הקשר בין פרשת ביכורים לפרשת עמלק / אברהם צבי גינצלר הי”ד

הקשר בין ביכורים לפרשת עמלק

לפרש הסמיכות של פרשת ביכורים לפרשת עמלק, וגם הספרי ריש הפרשה, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, דתמוה הוא דהא מצות ביכורים הוי רק לאחר ירושה וישיבה, עיין בחתם סופר וכתב סופר וערוגת הבשם.

ולפי עניות דעתי יש לומר כך על פי הקדמה הידועה על הפסוק רם על כל גוים ה’ על השמים כבודו, דהחילוק בין רם לגדול ידוע, דאומות העולם קרו ליה אלקא דאלקיא, ואומרים שאין כבודו להשגיח בתחתונים והוא בבחינת רם, אבל האמת מי כה’ אלקינו המגביהי לשבת, ואף על פי כן המשפילי לראות בשמים ובארץ, כידוע.

וזה נראה לי הכוונה בפסוק תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, כי עמלק בא בכח הטומאה להדיח את ישראל שיחשבו הכל רק בדרך הטבע. ועל כן כשאמרו היש ה’ בקרבינו אם אין כתיב אחריו ויבא עמלק, כי הוא הוא שורש קליפת עמלק לכפור בהשגחת ה’ יתברך. עיין רש”י שם היכן אבא וכו’.

ועיין במאור ושמש פרשת תצוה, שפירש תמחה את זכר עמלק, כי עמל”ק בגימטריא ר”ם (זה גאוה) וכשנוטלין ממנו מספר רכ”ז נשאר אהב”ה (והוא כמנין אח”ד עיי”ש), וזהו תמחה את זכר עמלק, עיין שם על פי דרכו בקודש. ולפי הנ”ל יש לומר כי עמל”ק בגימטריא ר”ם, על דרך אשר ימרוך למזימה כידוע כהנ”ל, אבל תמחה את זכ”ר עמל”ק וישאר אח”ד, אחדות גמור בהבורא ברוך הוא. וזהו תמחה את זכר עמלק מתחת השמים דייקא, לפי שאומר על השמים כבודו ולא מתחת השמים. ועל זה אמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים כנ”ל, ודוק. וזהו גם כן מה שכתב רש”י אם שקרת במדות ומשקלות (הוי דואג מגרוי האויב שנאמר מאזני מרמה תועבת ה’ וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. עד כאן לשונו), כי אם משקר במדות הוי סימן שאינו מאמין בהשגחה, על כן מיד תירא מעמלק, ודוק. וזהו אשר קרך בדרך, ר”ל להורות שהכל במקרה ח”ו, על כן תמחה את זכר עמלק כנ”ל, ודוק.

והנה מצות ביכורים פירש האלשיך שהוא שידע האדם אינו רק כאריס בארץ, והכל של הקב”ה, ועל כן פרי הראשון צריך להביא לבעל הבית. עיין שם. וזהו על דרך הנ”ל כי לא עזב ה’ יתברך את הארץ רק עדיין אגידא ביה בכל זמן, ואלמלא יצויר העדר שפעו וחיותו היה הכל כלא, ממילא הכל עדיין שלו. ורמז כורך עליה גמ”י ר”ת גדולים מעשה י‘, שמצות ביכורים מורה על זה שידעו שהכל מעשה ה’.

ומובן יותר על פי שפירשתי מה שכתב רש”י ריש פרשת בראשית, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וקשה דמהו התירוץ על קושיא שלהם, שברצונו נתנה להם וכו’, וכי אם יתן אחד מתנה לאדם הכי יכול לחזור וליטלה ממנו, הא קנאו. אבל הענין הוא דידוע החילוק בין מעשה בראשית שברא הקב”ה ובין מעשה ידי בשר ודם. אומן שעושה חפץ מעצים ואבנים או מכסף וזהב, אפשר שהאומן כבר נשכח זכרו, מכל מקום הכלי והחפץ עדיין קיים בעולם כי מעשיו מבלין אותו. אבל הקב”ה מבלה את מעשיו. והיינו טעמא, כי בשר ודם אינו בורא יש מאין רק משנה החפץ מכמות שהיה, ולאחר שעשה החפץ שוב אינו צריך להאומן, אבל בריאת מעשה בראשית היה יש מאין, וגם אחר הבריאה הכל קיים רק במאמר פיו, כפירוש הבעל שם טוב על הפסוק לעולם ה’ דברך נצב בשמים, כידוע. ואם יסלק הקב”ה חיותו מכל העולמות אפילו על רגע הכל כלא היה חס ושלום.

