינוך הבנות.
כבר כתבנו בפרק א', כי כשם שחייב לחנך את בנו כך חייב לחנך את בתו. וכאשר יחנך את הבת על פי התורה במדות טובות ובצניעות, אז אחר כך, כשתהיה אם, תגדל את בניה על פי התורה, כי הבנים כרוכים אחר האם יותר מן האב. ומצינו בתנ"ך מלכים 'ושם אמו… ויעש הישר בעיני ד", וכן 'שם אמו… ויעש הרע בעיני ד". כן כתיב בכמה פסוקים. עיין שם. ושמעתי הטעם בזה מהגאון המנוח מוה"ר אברהם זצ"ל אב"ד דק"ק מאיראמפאל, שהפסוק מורה לנו כי כל זה גרמה האם, מפני שהחינוך הוא בידה יותר מן האב. וכמו שכתבנו לעיל בפרק ב' בשם של"ה הקדוש, ונמצא בשם חכמי העמים שאמרו מפני מה אין לנו בנים טובים, מפני שאין לנו אמהות טובות. ואף כי שאינו מחויב ללמוד את בתו תורה, אבל הלא צריכה לדעת הדינים השייכים לאשה כמו הלכות שבת, נדה, וכדומה. וכן פסק הרמ"א ביורה דעה הלכות תלמוד תורה, וזה לשונו: ומכל מקום חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. עיין שם. ובפרט במדות טובות, וביותר במדת הצניעות. כמו שמצינו גבי קמחית שבזכות הצניעות זכתה לבנים טובים, וזה לשון הגר"א ב'עלים לתרופה' באתי לבקש מאתך מאד מאד שתדריך את בנותיך מאד, שלא תצא מפיהם קללה ושבועה וכזב ומחלוקת וכן שאר דברים, לשון הרע ורכילות, ושלא יאכלו וישתו כי אם בברכה ראשונה ואחרונה וברכת המזון וקריאת שמע, והכל בכוונה. עד כאן לשונו.. ויראה להשיאן סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך ופקדת את נוך ולא תחטא', כי (ספר נזיר עולם) מפני איחור נישואין שנתהוו בזמננו שהוא נגד טבע הבריאה ועל ידי זה נתגבר היצר הרע מאד ובאים על ידי זה לכמה עוונות חס ושלום. וזה לשון הספר ראשית חכמה וישיא את בתו לאיש מיד כשתגדל ותגיע לזמן הבגרות ולא יעכבנה בבית, אלא ישיא אותה כפי אשר תשיג ידו, ולא יאמר ממשפחה יקרה אני. עיין שם. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

חתימת הספר. הנה כאשר כוונת הספר הזה הוא כדי לעורר לעניין חינוך בנים טובים וישרים, וכתבנו לעיל דברי חז"ל שהחינוך מתחיל משעה שהתינוק מתחיל לדבר. כנה כאשר נתבונן בזה נראה, כי באמת ההתחלה היא עוד משעת יצירת הוולד, כי הלא מצינו בפסוק 'זרו רשעים מרחם', הלא עוד לא חטאו וגם הבחירה בידם להיות צדיקים, אלא הכוונה שהם נוטים מצד נשמתם לצד הרע, וזה מפני שהאב והאם לא הייתה להם כוונה טובה בעת מעשה, כי הנה אמרו חז"ל במסכת נדה שלשה שותפים יש באדם הקב"ה ואביו ואמו. לכן אם האב ואם מכוונים בעת מעשה לשם מצווה, כדי לקיים מצוות בוראם, שיהיו להם בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצוות בישראל, וכמו שכתב בשולחן ערוך אורח חיים סימן ר"א, עיין שם, אז הקב"ה נעשה שותף עמם ומשפיע נשמה טהורה בהוולד. ואם חס ושלום לא, אז הקב"ה מתרחק מהם ואינו רוצה להיות שותף עמם. וכן כתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ה' אחר שכתב שיתנהגו בצניעות ובבושה, כתב שם בהלכה ה', זה לשונו: כל הנוהג מנהג זה לא די לו שקידש נפשו וטהר עצמו ותיקן דעותיו, אלא שאם היו לו בנים יהיו נאים וביישנים ראוין לחכמה ולחסידות. כל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחושך, יהיו לו בנים כשאר העם. עד כאן לשונו.
והנה בעוונותינו הרבים בזמננו שנמצאים נשים שאינן טובלות עצמן במקווה כשרה, רק רוחצות עצמן באמבטאות והן נדות גמורות, והאיש והאשה עוברים על איסור כרת, רחמנא ליצלן, ולא די זה, אלא שהבנים הנולדים להם הם פגומים והם בני נדה וגורמים רעה גדולה לבניהם, כי בן הנדה נקרא 'עז פנים', ואיתא במסכת כלה, עז פנים לגיהנום, ר' יהושע אומר זה בן הנדה. עיין שם. והנה לפעמים אפשר שאף הנשים השומרות את הטבילה גם כן נדות מפני חסרון ידיעה. וכמו שכתב בספר חכמת אדם כלל קי"ז וזה לשונו: אותן נשים בורות שאינן בודקין עצמן קודם בין השמשות אלא שאומרת שהייתה מתכוונת שתתחיל הנקיים שלה קודם הלילה, ובודקין עצמן בלילות, הם נדות גמורות, וצריך לפרסם הדבר. וכן כתוב שם: אותן הנשים הבודקות באצבע הם נדות גמורות לכל דבריהן, עיין שם. לזאת אנשים שנגע יראת ד' בלבבם יראו שאל יסמכו על נשותיהם בזה, וצריכין להשגיח אם הם בקיאים בדינים ולשאול הכל לרב דמתא, מפני שהם מתביישים לשאול ומקילין לעצמם וביותר להשגיח שיעשו הפסק טהרה  כדין וכנ"ל. והנה כבר חלקתי להנשים בפה את הספרים הנדפסים בענין טהרת המשפחה מ'אגודת הרבנים' וצויתי להם שיקראו בהם כדי שידעו הדינים, וכן ראו לעשות בכל המקומות.
עוד עניין נחוץ צריך להזכיר, וזה שלום בית כי הנה אמרו חז"ל איש ואשה שכינה ביניהם, וזה כשהם חיים חיים של שלום ושלווה ואין ביניהם שום קטטה ומריבה. ואם לפעמים כשאחד מהם עושה דבר שלא כהוגן, על השני למחול ולא יעשה מריבה חס ושלום, כי באם לא, אז קשה לחנך את הבנים בדרך טובה. וכתוב בספר עטרת צבי, כי שלום המשפחה תלוי בחינוך בנים, כי באם הבעל לא יכבד את אשתו והאשה את בעלה, והבנים רואים זאת, זה גורם שלא יכבדו שניהם יחדיו ולא ישמעו בקולם. וזה דרשת חז"ל במסכתא סוטה האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו ומדריך את בניו לתלמוד תורה, עליו הכתוב אומר 'וידעת כי שלום אהלך' וכו', כי זה דבר התלוי זה בזה, כיבד האשה להדרכת בנים לתלמוד תורה. עד כאן לשונו, ואשרי המקיים דברי הספר הזה ויזכה לבנים עוסקים בתורה ובמצות בישראל!

הרב אברהם דב טערנא הי"ד, רב בקהילת יאסווען שבליטא, מחבר ספר "חינוך הבנים" (קיידאן, תרצ"ח), הכולל מאמרי חז"ל המדברים בגדול שכר המחנך את בניו בתורה ומצות ולהיפך גודל עונש המרפים ידיהם מזה, עם כמה עצות בענייני חינוך. הספר זכה להסכמת הרב שלמה הלוי פיינזילבר הי"ד, המציין את חשיבות הספר "ובפרט בזמנינו שירדה פלאים כל עניני החינוך בבתי הספר שמתחנכים ומתגדלים שם ללא תורה ויראה בודאי מהראוי להלהיב הלבבות של האבות אולי יראו ויקחו מוסר".

באייר תרפ"ו (1926) היה הרב טערנא בין הרבנים הליטאים החתומים על קול קורא לתמיכה בעיתון 'אידישן עקאנאמיש-רעליגיעזן' שתפעל למען השלום וחיזוק התורה (פורסם ב'מיכאל: מאסף לתולדות היהודים בתפוצות, ו, תל אביב תש"מ, עמו' צז). בשנת תרצ"ה (1935) חתם על כרוז רבנים לעזור להצלחת רשימת המזרחי – הפועל המזרחי על ידי שיצביעו לה בבחירות לקונגרס הציוני הי"ט.

מאמרו בעניין חיוב ברכה על הטפל, כשהביאו אותו לפני לאחר העיקר, פורסם ב'אודים מאש', ב (ליקווד תשע"ז, עמו' א, ).

עם פלישת הגרמנים חברו עמם הגויים הליטאים והתעללו ברב העיר. הם גזזו את פאותיו וזקנו, היכו אותו ואילצו אותו לרקוד ערום, בעוד שההמון הליטאי מסביב מוחאים כפיים ומפלים בו את מכותיהם. כשאפסו כוחותיו של הרב והוא התמוטט, התנפלה אשתו באגרופים על מעניו, ושניהם נורו בו במקום. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 38

פרק א.

הנה יש להתבונן על אשר נתנה התורה זמן לרוצח בשוגג שגלה לערי מקלט עד מות הכהן הגדול, ולכאורה הוא תמוה מאד, היתכן כי לאיש רוצח נפש, אשר התורה רצתה לענוש אותו על אשר רצח נפש בשגגה, ומובן כי מהעונש צריך להמשך חרטה על מה שיצא מכשול של רציחת מתחת ידו, וכל מה שיסבול יותר צריך להדגיש יותר הכרח הזהירות מלגרום גם קצת היזק לזולתו, ולבסוף אנו רואים כי לאיש כזה נתנה לו התורה מצב כזה אשר עוד תוסיף בהשחתת נפשו באותו הדבר עצמו שנכשל בה, היינו בעוון הרציחה, כי התנאי שצריך להיות פרוש ומובדל מכל קרוביו ותענוגיו וקנייניו עד מות הכהן הגדול, הלא בקשת השגת מאויי לבו ההכרחיות וההרגליות יגרום לו שיחשוב תמיד מחשבה של השחתה מתי ימות הכהן הגדול, הלא ידוע לנו כמה תשוקתו של אדם עזה כמוות להסתכן בדרכים ולבוא ממדינת הים להתראות עם בני ביתו ומכך שכן להשתקע שם, אחר שנסע מהם בבחירתו, כמו שנוסעים לאמעריקא. על אחת כמה וכמה מי שגלה מעירו וממשפחתו ומבני ביתו לא מבחירתו, רק לאונסו, כמו שמענישים לאחד להיות תפוס במאסר על כמה שנים, כל שכן שנפשו גחלים תלהט לשוב לבני ביתו ולמשפחתו ולעיר מולדתו, כי בלא זה חייו אינם חיים, ולאיש כזה נתנה לו התורה זמן עד מות כהן הגדול הגע בעצמך! האיש שגלה לערי המקלט או לערי הלווים עומד ביום הכיפורים בתפילת נעילה מתפלל מקירות לבו לד' בהשתפכות הנפש שיוציאו מצרה לרווחה במהרה. ואם נחדור בעומק מחשבותיו נמצא כי אותה התפלה עצמה היא גם כן תפלה והשתפכות הנפש על "מי יחיה" של אחרים, ולא של אחרים פשוטים אלא על האדם שמשכמו ולמעלה הוא גבוה מכל העם, הוא הכהן הגדול. הנמצא עוד השחתה יותר גדולה מזאת? כי ביום הקדוש והנורא אשר האדם צריך לשוב מדרכיו הרעים, להיות זה היום תחילת מעשיו כקטן שנולד, להיות זהיר בכל מה שיוצא מתחת ידו ותנועותיו שלא יהיה בהם שום גרם של היזק לזולתו בקצה הזהירות כמשפט השב תשובה קיימת, כמו שנאמר בו "לפני ד' תטהרו", היינו טהרת הלב מכל נדנוד של השחתה, ולבסוף אנו רואין כי בו ביום האיש הגולה טהרתו היא טומאתו, וכל כמה שהוא יגע ועמל לכוון בתפלתו יוצא מזה השחתה עוד יותר גדולה. ואף אחרי אשר ביארו לנו חז"ל (מכות יא) טעם הדבר מפני שהכהן הגדול היה צריך להתפלל שלא יקרה בדורו כן, וזה עונשו של כהן גדול, עיין שם, אף על פי כן התמיה במקומה עומדת, שסוף סוף תכלית העונש היא למעט ההשחתה, והתנאי שקשרה התורה זמן הצלתו במיתתו של כהן גדול עוד תרבה ותוסיף השחתה בעניין זה עוד יותר גדולה באיכותה?

