כי תבואו אל הארץ ונטעתם – על הקשר בין חטא אדם הראשון לאיסור עורלה / הרב יוסף שוואב הי”ד והרב צבי נתן מנואל זצ”ל בשם רבם

חטא אדה"ר והמתנת ג' שנים לעצי עורלה

במדרש רבה קדושים (כ”ה ב) דרש רבי יודן בן פזי מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכלת לעמוד על צוויך שעה אחת ובניך ממתינין לערלה ג’ שנים א”ר הונא כד שמעה בר קפרא כך אמר יפה דרש יודא בן אחותי, הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו’.

והנה סיום דברי המדרש הזה אינם מובים, כי מה זה בא בן קפרא ללמדנו שיפה דרש רבי יודא ובמה נסתייע מן המקרא שאמר הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם. אך יובן בהקדם דברי רבותינו ז”ל (חולין ק”ט ע”ב) אמרא ליה ילתא לרבי נחמן, מכדי כל מה שאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא שרא לן כבדא וגו’, בעינא למיכל בשרא בחלבא, אמר ליה רב נחמן לטבחי זויקי לה כחלא – שכל הרואה ישתומם מה נפקא מינא שהתורה התירה לנו מעין דברים שאסרה לנו, ועוד יותר יפלא על ילתא איתתיה דרב נחמן שנראה כמי שאחזתה בולמוס לאכול בשר בחלב דווקא, ורב נחמן ביהר למלאות שאלתה וציוה להאכילה כחל, הלא דבר הוא.

ובהתרת השאלות האלו, יש לומר על פי מה דאמרו חז”ל (ספרא פרשת קדושים) אל יאמר אדם אי אפשר בבשר חזיר אלא אפשי ואפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי. עוד אמרו רבותינו ז”ל (כתובות דף יא ע”א) לעניין עבדא בהפקירא ניחא לי’, דהנפקא מינא בעבד גדול דטעים טעמא דאיסורא. והנה המקיים מצוות הבורא יתברך ובודל עצמו מאיסורי תורה, אין דעת עוד אם עושה זה מאהבתו אליו יתברך שמו  או מפני שקצה נפשו באכילת דברים אסורים או על כל פנים מפני שלא טעם טעמן מעולם ואולי א היה טועם פעם אחת טעמא שאיסורא לא היה אפשר לו לבדול עצמו ולקיים מצוות ד’ – אשר על כן כדי לקיים מצוות ה’ אך ורק מפני שהם גזרותיו, התירה לנו התורה בכוונה מיוחדת דברים שיש בהם טעם מעין טעם האיסורים, כדי שנידע טעמם ובכל זאת ניבדל מן הדברים האסורים מפני שכך גזר עלינו אבינו שבשמים, ולכוונה זו אמרה גם כן ילתא לרב נחמן, בעינא למיכל בשר בחלב כדי שאידע טעם האיסור וטובו ובכל זאת אפרוש ממנו, ולזה אמר רב נחמן לטבחי זייקי לה כחלא והבן.

ועל פי זה יבוארו דברי המדרש שהתחלנו בו, שלכאורה קשה על רבי יודן בן פזי מה ענין עורלה לחטא אדם הראשון, בעץ הדעת נאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכו’, על כן לא יכלו לכבוש את יצרם ולפרוש מן האיסור. מה שאין כן בערלה, מי מבני ישראל אכל ערלה. ומי טעם מן העץ הנטוע מחדש. ואולי בשביל כך קל להם לפרוש מן העבירה, כאמור למעלה דבלא טעים טעמא דאיסורא קל מאוד לפרוש מן העבירה. כדי לתרץ קושיא זו אמר בר קפרא יפה דרש רבי יודא בן אחותי, הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו’, ומינה למדנו שעץ שמצאו אבותינו נטועים מן העכו”ם היו פטורים מערלה וטעמו אז טעם ערלה דהיתירא, ואף על פי כן ממתינים ישראל לערלה ג’ שנים, בכן יש פתחון פה להוכיח בזה את אדם הראשון, כדרשת רבי יהושע בן פזי. ודברי פי חכם חן.