ולפי זה לאומות העולם האומרים שסילק ה’ יתברך את עצמו מן העולם הזה, נמצא לפי דבריהם שאין העולם צריך להשגחתו רק הכל מתנהג על פי דרך הטבע, אם כן אם נתן להם מתנה שוב אינו יכול לחזור ויטענו לסטים אתם. אבל האמת אינו כן [דגבי הקב”ה אפילו אם נתן מתנה לאחד עדיין המתנה אגידא ביה ולא יצאה עוד לגמרי מרשותו, ועל כן יש לו ליטלה בכל עת שירצה אם המקבל אינו נוהג כשורה]. ופירשנו שם שזהו גם כן הטעם שפתח בבראשית ברא אלקים, ולא אלקים ברא בראשית, כמו שכתבו לתלמי המלך, להורות דאחר הבריאה גם כן צריך לאלקותו יתברך שמו, וזהו ברא אלקים, ואם היה נכתב השם קודם הבריאה, הוי משמע דאחר כך אין צריך חס ושלום. וזהו הפירוש ברש”י ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו להורות סדר הבריאה על השגחתו התמידית בכל עת ואין להעולם חיות רק ממנו, וממילא תמיד יש לו כח לשנות המתנה, ברצונו נתנה להם וכו’, ודוק.

ובזה מובן המדרש בראשית בזכות ביכורים, כנ”ל דמצות ביכורים מורה על זה כי תמיד עיני ה’ אלקיך בה והכל של ה’ יתברך. וזהו פירוש הספרי, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, כי על ידי זה יהיה תשובה לאומות העולם שיאמרו לסטים אתם, וזהו שבשבילה תיכנס לארץ, ודוק היטב.

(יצב אברהם, חלק ב, פרשת כי תבא)


הרב הדיין רבי אברהם צבי גינצלר הי”ד נולד בהונגריה לאביו הרב יצחק אייזיק. הוא למד במשך שבע שנים אצל בעל “ערוגת הבושם” ולמד אצל רבי משה יוסף טייטלבוים אב”ד אוהעל. הוא למד ולימד מתורת רבותיו צדיקי בית בעלז וסיגוט. הוא הוסמך לרבנות ע”י הרב שמואל ענגיל אב”ד ראדימישלא.

הרב אברהם צבי היה דומ”צ בעיר הומנא שבצכוסלובקיה (כיום סלובקיה). דירתו היתה בנויה עם הקלויז, שם שקד במסירות על התורה ועל התפלה, יומם ולילה. דרך לימודו היה במתינות ועיון עצום. בני קהילתו נכנסו תמיד לביתו עם שאלות, ותמיד קבל את כולם בסבר פנים יפות ובענווה. יסד ישיבה לבחורים מבוגרים מהומנא ומהעיירות שמסביב, ונשא דרשות בכל עת לבני עדתו ללמד דעת ויראת ה’. תפילותיו הנלהבות לפני התיבה בימים הנוראים ובימים טובים, נאמרו בהשתפכות הנפש ובלב נשבר.  

במלחמת העולם השניה נלקחה קהילת הומנא לעבודת פרך ולהשמדה בסביבות חודש אב תש”ב בעיר לובלין. בין ההרוגים היה הרב אברהם צבי גינצלר, אשתו חיה צורטל ב”ר משה חיים דייטש וכמעט כל צאצאיהם, ובהם בנם יצחק אייזיק וכל משפחתו, בנם הבחור ישראל ובתם ליבא חנה. מכל צאצאיו שרדו רק שני נכדיו: הרב אלתר יחזקאל והרב מנחם מנדל, בני חתנו הרב אלישע הורוויץ הי”ד. כשגורשו רוב אנשי הקהילה למחנות ההשמדה, ונותרו מעטים בעיר בהוראת הנאצים, מסר הרב גינצלר את כתביו לתלמידו ר’ הערשל גרוס הי”ד, שישמור עליהם עד יעבור זעם. בניו, שהיו מתלמידיו הצעירים של הרב גינצלר, נשארו בחיים, הביאו את כתבי רבם לבני משפחתו. לאחר ארבעים שנה בעת עריכת הכתבים לדפוס, נמצא בעיר קשוי קוטרס נוסף מחידושי תורתו של המחבר, ובהם חידושים על תהלים ועל השולחן ערוך. כל הכתבים יצאו לאור בספר “יצב אברהם” בשנת תשע”ד. בספרו מובאים רעיונות ודרושים מרבותיו, ומהם דברים רבים שלא נדפסו במקום אחר.