אמנם! כאשר נעמיק בדבר היטב יתגלה לפנינו סוד גדול בעניין תיקון החיסרון, כי שמעתי בשם מהרש"ז זצ"ל שהוכיח מזה, כי מי שנתחייב גלות היה גולה לערי המקלט אשר בערי הלווים, כי הגלות היה לא עונש רק תיקון החסרון. עד כאן דבריו. ביאור הדבר כי אנו רואין במשפטי המדינות, יש עונשים ומשפטים. ומי שגנב או גזל או רצח, אוסרים אותו בתפיסה, לפי כמות ואיכות האשמה וזה העונש הוא רק תיקון המדינות למען ישמעו ויראו, או אם איש פרטי יעניש את חברו בעד עוולה שעשה לו זה נקרא עונש נקמה, אבל לא כן המה עונשי התורה בעונש הגלות, למי שרצח נפש בשוגג לא בתור 'נקמה' כמו עונש של איש פרטי, ולא בתור "למען ישמעו ויראו" כמו משפטי המדינה, כי זה שייך דווקא על מזיד ולא על שוגג, אלא התורה רצתה בעונש זה של 'גלות' דווקא תיקון הנפש של האדם הרוצח. אם קרה לאדם מקרה כזה, התורה ירדה לסוף דעתו, היינו למקור וסיבת הדבר כי הוא איש כזה אשר אינו מרגיש את פעולותיו, ויתכן לו פעולה בלי כוונה, על כן יש לחשוש ודאי אם ישאר על מצבו הקודם, יקרה לו עוד פעם מקרה כזה. על כן ציוותה עליו התורה, כי יפקיר כל העבר שלו ואת הדברים היותר אהובים לו, והוא בני ביתו קרוביו וקנייניו אשר בשבילם הוא מוטרד כל כך, עד שאין לו פנאי להשגיח על עצמו, ועל כל דבר שעושה, להרגיש פעולותיו בעיון המעשה, ויגלה לערי המקלט. ואם נתבונן בינה בשרשי המצווה, נמצא כי התורה כוונה בזה שיתקן הגולה חסרונו בערי המקלט, על כן אמרה התורה "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" (במדבר לה) שהם ערי הלווים, ולכאורה למה בחרה התורה ערי הלווים? ויתכן שעיקר המכוון היה שהגולה יבחר דווקא ערי הלווים, כי הוא מקום של צדיקים ואנשי מעשה, שכל תעודתם לפינות את לבם מעסקי העולם הזה, לעסוק בתורה ועבודת ד' ,ומתפרנסים ממה שהזמינם הקב"ה דבר המספיק להם, והוא ענין המעשרות, למען יהיה כל עיקר עמל נפשם להורות לעם ד' דרך ד'. וכשימצא הגולה בתוך חבורה גבוהה כזו, יתחבר לדעותיהם ומידותיהם להתלמד מהם איך להתנהג בכל העניינים ויספיקו לו הצורך לו, ושם יתקן את נפשו העלולה לחטא בשוגג, על ידי שיעסוק בעבודת השלימות ותיקון המידות והשגת המעלות, ואף על פי שהכוונה הראשונה בעניין ערי מקלט הוא להנצל מגואל הדם, אבל זה שנתנה התורה לערי הלווים דין קליטה מוכיח שיש כאן כוונה שניה ועיקרית שיתקן החוטא שורש החטא, והוא העדר התבוננות, על כל חוט השערה, ועל כן  אמרו חז"ל ש"ערי הלוים אינם קולטות אלא לדעת" (מכות י) שיבחר מעצמו לבוא שם למען הקליטה – לפי שעיקר המכוון שיחליף עצמו להשיג שם תכונה אחרת, תכונה של לווים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות שמיטה ויובל "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שנדבה רוחו ונפשו לפרוק מעליו עול חשבונות הרבים, ולהיות כמו שעשהו אלקים 'ישר', הרי הוא קודש קדשים", עיין שם. הרי שיכול האדם להחליף את תכונתו להיות כתכונת הלווים, לכן צריכין שיבוא שם לדעת שיבחר וינודב מעצמו רוחו ונפשו להיות כלווים. ועל כן מצינו שאמר רבי אליעזר, עיר שרובה רוצחים אינה קולטת (מכות י) לפי שבהיות רובה רוצחים קשה להחליף שם את תכונתו. וכן מה שאמרו "כל עיר שאין בה זקנים אינה קולטת" (שם) גם כן יתכן לפי שאז לא כל כך נקל להכניע את נפשו להעינוי של דרכי החינוך, על כן בחרה התורה לאדם כזה שיצא מכשול של רציחה מתחת ידו, שיבקש לעצמו דווקא עיר של לוים, ואין רובה רוצחים, ויש בה זקנים, למען יהיה בידו האפשריות לקבל תמורה וחילוף למעליותא, ויוסיף קדושה מיום ליום עד שישיג תכונה חדשה לגמרי, שלא ישוב לכסלו עוד.

פרק ב.

ולפי זה מובן ממילא כי אף בתחילת גלותו קשה לו לפרוש מ'העבר' שלו לחיות חיי הפרישות והבדידות. אבל אחר כך כשיתמהמה שם למשל אפילו שנה אחת או שתים, בטח ישתנה לאיש אחר, תורת ד' תחקק את לבו ותנופח בו רוח חדשה, והלווים שהם קדושי עליון בטח יפעלו עליו, לעשותו לאחד מבני העליה על ידי שיורו לו דרך התשובה לעלות מתוך פחת מעשיו, לתכונת בעלי הדעה האמיתית. ועל ידי זה יזכה לתשובה שלימה, אשר הוא מחויב בה, כי אין הגלות מכפר אלא עם התשובה. ומה מאד קשה התשובה לחוטא בשוגג, בין מצד החרטה, בין מצד הקבלה. כי הלא שוגג לאמלתא יחשב לאנשים כמונו. ואם אחד עשה עולה הן בעוון של 'בין אדם למקום' והן בעוון של 'בין אדם לחברו', השוגג הוא התירוץ והמחפה על כל החטאים. אבל לא כן הוא דעת התורה שכבר חרצה משפטה, כי גדר האדם הוא העושה בכוונה ודעת, ואדם מועד לעולם, וצריך לשלם אפילו בעד שוגג ואונס. ואם האדם עושה שלא בכוונה, אז יוצא מגדר אדם, ונכנס לגדר "בהמה בצורת אדם". והבורא יתברך אשר חפץ בהצלחת האדם, סידר לו דרך לתשובה, כי יתחבר לטובים אשר מהם יראה החומר של דקדוק המעשים והמסירת נפש על חשבון צדק על כל פרט ופרט. וכן יעשה גם הוא בעניין שאמרו ז"ל "כי אש יצא מחשבון – תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינם מחשבין" (בבא בתרא), כי גם בעולם הזה, כשרואה אדם, איש שחושב מעשיו, נכנס בליבו כאש קנאת המעלה הזאת שהיא החמודה ותכלית התשוקה בלב המרגיש, ועושה רושם חזק בליבו, ומתוך חינוך כזה יגיע לתכונת הזהירות עד שלא יהיה לו אפילו פעולה אחת בלא כוונה, כי בלא זה לא יתכן לו התשובה אליבא דאמת, שצריכה להיות שלימה עד שלא ישוב לזה החטא לעולם. ואם יתכן לו אפילו פעולה אחת בשנה בלא כוונה, הלא אפשר עוד להכשל ברציחה שלא בכוונה, ועל כן כל עבודתו בערי הלווים הייתה צריכה להיות שישיג שמה התועלת הגדול שיהיה איש רם המעלה אשר כל פעולותיו יוצאים ממקור ההתבוננות והחשבון האמיתי, אשר הוא גבוה מעל גבוה, שאין בדורותינו מצויר כמעט איש כזה. ואם נצייר כי האיש הגולה נעשה באמת בעל תשובה גמור אפילו על שוגג, הלא מוכרחים אנו לצייר את האיש הזה בדעתנו לאיש רם המעלה מאד, ולפי זה מוכרחים לשלול מאיש כזה את המפריעים להדרך הגבוה, שרוחי נעלה מלהיות קשור בהם, אשר גם בדורותינו נמצאים ברוך ד' הרבה שלא יביטו על המפריעים, ויבקשו דרך הגבוה, למרות כל המפריעים של הטבע והמידות, ואם כן מוכרחים אנו לצייר את האיש הזה הגולה שהוא הגיע בעבודתו להיות שמח בגורלו ובמצבו ובמקומו, והפרישות מבני ביתו וממשפחתו ומעיר מולדתו אינו דוחק לו מאומה, ואם כן איך יתכן שאיש כזה ישים לבו לדברים קטני ערך, עד שנאמר כי יתפלל על מיתתו של כהן גדול בשביל געגועים אל 'העבר' שלו, הלא מובן לכל כי אדרבה ואדרבה בטח עוד יתפלל על חיי הכהן הגדול, ולא על מותי חס ושלום, כי הלא הוא המרד היותר גדול אפילו בכל העם, כל שכן מי שכבר טעם טעם חיי הפרישות בהכרה מדעית ובחברת חכמים קדושי עליון בחירי-עם. אשר על כן כשקשרה התורה זמן היותו בערי הלוים עד מות הכהן הגדול, לא יצא מזה השחתה כלום, כי זה גופא מה שיהיה בערי הלווים, זה גופא יגרום לו שיחליף תכונתו עד שיתהפך עוד להתפלל על חיי הכהן הגדול בשביל אהבת תיקון-החסרון. ולפי זה יש להבין מה שקשרה התורה כל השגת רצונותיו ותשוקותיו וגעגועיו במות הכהן הגדול, הוא גם כן תיקון החסרון באותו מקום שחטא, כי אחר שנכשל ברציחה בשוגג, פעלה עליו פעולה זו שנתקרר אצלו חומר עוון של רציחה במידת מה, ומסתעף מזה השחתה כללית, בכל הנפש כולה, שיהיה לו נקל להיטב לעצמו בהפסד חברו, על כן קשרה התורה כל חמדת ליבו במיתת הכהן הגדול, שיהיה לו אז אותו ניסיון ממש להטיב לעצמו בהפסד של כהן גדול, ויען שמתחילת גלותו מטבעו משתוקק לאשרו של 'העבר' וזה תלוי בהפסדו של איש היותר מורם מעם, זה גופא יעשה עליו רושם חזק שיתבונן על מה עשה ד' ככה, ומפני מה הזמין לו השם יתברך הניסיון הזה, כדי שיתבונן כי כן הוא מצב כל אדם בעולם הזה כי האושר של אחד קשור בצרתו של אחר. ה"מי יחיה" של אחד קשור עם ה"מי ימות" של חברו, עד שכל העולם כולו הוא כמו מפה קצרה על שלחן ארוך, אם זה ימשוך לצדו שיהיה חלקו מכוסה, בהכרח ישאר חלקו של חברו מגולה. וכן חברו כשימשוך אליו יגלה עד שלא יתכן בעולם שום הצלחה כהצלחת התורה. ומתוך התבוננות זה יבוא להתבוננות אחרת, אם קרה לו מקרה שראה בחוש מיתת חברו מפני אי כוונתו, והסבה שלא כוון ולא הרגיש הייתה מפני חפצו להתעשר מסתמא, מי יודע כמה אנשים רצח בלא כוונה, אלא שלא ראה בחוש מיתתם, כי גרם להם על ידי מעשיו לקנא קנאת עולם הזה, והקנאה מוציא את האדם מן העולם, באופן כזה יכול להיות כמות גדולה מחללי המידות הללו, עד שהרמב"ם ז"ל אמר שלפי משפט הרפואה אלף מתו מקנאה תאווה וכבוד, ואחד כדרך כל הארץ. ואז ירגיש המתבונן בנפשו כמו כשבא להתפלל תפלת נעילה ומדגיש בתוך תפלתו על חייו, כרוכה כארס תפילה על מיתת כהן גדול, יתעורר מזה להכיר חסרונו בכלל, כי לא רק עתה הוא מתפלל כך, אלא כל ימיו היה מתפלל על תקלת חברו, כי אם כל מטרת הצלחתו הוא "מתכבד בקלון חברו" ממילא אם היה מתפלל לד' על אשרו והצלחתו, ממילא היא תפלה על קלון חברו, כי זה הוא כל תשוקתו, ואם האדם עומד בסוף תפלת שמונה עשרה והוא מתפלל לד' "יהי רצון שלא תעלה קנאת אדם עלי" אבל אם הוא בעל מדות רעות הלא כל השמונה עשרה שלו הייתה דווקא שתעלה קנאת אדם עליו. למשל כשמתפלל "אתה חונן לאדם דעת", הוא מתפלל על דעת כדי שתעלה קנאת אחרים עליו. וכן כשמתפלל "השיבנו אבינו לתורתיך" מכוון ממילא שתעלה קנאת אחרים עליו. ומה מכוון ב"ראה נא בענינו" מה העינוי שלו? אם לא קנאה תאוה וכבוד? מובן ממילא כי בשעה שמתבונן האיש הגולה מחשבות האלה מצד שנתן לו התורה הניסיון הגדול, מה שמוכרח לבקש על מיתת כהן גדול חס ושלום, כשבא לבקש על הצלחתו, ודבר זה גורם לו להבין כי הוא מידה כנגד מידה, ומקום נתן לו הקב"ה להתבונן מדבר שיש לו שם חוש, על דבר שאין לו חוש, שגם כל ימיו היה חי על הרהורים כאלה, מתוך זה יעשה תשובה כללית על כל החיים שלו, ויעשה מהפכה בכל העניינים שיתחיל מעתה לחשוב מה בין שני העולמים ומה בין שני המעונים ויקנא את מצבם של שבט לוי, ויכסוף להיות בחברתם לקבל חיזוק מצילם, ואז יתחלף לו ההרגשות. ומה שהרגיש מקודם לרע, ירגיש עכשיו לטוב. ומה שהרגיש מקודם לטוב, ירגיש עתה לרע, כמו שמצינו שאמרה התורה "וידום אהרן" (ויקרא י,ג) על שניחם לו משה רבינו עליו השלום במה שאמר ד' "בקרובי אקדש" אשר החובות הלבבות בסוף שער יחוד המעשה חשב מפיתוי היצר האחרונים, כשיארע לעובד ד' איזה נזק שיתרעם על הבורא יתברך, ויתהה על מה שהוא עובד ד' שכל עמל היצר לתלות כל נזק ופגע רע שמחמת עבודתו את ד' קרה לו כזאת, לכן כתיב אצל אהרן, אחר שקרה לו הצרה היותר גדולה ממיתת שני בניו היותר חשובים, "וידום", ורואין אנו מזה מה שאצל איש הפחות יעשה מזה "ויצעקו", האדם השלם עושה מזה "וידום" ומתנחם בזה. ולהיפך ממה שעושה האדם השלם "ויצעקו", עושה מזה האדם הפחות "וידום", היינו על העדר השלימות אפילו בדקות. כן על דרך הזה יתחלף אצל האיש הגולה כל השקפתו, הן בכלל והן בפרט, ומתקן הכל כאשר יורו לו הלוים מצדיקי הרבים. וזאת היא תורת-הגלות ותועלתו האמיתי.

