התמדת זכרון בית המקדש וירושלים בכל ימי גלותינו, מעידה על כך שיש עוד תקוה לאחריתנו / הרב עמרם וייסמנדל הי"ד

* בשעת תפלת שחרית שבת קודש ויגש, נפל במחשבתי "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" וכו'.

עיקר קיום שבתות שכך צריכים להיות הוא בזמן שישראל על אדמתם ומקדש על מכונו שיכולים "לעשות" את השבת בפועל בקורבנות היום, או על כל פנים בשנים כתיקונם שיש לנו מקדשי מעט שבו נכנסים להתפלל ומרגישים טעם שבת, ואין אנו מוכרחים חס ושלום על ידי גזירות לבטל מנוחת שבת, ואז הם השבתות "ברית עולם".

אבל בזמן כזה בעוונותינו הרבים שבני ישראל רחמנא ליצלן הם דחופים וגולים ומפוזרים בין העמים, ובעוונותינו הרבים כמה וכמה צריכים בעל כורחם לחלל השבתות, אבל מכל מקום השבת קבוע וקיימא, וגם בעניין ובמצב הזה השבת הוא ביני ובין בני ישראל "אות" (רושם למה שהיה בתחילה), אף שצריך בעל כורחו רחמנא ליצלן לחלל שבת, הדבר מועט שעושה לשבת כמו למשל אם עושה מלאכה הוא נזהר שלא יהיה איסור דאורייתא, או על כל פנים למעט באיסור, כמו שיש ספר מיוחד שכתב לאנשי הצבא הגאון בעל חפץ חיים הנקרא 'מחנה ישראל', שם יש על כל מלאכה מל"ט מלאכות איך יוכל ליזהר בהם למעט איסורו. או איזה אות קטן שעושה באכילה ומלבוש לשם שבת, אם אי אפשר בעניין אחר ה' יתברך רואה ללבב ואונס רחמנא פטריה ומחשבה טובה נחשבת כאילו עשה בפועל.

וזה הוא "אות היא לעולם", שהאות נשאר בכל זמן, אף בזמנים מרים כאלה. אבל אחר כך אנו מתפללים לה' יתברך אף שגם באופן כזה הוא שבת, רק אנו רוצים בפועל "לעשות את השבת" בכל פרטיה בעונג כו', כי אם אין ישראל מקיימים את השבת (מחמת הגזירות שיש עליהם) מי יקיים אותה, שמא העכו"ם (שהם יושבים שלוים ושקטים), הלא לא נתת להם הזכות שיהיו יכולים לקיים את השבת, רק לנו נתת כדי לקיים אותה כתיקונה. ועל כן אמר "ולא נתת ה' אלקינו וכו' לגויי הארצות כי לישראל עמך נתתו", (ואנו מבקשים "קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך" וכו') לקיים אותה ככתוב בתורתך, על כן ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים וכו' כדי לקיים השבת כתיקונה במקום המקדש, ושם נקריב לפניך קרבנות חובותינו במהרה בימינו אמן.

* מחברי שמעתי בשם כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, באמת לא היה נס ביום א' אבל קבעו אף על פי כן ח' ימים, כדי להודיע שגם מה שהוא דרך הטבע ולפי הנראה אינו נס, גם כן הוא השגחה ונס, ועל זה קבעו גם ח' ימים חנוכה, ועל כן נקרא 'זאת חנוכה', דזה רצה לנו להורות חנוכה לידע כי הדרך הטבע הוא בהשגחה.

ובזה הדרך אמר גם כן כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א הכוונה בתפלת על הנסים וקבעו שמונה ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול ועל כולם יתברך וגו', דקבעו ח' ימים כדי ללמוד מזה להודות ולהלל לשמך הגדול על כולם.

* בסליחות בפזמון י' טבת – ארכו ימי אבלי ועוד לבי נאנח, שובה אל לאהלי מקומך אל תנח. ואמר לי חברי כי עלה בדעתו זה הרעיון כי העכו"ם מונין את ישראל ואומרים שה' יתברך עזב את ישראל ולא ישיבו עוד לארצם ולבית המקדש. אבל אם רואים שבכל המשך ימי הגלות עוד לא נשכח מאתנו בית המקדש וירושלים, הרי זה סימן שיש עוד תקוה לאחריתנו, כי גזירה הוא על המת שישתכח מן הלב. וזה כוונת הפייטן, 'ארכו ימי אבלי' ואף על פי כן 'לבי נאנח', זה סימן שיש 'שובה אל לאהלי מקומך אל תנח', שלא החלפת ישראל חס ושלום באומה אחרת או ירושלים בעיר אחרת – ונכון הוא.