ידוע על קיומו של עוד חיבור אחד שלם על יורה דעה, שנמכר בארץ, ואין ידוע כיום מקומו. בהקדמת הספר ‘יצב אברהם’ ביקש המו”ל, הרב נתן נפתלי הורוויץ, לקבל מידע על הימצאותו של כתב היד כדי שיוכלו להוציאם לאור.

הערה: בדף העד שכתב אחיין של הרבנית גינצלר הוא כותב שהרב גינצלר נספה בחלם. מההקדמה לספר ‘יצב אברהם’ ניתן להבין שהוא נספה בעיר לובלין.

מספר הצפיות במאמר: 18

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק / הרב קלונימוס קלמיש שפירא הי”ד

תמונת רבי קלונמוס קלמיש שפירא הי"ד

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. להבין הלשון זרעו של עמלק, שגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא גם כל האומה נקראת עמלק, כמו שאמר הפסוק בפרשת שלח עמלק יושב בארץ הנגב, וכן בשמואל אגג מלך עמלק, והיה צריך לומר עד שימחה עמלק.

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק, הזרעים שזרע, ישארו, השבת שמחללים הרבה מישראל רחמנא ליצלן באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם, וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה. הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק. והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא ליצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז, גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו. ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו ועל השנות החלום פעמים כי ממהר אלקים, ועל משה משה שקרא ד’ בסנה בלא פסיק טעמא איתא במדרש (מדרש רבה שמות פ”ב) משל לאדם שנתן עליו משוי גדול וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי וכו’, היינו גם כן לשון מהירות, מחה אמחה מהרה כדי שלא ישאר אחריו הרבה זרעים.

(אש קודש)

הרב קלונימוס קלמיש שפירא היה מצעירי האדמו”רים בפולין שבין המלחמות, ומן הבולטים שבהם.

בקישור הבא ניתן לראות סרט על האדמו”ר מפיאסצנה.

תמונת האדמור מפיאסצנה הי"דהרב נולד בי”ט באייר תרמ”ט (1889) בגרודז’יסק מזובייצקי שבפולין לאביו רבי אלימלך שפירא מגרודז’יסק, מצאצאי רבי אלימלך מליז’נסק והמגיד מקוז’ניץ, ולאמו חנה ברכה, שהיתה בתו של האדמו”ר רבי חיים שמואל מחנצ’ין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל שלוש, גדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ’ין ובהמשך גדל אצל אחיינו, האדמו”ר מקוז’ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה.

בגיל 16, בשנת תרס”ה (1905), נישא לחיה רחל הופשטיין, בתו של רבי ירחמיאל משה הופשטיין. לאחר נישואיו המשיך לגור אצל חמיו, ממנו למד את תורת החסידות, ובפרט את דרך חסידות קוז’ניץ וחסידות קרלין (שחותנו הושפע ממנה, דרך אביו החורג, רבי אשר מסטולין). רבי קלונימוס השתלם גם בחוכמות חיצוניות, הוא דיבר באופן שוטף מספר שפות, וידע לנגן בכינור.

