קטגוריה: מחיית עמלק

ב"ה, יום וערב שבת קודש מצורע אפר"ת, קאזמינעק.

אל כבוד אהובי וידידי מוה"ר מענדל ה"י המכונה קאשער.

באתי לבקש ממך שתעיין נא בדברי אדומו"ר שליט"א מגור (מרן האמרי אמת) אשר שמעתי מפיו הקדוש, שהקשה על מה דאיתא במגילה (ח,ב) "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן", והלא המן היה מזרע עמלק – אשר כל שללם חרם, והאיך נהנה מרדכי ממנו. ותירץ דהוי כמו "עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח,א), משום דהרוגי מלכות נכסיהם למלך (סנהדרין מח,ב), והמן היה מהרוגי מלכות, ונטהרו הנכסים אצל אחשורוש. עד כאן לשונו הטהור.

ובאמת זוכר אני אשר בשנת תרע"ג בפורים אמר להיפך, שהקשה אז אדומו"ר שליט"א: מפני מה בשנה הראשונה בשעת הנס איתא שקיבלו עליהם לעשות יום טוב ומשלוח מנות, ובשנה השניה קיבלו עליהם משלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מגילה ה,ב וברש"י). ואמר שמזה נשמע שלא היה בשנה הזאת עניים. ואמר שיש לו ראיה לזה, דכתיב (אסתר ט,י-טז) "ובבזה לא שלחו ידם". ואמאי? אלא מפני שלא היו אז עניים.

וגיסו הגאון רבי יעקב מאיר נ"י אמר אז, דמאי ראיה הוא זה, דילמא לא רצו לשלוח את ידם בביזה מפני שהיה רכוש של עמלקים. והשיב אדומו"ר שליטא אליו בזה הלשון: אתה אומר היום פורים'דיג, שדבר זה שיהיה רכוש של עמלק אסור – לא היה אלא הוראת שעה (בימי מלחמת שאול, עיין שמואל א טו,ג), אבל לא שיהיה מצוה לדורות. וראיה מן "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". עד כאן לשונו הטהור אז.

ואיני מבין כלל העניין, כי בפסוק בשמואל שם כתיב ציווי לכלות רק הבעלי חיים, ועיין ברש"י שם שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמם לבהמה, ומזה נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים. הגם כי מלשון הכתוב שם "והחרמתם את כל אשר לו" נראה שגם המטלטלין בכלל האיסור, אבל המשך לשון הכתוב "משור ועד שה מגמל ועד חמור" לא משמע כן. וגם ברש"י בחומש פרשת כי תצא בסופו גם "שלא יאמרו בהמה זו משל עמלק", נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים…

ידידך המברכך בחג כשר ושמח, ראובן ישראל קאט

(שם ושארית, עמ' קנו-קנז)

הרב החסיד ראובן ישראל קוט נולד בעיירה קוזמניק שבמחוז קאליש, פולין, בשנת 1890 לאביו ר' אברהם דוד ולאמו מרת פרל. הוא נודע בילדותו כעילוי, חכם, מהיר תפיסה ורחב לב, ועד מהרה היה תלמיד חכם מופלג, חריף ובקי בש"ס ופוסקים. משפחתו הייתה משפחה של חסידי גור, נשא לאשה את מרת צירל לבית רוזנברג, ונולדו להם 4 ילדים.

ממקורות נוספים עולה כי בתקופת השואה נשלח הרב קוט לעבוד במחנה העבודה "שוואנינגן", שליד פוזן, בו הועסקו האסירים בסחיבת פסי ברזל כבדים, וסבלו צרות ומצוקות. שמו יצא במחנה כחכם ופיקח, ואפילו מפקד המחנה, איש האס.אס. גרוס, נתן לו יחס מיוחד וכינה אותו "הערר ראבינר" ומידי פעם נכנס להתווכח איתו על ענייני יהדות, מנהגים יהודים ותופעות שונות בתולדות העם היהודי. הרב ידע תמיד לעמוד ב"מבחן" ולהתחמק מ"מלכודות" מסוכנות. גם בתנאים הנוראים של אותו המחנה, הצליח הרב להתפלל בכל יום ולהימנע מאכילת איסורים של ממש. הוא השתמש בתחבולות לקיים חלק ממצוות התורה במחנה זה. בחג הסוכות הצליח לשכנע את השומר האוקראיני להסיר את גג הפח מעמדת השמירה ולכסות אותה בקש, כך שתהיה סוכה כשרה, וכשהשומר הלך לארוחת הערב חמקו יהודים לעמדת השמירה, אחד אחר השני, לברך את ברכת "לישב בסוכה".

בחנוכה תש"ג (1942), בתקופה של עבודה קשה בימי קור, רוחות עזות וגשמי זעף, השתדל הרב, ללא הצלחה, להשיג נר להדלקת חנוכה. בסופו של דבר הנר הושג והודלק בסדנת הסנדלרים, אף שהדבר היה כרוך בסכנת נפשות. קהל האסירים שנכח בהדלקה זימזם בלחש את הלחן המסורתי של "מעוז צור", והדגיש במיוחד, כשאמר וחזר ואמר את המילים: "נקום נקמת דן עבדיך מאומה הרשעה".

הרב נשאל האם נכון נוהגים בחורים חסידים שהשתדלו במסירות נפש לעבוד בשבת ב"שינוי" ביחס לדרך בה נעשתה העבודה בימי החול: לעבוד ביד שמאל, ביד כרוכה במטפחת ובסחיבה עם הגב קדימה. ה"שינוי" עורר גיחוך בקרב האסירים והיה עלול להביא לידי סכנת נפשות. כעבור מספר ימים ענה הרב:

"בוודאי שאין כל מקום ל'שינוי' כזה העלול לסכן מישהו, כולל את זה העושה אותו. לא בשבת ולא בחול. אך אם אתה שואל אותי, אם בגלל יש הגיון לעשות 'שינוי' בשבת? כי הרי ממילא אנו אנוסים לחלל את השבת אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן? לדעתי, יש בהחלט מקום ל'שינוי' כלשהו, כדי שלא נשכח את קדושת השבת. יתכן ששאלה כזו טרם נשאלה מעולם, ואין עליה תשובה. ואנו כאן במחנה שוואנינגן מחדשים וקובעים הלכה, לפיה יפסקו במתיבתא דרקיע, לפי שאנו נוהגים כאן במחנה בשוואנינגן".

כשנשאל הרב למה הוא שוקד על לימוד הלכות השבת, תוך שינון כלליה ופרטיה, ליבונם ובירורם, בעוד שבמחנה מחויבים האסירים היהודים לחלל את השבת – אולי עדיף שיהיו שוגגים ולא מזידין, ענה לשואל:

"טועה אתה ידידי הצעיר. כל עיקרה של שבת היא המצווה של 'זכירה'. כאשר יהודי נזכר בשבת, גם כשהוא אנוס לחלל את השבת ונאנח, הרי עצם הזכירה היא גם כן בבחינת 'שמירת שבת'. וכאשר יהודי מתעמק בדיני שבת, מברר ומלבן גדרי הלכה, ונאנח מעומק לבו – הרי זה גם בחינת 'שמירת שבת'". אחר כך הוסיף: "מובא בספרים הקדושים, כי הזמן של השבת הוא מעין עולם חדש היורד לעולם, מעין עולם העליון, הוא מבקש את 'תיקונו' אצל עם ישראל. את השבת יש 'לעשות'. ומהי העשייה? שיהודים יושבים ולומדים תורה, מבררים ומלבנים את הלכות שבת, את גדרי השבת, ועל ידי כל הם יורדים ומכוונים אל שורשי המצווה ותכליתה. ומזה יש נחת רוח לפני המקום. וזוהי ה'עשיה' שהיא תיקונה של שבת… בשבת יורד השפע לעולם, והוא מפרנס את כל ששת ימי המעשה… בשבת מסתלקת מידת הדין וכל העולם כולו מתמלא רחמים…". דיבורו עודד את שומעיו במחנה לשמור במידת יכולתם על קדושת השבת, אם לא על ידי שמירת שבת ממש, לפחות על ידי זכירה.