* כ"ק אדמו"ר שליט"א רגיל לומר כי הקב"ה מראה ניסים, כדי לעורר את האדם שידע שגם דרך הטבע הוא נס נסתר, והכל בהשגחה. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא". וכמאמר חז"ל אין בעל הנס מכיר בנסו. אבל דוד המלך עליו השלום התפלל לה' כי יראה לנו נסים גלויים לא נסים נסתרים. ואמר "אנא ה' כי אני עבדך" וגו' "פתחת למוסרי", מה שישועתך ונסים שלך אסורים בעבותות הטבע ומכוסים מעיני הבריות. ונדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו, נגד כל ישראל תגלה ותראה מלכותו עלינו בריש גלי.

אמנם אמר אף שאנו אין אנו מכירים בנסים נסתרים שלנו, אמנם הגויים הרשעים אשר בכל יום ויום מתייעצים בעצות ותחבולות לכלותינו, הם יודעים כי הקב"ה עושים עמנו נסים כדין שה אחת בין שבעים זאבים. הזאבים יודעים כי גם למעלה מן הטבע הוא, שאין ביכולתם לעשות כליה עם אותו השה החולה והחלש, אף שהשה בעצמו אינו רואה את הזאבים, ואינו מכיר בניסו. וזה שאמר "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים", אתם הגויים עליכם לשבח ולראות את הנסים הגלויים של הקב"ה "כי גבר עלינו חסדו", ואינו מניח אתכם שבעים זאבים טורפים לעשות כליה בשה הנדח. ואף שלנו בני ישראל הנס הזה נסתר הוא, אבל להגויים הרשעים נגלה הוא, ועליהם היה להכיר בנס נגלה הזה.

הנה האיש הזה אשר אני מתחבא עמו מראה לי חיבור מן כומר, בישאף אחד רשע בזמנינו זה, ושכותב שם כי כל הרעות הבאות על ישראל הוא בשביל שאנו מחזיקים באמונתנו הקדושה, ואין אנו מקבלים את אמונתם הכוזבת. מה גדול היה הטעות לקוות מן הכומרין ישועה ועזר, הם המה נותני העצה, והם המה ההורגים והרוצחים, ואחר כך באים במסווה החנופה והניקיון לומר שהרציחה אירעה בשביל שאין אנו כמותם.

וכשאמרתי היום תהלים נפל בדעתי כי הוא כמעט הפשט הפשוט בדברי דוד המלך עליו השלום, "עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו", והם המדכאים והמענים והרוצחים, אומרים אחר כך להמדוכאים והנרצחים מהם "לא יראה י-ה ולא יבין א-להי יעקב", היינו טעמא שאתם נרצחים משום ש"לא יראה י-ה", שהסיר השגחתו מאתכם. ואמר המשורר, אבל האמת, "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה". יש כאן תכלית להיסורין, וה' יודע תכליתם, אבל לא כמו שחושבים הרשעים הארורים, אלא "כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב", גם בעת צרה כזאת.

ועל כן צריך להודות לה' ולתן לו שבח והודיה גם בעת צרה והסתרת פנים כזו, ובמהרה יבוא הזמן אשר ה' יתברך יקדש שמו הגדול על ידי משיח צדקנו ובקיום כל הנבואות הקדושות, ואז נראה אל כל הצרה הזאת כאדם המסתכל על חלום אשר חלם, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה", כמו שכתב לעיל "הללו את ה' כל גוים כי גבר עלינו חסדו", ונראה למפרע ונבין שהיה צורך באלו היסורים והקב"ה ברחמיו יקרא את שמו הגדול במהרה עלינו על ידי נסים גלויים.