בשנת תרס”ט (1909) לאחר שנפטר חותנו, קבע הרב קלונימוס קלמיש את מרכז פעילותו בעיירה פיאסצנה, עיירה קטנה מדרום לוורשה נתמנה שם לאדמו”ר. בשנת תרע”ג (1913) מונה לרבה של העיירה. בשנת תרפ”ג ייסד את ישיבת “דעת משה” בוורשה  (על שם חמיו), ושימש בה כראש ישיבה במקביל לאדמו”רות בפיאסצנה, בה ביקר בעיקר בימות הקיץ ובימים הנוראים . הרבי היה פעיל בארגון “שומרי שבת” בוורשה, ואחר כך היה נשיא הארגון. בשל מאמציו הקים הג’וינט מטבח עם שבו סעדו לפני הקמת הגטו ואחריו רבים מיהודי פיאסצ’נה שנמלטו לוורשה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, לנוכח המשבר הגדול ביהדות החרדית, כשרבים מבני הנוער עזבו את הדת, החליט הרבי להירתם לנושא חינוך הנוער. הוא חילק את זמנו בין פיאסצנה לוורשה, שם הקים בתרפ”ג (1923) את ישיבת ‘דעת משה’. הוא נודע כאיש חינוך והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, החשוב שבהם “חובת התלמידים” ו”הכשרת האברכים”.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נלכד בוורשה המכותרת על ידי הגרמנים. בהפגזות נהרגו בנו, כלתו (בת האדמו”ר רבי שלמה חיים פרלוב הי”ד) ודודתו, וזמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני מתה גם אמו. למרות האסון האישי, ולמרות הצרה הכללית, סרב להצעות בריחה שונות שהופנו אליו והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו וורשה. שם המשיך לנהל במסתרים “שולחן חסידי” (טיש) מדי שבת ואף נשא דרשות בהתאם לנסיבות הימים. הרבי מפיאסצ’נה לא חדל לעודד את היהודים הכלואים בגטו גם בשעה שמצוקות הגטו הלכו וגברו. הרבי עשה מאמץ עליון לסייע ליהודים בקיום המצוות בגטו. הוא פעל לאפשר גישה של נשים למקווה טהרה, לאפיית מצה בפסח, לקיום ברית מילה, ועוד.

דרשותיו נמשכו עד סמוך לתקופת חיסול הגטו. את תורותיו בתקופת השואה העלה על הכתב, והחביאם בתוך בכד חלב, בצירוף בקשה כי המוצאם שישלחם לאחיו הרב ישעיהו שידפיסם. לאחר מספר שנים נמצאו הכתבים על ידי פועלים שחפרו בהריסות הגטו. הכתבים הובאו למכון ההיסטורי היהודי בורשה. בשנת 1956, במסגרת תפקידו בסוכנות, עיין מר ברוך דודבדני בחומר רב לא ממוין מתקופת השואה והתגלגל לידו מכתבו של הרבי בו הוא מבקש מאחיו ומידידיו בישראל להדפיס את הכתבים שיתגלו. בעקבות גילוי המכתב חיפש מר דובדבני את הכתבים, ומשמצא אותם העבירם לידי ועד חסידי פיאצ’סנה בישראל. כתבים אלו פורסמו, בספר “אש קודש”, בשנת תש”ך.

משהחלו האקציות בגטו, בקיץ תש”ב (1942), נרשם בעזרתו של ר’ אברהם הנדל כעובד בשופ של שולץ והמשיך בהנהגתו הרוחנית גם שם. האדמו”ר ניצל מן הגירוש הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה ביולי 1942, בשל היותו עובד חיוני (בתו של האדמו”ר נחטפה וגורשה להשמדה בטרבלינקה ביום ב’ דר”ח אלול תש”ב). זמן מה הוסתר בבית החרושת למטוסים הֶנקֶן. לאחר מכן, בשנת תש”ג גורש למחנה הריכוז טרבניקה (או בודז’ין) שבאזור לובלין ונרצח כפי הנראה בד’ או ה’ בחשוון תש”ד, יחד עם שאר יהודי המחנה. הי”ד.

אחיו הצעיר היה הרב ישעיהו שפירא, “האדמו”ר החלוץ”, עלה לארץ בשנת תר”פ. הוא היה ממייסדי “הפועל המזרחי”, ואביהם של השר יוסף שפירא ושל האדמו”ר רבי אלימלך שפירא. בהגיע אליו השמועות האיומות על האסון הגדול שקרה לאחינו בני ישראל באירופה ועל מות אחיו האהוב, לא עצר כח, ונשמתו עלתה למרומים.