וזהו שאמרו חז"ל רב חמא בר חנינא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך", אם לחטאים יורה, לצדיקים קל וחומר (מכות י). ויתכן כשבא רב חמא בר חנינא לפרשת רוצחים פתח לה פתח לבאר הכוונה העיקרית של הפרשה, שאין הכוונה שהטבת ד' עם הרוצח מה שנתן לו עיר מקלט להינצל מגואל הדם וזה כל הריווח שלו, אלא כוונת התורה שיבחר לו בדעת ערי המקלט מערי הלווים למען יתחבר ללמוד מהם דרך התשובה והשלימות עד שלא ירצה לפרוש מהם. ועל זה מבואר היטב הראיה מהכתוב "על כן יורה חטאים בדרך", שהכתוב הזה משמעותו מדבר בעניין התשובה, כמבואר בהתחלת שערי תשובה לרבינו יונה ז"ל שכתב וזה לשונו: מן הטובות אשר הטיב ה' יתברך עם ברואיו כי הכין להם הדרך לשוב מתוך פחת מעשיהם, שנאמר "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך" – ויהיה הערה מהקל וחומר באופן זה, ומה חטאים שכבר הרעו במעשיהם, מכל מקום נתן להם הקב"ה עצה איך לשוב גם מחטא שוגג למדרגת רמה בזהירות, על אחת כמה וכמה שהצדיקים שעומדים על דרך זה, שצריכין לחזק עצמם שלא ירפו מכל האמצעיים שעמדו והצליחו על ידיהם עד עכשיו. ונתברר לנו מזה הסוד הגדול בתיקון החסרון, שיכול האדם לתקן ההשחתה הגדולה להטיב עצמו בהפסד זולתו, שגם מי שכבר נכשל במעשה ברציחה בשוגג יכול להתעלה, אשר גם במחשבה לא יתפלל על מיתת כהן גדול אף על פי שיש כאן מקום שנוגע לו בכל חייו, והוא על ידי העצה לחיות בערי המקלט בערי הלווים, להתלמד מהם הכרה והרגשה שמוטב לאדם להפסיד כל ענייני העבר שלו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום.

פרק ג.

ויותר נפלא בתיקון הנפש, שיהיה שווה בעיניו גם הפסד כל חייו כדי למנוע הפסד מאחרים, מצינו אצל משה רבינו עליו השלום שאמר לו הקב"ה "צרור את המדינים וכו' ואחר תאסף אל עמיך". ואמרו ז"ל מגיד שמיתתו של משה מתעכבת במלחמת מדין, ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה שנאמר "וידבר משה אל העם החלצו", ואין החלצו אלא הזדרזו (ילקוט מטות) הבורא יתברך קשר מיתתו של משה רבינו אחר מלחמת מדין, מובן ממילא כי יש כאן מקום של חשבונות רחבות ועמוקות, בטובת כלל ישראל, שמוטב יותר להתעצל במלחמת מדין כדי שמשה רבינו יאריך ימים. ואם אנו רואים שמשה רבינו התפלל תפלות כמניין 'ואתחנן', מובן מאליו כי לא התפלל כדי לאכול מפירות הארץ כמבואר בחז"ל, אלא שכל תפלתו ותשוקתו לכנס אל הארץ ולישאר בחיים הוא רק רוחניות וגם לטובת ישראל, כי ידע אם הוא יהיה מנהיגם לא יעבדו עבודה זרה ולא יגלו משם, אף על פי כן עשה ציווי ד' בתמימות בלא חשבונות, בשמחה ובזריזות גדולה, וקיים מצוה זו של "צרור את המדינים" כמו כל המצוות, שלא היו לו שם חשבונות הללו. ורואין אנו שבחו של משה רבינו שמוטב היה לו להפסיד את כל הרגשתו במעלת חייו, כדי שלא יפסיד לאחרים אותו ההפסד שיוכל לבוא, כשיתעצל במלחמת מדין. וצריכין אנו להבין כי מצוה זו עשה את משה רבינו למשה רבינו, וכמו שבררנו שהמצווה של "וישב שם עד מות הכהן הגדול", מזה גופא נתעורר להחליף כל תכונתו שהייתה לו עד עתה, כן צריכין אנו להבין, כי זה גופא פעל עליו שיקבל על עצמו כל הפסד החשבונות שלו כדי שלא יפסיד המצווה של מלחמת מדין שיש בקיומם הפסד גדול, אף על פי שהנדונים אינם דומים, כי אצל הגולה הוא הפסד חומרי, ואצל משה רבינו עליו השלום הוא הפסד של חשבונות רחבות ועמוקות. אמנם זה הוא מעלת משה רבינו עליו השלום שהיה יכול לבטל חשבונות עצומות מפני רצון ד' בתמימות, כמו ביטול עניני החומר ורצונות פשוטים.

וכן מצינן שזרז משה רבינו בהקמת המשכן אף על פי שאמר לו הקב"ה "בקרובי אקדש", ופירש רש"י ז"ל שסבר משה רבינו שימות או הוא או אהרן (שמיני פסוק ג), אף על פי כן לא הביט על ההפסד של חייו, ועשת המצווה בשלימות בהתחלה ובסוף. וכן מצינן בדוד המלך עליו השלום שאמר "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך", ואמרו חז"ל, אמר רבי יהושע בן לוי, אמר דוד שמעתי בני אדם שהם אומרים 'מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל' וכו'. והיו פריצי הדור הולכים אצל חלונותיו של דוד, ואומרים 'דוד, אימתי יבנה בית המקדש, אימתי בית ד' נלך'. והוא אמר אף על פי שהם מכוונים להכעיסני, תבוא אלי שאני שמח (ילקוט תהלים). ויתכן לומר כי מה שאמר לו ד' על ידי נתן הנביא "דמים רבים שפכת", "אתה לא תבנה הבית הזה", לא היה בתור עונש אלא בתור בירור, כי השפיכות דמים שלו מבואר בחז"ל שלא פזר את מעות של בנין בית המקדש בשני רעבון, ואמר להם פשטו את ידיכם בגדוד (ברכות ג:). ולכאורה הלא תשובה מועיל אפילו על מזיד, ובפרט על שוגג, ובפרט בשעה שמכוון לעשות מצוה? אלא הדבר כך הוא, כי ידוע בשנת בצורת אף על פי שכולם סובלים חרפת רעב, מכל מקום אינו דומה הסבל בבית המלכות להסבל במדינה. על כן יש לבעל דין מקום לחלוק חס ושלום, כי הרצון החזק שהיה לדוד לבנות בית המקדש, למרות כל המפריעים של חיי הנפשות, הוא דווקא מפני שלא היה נוגע אליו כל כך כמו לאחרים. ועל כן אמר לו הנביא "דמים רבים שפכת" "אתה לא תבנה הבית" בגדר בירור, כי הרצון לעכב הדמים היה בחשבון צדק, כי אחרי הדברים שאמר לו הנביא היה בנין בית המקדש וחיי דוד שני הפכים בנושא אחד. ומובן הוא כי לבני ישראל היה בזה מקום צר מאד, כי לברך ברכת "הנותן תשועה למלכים" על דוד המלך היה מוכרח לכבוש תקוות בנין בית המקדש, ומי שהתפלל לד' על בנין המקדש היה מוכרח לכבוש אהבת חיי דוד המלך מליבו, כאלו חס ושלום מקווה למיתת דוד המלך עליו השלום. ובזה היה בירור לדוד המלך עליו השלום שאף על פי שליצני הדור היו הולכים אצל חלונותיו והיו אומרים מתי יבנה בית המקדש, ולא היו מכוונים אלא להכעיסו, אף על פי כן אמר "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך". ומזה היה לו בירור למפרע, כי לא רק מפני שלא היה נוגע אליו הדבר עשה כן, אלא אפילו במקום שהיה נוגע לחייו ממש, אף על פי כן היה שמח ולא היה נחשב אצלו חייו כלום לעומת תשוקתו הגדולה לבניין בית המקדש. ואז הכל ראו כי זה שנשבע דוד המלך עליו השלום "אם אבוא באהל ביתי וכו' עד אמצא מקום לד'" לא היה מטעם שלא נגע אליו הדבר, ולכן היה יכול לעכב הכסף על בנין בית המקדש, אלא גם אחר דברי הנביא שבנין בית המקדש תלוי במיתתו, וליצני הדור רצו להכעיסו בשאלתם 'מתי יבנה בית המקדש?', גם אז שמח מתשוקתו העזה לקיים דבר ד', אשר על כן זכה שאמר לו הקב"ה "כי טוב לי יום אחד בחצריך מאלפי אלים שעתיד בנך להקריב לפני בבית המקדש" (ילקוט שם), זאת הייתה תורת דוד המלך עליו השלום לשמוח בהפסד חייו, כדי שלא יפסיד תועלת אחרים מעלייתם לרגל.

פרק ד.

ושהו שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם" (מדרש רבה בראשית) שהתורה ברא את העולם. ביאור הדבר כי מבואר במסילת ישרים בהתחלתו, כי כל ענייני העולם ניסיונות הם לאדם, העושר מצד אחד, והעוני מצד אחר, השלווה מצד אחד, והיסורין מצד אחר. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדין הוא יהיה האדם השלם. עיין שם. וזה כל העולם, כי יותר מאלו הסוגים אין כלל בעולם. והניצחון יכול להיות רק על ידי קיום התורה. וזהו מה שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם", כי כל החכמות הנמצאות בעולם נלקחה רק מן העולם גופא, למשל חכמת החשבון נתפתחה על ידי עולם המסחור, שמפני ההכרח לנהל העסק על פי חשבון, זאת יצרה החכמה. וכן כל החכמות על זה הדרך. ההכרח של התקשרות העיירות יצר את הטלגרף, וההכרח של ריבוי הסחורות יצרה המכונות, וכו' וכו'. מה שאין כן חכמת התורה שנבראה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם, ועל כן הדבר בהיפוך, ה"לא תגנוב" ברא עולם של גניבה, והיינו חנות וסחורה, ומנעול, וחנוני, וגנב, ותחבולות של גניבה, והרצון של גניבה, אשר הוא חלק של עולם. וכן ה"לא תרצח" ברא עולם של רציחה, אשר הוא עולם מלא. ובעתים הללו אנו רואים כי רוב חכמות העולם תעודתם למלא זאת הנקודה, להמציא כלי-קרב וכדומה. וכל התהפוכות שראינו, הכל ברא ה"לא תרצח", כדי שיהיה האדם בעל בחירה חופשית בעניין הזה. וכן המצוות עשה של ארבעה מינים, ברא עולם של נטיעה. וכן המצות של תרומות ומעשרות לקט שכחה ופאה וכו', ברא עולם של שדות וכרמים. וכן כל התרי"ג מצות שבתורה אינם יכולים לצאת מכוח אל הפועל, רק אם יהיה מציאות עולם כזה. ובכלל זה המצווה של "והיה שם עד מות הכהן הגדול", יצר העולם של רציחת נפש בשגגה, וכל ערי מקלט וערי הלוים, כדי שעל ידי זה יהיה לאדם הבחירה לעלות מעלה מעלה. וכן המצווה של "צרור את המדינים אחר תאסף אל עמיך", יצרה כל העולם והמציאות ששייך לעניין זה, כדי שיהיה בידו להוציא מכוח אל הפועל מצוה זו, ויהיה לו הבחירה להתעלות מזה עד אין סוף. וכן הציווי של "אתה לא תבנה הבית", יצרה המציאות של פריצי הדור ודבריהם, כדי שיהיה לו מקום להתעלה מזה. וזהו מה שאמרו ז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם", כי לכל דבר מן התורה צריכין "עולם" כדי שיהיה לו ניסיונות, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדין, כמו שנצח משה רבינו עליו השלום ודוד המלך עליו השלום, אז יהיה האדם השלם – וזה שמבואר בהקדמה לספר דרך עץ החיים, לרמ"ח[ל] זצ"ל, שהאדם צריך לחשוב בהתבודדו מה עשה משה רבינו עליו השלום ומה עשה דוד המלך עליו השלום שכל כך חשק בהם הקב"ה, ומה טוב לאדם שיתנהג כן כל ימי חייו. עיין שם. היינו שהיו יכולין לבטל עצמם מפני תועלה הדבר, ולא עמדו לה על הדרך גם מבחר חייהם מפני קיום דבר ד', ביודעם כי כל העולם הזה הם ניסיונות אצל האדם, וצריך הבן חיל לנצחם, וזהו שאמר הכתוב "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואח מצותיו שמור כי זה כל האדם". ואמרו ז"ל "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות יב:). ולכאורה איך שייך לומר שברא הקב"ה המידות הגרועות, כמו קנאה תאוה וכבוד, בשביל הירא ד' והחפץ במצותיו? ולפי הנ"ל יובנו הדברים באופן אחר, כמו שיתכן למשל לעשות מפה על השלחן מנייר פשוט. וכן יכולים לעשות מפה מניירות של דולרים, קודם שנחתכו לאחדים, הם כמו נייר רחבה שיכולין לפורסה על השלחן. ובאמת האיש שמשתמש באלו הנירות העוברים לסוחר למפה על השלחן ונהפך הקערה על פיה, ונשפך עליהם עד שנתקלקלו הדולרים לגמרי, אין אנו יכולין לומר עליו כי לא השתמש עם הניירות. אבל לא זאת הוא ההשתמשות של אלו הנירות כמובן. וכן יובן כל ענייני המציאות הם ניסיונות לאדם. ונמצא לפי זה כי כל העולם של קנאה תאוה וכבוד, תכלית מציאותן כדי לפרוש מהם, וזה ההשתמשות שלהם. וזה הביאור כי כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו בשביל האדם השלם, כי בלא זה לא יוכל להיות אדם השלם, נמצא כי כלל התורה היא סבה להעולם, ומהעולם צריך להיות תורה, והתורה המיוחדת ליחידי סגולה, גם כן צריך לזה עולם של מציאות. ומעלת משה רבינו היה עלי ידי העולם של מלחמת מדין וכל הסבות שהיו עד מלחמת סדין, ומעלת דוד המלך עליו השלום היה על ידי העולם של הרעבון וכל הסבות והבית המקדש, וכל אדם יכול להגיע כפי יגיעתו לתכונת המעשה של משה רבינו ודוד המלך עליו השלום, אשר גם עם כוח החיים השתמשו רק לרצון ד'. וכאשר נצרכו לבטל חייהם כדי לקיים הרצון ד', גם שם השתמשו בבחירתם לעשות הרצון ד' בזריזות נפלאה ולשמוח בקיום המצווה. וזה כל האדם ועיקר תכליתו בעולמו.