בד' בשבט תש"ג היה בחור חסידי שהזכיר שבערב חל יום הזכרון לאדמו"ר השפת אמת מגור. ר' פישל שולזינגר, יהודי פיקח, מעשי ובעל תושייה לקח על עצמו לארגן סעודת הילולא. הוא הצליח להביא לצריף החולים כמה פרוסות לחם דקיקות, מספר תפוחי אדמה צלויים, בקבוקון יי"ש מתוצרת עצמית והדליק שני בדלי נרות בשברי חרס. משתתי ה'הילולא' שתו לחיים מהבקבוקון ושמעו מפי הרב ראובן ישראל קוט רעיונות בשם ה'שפת אמת' על חשיבות התפילה, גם כשהיא תפילה שבלב הנאמרת ללא מילים, בעת צרה ומצוקה. בסיום הערב המרומם שרו ניגוני גור ובירכו ברכת המזון.

בתענית אסתר תש"ג נשלח דחוס בקרון-בהמות בקבוצה של 43 יהודים חולים שנפסלו לעבודת הפרך אל הכלא בגיטו לודז', במטרה לקבץ אותם לכלל קבוצה גדולה יותר, לקראת גירושם להשמדה אושוויץ. הרב צורף אל המשלוח ברגע האחרון על ידי ממלא מקום מפקד המחנה שאמר "גם למקום אליו תגיעו זקוקים לרבנים… אתם הולכים למפקדת השמים, אל אברהם אביכם, מיסרו לו יפה דרישת שלום". המגורשים ללודז' היו משוכנעים כי הם מגורשים למחנה ההשמדה חלמנו וכי אלו רגעי חייהם האחרונים. באותה שעה קם הרב קוט ואמר "הבה ונתפלל מעריב, נאמר קריאת שמע ונקבל עול מלכות שמים", וכולם, דתיים ושאינם דתיים יחדיו התפללו בדביקות ובהתלהבות תפילה מיוחדת מעומק ליבם.

לאחר שש שעות, העריכו המגורשים כי הם כבר קרבים לחלמנו והתלבטו האם לומר וידוי או לחכות להגעתם למחנה המוות כדי לומר את הווידוי סמוך למותם. לאחר שחזר השקט לשרור בקרון, ולאחר שהקור התגבר והחושך ירד, נשמע קולו של הרב ראובן ישראל קוט בוכה בלא הפוגות. הרב הסביר שאין הוא בוכה על חייו כי אם על שלשת בנותיו הצעירות שנותרו לבדן בבית בקוז'מינקה, שהן יתומות מאם, ובקרוב תהיינה גם יתומות מאב. "על כן אני בוכה. זוהי דאגת רב הדואג לבנותיו". בערב הגיעו לכלא בגיטו לודז' ואפילו הצליחו לשמוע את קריאת המגילה. גם בין כותלי הכלא לימד הרב ראובן ישראל קוט שיעור קבוע, גמרא ותוספות בפרק "אלו טריפות" במסכת חולין. משתתפי השיעור התבדחו אז "טריפות אוכלים וטריפות לומדים". האסרים שוכנו בתאים של עשרים איש, בדרגשים דו קומתיים. עם הזמן הצטמצמה החבורה כשחלקם חלו ונלקחו לבית החולים בגטו. מידי יום ראשון הורשו קרובי האסירים, במשך שעתיים, לעמוד מחוץ לשער הכלא ולשוחח עם קרובים מעבר לסורגי הברזל. שתים מבנותיו של הרב ראובן ישראל, שהגיעו לגטו לודז' מקוז'מינקה, הצליחו לבוא ולבקר אותו בכלאו.

בשנת 1944 גורש הרב קוט מגטו לודז להשמדה באושוויץ. הי"ד. גם בתו ציפורה, גורשה להשמדה באושוויץ. בתו גניה בנק, שרדה, עלתה לארץ ישראל והתיישבה בחיפה.

בכתבה שנכתבה על הרב ראובן ישראל קוט הי"ד ופורסמה באתר monsey.info נטען בשם נכדתו של הרב, ששמעה מאמא שלה, כי הרב קוט נולד בשנת 1897 למשפחה של 15 ילדים והוסמך לרבנות בגיל 17, בעודו נער היה חביב בעיני הרבי מגור שהיה מושיבו אצלו בשבתות. עוד נטען כי הרב קוט ייצג את קהילתו כנציג היהודי במועצה המחוזית, בשליחות הרבי מגור, עודד הרב קוט במשך שנים רבות אלפים מיהודי פולין לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. על מנת להתגבר על מגבלות "הספר הלבן", שיחד הרב קוט אנשי ממשל פולנים וקיבל תעודות לידה ריקות. באמצעות תעודות אלו שינה שמות וזהויות של יהודים, ובכך "יצר" קשרי משפחה חדשים שיאפשרו ליהודים לקבל היתר עליה (סרטיפיקט). בעקבות חשיפת מעשי הזיוף נעצר הרב קוט במהלך נסיעתו ברכבת בוורשה והושלך לכלא. כדי שלא יאלץ לאכול מזון לא כשר, טרחה בתו גניה, מידי יום, לנסוע במשך שעתיים בכל כיוון ולהביא לאביה ארוחות. לאחר מספר חודשים, לקראת תחילת משפטו ביקש הרב ראובן ישראל מאחיו כי ידאג למנות לו את עורך הדין האנטישמי ביותר בוורשה. בדקות הקצרות בהן הורשה לו להיפגש עם עורך דינו, הצליח הרב לשכנע את עורך הדין, שונא היהודים, כי שחרורו מהכלא יסייע להוצאת כל היהודים מפולין. בעקבות כך נרתם עורך הדין ופעל לשחרורו של הרב מכלאו ואף סייע בידו להשיג תעודות לידה ריקות נוספות. אנשים שאלו לעתים קרובות את הרב מתי הוא מתכוון לעלות לארץ ישראל, והוא השיב “אני כמו קברניט בספינה טובעת. זו אחריותי להוציא את כלל הנוסעים, לפני  שאעלה בעצמי לסירת ההצלה". עד כאן התיאור המובא באתר הנ"ל. לאחר בירורים שערכתי, נראה לעניות דעתי שחלק מהתיאור העובדתי המופיע בכתבה הנ"ל איננו מדויק, ואין להתייחס אל הכתבה כאל מקור היסטורי מהמן. 