  • חובת התלמידים (תרצ”ב) –  הדרכה בלימוד ועבודת ה’, מיועד בעיקר לתלמידים צעירים. בסיום הספר הודפסו שלוש מדרשותיו. בהוצאות חדשות הובאו תולדות המחבר בסוף הספר.
  • הכשרת האברכים – הדרכה בלימוד וחסידות לנשואים. ספר זה מהווה המשך ישיר לחובת התלמידים ומהווה הדרכה לתלמידים מתקדמים.
  • מבוא שערים – הקדמות ללימוד חסידות, נספח להכשרת האברכים.
  • צו וזירוז – בענייני חינוך, נספח להכשרת האברכים.
  • חובת האברכים – ספר המשך להכשרת האברכים, שאבד בתקופת השואה.
  • דרך המלך – ספר דרשות.
  • דרשה (תרצ”ו) – דרשת שבת תשובה שאמר הרבי בבית המדרש בפיאסצנה.
  • בני מחשבה טובה – ספר להדרכת חבורת אנשים השואפים להתעלות בעבודת ה’.
  • אש קודש (תש”ך) –  דרשות חיזוק שבועיות שנתן האדמו”ר במשך ימי השואה, מראש השנה ת”ש (1939), עד שבת חזון תש”ב (1942). הספר הזה נחשב לתעודה החסידית האחרונה שנכתבה על אדמת פולין.

(מקורות: ויקישיבה, ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, אתר מט”ח)

קיימים עוד מקורות נוספים רבים, ובהם:

ספר זכרון קודש לבעל אש קודש (תשנ”ד), רב חובל באוניה טובעת – אתר דעת, תולדותיו בהקדמת המוציאים לאור לספר הכשרת האברכים (תשכ”ב), אתר דעת, בסוד משנתו החינוכית של הרבי מפיאסצנה זצ”ל (בית יעקב תשכ”ב 36), דרשות הרבי מפיאסצנה בגטו ורשה (אתר יד ושם), שבת אחת בכפר פינס בצלו של הרב שפירא ז”ל (נרות שבת תש”ה גליון 60), אלה אזכרה ה’ 163, אדמורים שנספו בשואה  247, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ”ג, עמ’ 166) …

 

הרב קרליבך מספר על האדמו”ר מפיאסצנה בסרטון הבא:

בסרטון הבא מובאת הרצאתה של הגב’ אסתר פרבשטיין – אש הקודש בגיטו ורשה:

תולדותיו הובאו בגיליון 68 של “ישע שלנו”:

מתוך ישע שלנו 68

 

מספר הצפיות במאמר: 207

אי אפשר להלחם בעמלק ברפיון ידיים / הרב אהרן סג”ל אפשטיין הי”ד

מרדכי והמן

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך וכו’. כי תצא ־ ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. בשלח ־ ר’ אלעזר פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית (קהלת י), בשביל עצלות שהיתה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב”ה מך. ואין מך אלא עני, שנאמר ואם מך הוא מערכך. ואין מקרה אלא הקב”ה, שנאמר המקרה במים וכו’ (מגילה י”א ע”א).

הנה אדם הנוסע למדינת הים ועושה צעדי הליכות הנחיצות להנסיעה, אם יעמדו לו לשטן בהיותו עוד בביתו, כי לא עשה הוצאות עוד, אם כי לא יערב לו, אבל לא יהיה עגמת נפשו גדולה כל כך. וכן אם כבר בא והגיע למדינת הים מחוז חפצו ויעמדו לו לשטן, גם כן לא יהיה עגמת נפשו גדולה, כי באשר הוא כבר שם יכול הוא להשתדל. ולא כן אם הוא כבר על אם הדרך על הספינה בלב ים, את ביתו עזב ולמחוז חפצו עוד לא הגיע, אז אם יעמדו לשטן לו ויקחהו מספינה הנוסעת ויתנהו בספינה החוזרת, אז גדול כים שברו. וצערו ועגמת נפשו גדולה ואיומה עד מאוד. וזה ההבדל בין פרעה לעמלק, כי פרעה נגד יציאת וחרות ישראל בעודם עוד במצרים, אבל עמלק כוון עצמו לעמוד לשטן להם בהיותם על אם הדרך. וזהו שכתוב זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך. והבן.