סליק

(הרב יואל קליינרמן הי"ד, אור המוסר, יא, אלול תרפ"ו (1926), עמו' נה)

הרב יואל ב"ר אהרן קליינרמן, "ר' יואל שינאווער', מתלמידי ה'סבא' מנבהרדוק, נולד בשינאווא, בסביבות שנת תרס"א (1901). עוד בהיותו אברך צעיר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כיבד אותו הרב אברהם יפה'ן, ראש הישיבה בהומל, למסור שיעורים עם חידושי תורה פעמים בשבוע לכל בחורי הישיבה.

בשנת תרפ"ח כיהן כראש ישיבה במינסק. הוא נשא לאשה את הרבנית חיה רבקה בתו של הרב ראובן סילבר [שליוואנסקי], חתנו של 'הסבא' מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל. לאחר נישואיו כיהן כראש ישיבת "בית יוסף נובהרדוק" שהוקמה בשנת תרפ"ב (1922) בעיירה אוסטרוב-מזוביצק שבפולין, בין ביאליסטוק לוורשה, בין פולין המרכזית וליטא הפולנית. בישיבה זו למדו כמאתיים בחורים, ממחוזות שונים מפולין וליטא. הרב היה אישיות מוסרית, גדול בתורה ואציל מידות. במידה רבה התמזגו בו השתפכות הנפש של המוסר עם הלהט החסידי. הוא העביר באופן קבוע שיעורים בפלפול ושיחות מוסריו.

בשנים האחרונות לקיום הישיבה שימש כראש ישיבה שני גיסו, הרב מאיר אריה סגל שלימים היה מזקני רבני חיפה ומחבר הספרי 'אמרי שפר' 'אמרי דעת' ו'ישרי לב', כמנהל הרוחני שימש הרב אהרן אגולניק (ר' אהרן קאמאיער) הי"ד שנספה בשואה עם משפחתו, ומזכיר הישיבה היה הרב אשר רוזנבוים מחבר הספר "מעדני אשר", לימים רב בשכונת נורדיה בתל אביב. מידי פעם היו מגיעים ראשי ישיבות ומשגיחים מישיבות אחרות למסירת שיעור תורה ושיחות מוסר, ובהם הרב אברהם יפה'ן ראש הישיבה המרכזית בביאליסטוק, הרב דוד בלייכר ראש הישיבה במזריטש, הרב אברהם זלמנס ראש הישיבה בוורשה, הרב דוד בונדיק ראש הישיבה בדווינסק, הרב ישראל יעקב ליובצנסקי חתנו של ה'סבא' ור"מ בישיבת אהל תורה בברנוביץ, הרב יצחק וולדשיין משגיח בישיבה ביאליסטוק אוסטרובצה, ועוד.

הישיבה התנהלה ברוח המוסר של בית יוסף נובהרדוק מיסודו של ה'סבא' מנובהרדוק, שדגלה בחיי עמל בתורה ובביטול הבלי העולם הזה. תלמידי הישיבה נהגו להתבודד בתפילה ובלימוד מוסר ב"בית הבדידות" שהוקם עבורם מחוץ לעיר. הבחורים נהגו גם להתוועד שם לתיקון המידות ורשמו ב"פינקס הקבלות" את המחויבות שקיבלו עליהם להתעסק בתיקון מידה מסויימת באותו שבו, כגון בטחון, התאמצות, בריחה מכבוד ענווה והכנעה, הטבה לזולת, וכיוצא בזה. גם ראש הישיבה היה מרבה להתבודד שם ללמוד מוסר ולהתפלל, במיוחד בתקופות הקשות בהם לא היה בידו לספק לבחורים את מנת האוכל הדלה שלהם.

הישיבה החזיקה מעמד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשלהי תרצ"ט (1939). הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי פסק שיש להימלט מפולין, אפילו בשבת. הרב ומשפחתו וחלק מתלמידיו הצליחו להימלט לווילנה, ששבה לחסות ליטא והפכה לעיר מקלט עבור פליטי פולין. בתאריך 01.01.1940 התפרסמה בעיתון הצופה הידיעה הבאה: "בישיבת בית יוסף בירושלים נתקבלה ידיעה שהרבה יואל קליינרמן מאוסטרוב-מאזוביצק נמלט לווילנה".

לאחר הכיבוש הנאצי נכלא הרב בגטו וילנה ונרצח יחד עם כל בני משפחתו, ובהם אשתו, בנם ובנותיהם. גם רוב תלמידי הישיבה שלו נספו בשואה. הי"ד.

מאמרים ממנו הובאו ב"גוילי אש: שיחות, מוסר ודברי הגות מעזבונם של גדולי וקדושי ישיבות בית יוסף – נובהרדוק שניספו בשואה", עמו' קנט. מאמרו "זכויות הגדול" פורסם ב'הנאמן' (גליון י"ג (פ"ה), תשרי-כסלו תשי"ט, עמו' 21). מאמרו "ישלח עזרך מקודש" פורסם בחיי המוסר (אוסטרובה תרצ"ו), ב, עמו' קג.

במכירות פומביות הוצעו מחברות עם סיכומי שיחותיו ושיעוריו של הרב קליינרמן הי"ד, שנכתבו על ידי תלמידיו.

תמונתו עם חבריו, ראשי ישיבות "בית יוסף" בכולל הנוברדוקאי הזמני בביאליסטוק, המובאת כאן, הובאה ב"שמך לא שכחנו", א (ירושלים תשס"ט), עמו' 102.

מספר הצפיות במאמר: 24

בדברים ל"א כתיב "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות – וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". לדעתי יש לומר הכוונה בזה כך: דכתיב "בצלם אלקים עשה את האדם". והכוונה בזה מבואר ברמב"ם דהיינו השגה השכלית, והוא נשמת האדם כמבואר בעקידה שער מ"ח. ויש לומר דזאת היא כוונת הכתוב "נר ד' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן", היינו נשמת האדם היא כניצוץ מאש בלתי תכלית ואור התורה הנטוע בה חופש כל חדרי בטן, כמו שאמר דוד המלך (בתהלים מ) "ותורתך בתוך מעי", היינו שהוא מרגיש תענוג מאור התורה. וכמו שאמר (בתהלים יט) "ומתוקים מדבש ונפת צופים", ובעל אהל יעקב ז"ל פרשת פקודי מבאר בעניין זה מה שאמר הנביא ישעיה (פרק ה): "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע", היינו אותו שכבר שבעה לה נפשו מן המרורים מן הבלי התאוות הרעות, אם כן גם כי יבוא פעם אל התורה איה איפה יוכל עוד להרגיש נועם טעמה ומתיקות עניינה, הלא התורה דבריה תאמר הכל בהיפך מכל אשר יתאווה הוא, ויאמר אם כן כי התורה רעה ומרה. וזהו שהקדים ואמר "הוי אומרים לרע טוב", היינו שאמרו תחלה על הרע שהוא טוב ומלאו את מעיהם מרמה ותוך, אם כן יחויב לאמר "ולטוב רע" וכו', שמים מר למתוק וממילא המתוק הוא מר. וכבר המליצו רבותינו ז"ל במדרש (מובא בתוספות כתובות ק"ד. בדיבור המתחיל לא) אמר הקב"ה עד שאתם מתפללים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיכם בקשו שיצאו דברי הבלים מתוך מעיכם, ממש כמו שנתבאר. ודוד המלך עליו השלום על ידי שהייתה לו נפש טהורה היה לו ההרגש האמיתי לבחון נעימותה ומתיקותה.

ובזה מבאר בעל העקדה ז"ל שער מ"ח כוונת הגמרא בנדה דף ל: דקאמר שם רבי שמלאי כשהולד מונח במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, היינו שבנשמתו נטוע כח כל התורה כולה רק צריך להוציא אל הפועל. ומעת שעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן, ונשמתן נשארה זכה וטהורה, כמבואר באלשיך פרשה יתרו. ועל ידי הנשמה הטהורה, היינו הצלם אלקים שיש בעם ישראל, הם חשובים בעיני העמים, כמבואר בעקידה שער ט"ו. וזאת יש לומר היא כוונת הכתוב (בדברים לא) "ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", שיתמה איך מצאוהו רעות רבות כאלה, "ואמר וכו' הלא על כי אין אלקי בקרבי" – היינו הצלם אלקים אין בקרבי לכן מצאוני הרעות האלה. על זה כתבה התורה "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות" ויבוא לכפור חס ושלום בה"צלם אלקים", "וענתה השירה הזאת" – היינו התורה – "לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". וכאשר יראה שגם אחרי שנדור ומפוזר בארבע כנפות הארץ ועם כל זאת לא נשכחה התורה ממנו, יבין מזה כי חכמת התורה נטועה בנפשו, והיינו הצלם אלקים, כמו שכתבנו בשם הרמב"ם דהוא השגה השכלית, רק יען שלא שמר אתו כראוי עלתה עליו חלודה, לכן מצאוהו הרעות והצרות. וישתדל לטהר אתו מהחלודה, וכמו שאמר הכתוב (דברים לב) "כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף, יפרש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו". ופירש בעל העקידה ז"ל כוונת הכתוב כך: כמו שהנשר שיעיר קנו להשליך גוזליו ארצה, וכשהם מגיעים קרוב לארץ מקבלם כל כנפיו וכוונת הנשר שמשליכם לארץ לא להרע להם היא, דהא כשמגיעים קרוב לארץ מקבלם, שלא ימותו בנפילתם לארץ. רק כוונתו שעל ידי פחד הנפילה יתלמדו לעוף השמים. כן כוונת ד' שהשליך אותנו ממקומנו היא ארץ ישראל לא להרע חס ושלום רק כדי שעל ידי זה ינקה הצלם אלקים מהחלודה שעלתה עליו. וכאשר יהיה טהור, יעוף השמים, כי ימשוך עצמו למקורו הראשון, כמשפט החלק להיות נמשך אחר הכלל, ויחיה חיי השכלי. זה תוכן דבריו ביתר ביאור.

וכן מבאר בעל אהל יעקב ז"ל הפסוק "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ד' וכו'", היינו אם יעזוב דרכו המכוער ומחשבותיו הרעות ותהיה נשמתו זכה וברה מבלי כתמים, אז ממילא וישוב אל ד', וכנ"ל. וקיום עם ישראל שלא יטבע בשבולת הזמן ובגלי הצרות ותלאות היא רק תורתו הקדושה, וכמו שמצינו ברבן יוחנן בן זכאי שבקש מאספסיינוס קיסר לתן לו יבנה וחכמיה יען כי קיום עם ישראל תלוי בזה. וכן מצינו במסכת ברכות דף ס"ג אמר רבי טבי אמר רב יאשיה כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר: "התרפית ביום צרה צר כחך". מבואר מזה דרק על ידי התורה עם ישראל יכול לעמוד נגד החצים והבליסטראות שהזמן ירה עליו. (ובתהלים כט) כתיב: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום"'. ובמסכת זבחים דף קט"ז מביאה הגמרא דהכוונה היא על מתן תורה, היינו כמו שכתבנו, דהתורה היא העוז לישראל דעל ידה יכול לעמוד נגד הרוחות וסערות הזמן שלא יעקרו אותו ממקומו. ובפרשה פנחס על הפסוק "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", פרשו רבותינו שזה הוא הבטחה שנתן לו חיי עולם, וכאמרם ז"ל בריש הפרשה שעדיין הוא קיים, וכן הוא אומר "בריתי היתה אתו החיים והשלום". וזאת יש לומר הכוונה שגומר, "ד' יברך את עמו בשלום", היינו על ידי התורה שהיא עוז לעם ישראל הוא קיים לעולם, כנ"ל. ולפי מאי שכתבנו, התורה היא בנין חזק שמשמר קיומו של עם ישראל. ולכן נקראים תלמידי חכמים 'בונים', כמבואר במאמר אמר ר' אלעזר וכו' אל תקרא 'בניך' אלא 'בוניך', שעוסקים בבניין ישראל, היינו התורה. וגם המחזיקים להעוסקים בתורה הם בכלל זה, וכעין שמצינו בסוטה דף כ"א דהתורה מגנא על המחזיקים בה כמו על הלומדים בעצמם. וכל המחדש חידושים בתורה, הוא מחזק בניין ישראל, והנה כעת הגם דיש הרבה ספרים נעלים בחידושי תורה, עם כל זאת אין אנו יכולים לחשוב כי למותר הוא לחבר עוד ספרים, דהא כל אחד מישראל יש לו חלקו בתורה, וכל אחד מחויב במה שביכולתו להגדיל התורה ולהאדירה. וכהיום הנני מוציא לאור חלק מחידושי על הש"ס וה' יזכני להוציא לאור גם יתר החידושים שלי. וקראתי שם ספרי זה 'באר מים' משום שבתיבת 'באר' נרמז שם בני המנוח ברוך אריה שנפטר בשנת תרס"ב בעוד הייתי רב בק"ק שדה-לבן והיה מצוין בכל: בתורה ובמידות טובות.

ולטוב יזכרו הורי אבי מורי הרבני המופלג מו"ה יוחנן ב"ר מיכל ז"ל שנפטר בק"ק אמשטרדם בשנת תרס"ט כ' כסליו ואמי מורתי מרת חיה גאלדא בת מו"ה דוד ז"ל שנפטרה בק"ק אמשטרדם בשנת תרע"ה כ"ה מנחם אב המה החזיקוני ללמוד תודה ותהי מנוחתם כבוד. ועל הטוב יזכר חותני הרבני המופלג מו"ה אליהו ב"ר ישראל ז"ל וחמותי מרת נחמה בת מו"ה ברוך ז"ל היו מוקרי רבנן. ועל הטוב יזכר שם הרבני הגביר הנכבד המפורסם וכו' מו"ה ישראל אהרן ב"ר נחמן פישעל יליד מפ"ק מערטש הדר בנויארק שהיה לי לעזר בכספו להדפסת ספרי זה, יהי שכרו לעולם הבא ופעולתו לפניו בעולם הזה להצליחו בכל העניינים הוא עם כל משפחתו הכבודה יאריכו ימים ושנים. ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל בבי מדרשא וימצא חן וחסד בעיני אלקים ואדם. אלה דברי המצפה לתשועת ה' מיכל דוד בן לאדוני רבי מוהר"ר יוחנן שטופעל ז"ל חופ"ק מערטש.