(מפי אריה יא)


לאחר פטירת הרב אריה ליבש הלוי איש הורוויץ מסטרי, אב”ד סטניסלב, בכ”א בסיון תרס”ט, הוציאו שני תלמידי ישיבת “אור תורה” שם, את הספר “מפי אריה” לזכרו, ובו הובאו דברי תורה משמו, הספד עליו מאת הסופר התורני הרב יקותיאל אריה קאמלהאר ראש ישיבת “אור תורה” בסטניסלב, ותיאור תולדותיו והליכותיו. התלמידים עורכי הספר היו ר’ צבי נתן מאנעל (מנואל) מדרוהוביטש (ולאחר המלחמה רב מפורסם בניו יורק) ור’ יוסף שוואב מזבארוב הי”ד, שנספה בשואה בסביבות שנת תש”ג. בסוף הספר מופיעה קינה קצרה על רבם, מאת הרב ישראל קמלהר  הי”ד.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסגרה הישיבה, ורק החורף תרפ”ד היא נפתה מחדש. לישיבה נקבצו יותר ממאה תלמידים. רבים מהם הוסמכו להוראה, לדיינות ולשחיטה. הרב יוסף שוואב שימש כאחד מארבעת הרמ”ים בישיבה. בשנת תר”ץ ביקר בישיבת סטניסלב רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, שהתפעל מהישיבה.

מקורות: ערים ואמהות בישראל עמ’ 313-314, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח”ה עמ’ 36, חקרי יהדות עמ’ 341.

ועיין בספר “הצופה לדורו”, עמ’ 77, שם כתב שהספר מפי אריה” כולו נושא עליו את חותמו וסגנונו של הרב יקותיאל אריה קאמלהאר, והדבר ניכר היטב גם ב”דברים אחדים” שבראשם, ברם הוא העדיף לתת לתלמידיו את ההרגשה שידיהם כוננו את המציבה לזכר רבם הנערץ. והוסיף שם בביאור הקשר המיוחד של תלמידי הרב יקותיאל אריה קאמלהאר אליו.

מספר הצפיות במאמר: 8

אנו נטע עצים בריאים ושלימים / הרב משה חיים לאו הי”ד

הרב לאו הי"ד ופירות ארצינו הקדושה

אם לא עכשיו אימתי?

“כלומר: מתי יהיה העכשיו הזה. העכשיו ההוי בודאי לא ישוב עוד” מרן החידושי הרי”ם ז”ל.

כמה דיו כבר נשפכה על שאלת תפקיד הצעירים שלנו ושאלת העולים החרדים לארץ ישראל! כבר נעשו רוב הדיבורים למשא על הקנאים ועוקמים פניהם למראה הכבדת הדברים. הוויכוחים והמילים היבשים כבר קצצו כנפי הנוער שלנו. האם הואילו רוב הוויכוחים להעתיק שאלות חמורות אלו אף צעד אחד הלאה? האם נתנו ההצעות השונות אף תקוה אמתית אחת לצעירנו שמשאת נפשם היא למסור את עצמם על מזבח־אידיאלה של אומתנו וארצנו?

עד מתי נלעיט את הנוער שלנו בדברים, בהבטחות ולא ננסה בפועל להכשיר להם שדה-עבודה, כדי שתהיה להם האפשרות לעלות ברנה לציון ולעבוד שמה במרץ, אשר עתידות טובות ויפות צפונות בה?

בשעה היסטורית חשובה זו, שכבר נשמע בקרב המחנה החרדית הכרוז: שובה ישראל לארץ ישראל! בשעה רצינית זו שהעלייה לארצנו לעבדה אינה צריכה כבר ל”הכשר”. הלחץ האיום האיקונומי, המצב החברתי הטרגי מצד אחד, והרגש האינסטיקטיבי מצד השני מראים בולט, ע”י קול המון וכו’ שאין בעבודת שיבת ציון שום ניגוד וסתירה ח”ו לאמונת הגאולה, ויעודי הנביאים.

אין כיום מן הצורך לעורר את העם, לחבב עליהם את הארץ ולתאר לפניהם הערך החשוב של שיבת ציון. בההתפרצות הפתאומית של מחנות עולים לארץ ישראל מכל אפסי ארץ מורה לנו ההשגחה באצבע כי באה עת לחונן את ציון, וכי “חורבות ירושלים יובנו על ידי שיבת אפרוחיה לתוכה” (בחיי); בהתשוקה הגדולה ובההתלהבות העצומה שעולים מכל ארץ לארץ ישראל, נראה כי ארץ ישראל נתנה לנו: “ונתנה לך, שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא תהא בעיניך כאילו היום נתונה לך” (מכילתא); אנו עורגים ושמחים עליה כמו לקראת כל דבר חדש, הרומז לנו ולוקח את לבבנו בחידושו.

בשעת הרת עולם זו, אל לנו, בלי הכנות למפרע, להחליט כי התנועה מעצמה תפתח את הארץ בבחינת “עלו אל הארץ וכבשוה”.