צא וראה במרחבי תבל אומות ודתות שונות משונות גדולות וקטנות, ואין אחד מהם בושה בדת אמונתו כאומה הישר­אלית , וזה חולשה ואשמה היותר גדולה בעם ישראל. וראיתי בספר לפרש בזה נוסח התחינה “אשמנו מכל עם בושנו מכל דור”, היינו אשמתנו גדלה מאשמת כל עם, במה שאנו בושים בכל דור ודור, מכל בעל אמונה ודת אחרת. וכבר ראינו חולשה זו במצרים, כאשר אמר ה’ למשה שילך אל פרעה ואל ישראל להוציאם ממצרים. ויאמר משה לא איש דברים אנכי וכו’, ויאמר ה’ הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וכו’, לך ואספת את זקני ישראל ואמרתה אליהם פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, ובאת אתה וכו’ אל מלך מצרים וכו’ נלכה נא דרך שלשת ימים ונזבחה לה’ אלקינו וכו’, וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני ישראל. וידבר אהרן את כל הדברים ואחר באו משה ואהרן ויאמ­רו אל פרעה, כה אמר ה’ שלח עמי ויחוגו לי במדבר וכו’. ויראו שוטרי ישראל וכו’ ויפגעו את משה ואת אהרן בצאתם מאת פרעה, ויאמרו אליהם, ירא ה’ עליכם וישפוט אתכם אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה וכו’. הנה תרי תמיהי קחזינא הכא. א’, אשר לעם ישראל דבר אהרן לבדו ואל פרעה דבר גם משה. ב’, אשר לזקני ישראל לא הזכירו משה ואהרן מאומה מעבודת ה’ רק לפרעה. ויובן, כי ידע הקב”ה, אשר בבא משה ואהרן אל ישראל לדבר מחג ועבודת ה’, בושה ומורא יאחזם ויאמרו להם להרוף שלא להבאיש ריחם בעיני מצרים. וגם לזאת דיבר אהרן לבדו אליהם, ולא משה שהיה כבד פה, שלא יאמרו בושים אנחנו במנהיג כזה אשר לא איש דברים הוא, כנהוג גם היום לבקש רב ומנהיג רק איש דברים אם גם אינו איש בעל מעשים. ודי לחכימא. אבל לפני פרעה גם משה היה יכול לדבר כי הוא לא שקל ערך הדבור, כי נודע לבני ישראל אשר גם משה במשקל היהודים. והיה כי נודע לבני ישראל אשר גם משה דיבר לפני פרעה וכי דבר מענייני הדת אמרו להם ירא ה’ עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה בענייני דת ישראל. אדוננו המלך דוד אומר מאויבי תחכמנו, היינו יש להאדם ללמוד מוסר מרשעים באיזה כח ועוז בלא בושה ורפיון הם עושים מעשיהם הרעים ממש במסירת הנפש. וזהו שכתוב, זכור את אשר לך עמלק בדרך צאתכם ממצרים, אחר כל הנסים והנפלאות, לבש עוז לעמוד כנגדך והשליך נפשו מנגד אם כי היה יכול לידע אשר מרה תהיה אחריתו. וזאת תמיד זכור ותלמוד איך תתנהג אתה בעבדות ה’. והנה כחו של עמלק היה באמצעות רפיון ידי ישראל מדברי תורה, כדרשם ז”ל, ברפידים, שרפו ידיהם מן התורה. ויש לבאר לפי זה, וילחם עמלק עם ישראל, היינו בסיועת ישראל שרפו ידיהם מן התורה, הם המה היו בעלי מלחמה שלו ושעמו. והבן.

בעל בירה גדולה מסר הבירה לסוכן “פערוואלטער” לעבדו ולשמרו כנהוג. וברוב הימים כי עלתה סדקים ובדקים בהבירה, והסוכן ישב בידיים אסורות ולא תקנם, פור התפוררו ומוט התמוטטו כותלי ועמודי הבירה עד כי נפלו אשיותיו. ומסר בעל הבירה את הסוכן לבית המשפט, והסוכן מצטדק עצמו לאמור כי הוא לא הפיל אשיות הבירה ולא הזיק את הבירה ואין בו אשמה. וכמובן אשר יצא חייב מבית המשפט, כי בתור סוכן פערוואלטער אין די במה שלא הפיל אשיות הבירה ולא הזיקו, אלא היה לו לתקן הבדקים וסדקים, ושלא להניחם להתפשט הלאה והלאה עד מפולת.

וכן הדבר ברב או מנהיג אין לו להצטדק ולומר שאינו באשם נפילת אשיות הקהלה כי הוא לא הרע להם ולא השחית, כי בתור סוכן היה לו לתקן בדקי וסדקי הקהילה ושלא להניחם להתפשט עד מפולת. והבן. וזהו שכתוב, בעצלתים ימך המקרה, היינו, על ידי עצלות לבד גם כן ימך ויפול המקרה, ובשפלות ידים לבד גם כן ידלוף הבית, ואין לרב או מנהיג ישראל להיות עצל ושפלות ידיים. וזה היה בימי אחשורוש, על ידי עצלות ושפלות בני ישראל נעשה שונאו של הקב”ה מך ורש, עד שבאו מרדכי ואסתר בזריזות מעשיהם.