מספר הצפיות במאמר: 131

"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם". הנראה לי, ידוע מדרשי חז"ל אין מים אלא תורה. והנה אדם מישראל הרוצה לקיים מצוות ומעשים טובים, היצר הרע מתגבר עליו להחטיאו ולהורידו מדרך הישרה, כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והעצה להתגבר על היצר והוא ללמוד תורה, כאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח וכו'. וזהו שאמר הכתוב "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", בתוך הים הסוער של העולם הזה והיצר הרע, הלכו במקום יובש ובטוח, מפני ש"המים", הוא התורה, "להם חמה" להגן מהם, "מימינם", בין לאלו אנשים ההולכים בדרך ימין בדרך הישר, "ומשמאלם", בין לאלו האנשים ההולכים בדרך שמאל, התורה מגינה עליהם להחזירם למוטב. עיין בילקוט שמעוני על פסוק "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם", מי גרם להם להינצל, בזכות "ימינם" – בזכות התורה שהן עתידין לקבל, שנאמר "מימינו אש דת למו". והבן.

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי" וגו'. הנראה לי, ידוע מספרים הקדושים שעמלק הוא היצר הרע וכל מגמתו היא להחטיא את ישראל. והעצה לזה ללמוד תורה, כאמרם ז"ל בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. וכן הוא במכילתא על קרא "וילחם עם ישראל ברפידים", אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה, לכך בא השונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה. עד כאן. וגם יש עצה על התגברות היצר, זה עמלק, על ידי התדבקות בצדיק הדור, צדיק יסוד עולם משה רעיא מהימנא. ולפי זה יש שני עצות: האחת, מצד עצמו, ואחת מצד אחרים, צדיקים יסודי עולם. ויש מקור לדברים הללו בזוהר הקדוש, וזה לשונו הקדוש, אמר משה אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא. עד כאן.  וזהו שאמרה התורה הקדושה "ויבא עמלק", זה היצר הרע. "וילחם עם ישראל ברפידים", מאחר שרפו ידיהם מן התורה. "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים", שיתגברו על היצר הרע, עד "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה" בהר סיני לקבל התורה ותהיה להם התגברות מצד התורה. וגם "ומטה האלקים בידי"' שאני צדיק, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". ובשתי בחינות אלו יוכלו להחליש כוחו של עמלק, זה יצר הרע, ולבוא אל הקדושה כנ"ל.

"ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל וגו' ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". מובא במכילתא פרשת יתרו "ויספר משה לחותנו", למשכו ולקרבו לתורה. "את כל אשר עשה", שנתן תורה לעמו. עד כאן. וצריך עיון שבכתובים מובא רק שסיפר לו את התלאה אשר מצאתם בדרך. הנראה לי דהנה ידוע מספרים הקדושים שפרעה ומצרים מרמזים על יצר הרע, ואם האיש הישראלי רוצה להדבק בקדושה היצר הרע מתגבר עליו להחטיאו, כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והעצה להינצל מרשת פרעה ומצרים, הוא הוא היצה"ר, לעסוק בתורה, כאמרם ז"ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין. וזהן שאמר המכילתא "ויספר משה לחותנו", לקרבו ולמשכו לתורה, שמשה רבנו עליו השלום גילה רז זה ליתרו, שתורה היא תבלין כנגד היצר. וזה "אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים", שנתן תורה לעמו ישראל להכניע בלימוד התורה את היצר, שנקרא "פרעה" ו"מצרים". וזה "על אודות ישראל" ובסיבתו גרם ליתרו לקרבו ולמשכו לתורה. ובשמוע יתרו הדברים האלה אמר הכתוב "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל", שנתן להם התורה. "אשר הצילו מיד מצרים", מן היצר הרע. "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים", "אתכם", הכוונה לתלמידי חכמים, שהמה בוודאי ניצלו מיד היצר הרע, כאומרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אמנם לא רק לתלמיד חכם הצילה התורה, כי אם גם להמון עם הצילה, אף שאינם עוסקים בתורה מציל אותם בזכות דביקות בחכמי התורה והחזקת התורה. וזהו שאמר "אשר הציל את העם", הלא המה אנשים פשוטים המכונים בשם "עם". גם כן התורה מצלת "מתחת יד מצרים" הוא הוא היצר הרע. וזהו שכתב הרשב"ם ז"ל אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, מתחת שעבוד מצרים. הכוונה משעבוד היצר הרע המכונה בשם "מצרים". והבן.

(ברכת שלמה, על פרשת 'בשלח' ו'יתרו')

רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ, נולד בסביבות שנת תרמ"ד (1884) לאביו רבי יחזקאל, האדמו"ר מרדומסק, מחבר הספר "כנסת יחזקאל", שהיה נכדו של מייסד חסידות ראדומסק, רבי שלמה הכהן מחבר הספר "תפארת שלמה".  רבי שלמה חנוך היה תלמידו של הגאון מאמסטוב. לאחר שנשא לאשה את אסתר, בת דודו רבי משה אלימלך הכהן רבינוביץ, עסק בהצלחה רבה במסחר. בי"ח חשוון תרע"א (1910), בהיותו בן 29, נפטר אביו, ורבי שלמה חנוך מונה לאדמו"ר מראדומסק, והתגורר בסוסנוביץ. היו לו עשרות אלפי חסידים בפולין ובגאליציה, ובכל שבת ויום טוב היו בסוסנוביץ אלפי חסידים שהתקבצו מעיירות פולין וגאליציה לשבות בחצר הרבי. הוא חולל מהפכה רוחנית בפולין כשייסד בה את רשת הישיבות "כתר תורה". הרשת מנתה 36 ישיבות, בהם למדו אלפי בחורים, בראדומסק, בנדין, סוסנוביץ, קרקא, לודז', פייטרקוב, קשאנוב, קאטוביץ, קילץ ועוד. הרבי עסק בתורה לילות כימים והתמסר לטובת הישיבות שהקים. הוא הכין את שיעוריו באופן מסודר ומדויק והנחיל לתלמידיו ולחסידיו סדר יום ממאורגן עם זמנים קבועים ללימוד כל מקצועות התורה. ענייניו העסקיים נמסרו לידי חסידיו הנאמנים. העסקים של הרבי היו מוצלחים, היו לו עסקים רבים ובתים רבים, הוא היה מיליונר וחלק גדול מהונו הוקדש להחזקת ישיבותיו ולתמיכה בעניים. הרבי גם השקיע הון רב בהקמת ספרייה עניפה עם כתבי יד יקרים, שהייתה הספרייה היהודית השנייה בגודלה בפולין.

בתו היחידה של הרבי, מרת רייזל, נישאה לרבי משה דוד רבינוביץ, בן האדמו"ר מקרימילוב. רבי משה דוד כיהן כראש ישיבות "כתר תורה", ועמד להוציא לאור את ספרו "זבחי כהן" על מסכת זבחים. בנם היחיד של רבי משה דוד ולרעייתו, אברהם אלימלך יחזקאל אהרן,  נפטר לדאבון ליבם בהיותו כבן ארבע.

עם כיבוש פולין במלחמה העולם השנייה, חיפשו הנאצים אחר הרבי, אך הוא שהה באותה שעה בגאליציה וברח ללודז'. הוא סירב הרבי להצעת חסידיו להבריח אותו לאיטליה, ואמר שרצונו להיות עם כל היהודים. בחנוכה ת"ש (1939) עבר מלודז' לוורשה, והסתתר שם בבית אחד מחסידיו. על אף שסבל ממחלת הסוכרת ומתנאי החיים הקשים, המשיך בתקופה זו לעסוק בתורה, לתת שיעורים, להשתתף בתפילות ולערוך 'טיש' לחסידיו. הוא המשיך לתמוך בנזקקים, על אף אמצעיו הכלכליים המוגבלים. על אף הסכנה, היה מבקר בגטו ורשה את חבריו האדמו"ר.