כלל גדול ועתיק הוא: כל בנין חדש שבא מתוך כפיה מבחוץ לשם המצאת פרנסה וכו’, ולא מתוך אהבה מסותרת והדרישה הפנימית לעבדה – אינו בכלל בנין.

מצדנו אנו צריכים להשתדל ולהתאמץ להכניס לארץ ישראל עבודה ומרץ על ידי הנוער שלנו. זהו אפשר על ידי שני אופנים:

א) על ידי שאדמת ארצנו הקדושה לא תשם מאכרים חרדים אשר יוכלו להיות לברכה לארץ.

ב) על ידי בנייני הבתים (משקים ביתיים), שיובנו מאחינו החרדים העולים עם כסף וימציאו על ידי זה עבודה לדורשיו. ועלינו להכין דורשים ופועלים משלומי אמוני ישראל.

מפועלינו אלה יוכל לגדל דור בריא וחזק בחומר וברוח, אשר ממנו עתידות גדולות לעמנו ולארץ הצבי.

“מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב”ה, אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב ויטע ה’ אלקים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב כי תבואו אל הארץ ונטעתם” (ויקרא רבה).

היש לך עצים ראויים לנטיעה יותר מאותם העצים הרעננים של צעירינו החביבים?

יש נוטעים, ויש נוטעים:

יש נוטעים עצים מתולעים ופרים מלאים רעל לגוף הישראלי.

אבל אנו נטע עצים בריאים ושלמים, כי “כל עצים שיש בהם תולעת פסולים לבא על גבי המזבח”…

ועצינו יוציאו פירות יפים, ויעטרו שוקי ירושלים בפירותיהם.

הה, יודע ומרגיש אני בצערה של נפש צעיר המעונה והמדוכא בגלות המרה, וחפץ בכל לב ונפש לצאת לחפשי מגלותו הפרטית במהירות היותר אפשרית. ובחשאי חולם, עורג ושואף בכל נימי לבבו ל”יצירה” בארץ אבותיו.

כן, ביגיעת כפם ובזעת אפם, חפצים צעירינו שיחיו הנאמנים לה’ ולתורתו, לעבוד שמה, שמה בארצנו הקדושה.

ובכן, אחים לדעה ולמעשה נעזור נא, לשחרר את עולינו הצעירים מאותו מחנק הנפש בגלותם הנפשית והחמרית, מאותו הרגש של דג בנהר שמימיו חרבו.

נבא נא לקראתם, נשמע, נעזור נעשה. השעה חשובה והאחריות רבה.

ראו נא בעיני רוחכם כי יעודנו עומד להתקיים: “ועתידים בחורי ישראל ליתן ריח טוב כלבנון”.

בועידה הארצי־הישראלית בפרנקפורט, הצעתי הצעות רבות בעניין זה ותמציתן היתה: א) שהשדה הנמכר על ידי “אגודת ישראל” יינתן באריסות לצעירינו לעבדו ולשמרו. חלף זה יהיה להם שליש בקרקע. ואז תקנה הארץ בדמים תרתי משמע: בועז, בעל האחוזה נתן מעותיו; עובד, הצעיר שלנו –דמו. ועל ידי זה נזכה להגאולה ויולד, דוד.

ב) בנין הבתים (המשקים הביתיים) שעל ידי “אגודת ישראל” יהיה רק על ידי צעירינו. וכל צעיר שיקדיש את עצמו שתי שנים לעבודה זו, יזכה אחר כך לבית נחלה חנם אין כסף. ויקיים דברי הרמב”ם יבנה בית וכו’.

החשבון בפרטות ואופן חיי הצעיר במשך שני העבודה יפרסם בקרוב מר דוד טריטש בברלין. המומחה לעניני הקולוניזציה בארץ ישראל.

ג) למען אפשר לצעירנו העלייה ולהקל ההוצאות, צריכים לשכלל את “קרן העולים והישוב”.

ועתה צעירי החביבים, דעו כי עליכם בייחוד הוטל התפקיד הגדול והחובה הקדושה לפעול מעשים כבירים לשם בנין ארצנו. אתם תחושו שהנכם אחראים בעד עבודת קודש זו.

חברים צעירים, בלב מלא רגשי קדש וגעגועים לכל הקדוש לנו, הנני קורא אליכם:

הכונו, הכונו אחים לעבודה ולמרץ בעד תורתנו, עמנו וארצנו.

וכשם שהצעיר שלנו צריך למלא את כל הדרישות המוסריות שתועמדנה לו בהיישוב החדש, כן ירחף רוח חלוציות על פני תעמולתו: לתרבות קוני בתים אצל אגודתנו לאסוף בכל הזדמנות שהיא על “קרן העולים והישוב”. ההתפתחות ההדדית של שתיהן ערבה לנו בעד התקדמות בניין הארץ ברוח ישראל סבא.