(הקדמת מחבר באר מים)

הרב מיכל דוד שטופל הי"ד, מזקני רבני ליטא, נולד בשנת תרכ"ה (1865) בעיר נימנצין (פלך וילנה), לאביו ר' יוחנן, שהיה למדן וצדיק שעסק כל ימיו בתורה ובמעשים טובים ולמרת חיה גולדה. ר' מיכל דוד למד בישיבות [טלז], וולוז'ין ומיר, והוסמך לרבנות מאת רבי יצחק אלחנן ספקטור, אב"ד קובנה. משנת תרנ"ו כיהן כרבה של וויסאל (פלך יקאטרינוסלב, רוסיה), בהמשך כיהן כרב של קהילת שדה לבן (בילוצרקב, רוסיה) וכרבה האחרון של מיריטש (מערעץ\ מרטש\ מירטש\ מערעטש\ מארקינה, ליטא). הוא נשא לאשה את מרת בלומה הי"ד בת ר' אליהו ונחמה בראודה.

הרב היה שקדן עצום, בקי בש"ס ופוסקים, ועם זאת היה פעיל בחיים הציבוריים היהודיים בעיר והרבה לסייע לכל נזקק. הוא חיבר את הספר "באר מים" (ברלין, תרפ"ה) – הכולל חידושים על הש"ס ובירור שיטת הפוסקים הראשונים והאחרונים. כתב הסכמה לספר "מחשבות שמואל" על מאמרי חז"ל ואגדות במסכת ברכות

הרב נרצח על ידי הנאצים בשואה באלול תש"א (1941), בהיותו בן שבעים ושש.

על פי המובא ב"אלה אזכרה" (חלק ב, עמו' 30-31) עם כניסתם של הנאצים למיריטש, ביוני 1941, הם התחילו להתעלל ביהודים. כעבור שבועיים הם ביקשו להוציא את הרב להורג באופן הפגנתי. הרב ברח לאחד הכפרים והסתתר בביתו של נוצרי, והנאצים איימו על יהודי העיירה שאם הוא לא יובא אליהם בתום שתים עשרה שעות, הם ישמידו את כל יהודי העיירה וישליכו אותם לנהר. מיד לאחר שהנוצרי שהסתיר את הרב הודיע לו על המתרחש, התעטף הרב בבגדי השבת, לבש טלית, קיטל וכיפה לבנה, נטל ספר תורה לזרועותיו, והורה לנוצרי להובילו לעיירה. הרב נפרד מאשתו הרבנית, מבתו וחתנו, והורה להם כצוואה אחרונה, שלא יבכו את לכתו, כיוון שעומד לקיים את המצווה הגדולה ביותר, בכל שנות חייו – מצות קידוש שם שמים. הנאצים פקדו על הרב לרקוד ולשיר בפניהם, והרב, כשספר התורה בזרועותיו, החל לשיר ניגון של שמחת תורה: "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים". הנאצים היכו את הרב מכות רצח והמשיכו להתעלל ברב בעינויים קשים עד שיצאה נשמתו. אבריו של הרב נמצאו בשטח והובאו לקבורה בבית העלמין של העיירה. הרוצחים כינסו מאות יהודית בבית הכנסת, רצחו אותם במיתות משונות והשליכו את גופותיהם לנהר נימן. תוך מספר שבועות הוצאו להורג במיתות משונות כל בני הקהילה ב-08.09.1941.

מספר הצפיות במאמר: 28

אכתוב לכבוד תורתו מה ששמעתי ממרן מוהרי"א יאפין שליט"א קודם תפלת נעילה:

א. פתח מהא דאמרו חז"ל "חבל על דלית לו דרתא ותרעא לדרתא עביד". ואמר כי יש מי שיש לו רצון להשיג הרגש נכון בהשגת השלימות, אך אין לו מקום חכמים ומבקשים עוסקים בעניין זה. ויש לפעמים מי שיש לו מקום והזדמנות להשיג הרגש נכון בחיי השלימות, אך אין לו רצון לקבל תועלת. וגם כששומע תוכחות ובירורים והערות דוחה מעליו אחר כך. וגם בשעה ששומע חושב בליבו פתח איך לצאת ולברוח מהרגש הזה. והנה חז"ל אמרו חבל על מי שאין לו דרתא, שיחסר לו הקביעות להישאר כל ימיו משועבד לעבודת השלימות, בבחינת דרתא, היינו דירת קבע. לא אמרו "חבל על מי שאין לו דרתא" מחמת חסרון המקום, אלא אמרו חבל על מי שיש לו המקום המסוגל לזה, אך החסרון הוא מצדו, מפני ש"תרעא לדרתא עביד", שתחת לחשוב מחשבות לקשר הנפש אל הרשימות החדשות ששומע, הוא מהפך הדבר וחושב מחשבות איך לצאת מן הדבר, איך לעשות תרעא ופתח לצאת מן הדרתא. ואדם כזה גם ביום הכיפורים הוא דומה למי שנוסע במכונת הברזל למקום קרוב אשר אינו יושב אלא עומד אצל הפתח ומצפה לצאת תיכף כשיעמוד המכונה. כן גם בעידנא ששומע ענייני תשובה להתהפך לאיש אחר, הוא מטה עקלקלות במחשבתו לעמוד אצל הפתח ולצפה על השעה שיהיה בידו לשוב להרגלו. על אדם כזה אמרו חז"ל חבל שיש לו האפשרות להתהפך לאיש אחר ודוחה מעליו.

ב. אחר כך אמר התעוררות מהא דאמרו חז"ל "קשה לקנותן ככלי זהב, ונוח לאבדן ככלי זכוכית". ואמר כי באמת כלי זכוכית יכולין להשתמש בה, הן דבר חם הן דבר צונן, ויכולה לקבל הכל, אך צריכין לזה זהירות שלא יקפוץ מחם לצונן, או להיפוך, בלי הכנה הדרושה לזה. כן צריך האדם לדעת כי האדם יכול לקיים מה שכתב האורחות חיים להרא"ש ז"ל "והוי זהיר לעשות כל מה שמוטל עליך לעשות", אך תלוי בתנאי שמסיים הרא"ש ז"ל "ומכל משמר נצור לבך שלא תקפוץ מעניין לעניין בלא הכנה", ועל ידי הכנה יכול גם כלי זכוכית לקבל כל הצריך.

ג. אחר כך אמר משל לספינה שנתקרבה אל החוף בשעת חירום. והנה מחמת הפחד שמא השונא הניח "מינעס" כל הזהירות נצרך בשעה שהספינה עומדת סמוך להחוף, ושם צריכין לדקדק לפשפש ולמשמש כל קרקע הים הסמוך להחוף שלא ימצא שם טייוועל-מאשין. כן צריך האדם להבין כי דווקא בשעה שאינו עומדין סמוך להסוף של יום הכיפורים, שם כל מגמת היצר להניח טייוועל-מאשין בהרגעים האחרונים, למען לשבור חס ושלום כל עבודת אלול ועשרת ימי תשובה. ועל כן צריכין אנו להתחזק בתשובה שלימה, לקבל באמת כל הקבלות שהמה ה"פלאן" לקיים התשובה, וצריכין אנו למשמש במעשינו שיהיו הקבלות בלב שלם.

ממני ארי' זאב לעווין, ר"מ דישיבת יאדוב

(אל המבקש: מאמרי מוסר אשר נדברו בישיבת "בית יוסף" באוסטרובצה, עמו' קיא)

הרב אריה זאב לוין [קעלמר] הי"ד, נולד בעיר קעלעם שבליטא. היה מתפלל בהתלהבות ובהשתוקקות לאהבת ה' ומילדותו ניכר כילד רציני ומעמיק, השוקד על לימוד התורה והמוסר ועל עבודת תיקון המידות. הוא למד בישיבה המרכזית בביאליסטוק, ונשא לאשה את בתו של ר' יצחק רוגובסקי. לאחר נישואיו כיהן כר"מ שני בישיבתו של הרב מרדכי גולדין (קוסובר) הי"ד, בעיר בילה-פודולסק. לאחר מספר שנים, בהוראת הרב ישראל מובשוביץ, המנהל הרוחני של ישיבת ביאליסטוק, ייסדו הרב משה שולמן והרב אריה זאב לוין ישיבה קטנה לתורה ומוסר בעיירה יאדוב (יאדווא), הסמוכה לאוסטרוב-מאזוב, בה למדו כמה עשרות תלמידים.

אחד מתלמידיו מסר על שיחת התעוררות ששמע מרבו בנוגע למה שנאמר על המלאכים "בשתים יכסה פניו, ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף" (ישעיה ו). שאל הרב אריה זאב, מה זה שנאמר שהמלאך מכסה את רגליו, והרי "רגליהם רגל ישרה", ולומדים מהם איך לעמוד בתפלת שמונה עשרה. ואולי הכוונה, כי המלאכים נקראים "עומדים", כמו שכתוב "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג,ז), כי הם במדרגה מתמדת אחת. ויתכן שהמלאכים מרגישים בושה על שהם "עומדים" ללא מהלכים ולא עולים, ולכן מכסים רגליהם. ודו"ק.

בעיצומם של ימי האימה תחת שלטון כתב מכתב חיזוק לתלמידו ר' ישראל אורלנסקי, שהוגלה עם אביו לסיביר, המצוטט כאן בתרגום מיידיש:

"יקירי, געגועי ודאגתי אליך גדולים. מפחד אני שלא תסחף עם הזרם של הדמיון. יודע אתה את העמל שהשקעתי בישיבה בכלל, ובך בפרט, ראה שלא יהא לריק. אני מבקש ממך יקירי, החזק עצמך בכל מאמצי כוחותיך. אל תעז להפליג לבד בים הסוער, הצטרף אל אניה גדולה. אפשר להתרגל לחיים חפשיים, ולהכבש תחת לחץ התקופה. אך אל נא תהיה כאותם פרחים יפים שבעצם פריחתם נופלים מושלכים ארצה. הרחובות קוסמים, קשה מאד להתגבר ולהשאר בן תורה, על כן תראה להצטרף לישיבה, ובה גופא להחזיק עצמך במאמץ מיוחד. הרעיון ארוך אך חייבים לקצר. ראה עוד פעם, עמוד חזק. חייבים להיות חזקים עד שכלל ישראל יוושע. אין אנו מופקרים. ישועתנו קרובה".

בין שתי מלחמות העולם נמנו בעיירה יאדוב כ-1,500 יהודים, שהיו כ-90% מתושביו. בסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ב 09.1939 נכבשה העיירה בידי הגרמנים, והם החלו להתנכל ליהודים, לגזול את דירותיהם ואת רכושם ולהטיל גזירות שונות על היהודים, ובהם חובת תשלום סכומי כופר, חובת ענידת סרט זרוע וחובת ביצוע עבודות כפייה. בשנת 1940 חוייבו יהודי יאדוב ויהודים מיישובי הסביבה להתגורר בגטו והם הוקפו בגדר תיל. בשנת 1941 נמנו 2,787 יהודים בגטו. יהודי הגטו התענו בעוני וברעב, ויהודים שניסו לסחור עם האוכלוסייה המקומית ולהבריח מזון לגטו נרצחו בידי הגרמנים.

בי"א בתשרי תש"ג (22.09.1942) חיסלו יהודי הגטו. לאחר שנצטוו להתרכז בשוק, נרצחו ביריות במקום כ-800 יהודים, וכל היתר גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה. גם הרב אריה זאב, שנשאר ביאדוב בתקופת המלחמה, נרצח בידי הנאצים. לא ידועים לנו הפרטים על המקום והזמן בו הוא נרצח.

מספר הצפיות במאמר: 48

הרב מאיר (אליעזר) לוין נולד בציטמיאן שבליטא בשנת תרנ"ג (1893), להוריו יהודה ליב ומרים, הוא נשא לאשה את ציפורה לבית ברמן. משנת 1934, ועד לחורבן הקהילה שם, היה הרב מאיר לוין רבה של גורזד שבמערב ליטא, בסמוך לגבול גרמניה. ידיעה על מינויו לרבה של גורזד הופיעה בירחון 'שערי ציון' (ירושלים, תשרי-כסלו, תרצ"ה), בגורזד היו כאלף ומאה יהודים, ובהם גם תלמידי חכמים ויראים. רבים התפרנסו בדוחק מעבודה בממל שבגרמניה, הרחוקה 15 ק"מ מגרוזד. בגרוזד היה מוסדות חינוך ובתי מדרש, חדרים, בית ספר עממי, חברת 'תפארת בחורים', וארגוני גמ"ח, 'לחם עניים', 'ביקור חולים' ו'לינת צדק'. היו בה שני ספריות, אחת ביידיש ואחת בעברית, ומספר ארגונים ציוניים.

גורזד נכבשה בידי הצבא הגרמני ב-22.6.1941, בתוך זמן קצר נעצרו הגברים היהודים. כעבור כשלשה ימים, ללא מזון ושתייה, הם הובלו בקבוצות, הופשטו, הוכרחו לחפור בור ונורו בתוכו. הנשים והילדים הוחזקו במעצר במחסנים, למשך כחודשים, בהם הוכרחו הנשים לצאת לעבודת כפייה. הילדים נרצחו בירי ביער בידי כוחות ליטאיים, ב14.9.1941, וכעבור יומיים נרצחו גם הנשים. רק אשה יהודיה אחת שרדה את הטבח. בין הנרצחים היו הרב והרבנית ובנם יצחק, בן ה-12, ובתם רחל, בת ה-9.

במאמר "רבני ליטא שמתו על קידוש השם" (עיתון הצופה 17.04.1966, עמ' 2), נכתב שלמחרת כיבוש העיר גורוד בידי הגרמנים, נצטוו יהודי העיר לחפור בור והגרמנים הביאו את הרב מאיר לוין, רבה של העיירה והכניסוהו לתוך הבור ועינוהו שם קשות. עם גמר העינויים הטילו אותו חי לתוך הקבר הפתוח.