 בשבת י"ח אב תש"ב (1942), פרצה חיילים גרמנים לבניין ברחוב נובוליפקי 30, עברו מדירה לדירה והרגה באותו בית 150 איש. עם הגעתם למקום המסתור של הרבי הם הורו לו לרדת רחוב עם בני משפחתו. הרבי סירב, והעדיף למות בבית. הרבי, רעייתו, בתם וחתנם נורו בידי המרצחים הגרמנים. כך נגדע הענף האחרון לשושלת ראדומסק.  הרבי הובא לקבורה בבית העלמין בוורשה, באוהלו של האדמו"ר מנובומינסק.

דברי תורתו של רבי שלמה חנוך ומעט מחידושי חתנו, לוקטו ויצאו לאור בספרים "שבחי כהן" ו"ברכת כהן – כתר תורה" (תשל"ח). מעט מחידושיהם הובאו גם בספרים ובכתבי עת נוספים.

מספר הצפיות במאמר: 276

בפרשת בשלח על פסוק "כי יד על כס י'ה מלחמה לה' בעמלק", דאמרו חז"ל מגילה דף י"ג כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. עיין שם. ובתוספות שם דלא קרא אותן בשביל שבאו משבט יהודה, אלא אף משאר שבטים. עיין שם.

ויש לומר הטעם דאמרו בברכות דף ז' עד לאה לא היה אדם שהודה להקב"ה, שאמרה הפעם אודה לה'. ופירש רש"י שם עיין שם. והנה כתיב בפרשת האזינו "צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך", ופירש האוהל יעקב במשל דהקב"ה נתן בטבע בני אדם השכחה, דאם לא כן לא יתנחם על מתו וכדומה ולא ישא אשה וחייו אינם חיים. אבל האדם חס ושלום שוכח להקב"ה כביכול. וזהו שאמר צור ילדך  תשי, זה לטובתו, אבל אתה ותשכח אל מחלליך. עיין שם הדבר, ודברי פי חכם חן.

וזה ממילא לתא דעבודה זרה ואבזרייהו, דמי ששוכח חס ושלום על בורא עולם, הוא בסכנה גדולה. אבל מהשם יהודה נלמוד, אדרבה, שלא יהיה כפוי טובה כהנ"ל, אלא צריך להודות להקב"ה על כל חסדיו שעושה עמנו, כמאמר חז"ל ברכות הנ"ל, דין נלמוד מלאה, ושפיר אמרו כל הכופר בעבודה זרה כהנ"ל דאינו כפוי טובה חס ושלום ואינו שוכח כי חסד אל כל היום, זה נקרא יהודה, על שם שנתנה לאה לבנה שם יהודה להודות לה' יתברך. ודו"ק.

נחזור להנ"ל דאם מצערין העבודה זרה את ישראל, הוא כביכול צער להקב"ה, דכל הכופר בעבודה זרה הוא בשביל יהודה, שנותן הודיה להקב"ה ולא לבשר ודם, כמו שכתוב "על עמך יערימו סוד" וכתיב "כי נועצו לב יחדיו, עליך ברית יכרותו", ו"למה יאמרו הגוים וכו'".

וזהו שאמר "כי יד", כי מה שעשיו רודף אחר יעקב בברכתו "הידים ידי עשיו", כפירוש רש"י על פסוק "פן בחרב אצא לקראתיך", שהמה מתגאין על מה שנתברכו מיצחק אבינו "ועל חרביך תחיה", הוא לא לנו החרפה, כי אם כביכול על מלך מלכי המלכים "על כס יה", ועל כן מלחמה לה' בעמלק צריך הוא ללחום עמהם שיתגדל ויתקדש  שמיה רבה. אמן כן יהי רצון.

(אהל משה, פרשת בשלח, עמ' 109-110)

'ואגדלה שמך', מ"י 'מרדכי יצא לו מוניטין שק ואפר מכאן ועטרת זהב מכאן'. נראה לפי עניות דעתי הכוונה כי שמעתי מבני הנחמד ר' משה אליעזר נ"י לפרש דברי מ"י במגילה איש יהודי היה, חד אמר שהיה צדיק מתחילתו ועד סופו, וחד אמר כל מקום שנאמר 'היה' ראה עולם חדש. ופירש בני הנ"ל דלא פליגי, דכבר אמר שלמה המךף 'רש ועושר' וכו', שהם ב' נסיונות שקשה לעמוד בהם. והנה מרדכי כשראה שק ואפר היה צדיק וקבל הכל מאהבה, ואחר כך כשהלך בעטרת זהב וראה עולם חדש היה גם כן צדיק גמור ממילא, היה צדיק מתחילתו ועד סופו. וכן הכוונה כאן דזה היה מוניטין שלו שק ואפר מכאן, ועם כל זה היה צדיק. ועטרת זהב מכאן, ועמד בצדקו גם בנסיון העושר.

(מתוף ספרו של אביו, הרב שמואל דאנאטה, "חידושי שמואל הרמש"י" עמו' ז:-ח)

הרב משה אליעזר דאנאטה (דונאט), נולד לאביו הרב שמואל, בשנת תרנ"ח (1898). משנת תרפ"ב כיהן כר"מ בטופולצ'ן, משנת תרפ"ו כיהן כאב"ד של עיר חדש ומשנת תרצ"ג היה רב החברא קדישא בפרסבורג. מחבר ספר "דבורי אמת – הלכות שמחות וש"ת" [תרצ"א] וספר "אהל משה" – ב"ח על מאמרי חז"ל [תרח"ץ]. בהסכמות ספריו הנלהבות כותבים עליו גדולי דורו "הרב הג' מעוז ומגדול חו"ב משנתו זך ונקי מוכתב בנימוסין וכו'", "ידידי הרב הגאון הגדול חו"ב טובא משנתו זך ונקי מחבר חבורא חכימא משיב מלחמתה של תורה בסברא יקירא ובפלפלא רבתא איש יקירא מפורסמא רבתא","ידידי הרב המאור הגדול לממשלת התורה אוצר בלום". הרב נספה בשואה עם משפחתו באושוויץ.

מקורות:  חכמי הונגריה עמ' 456-457, החתם סופר ותלמידיו עמ' תרנ"ב, דף עד במאגר השמות ב"יד ושם".

מספר הצפיות במאמר: 227

עצה נכונה שלא תופסד המצוה מחמת גאוה וכדומה, באם יחשוב שאי אפשר לו לבוא לשום מצוה ומדרגה רק על ידי הצטרפות עם חברו, וכידוע בזה בספרים הקדושים, זאת יביאהו לידי זה שלא יתגאה, כיון שלא יוכל לעשות מאומה יחידי רק על ידי הצטרפות עם חברו, ואם כן במה נחשב הוא, ולא רק על ידי הצטרפות עם אנשים וגדולי ערך אפשר שעבודתו ותורתו יתקבלו, אדרבה גם לפחותי ערך יצטרך. וכמו שאומרים בשם הגאון הקדוש הרבי רבי אלימלך זי"ע, שאמר תשעה ר' ר' מלך עדיין אין מניין, ועשרה ריקים ופוחזים הם עדה, ואפשר לומר קדושה וברכו. ודברי פי חכם חן…

והוספתי עוד בשבת קדש פרשת תרומה, הפסקה בין שקלים לזכור, דהנה ההפסקות [הן הפסקות ממש בין] פרשה לפרשה, דהנה שקלים מרמז לשפלות, מחצית השקל מרמז שכל אחד ואחד הוא רק חצי [ויש בכך כדי] למחות גאות וגבהות. עמלק גימטריה ר"ם. מחה תמחה זכר עמלק, על ידי שלא תשכח, שלא [תשכח מאין] באת ולא תתגאה, בזה תמחה עמלק.