(“אם לא עכשיו אימתי”, הרב משה חיים לאו הי”ד, מתוך דגלנו ניסן-אייר תרפ”ה)

מספר הצפיות במאמר: 45

ראש השנה למעשרות / מתוך “חובת הארץ” מאת הרב משה קרביץ הי”ד

ספר חובת הארץ מאת הרב משה קרביץ הי"ד

א) באחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטניות וירקות ובט”ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות. כיצד תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות (היינו שגדלו באופן שראוין לאכילה) לפני ראש השנה של שלישית אף על פי שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישין מהן מעשר שני. וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט”ו בשבט של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו אחר כך בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט”ו בשבט של רביעית. אף על פי שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט”ו בשבט מתעשרין להבא (סימן של”א סעיף קכ”ה).

ב) הירק בשעת לקיטתו עשורו. כיצד אם נלקט ביום ראש השנה של שלישית, אף על פי שבא לעונת המעשרות ונגמר בשניה, מפרישין ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית, מעשר שני. וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן, הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית. כיצד אם נלקט בשלישית אחר ט”ו בשבט, מפרישין ממנו מעשר עני, אף על פי שנגמרה בשניה. וכן אם נלקט ברביעית קודם ט”ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני. נלקט בחמישית אחר ט”ו בשבט מפרישין ממנו מעשר שני. ואף על פי שהולכין אחר לקיטתו, אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפילו היתה כזית ונעשית בשביעית ככיכר, חייבת במעשרות (סעיף קכ”ו).

ג) האביונות של צלף נותנין עליהם חומר האילן וחומרי זרעים, שאם היו משנה שניה שנכנס לשלישית ונלקטו קודם ט”ו בשבט, מפרישין מעשר ראשון. ואחר כך מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו נותנו לעניים (סעיף קכ”ז) (ואוכל פדיונו בתורת מעשר שני, ונמצא כמו שהפריש מעשר שני ומעשר עני, ש”ך).

ד) פירות שנה שניה שנתערבו בפירות שלישית, או של שלישית ברביעית הולכים אחר הרוב. מחצה למחצה, מפרישין מעשר שני מן הכל, אבל לא מעשר עני, שמעשר שני חמור, שהרי הוא קודש ומעשר עני חול. וכן פירות שהן ספק אם פירות שניה הם או פירות שלישית, מפריש מהם מעשר שני (סעיף קכ”ח).

(שביעית פרק ב’ משנה ז’) האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית, ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. והובא משנה זו ראש השנה י”ג וברמב”ם, וגם במשנה ח’ ר’ שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרע לזרע בתחלה כיוצא בהן, ר’ שמעון אומר אפונין הגמלנין כיוצא בהן, ר’ אליעזר אומר אפונין הגמלנין משתרמלו לפני ראש השנה. והרמב”ם פוסק ככל אלה דאזלינן בתר גמר פרי, היינו כשמואל שם, והראב”ד ז”ל השיגו במקצת. וז”ל התוספות שם: אחר גמר פרי אין זה אחר לקיטה דזימנין דנגמר לפני ראש השנה ונלקט אחר ראש השנה. וכל ירק נמי הולכין בו אחר גמר פרי, אלא דנקיט בכל דוכתא בתר לקיטה, משום דלקיטה תיכף לגמר פרי, אכל הני אין לקיטתן בגמר פרי עכ”ל. וזה לא כדעת הרמב”ם ושולחן ערוך שפסקו דלקיטה דוקא הובא סעיף ב’.

(חובת הארץ, סימן י)

 

הרב משה הי”ד ב”ר ירוחם פישל ז”ל נולד בתרמ”ו (1886). הוא שימש כר”מ בישיבת לידא, שברוסיה הלבנה. היה ראש הישיבה הקטנה בשאדובה, שבליטא. אחר כך היה רב בפאיורה שבליטא. ספרו, “חובת הארץ”, הוא מאחרוני הספרים היהודיים שהודפסו בליטא לפני השואה.