הנה שתי מדינות סמוכות השונאות זה לזה ועומדות על רגל המלחמה, כי יסיח אחת המדינות דעת מרצינות השעה, מיד יעמוד השונא וישפוך סוללה. וכן הדבר הזה במלחמת היצר הרע שהוא יושב ומצפה על רגע הסחת דעת האדם מתורה ויראה לעמוד ולשפוך עליו סוללה. ובכן נחוץ שיהיה האדם תמיד עומד על המשמר קרב למלחמה עם היצר הרע, ולא ימתין עד בא היצר הרע, אלא יצא הוא תחילה נגדו, כמאמר הכתוב כי תצא למלחמה על אויבך, הוא היצר הרע, היינו שתצא אתה נגדו, אז בטח, ונתנו ה’ אלקיך בידך. וכן היה בעמלק שכוון השעה שרפו ידי ישראל מדברי תורה ויראה, ועמד עליהם. וזהו שאמר הכתוב, זכור את אשר עשה לך עמלק, הוא היצר הרע וכו’, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים, היינו ברפיון ידיים מתו­רה ויראה, ובכן נחוץ שתדע אשר גם והיה בהניח ה’ אלקיך לך מכל איביך, הוא היצר הרע, מסביב, ותדמה אשר כבר נצוח הוא ממך, על כל זה תמחה את זכר עמלק, היינו תעשה עמו מלחמה בתחבולות, לא תשכח ולא תסוח דעת מללחום עמו, ואז ונתנו ה’ אלקיך בידך נצח.

(בסימא דפוריא, פתיחה למגלת אסתר ודרוש לפרשת זכור ולקריאה של פורים, תרצ”ח, הרב אהרן סג”ל אפשטיין הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 26

שורש מחלקות ודוד ורבו של יואב האם יש להכרית נקבות עמלק / הרב חיים ראובן רובינשטיין הי”ד

מרתף השואה

ב”ה יורבורג (ליטה)

דודאי ראובן. בבבא בתרא דף כ”א, ואמר רבא הני תרי מקרי דרדקי וכו’ כי ששת חדשים ישב שם יואב עד הכרית כל זָכָָר באדום, אמר ליה והא אנן זֵכֶר קרינן, חד אמר קטליה וחד אמר לא קטליה. במאי פליגי. גם קשיא וכי לא ידע יואב ורבו שנצטוו שאול (שמואל א,טו) והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק, ונענש על עברו, ועוד מצינו בברכות ג׳ מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים ואחר כך שר צבא למלך יואב, ואם כן לא עשה מעצמו.

על כן נראה לי שתלוי במחלוקת (יבמות ע”ז) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, רבי שמעון אומר, על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם. ואם כן יש לפרש גם כן “זָכָָר” ולא “זֵכֶר” מטעם (קידושין ד’:) דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, היינו להכרית הלוחמים הזכרים, וגם הנקמה בזכרים יען שחתך המילות וזרק כלפי מעלה, לפי טעם דרש זה לא קטליה, וציווי שמואל אל שאול רק לשעה נצטוו.

ולמאן דאמר דקטליה, לא דריש טעמיה דקרא ולא נתגלו טעמי תורה כמובא במסכת סנהדרין דף כ”א וגזרת הכתוב הוא להכרית גם הנקבות ואפשר גם כן שנולד משורש פורה ראש ולענה, בסנהדרין צ”ט אחות לוטן תמנע, תמנע הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. וברי״ף לא רצה לקבלה דהוה ממזרת ואם כן הצורך לעקור כל “זֵכֶר”. והמורה נבוכים ח”ג פרק נ’ שהשם יתברך צווה למחות זכר עמלק לבד, ועמלק אמנם היה בן אליפז מן תמנע אחות לוטן, אך שאר בני עשו לא צווה להרגן, נמצא שרבו של יואב ודוד פליגי בסברות הנ”ל, ואלו ואלו דברי אלקים “חיים” כחגיגה  ג’ ועירובין נ”ג וניתנו מרועה אחד. חיים ראובן רובינשטיין רב פה.