וראיתי בסידור ישועות ישראל דבר נחמד מהגאון הקדוש מאיסטראווצא [זצ"ל, במשל] בעל התל ובעל החריץ, ידעו שכל זמן שמרדכי נכנע ואינו מתגאה הוא מבטל [את הגזירה, ובא היצר הרע] לייעץ להמן שהגאות אשר יש בלבו יכניס במרדכי היהודי [קח] את הלבוש ואת הסוס [ועשה] כן למרדכי, דהיינו כמו שאתה מתגאה, הכנס בו גאווה, ואל תפל דבר מכל אשר דב[רת לקיים] חס ושלום עצתך מה שייעצת על ישראל, כיוון שמרדכי יפול חס ושלום ממדרגתו. אבל מרדכי לא [נפל בפח אלא שב לשקו ולתעניתו, ולא בא לידי גאווה, ואדרבה. ועל ידי זה נתרומם קרן ישראל. מצ[וות] שקלים וזכור הכל חד, לעורר בלבבנו מדת ענווה ושפלות, ופרשה זו הפסקה, עניין המשכן המרמז לזה תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, בא לרמז לזה לתקן מעשינו לפני אדון הכל יתברך שמו. הרחמן יזכנו לשוב בתשובה שלמה מתוך נחת רוח דקדושה וטהרה וכל טוב סלה אמן כן יהי רצון.

(שמן למנחה, פרשת תרומה)

והיה בהניח ה' א' לך מכל אויביך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים לא תשכח. הנה ענין עמלק היה צריך לעורר את אות היהודים אשר שוכחים לגמרי שהם יהודים, ורוצים להתבולל בין האומות, וכדי להזכירם שהם יהודים מעמיד להם מלך קשה כהמן, כאשר הניסיון הוכיח. ועל ידי זה באים האובדים מארץ אשור והנדחים, לבל ידח ממנו נדח. וזהו מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ולכאורה לדור דור הוה ליה למימר. אבל העניין הוא שמדור דור עד עתה היו בעוונותינו הרבים תמיד מתבוללים כאלה אשר על ידיהם הוצרך לעמלק. אבל כאשר יעביר ה' רוח טומאה מן הארץ ויניח לך מכל אויביך, אז תמחה את זכר עמלק, כיון שלא תשכח, שאתה יהודי, וממילא לא יהיה צורך למלך קשה כהמן, אשר יזכירך על ידי עמלקים. ועיין חתם סופר על התורה פרשת תצוה דף ס"ד ע"א מדפי הספר ד"ה ואתה תצוה, זה שאמר הכתוב ואתה תאיר נרי, ה' א' יגיה חשכי, דכל זמן שיש קצת נר אין צריך להסרת הטבעת, כי הנביאים יחזירום למוטב, וזה דאל תשכח לגמרי וממילא לא יהיה צורך בעמלק, על כן תמחה את זכר עמלק, והבן.

(שמן  למנחה פרשת כי תצא)

הרב הגאון הצדיק המפורסם אשר אנשיל ווייס הי"ד ב"ר משה שלמה, היה תלמידו של בעל ערוגת הבושם, ושימש כאב"ד קהילת ס' נאדיפאלו והגליל בטרנסילבניה. שני התלמודים, בבלי וירושלמי, וארבעת חלקי השולחן ערוך היו שגורים על פיו בלשונם ממש. בעודו צעיר היה ריש מתיבתא באוהעל, שם הרביץ תורה, שקד עם תלמידים הגונים וחידש חידושים בפלפול ובסברא. כל ימיו המשיך לעסוק בענווה בהרבצת תורה בכתב ובעל פה, בדרשות ומוסר, בהוראת תלמידים ובתשובות לגדולי ישראל. חידושיו מימי זקנותו אבדו בימי השואה. שארית חידושיו התפרסו מתוך קונטרסים כרוכים בכריכה קשה ושמורים היטב, מתוך העתקי מכתבים ומתוך קרעי כתבי יד בלואים בספרים "שמן למנחה על סוגיות הש"ס" (תשכ"ט) ו"שמן למנחה – שרידי דרוש ורמזים על התורה" (תשמ"ט). בהסכמות לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל כי "הם פלפולים נחמדים האמורים בטוב טעם ודעת ומאוד נהניתי מהם". והרב חיים אלעזר פרידמן כתב בהסכמתו על מעלת פרסום תורות אלו: "בפרסמו ספרו זה שיש בהם דרושים ודברי מוסר, מובנים לכל ת"ח, וניתנים לאמירה ולמסירה, על ידי כך יתעורר זכרו הקדוש, ויהא בוודאי, לזכות גדולה, כמו שאמרו חז"ל כל האומר שמועה מפיו שפתותיו מדובבות בקבר, כמבואר ביבמות דף צ"ו. ועיין בהקדמת שו"ת העמק שאלה שכתב, הטובה הגדולה אם לומדים בספר של רבו שנפטר, שעל ידי זה נחשב הרב כאילו חי ממש…ועיין בבני יששכר כסלו מאמר ג'… ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, רצונו לומר שאז שבח על הנפטרים אם ישנם בחיים שלומדים את תורתם, וזה מן החיים אשר המה חייים עדנה… ואפשר שאם לומדים תורתם אז שפתותיהם דובבות, רצונו לומר שעל ידי זה שאומרים שמועה מפי צדיק נחשב שיש הדיבור המשפיע מהתלמיד חכם".

בהקדמת הספר כותב בנו:

"והנה באו אותם רשעים ארורים והשמידו את כל אוצרו יחד עם אנשי ביתו. אותו את בני ביתו ואת אנשי קהילתו, גדולים וקטנים, אנשים נשים וטף רצחו, ואת ספריו השחיתו. ואם כי אין להשוות את ערכה של יצירה ספרותית ותהיה חשובה ביותר, לערכן של נפשות זכות וטהורות, שנרצחו בתכנון מדויק, הרי מקור הרשע אחד הוא. האם יש מילים לתאר את עצמת הזוועה ואת גודלה של הרשעות? או האם יש מקום לניחומים? ברם על אלה ששרדו מן הגהינום ההוא, לקיים את אשר נותר ולהקים בהם מצבה במקום מצבת אבן, לזכר הקדושים, ולקיים עד כמה שאפשר את השרידים ששרדו מדבריהם, שנאמרו מתוך לב אוהב ורחום ומתוך שכנוע פנימי רב…

אינני יכול שלא להזכיר את תפילותיו האחרונות שהתפלל בדמעות שליש בדרכו האחרונה, למן הדרשה האחרונה לפני הגירוש עד שעתו האחרונה ממש, וביקש רחמים על הבנים והבנות והנכדים ועל בני עדתו שהיו באותה רכבת, ועל כל אלה שהיו מפוזרים ברומניה הסמוכה ובמחנות העבודה בתוך הונגריה, שיחוס ה' עליהם ויציל אותם מצפורני הרשעים, ואז לא ימחה גם שמו ושם זכרו מישראל. וגם כי ננעלו שערי שמים מעבור תפילה באותן שעות קשות ואכזריות, שמא עשתה תפילתו רושם לשליש ולרביע ובזכותה ניצלו אלה מאתנו שזכו להינצל".