בפתיחת ספרו כותב המחבר דברים אל הקורא, ובהם הוא מסביר את חשיבות ידיעת המצוות התלויות בארץ, ומה הניע אותו לכתוב ספר זה:

מפני שקשה לבקש תמיד לקנות ממה שנמצאו ממונים על הפרשת תרומות ומעשרות, כי לא בכל מקום ימצאו, לכן החוב על כל אחד הדר בארצנו להיות בקי בהלכות אלו. ומפני שבשולחן ערוך הוא סימן אחד גדול (סימן של”א מחזיק קמ”ו סעיפים) ובו נכללו כל הלכות אלו. וקשה לקנות כל היורה דעה מפני סימן אחד וגם כי שם נכללו יחד, ומי שאינו רגיל בהלכות אלו קשה לו לעמוד על כל הלכה והלכה כראוי. לכן מצאתי את עצמי מחויב בזה לתקן. תחלת ההתעוררות נולד לי מפני בני יחיו הנמצאים שם, ואמרתי שכדאי לתקן גם לאחרים, לכן לקטתי ההלכות אלו הנחוצים משולחן ערוך מסימן הנ”ל ומעט מזעיר מרמב”ם ז”ל וקצת מה שנתחדש לי, וחלקתים לי”ב סימנים, וכל סימן לסעיפים, בכדי להקל הלימוד בזה. ומי שירצה לדעת איזה הלכה יראה במפתח וידע למצא תיכף מה שצריך… הדברים הפשוטים כתוב בפנים, ומה שיש בו פקפוק קצת נכתב בהגהה ונרשם על כל הלכה מקורו ומוצאו, ומה שלא נמצא פה צריך לשאול למורה הוראה הבקי בדינים אלו, כי נמצאו שאלות רכות בזה יותר ממה שרגיל בבשר וחלב וכיוצא בזה. בפרט בדיני תערובות פירות הפטורים עם החייבים והמעושרים שנתערבו עם הטבל, והפירות שגדלו בשנה הראשונה ושניה שנתערבו בשלישית, ופירות הרביעית והחמישית שנתערבו בששית, וכולם שנתערבו בפירות שביעית, ופירות שנה ראשונה שנתערבו בשנה שניה שאין תורמין ומעשרין מפירות שנה אחת על של שנה אחרת, אף שמעשרותיהן שוין. ושאלות רבות כאלו איזה פירות חייבים ואיזו מהן פטורים, על כל זה צריך שאלת הכם מובהק למותר לי להתנצל ולהקטין ערכי בזה, כי אין זאת חכמה אלא מלאכה להעתיק הדברים ממקום למקום.

הבא על החתום שני ימים לחדש שבט שנת תרצ”ה.

נאום משה בא”א מו”ר ירוחם פישל ז”ל רב בפיורא.

ובחתימת הספר כתב הרב המחבר על מעלת קיום מצוות התלויות בארץ, ובכך הוא מסיים את דבריו:

לעת כזאת אשר נתרבו תודה לא-ל יושבי ארצנו במקומות רבות, ושם אפשר להיות ישראל מרובים, וגם כי מקווים אנחנו שיתרבו עוד בעזרת ד’ יתברך, ולכן לפחות מי שרוצה לקיים מצות אלו החביבים, אם יש לו שדה או כרם או גינה, שיבקש לו בעת הקצירה והבצירה מי שהוא בקי בהלכות אלו, למען יוכל לקיים אלה המצות כראוי, וגם לבלתי יתערב לו פירות החייבים במעשר כפירות הפטורים… יש להדר, למי שחביבים לו מצות, להיות קונה שדה קטנה ולקיים בה מצוות התלוים בארץ, לפחות פעם אחת בחייו, וד’ יתברך יזכנו לקיים בה כל המצוות התלוים בארץ, ונזכה לביאת הגואל במהרה בימינו אמן.

בחלקת הקדושים בהר הזיתים, על מצבת בנו ר’ אברהם קרביץ, מונצחים הוריו. אביו, הרב הגאון ר’ משה הי”ד, אב”ד פיורה שבליטא, שנספה בכ”ב בתמוז תש”א. ואמו, מרת פרל לאה בת ר’ מרדכי בלוך הי”ד, שנספתה בכ’ באלול תש”א. כן מונצח אחיו, ר’ יעקב מאיר הי”ד, נהרג עם כל חבריו בישיבת קלם שבליטא, בחודש אב תש”א. אחותו, אחיותיו, רחל אסובסקי ומשפחתה הי”ד, מרת חיה קאטץ ומשפחתה, מרת חסיא גרודניק ובעלה יוסף, מרת בלומה. הי”ד.

ברשימת אתרי ההריגה של יהדות ליטא, באתר איגוד יוצאי ליטא בישראל, ניתן לראות שקהילת פיורה הוכחדה בכ”ד באלול תש”א, ביער טובינאי 7 ק”מ משילל.

מספר הצפיות במאמר: 12