(קונטרס חיי עמרם)


הרב עמרם ווייסמנדל הי"ד מנייטרא, היה בנו של השו"ב הרב יוסף ואחיו של הרב חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל ראש הישיבה מנייטרא במאונט קיסקא. בהיותו במחבוא במרתף בימי השואה, בחורף תש"ה, כתב מידי יום ביומנו חידושי תורה בהלכה ובאגדה. מתוך קונטרס זה ניכר "איך קדושים הללו עסקו בתורה בקדושה גם בשעת השמד הנורא רחמנא ליצלן, כשנתקיים במלואו הפסוק מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ובמצבים כאלה עסקו בתורה בהתמדה, ולא עוד אלא גם בזמן כזה חידשו חידושים בתורה הקדושה".

בתוך היומן ציין את היום בו שהה במחבוא שלשה חודשים: "חזרתי היום על ח"י פרקים משניות ולמדתי את פרק שלישי ממסכת חגיגה, ובזה סיימתי ברוך ה' סדר מועד משניות. מיום שבאתי לכאן בכ"ב אלול תש"ד, והיום כ"א כסליו תש"ה הרי זה ג' חדשים. ב' פרקים הראשונים של פסחים לא למדתי לפי שחסרים במשניות שלי".

לאחר שהצוררים מצאו את מקום מחבואו, גורש הרב עמרם "והגלוהו עם הגולים ונהרג באמצע הדרך ביום י"ב אייר תש"ה לפ"ק" (25.04.1945). הבית בו הסתתר נהרס במלחמה, וכתביו של הרב עמרם נמצאו בשלימות בזוית המרתף ההרוס. לקט חידושי אגדה מכתבים אלו יצאו לאור בקונטרס 'חיי עמרם', המחובר לספרו של אחיו, 'לחם חמודות' (ניו יורק, תשס"ב). חלק מחידושים אלו מובאים בשמו של הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד, אב"ד ור"מ קהילת טירנו-נייטרא ויצאו לאור גם בתוך ההגדה של פסח "נאות דשא" בשנת תשכ"ג.

אשתו, הרבנית שינדל לאה בת הרב משה פישר מאלטנדורף נהרגה עקה"ש בט"ו בתשרי תש"ה (1944), יחד עם בתם הרבנית אסתר ייטל שטרן ובעלה הרב גרשון משה שטרן וילדיהם מרים ויוסף דוד.

ייחד עם הרב עמרם ווייסמנדל הי"ד שהה במחבוא ר' דב הניג, המוזכר מספר רבות ביומנו של הרב עמרם. עדות של ר' בנימין זאב הלוי על ר' דב הניג על תקופת המחבוא ועל היומן שנמסר למשפחת ווייסמנדל הועלתה לאתר משפחת הוניג.

מספר הצפיות במאמר: 21

עצם וסיבה בקורות האומה / מאמר לעשרה בטבת מאת הרב אליעזר יעקב גרודסקי הי"ד

תמונת הרב אליעזר יעקב גרודסקי הי"ד

לפי מה שנתבאר במאמר הקודם, כי לכל דבר ועניין יש שני אופני ערך, של עצם ושל סיבה, נמצא על ידי זה הבנה ופתרון לעניינים נכבדים בדברי ימי האומה.

הנה בזכרון המאורעות הנוראות של האומה קבעו ארבעה צומות: צום הרביעי, צום החמישי, צום השביעי וצום העשירי (זכריה ח) ונחלקו תנאי על יום צום העשירי הזה, רבי עקיבא למד שהוא יום עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על העיר ועל זה היום נאמר להנביא יחזקאל בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים בעצם היום הזה. ורבי שמעון בן יוחאי למד שהוא יום חמישה בטבת שבו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר, שנאמר ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותינו בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר (יחזקאל כד, לג). והעם נהגו כרבי עקיבא שהוא יום עשירי בטבת. ואמנם יש מהראשונים שאמרו כי הצרה ופורעניות של יום זה גדולה יותר משאר ימי פורעניות, ודבר זה הביא רבינו הבית יוסף בטור אורח חיים תק"ן, וזה לשונו, והרב רבנו דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת משונה משאר תעניות הוא שאם היה חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו בעצם היום הזה, כמו ביום כפור. וכתב על זה מרן הבית יוסף, ולא ידעתי מנין לו זה. עיין שם. ונבאר הדבר.