בית ועד לחכמים, תרפ”ד, סימן תרנ”ט

הרב חיים ראובן רובינשטיין, נולד בשנת 1888. בתל תלפיות תרע”א (ובספרו תפלת חיים) מובא מכתב ממנו שנכתב מפרנקפורט א”מ. הוא שימש כדיין קהילת יורבורג בשנותיה האחרונות, וסייע לרב בהכוונת הקהילה. הוא היה דורש בדברי תורה

רבה של יורבורג

בבית הכנסת. בביתו היתה ספריה תורנית גדולה. ימים ולילות הקדיש הרב רובינשטיין למחקרים בתחום היהדות והוציא בנושא זה את הספרים “תפלת חיים” ו”דברי ראובן” על חשבונו הפרטי. ספריו תורגמו לגרמנית למען יהודי גרמניה. את רוב הספרים היה מחלק במתנה על מנת להפיץ דעת תורה ברבים. לאחר פטירת רבה של יורבורג, הרב אברהם דיאמנט זצ”ל בשנת 1940, כיהן במקומו הרב רובינשטיין כרב הקהילה שנה אחת בלבד. הרב דיבר בחביבות ונחת עם כל אדם וסייע לרבים מבני עירו לעלות לארץ בנישואים פיקטיביים, וסיפק להם את התעודות הדרושות.

השואה בליטא התחילה מיד עם פלישת קלגסי הנאצים לליטא. מעטים הצליחו להימלט. קהילות קטנות נחרבו עד היסוד על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים, כבר בימים הראשונים לפלישתם, רכושם נשדד ובתיהם נהרסו. למעשה, רק שלוש קהילות התקיימו זמן ממושך יותר, והן, וילנה, קובנה ושבלי, בהן הוקמו גיטאות ליהודים ברבעים קטנים. בפונוביז’ וקיידני היו מחנות עבודה בלבד. יהודי הגיטו נצטוו לענוד טלאי צהוב. הזקנים, הילדים והחלשים הוצאו להורג, בקובנה בפורט ה-7 וה-9, ובווילנה בפונאר.

כשפרצו הנאצים ליורבורג, היה גורלו של הרב מר כגורל כל בני עדתו. תקופה הראשונה לאחר הכיבוש, שלטו הליטאים ביורבורג. המשטרה הליטאית היא זו שפגעה ביהודים, חייבה אותם לעבוד עבודות בזויות, חייבו את היהודים להרוס את בית הכנסת המפואר מעץ שעמד בעיר מאות שנים.

הרוצחים אנשי המשטרה החשאית התעללו ברב ואילצו אותו בשבת 28.6.1941 להביא את ספרייתו העשירה ואת כתבי היד שלו בעגלת יד לערמה הגדולה של כל ספרי התורה וספרי הקודש, שהועלו באש בחצר בית הכנסת, כשקהל היהודים, גברים ונשים, הוכרחו להתבזות, לשיר ולרקוד בעוד ההמון עומד מסביב , חוגג ושמח. אנשי אינטליגנציה ורופאים יהודים הוצאו להורג, לאחר שהושפלו ועונו בידי ליטאים מקומיים.
ב-3 ביולי 1941, ח’ בתמוז תש”א, עצרו אנשי משטרה גרמניים בעזרת הליטאים, 322 יהודים, הובילו אותם לבית העלמין היהודי ושם ירו בהם לתוך בורות שנחפרו מראש. הרב הושפל על ידי בני העוולה ועונה למוות, כשנרצח בחודש אב תש”א, יחד עם בני קהילתו בבית העלמין.
בחודשים יולי – אוגוסט נמשכו האקציות במיוחד נגד קשישים וחולים. ב- 4 בספטמבר 1941 נעצרו 520 נשים וילדים. הם נאסרו בבניין בית הספר היהודי במשך 3 ימים ואח”כ הועברו לחורשת סמלינינק הסמוכה לעיר, שם נורו למוות באש מקלעים ורובים. כמה צעירות הצליחו לברוח משם. כעבור שבוע הוצאו להורג כל היהודים שנותרו בעיר.

מקורות:

יידישע שטעט, ספר זכרון לקהילת יורבורג ליטא, מירושלים לליטא – קהילת יורבורג, רבנים שנספו בשואה.

בתמונה: הרב אברהם ב”ר אשר דיאמנט זצ”ל, רבה של יורבורג.

מספר הצפיות במאמר: 38