בי' באייר תש"ד (03/05/1944) גורשו יהודי שאמלוי לגטו, ובהמשך גורשו לשם עוד ועוד מיהודי המחוז, ובהם יהודי נאדיפאלו, שם סבלו כ-8500 היהודים מתנאים חיים קשים וסדיסטיים. בערב חג השבועות תש"ד החל גירושם של  יהודי הגטו ברכבות אל מחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך החודש בוצעו עוד שני משלוחי מוות, והגטו חוסל. בין הנספים היה הרב אשר אנשיל הי"ד עם רבים מבני משפחתו ומבני קהילתו. הי"ד.

ראה "מבוא לתולדות המחבר הי"ד" בספר שמן למנחה על סוגיות הש"ס.

נכדו של הרב אשר אנשיל ווייס הי"ד, סרן אבנר יהודה ב"ר אברהם יהושע אפרתי הי"ד, בוגר ישיבת הדרום, קצין שהשתחרר משירות סדיר בנחל המוצנח והחל את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, היה מפקד מעוז "מפרקת" בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא לחם בגבורה, במשך מספר שעות, לעצירת הסתערות המצרים ולמניעת כניסתם למוצב, תוך שהוא מחפה על חייליו. גם לאחר שנפצע קשה, הוא המשיך להילחם באומץ לב ובמסירות, וסירב לפינוי, עד שנהרג. על מעשה גבורתו ואומץ ליבו זכה ב"עיטור העוז". אבנר השאיר אחריו אישה, הורים, אח ושתי אחיות. בעת נפילתו הייתה אשתו בהריון, ולאחר ארבעה חודשים נולדה בתו אביגיל.

מספר הצפיות במאמר: 224

ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.

יש לחקור, מדוע במלחמת עוג עם ישראל היה משה העיקר, והוא הוא אשר בעצמו הרגו לעוג הענק, כמו שאמרו חז"ל (בברכות נ"ד ע"ב) ומובא ברש"י במקומו סוף פרשת חוקת, ובזה מתפרש מה שכתוב שם שאמר לו הקב"ה למשה רבינו עליו השלום אל תירא אותו כי בידך – ביד שלך – נתתי אותו, וכאן מסר משה רבינו עליו השלום המלחמה ליהושע.

ונראה לי דהנה מנהיג ישראל אשר על מי מנוחות, מבועי התורה הקדושה והיראה, ינהלם, צריך הוא לזה תמיכת העם, גדוליהם ופרנסיהם. ואחריהם כל איש ישראל ימשוך להחזיק במעוז המנהיג שיוכל להוציא לפועל ידיים לטובת הדת והעם.

והנה אם מדינה אחת נלחמת בחברתה, אחת משתי הסיבות מביאה אותה לידי כך. או החפץ להרחיב את גבולה בארץ השונא, או כדי להראות כוחה וגבורתה שגברה ידה על עם חזק וגדול, וייראו ממנה אפסי ארץ. וגם אם העם העושה מלחמה אומר טעמים שונים, שהוא נלחם בעבור אחרים ולא ליקח לעצמו שעל עפר, פיהם דבר שווא ידבר, כי מטרת חנצם היא כאמור, או להרבות ארץ או להטיל אימה, להראות כי זרוע ידו מושלה לו, וכי יגזור על ימין ועל שמאל ואין מידו מציל, כי גם את המלוכה החזקה ביותר הוא יכול להכניע.

אמנם על עמלק העיר הכתוב כי לא לאחת משתי אלה היתה כוונתו, אך ללחום בכביכול. וזהו שאמר הכתוב בפרשת תצא, זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך, בעוד לא היה לך גם כברת ארץ, כי יצאתם ממצרים ואל ארץ נושבת עוד לא באתם, אך הייתם בדרך במדבר, ולא היתה איפוא מחשבתו לכבוש מאתכם ארץ. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך – החלשים, ואתה עיף ויגע – עיף עוד מעבודת הפרך שעבדתם עד כה במצרים, ויגע מהדרך של עתה. ואם כן לא היה לו לחשוב שינחול בזה זר נצחון, כי גבר על עם גבור. רק השנאה היתה בעכרו וכל חפצו היה ללחום נגד כביכול, ולא ירא אלהים, על כן נלחם בעם נושא דגל הרעיון של הכרת הבורא ברוך הוא.

אם כן היתה המלחמה נגד עמלק מלחמה בעד ה' יתברך ותורתו הקדושה. ולכאורה יכולים לחשוב שזהו תפקידו של המנהיג התורני בלבד, ורק עליו מוטל החוב ללחום מלחמת ה'. ולפי זה אם היה משה רבינו עליו השלום נלחם בעצמו עם עמלק וגובר עליו, כמו שעשה במלחמתו עם עוג שהוא לבדו גבר עליו והרגו, היה מזה הוכחה שהמנהיג הרוחני יכול בעצמו להוציא לפעולות ידים התפקידים התורניים שלו, כי אך עניינו הוא בדברים הנוגעים לדת ואין לו צורך למשענת העם. לכן הראה משה משל לדורות כי גם לענייניו התורניים צריך המנהיג למשוך אליו את העם וגדוליו, וכי נצרך הוא לעזרתם גם בדברים השייכים לרוח. על כן אמר ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. וידי משה כבדים, קשה היה לו להילחם בעצמו עם עמלק כאשר בידו הרג לעוג, משום שכאן יש מקום לטעות כי בענייני הדת יכולים לסמוך על בא כח הדתי. ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. האמונה היא נכס של כל האומה והכל צריכים להקריב עצמם עליה. ועיין ילקוט פרשת מטות, שבדיבור א' היה יכול משה לשרוף את כל העולם, שנאמר משרתיו אש לוהט, אלא כדי שיהיו כל ישראל שותפין בנקמתן של מדין, אמר החלצו מאתכם אלף למטה

ואם כי נלחם יהושע והעם עם עמלק, הנה משה היה רוח החיה באופני ההתגברות על עמלק, כדכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ישראל תלו הגדולה במשה, שעל ידי הרמת ידו הם גוברים. ומשה תלה הגדולה ביהושע והאנשים הגיבורים ויראי חטא שבחר, כפירוש רש"י על בחר לנו אנשים. במלחמת ה' יתברך צריך מורה הדרך לעזרת גדולי האומה והאומה שמוציאים לפעולות ידם מה שהוא, המנהיג, מראה להם בהרמת ידו.

(ברכת חיים, עמ' 234)

הרב חיים יצחק ירוחם, שר התורה וצדיק יסוד עולם, מגדולי פוסקי וגאוני גליציה ואוסטריה, נולד במעליץ בשנת תרכ"ד. חתן רבי נתן גולדברג אב"ד לימנוב ומגדולי מקורבי ה"דברי חיים". מגיל 18 כיהן כרבה של טימבורג שליד לימנוב. בשנת תרמ"ח מונה לרב בלימנוב. מתרס"ז היה רב באלטשטאט (סמבור ישן) ופתח שם ישיבה שהעמידה תלמידים רבים. היה מגיע לעיתים תכופות לבכר את האדמו"רים מבעלז, שיניווא ובובוב..

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לוינה, שנעשתה למרכז רוחני גדול של תורה וחסידות לאחר שהתקבצו בה רבים מגולי גליציה ובוקובינה, עם רבניהם גדולי התורה, חסידים ואנשי מעשה. הרב ירוחם היה נחשב לסמכות ההלכתית הגבוהה ביותר בווינה. שם הוא חתם עם רבנים רבים נוספים על כרוז "קריאה לעבודה למען ארץ ישראל", במטרה "לדאוג לכל האפשרויות ולדאוג לכל הצרכים הנצרכים לבניית ארצינו הקדושה ברוח התורה והדת.