ממקורות נוספים עולה כי למחרת כיבוש גורזד נצטוו כל התושבים להתייצב בכיכר השוק. היהודים והפעילים הקומוניסטים הופרדו מהשאר ונלקחו לגן העירוני, והשאר שוחררו. לאחר שהוחזקו בשעות ארוכות, בכ"ח בסיון תש"א (23.6.1941), צוו הגברים היהודים לחפור בור בצמוד לבית המכס. הגרמנים המיתו באכזריות יוצאת דופן וביסורים נוראיים את הרב מאיר לווין ואת היהודים שנשאו בתפקידים חשובים בתקופת שלטונם של הסובייטים. למחרת הובאו לעיר 20 אנשי גיסטפו יחד עם שוטרים מממל והם רצחו את כל המאתים הגברים היהודים ואשה אחת שהייתה אשתו של קומיסר קומיניסטי. לאחר הרצח חגגו הרוצחים בשתיית בירה ווודקה.

ידיעה על פטירתו הופיעה בבולטון 'ועד ההצלה', מס' 25 של "פועלי אמוני ישראל" בפולין, 05.1947 עמ' 1-2., בנוסף נכתב ביידיש על גורזד ועל הרב שלה ב'אודים מאש- אש זכרון' עמו' תמו וב'חרבן ליטע' עמו' 207-209..

ב'חרבן ליטע' נכתב שהרב לוין אמר לפני מותו "אידן, מיר גייען אויף קידוש השם, ווייל מיר זיינען אידן" [- "יהודים אנו הולכים [למות] על קידוש השם, כי אנחנו יהודים"]. לצערי, לא הצלחתי למצוא דברי תורה מכתביו או כל שמועה משמו של הרב מאיר לוין הי"ד – מלבד אותו משפט בודד שנמסר שאמר בשעה שעמד לפני המרצחים; דברי קודש של נכונות למות על קידוש השם בשל יהדותנו.

(רבנים שנספו בשואה, דף עד, ועוד).

מספר הצפיות במאמר: 85

ועתה קורא ומעיין נכבד, אם שאני חושב שרובי הדברים שבספרי זה – נבדקו ונתאשרו די צורך ע"י שנסו בהרבה ניסיונות ועמדו בכולם, ואם שבאמונה שלמה אני מאמין – שתודה לא-ל – כוונתי לאמיתה של תורה, בכל זאת אינני מרגיש בקרבי שום רצון שתקבלם כדברים מוסכמים וכהלכות פסוקות. רצוני הוא אדרבה – שתביט עליהם כעל תיאוריות חדשות שדורשות עוד ניתוח ובדיקה מבפנים ומבחוץ, חפצי הוא שתבקרם בבקרת חדה, בלי משא פנים ובלי לפנים משורת הדין, וכעין שמצינו בעבודה זרה דף ד': "תורה דכתיב בה אמת דכתיב אמת קנה ואל תמכור אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין". אם תתעורר לך איזו הערה, תמיה, או השגה – אבקשך לעיין בסוף הספר בהשמטות ומלואים, ואם לא נמצא שם מזה, אזי במטותא – להודיעני, אולי יעלה בידי להתנצל, הרבה דברים הנוגעים לקיום דברנו שכדי שלא להאריך ביותר – נשארו עמדי, אשר ע"י משא ומתן יתכן שיתאמתו ביתר שאת וביתר עז או שיתוספו עוד חידושים, ומיני ומינך תתברר שמעתתא. ואם אראה שיש ממש בדבריך, ודבר נאה ומתקבל אמרת – ישמח לבי גם אני, ואהיה שבע רצון יותר מאלו הבאתני לסייע לי, ואקווה שבחפץ לב אודה – ולא אבוש, וד' יעזרנו שנקבל את האמת ממי שאומרה, וכעין דאיתא באבות דרבי נתן סוף פרק ל"ז "ומודה על האמת זה משה, שנאמר וישמע משה וייטב בעיניו, וכן הקב"ה הודה על האמת, שנאמר כן בנות צלפחד דברת", וכעין דאיתא בירושלמי סנהדרין פרק י' הלכה א' "ניתנו מרועה אחד, אמר הקב"ה אם שמעת דבר מפי קטן ישראל והנייך, לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן, אלא כשומעו מפי גדול, ולא כשומעו מפי גדול אלא כשומעו מפי חכם, ולא כשומעו מפי חכם, אלא כשומעו מפי נביא, ולא כשומעו מפי נביא אלא כשומעו מפי רועה, ואין רועה אלא משה, כמה דתימר ויזכור וכו' את רועה צאנו וכו', ולא כשומעו מפי רועה, אלא כשומעו מפי הגבורה, ניתנו מרועה אחד. ואין אחד אלא הקב"ה, במה דתימר שמע ישראל ה' אלהינו ד' אחד".

ומצאתי חובה לנפשי להביע בזה תודה וברכה להעדה הנכבדה דזידיק יצ"ו, שזה כארבע שנים שקבלוני לרב, ומאז ועד עתה הם סרים למשמעתי ולעצתי, גם במובן החומרי עושים הם בעדי עוד יותר מכפי יכולתם, כן כשנתוודע להם שברצוני לגמור את ספרי ולהוציאו לאור עולם קבלו הידיעה בהתעניינות ובסבר פנים יפות. זכרה להם ה' לטובה.

י"ד כסלו תרצ"ב זידיק

(הקדמת שדה יצחק, מאת הרב יצחק בעגון הי"ד),

מספר הצפיות במאמר: 97

ישנם הרבה דרכי הלימוד כמו פשט, עמקות, הבנה, חריפות, בקיאות וכו'. אמנם האמת היא שעיקר העיקרים הוא להיות 'למדן', כי אי אפשר לעבור בדרך אחד את כל הש"ס, והלמדן מבין להתאים לכל מקום את הלומדות השייך למקום ההוא.

(בית קלם ג', עמ' מו).

הגמרא (ברכות כב,א) דורשת מהפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (דברים ד,ט-י), "מה להלן באימה וביראה וכו' אף כאן באימה וכו', מכאן אמרו הזבים והמצורעים וכו' אבל בעלי קריין אסורים. ר' יוסי אומר שונה הוא ברגיליות [במשניות השגורות בפיו –  רש"י] ובלבד שלא יציע את המשנה [בטעמי פירושיהן – רש"י]. רבי יונתן בן יוסף אומר מציע הוא את המשנה ואינו מציע את התלמוד". ע"כ לשון הגמרא. עיין שם כל העניין.

רואים אנו דרגות דרגות: לימוד שטחי מותר, לימוד עמוק יותר אסור, פשט מותר, והבנה ועיון אסור. והטעם, כי בהיות וחסר הוא טהרה מספקת, אין הוא מסוגל לקבל עומק התורה באמיתותה. ואם ילמד במה שלמעלה ממדרגת הטהרה שלו, יהיה לימודו מסולף.

צריך אדם לעסוק באותו חלק של חכמת התורה, המתאימה למידת הטהרה שהלומד עומד בה, כדי שיוכל לקבלה בדרך האמת. למעלה מכך הוא בבל תדע, איסור גמור. לימוד חלק גבוה יותר מחכמת התורה מותר רק אחרי ההכנות המתאימות, אחרי רכישת מידת הטהרה והנקיות הנדרש לחלק זה, ומבלעדיה לא.

מוצאים אנו בספרים שמדברים הרבה בעניין זה, ואנו חושבים שהדברים הם סתרי תורה, אך אלו פסוקים מפורשים וגמרות מפורשות.

תמהים אנו על הראשונים שכל כך נזהרו שלא לעסוק בתורה בלא טהרה מוקדמת, והיו מכינים עצמם הכנות על גבי הכנות. צריך כבר פעם לעשות כמו הראשונים, לרוץ לטבול על כל חלקיק בחכמת התורה, וצריך כבר פעם להתענות כדי להכשיר את עצמו לכך. כי אין אלו מותרות, בלי דרגות אלה בלתי אפשרי לקבל את הדברים באמת. ואם יקבלם בשקר, הקלקולים נוראים.

נמצינו למדים שני כללים: ראשית אימה נופלת עלינו, עד כמה צריך להתמסר להכין עצמו ללמוד דבר תורה, דבר תורה כפשוטו. כמה טהרה נדרשת מן האדם בגשתו לפתוח את הגמרא.

ושנית אחרי עשיית כל ההכנות הנדרשות, נמצינו למדים גודל החיוב להיזהר מללמוד חלקי תורה הדורשים מדריגת טהרה גבוהה יותר משהגיע אליהם, דברי חכמה כאלה אין בכח האדם להשיג בכלל.

(שם, עמ' קלד-קלה).

איתא במדרש (ב"ר ח,ב): "בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך אל תשאל". לכאורה נראים הדברים כחזרה, ומדוע כפך המדרש אותו דבר במילים שונות?

יש לומר כוונת המדרש, לא רק שימנע מלדרוש ולחקור בדברים נבצר לחלוטין להשיג ידיעתם, שאינם ברי השגה, מפני שהם מכוסים, אלא אפילו דברים שהם ברי השגה, שיש יכולת להשיג ידיעתם, גם בהם יש עניינים שאין לעורר רצון לידיעתם ואין לעסוק בהבנתם.

כגון: א. דברים שלגביהם חסרים לאדם כללים ראשונים והקדמות הנחוצות בטרם ייגש אליהם, דברים שאין האדם שייך להם ואין לגשת אליהם מחמת חוסר ידע באל"ף בי"ת שלהם. כמו, למשל, מי שיבקש לפתור בעיה מסובכת באלגברה בעוד לא למד את כלליה הבסיסיים. ב. עניינים שיש בכח להבינם, אך הם אינם חשובים ועיקריים. הם יכולים להיות יפים וטובים, אך אין הם העיקר. ג. דברים כאלה שהם כשלעצמם הם עיקריים, אך ברגע זה, לאדם הנוכחי, במצב בו הוא עומד עכשיו, אין הם עיקר.

לא דיברו חז"ל כאן ממה שמופלא לגמרי ומכוסה במוחלט, באלו פשיטא שאין ישר לחקור ולדרוש בהם. אלא אפילו דברים שאינם במופלא כי אם מחוסר ידיעה בהקדמות, או דברים שאינם עיקריים, או משום שבמצב בנוכחי אינם עיקר, גם עליהם מלמדנו המדרש "בל תחקור".

(שם עמ' ריא-ריב).

"חוטפין מצה בלילי פסחים" (פסחים קט,א), פירש רשב"ם "מגביהין הקערה כדי שיראו התינוקות וישאלו", מי שרוצה לקיים התורה כפשטו אין לו מזה רק מצוה אחת, אבל על דרך השכלת חכמת המוסר הרבה עמל יגיע לו מאלה הדברים המעטים. כי למה לנו שישאלו הלא יספרו לו יציאת מצרים?

אלא שאין עונג בא רק אחרי צער. השאלה היא כמו צער, כי חפצו לדעת מה זאת, וכאשר ישיבו לו בטעם יתיישב אל ליבו יותר ויעשה רושם בו. והוא על דרך [הכלל של] 'איך חשבתי ומה נתחדש לי'.

הרי נתבאר מזה כמה גדול חובת החינוך ובפרט בהתיישבות אל הלב דווקא, והרבה לימוד צריך לזה, אמון פדגוג, ומכל שכן לעצמו דווקא בהתיישבות אל הלב, והרבה עיון והרבה זיכוך המחשבה ופינו הטרדות צריך לה. מבהיל מאד למבין דבר לאשורו.

(מתוך מכתבו של הרב דניאל מובשוביץ לתלמידו רבי אהרן בארשקט, שם, עמ' רצד)

הרב דניאל מובשוביץ הי"ד, נולד בשנת תר"מ (1880) לאביו רבי משה גרשון מובשביץ בעיירה סידרא שבפולין (ויש מי שכתב שנולד בדובראווע). למד אצל רבי נתן צבי פינקל, ה'סבא' מסלבודקה, שם למד בחברותא עם חברו הרב אהרן קוטלר. הרב אברהם דוב כהנא שפירא אב"ד קובנה, בעל ה'דבר אברהם', אמר עליו כי "לא ידוע לי מקיום מופלג בכשרון בדומה לו בכל רחבי ליטא".
אח"כ למד ב'תלמוד תורה' בקלם שבאזור רייסן, אצל רבותיו המובהקים, הרב צבי הירש ברוידא והרב נחום זאב זיו. לאחר פטירת רבו רבי נחום זאב זיו, נשא את בתו חיה לאשה. אחותו של הרב דניאל מושוביץ, היתה אשתו של הרב ניסן עקשטיין הי"ד, אב"ד קוזניצא.

משנת תר"פ כיהן כ"מנהל התלמוד תורה" בקלם, בהיותו ראש הישיבה והמשגיח שם. לצדו כיהן תחילה רבי ראובן דב דסלר, ועם עזיבתו מונה רבי גרשון מיאדניק הי"ד, גיסו של הרב דניאל, לכהן כמנהל רוחני.

כשהוציאו את הרב דניאל מובשוביץ עם כל רבני התלמוד תורה ותלמידיה, ועם התושבים היהודים שנותרו בעיירה, מקלם למקום הרצחם בחצר גרוזשעווסקי, אמרו כולם ווידוי והרב גרשון החזיק בידו ספר תורה. לפני שמסרו נפשם לקדש שם שמים, נשא הרב דניאל נאום קצר בו לתלמידיו ואמר:

בפיוט על עשרה הרוגי מלכות שנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים, נאמר: 'שרפי קודש צעקו במרה, זו תורה וזו שכרה וגו', ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו אשית הדומים, גזירה היא מלפני – קבלוה משעשעי דת יומיים'. הנה השאלה היא גדולה ועצומה: 'זו תורה וזו שכרה'?? ומה היא התשובה 'אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים'?? אלא שהעולם הגיע למצב שלא היתה לו זכות קיום והוא היה ראוי לכיליון מוחלט, ורק מאחר שהבטיח הקב"ה שלא יביא יותר מבול לשחת את הארץ, על כן נבחרו אלו העשרה הרוגי מלכות כדי שהם במותם על קידוש ה' יכפרו על העולם כולו, ואם שרפי מעלה יעכבו הגזירה לא יהיה מה שיכפר על העולם, ולא תהיה ברירה אחרת אלא להפוך שוב העולם למים…

בעדות אחד הניצולים נמסר כי בעוד שהיהודים נדחפו לבורות הירי, במכות ומהלומות, "שרו בהתלהבות ובדבקות עצומה עד שההד היה ביער מסביב בקול נורא, השיר ששרו היה: אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו (וההמשך בידיש: טאטע איך לויב דיר, טאטע איך דאנק דיר, וויל איך בין א איד). וכן שרו אתה בחרתנו… אהבת… ורצית… מזמורי תהלים ואדון עולם… העמידום חיים בתוך הבור, ועם רובי מכוניות ירו עליהם עד שנפלו מתבוססים בדמיהם. בקבר אחד נמצאים האב"ד, ר' קלמן ומשפחתו הי"ד, מהמנהלים של הישיבה הגדולה הת"ת דקלם רבי דניאל מאוושאוויץ ואשתו חיה הי"ד, וגיסו רבי גרשון מיאדניק ואשתו פריעדא וילדיהם הי"ד, וחמותם הרבנית פשעא זיעוו, והדודה הרבנית נחמה ליבא ברוידע – בתו של הסבא הי"ד. גם שאר רבני הת"ת הר"ר יצחק סקיר והרב ר' שלמע פיאנקע וילדיהם, והרבה מהבחורים שלמדו בישיבה. הי"ד".