אחד מן הדברים החשובים להאנושיות היא הידיעה של השתלשלות וקישור המעשים מתחילה ועד סוף. בני אדם מתמרמרים ומתרגזים מהרבה מאורעות מפני כי רחוקים המסובב מהסיבה, התכלית מהגורם, ולעיניהם נדמה כי עתה נהיה הדבר. ולכן בתמהון שואלים מדוע ולמה? ואולם כשהם חוקרים ודורשים למקור הדבר ושורשו ומתבוננים כי כבר הוא בעולמים, המאורע של עכשיו אינו אלא התגלות מחזה ממה שהיה מקודם, אזי משלימים הם עם גורלם ודעתם מתישבת עליהם. ואמנם כך הוא טבוע בעולם, כי מציאותו של כל דבר והידיעה ההשגה האנושיות של זה המציאות אינם באים בשוה. ודבר זה ידוע בחוקי הטבע. הנה אם אנו מרגישים שינוי אוויר, מקור לחום וכדומה, לא בא השינוי הזה בשעה שהרגשנו בו, רק מקורם לזה. ועוף השמים אשר חוש הרגשתם יפה יותר משל האדם הם הרגישו מקודם הדבר. כן אם אנו שומעים קול רעם הוא רק אחר שכבר נעשה הרעם. גם מה שאנו משיגים על ידי חוש הראות, אין זה בא ביחד ממש עם מציאות דבר הנראה, ולכן אור הכוכבים שהם מרחק רב מאתנו, יעבור זמן רב עד שאורם מגיע אלינו, ואפילו אם ידעך ויכבה זהרם ואורם עדיין יהיו נראים אלינו. ואמנם כן הוא בכל מאורעות הנעשות בעולם, הנה לעין הפשוט נדמה כי עתה הם נעשים ונתהוים, ואבל באמת אין זה אלא דמיון, והם נעשו משכבר הימים, רק לעיני בני אדם נגלה עתה הדבר. לדוגמא נקח מדברי ימי עם הרוסי, המהפכה הגדולה בשנת תרע"ח ומפלתה של מלכות בית רומאנוב, הנה חוקרי דברי הימים יודעים כי לא אז בזמן שפרצה המהפכה נעשה הדבר אך הרבה קודם לזה כבר היו הסיבות הגורמות לזה. הנה בשביל דבר זה לבד אשר בזמן שחרור האכרים מעבדות לא נתנו להם אחוזת אדמה ונשארו בשעבוד עקונומי אצל האצילים הביאה לידי שנאה וקנאה שלא יהיה שלום ומנוחה בארץ, ובהכרח היה שבאיזה זמן אחר כך תפרוץ מהפכה – באותה שעה שנחתם דבר המלכות המניפסט הזה, אשר האכרים יצאו מעול האצילים אבל בלי אחוזת ארץ, נעשה דבר עיוורון פוליטי בלי ראות מראשית את האחרית, ואז חתמו גם את גזר הדין על בית המלכות ומשפחת האצילים שיעברו מן הארץ. בשנת תרע"ח קצרו הפרי אשר שרשיו נטעו יובל שנים קודם בשנת תרכ"א. לא ידעו ולא הבינו אז כי אם הארץ תהיה לאחוזה להאצילים, שהם חלק מעט מיושבי הארץ, והמון מיליוני האכרים ישארו פרוליטאריים בעירום ובחוסר, אי אפשר כי תהיה שלום ומנוחה בארץ…

כן בדברי ימי ישראל אנו מוצאים הרבה כדבר הזה שנתחוללו ונעשו מעשים ומאורעות חשובים, אשר מקור סבתן הוא זמן רב קודם לכן…

ובדבר הזה הוא שנחלקו תנאי על קביעת צום העשירי איזה הוא חמור הסיבה או העצם – על איזה יום ראוי לקבוע תענית, אם על יום פורעניות של סיבה שסבב החורבן לאחר כן, או על יום שהיה בו פורעניות בעצם שנרגש בו כאב השבר שקרה. רבי עקיבא למד שהוא יום עשירי בטבת, שבו סמך מלך בבל על העיר. הנה אם בערכו העצמי פורענות זה לא גדול הוא, כי כמה פעמים היה שבא צר אויב במדינה. אולם לפי ערך הסביי פורענות זה חמור הוא משארי פורעניות, כי אם לא אותו היום עשרה בטבת שבו סמך על העיר, לא היה יום שבו הובקעה העיר בי"ז בתמוז ויום שחרבו העיר ובית המקדש ט' באב. אבל רבי שמעון בן יוחאי למד שהוא יום חמשה בטבת, יום שחל בו הפורעניות בעצם ונרגש השבר והכאב שבא שמועה לגולה, ועשאו יום שמועה כיום שרפה, כמו שנאמר (יחזקאל כא) ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח וכל ברכים תלכנה מים הנה באה ונהיתה.