מחבר שו"ת ברכת יצחק (שהדפסתו החלה בשנת תרפ"ג). לאחר המלחמה הוציא לאור בנו, הרב אהרן ירוחם, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו של אביו, והוציאם לאור בספר "ברכת חיים" ב' חלקים (ניו יורק, תשט"ז-תשכ"ו). דבריו הובאו גם בשו"ת מקדשי השם (ח"ב), וצוטטו בספרי הלכה רבים. יותר ממאה חיבורים שהשאיר הרב חיים יצחק ירוחם בכתב יד, אבדו בשואה.

הרב אהרן ירוחם, בנו של הרב חיים יצחק, מוציא לאור את ספרו "אהל רחל" בשנת תש"ב ומקדים לספר הקדמה בשם "פתח האהל", מיום א' דר"ח אדר שני שנת ת"ש (10.03.1940) ובו הסבר מדוע ראה לנכון להוציא את הספר ולעסוק בלימוד בימים קשים אלו. בהמשך הוא מוסיף וכותב שם תובנות חשובות לגבי רדיפת היהודים בתקופתו והתנהלות העמים שעמדו מנגד וסגרו את שעריהם בפני היהודים:

יזכור אלקים גם את נשמות כל קדושי עמנו בפולין שנהרגו בלי חנינה. חם לבי בקרבי בזכרי כי רבים הם החללים אשר הפיל הער המציר לישראל ונעשה ראש כל הלסטים המזויינים. הוא השטן, הס"א, האכזר המנובל בלי רגש אנושי, שהמשיך אחריו ריקים ופוחזים וכלם מרצחים ושודדים, הוא הצורר הארור, המלא שקר ומרמה והמומים שבו הוא אומר לנו. מסביב לאהלינו הוא עומד ובחרבו השלופה הוא הורג וחומס ולא חמל. רשע הוא וטוב לו, ובכל אשר פנה הרשיע. לעיני העמים הנאורים הוא משכיר חציו בדם בני ציון היקרים, ואין איש שם אל לב קול דמי אחינו צועק עד לב השמים, ובאזני עמי הארץ לא נשמע. הם עמדו מרחוק ויראו להפריע מנוחתם. ראו איך הפרא הטמא צד אותנו כציד בראש כל חוצות, איך הוא מעבד ומענה בנות ישראל העדנות ועושה עם זקני וילדי ישראל מה שלבו האכזרי חפץ, והם, העמים המוסריים, בחקם העמל אחזו והשבו שאינם רשאים להתערב בענייניו הפנימיים. אין מי מהם דורש ואין מבקש את הנרדפים, ואם דרשו, רק לגנאי דרשו, עד שכל העולם ניזון ונזדעזע משאלת היהודים (ולא משאלת הרוצחים). כחות הטומאה גברו וגדלו, וכל הרשע מחבירו נצחונו גדול הימנו. כה גבר הרשע בכל פנות האדמה, עד שאי אפשר לנו להשתמש בדברי רבנו שאם מלך אחד גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, מלך אחר מרחם במקומו ומציל הפליטים. כי את דלתי ארצותיהם נעלו לפנינו ועומדים אנחנו באם הדרך, בין המצרים, מפוזרים ומפורדים בין הנבולים בלי מצא מרגוע. בנים נגלו משלחן אביהם ונשים נפרדו מאישיהן.

שקועים היו עמי העולם בדמיונם שאך אותנו, את האומה הישראלית, רוצה הטמא לאבד, והחרישו. ובמה שלא נסו להתערב ולהשתדל בעדנו, הכיר הרשע כי חלשים ואפסי כח הם. אמר הנבל בלבו, לולי העיז עם קטן לעשות נבלות כאלו בישראל, אזי היו מתערבים, רק אותי הם יראים, לרגלי גבורתי, ואם כן הוא, אוכל להתנפל גם על ממלכות אחרות.

ובזה נעשה ישראל לאבן בוחן לגבורת, זאת אומרת חלושת העמים. משעה שישראל נעשה הפקר, היו כלם כחגבים בעיניו וחשב לעשות בהם כרצונו. ישראל נכנסין תחלה לדין, בקטן העמים החל, בתולעת יעקב פתח, ושדר גורא בישראל מטעם היותו המעט מכל העמים, ובידעו שאם ישראל נושא דגל החרות והתרבות יפול, בקל יוכל להכניע גם את השאר. אם מפיצי האור יתמו, אזי החושך יכסה ארץ וערפל לאומים כולם.

בשעה האחרונה פתחו המוכים בסנורים את עיניהם ובאו לידי ההכרה כי אין הצר שוה בנזק כל העמים וכי צמא הוא לדם כל אדם אשר לחלש יחשבהו. וכיון שראו אותם הם בסכנה וכי סבור הוא להרוג את עצמם, עשו אתו מלחמה. ברם הכרתם זו הכה מאוחרת לא הביאה הטבה להמצב הנורא שאנו נמצאים בו. אדרבה אנחנו הבאנו הקרבנות הראשונים, רוב מנין ורוב בנין של מיטב עמנו נסגר ביד זר, דם אחינו בפולין נשפך כמים, ילדי ישראל עטופים ברעב בראש כל חוצות.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה חזר הרב חיים יצחק ירוחם לעירו אלטשטאט, ונפטר שם בגטו סאמבור בסוכות שנת תש"ג (09.1942).

מקורות: אביר המלכות ח"א עמ' רסד, ושם ח"ב עמ' רז-רי, אוצר הרבנים 6435, אידישע וועלט פארומס, אתר בית המכירות קדם, תולדות אנשי שם עמ' 65, ספר סאמבור סאטרי-סאמבור פרקי עדות וזכרון עמ' 187–188.

על שואת יהודי סמבור ראה באתר אנציקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 212

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. להבין הלשון זרעו של עמלק, שגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא גם כל האומה נקראת עמלק, כמו שאמר הפסוק בפרשת שלח עמלק יושב בארץ הנגב, וכן בשמואל אגג מלך עמלק, והיה צריך לומר עד שימחה עמלק.

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק, הזרעים שזרע, ישארו, השבת שמחללים הרבה מישראל רחמנא ליצלן באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם, וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה. הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק. והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא ליצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז, גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו. ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו ועל השנות החלום פעמים כי ממהר אלקים, ועל משה משה שקרא ד' בסנה בלא פסיק טעמא איתא במדרש (מדרש רבה שמות פ"ב) משל לאדם שנתן עליו משוי גדול וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי וכו', היינו גם כן לשון מהירות, מחה אמחה מהרה כדי שלא ישאר אחריו הרבה זרעים.

(אש קודש)

—

הרב קלונימוס קלמיש שפירא היה מצעירי האדמו"רים בפולין שבין המלחמות, ומן הבולטים שבהם.

בקישור הבא ניתן לראות סרט על האדמו"ר מפיאסצנה.

הרב נולד בי"ט באייר תרמ"ט (1889) בגרודז'יסק מזובייצקי שבפולין לאביו רבי אלימלך שפירא מגרודז'יסק, מצאצאי רבי אלימלך מליז'נסק והמגיד מקוז'ניץ, ולאמו חנה ברכה, שהיתה בתו של האדמו"ר רבי חיים שמואל מחנצ'ין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל שלוש, גדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ'ין ובהמשך גדל אצל אחיינו, האדמו"ר מקוז'ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה.