בארכיון בית לוחמי הגטאות מובאת פיסקה ערוכה על בסיס עדותו של צבי גוטמן על חורבן קהילת קלם, ובה מוזכר הרב דניאל: .

בתאריך 26.06.1941 כבשו הגרמנים את העיירה. ב 01.07.1941 הופרדו הנשים והגברים אלה מאלה ונכלאו במקומות שונים. ב – 15.07.1941 הואשמו היהודים בהחזקת נשק, וכמה מאות מהם נורו. ב – 19.07.1941 נורו שאר יהודי קלם אל בורות שהוכנו מבעוד מועד. רבים מהם נקברו חיים. בחורי הישיבה ועוד 35 צעירים הושארו בחיים כדי לכסות את הבורות. כשהחליטו הליטאים לירות גם בהם, צעדו הגברים אל הבורות, ובראשם ר' דניאל [מובשוביץ], ר' גרשון [מיאדניק] והרב [ר' קלמן ביינשביץ, רב העיירה] בראשם, ובפיהם השיר "אשרינו מה טוב חלקנו". הרב נרצח אחרון, אך לפני כן אולץ לכרוע על ברכיו ולחזות ברצח הנורא. באותו מקום

הערה: יש סתירה בין המקורות לגבי יום הירצחם של הרב דניאל מובשוביץ ורבני התלמוד תורה בקלם. יש שכתבו שנספו ביום ה' במנחם אב תש"א, ב'הגדה של פסח קעלם' – נכתב כי הוצאו להריגה בכ"ח באב תש"א (שם כתב כי היה זה ביום שישי, ונרצחו בשבת. אך כ"ח אב תש"א חל ביום ה') ומעדותו של מר גוטמן עולה כי נהרגו בכ"ד בתמוז תש"א.

מספר הצפיות במאמר: 347

כשאנו מתבוננים במצב העת שאנו עומדים בה, שהגלות מתגברת והגזירות מתחדשות בכל יום, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו ממש, אלפים ורבבות מאחינו בני ישראל נרדפים ברעב ובחוסר כל, ונראה ברור כי זה למעלה מן הטבע הגזירות עצמן מראות זאת לכל מי שיש לי עין לראות, כי התגלות אלקית היא להציל את הדור מכליה רוחנית ח"ו, ונתקיים בנו מאמר חז"ל: הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב, בעת כזאת היה ראוי לתלמידי חכמים שבדור להתאסף ולטכס עצה איך לתקן פרצת הדור שירד פלאים בחמורי חמורות שבתורה, ולא לטכס עצה איך להטיב מעמד הרוחני של עצמנו שאין זה אלא השלמה של פנימיותינו, דבר כזה נראה כעין אהבה עצמית יתרה, אגואיזם של רוחניות, בלי השקפה רחבה אודות הכלל ישראל.

אבל המעיין בדבר חז"ל ומתבונן בהשקפת התורה רואה, כי אין זה ענין של הטבת מצב הרוחני של עצמינו במדרגה יתרה, אלא שאלת החיים היא לנו, כי פנימיות הלב דבר המכוסה מן העין הוא, וחסרון רק שבלב ביכולת להביא את האדם לאבדון חיי הנצח חלילה, אבדון שגם חכמי הש"ס פחדו וגם בכו ממנו, כמבואר לעיל, לבד זה גם הצלחת הדור תלוי בזה, הנקודה שאנו דנין ומתאספים אודותה היא היסוד שעליו יסובב כל מצב הגשמי והרוחני של הדור, כי דווקא בזמן כזה שנחוץ לנו רחמי שמים ונסים להצלת עמנו במצב הגשמי שלו, נחוץ לזה שתלמידי חכמים שבדור יעמדו על מצב גבוה מאד בטהרת הלב, בדקות, בעיון עמוק בעומק הלב, כפי הדרוש לצאת ידי שמים, "וד' יראה ללבב", ובכל משהו שיתקרבו לד' בפנימיות הלב, הנה אותו המשהו אין ערך לו לענין קבלת תפלותיהם בהתפללם על בני דורם, ויוכלו להגן עליהם ולהציל את עם ישראל בתפלתם ובזכיותיהם כמבואר לעיל.

וביותר בענין השפעה על הדור ברוחניות, לפעול על הלבבות לקרבם אל אביהם שבשמים שנחוץ מאד בזמן הזה, הנה אם ענין טהרת הלב ומסירותו הוא עיקר גדול במצב האדם עצמו, אם משהו מסירות וטהרת הלב יגביה מצבו הרבה הרבה בכל עניניו בתורה ובמצות, וכל משהו פגימה וחסרון בטהרת ומסירות הלב מצמצם ומקטין מעשיו ומורידו לירידה גדולה בכל עניניו כמבואר לעיל, הנה בנוגע להשפעה על זולתו הענין הזה עוד יותר עיקרי, כי הלב בזה הוא הכל, ובלא זה לא יכול להשפיע כלל כידוע שדברים היוצאים מהלב נכנסים ללב אם כן אם אין יוצאים מהלב אין נכנסים כלל ללב זולתו ואין להם כח השפעה כלל.

אמרו חז"ל בנדרים פ"א: על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל למלאכים-ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו ויאמר ד' על עזבם את תורתי ולא הלכו בה וכו' שלא ברכו בתורה בתחלה, ושם הר"ן מביא בשם ר"י פירוש הדבר שלא היתה התורה כל כך חשובה בעניהם, אם כן הוא דבר פנימי שתלוי רק בעומק הלב עד כמה היתה התורה חשובה בעיניהם, ומקשים על זה מהגמרא דיומא דאמרינן מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיה בו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ואם כן היו שם עבירות חמורות כאל, ולפי עניות דעתי דברי הגמרא בנדרים עצמן מבארים שאין זו קושיא כלל, דסוגית הגמרא דשם אזלא בענין מפני מה תלמידי חכמים אין יוצאים בניהם תלמידי חכמים, ומפרשים כמה טעמים: מפני שלא יאמרו תורה בירושה ניתנה, מפני שלא יתגדרו על הצבור, דלא לקרו לאינשי חמרי, ורבינא אמר מפני שלא ברכו בתורה תחילה, אם כן כל זה הולך על האבות שלכן לא זכו שבניהן יהיו תלמידי חכמים כמותן, ולפי זה מבואר שהשאלה למלאכים ולנביאים לא היתה על דור האחרון שבזמן החורבן, שאותי הדור היה חוטא כבר בעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים כמבואר שם ביומא, אבל השאלה היתה איך נתהוותה ירידיה גדולה כל כך שהאבות היו תלמידי חכמים ולא יכלו להשפיע על הדורות שאחריהם. דבר זה לא יכלו מלאכים ונביאים להבין עמקות הדבר, עד שהקב"ה בעצמו פירשה שלא ברכו בתורה תחלה, היינו ע"י פנימיות דקות הלב כזה, כי אף שהיו תלמידי חכמים גדולים בלימוד ובמעשה אבל הנקודה הפנימית הלזו גרמה שלא יכלו להשפיע כלל, כי ענין השפעה בעיקר תלוי רק בלב ובחסרון משהו בפנימיות הלב הנה הוא מהרס את הכל, ויכול לצאת מתלמידי חכמים דורות של מהרסי הדת חס ושלום. סוד זה גילה לנו הקב"ה בעצמו, היודע את האדם ונפשו ופנימיותו, והוא יודע התוך של הנפש ואיך משפיעים על הנפשות, הוא יודע כי עיקר ההשפעה הוא בלב, דברים היוצאים מן הלב, ובחסרון משהו בטהרת הלב בטלה ההשפעה לגמרי ואינו כלום, כי אף שהדבר רק בפנימיות עמוק מאד, בתוך תוכו של הלב, אבל הנפש החוטאת שצריכה להיות מושפעת ממנו, היא מרגשת תיכף בחסרון הזה, בדברים שאינם יוצאים מהתוך, והיא דוחה אותם תיכף ומיד. הנה הפגימה הפנימית שרק ד' יראה ללבב רואה אותם, וצריך לזה ד' חוקר לב, הנה חברו המביט עליו וצריך להיות מושפע ממנו רואה אותה תיכף ומיד ומרגיש בה ודוחה השפעתו. כן היו הטבע בכחות הנפש שד' יודע זה מפני שהיא יוצרם והוא יודע יצרם.

ולכן מה שאנחנו עוסקים בכנוס צדיקים להתחזק בלימוד המוסר לטהר הלב לעבודתו יתברך, וחוזרים על תורת רבינו הסבא זצ"ל שעיקר דבריו היו להתבונן היטב בעמק הלב, הנה זה הענין אינו רק נוגע לנו למצבנו הרוחני, רק הוא נוגע גם לכל הדור, והוא שאלת החיים ממש לנו ולעל עמנו בדור הזה, שהתלמידי חכמים שהדור תהיה להם השפעה ויוכלו לעמוד בפרץ ולתקן עולם במלכות שדי. והכינוס צדיקים הלזה הוא באמת נאה להם ונאה לעולם, נחוץ להם ונחוץ לעולם, שאלה החיים להם ושאלת החיים לעולם, כי כל מה שתלמידי חכמים וגדולי הדור יעמדו על בסיס יותר גבוה במוסריות בפנימיות הלב בבחינת "ד' יראה ללבב", "אני ה' חוקר לב", בבחינת "מסרו נפשם", הנה כן תכפל השפעתם יותר ויותר ותתקבל תפלת על הדור בעזרת ה'.

הנני מברך לשלום חברי הכינוס הבאים כאן מכל ערי ליטא, וקורא אני עליהם מאמר חז"ל בחגיגה ג': מה יפו פעמך בנעלים בת נדיב, שדרש רבא על זה כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל, בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם. אלקי אברהם ולא אלקי יצחק ויעקב, אלא אלקי אברהם שהיה תחלה לגרים. פירש רש"י שנקרא נדיב שנדבה לבו להכיר בוראו. ודברי רש"י צריכין הסבר, דלכאורה מה שייך ענין הכרת הבורא לנדיבות הלב. הלא זה תלוי יותר בראש ובמח. נראה מזה שגם הכרת הראש תלויה בנדיבות הלב, כי אם הלב לא נדבו, היינו שאם הלב אינו מסור לזה, שמוכן להקריב כל רצונו וחייו ותאוותיו בשביל האמת, לא יבוא לידי הכרה, כי הלב יפריע את הראש מלהכיר. וזה היה ענין אברהם, שנדבו לבו להכיר את בוראו, שוודאי אברהם אבינו ידע את אשר לפניו, כי ניסיונות ומלחמות גדולות עומדים לו על דרכו, דרך הכרת האמת, ואלו לא היה הלב מסור לזה בכל נדיבותו, היה מפריע את ההכרה הגדולה של אברהם אבינו. אבל לבו היה מסור בנדיבות ומוכן להקריב הכל על מזבח האמת. ליבו היה מוכן ללחום עם כל העולם, לכן היה מוכן להשרף באש. נדבה לבו להכיר את בוראו, ועל ידי זה היה תחילה לגרים להכיר בכל גודל ורוחב מחשבתו הגדולה את האמת. זה הענין דרש רבא על עולי רגלים, כי וודאי בזמן שבא לבית המקדש והיה רואה השראת השכינה, כהנים עוסקים בעבודתם ולויים בדוכנם וכו', וודאי מחשבתו נתרוממה ובא לידי הכרה גדולה בגדלות השם ורוממות הנפש, וההערה הגדולה מביאה לידי הרגשה של התחייבות יתירה ולמעשים כבירים. אך אילו לא היה הלב מסור לזה היה מונע רגלו מלבוא, והלב היה מכניס מחשבות במוחו להפריעו, והיה מוצא איזה פטור מעליו. אבל מפני שהלב היה מסור לזה מכח ירושת אבות, בתו של אברהם אבינו שנדבה לבו להכיר את בוראו, עלו לרגל בשמחה להכיר את האמת ולהיות מסור לה. זהו ענין "מה יפו פעמיך". וזה אני אומר על חברי הכינוס, כמה נאים רגליהן. וודאי העליה להישיבה עושה רושם כביר, כשבאים מחיים החולנים למקום תורה ויראה, ורואים איך כהנים עוסקים בעמלות של תורה ועליה של מוסר, וודאי מתעלים בהרבה ומביא אותם לידי התחייבויות גדולות. אבל נדיבות הלב יש בזה, נדיבות של אברהם אבינו, כי לולא זה כמה מפריעים יש לכל אחד, זה בתורה וזה במסחר, זה בזביל עצמו וזה בשביל אחרים. בעליה לכינוס נראה כי לבם מסור לזה, להכרת האמת ולכל תוצאות התחייבות שיוצאות מזה "מה יפו פעמיך" כמה נאין רגליהן של עולים לכינוס צדיקים הזה, בתו של אברהם אבינו שנדבה לבו להכיר את בוראו.

(חלק מדברי הרב זלמן אסבסקי בכינוס החברים, אדר תרצ"ט, מתוך כנסת ישראל, חוברת ח', אייר תרצ"ט, עמ' ל')

מספר הצפיות במאמר: 117

הכתוב אומר "ויחלום (יעקב) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו והנה ה' ניצב עליו". ומפרשים חז"ל: "עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה, ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה (בדמות יעקב, רש"י). בעי לסכוניה (מחמת קנאה, רש"י), מיד 'והנה ה' ניצב עליו', אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כאדם שמניף על בנו (במגיפה להצילו מן השרב, רש"י)".