ואולם העם נהנו כרבי עקיבא לקבוע יום תענית בעשירי בטבת, כי יום זה ראש כל מרעין. והוסיף רבינו אבודרהם ז"ל לבאר, כי חמור אותו היום עשירי בטבת אפילו מתשעה באב שבו נכפלו הצרות, כי אם לא המאורע הפורענות של יום זה לא היו שאר הפורעניות. ויש רמז והוכחה לדבריו של אבודרהם מהכתוב, הנה על שארי פורעניות לא נאמר בדיוק זמן היום, רק החודש: צום הרביעי, צום החמישי והשביעי. ואולם יום זה עשרה בטבת נאמר ליחזקאל לזכור אותו ביחוד, כתב לך את שם היום הזה, את עצם היום הזה שבו סמך מלך בבל על ירושלים. וטעם הדבר כי לשאר הפורעניות לא אותו הזמן יום ושעה גרמו. שורש החורבן והסבה כבר מקורם היה ולכן אין הם דוחים את השבת, ואבל יום פורעניות עשירי בטבת הוא התחלה וסיבה לכל שאר הפורעניות ונאמר להנביא שם עצם היום הזה ביחוד, ולכן דוחה את השבת, כי חמורה הסבה מהעצם.

תורה ודעת א, אמרי דעת לפרשת ויגש

הערת עורך הבלוג: המאמר כאן מובא רק באופן חלקי, ללימוד המאמר כולו, מומלץ לעיין בספר ממנו נלקח מאמר זה.

הרב אליעזר יעקב הי"ד היה רבה של העיירה וורקליאן (ורקליאני) שבלטביה. אביו, הרב משה דוד הכהן גראדסקי זצ"ל' שימש ברבנות בעיירה פרייל, כיהן כמורה הוראה בדווינסק ונקבר לצד ידיד נפשו הגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל.

הרב אליעזר יעקב חיבר את הספר "תורה ודעת" על התורה כולה, אך הספיק להדפיס רק את חלק א' על ספר בראשית (ריגא, תרצ"ו). בשער הספר מתאר הרב המחבר את תוכן ספרו "הכולל מאמרים הגיוניים, דברי חקר ורעיונות במדרש, חידושים וביאורי הלכה, דבר בעתו בפרשה השבוע, להאיר באור התורה והדעת הדרך הנכונה בהליכות החיים ולשמוע דעת התורה והשקפות חז"ל למצוא פתרון לשאלות העולמיות על פי התורה והמצוה".

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה זרמו לוורקליאן פליטים יהודים מלטוויה ומליטא. בשנת 1940 נכבשה העיירה ע"י הסובייטים, שחיסלו את מוסדות הציבור היהודיים והחלו בהלאמת הרכוש הפרטי.

ביום ג' בתמוז תש"א פינו הסובייטים את העיר, וכמה מאות יהודים התפנו עמם. עשרות מהם התגייסו לצבא האדום ורבים נפלו בקרב. כעבור זמן קצר נכנסו הגרמנים לעיירה והוטלו גזירות על היהודים. יהודים נחטפו לעבודות משפילות והוטלה עליהם עבודת כפייה. בתי יהודים, חנויותיהם ורכושם הוחרמו, והיהודים גורשו לגטו בפרוור סמוך לבית העלמין היהודי ונאסר עליהם לצאת למרכז העיירה. ביום י"א באב תש"א, נצטוו כל היהודים להתרכז כביכול לשם יציאה לעבודה. כ-540 היהודים שהתייצבו במקום הריכוז נלקחו לבית העלמין היהודי ונורו ליד בור שחפרו במו ידיהם. בחודשים שלאחר מכן ערכו הגרמנים מצוד אחרים יהודים מומרים בעיירה, והוציאו אותם להורג. טרם נסיגתם, ציוו הגרמנים על איכרים מקומיים לשרוף את גופות הנרצחים שבבורות הירי בעיירה. גם רבה של העיירה, הרב אליעזר יעקב גורדסקי, נספה עם חורבן קהילתו בשואה. הי"ד.

 

מספר הצפיות במאמר: 187