בגיל 16, בשנת תרס"ה (1905), נישא לחיה רחל הופשטיין, בתו של רבי ירחמיאל משה הופשטיין. לאחר נישואיו המשיך לגור אצל חמיו, ממנו למד את תורת החסידות, ובפרט את דרך חסידות קוז'ניץ וחסידות קרלין (שחותנו הושפע ממנה, דרך אביו החורג, רבי אשר מסטולין). רבי קלונימוס השתלם גם בחוכמות חיצוניות, הוא דיבר באופן שוטף מספר שפות, וידע לנגן בכינור.

בשנת תרס"ט (1909) לאחר שנפטר חותנו, קבע הרב קלונימוס קלמיש את מרכז פעילותו בעיירה פיאסצנה, עיירה קטנה מדרום לוורשה נתמנה שם לאדמו"ר. בשנת תרע"ג (1913) מונה לרבה של העיירה. בשנת תרפ"ג ייסד את ישיבת "דעת משה" בוורשה  (על שם חמיו), ושימש בה כראש ישיבה במקביל לאדמו"רות בפיאסצנה, בה ביקר בעיקר בימות הקיץ ובימים הנוראים . הרבי היה פעיל בארגון "שומרי שבת" בוורשה, ואחר כך היה נשיא הארגון. בשל מאמציו הקים הג'וינט מטבח עם שבו סעדו לפני הקמת הגטו ואחריו רבים מיהודי פיאסצ'נה שנמלטו לוורשה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, לנוכח המשבר הגדול ביהדות החרדית, כשרבים מבני הנוער עזבו את הדת, החליט הרבי להירתם לנושא חינוך הנוער. הוא חילק את זמנו בין פיאסצנה לוורשה, שם הקים בתרפ"ג (1923) את ישיבת 'דעת משה'. הוא נודע כאיש חינוך והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, החשוב שבהם "חובת התלמידים" ו"הכשרת האברכים".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נלכד בוורשה המכותרת על ידי הגרמנים. בהפגזות נהרגו בנו, כלתו (בת האדמו"ר רבי שלמה חיים פרלוב הי"ד) ודודתו, וזמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני מתה גם אמו. למרות האסון האישי, ולמרות הצרה הכללית, סרב להצעות בריחה שונות שהופנו אליו והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו וורשה. שם המשיך לנהל במסתרים "שולחן חסידי" (טיש) מדי שבת ואף נשא דרשות בהתאם לנסיבות הימים. הרבי מפיאסצ'נה לא חדל לעודד את היהודים הכלואים בגטו גם בשעה שמצוקות הגטו הלכו וגברו. הרבי עשה מאמץ עליון לסייע ליהודים בקיום המצוות בגטו. הוא פעל לאפשר גישה של נשים למקווה טהרה, לאפיית מצה בפסח, לקיום ברית מילה, ועוד.

דרשותיו נמשכו עד סמוך לתקופת חיסול הגטו. את תורותיו בתקופת השואה העלה על הכתב, והחביאם בתוך בכד חלב, בצירוף בקשה כי המוצאם שישלחם לאחיו הרב ישעיהו שידפיסם. לאחר מספר שנים נמצאו הכתבים על ידי פועלים שחפרו בהריסות הגטו. הכתבים הובאו למכון ההיסטורי היהודי בורשה. בשנת 1956, במסגרת תפקידו בסוכנות, עיין מר ברוך דודבדני בחומר רב לא ממוין מתקופת השואה והתגלגל לידו מכתבו של הרבי בו הוא מבקש מאחיו ומידידיו בישראל להדפיס את הכתבים שיתגלו. בעקבות גילוי המכתב חיפש מר דובדבני את הכתבים, ומשמצא אותם העבירם לידי ועד חסידי פיאצ'סנה בישראל. כתבים אלו פורסמו, בספר "אש קודש", בשנת תש"ך.

משהחלו האקציות בגטו, בקיץ תש"ב (1942), נרשם בעזרתו של ר' אברהם הנדל כעובד בשופ של שולץ והמשיך בהנהגתו הרוחנית גם שם. האדמו"ר ניצל מן הגירוש הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה ביולי 1942, בשל היותו עובד חיוני (בתו של האדמו"ר נחטפה וגורשה להשמדה בטרבלינקה ביום ב' דר"ח אלול תש"ב). זמן מה הוסתר בבית החרושת למטוסים הֶנקֶן. לאחר מכן, בשנת תש"ג גורש למחנה הריכוז טרבניקה (או בודז'ין) שבאזור לובלין ונרצח כפי הנראה בד' או ה' בחשוון תש"ד, יחד עם שאר יהודי המחנה. הי"ד.

אחיו הצעיר היה הרב ישעיהו שפירא, "האדמו"ר החלוץ", עלה לארץ בשנת תר"פ. הוא היה ממייסדי "הפועל המזרחי", ואביהם של השר יוסף שפירא ושל האדמו"ר רבי אלימלך שפירא. בהגיע אליו השמועות האיומות על האסון הגדול שקרה לאחינו בני ישראל באירופה ועל מות אחיו האהוב, לא עצר כח, ונשמתו עלתה למרומים.

• חובת התלמידים (תרצ"ב) –  הדרכה בלימוד ועבודת ה', מיועד בעיקר לתלמידים צעירים. בסיום הספר הודפסו שלוש מדרשותיו. בהוצאות חדשות הובאו תולדות המחבר בסוף הספר.
• הכשרת האברכים – הדרכה בלימוד וחסידות לנשואים. ספר זה מהווה המשך ישיר לחובת התלמידים ומהווה הדרכה לתלמידים מתקדמים.
• מבוא שערים – הקדמות ללימוד חסידות, נספח להכשרת האברכים.
• צו וזירוז – בענייני חינוך, נספח להכשרת האברכים.
• חובת האברכים – ספר המשך להכשרת האברכים, שאבד בתקופת השואה.
• דרך המלך – ספר דרשות.
• דרשה (תרצ"ו) – דרשת שבת תשובה שאמר הרבי בבית המדרש בפיאסצנה.
• בני מחשבה טובה – ספר להדרכת חבורת אנשים השואפים להתעלות בעבודת ה'.
• אש קודש (תש"ך) –  דרשות חיזוק שבועיות שנתן האדמו"ר במשך ימי השואה, מראש השנה ת"ש (1939), עד שבת חזון תש"ב (1942). הספר הזה נחשב לתעודה החסידית האחרונה שנכתבה על אדמת פולין.

(מקורות: ויקישיבה, ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, אתר מט"ח)

קיימים עוד מקורות נוספים רבים, ובהם:

ספר זכרון קודש לבעל אש קודש (תשנ"ד), רב חובל באוניה טובעת – אתר דעת, תולדותיו בהקדמת המוציאים לאור לספר הכשרת האברכים (תשכ"ב), אתר דעת, בסוד משנתו החינוכית של הרבי מפיאסצנה זצ"ל (בית יעקב תשכ"ב 36), דרשות הרבי מפיאסצנה בגטו ורשה (אתר יד ושם), שבת אחת בכפר פינס בצלו של הרב שפירא ז"ל (נרות שבת תש"ה גליון 60), אלה אזכרה ה' 163, אדמורים שנספו בשואה  247, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ"ג, עמ' 166) …

הרב קרליבך מספר על האדמו"ר מפיאסצנה בסרטון הבא:

בסרטון הבא מובאת הרצאתה של הגב' אסתר פרבשטיין – אש הקודש בגיטו ורשה:

תולדותיו הובאו בגיליון 68 של "ישע שלנו":

מספר הצפיות במאמר: 1359