ומכאן רואים שגדולתו של יעקב דומה ממש לאלקים, כביכול, עד שמלאכי עליון היו משתוקקים להסתכל בדמותו ועולים ויורדים ממטה למעלה וממעלה למטה כדי להיווכח על הדמיון שבין דיוקנו לבין דיוקנו של אלקים, כביכול. ולא עוד אלא שהיו המלאכים מקנאים בו על מעלתו זו, וקנאתם הגיעה לשיעור כזה שרצו להתנקש בחייו, והקב"ה בכבודו ובעצמו התייצב על ידו לשמור עליו תוך שנתו שלא יפגעו בו, והעמיד את עצמו, כביכול] במצב של אב הניצב על בנו בשעת שנתו ומחזיק מניפה בידו ומשיב עליו רוח קרירה כדי שהשרב לא יציק לו.

חז"ל ממשילים עוד משל על מעמד זה של הקב"ה, כביכול, כלפי יעקב: "משל לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיו זבובים שוכנים עליו. וכיון שבאה מינקתו ושחה עליו ברחו מעליו. כן בתחילה 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו', מכיון שנתגלה עליו הקב"ה ברחו מעליו". כלומר, שהקב"ה נהג כלפי יעקב כאדם העומד על גבי בנו הישן ומגרש את הזבובים מעליו. תיאור זה מופלא למאוד, ואמנם אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו.

ומכאן יש ללמוד על עליונותו של האדם, לאיזה שיא בכוחו להגיע ומה רבה רוממותו ושגיבותו. ועליונות זו טבועה בכל אדם ללא יוצא מהכלל, כי הרי על כל אחד ואחד להתמודד להשיג אותה הדרגה של האבות, כדברי חז"ל, שחייב אדם אמר לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב".

בפרקי שיר השירים מופיעים תיאורים מופלאים שמכוונים להדר תפארתם ורוממותם של ישראל ולחביבותו של הקב"ה כלפיהם. ירמיהו קבע לישראל את התואר: "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך", ופירשו חז"ל: "וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד, והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל: כגפן, שנאמר: 'גפן ממצרים תסיע'; כתאנה, שנאמר: 'כבכורה בתאנה בראשיתה'; כתמר, שנאמר: 'זאת קומתך דמתה לתמר'; כארז, שנאמר: 'כארז בלבנון ישגה'; כאגוז, שנאמר: 'אל גינת אגוז ירדתי'; וקראן בכל מיני שלחין, שנאמר: 'שלחיך פרדס רימונים' וכו', ומה ראה ירמיהו למשול ישראל לזית וכו', אלא כשם שהשמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן, כן ישראל בשעה שהם עושים רצונו של המקום נצבים למעלה מעכו"ם, שנאמר: 'ונתנך ה' אלוקיך עליון על כל גויי הארץ', הוי 'זית רענן יפה פרי תואר'. יש להרחיב את הדיבור על תיאורם של כל האילנות הנאים ומשובחים האלה שנמשלו להם ישראל, ובמיוחד על התואר "זית רענן יפה פרי תואר" שקרא להם ה', מחמת שבחם של ישראל, תפארתם וחביבותם. כמה נשגב הוא האדם בכלל, וכמה עליון הוא האדם מישראל בפרט.

אך מהעבר השני של המטבע, נגלים צדדי החולשה שבאדם, לרבות האישים העליונים ביותר. חז"ל אומרים: "למה אמר הקב"ה לאברהם אבינו לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך", משום "שהוצרך להיזהר מחברת אנשי דורו הרשעים" וכו', ועל כן באו אליו דברי ה' יתברך "שיתרחק מהם ואל יתלכלך עמהם". וזהו שתפש לשון: "לך לך", רמז ללכלוך. ודורשים עליו משל: "למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחנותו של בשם וקלט ריח הבשמים, כשיצר כל בגדיו מבושמים". וכך להיפך, כשנכנס לחנותו של בורסקי, בגדיו קולטים ריחות רעים. "וזהו שאמר החכם: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע".

כמה מפליאים הם הדברים האלה. אברהם אבינו חלק על כל אנשי דורו והיה הראשון שבא מדעת עצמו לידי הכרת הבורא; הוא נלחם בעובדי האלילים ומרד בנמרוד עד שהפילו לכבשן האש באור כשדים; הוא הקריב נפשו לשם הפצת האמונה בה' ועמד איתן ויחידי כנגד כל העולם, עד שחז"ל אמרו עליו: "אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". והנה למרות כל זה, גילה לו הקב"ה שהוא עלול להימשך אחרי אנשי דורו הרשעים ולהתלכלך עמהם, ועליו לעזוב אותם ולברוח לארץ רחוקה. אנחנו מבינים עניין של השפעה אצל אנשים רגילים, אבל לגבי אברהם אבינו, תקיף העולם, "האדם הגדול בענקים", כלום תיתכן אצלו המשכה אחרי אחרים, ובעוד שהוא בעצמו נלחם נגדם? אלא מכאן יש להסיק שהאישים הגדולים ביותר, למרות שהם עומדים במדרגותיהם על יד ה"תו" שלהם, הרי באותו זמן הם גם עומדים על יד ה"אלף" שלנו, ונמצאים בסכנה לסטות אחרי עניינים הנפשעים והחמורים ביותר, באותה המידה שנמצאים אנחנו בשפלותנו.

נמצאנו למדים, שמצד אחד, משימות עליונות מוטלות על כל אדם באשר הוא תבנית דיוקנו של מעלה, (צלם אלקים); ומצד שני – כמה כל אחד, באיזו מדריגה שיהיה, חייב להיזהר מהסטיות הגרועות ביותר. ושתי השיטות, איפוא, נכונות ואלו ואלו דברי אלקים חיים.

(תנועת המוסר, ה', דוגמה לתוכן אחת משיחותיו של הרב פונדילר, עמ' 326-330)

הרב שמואל פונדילר, "ר' שמואל ברזינר", מגדולי תלמידי הסבא מסלובודקה, מראשי תנועת המוסר בדורו, נולד בשנת תרל"ה (1875) בברזין, מחוז בויברוסק פלך מינסק, לאביו הרב יצחק ולאמו מרת הינדה פונדילר. עוד בילדותו הזדמן פעם לעיירתו ר' ישראל מסלנט וברכו שיזכה לגדול בתורה. מילדותו ניכר בכישרונותיו המצוינים, בחכמתו ובפיקחותו, ונשלח ללמוד בישיבת סלובודקה. בראשות הישיבה עמד רבי איצל מפוניבז', והמשגיח הרוחני היה רבי נתן צבי פינקל,הסבא מסלובודקה. הרב שמואל למד את יסודות תורת המוסר המעשית ואת גישתה לחיי המעשה אצל רבו, הרב, ה"סבא מסלובודקה", ולמד את תורת המוסר העיונית המעמיקה חקר בכוחות נפש האדם אצל רבו, הרב שמחה זיסל זיו, ב"תלמוד תורה" בקלם. בהיותו בקלם נשא לאשה את מרת שיינה בת ר' צבי שפיר, שהיה סוחר ברזל וסמך את חותנו על שולחנו, כדי יוכל להמשיך את התמדתו בלימודיו.

בשנת תרס"ב (1902) מונה למנהל הרוחני בישיבת סלוצק, בשנת תרס"ו (1906) מונה לרוחני בישיבת טלז, שם התמודד עם תלמידים שהתנגדו לשיטת המוסר שארגנו התקוממות, בשיחותיו וברעיונותיו המופלאים, ביחס אישי לכל תלמיד, בפיקחות ובנועם הליכותיו. ובשנת תרס"ח (1908) שלחו ה"סבא" לכהן כמשפיע מוסרי בישיבת מיר. הוא נסמך להוראה בידו הגאון הרב יחיאל מיכל אפשטיין מנווהרדוק בעל "ערוך השולחן" ומונה משנת תרע"ב  (1912) להיות רב בעיירה ווארז'ן, הסמוכה לממל. משנת תרע"ד (1914), עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזר כפליט לעירו ברזין ושימש שם כרב העדה. בשנת תרפ"ג (1923) מונה לאב"ד ריטובה, ניהל שם ישיבה וכיהן שם עד ליומו האחרון. הישיבה בריטובה היתה למרכז תורה מפואר שבו למדו מאות תלמידים מהעיר ומעיירות הסביבה הקרובות והרחוקות. הוא הנחה את בני הישיבה לשים לב בייחוד להנהגתם הרוחנית, נכונה ונאה, הראויה לבן תורה, שרק על ידה ניתן להשפיע גם על הסביבה. הוא דרש מבני ישיבה להיראות כבני אדם, וטען שכבוד התורה וכבוד שמים מתרבים כאשר בני הישיבה הינם מלובשים בגדים מהודרים ומגוהצים וצועדים בקומה זקופה שלווים ומתונים.

הרב שמואל קנה ידיעות עצומות בש"ס, סלל לעצמו דרך מקורית ועצמאית בעולם הישיבות וחינך דורות רבים של בני תורה במרכזי התורה המפורסמים בליטא. הוא התפרסם בכל רחבי ליטא כאישיות מזהירה, כמשגיח רוחני נעלה, כבעל הוראה מובהק ובקי בפוסקים. הוא ניהל את קהילת ריטובה בחכמה ובדעת והיה אהוב ומכובד על כל שכבות העיירה. מסר לפני תלמידי הישיבה שיעורים בגפ"ת ושיחות מוסר, ובלבני עירו היה דורש דרשות נפלאות, בהירות ועמוקות. למרות שלא היו לו בנים, היה גאון בתורה ובחכמת הנפש, הבין מאוד לנפש הילדים והקדיש את זמנו ומרצו לחינוכם של ילדי ישראל, מתוך אהבה רבה. פעם הרחיק מורה שנהג בהקפדה יתירה כלפי תלמידיו. אהבת הבריות היתה טבועה בו, ובכל פעולותיו הגדולות לחיזוק התורה והדת, הזהיר שלא לאחוז בדרכי מלחמה ובאמצעים תוקפניים, שאינם צדה יהודית והם מביאים לידי שנאת חנם. בימים הנוראים היה עובר לפני התיבה ומתפלל בהתרגשות רבה, בעבודה בכל הלב.

הרב שמואל היה דבוק באהבת ארץ ישראל וביקש לעלות לארץ ולשמש שם משגיח רוחני בקרבת מורו הגדול, ה"סבא". לאחר פטירת הסבא מסלובודקה זצ"ל, בשנת תרפ"ז (1927) היו כל בני הישיבה שבורים ורצוצים. התדהמה הייתה גדולה והם לא ידעו איך ממשיכים הלאה. הרב שמואל פונדילר נתן בישיבה כמה שיחות עידוד וחיזוק. הוא קיבץ חבורת בחורים ועלה איתם לעליה שבה היה יושב הסבא ושוחח עמם על הרבה עניינים. בין הדברים סיפר שפעם כינס הסבא את כל גדולי המוסר שבישיבה, ואמר להם לומדים כבר זמן ארוך והגעתם לדרגה מסוימת בתורה ובמוסר, ברצוני  שתאמרו לי בקיצור מהי מהות המוסר. וכל אחד אמר מערכות שלמות לפי ערכו. אבל הסבא אמר להם אני רוצה ללמד לתלמידיי דרך קצרה, ולכן רוצה שתסכמו במילים קצרות. ולא הצליחו. עד שהוא קם בעצמו ואמר שהנקודה המרכזית של מוסר היא "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", ואידך זיל וגמור.

בחורף תרפ"ח (1928) הגיע הרב פונדילר לארץ לבחון את האפשרות לפתוח ישיבה בתל אביב, לכהן כמשגיח רוחני בישיבת חברון לאחר פטירת ר' ליב חסמן, ולכהן כרב של פתח תקווה. בכל יום שישי היה שולח לרבנית מברק  ובו ברכת "שבתא טבא". בהיותו בארץ השמיע  שיחות רבות לפני הבחורים בישיבת חברון. בטרם החליט סופית פרצו מאורעות תרפ"ט, בה נרצחו עשרות מתלמידי ישיבת חברון, והתוכניות לייסוד ישיבה נוספת נדחו לפי שעה. בשנת תרצ"ז (1937) כתב לרב אהרן בן ציון שורין (שהיה אז תלמיד ישיבה בפתח תקווה) על תקוותו לעלות לארץ, אך קשים שונים מנעו את עלייתו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ספחו הסובייטים את ליטא. בשנת ת"ש (1940) הוזמן הרב שמואל לעמוד בראש "היכל התלמוד" בתל אביב והתכונן לעלות לארץ, אך לא זכה לממש את רצונו העז לעלות לארץ לעת זקנותו.

ב 23.6.1941, כ"ח בסיוון תש"א, מיד עם תחילת מבצע ברברוסה, נכבשה ריטובה בידי הגרמנים. רב העיר, הרב פונדילר, ויהודים נוספים עונו בידי הגרמנים ובידי ליטאים ששיתפו איתם פעולה. הם הרבו להתעלל בייחוד ברב. הם אספו את היהודים לבית המדרש, הוציאו את ספר התורה מארון הקודש ודרשו מהרב לקרוע ולשרוף אותו. הרב קיבל התקף לב ונפטר על אתר. בית המדרש הועלה באש, וגופתו של הרב נקברה בחצר בית. לפני כעשרים שנה הועלו עצמותיו לארץ, והוא נקבר בבית הקברות פוניבז' בבני ברק, בהשתדלות הרב אהרן בן ציון שורין, שאף ספד לו בהיכל פוניבז'.

הרב שמואל לא השאיר אחריו כתבים עם דרשותיו, שיחותיו ורעיונותיו המופלאים. שרידים מועטים מכל אותם רעיונות מופיעים בכתבי שומעי דרשותיו.

מכתבו בעניין העלייה לארץ ישראל, מופיע בכתב העת תבונה, יא.

מקורות: אהל תורה בבא בתרא עמ' סז, אלה אזכרה ב' עמ' 265 מאמר מאת הרב אהרן בן ציון שורין, תנועת המוסר ה' עמ' 325, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 195